תהלים פט — “חסדי ה’ עולם אשירה” — ברית דוד — סיום ספר ג
פסוקים
מַ֝שְׂכִּ֗יל לְאֵיתָ֥ן הָאֶזְרָחִֽי׃ חַֽסְדֵ֣י יְ֭הֹוָה עוֹלָ֣ם אָשִׁ֑ירָה לְדֹ֥ר וָדֹ֓ר׀ אוֹדִ֖יעַ אֱמוּנָתְךָ֣ בְּפִֽי׃ כִּֽי־אָמַ֗רְתִּי ע֭וֹלָם חֶ֣סֶד יִבָּנֶ֑ה שָׁמַ֓יִם׀ תָּכִ֖ן אֱמוּנָתְךָ֣ בָהֶֽם׃ כָּרַ֣תִּי בְ֭רִית לִבְחִירִ֑י נִ֝שְׁבַּ֗עְתִּי לְדָוִ֥ד עַבְדִּֽי׃ עַד־ע֭וֹלָם אָכִ֣ין זַרְעֶ֑ךָ וּבָנִ֨יתִי לְדֹר־וָד֖וֹר כִּסְאֲךָ֣ סֶֽלָה׃ וְי֘וֹד֤וּ שָׁמַ֣יִם פִּלְאֲךָ֣ יְהֹוָ֑ה אַף־אֱ֝מ֥וּנָתְךָ֗ בִּקְהַ֥ל קְדֹשִֽׁים׃ כִּ֤י מִ֣י בַ֭שַּׁחַק יַעֲרֹ֣ךְ לַיהֹוָ֑ה יִדְמֶ֥ה לַ֝יהֹוָ֗ה בִּבְנֵ֥י אֵלִֽים׃ אֵ֣ל נַ֭עֲרָץ בְּסוֹד־קְדֹשִׁ֣ים רַבָּ֑ה וְ֝נוֹרָ֗א עַל־כׇּל־סְבִיבָֽיו׃ יְהֹוָ֤ה׀ אֱלֹ֘הֵ֤י צְבָא֗וֹת מִי־כָמ֖וֹךָֽ חֲסִ֥ין׀יָ֑הּ וֶ֝אֱמ֥וּנָתְךָ֗ סְבִיבוֹתֶֽיךָ׃ אַתָּ֣ה מ֭וֹשֵׁל בְּגֵא֣וּת הַיָּ֑ם בְּשׂ֥וֹא גַ֝לָּ֗יו אַתָּ֥ה תְשַׁבְּחֵֽם׃ אַתָּ֤ה דִכִּ֣אתָ כֶחָלָ֣ל רָ֑הַב בִּזְר֥וֹעַ עֻ֝זְּךָ֗ פִּזַּ֥רְתָּ אוֹיְבֶֽיךָ׃ לְךָ֣ שָׁ֭מַיִם אַף־לְךָ֥ אָ֑רֶץ תֵּבֵ֥ל וּ֝מְלֹאָ֗הּ אַתָּ֥ה יְסַדְתָּֽם׃ צָפ֣וֹן וְ֭יָמִין אַתָּ֣ה בְרָאתָ֑ם תָּב֥וֹר וְ֝חֶרְמ֗וֹן בְּשִׁמְךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ׃ לְךָ֣ זְ֭רוֹעַ עִם־גְּבוּרָ֑ה תָּעֹ֥ז יָ֝דְךָ֗ תָּר֥וּם יְמִינֶֽךָ׃ צֶ֣דֶק וּ֭מִשְׁפָּט מְכ֣וֹן כִּסְאֶ֑ךָ חֶ֥סֶד וֶ֝אֱמֶ֗ת יְֽקַדְּמ֥וּ פָנֶֽיךָ׃ אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם יֹדְעֵ֣י תְרוּעָ֑ה יְ֝הֹוָ֗ה בְּֽאוֹר־פָּנֶ֥יךָ יְהַלֵּכֽוּן׃ בְּ֭שִׁמְךָ יְגִיל֣וּן כׇּל־הַיּ֑וֹם וּבְצִדְקָתְךָ֥ יָרֽוּמוּ׃ כִּי־תִפְאֶ֣רֶת עֻזָּ֣מוֹ אָ֑תָּה וּ֝בִרְצוֹנְךָ֗ (תרים) [תָּר֥וּם] קַרְנֵֽינוּ׃ כִּ֣י לַ֭יהֹוָה מָגִנֵּ֑נוּ וְלִקְד֖וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְכֵּֽנוּ׃ אָ֤ז דִּבַּ֥רְתָּֽ־בְחָז֡וֹן לַחֲסִידֶ֗יךָ וַתֹּ֗אמֶר שִׁוִּ֣יתִי עֵ֭זֶר עַל־גִּבּ֑וֹר הֲרִימ֖וֹתִי בָח֣וּר מֵעָֽם׃ מָ֭צָאתִי דָּוִ֣ד עַבְדִּ֑י בְּשֶׁ֖מֶן קׇדְשִׁ֣י מְשַׁחְתִּֽיו׃ אֲשֶׁ֣ר יָ֭דִי תִּכּ֣וֹן עִמּ֑וֹ אַף־זְרוֹעִ֥י תְאַמְּצֶֽנּוּ׃ לֹא־יַשִּׁ֣יא אוֹיֵ֣ב בּ֑וֹ וּבֶן־עַ֝וְלָ֗ה לֹ֣א יְעַנֶּֽנּוּ׃ וְכַתּוֹתִ֣י מִפָּנָ֣יו צָרָ֑יו וּמְשַׂנְאָ֥יו אֶגּֽוֹף׃ וֶ֥אֱֽמוּנָתִ֣י וְחַסְדִּ֣י עִמּ֑וֹ וּ֝בִשְׁמִ֗י תָּר֥וּם קַרְנֽוֹ׃ וְשַׂמְתִּ֣י בַיָּ֣ם יָד֑וֹ וּֽבַנְּהָר֥וֹת יְמִינֽוֹ׃ ה֣וּא יִ֭קְרָאֵנִי אָ֣בִי אָ֑תָּה אֵ֝לִ֗י וְצ֣וּר יְשׁוּעָתִֽי׃ אַף־אָ֭נִי בְּכ֣וֹר אֶתְּנֵ֑הוּ עֶ֝לְי֗וֹן לְמַלְכֵי־אָֽרֶץ׃ לְ֭עוֹלָם (אשמור) [אֶשְׁמׇר־]ל֣וֹ חַסְדִּ֑י וּ֝בְרִיתִ֗י נֶאֱמֶ֥נֶת לֽוֹ׃ וְשַׂמְתִּ֣י לָעַ֣ד זַרְע֑וֹ וְ֝כִסְא֗וֹ כִּימֵ֥י שָׁמָֽיִם׃ אִם־יַעַזְב֣וּ בָ֭נָיו תּוֹרָתִ֑י וּ֝בְמִשְׁפָּטַ֗י לֹ֣א יֵלֵכֽוּן׃ אִם־חֻקֹּתַ֥י יְחַלֵּ֑לוּ וּ֝מִצְוֺתַ֗י לֹ֣א יִשְׁמֹֽרוּ׃ וּפָקַדְתִּ֣י בְשֵׁ֣בֶט פִּשְׁעָ֑ם וּבִנְגָעִ֥ים עֲוֺנָֽם׃ וְ֭חַסְדִּי לֹא־אָפִ֣יר מֵעִמּ֑וֹ וְלֹֽא־אֲ֝שַׁקֵּ֗ר בֶּאֱמוּנָתִֽי׃ לֹֽא־אֲחַלֵּ֥ל בְּרִיתִ֑י וּמוֹצָ֥א שְׂ֝פָתַ֗י לֹ֣א אֲשַׁנֶּֽה׃ אַ֭חַת נִשְׁבַּ֣עְתִּי בְקׇדְשִׁ֑י אִֽם־לְדָוִ֥ד אֲכַזֵּֽב׃ זַ֭רְעוֹ לְעוֹלָ֣ם יִהְיֶ֑ה וְכִסְא֖וֹ כַשֶּׁ֣מֶשׁ נֶגְדִּֽי׃ כְּ֭יָרֵחַ יִכּ֣וֹן עוֹלָ֑ם וְעֵ֥ד בַּ֝שַּׁ֗חַק נֶאֱמָ֥ן סֶֽלָה׃ וְאַתָּ֣ה זָ֭נַחְתָּ וַתִּמְאָ֑ס הִ֝תְעַבַּ֗רְתָּ עִם־מְשִׁיחֶֽךָ׃ נֵ֭אַרְתָּה בְּרִ֣ית עַבְדֶּ֑ךָ חִלַּ֖לְתָּ לָאָ֣רֶץ נִזְרֽוֹ׃ פָּרַ֥צְתָּ כׇל־גְּדֵרֹתָ֑יו שַׂ֖מְתָּ מִבְצָרָ֣יו מְחִתָּֽה׃ שַׁ֭סֻּהוּ כׇּל־עֹ֣בְרֵי דָ֑רֶךְ הָיָ֥ה חֶ֝רְפָּ֗ה לִשְׁכֵנָֽיו׃ הֲ֭רִימוֹתָ יְמִ֣ין צָרָ֑יו הִ֝שְׂמַ֗חְתָּ כׇּל־אוֹיְבָֽיו׃ אַף־תָּ֭שִׁיב צ֣וּר חַרְבּ֑וֹ וְלֹ֥א הֲ֝קֵימֹת֗וֹ בַּמִּלְחָמָֽה׃ הִשְׁבַּ֥תָּ מִטְּהָר֑וֹ וְ֝כִסְא֗וֹ לָאָ֥רֶץ מִגַּֽרְתָּה׃ הִ֭קְצַרְתָּ יְמֵ֣י עֲלוּמָ֑יו הֶ֥עֱטִ֨יתָ עָלָ֖יו בּוּשָׁ֣ה סֶֽלָה׃ עַד־מָ֣ה יְ֭הֹוָה תִּסָּתֵ֣ר לָנֶ֑צַח תִּבְעַ֖ר כְּמוֹ־אֵ֣שׁ חֲמָתֶֽךָ׃ זְכׇר־אֲנִ֥י מֶה־חָ֑לֶד עַל־מַה־שָּׁ֝֗וְא בָּרָ֥אתָ כׇל־בְּנֵֽי־אָדָֽם׃ מִ֤י גֶ֣בֶר יִֽ֭חְיֶה וְלֹ֣א יִרְאֶה־מָּ֑וֶת יְמַלֵּ֨ט נַפְשׁ֖וֹ מִיַּד־שְׁא֣וֹל סֶֽלָה׃ אַיֵּ֤ה׀ חֲסָדֶ֖יךָ הָרִאשֹׁנִ֥ים׀אֲדֹנָ֑י נִשְׁבַּ֥עְתָּ לְ֝דָוִ֗ד בֶּאֱמוּנָתֶֽךָ׃ זְכֹ֣ר אֲ֭דֹנָי חֶרְפַּ֣ת עֲבָדֶ֑יךָ שְׂאֵתִ֥י בְ֝חֵיקִ֗י כׇּל־רַבִּ֥ים עַמִּֽים׃ אֲשֶׁ֤ר חֵרְפ֖וּ אוֹיְבֶ֥יךָ׀יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁ֥ר חֵ֝רְפ֗וּ עִקְּב֥וֹת מְשִׁיחֶֽךָ׃ בָּר֖וּךְ יְהֹוָ֥ה לְעוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן׀וְאָמֵֽן׃
פירוש רש”י
89:1: לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי. גַּם הוּא אֶחָד מִן חֲמִשָּׁה אַחִים הַמְשׁוֹרְרִים, וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּהוּ (בבא בתרא טו.) בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עַל שֵׁם ״מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח״ (ישעיהו מא:ב): 89:2: אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי. אֶת שֶׁיְּדַעְתִּיךָ, שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵר הַבְטָחָתְךָ וּמְאַמֵּן דְּבָרֶיךָ: 89:3: כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. כִּי אָמַרְתִּי: עַד עוֹלָם יִבָּנֶה בְחֶסֶד כִּסֵּא דָוִד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכֹנַנְתִּי כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְגוֹ׳״ (שמואל ב ז:יג). דָּבָר אַחֵר: סָבוּר הָיִיתִי שֶׁיְּהֵא הָעוֹלָם בָּנוּי בְּחַסְדְּךָ וְתָכִין אֱמוּנָתְךָ בַשָּׁמַיִם, שֶׁתְּהֵא נְכוֹנָה וּמְקֻיֶּמֶת. וּמַה הִיא הָאֱמוּנָה? אוֹתָהּ הַהַבְטָחָה שֶׁהִבְטַחְתָּ אֶת דָּוִד עַל יְדֵי נָתָן הַנָּבִיא לֵאמֹר: כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי לְהָכִין עַד עוֹלָם זַרְעוֹ: 89:6: וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ. אִם הָיִיתָ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתְךָ: | אַף אֱמוּנָתְךָ. אֱמוּנַת דְּבָרֶיךָ יוֹדוּ בִּקְהַל קְדוֹשִׁים: 89:7: יַעֲרֹךְ לַה׳. יְהֵא נַעֲרָץ כְּמוֹתוֹ: 89:8: בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה. בְּסוֹד רַב שֶׁל מַלְאָכִים: 89:10: בְּשׂוֹא גַלָּיו. בְּהִנָּשֵׂא גַלָּיו: | אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. תַּשְׁפִּילֵם, וְכֵן ״וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה״ (משלי כט:יא), וְכֵן ״מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים״ (תהלים סה:ח): 89:11: רָהַב. מִצְרַיִם (ישעיהו ל:ז): 89:16: יוֹדְעֵי תְרוּעָה. שֶׁיּוֹדְעִין לְרַצּוֹת אֶת בּוֹרְאָם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּתְרוּעָה, שֶׁמְּסַדְּרִים עָלֶיהָ מַלְכֻיּוֹת, זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת (ויקרא רבה כט, ד): 89:18: וּבִרְצוֹנְךָ. שֶׁאַתָּה מִתְרַצֶּה לָהֶם, אפימאנ״ט בְּלַעַ״ז: 89:20: לַחֲסִידֶיךָ. נָתָן הַנָּבִיא וְגָד הַחוֹזֶה: | שִׁוִּיתִי עֵזֶר. עַל דָּוִד, לַעֲזוֹר לוֹ תָּמִיד: 89:23: לֹא יַשִּׁיא אוֹיֵב בּוֹ. לֹא יִגְבַּר עָלָיו לִהְיוֹת לוֹ כְּנוֹשֶׁה (שמות כב:כד): 89:28: בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ. גָּדוֹל אֶתְּנֵהוּ: 89:33: וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם. כָּךְ אָמַר לוֹ נָתָן הַנָּבִיא עַל שְׁלֹמֹה (שמואל ב ז:יד): ״אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהוֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים״, זֶה רְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע שֶׁעָמַד לְשָׂטָן לוֹ, וּבְנִגְעֵי בְנֵי אָדָם זֶה אַשְׁמְדַאי, שֶׁהַשֵּׁדִים בְּנֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיוּ (בראשית רבה כ:יא): 89:36: אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב. לְשׁוֹן ״לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו״ (ישעיהו נח:יא), פיילנצ״א בְּלַעַ״ז: 89:38: וְעֵד בַּשָּׁחַק נֶאֱמָן. הַיָּרֵחַ וְהַשֶּׁמֶשׁ עֵדִים לוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵם קַיָּמִים, יִתְקַיֵּם מַלְכוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו לג:כ-כא): ״אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה גַּם בְּרִיתִי תוּפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי״: 89:39: וְאַתָּה זָנַחְתָּ. דִּקְדַּקְתָּ אַחַר בָּנָיו לַחֲשׁוֹב עֲוֹנָם, עַד אֲשֶׁר זְנַחְתָּם וּמְאַסְתָּם בִּימֵי צִדְקִיָּהוּ (מלכים ב כה:א): 89:40: נֵאַרְתָּה. בִּטַּלְתָּ: 89:41: כָּל גְּדֵרוֹתָיו. שֶׁבָּנָה בִּירוּשָׁלַיִם: | מִבְצָרָיו. הַר הַבַּיִת וּמְצוּדַת צִיּוֹן: 89:44: אַף תָּשִׁיב צוּר חַרְבּוֹ. הֲשִׁיבוֹתָ אָחוֹר וְהָפַכְתָּ אֶת חִדּוּד חַרְבּוֹ, כְּמוֹ ״חַרְבוֹת צֻרִים״ (יהושע ה:ב), וְכֵן ״כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ״ (ישעיהו נד:יז): | וְלֹא הֲקֵימוֹתוֹ. וְלֹא הֶעֱמַדְתּוֹ מִלִּפּוֹל: 89:45: הִשְׁבַּתָּ מִטְּהָרוֹ. זְרִיחָתוֹ, כְּמוֹ ״צָהֳרַיִם״ דִּמְתַרְגְּמִינָן: ״טִיהֲרָא״, וּכְמוֹ (שמות כד:י) ״וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״: | לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה. הִשְׁפַּלְתָּ וְהִשְׁחַתָּ, כָּל לְשׁוֹן שְׁחִיָּה בְּתַרְגּוּם יוֹנָתָן ״מְגַר״: 89:48: זְכֹר אֲנִי מֶה חָלֶד. מַה זִּקְנָה יֵשׁ לִי? הֲלֹא מְעַט יָמַי, וְדַי לְךָ שֶׁאַתָּה נִפְרָע מִמֶּנִּי בְּמוֹתִי קְצַר יָמִים: | עַל מַה שָּׁוְא. לְחִנָּם וְלַהֶבֶל בָּרָאתָ כָל בְּנֵי אָדָם: 89:51: שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כָּל רַבִּים עַמִּים. בַּגּוֹלָה אֲנִי נוֹשֵׂא סִבְלָם וּמַשָּׂאָם: 89:52: עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ. סוֹפֵי מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּלְשׁוֹן מִשְׁנָה הוּא (סוטה ט,טו): בְּעִקְּבוֹת הַמָּשִׁיחַ חוּצְפָּא יִסְגֵּא: 89:53: בָּרוּךְ ה׳ לְעוֹלָם. עַל כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ:
פירוש רד”ק
89:1: לאיתן. אמרו רבותינו ז”ל איתן זה אברהם אבינו, ולפי הפשט הוא הנזכר בספר מלכים ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והוא איתן בן זרח בן יהודה, והיה מחכמי ישראל וחיבר זה המזמור על הגלות ושם עיקרו על מלכות בית דוד, מדוע לא צמחה כי היא קרן ישראל, ובבא משיחנו יאסף הגלות לפיכך שם כל תלונתו על דבר המלך מזרע דוד: 89:2: חסדי. החסד הוא גורם ההבטחה והאמונה אחר ההבטחה. ואמר אספר תהלות ה’ ואמונתו לבחיריו שיהיה נודע לעולם לדור ודור: 89:3: אמרתי. חשבתי שלעולם יבנה החסד שעשה לדוד לתת לו המלכות לו ולבניו אחריו, וכמו השמים שתכין אמונתך בהם שלא תפסוק כי פירוש אמונה קיום כן תכין אמונתך עם דוד ועם זרעו כל ימי עד: 89:4: כרתי. ואתה כן אמרת לדוד על ידי נתן הנביא וכוננתי כסאו עד עולם וקראת אותו בחירי כמו שאמר ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל: | נשבעתי. כי דברי שבועתי עד עולם: 89:5: ובניתי לדור ודור. כמו שאמר נתן הנביא ובית יבנה לך, ובנין הבית הם הבנים ובני בנים: 89:6: ויודו. אמר אם אני מודה חסדך ואמונתך כן אני רואה השמים יודו פלאך והפלא הוא סבוב הגלגלים תמיד תנועה שאין לה הפסק יורה על מנהיגם ויודו כי כל כחם מאתך היא: | אף אמונתך. אף האמונה שהכינות להם היא נודעת בקהל קדושים והם המלאכים כי בקיומם יהיה קיום הגלגלים, והאמונה הוא קיום והם קיימים לעולם כי אינם גוף ומקיימים השמים הוא גוף: 89:7: כי. והם יודו ויאמרו כי מי בשחק יערוך לה’ כמו שיחשבו עובדיהם, והם השמים וצבאם מודים כי אין בכל צבא השמים שיהיה לו ערך ודמיון כנגד האל יתברך, והם בעצמם מודים כי מהאל יתברך יבא להם הכח והפלא שהם מראים: | כבני אלים. הם צבא השמים, ואלים הם המלאכים והצבא הם כבנים להם כי מסבתם היא תנועתם ומהלכם ומשפטם. ופירוש אילים. יכולים: 89:8: נערץ. כמו נורא פירושו שיעריצו ממנו וכן נקרא נורא שיראו ממנו, והוא נערץ ונורא בסוד המלאכים הקדושים: ופי’ בסוד בחברה ופי’ רבה. מערצה רבה ויראה רבה יעריצו: | על כל סביביו. על כל המלאכים שהם סביביו כלומר משרתיו, והפסוק כפול בענין במלות שונות: 89:9: חסין יה. חסין אינו סמוך אבל הוא מוכרת בשקל גביר ופירושו חזק. ואמר יה. כי הוא השם המורה על הווית העולם כולו כי הוא מאתו, וחסין מורה כי הוא קיום העולם אחר הוויתו כמו שנקראת חי העולם: | ואמונתך סביבותיך. כמו שאמר אמונתך בקהל קדושים, כי הקדושים המלאכים הם סביבו והם מעידים על אמונתיך כלומר על קיומם: ואמר מי כמוך. כלומר בעליונים מי כמוך כי הם מעידים על עצמם כי קיומם מאתך שאתה קיים לעולם: 89:10: אתה. עד עתה דיבר על העליונים, כי הוא מושל עליהם ועתה מדבר על התחתונים הגאים והחזקים מן הברואים הנוראים: ופירוש גאות הים. שהמים גבוהים על הארץ כמו שפירשנו במזמור ל”ג: ואמר אתה מושל כי המים בגאותם היה טבעם לצאת על הארץ והאל מושל עליהם ועצר אותם ושם להם חול גבול: | בשוא גליו. בהתרומם והוא כמו בנשוא חסר פ”א הפועל: | אתה תשבחם. תשקיעם, ואפשר שאמר זה על קריעת ים סוף, או אמר כי כן יעשה בכל זמן, או פירושו בהתרומם גלי הים שידמה שיצאו לחוץ ליבשה כשיגיעו לשפה תשקיעם: 89:11: דכאת. כתלוב באל”ף במקום יו”ד. בכל זה הפסוק מוכיח כי על קריעת ים סוף אמר הפסוק אשר לפניו כי רהב הוא מצרים, אמר קרעת הים לישראל ואע”פ כן דכאת המצרים בתוכו כאילו היו חללים כי לא היה להם כח לנוס ולצאת מהים בעוד שיה לחרבה: | פזרת אויביך. כי הים מוציא הטובעים ומפזרתם אל חוף הים ולא תכף שטובעים, ואתה בזרוע עוזך פזרת אויביך והקיא אותם הים תכף שטבעו כדי שיראום ישראל: 89:12: לך. עתה זכר בכלל העליונים והתחתונים, ואמר לך הם כי הם מודים זה אע”פ שאינם בני שכל, וכן אמר הנה אף לך ארץ אע”פ שאינה בעלת שכל אמר בני אדם חכמים מכירים ויודעים מהארץ ותולדותה ומהבהמות ומהעופות כי יש להם בורא ומנהיג, ואתה הוא הבורא והרי הם כאילו הם מספרים ומודים בזה: | תבל ומלואה. ארץ תקרא המישבת ושאינה מיושבת והמיושבת תקרא תבל לפיכך אמר ומלואה, והמלוי שלה הם השוכנים בה בני אדם בהמות ועופות: | אתה יסדתם. כמו היסוד שהוא קיום הבנין כן עשה האל יתברך במקומות הישוב דבר שהם קיום היושבים כגון האילנות והעשבים והירקות למאכל אדם ולמאכל בהמה שהם נמצאים במקומות היישוב וכן לשונות הים והנהרות שעוברים במקו היישוב לתועלת בני אדם לעבור בם ממקום למקום ולצוד בם הדגים למאכלו: 89:13: צפון. לפי דעתי כי זכר תבל ומלואה והוא ממזרח למערב על קו השוה באורך העול’ שהוא מיושב כולו מראש המזרח עד סוף מערב לפיכך אמר ומלואה שהוא מלא כולו, ואח”כ זכר צפון וימין שהוא לרוחב העולם ואינו מיושב כולו כי לפאת צפו, נשאר הרבה מן העולם חרב מרוב הקרירות, ולפאת דרום יותר ויותר מפני החמימות ומעט הוא היישוב בם וכולם מודים כי אתה בראת החרב והיישוב: וזכר תבור וחרמון. כי הם הרים גדולים וההרים מן הברואים אשר בארץ וחרמון הוא שניר הוא הר גבוה מאד עד שימצא בו שלג אפילו בימות החמה: ואמר בשמך ירננו. כאילו הם מספרים ומרננים כי אתה יוצרם ומי שרואה אותם נותן שבח ורנה והודאה לאל היוצרם והרי הם כאילו הם ירננו: 89:14: לך. כי אתה בכחך מעמיד הכל: | תעוז ידך. היא השמאלית: | תרום ימינך. הנה שתיהם שוות בך בעוז ובגבורה וברוממות: 89:15: צדק. אחר שזכר העולם ואמר כי בכח ה’ עומד אמר כי קיום העולם שיהיה כמו שהוא קיים לנצח ולא ישחת הוא צדק האל ומשפטו וחסד ואמת אתו. והפסוק כפול בענין במלות שונות, כי צדק וחסד אחד, ומשפט ואמת אחד, ומכון כסאך ויקדמו פניך אחד, כי הצדק והחסד הוא שעושה עם הברואים בהעמידו העולם על מכונו והוא משפט ואמת מאתו לקיים דברו שאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה: ופירוש מכון כסאך. כמו המלך היושב על הכסא ורואה צרכי עמו ומנהגם על המשפט: ופירוש יקדמו פניך. כי תמיד הם מזומנים עמך בלי הפסק, כי הקדום הוא הזמנת הדבר: 89:16: אשרי. בתחלת המזמור החל לזכור חסד ואמת שהיה לו עם דוד, וסמך לו החסד והאמת שיש לו עם העולם ושהוא מקיים האמת עם העולם כן היה לו לקיים האמת עם דוד וישראל. ואמר אשרי העם יודעי תרועה, כלומר אשריהם ישראל כשהיה רצונך אליהם והיית מולך עליהם, ואז היו יודעי תרועתך כמ”ש ה’ אלהיו עמו ותרועת מלך בו. וטעם התרועה כי המלחמה המתגברים על אשר כנגדם הם תוקעים ומריעים להפחיד אשר כנגדם כמו שאנו רואים במלחמות הכתובות שהם תוקעים ומריעים במצות האל יתעלה, והוא ותרועת מלך בו, וזהו יודעי תרועה: | ה’ באור פניך יהלכון. אז היו הולכים באור פניך ולא היו נכשלים: 89:17: בשמך. ואז יגילון בשמך כל היום כלומר בזכור שמך היו נעזרים: 89:18: כי. אתה תפארת עוזם כי לא היה להם עוז אלא מאתך ובעוזך היו מתפארים על האומות: ואז ברצונך תרום קרנינו. וכתיב תרים פירושו שאתה היית מרים, וקרי תרום ר”ל ברצונך היה רמה קרנינו, ואע”פ שקרנינו כתיב ביו”ד לשון רבים ותרום לשון יחיד פירושו כל קרן, וקרן רוצה לומר מלכי ישראל: 89:19: כי. הפסוק הוא כפול במלות שונות: | מגיננו הוא מלכנו, והוא דוד המלך ושלמה בנו והבאים אחריו מזרעו, ור”ל כי לה’ הוא מלכינו לפיכך היה מצליח ומתגבר על אויביו, ופירוש לה’ המלך שהיה ירא את השם וכן מי לה’ אלי: 89:20: אז. ומתי היה זה אז כשדברת בחזון לחסידיך והוא שמואל הנביא, ואמרת לו שויתי עזר ישראל על גבור והוא דוד: | הרימותי בחור מעם. שהיה נבחר למלוכה: 89:21: מצאתי דוד עבדי. כי אני ידוע שהוא עבדי ולא אמצא כמוהו: | בשמן קדשי. שנמשח בשמן המשחה שנקרא שמן משחת קדש: 89:22: אשר ידי תכון עמו. תהיה נכונה עמו לעוזרו: 89:23: לא. לא יהיה לו האויב כנושה בו שיקח ממונו: | לא יעננו. בגופו. ואויב ובן עולה אחד: 89:24: וכתותי. כי אני אכתת מפניו צריו שלא יוכלו לשלוט בו: 89:25: ואמונותי. החסד הי’ מתחלה לדוד כשבחרו למלך, והאמת אחרי כן שיקיים לו דברו שהבטיחו להיות מלך הוא וזרעו עד עולם: | ובשמי. שיהא שמי בעזרתו כלומר שיזכור שמי, והוא שמו ושמו הוא: 89:26: ושמתי. תהיה לו כח ושלטנות כאשר דרים בחוף הים ובערי הנהרות כמו שמצאנו שחירם מלך צור שלח מנחה לדוד דרך ים וכן מלכי ארם שהיו בעבר הנהר היו שולחים לו מנחה דרך הנהר: 89:27: הוא יקראני. שיהיה דבק בי ויודע ומכיר שהעזר יבא לו מאתי: 89:28: אף אני. בקמץ האל”ף אע”פ שאינו בהפסק, אבל הוא בהעמדת טעם כי הוא בטרחא ויש לו לפעמים משפט ההפסק. אמר כו שיקראני הוא אבי אף אני גם כן אקרא לו בן, ולא עוד אלא בכור שיש לו מעלה על שאר הבנים כי הוא יהיה עליון על כל המלכים וכן היה שעבדו המלכים את דוד ונשאו לו מנחה: 89:29: לעולם. החסד שעשיתי עמו להקימו מלך אשמרנו לו לעולם וכן בריתי שכרתי לו תהיה נאמנת לו שלא אשקר בבריתי: 89:30: ושמתי. שיהיה במלכות זרעו לעד: וכן כסאו. כסא המלוכה יהיה כימי השמים: 89:31: אם. הזכיר התורה והמשפטים והחוקים והמצות שאם לא ישמרו אותם כמו שכתוב בתורת משה: 89:33: ופקדתי. וכן אמר לו על ידי נתן הנביא, והוכחתיו בשבט אנשים בנגעי בני אדם, כמו שמייסר האב את הבן בשבט כן ייסר ויוכיח החוטא מבניו בנגעים ובחלאים ובשבט והוא שיתננו ביד אויביו לא שיסיר המלוכה ממני: 89:34: וזהו וחסדי. המלוכה הוא החסד ואע”פ שהוא יפר בריתי שלא ישמור מצותי אני לא אפיר חסדי: | ולא אשקר באמונתי כי בכל זמן יהיה בבניו מלך: 89:35: לא. אע”פ שהוא חלל חקותי ולא שמר מצותי: 89:36: אחת. כלומר אחת היא השבועה שלא אשנה: | בקדשי. בקדושתי נשבעתי זה אם לדוד אכזב. טעם אם. כן לשון השבועה אם אעשה כך וכך: 89:37: זרעו לעולם יהיה. במלוכה: | וכסאו כשמש נגדי. כמו השמש שהוא קיים לעולם. ואם תפרש כשמש שיהיה בהיר ומאיר כשמש, יהיה על הטובים ממנו: 89:38: כירח. כמו שפעמים אפל ופעמים מאיר כן יהיה זרעו, כשיהיו טובים יהיו מאירים כשיהיו רעים יהיו אפלים, ומכל וכל לא תפסוק המלכות כמו שהירח לא יפסוק בין מאיר בין אפל לא יספוק: | ועד בשחק נאמן סלה. הירח הוא עד נאמן בשחק על זרע דוד כי כן אמר לו האל שיהיה זרעו כירח: 89:39: ואתה. המזמורים ברוח הקודש נאמרו והמשורר תמה לאורך הגלות, והוא לא אמר שעבר האל על שבועתו אבל תמה לפי שארך כל כך אמר והלא אתה נשבעת לו, יהיה זה שידמה שנפסקה המלכות עד שכמעט נואשו מן הגאולה, ואמר המשורר דרך תמיה איך יהיה החטאת הגדולה הזאת והקצף הגדול הזה, וגם משה אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך אמר איך תעשה זה הרי נשבעת, וישעיהו הנביא אמר למה תתענו ה’ מדרכיך, ואליהו אמר ואתה הסיבות את לבם האחורנית. ונאמר כי כולם לא אמרו אלא על דרך דמיון: | עם משיחך. עם דוד שהיה משיחך צויתה אותו למשחו ידמה שהפכת עמו האהבה לעברה שפסקת המלכות מזרעו: 89:40: נארתה ברית. שכרת לו השחת אותו, נארת ענין השחתה, וגם הנזר אשר על ראשו חללת אותו והפלת אותו לארץ: 89:41: פרצת. הגדרות שלא נתת אויב להרע לו פרצת אותם הגדרות והמבצרים ושמתם מחיתה ובאו ושסוהו: 89:42: שסהו. כמו בזזוהו כיון שלא היה לו גדר ולא מבצר שסוהו עוברי דרך: | היה חרפה לשכניו. הפך מה שהיו השכנים עבדים לו, כלומר המלכים אשר היו סביבותיו: 89:43: הרימות. הפך אף זרועו תאמצנו: | השמחת כל אויביו. נתת להם שמחה הפך שהיה פחדו ויראתו עליהם: 89:44: אף תשיב צור חרבו. הפך וכתותי מפניו צריו. וצור חרבו פירוש חדוד חרבו והוא הפך כמו ותולעת שני שני התולעת: | ולא הקמותו. לא היה לו תקומה בפני צריו: 89:45: מטהרו. זכותו והוא מלכות שהיה לו, ודגש הטי”ת מטהרו לתפארת הקריאה, ובא גם כן הטי”ת בקמץ חטף לתפארת. ומטהרו שם הזכות: | מגרתה, כמו תרגום ויפול רוכבו אחור וימגר רוכביהון: 89:46: הקצרת ימי עלומיו. הם ימי המלכות כמו ימי האדם בנעורים בגוף, וימי הזקנה הם ימי הרעה, ואמר כי ימי המלכות היו קצרים וימי הרעה שהם ימי הגלות היו ארוכים: | העטית עליו בושה. שהוא בוש מההבטחה שהבטתו ואומרים שאין לו תוחלת עוד והנה הוא בוש עמהם: 89:47: עד מה. כאילו אין אתה רואה בצחרת הגלות: 89:48: זכור. ידבר על לשון אשר הוא מזרע דוד בגלות ואמר כי הוא מפחד מהמיתה ולא יראה הישועה ואולי לא יניח בן תחתיו והנה נפסקה המלכות, או בכל דור ודור יתאוה מי שהוא מזרע דוד שתהיה בימיו הישועה ויהיה הוא המלך המשיח, ואמר זכור אני מה בעולם כי מעט הוא חיי האדם, ואזכור על מה שהוא בראת כל בני אדם כי לתמותה בראת אותם החיים שוא והבל: 89:49: מי. כי אין אדם בעולם שיחיה ולא יראה מות ושיוכל להמלט נפשו מיד שאול: 89:50: איה חסדיך. והם מה שנשבעת לדוד באמונתך, ואיה הם עתה שתעזבנו: 89:51: זכור. החרפה שאומרים שאין לנו עוד תשועה: | שאתי בחקי כל רבים עמים. שאני נושא חרפתי בחקי חרפת כל עמים רבים שיחרפוני, ואמר זה כל אחד מבני הגלות, ורבים עמים כמו הפך עמים רבים: 89:52: אשר. ומה חרפו עקבות משיחך התאחרות משיחך שמתאחר לבא ואומרים שלא יבא לעולם, וכן לא יעכבם, כי עקב הוא אחרית הגוף וסופו: 89:53: ברוך. דברי המשורר ראה ברוח הקודש שיבת הגלות ונותן הודאה לאל יתב’. או מחבר הספר אמר כן בתכלית הספר תודה לאל יתב’, כמו שכותבים הסופרים בהשלימם ספר, וכבר פירשנו הפסוק בתכלית ספר הראשון:
פירוש מלבי”ם
89:1: משכיל לאיתן, נוסד בגלות, בו ידבר על הברית שכרת ה’ עם בית דוד, שהופר ואין מזרעו מושל על ישראל, והמליץ יאמר כי הנהגת ה’ הכללית שבה מנהיג את העולם הוא מיוסד על החסד ועל האמונה, והראה כי גם הברית שכרת עם דוד נוסד ג”כ על שני עמודים אלה, כי כמו שינהיג את הכלל בחסד ואמת, כן יש אתו הנהגה כזאת על אישים פרטיים, שהוא מלכות בית דוד שמכוון נגד הנהגת עולם הכללי וכאלו האחד דפוס לחברו, ועל פי זה יצעק מרה על שהחסד והאמת אשר בהנהגה הכללית עדן קיים ומתמיד, והחסד והאמונה שהוסד עם בית דוד הורס ונפרץ נשבת ואיננו: 89:2: חסדי ה’, יש הבדל בין חסד ובין אמונה, החסד הוא מה שיעשה מנדבת לב מבלי הבטחה קודמת או איזה חיוב או בעבור דבר שקבל בעבורו, והאמונה או אמת הוא מה שיעשה ע”י חיוב, אם שהבטיח לעשותו, או שהתחייב לעשות בעבור הגמול וכדומה, והנה קיום העולם הכללי ע”פ חקי הטבע הכוללים הוא ממדת האמונה, כי אחר שיסד ה’ את הטבע והעולם וחקק חקיהם, הוא כאילו הבטיח שהחקים האלה יתמידו כל ימי עולם, למשל חק נתן שירד הגשם בעתו, שיהיה הקיץ והחורף בזמנם, חק ולא יעבור, ואם יצוייר שישנה ה’ את החקים האלה הוא מבטל אמונתו שהעמידם שלא ישתנו לעולם, לפ”ז החקים שבהם העולם הכללי מתנהג כפי הטבע שיסד בששת ימי הבריאה יעמדו מצד האמת והאמונה, אולם בעת יעשה ה’ דבר פלא בלתי מחויב ונמשך מצד חקי הטבע הקיימים, הוא מצד חסדו באשר אינו מחויב בדבר זה מצד הבטחתו, ומשני ההנהגות האלה ידבר המשורר בסימן הזה, שעז”א חסדי ה’ עולם אשירה, שישיר על ההנהגה הפלאיית, וגם אודיע לדור ודור אמונתך שהיא ההנהגה הטבעיית הקבועה, והנה יש הבדל בין עולם ובין לדור ודור, שעולם מציין הזמן הנמשך הבלתי מתחלק, ולדור ודור, מציין הזמן המתחלק לשני דורות, ולפ”ז היה ראוי שיאמר אצל האמונה מלת עולם, כי הסדור הטבעי הוא קיים לעולם, ואצל החסד הי”ל לומר לדור ודור, כי החסד שהיא ההנהגה הפלאיית אינה מתמדת תמיד רק מתחדשת לפעמים בדור מן הדורות לפי הדור, אולם הוא הדבר אשר כתבנו למעלה (סי’ ל”ו פסוק ו’) עמ”ש ה’ בהשמים חסדך אמונתך עד שחקים, שהגם שידמה לבני אדם שהאמונה קבועה בשמים והחסד קבוע בשחקים, ר”ל שההנהגה ע”פ חקי הטבע היא קבועה במערכת השמים, וההנהגה ע”פ הפלא ושידוד הטבע הוא למעלה מן השמים שהם בשחקים, תלמדנו התורה כי גם החקים הטבעיים הם נמשכים לפי המעשה, אם לשבט אם לחסד, עד שגם הטבע תתנהג בדרך הפלא בנסים נסתרים לפי מעשה בני אדם לגמול או לעונש, וכן גם החסד הקבוע בשחקים הוא ג”כ הנהגה קבועה מסודרת מראש מקדם, וכמ”ש תנאי התנה הקב”ה עם הים שיקרע לפני בני ישראל, ועפ”ז יאמר שגם חסדי ה’ עולם אשירה, שגם ההנהגה הפלאיית היא קבועה לעולם, וגם האמונה שהיא ההנהגה הטבעיית היא לדור ודור ונמשכת לפי הדורות, שדור שייטיבו מעשיהם וישמעו אל מצותיו תריק להם הטבע שופע שובע רצון, ולדור סורר ומורה יעצור את השמים ולא יהיה מטר: 89:3: כי אמרתי, והנה בעת בריאת העולם נתגלו שתי המדות כאחת, כי ראשית הבריאה היתה מצד החסד הגמור, כי אז לא היה עוד שום נמצא במציאות שיבטיח לו הקיום והמציאות, וחקי הטבע נתיסדו אז בלא הבטחה וחיוב קודם רק בחסד גמור, וז”ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, שתחלת בנין העולם היה מצד החסד לבד, אבל אחר שע”י חסדו ברא את העולם ויסד וחקק חקי הטבע בששת ימי המעשה, אז נתיסדה מדת אמונה, ר”ל שקיום הנמצאים אחר שבראם בחסדו, וכן קיום חקי הטבע אחר שחקקם בחסדו הוא מצד האמונה ומדת האמת, שהוא כאלו הבטיח אז שיעמדו החקים והנבראים כל ימי עולם ולא יפחתו מיניהם ולא יגרעו חקיהם, וחקי הטבע הקבועים הנוסדים על אמונה הם מן השמים שהוא מעולם הגלגלים ולמטה, כי למעלה מן השמים הוא עולמות השכליים ששם מקום הפלאות שהם למעלה מחקי הטבע שלנו, ועל זה אמר שמים תכין אמונתך בהם: 89:4: כרתי, הוא מאמר ה’, המשורר יאמר, כי לעומת שאנחנו משיגים את החסד והאמונה המתפשטים בעולם הכללי, קבלו מפי הנביאים שחסד ה’ ואמונתו מתפשט גם על אישים פרטים, שה’ אמר שכרת ברית עם דוד, שבענין הברית הזה נמצא ג”כ חסד ואמונה, שנגד החסד אמר כרתי ברית לבחירי, שכריתת הברית היה מצד הבחירה שבחרו ה’ (לא מצד השקף על מעשיו רק מבחירת ה’) שזה ממדת החסד שלא ישקיף על המעשה, ונגד האמונה שהיא כפי הזכות והמעשה אמר נשבעתי לדוד עבדי, שעוד הוסיף ונשבע לו מצד שהוא עבדו ועובד עבודתו, שמצד זה יחוייב שישמור לו אמונתו כפי זכותו, וזה כבריאת עולם שראשית הוייתו היה מצד בחירת ה’ לבד שהוא החסד, ואח”כ מתקיים עפ”י האמונה שהוא מצד ענין הנמצאים ומציאותם: 89:5: עד עולם, יש הבדל אצלי בין עד עולם ובין דור ודור, שעד עולם הוא הזמן המתדבק, ולדור ודור הוא הזמן המתחלק לשני דורות, ועז”א עד עולם אכין זרעך, כי זרע דוד יתקיימו לעולם מבלי הפסק, ובניתי לדור ודור כסאך, כי כסא דוד יבטל בזמן הגלות ולא יעמוד לעולם בלי הפסק, רק שהשם ישוב יבננה בדור הנרצה בעיניו, ועז”א לדור ודור, סלה סיום הענין: 89:6: ויודו, (חלק ב’) בחלק הזה יספר כי החסד והאמונה הכללי עודנו קיים קבוע בעולם הכללי, והמציאות מעיד עליו בכל יום הן בטבע הסדורה הן בהנהגה הפלאיית, וכי ה’ יסד מלכות ב”ד מסכים עם החסד והאמת הכללי, והמציאות הכללי עד עליו, ויודו שמים פלאך ה’, יאמר הגם שהשמים הם מתנהגים עפ”י חקי הטבע הקבועים, וקהל קדושים שהם המלכים הם המנהיגים את ההנהגה הנסיית שנעשית ע”י המלאכים כמ”ש שרפים עומדים ממעל לו, שהם למעלה מן הכסא שהוא השמים כמו שפי’ שם, בכ”ז גם השמים יודו פלאך ה’, שגם הטבע תמשך אחר ההנהגה ההשגחיית הפלאיית, וגם בה יש נסים נסתרים והנהגה קצובה לפי המעשה ולפי השכר והעונש, ואף אמונתך יודו בקהל קדושים, שגם המלאכים יודו את ההנהגה הקבועה, כי גם הם יניעו את החקים הקבועים הטבעיים שיהיו מסכימים עם ההנהגה הפלאיית, וגם הנסים הם הנהגה קבועה מראש, וכמ”ש כ”ז באורך למעלה סי’ ל”ו במ”ש ה’ בהשמים חסדך אמונתך עד שחקים, עיי”ש בארך: 89:7: כי מי בשחק יערך לה’, השחק יציין מקום המלאכים והשכלים כי שחקים הם גבוהים משמים ושם מקום הפלאות, ובני אלים הם כחות הטבע, ויש הבדל בין ערך ובין דמה, כי הדברים יתדמו לפי מקריהם, ויערכו לפי שויים בעצמותם, והנה בשחק שם נמצא דימוי לה’, שהוא הדמיון בקצת מקרי פעולותיו, שהפעולות היוצאות מהשחק אינם מקושרים בחקי הטבע והזמן והמקום, והמלאכים הם שכליים מופשטים מחומר וכדומה, ובכ”ז אין להם ערך עמו כי הם נבראים וכחם מוגבל, והפלאים הנעשים על ידם הם בלתי מתמידים ותלוים ברצון ה’ לפי שעה, אבל ה’ אין סוף ובב”ת בורא כל ופלאיו קבועים ברצונו הפשוט מראשית קדומים, ולפ”ז הגם שי”ל דימוי עמו אין להם ערך עמו, ומי ידמה לה’ בבני אלים, שכחות הטבע אין להם אף דמיון אליו, כי כולם מקושרים בכחות גשמיים בלתי נצחים, ואין להם אף דמיון אליו יתברך: 89:8: אל נערץ, עתה יבאר ששני מיני ההנהגות האלה שהזכיר, בין הפלאיית הנעשית ע”י הקדושים שהם המלאכים, ובין הטבעית הנעשית ע”י צבאות השמים והגלגלים כולם יוצאות מה’ ולא יעשו דבר בלעדו, ונגד ההנהגה הפלאית אמר אל נערץ בסוד קדושים רבה, בועד הגדול של הקדושים והמלאכים ששם ימתקו סוד על הפלאים והנסים, ה’ נערץ בקרבם שלא יעשו דבר בלעדיו, ויען שתכלית הפלאים הוא שייראו מפניו אמר כי נורא הוא על כל סביביו, באשר הם סביב לו וקרובים אליו והוא נורא עליהם: 89:9: ה’ אלהי הצבאות, גם בהנהגה הטבעיית הנעשית ע”י המערכה וצבא השמים שבעבורם נקרא אלהי הצבאות, והיא ההנהגה הקבועה שבעבורם נקרא חסין שפורה חוזק קבוע, לא נמצא כמוך חסין יה, ואתה שוכן גם בקרב הצבאות האלה, ואמונתך סביבותיך, עד שגם הנהגת הטבע המיוסדת על האמונה היא ג”כ סביבותיך, כי אתה שוכן בקרבם ופועל בם: 89:10: אתה, מתחיל לבאר שני הדברים האלה שהזכיר, איך יתגלו ע”י שני ההנהגות האלה הנקראים בשם חסד ואמונה בעולם התחתון, נגד ההנהגה הפלאיית שהזכיר בפסוק ח’ שנעשית ע”י סוד קדושים, אמר, אתה מושל בגאות הים, שבעת קריעת ים סוף התגאה הים לעבור גבולו בעת הוליכו ה’ ברוח קדים עזה כל הלילה, שבעת הסער דרך הים להתגאות ולעבור גבולו, ואתה משלת עליו אשר בשוא גליו, בזה עצמו שהתנשאו גליו וכמ”ש וברוח אפיך נערמו מים, עי”ז בעצמו אתה תשבחם ונצבו כמו נד נוזלים וקפאו תהומות וישם את הים לחרבה: 89:11: אתה, ועי”ז בעצמו דכאת את רהב שהם המצריים כחלל, ובזרוע עזך פזרת אויביך, שהזרוע מציין שיעשה הכל בכחו בלי עזר מהתחתונים או ממעשיהם, רק בכחו העליון לבדו: 89:12: לך, ונגד ההנהגה הטבעיית שהזכיר בפסוק ט’ שנעשית ע”י צבאות השמים ששם תתחיל הנהגת הטבע, אומר לך שמים, שהנהגת הטבע המתגלה במערכת השמים היא מיוחס לך, וגם אף לך ארץ, שאף הארץ ששם סוף ההנהגה הזאת היא לך ג”כ ותחת השגחתך, והראיה כי תבל ומלואה אתה יסדתם, שלפי הטבע היתה הארץ מכוסה במים, ולא היה אפשר שיהיה תבל שהוא חלק היבשה המיושב, ואתה יסדת את היבשה שימצאו תבל ומלואה, כמ”ש לה’ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה כי הוא על ימים יסדה כמו שפירשתי שם: 89:13: צפון, מבאר איך יסד את התבל, שהארץ בצד צפון ובצד דרום אצל הצירים אינה ראויה לישוב מפני גודל הקור, ועז”א צפון וימין אתה בראתם, שיש הבדל בין בריאה ובין יצירה עשיה, שתחלה נבראה הארץ יש מאין והיתה עדיין תהו ובהו בלתי ראויה לישוב, ואח”כ יצר את הארץ ועשה אותה, היינו שתקן אותה שתהיה ראויה לישוב שזה נקרא בשם יצירה ועשיה, כמ”ש כה אמר ה’ יוצר הארץ ועושה הוא כוננה לא תהו בראה, כמ”ש בפי’ שם, אולם צד צפון וימין לא יצר ועשה ולא תקנם לישוב רק נשארו כפי שבראם תהו ובהו, אולם תבור וחרמון שהם באמצע הישוב הם נוצרו ונעשו ונתקנו לישוב והם והם בשמך ירננו, ששם תרון הארץ ותשמח כי פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן ע”י הישוב והברכה שנמצא שם: 89:14: לך זרוע, הזרוע המוזכר אצל ה’ תמיד תציין הכח הראשי המניע את היד הפועלת (כמו שהזרוע הוא הפרק העליון של היד שהיא מניעה את היד), ויציין אצל ה’ הכח הראשון המניע לפעולותיו, והנה הזרוע של בשר ודם אינה שלו, שהכח הראשי המניע אותו לעשות פעולותיו הוא דבר חוצה לו, אם טבעי אם אלהיי, כי כל תנועה שבעולם י”ל סבה חוצה לה כנודע, אבל אתה לך הזרוע, הזרוע היא לך בעצמך, כי אתה המניע הראשון לכל דבר, וכן הגבורה של בשר ודם היא דבר חוצה לו בלתי נגדר בעצמותו, כי יצוייר אדם בלתי גבור, עד שהגבורה היא שם התואר נוסף על האדם חוץ מגדרו ועצמותו, אבל אתה לך גבורה, שהגבורה עצמיית לך לא שם תואר, כי ה’ לא יתואר בתארים רק שה’ יתברך הוא עצם הגבורה, והנה הגבורה היא שם צרופיי, שלא תתראה הגבורה רק על ידי דבר אחר חלוש בערכו, ע”י שיתגבר דבר על דבר חוצה לו, וא”כ הגבורה היא רק בערך זולתו החלוש ממנו, אבל אתה לך גבורה, אינה אצלך שם צרופיי ע”י זולתך, כי לא נמצא דבר זולתך אחר שהכל מאתך, רק שהגבורה מתעצמת בזרוע שלך בעצמך, עד שראשית הכח הבב”ת מתעצם עם הגבורה, עד שלך זרוע עם הגבורה, שהגבורה נקשרת בזרוע שלך, ומבאר הדבר תעוז ידך תרום ימינך, שגבורת ה’ אשר תתגלה ע”י הנסים והנפלאות שיתגבר על הטבע, תדמה במשל, כמי שמניע גלגל הריחים בכח גדול בידו השמאלית, ובידו הימנית יעצור בעד הנעת היד השמאלית ויגלגל את הגלגל לצד האחר הפך מתנועת היד השמאלית, ויראה כחו שידו הימנית תגבר ותרום בכח על עוז של ידו השמאלית, שבזה יראה גבורתו בעצמו שיד ימינו תרום ותגבר על יד שמאלו, וכן ה’ יניע ויסבב את גלגל המערכת והטבע בידו השמאלית ותעוז ידו להניע אבירים בכחו, וע”י ההנהגה הפלאיית יעצור וישדד הנעת הגלגל והמערכה בידו הימנית, ימין ה’ עושה חיל על הנהגת הטבע המיוחסת אל יד השמאל, ויראה גבורתו בו בעצמו, שהגם שתעז ידך השמאלית בהנהגת הטבע, בכ”ז תרום ימינך בהנהגה הנסיית על ידך השמאלית המנהגת את הטבע, וא”כ גבורתך אינה נודעת ע”י דבר זולתך רק לך זרוע עם גבורה: 89:15: צדק ומשפט מכון כסאך, אחר שבאר שני מיני ההנהגות שבם ינהיג ה’ את עולמו, שקראם בשם חסד ואמת או אמונה, מסיים לאמר שהכסא שעליה ישב ה’ להנהיג את ברואיו התחתונים, (כי כסא ה’ המוזכר בתנ”ך מציין הנהגתו את העולם התחתון), היא מכוננת על צדק ומשפט, כי גדר המשפט הוא מה שיעשה לפי הדין הקבוע, וגדר הצדק הוא מה שיעשה לפנים משורת הדין, שאז לא ישקיף השופט על הנימוס הקבוע רק על הזמן והענין והנשפטים, וכן ינהיג ה’ את עולמו לפעמים במשפט, והיא בהנהגה הטבעית המסודרת, שהכל קצוב ושקול בפלס לפי נימוסים וחקים קבועים לא ישתנו ולא יבדילו בין הראוי ובין הבלתי ראוי רק העולם כמנהגו נוהג לתת לכל נמצא חקו, ולפעמים ינהיג בצדק, שישקיף לפי הזמן והענין ולפי מעשה הננמצאים, והוא ההנהגה הנסיית ההשגחיית שאינה נמדדת לפי חקי הטבע הקבועים, והנה שורש המשפט הוא האמת הנמצא בנפש השופט, ושורש הצדק הוא החסד המוטבע בנפשו, שע”י שנשרש בלב השופט אהבת האמת לא יטה מן המשפט הקבוע, וע”י שנשרש בלבו אהבת החסד יטה אל הצד לפנים משורת הדין לעשות חסד אעפ”י שאינו כפי המשפט הקבוע ואמתת הנימוס לאמתו, וכן יאמר אצל ה’ שמה שצדק ומשפט מכון כסאך, זה נמשך ע”י שחסד ואמת יקדמו פניך, שע”י שהחסד יקדמו פניך תעשה צדק, וע”י האמת תעשה משפט, עד שמשני השרשים הקבועים במדותיך שהם חסד ואמת, יתגלו בהנהגה התחתונה צדק ומשפט, שהיא הנהגה הטבעיית לפי המשפט וההנהגה הנסיית לפי הצדק: 89:16: אשרי העם, אחר שדבר על כל פרטי ההנהגה הכללית בשני חלקיה, שב לדבר על הנהגה השגחיית פרטיית המיוחדת ומסוגלת לעם ה’, אשר המה בלתי נתונים תחת הנהגת המציאות הכללי ואל החסד והאמת או הצדק והמשפט הכללי, רק אל חסד ואמת וצדק ומשפט פרטי השגחיי נעלה ומרומם מן הכללי ומיוחד אליהם לבדם, ועז”א אשרי העם היודעים תרועת מלך, והוא שיתחברו עם ריעם ודודם העליון, כמ”ש ה’ אלהיו עמו ותרועת מלך בו, עד שימשכו השפע מאתו בלא אמצעי, כי אז באור פניך יהלכון, לא ע”י צבא השמים, ולא ע”י סוד קדושים שהם המלאכים, רק מונהגים ע”י ה’ בעצמו בבלי אמצעי: 89:17: בשמך, ואז יקבלו שני מיני ההנהגות האלה בדדרך נפלא מאד, עד שבהנהגה הטבעיית בשמך יגילון כל היום, שם ה’ מציין ההנהגה הטבעיית הקבועה (שעז”א ה’ שמך לעולם ה’ זכרך לדוד ודוד, שהשם הוא הקבוע תמיד שהוא פרסומו ע”י ההנהגה הטבעיית שהיא קבוע לעולם בלי שינוי, והזכר הוא המעשה שיעשה לפרקים שע”י יזכרו אותו שהוא הנס והפלא שזה אינו קבוע תמיד רק מתחדש לפי הדור), ויש הבדל בין שמחה וגיל, ששמחה היא השמחה התמידית, וגיל הוא על דבר מתחדש כמו מציאה בשורה טובה ודומיה, ולפ”ז מהראוי שישמחו על ההנהגה הטבעיית, ויגילו על הנס והפלא, רצוני שעל הטבע לא שייך גילה, שאינו דבר מתחדש רק מתמיד ורגיל, ולא יצדק לומר שיגיל אדם על שיש לו שתי ידים ושתי עינים והוא בריא אולם, שזה מגדר השמחה על דבר המתמיד, ולא יתכן גילה רק על הנס שהוא דבר מתחדש לפי שעה, כ”ז בהנהגה הטבעיית הפשוטה, לא כן בהנהגה הטבעיית המיוחדת לעם ה’ שהיא בהשגחת ה’ התמידית, יצוייר בה גילה, כמשל הבן האהוב לפני אביו והוא מפקח עליו תמיד בכל רגע לתת לו טרף חקו הקבוע בעצמו, שיגיל בכל עת על אהבת אביו והשגחתו עליו המתחדשת בכל רגע והיא נבדלת מן הגילה על הנס והפלא שזה לא יתמיד כל היום, כי הפלא אינו מתמיד, אבל בשמך יגילון כל היום, כי השגחה זו מתמדת, ונגד ההנהגה הפלאיית אמר בצדקתך ירומו, שגדר הצדקה הבא אצל ה’ הוא מה שיעשה ה’ מצד אלהותו שלא בהשקף על מעשי בני אדם והכנתם, וצדקה זו אין לה גבול כמו שה’ יתברך בלתי ב”ת, ועז”א בצדקתך ירומו בכל עת למעלה ראש: 89:18: כי, מבאר זאת בפרטות נגד מ”ש בשמך יגילון כל היום מפרש כי תפארת עוזמו אתה, עוז מציין תמיד העוז הטבעיי, ועוז הטבעיי שיש לכל אדם לא יצדק בו תפארת, שלא יתפאר אדם במעלה טבעיית וע”כ לא יצדק בו גילה כנ”ל, כי הוא דבר קנוי לו בטבע ומתמיד כפי טבעו, אבל עוזם זה הטבעי יתפארו בו לפני רבים עמים, אחר שהוא ע”י השגחתך ואתה הוא תפארת עוזמו, שעוזם הוא מה’ וזה מעיד שהם עם סגולה וגוי קדוש לה’ וזה תפארתם, וע”כ יגילו כל היום, ונגד מ”ש ובצדקתך ירומו מפרש וברצונך תרום קרננו, שהצדקה האלהית שבה יעשה מעשים נפלאים מצד אלהותו שלא בהשקף על המקבל, הוא דבר התלוי ברצונו הפשוט לבד כי לא יעשה זה בעבור שכן חייב המשפט והדין רק בעבור שכן רוצה, וברצון הזה הנשגב תרום קרננו תמיד למעלה ראש, כמ”ש ובצדקתך ירומו: 89:19: כי לה’, מבאר שנית שני דברים אלה, שנגד ההשגחה באמצעות הטבע אומר כי לה’ מגננו, ונגד ההשגחה באמצעות הפלאות אומר ולקדוש ישראל מלכנו, כי יבואר אצלנו תמיד שיש הבדל בין כשיזכיר שם הויה סתם, שאז ידבר עליו מצד שהו בורא העולם ומהוה ומנהיג ומקיים המציאות הכללי בהנהגה הכללית, ובין כשיזכירנו בכינוי אל ישראל כמו אלהי ישראל אביר ישראל קדוש ישראל, שאז ידבר עליו מצד המעשים הנפלאים שיעשה לעם ישראל והקשר והדיבוק שיש לו עמהם, וכשיזכיר שם קדוש ישראל יכוין על הקשר שיש לו עמהם ע”י קדושת מעשיהם, עפ”ז אמר נגד ההשגחה באמצעות הטבע שזה קורא מגננו, מה שהוא מגן לנו כפי הטבע, זה מיוחס לה’ בורא ומנהיג המציאות הכללי, ונגד הנסים והפלאות הגבוהים שיתרוממו ע”י מלכות בית דוד אומר ולקדוש ישראל מלכנו, שמלכנו והנסים שיתנוססו אליו הוא מיוחס לשם קדוש ישראל מצד השגחתו המתרוממת ע”י קדושת מעשיהם, - ועתה נעתק לספר בפרטות מ”ש ולקדוש ישראל מלכנו, ויציע בארך ההשגחה שנתגלה אל מלכות ב”ד ואיך גם בזה נודעו שני הדרכים אשר נתגלו בהנהגה הכללית הנקראים בשם חסד ואמונה: 89:20: אז דברת בחזון לחסידיך שדבר אל נתן הנביא בשביל דוד (שמואל ב ז׳:ב׳) ותאמר שויתי, מבאר איך הקדים לו החסד והאמונה הפרטית, כי האמונה הוא מה שיעשה לפי הכנת המקבל ומעשיו, והחסד הוא מה שיעשה מצד בחירתו אותו בלא השקף על זכות ומעשה רק מצד הבחירה, נגד האמונה כפי ההכנה אמרם שויתי עזר על גבור, מלת שויתי מורה שמשים דבר אל דבר כפי השווי והראוי לו, שויתי לו עזר מצד שהוא גבור ומוכן בעצמו שיקבל שפע הגבורה, שויתי עליו כפי הכנת גבורותו, ונגד החסד אמר הרימותי בחור מעם, הרימותיו מן העם מצד הבחירה מבלי הכנה כלל רק שבחרתיו לכך: 89:21: מצאתי, מפרש נגד האמונה כפי ההכנה, אמר מצאתי דוד עבדי, שמצאתי אותו מוכן לכך מצד שהוא עבדי ועובד אותי, ונגד החסד העליון אמר בשמן קדשי משחתיו, מבלי השקף על ההכנה כי השפעתי עליו קדושה עליונה ע”י משיחתי, (בכתוב הקודם דבר נגד הצלחות הזמניות גבורה ונצחון האובים, ופה מדבר נגד אושר הרוחני והקדושה): 89:22: אשר, נגד האמונה כפי ההכנה אמר אשר ידי תכון עמו, שע”פ הכנתו אהיה לו לסעד כאילו ידי עם ידו פועלים ביחד ואני רק הגומר ונגד החסד אמר אף זרועי תאמצנו, שמבואר אצלי שיש הבדל בין יד לזרוע שיד ה’ היינו הפעולות שיעשה לפי מעשי התחתונים והכנתם, והזרוע תציין הפעולות שיעשה מעצמו בלי השקף על מעשה התחתונים, שכמו שפרק הזרוע הוא המניע את היד כן תרמוז בדברים הגיונים על ראשית התנועות וסבתם, ולכן על מה שיכון עמו לפי הכנתו אמר ידי, ועל מה שיאמצהו שלא בהשקף על מעשיו רק מצד חסד ה’ אמר שיאמצהו בזרועו, שלא בהשקף על זכותו: 89:23: לא ישיא אויב בו, יש הבדל בין צר אויב שונא, הצר הוא המציר בפעל, אם מחמת איבה, או לפעמים יהיה להנאתו, עד שיצויר צר שאינו אויב, והאויב אינו מציר בפעל רק נוטר איבה עליו, ויש הבדל בין אויב לשונא, האויב איבתו גלויה והשונא הוא בלב, סבת האיבה יהיה לרוב קנאה או מריבה או רעה שעשה לו, וסבת השנאה יהיה שמואס בו, או מפני מדותיו הפחותים או בלא טעם, עד שימצא שונא שאינו אויב דורש רעה, כי מצאנו שנאה גם על דברים הגיונים, שונא שקר, שונא בצע, ולא יתכן בם שם איבה, וימצא איבה בלא שנאה שישמור איבה על איש חמודות, שלולא האיבה לא היה גועל אותו, ויש הבדל בין שונא בקל ובין משנא בפועל, שמשנא מורה שמשניאו בעיני אחרים וממאיס מעשיו ומדותיו, ותחלה אמר שהאויב לא ישיא בו, שדרך האויב שלא לצור בעצמו ולא להשניאו, שזה נקרא צר או משנא, רק להודיע איבתו הגלויה ולהשיא בו משאת שוא ומדוחים, ונמצא אויב ובן עולה, האויב משיא בדבור, ובן עולה יעננו בענוים בפעל, עפ”ז אמר ששני אלה לא יריעו לו, וחוץ מזה גם אנכי אריב ריבו: 89:24: וכתותי מפניו צריו שיבואו לצור עליו ולהלחם בו, אכות אותם בעת מלחמתם עמו, ומשנאיו שמבאישים ריחו בעיני הבריות, אגוף במגפה, עד שכולם יתרחקו מהם כמו שמתרחקים מהנגפים: 89:25: ואמונתי וחסדי עמו, ויהיה עמו בין אמונתי מה שאעשה לו ע”פ מעשיו, ובין חסדי מה שאעשה לו מצד בחירתי אותו בלא השקף על הזכות, וע”י שידעו הכל שהוא מושגח מאתי, בשמי תרום קרנו, כי יראו ששמי נקרא עליו וייראו ממנו: 89:27: (כז-כח) הוא יקראני, מצייר ענינו עם ה’ כענין האדם שצריך אל אושרו, א. אב המולידו המביאו אל המציאות, והאב זוכה לבנו בכחות גופו וישמרהו עד היותו לאיש, ב. מלמדו, ומלכו שהמלמד יורהו אושר הנפש תורה וחכמה ואמונה, והמלך יושיעהו בהנהגה המדינית וישימהו לשר וקצין, עז”א שהוא יקראני אבי אתה, ובעבור זה אף אני בכור אתנהו, שאשלימהו בכל כחותיו הטבעיים וכל צרכיו כאב את בן בכורו, ויקראני אלי וצור ישועתי, אלי המורני אמונה אמונת האל, וצור ישועתי מכל צרה, ובעבור זה אתנהו עליון למלכי ארץ: 89:29: לעולם אשמר לו חסדי, באר שישמור לו החסד והאמונה לעולם, שגם בעת שיופסקו המעשים שבעבורם הבטחתי לו המלכות, בכ”ז אשתדל שלא ימוש החסד והאמונה, ור”ל כי מה שיעשה ה’ מצד האמונה שהיא ההבטחה עפ”י המעשים, תופסק בעת תופסק המעשה שבעבורו הבטיח לו הטוב ההוא, וכן מה שיעשה ה’ מצד החסד לבד הגם שאינו תלוי במעשה יופסק אם ימצא איש אחר שהוא יותר ראוי אל החסד הזה, אבל המעשה שיעשה ה’ מצד החסד והאמונה באחד, כמו מלכות בית דוד, שהתחלתה היה ע”י אמונה שהוא מעשים טובים של דוד, רק שע”י המע”ט לא היה מחויב לבנות לו בית נאמן שתהיה המלכות לביתו בירושה, שפרט זה היה מצד החסד, ובכ”ז בא החסד בסבת המעשים שהיה התחלה לזה, דבר זה לא יבוטל עולם, (כמ”ש זה בארך בש”ב סימן ז’), רק אז יעשה ה’ שההתחלה שבעבורה עשה לו את החסד הזה לא ימוש לעולם, והיינו שיכין את בניו תמיד שלא יתמוטטו ממעשיהם הטובים עד אופן שימיש החסד מהם, כי יחזירם תמידד למוטב עד שימצאו תמיד המעשים טובים שהיה התחלה אל החסד הזה וכמו שיבאר, וז”ש שלעולם אשמר לו חסדי, ועי”כ בריתי תהי’ נאמנת לו מצד האמונה ומעשיהם הטובי’ שיתמידו תמיד, ועי”כ ושמתי לעד זרעו, שגם אם יחטאו יתקיימו לעד, כי אחזיר אותם בתשובה, וכסאו (אשים לעד) כימי שמים, ועתה יבאר איך יהיה זה, והלא יש אופן שיחטאו בניו ויפסקו החסד והאמונה, אומר אם יעזבו, ר”ל בין אם יהיה חטאם מצד הכפירה בדעות ואמונה, שזה נקרא עון בכתבי הקדש, וזה שיעזבו תורתי, שהם הלמודים באמונות ודעות, ובמשפטי לא ילכון שהם הלמודים בעניני ההנהגה בין אדם לחבירו, ובין אם יהיה חטאם מצד המרד, שיחזיקו בתורה ומשפט היינו בהדת בכלל, רק ימרדו ולא יקיימו מצות חלקיות ופרטי הדת, ועז”א אם חקתי יחללו שהם המצות שאין להם טעם, ומצותי לא ישמרו שהם המצות שיש להם טעם שכלי, וזה הפשע מצד המרד שמאמין בעיונו בתורה ומשפט רק שעובר על פרטיהם בפעולותיו: 89:33: ופקתי בשבט פשעם, אם יהיה החטא מצד הפשע שהוא המרד, אפקוד בשבט, ואם יהיה החטא מצד העון שהוא הכפירה, אפקוד בנגעים, והוא מדה כנגד מדה, שהעון הוא ענין דבוק בנפש עצמה ושום בשכל שהוא עצמות האדם, כן יענש בנגע גופו שהוא בא מעצמותו, וכמו שהפשע אין לו שורש בנפש, רק בגופו שמורד, שאינו עצמות האדם העקרי, כן יכהו בשבט שהוא דבר שהוא חוץ ממנו, ובכ”ז וחסדי לא אפיר מעמו, וישאר החסד קיים, וגם תשאר האמונה והבטחון וההבטחה, ועז”א ולא אשקר באמונתי, כי הבלתי מקיים הבטחתו הוא משקר בדברים: 89:35: לא אחלל בריתי, נגד מ”ש (פ’ ד’) כרתי ברית לבחירי שהיה מצד החסד, ומוצא שפתי לא אשנה נגד מ”ש נשבעתי לדוד עבדי, הגם שהיה זה מצד שהוא עבדי ועתה משו ממצותי, בכ”ז לא אשנה אחר שיצא ההבטחה משפתי: 89:36: אחת נשבעתי, ר”ל כי הנשבע לחברו על תנאי נמצא בשבועתו שני דברים, התנאי והשבועה, עד שחיוב השבועה לא תחול רק אם יתקיים התנאי, למשל אם ילכו בתורת ה’ אז יקים להם את שבועתו, אבל הנשבע בלי תנאי לא נמצא בשבועתו רק דבר אחד שהיא השבועה, וז”ש אחת נשבעתי בקדשי, שדומה כאילו נשבעתי בלא תנאי, אם לדוד אכזב שלא תופסק השבועה בשום אופן, כי זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, ר”ל הזרע יעמדו לעולם, והכסא הגם שתופסק בעת מן העתים כשלא יהיו ראוים, בכ”ז לא תופסק לעולם, ומציין דמיונה עם השמש והירח, שהשמש אורו מתמיד ולא יחסר בשום זמן, וגם אורו הוא מעצמו, לא כן הירח שאורו נתלה מזולתו שהוא השמש, וגם יחסר תמיד בסוף ימי החדש ובכ”ז כפי שיוסיף חסרון אורו בסוף החדש כן יקרב זמן הראותו ומלואו, עד שאורו רק מסתתר לפי שעה לא שיופסק לגמרי, ולזה נמשל מלכות בית דוד שנגדי כסאו כשמש, שאצל ה’ היא עומדת תמיד באורה ושלימותה ולא תחסר בשום פעם, והגם שבצד התגלות מציאותה בעולם התחתון אינה דומה כשמש, כי נתלית בזכות ובמעשים כמו הירח שאין אורו מצד עצמו, וכן תכהה אורה אם לא יזרחו לנגדה זכות מעשים טובים, מ”מ הוא דומה כירח יכון עולם, היא נכונה גם בעולם התחתון כירח שהוא מוכנן לעולם, וגם בעת יאפיל אורו בסוף החדש יחודש אורו תכף, וכן בכל עת שתשקע כסא דוד ותאפיל לגמרי תשוב ותזרח בחדושה כבתחלה, ועד בשחק נאמן, אחר שבאר איך החסד והאמונה שכרת ה’ ברית לדוד נדמה אל החסד והאמונה השמורים במציאות העולם הכללי ושכסא דוד דומה אל השמש והירח בעולם הכללי, יאמר כמתאונן הנה העד אשר בשחק הוא נאמן וקיים, ורצוף בדבריו כונה תאומית, אם כפשוטו שהעד שהכין ה’ לקיום הברית שהוא השמש והירח קיים בשחק, ואם כמתלונן שהעד אשר בשחק שהוא השמש והירח והחסד והאמונה שקיים למו נאמן וקיים, לא כן החסד והאמונה שהבטיח לבית דוד שהוא אינו נאמן וקיים, כמו שידבר בחלק הבא: 89:39: ואתה, (חלק ג’, שבו יספר, כי הופר ברית שכרת ה’ עם דוד והוריד לארץ נזרו), ואתה זנחת, מציין הפרת הברית הזה כאלו ה’ טוען נגד הברית הזה, ויאמר שמשיחו זנח את הברית והפר אותו ראשונה ולכן נפטר גם הוא מחיוב הברית והקשר, וז”ש הנה התעברת עם משיחך, ודברת אליו בעברתך לאמר, ואתה זנחת את הברית ותמאס אותו, וע”י הטענה הזא, נארתה ברית עבדך, הפרת את הברית גם אתה, ונגד מ”ש (פסוק ד’) כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי, שהוא מה שנשבע לו מצד שהוא עבדו שהיא האמונה ע”י המעשה, אמר נארת ברית עבדך, ונגד מ”ש שכרת לו ברית מצד החסד שבחר בו בלא סבה כמ”ש לבחירי, וכן אמר בפסוק כ”א מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו שהמשיחה הוא מצד הבחחירה והחסד, אמר ע”ז חללת לארץ נזרו, שנזר קדושתו שבא ע”י המשיחה חללת והוצאת לחולין והורדתו לארץ: 89:41: פרצת, מצייר שהמלך גדר בגדר סביב מדינתו לכלוא רגל זרים מארצו וגם בנה מבצרים רבים בתוך המדינה להשגב בתוכם בעת מלחמה, ואתה פרצת כל גדרותיו עד שבאו זרים בארצו, וגם מבצריו שמתה מחתה שלא יהיה לו מבצר למצוא מחסה מפני אויב, ומפרש נגד מ”ש פרצת כל גדרותיו, אמר, שסוהו, כי הגדרות שישימו המלכים סביב גבולם (היינו השומרים ואנשי צבא שיעמידו על ערי הגבול) יהיו מפני שני ענינים, א. מבלי להניח חרב אויב לעבור דרך ארצם, ועתה שסוהו כל עוברי דרך, כי נפרץ הגדר, כמו פרעה נכה בעברו בימי יאשיה, ב. מפני השכנים בל יפרצו גבולם, ועתה היה חרפה לשכניו ונגד מ”ש שמת מבצריו מחתה מפרש. הרימות ימין צריו, שצריו נצחו אותו במלחמה, ועי”כ השמחת כל אויביו, וכבר בארנו שהצר הוא הלוחם וצר עליו בפעל וגבר ימינו והאויב הוא הדורש רעה בלב ואינו לוחם בפועל הם שמחו בלבם על מפלתם: 89:44: אף תשיב, הנה גם אחר שכבש נ”נ את ארץ יהודה אם לא היה צדקיהו מורד בו לא היה מבטל מלכותו, אבל עוד תשיב צור חרבו, היינו שצדקיהו הוציא חרבו השלופה עוד הפעם למרוד בנ”נ ולהלחם נגדו, אמנם לא הקמותו במלחמה, כי נ”נ כבש אותו שנית, ועי”כ השבת מטהרו, ר”ל כי בפעם הראשון שכבש את מלכי יהודה הגם שחרב מלך יהודה לא היה לו צור ותוקף וחידוד, עכ”פ היה לו טוהר ונקיות, שלא היה בה לכלוך וגיאול, (כי מה שנלחם נגדו טרם שנשבע לעבדו לא נחשב בזה כמפר אלה ושבועה) אבל אחר שנכנע תחתיו ונשבע לעבדו, והוא השיב צור חרבו שנית, ועבר על השבועה אשר השביעו נ”נ באלהים עי”כ נשבת הטוהר של צור חרבו, כי נחשב כמפר אלה וברית, ועי”כ כסאו לארץ מגרתה, ונשבת מלכות יהודה מכל וכל, ויותר מזה כי הקצרת ימי עלומיו, ששחט את בניו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור, ובזה עטה עליו בושה, ועי”כ מת לפני זמנו, סלה סיום הענין: 89:47: עד מה, (חלק ד’) וכאשר יראה אורך זמן ביטול מלכות בית דוד, מתפלל עד מה ה’ תסתר לנצח, שאתה מסתיר פניך מהושיע, ובכ”ז תבער כמו אש חמתך, שעדיין אתה בקצף וחמה עד הדור: 89:48: זכר אני, כי העמדת מלכות ב”ד הוא ההולך מהלך השלמות לכלל מין האנושי, ושמו של משיח הוא מן הדברים שקדמו לעולם כמ”ש חז”ל, כי הוא תכלית המין כולו והתכלית קודם במחשבה, ואם לא תבא הישועה האמתית הלא צריך לזכור אני מה חלד, הלא אז מציאותי בחלד הוא בחנם, וגם על מה שוא בראת כל בני אדם, שאז כלל מציאות מין האדם, הוא לשוא לחנם, אחר שלא יגיעו אל התכלית האחרון שזה יהיה בימי המשיח שיכירו כולם את שם ה’ ויעבדוהו שכם אחד: 89:49: מי גבר, והלא כל הדורות עתידים למות ע”י חטא אדה”ר, ומי לא יראה מות כאליהו שנשאר בחיים, או עכ”פ שימלט נפשו מיד שאול, שהלא בזמן הגלות קשה להם למצוא אושר הנפש, והישועה המובטחת שאז יסור המות כמ”ש לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן וגו’ רחקה ממני, וא”כ בריאת בני אדם כולו לשוא ותהו סלה סיום הענין: 89:50: איה, (חלק ה’) שב להתפלל שיזכור ה’ את החסד והאמונה שכרת לדוד, ועז”א איה חסדיך הראשונים ה’ נגד החסד, נשבעת לדוד באמונתך נגד האמונה, שהשבועה הזאת היתה לצורך מהלך שלימות הכלל, כמ”ש ותדבר אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם ה’ (שמואל ב ז׳:י״ט), וכמ”ש שם: 89:51: זכר ה’ בשגם שיש לך לזכור חרפת עבדיך, שהם מחרפים אותם בגלותם על מה שעובדים אותך, שאתי בחיקי כל (חרפת) עמים רבים שמחרפים אותי ואני נושא החרפה בחיקי, ובאמת לא אותי הם מחרפים רק אשר חרפו אויביך ה’, סבת החרפה שחרפו הוא מפני שהם אויביך, וחולקים עליך ועל אלהותך, ועשה למענך ה’ - משיב לאמר אשר חרפו, ר”ל יש לי נחמה במה שידעתי שמה שחרפו, הוא עקבות משיחך, שע”י החירוף יבואו עקבות המשיח, ובעת שירבו חרופיהם הוא האות שיבואו עקבות המלך המשיח, ולכן ברוך ה’ לעולם אמן ואמן כי ישמור אמונתו והבטחתו ותאומן לנצח:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | “חסדי ה’ עולם אשירה” — ברית עולם עם דוד, “כסאו כשמש נגדי” — נצחיות השושלת
- אפיון - עונש וגלות | “אפס זנחת ומאסת התעברת עם משיחך” — חורבן השושלת מול הבטחת הנצח — מתח עצום
הערות
מילה נדירה: עֵזֶר (Strong’s H5829) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
אפיון - ברית עם אלוקים: פט הוא מזמור הברית עם דוד — וגם מזמור הספק הגדול ביותר. חתימת ספר ג: “ברוך ה’ לעולם אמן ואמן” — גם כשהמזמור מסתיים בשאלה כואבת, הספר מסתיים בברכה. לפי רד”ק: “אך תחלוף” (פסוק מז) — אף האדם הכי חזק כרוח עוברת. “אמונתי ה’?” — האמון עצמו כלי לשיח עם ה’.
ניווט
- קודם: תה_087_001 - תהלים פז-פח — ״יסודתו בהררי קדש״
- אחרי: