תהלים פז-פח — “יסודתו בהררי קדש”
פסוקים
לִבְנֵי־קֹ֭רַח מִזְמ֣וֹר שִׁ֑יר יְ֝סוּדָת֗וֹ בְּהַרְרֵי־קֹֽדֶשׁ׃ אֹהֵ֣ב יְ֭הֹוָה שַׁעֲרֵ֣י צִיּ֑וֹן מִ֝כֹּ֗ל מִשְׁכְּנ֥וֹת יַעֲקֹֽב׃ נִ֭כְבָּדוֹת מְדֻבָּ֣ר בָּ֑ךְ עִ֖יר הָאֱלֹהִ֣ים סֶֽלָה׃ אַזְכִּ֤יר׀ רַ֥הַב וּבָבֶ֗ל לְֽיֹ֫דְעָ֥י הִנֵּ֤ה פְלֶ֣שֶׁת וְצֹ֣ר עִם־כּ֑וּשׁ זֶ֝֗ה יֻלַּד־שָֽׁם׃ וּ֥לְצִיּ֨וֹן׀ יֵאָמַ֗ר אִ֣ישׁ וְ֭אִישׁ יֻלַּד־בָּ֑הּ וְה֖וּא יְכוֹנְנֶ֣הָ עֶלְיֽוֹן׃ יְֽהֹוָ֗ה יִ֭סְפֹּר בִּכְת֣וֹב עַמִּ֑ים זֶ֖ה יֻלַּד־שָׁ֣ם סֶֽלָה׃ וְשָׁרִ֥ים כְּחֹלְלִ֑ים כׇּֽל־מַעְיָנַ֥י בָּֽךְ׃ שִׁ֥יר מִזְמ֗וֹר לִבְנֵ֫י־קֹ֥רַח לַמְנַצֵּ֣חַ עַל־מָחֲלַ֣ת לְעַנּ֑וֹת מַ֝שְׂכִּ֗יל לְהֵימָ֥ן הָאֶזְרָחִֽי׃ יְ֭הֹוָה אֱלֹהֵ֣י יְשׁוּעָתִ֑י יוֹם־צָעַ֖קְתִּי בַלַּ֣יְלָה נֶגְדֶּֽךָ׃ תָּב֣וֹא לְ֭פָנֶיךָ תְּפִלָּתִ֑י הַטֵּ֥ה אׇ֝זְנְךָ֗ לְרִנָּתִֽי׃ כִּֽי־שָׂבְעָ֣ה בְרָע֣וֹת נַפְשִׁ֑י וְ֝חַיַּ֗י לִשְׁא֥וֹל הִגִּֽיעוּ׃ נֶ֭חְשַׁבְתִּי עִם־י֣וֹרְדֵי ב֑וֹר הָ֝יִ֗יתִי כְּגֶ֣בֶר אֵֽין־אֱיָֽל׃ בַּמֵּתִ֗ים חׇ֫פְשִׁ֥י כְּמ֤וֹ חֲלָלִ֨ים׀ שֹׁ֥כְבֵי קֶ֗בֶר אֲשֶׁ֤ר לֹ֣א זְכַרְתָּ֣ם ע֑וֹד וְ֝הֵ֗מָּה מִיָּדְךָ֥ נִגְזָֽרוּ׃ שַׁ֭תַּנִי בְּב֣וֹר תַּחְתִּיּ֑וֹת בְּ֝מַחֲשַׁכִּ֗ים בִּמְצֹלֽוֹת׃ עָ֭לַי סָמְכָ֣ה חֲמָתֶ֑ךָ וְכׇל־מִ֝שְׁבָּרֶ֗יךָ עִנִּ֥יתָ סֶּֽלָה׃ הִרְחַ֥קְתָּ מְיֻדָּעַ֗י מִ֫מֶּ֥נִּי שַׁתַּ֣נִי תוֹעֵב֣וֹת לָ֑מוֹ כָּ֝לֻ֗א וְלֹ֣א אֵצֵֽא׃ עֵינִ֥י דָאֲבָ֗ה מִנִּ֫י־עֹ֥נִי קְרָאתִ֣יךָ יְהֹוָ֣ה בְּכׇל־י֑וֹם שִׁטַּ֖חְתִּי אֵלֶ֣יךָ כַפָּֽי׃ הֲלַמֵּתִ֥ים תַּעֲשֶׂה־פֶּ֑לֶא אִם־רְ֝פָאִ֗ים יָק֤וּמוּ׀ יוֹד֬וּךָ סֶּֽלָה׃ הַיְסֻפַּ֣ר בַּקֶּ֣בֶר חַסְדֶּ֑ךָ אֱ֝מ֥וּנָתְךָ֗ בָּאֲבַדּֽוֹן׃ הֲיִוָּדַ֣ע בַּחֹ֣שֶׁךְ פִּלְאֶ֑ךָ וְ֝צִדְקָתְךָ֗ בְּאֶ֣רֶץ נְשִׁיָּֽה׃ וַאֲנִ֤י׀ אֵלֶ֣יךָ יְהֹוָ֣ה שִׁוַּ֑עְתִּי וּ֝בַבֹּ֗קֶר תְּֽפִלָּתִ֥י תְקַדְּמֶֽךָּ׃ לָמָ֣ה יְ֭הֹוָה תִּזְנַ֣ח נַפְשִׁ֑י תַּסְתִּ֖יר פָּנֶ֣יךָ מִמֶּֽנִּי׃ עָ֘נִ֤י אֲנִ֣י וְגֹוֵ֣עַ מִנֹּ֑עַר נָשָׂ֖אתִי אֵמֶ֣יךָ אָפֽוּנָה׃ עָ֭לַי עָבְר֣וּ חֲרוֹנֶ֑יךָ בִּ֝עוּתֶ֗יךָ צִמְּתוּתֻֽנִי׃ סַבּ֣וּנִי כַ֭מַּיִם כׇּל־הַיּ֑וֹם הִקִּ֖יפוּ עָלַ֣י יָֽחַד׃ הִרְחַ֣קְתָּ מִ֭מֶּנִּי אֹהֵ֣ב וָרֵ֑עַ מְֽיֻדָּעַ֥י מַחְשָֽׁךְ׃
פירוש רש”י
87:1: יְסוּדָתוֹ בְּהַרְרֵי קֹדֶשׁ. יְסוּדַת מִזְמוֹר זֶה; עַל הַר צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם יְסָדוֹ הַמְשׁוֹרֵר: 87:3: נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ. אַתְּ, יְרוּשָׁלַיִם, דִּבְרֵי כָבוֹד נִדְבְּרוּ בָּךְ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמָה הֵן הַנִּכְבָּדוֹת? שֶׁאַתְּ עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה: 87:4: אַזְכִּיר רַהַב וּבָבֶל לְיוֹדְעָי. עוֹד זֹאת דִּבֵּר עָלֶיךָ: אַזְכִּיר אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּבֶל עַל יוֹדְעַי, לְהָבִיא מִנְחָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו סו:כ) ״וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם וְגוֹ׳ מִנְחָה לַה׳ וְגוֹ׳״: | הִנֵּה פְלֶשֶׁת וְצוֹר עִם כּוּשׁ. גַּם הֵם כְּמִצְרַיִם וּבָבֶל יִתְּנוּ לֵב לְבַקֵּשׁ וְלִזְכֹּר אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד: | זֶה יוּלַּד שָׁם. זֶה הָיָה מִמִּשְׁפָּחוֹת הַנּוֹלָדִים בְּצִיּוֹן, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד״ (ישעיה כז:יב): 87:5: וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ. וּכְשֶׁיְּבִיאוּם מִנְחָה לַה׳ בְּצִיּוֹן, יֵאָמַר לָהֶם עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד: זֶה מֵאוֹתָם שֶׁגָּלוּ מִמֵּךְ וּמִתּוֹלְדוֹתֵיהֶם. עִנְיָן אַחֵר: הַמְשׁוֹרֵר אוֹמֵר אַזְכִּיר לְעַמִּי וּלְיוֹדְעַי אֶת גְּדֻלּוֹת מִצְרַיִם וּבָבֶל, שֶׁהֵם רוֹאִים עַתָּה אֶת גְּדֻלָּתָם. הִנֵּה פְלֶשֶׁת וְצוֹר עִם כּוּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם סְמוּכִים לְרַהַב וּבָבֶל, מְנַשְּׂאִים אוֹתָם כָּל הָאֻמּוֹת וְאוֹמְרִים עֲלֵיהֶם: זֶה יֻלַּד שָׁם – בְּמִצְרַיִם וּבָבֶל: | וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר וְגוֹ׳. וְהַשֶּׁבַח הַזֶּה שֶׁהוּא עַכְשָׁיו לְרַהַב וּבָבֶל, יָסוֹב לְצִיּוֹן, וְעָלֶיהָ יְהוּ אוֹמְרִים: פְּלוֹנִי יֻלַּד בָּהּ: | וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְכוֹנְנֶהָ לְמַעְלָה מִכָּל הָעֲיָרוֹת: 87:6: ה׳ יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים וְגוֹ׳. מִקְרָא מְסֹרָס זֶה, וְסֶלָה הָאָמוּר לְסוֹפוֹ מוּסָב כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ: ה׳ יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים סֶלָה, כְּלוֹמַר לֶעָתִיד כְּשֶׁיִּכְתֹּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים לְדֵרָאוֹן, יִמְנֶה אֶת יִשְׂרָאֵל הַנִּבְלָעִים בְּתוֹכָם וְאֶת הַנֶּאֱנָסִים בֵּינֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִתּוֹכָם וְיֹאמַר זֶה יֻלַּד מֵאוֹתָם שֶׁל צִיּוֹן וְיִבְרוֹר אוֹתָם לוֹ. וְזֶה שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָה: ״וְגַם מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם״ (ישעיהו סו:כא), מִן הַגּוֹיִם הַמְּבִיאִים אוֹתָם מִנְחָה אֶקַּח הַנִּבְלָעִים בְּתוֹכָם, וְיִהְיֶה בָהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם שֶׁאֵינָם נִכָּרִים וּלְפָנַי גְּלוּיִים הֵם אָמַר ה׳. וְהֵיכָן אָמַר? ״הַנִּסְתָּרוֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ״ (דברים כט:כח): 87:7: וְשָׁרִים כְּחוֹלְלִים. עַל זֹאת, כְּחוֹלְלִים לְשׁוֹן ״מְחוֹלְלִים״ (שופטים כא:כג): | כָּל־מַעְיָנַי. כָּל קְרָבַי: | בָּךְ. בִּישׁוּעָתְךָ (שיר השירים רבה א:לב): 88:1: עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת. עַל חוֹלַת אַהֲבָה וְעִנּוּיָהּ, שֶׁהִיא מְעֻנָּה בְּיִסּוּרֵי הַגָּלוּת: | מַשְׂכִּיל. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר מַשְׂכִּיל, עַל יְדֵי תּוּרְגְּמָן נֶאֱמַר; שֶׁהָיָה הַנָּבִיא מַעֲמִיד תּוּרְגְּמָן לְפָנָיו, וּכְשֶׁרוּחַ הַנְּבוּאָה בָּאָה לוֹ, אוֹמֵר אֶת הַנְּבוּאָה לַתּוּרְגְּמָן, וְהוּא מַשְׁמִיעָהּ (פסחים קיז.): | לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי. אֶחָד מִן הַמְשׁוֹרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר, וְיִסְּדוּהוּ בְּנֵי קֹרַח אֶת הַמִּזְמוֹר הַזֶּה שֶׁיֹּאמְרֵהוּ הֵימָן עַל הַדּוּכָן (דברי הימים א ו:לג): | לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי. מִבְּנֵי זֶרַח בֶּן יְהוּדָה הָיָה, שֶׁהוּא מְיֻחָס (דברי הימים א ב:ו) וּבְנֵי זֶרַח זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע כֻּלָּם חֲמִשָּׁה. הָיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁלֹמֹה (מלכים א ה:יא) ״וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל״. וְיִסְּדוּ מִזְמוֹרִים וְנִקְבְּעוּ בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, לְכָךְ נִקְרְאוּ בְּנֵי מָחוֹל. כָּךְ מָצָאתִי בְּפֵרוּשִׁים מְדֻיָּקִים: 88:2: יוֹם צָעַקְתִּי. וְגַם בַלַּיְלָה אֲנִי נָכוֹן נֶגְדֶּךָ: 88:4: כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי. עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹמֵר: 88:5: אֵין אַיִל. אֵין כֹּחַ, כְּמוֹ ״אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה״ (תהלים כב:כ): 88:6: בַּמֵּתִים חָפְשִׁי. הִנְנִי בֵּין הַמֵּתִים חָפְשִׁי מִן הָעוֹלָם, וְכָל שֶׁהֵם הַמֵּתִים חָפְשִׁים מִן הָעוֹלָם: | מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ. מִמִּצְווֹתֶיךָ נִגְזְרוּ מִן הָעוֹלָם: 88:7: בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת. הוּא הַגָּלוּת: 88:8: סָמְכָה. נִשְׁעֲנָה וְתָלָה עָלַי: | וְכָל־מִשְׁבָּרֶיךָ עִנִּיתָ סֶּלָה. מִשְׁבָּרִים לְשׁוֹן גַּלֵּי הַיָּם הֵם, כָּל סַעֲרַת אַפְּךָ, בְּכֻלָּם עִנִּיתָ אוֹתִי תָּמִיד (עירובין נד.): 88:9: שַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת לָמוֹ. הָאֻמּוֹת שֶׁהָיִיתִי חֲשׁוּבָה בְּעֵינֵיהֶם, עַכְשָׁיו אֲנִי נִמְאֶסֶת לָהֶם: | כָּלוּא. נֶחְבַּשׁ בַּכֶּלֶא וְאֵינִי יָכוֹל לָצֵאת: 88:11: הֲלַמֵּתִים. הֲלָרְשָׁעִים, שֶׁאַף בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִין מֵתִים (ברכות יח.), הֲלָהֶם אַתָּה עוֹשֶׂה פֶּלֶא וְנִסִּים? | אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ. שֶׁמָּא אֵלּוּ הָאֻמּוֹת שֶׁרִפּוּ יְדֵיהֶם מֵעֲבוֹדָתְךָ וּמִתּוֹרָתְךָ יָקוּמוּ וְיוֹדוּךָ? בִּתְמִיהָה: 88:12: הֲיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ. אִם נָמוּת בְּיַד אוֹיְבֵינוּ, כְּלוּם נוּכַל לְסַפֵּר שִׁבְחֲךָ בַּקֶּבֶר? 88:16: וְגוֹעֵעַ מִנֹּעַר. מֵת מִתּוֹךְ תִּשְׁנוֹק מִיתָה חֲטוּפָה, כְּמוֹ (שמות יד:כז) ״וַיְנַעֵר ה׳״. וַיְנַעֵר פֵּרֵשׁ מְנַחֵם לְשׁוֹן חֲבִיטָה, כְּמוֹ ״נוֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד״ (ישעיהו לג:טו), ״הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי״ (ישעיהו נב:ב), ״וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת״ (ישעיהו א:לא), ״וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה״ (איוב לח:יג), ״כָּכָה יְהֵא נָעוּר וָרִיק״ (נחמיה ה:יג): | אָפוּנָה. מְיֻשֶּׁבֶת וּמְבֻסֶּסֶת אֵימָתְךָ בְּלִבִּי, אָפוּנָה לְשׁוֹן ״דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו״ (משלי כה:יא), עַל מְכוֹנָיו: 88:19: מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ. נֶחְשַׁכְתִּי וְנֶחְדַּלְתִּי מֵהֶם:
פירוש רד”ק
87:1: לבני. כבר פירשתי בתחילת ספר השני טעם לבני קרח וזה המזמור על שבח ציון חברו דוד ונתנו לבני קרח לשורר, או חבר אותו על עצמו: ופירוש יסודתו. יסודת השיר בהררי קדש שהם ירושלים: ואמר הררי. לשון רבים כי הר ציון אחד והר המוריה שהוא הר הבית אחד או אמר כן בעבור ההרים הסמוכים לירושלים: והזכיר 87:2: ציון. כי הוא מקום המלוכה ובכללה ירושלים: | אהב. אמר שערי לפי שהזקנים והחכמים יושבים בשערים ואמר אע”פ שכל משכנות יעקב אוהב אף על פי כן שערי ציון אוהב יותר לפי שהם החכמים והמתעסקים בעבודת האל יתברך: 87:3: נכבדות מדובר. ביושבים בך או פירושו מעלות נכבדות מדובר בך שאת מעולה על כל הארצות בהרבה דברים כי בישוב נחלק לשבעה חלקים ובחלק האמצעי היא ירושלי’ והיא באמצע היישוב לפיכך אוירה טוב וממוסך מכל האוירים לבריאות הגוף ולחכמה כמו שאמר במזמור מ”ח יפה נוף משוש כל הארץ: | עיר האלהים סלה. כי האלהים בחר לשכון כבודו שם: 87:4: רהב. הוא מצרים וכן אמר כשאזכיר ליודעי המדינות הגדולות בגוים לא אראה בהם כמו ציון: ואמר ליודעי. כמו ליודעי מעלת ציון ויהיה ליודעי כמו ליודעים יהיה הכינוי כנגד ציון או יהיה הכינוי כנגד המשורר ופירושו ליודעים ציון כמוני: | זה יולד שם. בכל אלו המדינות הגדולות אם יהיה באחת מהם חכם: 87:5: ולציון. אבל לציון יאמר איש ואיש יולד בה מכמה חכמים יוכל אדם לומר שיולדו בה ותמיד בכל הזמנים ימצאו בה החכמים רבים וגדולים בעלי השם: | והוא יכוננה עליון. כמו והוא עליון יכוננה כלומר האל שהוא עליון על הכל והוא יצר כל העולם יצר וכנן המקום הזה לשבח על כל המקומות, או פירושו דרך תפילה העיר הזאת עליון יכוננה ויעמידה שנים רבות: 87:6: ה’ יספור. ענין כתיבה רוצה לומר כשכתב האל יתברך העמים שיהיו בהם מהחכמים שיאמרו עליהם זה יולד שם כתב זה המקום לשבח שיהיו שם חכמים רבים והכתיבה היא גזירתו ובא הפסוק הזה על דרך בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל: 87:7: ושרים. המשוררים והמחוללים כולם ישירו שבחך כי אני גם כן אעשה כל מעיני בך כלומר כל מעיני לבי שלבי מקורו נובע עליך שירים, או פירוש מעיני עיוני והשגחתי בך: | כחוללים. וכ”ף כמו חלק כחלק יאכלו כמו אלה כאלה, וכלם יענו בך וישוררו בך” וחוללים. הם המנגנים בחלילים: 88:1: שיר. כבר כתבנו כמה פעמים כי ענין פתיחת המזמורים לא נודע אצלינו היום כי היה על ענין הנגונים על שם זכור ה’ לדוד את כל ענותו והמזמור הזה על לשון בני הגלות נאמר וחברו הימן האזרחי ונתנו לבני קרח לשורר והימן זה אפשר שהוא הימן המשורר שהיה בן בנו של שמואל ולא ידענו למה קרא אותו האזרחי ואפשר שהיה הימן שהיה מבני זרח בן יהודה לפיכך קראו אזרחי והיה מחכמי ישראל, והוא הנזכר בפסוק ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע: 88:2: יום צעקתי. הלילה גם כן יקרא יום וכן ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים ומכת בכורים בלילה היתה: 88:3: לרנתי. פירוש לזעקתי וכן ותעבור הרנה במחנה: 88:4: כי שבעה. כי מלא הדבר הוא השבע: ופירוש ברעות. בצרות הגלות עד שאני קרוב למיתה זהו וחיי לשאול הגיעו: 88:5: נחשבתי. בגלות כמו המתים יורדי הקבר כי אין בי כח להנצל מן המריעים לי: | הייתי כגבר אין איל. הייתי כאיש אין לו כח: 88:6: במתים. טוב לי שאהיה עם המתים שאהיה חפשי ועתה אני עבד: | כמו חללים שוכבי קבר. כי הנני עתה בגלות כמו חללים שישכבו בקבר ולא זכרתם עוד להקימם מעפרם: | והמה מידך נגזרו. והמה החללים נגזרו מידך שגזרת עליהם תמותה כן גזרת עלי הגלות בלי תקומה: ומלת זכרתם. כמו תזכרם עבר במקום עתיד ולא יבטל זה תחיית המתים העתידה להיות כי הוא מדבר על טבע העולם כי המת לא יחיה לעולם בטבע וכן מה שאמר בזה המזמור הלמתים תעשה פלא אם רפאים יקומו סלה לא דבר אלא על הטבע: 88:7: שתני. שמתני בגלות שהוא בור תחתיות כלומר תמותות יש בגלות כמו שאמרו רז”ל שבי כולהו איתנהו ביה: | במחשכים במצולות. דימה הגלות למקומות חשכים וכן למצולות ים ומלת במצולות בחולם הצדיק: 88:8: סמכה. ענין הקרוב והסיבוב: | וכל משבריך ענית סלה. ובכל משבריך עניתני: | והמשברים. הם גלי הים הנקראים כן לפי שהם משתברים בעת זעף הים ולפי שדמה עצמו שהוא במצולות ים לפיכך אמר משבריך: 88:9: הרחקת. יש מפרשים מיודעי על אומות העולם אמר אותם שהיו מיודעי כשהייתי בארצי עכשיו כשאני בגלות נעשו רחוקים ממני: | ושתני להם תועבות. שהם מתעבים אותי ויש לפרש כי כל אחד מבני הגלות אומר על חבירו כי מרוב צרת הגלות לא ישגיח אחד על צרת חבירו כי דיו בצרתו וכל אחד אומר כי אחיו וריעיו ומיודעיו רחוקים ממנו וכאילו הוא תועבות למו: | כלוא ולא אצא. והנני כלוא וסגור בגלות ולא אצא ממנו: 88:10: דאבה. מן דאבון נפש כאלו אמר כלתה עיני מן העוני שאני בו ועיני תלויה אליך עד שכלתה וקראתיך בכל יום: | ושטחתי אליך כפי. והנה לא תושיעני: 88:11: הלמתים. אם נמות בגלות תעשה לנו פלא אחר כך: | ואם רפאים. והם המתים יקומו מקברם ויודוך ואם לא תעשה פלא בעודנו בחיים ונודה לך על הניסים והנפלאות שתעשה עמנו מתי תעשה אחר שנמות הרי הגוף המת לא ירגיש ולא נודע ואין תקוה לו על דרך הטבע: 88:12: היסופר. ועוד כפל הדבר לחזק: | באבדון. הוא הקבר שהגוף אבד וכלה בו: 88:13: היודע. ועוד שליש הענין כדרך הנוהגים והצועקים שכופלים דבריהם כמה פעמים: | בארץ נשייה. הוא הקבר שהמתים נשכחים בו: 88:14: ואני אליך. ואני בעוד שאני חי שועתי תמיד אליך ובכל בקר ובקר תפילתי תקדמך כלומר כי תפילתי קודמת לכל עסק שיש לי: 88:15: למה. לא תשגיח על דלותי: | תסתיר פניך. שלא תפנה אל שועתי ולא תפילתי: 88:16: מנער. מימי נעורי אני סובל זה העוני: | עני אני וגוע. כלומר הולך ומת כאדם שמתנוונה והולך, ואיננה פורק עוליך מעלי מרוב צרותי ואף על פי שלא תושיענו אלא בכל עת אני נושא אימיך ופחד שמך: ופירוש אפונה. מענין פן אני מפחד תמיד ואומר פן יקרני כך וכך ונבנה אפונה ממלת פן ואפונה בלע”ז דובי”טי: 88:17: בעותיך. שם מן והמן נבעת:, צמתתוני. אין טעם להרכבה הזאת והנכון בעיני כי כפלה בו הלמ”ד עם כינוי הרבים לחזק הענין כמו ירקרק שוא ירוק שבירוקים כן צמתתוני ר”ל כרתו אותי כריתות רבות: 88:18: סבוני. כמו שהמים סובבים בעולם כן ביעותיך סבבוני וכן הקיפו פירושו סיבבו וכפל הענין במלות שונות כמו שהוא במקומות רבים: 88:19: הרחקת. כמו שפירשתי, כאילו מיודעי במקום חשך שלא אראה אותם:
פירוש מלבי”ם
87:1: לבני קרח, מדבר בשבח ציון והעם אשר בה, כמ”ש יסודתו בהררי קדש: 87:2: (ב-ג) אוהב ה’ את שערי ציון, נכבדות מדובר בך, ר”ל שכבר נוכל להרגיש מעלת איש או אומה או מקום ע”י הגנאי והדופי שישימו בו, שהגנאי שיטילו באיש נכבד ומצויין יהיה לפעמים שבח ומעלה באיש פחות וגרוע, כמו שיאמרו בגנאי הנדיב, שלא נתן לפדיון שבוים רק עשירית מעשרו ולא נתן חמישית עשרו, שאם היה הכלי נותן מתנה כזו היו משבחים אותו, וא”כ מן הגנאי הזה ניכר שהוא נדיב ודרכו תמיד לפזר הרבה, והנה העמים היו מדברים בגנאי של ציון וישראל מה שאסר ה’ את הבמות וצוה להקריב רק בירושלים, שמזה אמרו שאהבת ה’ את ישראל ושכינתו בתוכם אינה בעבור עצמם שא”כ היה מקבל עבודתם בכל משכנות יעקב, ואחר שה’ אוהב רק שערי ציון, שאותם אהב מכל משכנות יעקב מבואר שאינו אוהב ישראל כ”כ, וזה גנאי להם לפי דעתם, ושיעור הכתוב מה שמדובר בך לגנאי (כי הדבור שאחריו ב’ ומורה דבור של גנאי בכ”מ) לאמר שאוהב ה’ את שערי ציון מכל משכנות יעקב, שמצד זה ידבר בך גנאי שאין ה’ אוהב משכנות יעקב מצד עצמם, הנה נכבדות מדבר בך, הדבור של גנאי הזה הוא לך נכבדות וכבוד גדול, כי בגנאי הזה יודו שאת עיר האלהים, שבך בחר ה’ לשבתו, וזה כבוד גדול שבך ישב אלהים על הארץ בקביעות, ועל ידך שוכן בתוך ישראל שכינת קבע, סלה סיום הענין: 87:4: אזכיר, מבאר שני הבדלים בין אנשי עיר ציון ובין אנשי עיר או אומה אחרת, א. מצד כללות הקיבוץ, שבכל עם ועם אין כל איש ואיש מפרטי האומה הולך מהלך השלימות לכלל האומה, רצוני שהגם שמתנאי האומה או הקיבוץ שימצאו שם אישים רבים, מ”מ אם יחסר איש אחד לא יחסר שם עם ואומה ממנה, כמו שאם תחסר חטה אחת מן הכרי של תבואה שלא יורגש חסרון זה לכלל הכרי, לא כן אישי וקיבוץ עם ציון שידמו כאיברים פרטיים של הבע”ח שאם יחסר אבר אחד יהיה זה מום וחסרון לכלל הגוף, כן כל איש ואיש משלים שלימות הכלל, ואם יחסר איש אחד יורגש החסרון אל הכלל, וז”ש אם אבוא להזכיר ליודעי כללות אומה אחת רהב או בבל, לא אזכיר את האישים הפרטים הגרים בה, רק אזכיר רהב ובבל ליודעי, אזכיר את הקיבוץ בכלל לא את פרטיו, ואישיו, כי כבר תהיה האומה בתכלית שלימותה גם אם יחסר איש אחד, וכן אם אבוא להזכיר מי הוא הנולד בארץ פלשתים או צור או כוש אשר בעבורם יהיו יושביה לגוי, לא אזכיר שם אישים פרטיים, רק אומר כי פלשת וצור עם כוש זה יולד שם, ששם נולד גוי פלשת או גוי צור או גוי כוש, לא כן אם ארצה להזכיר מי הוא השם את ציון לגוי גדול ואומה מיוחדת, שאז לציון יאמר איש ואיש (אשר) יולד בה, אז אני צריך להזכיר כל איש ואיש מאישים הפרטיים הנמצאים בה, כי כל איש פרטי משלים את האומה בכללה, כמו שכל אבר פרטי משלים גוף הבעל חי שכ”א צריך לשלמות הגוף, והוא, ר”ל והאיש הפרטי הזה יכונן אותה שתהיה עליון, שע”י כל איש ואיש מאישיה יתוסף שלמות ועליה לעם ציון בכלל, ב. עוד יש ביניהם הבדל מצד האישים הפרטיים בעצמם, כי מלבד מה שנתעלו אישי העם הישראלי במה שכ”א הולך מהלך השלימות אל הכלל כולו, עוד יתרון להם במה שכל איש פרטי בפ”ע נחשב כגוי כולו וכקיבוץ שלם ועז”א ה’ יספור בכתוב עמים זה יולד שם, איש פרטי הנולד בציון יספור ה’ אותו בכתוב עמים, כאילו הוא עם שלם בפ”ע, שאינם נחשבים ליחידים רק לעמים שלמים, סלה סיום הענין: 87:7: ושרים, אחר שבאר המעלות שנמצא ליושבי ציון על עמים זולתם, אומר כי בעת ישירו שירי האומה בחלילים וכלי שיר, אז הם שרים לאמר כל מעיני בך, שמעיני הישועה האלה כולם בך, את ציון הוא המקור שממך יזלו מעינות האלה ושפע המעלה והתפארת שנמצא לעם יושב ציון: 88:1: שיר על מחלת לענות, הוסד על חולה המתיאש הצועק בחליו, ויען שתפלה הזאת מתחלתה עד סופה אין בה תנחומים רק צעקת שבר ותכלית היאוש, אומר כי הוסד לענות, לצעוק ולהרים קול, ויש בדבר משל ומליצה שהחולה הפרטי הצועק הוא משל אל הגוף הכללי שהוא גוף האומה הישראלית שנדמה כחולה הבא עד שערי מות, ונדמה כאילו מת כבר ושוכב בקבר, שזה משל על אבדן מלכותה, ומה שנשבתה מהיות לגוי ופיזור האומה בין עמים רבים אשר כבשום לעבדים ושפחות, שזה יצויר כקבר ושאול בו נקבר הגוף הכללי, כמ”ש הנני פותח את קברותיכם עמי, רק שהם עוד מרגישים צרותיהם ומכאוביהם כגוף חי המרגיש מכאוביו, ועז”א משכיל להימן, שיש בו דברי שכל טוב על מחלת האומה ומכאוביה: 88:2: ה’ אלהי ישועתי, היום אשר בו צעקתי הוא עומד בלילה נגדך, ר”ל כי אצלנו הזמן העבר אין לו מציאות בזמן ההוה, והצעקה שנעשה בו שייך אל זמן העבר לא אל ההוה, אבל אצלך שאינך תחת הזמן, העבר וההוה והעתיד עומד תמיד נגד עיניך בהוה, ואין הבדל בין העבר וההוה, עד שגם היום העבר עומד נגדך בלילה שאחריו בהוה, כאלו הוא עוד במציאות וכן הצעקה שנעשה בו, וא”כ תבא לפניך תפלתי, מצייר תפלתו כעצם מופשט העולה למעלה ויתיצב לפני ה’, (כי גדר התפלה היא שפיכת הנפש והתקשרה במקורה) ועי”כ תטה אזנך גם לכנתי וקינתי על צרות הגוף: 88:4: כי שבעה ברעות נפשי, ר”ל כל ימי חיי היה אך רעות שבם שבעתי, ועתה חיי לשאול הגיעו, הפך מי שכתוב בו וימת זקן ושבע ימים או המת שבע טובה ושלוה: 88:5: נחשבתי, מצייר א”ע כחולה חולת העילוף שטועים וחושבים אותו למת ומקברים אותו, והוא עדן חי ומרגיש רק שנתעלף ואין לו כח לנוע אחד מאיבריו שיכירו שהוא חי עדיין, וז”ש נחשבתי בעיני הבריות עם יורדי בור, ורוצים לקברני, ובאמת הייתי כגבר אין איל, שעוד יש בי חיות רק אין בי כח: 88:6: במתים, והלואי הייתי במתים שהם חפשי מן היסורים, וגם אם נגזר עלי להיות חלל (כי הנקבר בחייו ימית א”ע בקבר ויעשה חלל) הלואי הייתי כמו חללים שוכבי קבר, שכבר מתו, אשר לא זכרתם עוד כי אינם חיים עוד, אבל אנכי גרוע מהם, כי המה מידך נגזרו, המתים כבר נגזרו ונפרדו ממכת ידך, שאין ידך שולטת עליהם עוד להכותם, לא כן אנכי, שהגם, ש 88:7: (ז-ח) שתני בבור תחתיות ובמחשכים אשר במצולות, בכ”ז עלי סמכה חמתך, וגם בקבר שאני שם עוד ענית כל משבריך, ויעברו עלי המשברים שעוברים על מי מצולה, וכאלו גם אחרי נקבר עם יורדי בור עוד מרגיש צרות החיים ורעותיהם, סלה סיום הענין: 88:9: הרחקת, אחר שצייר הדבר בציור משלי כאלו הוא קבור בקבר, ורק בזה עודנו חי שעדן מרגיש רעות ומכאובים, יציד הנמשל שהרחקת מיודעי ממני שהם לא יבואו אלי, כי אני תועבה למו, וגם אני לא אוכל לבא אליהם כי אני כלוא ולא אצא, וזה הנמשל של הקבר: 88:10: עיני, והגם שלא אראה אדם עוד עם יושבי חדל, בכ”ז אני רואה את העוני שהוא עומד אצלי לענות אותי, ועיני רואות אותו ודואבות ממנו, ובמעמד הזה קראתיך ה’ בכל יום: 88:11: הלמתים, וכי תפליא עמי פלאות אחרי המות, ויותר מזה האם רפאים שהם כבר קבורים בקבר ונבלה גופם שם, וכי יקומו ויודוך סלה סיום הענין: 88:12: (יב-יג) היספר, יאמר גם אם יצוייר שתעשה פלא למתים, הלא תכלית הפלאים הוא, א. שיודעו להאנשים שלהם נעשו הפלאים, ב. שיוכלו המה לספרם לאחרים, ונגד זה אמר היסופר בקבר חסדך שגם אם ידעו המתים וישיגו את הפלאים, הלא לא יוכלו לספרם, ומוסיף שלא לבד שלא יוכלו לספרם, כי גם היודע בחשך פלאך, שגם לא יודעו להם כלל ולא ירגישו אותם, ותכלית ידיעת הפלאים הוא שע”י משיגים יכולת ה’ וצדקתו, וע”ז אמר היודע פלאך וצדקתך, ותכלית ספור הפלאים שע”י יכירו הבריות חסדו ואמתו, לכן אמר היסופר חסדך ואמתך: 88:14: ואני, אבל אני בעודי בחיים הלא אליך ה’ שועתי, ולא לפרקים רק בכל בקר תפלתי תקדמך, (מצייר שהדבר הראשון שיבא לפניך בבקר הוא תפלתי) וא”כ למה ה’ תזנח נפשי, שבהכרח או שעזבת אותי לגמרי ואינך משגיח עלי כלל ואני תחת המקרה, או שהסתרת פניך ממני לבל אראך, כמשגיח על חברו מציץ מבין החרכים שהוא רואה את חברו ואין חברו רואהו: 88:16: (טז-יז) עני אני, הגם שאני עני ונכנע בנפשי, וגוע מנוער מצד חולשת גופי, בכ”ז נשאתי אמיך בכל מקום אשר אפונה, כאלו אני רוצה להחזיר פני לצד אחר מפני אימתך והיא תבעתני בכל צד, ועלי עברו חרוניך שהם העונשים, וגם בעותיך צמתתוני הפחדים שיש לי תמיד על להבא: 88:18: סבוני כמים, ויותר מזה שהקיפו עלי, שהיקף הוא סביב סביב בכל צד, ולא אחד אחר חברו, רק הקיפו עלי יחד כולם בפעם אחת: 88:19: הרחקת, מצייר כאלו אימות ה’ ובעתותיו הסובבים אותו הם כשומרים סביבו בל יקרב שום איש אליו, ובזה הרחקת ממני אוהב ורע, רק מיודעי מחשך, דבר חשך ואופל הוא מיודעי, שאני שוכן עם החשך והאופל, והנמשך על הגוף הכללי והאומה מובן מאליו, שצורת האומה הכללית היא כגוף חולה במחלה אנושה, וכאלו מת ונקבר ובטל מן העולם, רק בזה עודהו חי שעודו מרגיש בצרותיו, והוא מופרד מבני אדם כלוא בבתי כלאים לשכון לבד כצפור בודד על גג, ונרדף מן אימים ובעתות ומשברי מות, וכן כל הדמויים צודקים בנמשל למבין, שעז”א משכיל:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | מזמור פז — “יסודתו בהררי קדש” — ציון כאם לאומות, “ולציון יאמר איש ואיש יולד בה”
- אפיון - מנהיגות במשבר | מזמור פח — “ה’ אלוקי ישועתי יום צעקתי” — המזמור הכי קודר בתהלים, ללא פתרון
הערות
מילה נדירה: מַנִּי (Strong’s H4483) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל,עזרא שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/שִׁבְעָה (Strong’s H7655) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל,עזרא שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: יִרְהֲבוּ (Strong’s H7292) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ישעיהו,תהילים,משלי,שיר השירים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מזמור פז: ציון כמקור כל האנושות — אומות יוולדו ב”ציון” — חזון אוניברסלי ייחודי. מזמור פח: נדיר — מסתיים ב”חשך מידועי” ללא פתרון. תפילת ייאוש קיצונית שה’ שם בפה האדם. לפי מלבי”ם: הימן לא ביקש נחמה — שאלתו היא עצמה הוכחת אמונה; הפנייה לה’ בחשכה מבטאת קשר.