תהלים עח — “האזינה עמי תורתי” — היסטוריה ולקח
פסוקים
מַשְׂכִּ֗יל לְאָ֫סָ֥ף הַאֲזִ֣ינָה עַ֭מִּי תּוֹרָתִ֑י הַטּ֥וּ אׇ֝זְנְכֶ֗ם לְאִמְרֵי־פִֽי׃ אֶפְתְּחָ֣ה בְמָשָׁ֣ל פִּ֑י אַבִּ֥יעָה חִ֝יד֗וֹת מִנִּי־קֶֽדֶם׃ אֲשֶׁ֣ר שָׁ֭מַעְנוּ וַנֵּדָעֵ֑ם וַ֝אֲבוֹתֵ֗ינוּ סִפְּרוּ־לָֽנוּ׃ לֹ֤א נְכַחֵ֨ד׀ מִבְּנֵיהֶ֗ם לְד֥וֹר אַחֲר֗וֹן מְֽ֭סַפְּרִים תְּהִלּ֣וֹת יְהֹוָ֑ה וֶעֱזוּז֥וֹ וְ֝נִפְלְאֹתָ֗יו אֲשֶׁ֣ר עָשָֽׂה׃ וַיָּ֤קֶם עֵד֨וּת׀ בְּֽיַעֲקֹ֗ב וְתוֹרָה֮ שָׂ֤ם בְּיִשְׂרָ֫אֵ֥ל אֲשֶׁ֣ר צִ֭וָּה אֶת־אֲבוֹתֵ֑ינוּ לְ֝הוֹדִיעָ֗ם לִבְנֵיהֶֽם׃ לְמַ֤עַן יֵדְע֨וּ׀ דּ֣וֹר אַ֭חֲרוֹן בָּנִ֣ים יִוָּלֵ֑דוּ יָ֝קֻ֗מוּ וִיסַפְּר֥וּ לִבְנֵיהֶֽם׃ וְיָשִׂ֥ימוּ בֵאלֹהִ֗ים כִּ֫סְלָ֥ם וְלֹ֣א יִ֭שְׁכְּחוּ מַ֥עַלְלֵי־אֵ֑ל וּמִצְוֺתָ֥יו יִנְצֹֽרוּ׃ וְלֹ֤א יִהְי֨וּ׀ כַּאֲבוֹתָ֗ם דּוֹר֮ סוֹרֵ֢ר וּמֹ֫רֶ֥ה דּ֭וֹר לֹא־הֵכִ֣ין לִבּ֑וֹ וְלֹֽא־נֶאֶמְנָ֖ה אֶת־אֵ֣ל רוּחֽוֹ׃ בְּֽנֵי־אֶפְרַ֗יִם נוֹשְׁקֵ֥י רֽוֹמֵי־קָ֑שֶׁת הָ֝פְכ֗וּ בְּי֣וֹם קְרָֽב׃ לֹ֣א שָׁ֭מְרוּ בְּרִ֣ית אֱלֹהִ֑ים וּ֝בְתוֹרָת֗וֹ מֵאֲנ֥וּ לָלֶֽכֶת׃ וַיִּשְׁכְּח֥וּ עֲלִילוֹתָ֑יו וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֣ר הֶרְאָֽם׃ נֶ֣גֶד אֲ֭בוֹתָם עָ֣שָׂה פֶ֑לֶא בְּאֶ֖רֶץ מִצְרַ֣יִם שְׂדֵה־צֹֽעַן׃ בָּ֣קַע יָ֭ם וַיַּעֲבִירֵ֑ם וַֽיַּצֶּב־מַ֥יִם כְּמוֹ־נֵֽד׃ וַיַּנְחֵ֣ם בֶּעָנָ֣ן יוֹמָ֑ם וְכׇל־הַ֝לַּ֗יְלָה בְּא֣וֹר אֵֽשׁ׃ יְבַקַּ֣ע צֻ֭רִים בַּמִּדְבָּ֑ר וַ֝יַּ֗שְׁקְ כִּתְהֹמ֥וֹת רַבָּֽה׃ וַיּוֹצִ֣א נוֹזְלִ֣ים מִסָּ֑לַע וַיּ֖וֹרֶד כַּנְּהָר֣וֹת מָֽיִם׃ וַיּוֹסִ֣יפוּ ע֭וֹד לַחֲטֹא־ל֑וֹ לַֽמְר֥וֹת עֶ֝לְי֗וֹן בַּצִּיָּֽה׃ וַיְנַסּוּ־אֵ֥ל בִּלְבָבָ֑ם לִֽשְׁאׇל־אֹ֥כֶל לְנַפְשָֽׁם׃ וַֽיְדַבְּר֗וּ בֵּאלֹ֫הִ֥ים אָ֭מְרוּ הֲי֣וּכַל אֵ֑ל לַעֲרֹ֥ךְ שֻׁ֝לְחָ֗ן בַּמִּדְבָּֽר׃ הֵ֤ן הִכָּה־צ֨וּר׀ וַיָּז֣וּבוּ מַיִם֮ וּנְחָלִ֢ים יִ֫שְׁטֹ֥פוּ הֲגַם־לֶ֭חֶם י֣וּכַל תֵּ֑ת אִם־יָכִ֖ין שְׁאֵ֣ר לְעַמּֽוֹ׃ לָכֵ֤ן׀ שָׁמַ֥ע יְהֹוָ֗ה וַֽיִּתְעַ֫בָּ֥ר וְ֭אֵשׁ נִשְּׂקָ֣ה בְיַעֲקֹ֑ב וְגַם־אַ֝֗ף עָלָ֥ה בְיִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֤י לֹ֣א הֶ֭אֱמִינוּ בֵּאלֹהִ֑ים וְלֹ֥א בָ֝טְח֗וּ בִּישׁוּעָתֽוֹ׃ וַיְצַ֣ו שְׁחָקִ֣ים מִמָּ֑עַל וְדַלְתֵ֖י שָׁמַ֣יִם פָּתָֽח׃ וַיַּמְטֵ֬ר עֲלֵיהֶ֣ם מָ֣ן לֶאֱכֹ֑ל וּדְגַן־שָׁ֝מַ֗יִם נָ֣תַן לָֽמוֹ׃ לֶ֣חֶם אַ֭בִּירִים אָ֣כַל אִ֑ישׁ צֵידָ֬ה שָׁלַ֖ח לָהֶ֣ם לָשֹֽׂבַע׃ יַסַּ֣ע קָ֭דִים בַּשָּׁמָ֑יִם וַיְנַהֵ֖ג בְּעֻזּ֣וֹ תֵימָֽן׃ וַיַּמְטֵ֬ר עֲלֵיהֶ֣ם כֶּעָפָ֣ר שְׁאֵ֑ר וּֽכְח֥וֹל יַ֝מִּ֗ים ע֣וֹף כָּנָֽף׃ וַ֭יַּפֵּל בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֵ֑הוּ סָ֝בִ֗יב לְמִשְׁכְּנֹתָֽיו׃ וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׂבְּע֣וּ מְאֹ֑ד וְ֝תַאֲוָתָ֗ם יָבִ֥א לָהֶֽם׃ לֹא־זָ֥רוּ מִתַּאֲוָתָ֑ם ע֝֗וֹד אׇכְלָ֥ם בְּפִיהֶֽם׃ וְאַ֤ף אֱלֹהִ֨ים׀ עָ֘לָ֤ה בָהֶ֗ם וַֽ֭יַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶ֑ם וּבַחוּרֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל הִכְרִֽיעַ׃ בְּכׇל־זֹ֥את חָֽטְאוּ־ע֑וֹד וְלֹֽא־הֶ֝אֱמִ֗ינוּ בְּנִפְלְאוֹתָֽיו׃ וַיְכַל־בַּהֶ֥בֶל יְמֵיהֶ֑ם וּ֝שְׁנוֹתָ֗ם בַּבֶּהָלָֽה׃ אִם־הֲרָגָ֥ם וּדְרָשׁ֑וּהוּ וְ֝שָׁ֗בוּ וְשִֽׁחֲרוּ־אֵֽל׃ וַֽ֭יִּזְכְּרוּ כִּֽי־אֱלֹהִ֣ים צוּרָ֑ם וְאֵ֥ל עֶ֝לְי֗וֹן גֹּאֲלָֽם׃ וַיְפַתּ֥וּהוּ בְּפִיהֶ֑ם וּ֝בִלְשׁוֹנָ֗ם יְכַזְּבוּ־לֽוֹ׃ וְ֭לִבָּם לֹא־נָכ֣וֹן עִמּ֑וֹ וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ בִּבְרִיתֽוֹ׃ וְה֤וּא רַח֨וּם׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֺן֮ וְֽלֹא־יַֽ֫שְׁחִ֥ית וְ֭הִרְבָּה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹא־יָ֝עִ֗יר כׇּל־חֲמָתֽוֹ׃ וַ֭יִּזְכֹּר כִּֽי־בָשָׂ֣ר הֵ֑מָּה ר֥וּחַ ה֝וֹלֵ֗ךְ וְלֹ֣א יָשֽׁוּב׃ כַּ֭מָּה יַמְר֣וּהוּ בַמִּדְבָּ֑ר יַ֝עֲצִיב֗וּהוּ בִּישִׁימֽוֹן׃ וַיָּשׁ֣וּבוּ וַיְנַסּ֣וּ אֵ֑ל וּקְד֖וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֣ל הִתְוֽוּ׃ לֹא־זָכְר֥וּ אֶת־יָד֑וֹ י֝֗וֹם אֲֽשֶׁר־פָּדָ֥ם מִנִּי־צָֽר׃ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם בְּ֭מִצְרַיִם אֹתוֹתָ֑יו וּ֝מוֹפְתָ֗יו בִּשְׂדֵה־צֹֽעַן׃ וַיַּהֲפֹ֣ךְ לְ֭דָם יְאֹרֵיהֶ֑ם וְ֝נֹזְלֵיהֶ֗ם בַּל־יִשְׁתָּיֽוּן׃ יְשַׁלַּ֬ח בָּהֶ֣ם עָ֭רֹב וַיֹּאכְלֵ֑ם וּ֝צְפַרְדֵּ֗עַ וַתַּשְׁחִיתֵֽם׃ וַיִּתֵּ֣ן לֶחָסִ֣יל יְבוּלָ֑ם וִ֝יגִיעָ֗ם לָאַרְבֶּֽה׃ יַהֲרֹ֣ג בַּבָּרָ֣ד גַּפְנָ֑ם וְ֝שִׁקְמוֹתָ֗ם בַּחֲנָמַֽל׃ וַיַּסְגֵּ֣ר לַבָּרָ֣ד בְּעִירָ֑ם וּ֝מִקְנֵיהֶ֗ם לָרְשָׁפִֽים׃ יְשַׁלַּח־בָּ֨ם׀ חֲר֬וֹן אַפּ֗וֹ עֶבְרָ֣ה וָזַ֣עַם וְצָרָ֑ה מִ֝שְׁלַ֗חַת מַלְאֲכֵ֥י רָעִֽים׃ יְפַלֵּ֥ס נָתִ֗יב לְאַ֫פּ֥וֹ לֹא־חָשַׂ֣ךְ מִמָּ֣וֶת נַפְשָׁ֑ם וְ֝חַיָּתָ֗ם לַדֶּ֥בֶר הִסְגִּֽיר׃ וַיַּ֣ךְ כׇּל־בְּכ֣וֹר בְּמִצְרָ֑יִם רֵאשִׁ֥ית א֝וֹנִ֗ים בְּאׇהֳלֵי־חָֽם׃ וַיַּסַּ֣ע כַּצֹּ֣אן עַמּ֑וֹ וַֽיְנַהֲגֵ֥ם כַּ֝עֵ֗דֶר בַּמִּדְבָּֽר׃ וַיַּנְחֵ֣ם לָ֭בֶטַח וְלֹ֣א פָחָ֑דוּ וְאֶת־א֝וֹיְבֵיהֶ֗ם כִּסָּ֥ה הַיָּֽם׃ וַ֭יְבִיאֵם אֶל־גְּב֣וּל קׇדְשׁ֑וֹ הַר־זֶ֝֗ה קָנְתָ֥ה יְמִינֽוֹ׃ וַיְגָ֤רֶשׁ מִפְּנֵיהֶ֨ם׀ גּוֹיִ֗ם וַֽ֭יַּפִּילֵם בְּחֶ֣בֶל נַחֲלָ֑ה וַיַּשְׁכֵּ֥ן בְּ֝אׇהֳלֵיהֶ֗ם שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיְנַסּ֣וּ וַ֭יַּמְרוּ אֶת־אֱלֹהִ֣ים עֶלְי֑וֹן וְ֝עֵדוֹתָ֗יו לֹ֣א שָׁמָֽרוּ׃ וַיִּסֹּ֣גוּ וַֽ֭יִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָ֑ם נֶ֝הְפְּכ֗וּ כְּקֶ֣שֶׁת רְמִיָּֽה׃ וַיַּכְעִיס֥וּהוּ בְּבָמוֹתָ֑ם וּ֝בִפְסִילֵיהֶ֗ם יַקְנִיאֽוּהוּ׃ שָׁמַ֣ע אֱ֭לֹהִים וַֽיִּתְעַבָּ֑ר וַיִּמְאַ֥ס מְ֝אֹ֗ד בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ וַ֭יִּטֹּשׁ מִשְׁכַּ֣ן שִׁל֑וֹ אֹ֝֗הֶל שִׁכֵּ֥ן בָּאָדָֽם׃ וַיִּתֵּ֣ן לַשְּׁבִ֣י עֻזּ֑וֹ וְֽתִפְאַרְתּ֥וֹ בְיַד־צָֽר׃ וַיַּסְגֵּ֣ר לַחֶ֣רֶב עַמּ֑וֹ וּ֝בְנַחֲלָת֗וֹ הִתְעַבָּֽר׃ בַּחוּרָ֥יו אָכְלָה־אֵ֑שׁ וּ֝בְתוּלֹתָ֗יו לֹ֣א הוּלָּֽלוּ׃ כֹּ֭הֲנָיו בַּחֶ֣רֶב נָפָ֑לוּ וְ֝אַלְמְנֹתָ֗יו לֹ֣א תִבְכֶּֽינָה׃ וַיִּקַ֖ץ כְּיָשֵׁ֥ן׀אֲדֹנָ֑י כְּ֝גִבּ֗וֹר מִתְרוֹנֵ֥ן מִיָּֽיִן׃ וַיַּךְ־צָרָ֥יו אָח֑וֹר חֶרְפַּ֥ת ע֝וֹלָ֗ם נָ֣תַן לָֽמוֹ׃ וַ֭יִּמְאַס בְּאֹ֣הֶל יוֹסֵ֑ף וּֽבְשֵׁ֥בֶט אֶ֝פְרַ֗יִם לֹ֣א בָחָֽר׃ וַ֭יִּבְחַר אֶת־שֵׁ֣בֶט יְהוּדָ֑ה אֶֽת־הַ֥ר צִ֝יּ֗וֹן אֲשֶׁ֣ר אָהֵֽב׃ וַיִּ֣בֶן כְּמֽוֹ־רָ֭מִים מִקְדָּשׁ֑וֹ כְּ֝אֶ֗רֶץ יְסָדָ֥הּ לְעוֹלָֽם׃ וַ֭יִּבְחַר בְּדָוִ֣ד עַבְדּ֑וֹ וַ֝יִּקָּחֵ֗הוּ מִֽמִּכְלְאֹ֥ת צֹֽאן׃ מֵאַחַ֥ר עָל֗וֹת הֱבִ֫יא֥וֹ לִ֭רְעוֹת בְּיַעֲקֹ֣ב עַמּ֑וֹ וּ֝בְיִשְׂרָאֵ֗ל נַחֲלָתֽוֹ׃ וַ֭יִּרְעֵם כְּתֹ֣ם לְבָב֑וֹ וּבִתְבוּנ֖וֹת כַּפָּ֣יו יַנְחֵֽם׃
פירוש רש”י
78:2: בְּמָשָׁל פִּי. הֵם דִּבְרֵי תוֹרָה (שבת קמה.): 78:4: לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם. וְגַם אֲנוּ לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ מִלְּהוֹדִיעָם מַה שֶּׁסִּפְּרוּ לָנוּ: 78:7: כִּסְלָם. תּוֹחַלְתָּם, וְכֵן ״אִם שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִי״ (איוב לא:כד): 78:8: כַּאֲבוֹתָם. שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר: 78:9: בְּנֵי אֶפְרַיִם. שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם בִּזְרוֹעַ לִפְנֵי הַקֵּץ וּבָטְחוּ בִּגְבוּרָתָם וּבְחִצֵּיהֶם, וְסוֹפָם הָפְכוּ לָנוּס בְּיוֹם קְרָב, כַּמְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי הַיָּמִים: ״וַיַּהַרְגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ״ (דברי הימים א ז:כא): | רוֹמֵי. מַשְׁלִיכִין וְזוֹרְקִין, כְּמוֹ ״רָמָה בַיָּם״ (שמות טו:א): 78:12: נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא. אַחֲרֵי כֵן, כְּשֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ, אַף הֵם וַיּוֹסִיפוּ לַחֲטֹא לוֹ, כְּמוֹ שֶׁמְּסַיֵּם וְהוֹלֵךְ: | נֶגֶד אֲבוֹתָם. אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַיָּם, וְהֶרְאָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵיאַךְ הוּא גּוֹאֵל אֶת בְּנֵיהֶם (בראשית רבה צב:ב): 78:13: כְּמוֹ נֵד. תֵּל גָּבוֹהַּ, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן ״נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד״ (שמות טו:ח): ״קָמוּ כְשׁוּר״ (תרגום אונקלוס): 78:15: יְבַקַּע צוּרִים. ״וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְגוֹ׳״ (שמות יז:ו): | וַיַּשְׁקְ כִּתְהוֹמוֹת רַבָּה. אַף כְּשֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בְּתוֹךְ הַיָּם שֶׁמֵּימָיו מְלוּחִים, הִמְתִּיק לָהֶם מַעְיָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּהוֹם: 78:16: וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם. שֶׁהָיוּ נוֹזְלִין מִן הַבְּאֵר, וְהַנְּשִׂיאִים הָיוּ עוֹשִׂין שִׂרְטוּט בְּמַשְׁעֲנוֹתָם, וְהַמַּיִם נִמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם לְכָל חֲנִיַּת שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם״ (במדבר כא:יח); כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע מִדּוֹת (תנחומא, חקת כא): 78:17: לְמָרוֹת. לְהַקְנִיט, כְּמוֹ ״מַמְרִים הֱיִיתֶם״ (דברים ט:ז): 78:20: שְׁאֵר. בָּשָׂר: 78:21: וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב. כְּמוֹ ״וּבָעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ״ (יחזקאל לט:ט), שֶׁהוּא לְשׁוֹן הֶסֵּק וּתְבֵעָרָה. כְּדִכְתִיב ״וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה׳״ (במדבר יא:א): 78:25: לֶחֶם אַבִּירִים. לַחְמָם שֶׁל מַלְאָכִים, דָּבָר אַחֵר: אַבִּירִים אֵיבָרִים, שֶׁהָיָה נִבְלָע בְּכָל הָאֵיבָרִים וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים לִנְקָבֵיהֶם (יומא עה:): 78:26: יַסַּע קָדִים. ״וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה׳ וַיָּגָז שַׂלְוִים״ (במדבר יא:לא): 78:27: שְׁאֵר. בָּשָׂר: 78:30: לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם. לֹא נַעֲשׂוּ זָרִים מִתַּאֲוָתָם, כִּי כָּל תַּאֲוָתָם הִשִּׂיגוּ: | עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם. וְאַף ה׳ חָרָה בָּעָם (במדבר יא:לג). דָּבָר אַחֵר לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם לֹא נִתְרַחֲקוּ מִתַּאֲוָתָם עַד שֶׁבָּאָת לָהֶם הַפּוּרְעָנוּת: 78:31: וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל. נִבְחָרִים שֶׁבָּהֶם, ״וְהָאֲסַפְסוּף״ (במדבר יא:ד) הֵם הַזְּקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם ״אֶסְפָה לִי״ (במדבר יא:טז): 78:34: אִם הֲרָגָם וּדְרָשׁוּהוּ וְגוֹ׳. אַף הִיא לֹא בֶאֱמֶת, אֶלָּא בְּפִתּוּי בַּפֶּה, וְכִזְּבוּ בִּלְשׁוֹנָם: 78:37: וְלִבָּם לֹא. כְּפִיהֶם נָכוֹן, וְאַף עַל פִּי כֵן וְהוּא רַחוּם לָהֶם וּמְכַפֵּר עֲוֹנָם תָּמִיד וְלֹא הִשְׁחִיתָם: 78:38: וְהִרְבָּה. פְּעָמִים רַבּוֹת: | לְהָשִׁיב אַפּוֹ. מֵהֶם, וְאַף אִם נִפְרָע מֵהֶם, לֹא הֵעִיר עֲלֵיהֶם כָּל חֲמָתוֹ, כִּי אִם מְעַט מְעַט. לְפִי שֶׁזָּכַר כִּי בָשָׂר הֵמָּה, וְיֵצֶר הָרָע טָמוּן בְּלִבָּם, וְהוּא רוּחַ הוֹלֵךְ – כְּשֶׁיָּמוּתוּ, וְלֹא יָשׁוּב אוֹתוֹ רוּחַ בָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא: כְּשֶׁיִּחְיוּ, אֵין יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּהֶם. וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב – רוּחָם שֶׁל חַיִּים בָּהֶם, שֶׁאִם אָמַרְתָּ כֵּן, כָּפַרְתָּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים: 78:40: כַּמָּה. פְּעָמִים יַמְרוּהוּ תָּמִיד בַּמִּדְבָּר: 78:41: הִתְווּ. לְשׁוֹן סִימָן, כְּמוֹ ״וְהִתְוִיתָ תָּו״ (יחזקאל ט:ד). וְסִימָן הוּא לְשׁוֹן מוֹפֵת וְנִסָּיוֹן. בִּקְשׁוּ מִמֶּנּוּ אוֹת וְסִימָן: ״הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן״ (שמות יז:ז): 78:45: וְתַשְׁחִיתֵם. שׁוֹמְטִין אֶת בֵּיצֵיהֶם (שמות רבה י:ד): 78:47: בַּחֲנָמַל. שֵׁם אַרְבֶּה, וּמִדְרָשׁוֹ : בָּא חָן וּמָל, הָיָה מוֹלֵל אֶת יֶרֶק הָעֵץ וְהָעֵשֶׂב וְאוֹכְלוֹ: 78:48: וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם. כְּשֶׁהִתְחִיל הַבָּרָד לֵירֵד, הַמִּצְרִי מַבְרִיחַ צֹאנוֹ לַבַּיִת, וְהַבָּרָד נַעֲשָׂה לְמוּלוֹ כְּמִין כּוֹתֶל, וְהַמִּצְרִי שׁוֹחֲטוֹ וְנוֹתְנוֹ עַל כְּתֵיפוֹ לְהוֹלִיכוֹ לַבַּיִת וּלְאָכְלוֹ, וְהָעוֹף בָּא וְנוֹטְלוֹ הֵימֶנּוּ. וְזֶה וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים לָעוֹפוֹת, כְּמוֹ ״וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף״ (איוב ה:ז). זֶה מִדְרָשׁוֹ. וּלְפִי פְשׁוּטוֹ: לָרְשָׁפִים רִשְׁפֵּי אֵשׁ, כְּדִכְתִיב ״וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד״ (שמות ט:כד): 78:50: יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁבְּאַף נִשְׁתַּלְּחוּ הַמַּכּוֹת לֹא שִׁמְּשׁוּ אֶלָּא שְׁלִיחוּתָם, מַה שֶּׁנִּצְטַוּוּ לְהָמִית הֵמִיתוּ וְלֹא הַכֹּל, בִּנְתִיבוֹתָם הָלְכוּ. בְּפֵרוּשִׁים אֲחֵרִים מָצָאתִי כֵּן: יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ כְּשֶׁהִכָּה כָל בְּכוֹר בְּמִצְרַיִם (שמות יב:כט), הוֹרָה דֶּרֶךְ לַמַּשְׁחִית בְּאַף לָבוֹא אֶל בָּתֵּי מִצְרַיִם וְלֹא לְבָתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יב:כג): | וְחַיָּתָם. גּוּפָם: 78:55: וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם. שֶׁבַע אֻמּוֹת: | בְּאָהֳלֵיהֶם. שֶׁל גּוֹיִם: 78:56: וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ. בִּימֵי הַשּׁוֹפְטִים: 78:57: כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה. שֶׁאֵינָהּ זוֹרֶקֶת חֵץ לְמָקוֹם שֶׁהַמּוֹרֶה חָפֵץ: 78:61: וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ. מָסַר הָאָרוֹן וְהַלּוּחוֹת בְּיַד פְּלִשְׁתִּים (שמואל א ד:יא): 78:63: בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ. עֶבְרָתוֹ: | לֹא הוּלָּלוּ. לֹא נִכְלְלוּ לְאַפִּרְיוֹן וְחוּפָּה, שֶׁמֵּתוּ הַבַּחוּרִים בַּמִּלְחָמָה: | הוּלָּלוּ. לְשׁוֹן הִלּוּלָא בַּאֲרָמִית (ברכות לא.), וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ עַל נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְאֵין לִבִּי מִתְיַשֵּׁב לְפָרְשׁוֹ כֵּן, שֶׁהֲרֵי כְּבָר הִתְחִיל בְּמִשְׁכַּן שִׁילֹה: 78:64: כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ. חָפְנִי וּפִינְחָס (שמואל א ד:יא): | וְאַלְמְנוֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה. אַף אַלְמְנָתוֹ לֹא נִיתְּנָה לִבְכּוֹתוֹ, שֶׁאַף הִיא מֵתָה בְּיוֹם הַשְּׁמוּעָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִירֶיהָ״ (שמואל א ד:יט): 78:65: מִתְרוֹנֵן. מִתְעוֹרֵר וּמִתְגַּבֵּר בְּדִבּוּר לְהָקִיץ מִיֵּינוֹ, מִתְרוֹנֵן לְשׁוֹן רִנָּה הוּא: 78:66: וַיַּךְ צָרָיו אָחוֹר. מַכּוֹת אֲחוֹרַיִם בָּעֳפוֹלִים וּבַטְּחוֹרִים (שמואל א ה:ו), וְהוּא חֶרְפַּת גִּדּוּף לָהֶם עוֹלָמִית: 78:67: וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף. הוּא שִׁילֹה שֶׁהוּא בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף (זבחים קיח.): 78:69: וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ וְגוֹ׳. כְּמוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁנֶּאֶמְרוּ בָּהֶם שְׁתֵּי יָדַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם״ (ישעיה מח:יג), אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם שֶׁנֶּאֱמַר ״כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ״ (שמות טו:יז). דָּבָר אַחֵר: כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ. מַה שָּׁמַיִם וָאָרֶץ אֵין לָהֶם חֲלִיפִין, אַף מִקְדָּשׁ אֵין לוֹ חֲלִיפִין לְהַשְׁרוֹת שָׁם שְׁכִינָה: 78:70: מִמִּכְלְאוֹת צֹאן. דִּירֵי צֹאן, כְּמוֹ ״גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן״ (חבקוק ג:יז): 78:71: מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ. שֶׁהָיָה רוֹעֶה לְאָבִיו הַצֹּאן הַמְּנִיקוֹת, שֶׁהָיָה רַחֲמָנִי וּמוֹצִיא הַגְּדָיִּים תְּחִלָּה וּמַאֲכִילָן רָאשֵׁי עֲשָׂבִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁהֵם רַכִּים, וּמוֹצִיא הַתְּיָשִׁים אַחֲרֵיהֶם וְאוֹכְלִין אֶמְצַע הָעֲשָׂבִים, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַזְּקֵנוֹת וְאוֹכְלוֹת הַשָּׁרָשִׁים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָאוּי הוּא זֶה לִהְיוֹת רוֹעֶה אֶת עַמִּי:
פירוש רד”ק
78:1: תורתי. מה שאני מורה בסיפור הטובות שעשה האל לישראל ומדברי תלמודו היה לכם ליראה ממני ושלא להמרות דברו ומצותו: 78:2: אפתחה. יש ספרים התי”ו בקמ”ץ חטף ויש ספרים בשו”א לבדו המשל אשר במזמור הזה כמו לערוך שלחן במדבר ואש נשקה ביעקב ודלתי שמים פתח ודגן שמים: | והחירות. לחם אבירים אכל איש שהוא אומר על המן כמו חידה ויתן לשני עוזו שהוא אומר על הארון ולא היו מבינים זה לולי שכתב בספר שמואל גלות הארון והדבר הסתום יקרא חידה: 78:3: אשר שמענו. הדברים האלה מפי הקדמונים: | ואבותינו ספרו לנו. שלא יאמרו אלא האמת: | ונדעם. ידענו אותם גם כן מפי הכתוב מתורת משה רבינו: 78:4: מבניהם. בני אבותינו והם אחינו שאינם לומדים ואינם יודעים הקבלה חייבים אנו היודעים להזכיר להם ולא נכחד מהם עד שיהיו גם הם מספרים לבניהם ובניהם לבני בניהם עד שיהיו עד דור אחרון מספרים תהילת ה’: 78:5: ויקם. וכמו שצריך להזכיר הנפלאות ולהודיע לבנים כן צריך להודיעם התורה והעדות והתורה אשר הקים שם בישראל אחר שהוציאם ממצרים וצוה לאבותינו להודיעם לבניהם: 78:6: למען. וכן הבנים צריכים להודיעם לבניהם עד דור אחרון והבנים כשילדו כשיקומו בדעתם גם כן: 78:7: כסלם. מבטחם: | ולא ישכחו. מה ששמעו זכרו תמיד כדי שלא ישכח מפיהם ובזה יאמינו בו ובתורתו וינצרו מצותיו: 78:8: ולא יהיו כאבותם. שלא שמו בטחונם באל יתברך, והיו דור סורר ומורה וזה היה דור המדבר שלא הכינו לבם לאל יתברך: | לא נאמנה את אל רוחו. לא נתקיימה עם אל מחשבתו ורצונו או פירושו לשון אמנה כמשמעו: 78:9: בני זה היה במדבר ואע”פ שלא נזכר בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדים בארץ והלכו אל גת בלא מצות האל יתברך כנגד דברו כי אמר ארבעים שנה יהיו במדבר והם המרו את רוחו ונגפו: וטעם נושקי רומי קשת. שהלכו בכלי מלחמותם ונשענו בהם ולא באל יתברך והפכו עורף לפני אויבים זהו הפכו ביום קרב הפכו עורף ביום מלחמה: | ונושקי רומי סמוך על סמוך ופי’ מזויינים ומורי חיצים בקשת: 78:10: ברית אלהים. ברית שכרת עמהם בהר סיני: 78:12: נגד. אותם שנולדו במדבר שלא ראו בנפלאות שעשה האל יתברך במצרים שמעו מאבותם כי נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים: | ופלא דרך כלל כי לא היה פלא אחד אלא פלאים רבים: | שדה צוען. כפל דבר במלות שונות כי שדה הוא כמו ארץ וצוען היא עיר מלוכה במצרים: 78:13: בקע ים. אחר הנפלאות שעשה להם במצרים בקע להם את הים: | ויצב מים כמו נד. כמו שכתוב נצבו כמו נד נוזלים: 78:14: וינחם. ואותם שהעבירם בים הנחם הענן יומם שהיה הולך לפניהם לנחותם הדרך וגם לפני עבור הים היה להם אחר שנסעו מסוכות: | וכל הלילה באור אש. כי כל הלילה היה להם עמוד אש עד בא אור היום שלא היו צריכים לאור נר לילה כי גם בחנותם היה עמוד האש על המשכן להאיר להם: 78:15: יבקע צורים. ברפידים ובקדש: | יבקע עתיד במקום עבר וכמוהו רבים והנה זכר הנפלאות ואם לא זכרם כסדר: | וישק בתהומות רבה. השקם מן הצורים כמו מתהומות רבה ותואר לתהום, ואמר לשון יחידה עם לשון רבות כמו בנות צעדה עלי שור: 78:16: ויוצא. כפל הענין במלות שונות כמנהג לחזק הענין ואמר: | ויורד. כי הסלע מקום גבוה: 78:17: ויוסיפו. כי המים על ידי חטא ותלונה באו להם: | למרות. כמו להמרות: | ציה. ענינו ענין מדבר: ואמר לעיון. לפי שהוא עליון על הכל ובידו הכל וכמו שהיה בידו להוציא מים מן הסלע היבש ולהוריד המן מן האויר כן בידו להביא להם בשר במדבר, וזה היה בקברות התאוה: 78:18: בלבבם. במחשבותם, כי לנסותו שאלו הבשר כי המן היה מאכל טוב וערב ולא היו צריכים הבשר, אבל לא אמרו כן בפיהם, רק אמרו שצורך היה להם הבשר: | לשאל אוכל לנפשם. לתאותם, ואמר לנפשם כי הנפש היא בעלת התאוה: 78:19: וידברו. ומה דברו אמרו: 78:20: הגם לחם יוכל תת. והדיבור והמאמר הזה היה בלבבם כי לא אמרו הם בפיהם כי בדרך נסיון היו שואלים הבשר ולא לצורך: | היוכל אל לערוך שלחן במדבר. במקום אשר לא ימצא בו דבר מחיה אם יוכל הוא לערוך שלחן מלא כי הנה נתן מקצת צורך השולחן והוא המן וכן המים נתן ויותר פלא יהיה אם יתן בשר כי המן הוריד מן השמים כמו השלו ואבני הברד והמים הרבה סלעים יש שיצא מים רבים מהם אבל הבשר מאין יביא אותו, זהו שאמר הגם לחם יוכל תת כל זה חשבו בלבם: | הן. אמר הכה כי על ידי מכה יצאו מהצור ברפידים: ואמר צור. ולמעלה אמר צורים כי כאשר שאלו בשר בקברות התאוה לא היה עדין דבר מי מריבה שהיה בקדש, ומה שאמר הכה צור על צור רפידים אמר: | ונחלים ישטופו. יצאו ממנו מים רבים עד שהיו נחלים גדולים שוטפים המקומות נגרים בהם: | הגם לחם. הוא בשר כמו את קרבני לחמי: | אם יכין שאר לעמו. כפל דבר במלות שונות: 78:21: לכן. אף על פי שאמרו בלבבם: | שמע ויתעבר. בהם, ואש נשקה. חמתו נשקה ביעקב: | אף עלה בישראל. כפל הענין במלות שונות: | נשקה. בערה והנכון בעיני כי זה הפסוק כולל שני דברים דבר תבערה ודבר קברות התאוה ושניהם מקום אחד הוא אלא שעל מעשה הראשון היו מתאוננים רע בערה בם אש קרא אותו תבערה, ועל מעשה השני שהתאוו תאוה ומתו המתאוים קרא אותו קברות התאוה, ומה שאמר בזה הפסוק ואש נשקה ביעקב אמר על דבר תבערה, ומה שאמר וגם אף עלה בישראל על שהתאוו תאוה ושני המעשים היו במקום אחד ועל שניהם נענשו כי היה בהם מיעוט האמנה כי מתאוננים היו שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו ולא האמינו באל שיתנה להם בלא מלחמה, ושאלת הבשר גם היא מיעוט האמונה: 78:22: כי לא האמינו. שיוכל להכניסם לארץ: | ולא בטחו בישועתו. שהושיעם כמה פעמים: 78:23: ויצו. וכבר צוה להם שחקים לתת להם מן: | דלתי שמים פתח. להם להמטיר עליהם מן ולא שמו על לבם שכמו שיעשה זה כן יעשה זה, ואמר ודלי שמים על דרך חשב לרוב המן שהוריד להם: 78:24: ודגן שמים. כי היה להם לאכול המן במקום דגן ויותר טוב וערב: 78:25: אבירים. השחקים הם אבירים כמו שנאמר עליהם חזקים כראי מוצק, וזה דבר תימה כי אכל איש נברא מן האדמה לחם שחקים: | צידה שלח להם. כי בכל מקום שהיו הולכים היה צרכיהם מוכן להם לשובע: 78:26: יסע הסיע רוח קדים לגוז השלוים: | וינהג בעוזו תימן. רוח דרום כי מזרחי דרומי היה אותו הרוח: 78:27: וימטר. כי באו לרוב כמו מטר וזה פלא כי המטיר להם עוף כנף ולא היה בו כח לעוף הנה והנה אלא הפילם במחנה: 78:29: ויאכלו. מאד יותר מדאי: 78:30: לא זרו. לא קצו בשר ולא זרו ממנו כי עוד היה אכלם בפיהם ואף אלהים עלה בהם: 78:31: אמר אף עלה. כמו עלה עשן באפו: | ויהרוג במשמניהם. בחיר”ק המ”ם הראשונה והוא שם תואר ופירושו בבריאים ובחזקים שבהם: 78:32: בכל. עוד חטאו בדבר מרגלים ובדבר קרח ובדבר מי מריבה: | ולא האמינו בנפלאותיו בכל נפלאותיו שעשה להם לא האמינו עדיין שיכניסם לארץ ויתן להם הארץ: 78:33: ויכל. שאמר להם תשאו את עונותיכם ארבעים שנה יהיו מתים בכל שנה ושנה עד שמתו כלם מבן עשרים שנה ומעלה: | בבהלה. הבי”ת פתוחה להורות על הידיעה כלומר באותה בהלה שמתו המרגלים פתאום: 78:34: אם. אם זה במקום אשר ופירושו כשהרגם דרשו הנשארים כי ידעו כי חטאו ושבו ושחרו אל: 78:35: ויזכרו. זכרוהו אבל ולבם לא נכון עמו: 78:36: ויפתוהו בפיהם, לפי מחשבותם יפתוהו אבל הוא יתברך שמו אינו מפותה כי יודע היה לבבם אף עפ”כ במדת הרחמים שעמו מכפר למראים תשובה ואינו מכפר להם הכל אבל פוקד עונם ומשיב אפו מהם ואינו מעיר להם כל חמתו אלא מקצת ולפי שאין תשובתם שלימה אין סליחתו שלימה, ומן הדין היה שלא יסלח להם כלל כי הכל הולך אחר כוונת הלב אלא מפני בני אדם הרואים בתשובה הגלויה ואינם יודעים הלבבות ואם לא יסלח להם כלל יאמרו אין תשובה מועלת וזהו שאמר: 78:38: והוא רחום יכפר עון ולא ישחית. אף על פי שלא נאמנו בבריתו הוא רחום המכפר להם עון ולא ישחיתם מהכל כמו שהיו חייבים: | והרבה להשיב אפו. כי צריך גבורת לב והרבות כח מדת הרחמים להשיב האף: 78:39: ויזכורכי. טבע הבשר לבקש התאוות ואי אפשר שלא יחטא לפיכך צריך שיכפר להם: ועוד כי בם רוח הולך. כלומר קצרים ימיהם וצריכים כפרה בעודם חיים: ומה שאמר ולא ישוב. הוא מדרך הטבע כי מאין מדרך הטבע לשוב הרוח אל הבשר עוד משתצא הרוח ממנו אבל האל יעשה נפלאות לעתיד להשיב הרוח אל הבשר כאשר ירצה: 78:40: במדבר. זכר בפרט המדבר והחטא שחטאו ואמר כמה פעמים המרוהו, זולתי הנזכר בעודם במדבר וענין ימרוהו יכעיסוהו בשנותם מצותיו: | יעציבוהו בישימון. כפל הענין במלות שונות: 78:41: וישובו. אחר ששאלו הבשר וידעו כי חטאו באף השם שחרה בהם שבו עוד: | וינסו אל. במי מריבה ובדברים אחרים שלא נזכרו בתורה: ואמר אל. שהוא יכול על הכל והם חסרו במחשבתם יכלתו וינסוהו אם יכול לעשות זה וזה: | וקדוש ישראל התוו. ומי שנקדש בישראל בכמה אותות ונפלאות שעשה לעיניהם הגבילו אותו כלומר שמו לו גבול בלבבם זה יכול לעשות אבל זה לא יוכל לעשות מן והתוית תי”ו מענין גבול וסימן לדבר: 78:42: לא זכרו את ידו. את כחו הגדול ואשר פדה אותם מהצרה שהיו בהם בכח גדול וביד חזקה: 78:43: אשר. הפסוק כפל הענין במלות שונות כמנהג: 78:44: ויהפוך. גם זה הפסוק כפל ענין: | בל ישתיון. עמו כמו שכתוב כי לא יכלו לשתות ממימי היאור: 78:45: ישלח. לא כתב המכות על הסדר כי אין חסרון בזה כי סדורים הם בתורה: | וצפרדע. שם כלל לצפרדעים: 78:46: ויתן לחסיל יבולם. כי התבואות כל יגיע האדם: 78:47: יהרג. על דרך השאלה גם יתכן בצומח מיתה, אחר אשר בו נפש הצומחת: | ושקמותם. הם מין ממיני התאנים מדבריים וזכר הגפן והשקמה אף ע”פ שהכה הברד כל עץ השדה, לפי שאלה הם רוב אילנותיהם במצרים: | בחנמל. הוא מין ממיני הברד ורב סעדיה פירש אותו בלשון ערבי א”ל שק”יע והוא הקרח החזק המשבר פרחי האילנות ומייבש הליחות: 78:48: ויסגר לרשפים. כמו שכתוב ואש מתלקחת בתוך הברד: 78:49: ישלח. זה הפסוק כולל למכות שלא הזכיר בפרט: | מלאכי רעים. אינו סמוך אבל הוא חסר מ”ם והוא כמו מלאכים והמכות הם מלאכים רעים כי בשליחות האל יתברך וברצונו באו: | משלחת. הדבר שיבוא בריבוי זה אחר ה: 78:50: יפלס. יישר האל דרך לאפו שילך בלא ערוב אליהם: | לא חשך. אין צריך לומר שלא מנע נפשם ממות אותם שהגיע עתם אבל הסגירם למות בלא עתם ועל מכת בכורים אמר זה כמו שמפרש בפסוק זה הבא אחריו: | וחיתם. כמו נפשם ויש מפרשים וחייתם על מות המקנה: 78:51: באהלי חם. הזכיר חם כי הוא אבי מצרים: 78:52: ויסע. הסיעם ממצרים אחרי מות הבכורים והסיעם לאטם כמו הרועה צאנו: 78:53: ולא פחדו. אף על פי שכתוב ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה’ לא היה רגע אותו פחד כי מיד הבטיחם משה שימותו כל אויביהם וכן ראו בעיניהם לפיכך אמר ואת אויביהם כסה הים: 78:54: גבול קדשו. ארץ ישראל: | והר זה. בית המקדש: ואמר זה. כי אמר זה המזמור אחר שנודע המקום על יד גד הנביא: | קנתה ימינו. כמו שכתוב כוננו ידיך: 78:55: ויפילם. השכין ישראל בחבל נחלה כמו על פני כל אחיו נפל ויש מפרשים ויפילם על הגוים כי הפילם האל בחרב בארצם: 78:56: וינסו וימרו. אחר שמת יהושע והזקנים: 78:57: ויסוגו. ויפנו בימי השופטים בין שופט לשופט: | כאבותם. האחרונים: | רמיה. ענין מרמה כי המורה הרמאי הערום מראה עצמו מורה לצד אחד והוא מורה לצד אחר כדי שלא ישמרו ממנו העומדים בצד האחד והוא נהפך כרגע לצד אחר כך ישראל היו עובדים בימי השופט ובמות השופט היו נהפכים כרגע לעבור ע”א: 78:58: ויכעיסוהו בבמותם. כי בימי עלי ושמואל היו בהם עובדי ע”א עד שהשיבם שמואל לדרך טובה אחר שוב הארון משדה פלשתים: 78:59: שמע. דברי ההכעסה שהיו אומרים בעובדם אלהי נכר: | וימאס מאד. שהגלה הארון מהם: 78:60: ויטש. הארון שהיה בשילה זהו אהל שכן באדם, כמו שאומר ושכנתי בתוך בני ישראל: ואמר אהל. כי תחת היריעות היה הארון בשילה: 78:61: עוזו ותפארתו. הוא הארון כי בו נראה עוז האל ותפארתו: 78:62: ויסגר. כי מתו רבים מישראל באותה מלחמה: 78:63: אכלה אש. על דרך משל נקראה המלחמה אש: ואמר הבחורים. כי הבחורים יוצאים למלחמה: | ובתולותיו לא הוללו, כיון שמתו הבחורים לא נכנסו לחופה שהיו נשואות לבחורים שמתו אם היו חיים: | והוללו. ענין שמחת החופה וכן קראו בית החופה בי הלולא ונקרא כן לפי שמהללים בשירים חתן והכלה: 78:64: כהניו. חפני ופנחס ושאר כהנים שהיו עם הארון שמתו במלחמה: | לא תבכינה. שמתו מכאב לב: 78:65: ויקץ. כאדם שנרדם מרוב היין ששתה ועתה הוא מקיץ מיינו וצועק ומתרונן: ואומר כגבור. כי לא תחסר הגבורה ממנו כי אם בעבור היין, כך הקב”ה היה רואה בעונות ישראל מחריש להם וכשגברו עונותם והכעיסו במעשיהם הרעים הקיץ והתנקם בהם והיה כגבור מתרונן מיין: 78:66: צריו. הפושעים שהיו בישראל הכה אותם עד ששבו אחור לפני אויביהם, או אמר אחור לפי שנסו ישראל מפני פלשתים ופלשתים מכים אותם מאחוריהם והשם עשה זה לעונש עונותיהם שרבו: | חרפת עולם נתן למו. גלות הארון שהיתה חרפה לישראל לעולם: 78:67: וימאס. שחרב משכן שילה ויש מפרשים ויקץ כישן על מה שעה בפלשתים שהיה ישן בגלות הארון והקיץ אחר כך והכה בפלשתים שלקחוהו: | ויך צריו אחור. הם הפלשתים וזהו מכת הטחורים ואותה המכה היתה להם חרפת עולם: | וימאס באהל יוסף. כי אף על פי ששב הארון לא שב בשילה אלא הלך ממקום למקום עד שהביאו דוד לירושלים: 78:68: ויבחר. בירושלים כי בירושלים בחלק יהודה ודוד משבט יהודה: 78:69: רמים. כמו ארמונים רמים: | כארץ יסדה לעולם. כן בנה לעולם מקדשו שם לעולם לא כמו שהיה בגלגל ובשילה ובנוב ובגבעון אלא לעולם היה ויהיה המקדש שם בהר המוריה: 78:70: ויבחר. וכן בחר בדוד לעבדו לעולם שלא יהיה מלך אחר לירושלים אלא הוא וזרעו אחריו: | ויקחהו ממכלאות צאן. להיות מלך על ישראל: ופי’ ממכלאות צאן. כמו גדרות צאן: 78:71: עלות. הנקבות מן הצאן המניקות נקראו עלות על שם בניהן שנקראו עולים, ומה שאמר מאחר עלות שהרועה צריך להיות אחר העלות לנהלם לאטם: | לרעות ביעקב. לקחו לרעות ישראל: 78:72: וירעם. כמו שהיה היושר והתמימות בלבבו כן רעה אותם: | בתבונות כפיו ינחם. כנה בתבונות לכפים לפי שרועה הרועה הצאן במקלו בכפיו וצריך שינחם אותם בתבונה וכינה התבונה לכפים ואף על פי שהיא בלב לפי שהם העושות את המלאכה:
פירוש מלבי”ם
78:1: משכיל, המשורר כיון בדבריו להחזיק מלכות בית דוד ואת בהמ”ק אשר בנה, נגד מלכות אפרים ונגד שהיה המשכן עומד בחלקו, כמ”ש בסוף דברו וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר, וספר כל קורות ישראל בעת צאתם ממצרים עד מלוך דוד, לומר שהגם שהיו הדורות מכעיסים ידע ה’ כי יקום דור כלבבו יראו יקחו מוסר, וכי יקום מלך שיהיה הוא והמקדש אשר יבנה מהלך שלמות הכללי, ותיקון קלקול הדורות שלפניו, ותכלית ואחרית ותקוה לדורות הבאים עד עת קץ, האזינה עמי תורתי, כי בשיר הזה יספר קורות האבות כפשוטם, אמנם ספורי קורות ישראל נבדלו מאד מקורות יתר העמים, כי כל המוצאות לעם ה’ היה בהשגחה פרטית ובנסי ה’ ופליאותיו, עד שידיעת קורות ישראל בימי קדם היא עצמה תורה ואמונה, כי בם נודע מציאות ה’ יכלתו והשגחתו שכרו וענשו, לכן אמר האזינה תורתי, וגם הטו אזנכם לאמרי פי, כי חיצונית הספור שהוא אמרי פיו, עם פנימותיו שהיא התורה הרצופה בו, משולבות אשה אל אחותה: 78:2: אפתחה, ר”ל כי כל העמים הקדמונים היה להם בהבלי אמונתם ספורים רבים מקורות אליליהם מימי קדם, והם ספורים בדויים בדו כהני האליל, אשר היה למשל אל ענינים פנימים, איזה חכמה או מוסר שהלביש בו ממציא הספור, ובזה היו בם שני מגרעות, א. במה שהמשל הוא דבר בדוי וכזב, ב. שגם המשל דברו אותו בחדות ובדברים נעלמים שלא יבינום ההמון רק חכמיהם, וההמון שלקחו הספורים הבדוים כפשוטן נחלו שקר, וגם אולת, כנודע בהבלי שירי האלילים והמיטאלאגיא שלהם, לא כן ספורי התורה, ואנכי אפתחה במשל פי, וגם אביעה חדות מני קדם, אשר יש להם שני מעלות, א. שאינם חדות צפונות וחתומות, רק אשר שמענו ונדעם, כי מה שספר מקריעת הים והורדת המן והשלו וירידת ה’ על הר סיני וכדומה, אינם חדות סתומים רק נדעם שכן היה, וכן אינם משלים בדוים רק אבותינו ספרו לנו, שכן היה באמת, עד שהספורים האלה מהנפלאות הגם שהם חדות, (כי אין אנו מבינים איך היה), בכ""ז נדעם שהיו באמת, והגם שהם משלים שעל ידם נכיר ההשגחה והיכולת, בכ”ז אינם כמשלים אחרים שאינם אמת, כי אבותינו ספרו לנו שהיו המעשים באמת: 78:4: לא נכחד, הנה הבלי היונים וחדותיהם הם מכחידים אותם מבניהם, כי לא ימסרו אותם רק לזקניהם וכהניהם, אבל משלי התורה וספוריה לא נכחד מבניהם עד דור אחרון, כי הם מספרים תהלות ה’ ועזוזו, ר”ל כי הבלי היונים יספרו דופי אליליהם ומעשים מגונים קנאה תאוה ואכזריות, אבל הם מספרים תהלות ה’, ב. הם מספרים חולשת אליליהם איך נפלו ולא קמו לפני כחות נשגבות מהם, אבל הם מספרים עזוזו, ג. הם מספרים נפלאות אשר לא עשו, כי המהבילים בדו הספורים מלבם, אבל משלי התורה יספרו נפלאותיו אשר עשה באמת: 78:5: ויקם, ספורי התורה הפשוטים נקראים עדות, שהם מעידים על דברים אמתיים שהיו במציאות, כמו הבריאה והמבול ועונש סדום והפלגה וספורי האבות וספורי גאולת מצרים, והלמודים אשר יצאו מן הספורים האלה נקראים תורה, ותחת הספורים האלה נצפנים ענינים נשגבים מסודות הבריאה והאלהות ממעשה בראשית ומרכבה וכדומה, והעדות הקים ביעקב, שהם ההמון, והתורה שם בישראל שהם הגדולים ושני אלה צוה את אבותינו שיודיעו אותם לבניהם, ולא יעלימו מהם דבר רק שתמשך הקבלה מדור דור, כי התועלת הנמשך מהודעה זאת, הוא למען ידעו דור אחרון, שהגם שבין הספורים האלה היא העדות של העונשים שהעניש ה’ לדור המדבר ועדת קרח ומרגלים, בכ”ז ידע ה’ שהדורות הבאים ילכו מהלך השלמות, וע”י העדות האלה שיעידו בם מעונשי ה’ והשגחתו יקום דור אחרון שישמרו העדות האלה ולא יבגדו עוד (וכיון בזה על דור דוד ושלמה), וז”ש למען ידעו דור אחרון, כי עוד יולדו בנים אשר יקומו ויספרו העדות והתורה לבניהם והם וישימו באלהים כסלם, א. הבטחון לבטוח בה’ ולהאמין בו, ב. שלא ישכחו מעללי אל, שהם הפעולות המעידים על מדותיו חנון ורחום וכו’, ג. ומצותיו ינצורו שהם המצות שצוה להם: 78:8: ולא, והדור האחרון הזה שיגיעו אל השלמות ולא יהיו כאבותם, שהיה, א. דור סורר ומורה יודעים רבונם ומורדים בו, ב. דור לא הכין לבו לדרוש את ה’ כלל ולדעתו, ג. ולא נאמנה את אל רוחו, שרוחו הפנימי המעלה הציורים על הלב היה מעלה ציורים רעים לכל חטאת עד שלא יכול לעמוד באמונה בעבודת האל: 78:9: בני אפרים, אחר ההצעה הזאת מתחיל דבריו, ויתחיל לדבר ממה שמאס ה’ במשכן שילה שעמד בחלק של אפרים, ובבני אפרים בימי עלי, הגם שבני אפרים היו נושקי רומי קשת, בכ”ז הפכו ביום קרב עם הפלשתים, וזה היה על כי (י-יא) לא שמרו, ר”ל שה’ היה משתדל להושיעם מפני ג’ טעמים, א. מצד הברית שכרת עמם אבל הם לא שמרו ברית אלהים, ב. בזכות ששומרים התורה, אבל הם ובתורתו מאנו ללכת, ג. מצד שכבר עשה עמהם נפלאות בימי קדם ובו הם מזכירים אותו בתפלותיהם, אבל הם שכחו עלילותיו ונפלאותיו: 78:12: נגד, הגם שהנפלאות נעשו נגד עיני אבותיהם שמסרו להם בקבלה שהם ראום בעיניהם, שנגד אבותם עשה פלא, ר”ל נגד עיניהם, וזאת שנית שהיו הנפלאות גלוים וכוללים לעיני כל מצרים, כמ”ש לכל האותות והמופתים וכו’ לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו וכו’ אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ועז”א בארץ מצרים שדה צוען: 78:13: בקע, מבאר מ”ש נפלאותיו ועלילותיו, הפלא הוא הנס, והעלילה הוא מה שבו מתראה מדות ה’ ודרכיו שעלילות הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות, ומפרש נגד נפלאותיו בקע ים, שזה היה נס ופלא, ונגד עלילותיו ויעבירם, כי מה שהעביר בו את ישראל היה מצד מדותיו של רחמים וחסד, ויצב מים כמו נד שבזה נפתו מצרים לרדת אל תוך הים, כמ”ש וברוח אפיך נערמו מים שהמים עשו ערמה, שבמה שנצבו כמו נד ערבו המצרים את לבם לרדת אל תוך הים, וזה ג”כ מצד עלילותיו ומדותיו שרצה להטביע את המצרים לשלם להם כמדתם, כמ”ש כי בדבר אשר זדו עליהם, שזה מעלילות ה’ לשלם מדה כנגד מדה: 78:14: וינחם, קריעת ים סוף מורה יכלתו לשדד הטבע וינחם בעמוד הענן והאש, וכן נתינת המים שמורים השגחתו וטובו להנחותם הדרך ולתת להם צרכיהם בדרך פלא: 78:15: (טו-טז) יבקע צורים במדבר, הגם שהמדבר אינו מקום מעינות השקה אותם כתהומות רבה, ולא תאמר שבמקום זה היה מקום מעין שהלא הוציא נוזלים מסלע שבארה של מרים היה סלע יחידי מתגלגל עמהם ממקום למקום, ובכ”ז הוריד מים כנהרות: 78:17: ויוסיפו, בכ”ז חטאו לו, והיו מסתפקים ביכולת האל, והוא כי היו משוקעים בדעות מושחתות אשר נחלו ממצרים, שאל עליון שהוא סבת הסבות אינו משגיח בפרטים רק חלק כח אלהות לכחות פרטיים נשגבים טבעיים, זה מושל על המים וזה על הלחם וכדומה, וחשבו כי גם האלהים אשר עשה הנפלאות למשה אינו אל עליון סבת הסבות, רק הוא מן האלים מלאך או גלגל או כח למטה ממנו, אשר עפ”י רב כחו יוכל להשפיע שפע על איש או עם או מקום פרטי, ומ”מ כח מוגבל ובעל תכלית, ועז”א שחטאו למרות עליון, שהיה המרי נגד עליון שהוא סבת הסבות, שהיו מכחישים שאינו משגיח בציה: 78:18: וינסו הנה בספורי התורה מבואר שנתן להם המן והשלו טרם שהוציא נוזלים מסלע, כי הוצאת המים היה ברפידים, וזה סותר למ”ש כאן? אולם התבאר אצלי, שהמתאוננים שנזכרו בפרשת בהעלותך היה ענין אחד עם מ”ש אח”כ והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, כי באמת לא אל הבשר התאוו רק רצו לנסות את ה’, שלא האמינו שכחו הוא בלתי ב”ת ושיוכל למלא הבטחתו מהורשת הכנענים, והנה בתחלה בעת נתן להם המן ירד להם המן והשלו כמ”ש בפרשת בשלח בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם, אולם השלו נפסק בבואם לרפידים, ששם הוציא להם מים, וחשבו ישראל שע”י שכחו מוגבל ובעל תכלית אין לו כח להוציא ג’ דברים כאחד, לחם ובשר ומים, ושלכן כשהוצרכו למים לא יכול עוד לתת להם בשר, שכחו היה די על לחם ובשר לבד, או לחם ומים לבד, שהם שני דברים, לא על שלשה דברים, (שכן הוא בכל מי שכחו מוגבל ואינו מעצמו, כמו אליהו שלא יכול שיהיה בידו מפתח של גשמים ותחיה כאחד כמ”ש חז”ל), וע”ז רצו לנסות אם יוכל לתת להם גם בשר, שבזה ידעו שאין כחו כח מוגבל, וז”ש וינסו אל בלבבם לשאל אוכל לנפשם מה ששאלו אוכל לא היה מצד התאוה לבד רק מצד הנסיון שהסתפקו ביכולת האל: 78:19: וידברו באלהים שאמרו היוכל אל לערך שלחן שהשלחן לא יחסר כל בו לחם ובשר ומים, אם יוכל לערוך שלחן שלם שלא יחסר דבר, שהגם שעד עתה נתן לנו בשר הן הכה צור ויזובו מים, וכבר נגרע מכחו אל הוצאת המים, וא”כ עתה נרצה לנסות הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו, ר”ל עתה שנגרע כחו ע”י הוצאת המים, אם ירצה להכין למו שאר ובשר לא יוכל לתת לחם, כי כחו מוגבל, וחשבו שלכן פסק מלתת הבשר, מפני שאם היה נותן להם גם בשר עתה שהוצרך לתת מים לא יוכל לתת לחם, ולכן פסק מלתת הבשר כדי שיוכל לתת לחם שהוא נחוץ יותר: 78:21: ולכן שמע ה’ והבין את דבריהם וכונתם, ויתעבר, ותחלה אש נשקה ביעקב שהוא מה שבערה בהם אש ה’ ע”י המתאוננים שהיה ג”כ ענין זה בעצמו, היה רק ביעקב שהם הפחותים, כמ”ש ותאכל בקצה המחנה שהם הפחותים, ואח”כ גם אף עלה בישראל שהם המובחרים שבהם, עת שגם הם רבו על הבשר כמ”ש וישובו ויבכו גם בני ישראל לאמר מי יאכילנו בשר, שבכו גם גדוליהם עלה אף ה’ שנית בקברות התאוה, וטעם האף לא היה בעבור שהתאוו אל הבשר, רק בעבור. כי לא האמינו באלהים, וחשבו שכחו מוגבל ובעל תכלית, וע”כ לא בטחו בישועתו, והסתפקו אם יוכל להושיע להם על ירושת הארץ: 78:23: (כג-כד) ויצו, ולכן הראה להם שהגם שצוה שחקים ממעל וימטר עליהם מן לאכול, בכ”ז המטיר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף, והראה להם שהגם שנתן להם לחם כבתחלה בכ”ז היה יכול לתת גם בשר בשפע רב, - ויצו שחקים ממעל יש הבדל בין שחקים ובין שמים, שהשחקים גבוהים משמים ומורים על השפעה הנסיית שהוא למעלה מן השפעה הטבעיית היורדת משמים, והמן לא ירד משמים, ר”ל מן המערכה והטבע, רק משחקים שהם ממעל, כאילו נפל משחקים אל השמים, ודרך דלתי שמים אשר פתח נפל אל הארץ, ובאופן זה המטיר עליהם מן לאכול, ולא היה מזון טבעי כי דגן שמים נתן למו, ובאשר גם מן טבעי יורד במדבר ההוא בשני חדשי השנה, בא להוציא מלב המכחישים בל יאמרו שהיה מזון טבעי הנמצא גם עתה במדבר, לכן באר סימנים שבם נדע שהיה דגן שמים כי לחם אבירים אכל איש, שהמן היורד במדבר אינו מאכל בריאים לשובע רק נותנים אותו לחולים, והוא היה לחם הנאות לאנשים אבירים, זאת שנית שהמן היורד בטבע אינו משביע, ואינו יורד רק מעט, וא”א שיהיה מספיק לכל איש ואיש שהיו ששים רבוא, ופה לחם אבירים אכל כל איש, וגם ששלח להם צידה לשובע, שזה א”א במן הטבעי: 78:26: יסע, והגם שנתן להם המן, נתן להם גם בשר הפך דעתם, ולבל יאמרו שהרוח שהגיז שלוים מן הים היה דרך מקרה שהרוח נשאם לשם בטבע, מבאר בראיה שגם זה היה בנס, כי הים היה במערב וצפון לישראל, וא”א שישאם למחנה ישראל רק רוח מערבי או רוח צפוני, אבל יסע קדים בשמים שהיה רוח מזרחי, וגם ינהג בעזו תימן, הוא רוח דרומית, שלפי הטבע היה ראוי שרוחות אלה ירחיקום מגבול ישראל וישאם הלאה לצד האחר, וא”כ היה הנשיאה הפך ממקום הרוח בדרך נס: 78:27: וימטר, והנס השני היה כשבא למחנה ישראל לא פרחו משם הלאה, רק שם המטיר אותו עליהם מלמעלה למטה כעפר שנופל למטה, והיו רבים כחול ימים: 78:28: ויפל, וגם שהפיל את השלו בקרב מחנהו, הגם שטבע העוף להתרחק מבני אדם נפלו סביב למשכנותיו לא רחוק, ולא על גבי האהלים: 78:29: (כט-ל) ויאכלו, כבר בארתי באה”ש דרוש ח’, שה’ הביא ראיה שעיקר תלונת העם לא היה מצד התאוה שהתאוו לבשר, רק מצד הכפירה שהתחרטו על יציאת מצרים ששם לא היה עליהם עול מצות, ומאסו את ה’ ואת מצותיו, ותלונת הבשר היה רק עלילה, וכמ”ש חז”ל שבכו על משפחות שנאסרו להם, והסימן לזה, כי יש הבדל בין החוטא מצד התאוה לבין החוטא מצד המרד והכפירה, שהחוטא מצד התאוה אז כשמלא תאותו יתחרט תיכף על חטאו, וכשמלא תאותו ומוסיף בחטא זה סימן שהוא חוטא מצד הכפירה, וז”ש לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, שהגם שלא יהיה לכם עוד תאוה אל הבשר בכל זה תאכלו ממנו ולא תתחרטו על מעשיכם, זה סימן שלא רציתם הבשר מצד התאוה רק מצד כי מאסתם את ה’ אשר בקרבכם, שהיה החטא מצד הכפירה, ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים, שעיקר בכיתכם היה שהתחרטתם על יציאת מצרים וקבלת עול תורה ומצות, וז”ש ויאכלו וישבעו, הגם שתאותם יביא להם וכבר נתמלא תאותם, בכל זה לא זרו מתאותם ועוד היה אכלם בפיהם וזה סימן שהיה החטא מצד הכפירה והזדון, לכן ואף אלהים עלה בהם, ולבל תאמר שמתו ע”פ הטבע שהשלו היה בשר קשה לעיכול, בפרט שלא אכלו בשר ימים רבים והזיק להם, עז”א ויהרג במשמניהם, כי יצוייר שיזיק מאכל קשה העיכול לזקנים או לחלושי המזג, אבל פה מתו האנשים השמנים והגבורים, ובחורי ישראל הכריע לא הזקנים: 78:32: בכל זאת חטאו עוד במרגלים, ולא האמינו בנפלאותיו, שהגם שראו שנתן להם בשר ג”כ, לא האמינו שיוכל לכבוש ארץ שבעה עממין: 78:33: ויכל בהבל ימיהם, בניכם יהיו רועים ארבעים שנה במדבר ונשאו את זנותיכם, ושנותם בבהלה, ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה: 78:34: אם הרגם ודרשוהו, כמ”ש ויתאבלו העם מאד, ואז דרשו אותו וידעו שה’ משגיח ושבו ושחרו אל הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה’ כי חטאנו: 78:35: ויזכרו כי אלהים צורם, ואז אמרו שיודעים שיש להם צור מעוז ומחסה בה’, ושגואלם הוא אל עליון סבת הסבות ואינו מקבל כחו מאחרים, ובכ”ז ויפתוהו בפיהם, אמרו זאת רק בפיהם, שע”י שהרגם אמרו כן, ובלשונם יכזבו לו, הלשון מורה על דברים תבוניים, שבחקירתם בדבר בזה דברו לו כזבים, וחקרו חקירות פילוסופיות להכחיש בה’: 78:37: ולבם לא נכון עמו, וגם במחשבת לבם לא היו נכונים לה’, ולא נאמנים בבריתו, רק הם חשבו שה’ אין יודע מחשבותיהם, וחשבו שמרמים אותו בפיהם, כמ”ש בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני: 78:38: והוא, ובכ”ז ע”י שהוא רחום יכפר עון, ויש הבדל בין אף וחמה, שהאף הוא האף החיצוני המעניש, והחמה היא החמה הפנימית השמורה בלב, והנה האף החיצוני כבר יצא והתחיל הנגף, וה’ הרבה ברחמיו להשיב אפו, ואת החמה הפנימית לא יעיר כלל, כי כשהחמה מצטרפת עם האף א”א להשיבו, כמ”ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה’ להשמיד אתכם: 78:39: ויזכר, כי זכר כי בשר המה, והבשר מוכן לחטוא מצד טבעו ויצרו הרע, וגם רוח הולך ולא ישוב, שהרוח הפנימי שהוא הכח המעלה הציורים על הלב שהוא המעורר לחטוא, הלא הוא אפס עם הגויה והוא דומה כמו הבשר עלול לכל דבר פשע: 78:40: כמה, וחוץ מחטאים שחשב, המרוהו כמה פעמים במדבר מצד המרי והמרד, וכמו מעשה העגל וקרח ובית פעור, וכמה יעציבוהו בישימון, שהעציבו אותו מצד שהוא ישימון, שהתלוננו על לחם הקלוקל ועל חסרון המים, שזה מצד שהוא ישימון היו מעציבים אותו בדברי עוצב שחסר להם צרכיהם: 78:41: וישובו, ובזה שבו כפעם בפעם וינסו אל, אם יוכל למלאות כל צרכיהם ששאלו בכל פעם, וקדוש ישראל התוו, שחשבו אותו לבעל גבול ותוו תו סביבו, למדוד כחו ויכלתו וחפצו וכדומה: 78:42: לא זכרו, הוסיף לאמר שלא זכרו את ידו וגבורותיו, גם ביום ההוא בעצמו אשר פדם מני צר, כי תיכף אחר גאולת מצרים שכחו נפלאותיו וחשבו שאין ביכלתו לעשות נסים יותר, כמ”ש וימרו על ים בים סוף: 78:43: אשר שם במצרים אותותיו, היו בין המכות אותות ומופתים, שהיו מכות שהתרה בם תחלה והיו לאותות, כמו דם צפרדע היו אותו על מציאת ה’, ערב דבר על שאין כמהו בכל הארץ, וכמו שבארתי בפי’ התורה, והמכות שלא התרה בם תחלה היו מופתים, כמו כנים שחין וחשך שבשלש אלה לא היה התראה, כי הם לא היו מורים לאות על דבר, רק אחר כל שני מכות ששלח לאות על דבר ולא שמעו בקולו נתן להם מופת, היינו מכה שהכה בם דרך בזיון להענישם על שלא שמעו האותות היו במצרים, כי היו ללמד את העם פנה מפנות האמונה, והמופתים היו בשדה צוען, כי לא באו ללמד רק להכות את הארץ בכללה: 78:44: ויהפך, הנה במכות אלה שחשב פה דלג מכות כנים ושחין וחשך? וזה מבואר ממ”ש ששלש מכות אלה לא באו לאותות כמו יתר המכות שבאו לאות, שבסדר הראשון אמר בזאת תדע כי אני ה’, ובסדר השני אמר כי אני ה’ בקרב הארץ, ובסדר השלישי אמר כי אין כמוני בכל הארץ, ובא התראה לפני כל מכה, אבל שלש מכות אלה לא הורו על דבר, רק אחר כל שתי מכות שבאו בהתראה להורות על אחד מג’ דברים הנזכרים, ולא שמעו, הכה אותם דרך בזיון בלא התראה, וע”כ דלג אותם פה מן החשבון שלא חשב רק המכות שבאו בהתראה, והנה תראה שהפך בה סדר המכות, וחשב דם ערוב צפרדע ארבה ברד דבר מכות בכורות, והוא לכונה עמוקה ונפלאה מאד, כי פה בא להודיע שהיה תכלית המכות להראות כחו וגבורתו, ולכן כל המכות חוץ מדם באו כפולות, ר”ל ששש מכות שבאו בהתראה חוץ מדם, באו כפולות, שהיה יכול להכותם בשלש, ושלש מהם היו למותר כמו שיבאר, ובזה נראה שהיה הכונה להרבות אותותיו למען ידעו כחו וגבורותיו, והנה מכת דם לא היתה כפולה ולכן חשבה על הסדר, ויהפך לדם יאוריהם, וגם נוזליהם בל ישתיון, כי גם כל המימות לקו, אולם יתר המכות היו כפולות, והם א. ישלח בהם ערב, ר”ל שמכות ערוב וצפרדע היו כפולות, שאחר שבמכת ערוב באו כל החיות והשרצים המזיקים, ממילא בא גם הצפרדע בתוכם, ולמה שלח תחלה את הצפרדע בפני עצמו, הלא היתה כלולה במכת ערוב, וז”ש הלא ישלח בהם ערוב ויאכלם, ובכ”ז שלח צפרדע ותשחיתם, וא”כ היתה הצפרדע למותר: 78:46: (מו-מז) ויתן, ב. מכות ארבה וברד היו כפולות, שאחר שהארבה אכל כל אשר הותיר הברד, והברד לא החריב את הכל, כמ”ש והחטה והכסמת לא נכו, וא”כ היה הברד למותר, שהיה די בארבה לבדו לאכול כל פרי ארצם, וז”ש הלא יתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה ובכ”ז יהרג בברד גפנם, והיה הברד למותר, ועל כן הקדים המשורר ארבה לברד: 78:48: (מח-מט) ויסגר, הברד הרג גם את בהמתם, וגם זה היה למותר שזה נכלל במכת דבר שהדבר הרג את כל הבהמות, וא”כ מכת הברד על הבהמות היה למותר, וז”ש ויסגר לברד בעירם שהברד והרשפים הרג את בעירם ומקניהם וזה היה למותר, כי הלא ישלח בם חרון אפו הלא עתיד לשלח חרון אפו שהוא הדבר, והוא יכלה את הבהמות: 78:50: (נ-נא) יפלס, גם מכת בכורות היה למותר, שהיה יכול להרוג את כולם בעת הדבר, כמ”ש כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ, רק ה’ יפלס נתיב לאפו, ר”ל שאף ה’ שהוא הדבר שיצא היה ענינו להשחית את כולם, וה’ פלס ושקל לו נתיב מיוחד, שהנתיב הוא דרך צר ליחיד, שגבל לו נתיבו שלא ילך בדרך הכולל להשחית את בני אדם, כי זה הניח למכה מיוחדת במכות בכורות והדבר לא השחית רק הבהמות כדי שיכפול אותותיו ומופתיו, וז”ש לאפו אשר לא חשך ממות נפשם יפלס לו נתיב וחיתם לדבר הסגיר, ר”ל שאם היה אפו יוצא בדרכו הגדול לא היה חושך את נפשם ממות, לכן פלס לו ה’ נתיב שילך בדרך היחיד, ורק חיתם לדבר הסגיר, ולא המית את האנשים, ועל ידי כן ויך כל בכור במצרים, שלח עליהם שנית מכות בכורות להרוג אנשים, ומ”ש ויך כל בכור היינו גדול הבית, וראשית אונים הוא מי שנולד מטפה הראשונה, והנה הבכור וגדול הבית לא נהרג רק במדינת מצרים, בין שהיה מילדי מצרים בין שהיה מילדי מדינה אחרת וגר במצרים, וז”ש ויך כל בכור במצרים, והראשית אונים לא נהרגו רק מילדי מצרים ולא הגר שם ממדינה אחרת, אבל זה נהרג אף במדינה אחרת אם היה מילדי מצרים, ועז”א ראשית אונים באהלי חם, שחם כולל השורש שמצרים יצא ממנו, כמ”ש ובני הם כוש ומצרים ופוט וגו’, ואם נמצא יליד מצרים גם באהלי חם, שגר בכוש או בפוט וכנען, נהרג ג”כ, וכן אמרו חז”ל שנהרגו בכורי מצרים שגרו במקום אחר ובכורי אומות אחרות שגרו במצרים: 78:52: ויסע כצאן עמו, שהסיעם אז ממצרים והם הלכו אחריו כצאן שהולך אחרי הרועה, וינהגם כעדר במדבר, במדבר היו דומים כעדר שמוצא מרעהו שם, כן מצאו שם מחיתם מן ומי באר: 78:53: וינחם, ותחת שהצאן במדבר יראים מן חיות רעות, הם לא פחדו, כי את אויביהם כסה הים: 78:54: ויביאם, ובזה קיים כל הבטחותיו, ויביאם לארץ ישראל, ושם בחר להם הר המוריה לבית המקדש, כמ”ש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך: 78:55: ויגרש, בשבע שכבשו ויפילם בחבל נחלה בשבע שחלקו, וישכן באהליהם אחר גמר החלוקה: 78:56: וינסו, ובכל זאת שבו לנסות שנית אחר מות יהושע והזקנים, וימרו את אלהים עליון, שהסתפקו שנית אם הוא אלהים עליון סבת הסבות, שלכן עבדו ע”ז בחשבם שהוא רק כח מכחות פרטים המושלים בתבל, ועדותיו לא שמרו, שהם מה שהעידו בם הנביאים, וכן עדות של עונשי התורה: 78:57: ויסגו ויבגדו כאבותם, ר”ל אחר שהיה הכונה האלהית שילכו במהלך השלמות ממדרגה למדרגה לפנים, נסוגו הם לאחור אל מדרגת הבגידה של אבותיהם, נהפכו כקשת רמיה, שמורה החץ נגד בעליו, כן תחת שחשב ה’ שיהיו בידו כחצים ביד גבור ללמד אמונת האמתי ולבער הגלולים, שבו כחץ נגדו, כי ויכעיסוהו בבמותם, כמ”ש הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, שכעס על הבליהם ובמות שעשו להבלים, וקנא על שהחליפו עבודתו בעבודת פסילים ובלא אל: 78:59: (נט-ס) שמע אלהים ויתעבר, גדר העברה הוא שמתוך קצפו עובר הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא כנגדו, וכן פה ע”י שמאס מאד בישראל שהם חטאו כנגדו, עי”כ התעבר ויטש משכן שלו, שע”י העברה נטש את המשכן, וטעם העברה היה, כי אהל שכן באדם, שעקר משכן אהלו היה באדם, אם הם ראוים לכך, ואחר שבני אדם לא היו ראוים שישכון ביניהם, נטש את המשכן: 78:61: ויתן, מבאר איך היה נטישת המשכן, כי נתן את הארון לשבי ביד פלשתים, והארון הוא עזו מצד התורה שיש בו, והוא תפארתו מצד שעל ידו עשה אותות ומופתים, והוא נתן תפארתו ביד צר, שהם הצליחו והתפארו: 78:62: ויסגר, ועי”כ הסגיר עמו לחרב, שמתו שלשים אלף, ובנחלתו התעבר שחרב משכן שילה ע”י העברה כנ”ל: 78:63: בחוריו אכלה אש, כי במלחמת מצוה אפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה ושם נפלו הבחורים, והבתולות לא הוללו בחופה: 78:64: כהניו, חפני ופינחס, ואלמנותיו לא תבכינה ואשת פנחס הרה ללדת וכו’ ותמת: 78:65: (סה-סו) ויקץ, ובכ”ז הקיץ כמו הישן על שקנא לכבוד הארון, ויך צריו אחור מה ששת להם עפולים שהוא מכת אחור ומכת חרפה ובוז: 78:67: (סז-סח) וימאס, ומאז מאס באהל יוסף, שלא עמד המקדש עוד בחלקו של יוסף, וכן בשבט אפרים לא בחר אל המלוכה, ומפרש נגד מ”ש ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה, ונגד מ”ש וימאס באהל יוסף אמר ויבחר את הר ציון אשר אהב: 78:69: (סט-עב) ויבן כמו רמים מקדשו שהמקדש היה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שהוא מקשר עולם העליון עם התחתון, והוא כמו רמים עולמות העליונים, והיסוד שלו הוא כמו הארץ כו’, והנה המקדש ומלכות ב”ד שניהם היו צריכים לשלמות הכלל, והמקדש ומלכות ב”ד תלוים זה בזה כמו שבארתי בסי’ קל”ב וז”ש ויבחר בדוד עבדו, והבחירה היתה מצד רעיית הצאן, כמ”ש במדרש שבחן טוב לבבו בהנהגת הצאן, וז”ש מאחר עלות הביאו לרעות בשני מיני הנהגות, א. המדינית, עז”א ביעקב עמו, ב. המוסרית, עז”א ובישראל נחלתו כי ישראל גדול מיעקב, והוא רעה אותם כתום לבבו, בהנהגה התוריות ובתבונות כפיו ינחם בהנהגה המדינית:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | “האזינה עמי תורתי” — סקירה היסטורית של ניסי ה’ ומרידות ישראל, ממצרים עד דוד
- אפיון - בחירה ודחייה | “וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר… ויבחר את דוד עבדו” — בחירת ירושלים ודוד
- אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
שיר היסטורי ארוך: 72 פסוקים — סקירה של ארבע מאות שנות יחסי ה’-ישראל, מן המצרים עד דוד. מסר חינוכי: “למען ידעו דור אחרון” — כל ההיסטוריה ממסרת לדורות הבאים, לא לתהילת עצמה. “ויבחר בדוד עבדו”: סיום בדוד — ה’ מחליף אפרים בדוד; ציון על אדם וסביבה ביחד.