תהלים סז-סח — “יחננו אלוקים” / “יקום אלוקים”
פסוקים
לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינֹ֗ת מִזְמ֥וֹר שִֽׁיר׃ אֱֽלֹהִ֗ים יְחׇנֵּ֥נוּ וִיבָרְכֵ֑נוּ יָ֤אֵֽר־פָּנָ֖יו אִתָּ֣נוּ סֶֽלָה׃ לָדַ֣עַת בָּאָ֣רֶץ דַּרְכֶּ֑ךָ בְּכׇל־גּ֝וֹיִ֗ם יְשׁוּעָתֶֽךָ׃ יוֹד֖וּךָ עַמִּ֥ים׀אֱלֹהִ֑ים י֝וֹד֗וּךָ עַמִּ֥ים כֻּלָּֽם׃ יִ֥שְׂמְח֥וּ וִירַנְּנ֗וּ לְאֻ֫מִּ֥ים כִּֽי־תִשְׁפֹּ֣ט עַמִּ֣ים מִישֹׁ֑ר וּלְאֻמִּ֓ים׀ בָּאָ֖רֶץ תַּנְחֵ֣ם סֶֽלָה׃ יוֹד֖וּךָ עַמִּ֥ים׀אֱלֹהִ֑ים י֝וֹד֗וּךָ עַמִּ֥ים כֻּלָּֽם׃ אֶ֭רֶץ נָתְנָ֣ה יְבוּלָ֑הּ יְ֝בָרְכֵ֗נוּ אֱלֹהִ֥ים אֱלֹהֵֽינוּ׃ יְבָרְכֵ֥נוּ אֱלֹהִ֑ים וְיִֽירְא֥וּ א֝וֹת֗וֹ כׇּל־אַפְסֵי־אָֽרֶץ׃ לַמְנַצֵּ֥חַ לְדָוִ֗ד מִזְמ֥וֹר שִֽׁיר׃ יָק֣וּם אֱ֭לֹהִים יָפ֣וּצוּ אוֹיְבָ֑יו וְיָנ֥וּסוּ מְ֝שַׂנְאָ֗יו מִפָּנָֽיו׃ כְּהִנְדֹּ֥ף עָשָׁ֗ן תִּ֫נְדֹּ֥ף כְּהִמֵּ֣ס דּ֭וֹנַג מִפְּנֵי־אֵ֑שׁ יֹאבְד֥וּ רְ֝שָׁעִ֗ים מִפְּנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ וְֽצַדִּיקִ֗ים יִשְׂמְח֣וּ יַ֭עַלְצוּ לִפְנֵ֥י אֱלֹהִ֗ים וְיָשִׂ֥ישׂוּ בְשִׂמְחָֽה׃ שִׁ֤ירוּ׀ לֵאלֹהִים֮ זַמְּר֢וּ שְׁ֫מ֥וֹ סֹ֡לּוּ לָרֹכֵ֣ב בָּ֭עֲרָבוֹת בְּיָ֥הּ שְׁמ֗וֹ וְעִלְז֥וּ לְפָנָֽיו׃ אֲבִ֣י יְ֭תוֹמִים וְדַיַּ֣ן אַלְמָנ֑וֹת אֱ֝לֹהִ֗ים בִּמְע֥וֹן קׇדְשֽׁוֹ׃ אֱלֹהִ֤ים׀ מ֘וֹשִׁ֤יב יְחִידִ֨ים׀ בַּ֗יְתָה מוֹצִ֣יא אֲ֭סִירִים בַּכּוֹשָׁר֑וֹת אַ֥ךְ ס֝וֹרְרִ֗ים שָׁכְנ֥וּ צְחִיחָֽה׃ אֱֽלֹהִ֗ים בְּ֭צֵאתְךָ לִפְנֵ֣י עַמֶּ֑ךָ בְּצַעְדְּךָ֖ בִישִׁימ֣וֹן סֶֽלָה׃ אֶ֤רֶץ רָעָ֨שָׁה׀ אַף־שָׁמַ֣יִם נָטְפוּ֮ מִפְּנֵ֢י אֱלֹ֫הִ֥ים זֶ֥ה סִינַ֑י מִפְּנֵ֥י אֱ֝לֹהִ֗ים אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ גֶּ֣שֶׁם נְ֭דָבוֹת תָּנִ֣יף אֱלֹהִ֑ים נַחֲלָתְךָ֥ וְ֝נִלְאָ֗ה אַתָּ֥ה כוֹנַנְתָּֽהּ׃ חַיָּתְךָ֥ יָשְׁבוּ־בָ֑הּ תָּ֤כִֽין־בְּטוֹבָתְךָ֖ לֶֽעָנִ֣י אֱלֹהִֽים׃ אֲדֹנָ֥י יִתֶּן־אֹ֑מֶר הַֽ֝מְבַשְּׂר֗וֹת צָבָ֥א רָֽב׃ מַלְכֵ֣י צְ֭בָאוֹת יִדֹּד֣וּן יִדֹּד֑וּן וּנְוַת־בַּ֝֗יִת תְּחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל׃ אִֽם־תִּשְׁכְּבוּן֮ בֵּ֤ין שְׁפַ֫תָּ֥יִם כַּנְפֵ֣י י֭וֹנָה נֶחְפָּ֣ה בַכֶּ֑סֶף וְ֝אֶבְרוֹתֶ֗יהָ בִּירַקְרַ֥ק חָרֽוּץ׃ בְּפָ֘רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֘כִ֤ים בָּ֗הּ תַּשְׁלֵ֥ג בְּצַלְמֽוֹן׃ הַר־אֱ֭לֹהִים הַר־בָּשָׁ֑ן הַ֥ר גַּ֝בְנֻנִּ֗ים הַר־בָּשָֽׁן׃ לָ֤מָּה׀ תְּֽרַצְּדוּן֮ הָרִ֢ים גַּבְנֻ֫נִּ֥ים הָהָ֗ר חָמַ֣ד אֱלֹהִ֣ים לְשִׁבְתּ֑וֹ אַף־יְ֝הֹוָ֗ה יִשְׁכֹּ֥ן לָנֶֽצַח׃ רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י שִׁנְאָ֑ן אֲדֹנָ֥י בָֿ֝֗ם סִינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ׃ עָ֘לִ֤יתָ לַמָּר֨וֹם׀ שָׁ֘בִ֤יתָ שֶּׁ֗בִי לָקַ֣חְתָּ מַ֭תָּנוֹת בָּאָדָ֑ם וְאַ֥ף ס֝וֹרְרִ֗ים לִשְׁכֹּ֤ן׀ יָ֬הּ אֱלֹהִֽים׃ בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֮ י֤וֹם׀ י֥֫וֹם יַעֲמׇס־לָ֗נוּ הָ֘אֵ֤ל יְֽשׁוּעָתֵ֬נוּ סֶֽלָה׃ הָ֤אֵ֣ל׀לָנוּ֮ אֵ֤ל לְֽמ֫וֹשָׁע֥וֹת וְלֵיהֹוִ֥ה אֲדֹנָ֑י לַ֝מָּ֗וֶת תֹּצָאֽוֹת׃ אַךְ־אֱלֹהִ֗ים יִמְחַץ֮ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו קׇדְקֹ֥ד שֵׂעָ֑ר מִ֝תְהַלֵּ֗ךְ בַּאֲשָׁמָֽיו׃ אָמַ֣ר אֲ֭דֹנָי מִבָּשָׁ֣ן אָשִׁ֑יב אָ֝שִׁ֗יב מִֽמְּצֻל֥וֹת יָֽם׃ לְמַ֤עַן׀ תִּ֥מְחַ֥ץ רַגְלְךָ֗ בְּ֫דָ֥ם לְשׁ֥וֹן כְּלָבֶ֑יךָ מֵאֹיְבִ֥ים מִנֵּֽהוּ׃ רָא֣וּ הֲלִיכוֹתֶ֣יךָ אֱלֹהִ֑ים הֲלִ֘יכ֤וֹת אֵלִ֖י מַלְכִּ֣י בַקֹּֽדֶשׁ׃ קִדְּמ֣וּ שָׁ֭רִים אַחַ֣ר נֹגְנִ֑ים בְּת֥וֹךְ עֲ֝לָמ֗וֹת תּוֹפֵפֽוֹת׃ בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת בָּרְכ֣וּ אֱלֹהִ֑ים אֲ֝דֹנָ֗י מִמְּק֥וֹר יִשְׂרָאֵֽל׃ שָׁ֤ם בִּנְיָמִ֨ן׀ צָעִ֡יר רֹדֵ֗ם שָׂרֵ֣י יְ֭הוּדָה רִגְמָתָ֑ם שָׂרֵ֥י זְ֝בֻל֗וּן שָׂרֵ֥י נַפְתָּלִֽי׃ צִוָּ֥ה אֱלֹהֶ֗יךָ עֻ֫זֶּ֥ךָ עוּזָּ֥ה אֱלֹהִ֑ים ז֝֗וּ פָּעַ֥לְתָּ לָּֽנוּ׃ מֵ֭הֵיכָלֶךָ עַל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם לְךָ֤ יוֹבִ֖ילוּ מְלָכִ֣ים שָֽׁי׃ גְּעַ֨ר חַיַּ֪ת קָנֶ֡ה עֲדַ֤ת אַבִּירִ֨ים׀ בְּעֶגְלֵ֬י עַמִּ֗ים מִתְרַפֵּ֥ס בְּרַצֵּי־כָ֑סֶף בִּזַּ֥ר עַ֝מִּ֗ים קְרָב֥וֹת יֶחְפָּֽצוּ׃ יֶאֱתָ֣יוּ חַ֭שְׁמַנִּים מִנִּ֣י מִצְרָ֑יִם כּ֥וּשׁ תָּרִ֥יץ יָ֝דָ֗יו לֵאלֹהִֽים׃ מַמְלְכ֣וֹת הָ֭אָרֶץ שִׁ֣ירוּ לֵאלֹהִ֑ים זַמְּר֖וּ אֲדֹנָ֣י סֶֽלָה׃ לָ֭רֹכֵב בִּשְׁמֵ֣י שְׁמֵי־קֶ֑דֶם הֵ֥ן יִתֵּ֥ן בְּ֝קוֹל֗וֹ ק֣וֹל עֹֽז׃ תְּנ֥וּ עֹ֗ז לֵאלֹ֫הִ֥ים עַֽל־יִשְׂרָאֵ֥ל גַּאֲוָת֑וֹ וְ֝עֻזּ֗וֹ בַּשְּׁחָקִֽים׃ נ֤וֹרָ֥א אֱלֹהִ֗ים מִֽמִּקְדָּ֫שֶׁ֥יךָ אֵ֤ל יִשְׂרָאֵ֗ל ה֤וּא נֹתֵ֨ן׀ עֹ֖ז וְתַעֲצֻמ֥וֹת לָעָ֗ם בָּר֥וּךְ אֱלֹהִֽים׃
פירוש רש”י
67:2: יָאֵר פָּנָיו. לְהַרְאוֹת פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת, לָתֵת טַל וּמָטָר: 67:3: לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ. לְהוֹדִיעַ שֶׁמִּדָּתְךָ לְהֵיטִיב לְעַמְּךָ, וְעַל זֶה יוֹדוּךָ וְיִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים: 67:5: כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר. לִזְכוּת: | תַּנְחֵם. תְּנַהֲגֵם בְּדֶרֶךְ הַמִּישׁוֹר, וְעַל זֹאת יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: 67:7: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ. וְגַם אֶל הָאָרֶץ שֶׁנָּתְנָה יְבוּלָהּ וְעַל אֲשֶׁר יְבָרְכֵנוּ הַשֵּׁם (ס״א אינו): 67:8: וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. שֶׁיֹּאמְרוּ: רְאוּ אֵלּוּ שֶׁהָיוּ יִרְאֵי הַשֵּׁם, אֵיךְ בֵּרְכָם וְגִדְּלָם! 68:2: יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו. עֲמָלֵק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ (בראשית רבה סה,יח): 68:3: כְּהִנְדֹּף. כְּהִתְנַדֵּף; כַּאֲשֶׁר יִתְנַדֵּף הֶעָשָׁן, כֵּן תִּנְדְּפֵם: | מִפְּנֵי אֱלֹהִים. מִפְּנֵי הָאָרוֹן בִּימֵי מֹשֶׁה, ״וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה׳ וְגוֹ׳״ (במדבר י:לו): 68:4: וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה. וְזֶהוּ הַמָּשׂוֹשׂ, וְכֵן יֹאמְרוּ: שִׁירוּ לֵאלֹהִים וְגוֹ׳: 68:5: סֹלּוּ. לְשׁוֹן שֶׁבַח, וְכֵן ״לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם״ (איוב כח:טז), ״הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז״ (איכה ד:ב): | בְּיָהּ שְׁמוֹ. בְּשֵׁם יָ״הּ, שֶׁהוּא לְשׁוֹן יִרְאָה, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן: ״דְּחִילָא״ ״עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ״ (תהלים קיח:יד), וְכֵן ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ״ (שמות יז:טז) בְּתַרְגּוּם, וְכֵן ״כִּי בְיָהּ ה׳״ (ישעיה כו:ד) ״אֲרֵי בְּכֵן תִּתְפָּרְקוּן בְּמֵימְרָא דְּחִילָא ה׳ וְתַקִּיף עָלְמָא״. אוֹמֵר הַמְשׁוֹרֵר: שַׁבְּחוּ לְפָנָיו וְגוּרוּ מִפָּנָיו וְעִלְזוּ, וְזֶהוּ דֻּגְמַת הָאָמוּר בְּמָקוֹם אַחֵר ״וְגִילוּ בִּרְעָדָה״ (תהלים ב:יא): 68:6: אֲבִי יְתוֹמִים. זֶהוּ הַשֶּׁבַח שֶׁתְּשַׁבְּחוּ לְפָנָיו, כָּל הָעִנְיָן עַד סוֹף כָּל הַמִּזְמוֹר: | אֲבִי יְתוֹמִים. שֶׁנַּעֲשָׂה אָב לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם יְתוֹמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב״ (איכה ה:ג): | וְדַיַּן אַלְמָנוֹת. שֶׁעָשָׂה מִשְׁפָּטָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ ״הָיְתָה כְּאַלְמָנָה״ (איכה א:א): 68:7: מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה. יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ מְפֻזָּרִין, כִּנְּסָם יַחַד אִישׁ אִישׁ מִנִּדְחוֹ וְהוֹשִׁיבָם בַּיִת שָׁלֵם וּכְנֵסִיָּה שְׁלֵימָה (איכה רבה פתיחתא כט): | מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת. הוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּחֹדֶשׁ שֶׁהוּא כָּשֵׁר לְהוֹלְכֵי דְרָכִים, לֹא חַמָּה וְלֹא צִנָּה (ספרי דברים קכד): | אַךְ סוֹרְרִים. מִצְרַיִם: | שָׁכְנוּ צְחִיחָה. וְנִשְׁאֲרָה אַרְצָם צִיָּה וּצְמֵאָה (מצאתי): 68:8: בְּצַעְדְּךָ. כְּשֶׁצָּעַדְתָּ בְּצַעַדְךָ, בְּצַעַד שֶׁלְּךָ: | סֶלָה. שָׁם הֶרְאֵיתַנִי זֶה דַּרְכְּךָ לְעוֹלָם: לְכָל צָרָה – גְּאֻלָּה: 68:9: זֶה סִינַי. גַּם הוּא רָעַשׁ מִפְּנֵי ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: 68:10: גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף. עוֹד זֹאת עָשִׂיתָ לָנוּ: אִם הֻצְרַכְנוּ לִגְשָׁמִים, הֲנִיפוֹתָ וְהִטַּלְתָּ עָלֵינוּ תָּמִיד גִּשְׁמֵי נְדָבָה וּבְרָכָה: | נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ. כְּשֶׁהָיְתָה נַחֲלַת אַרְצְךָ נִלְאָה וּצְמֵאָה לְמָטָר, אַתָּה כוֹנַנְתָּ אוֹתָהּ. (מצאתי) נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה הַקְּרוּיָה נַחֲלָתְךָ וְהִיא נִלְאָה, כְּלוֹמַר: פְּעָמִים שֶׁהִיא כָּךְ: 68:11: חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ. עֲדָתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ, כְּמוֹ ״וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַחַיָּה״ (שמואל ב כג:יא). דָּבָר אַחֵר: חַיָּתְךָ, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קְרוּיָה בְּהֶמְתּוֹ וְחַיָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: | תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ. כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם הֲסִבּוֹתָם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, לְפִי שֶׁעָמְדוּ כְּנַעֲנִיִּים וְגָדְעוּ אֶת הָאִילָנוֹת; וּבְתוֹךְ כָּךְ שֶׁעִכְּבוּ בַמִּדְבָּר, עָמְדוּ וְתִקְּנוּ הַכֹּל (מכילתא בשלח ויהי פתיחתא): 68:12: אֲדֹנָי יִתֵּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת וְגוֹ׳. אֹמֶר מַאֲמָר; עוֹד הוּא יִשְׁאַג בְּקוֹל לְהַשְׁמִיעַ צִבְאוֹת הַגּוֹיִם הָרַבִּים, וּמַהוּ הָאֹמֶר? 68:13: מַלְכֵי צְבָאוֹת הַגּוֹיִם יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן. יִתְנַדּוּ וְיֻשְׁלְכוּ מִתּוֹךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא נְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק אֶת שְׁלָלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ וְגוֹמֵר״ (ישעיהו כג:יח): 68:14: אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם וְגוֹ׳. כָּל זֶה הָאֹמֶר יֹאמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם שְׁכַבְתֶּם בֵּין תְּחוּמֵיכֶם וְהִתְעַנַּגְתֶּם בְּתַעֲנוּגִים, זֹאת יוֹנָתִי, כְּנֵסִיָּתִי, כְּנָפֶיהָ נֶחְפָּה בַכֶּסֶף. וּמַהוּ הַכֶּסֶף וְהֶחָרוּץ? בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי וְגוֹ׳ כְּשֶׁפֵּרַשׂ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְנֵיהֶם תּוֹרָתוֹ, אֲשֶׁר הַמְּלָכִים נִשְׁלָגִים וּמִתְלַבְּנִים בָּהּ בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת וְחֹשֶׁךְ, אָז נֶחְפּוּ כְנָפֶיהָ (כַּנְפֵי יוֹנָָָָה) בְּכַסְפָּהּ וְחֶמְדָּתָהּ שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְווֹת. כַּנְפֵי יוֹנָה. פְּלוּמָ״א בְּלַעַ״ז: | וְאֶבְרוֹתֶיהָ. כְּנָפֶיהָ שֶׁעוֹפֶפֶת בָּהֶן: | בִּירַקְרַק חָרוּץ. פָּתַר דּוּנָשׁ בֶּן לַבְרַט: הֶחָרוּץ הוּא זָהָב, וְלָכָךְ נְתָנוֹ הַמְשׁוֹרֵר אֵצֶל הַכֶּסֶף, וִירַקְרַק הֶחָרוּץ הוּא הַזָּהָב אֲשֶׁר יוּבָא מֵאֶרֶץ הַחֲוִילָה וּמֵאֶרֶץ כּוּשׁ, זָהָב טוֹב מְאֹד מְאֹד (בראשית ב:יא-יג; איוב כח:יט). לֹא הוּא יָרוֹק וְלֹא הוּא אָדוֹם, וְלָכָךְ קְרָאוֹ יְרַקְרַק; כְּמוֹ ״לָבָן אֲדַמְדָּם״ (ויקרא יג:מב) – שֶׁאֵינוֹ לֹא לָבָן וְלֹא אָדוֹם. לְכָךְ נִכְפַּל: יְרַקְרַק, אֲדַמְדָּם: 68:15: בְּפָרֵשׂ. לְשׁוֹן ״וּפָרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה״ (דברים כב:יז), בּוֹרְרִין אֶת הַדָּבָר כְּשִׂמְלָה חֲדָשָׁה (כתובות מו.): | מְלָכִים. אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ח:טו) ״בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ״: 68:16: הַר אֱלֹהִים הַר בָּשָׁן. וְהֵיכָן פֵּרְשָׁהּ? בְּהַר סִינַי, שֶׁהוּא הַר אֱלֹהִים סָמוּךְ לַבָּשָׁן בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: | הַר גַּבְנֻנִּים. הַר הַמְיֻחָד שֶׁבֶּהָרִים: | גִּבְנֻנִּים. לְשׁוֹן הָרִים, עַל שֵׁם גָּבְהָם, כְּמוֹ ״וַתִּבְנִי לָךְ גָּב״ (יחזקאל טז:כד). כָּל דָּבָר גָּבוֹהַּ קָרוּי גַּב: 68:17: לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים. כָּל זֶה מוּסָב עַל ה׳ יִתֵּן אֹמֶר. עוֹד יֹאמַר לָהֶם לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים, לָמָּה תְּאָרְבוּן אַתֶּם הַהָרִים גַּבְנֻנִּים הַגְּבוֹהִים לְהַשְׁחִית אֶת הָהָר אֲשֶׁר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ לִשְׁרוֹת עָלָיו שְׁכִינָה, הוּא הַר הַבַּיִת? אַף הוּא לָנֶצַח יִשְׁכֹּן שָׁם, קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם. מִשֶּׁנִּבְחַר לְשִׁבְתּוֹ, לֹא שָׁרְתָה שְׁכִינָה בְּמָקוֹם אַחֵר. רָאִיתִי בִּיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן: רָצַד הוּא מַאֲרָב בִּלְשׁוֹן עֲרָבִי, אֲבָל מְנַחֵם פֵּרֵשׁ תְּרַצְּדוּן כְּמוֹ תְּרַקְּדוּן, אַף אוֹתוֹ לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַשִּׁיטָה הַזֹּאת: 68:18: רֶכֶב אֱלֹהִים וְגוֹ׳. עוֹד זֶה מוּסָב עַל ה׳ יִתֵּן אֹמֶר לְהַזְכִּיר חִבַּת עַמּוֹ: אַף כְּשֶׁנִּגְלָה רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם שֶׁל אַלְפַּיִם שִׁנְאָנִים. שְׁנוּנִים, מַלְאָכִים חַדִּים, וַה׳ הָיָה בֵּינֵיהֶם בְּסִינַי בַּקֹּדֶשׁ, אַף שָׁם: 68:19: עָלִיתָ. אַתָּה נָגִיד עַמּוֹ מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם לַמָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶׁבִי אֶת הַתּוֹרָה, וְלָקַחְתָּ מַתָּנוֹת מִן הָעֶלְיוֹנִים וּלְתִתָּם לִבְנֵי אָדָם: | וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים. אַף עוֹד גָּרַמְתָּ שֶׁשָּׁכַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמִּשְׁכָּן בְּתוֹךְ עַם שֶׁהָיוּ סוֹרְרִים וּמַמְרִים וּמַקְצִיפִים אוֹתוֹ: 68:20: בָּרוּךְ אֲדֹנָי וְגוֹ׳. זֶה מִן הַשִּׁיר הָאָמוּר לְמַעְלָה, שִׁירוּ לֵאלֹהִים: | יַעֲמָס לָנוּ. יִתֵּן לָנוּ יְשׁוּעָה רַבָּה מִכָּל עֹמֶס כְּכָל אֲשֶׁר נוּכַל שְׂאֵת, (מצאתי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ כָּל הַיָּמִים כֵּן נוֹהֵג בָּנוּ לְכָל צָרָה יְשׁוּעָה): 68:21: הָאֵל לָנוּ אֵל לְמוֹשָׁעוֹת. אֵל מוֹשִׁיעַ הוּא לָנוּ, וּלְפָנָיו יֵשׁ הַרְבֵּה תּוֹצָאוֹת מִינֵי מָוֶת. תּוֹצָאוֹת דְּרָכִים אֶל הַמָּוֶת, אַךְ לֹא עָלֵינוּ הוּא נוֹתְנָם, אֲבָל יִמְחַץ בָּהֶם רֹאשׁ אוֹיְבָיו: 68:22: קָדְקֹד שֵׂעָר. קָדְקֳדוֹ שֶׁל עֵשָׂו שֶׁהוּא אִישׁ שָׂעִיר (בראשית כז:יא), הַמִּתְהַלֵּךְ תָּמִיד בַּאֲשָׁמָיו (וְאֵינוֹ חוֹזֵר מֵרָעָתוֹ): 68:23: אָמַר ה׳ מִבָּשָׁן אָשִׁיב. כִּי כֵן הִבְטִיחַ, לְהָשִׁיב אוֹתָנוּ מִתּוֹךְ אַבִּירֵי בָשָׁן וּמֵאִיֵּי הַיָּם (ישעיה יא:יא): 68:24: לְמַעַן תִּמְחַץ. רַגְלֵינוּ בְּדָם. כְּשֶׁיִּמְחַץ אֶת רֹאשׁ הָאוֹיֵב, תְּהֵא רַגְלֵינוּ בּוֹקַעַת בְּדָמָם. תִּמְחַץ לְשׁוֹן בּוֹקֵעַ בְּתוֹךְ הַדָּם, כְּמוֹ ״מָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ״ (שופטים ה:כו) כְּמוֹ בָּקְעָה. וּלְשׁוֹן מִשְׁנָה הוּא: וְהָיוּ עוֹלֵי רְגָלִים בּוֹקְעִים עַד אַרְכֻּבּוֹתֵיהֶם בְּדָם. דָּבָר אַחֵר: תִּמְחַץ שֵׁם כְּלִי שֶׁשּׁוֹאֲבִין בּוֹ יַיִן מִן הַבּוֹר מַחַץ שְׁמוֹ בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדַת גִּלּוּלִים (עבודה זרה עד:): | מֵאוֹיְבִים. מִדַּם הָאוֹיְבִים: | מִנֵּהוּ. תִּהְיֶה פַּרְנָסָתוֹ, כְּדְאָמְרִינַן: מַאי מַשְׁמַע דְּ״מָן״ לִישְׁנָא דִּמְזוֹנֵי הוּא? דִּכְתִיב (דניאל א:י) ״אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם וְגוֹמֵר״ (סוכה לט:): 68:25: רָאוּ הֲלִיכוֹתֶיךָ אֱלֹהִים. כְּלוֹמַר: לְאֵלּוּ נָאֶה לְךָ לְהוֹשִׁיעַ, שֶׁכְּשֶׁרָאוּ הֲלִיכוֹתֶיךָ בִּקְדֻשָּׁתְךָ בַּיָּם, קִדְּמוּ שָׁרִים לְשׁוֹרֵר לְפָנֶיךָ שִׁירַת הַיָּם (שמות טו:א), וְאַחֲרֵיהֶם בָּאוּ הַנּוֹגְנִים, אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים: 68:26: בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת. בְּתוֹךְ מִרְיָם וְנַעֲרוֹתֶיהָ אֲשֶׁר לָקְחָה הַתֹּף בְּיָדָהּ (שמות טו:כ) וְאָמְרוּ בְּשִׁבְחָם: 68:27: בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים אֲדֹנָי מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל. אַף עוּבָּרִים מִמְּעֵי אִמָּן אָמְרוּ שִׁירָה: 68:28: שָׁם בִּנְיָמִין. הַצָּעִיר נַעֲשָׂה רוֹדֶה עֲלֵיהֶם: | רֹדֵם. כְּמוֹ רוֹדָם בְּקָמָ״ץ, מִשָּׁם זָכָה לִהְיוֹת מֶלֶךְ, לְפִי שֶׁיָּרַד תְּחִלָּה לַיָּם. וְכֵן אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל לְשָׁאוּל: ״הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה״ (שמואל א טו:יז), וְתִרְגְּמוֹ יוֹנָתָן: ״שִׁבְטָא דְבִנְיָמִין עֲבַר בְּיַמָּא בְּרֵישׁ כָּל שְׁאָר שִׁבְטַיָּא״: | שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם. מִתְקַנְּאִים בָּהֶם וְזוֹרְקִין בָּהֶם אֲבָנִים, וְכֵן שָׂרֵי זְבוּלוּן וְנַפְתָּלִי. וְכֵן אָמַר לוֹ: צִוָּה אֱלֹהֶיךָ עֻזֶּךָ (ס״א אינו). דָּבָר אַחֵר: (רִגְמָתָם – רִקְמָתָם, לְבוּשָׁן בִּגְדֵי וְכוּ׳) רִקְמָתָם לְשׁוֹן אַרְגָּמָן, כָּךְ חִבְּרוֹ מְנַחֵם: 68:29: עוּזָּה אֱלֹהִים וְגוֹ׳. עַכְשָׁיו חוֹזֵר הַמְשׁוֹרֵר לִתְפִלָּתוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל יָקוּם אֱלֹהִים וְיָפוּצוּ אוֹיְבָיו :עוּזָּה אֱלֹהִים וְהִתְגַּבֵּר, אֲשֶׁר כָּל אֵלֶּה פָּעַלְתָּ לָּנוּ: 68:30: מֵהֵיכָלֶךָ עַל יְרוּשָׁלִָם. וּמִמַּה שֶּׁיִּרְאוּ הַמְּלָכִים כְּבוֹד הֵיכָלְךָ אֲשֶׁר עַל יְרוּשָׁלַיִם, יוֹבִילוּ לְךָ דּוֹרוֹן וְשָׁי: 68:31: גְּעַר חַיַּת קָנֶה. זֶה עֲמָלֵק שֶׁנִּמְשַׁל כְּחַיַּת יַעַר הַדָּר בֵּין הַקָּנִים (תהלים פ:יד): | עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים. עַם שֶׁשָּׁמְנוּ וְעָשְׁתוּ כְּפָרִים אַבִּירִים בְּתוֹךְ שְׁאָר הָאֻמּוֹת, שֶׁאֵינָם אֶלָּא כַּעֲגָלִים לְנֶגְדָּם: | מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף. אֵינָם מִתְרַצִּים לְכָל אָדָם, אֶלָּא אִם כֵּן מְרַצֶּה לָהֶם מָעוֹת (פסחים קיח:): | בִּזַּר עַמִּים. פִּזְּרוּ אֶת הַשְּׁבָטִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: ״אַף חֹבֵב עַמִּים״ (דברים לג:ג). וְתָמִיד קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּן, חֲפֵצִים לְהִלָּחֵם בָּנוּ: 68:32: יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים. וְאָז, כְּשֶׁתַּחֲרִיב אֶת עֲמָלֵק וְיָקוּם מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, יָבִיאוּ לְךָ דּוֹרוֹנוֹת מִמִּצְרַיִם וּמִכּוּשׁ. וּמְנַחֵם פָּתַר חַשְׁמַנִּים שֵׁם מְדִינָה יוֹשְׁבֵי חַשְׁמוֹנָה (במדבר לג:כט), וְהַפּוֹתְרִים פּוֹתְרִין אוֹתוֹ לְשׁוֹן דּוֹרוֹן: 68:33: שִׁירוּ לֵאלֹהִים. שֶׁהֶרְאָם גָּדְלוֹ וְגָאַל אֶת עַמּוֹ: 68:34: הֵן יִתֵּן. הֵן נוֹתֵן: 68:36: נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ. מִמַּה שֶׁהֶחֱרַבְתּוֹ אַתָּה יָראוּי, אִם לְמִקְדָּשׁוֹ לֹא נָשָׂא פָנִים קַל וָחוֹמֶר לָרְשָׁעִים. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֶלָּא מִמְּקֻדָּשֶׁיךָ, שֶׁכְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה דִּין בַּצַּדִּיקִים מִתְיָרֵא וּמִתְעַלֶּה וּמִתְקַלֵּס, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ״ (ויקרא י:ג) ״וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי״ (שמות כט:מג) בְּמִיתַת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן (זבחים קטו:). וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ כָּל הַמִּזְמוֹר עַד בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם עַל מַתַּן תּוֹרָה וְגֶשֶׁם נְדָבוֹת בְּמַתַּן תּוֹרָה וְחַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ. וַאֲנִי אֵין לִבִּי מִתְיַשֵּׁב לְאֻמָּן לְשׁוֹן יָשְׁבוּ בָהּ בִּלְשׁוֹן נִתְיַשְּׁבוּ בַּתּוֹרָה, וְהָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ אֵין מִתְיַשֵּׁב לְדָרְשׁוֹ עַל הַר סִינַי שֶׁהֲרֵי לֹא לְשִׁבְתּוֹ חֲמָדוֹ וְלֹא לִשְׁכֹּן בּוֹ לָנֶצַח, וְכָאן כְּתִיב יִשְׁכֹּן לָנֶצַח וְכֵן מַלְכֵי צְבָאוֹת פֵּרְשׁוּ כְּמוֹ מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת וְאֵין זֶה לְשׁוֹן הַמִּקְרָא:
פירוש רד”ק
67:1: למנצח. גם זה המזמור נאמר על קיבוץ גלות ירושלים: 67:2: אלהים. שיתן לו חנו ויברכנו אחר שיגאלנו יוסיף כל היום בטובתינו כי הברכה תוספת טובה: | יאר. שיצליחנו בכל מעשינו: 67:3: לדעת. אז ידעו בארץ דרכי האל יתב’ כמו שכתוב כי מלאה הארץ דעה את ה’. כשיודע בכל גוים ישועתיך. 67:4: יודוך עמים. ואז יודוך עמים: 67:5: ישמחו. כי תשפוט עמים, העמים שיבאו עם גוג מגוג שפטם במישור. ואז ישמחו שאר העמים: | ולאמים בארץ תנחם. הגוים שנחיתם בארץ לשופטם שם. כמו שאמר והבאתיך אל הרי ישראל: 67:6: יודוך. ואז כשתשפוט העמים שיבאו עם גוג יודוך שאר העמים יודו לך כי לך העוז והגבורה ואתה אדון הכל וכולם יודוך גם הנמלטים ממחנה גוג חיים שנא’ בהם ושמתי בהם אות: 67:7: ארץ. ואז תתן הארץ יבולה כי מפני העונות נעצרו הגשמים והארץ לא תתן יבולה אבל בזמן הגאולה יכלו הרשעים והנשארים יהיו בלי עון לפיכך תתן הארץ יבולה בכל עת: 67:8: יברכנו. ואז בראות הגוים כי ה’ עמנו כי בעתו בא וייראו אותו כל אפסי ארץ: 68:1: למנצח. זה המזמור נאמר על חיל סנחריב שבא לירושלים בימי חזקיהו: 68:2: יקום. הקימה היא הראות גבורתו, וטעם יקום יתכן דרך תפילה או דרך נבואה, אמר כי כן יהיה שיקום אלהים אז ויפוצו אויביו. וכן היה שיצא מלאך ה’ והכה בהם: 68:3: כהנדוף. מקור מבנין נפעל ומשפטו כהנדף בקמץ תחת הנו”ן ולפי דעתי שהוא שם הפועל מבנין הפעיל והוא שלם וכן תנדוף שלם ופירוש כהנדוף הרוח העשן כן תנדוף אתה האויבים: או כהמס דונג מפני אש. כן יאבדו רשעים מפני אלהים והדונג הוא השעוה: 68:4: וצדיקים ישמחו ויעלצו. חזקיהו וישראל ישישו בשמחה, הכפל לרוב השמחה: 68:5: שירו לאלהים סולו. רוממו. כמו סלסלה ותרוממך וכן כל לשון סלל הוא לשון הגבהה ורוממות: | לרוכב בערבות. כמו שהרוכב מהלך בהמה כך האל יתברך מסבב הגלגל. וערבות יקרא הגלגל העליון המקיף בכל ומניע כל גלגלים בתנועתו: | ביה שמו. סולו אותו ביה שהוא שמו מורה עליו שהוא בורא העולם וסבת היותו: | ועלזו לפניו. בבית המקדש: 68:6: אבי. לפי שזכר רוכב בערבות שהוא גבוה מעל גבוה אמר הוא גבוה וסומך החלשים והשפלים והם היתומים והאלמנות שאין להם כח להנצל מעושקיהם והוא אביהם, ודן את דינם: | אלהים במעון קדשו. אע”פ שוא במעון קדשו בשמים הוא עם השפלים בארץ וכן ישראל שבא עליהם מלך אשור עם מלכים גדולים וישראל היו כנגדם מועטים ושפלים ולא היה בם כח לעמוד כנגדם אם לא כי האל יתב’ עזרם: 68:7: אלהים מושב יחידים ביתה. ישראל שהיו כיחידים הושיעם מהאויב וברכם והרבם והושיבם ביתה שהוא כלל בנים כמו ויעש להם בתים: | מוציא אסירים בכושרות. אותם שהיו אסורים בשלשלאות של ברזל הוא מוציא אותם השבויים שהיו במחנה אשור מכוש וממצרי וגם מבני יהודה: | בכושרות. הם הכבולים כענין קשורות כי כ”ף והקו”ף הם ממוצא אחד: | אך סוררים שכנו צחיחה. האסירים יצאו לריוח והצלה, והסוררים שהוא מלך אשור וחיילותיו שכנו במקום צמא כלומר כאילו מתו בצרת צמא כי מתו בלא חרב ובלא חנית: 68:8: אלהים בצאתך. כי כשהיו מנצחים האויבים כאילו ה’ יוצא לפניהם לנצח המלחמה גם ארון ברית ה’ נוסע לפניה’ והזכיר נצוח המלחמות בלכתם במדבר סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, ורעש הארץ וההרים, הוא משל כל פחד המלכים שרגזו מפניהם כלומר כמו שהל לפניהם אז ולחם מלחמותיהם כן תעשה עתה: | בצעדך בישימון. במדבר שהוא מקום שממה: 68:9: ארץ רעשה. כמו שפירשנו, שפחדו ורגזו עם הארץ: | אף שמים נטפו מפני אלהים. דרך משל שחשכו השמים על האויבים ויום המטר הוא חושך ענן, דרך משל על הצרות הבאות על האויבים: | זה סיני. וכמו שזה סיני רעשה מפני אלהים אלהי ישראל, כן רעשה הארץ כלומר העמים, וההר זה רעש ביום מתן תורה: 68:10: גשם. לפי שזכר שמים נטפו שהוא רמז לצרות על האויבים, אמר בהפך זה גשם נדבות תניף אלהים כלומר על ישראל תניף גשם נדבות: | נחלתך. ישראל שהם נחלתך: | ונלאה אתה כוננתה. פי’ ואם נלאה כלומר ואם נלאה נחלתך ביד אויב שכבר תפש כל ערי יהודה תכונן אתה שלא תעשנה מכל וכל ולא תתן ירושלים בידו: 68:11: חיתך ישבו בה. עדתך. בה. בירושלים: | תכין בטובתך. ישראל שנשברו ועניים הם כי כל עשרה השבטים גלו ויהודה ובנימין רבים מהם נשבו: 68:12: אדני יתן אמר. צבא רב מן הנשים המבשרות ואומרות. 68:13: מלכי צבאות. שחנו על ירושלים. ידודון ידודון. כלומר ינוסון מפני ישראל: | ונות בית. היא עדת ישראל ונויהם תחלק שלל הויבים. ה’ יתן, ויקיים דבריהם, וזכר הנשים כי אינן יוצאות למלחמה ומנחמות האנשים בדברים טובים ונחומים: 68:14: אם. גם זה מדברי הנשים, או דברי המשורר כנגד ישראל והוא הנכון: | בין שפתים. שפתי הכירים נקראו כן לפי ששופתים עליהם קדירות. אמר אם תשכבון במקום שפל כמו זה ושחור וקודר עד עתה מפני עקת אויב עוד תהיו לבינים ובכנפי יונה שתדמה כאילו נחפה בכסף כך תהיה יפה. גם רמז בפסוק הזה על הכסף ועל הזהב שלקחו במחנה אשור. ומלת בכסף סגו”ל באתנח: | אברותיה בירקרק חרוץ. הזהב המשובח הוא ירוק. ואמר התואר במקום המתואר ומשפטו בהפך: 68:15: בפרש. ענין שיטוח לומר שהכה בהם האל והנה כולם פגרים מתים על הארץ מלכים ושרים: וטעם בה. בירושלים: | תשלג בצלמון. אז בפרש שדי המלכים תתלבן כשלג העדה שהיתה בחשך. תשלג פועל עומד, ואפשר שהוא פועל יוצא והתי”ו כנגד האל. בצלמון בחושך, כמו צלמות: 68:16: הר אלהים. הוא הר סיני אף על פי שהוא במדבר ומקום חרב וציה והוא הר שפל, הוא הר המשובח כי שכן עליו הכבוד: | הר בשן. בעבור כי הבשן הוא מקום דשן ושמן ומקום הרעה: 68:17: הרים גבנונים. הרים הגבוהים. נקרא ההר הגבוה כך לפי שבגבהותו יש לו גבנות באמציעתו ובו מראה גבהותו, והרים הגבוהים גם כן משובחים לגבהותם. ואמר יחיד עם רבים שאמר הר ואמר גבנונים רצה לומר כל הר והר שיש לו גבהות משובח כל אחד ואחד לפי מה שהוא. ואמר עוד הר בשן לרוב שבחו שהוא דשן ושמן וכולם אינם משובחים כמו הר הבית לפיכך אמר, למה תרצדון. יש מפרשים תרצדון כמו תרקדון כלומר מה תשבחו עצמכם אין אתם נחשבים לכלום כנגד ההר שחמד אלהים לשבתו והוא הר הבית, שבו בית המקדש בו יראה הכבוד תמיד, כי הנה כל הארץ שלטה בהם יד האויב ועל ירושלים אומר לא יורה שם חץ וכו’. ואמר אף ה’ ישכון לנצח. לפי שבהר סיני לא ישכון לנצח: 68:18: רכב. ירד רכב אלהים שתי רבבות לעזרת ישראל: | אלפי שנאן. אלפים מן המלאכים הנקראים שנאנים: | אדני בם. בא ה’ עמהם כמו שבא סיני בקודש. ובי”ת בם רפה שלא כמשפט אהו”י הסמוך לבג”ד כפ”ת: 68:19: עלית למרום. עד עתה שנלכדה ארץ ישראל כאיל אתה עלית למרום ושבית שבים כי אתה בהעלותך שמירתך מעליהם ובא האויב גבר האויב: | לקחת מתנות באדם. המתנות שנתת באדם להשרות שכינתך ביניהם ולשמרם מכל רע ולקחת אותם המתנות עד שגם סוררים והם מלך אשור ואשר עמו חשבו לשכון במקום הקדוש במקום אלהים והוא ירושלים שהוא משכן אלהים: 68:20: ברוך ה’. ישא לנו ברכותיו האל שהוא ישועתינו שהושיענו מחיל רב ועצום: | יעמוס, פירושו ישא וחסר ברכותיו או טובותיו ויתפרש החסרון לפי הענין, או פירוש יעמס לנו ישועתינו שזכר אחר כן, ופירושו האל יעמוס לנו ישועתינו ויום יום ברוך הוא: 68:21: האל לנו. לנו הוא למושעות ולאויבינו יש לו תוצאות להמיתם זהו למות תוצאות כלומר יש לו תוצאות דינים להוציא משפטי המיתה בענינים רבים להמית אויביו ולכלותם: 68:22: אך. בלילה ברגע אחד הכה מאה ושמנים אלף: | אלהים. לבדו הוא שיעשה זה שימחץ ראש אויביו בלא חרב ובלא חנית בלילה אחת: | קדקד שער. כי בקדקד הראש יחלק שער הראש חציו לימין וחציו לשמאל ולפי שהקדקד מקצוע הראש יאמר לגזרות היורדות על האדם הרעות או הטובות קדקד: | מתהלך באשמיו. ימחץ קדקד מי שהוא מהלך באשמיו וברשעו ולא ישוב בו: 68:23: אשיב. האויבים מארץ ישראל כמו שהשיבותי מצרים ממצולות ים כלומר שלא שבו למצרים אלא טבעו בים כך מחנה מלך אשור: | וזכר בשן. שהוא בארץ הגלעד, כי שם היתה תחילת מלך אשור בישראל: 68:24: למען תמחץ. תאדם. כמו הפוך תחמץ מן חמוץ בגדים שפירושו אדום: | בדם לשון. למען תמחץ רגלך ותמחץ לשון כלביך המלקקים דם האויבים כלומר כי הפגרים יהיו אוכלים אותם הכלבים ותאדם לשון הכלבים מן הדם ותאדם גם כן רגל ההולך עליהם: וכף רגלך וכף כלביך, כנגד ישראל. ומלת בדם. סמוכה למלת מאויבים הרחוק ממנו לא ללשון כלביך הקרוב. וכמוהו רבים לפיכך בדם קמוץ ומפני מ”ם מאויבים אין לו משפט הסמיכות להיות בפתח: ומלת מנהו תוספת ביאור כי כבר אמר מאויבים. ואמר עוד מנהו והוא יחיד דרך כלל. או יהיה פירושו מנהו ממלך אשור והוא הנכון כי אף על פי שלא מת במחנה אשור באשר שב לארצו בבושת פנים הכוהו בניו בחרב: 68:25: ראו. ישראל מגפת אויבים ובזה ראו הליכותיך והכירו כי הליכותיך היו שהלכת לפניהם והכית אויביהם. ואותם הליכות היו הליכות אלי שהוא מלכי בקדש כלומר הוא מלך בשמים שהוא מקום הקדש ושלח מלאכיו לעזרת ישראל: 68:26: קדמו. המשוררים שהיו בישראל לשורר בפה ואחריהם הנוגנים בכלי ובתוכם העלמות תופפות או השרים והנוגנים בתוך עלמות תופפות ופי’ תוספות מכות בתוף אשר בידם כי דרך הנשים בתוף: | אחר נוגנים. כמו ואחר: | תופוות. תואר במשקל שוממות: 68:27: במקהלות ברכו אלהים. להודיע נפלאותיו לכל: | ממקור ישראל. ברכו את ה’ כל אותם שיצאו ממקור ישראל: 68:28: שם בנימין. ויהודה היו בימי חזקיהו ששאר השבטים גלו בימי הושע בן אלה בשנת שש לחזקיה, ומה שאמר שרי זבולון שרי נפתלי. כי נשארו מועטים מפוזרים בארץ ישראל מעט כאן ומעט כאן: | רגמתם. קיבוצם כלומר כי בירושלים נתקבצו כולם: | בנימין צעיר רודם. שהיה צעיר השבטים: | רודם. רודה היה בנימין באויבים ואע”פ שהיו הם חיל גדול מ”מ אלהים הכה אותם וישראל בזו הביזה. ומלת רודם בקמץ קטן תחת קמץ גדול: | שם. ר”ל במקום הברכה והתהלה יהיו כל השרים והגדולים שבשבטים אלה ויברכו כולם השם במקהלות העם: 68:29: צוה אלהים עוזך. כנגד ישראל בדרך כלל או כנגד חזקיהו. אמר הנס הזה שהיה לך על האויב אלהיך צוה אותו לפיכך הודו כולכם: | זו פעלת. העזה זאת אתה פעלת לנו ועזה נכתב בוי”ו עם הדגש: 68:30: מהיכלך. כמשמעו כמו נורא אלהים ממקדשיך כלומר מהיכלך ששם שוכן הכבוד יצא על ירושלים העז שנוצלה מן האויב מה שלא נוצלו שאר ערי יהודה לפיכך יובילו מלכים שי שיכירו כי העז בא להם לישראל מכבוד ה’ השוכן בתוכם לפיכך יובילו לך מלכים מנחה: 68:31: גער ענין השחת והוא מקור בפלס שכב המלך ופירושו נגער חית קנה. או יהיה גער צווי במקום תי”ו אית”ן כלומר יובילו לך מלכים שי כשתגער בחית קנה: | עדת אבירים. שבאו בעגלי עמים ושחת אותם עד שהנשאר בהם בא מתרפס לפניך ברצי כסף ופי’ חתיכות כסף: | בזר עמים קרבות יחפצו. כשפזר אותם עמים שהיו חפצים למלחמה: | בזר. כמו פיזר והבי”ת והפ”א הם ממוצא אחת: | חית. כמו עדת: | קנה הוא הרומח כלומר עדת הרמחים שנלחמים ברמחים: | בעגלי עמים. הם המלכים והשרים: | מתרפס. כמו משתטח. דמה אותם לעגלים כמו סבבוני פרים רבים: 68:32: חשמנים. הם הסגנים והגדולים כמו שנקרא מתתיה חשמונאי. כשבא סנחרב ממלחמת כוש ומצרים בא עם כל השבי ההוא לירושלי’ וחנה על העיר ואותם שנצלו מן המגפה שבו לדת ישראל, וכן אמר הנה יאתיו השמנים מני מצרים ושי יביאו למקדש, וכן עדת כוש תריץ ידיו במנחה לאלהים. ואמר תריץ על הידים ואעפ”י שהרגלים הם הרצים, לפי שהידים הם המביאים את המנחה: 68:33: ממלכות הארץ. כי מכל הארצות היו שם: 68:34: לרוכב בשמי שמי קדם. כמו שמי השמים והוא הגלגל העליון המקיף הכל הנקרא ערבות. ואמר קדם מפני שהשמים ואישיהם הם עומדים מקדם מיום שנבראו ולא כן אישי הארץ: | הן יתן בקולו קול עז. יתן על האויבים בקולו שהוא קול עז: 68:35: תנו עז. בדברים תנו לו העוז כי עוזו עשה לכם נקמה באויבים ולא בכחכם: | על ישראל גאותו ועוזו בשחקים. וי”ו ההשואה כלומר כמו שנראה עוזו בשחקים כמו שנאמר השמים מספרים כבוד אל כן נראית גאותו על ישראל כי נלחם בעבורם באויבים בגאוה ובעוז: 68:36: אלהים ממקדשיך. היראה תבוא לבני אדם ממקדש, כי שם שוכן הכבוד ומשם יצאו הנפלאות בישראל, ואתה נורא בעבורם וכתוב ממקדשיך ביו”ד לשון רבים כי מקדש מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה שהוא כסא הכבוד ומפני זה נבחר המקום ההוא. או רבוי מקדשיך כי המקדש היה שלשה בתים אולם והיכל ודביר: | לעם בקמ”ץ הלמ”ד מורה על הידיעה כלומר העם הידוע והוא ישראל שהוא עמו: | ברוך אלהים. ועל דבר זה ראוי שנודה לו, ונאמר ברוך אלהים:
פירוש מלבי”ם
67:1: למנצח, הוסד על הרעב שהיה בימי דוד שלש שנים, ויאמר ה’ אל שאול ואל בית הדמים, ונתנו שבעה מבני שאול אל הגבעונים להמיתם, ויעתר ה’ לארץ אחרי כן (ש”ב כ”א), וקבלו חז”ל שאז נתוספו גרים רבים, שראו איך דן הקב”ה דין גרים גרורים ויראו מפני ה’ ויושר משפטיו: 67:2: אלהים יחננו ויברכנו, בגשמים, יאר פניו, להודיעני ע”י האו”ת, כמש”ש ויבקש דוד את פני ה’ לדעת מפני מה נגזרה הגזרה: 67:3: לדעת, אחר שהשיב ה’ שהוא על חטא הגבעונים, ידעו בארץ את דרכך, שתעשה משפט גם לגרים, (וביחוד שהיה התשובה על שאול שלא נספד כהלכה ועל שהרג את הגבעונים, ואמרו חז”ל על זה באשר משפטו פעלו, שאחז כף המשפט בצד האחד וכף הזכות בצד השני שהם שני הדרכים שלו, חסד ומשפט), והארץ הוא הפך השמים, ר”ל שגם בארץ ידעו דרכיך הנעלמים, ובכל גוים ידעו ישועתך לכל חוסים בך, ועי”כ יודוך עמים, ולא לבד מקצתם רק יודוך כולם, ויש הבדל בין עמים ובין לאומים, שלאומים הם אלה שיש להם דת מיוחד, והם ישמחו וירננו ויספרו בפרהסיא, ומפרש יודוך עמים אלהים: 67:5: כי תשפט עמים במישור, ולאומים ישמחו וירננו, כי בארץ תנחם, שיראו שהגם שהם בארץ תנחם בדרך הישר ושאתה משגיח בארץ, סלה, סיום הענין: 67:6: יודוך, עתה בקש שירד הגשם לברכה, כי מן עצירת הגשם נודע שה’ שופט במישור, ומן מה שנעתר לארץ אחרי כן יודוך עמים על הטובה: 67:7: שארץ נתנה יבולה, ובזה יברכנו אלהים מצד שהוא אלהינו המשגיח עלינו בפרטות, וגם שמצד מה שיברכנו אלהים עי”כ ייראו אותך כל אפסי ארץ, כמ”ש כי עמך הסליחה למען תורא, וכמש”פ שם: 68:1: למנצח, אחרי ההשקפה על פרטי השיר וסדורו ומערכתו אחשוב כי נתיסד על המון המלחמות שהיה לו עם מואב ופלשתים וארם צובה וארם דמשק ואדום כנזכר בש”ב (ח’), וכפי המבואר משיר הזה היה המלחמה בעבר הירדן אצל הר בשן, כי גבול מואב ואדום הוא בצד ההוא, לשם נקבצו האויבים, במדבר ההוא היה מקום המערכה בגבול המזרחי אצל ההרים הרמים שמה, ובעת מלחמתם העפילו האויבים לעלות ההרה ושם נפלו, ויען שבמקומות אלה הופיע ה’ לישראל בימי קדם באותות ומופתים בין במתן תורה בין במלחמת מלכי האמורי, הלביש המשורר את השיר מחלצות מנסי קדם, עד כי ישוטט במחשבתו בין העבר ובין ההוה, מצייר כאילו הנסים הקודמים עודם שוכנים במקומות אלה וחסדי ה’ לא תמו, בזה חלק את השיר על ארבעה רבעיו כמספר מלות סלה: (חלק א’) יקום, יצייר איך בקום אלהים להושיע את עמו נפוצו אויביו מפניו, ולקח מליצתו מימי המדבר, שכתוב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה’ ויפוצו אויביך וכו’: 68:3: כהנדוף, הוא כעין באור למליצה הראשונה, שאמר בנסוע הארון קומה ה’ ויפוצו אויביך, כי בעת נסע הארון במדבר הלך לפניהם עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, ומציין שכן גם עתה תחת שנחית עמך בענן יומם, התהפך לאויביהם לעמוד עשן המכלה את העינים ותנדוף את עיניהם כהנדוף עשן, ולעומת שנחית עמך בעמוד אש הנה כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים שיהיה להם כאש, וכמ”ש וברא ה’ על מכון הר ציון ענן יומם ועשן נוגה אש להבה לילה, וכמש”פ שם אבל וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים, כי הארת השכינה שהוא לרשעים עשן ולהבה יהיה לצדיקים ענן ונוגה ושמחה וששון וישישו בשמחה, והשמחה שישמחו בה’ תעורר משוש בגלוי בראותם כי ה’ עמהם: 68:5: שירו לאלהים, מצייר את ה’ כאיש מלחמה רוכב על סוסו מרכבתו ישועה, ומקום מרכבתו הוא בערבה במדבר כי שם רוכב ללחום את אויביו, אומר שישירו לה’ ויסולו דרך לרוכב בערבות המדבר, כמ”ש ישרו בערבה מסלה לאלהינו (ישעיהו מ׳:ג׳) והוא רוכב עם יה שמו, כי שם זה שמורה על גבורתו רוכב עמו להלחם באויביו, ואתם ישראל שירו לה’ ועלזו לפני הגבור הזה הרוכב בערבה, כי הגם שיתראה לאויביו כאיש מלחמה הנה במעון קדשו בשמים, הוא אבי יתומים ודיין אלמנות, ובא לתבוע דין אביהם של היתומים ובעליהם של האלמנות שנהרגו ע”י הגוים האלה: 68:7: אלהים, בבא האויב בקצה עבר הירדן עזבו היושבים יחידים בחצרים ובערי הפרזות את משכניהם מפחד אויב, ועתה הוא מושיב יחידים שישבו ביתה, היינו בבתיהם, הגם שיושבים יחידים נפוצים בכפרים, וגם הוא מוציא עתה אסירים בכושרות, היינו אלה שנפלו שבי ביד אויב ואסרו אותם בכושרות, אלי עצים עבים, אך סוררים, ר”ל בני ישראל לא ישבו במדברות וצחיחים להתחבאות מפני אויבים כי ישבו בבתיהם, רק הסוררים הם ישכנו עתה בצחיח ובציה במדבר, לא עם ישראל: 68:8: אלהים, פה סיום המאמר, מפרש מתי היה זה שנפוצו אויביו והושיב יחידים ביתה, זה היה בצאתך לפני עמך עם חיל דוד היוצאים למלחמה ללחום מלחמתם, בצעדך בישימון ששם היה המלחמה, כשצעדת שם צעד אחד נפוצו האויבים וישראל עושה חיל סלה סיום הענין: (חלק ב) ארץ מתחיל לבאר פרטי המלחמה הזאת, בצאת ה’ לקראת נשק רעשה ארץ ונטפו שמים, מפני אלהים זה סיני, ר”ל כי האלהים ניכר בגלילות אלה במדבר מאז שירד על הר סיני שראו אז את כבודו, ולכן רעשו עתה בהגלותו שנית, מפני אלהים אלהי ישראל, שנודע במדבר הזה מצד שהוא אלהי ישראל, מצד הנסים והנפלאות שעשה להם בימי קדם, והוא ציור מליצי כאלו מקומות האלה הם מקומות הנפלאות מאז, מסוגלים לזה מקדם לנוסס נס ליראיו: 68:10: גשם, בעת חנו מחנה דוד אז במדבר יעפו מפני הצמאון, וירד להם הגשם והיה להם כמים קרים על נפש עיפה, וכן לא היה להם מה לאכול ונזדמנו להם מקנה רב מהאויבים שרעו במדבריות אלה ואכלו שלל אויביהם, וע”ז ישיר, הן הנפת אתה אלהים גשם נדבות, (מצייר שבמקום הישוב החיוב מוטל עליו להוריד הגשם להכין מזון לבריותיו, לא כן במדבר אינו מחויב להוריד הגשם והיה נדבה וחסד, נחלתך הגשם הזה הנפת על נחלתך ובזה ונלאה אתה כוננתה, כוננת את הנלאה ויגיעה מחום ומצמא: (יא) חיתך ישבו בה, החיות והבהמות שישבו במדבר הזה, היינו הבהמות הרועות במדבר הנה בטובתך הכנת אותם שיהיו שלל ומחיה לעני, לישראל שהיו מעונים בלי מזון ומחיה (וגם ציור זה מתדמה עם מה שהיה בימי קדם שנתן להם מים ושליו): 68:12: ה’ יתן אומר, ה’ נתן אומר וכרוז ומן הכרוז הזה עמדו צבא רב המבשרות בשורה טובה לישראל: 68:13: מלכי ה’ נתן אומר וכרוז, שמלכי צבאות הגוים אשר התאספו למלחמה ידודון ידודון מכאן אחד אחד, ונות בית שהוא ישראל תחלק את שללם, מצייר את ישראל כנות בית כי היא בעלת הארץ הזאת, והאויבים הם זרים הבאים לגרשה מביתה, צוה שידודון מארץ לא להם: 68:14: (יד-טו) אם, כ”ז מן האומר שנתן ה’, ה’ הכריז לאמר אתם מלכי צבאות אם תשכבון בין שפתים, שהוא גבול הארץ המזרחי בעבר הירדן, דעו כי כנפי יונה אשר היא נחפה בכסף, אשר יפרוש שדי בה בהיונה הזאת וכנפיה, את המלכים ששכבו בין משפתי ארצה אז תמלא שלג את ההר בשן, צייר את ישראל כיונה כנגד החיות והעופות הטורפות שבאו לשלול את קנה, וכמו שהיונה עם חולשתה תלחם בכנפיה עם הזרים הבאים לשלול קנה, כן יצאה היונה הזאת ללחום נגד כל עיט וכל עוף טורף הבא על משכנה, וצייר את היונה הזאת שהיא עצמה נחפה בכסף ושאברותיה מצופים בירקרק חרוץ שהוא ציור היופי וגם החוזק, כאלו היא מחופה במתכת בל יוכלו לנשכה, ואומר כי ה’ יפרוש בה בהיונה הזאת ובכנפיה, את המלכים שבאו עליה, והוא הציור של פרישת מחנה ישראל על מחנה האויב, ומצייר שבעת תפורש כנפיה תשלג בצלמון את הר אלהים הר בשן, וציור זה לקוח ממה שהר בשן הרם ונשא מכוסה בשלג כל ימי הקיץ כדרך ההרים הגבוהים וגבנונים, והררי שלג אלה בעת יהיה סער וינשב השלג שמה בחוזק, יפול על מחנות בני אדם העומדים עליו ויפילם במהמורות בל יקומו, עפ”ז צייר שכשעלו לראש ההר ולחמו משם עם ישראל, סער עליהם השלג עד שנעשה שם צלמון וצלמות וישלג ויכס את מחניהם ויאבדו מתוך הקהל, ויוכל להיות שהיה כן באמת, או שלקח זה במליצה לציור הצרה והחשכה שבא עליהם בהר ההוא, כי סערת השלג הוא נורא לבני הארצות האלה שאין השלג מצוי שם, ובא המליצה שכנפי היונה כסו את המחנה בשלג וחשכת צלמות, ע”י ה’ שפרש בכנפיה את המלכים ויכס עליהם בצלמות: 68:17: למה וא”כ אתם מלכי צבאות, למה תרצדון ורצתם על הרים גבנונים האלה להלחם משם עם ישראל, הלא ההר אשר חמד אלהים לשבתו, שבחר בו שיהיה בקדושת הארץ ושיהיה שלו להשרות שכינתו שם, א”כ אף ה’ ישכן לנצח ולא תוכלו לגרשו משם, (וגם בציור הזה עלה במחשבתו הגבורות שעשה ה’ בימי קדם בהרים האלה במלחמת סיחון ועוג, וישראל רמה ידו: (יח-יט) רכב, מסב פניו לדבר אל רכב אלהים, אחר שצייר את ה’ כרוכב בערבה הזאת, מצייר עלותו למרום הר בשן לגרש האויבים משם כאלו עלה שמה בסוס ורכב מלחמה, ושעורו, אתה רכב אלהים עלית למרום שבית שבי שהוא מה שהרכב הזה עלה למרום הר בשן וגרש את האויב ושבה שביו, ומדי זכר את הרכב ציין ענינו ומהותו ורב חילו, ואומר רבותים אלפי שנאן הרכב הזה עולה בחיל של רבבות רבים של אלופי הגבורים והתקיפים, אשר ה’ (עלה) בם סיני בקדש, שכבר עלה ברכב הזה וגבוריו על הר אחר שהוא הר סיני, ואז לא עלה למלחמה רק בקדש, (המליץ ירכיב בשירו עליתו להר בשן עם עליתו להר סיני שהוא ג”כ במדבר הזה: (יט) עלית, אתה רכב אלהים עלית עתה למרום, היינו למרום הר בשן, ושבית שבי ממחנה האויב, לקחת, שעורו שבית שבי (באדם) לקחת מתנות באדם מה שבימי קדם כשעלית למרום ההר שהוא הר סיני לקחת אז מתנות, שאז נעשו לך לעם מרצונם וכאלו נעשו שלך בדרך מתנה, עתה שבית אותם בדרך שביה ע”י מלחמה, שאז לקחת לך בני אדם בדרך מתנה ועתה בדרך שביה, ואף (שבית) סוררים, את העכו”ם שבית, כדי לשכון יה אלהים כדי שתוכל לשכון בהר, שהם רצו לגרש אותך משם בל תשכון שמה, ולכן שבית אותם בשבי כדי שתשאר שוכן שם, ר”ל כדי שישכנו שם ישראל שעמהם ה’ שוכן: 68:20: ברוך ה’ יום יום, וע”ז יהיה מבורך על מה שעושה בכל יום, בין על מה שעשה בימי קדם בין על שעשה בימים אחרונים, כי יעמס לנו האל ישועתנו הוא עומס ונושא ישועתנו בשבילנו, שהישועות שעשה בימי קדם נשארו אצלו והוא נושא אותם עד דור אחרון לעשותם שנית בכל יום ויום ובכל דור סלה סיום הענין: 68:21: האל, (חלק ג’) האל הוא לנו האל והתוקף אל המושעות, החוזק של התשועות הם נמצאים בו, אבל זה רק לנו, אבל לצרינו יש לה’ אלהים למות תוצאות, תוצאות וסוף הגבולים ששם ישכון המות הם שייכים לה’ יצייר כאלו המות יש לו ארצות מיוחדים היינו בחוץ לארץ, ואינו מושל בא”י, ושם תוצאותיו וגבולו שאין לו רשות לבא שם, כי מן תוצאותיו וגבוליו ואילך הם שייכים לה’ לא יבא המלאך המות שמה, ומי יהרוג שם את האויבים שהגיעו להר בשן ששם אין מלאך המות שולט? אומר אך אלהים ימחץ ראש אויביו, שם לא ימחצם המות רק אלהים בעצמו ימחץ את ראשם, וגם ימחץ קדקד שער קדקדו של עשו איש שעיר, ר”ל קדקוד בני אדום אשר הוא מתהלך באשמיו וחטאיו, והכונה שלא מתו בבשן ע”י המות בדרך הטבעי רק ע”י ה’ בענין נסי לא ע”י המות הטבעי: 68:23: אמר ה’, ה’ אמר אל המות, פה לא תמחץ אתה, רק מבשן אשיב, שאשיב את פליטי האויב מבשן שיברחו משם אל חוץ לארץ, וגם אשיב את האויב ממצולות ים, הוא ים המלח שהיה ג”כ בגבול ההוא המזרחי ושם נלחמו ג”כ, כמ”ש וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח, שהגיא מלח היה שם תחלה ים ונעשה במקומו גיא מלח כנודע, ואשיב אותם מן הארץ אל גבול ארצם ששם שולט המלאך המות: 68:24: למען תמחץ רגלך בדם, שאלה השבים מן הארץ תהרוג אתה בחרבך ותמחץ רגלך מדמם, וגם תמחץ לשון כלביך מאויבים מנהו, מצייר את המות כשר הטבחים שי”ל כלבים שהולכים אתו לאכול את ההרוגים, וימחצו הכלבים את לשונם מאויבים אשר הם מנהו, שהם מהם ומהמונם שהאויבים הם שותפים ודומים לכלבי המות, שאחר שיהרגם המות יאכלו כלביו את בשרם, והמליצה שבארץ ישראל נפלו ע”י ה’ ע”פ נס, וכשיצאו מגבול ארץ ישראל רדפו אחריהם והמיתום בחרב ובשרם השליכו לכלבים: 68:25: ראו, אחר שספר ענין המלחמה יספר איך שב ה’ שר הצבאות עם עמו אל ארץ ישראל אחרי הנצחון ואיך שררו לו במקהלות, וכמו שדמה מליצתו תחלה אל מליצות אדון הנביאים ויהי בנסוע הארון וכו’, ידמה עתה שובו למ”ש ובנחה יאמר שובה ה’ רבבות אלפי ישראל, שבשוב ה’ מן המלחמה יצאו לקראתו רבבות אלפי ישראל בתופים ובמחולות, עת שראו הליכותיך אלהים בקדש, ששבת מן עבר הירדן אל ארץ הקדושה וראו הליכותיך הולכים בקדש, אז קדמו שרים, לפני הליכותיך הלכו שרים, כמלך השב מן הנצחון ומשוררים הולכים לפניו, אחר נוגנים, והמשוררים הלכו אחר נוגנים המנגנים בתוך עלמות תופפות, הנוגנים הולכים תחלה ואחריהם לפני הליכות המלך הלכו המשוררים לשיר גבורתו ונצחונו: 68:27: במקהלות, ועמהם הלכו מקהלות רבות אשר ברכו אלהים ואדני, ממקור ישראל, ר”ל בארץ ישראל, ידמה את המחנות שיצאו חוץ לארץ למלחמה שהיו ג”כ מקהלות, כמים שנזלו חוץ למקור, ואת ההולכים לקראתם מארץ ישראל יצייר כמקור עצמו המלא מים רבים ומקהלות אין מספר: 68:28: שם, (הם דברי השיר שאמרו), יציירו את העמים שהביאו שבי כאלו הביאו חיות המדבר פרים עם אבירים ונכנעו לפניהם עד שנער הצעיר שהוא בנימין רודם במקלו, ושרי יהודה א”צ למקל כי ירדו בה ע”י רגמתם, ע”י שישליכו עליהם צרור אבן, כמו שישליכו על הבהמה להטותה הדרך, וכן שרי זבולון ונפתלי: 68:29: צוה, כן צוה אלהיך, כן צוה עזך, הוא צוה שיכנעו לפני עם ה’, עוזה אלהים, אתה עוז אלהים! (מצייר העוז כעצם מופשט) זו פעלת אתה לנו, כי לא בכחנו עשינו את החיל, ור”ל זו פעלת לנו מהיכלך אשר הוא על ירושלים, שבהיכל שכן עוז ה’, ולכן לך יובילו מלכים שי, השי שהביאו מלכים הוא שייך לך, ורמז עמ”ש (שמואל ב ח׳:י׳) שתועי מלך חמת שלח לדוד כלי כסף וכלי זהב על אשר הכה את הדרעזר ודוד הקדיש אותם לה’: 68:31: גער, ששלח לך, שי למען תגער חית קנה ועדת אבירים בעגלי עמים, שתועי שלח מנחה על שכבשו את אויביו שהיו כחית קנה הטורפים וכעדת אבירים הנוגחים בקרניהם מתרפס, ר”ל שתועי הוא מתרפס ומתכנע לפניך ברצי כסף אשר בזר ושלל מעמים אשר קרבות יחפצו, הביא לך מנחה מכסף שאסף משלל אויביו כדי שתגער חית קנה, שהוא על שהכה את חיל הדרעזר: 68:32: (לב-לג) יאתיו, וכן עוד יאתיו חשמנים ושרים ממצרים, וגם כוש הרחוקה מאד תריץ ידיו לאלהים, וכן כל ממלכות הארץ יבואו וישירו לה’ ויזמרו לו, וכמ”ש בתחלת הענין שירו לאלהים זמרו שמו שכולם יכירו כח ה’ ועזוזו, סלה סיום הענין: (חלק ד’) לרוכב, מפני שסיים במה שהתחיל שירו לאלהים זמרו שמו, ושם אמר סולו לרוכב בערבות, שהוא מה שרכב במדבר להושיעם בדרך מלחמה שהוא דרך הטבע, אמר עתה (שירו) לרוכב בשמי שמי קדם, שהוא המנהיג הנהגה עליונה נסיית גבוהה ונעלה מן השמים שלנו הנוהגים הנהגה הסדורה הטבעית, כי הם שמי השמים המשפיעים על השמים והם קודמים להם בממלה הן הוא יתן בקולו קול עז שהוא גבוה מקול הטבעי: 68:35: תנו, אמנם הנהגה זו הנסיית לא ינהיג ה’ רק בשביל ישראל כשהם ראוים לזה ע”פ מעשיהם, (לא כהנהגה הטבעיית שהיא קבועה תמיד), לכן אמר תנו עוז לאלהים שאתם תכינו א”ע במעשים טובים, שעי”ז תתנו לו עוז אל הנהגה זו הנעלה, כי על ישראל גאותו ועזו בשחקים, הנהגת ה’ ע”ש הפלא והנסים, נקרא בכתבי הקדש בשם גאות ה’, שבו יתגאה על הטבע ויתנשא עליה, והנהגה זו קבועה בשחקים שהם למעלה מן השמים והמערכת, הנה גאותו ועזו אשר בשחקים להנהיג הנהגה הנסיית הוא על ישראל שזה ינהיג רק בעבורם וכפי מעשיהם אם יזכו לזה ולכן תנו עוז לאלהים, ע”י מעשים טובים: 68:36: נורא אלהים ממקדשיך, אתה ישראל, דע כי ממקדשיך, מן הבהמ”ק שלך וממה שאתה מתקדש לפניו, אלהים הוא נורא, ר”ל שעל ידו ינהיג הנהגה נוראה שהיא הנהגה נורא נסיית למעלה מן הטבע שעל ידי הנהגה זו ייראו כולם מפניו, ומצד שהוא אל ישראל ומשגיח עליהם בהשגחה פרטית, הוא נותן עז ותעצומות לעם, העוז הזה נתן לישראל, כי הנהגה זאת יוצאת לרגלם וכפי בחירתם ומעשיהם ובידם ניתן העוז הזה למשול בשמים ובארץ ולדרוך על הטבע, ברוך אלהים על נפלאותיו וטובו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | מזמור סז — “אלוקים יחננו” — ברכת כוהנים מותאמת לשיר ה’ לכל העמים
- אפיון - נבואה וחלום | מזמור סח — “יקום אלוקים יפוצו אויביו” — שיר מסע ארון ה’, מעמד סיני לציון
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַלְמְנוּת (Strong’s H491) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,שמואל ב,ישעיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מַנִּי (Strong’s H4483) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל,עזרא שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מזמור סז = ברכת כוהנים מורחבת: “יאר אלוקים פניו איתנו” — ברכת הכוהנים (במדבר ו:כד) הופכת לתפילת עם אוניברסלית. מזמור סח: “סולו לרוכב בערבות” — 36 פסוקים, אחד הארוכים והמורכבים — מסע ה’ בהיסטוריה, ממצרים לירושלים.