תהלים סד-סו — “שמע אלוקים קולי”
פסוקים
לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ שְׁמַע־אֱלֹהִ֣ים קוֹלִ֣י בְשִׂיחִ֑י מִפַּ֥חַד א֝וֹיֵ֗ב תִּצֹּ֥ר חַיָּֽי׃ תַּ֭סְתִּירֵנִי מִסּ֣וֹד מְרֵעִ֑ים מֵ֝רִגְשַׁ֗ת פֹּ֣עֲלֵי אָֽוֶן׃ אֲשֶׁ֤ר שָׁנְנ֣וּ כַחֶ֣רֶב לְשׁוֹנָ֑ם דָּרְכ֥וּ חִ֝צָּ֗ם דָּבָ֥ר מָֽר׃ לִירֹ֣ת בַּמִּסְתָּרִ֣ים תָּ֑ם פִּתְאֹ֥ם יֹ֝רֻ֗הוּ וְלֹ֣א יִירָֽאוּ׃ יְחַזְּקוּ־לָ֨מוֹ׀ דָּ֘בָ֤ר רָ֗ע יְֽ֭סַפְּרוּ לִטְמ֣וֹן מוֹקְשִׁ֑ים אָ֝מְר֗וּ מִ֣י יִרְאֶה־לָּֽמוֹ׃ יַ֥חְפְּֽשׂוּ־עוֹלֹ֗ת תַּ֭מְנוּ חֵ֣פֶשׂ מְחֻפָּ֑שׂ וְקֶ֥רֶב אִ֝֗ישׁ וְלֵ֣ב עָמֹֽק׃ וַיֹּרֵ֗ם אֱלֹ֫הִ֥ים חֵ֥ץ פִּתְא֑וֹם הָ֝י֗וּ מַכּוֹתָֽם׃ וַיַּכְשִׁיל֣וּהוּ עָלֵ֣ימוֹ לְשׁוֹנָ֑ם יִ֝תְנֹדְד֗וּ כׇּל־רֹ֥אֵה בָֽם׃ וַיִּֽירְא֗וּ כׇּל־אָ֫דָ֥ם וַ֭יַּגִּידוּ פֹּ֥עַל אֱלֹהִ֗ים וּֽמַעֲשֵׂ֥הוּ הִשְׂכִּֽילוּ׃ יִשְׂמַ֬ח צַדִּ֣יק בַּ֭יהֹוָה וְחָ֣סָה ב֑וֹ וְ֝יִתְהַלְל֗וּ כׇּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃ לַמְנַצֵּ֥חַ מִזְמ֗וֹר לְדָוִ֥ד שִֽׁיר׃ לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֘הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן וּ֝לְךָ֗ יְשֻׁלַּם־נֶֽדֶר׃ שֹׁמֵ֥עַ תְּפִלָּ֑ה עָ֝דֶ֗יךָ כׇּל־בָּשָׂ֥ר יָבֹֽאוּ׃ דִּבְרֵ֣י עֲ֭וֺנֹת גָּ֣בְרוּ מֶ֑נִּי פְּ֝שָׁעֵ֗ינוּ אַתָּ֥ה תְכַפְּרֵֽם׃ אַשְׁרֵ֤י׀ תִּ֥בְחַ֣ר וּתְקָרֵב֮ יִשְׁכֹּ֢ן חֲצֵ֫רֶ֥יךָ נִ֭שְׂבְּעָה בְּט֣וּב בֵּיתֶ֑ךָ קְ֝דֹ֗שׁ הֵיכָלֶֽךָ׃ נ֤וֹרָא֨וֹת׀ בְּצֶ֣דֶק תַּ֭עֲנֵנוּ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֑נוּ מִבְטָ֥ח כׇּל־קַצְוֵי־אֶ֝֗רֶץ וְיָ֣ם רְחֹקִֽים׃ מֵכִ֣ין הָרִ֣ים בְּכֹח֑וֹ נֶ֝אְזָ֗ר בִּגְבוּרָֽה׃ מַשְׁבִּ֤יחַ׀ שְׁא֣וֹן יַ֭מִּים שְׁא֥וֹן גַּלֵּיהֶ֗ם וַהֲמ֥וֹן לְאֻמִּֽים׃ וַיִּ֤ירְא֨וּ׀ יֹשְׁבֵ֣י קְ֭צָוֺת מֵאוֹתֹתֶ֑יךָ מ֤וֹצָֽאֵי־בֹ֖קֶר וָעֶ֣רֶב תַּרְנִֽין׃ פָּ֤קַֽדְתָּ־הָאָ֨רֶץ וַתְּשֹׁ֪קְקֶ֡הָ רַבַּ֬ת תַּעְשְׁרֶ֗נָּה פֶּ֣לֶג אֱ֭לֹהִים מָ֣לֵא מָ֑יִם תָּכִ֥ין דְּ֝גָנָ֗ם כִּי־כֵ֥ן תְּכִינֶֽהָ׃ תְּלָמֶ֣יהָ רַ֭וֵּה נַחֵ֣ת גְּדוּדֶ֑הָ בִּרְבִיבִ֥ים תְּ֝מֹגְגֶ֗נָּה צִמְחָ֥הּ תְּבָרֵֽךְ׃ עִ֭טַּרְתָּ שְׁנַ֣ת טוֹבָתֶ֑ךָ וּ֝מַעְגָּלֶ֗יךָ יִרְעֲפ֥וּן דָּֽשֶׁן׃ יִ֭רְעֲפוּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר וְ֝גִ֗יל גְּבָע֥וֹת תַּחְגֹּֽרְנָה׃ לָבְשׁ֬וּ כָרִ֨ים׀ הַצֹּ֗אן וַעֲמָקִ֥ים יַֽעַטְפוּ־בָ֑ר יִ֝תְרוֹעֲע֗וּ אַף־יָשִֽׁירוּ׃ לַ֭מְנַצֵּחַ שִׁ֣יר מִזְמ֑וֹר הָרִ֥יעוּ לֵ֝אלֹהִ֗ים כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ זַמְּר֥וּ כְבֽוֹד־שְׁמ֑וֹ שִׂ֥ימוּ כָ֝ב֗וֹד תְּהִלָּתֽוֹ׃ אִמְר֣וּ לֵ֭אלֹהִים מַה־נּוֹרָ֣א מַעֲשֶׂ֑יךָ בְּרֹ֥ב עֻ֝זְּךָ֗ יְֽכַחֲשׁ֖וּ לְךָ֣ אֹיְבֶֽיךָ׃ כׇּל־הָאָ֤רֶץ׀ יִשְׁתַּחֲו֣וּ לְ֭ךָ וִיזַמְּרוּ־לָ֑ךְ יְזַמְּר֖וּ שִׁמְךָ֣ סֶֽלָה׃ לְכ֣וּ וּ֭רְאוּ מִפְעֲל֣וֹת אֱלֹהִ֑ים נוֹרָ֥א עֲ֝לִילָ֗ה עַל־בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ הָ֤פַךְ יָ֨ם׀ לְֽיַבָּשָׁ֗ה בַּ֭נָּהָר יַעַבְר֣וּ בְרָ֑גֶל שָׁ֝֗ם נִשְׂמְחָה־בּֽוֹ׃ מֹ֘שֵׁ֤ל בִּגְבוּרָת֨וֹ׀ עוֹלָ֗ם עֵ֭ינָיו בַּגּוֹיִ֣ם תִּצְפֶּ֑ינָה הַסּוֹרְרִ֓ים׀ אַל־[יָר֖וּמוּ] (ירימו) לָ֣מוֹ סֶֽלָה׃ בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים׀אֱלֹהֵ֑ינוּ וְ֝הַשְׁמִ֗יעוּ ק֣וֹל תְּהִלָּתֽוֹ׃ הַשָּׂ֣ם נַ֭פְשֵׁנוּ בַּחַיִּ֑ים וְלֹֽא־נָתַ֖ן לַמּ֣וֹט רַגְלֵֽנוּ׃ כִּֽי־בְחַנְתָּ֥נוּ אֱלֹהִ֑ים צְ֝רַפְתָּ֗נוּ כִּצְרׇף־כָּֽסֶף׃ הֲבֵאתָ֥נוּ בַמְּצוּדָ֑ה שַׂ֖מְתָּ מוּעָקָ֣ה בְמׇתְנֵֽינוּ׃ הִרְכַּ֥בְתָּֽ אֱנ֗וֹשׁ לְרֹ֫אשֵׁ֥נוּ בָּֽאנוּ־בָאֵ֥שׁ וּבַמַּ֑יִם וַ֝תּוֹצִיאֵ֗נוּ לָרְוָיָֽה׃ אָב֣וֹא בֵיתְךָ֣ בְעוֹל֑וֹת אֲשַׁלֵּ֖ם לְךָ֣ נְדָרָֽי׃ אֲשֶׁר־פָּצ֥וּ שְׂפָתָ֑י וְדִבֶּר־פִּ֝֗י בַּצַּר־לִֽי׃ עֹ֘ל֤וֹת מֵיחִ֣ים אַֽעֲלֶה־לָּ֭ךְ עִם־קְטֹ֣רֶת אֵילִ֑ים אֶ֥עֱשֶֽׂה־בָקָ֖ר עִם־עַתּוּדִ֣ים סֶֽלָה׃ לְכוּ־שִׁמְע֣וּ וַ֭אֲסַפְּרָה כׇּל־יִרְאֵ֣י אֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁ֖ר עָשָׂ֣ה לְנַפְשִֽׁי׃ אֵלָ֥יו פִּֽי־קָרָ֑אתִי וְ֝רוֹמַ֗ם תַּ֣חַת לְשׁוֹנִֽי׃ אָ֭וֶן אִם־רָאִ֣יתִי בְלִבִּ֑י לֹ֖א יִשְׁמַ֣ע׀אֲדֹנָֽי׃ אָ֭כֵן שָׁמַ֣ע אֱלֹהִ֑ים הִ֝קְשִׁ֗יב בְּק֣וֹל תְּפִלָּתִֽי׃ בָּר֥וּךְ אֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הֵסִ֘יר־תְּפִלָּתִ֥י וְ֝חַסְדּ֗וֹ מֵאִתִּֽי׃
פירוש רש”י
64:2: שְׁמַע אֱלֹהִים קוֹלִי בְשִׂיחִי. מִזְמוֹר זֶה דָּרְשׁוּהוּ בַּעֲלֵי אַגָּדַת תְּהִלִּים עַל דָּנִיֵּאל שֶׁהוּשְׁלַךְ לְגוֹב אֲרָיוֹת, וְיָפֶה נוֹפֵל כָּל לְשׁוֹן הַמִּזְמוֹר עַל הָאַגָּדָה. צָפָה דָוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ כָּל הַמְּאוֹרָע לוֹ, וְהִתְפַּלֵּל עָלָיו; שֶׁדָּנִיֵּאל מִזַּרְעוֹ הָיָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְחִזְקִיָּה: ״וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל״ (ישעיהו לט:ז) – אֵלּוּ דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה: | מִפַּחַד אוֹיֵב. אֵלּוּ הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים שֶׁנִּתְיַעֲצוּ עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ו:ה) ״אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הֲווֹ בָעַיִן עִלָּה לְהַשְׁכָּחָה לְדָנִיֵּאל״: 64:3: מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן. שֶׁהֵם מִתְרַגְּשִׁים לְבַקֵּשׁ לִי עֲלִילוֹת מָוֶת, כְּדִכְתִיב ״אַרְגִּישׁוּ עַל מַלְכָּא וְגוֹ׳״ (דניאל ו:ז): 64:4: דָּרְכוּ חִצָּם. הוּא לְשׁוֹנָם הָרָע: 64:5: לִירוֹת בַּמִּסְתָּרִים תָּם. יוֹרוּהוּ בְּחִצֵּיהֶם: 64:6: יְסַפְּרוּ לִטְמוֹן מוֹקְשִׁים. יְדַבְּרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ בְּעָרְמָה דְּבָרִים טְמוּנִים, שֶׁאֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ לֹא הֵבִין לָמָּה הָיוּ עוֹשִׂין כָּךְ. וְהֵם הָיוּ מִתְכַּוְּנִים לִטְמוֹן לְדָנִיֵּאל מוֹקְשִׁים לְהִלָּכֵד בָּהֶם, שֶׁאָמְרוּ לְדָרְיָוֶשׁ: ״אִתְיְעַטוּ כָּל סָרְכֵי מַלְכוּתָא וְגוֹ׳ לְקַיָּמָא קְיָם מַלְכָּא וְגוֹ׳״ (דניאל ו:ח), שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּל שׁוּם אָדָם תְּפִלָּתוֹ לִפְנֵי שׁוּם אֱלוֹהַּ חוּץ מִמְּךָ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם: 64:7: יְחַפְּשׂוּ עוֹלוֹת. מְבַקְּשִׁים עֲלִילוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲווֹ בָּעַיִן עִלָּה הַשְׁכָּחָה לְדָנִיֵּאל״ (דניאל ו:ה): | טָמְנוּ. בְּלִבָּם וְלֹא גִלּוּ דַּעְתָּם אֶת חֵפֶשׂ הָעֲלִילָה הַמְחֻפָּשׂ עַל יָדָם, וְקֶרֶב מַחְשְׁבוֹתָם עֹמֶק לִבָּם: | וְקֶרֶב אִישׁ. אִישׁ מֵהֶם: כָּל אֶחָד וְאֶחָד טָמַן מַחֲשַׁבְתּוֹ: 64:8: וַיּוֹרֵם אֱלֹהִים. יָרָה אוֹתָם לְגוֹב הָאֲרָיוֹת, כְּדִכְתִיב (דניאל ו:כה): ״וַאֲמַר מַלְכָּא וְהַיְתִיו לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי אֲכַלוּ קַרְצוֹהִי דִּי דָנִיֵּאל וּלְגֹב אַרְיָוָתָא רְמוֹ וְגוֹ׳״: 64:9: וַיַּכְשִׁילוּהוּ עָלֵימוֹ לְשׁוֹנָם. הַכִּשָּׁלוֹן שֶׁדִּמּוּ לְהַכְשִׁילוֹ, עָלֵימוֹ נֶהְפַּךְ לְשׁוֹנָם: | יִתְנוֹדֲדוּ. בְּרֹאשָׁם, לְהָנִיעַ רֹאשׁ וְלִשְׂחוֹק עֲלֵיהֶם כָּל רֹאֵה בָם: 64:11: יִשְׂמַח צַדִּיק. דָּנִיֵּאל: | וְיִתְהַלְלוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב. יִתְפָּאֲרוּ עַל יֹשֶׁר לִבָּם וְיִשְׁתַּבְּחוּ בְּעַצְמָם, כִּי בְּטוּחִים הֵם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֶזְרָתָם: 65:2: לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה. הַשְּׁתִיקָה תְּהִלָּה לְךָ, לְפִי שֶׁאֵין קֵץ לְשִׁבְחֲךָ; וְהַמַּרְבֶּה בְּשֶׁבַח אֵינוֹ אֶלָּא גּוֹרֵעַ: | אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן. אֱלֹהִים הַשּׁוֹכֵן בְּצִיּוֹן, (מצאתי ״שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ״ (תהלים סו:ב), לֹא יוֹתֵר מִדַּאי, אַךְ דֻּמִיָּה תְהִלָּה, וְכִמְדוּמֶּה הַלְלוּהוּ בְּאֵימָה בִּלְשׁוֹן הַלְלוּיָהּ שֵׁם בֶּן שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, מְתֻרְגָּם ״דְּחִילָא״ ״עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ״ (שמות טו:ב) ״וְיָד עַל כֵּס יָהּ״ (שמות יז:טז) וְלָשׁוֹן ״וְגִילוּ בִּרְעָדָה״ (תהלים ב:יא) דּוֹמֶה לָזֶה) דָּבָר אַחֵר לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן אֶת אֲשֶׁר דּוֹמַמְתָּ וְהֶחֱרַשְׁתָּ עַל מַה שֶּׁעָשָׂה אוֹיְבֶיךָ בְּצִיּוֹן תְּהִלָּה הָיָה לְךָ שֶׁהַיְּכֹלֶת בְּיָדְךָ לְהִנָּקֵם וְאַתָּה מַאֲרִיךְ אַף: 65:4: דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי. וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְהַסְפִּיק לְסַדֵּר כֻּלָּם לְפָנֶיךָ, לְפִי שֶׁהֵם רַב, אֶלָּא בִּכְלָל אֶחָד אָנוּ מִתְפַּלְּלִים לְפָנֶיךָ, שֶׁפְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם: 65:5: אַשְׁרֵי. מִי אֲשֶׁר תִּבְחַר וּתְקָרֵב, אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן בַּחֲצֵרֶיךָ: | נִשְׂבְּעָה בְּטוּב. שֶׁבְּבֵיתֶךָ וּמִקְּדֻשַּׁת הֵיכָלֶךָ, שֶׁשְּׁכִינָתְךָ שׁוֹרָה שָׁם: 65:6: נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ. בְּצִדְקָתְךָ תַּעֲנֵנוּ, לַעֲשׂוֹת נוֹרָאוֹת בַּגּוֹיִם: | מִבְטָח. אַתָּה וּמָנוֹס לְכָל יוֹשְׁבֵי קַצְווֹת אֶרֶץ, מִקְּצֵה הָאָרֶץ וְעַד קָצֵהוּ: | וְיָם רְחוֹקִים. אֲפִלּוּ לָרְחוֹקִים שֶׁבַּיָּם אַתָּה מִבְטָח, שֶׁבְּכָל מָקוֹם מֶמְשַׁלְתְּךָ: 65:7: מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ. שֶׁמַּצְמִיחַ הֶהָרִים, שֶׁהֵם קָשִׁים, בְּכֹחוֹ, וּמְזַמֵּן וּמֵכִין בָּהֶן מְזוֹנוֹת וּמֵכִין מָטָר, כְּדִכְתִיב (תהלים קמז:ח) ״הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר הַמַּצְמִיחַ הָרִים״: | נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה. לְפִי שֶׁבָּא לְהַזְכִּיר גְּבוּרַת גְּשָׁמִים, אָמַר: נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה: 65:8: מַשְׁבִּיחַ. מַשְׁפִּיל, וְכֵן ״וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה״ (משלי כט:יא), ״בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם״ (תהלים פט:י): 65:9: מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין. לְךָ אֶת הַבְּרִיּוֹת יוֹשְׁבֵי הַקְּצָווֹת, בַּבֹּקֶר אוֹמְרִים בָּרוּךְ יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, וּבָעֶרֶב בָּרוּךְ הַמַּעֲרִיב עֲרָבִים: 65:10: פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ. כְּשֶׁאַתָּה חָפֵץ לְהֵיטִיב, אַתָּה פּוֹקֵד אֶת הָאָרֶץ וּמַשְׁקֶה אוֹתָם: | רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה. הַרְבֵּה אַתָּה מְעַשְּׁרָהּ מִפֶּלֶג שֶׁלְּךָ, שֶׁהוּא מָלֵא מָיִם (תענית ח:), וְתָכִין בּוֹ דְּגָנָם שֶׁל יוֹשְׁבֵי קְצָווֹת, כִּי בְּכֵן אַתָּה מֵכִין אוֹתָהּ: 65:11: תְּלָמֶיהָ. הֵן שׁוּרוֹת הַמַּחֲרֵשָׁה: | רַוֵּה. כְּמוֹ לְרַוָּה: | נַחֵת גְּדוּדֶיהָ. כְּמוֹ לְנַחֵת גְּדוּדֶיהָ, לְהָנִיחַ לִגְדוּדֶיהָ לַעֲשׂוֹת נַחַת לַבְּרִיּוֹת. אַתָּה תְּמֹגְגֶנָּה בִּרְבִיבִים שֶׁל מָטָר: | תְּמֹגְגֶנָּה. לְשׁוֹן הֲמָסָה: 65:12: עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ. עַל יְדֵי הַגְּשָׁמִים אַתָּה מְעַטֵּר בְּכָל טוֹב אֶת הַשָּׁנָה שֶׁאַתָּה חָפֵץ לְהֵיטִיב: | וּמַעְגָּלֶיךָ. הֵם הַשָּׁמַיִם, שֶׁהֵם אֲבַק רַגְלֶיךָ: | יִרְעֲפוּן. יִטְּפוּן: | דָּשֶׁן. שׁוּמָן: 65:13: יִרְעֲפוּ. הַשָּׁמַיִם בִּנְאוֹת הַמִּדְבָּר: 65:14: לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן. יִתְלַבְּשׁוּן הַשָּׁרוֹן וְהָעֲרָבָה מִן הַצֹּאן, הַבָּאִים לִרְעוֹת הַדֶּשֶׁא אֲשֶׁר הִצְמִיחַ הַמָּטָר: | וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר. עַל יְדֵי הַמָּטָר יִהְיוּ מְעֻטָּפִים הָעֲמָקִים בִּתְבוּאָה, וְאָז יִתְרוֹעֲעוּ הַבְּרִיּוֹת תְּרוּעַת שִׂמְחָה וְיָשִׁירוּ מֵרֹב הַבְּרָכָה: 66:2: זַמְּרוּ כְבוֹד שְׁמוֹ. זַמְּרוּ בִּכְבוֹד שְׁמוֹ. אִי נַמִּי: סַפְּרוּ כְּבוֹד שְׁמוֹ בְּזֶמֶר וְשִׁיר: 66:3: מַה נּוֹרָא. כָּל אֶחָד מִמַּעֲשֶׂיךָ: | בְּרֹב עֻזְּךָ. כְּשֶׁאַתָּה מַרְאֶה לָעוֹלָם עֻזְּךָ עַל יְדֵי דֶּבֶר אוֹ חֶרֶב אוֹ רָעָב אוֹ בְּרָקִים: | אוֹיְבֶיךָ. הָרְשָׁעִים, מֵרוֹב פַּחַד מוֹדִים עַל כַּחַשׁ וַעֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדָם: 66:5: נוֹרָא עֲלִילָה. יָראוּי עַל בְּנֵי אָדָם פֶּן יִמְצָא לָהֶם פֶּשַׁע, כִּי כָל מַעֲשֵׂיהֶם גְּלוּיִים לְךָ: 66:6: הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה. יַם סוּף: | שָׁם נִשְׂמְחָה בּוֹ. מָצָאתִי: שָׁם הָיָה דָּבָר שֶׁהַיָּם נִשְׂמַח בּוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁרָאָה הַיָּם אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: 66:7: אַל יָרוּמוּ. אַל תְּהִי יָדָם רָמָה: 66:8: בָּרְכוּ עַמִּים אֱלֹהֵינוּ. עַל נִפְלְאוֹתָיו, שֶׁהוּא שָׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים בַּגָּלוּת, וְאֵינְכֶם יְכוֹלִים לְהַשְׁמִיד אוֹתָנוּ: 66:10: כִּי בְחַנְתָּנוּ. בְּצָרָה בַּגּוֹלָה: | צְרַפְתָּנוּ. לְהָסִיר הַסִּיגִים מִמֶּנּוּ שֶׁנָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ, כְּמוֹ שֶׁצּוֹרְפִים הַכֶּסֶף לְהָסִיר הַסִּיגִים מִמֶּנּוּ: 66:11: הֲבֵאתָנוּ בַמְּצוּדָה. בְּמָקוֹם צַר כְּמוֹ בְּמַאֲסָר: | מוּעָקָה. לְשׁוֹן מַסְגֵּר וְכָל הַמֵּעִיק וּהַמֵּצִיק כָּמוֹהוּ: 66:12: הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁינוּ. מַלְכֵי כָּל אוּמָּה וְאוּמָּה (פסיקתא רבתי ה:ב): 66:13: אָבוֹא בֵיתְךָ. בִּבְנוֹתְךָ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נְשַׁלֵּם נְדָרֵינוּ שֶׁנָּדַרְנוּ בַּגּוֹלָה: 66:15: מֵחִים. שְׁמֵנִים, לְשׁוֹן מֹחַ: 66:16: כָּל יִרְאֵי אֱלֹהִים. הֵם הַגֵּרִים שֶׁיִּתְגַּיְּרוּ: 66:17: אֵלָיו פִּי קָרָאתִי. כְּשֶׁהָיִינוּ בַּגּוֹלָה קְרָאנוּהוּ וְסִפַּרְנוּ רוֹמְמוֹתָיו בִּלְשׁוֹנֵנוּ: | וְרוֹמָם. כְּמוֹ וְנִתְרוֹמֵם. מָצָאתִי בְּפִי קָרָאתִי אֵלָיו וְרוֹמַם שֵׁם מִלָּה: רוֹמְמוּת שֶׁלּוֹ מוּכָן תַּחַת לְשׁוֹנִי, לְהוֹצִיאוֹ בַּפֶּה, כְּמוֹ ״יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ״ (איוב כ:יב): 66:18: אָוֶן אִם־רָאִיתִי וְגוֹ׳. לֹא פָּעַל עִמָּנוּ כַּחֲטָאתֵינוּ, עָשָׂה עִמָּנוּ כְּלֹא רוֹאֶה וְלֹא שׁוֹמֵעַ אָוֶן שֶׁבִּלְבָבֵנוּ: 66:19: אָכֵן. בֶּאֱמֶת יֵשׁ לָדַעַת: 66:20: אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי. מִלְּפָנָיו, וְחַסְדּוֹ לֹא הֵסִיר מֵאִתִּי:
פירוש רד”ק
64:1: למנצח. גם זה המזמור בברחו אמרו: 64:2: בשיחי. הוא סיפור התלאות: | מפחד אויב. זה שאול שמבקש נפשו: 64:3: מסוד מרעים. מקבוץ מרעים ונקרא הקיבוץ סוד לפי שמתקבצים בעלי הסוד והעצה יחדיו במקום שיאמרו כל אחד סודו ועצתו ותצא ההסכמה מביניהם כאחד: | מרגשת. מהמון: 64:5: לירות במסתרים תם. על עצמו אמר שהיה הולך בתמימות ולא הרע לאחד מהם: | ירהו. יורו בו החצים פתאום כלומר האדם שיורו בו חץ פתאום שלא ישמור ממנו כך אם לא הייתי נשמר מן המלשינים אותי: | ולא ייראו. הם אומרים במסתרים ולא ייראו מכל הרואה אותם: 64:6: יחזקו. הדבר רע שידברו עלי לשאול יחזקו אותו בטענות חזקות: | מוקשים. ללכדני בהם ואותם המספרים עלי רע במסתרים חשבו בלבבם מי יראה לנו כי לא יחשבו שאלהים רואה אותם ולא יראו ממנו, ואע”פ שהיו בהם שהיו אומרים הדברים הרעים בגלוי כמו דואג האדומי והזיפים היו בהם אנשים גם כן שהיו יראים לספר רע על דוד בגלוי כי היו חושבים שיסופר לו והיום או למחר כשימלוך ויהיה הכח בידו יגמלום כרעתם: 64:7: יחפשו. אמר כל אלה המלשינים והמספרים רעות אני תוך ומרמה ועול הם ויחפשו ויחקרו בלבם עולות ומרמות: | תמנו חפש מחופש. תמנו כמו תממו הנו”ן במקום אות הכפל פירוש כולו חפשו מחפש: | וקרב איש ולב עמוק. כלומר כל מה שיוכל להתחשב בקרב איש הכל בלבם שלא יוכל שום אדם להעמיק יותר מהם: 64:8: וירם. בפת”ח הוי”ו עבר במקום עתיד כמנהג הלשון בדברי הנבואות ברוב, אמר כמו שהורו לי הם חן דבריהם כן יורם אלהים חן פתאום ויהיו מכותם פתאום. ופתאום משמש לפניו ולאחריו: 64:9: ויכשילהו. הכינוי טרם זכר המכונה והיא לשונם אמר הם הכשילו לשונם על עצמם כלומר דבריהם הרעים שדברו עליהם ישובו: | יתגודדו כל רואה בם. מרוב מהומתם ומעלתם יתנודדו ויחרדו כל הרואים המהומות ויראו האלהים: 64:10: ויראו. אז יראו כל אדם אלהים כי ראו כל הנקמה שעשה בהם: | ויגידו פועל אלהים ומעשהו השכילו. שיבינו וישכילו כי אלהים שופט ומשגיח: 64:11: ישמח. אמר על עצמו כי צדיק היה בריבו ולחנם היו רודפים אחריו: | וחסה בו. עוד ויחסו בו אחר כי ראה נקמתו באויבים. וי”ו וחסה במקום כי או כאשר כלומר עתה בראותו נקמת האויבים ישמח: | וכן כל ישרי לב יתהללו. כמו שאתהלל אני בו: 65:1: למנצח. המזמור הזה נאמר על הגלות: 65:2: דומיה. ענין תוחלת, אמר לך מיחלת התהלה שתאמר לך בציון בקיבוץ גליות ולך ישולם בנדר הזבחים שנודרים בני הגלות אם ישיבום האל לציון ישלמו לך שם בבית המקדש: | נדר. כולו סגול בסוף פסוק כי לא ישתנה: 65:3: שומע תפלה. ושם תהיה שומע התפלה כי על הגלות נאמר סתם תפלתי ושם עדיך כל בשר יבואו. ואדוני אבי ז”ל פירש לך לבדך תאות התהלה שמהללים לך אבל מה שמהללים בן אדם בגבורתו או בחכמתו אין התהלה שלימה כי אין התהלה לבן אדם בלא כזב, או הוא לשון שתיקה ר”ל נשתתקה התהלה לך נגד פעליך העצומים: | שומע תפלה, תפלת כל בשר שומע אתה, מלך בשר ודם יכול לשמוע מן שנים או מן שלשה ואינו יוכל לשמוע מן הכל אבל אתה שומע תפלת כל בשר כאחד וכל אחד מתפלל את שלו: 65:4: דברי עונות גברו מני. לשון יחיד: | פשעינו אתה תכפרם. לשון רבים, כי על בני הגלות ידבר לשון רבים. עונות שגברו ממנו ופשעינו כמו כן אתה תכפרם כי הם האריכו אותנו בגלות כי אין זולתך לכפר: 65:5: אשרי. מי שיגיע לזמן הישוע’ אותו שתבחר בו ותקרב אותו אליך להעלותו מהגלות ויזכה שישכון בחצריך: | נשבעה. אמר על אותם שיהיו אז בעת הישועה נשבעה בטוב ביתך כלומר בכבוד שישכון שם במקום המקודש שבהיכלך והוא הדביר ששם הכבוד: 65:6: נוראות. תעננו בנפלאות שתעשה עמנו אתה אלהי ישענו: וקרא הפעולות שהן בפלא והיוצאים מטבע נוראות בעבור כי ה’ נורא על בני אדם: | מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים. ואתה מבטח כל ישראל הפזורים בקצוי הארץ וקצוי הים הרחוקים מירושלים בך בטחו שתקבצם לירושלים: | וקצוי שזכר עומד במקום שנים כאלו אמר קצוי הארץ וקצוי הים. ואם יאמרו הגוים איך יתכן שיצאו ישראל מגלו’ שהם עם דל ושפל מפוזר ומפורד מי יוציאם מתוכם. וכבר נשקעו בגולה זמן כל כך ארוך. לכך אמר הנה מכין הרים מי שעושה הגבורות והנפלאות האלה יוכל להוציאנו וזכר ההרים כי ההרים הגבוהים מנפלאות האל יתב’ לפיכך סמך אותם אל אל שאמר כהררי אל שבהם נראה כחו: 65:7: נאזר בגבורה. כי אינו קונה גבורתו מאחר לעת הצורך אלא מראה גבורתו בכל עת שירצה כי הגבורה אזורו: 65:8: שאון ימים. הוא לשון גלי הים. והוא משביח אותם כלומר משקיט אותם: | והמון לאומים. וכמו שהוא משקיט שאון ימים כן הוא ישקיט המון לאומים ושאונם וי”ו והמון היא וי”ו ההשואה כלומר כמו זה כן זה: 65:9: וייראו וי”ו וייראו פתוחה אמר מנפלאות הגבורא אותותיו שמראה בכל יום עד שיש לבני אדם לירא ממנו כי אינם מבלתי מנהיג ינהיגם ויסדירם ביום ובלילה והאותות הם מוציאי בוקר וערב. ירח וככבים בלילה ושמש ביום ובהם תרנן ותשמח לב בני האדם או פי’ תרנן במוצאי בוקר וערב כי הם מרננים ביציאותם ואתה תרנן אותם כי אתה המוציאים ואמר יושבי קצוות. כי בכל מקום יראו האותות בהם בכל קצוות הארץ אין נסתר ולפי דעתי כי השני הפסוקים האלה על ישראל ידבר אמר משביח שאון ימים אמר מי שמשביח שאון ימים לפני ישראל שבקע להם את הים והעבירם בתוכם הוא ישביח המון לאומים ושאונם ויעלה ישראל מתוכם. ואמר כמו שייראו יושבי קצוות מאותותיך שעשית להם בקריעת ים סוף כמו שאמר שמעו עמים ירגזון כן יראו עוד ממך בקיבוץ גליות ומאותותיך עוד כמו שעשית להם שהיית מרנן לבם במוצאי בקר וערב והוא שהיית מוצא להם עמוד ענן יומם ועמוד האש לילה כן תעשה עמהם בקיבוץ גליות: 65:10: פקדת. הארץ ועוד זכר המטר כי הוא מנפלאות האל הגדולות: וי”ו ותשוקקיה כענין כבר היה זה או אחר שהיה זה וכן פי’ ותשוקקיה וכבר שוקקת כלומר מאחר ששוקקת פקדת אותה במטר והוא מענין ואל אישך תשוקתך כלומר גזרת עליה מניעת גשמים עד שהתאותה מאד למטר ואחר כן בחסדך אתה פוקד אותה כן אנחנו בגלות מיחלים למטר הישועה: | רבת תעשרני. כמו תעשירנה. ופי’ לרוב תעשרי אותה במטר: | פלג אלהים מלא מים. ואחר שתשבע הארץ ישארו מהמטר פלגים גדולים מלאים מים להשקות אדם ובהמה וזכר אלהים הוא כינוי לדבר הגדול והנפלא לפי שהגדולה והפלא יבא מאתו כמו עיר גדולה לאלהים: | תכין דגנם. אחר שתשביע הארץ ותצמח תכין הארץ ברוחות טובות להצמיח הצמחים כלומר שציל התבואה משדפון ומירקון: | כי כן תכינה. כלומר כי בזה תכין הארץ כי אם תשבע הארץ ממטר ותצמח התבואה ותלקה אחר כך משדפון ומירקון מה יועיל להם המטר: 65:11: תלמיה. שב עוד לספר טובות המטר שתרוה במטר תלמי הארץ והם גבשושית הארץ: | נחת גדודיה. ותוריד המטר בגדוד הארץ והם העמקים שבין תלם לתלם והוא חפירת המחרישה: | ברביבים תמוגגנה. במטר הגדול תשוב הארץ נמוגה ולחה שהיתה יבשה קודם המטר: | צמחה תברך. ואחר כן תברך צמחה ותבא התבואה לברכה והצלחה: 65:12: עטרת שנת טובתך. שנה שתשבע היא שנת טובתיך עטרת אותם בכל דבר טוב: | ומעגליך ירעפון דשן. העננים הם מעגלי השם יתעלה והעננים יזלו מטר שיהיה בהם הדשן והשומן: 65:13: ירעפו. כמו שירעפו ביישוב כן ירעפו על נאות מדבר בעבור החיות שימצאו מאכל ומשקה: | וגיל גבעות תחגורנה. על דרך משל כשימלאו פני הגבעות תנובה כאלו יחגרו גיל תחת אשר חגרו שקים בהעצר המטר: 65:14: לבשו כרים. פירושו מישור וזכר המישרים והעמקים כי כבר זכר הגבעות ואמר כי הכרים הם מלאים צאן כאלו מלובשים בצאן כצמר שרועין על פני המישור והם מכסים את עין הארץ וזה מרוב התבואות ישלחו הצאן בשדות לרעות: | והעמקים יעטפו בר. והעמקים כמו כן יהיו מלובשים ומעוטפין ומכוסים מרוב התבואה. וזכר העמקים אעפ”י שזכר הגבעות ואם הגבעות שבעים כל שכן העמקים וזכרם לומר שלא יזיקם רוב המטר: | יתרועעו אף ישירו. שבולי הבר יתרועעו אף ישירו כי השבלים המלאים בנשוב בהן הרוח ישמיעו קול כאלו יתרועעו אף ישירו או הוא דרך משל וי”מ יתרועעו אף ישירו כל בני האדם עם הבהמות והחיות: 66:1: למנצח. זה המזמור נאמר על קבוץ גליות ישראל שיאמרו הריעו לאלהים כל הארץ שיראו הנפלאות שעשה עם ישראל: 66:2: זמרו. בתהלתכם אמרו כי שמו נכבד בגאולתכם שהיה בגלות שמו מנואץ ומתבזה לאמר איה אלהיכם יקומו ויעזרוכם: | אמרו לאלהים מה נורא מעשיך. שהוצאת גוי חלוש מגוים רבים ועצומים, ואתה עצום מהם עד שברוב עזך יכחשו לך אויביך ויאמרו לא הרענו נגדך: 66:4: כל. כמו שכתוב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורב לקרוא כולם בשם ה’: 66:5: לכו וראו. זה יאמרו אחד אל אחד: | נורא עלילה. נורא מעשה: | על בני אדם. לעשות בהם כרצונו עד שיראוהו: 66:6: הפך. וזהו ממעשיו הנוראים שהפך ים ליבשה כשהוציא עמו מגלות מצרים: | בנהר יעברו ברגל. בירדן: | שם. גם כן נשמחה בו בהוציאו אותנו מגלות: 66:7: מושל בגבורתו. שיראה בהוציא ישראל ימשול לעולם על כל העמים כלומר שיכירו כולם ממשלתו ומלכותו כמש”נ והיה ה’ למלך על כל הארץ וגו’: | עיניו תצפינה. אז תצפינה בגוים עיניו לראות מעשיהם ולגמלם כפי מעשיהם כי עד אותו זמן הוא מאריך אף ואותם שהיו סוררים ישפילם ולא ירומו להם: 66:8: ברכו עמים. ואז יאמרו ישראל לעמים ברכו אלהינו שאתם רואים את הנפלאות שעשה עמנו כי לא כלינו באורך הגלות: 66:9: השם נפשינו בחיים. שהשארנו בחיים בגלות: | ולא נתן למוט רגלינו. זה יאמרו הנשארים לישראל אחר המצרף כמו שנאמר והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצירוף את הכסף: 66:11: הבאתנו. כמו הנתפש במצודה שאין לו דרך להמלט: | מועקה. רעה שהיתה מצודה במתנינו שלא היה לנו כח לעמוד ממנה: ומועקה שם תואר מנחי העי”ן וכן בזה המשקל בלא ה”א הנקבה מועף מוצק: 66:12: הרכבת אנוש. אנחנו טרם הגלות לא היתה ממשלתם עלינו אלא ממשלתך לבד אתה הרכבת והשלטת אומות העולם לראשינו והרכבת דרך משל: | באנו באש ובמים. הצרה נמשלת לאש ולמים כי האש שורף ומכלה והמים שוטפים ואנחנו באלנו בהם בגלותינו. לא כלינו: | ותוציאנו לרויה. הוצאתנו מהם לארץ רויה שהיינו רווים דשנים בה ונקמצה למ”ד לרויה מורה על הידיעה. והיא ארץ ישראל שהיא ארץ ברכה וארץ רויה: 66:13: אבא. דבר בלשון יחיד על לשון אנשי הגלות בדרך כלל אמר אז יאמרו לבא בבית המקדש בעולות. בשלם הנדרים שנדרו בגלות כאשר יוציאם האל יתעלה מכרת הגלות: 66:14: אשר. בעת שמצר להם האויב נודרים אם יוציאם האל יתעלה מצרת הגלות: 66:15: מחים. מן מוח כלומר כבשים בעלי מוח ושומן: | קטרת אילים. הקטרת חלבי אילים: | אעשה. כמו וימהר לעשות אותו: 66:16: לכו. כל אחד יאמר לחבירו יראו אלהים לכו שמעו. לכו ענין זרוז אמר כל יראי אלהים שמעו ואספר את אשר עשה לנפשי: 66:17: אליו. בפי קראתי אליו והוא רומם תחת לשוני כלומר שרוממתי אותו בלשוני. ורומם פועל מנחי העי”ן: | תחת לשוני. כמו בלשוני ולפי שהלשון נעזרת בדיבורה ממעל לה ומתחת לה כי אותיות גיכ”ק נאמרות עם החיך לפיכך כינוי הדיבור על הלשון כי המחשבה נסתרת מן הנגלה בלשון: ויהיה רומם. מפעלי הכפל מבנין הדומה למרובע אמר בפיו קרא אליו. ולבו כמו כן רומם אותו: 66:18: אין. כלומר אפילו אם ראיתי און בלבי לעשותו אע”פ שהמחשבה אף היא נגד האל כאלו הרצאתיו בשפתי לא שמעו אותו כלומר לא חשבו לי עון שהמחשבה רעה אין הקב”ה מצרפה למעשה באמונת האל: 66:19: אכן. אבל באמת שמע אלהים והקשיב קול תפלתי: 66:20: ברוך. לא הסיר תפלתי. לא דחה אותה אלא קבלה ברצון ולא הסיר חסדו מאתי:
פירוש מלבי”ם
64:1: למנצח, אמרו כנגד דואג האדומי וריעיו אשר חרשו עליו רעה ונוקשו בפח אשר הכינו לו: 64:2: שמע אלהים קולי בעת אשפוך שיחי, ותצור חיי מפחד אויב, תסתירני מסוד מרעים, מה שמחרישים עלי סוד בסתר, וכן תסתירני מרגשת פועלי און, שמתקבצים ברגש ומרד בכנופיא בגלוי: 64:4: אשר שננו לשונם כחרב ההורגת מקרוב, וכן דרכו חצם בדבר מר (שהוא הארס שמושחים בו את החץ), שהחץ הורג למרחוק, ר”ל שדוברים עתק בפני ומלשינים עלי רעה בסתר כחץ המורה מרחוק: 64:5: לירות, שדרכו חיצם לירות את התם במסתרים שלא יראה אותם ולא ישמר מפניהם, וכן פתאום יורוהו, עד שלא יהיה לו פנאי להנצל, ועי”כ לא יראו מפני שאעמוד נגדם כי מעשיהם בהסתר, והנה חושב בזה ג’ ענינים (ראשונה) מה שדברו עליו לה”ר. (זאת שנית) כי יכינו לו מוקשים בפועל, ועז”א. יחזקו למו דבר רע, שיחזקו מוקש רע שילכד בו דוד, ויספרו זה לזה איך לטמון מוקשים תחת רגלי דוד שיהיו המוקשים טמונים עלי נתיב ובזה יאמרו מי יראה למו להמוקשים אחר שהם טמונים, ולא ירגיש דוד בהם, (זאת שלישית) יחפשו על דוד עולות, מחפשים להראות שעשה עול כדי להצדיק מעשיהם, שרוצים להצטדק שדוד חייב מיתה, ואחר כי תמנו חפש מחופש, שכבר חפשו בכל מקום מחופש, היינו כל מקום שאפשר לחפש שם ולא מצאו עול בגלוי על דוד, (יחפשו עולות) בקרב איש ובלב עמוק, יחפשו עליו עולה בקרב לבו ובמצפוניו שאומרים כי מצפוניו רעים: 64:8: ויורם, אבל פתאום ירה אלהים עליהם חץ, (כמו שהם רצו לירות במסתרים תם), היו מכותם, ר”ל שהמוקשים שהכינו על דוד הם עצמם היו המכה שלהם שבם הוכו, ומפרש כי ויכשילהו עלימו לשונם, שלשונם הכשיל אותם ללכת על המוקשים, שע”י לשונם נוקשו במה שרצו ללכוד את דוד, (וכמו שדואג נהרג ע”י לשונו, כמ”ש פיך ענה בך, שמה שאמר תחלה שדוד רוצה להרוג את שאול נוקש ואמר שהוא הרג את שאול ונהרג עי”ז) יתנודדו כל רואה בם, שכל רואיהם יתנודדו ויאמרו כי לשונם הכשיל אותם: 64:10: ויראו כל אדם איך שהיה ענשם מדה כנגד מדה, ועל ידי זה יגידו פועל אלהים שעי”כ יכירו שענשם זה בא מה’ ושיש השגחה ומשפט, וישכילו מעשהו, ועי”כ ישמח צדיק בה’, כי שמחה לצדיק עשות משפט, וחסה בו, כי יראה שה’ מושיע חוסיו, ויתהללו כל ישרי לב, במה שהם עובדים את ה’ ונושעים בו ובשמו יתהללו: 65:1: למנצח, הוסד על ברכת הגשמים אשר נתן ה’ אחרי הרעב, ויוכל להיות שהיה על הרעב שהיה בימי דוד שלש שנים כמ”ש בסוף שמואל: 65:2: לך דומיה תהלה, מצייר את התהלה כעצם מופשט, ואומר שלפניך תעמוד התהלה דוממת באין דבר בפיה, שהגם שענין התהלה הוא הדבור שתדבר ותהלל, לפניך נצבת דומיה, והמליצה שמה שלא תמצא דבר במה להלל אותך היא תהלתך, כי אתה מרומם מכל ברכה ותהלה, ולך ישולם נדר, הנדר הוא תמיד קבלה שמקבל על עצמו על תנאי שאם יתמלא התנאי ישולם הנדר, אבל לך אין הנדר על תנאי רק ישולם תיכף, כי תשועתך בודאי תבא כי אתה מוכן לכל דורשיך וישולם הנדר תיכף גם לפני מלאת התנאי: 65:3: שומע תפלה, לעומת מה שבמלך ב”ו רוב המבקשים דבר ממנו יקריבו בקשתם אל שריו, כי לא יבואו כולם לפני המלך, אבל אתה שומע תפלה בעצמך, עד שעדיך כל בשר יבואו כי אתה לבדך שומע בקשתם, ור”ל ששמעת תפלתם על הגשם, והם שלמו לך נדריהם: 65:4: דברי, הוא נוסח התפלה שהתפללו, אמרו, הגם שאנו חוטאים ובלתי ראויים, הן העונות אשר גברו מני דבריהם הוא שפשענו אתה תכפרם, מצייר כאלו העונות אשר הם גברו וחזקו מן האדם והאדם אין יכול להתגבר עליהם, הם עצמם ידברו וימליצו לפני ה’ שיכפר הפשעים, והמליצה, שאחר שכח העונות חזק יותר מכח האדם, ר”ל שהאדם בטבעו מוכן אל החטא וקשה לו להתגבר על העון הנטוע בטבעו, וא”כ העונות בעצמם אחר שהם גברו מני בטבע דבריהם הוא שראוי שתכפר פשעינו, כי אתה ידעת את יצר האדם ורוע טבעו: 65:5: אשרי, ואחר שלפי הטבע קשה לו לאדם להתגבר על יצרו וצריך לזה עזר אלהים כמ”ש חז”ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב”ה עוזרו אינו יכול לו, א”כ אשרי מי שתבחר ותקרב אותו עד שיוכל לשכן חצריך ולא ימוש מבית ה’ כל ימי חייו, וא”כ מבקשים אנו נשבעה מטוב ביתך, שלא תמנע טובך מאתנו ותריק הגשם בעתו, וגם נשבעה מקדש היכלך, להתמיד בעבודתך ולהתקדש בקדושתך עד כאן נוסח התפלה, מעתה יספר מענה ה’ על זאת: 65:6: נוראות, שיעור הכתוב תעננו אלהי ישענו נוראות בצדק מבטח כל קצוי ארץ, שתעננו על תפלתנו ענית אותנו ע”י האו”ת נוראות, תשובה נוראה מאד, (ורומז על מה שהשיב אל שאול ואל בית הדמים על אשר הרג את הגבעונים), ענית אותנו תשובה נוראה ואמרת, כי בצדק מבטח כל קצוי ארץ, המבטח של כל העולם תלוי בצדק, שאם יעשו צדק בין אדם לחברו בזה יהיה להם מבטח, (ורומז על מה שנענשו על מה שעשו עולה להגבעונים ונתרצה להם ע”י שעשו צדק לפייס את הגרים, ובמה שהומתו אז זרע שאול היה בזה נוראות שכולם אחזם מורא ופחד): 65:7: מכין, מוסב על הצדק, הצדק הוא מכין הרים בכחו, כי עליו העולם עומד, וגם שמכינם על ידי טל ומטר ומצמיח הרים חציר, והוא נאזר בגבורה וכחו גדול מאד: 65:8: משביח הצדק משביח שאון ימים והמון לאומים שע”י הצדק יתהפכו לשבח, ולא יזיקו עד כאן תשובת ה’ אל המתפללים שאם יעשו צדק ינצלו מכל רעות בין טבעיות כשאון ימים, בין בחיריות כשאון לאומים, ויתהפך הכל לטובה: 65:9: וייראו, מסב פניו אל ה’, עתה ייראו היושבים בקצוי ארץ מן אותותיך אשר תרנין מוצאי בקר וערב, ר”ל פאת מזרח וים, שכולם ראו אותותיך ורננו לשמך, ועי”ז התיראו כולם מלפניך, והכונה כפולה על אות הגשמים והעננים, ועל אות הצדק ומשפט שהראה ה’ במעשה של הגבעונים, שעי”ז יראו כולם מה’ ולמדו מוסר: 65:10: פקדת, ועתה פקדת את הארץ שהיה בה רעב שלש שנים, והשקית אותה בגשמי ברכה, ובזה תעשרנה עושר רב, כי בזה תכין הארץ את דגנם של יושביה, כי כן תכינה, שהכינות אותה על אופן זה שתכין דגן לתת אוכל למכביר, ומפרש איך הכין את הארץ לזה, כי תלמיה רוה, שהכינות אותה לרוות את תלמיה בגשם, נחת גדודיה, שירד הגשם מן התלמים אל הגדודים והחריצים שבין התלמים, ומשם ירוו את התלמים, ואחר כך כשהתבואה החלה לצמוח ברביבים תמוגגנה, ברביבים דקים, עד שצמחה תברך: 65:12: עטרת, זה מוסב עמ”ש יתרועעו אף ישירו, אז ישירו לאמר עטרת שנת טובתך היינו שהלבשת את השנה בעטרת צבי, ומעגליך ירעפון דשן מעגל הוא הדרך הסבובי, ומצייר כשהמטר יורד במדבריות ששם מרעה צאן הולך במעגל נוטה מן הדרך הישר שהוא בישוב, ואז גם שם ירעפון דשן, ומפרש נגד מ”ש ומעגליך ירעפון דשן ירעפו נאות מדבר, מקום מרעה צאן ונאות דשא, ונגד מ”ש עטרת שנת טובתך אומר וגיל גבעות תחגורנה בישוב: 65:14: לבשו, נגד מ”ש ירעפו נאות מדבר אמר לבשו כרים הצאן, שהם מלאים צאן הרועות במדבר, ונגד מ”ש וגיל גבעות תחגורנה בישוב, אמר ועמקים עטפו בר בישוב, כל זה מן עטרת שנת טובתך יתרועעו אף ישירו, כל זה נוסח השיר על הגשם: 66:1: למנצח שיר מזמור, לא נזכר שם מחברו, ולדעתי מחברו הוא מנשה בן חזקיה, שנזכר (דברי הימים ב ל״ג:י״א) כי הביא ה’ עליו את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדוהו בחוחים ויאסרוהו בנחושתים ויביאוהו בבלה, וכהצר לו חלה את פני ה’ אלהיו ויכנע מאד וכו’, ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ה’ הוא האלהים ויבן את מזבח ה’ ויזבח עליו זבחי שלמים ותודה, ויאמר ליהודה לעבוד את ה’ אלהי ישראל, ושם מבואר כי תפלתו והעתר לו הנם כתובים עלי דברי חוזי, והוא השיר הנמצא פה, ונחלק לד’ חלקים א. מזכיר הנהגת ה’ הכללית ע”פ הטבע (עד מלת סלה פ”ה), ב. מזכיר ההנהגה הנסיית (עד מלת סלה פ’ ז’), ג. מדבר אל העמים ומספר מה שעבר עליו מהמאסר וההצלה (עד מלת סלה פט”ו), ד. מדבר אל ישראל (עד סוף הסי’), הריעו לאלהים, קבלו מלכותו, שהתרועה מורה על קבלת המלך, כי הוא מלך כל הארץ: 66:2: זמרו, הנה הכרת ה’ תהיה משני פנים, א. ע”י הבריאה הכללית שהנברא מעיד שי”ל בורא וזה יודע גם עפ”י מחקר השכל שיש עלת העלות וסבת הסבות לכל הנמצאים, אולם מן החקירה לא יוכל לברר שהוא מנהיג את העולם ברצון, כי חכמי יון התפלספו שהעולם עמד ממנו בהכרח כצל מהשמש, וחייבו זה מעוצם גדולת הסבה הראשונה, שזה מחייב לפי דעתם שלא יתייחס לו רצון או אהבה ושנאה וכונה, ושלא ידע דבר מזה העולם השפל, וע”כ יאמרו שראוי אליו הרוממות והכבוד מצד שהוא הסבה הראשונה אבל לא היראה אחר שאינו משגיח ומנהיג, על זה אמר תחלה זמרו כבוד שמו ושימו כבוד תהלתו, שתהלתו יהיה הכבוד המחוייב לו מצד שהוא סבת הדברים כולם, אבל שב לאמר אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, שיחויב ג”כ שייראו מפני מעשיך כי אתה ג”כ המנהיג והמשגיח ומושל ועושה כחפצו, הגם שברוב עוזך יכחשו לך אויביך, שאויביך האפיקורסים יכחישו לך ויאמרו שהעולם קדמון, ושהכל מחויב, ושאינך יודע מאומה מן הנהגת העולם, וזה יאמרו ע”י רוב עוזך, שעפ”ז יחייבו בעיונם שלפי עוזך וגדולתך אתה מרומם מכל חפץ וכונה, וייחסו ההנהגה אל המערכת, ובטעות זה היה מנשה ג”כ שלכן עבד לצבא השמים שחשב שהם מנהיגים את העולם, וכחש הנהגת ה’ והשגחתו, אבל מעתה כל הארץ ישתחוו לך ויזמרו לך, כי יכירו שאתה המנהיג הכל כרצונך, ולא יזמרו לאלהים אחרים רק יזמרו שמך, סלה סיום הענין: (חלק ב’) לכו, יאמר שהגם שמן ההנהגה הטבעיית לא יכירו העמים השגחת ה’ ומוראו, לכו וראו מפעלות אלהים על בני אדם, נורא עלילה, שעל ידי הפעולות שעשה בעבור בני אדם, על ידם תראו שהוא נורא עלילה, שלא לבד שיחויב לו הכבוד, כי יחוייב לו גם היראה, כי בידו לשנות הטבע ולהנהיג הנהגה נסיית בהשגחתו על בני אדם, ולעשות עלילות נוראות, והוא כי הפך ים ליבשה בשביל ישראל, וכן נהר יעברו ברגל, שבני אדם עברו את הירדן ברגלם, שם נשמחה בו, כי הכרנו שהוא משגיח על פרטי בני אדם ומשנה הטבע בעבורם, שם הכרנו כי הוא מושל בגבורתו עולם, שהוא מושל על העולם והטבע נכנעת תחתיו, ושיש בידו גבורה להכניע חקות הטבע, וכן כמו שעשה נסים לישראל כן עיניו בגוים תצפינה, להשיב להם כרעתם, ולכן מעתה הסוררים אל ירומו למו, אל ירימו את עיני ה’ לומר שעיניו אינם משגיחות בעולם השפל כי רם על כל גוים ה’, כי באמת עיניו ישפילו לראות גם כל הנעשה בארץ, סלה סיום הענין: (חלק ג’) ברכו, אתם עמים ברכו את אלהינו המשגיח עלינו בהשגחה פרטית (לא לבד על כללות הגוים כי גם על אישים פרטיים), והשמיעו קול תהלתו, יצייר את התהלה כעצם מופשט נותנת קול בשבחי ה’, אתם השמיעו והכריזו קולה לרבים: 66:9: השם נפשנו בחיים הגם שהיינו בסכנה גדולה ע”י האויב, וגם לא נתן למוט רגלנו, שע”י היסורין שב בתשובה ולא מט עוד מדרך ה’: 66:10: כי בחנתנו אלהים, מצייר הצירוף שצרף אותו ביסורין כדמיון צירוף הכסף באש להסיר ממנו הסיגים ויצא לצורף כלי, (בשגם לקבלת חז”ל שמלך בבל השליך את מנשה בדוד של נחושת והסיק האש תחתיו): 66:11: הבאתנו במצודה הוא בית הסוהר, שמת מועקה במתנינו, הקיף את מתניו בברזל סביב בל יוכל לזוז ממקומו: 66:12: הרכבת אנוש לראשנו, הוא שר הסוהר שישב על ראשו וענהו ביסורים, באנו באש ובמים שהסיקו תחתיו את האש ואח”כ השליכו אותו אל המים לענותו, (וגם שאחז משל צירוף הכסף כמו שכתוב בפסוק י’, ודרך הוא שאחר שמוציאים אותו מן האש נותנים אותו במים לחזקו), ותוציאנו לרויה, שיצא משם והוחזר אל מלכותו: 66:13: (יג-טו) אבוא ביתך בעולות, שמעתה הקריב עולות על מזבח ה’ כנ”ל, ואשלם לך נדרי אשר פצו שפתי שאז דברתי לאמר, ונדרתי, כי עולות מיחים אעלה לך: (חלק ד) לכו שמעו כל יראי אלהים ואספרה אשר עשה לנפשי, עתה יספר אל ישראל איך קבלו ה’ בתשובה, ואיך נתודע לו השגחת ה’, וכמ”ש ויאמר ליהודה לעבוד את ה’ אלהי ישראל: 66:17: אליו פי קראתי, וזה כמ”ש חז”ל שתחלה קרא לכל ע”ז שבעולם וכשראה שלא נענה קרא אל ה’, ואז בעת שאליו קראתי בפי, ויותר מזה בעת שרומם תחת לשוני, שעדיין לא הוצאתי הדברים מן הפה רק שהיה הדבור תחת הלשון שהיא פנימי מן הפה, והלשון התחיל לרומם ע”י הדבור: 66:18: און, ובארו חז”ל שאמר בתפלתו שאם לא יעזרהו ה’ ידע שהוא כאלהי העכו”ם ואינו שומע תפלה, וא”כ היה אז מסופק עדיין בלבו אם ה’ שומע תפלה, וז”ש הגם שראיתי עדיין און בלבי שנסתפקתי אם לא ישמע ה’, שלא האמנתי עדיין בבירור שה’ שומע תפלה: 66:19: אכן (ראיתי) כי שמע ה’, וידע עניני, וגם הקשיב בקול תפלתי, תיכף שהחילותי להתפלל, וקבלני בתשובה והחזירני למלכותי: 66:20: ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי, הגם שהיה מן הדין שלא יקבל תפלתי, לא הסירה מפניו כי לא הסיר חסדו מאתי, שלא עשה לי ע”פ הדין והמשפט רק מצד חסדו הגדול אע”פ שלא הייתי ראוי לכך:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | מזמור סד — “שמע אלוקים קולי בשיחי” — מזימת לשון הרע, “פתאום ירום חצם”
- אפיון - קורבן | מזמור סו — “הריעו לאלוקים כל הארץ” — הודיה ציבורית ואישית על ישועה גדולה
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וַ/יֵּאֹתוּ (Strong’s H225) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,מלכים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ויפחד כל אדם”: סד:י — תוצאת ישועת ה’ — כולם יראים ומכירים. מזמור סה — חרישה וגשם: “פקדת הארץ ותשוקקה” — שיר הודיה על פוריות הארץ והטבע, מחזור שנתי.