תהלים נא — “חנני אלוקים כחסדך” — תשובת דוד
פסוקים
לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ בְּֽבוֹא־אֵ֭לָיו נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא כַּאֲשֶׁר־בָּ֝֗א אֶל־בַּת־שָֽׁבַע׃ חׇנֵּ֣נִי אֱלֹהִ֣ים כְּחַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ מְחֵ֣ה פְשָׁעָֽי׃ (הרבה) [הֶ֭רֶב] כַּבְּסֵ֣נִי מֵעֲוֺנִ֑י וּֽמֵחַטָּאתִ֥י טַהֲרֵֽנִי׃ כִּֽי־פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃ לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨׀ חָטָאתִי֮ וְהָרַ֥ע בְּעֵינֶ֗יךָ עָ֫שִׂ֥יתִי לְ֭מַעַן תִּצְדַּ֥ק בְּדׇבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשׇׁפְטֶֽךָ׃ הֵן־בְּעָו֥וֹן חוֹלָ֑לְתִּי וּ֝בְחֵ֗טְא יֶחֱמַ֥תְנִי אִמִּֽי׃ הֵן־אֱ֭מֶת חָפַ֣צְתָּ בַטֻּח֑וֹת וּ֝בְסָתֻ֗ם חׇכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי׃ תְּחַטְּאֵ֣נִי בְאֵז֣וֹב וְאֶטְהָ֑ר תְּ֝כַבְּסֵ֗נִי וּמִשֶּׁ֥לֶג אַלְבִּֽין׃ תַּ֭שְׁמִיעֵנִי שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֑ה תָּ֝גֵ֗לְנָה עֲצָמ֥וֹת דִּכִּֽיתָ׃ הַסְתֵּ֣ר פָּ֭נֶיךָ מֵחֲטָאָ֑י וְֽכׇל־עֲוֺ֖נֹתַ֣י מְחֵֽה׃ לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי׃ אַל־תַּשְׁלִיכֵ֥נִי מִלְּפָנֶ֑יךָ וְר֥וּחַ קׇ֝דְשְׁךָ֗ אַל־תִּקַּ֥ח מִמֶּֽנִּי׃ הָשִׁ֣יבָה לִּ֭י שְׂשׂ֣וֹן יִשְׁעֶ֑ךָ וְר֖וּחַ נְדִיבָ֣ה תִסְמְכֵֽנִי׃ אֲלַמְּדָ֣ה פֹשְׁעִ֣ים דְּרָכֶ֑יךָ וְ֝חַטָּאִ֗ים אֵלֶ֥יךָ יָשֽׁוּבוּ׃ הַצִּ֘ילֵ֤נִי מִדָּמִ֨ים׀ אֱֽלֹהִ֗ים אֱלֹהֵ֥י תְשׁוּעָתִ֑י תְּרַנֵּ֥ן לְ֝שׁוֹנִ֗י צִדְקָתֶֽךָ׃ אֲ֭דֹנָי שְׂפָתַ֣י תִּפְתָּ֑ח וּ֝פִ֗י יַגִּ֥יד תְּהִלָּתֶֽךָ׃ כִּ֤י׀ לֹא־תַחְפֹּ֣ץ זֶ֣בַח וְאֶתֵּ֑נָה ע֝וֹלָ֗ה לֹ֣א תִרְצֶֽה׃ זִ֥בְחֵ֣י אֱלֹהִים֮ ר֤וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה׃ הֵיטִ֣יבָה בִ֭רְצוֹנְךָ אֶת־צִיּ֑וֹן תִּ֝בְנֶ֗ה חוֹמ֥וֹת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ אָ֤ז תַּחְפֹּ֣ץ זִבְחֵי־צֶ֭דֶק עוֹלָ֣ה וְכָלִ֑יל אָ֤ז יַעֲל֖וּ עַל־מִזְבַּחֲךָ֣ פָרִֽים׃
פירוש רש”י
51:5: וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי מִתְחָרֵט וְדוֹאֵג עָלָיו, דּוֹמֶה לִי כְּאִלּוּ הוּא לְפָנַי תָּמִיד כָּל שָׁעָה: 51:6: לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי. לְפִיכָךְ בְּיָדְךָ לִסְלֹחַ, וְאַף מַה שֶׁהֲרֵעוֹתִי לְאוּרִיָּה (שמואל ב יא) לֹא חָטָאתִי אֶלָּא לְךָ, שֶׁהִזְהַרְתָּ עַל הַדָּבָר: | לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ. כְּמוֹ בְּמִנְהָגְךָ (ס״א אינו), כֹּחַ הָיָה לִי לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הָעֶבֶד נִצַּח אֶת רַבּוֹ, שֶׁאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ בְּחָנֵנִי וְנַסֵּנִי (תהלים כו:ב) וּבְחַנְתַּנִי וְלֹא נִמְצֵאתִי שָׁלֵם כְּדֵי שֶׁתִּצְדַּק אַתָּה וְלֹא אֲנִי (סנהדרין קז.). דָּבָר אַחֵר לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ, אִם תִּמְחֹל לִי, תִּצְדַּק בְּדִינְךָ לְנֹכַח כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁאֵינָם שָׁבִים, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לוֹמַר כְּאִלּוּ עָשִׂינוּ תְּשׁוּבָה לֹא הוֹעַלְנוּ: 51:7: הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי. וְאֵיךְ לֹא אֶחֱטָא וְעִקַּר יְצִירָתִי עַל יְדֵי תַשְׁמִישׁ הוּא, שֶׁכַּמָּה עֲוֹנוֹת בָּאִים עַל יָדוֹ (ויקרא רבה יד:ה). דָּבָר אַחֵר: עִקַּר יְצִירָתִי מִזָּכָר וּנְקֵבָה, שֶׁכֻּלָּם מְלֵאִים עָוֹן. יֵשׁ מִדְרָשִׁים לְמִקְרָא זֶה, וְאֵינָם מִתְיַשְּׁבִים לְפִי עִנְיַן הַמְדַבֵּר בַּמִּזְמוֹר: | יֶחֱמַתְנִי. לְשׁוֹן חֲמִימוּת, כְּמוֹ (בראשית ל:לח) ״וַיֵּחַמְנָה הַצֹּאן בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת״ (ס״א אינו): 51:8: הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת. וַהֲרֵינִי מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, כִּי חָטָאתִי: | בַּטֻּחוֹת. אֵלּוּ כְּלָיוֹת, שֶׁהֵן חֲלָקוֹת. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם ״כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת״ (בראשית כא:טז), וְכֵן ״מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה״ (איוב לח:לו). פִּתְרוֹנוֹ לְשׁוֹן מֶשֶׁךְ: כִּי כַּאֲשֶׁר יֵשׁ לַקֶּשֶׁת מֶשֶׁךְ, כֵּן יֵשׁ מֶשֶׁךְ לַדַּעַת (ס״א אינו): | וּבְסָתוּם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי. וּבַלֵּב שֶׁהוּא סָתוּם, הוֹדַעְתַּנִי חָכְמָה לְהִתְוַדּוֹת: 51:9: תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב. כְּמוֹ שֶׁמְּטַהֵר הַמְּצֹרָע וְטָמֵא מֵת (ויקרא יד:ד; במדבר יט:ו): 51:10: תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה. סְלִיחַת הֶחָטְא: | עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ. כְּשֶׁכָּעַסְתָּ עָלַי: 51:12: לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים. שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל עוֹד: 51:13: וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי. שֶׁלֹּא יְהֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְרֻחָק מִמֶּנִּי (ס״א אינו): 51:14: הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מֵעָלַי (סנהדרין קז.): | נְדִיבָה. לְשׁוֹן נְדִיבוּת, קְצִינוּת: 51:15: אֲלַמְּדָה פוֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ. וּמִמֶּנִּי יִלְמְדוּ וְיָשׁוּבוּ, אִם יִרְאוּ שֶׁתִּסְלַח לִי: 51:16: הַצִּילֵנִי מִדָּמִים. שֶׁלֹּא אָמוּת בַּחֶרֶב, עַל עָנְשׁוֹ שֶׁל אוּרִיָּה שֶׁהָרַגְתִּי (שמואל ב יא:טו,יז): 51:17: אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח. מְחוֹל לִי, וִיהִי לִי פִּתְחוֹן פֶּה לְהַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ: 51:18: כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח. שֶׁאֵין זֶבַח חַטָּאת בָּא עַל הַמֵּזִיד: | וְאֶתֵּנָה. שֶׁאִם תַּחְפֹּץ אֶתְּנֶנּוּ לְךָ: 51:20: הֵיטִיבָה. לִבְנוֹת בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּתוֹכָהּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה בְּנִי:
פירוש רד”ק
51:2: בבא. כי אז התודה ואמר חטאתי לה’ אבל זאת התפילה אחר שהלך נתן אל ביתו אמרה: 51:3: חנני. לא כפי מעשי: | פשעי. זה הפשע ואחרים שעשיתי או פירושו כי בזה הפשע היו שנים דבר בת שבע ודבר אוריה: 51:4: הרבה. כתוב וקרי הרב ואחד הוא: | כבסני. פי’ הרב רחמך וכבסני מעוני או יהיה הרב שם כמו הרבה כלומר מאד כבסני מעוני כי העון בנפש כמו הכתם בבגד: | טהרני. שנטמאה הנפש בעון: 51:5: כי פשעי. רבים כמו שפירשתי: | אני אדע. אכיר ואדע כי חטאתי ולא אכפור בחטא: | תמיד. שאני תמיד בחרטה על חטאתי זאת: 51:6: לך לבדך. כי דבר בת שבע בסתר היה ואין יודע זולתך ואע”פ שקראתי אותה על יד עבדי לא היו יודעים למה קראו אותה, וגם בדבר אוריה אין אדם יודע למה סבותי מיתתו כי חשבו בני אדם לפי שעבר מצותו צוה לסבב מיתתו ואתה ידעת בשני הדברי’ כי לבבי להרע ולא אכפור בחטא. והגאון רב סעדיה פי’ לך לבדך חטאתי וגו’: | לך כלומר אני מתודה ואומר חטאתי לך לבדך ולא אפרסם החטא לזולתי ולך אומר הרע בעיניך עשיתי: | למען תצדק בדברך. כלומר שתשא חטאתי כמו שאמרת למשה נושא עון ופשע וחטאה: | למען תזכה בשפטך. אותי בקו המשפט שלא יוכל אדם לומר עלי כי אמרת דבר אחד ועשית תמורתו, ואחר שאמרת שתשא חטא השבים ישא חטאתי כי אלו היה חי היה החטא לך ולו אבל עתה שהוא מת לך לבדך חטאתי אני מודה לך החטא כי כל חטאתי נשאר לך שאין לי ממי לבקש מחילה אלא ממך: 51:7: הן. אדוני אבי ז”ל פי’ כי אמר דבר זה כדי לסלק מעליו העון ואמר כי מדרך זה העון שעשיתי נבראתי והיא טיפת הזרע וממנה: | יחמתני אמי. כאד’ שזורע גרעיני מרה האילן והפרי מרים בטבע וכל הדברים ילכו אחר תולדותם והאדם נעשה מטפת זרע בשעת תשמיש ואע”פ שיש בזה מותר ואיסור אם יטעה אדם באותו הדרך טבעו הוא וממנו הוא נוצר ואיננו דבר גדול אם יתקפהו יצרו לעבור על דבר זה וכל חטא אחר אינו מוטבע באדם על כן חייב יותר אם יעשה אותן, והאדם הצדיק המושל בתאותו בדרך תשמיש אם יתקפהו יצרו דבר גדול הוא יותר מאשר ימשול ברוחו מלעבור עבירה אחרת כי זה טבעו וזה אינו טבעו: | יחמתני. יחמה אותי כי מהתחממות הנקבה עם הזכר תצא טפת זרע שהולד נוצר ממנה: | אמי כי היא סיבת הזכר יותר מן האיש כמו שאמרו אשה מזרעת תחילה יולדת זכר: | בעוון. מלא ויש בו דרש רבי אחא אומר בעון מלא אפילו חסיד שבחסידים א”א שלא יהא לו צד עון: 51:8: הן. האמת שחפצת היא בטוחות כלומר אע”פ שחטאתי היצר גבר עלי אבל לא עלה בלבי ובכליותי למרוד בך ובמצותיך ועתה אני מתחרט והחרטה תהיה לאות כי לא עשיתי במרד אלא דרך תאוה ואתה תודיעני האמת ובדבר הסתום תודיעני חכמה שאבין הדברים הסתומים בדרך האמת כי בלבי לעשות רצונך ואני מתחרט על שעברתי רצונך: | בטחות. הם הכליות: 51:9: תחטאני. כמו שאמר הרב כבסני כי העון בנפש כמו הכתם בבגד או נגע צרעת בגוף, ואמר תחטאני כמו שמחטאים באזוב שהיא סוף הטהרה תחטאני מעוני והחיטוי הוא טהרת החטא: | ואלבין. הוא פועל עומד שהוא מבנין הפעול: 51:10: תשמיעני. על ידי נביא שסלחת לעוני ויהיה ששון ושמחה לנפשי הכואבת על החטא: | העצמות תגלנה. והוא הגו על דרך ושמועה טובה תדשן עצם, ואע”פ שאמר לו נתן הנביא גם ה’ העביר חטאתך לא תמות הבטיחהו ממיתה לומר שבה העביר חטאו שלא ימות ושאר העונשים כבר אמר לו נתן הנביא ולא התפלל על אותם עונשים כי ראוי לקבלם לכפר עונו ולא יכול להתכפר בלתם אם כן טוב יהי’ לו העונש ההוא: | דכית. כי מפחד האל ית’ נבהל ודכאו עצמיו: 51:11: הסתר. שלא יהא נגד עיניך חטאי ולא לזכרם ולענש עליהם עוד וכן כל עונותי עד היום הזה מחה כי בכולם אני מתחרט ושב בתשובה לפניך: 51:12: לב. כי כונתי טובה מעתה ואתה עזרני בה, וסמוך לבי ורוחי שיהיה טהור שלא ימשול בי יצר הרע עוד וזהו הבריאה והחידוש: 51:13: אל תשליכני. כאדם השנאוי והמתועב אלא פנה אלי בעין הרחמים והאהבה או פירוש על רוח הקדש והפסוק כפול כי רוח הקדש היתה בו ובאותה הרוח היה אומר המזמורים ועתה כשחטא נסתלקה ממנו והתפלל שלא יקחנה ממנה לעולם אבל ישיבנה לו וזהו שאמר: 51:14: השיבה. רוח הקודש היא ששון הנשמה וישעה: | ורוח נדיבה. היא רוח הקודש שמתנדבת דברי שיר לשבח לאל יתב’ והיא בעלת רצון טוב: | תסמכני. ותי”ו טעמה אל הרוח או טעמה כנגד האל ית’ וטעמה וברוח נדיבה: 51:15: אלמדה פושעים. כשתסלח לי אלמדה פושעים וחטאים דרכך שאתה נושא עון ופשע וישובו אליך ואתה תקבלם: 51:16: הצילני. מדמי אוריה שלא תענישני עליהם: | אלהים. אתה כי אתה שופט על הכל ובידך לשפוט ולמחול, ואקרא לך: | אלהי תשועתי. שתושיעני מזה הדין: | תרנן לשוני צדקתך. שתעש’ לי כשתמחול לי: | ודם. נאמר בלשון יחיד ובלשון רבים בעבור כי הוא אחד ורבים, הוא נושא את כל הארבע’ יסודות: 51:17: אדני. אתה שאתה נושא על הכל שפתי תפתח כשתרנן לשוני צדקתך ר”ל שישיב לו רוח הקודש שיופיע בלשונו דבר השיר כמו שהיה לו מתחילה וזהו שפתי תפתח שיהא עזר אלהי: 51:18: כי. אם ידעתי שתחפוץ זבח על העון אתן אותו אבל ידעתי כי אתה רוצה בלב נשבר והנני שב בלב נשבר לפניך כי לא צוה האל ית’ בקרבנות אלא על השוגג, אבל הוא מזיד היה ואין בו קרבן כי אם תשובה בלב נשבר ונדכא. ובחטא שבין אדם לחברו ההשלמה עמו. ועיקר טעם הקרבנות לא צוה האל עליהם אלא לשבר הלב ולבטל תאות הגוף מלבו, ובשרפת האמורים דמיון ששורף גם התאוות הבהמיות, וצוה בחטא הנעשה בשוגג כי האל הוא היודע הלבבות אם הוא שוגג או מזיד ולו מקריב הקרבן: 51:19: זבחי. הזבחים שהוא רוצה הוא רוח נשברה: | ולב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. אעפ”י שאין עמו זבח והזבח אתה בוזה כאשר אין הלב נשבר: 51:20: היטיבה. בשני הפסוקים האלה נראה שבעודו אומר השיבה לי ששון ישעך כן היה לו ששבה לו כי אלה הפסוקים הם נבואה עתידה שעתיד בית המקדש להחרב ראשון ושני על העונות ואע”פ שהיו מקריבים קרבנות תמיד כיון שהיו מעשיהם רעים ביזה האל הקרבנות והחריב המקדש ובימות משיחנו יהיו קרבנותיו רצוים שיהיו כל ישראל בלב אחד לעבוד את ה’ לפיכך הטיבה ברצונך את ציון: 51:21: אז. אותם הזבחי’ יהיו זבחי צדק: | עולה וכליל. הוא כפל דבר כי העולה היתה כליל או אמר כליל על מנחת כהן שהיתה כליל: | פרים. על החטאת והשלמים: | פרים. והוא הדין לכבשים אלא זכר הגדול שבמין הקרבנות:
פירוש מלבי”ם
51:3: חנני, מבאר שראוי שיסלח ה’ לעונו מצד ג’ דברים, א. מצד החסד, והוא פעולת החנינה ומתנת חסד חנם, וזה חנני אלהים כחסדך ב. מצד הרחמים בראותו דכאות לב החוטא וכניעתו, וזה כרוב רחמיך מחה פשעי ג. מצד המשפט והיושר, ועז”א הרב ושיעור הכתוב הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני למען תצדק בדברך (ומ”ש כי פשעי אני אדע הוא מאמר מוסגר), העון הוא עיות השכל שכופר במצוה זו או במצוה עליה, והחטא הוא המעשה עצמה, העון הוא כתם הנשאר בנפש, כי הטעות נמצא עדיין בשכל החוטא גם אחר המעשה, ועז”א כבסני מעוני שיכבס את נפשו מן הכתמים שבה, אבל החטא יחוסו עם החוטא אחר המעשה היא רק כטומאה שנגעה בגוף שהחטא טמא אותו, אבל דבר המטמא איננו עוד אצלו, וצריך טהרה על הטומאה שנגעה בו בעבר, ועי”ז סר הכתם מן הנפש אחר שעתה אינו מכחיש עוד את המצוה ויודע שפשע, ונגד מחטאתי טהרני אמר וחטאתי נגדי תמיד ששב עליו בתשובה, ובאר שראוי שיסלח על החטא, ודי בתשובה לבד, שאם היה החטא בין אדם לחברו לא היה מועיל תשובה לבד, אבל אנכי לך לבדך חטאתי, כי לא חטאתי נגד אוריה (לא בהריגתו שהיה מורד במלכות ולא בבת שבע כי מגורשת היתה וכמ”ש בארך (ש”ב י”א) והיה החטא רק לך לבד, וגם בחטא נגד ה’ אם נעשה בגלוי אין מועיל תשובה מפני שהיה חילול השם שאינו נמחל, אבל אני רק הרע בעיניך עשיתי, כי היה המעשה בצנעה, למען שב למעלה וא”כ הרב כבסני מעוני למען תצדק בדברך והנהגתך, שאם לא תמחול יאמרו שאינך נוהג בצדק ובמשפט: 51:7: הן, מבאר איך מחויב הוא מצד המשפט להעביר עונו, כי האדם בטבעו מוכן בין אל העון שהוא עוות השכל, כי מצד ששכלו כלוא בחומר קל הוא שיטעה בדברים העיונים, ועז”א הן בעון חוללתי היינו שטבע יצירתי מחייב את העון שהוא עוות השכל, וכן הוא מוכן אל החטא שהוא מצד התאוה, כי בחטא יחמתני אמי, בעת החימום שנולד על ידי תאות המשגל נשאר בו טבע התאוה, שעל ידי זה עלול אל החטא שהוא מצד התאוה: 51:8: הן אמת, שהגם שה’ נטע באדם כחות שעל ידם ינצל בין מן העון בין מן החטא, כי נגד עוות השכל נטע בו כח התבונה שבו יגיע אל האמת בדברים העיונים, ונגד תגבורת התאוה נטע בנפש כחות נושאי החכמה, שכבר בארנו בספר משלי שהחכמה היא ההנהגה בדברים שיפול עליהם טוב ורע, ונגדו הוא החטא, והבינה הוא בדברים שיפול עליהם שם אמת ושקר ונגדו הוא העון, וכל נפש היא מוכנת לקבל ציורי החכמה שעי”ז ינצל מחטא, ע”ז משיב שכח הבינה שבו ישיג האמת בדברים העיונים הוא נצפן מאד וטוח עליו טיח החומר עד שלא בקל יתגלה אל האדם ויתראה אליו, וז”ש הן אמת אשר חפצת שנשיג את האמת בעיון, הוא טח בטוחות החומר, ומכוסה סביב בטיט עב מאד, וכן החכמה שזה לא יושג אל האדם מעצמו רק ע”י הודעה מה’ (כמ”ש בס’ הנ”ל), ועז”א חכמה תודיעני, החכמה הזאת היא בסתום, סתומה בעומק הנפש, ולא בקל ידלה האדם מימיה העמוקים וע”כ יכשל בקל בחטא: 51:9: תחטאני, אומר עוד טעם שראוי שימחל עונו וחטאתו מצד שכבר סבל יסורים כנגדו וכופר בנגעים עונו ונטהר ע”י אזוב כדין המצורע, ומצייר שבזה ראוי שימצא בין הטהרה מן החטא ובין הכיבוס מן העון (כנ”ל פסוק ד’) ומצייר שהאזוב שבו יטהר המצורע יועיל אל הסרת החטא, כמ”ש תחטאני באזוב ואטהר, שטהרה הוא מן החטא, כמ”ש מחטאתי טהרני, כי האזוב יצייר הכנעת החומר והשפלתו בל יוסיף עוד להתאות ולהתגאות, והנגע עצמו הוא ציור העון, שהעון שהוא עוות המחשבה שהיא הנגע הפנימית והכתם הדבוק בנפש בוקע דרך עור הבשר, כמ”ש והצרוע אשר בו הנגע, והנה כתם הנגע היא בהרת שדינה שהיא עזה כשלג כמבואר בנגעים, ואם אחר ההסגר כולו הפך לבן טהור הוא, שאז אינו כתם רק מראה הבשר בכללו, ומצייר כאילו פשתה הנגע על כולו, וזה היה הכיבוס מן הכתם, כי משלג אלבין שנעשיתי כולי לבן כשלג, ר”ל שהיסורים והגדלת הנגע על כל בשרו זה היה הכיבוס מעונו וטהרת נגעו: 51:10: תשמיעני, מצייר כאילו ע”י נגעו הורס בנין גופו ועתה יבנה כולו מחדש, ונגד תחטאני באזוב ואטהר אמר תשמיעני ששון ושמחה, כי בצרעתו ישב חוץ למחנה בגדיו פרומים וזה הפך הששון, שמורה על הסימנים החיצונים שיעשו להוראת השמחה, וכן טמא טמא יקרא שהוא הפך השמחה בלב, ועתה יהיה לו ששון בגלוי ושמחה בלב, ונגד תכבסני שהוא הסרת המכאוב והנגע, אמר תגלנה עצמות דכית, שיגילו העצמות המדוכאים בנגע ומכאוב ועתה ימצא גילה פתאומית ע”י הרפואה: 51:11: הסתר, עתה יסדר איך יבנהו ה’ בנין חדש, א. שיסירו חטאיו ועונותיו הקודמים, והנה החטאים שהם במעשה אין להם מציאות בנפש רק חוץ לנפש, כי החטאים עומדים בפ”ע מופרדים מן העושאם, כמו שכל מעשה אחר העשותה אין לה עוד קישור עם העושה רק מה שהוא היה סבתה, וצריך שה’ יסתיר פניו מהם מן המעשים שעומדים נכח ה’, והעונות שהם במחשבה אין להם מציאות בפ”ע רק שנפש האדם דומה להם כנייר שהם כתובים עליו וחרותים על לוחותיה, בקש כל עונותי מחה, שימחה אותם ה’ מן לוח נפשו, ולא ימצאו שם: 51:12: לב טהור, החטא בא ע”י התאוה שהיא מצד החומר, והעון בא ע”י עוות השכל או הרוח שהוא המעלה ציורים אל הלב ויעלה ציורים רעים נוטים לרוע, והבלתי חוטא י”ל לב טהור, והבלתי מעוה י”ל רוח נכון, רצוני שהלב מציין הכלי החיצוני החומריי שבו ישכון הרוח שהוא הכח הפנימי הנפשיי, וטהרת הלב הוא שהחומר אין לו נטיה ותאוה אל הרע, והרוח הנכון יציין שהרוח הפנימי יעלה רק ציורי אמת וטוב על פני הנפש, והפוכם לב טמא ורוח מעוות, והנה הלב הבלתי טהור יהיה בתולדה, לא כן הרוח הבלתי נכון, רצוני, שהחומר בתולדתו י”ל נטיה אל התאוה, עד שאם ירצה ה’ לתקנו שלא יתאוה אל הרע צריך בריאה חדשה, ועז”א לב טהור ברא לי אלהים, שיברא לבו בריאה חדשה שלא יתאוה עוד לרע, אבל הרוח אינו מעות מתולדתו, כי הנפש מצד שרשה והתחלתה מוכנת שתצייר רק אמתיות וטוב עד שעוות הרוח נולד אצל האדם אחר כך, ואין צריך רק שיחדש ה’ בקרבו רוח נכון כמו שהיתה הנפש בתחלתה, ועל זה אמר ורוח נכון חדש בקרבי: 51:13: אל תשליכני, מבקש עוד שאחר שיברא לו ה’ לב חדש בל ישוב עוד לכסלה ולא יסור מן הדבקות עם המקום, והדבקות הזה הוא משני צדדים, הא’ הוא מה שהאדם הוא אצל ה’, והב’ הוא מה שה’ הוא אצל האדם, מצד שהצדיק הוא אצל ה’ וקשור בידיעתו הוא מושגח ונושע מכל פגעי הזמן, כי אינו תחת הטבע רק תחת ההשגחה, ועל צד זה בקש אל תשליכני מלפניך, ומצד שרוח ה’ הוא אצל האדם תנהלהו בדרכי השגת האמתיות ותעזרהו אל שלמות נפשו, וע”ז בקש ורוח קדשך אל תקח ממני, ומפרש נגד מ”ש אל תשליכני מלפניך ועי”כ השיבה לי ששון ישעך, שעי”ז אהיה מושגח מאתך ונושע מכל פגעי הזמן, ונגד מ”ש ורוח קדשך אל תקח ממני, מפרש ורוח נדיבה תסמכני, שעי”ז תסמכני הרוח נדיבה בדרכי השלמות: 51:15: אלמדה פושעים, עי”כ אלמדם לשוב בתשובה, והנה הפושעים שהוא החוטאים מחמת מרד לא מצד התאוה, שהם יחשבו לרוב שדרכי ה’ והנהגתו לא טובים וימרדו בו, אלמדה אותם את דרכיך, שהם מלאים טוב וחסד, ועי”כ ישובו בתשובה, והחטאים שהם מצד התאוה, להם א”צ לימוד, כי סבת החטא אינו מחמת חסרון ידיעה, רק שע”י שיראו שאני גובר על תאותי ושבתי בתשובה הגם שטבעי היה נוטה אל התאוה, כן גם הם יכניעו תאותם וישובו אליך, וזה מקביל נגד מ”ש אל תשליכני מלפניך, ובזה אלמדה פושעים דרכיך, שיראו שאתה מרחם ושופט צדק, ונגד מ”ש ורוח קדשך אל תקח ממני, ובזה חטאים אליך ישובו, בעזרת רוח נדיבה שהוא רוח הקודש אשר יסמכם נגד התאוה ויצר מעללי לב: 51:16: הצילני, אולם בקש נגד מ”ש לו הנביא ואת הכבשה ישלם ארבעתים שיצילהו ה’ מדמים ובזה תרנן לשוני צדקתך, והנה הלשון מציין הדבור הפנימי, והפה והשפה מציינים הדבור החיצוני, והצדקה תציין צדקת ה’ בעצמו, והתהלה תציין מה שיהללוהו בקהל עם ויפרסמו מעשיו שעי”כ יהולל שהוא עושה צדקה, ואמר שבזה שתצילני מדמים אכיר את צדקתך בבינתי, שאינך מתנהג כפי מדת המשפט (שלפיהו ראוי שאת הכבשה ישלם ארבעתים) רק כפי הצדקה העליונה הנבדלת מדרכי המשפט הנימוסיי, (שזה ההבדל בין צדקה ומשפט) ועל זה אמר שלשוני היינו דבורי הפנימי רוח בינתי תרנן צדקתך, ואח”כ ה’ שפתי תפתח, היא השפה החיצוני שבה יודיע דבריו לאחרים, ופי יגיד תהלתך גם לאחרים, והוא כי לא תחפוץ זבח, שאיך אתן בכורי פשעי ופרי בטני חטאת נפשי, אחר שלא תחפוץ גם זבח של בהמה, וכ”ש זבחי אדם, וכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין חפץ ובין רצון, החפץ הוא ענין נפשי, שתאותו ונטיית נפש חפץ בדבר מצד הערב או המועיל, והרצון הוא ענין מחשביי, שהדבר נרצה אצלו מצד הטוב, והנה הזבח של שלמים שלא בא על חטא הם נרצים לפניו, הגם שאינו חפץ בהם, כי א”צ לו בעבור עצמם כי לא יאכל בשר וע”כ אינו חפץ בהם, ומ”מ הם נרצים לו, שע”י יכיר האדם את בוראו, והם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כמ”ש חז”ל, וע”כ אמר כי לא תחפוץ זבח, אמנם העולה שהיא באה לכפר על עשה ול”ת הניתק לעשה, לא לבד שאינו חפץ גם לא ירצה אותה כי היה רוצה יותר שלא יחטא ולא יצטרך לכפרה, שמ”ש ונרצה לו לכפר עליו הוא ריצוי ופיוס אחר שכבר חטא אבל היה רוצה יותר שלא יחטא ולא יביא עולה: 51:19: זבחי, כי עקר הזבח שירצה בו אלהים הוא רוח נשברה, שישבר האדם את רוחו הפנימי, שהרוח הוא המעלה הציורים על הלב, שלא יצייר עוד ציורים רעים רק ציורי החכמה ויראת ה’, וזה יקבל ה’ כזבח, וגם לב נשבר ונדכה, שהלב הוא הכלי החיצוני שבו שוכן הרוח ומורה על כח המתעורר והיצה”ר וכח הממשלה אשר בנפש לכבשו, אם הלב נשבר ע”י כניעה וצום ועינוי, שעי”כ ישבר הכלי החיצוני בל יתאוה תאוה, כמ”ש ולבי חלל בקרבי, גם זה אלהים לא תבזה, אבל לא ירצה בקרבנות וכ”ש במיתת נפשות: 51:20: היטיבה, אמנם הגם שעתה אינו חפץ בקרבנות, בעת שתיטיב את ציון ע”י רצונך, ציון מציין מקום המקדש והשכינה ואותה ייטיב ע”י רצונו ע”י שרצונו ישכון שם, לא ע”י חומה בריח ודלתים, וירושלם מציין העיר עצמה, מקום מושב ההמון, לה תטיב ע”י שתבנה חומותיה החיצונים: 51:21: אז תחפץ זבחי צדק, שאז לא לבד שתרצה כי גם תחפוץ זבחים, מצד שהם יהיו זבחי צדק, שהשלמים שיביאו לא יורו על הצלחות עוה”ז רק על הצדק, שיבואו להודות לך על שתלמד להם דרכי הצדק ועל שיתמיד הצדק ביניהם, וזה דבר שיחפוץ בו ה’ מצד עצמו, וגם שלא לבד שתחפוץ בזבחים, כי תחפוץ גם עולה וכליל, שגם הם יורו על הצדק לא על החטא, ובכ”ז גם אז לא תחפוץ שאתן בכורי ופרי בטני מנחה לה’, כי רק פרים יעלו אז על מזבחך, אבל עתה לא תחפוץ זבח, (וידוע שחטאת ואשמות של יחיד אינם קרבים בבמת צבור):
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | “חנני אלוקים כחסדך” — תפילת תשובה מלאה, “לב טהור ברא לי אלוקים”
- אפיון - מנהיגות במשבר | “ורוח נכון חדש בקרבי” — בקשת חידוש פנימי; “אל תשליכני מלפניך”
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/רָוַח (Strong’s H7304) — מופיעה 3 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,ירמיהו,איוב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
superscription: “בבוא אליו נתן הנביא אחר אשר בא אל בת שבע” — הקשר לחטא דוד ובת שבע. CT-012 — תפילה במשבר: נא הוא תפילת התשובה הפרדיגמטית בתנ”ך — חמישה שלבי תשובה: וידוי, הכרה, בקשת טיהור, חידוש, מחויבות. “לב נשבר ונדכה”: פסוק יט — ה’ לא רוצה קרבן חיצוני אלא שבירה פנימית אמיתית.