תהלים מו-מח — “אלוקים לנו מחסה ועוז”
פסוקים
לַמְנַצֵּ֥חַ לִבְנֵי־קֹ֑רַח עַֽל־עֲלָמ֥וֹת שִֽׁיר׃ אֱלֹהִ֣ים לָ֭נוּ מַחֲסֶ֣ה וָעֹ֑ז עֶזְרָ֥ה בְ֝צָר֗וֹת נִמְצָ֥א מְאֹֽד׃ עַל־כֵּ֣ן לֹֽא־נִ֭ירָא בְּהָמִ֣יר אָ֑רֶץ וּבְמ֥וֹט הָ֝רִ֗ים בְּלֵ֣ב יַמִּֽים׃ יֶהֱמ֣וּ יֶחְמְר֣וּ מֵימָ֑יו יִ֥רְעֲשֽׁוּ־הָרִ֖ים בְּגַאֲוָת֣וֹ סֶֽלָה׃ נָהָ֗ר פְּלָגָ֗יו יְשַׂמְּח֥וּ עִיר־אֱלֹהִ֑ים קְ֝דֹ֗שׁ מִשְׁכְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן׃ אֱלֹהִ֣ים בְּ֭קִרְבָּהּ בַּל־תִּמּ֑וֹט יַעְזְרֶ֥הָ אֱ֝לֹהִ֗ים לִפְנ֥וֹת בֹּֽקֶר׃ הָמ֣וּ ג֭וֹיִם מָ֣טוּ מַמְלָכ֑וֹת נָתַ֥ן בְּ֝קוֹל֗וֹ תָּמ֥וּג אָֽרֶץ׃ יְהֹוָ֣ה צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ מִשְׂגָּֽב־לָ֨נוּ אֱלֹהֵ֖י יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃ לְֽכוּ־חֲ֭זוּ מִפְעֲל֣וֹת יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֖ם שַׁמּ֣וֹת בָּאָֽרֶץ׃ מַשְׁבִּ֥ית מִלְחָמוֹת֮ עַד־קְצֵ֢ה הָ֫אָ֥רֶץ קֶ֣שֶׁת יְ֭שַׁבֵּר וְקִצֵּ֣ץ חֲנִ֑ית עֲ֝גָל֗וֹת יִשְׂרֹ֥ף בָּאֵֽשׁ׃ הַרְפּ֣וּ וּ֭דְעוּ כִּֽי־אָנֹכִ֣י אֱלֹהִ֑ים אָר֥וּם בַּ֝גּוֹיִ֗ם אָר֥וּם בָּאָֽרֶץ׃ יְהֹוָ֣ה צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ מִשְׂגָּֽב־לָ֨נוּ אֱלֹהֵ֖י יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃ לַמְנַצֵּ֬חַ׀לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר׃ כׇּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף הָרִ֥יעוּ לֵ֝אלֹהִ֗ים בְּק֣וֹל רִנָּֽה׃ כִּֽי־יְהֹוָ֣ה עֶלְי֣וֹן נוֹרָ֑א מֶ֥לֶךְ גָּ֝ד֗וֹל עַל־כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ יַדְבֵּ֣ר עַמִּ֣ים תַּחְתֵּ֑ינוּ וּ֝לְאֻמִּ֗ים תַּ֣חַת רַגְלֵֽינוּ׃ יִבְחַר־לָ֥נוּ אֶת־נַחֲלָתֵ֑נוּ אֶ֥ת־גְּא֨וֹן יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁר־אָהֵ֣ב סֶֽלָה׃ עָלָ֣ה אֱ֭לֹהִים בִּתְרוּעָ֑ה יְ֝הֹוָ֗ה בְּק֣וֹל שׁוֹפָֽר׃ זַמְּר֣וּ אֱלֹהִ֣ים זַמֵּ֑רוּ זַמְּר֖וּ לְמַלְכֵּ֣נוּ זַמֵּֽרוּ׃ כִּ֤י מֶ֖לֶךְ כׇּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים זַמְּר֥וּ מַשְׂכִּֽיל׃ מָלַ֣ךְ אֱ֭לֹהִים עַל־גּוֹיִ֑ם אֱ֝לֹהִ֗ים יָשַׁ֤ב׀ עַל־כִּסֵּ֬א קׇדְשֽׁוֹ׃ נְדִ֘יבֵ֤י עַמִּ֨ים׀ נֶאֱסָ֗פוּ עַם֮ אֱלֹהֵ֢י אַבְרָ֫הָ֥ם כִּ֣י לֵ֭אלֹהִים מָֽגִנֵּי־אֶ֗רֶץ מְאֹ֣ד נַעֲלָֽה׃ שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח׃ גָּ֘ד֤וֹל יְהֹוָ֣ה וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד בְּעִ֥יר אֱ֝לֹהֵ֗ינוּ הַר־קׇדְשֽׁוֹ׃ יְפֵ֥ה נוֹף֮ מְשׂ֢וֹשׂ כׇּל־הָ֫אָ֥רֶץ הַר־צִ֭יּוֹן יַרְכְּתֵ֣י צָפ֑וֹן קִ֝רְיַ֗ת מֶ֣לֶךְ רָֽב׃ אֱלֹהִ֥ים בְּאַרְמְנוֹתֶ֗יהָ נוֹדַ֥ע לְמִשְׂגָּֽב׃ כִּֽי־הִנֵּ֣ה הַ֭מְּלָכִים נ֥וֹעֲד֑וּ עָבְר֥וּ יַחְדָּֽו׃ הֵ֣מָּה רָ֭אוּ כֵּ֣ן תָּמָ֑הוּ נִבְהֲל֥וּ נֶחְפָּֽזוּ׃ רְ֭עָדָה אֲחָזָ֣תַם שָׁ֑ם חִ֝֗יל כַּיּוֹלֵדָֽה׃ בְּר֥וּחַ קָדִ֑ים תְּ֝שַׁבֵּ֗ר אֳנִיּ֥וֹת תַּרְשִֽׁישׁ׃ כַּאֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֨עְנוּ׀ כֵּ֤ן רָאִ֗ינוּ בְּעִיר־יְהֹוָ֣ה צְ֭בָאוֹת בְּעִ֣יר אֱלֹהֵ֑ינוּ אֱלֹ֘הִ֤ים יְכוֹנְנֶ֖הָ עַד־עוֹלָ֣ם סֶֽלָה׃ דִּמִּ֣ינוּ אֱלֹהִ֣ים חַסְדֶּ֑ךָ בְּ֝קֶ֗רֶב הֵיכָלֶֽךָ׃ כְּשִׁמְךָ֤ אֱלֹהִ֗ים כֵּ֣ן תְּ֭הִלָּתְךָ עַל־קַצְוֵי־אֶ֑רֶץ צֶ֝֗דֶק מָלְאָ֥ה יְמִינֶֽךָ׃ יִשְׂמַ֤ח׀ הַר־צִיּ֗וֹן תָּ֭גֵלְנָה בְּנ֣וֹת יְהוּדָ֑ה לְ֝מַ֗עַן מִשְׁפָּטֶֽיךָ׃ סֹ֣בּוּ צִ֭יּוֹן וְהַקִּיפ֑וּהָ סִ֝פְר֗וּ מִגְדָּלֶֽיהָ׃ שִׁ֤יתוּ לִבְּכֶ֨ם׀ לְֽחֵילָ֗הֿ פַּסְּג֥וּ אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ לְמַ֥עַן תְּ֝סַפְּר֗וּ לְד֣וֹר אַחֲרֽוֹן׃ כִּ֤י זֶ֨ה׀ אֱלֹהִ֣ים אֱ֭לֹהֵינוּ עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד ה֖וּא יְנַהֲגֵ֣נוּ עַל־מֽוּת׃
פירוש רש”י
46:1: עַל עֲלָמוֹת. שֵׁם שֶׁל כְּלִי שִׁיר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים א טו:כ): 46:3: בְּהָמִיר אָרֶץ. לֶעָתִיד לָבוֹא, בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה״ (ישעיה נא:ו). רָאוּ בְּנֵי קֹרַח נֵס שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם, שֶׁנִּבְלְעוּ כָּל סְבִיבוֹתֵיהֶם וְהֵם עָמְדוּ בָּאֲוִיר, וְאָמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁדּוּגְמַת הַנֵּס הַזֶּה יִהְיֶה עָשׂוּי לָהֶם לֶעָתִיד (סנהדרין קי.): 46:4: יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו. יְגָרְשׁוּ רֶפֶשׁ וְחֹמֶר וָטִיט (ישעיהו נז:כ) כְּמִשְׁפָּטָם, וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ כְּמוֹ ״מֵעַי חֳמַרְמָרוּ״, (איכה א:כ) רגורזרונ״ט בְּלַעַ״ז: | יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ. שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנִּזְכָּר בְּרֹאשׁ הַמִּזְמוֹר (תהלים מו:ב): 46:5: נָהָר פְּלָגָיו. שׁוֹשְׁרוֹיִישִׁיל״שׁ בְּלַעַ״ז: | נָהָר. גַּן עֵדֶן (בראשית ב:י): 46:6: לִפְנוֹת בֹּקֶר. לְקֵץ הַגְּאֻלָּה: 46:7: הָמוּ גוֹיִם. לְשׁוֹן ״הוֹמֶה״ (מלכים א א:מא): | תָּמוּג. תָּמֵס, כֵּן פָּתַר מְנַחֵם (שמות טו:טו) ״נָמֹגוּ כָּל יוֹשְׁבֵי כְנָעַן״, וְכֵן (יחזקאל כא:כ) ״לָמוּג לֵב״, אֲבָל דּוּנָשׁ פָּתַר אוֹתָם לְשׁוֹן הֲנָעָה, וְכֵן (שמואל א יד:טז) ״הֶהָמוֹן נָמוֹג וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם״ וְכֵן כֻּלָּם: 46:9: אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת. אֲשֶׁר שָׂם אַרְצוֹת הַגּוֹיִם שְׁמָמָה: 46:10: מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת. מֵעָלֵינוּ: | עַד קְצֵה הָאָרֶץ. שֶׁכָּל אַרְצוֹת הַגּוֹיִם יִהְיוּ עִמָּנוּ בְּשָׁלוֹם: | קֶשֶׁת. הַגּוֹיִם יְשַׁבֵּר: | עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ. רִכְבֵי מִלְחָמוֹת: 46:11: הַרְפּוּ. עַצְמְכֶם מִלָּבוֹא עוֹד עַל יְרוּשָׁלַיִם: | וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים. שֶׁאֶעֱשֶׂה דִּין בָּכֶם: | אָרוּם בָּאָרֶץ. אֶתְרוֹמֵם בְּנִקְמָתִי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בַּגּוֹיִם: 47:2: תִּקְעוּ כָף. הִתְעָרְבוּ יַחַד זֶה עִם זֶה לְהָרִיעַ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה: 47:4: יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ. יִתֵּן דֶּבֶר בָּעוֹבְדֵי כוֹכָבִים תַּחַת נַפְשֵׁנוּ, לִהְיוֹת חֲמָתוֹ מִתְקָרֶרֶת בָּהֶם וְאֵלּוּ נִצּוֹלִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם וְגוֹ׳״ (ישעיהו מג:ג). וּמְנַחֵם חִבֵּר יַדְבֵּר לְשׁוֹן הַנְהָגָה: 47:5: יִבְחַר לָנוּ וְגוֹ׳. וְיַחֲזִירֵנוּ לְתוֹכָהּ, וְאָז יִתְעַלֶּה בִּתְרוּעָה וְקוֹל שׁוֹפָר – שֶׁנִּתְקַע לְפָנָיו בְּשִׁיר עַל עוֹלוֹת וְזִבְחֵי שְׁלָמִים, וְנֹאמַר: זַמְּרוּ אֱלֹהִים וְגוֹ׳: 47:9: מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם. כָּךְ יֹאמְרוּ הַכֹּל: | יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ. עַכְשָׁיו הַכִּסֵּא שָׁלֵם וּבִגְדוּלָּה נִכֶּרֶת (פסיקתא רבתי ג:טז), וְיַגִּידוּ כִּי נֶאֶסְפוּ לְעִירוֹ: 47:10: נְדִיבֵי עַמִּים. שֶׁהִתְנַדְּבוּ עַצְמָם לִטְבֹּחַ וְלַהֲרֹג עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ: | עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם. שֶׁהָיָה נְדִיב לֵב הָרִאשׁוֹן תְּחִלָּה לַגֵּרִים (סוכה מט:). עַתָּה נוֹדַע כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ הַיְכֹלֶת בְּיָדוֹ לִהְיוֹת לְמָגֵן עַל כָּל הַבּוֹטְחִים בּוֹ: 48:2: בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ. לֶעָתִיד לָבֹא, כְּשֶׁיִּבְנֶה אֶת עִירוֹ, יִהְיֶה בִּשְׁבִילָהּ גָּדוֹל וּמְהֻלָּל: 48:3: יְפֵה נוֹף. עִיר שֶׁהוּא נוֹף יָפֶה, לְשׁוֹן נוֹף שֶׁל אִילָן. דָּבָר אַחֵר: כַּלַּת שֶׁל יוֹפִי, שֶׁכֵּן קוֹרִין בְּכַרְכֵּי הַיָּם לְכַלָּה נִינְפִי (ראש השנה כו.). וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ כְּמוֹ ״שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת״ (יהושע יז:יא), קוֹנְטְרִיאָ״ה בְּלַעַ״ז. אֲבָל דּוֹנָשׁ פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן נוֹף שֶׁל אִילָן, וְנִקְרָא הַר צִיּוֹן, יְפֵה נוֹף כִּי הוּא הַר הַזֵּיתִים (ס״א אינו): | מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. וּמַה הִיא מְשׂוֹשָׂהּ? יַרְכְּתֵי צָפוֹן, אַנְגְלָ״שׁ בְּלַעַ״ז, ״יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה״ (ויקרא א:יא) שֶׁשָּׁם שׁוֹחֲטִין חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, וּמִי שֶׁהָיָה עָצֵב עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ מֵבִיא חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, וְהוּא יוֹצֵא מִשָּׁם שָׂמֵחַ; וְעַל יְדֵי הַקָּרְבָּנוֹת טוֹבָה בָּאָה: 48:4: נוֹדַע לְמִשְׂגָּב. כְּשֶׁיִּשְׁכֹּן בָּהּ לֶעָתִיד, יֹאמְרוּ כֵּן: 48:5: הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ. לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ בְּמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג (יחזקאל לח:א-ג): | עָבְרוּ יַחְדָּו. לַמִּלְחָמָה: 48:6: הֵמָּה רָאוּ. אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹצֵא וְנִלְחָם בַּגּוֹיִם הָהֵם, כֵּן תָּמָהוּ: | נֶחְפָּזוּ. פוֹרְנְ״ט אָטוֹרְדִי״ץ בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״וּבְפַחֲזוּתָם״ (ירמיהו כג:לב): 48:8: בְּרוּחַ קָדִים. הוּא לְשׁוֹן פּוּרְעָנוּת, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע בּוֹ מִן הָרְשָׁעִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיּוֹלֶךְ ה׳ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים וְגוֹ׳״ (שמות יד:כא). וְכֵן בְּצוֹר: ״רוּחַ הַקָּדִים שִׁבְּרֵךְ בְּלֵב יַמִּים״ (יחזקאל כז:כו). ״כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם לִפְנֵי אוֹיֵב״ (ירמיהו יח:יז): | אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ. הֵם שְׁכֵינֵי צוֹר, הִיא אַפְרִיקָא, וּמֵאֱדוֹם הִיא: 48:9: כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ. הַנֶּחָמוֹת מִפִּי הַנְּבִיאִים כֵּן רָאִינוּ: 48:10: דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ. הַנָּבִיא חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר: דִּמִּינוּ וְקִוִּינוּ אֶל חַסְדֶּךָ, לִרְאוֹת תְּשׁוּעָתְךָ זוֹ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ. וּמְנַחֵם פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה, כְּמוֹ ״אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ״ (אסתר ד:יג): 48:11: כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ. כַּאֲשֶׁר שִׁמְךָ גָּדוֹל, כֵּן תְּהִלָּתְךָ גָּדוֹל בְּפִי כֹּל: 48:12: תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה. כָּל שְׁאָר עָרֵי יְהוּדָה הֵם לְצִיּוֹן בָּנוֹת, כְּמוֹ ״וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ״ (במדבר לב:מב): | לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ. שֶׁתַּעֲשֶׂה דִּין בָּאֻמּוֹת: 48:13: סֹבּוּ צִיּוֹן. אַתֶּם, הַבּוֹנִים אוֹתָהּ: | סִפְרוּ. לְשׁוֹן מִנְיָן: דְּעוּ כַּמָּה מִגְדָּלִים רְאוּיִים לָהּ: 48:14: לְחֵילָה. לְחוֹמוֹתֶיהָ, כְּמוֹ ״חֵיל וְחוֹמָה״ (איכה ב:ח): | פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ. הַגְבִּיהוּ בִּירְנִיּוֹתֶיהָ, כְּמוֹ ״אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה״ (דברים ג:יז) דִּמְתַרְגְּמִינָן ״רָמָתָא״: | לְמַעַן תְּסַפְּרוּ. אֶת גָּבְהָהּ וְאֶת יָפְיָהּ לְדוֹר שֶׁאַחֲרֵיכֶם: 48:15: עַלְמוּת. כְּאָדָם הַמַּנְהִיג אֶת בְּנוֹ קָטָן לְאַט, וּמְנַחֵם פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן עוֹלָם, וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ יְנַהֲגֵנוּ לְעוֹלָמִים:
פירוש רד”ק
46:1: עלמות. כבר כתבנו שהוא משמות כלי הנגון גם זה המזמור לעתיד בקבוץ גליות או במלחמת גוג ומגוג: 46:2: אלהים. בהיות הצרות והם חבלי משיח יהי’ לנו מחסה ועזרה: | מאד. כי העזרה תהיה רבה בהנצל גוי אחד כמו ישראל מעמים רבים: 46:3: על. הוא דרך משל על המלחמות החזקות שתהיינו בין העמים וכן יהמו יחמרו מימיו הכל דרך משל על המלחמות העצומות והצרות הגדולו’: 46:4: יחמרו. מענין חמרים חמרים כלומר יעשו המים הגלים הגבוהים בהמון הים בחזקה: 46:5: נהר. כלומר כשתהיה צרה גדולה ומלחמה ישראל לא ייראו אבל ישמחו וזהו שאמר דרך משל נהר פלגיו ישמחו כנגד הימים המרעישים ואמר שיצא נהר מירושלים והיא עיר אלהים שפלגי הנהר ההוא ישמחו יושבי עיר האלהים שהיא משכני עליון, והמקודש בהם היא ירושלים: 46:6: אלהים בקרבה. לפיכך בל תמוט: | לפנות בקר. לפי שמתחילה תהיה שם מלחמה על ירושלים והעת ההיא תקרא ערב והישועה תקרא בקר: 46:7: המו. אותם גוים וממלכות שהמו ובאו בהמון רב ימוטו והאל יתברך יתן עליהם בקולו ותמוג הארץ כלומר כל בני הארץ: 46:9: לכו. וראו הנסים כי הם מפעלות אלהים אשר שם שמות בארץ כי שממון גדול שם באותן הגוים אשר יצבאו על ירושלם שינצחו מועטים את המרובים: 46:10: משבית. כי באותה המלחמה יסופו כל המלחמות עד קצה הארץ כי לא תהיה עוד מלחמה לפי שיכירו הנשארים כי יד ה’ היא וישובו לעבודת האל כל העולם: | קשת ישבר. לפי שראו כי שבר קשת גוג ומגוג וקצץ חניתם: | עגלות ישרוף באש. ר”ל בחרון אף או כמשמעו כמו שנאמר אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו: 46:11: הרפו. הוא דברי השם אל האומות הרפו ממעשים רעים ודעו כי אני אלהים והיכולת בידי להקים ולהשפיל: | ארום בגוים. עתה אהיה רם בגוים ובכל הארץ, כי עד עתה לא הכירוני: 46:12: יי. אז יאמרו ישראל ה’ צבאות עמנו שהצילנו מיד העמים: 47:1: למנצח. גם זה המזמור לימות המשיח אחר מלחמת גוג ומגוג: 47:2: כל אומרים ישראל כל העמים יתקעו כף ושמחו עמנו כבר ידעתם כי הוא האלהים והוא המלך על כל הארץ: 47:3: כי. הוא על כל והכל תחת ידו והוא נורא: 47:4: ידבר. ינהג כלומר נהגם מקצה הארץ אל ירושלים: 47:5: יבחר. מה שהיה מקדם שלנו עתה גם כן בחר אותה לנו והשיבנו אליה, והארץ הזאת היא גאון יעקב ותפארתם כי בו יתפארו על כל הגוים: | את גאון. את זה נקוד סגול והוא במאריך בלא מקף שלא כמנהג: | אשר אהב. המקום הזה אהבו האל והוא ירושלים: 47:6: עלה אלהים. יאמרו ישראל כשישירו לאל עלה אלהים בתרועה כלומר עתה נתעלה על הכל: 47:7: זמרו אלהים. כמו לאלהים וכפל זמרו לחזק: | למלכנו. כי עתה בנו נתייחד שמו בעולם והוא מלכנו אבל ביום ההוא יהיה מלך על כל הארץ: | משכיל. כל משכיל בין בישראל בין באומות העולם יזמרו לאל יתברך, אע”פ שלכל העמים אמר כל העמים תקעו כף בין משכילים ושאינם משכילים מ”מ תקיעת הכף ונשיאת הקול ברנה שוה לכל אדם אבל לחבר שיר וזמרה אינו אלא למשכילים: 47:9: מלך. עד עתה מלך אלהים על ישראל לבדם אבל עתה מלך על כל הגוי’, וישב על כסא קדשו כמו מלך על כסאו והכל תחתיו: 47:10: נדיבי. הגדולים אשר בכל עם ועם יהיו נאספים עם אלהי אברהם כי הוא הודיעי שמו בעולם תחילה כמו שאומר ויקרא שם אברם בשם ה’: | כי לאלהים יבאו מגיני ארץ. והם הגדולים והמלכים: | נעלה. ביום ההוא יהיה מאד נעלה על הכל: 48:1: שיר. גם זה המזמור לימות המשיח וזוכר שבח ירושלים: 48:2: גדול ה’, בעיר אלהינו. כי שם יגדלוהו כל בשר: 48:3: יפה. הר ציון הוא יפה המחוז כלומר אין גדול בכל המחוז כמוהו. נוף פירושו מחוז. ואדוני אבי ז”ל פי’ כי ידוע הוא כי היישוב נחלק לשבעה חלקים והחלקים האלה נקראו בלשון הקדש נופות ובלשון ערבי איקלימים אמר כי כל אדם שיצא מנוף אחד לנוף אחר יחלה בהשתנות האויר, ואויר כל א”י כל שכן אויר ירושלים היה יפה נוף והיה משוש כל הארץ כי אפילו היו באים שם חולים היו מתרפאים כי אוירה ממוזג וטוב: | הר ציון ירכתי צפון. כי ציון בצפון ירושלים: | קרית מלך רב. מלך גדול והוא דוד או אמר רב על מלך המשיח: 48:4: אלהים בארמנותיה. ערים חזקים בבניין וגבוהים להשגב שם, אבל ארמנות ירושלים החוזק שלהם טוב מזה כי אלהים נודע בהם שהוא למשגב לכל המבקשים להשגב בו: 48:5: נועדו. העי”ן בשו”א אע”פ שהוא באתנחתא אמר תדעו כי אלהים בירושלים למשגב כי המלכים נועדו שם עם גוג ומגוג להלחם בירושלים ועברו בה יחדיו: 48:6: המה. כאשר ראו נפלאות האל ית’ וגבורתו תמהו נבהלו ונחפזו: 48:7: רעדה. שם באותו מקום שהיו חושבים להרוג הרג רב שם תאחזם רעדה וחיל כיולדה ויפלו שם כולם חללים: 48:8: ברוח. כאלו הוכו ברוח קדים עזה שתשבר אניות תרשיש: | תרשיש. כי היא היתה מבוא לספינות: 48:9: כאשר. יאמרו ישראל ביום ההוא כאשר שמענו הנביאים שנתנבאו על מפלת גוג ומגוג כן ראינו בעיר ה’ צבאות: | צבאות. כי הוא אדון צבאות מעלה וצבאות מטה: | בעיר אלהינו. כי הוא אלהינו ושפטינו מן הגוים העצומים, וכמו שהצילה והכינה כן יכוננה עד עולם: 48:10: דמינו. חשבנו בלבנו בהלחם עלינו: | חסדך. שהוא חסד גדול יושיענו ר “ל על הכבוד השוכן בהיכל שהוא חסד גדול לישראל: 48:11: כשמך. כמו שהיה שמך בפי הנביאים המתנבאים העתידות כן הוא היום על קצות הארץ כשיראו שנתקיימו יהיו משבחים לשמך ואומרים צדק מלאה ימינך: | וארץ. בסגול באתנחתא: 48:12: ישמח. ביום הישועה ישמח הר ציון דרך משל או יהיה גם כן פירושו ישמחו שוכני הר ציון: | תגלנה בנות יהודה. הערים אשר סביבות ירושלים שהם כבנות לה: | למען משפטיך. שעשות בצובאים על ירושלים: 48:13: סובו. אמר כן על בניין ציון וירושלים וזכר ציון כי הוא העיקר ואמר לעמים לכו סביב לציון והקיפו אותה וראו ביופי בניינה וספרו המגדלים אשר סביבותיהם: 48:14: לחילה. היא החומה הקטנה אשר סביב החומה הגדולה: | פסגו ארמנותיה. כלומר ראו ארמנותיה שהם גבוהים נראים כמו פסגה: | למען תספרו לדור אחרון. כלומר דור אל דור שלא ראו בנין יפה כאותו בנין שיהי’ בציון ובירושלים לעתיד לבא: 48:15: כי. לפי שהוא אלהינו תהיה לנו הטובה הגדולה הזאת: | הוא ינהגנו על מות. כמו עד מות כלומר עד מותינו ינהגינו בזה הכבוד, וי”ל כמו מלה אחת וחסר כ”ף הדמיון וענינו ינהגנו כמו ימי עלומינו כלומר כמו שנהגו מקדם:
פירוש מלבי”ם
46:1: למנצח לבני קרח, מבואר מענינו שנתיסד על שטף מים רבים שהיה אז בארץ סוריא, שנהר פרץ את גדותיו ושטף מדינות והחריב ערים רבים ושם שמות בארץ, ובהגיע השטף לארץ הקדושה שם לא הזיק מאומה, מפני כבוד ה’ השוכן בירושלים, אשר לפניו השתחוו בני אלים אלה בהדרת קדש, כמו ששורר על כזאת למעלה סי’ כ”ט, ובעת ההיא היה עריץ אחד ממלכי סוריא מרגיז ממלכות וכבש והחריב מדינות רבות, וישם פניו להלחם בישראל, ושטף הנהר אבד את מחנהו וכלי מלחמתו ומזה ראו כי ה’ אתם, וכמו ששרו בני קרח על כזאת לקמן סי’ מ”ח עי”ש: 46:2: אלהים לנו, ר”ל בטחוננו על ה’ י”ל ג’ מעלות, א. שהוא לנו מחסה ועז, ב. שלא לבד שהוא מחסה בעת שלום, כי הוא גם עזרה בצרות, בעת צרה, ג. שאין צריך לבקשהו הרבה ולהמתין על עזרתו כי הוא נמצא מאד וקרוב לקוראיו: 46:3: על כן לא נירא בהמיר ארץ, את מקומה, ובעת שימוטו ההרים בלב ימים, הגם כי יהמו יחמרו מימיו של הנהר שיזכיר בסמוך, והגם שירעשו הרים בגאותו של הנהר, בכ”ז לא נירא: 46:5: נהר, ר”ל הנהר הזה שדבר בו בפסוק הקודם (אשר הרים ירעשו בגאותו), פלגיו ישמחו את עיר אלהים, שלא לבד שלא ישחית ערי אלהים בגאותו כי בהפך פלגיו ישמחו אותה כי ירוה שדותיה לברכה, וזה יען שהיא עיר של קדוש משכני עליון, ועי”כ אלהים בקרבה, ולכן בל תמוט מן השטף הזה, כי יעזרה אלהים לפנות בקר שבעת הבקר העביר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים, ולמ”ש בסי’ מ”ח שהיה אז סערת רוח קדים, כמ”ש ברוח קדים תשבר אניות תרשיש, ר”ל שמצד קדים שהוא לפנות בוקר, הצד שהבוקר מאיר שם, בצד זה יושיעה אלהים: 46:7: המו, יאמר, ראו נא איך המו גוים ומטו ממלכות ע”י השטף הזה, הנהר נתן בקולו, ועי”כ תמוג ארץ, ונחרב רוב הישוב, אבל ה’ צבאות עמנו, ה’ המושל על צבאות אלה וחיל השטף והגלים שהם שלוחי ה’ והוא אלהים צבאות, שר הצבאות האדירים האלה, והוא עמנו, וא”כ משגב לנו מה שהוא אלהי יעקב ומשגיח עליהם בהשגחתו: 46:9: לכו, עתה ישוטטו רעיוני המשורר על כל המהפכה אשר הפכו הצבאות האלה מים רבים אדירים בפקודת ה’ ויאמר, אתם בני תבל ! לכו חזו שזה לא נעשה במקרה, כי היא מפעלות אלהים אשר הוא שם שמות ושממון בארץ: 46:10: משבית, משים פניו אל העריץ המרגיז ממלכות ומחריב הארץ בעת ההיא, אומר אני אל המשבית ומחריב ע”י מלחמות עד קצה הארץ, שבמלחמות שעשה השבית רוב הישוב, אומר אני אליו שמעתה קשת ישבר, ויקצץ את החניתים, ואת העגלות (שהם המרכבות שבם נלחם) ישרף באש, שמעתה אין צריך שהוא יהיה שבט אפו של ה’ להחריב הארץ, אחר שה’ בעצמו יצא עם צבאותיו להחריבה ויש לו שלוחים אחרים ע”ז, לכן הרפו, אתם מחריבי תבל הרפו עתה, ודעו כי אנכי אלהים, וכי אנכי בעצמי ארום בגוים וארום בארץ, ר”ל כי עת שהייתם אתם שלוחי ה’ להחריב, אמרתם כי בכח ידכם עשיתם זאת, אבל עתה ידעו כולם שאני המרגיז ארץ ממקומה, ובכל זה ה’ צבאות עמנו, ולא תגע אלינו הרעה, וכיון ג”כ שע”י השטף הזה נשבר כחו של העריץ המרגיז הארץ, ולכן אמר שמעתה קשת ישבר וקצץ חנית, כי נשתה גבורתו, וה’ בעצמו בא לשפוט הארץ, ועי”כ נצולו ישראל גם מן רעת המרגיז הארץ שהיו פניו מועדות לבא עליהם, וה’ צבאות עמנו להצילנו גם מידו: 47:1: למנצח לבני קרח, הוסד על עת העתיד המקוה שיכירו כל העמים מלכות ה’ וילכו לבקש פני ה’ בציון: 47:2: כל העמים, בזמן הזה העמים הם במלחמה תמידית גוי בגוי ממלכה בממלכה, וזה משתי סיבות, א. בסבת האמונה, שכל בעל אמונה מיוחדת ילחם וירצה להכריח בעל אמונה אחרת אל אמונתו, ב. בסבת המשרה והממשלה שכל עם רוצה להשתרר על עמים זולתו, עפ”ז יאמר לעתיד לבוא לא ישא גוי אל גוי חרב, רק כל העמים יתקעו כף זה לזה לעשות שלום ביניהם עד עולם להשבית חרב ומלחמה, כי אז יעבדו כולם אל אחד וה’ יהיה מלך אחד על כולם, ועז”א הריעו לאלהים בקול רנה, שהיה דרכם להריע בתרועה וקול שופר בעת המלכת מלך חדש, ואז ימליכו כולם את האלהים למלך על כל הארץ, ויריעו תרועה גדולה, בענין שלא יהיו עוד לאמונות שונות, ולא יחצו עוד לכמה מחנות: 47:3: כי ה’ עליון נורא, הנה מצד האמונה, עתה יש מכחישים הסבה הראשונה לגמרי ואומרים שהכוכבים והמזלות המה היוצרים, ואז יהיה ה’ עליון, ויש שמודים בסבה הראשונה וקרו ליה אלהא דאלהיא רק שאומרים שאינו נורא, אחר שאין משגיח בשפלים ואינו גומל ומעניש, וא”כ אין להתירא ממנו, כמ”ש רם על כל גוים ה’, וע”כ היו מתיראים מהכוכבים בחשבם שלהם נתנה הממשלה, ואז יהיה נורא — ומצד המלוכה והמשרה יהיה אז מלך גדול על כל הארץ עתה יבאר שני אלה. ידבר, ואז ידבר וינהיג את העכו”ם תחתינו מצד הנהגת המשפט, כמ”ש ושפט בין הגוים, ולאומים תחת רגלינו, מצד הדת והתורה, כמ”ש שם כי מציון תצא תורה: 47:5: יבחר, מבאר מאיזה מקום תצא הנהגת המלוכה והדת, שזה יהיה מציון, שהגם שהיא חרבה עתה, עוד יבחר לנו את נחלתינו שהתחלת השראת השכינה שם הראה ליעקב במראה הסולם שראה בהר ההוא, (ששם ראה ג”כ את המקדש הבנוי לעתיד לבא כמ”ש חז”ל), וז”ש את גאון יעקב אשר אהב: 47:6: עלה, עתה מצייר איך המלך הגדול הזה מקבל את המלוכה הזאת שהעמים ממליכים אותו, והוא מתעלה עתה מן הנהגתו הקדומה שהנהיג טרם המלך מפי בריותיו זה המלכות העצום, אל הנהגה אחרת נעלה ורמה מן ההנהגה הראשונה, כי הנהגת ה’ בזה”ז תהיה לפעמים ע”י שם אלהים, והוא בעת שינהיג ע”פ הנהגת הטבע, ולפעמים תהיה ע”י שם הויה, והוא בעת שינהיג ע”פ הנסים והנפלאות, והנהגה זו תהיה בשביל ישראל, ונקרא אז בשם מלכנו, או גואלנו, אלהי ישראל, אלהי יעקב, קדוש ישראל וכדומה ואז יתנשאו שני הנהגות האלה ויתעלו עילוי רב, שע”י התרועה הזאת שהמליכו אותו עלה אלהים, התעלה ההנהגה שינהיג ע”י שם אלהים, כי הנהגת הטבע תשתנה אז אל טבע מעולה מהראשונה כמ”ש הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה, וכן ע”י קול שופר עלה ה’, היינו ההנהגה הנסיית שהוא ע”י שם הויה, כי יהיה נסים נפלאים ונעלים ומתמידים יותר מהקודמים, ומפרש ע”י שעלה אלהים בתרועה: 47:7: זמרו אלהים זמרו, תתנו שבח לשם אלהים שעלה ונתעלה, וע”י שעלה ה’ בקול שופר זמרו למלכנו זמרו, ששם מלכנו הבא בכינוי מורה על הנהגתו הנסיית, שעלה עתה ע”י קול השופר שהוא סימן אל קיבוץ גליות, כמ”ש והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, וטעם ההתעלות הזאת הוא כי מלך כל הארץ אלהים, שגם מצד הנהגתו הפשוטה שע”י שם אלהים, הוא עתה מלך כל הארץ, וכלם עובדים אותו, וע”כ זמרו משכיל שאז ישכילו כולם מלכות ה’ וגדולתו: 47:9: מלך, עד עתה סדר התחלת המלוכה, עתה מציין התמדת המלכות, כבר מלך אלהים על גוים, וגם ישב על כסא קדשו, שאינו יושב עוד על הכסא שישב עד עתה שהוא השמים והמערכת (כמ”ש ה’ בשמים הכין כסאו) רק ישב על כסא קדשו, כסא הנהגה הפלאיית שהוא בקדש נעלה מן הטבע: 47:10: נדיבי, ועתה נאספו נדיבי עמים שהתנדבו לגייר א”ע, והם עם אלהי אברהם שהיה ראש לגרים, כי לאלהים (נאספו) מגני ארץ כל הצדיקים והחסידים שהם מגני ארץ, ובעת ההיא מאד נעלה, יתעלה בהנהגתו תמיד מעלה מעלה בנסים חדשים ואותות ונפלאות אשר לא נבראו: 48:1: שיר מזמור, מזמור זה נתיסד על סער גדול שהיה בעת ההיא מפוצץ הרים ומשבר סלעים, ובהר ציון ששם ג”כ היה הסער לא הזיק מאומה, כי ה’ השוכן בהר הזה הגין עליה, והיה הסער הזה להם לטובה כי אז התחברו מלכי ארץ וירדו באניות תרשיש לכבוש את ארץ ישראל, והסער הזה שבר אניותיהם והכה בים חילם, והוא קרוב עם המזמור שלמעלה סי’ מ”ו: 48:2: גדול ה’ ומהולל מאד, לא כל גדול הוא מהולל, שלפעמים ע”י גדולתו לא ישים לב על השפלים ממנו ולא יהללו בשערים מעשיו אבל ה’ במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, עד שהוא גדול מצד עצמו, וגם מהולל מצד ענותו להשגיח על כל, וההילול תהיה לרוב רק מרחוק, כי מקרוב יראו שמעלתו יש לה גבול ולא יהללוהו כ”כ, אבל ה’ הוא מהולל בעיר אלהינו, וביחוד הוא ההילול על השגחתו בעיר אלהינו, וביחוד על הר קדשו, ומפרש דברי התהלה שמהללים לאמר יפה, הגם שהר ציון י”ל כל המעלות, שהוא מצד עצמו יפה נוף, שהאקלים שההר שוכן בו הוא יפה מאד, וגם הוא משוש כל הארץ, וגם הוא קרית מלך רב, ששם עיר הבירה של מלך גדול, בכ”ז כל אלה המעלות אינם המשגב והתוקף של המקום ההוא, רק מה שאלהים בארמנותיה, עי”ז הוא נודע למשגב שעקר החוזק שלה מה שאלהים שוכן בארמנותיה, וזה פירוש על מהולל מאד, שבזה יהללו את ה’ על ששכן שכינתו בציון והוא משגבה עתה יתחיל ספור המעשה שקרה בעת ההיא: 48:5: כי הנה המלכים נועדו, שהתועדו ללכת לכבוש את ירושלים, וגם עברו יחדו שעברו באניות על ים תרשיש, אולם (ו-ז) המה ראו השגחת ה’ בעיניהם, וכן תמהו ונבהלו עד שנחפזו לברוח, ואחזתם שם רעדה, ומה ראו? (ח-ט) ברוח קדים תשבר אניות תרשיש, איך ע”י רוח קדים נשברו אניותיהם, ושיעור הכתובים ברוח קדים תשבר אניות תרשיש, אלהים יכוננה עד עולם, הם ראו שע”י הרוח ששברה את אניות תרשיש ברוח הזה בעצמו כנן את ירושלים על מכונה בל תחרב ע”י האויבים, ומה שאמר כאשר שמענו וכו’ הוא מאמר מוסגר, שכמו ששמענו שמע הרוח הזה, כן ראינו אותו בעיר ה’, שגם שם היה הסער כמו על הים, וברוח הזה אלהים יכוננה עד עולם, סלה, נשלם הענין: 48:10: דמינו, עד הנה לא היה לנו שום ציור ודמות מדין ומשפט, רק ציור של חסד, כי בקרב היכלך לא הרגשנו ממך שום דין ורוגז ועונש, אך טוב וחסד, עד כי בקרב היכלך לפי הנהגתך שם, לא דמינו רק חסדך, לא היה לנו דמות וציור רק ציור החסד, אבל עתה ראינו, כי כשמך אלהים כן תהלתך על קצוי ארץ, שתהלתך היוצא על קצוי ארץ חוץ מן ההיכל, היא מתיחסת אל שמך אלהים שהוא מורה שאתה דיין ושופט צדק להעניש להראוים לעונש, כי שם מהללים אותך שצדק מלאה ימינך, שם נגלית במדת הצדק שהוא תואר אל השופט הבלתי נושא פנים ובלתי עושה חסד לוותר לחייבים, רק שופט בצדק, (ור”ל שהנהגתו בקרב היכלו עם ישראל הוא חסד, אבל הנהגתו עם העולם הוא בדין, כי כן העניש את העמים שבאו באניות תרשיש וישראל נצולו בחסדו): 48:12: ישמח, הר ציון ישמח למען משפטיך, כי המשפטים האלה היו לטובתם להצילם מאויביהם: 48:13: סבו, אומר אחרי הסער הזה שהפיל מגדלים והרס מבצרים בכל ערי העמים, סבו את ציון והקיפוה, סביב, וראו אם נהרס שם איזה בנין, ספרו מגדליה אם נמצאו כולם ולא נהרס אחד מהם, אולם שיתו לבכם לחילה, ראו נא מי היא החומה המקפת את העיר ולא הניח את הסער ליכנס לתוכה, פסגו ארמנותיה עלו על ראש הפסגה של ארמנותיה, וראו מי השומר העומד בראש הארמונות לשמרה, למען תספרו לדור אחרון ותודיעו להם: 48:15: כי זה אלהים אלהינו, הוא חילה וחומתה, והוא השומר העומד על פסגת ארמנותיה (כמ”ש אלהים בארמנותיה נודע למשגב) והוא העומד לעולם ועד, והוא ינהגנו עלמות היינו עד עולם:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | “אלוקים לנו מחסה ועוז עזרה בצרות נמצא מאד” — ביטחון עיר ה’ גם בשבר
- אפיון - נבואה וחלום | מזמור מח — “גדול ה’ ומהולל מאד בעיר אלוקינו” — שיר ציון כעיר בלתי-ניתנת לכיבוש
הערות
מילה נדירה: הֲ/לָ/כֹף (Strong’s H3721) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ישעיהו,מיכה,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/יִבְחָר (Strong’s H2984) — מופיעה 3 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: קֵרֵחַ (Strong’s H7142) — מופיעה 3 פעמים בתנ”ך, ב: ויקרא,מלכים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“לכן לא נירא בהמיר ארץ”: מו — גם בקריסה קוסמית, ה’ מחסה. “נהר פלגיו ישמחו עיר אלוקים” — ירושלים כעדן. “ה’ צבאות עמנו”: ריפרין מ-מו — שלוש פעמים, ממסגר את המזמור. “שלח שלום בחילך” — תפילה לשלום בסיום מח.