תהלים מט — “שמעו זאת כל העמים” — חכמת המוות
פסוקים
לַמְנַצֵּ֬חַ׀לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר׃ שִׁמְעוּ־זֹ֭את כׇּל־הָעַמִּ֑ים הַ֝אֲזִ֗ינוּ כׇּל־יֹ֥שְׁבֵי חָֽלֶד׃ גַּם־בְּנֵ֣י אָ֭דָם גַּם־בְּנֵי־אִ֑ישׁ יַ֝֗חַד עָשִׁ֥יר וְאֶבְיֽוֹן׃ פִּ֭י יְדַבֵּ֣ר חׇכְמ֑וֹת וְהָג֖וּת לִבִּ֣י תְבוּנֽוֹת׃ אַטֶּ֣ה לְמָשָׁ֣ל אׇזְנִ֑י אֶפְתַּ֥ח בְּ֝כִנּ֗וֹר חִידָתִֽי׃ לָ֣מָּה אִ֭ירָא בִּ֣ימֵי רָ֑ע עֲוֺ֖ן עֲקֵבַ֣י יְסוּבֵּֽנִי׃ הַבֹּטְחִ֥ים עַל־חֵילָ֑ם וּבְרֹ֥ב עׇ֝שְׁרָ֗ם יִתְהַלָּֽלוּ׃ אָ֗ח לֹא־פָדֹ֣ה יִפְדֶּ֣ה אִ֑ישׁ לֹא־יִתֵּ֖ן לֵאלֹהִ֣ים כׇּפְרֽוֹ׃ וְ֭יֵקַר פִּדְי֥וֹן נַפְשָׁ֗ם וְחָדַ֥ל לְעוֹלָֽם׃ וִיחִי־ע֥וֹד לָנֶ֑צַח לֹ֖א יִרְאֶ֣ה הַשָּֽׁחַת׃ כִּ֤י יִרְאֶ֨ה׀ חֲכָ֘מִ֤ים יָמ֗וּתוּ יַ֤חַד כְּסִ֣יל וָבַ֣עַר יֹאבֵ֑דוּ וְעָזְב֖וּ לַאֲחֵרִ֣ים חֵילָֽם׃ קִרְבָּ֤ם בָּתֵּ֨ימוֹ׀ לְֽעוֹלָ֗ם מִ֭שְׁכְּנֹתָם לְד֣וֹר וָדֹ֑ר קָרְא֥וּ בִ֝שְׁמוֹתָ֗ם עֲלֵ֣י אֲדָמֽוֹת׃ וְאָדָ֣ם בִּ֭יקָר בַּל־יָלִ֑ין נִמְשַׁ֖ל כַּבְּהֵמ֣וֹת נִדְמֽוּ׃ זֶ֣ה דַ֭רְכָּם כֵּ֣סֶל לָ֑מוֹ וְאַחֲרֵיהֶ֓ם׀ בְּפִיהֶ֖ם יִרְצ֣וּ סֶֽלָה׃ כַּצֹּ֤אן׀ לִ֥שְׁא֣וֹל שַׁתּוּ֮ מָ֤וֶת יִ֫רְעֵ֥ם וַיִּרְדּ֘וּ־בָ֤ם יְשָׁרִ֨ים׀ לַבֹּ֗קֶר (וצירם) [וְ֭צוּרָם] לְבַלּ֥וֹת שְׁא֗וֹל מִזְּבֻ֥ל לֽוֹ׃ אַךְ־אֱלֹהִ֗ים יִפְדֶּ֣ה נַ֭פְשִׁי מִֽיַּד־שְׁא֑וֹל כִּ֖י יִקָּחֵ֣נִי סֶֽלָה׃ אַל־תִּ֭ירָא כִּֽי־יַעֲשִׁ֣ר אִ֑ישׁ כִּי־יִ֝רְבֶּ֗ה כְּב֣וֹד בֵּיתֽוֹ׃ כִּ֤י לֹ֣א בְ֭מוֹתוֹ יִקַּ֣ח הַכֹּ֑ל לֹֽא־יֵרֵ֖ד אַחֲרָ֣יו כְּבוֹדֽוֹ׃ כִּֽי־נַ֭פְשׁוֹ בְּחַיָּ֣יו יְבָרֵ֑ךְ וְ֝יוֹדֻ֗ךָ כִּי־תֵיטִ֥יב לָֽךְ׃ תָּ֭בוֹא עַד־דּ֣וֹר אֲבוֹתָ֑יו עַד־נֵ֝֗צַח לֹ֣א יִרְאוּ־אֽוֹר׃ אָדָ֣ם בִּ֭יקָר וְלֹ֣א יָבִ֑ין נִמְשַׁ֖ל כַּבְּהֵמ֣וֹת נִדְמֽוּ׃
פירוש רש”י
49:2: שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים. לְפִי שֶׁמִּזְמוֹר זֶה מְיֻסָּד עַל בְּנֵי אָדָם הַבּוֹטְחִים בְּעָשְׁרָם, אָמַר: כָּל הָעַמִּים, שֶׁכֻּלָּם צְרִיכִים יִסּוּר: | חָלֶד. הִיא הָאָרֶץ, עַל שֵׁם שֶׁהִיא נוֹשֶׁנֶת וַחֲלוּדָה, רדוייל״ייא בְּלַעַ״ז; וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ (חולין קכז.): עַל שֵׁם הַחוּלְדָּה, שֶׁהִיא בַּיַּבָּשָׁה וְאֵינָהּ בַּיָּם; דְּתָנוּ רַבָּנָן (חולין קכז.): כָּל שֶׁיֵּשׁ בַּיַּבָּשָׁה יֵשׁ בַּיָּם, חוּץ מִן הַחוּלְדָּה: 49:3: גַּם בְּנֵי אָדָם. בְּנֵי אַבְרָהָם, שֶׁנִּקְרָא ״הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים״ (יהושע יד:טו): בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה: | גַּם בְּנֵי אִישׁ. בְּנֵי נֹחַ, שֶׁנִּקְרָא ״אִישׁ צַדִּיק״ (בראשית ו:ט): 49:4: וְהָגוּת לִבִּי. מַחְשְׁבוֹת לִבִּי, תְּבוּנוֹת הֵם: 49:5: אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי. לְדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת ״מְשַׁל הַקַּדְמוֹנִי״ (שמואל א כד:יג): | אֶפְתַּח. לָכֶם חִידָתִי זֹאת בְּכִנּוֹר, וְזוֹ הִיא הַחִידָה: לָמָּה אֲנִי צָרִיךְ לִירָא בִּימֵי רָע בְּיוֹם פְּקֻדַּת עָוֹן? לְפִי שֶׁעֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי. עֲוֹנוֹת שֶׁאֲנִי דָּשׁ בֶּעָקֵב, שֶׁאֲנִי מְזַלְזֵל בָּהֶם, שֶׁהֵם בְּעֵינַי עֲבֵרוֹת קַלּוֹת – הֵם מַרְשִׁיעוֹת אוֹתִי בַּדִּין. וְכָל שֶׁכֵּן הָעֲשִׁירִים: 49:7: הַבּוֹטְחִים עַל חֵילָם. וּמָה בֶּצַע בְּמָמוֹנָם, הֲלֹא: 49:8: אָח. לֹא יוּכַל לִפְדּוֹת אֶת אָחִיו בְּמָמוֹנוֹ, לְפִי שֶׁאִם בָּאִים לִפְדּוֹת אִישׁ אֶת אָחִיו יִתְיַקֵּר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם מִכָּל הוֹן. לְפִיכָךְ עַל כָּרְחוֹ חָדֵל הוּא לְעוֹלָם מִלְּפַדּוֹתוֹ: 49:9: וְיֵקַר. (שֶׁיִּחְיֶה לָנֶצַח וְלֹא יִרְאֶה הַשַּׁחַת) וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ לְשׁוֹן מְנִיעָה כְּמוֹ ״אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז״ (ישעיה יג:יב), ״וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי״ (ויקרא כו:כח), כְּלוֹמַר וְיִמָּנַע פִּדְיוֹן נַפְשָׁם: 49:11: כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ. וְאֵין נִצּוֹלִין מִן הַמָּוֶת, לְפִיכָךְ עַל כָּרְחוֹ הוּא חָדֵל לִיגַע וְלִטְרֹחַ עַל פִּדְיוֹן אָחִיו: | חֵילָם. מָמוֹנָם. בַּחֲכָמִים נֶאֱמַר מִיתָה, שֶׁאֵינָם מֵתִים בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא הַגּוּף בִּלְבַד, וּבִכְסִיל וּבַעַר נֶאֱמַר אֲבֵדָה: 49:12: קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם. מַחְשְׁבוֹתָם לִבְנוֹת לָהֶם בָּתִּים שֶׁיִּתְקַיְּמוּ לְעוֹלָם: | קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם. אֶת בָּתֵּיהֶם שֶׁהֵם בּוֹנִים לְמַעַן יִהְיֶה לָהֶם לְזִכָּרוֹן, ״וְיִקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ״ (בראשית ד:יז). אַנְטִיוֹכוּס בָּנָה אַנְטוֹכִיָא, סְלִיקוּס בָּנָה סְלִיקִיָא: 49:13: בִּיקָר. לְשׁוֹן יְקָר וְתִפְאֶרֶת (ס״א אינו): | נִמְשַׁל. לְשׁוֹן מָשָׁל: | נִדְמוּ. לְשׁוֹן דְּמָמָה: 49:14: כֵּסֶל. שִׁטּוּת: | וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה. וְהַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם יְדַבְּרוּ בָהֶם וִיסַפְּרוּ בְּפִיהֶם מַה אֵרַע לָרִאשׁוֹנִים: | יִרְצוּ. לְשׁוֹן הַרְצָאַת דְּבָרִים, רטרירונ״ש בְּלַעַ״ז, וַחֲזַ״ל פֵּרְשׁוּ (שבת לא:): זֶה דַּרְכָּם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁסּוֹפָם אֲבוּדִים, אֲבָל כֵּסֶל לָמוֹ – חֵלֶב יֵשׁ לָהֶם עַל כִּסְלֵיהֶם וּמְכַסּוֹת אֶת כִּלְיוֹתֵיהֶם וְאֵינָן יוֹעֲצוֹת אוֹתָם לָשׁוּב מֵרָעָתָם. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר שִׁכְחָה הִיא לָהֶם עַל שֶׁשָּׁכְחוּ שֶׁסּוֹפָם לָמוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר: וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ, כְּלוֹמַר: יוֹם אַחֲרִיתָם תָּמִיד בְּפִיהֶם, וְאֵין חֲרֵדִים מִמֶּנּוּ: 49:15: כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ. כַּצֹּאן הַמִּתְאַסֵּף לַדִּיר כֵּן הֵם לִשְׁאוֹל: | שַׁתּוּ. דְּגוּשׁוֹת הַתָּי״ו בִּמְקוֹם תָּי״ו שְׁנִיָּה: לִשְׁאוֹל שׁוֹתְתוּ, לְשׁוֹן שְׁתוּתֶיהָ שֶׁל שְׁאוֹל, לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה. וְכֵן ״שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם״ (תהלים עג:ט), גַּם הוּא לְשׁוֹן שְׁתוּת: קָבְעוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם, לְשׁוֹנָם הָרָע: | מָוֶת יִרְעֵם. מַלְאַךְ הַמָּוֶת יֹאכְלֵם, וְאַל תִּתְמַהּ עַל לְשׁוֹן אֲכִילָה זוֹ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר ״יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת״ (איוב יח:יג). לָשׁוֹן אַחֵר: לְשׁוֹן רְצִיצָה, כְּמוֹ ״הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל״ (ירמיה טו:יב): | וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר. לְיוֹם הַגְּאֻלָּה, כְּשֶׁיִּזְרַח בָּקְרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ רוֹדִים בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים וְגוֹ׳״ (מלאכי ג:כא): | וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל. צוּרָתָם שֶׁל רְשָׁעִים תְּבַלֶּה אֶת הַשְּׁאוֹל, גֵּיהִנֹּם כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִים: | מִזְּבֻל לוֹ. מִהְיוֹת לָהֶם מָדוֹר; וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ וּמְלַהֶטֶת אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא״ (מלאכי ג:יט). וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ מִזְּבֻל לוֹ עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּזְּבוּל, שֶׁהֶחֱרִיבוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (מדרש תהלים מט:ג): 49:16: אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי. אֲבָל אֲנִי, שֶׁהִטֵּיתִי לְמָשָׁל אָזְנִי (תהלים מט:ה), אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי שֶׁלֹּא אֵלֵךְ אֶל שְׁאוֹל, כִּי יִקָּחֵנִי בְּחַיַּי לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו: 49:19: כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ. הָרָשָׁע מְבָרֵךְ אֶת נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו וְאוֹמֵר: שָׁלוֹם עָלֶיךָ נַפְשִׁי (תנחומא, משפטים ב), לֹא יְאֻנְךָ לָךְ שׁוּם רָעָה. אֲבָל אֲחֵרִים אֵין אוֹמְרִים עָלָיו כֵּן: | וְיוֹדוּךָ כִּי תֵיטִיב לָךְ. וְאַתָּה, אִם תִּשְׁמַע לִדְבָרַי, הַכֹּל יוֹדוּךָ, כִּי תֵיטִיב לְנַפְשְׁךָ לְיַשֵּׁר אֶת דְּרָכֶיךָ: 49:20: תָּבוֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו. כְּשֶׁתַּשְׁלִים יָמֶיךָ וְתָמוּת, תָּבֹא וְתִרְאֶה אֶת דּוֹר הָרְשָׁעִים אֲבוֹתָיו שֶׁל רָשָׁע נִדּוֹנִים בַּגֵּיהִנֹּם (סנהדרין קד:), אֲשֶׁר עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר: 49:21: אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין. דֶּרֶךְ הַחַיִּים נְתוּנָה לְפָנָיו, שֶׁאִם יֵלֵךְ בָּהּ הֲרֵי נִכְבָּד, אֵינוֹ מֵבִין אֶת הַטּוֹב:
פירוש רד”ק
49:1: שמעו זאת. זה המזמור על ענין העולם הזה והעולם הבא לפיכך אמר כל העמים וכל יושבי חלד כל מי שיחפוץ הדרך הטובה מאיזה עם שיהיה: 49:3: גם. הפחותים במעלה: | בני איש, הגדולים כמו גדעון בן יואש איש ישראל, וכן העשירים והאביונים כולם ישמעו זאת החכמ’ שאדבר: 49:4: פי ידבר. החכמות והתבונות שיהגה לבי ידבר אותן פי: 49:5: אטה. אמר דרך משל וחידה אדבר דרך סתומה ולפי שהמזמורי’ היו נאמרים על לשון נבל וכינור אמר אטה למשל אזני אל הכינור שינגן בו המנגן עם דברים אלה שהם משל וכן אפתח בכינור: 49:6: למה אירא בימי רע. עתה החל בדברי משל וחידה ואמר למה אירא בימי רע שהם ימי העה”ז כי הם ימי רע לכל המתעסק בם, ולמה אדאג על העושר ועל הקנין שהם כבוד העה”ז, כי אדאג על טובות העה”ז כלומר אם אשמח בו בתחילה לסוף אדאג בו, ולפי שהעקב הוא סוף כל הגוף נקרא סוף כל דבר עקב, או יהיה פי’: | עקבי. העה”ב שהוא העולם השכר והעונש שבסוף המעשה כי אין מעשה בעולם הבא ושם יסובוני עון כלומר עונש מעשי ששמחתי בטובת העה”ז ורדפתי אחריו: | יסובני. כתובה בוי”ו עם הדגש: 49:7: הבוטחים. הם בוטים על רוב עשרם ואין ראוי לי לעשות כמותם: 49:8: אח. מה יועיל עשרם ביום המיתה כי לא יוכל לפדות איש את אחיו מן המות בכל עושרם ולא יוכלו לתל אלהים כפרו אשר מאתו החיים והמות: 49:9: ויקר פדיון נפשם. כלומר שלא יהיה ולא ימצא: | וחדל לעולם. כי דבק עם הפסוק אשר אחריו כלומר חדל הדבר לעולם שדבר שא”א שיחיה עוד לנצח ולא יראה השחת דבר נמנע הוא: 49:10: ויחי. כלומר לזמן רב שלא יראה עוד השחת: 49:11: כי. חכמים וכסילים למיתה גופנית הם עומדים אבל החכמים אם ימות גופם לא תמות נשמתם ולא תאבד תקותם כאוהבי העה”ז שימותו הם ונשמתם ואין להם תקוה אחר המיתה: | וחילם. שיתעסקו בו בעודם יעזבוהו לאחרים מה יועיל להם, והחכמה שהתעסקו בה החכמים תועיל להם אחר מיתה: 49:12: קרבם. יש לפרש כי מ”ם בקרבם כינוי ואחריו הידיעה ויהיה פירושו הכי חושבים כי קרבם בתימו כ”כ הוא עסק’ לרדוף אחר הממון כאילו ישכנו בהיכלי מלך שבוני’ להם לעולם ויהיה משכנותם לדור ודור עד שקראו בשמותם עלי אדמות, כלומר כל בני בניהם ובתיהם גדולים ובצורים עד שיצא להם שם עלי אדמות: 49:13: ואדם. באותו היקר והממון לא ילין בו כלומר כשימות לא יהיה עמו ונקראת המיתה לינה כמו שנקראת גם כן שינה: | נדמו. הוא עניין דמיון והוא כפל לשון או פי’ נדמו נכרתו, כלומר כמו הבהמות שנכרתו במותן כן האדם הרע נכרת במותו שלא תשאר נשמתו אלא תאבד: 49:14: זה. זה דרך הרשעים לפי שהכסילות למו ולא ידעו עשות נכוחה: | ואחריהם בפיהם. ובניהם אחריהם ירצו במאמרם במה שישמעו מאבותם מתהללים בעושר כן ירצו הם באותו הדרך, וי”מ בפיהם בענין כמוהם וכשיעור דעתם כמו איש לפי אכלו: 49:15: כצאן. כמו הרועה שאוסף הצאן כן יהיה הרועה שלהם המות שיאספמו אל שאול: | שתו. פועל עומד כמו הושתו או הם שתו עצמם בלי תקוה אחר המות באחזם הדרך הרעה, ודגש תי”ו שתו תמורת הנח: | וירדו בם ישרים לבקר. כלומר עתה הרשעים למעלה והצדיקי’ למטה עד יום המות אבל ליום הדין ירדו הישרים ברשעים וקרא יום הדין בקר, כי תהיה אז ישועת ישראל כאמרו וזרחה לכם יראי שמי: | וצורם. כמו וצורתם או חזק כלומר כל חזקם ומעלותם סופה לבלות שאול כלומר כי השאול יבלם ואין להם תקוה עוד: | מזבול לו. מהזבול והממון היפה שהיה לו יצא אל הקבר: 49:16: אך אלהים. אמר הנביא בראותו אבדון נפשות הרשעים במותם יפדה אלהים נפשי מיד שאול שלא תאבד נפשי עם הגוף: | כי יקחני. כי ימיתני: 49:17: אל תירא כי יעשיר איש. אמר אל המקבל מוסרו אל תדאג אם תראה אדם עשיר ואינך כמותו כי תחיה אתה בעניותך כמו שיחיה הוא בעשרו או שמא יותר שבמותו לא יקח ממנו כלום אם כן אין לו יתרון עליך: 49:18: כי. פי’ הכל מאומה ממנו: 49:19: כי נפשו. היה לו לברך נפשו בחייו שלא יהא עסקיו להטיב לגופו כי אם לנפשו בחכמה ובמעשים טובים: | יברך. שפי’ ברכה תוספת טובה להורות כי רוב הטובה יש לו לאדם לעשות לנפשו והמעט לגופו כעדי שיחיה לבד: | ויודך כי תיטיב לך. דבר כנגד המשכיל אם תעשה זה יודוך המשכילים כי תטיב לעצמך: 49:20: תבא. לפי שזכר נפש הרשע שהיה לו להטיב ולא הטיב לפיכך תבא הנפש ההיא עם נפשות אבותיו שהיו רשעים כמהו ותאבד עם נפשותם: | עד נצח לא יראו אור. כמו אור הצדיקי’ והוא אור החיים שיחיו לעדי עד: 49:21: אדם. האדם הזה הוא ביקר והוא הנשמה הנקראת כבוד: | ולא יבין. בעודנו בחיים אין תבונה בו לאחוז דרכי הנפש כמו הבהמות לפיכך במותו יהיה נמשל להם ותאבד נפשו באין תקוה:
פירוש מלבי”ם
49:1: למנצח, תוכחת מוסר אל הבוטחים בעשרם ועובדים את גופם ואדמתם ומעבידים ומאבדים את נפשם ונשמתם, מראה על פניהם סכלותם כי יחליפו העולם העומד באובד, הרוחני בגשמי, הנקלה בנכבד, וכי נמשלו כבהמות נדמו: 49:2: שמעו זאת, תוכחה זו כוללת בין עמים ולאומים שהיא החברה המדינית, ובין יחידים היושבים חלד, כי בסכלות הזה השתבשו יחידים גם תעו בו גוים וממלכות: 49:3: גם, היא כוללת גם כל כתות האנשים, בין הנכבדים בין הנקלים, בין העשיר בין האביון, כי כולם יבערו ויכסלו בזה: 49:4: פי ידבר חכמות, המאמרים שיאמר בפיו הם דברי חכמה, והגות לבי תבונות, ותוך מאמריו החיצונים רצוף היקש תבוניי, למשל מה שיאמר שהכסף והעושר הם רק קנינים מדומים זה לקוח מדברי החכמה, אבל מה שיסביר את הדבר הוא היקש הלקוח מדרכי הבינה, וזה צורתו, האדם צריך שימיר קנין חיצוני בעד קנין מתעצם אליו יותר, למשל הכסף בעבור גופו, הנפש היא עצמות האדם נגד הגוף, התולדה מזה שצריך שימיר מחמדי הגוף בעד אושר הנפש, והיקש תבוניי הזה בנוי על היסוד הלקוח מדברי החכמה ממהות הנפש ושהיא עצמות האדם: 49:5: אטה למשל אזני, כי יתחיל דבריו במשל מן פדיון האח ופדיון עצמו ממות, שהוא משל אל פדיון הנפש ממות העצמי, אפתח בכנור חידתי, שמדי נגנו בכנור ימצא תיכף חדתו, ויבין הנמשל: 49:6: למה אירא, פסוק זה הוא כעין הצעה לכל מה שיאמר אח”ז, הנה ה’ הכין לנו מקור חיים היא הנפש הנצחיית אשר היא לא תמות במות הגוף כי תשאר צרורה בצרור החיים את ה’ בעדן הנפשות, וא”כ למה אירא בימי רע, כשיגיעו ימי המות למה אירא מן המות הלא היא יובילני אל החיים הנצחיים, ואך מה שאירא הוא כי עון עקבי יסובני, שאז יסובו אותי העונות שהלכתי והנהגתי בהם שלא שמרתי להכין לי צידה ליום מועד ולעשות דבר להשלמת נפשי, עד שלא אירא מן המות רק ממעשי הרעים: 49:7: הבוטחים, אומר אני אל הבוטחים על חילם, ולא יבטחו בו להיות אמצעי אל השלימות כמו לעשות בו צדקה וחסד, רק שברוב עשרם יתהללו, וזה הוא התכלית אצלם לאצור עושר רב: 49:8: אח, הכי לא יפדה איש את אחיו, שאם ירצה להמית את אחיו והוא יכול לפדותו בממון הכי לא יפדהו? ואם יקרה אכזר כזה שממונו חביב עליו מהצלת אחיו, הכי לא יתן לאלהים כפרו, היינו כופר עצמו, אם נתחייב מיתה וכופר יושת עליו שבו ינצל מן המות וכי לא יתן כספו בעד הצלת חייו? הלא ודאי יתנהו, א”כ אשאל אם כל אדם יתן את כל אשר לו בעד חיי גופו הגם שגופו אינו עקר האדם, ר”ל שהוא אינו עצם האדם הנשאר קיים ונצחי, שעיקר האדם הוא נפשו הנצחיית והגוף רק לבוש אליו: 49:9: ויקר, וא”כ הלא יקר ונעלה מן פדיון גופו העובר הוא פדיון נפשם, לפדות נפשם הנצחיית מן המות הנצחי, וא”כ מדוע וחדל לעולם, מדוע יחדלו המון האנשים מלפדות את נפשם בל תמות המות הנפשיי הנצחיי: 49:10: ויחי, ר”ל שהלא בפדותם את גופם לא יפדהו רק שיחיה חיי שעה לא על חיי עולם, כי בסוף ימות בהכרח וירד לשחת, אבל אם יפדה את נשמתו הלא יחי עוד לעולם חיים נצחיים, ולא יראה השחת, וא”כ היה ראוי שיתן כל הונו ורכושו בעד פדיון נשמתו, ומדוע חדל זאת לעולם ואין איש שם על לב לפדותה מני אבדון נצחי: 49:11: כי יראה, הלא צריך הוא לראות שבענין הנפשיי יש הבדל בין החכם ובין הכסיל, שחכמים ימותו וכסיל ובער יחד יאבדו, שהחכמים לא יאבדו כי נפשם תחיה לעד רק ימותו שהוא מיתת הגוף, אבל כסיל ובער הם יאבדו, כי לא ישאר שארית לנפשם, אבל בענין הממון אין שום הבדל בין האנשים כי כולם יעזבו לאחרים חילם, שעשרם יירשו אחרים אחרי מותם: 49:12: (יב-יג) קרבם, ר”ל הלא ראוי שידעו ויחשבו זאת בקרב לבם, כי בתימו אשר ישארו לעולם ומשכנותם, אשר ישארו לדור ודור, ר”ל הבתים והמשכנות של העשירים אשר ישארו אחרי מותם ביד זרים היורשים אותם, הם יקראו ויכריזו ויפרסמו בשמותם, דהיינו בשמם ובשליחותם, שהבתים האלה יהיו שלוחים מהם להכריז בשמם עלי אדמות ולהודיע לכל לאמר, דעו כי האדם אשר לא ילין ביקר, מי שלא יוכל לקחת עמו יקרו ונכסיו ללין עמו בקבר, האדם הזה נמשל כבהמות נדמה, היה סכל כבהמה, כי האדם צריך לקחת עמו את היקר, דהיינו לעשות בו חסד ומעשים טובים עד שישאר בידו לעת אחריתו, ומי שלא עשה זאת הוא נמשל כבהמה, כן יקראו ויכריזו בתי העשירים ומשכנותיהם, ר”ל שמן הבתים וארמנותיהם אשר עמלו בהם בבנינם והם עתה ביד זרים ילמדו כל בני אדם המוסר הזה: 49:14: זה דרכם, וא”כ איך יהי’ דרכם זה כסל למו, איך יהי’ זה תקותם ואיך ישימו כסלם בעושר כזה שיכריז אחרי מותם שהיו דומים כבהמות? ואיך אחריהם בפיהם ירצו, שבצואתם בעת מותם יגלו רצונם בפיהם מי שיירש נחלתם אחריהם, היש שטות גדול מזה? סלה סיום הענין: 49:15: כצאן לשאול שתו, כחות החיים דומים כצאן שסוף בהמה לשחיטה כן לשאול שתו, והמות ירעה אותם כמו שהצאן מפטמין אותם בכדי לטבחם ולהמיתם, כן סבת רעיתם ומזונם הוא המות, שע”י המות וההעדר הכרוך בטבע החומר יותכו ליחותיו תמיד ויצטרך אל המזון להשלים תמורת הניתך, ואחר שהתמורה חלושה מן הליחות השרשי יופסד הליחות השרשי ויתמעט תמיד עד שימות, וירדו, אולם נגד כחות החיים הממירים מזגיהם תמיד ונתכים ומתקרבים אל המות, נמצא ג”כ כחות ישרים, שהם הכחות הנפשיות והשכליות כמו כח הבינה והדעת ויתר המדות הטובות שהם כולם ישרים ותמימים, והם ירדו, כצאן האלה שהם כחות החיים וימשלו בם ע”י כח הממשלה אשר בנפש בכל בקר, ויבקרו אותם כבקרת רועה עדרו, וצורם שהוא הצור החזק שלהם שהיא הנפש הנצחיית (שנקראת בשם צור כמ”ש ויעתק צור ממקומו וכמש”ש) הוא ירדה בם לבלות שאול מזבול לו, שהוא יבלה את השאול בל יהי’ זבול ומעון לו להצור הזה, שנפשו הרוחנית תתגבר על כחות החומריים וישיבם אל היושר והשיוי ואל הנצחיות, וימשול על כח ההעדר שהוא השאול הכרוך בטבע החומר ויגבור השכל והצורה והרוחני על בני השאול ואבדון אלה: 49:16: אך, אולם אנכי לא נמשכתי אחרי החומר, ואלהים יפדה נפשי הרוחנית מיד שאול, כי יקחני אליו להיות נפשי צרורה בצרור החיים עם ה’ אלהי הרוחות, סלה, סיום הענין: 49:17: אל תירא, בל תתירא ולבך אל יהגה אימה, באשר תחשב כי בזה יעשיר איש במה שירבה כבוד ביתו, במה שביתו מלא כבוד מרוב הקנינים והחמודות, אל תחשוב שהיא היא העושר של האיש, לא זאת כי אם לא במותו יקח הכל, אם אין הקנינים מתעצמים עמו עד שיוכל לקחתם עמו בעת מותו, ע”י שיוציא ממונו לצדקה ומע”ט שאז הקנינים הם שלו גם אחר מותו, כי הצליח בם את נפשו והלך לפניו צדקו, אם לא יוכל לקחת הכל במותו רק ישארו פה ביד זרים, א”כ הלא לא ירד אחריו כבודו ואינו כבוד אמתי אחר שלא ישאר אצלו: 49:19: כי, מי שרוצה שיהיו הקנינים שלו, צריך שיוציאם בצרכי נשמתו, עד שעם חייו יברך את נפשו לא את גופו, ויודוך רק אז יודוך אם תיטיב לך, לנשמתך, לא אם תיטיב לזרים יורשי עשרך: 49:20: תבא, אם תבא עד דור אבותיו (של האיש שלא ירד אחריו כבודו) תראה כי עד נצח לא יראו אור כי יאבדו לנצח: 49:21: ואדם, האדם שי”ל יקר שהיא נפשו הנצחיית שהוא יקר אמתי, והוא לא יבין ויחליפנה בעבור הבל ורעות רוח, א”כ הוא נמשל כבהמות נדמו, כי חיי גוף האדם דומה כחיי הבהמה כמות זה כן מות זה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | “שמעו זאת כל העמים” — פנייה לכלל האנושות, שיר חכמה על מוות ועושר
- אפיון - בחירה ודחייה | “אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו” — ריפרין כפול: אין ניצחון קבע בלי ה’
הערות
מילה נדירה: וַ/יָּרֶד (Strong’s H7286) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים א,ישעיהו,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: כְּסִיל (Strong’s H3685) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ישעיהו,עמוס,איוב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
שיר חכמה אוניברסלי: מספר הפעמים שהמילה “אדם/איש” מופיעה — כולל גם חכמים וגם כסילים שווים בתוצאה. “אך אלוקים יפדה נפשי”: פסוק טז — ניצוץ תקווה בתוך תיאור מוות — הבדל הצדיק מהרשע.