תהלים כב — “אלי אלי למה עזבתני”
פסוקים
לַ֭מְנַצֵּחַ עַל־אַיֶּ֥לֶת הַשַּׁ֗חַר מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ אֵלִ֣י אֵ֭לִי לָמָ֣ה עֲזַבְתָּ֑נִי רָח֥וֹק מִֽ֝ישׁוּעָתִ֗י דִּבְרֵ֥י שַׁאֲגָתִֽי׃ אֱֽלֹהַ֗י אֶקְרָ֣א י֭וֹמָם וְלֹ֣א תַעֲנֶ֑ה וְ֝לַ֗יְלָה וְֽלֹא־דֻֽמִיָּ֥ה לִֽי׃ וְאַתָּ֥ה קָד֑וֹשׁ י֝וֹשֵׁ֗ב תְּהִלּ֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל׃ בְּ֭ךָ בָּטְח֣וּ אֲבֹתֵ֑ינוּ בָּ֝טְח֗וּ וַֽתְּפַלְּטֵֽמוֹ׃ אֵלֶ֣יךָ זָעֲק֣וּ וְנִמְלָ֑טוּ בְּךָ֖ בָטְח֣וּ וְלֹא־בֽוֹשׁוּ׃ וְאָנֹכִ֣י תוֹלַ֣עַת וְלֹא־אִ֑ישׁ חֶרְפַּ֥ת אָ֝דָ֗ם וּבְז֥וּי עָֽם׃ כׇּל־רֹ֭אַי יַלְעִ֣גוּ לִ֑י יַפְטִ֥ירוּ בְ֝שָׂפָ֗ה יָנִ֥יעוּ רֹֽאשׁ׃ גֹּ֣ל אֶל־יְהֹוָ֣ה יְפַלְּטֵ֑הוּ יַ֝צִּילֵ֗הוּ כִּ֘י־חָ֥פֵֽץ־בּֽוֹ׃ כִּֽי־אַתָּ֣ה גֹחִ֣י מִבָּ֑טֶן מַ֝בְטִיחִ֗י עַל־שְׁדֵ֥י אִמִּֽי׃ עָ֭לֶיךָ הׇשְׁלַ֣כְתִּי מֵרָ֑חֶם מִבֶּ֥טֶן אִ֝מִּ֗י אֵ֣לִי אָֽתָּה׃ אַל־תִּרְחַ֣ק מִ֭מֶּנִּי כִּי־צָרָ֣ה קְרוֹבָ֑ה כִּי־אֵ֥ין עוֹזֵֽר׃ סְ֭בָבוּנִי פָּרִ֣ים רַבִּ֑ים אַבִּירֵ֖י בָשָׁ֣ן כִּתְּרֽוּנִי׃ פָּצ֣וּ עָלַ֣י פִּיהֶ֑ם אַ֝רְיֵ֗ה טֹרֵ֥ף וְשֹׁאֵֽג׃ כַּמַּ֥יִם נִשְׁפַּכְתִּי֮ וְהִתְפָּֽרְד֗וּ כׇּֽל־עַצְמ֫וֹתָ֥י הָיָ֣ה לִ֭בִּי כַּדּוֹנָ֑ג נָ֝מֵ֗ס בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי׃ יָ֘בֵ֤שׁ כַּחֶ֨רֶשׂ׀ כֹּחִ֗י וּ֭לְשׁוֹנִי מֻדְבָּ֣ק מַלְקוֹחָ֑י וְֽלַעֲפַר־מָ֥וֶת תִּשְׁפְּתֵֽנִי׃ כִּ֥י סְבָב֗וּנִי כְּלָ֫בִ֥ים עֲדַ֣ת מְ֭רֵעִים הִקִּיפ֑וּנִי כָּ֝אֲרִ֗י יָדַ֥י וְרַגְלָֽי׃ אֲסַפֵּ֥ר כׇּל־עַצְמוֹתָ֑י הֵ֥מָּה יַ֝בִּ֗יטוּ יִרְאוּ־בִֽי׃ יְחַלְּק֣וּ בְגָדַ֣י לָהֶ֑ם וְעַל־לְ֝בוּשִׁ֗י יַפִּ֥ילוּ גוֹרָֽל׃ וְאַתָּ֣ה יְ֭הֹוָה אַל־תִּרְחָ֑ק אֱ֝יָלוּתִ֗י לְעֶזְרָ֥תִי חֽוּשָׁה׃ הַצִּ֣ילָה מֵחֶ֣רֶב נַפְשִׁ֑י מִיַּד־כֶּ֝֗לֶב יְחִידָתִֽי׃ ה֭וֹשִׁיעֵנִי מִפִּ֣י אַרְיֵ֑ה וּמִקַּרְנֵ֖י רֵמִ֣ים עֲנִיתָֽנִי׃ אֲסַפְּרָ֣ה שִׁמְךָ֣ לְאֶחָ֑י בְּת֖וֹךְ קָהָ֣ל אֲהַלְלֶֽךָּ׃ יִרְאֵ֤י יְהֹוָ֨ה׀ הַֽלְל֗וּהוּ כׇּל־זֶ֣רַע יַעֲקֹ֣ב כַּבְּד֑וּהוּ וְג֥וּרוּ מִ֝מֶּ֗נּוּ כׇּל־זֶ֥רַע יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֤י לֹֽא־בָזָ֨ה וְלֹ֪א שִׁקַּ֡ץ עֱנ֬וּת עָנִ֗י וְלֹא־הִסְתִּ֣יר פָּנָ֣יו מִמֶּ֑נּוּ וּֽבְשַׁוְּע֖וֹ אֵלָ֣יו שָׁמֵֽעַ׃ מֵ֥אִתְּךָ֗ תְּֽהִלָּ֫תִ֥י בְּקָהָ֥ל רָ֑ב נְדָרַ֥י אֲ֝שַׁלֵּ֗ם נֶ֣גֶד יְרֵאָֽיו׃ יֹאכְל֬וּ עֲנָוִ֨ים׀ וְיִשְׂבָּ֗עוּ יְהַֽלְל֣וּ יְ֭הֹוָה דֹּ֣רְשָׁ֑יו יְחִ֖י לְבַבְכֶ֣ם לָעַֽד׃ יִזְכְּר֤וּ׀ וְיָשֻׁ֣בוּ אֶל־יְ֭הֹוָה כׇּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִֽשְׁתַּחֲו֥וּ לְ֝פָנֶ֗יךָ כׇּֽל־מִשְׁפְּח֥וֹת גּוֹיִֽם׃ כִּ֣י לַ֭יהֹוָה הַמְּלוּכָ֑ה וּ֝מֹשֵׁ֗ל בַּגּוֹיִֽם׃ אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כׇּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ לְפָנָ֣יו יִ֭כְרְעוּ כׇּל־יוֹרְדֵ֣י עָפָ֑ר וְ֝נַפְשׁ֗וֹ לֹ֣א חִיָּֽה׃ זֶ֥רַע יַֽעַבְדֶ֑נּוּ יְסֻפַּ֖ר לַֽאדֹנָ֣י לַדּֽוֹר׃ יָ֭בֹאוּ וְיַגִּ֣ידוּ צִדְקָת֑וֹ לְעַ֥ם נ֝וֹלָ֗ד כִּ֣י עָשָֽׂה׃
פירוש רש”י
22:1: אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר. שֵׁם כְּלִי שִׁיר. דָּבָר אַחֵר: עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא ״אַיֶּלֶת אֲהָבִים״ (משלי ה:יט) ״הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שַׁחַר״ (שיר השירים ו:י); וְרַבּוֹתֵינוּ (מגילה טו:) דְּרָשׁוּהוּ בְּאֶסְתֵּר. וּמְנַחֵם פָּתַר אַיֶּלֶת – לְשׁוֹן מָעוֹז, כְּמוֹ אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה: | הַשָּׁחַר. לְשׁוֹן שַׁחֲרִית, וּמְנַחֵם פָּתַר לְשׁוֹן בִּקּוּר, כְּמוֹ ״שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן״ (משלי יא:כז), וּכְמוֹ ״לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ״ (משלי ז:טו): 22:2: לָמָּה עֲזַבְתָּנִי. עֲתִידָה הִיא לָלֶכֶת בַּגּוֹלָה, וְאָמַר דָּוִד תְּפִלָּה זוֹ עַל הֶעָתִיד: | רָחוֹק מִישׁוּעָתִי. וּמִדִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי: 22:3: אֶקְרָא יוֹמָם. אֲנִי קוֹרֵא לְךָ מִיּוֹם אֶל יוֹם, וְאֵינְךָ עוֹנֶה: 22:4: וְאַתָּה קָדוֹשׁ. וְיוֹשֵׁב לִשְׁמֹעַ תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל מִיָּמִים קַדְמוֹנִים: 22:7: וְאָנֹכִי תוֹלַעַת. כָּל יִשְׂרָאֵל מְכַנֶּה כְּאִישׁ אֶחָד: 22:8: יִפְטִירוּ. יִפְתְּחוּ, כְּמוֹ פֶּטֶר רֶחֶם וּפֶטֶר חֲמוֹר (שמות יג:יב), ״פּוֹטֵר מַיִם״ (משלי יז:יד): 22:9: גֹּל אֶל ה׳. כְּמוֹ לָגוֹל, יֵשׁ לָאָדָם לְגוֹלֵל יְהָבוֹ וּמַשָּׂאוֹ לְיוֹצְרוֹ לְמַעַן יְפַלְּטֵהוּ: 22:10: גּוֹחִי. מוֹצִיאִי מוֹשְׁכִי, כְּמוֹ ״יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ״ (איוב מ:כג): | מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי. זִמַּנְתָּ לָאָדָם שָׁדַיִם לִישָּׁעֵן עֲלֵיהֶם לְמִחְיָה: 22:11: עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם. נִשְׁלַכְתִּי מֵרֶחֶם מֵאָז הוֹצֵאתַנִי מֵרֶחֶם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיהו מו:ג) ״עֲמוּסִים מִנִּי בֶטֶן״ – מֵאָז נוֹלְדוּ הַשְּׁבָטִים נְשָׂאָם וְנִהֲלָם: 22:13: פָּרִים רַבִּים. מַלְכֻיּוֹת חֲזָקִים: | אַבִּירֵי בָשָׁן. גַּם הוּא לְשׁוֹן פָּרִים בַּבָּשָׁן, שֶׁהֵם שְׁמֵנִים: | כִּתְּרוּנִי. סְבָבוּנִי כְּכֶתֶר הַמַּקֶּפֶת אֶת הָרֹאשׁ: 22:14: אַרְיֵה טֹרֵף. נְבוּכַדְנֶצַּר (מגילה יא.): 22:15: כַּדּוֹנָג. שַׁעֲוָה הַנִּמּוֹחָה מֵחוֹם הָאֵשׁ: 22:16: מַלְקוֹחָי. הֵם הַחֲנִיכַיִם שֶׁקּוֹרִין פאליי״ש בְּלַעַ״ז, כְּשֶׁאָדָם מֵיצֵר אֵין רוֹק מָצוּי בְּפִיו. וּמְנַחֵם פֵּתַר מַלְקוֹחָי אנטיילא״ש בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״בַּמֶּלְקָחַיִם לָקַח״ (ישעיה ו:ו) וְהַמַּלְקוֹחַ הֵן הַשִּׁנַּיִם אֲשֶׁר דּוֹמוֹת לְמַלְקְחֵי חָרָשִׁים (ס״א אינו): | וְלַעֲפַר מָוֶת. לְדַכְּאוֹת מִיתָה: | תִּשְׁפְּתֵנִי. אַתָּה תּוֹשִׁיבֵנִי, לְשׁוֹן שְׁפִיתַת קְדֵרָה, ״שְׁפֹת הַסִּיר״ (יחזקאל כד:ג), וּמְנַחֵם פָּתַר כָּל לְשׁוֹן שְׁפִיתָה לְשׁוֹן שִׂימָה: 22:17: כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי. כְּאִלּוּ הֵם מְדֻכָּאִים בְּפִי אֲרִי, וְכֵן אָמַר חִזְקִיָּה ״כָּאֲרִי כֵּן יְשַׁבֵּר כָּל עַצְמוֹתַי״ (ישעיהו לח:יג): 22:18: אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי. כְּאֵב עֲצָמַי: | הֵמָּה יַבִּיטוּ. שְׂמֵחִים לְאֵידִי: 22:19: וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל. בּוֹזְזִים אֶת נְכָסַי: 22:20: אֱיָלוּתִי. כֹּחִי, כְּמוֹ ״הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אַיָּל״ (תהלים פח:ה), וּכְמוֹ ״יֵשׁ לְאֵל יָדִי״ (בראשית לא:כט): 22:22: הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה. כַּאֲשֶׁר מִקַּרְנֵי רֵאמִים עֲנִיתָנִי, זֶה הָאֱמוֹרִי, אֲשֶׁר ״כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ״ (עמוס ב:ט) שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים (יהושע יב:ט-כד): 22:23: אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי. בְּהִתְאַסֵּף כָּל כְּנֵסִיּוֹתַי, וְכֵן אוֹמֵר לָהֶם: יִרְאֵי ה׳ הַלְלוּהוּ. אֵלּוּ הַגֵּרִים (תהלים כב:כט), וְכָל זֶרַע יַעֲקֹב: 22:24: וְגוּרוּ. לְשׁוֹן יִרְאָה: 22:25: עֱנוּת עָנִי. צַעֲקַת דַּל, כָּל עֲנִיָּה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן צְעָקָה. וְעוֹד יֵשׁ לִפְתּוֹר עֱנוּת לְשׁוֹן הַכְנָעָה, כְּמוֹ ״לַעֲנֹת מִפָּנַי״ (שמות י:ג), שֶׁהוּא נִכְנָע וּמִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ: 22:27: יֹאכְלוּ עֲנָוִים. לְעֵת הַגְּאֻלָּה, לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ: | יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד. כָּל זֶה אוֹמֵר לִפְנֵיהֶם: 22:28: יִזְכְּרוּ וְיָשׁוּבוּ אֶל ה׳. יִזְכְּרוּ הָאוּמּוֹת הָרָעָה שֶׁמְּצָאַתְנוּ כְּשֶׁיִּרְאוּ אֶת הַטּוֹבָה, וְיָשׁוּבוּ אֶל ה׳: 22:29: כִּי לַה׳ הַמְּלוּכָה. כִּי יִרְאוּ שֶׁחוֹזֶרֶת לְךָ הַמְּלוּכָה וְהַמֶּמְשָׁלָה: 22:30: אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כָּל דִּשְׁנֵי אֶרֶץ. הֲרֵי זֶה מִקְרָא מְסֹרָס: אָכְלוּ עֲנָוִים כָּל דִּשְׁנֵי אֶרֶץ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה עַל הַטּוֹבָה, דִּשְׁנֵי אֶרֶץ טוּב חֵלֶב הָאָרֶץ. כָּל זֶה יִרְאוּ אַפְסֵי הָאָרֶץ וְיָשׁוּבוּ אֶל ה׳: | לְפָנָיו יִכְרְעוּ. אָז כָּל מֵתֵי הָרְשָׁעִים מִתּוֹךְ גֵּיהִנֹּם, וְלֹא יְרַחֵם עֲלֵיהֶם לְחַיּוֹת אֶת נַפְשָׁם מִגֵּיהִנֹּם: | וְנַפְשׁוֹ. שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד: | לֹא חִיָּה. לֹא יְחַיֶּה. רַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה, שֶׁהַמֵּתִים לִפְנֵי מִיתָתָם, בְּשָׁעַת נְטִילַת נְשָׁמָה, רוֹאִין פְּנֵי שְׁכִינָה: 22:31: זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ וְגוֹ׳. זֶרַע יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּמִיד עוֹבְדִים אוֹתוֹ: | יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר. סָרֵס הַמִּקְרָא וְדָרְשֵׁהוּ: יְסֻפַּר לְדוֹר אַחֲרוֹן לְשֵׁם ה׳ וּלְשַׁבְּחוֹ, אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לְאוֹתוֹ זֶרַע: 22:32: יָבֹאוּ. הָרִאשׁוֹנִים וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם הַנּוֹלָד, כִּי עָשָׂה לָהֶם צְדָקָה:
פירוש רד”ק
22:1: למנצח על אילת השחר מזמור לדוד: יש אומרים (רש”י וזולתו), כי אילת השחר הוא כלי מכלי הנגון. ויש מפרשים (בעל התרגום, מנחם, וזולתם) אילת מן אילותי לעזרתי חושה (למטה פסוק כ), כלומר: שהיה נאמר זה המזמור בכח עלות השחר. ויש מפרשים, כי אילת שם ככב הבקר; וכן בדברי רבותינו, זכרם לברכה (ירושלמי ברכות א א; יומא ג ב) קורין ככב הבקר: אילתא *ודעת רבי יוסי בי רבי בון דעת יחידאה היא, כנראה מדבריו.. והם אמרו (שם; שיר רבה ו; אסתר רבה סוף י; ושוחר טוב במקומו): כי על אסתר נאמר זה ועל ישראל שהיו בגלות באותו זמן. ויש מפרשים אותו על דוד בעודנו בורח מפני שאול. והנכון כי אילת השחר נאמר על כנסת ישראל שהיא בגלות הזאת; וסוף המזמור יוכיח זה. וקראה אילת כמו שהמשיל אותה בשיר השירים (ב ז; ג ה) בצבאות או באילות השדה. והשחר פרושו יופי וזוהר כמו שאמר עליה (שם ו י): מי זאת הנשקפה כמו שחר. ועתה היא בחשכה בגלות הזאת כאלו היא נשכחה ונעזבה; וקוראת מן הגלות: 22:2: אלי אלי למה עזבתני והוא בלשון יחיד על עם ישראל יחד שהם כאיש אחד בגלות ובלב אחד. אלי אלי הכפל כדרך הקוראים והצועקים, כמו: ענני יי’ ענני (מלכים א יחל ז); אברהם אברהם (בראשית כב יא); משה משה (שמות ג ד). ואמר: אלי כלומר: שהיית חזקי וצורי מקדם, ועתה למה עזבתני? | רחוק מישועתי ולמה תהיה רחוק מישועתי כשתשמע | דברי שאגתי: 22:3: אלהי אקרא יומם ביום ולא תענה | ולילה ובלילה אקרא | ולא דמיה לי: מצעקתי, ואתה לא תענה. ודמיה שם ולא תאר. 22:4: ואתה קדוש יושב ואיך לא תענה עתה שאתה קדוש יושב וקים לעולם? ואתה היית פעמים רבות | תהלות ישראל: שהיו מהללים אותך בהושיעך אותם מצרותם. כי התהלה וההודאה תהיה על הישועה. ואיך לא תושיענו עתה כי אתה קים לעד, וככחך אז כחך עתה? יושב: קים נצח, וכן אתה יי’ לעולם תשב (איכה ה יט). 22:5: בך בטחו אבתינו בטחו כי כמה פעמים בטחו בך אבותינו | ותפלטמו: מצרתם, ולא היה שקר בטחונם. וכפל בטחו לחזק הבטחון, כי לא היה להם בטחון באחר אלא בך; וכן 22:6: אליך זעקו ונמלטו לא לאלהים אחרים. לפיכך | בך בטחו ולא בשו: לא יבשו משברם. 22:7: ואנכי תולעת אנכי נבזה בעיני הגוים כמו התולעת | ולא איש ואינני איש בעיניהם אלא | חרפת אדם ובזוי עם: אנו בגלות. 22:8: כל ראי ילעיגו לי כן הם ישראל, כי כל רואיהם ילעיגו להם | יפטירו בשפה ויפטירו עליהם בשפה דברים של לעג וקלון. | יניעו ראש: ויניעו ראש עליהם. יפטירו: ישלחו הדברים בשפה, מן פוטר מים (משלי יז יד). והשלוח יבא במים, כמו המשלח מעינים (תהלים קד י); והשלוח יבא גם כן בדברים, כמו פיך שלחת ברעה (שם נ יט); ותרגום והאנשים שלחו (בראשית מד ג): וגובריא אתפטרו. 22:9: גל אל יהוה גל הוא תאר בשקל לחם חם (שמואל א כא ז); מעז לתם דרך יי’ (משלי י כט). ופרושו: מי שמסבב דרכיו ושאלותיו ותפלותיו אל יי’. | יפלטהו יצילהו כי חפץ בו: כי חפץ יי’ בו ושמע תפלתו. כמו אם חפץ בנו יי’ (במדבר יד ח). או פרושו: כי חפץ האדם באל, כמו כי בי חשק ואפלטהו (תהלים צא יד). כלומר: זה ראינו ושמענו כמה פעמים, כי מי שמסבב דרכיו ותפלתו אל האל יפלטהו; אם כן למה לא תושיענו כי אנחנו עינינו אליך? 22:10: כי אתה גחי מבטן מבטיחי על שדי אמי: גחי מוציאי, כמו ותגח בנהרתיך (יחזקאל לב ב). אמר: איך לא תושיענו ואנחנו מודים אליך ויודעים ומכירים כי הכח מאתך ואתה העוזר והמוליד והמבטיח התנוק על שדי האם שאין מחיתו אלא על ידי אחרים, ואתה מבטיחו שיגדל מעט מעט ויוסיף בו כח והרגל עד שיבקש מחיתו מעצמו. וגדול האדם בחכמה נפלאה משדי האם עד שיגדל; והכל בכונת ה מ כ ו ן והנהגת המנהיג, ולא כדברי האומרים כי הכל בטבע ובמקרה בלא כונת מ כ ו ן והנהגת מנהיג: ואנחנו העם המודים בך. 22:11: עליך השלכתי מרחם כי אתה המטריף לאמי מזונה שתטריפני ותגדלני. השלכתי; והמשליך האב והאם, כי הוא אין בו דעת להשליך יהבו על האל. וכן | מבטן אמי אלי כך הוא בכתב יד שלפנינו. אתה: כי הם המודים לך עלי. 22:12: אל תרחק ממני ועתה בגלות אל תרחק ממני, כיון שהיית קרוב לי מבטן אמי בגדלי אל תרחק ממני בעת צרתי. | כי צרה קרובה ואם תקרב תהיה רחוקה | כי אין עוזר: בלתך. 22:13: סבבוני פרים וזו היא הצרה קרובה כי סבבוני פרים, והוא משל לאיבים הדשנים והתקיפים והרשעים. ופרוש | רבים גדולים בכח. וכן | אבירי בשן ובשן הוא מקום בארץ ישראל מקום מרעה דשן ושמן, והבהמות הרועות שם הן דשנות וחזקות. והמשיל הרשעים האבירים להן. וכן אמר (עמוס ד א) במשל פרות הבשן על הנשים העשקות דלים, הרצצות אביונים. | כתרוני: כמו סבבוני, כמו שהכתר סובב הראש. וכן (שופטים כ מג): כתרו את בנימן. 22:14: פצו עלי פיהם אלה הפרים הנזכרים פצו עלי פיהם וטורפים אותי, אף על פי שאין דרך הפרים לטרוף, אלה הפרים הם כמו | אריה טרף ושאג: האריה שהוא טרף ושאג. ואריה חסר כ”ף הדמיון; וכן גור אריה יהודה (בראשית מט ט); יששכר חמר גרם (שם יד); נפתלי אילה שלחה (שם כא), והדומים להם. ושאגת האריה אחר שטרף לשמחה ולגאוה כמו שכתוב (עמוס ג ד): הישאג אריה ביער וטרף אין לו? היתן כפיר קולו ממענתו בלתי אם לכד? כן האיבים: אחר שהורגים ובוזזים אותנו הם שמחים וכמתהללים. 22:15: כמים נשפכתי מפחדם נשפכתי כמים על דרך משל כאלו הייתי נמס. | והתפרדו כל עצמותי העצמות הן קשות מן המים, לפיכך אמר בהן והתפרדו, שנתפרדו מקשוריהן שהן קשורות זאת בזאת. וכן נפזרו עצמינו לפי שאול (תהלים קמא ז) | היה לבי כדונג נמס והוא השעוה שהיא נמסה בקלות מפני החמימות. | בתוך מעי: כל האברים הפנימים נקראו מעים. 22:16: יבש כחרש כחי כחי כתבו אדני אבי, זכרו לברכה, מדברי רבותינו, זכרם לברכה (בבלי בבא קמא ג ב): כיחו וניעו. ויש שפרשו (אחד מן הגאונים כפי עדות אבן עזרא): הפוך כמו חכי, כלומר: שלא אוכל לדבר, כמו שאמר ולשוני מדבק מלקוחי. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: כחי כמשמעו, בעבור היות חיי האדם לתת התולדה הקושרת הכל והמעמדת הגוף כנה הלחה בשם כח; והנה יבש כאשר יקרה לזקן הבא בימים. | ולשוני מדבק מלקוחי חסר למ”ד השמוש. ומשפטו מדבק למלקוחי כי מדבק קמו”ץ ואיננו סמוך. והמלקוחים הם החניכים למעלה מהלשון ומתחתיה. ובא בדרך ולשונם לחכם דבקה (איוב כט י). ונקראו מלקוחים לפי שלוקחים המאכל בעת הלעיסה. ובדרש (שוחר טוב) ולשוני מדבק מלקוחי שנדבק לשוני לושטי. דבר אחר: שבטלתי משתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שנאמר (משלי ד ב): כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו, ורצונו לומר: בעבור שמד הגלות. | ולעפר מות כלומר קרוב אני מהמות כאלו תכין אותי, ואני מוכן, להשימני בקבר שהוא עפר המות. | תשפתני: מן שפת הסיר (מלכים ב ד לח; יחזקאל כד ג). ובדרש (שוחר טוב בשנוי לשון קצת): אני דומה לכירה שנתונה בין שתי דרכים ועוברים ושבים שופתים עליה. 22:17: כי סבבוני הם האיבים ואני בתוכם כמי שסבבוהו | כלבים שאין לו דרך לנוס מפניהם. ופרוש כי סבבוני כלבים אחר המשל; והמליצה: | עדת מרעים הקיפוני כארי) ידי ורגלי: כי הקיפוני כמו הארי שמקיף בזנבו ביער וכל חיה שתראה אותה העגלה לא תצא משם ממורא האריה ומפחדו, ותאספנה ידיהן ורגליהן וימצא האריה טרפו בתוך עגלתו. כן אנחנו בגלות בתוך העגלה לא נוכל לצאת ממנה שלא נהיה ביד הטורפים, כי אם נצא מרשות הישמעאלים נבא ברשות הערלים, והנה אנחנו אוספים ידינו ורגלינו ועומדים יראים ופוחדים בפניהם, כי אין לנו רשות לברוח ברגלינו ולהלחם בידינו; והנה כאילו ידינו ורגלינו בנחשתים. 22:18: אספר כל עצמותי המה יביטו יראו בי: ואם אבא לספר צרותי לפני גדוליהם ממה שיעשקוני קטניהם, המה הגדולים יביטו אלי, ויראו בי בעין בזיון ושנאה. ויראו כמו אל תראני שאני שחרחרת (שיר השירים א ו); לראוה בך (יחזקאל כה יז) שהוא ענין ראית בזיון ולעג. ועצמותי כמו קרבו ריבכם יאמר יי’ הגישו עצמותיכם (ישעיהו מא כא). ויש מפרשים עצמותי כמשמעו מן עצם ויפרשו אספר מענין מספר; ופרושו: מרוב כחישותי אוכל לספר כל עצמותי והמה יביטו יראו בי, רצונו לומר: בבשרי ורע תארי וילעגו לי. 22:19: יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל: יקחו ממוננו ויגיע כפינו עד שאפילו בגדינו ולבושנו יחלקו ויקחו להם ויפילו גורל עליהם. 22:20: ואתה יהוה כשתראה הצרות האלה | אל תרחק כי אתה | אילותי וכחי ולא בטחתי אלא בך; על כן | לעזרתי חושה: 22:21: הצילה מחרב נפשי מחרב הגלות, שלא אספה בגלות | מיד כלב יחידתי: כלב אריה וראמים הם משל על מלכי אמות העולם, אשר אנחנו בגלות ביניהן. וכל אחד לפי גדלתו קורא אותו. ויחידתי היא הנשמה שהיא יחידה שוכנת בבתי חומר, ואין דומה לה, כי הנפש המתאוה היא הגוף. 22:22: הושיעני מפי אריה ומקרני רמים עניתני: כי הראם ינגח בקרניו כמו שאמר (דברים לג יז): בהם עמים ינגח. ועניתני כמו תענני ורבים כמוהו בדברי נבואה. או פרושו: כי פעמים רבות הושעתני מצרות גדולות שהתשועה מהן כמו הנושא מקרני ראמים; וכמו שהוצאתני משאר גליות כן הושיעני עתה מפי אריה. 22:23: אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך: כשתושיעני מפי אריה ומקרני ראמים שתוציאני מן הגלות אז אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך. ואחי הם בני אדום שאנחנו ביניהם בגלות. וכן בני ישמעאל ובני קטורה, כי כלם בני אברהם אבינו. או פרושו: אנחנו אשר בגלות נספר הנסים והנפלאות שעשה עמנו האל בגלות לעשרת השבטים שגלו שלחלח וחבור ולא היתה יד האמות שולטת עליהם כמו עלינו. 22:24: יראי יהוה הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו כך יאמרו בעת התשועה. ופרוש יראי יי’ מישראל. והחלוק הזה כמו יראי יי’ ברכו את יי’ (תהלים קלה כ); בית הלוי (שם); בית אהרן (שם יט); בית ישראל (שם). והטעם כל אחד לפי מעלתו ושכלו ולפי קרבתו אל האל. והנה הזכיר בזה הפסוק האהבה והיראה, כי הכבוד הוא האהבה; והנה יראי יי’ יגיעו מן היראה אל האהבה. | וגורו ממנו כל זרע ישראל: אם שלא הגיעו עדין אל האהבה. ובדרש (שוחר טוב בשנוי לשון קצת): רבי יהושע בן לוי אומר: יראי יי’ אלו יראי שמים; רבי שמואל בר נחמני אומר: אלו גרי הצדק לעתיד לבא; ורבנן אמרי: יראי יי’ אלו הכהנים, כל זרע יעקב אלו הלוים, כל זרע ישראל כמשמעו. 22:25: כי לא בזה וכן יאמרו בהתודותם כשיצאו מן הגלות: כשהיינו בגלות לא בזה ולא שקץ ענותנו שהיינו עניים. | ולא שקץ ענין תועבה כמו (ויקרא יא מג): אל תשקצו את נפשתיכם | ענות שם מענין עני; ויש מפרשים (בעל התרגום, רש”י וזולתם): ענות, תפלת | עני מה שעונה בפיו כמו (משלי טז א) מענה לשון. | ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע: פעל עבר בשקל כי חפץ בבת יעקב (בראשית לד יט). 22:26: מאתך תהלתי יאמר כל אחד ואחד מישראל, או כל ישראל כאחד, כמו שהם דברי המזמור: תהלתי שאני אהללך | בקהל רב מהאמות, מאתך היא כי אתה גרמת לי התהלה שהושעתני. | נדרי שנדרתי | אשלם נגד יראיו: כי כל האמות יראוהו אז, כמו שאומר: יזכרו וישבו אל יי’ כל אפסי ארץ. 22:27: יאכלו ענוים וישבעו יהללו יהוה דרשיו ישראל שהם ענוים, כי הגוים היו גאים עד עת גאולת ישראל, וכן ישראל הם דרשיו, שהם דורשים אותו בגלות; וכשיהיו נגאלים יאכלו וישבעו משלל איביהם ויתענגו הפך ממה שהיו בגלות; ויאמרו להם: | יחי לבבכם ופרושו על דרך: ותחי רוח יעקב (שם מה כז), הפך וימת לבו (שמואל א כה לז); כי הרוח החיה היא בלב, וכשהאדם בצרה לבו מת, כמו שאמר (תהלים קט כב); וכשיצא מהצרה לרוחה הנה יחיה לבבו. וטעם | לעד: כי לא יגלו עוד, אלא יהיו בארצם שמחים וטובי לב הם ובניהם עד העולם. 22:28: יזכרו האמות העני והדלות שהיו בהם ישראל ויראו הישועה הגדולה | וישבו אל יהוה כל אפסי ארץ וישתחוו לפניך דבר הנביא כנגד השם כל משפחות גוים: 22:29: כי ליהוה המלוכה אז יכירו כל הגוים כי ליי’ המלוכה | ומשל בגוים: ואז יהיה משל בגוים כמו שאמר (זכריה יד ט): והיה יי’ למלך על כל הארץ. 22:30: אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה: פרש אדני אבי, זכרו לברכה, הפסוק לשני פנים: כי הגוים שישבו אל יי’ שהיו דשנים ורעננים כן יהיו עתה, כי האל יקבל אותם בתשובתם, ויאכלו וישתחוו לאל ויודו לו על כל הטובה; אבל יש מן הגוים שאפילו יכרעו לפניו לא יקבלם: אותם שהרגו ישראל, שהם יורדי עפר, כלומר שיהיו בגיהנם, ולא יחיה האל נפש אחד מהם, כמו שאמר הנביא (יואל ד כא): ונקיתי דמם לא נקיתי. כי כל הרעות שעשו לישראל יוכלו לתת תשלומים, כמו שאמר (ישעיהו ס יז): תחת הנחשת אביא זהב, אבל דם האדם לא יוכלו לשלם, לפיכך תהיה נפשם תחת נפשם; ונכון הוא זה הפרוש. אבל החכם רבי אברהם פרש בענין אחר כל הפסוק. ואמר: דשני ארץ הם המתענגים בעולם הזה לאכל כל דשן, ואם יתעדנו בעולם הזה, באחרית ימיהם ישתחוו ויכרעו לפני המלאך האוסף רוחם ולא יוכל אחד מהם להחיות את נפשו. וזהו רמז, כי תאבד נפשם בעולם הבא, הפך הענוים שאמר בהם: יחי לבבכם לעד. וזה שאמר: לפני המלאך האוסף רוחם הוא דרך דרש; וכן אמרו בדרש (בבלי נדה ל ב; שוחר טוב בקצת שנוי לשון): כי לי תכרע כל ברך (ישעיהו מה כג) זה יום המיתה, שנאמר: לפניו יכרעו כל יורדי עפר. 22:31: זרע יעבדנו אבל זרע שיעבדנו, הם זרע ישראל שעובדים אותו תמיד. | יספר לאדני לדור: הוא יקרא ויספר בשם אדני, ויאמרו עליהם: עם יי’; כי אף על פי ששאר אמות ישבו אל יי’ לא יקראו עם יי’ אלא ישראל, והוא לבדו יספר לאדני לכל דור ודור. 22:32: יבאו ויגידו העולים מהגלות שיבאו מכל אפסי ארץ יגידו | צדקתו לעם שהיה | נולד מהם: לבניהם יגידו צדקתו | כי עשה: שעשה להם, כי הם לא ראו את מעשה יי’ אשר עשה עמהם ואבותם יגידו להם. וזה המזמור פרשו אותו הערלים על ישו , והוא מספר כל הרעות שעשו לו ישראל. והנה צועק הבן לאב מתוך הצרות ואומר: אלי אלי למה עזבתני, וכן כל המזמור. ושבשו מלת כארי ידי ורגלי ואמרו כארי: לשון כי יכרה איש בר (שמות כא לג), שתקעו מסמרים בידיו וברגליו כשתלו אותו. והטעה אותם הפסוק ונפשו לא חיה, ואמרו: כי זה הוא אלוה שיכרעו לפניו כל יורדי עפר, והוא לא רצה לחיות נפשו, כי בתנאי זה ירד לקחת בשר שיהרגו הבשר ויושעו בזה יורדי גהינם; לפיכך לא רצה לחיות את נפשו אלא מסר עצמו ביד ההורגים אותו. ועתה ישמיעו לאזנם מה שפיהם מדבר! הם אומרים כי לא רצה לחיות את נפשו ולהצילה מיד ההורגים אותו, אם כן למה היה צועק: אלי אלי למה עזבתני רחוק מישועתי והוא לא רצה להיות נושע? והלא שכח תנאו! ואמר: ולא תענה והוא לא רצה להיות נענה? ועוד אם הוא אלוה הוא עצמו יושיע עצמו ועוד שאמר: תהלות ישראל והם המריעים לו? והיאך אמר: שהם מהללים האל? ועוד אמר: בך בטחו אבותינו: ואם הוא כמו שהם אומרים, לא היה לו אלא אב אחד? ועוד האלוה יאמר על עצמו: שהוא תולעת ולא איש! והנה אמר: גל אל יי’ יפלטהו יצילהו; אם על הבשר לא פלטהו ולא הצילהו, ואם על האלהות לא היה צריך הצלה. ואמר: כי אתה גחי מבטן: הוא עצמו הוא המוציא מבטן. ואמר: אספרה שמך לאחי: והאלוה אין לו אחים. והנה כזב. כי הספור וההלל וההודאה אחר ההצלה הם והנה הוא לא נצל. ואמר: כל זרע יעקב כבדוהו… כי לא בזה ולא שקץ ענות עני: וישראל המריעים לו, וענותו בזה האב ושקץ, והסתיר פניו ממנו, ובשועו אליו לא שמע. הנה כל דבריו שקר. ואמר: כל משפחות גוים; והנה היהודים והישמעאלים לא יאמינו בו.
פירוש מלבי”ם
22:1: למנצח, מזמור זה נחלק לשני חלקים, חלק א’ (עד סוף פסוק י”ז) מצייר מעוף צוקה ואפלה מנודח, מצייר מעמד המלך או העם בתכלית השפלות, נעזבים מה’, נתונים לחרפה ולבוז, מתיאשים מכל תקוה, חלק ב’ (מן פסוק י”ז עד גמירא) מציין אילת השחר, שהוא האור העולה ממזרח ומאיר את האופל, מציין חוזק הבטחון, גודל ההשגחה והנס, לכן קרא את המזמור בשם אילת השחר, והנקודה המצרנית בין החשך והאור, בין הצרה והתשועה, היאוש והבטחון, הרפיון והגבורה: 22:2: אלי, (חלק זה מתחלק לשני חלקים, תחלתו התאוננות על העזיבה והסתרת פנים) (ב’ י”א), וסופו תפלה לה’ שיושיעו (י”א י”ז) אתה אלי ! אשר אך אתה הוא אלי, לא זולתך, אתה אלי מעולם, ועתה למה עזבתני? למה עזבתני באופן אשר אתה רחוק מישועתי ורחוק מדברי שאגתי, ר”ל לא לבד שהתרחקת ממני עד שלא תהיה קרוב אלי להיות ישועתי בעת הצורך, התרחקת עוד יותר עד שלא תוכל לשמוע אף את דברי שאגתי, באופן שלא תדע מצרתי כלל, וזה התאוננות א’ על העזיבה והסתרת פנים: 22:3: אלהי, (התאוננות ב’ על שאינו מקבל תפלה) הלא אקרא כל היום ומדוע לא תענה? וגם אקרא בלילה וגם לא דומיה לי שאיני מחריש רגע ומדוע לא תענה? ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, ר”ל הלא תהלות ישראל אשר המה מהללים אותך מעולם הוא שאתה קדוש יושב, שהם מהללים אותך שאתה קדוש, היינו נבדל מכל משיגי הגשם, ואתה יושב, שהישיבה תורה על הקביעות שאתה בלתי משתנה בעת מן העתים, וא”כ איך נשתנית עתה שמעולם היית מושיע את אבותינו ועתה אינך מושיע, כמ”ש בך בטחו אבותינו וכו’ כאלו השיג אותך חולשה ולאות שהוא אחד ממשיגי הגשם וזה הפך הקדושה, או כאלו נשתנית ממה שהיית מקדם וזה הפך הישיבה, הפך תהלות ישראל ושבחיהם שלא תלאה ולא תשתנה, וא”כ אשאל, הלא בך בטחו אבותינו, ובזה הרויחו שני דברים, א. בטחו, שעי”ז היו בטוחים ומצאו מרגוע בנפשם מגודל בטחונם, ב. ותפלטמו, שבאמת נצולו עי”כ אליך מבאר שתי התועליות האלה שהשיגו מן הבטחון, א. התכלית שהשיגו מן הבטחון (נגד מ”ש ותפלטמו), כי אליך זעקו ונמלטו ותכלית זה מעולה מן הבוטח בבשר שלא יושיע בכל עת אבל הם נמלטו בכל עת שזעקו, ב”ו אינו קרוב תמיד אל הבוטח ואתה בכל עת שזעקו היית בצדם לשמוע זעקתם, ב. מעלת הבטחון מצד עצמו [נגד מ”ש בטחו], כי בך בטחו ולא בושו, שהבוטח בבשר יבוש על הבטחון שישפיל א”ע לב”ו כמהו, אך בטחונם בך היה להם לכבוד: 22:7: ואנכי ואצלי נתהפך הדבר בשינוי גדול, שמלבד שאיני משיג התכלית מן הבטחון כי אינך מושיע, עוד שב הבטחון עצמו לי לחרפה גדולה, כי אנכי מצד עצמי תולעת ולא איש, ר”ל לענין המעלה שיש לאיש על התולעת איני איש רק תולעת, אבל לענין החסרון שיש לאיש על התולעת יש לי חרפת אדם, מחרפים אותי כאלו הייתי אדם ולא תולעת, (שעל התולעת לא ישימו לב לחרפו), ויותר מזה שלענין החרפה איני בעיניהם כאדם אחד כי אני בזוי עם, שמבזים אותי כאלו אני עם, שמחזיקים אותי לענין החרפה כקיבוץ גדול, עד שכל רואי ילעיגו לי, כמלעיג על עם גדול שנפל ממדרגתו, ולא לעג לבד כעל דבר בלתי חשוב, כי גם יפטירו בשפה כעל דבר חשוב וגדול, והם אומרים בלעגם גול אל ה’, כאילו התולעת הזה המדוכא ומתגולל במכאוביו כדרך התולעת, מתגולל א”ע אל ה’ שיפלטהו, ועל זה אומרים יצילהו כי חפץ בו, נראה נא אם יצילהו, יצילהו נא אחר שחפץ בו? כן אומרים בלעג: 22:10: כי אתה, ומאין בא לי הלעג הזה, זה בא לי ע”י שאתה גוחי מבטן, ותמיד היית מושיעי ועתה עזבתני, וע”כ כולם ישימו לב עלי לחרפני מצד זה, מה שלא היו מחרפים בזה אומה אחרת שלא הופיע עליה אור ה’ מעולם, ובמליצתו מדמה את האומה כאיש פרטי ומדמה לידת האומה שהוא הוצאתה ממצרים כאילו ה’ היה המוליד שהוציא אותו מן הבטן, ועז”א כי אתה גוחי מבטן, ואתה הזמנת לי מניקה להניק אותי, כי אתה מבטיחי על שדי אמי: 22:11: עליך, וגם אתה היית אח”כ האומן והמגדל, ומדמה אותו במשל כאלו אחרי שנולד מתה אמו ועליך השלכתי מרחם לגדלני, וגם מבטן אמי בעוד הייתי בבטן בימי העבור אלי אתה, כי גם במצרים היית אתה המשגיח עלי לבל אובד, ומצד שאתה היית תמיד אלי ואומני עי”כ ישימו עתה את לבם עלי בשעזבת אותי לחרפני ביתר שאת, ואני נחשב כעם גדול בעיניהם מצד זה, מה שלא היה זה אם לא היה שמך נקרא עלי מעולם: 22:12: אל, עתה מתחיל התפלה, לכן אני מבקש אל תרחק ממני, כי יוכל העוזר להתרחק מן הנעזר, א. אם הצרה רחוקה ויש עת שישוב אליו בבא הצרה, אבל פה הצרה קרובה, ב. יוכל להתרחק אם יש עוזר אחר שיוכל לסמוך עליו, אבל פה אין עוזר: 22:13: סבבוני, (מבאר תחלה מ”ש כי צרה קרובה) , סבבוני פרים רבים בכמות, וגם אבירי בשן החזקים באיכות כתרוני, הסבוב הוא סביב גופו והכתר סביב הראש, כאילו הפרים עומדים סביב גופו ואבירי בשן עומדים למעלה ומכתירים את ראשו, ויותר מזה כי גם פצו עלי פיהם, שכבר פצו פה לבלעני, ויותר מזה שהם דומים כאריה הטורף ושואג, שמלבד שטורף עוד שואג, כאלו הנטרף עושה לו דבר שזה מעורר חמתו, כן הם עם מה שהם מכלים אותי הם שואגים כאלו אני עושה להם רעה ועי”כ תגדל חמתם עוד יותר: 22:15: כמים, (עתה מפרש מ”ש כי אין עוזר), שאני תש כחי לעמוד נגדם, בשרי נשפך כמים מרוב הפחד, גם עצמותי התפרדו זה מזה ודא לדא נקשן, וגם לבי שהוא שורש כל הגוף היה כדונג אשר נמס אל המעים: 22:16: יבש, שלא לבד שנזדעזעו כל איברי החיצונים והפנימים שגם הכח נסתלק, כאלו כוחי וליחות גופי יבש כחרש, עד שא”א שאחלוף כח עוד, וגם לא אוכל לצעוק לישועה כי לשוני מודבק מלקוחי מרוב הפחד, וא”כ הלא בודאי לעפר מות תשפתני כי אין תקוה כלל שאנצל: 22:17: כי (עתה מתחיל החלק השני) אחר שצייר את האופל וחשכת הלילה, תתנוצץ בלב המשורר אילת השחר ויאר את הלילה, מתחזק ואומר הגם שסבבוני כלבים, מדמה א”ע לחיה שרוצים לצודה והצידים שולחים את הכלבים וסביב הכלבים עומדים הציידים, אומר שגם שסבבוני הכלבים וסביב להכלבים עדת מרעים הקיפוני, בכל זה לא אירא מפניהם, רק כארי ידי ורגלי, ידי ורגלי עומדים נגדם בחוזק כידי ורגלי הארי אשר לא יחת מקולם ומהמונם לא יענה: 22:18: אספרה, ואני אספר לפניהם כל עצמותי וחזקתי וגבורתי, הגם שהמה יביטו יראו בי בבזיון, בכ”ז אני מתאמץ כנגדם ומתפאר בגבורתי: 22:19: יחלקו, הגם שכבר התחילו לבוז ולשלול אותי עד שיחלקו בגדי להם, וגם על לבושי המיוחד שהוא לבוש מלכות, או לבוש החשוב שאני לבוש בו, יפילו גורל מי יקחנה, בכ”ז לא יוכלו לגעת אל גופי, כי ואתה ה’ אל תרחק, הוא שתעמוד קרוב מוכן לישועה, וגם לעזרתי חושה, שהוא הזריזות להושיע, (וקראו אילותי לשון נופל על לשון אילת השחר): 22:21: הצילה מחרב נפשי מחרב הציידים, ומיד כלביהם הצילה יחידתי, ר”ל הדבר האחד שנשאר לי אחר ששללו כל אשר לי, והוא חיי נפשי הושיעני, צייר במליצתו כאלו בין הטורפים הבאים לטרפו בא גם אריה בתוכם וכבר אחזו בפיו, והזמין לו ה’ ראם שלקחו מפי האריה והרימו על קרניו, והוא בעודו עומד על קרני הראם והקהל סביבו, משם מקרני הראם הוא מודה ומהלל לה’, וז”ש הושיעני מפי אריה, הגם שאני בפיו הושיעני ע”י הראם, ואז מן קרני הראם אשר שם עניתני, מן המקום הזה אספרה שמך לאחי, משם אספר תוקף הנס, והנה בהודאת הנס כתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, ופי’ חז”ל שצריך לאודויי באפי עשרה שהוא קהל, ותרי מנייהו רבנן שהוא מושב זקנים, שההודאה צריכה פרסום וזה ע”י קהל עם וע”י מתרומם, וצריכה הכרה והתבוננות שזה ע”י הרבנן ועל ידם מתהלל, ואמר פה אספרה שמך לאחי שהם התלמידי חכמים אחיו, (וזה מוסיף על יהללוהו) שיספר שמו ועוצם גדולתו, ובתוך קהל אהללך (וזה מוסיף עמש”ש וירוממוהו בקהל עם), ואומר להם לאמר יראי ה’ הללוהו, סדר שלשה כתות יראי ה’ זרע יעקב זרע ישראל, (וכן סדר בכ”מ בית ישראל בית אהרן יראי ה’, כי ישראל גדול מיעקב שיעקב מורה על ההמון) יראי ה’ הם יהיו המהללים, ובית יעקב וישראל יהיו השומעים, וביניהם ימצאו שני מדרגות כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל, שהירא מאת ה’ היא מדרגה יותר גדולה מן המכבדו, שהכבוד יתנו לו גם מצד שהוא הסבה הראשונה ומנהיג הטבע, והיראה הוא רק הכרת ההשגחה הפרטית לגמול ולהעניש, וזה מיוחס לזרע ישראל שהם גדולים מזרע יעקב, ששם ישראל הוא שם החשיבות ומורה על גדוליהם ועובדי ה’ אשר ביניהם: 22:25: כי לא בזה, ר”ל ענות ועוני של העני לא בא בעבור שהוא מבזהו, שהוא בעיניו כדבר בלתי נחשב להשגיח עליו כאשר לא ישגיח אדם על החתולים, או בעבור שמשקצו מחמת שנאה שיש לו עליו, (כמ”ש הטוב לך כי תעשק כי תמאס יגיע כפיך), ולא מצד שאינו משגיח על כל הנעשה בעולם השפל כי לא הסתיר פניו ממנו, כי בעת שועו אליו לישועה הוא שומע: 22:26: מאתך, חוזר למ”ש בתוך קהל אהללך, ההילול שאני מהלל השגתי מאתך, ע”י שהראתני את השגחתך ורחמיך, ואחרי התהלה נדרי אשלם, שהוא הקרבת קרבן תודה שצריך להביא על הנס כמ”ש ויזבחו זבחי תודה: 22:27: יאכלו, מדבר נגד הכהנים מקריבי התודה, שיאכלו ענוים מבשר הזבח וישבעו, ואח”כ יהללו את ה’, ובזה יחי לבבכם לעד, כאלו הלב המתפרנס מן בשר הקרבן מקבל שפע רוחני ממזון הקדוש שבו יחיה לעד בחיים הנצחיים: 22:28: (כח-כט) יזכרו, אמנם גם בכל אפסי ארץ יזכרו זאת מה שאני אומר להם וישובו אל ה’ והמאמרים מקבילים, יזכרו וישובו אל ה’ כל אפסי ארץ כי לה’ המלוכה, וישתחוו לפניך כל משפחות גוים כי הוא מושל בגוים, כי יש הבדל בין מלך ומושל, שהמלך הוא בהסכמת העם ובבחירתם כי ראוי לכך, והמושל הוא ביד חזקה, וה’ הוא מלך מצד עצמו, כי המלוכה אין מגיע אליו ע”י בחירת העם רק מצד עצמו כי הוא בורא הכל, ועז”א כי לה’ המלוכה שהיא עצמית לו, וזאת יזכרו כל אפסי ארץ שהוא הבורא וישובו אל ה’, והוא ג”כ מושל בגוים ביד חזקה ע”י כחו להעניש אותם ולהחריב גוים וממלכות, ועי”כ ישתחוו לפניך כל משפחות גוים שההשתחויה הוא בעל כרחם מצד האימה והפחד: 22:30: אכלו הנה כל דשני ארץ אשר כל עסקם לפטם את גופם ולדשנו כעגלי מרבק, הם אכלו עד שישתחוו וישוח קומתם מרוב מילוי הבטן, אבל מה יועיל להם מה שמדשנים את גופם שעתיד להיות רמה ותולעה, ואין נותנים מזון וחיות לנפשם הרוחנית, הלא לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה, הלא לבסוף ביום המות שיגיעו לתת דין וחשבון לפני ה’, הלא אז יכרעו אלה אשר המה יורדי עפר ולא חיו את נפשם, אשר לא עשו דבר שתשאר נפשם חיה בחיים הנצחיים ולא התעסקו רק לצרכי הגוף שהוא ירד עתה לעפר: 22:31: זרע אשר יעבדנו, הם הצדיקים העובדים את ה’, רק הזרע הזה יסופר לה’ לדור, רק זרע זה יבא במספר הדורות, כי הרשעים שלא עבדו אותו הם דומים כאלו לא היו במציאות כלל, ולא יספרם ה’ במספר דורות עולם: 22:32: יבאו, (זרע) אשר יבואו ויגידו צדקתו (יסופר לה’) לעם נולד כי עשה, רק הזרע אשר יבואו ויגידו צדקתו הוא יסופר לה’ שהיה עם נולד בעולם אשר עשה אותו ויחשבהו ה’ בין הנולדים מעשה ידיו אשר היו בעולם, אבל דשני ארץ היורדים עפר ולא חיו את נפשם, הם כאלו לא היו בעולם כלל:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | “אלי אלי למה עזבתני” — זעקת שיא של נטישה, ולאחריה תשובה — “לא מאס ולא שקץ”
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | מעבר ממשבר לתפילה לשבח — מבנה ייחודי: ייאוש → ביטחון → שבח ציבורי
הערות
מילה נדירה: וָ/עֵפֶר (Strong’s H6081) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
CT-012 — תפילה במשבר: מזמור כב הוא הדוגמה הקלאסית — שאלת הנטישה ואחריה אמון מוחלט. לפי רש”י ורד”ק: “אלי אלי” — הכפלת הפנייה מבטאת עוצמת הכאב. “לא עניתני” — אפשרות: שאלה, לא תלונה. לפי מלבי”ם: שלושה חלקים: א. תלונה-שאלה; ב. זכר ביטחון אבות; ג. שבח ציבורי אוניברסלי.