תהלים ה-ז — תפילות בוקר וזעקה
פסוקים
לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀יְהֹוָ֗ה בִּ֣ינָה הֲגִיגִֽי׃ הַקְשִׁ֤יבָה׀ לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָ֑י כִּֽי־אֵ֝לֶ֗יךָ אֶתְפַּלָּֽל׃ יְֽהֹוָ֗ה בֹּ֭קֶר תִּשְׁמַ֣ע קוֹלִ֑י בֹּ֥קֶר אֶעֱרׇךְ־לְ֝ךָ֗ וַאֲצַפֶּֽה׃ כִּ֤י׀ לֹ֤א אֵֽל־חָפֵ֘ץ־רֶ֥שַׁע׀אָ֑תָּה לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע׃ לֹֽא־יִתְיַצְּב֣וּ ה֭וֹלְלִים לְנֶ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ שָׂ֝נֵ֗אתָ כׇּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃ תְּאַבֵּד֮ דֹּבְרֵ֢י כָ֫זָ֥ב אִישׁ־דָּמִ֥ים וּמִרְמָ֗ה יְתָ֘עֵ֥ב׀יְהֹוָֽה׃ וַאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב חַ֭סְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּחֲוֶ֥ה אֶל־הֵֽיכַל־קׇ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ׃ יְהֹוָ֤ה׀ נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ לְמַ֥עַן שׁוֹרְרָ֑י (הושר) [הַיְשַׁ֖ר] לְפָנַ֣י דַּרְכֶּֽךָ׃ כִּ֤י אֵ֪ין בְּפִ֡יהוּ נְכוֹנָה֮ קִרְבָּ֢ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ גְּרֹנָ֑ם לְ֝שׁוֹנָ֗ם יַחֲלִיקֽוּן׃ הַ֥אֲשִׁימֵ֨ם׀ אֱֽלֹהִ֗ים יִפְּלוּ֮ מִֽמֹּעֲצ֢וֹתֵ֫יהֶ֥ם בְּרֹ֣ב פִּ֭שְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵ֑מוֹ כִּי־מָ֥רוּ בָֽךְ׃ וְיִשְׂמְח֨וּ כׇל־ח֪וֹסֵי בָ֡ךְ לְעוֹלָ֣ם יְ֭רַנֵּנוּ וְתָסֵ֣ךְ עָלֵ֑ימוֹ וְֽיַעְלְצ֥וּ בְ֝ךָ֗ אֹהֲבֵ֥י שְׁמֶֽךָ׃ כִּֽי־אַתָּה֮ תְּבָרֵ֢ךְ צַ֫דִּ֥יק יְהֹוָ֑ה כַּ֝צִּנָּ֗ה רָצ֥וֹן תַּעְטְרֶֽנּוּ׃ לַמְנַצֵּ֣חַ בִּ֭נְגִינוֹת עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ יְֽהֹוָ֗ה אַל־בְּאַפְּךָ֥ תוֹכִיחֵ֑נִי וְֽאַל־בַּחֲמָתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי׃ חׇנֵּ֥נִי יְהֹוָה֮ כִּ֤י אֻמְלַ֫ל־אָ֥נִי רְפָאֵ֥נִי יְהֹוָ֑ה כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי׃ וְ֭נַפְשִׁי נִבְהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד (ואת) [וְאַתָּ֥ה] יְ֝הֹוָ֗ה עַד־מָתָֽי׃ שׁוּבָ֣ה יְ֭הֹוָה חַלְּצָ֣ה נַפְשִׁ֑י ה֝וֹשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ׃ כִּ֤י אֵ֣ין בַּמָּ֣וֶת זִכְרֶ֑ךָ בִּ֝שְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ׃ יָגַ֤עְתִּי׀ בְּֽאַנְחָתִ֗י אַשְׂחֶ֣ה בְכׇל־לַ֭יְלָה מִטָּתִ֑י בְּ֝דִמְעָתִ֗י עַרְשִׂ֥י אַמְסֶֽה׃ עָשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָ֝תְקָ֗ה בְּכׇל־צוֹרְרָֽי׃ ס֣וּרוּ מִ֭מֶּנִּי כׇּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְ֝הֹוָ֗ה ק֣וֹל בִּכְיִֽי׃ שָׁמַ֣ע יְ֭הֹוָה תְּחִנָּתִ֑י יְ֝הֹוָ֗ה תְּֽפִלָּתִ֥י יִקָּֽח׃ יֵבֹ֤שׁוּ׀ וְיִבָּהֲל֣וּ מְ֭אֹד כׇּל־אֹיְבָ֑י יָ֝שֻׁ֗בוּ יֵבֹ֥שׁוּ רָֽגַע׃ שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁר־שָׁ֥ר לַֽיהֹוָ֑ה עַל־דִּבְרֵי־כ֝֗וּשׁ בֶּן־יְמִינִֽי׃ יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהַי בְּךָ֣ חָסִ֑יתִי הוֹשִׁיעֵ֥נִי מִכׇּל־רֹ֝דְפַ֗י וְהַצִּילֵֽנִי׃ פֶּן־יִטְרֹ֣ף כְּאַרְיֵ֣ה נַפְשִׁ֑י פֹּ֝רֵ֗ק וְאֵ֣ין מַצִּֽיל׃ יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהַי אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את אִֽם־יֶשׁ־עָ֥וֶל בְּכַפָּֽי׃ אִם־גָּ֭מַלְתִּי שֽׁוֹלְמִ֥י רָ֑ע וָאֲחַלְּצָ֖ה צֽוֹרְרִ֣י רֵיקָֽם׃ יִ֥רַדֹּֽף־אוֹיֵ֨ב׀ נַפְשִׁ֡י וְיַשֵּׂ֗ג וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י׀ לֶעָפָ֖ר יַשְׁכֵּ֣ן סֶֽלָה׃ ק֘וּמָ֤ה יְהֹוָ֨ה׀ בְּאַפֶּ֗ךָ הִ֭נָּשֵׂא בְּעַבְר֣וֹת צוֹרְרָ֑י וְע֥וּרָה אֵ֝לַ֗י מִשְׁפָּ֥ט צִוִּֽיתָ׃ וַעֲדַ֣ת לְ֭אֻמִּים תְּסֽוֹבְבֶ֑ךָּ וְ֝עָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה׃ יְהֹוָה֮ יָדִ֢ין עַ֫מִּ֥ים שׇׁפְטֵ֥נִי יְהֹוָ֑ה כְּצִדְקִ֖י וּכְתֻמִּ֣י עָלָֽי׃ יִגְמׇר־נָ֬א רַ֨ע׀ רְשָׁעִים֮ וּתְכוֹנֵ֢ן צַ֫דִּ֥יק וּבֹחֵ֣ן לִ֭בּוֹת וּכְלָי֗וֹת אֱלֹהִ֥ים צַדִּֽיק׃ מָגִנִּ֥י עַל־אֱלֹהִ֑ים מ֝וֹשִׁ֗יעַ יִשְׁרֵי־לֵֽב׃ אֱ֭לֹהִים שׁוֹפֵ֣ט צַדִּ֑יק וְ֝אֵ֗ל זֹעֵ֥ם בְּכׇל־יֽוֹם׃ אִם־לֹ֣א יָ֭שׁוּב חַרְבּ֣וֹ יִלְט֑וֹשׁ קַשְׁתּ֥וֹ דָ֝רַ֗ךְ וַֽיְכוֹנְנֶֽהָ׃ וְ֭לוֹ הֵכִ֣ין כְּלֵי־מָ֑וֶת חִ֝צָּ֗יו לְֽדֹלְקִ֥ים יִפְעָֽל׃ הִנֵּ֥ה יְחַבֶּל־אָ֑וֶן וְהָרָ֥ה עָ֝מָ֗ל וְיָ֣לַד שָֽׁקֶר׃ בּ֣וֹר כָּ֭רָה וַֽיַּחְפְּרֵ֑הוּ וַ֝יִּפֹּ֗ל בְּשַׁ֣חַת יִפְעָֽל׃ יָשׁ֣וּב עֲמָל֣וֹ בְרֹאשׁ֑וֹ וְעַ֥ל קׇ֝דְקֳד֗וֹ חֲמָס֥וֹ יֵרֵֽד׃ אוֹדֶ֣ה יְהֹוָ֣ה כְּצִדְק֑וֹ וַ֝אֲזַמְּרָ֗ה שֵֽׁם־יְהֹוָ֥ה עֶלְיֽוֹן׃
פירוש רש”י
5:1: אֶל הַנְּחִילוֹת. מְנַחֵם פָּתַר בְּכֻלָּן: נְחִילוֹת וַעֲלָמוֹת, גִּתִּית, יְדוּתוּן – כֻּלָּם שְׁמוֹת כְּלֵי זֶמֶר הֵם, וּנְעִימַת הַמִּזְמוֹר הָיְתָה לְפִי שִׁיר הָרָאוּי לְאוֹתוֹ כְּלִי. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה יֵשׁ מְפָרְשִׁים נְחִילוֹת לְשׁוֹן נַחֲלָה; וְאֵין זֶה מַשְׁמָעוּת הַתֵּיבָה, וְגַם עִנְיַן הַמִּזְמוֹר אֵינוֹ מְדַבֵּר בְּנַחֲלָה. וְיִתָּכֵן לִפְתּוֹר נְחִילוֹת – גְּיָסוֹת, כְּמוֹ נָחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים (בבא קמא י:); וּכְמוֹ ״וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל״ (שמואל ב כב:ה), וְתִרְגֵּם יוֹנָתָן: ״סִיעַת חַיָּבִין״. תְּפִלָּה בִּשְׁבִיל גְּיָסוֹת אוֹיְבִים הַבָּאִים עַל יִשְׂרָאֵל; וְאוֹמֵר הַמְשׁוֹרֵר מִזְמוֹר הַזֶּה בִּשְׁבִיל כָּל יִשְׂרָאֵל: 5:2: אֲמָרַי הַאֲזִינָה ה׳. כְּשֶׁיֵּשׁ בִּי כֹּחַ לִשְׁאֹל צְרָכַי לְפָנֶיךָ, וּכְשֶׁאֵין בִּי כֹּחַ לְהִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ וְהַדְּאָגָה עֲצוּרָה בְּלִבִּי, בִּינָה הֲגִיגִי. הָבֵן הֲגִיוֹן לִבִּי. כָּךְ מְפֹרָשׁ בַּמִּדְרָשׁ. כָּל בִּינָה שֶׁבַּמִּקְרָא הַטַּעַם תַּחַת הַנּוּ״ן, חוּץ מִזֶּה וַחֲבֵרוֹ (איוב לד:טז) ״וְאִם בִּינָה שִׁמְעָה זֹאת״, שֶׁאֵינוֹ שֵׁם דָּבָר אֶלָּא לְשׁוֹן הָבֵן, כְּמוֹ (משלי כג:א) ״בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ״, לְפִיכָךְ הַטַּעַם תַּחַת הַבֵּי״ת: 5:4: בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי. בַּבֹּקֶר אֲנִי קוֹרֵא לְךָ עֲלֵיהֶם, שֶׁהוּא עֵת מִשְׁפָּט בָּרְשָׁעִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״לַבְּקָרִים אַצְמִית כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ״ (תהלים קא:ח), ״הֱיֵה זְרוֹעָם לַבְּקָרִים״ (ישעיהו לג:ב), ״כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעֲבֹר״ (ישעיהו כח:יט): | בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ. תְּפִלָּתִי עַל זֹאת, אֶעֱרֹךְ לְשׁוֹן מַעֲרָכָה הוּא, כָּךְ חִבְּרוֹ מְנַחֵם: | וַאֲצַפֶּה. שֶׁתַּעֲשֶׂה בָּהֶם מִשְׁפָּטִים: 5:5: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה. וְנָאֶה לְךָ לְאַבֵּד הָרִשְׁעָה מִן הָעוֹלָם: | לֹא יְגֻרְךָ רָע. לֹא יָגוּר אֶצְלְךָ: 5:6: הוֹלְלִים. מִשְׁתַּטִּים, וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה מְעֻרְבָּבִין: 5:7: אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה. זֶה עֲמָלֵק וְזַרְעוֹ: 5:8: וַאֲנִי אָבוֹא בֵיתְךָ. לְהוֹדוֹת לְךָ בְּרֹב חַסְדְּךָ שֶׁהִפְלֵאתָ עָלֵינוּ, לְהַרְאוֹתֵנוּ נְקָמָה מֵהֶם: 5:9: שׁוֹרְרָי. עוֹיְנַי הַמְּצַפִּים שֶׁאֶבְגּוֹד בְּךָ וְתַעַזְבֵנִי, שׁוֹרְרָי כְּמוֹ ״אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב״ (במדבר כד:יז): 5:10: כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה. נִרְאִים כְּאוֹהֲבִים, וְהֵם אוֹיְבִים: | קִרְבָּם הַוּוֹת. מַחְשְׁבוֹתָם מִרְמָה: | קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם. לִבְלֹעַ יְגִיעַ אֲחֵרִים כְּקֶבֶר הַבּוֹלֵעַ אֶת הַגּוּף: | יַחֲלִיקוּן. דִּבְרֵי חֲלַקְלַקּוֹת: 5:11: מִמּוֹעֲצוֹתֵיהֶם. שֶׁהֵם יוֹעֲצִים עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָז יִשְׂמְחוּ כָּל חוֹסֵי בָךְ: 5:12: וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ. תָּגוֹנֵן וּתְסוֹכֵךְ עָלֵימוֹ: | וְיַעַלְצוּ בְךָ. כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶׁאַתָּה תְּבָרֵךְ רֵעֶיךָ וְאוֹהֲבֶיךָ: 5:13: כַּצִּנָּה. הַמַּקֶּפֶת שָׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו שֶׁל אָדָם: | רָצוֹן. נַחַת רוּחַ, אֵפִּימַנְ״ט בְּלַעַ״ז: | תְּעַטְּרֶנּוּ. תְּסוֹבְבֶנּוּ, כְּמוֹ (שמואל א כג:כו) ״וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עוֹטְרִים אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו״: 6:1: עַל הַשְּׁמִינִית. כִּנּוֹר שֶׁל שְׁמוֹנָה נִימִין, וְשְׁמִינִית שְׁמוֹ. וְכֵן מָצִינוּ (דברי הימים א טו:כא) פְּלוֹנִי וּבָנָיו ״עַל הַשְּׁמִינִית לְנַצֵּחַ״: 6:3: אֻמְלָל. נִשְׁחַת וְדַל כֹּחַ (קונפונדו״ץ בלע״ז), כְּמוֹ ״הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים״ דְּעֶזְרָא (נחמיה ג:לד): 6:4: וְאַתָּה ה׳ עַד מָתָי. תַּבִּיט וְאֵינְךָ רוֹפֵא? 6:5: שׁוּבָה ה׳. מֵחֲרוֹנְךָ: | חַלְּצָה נַפְשִׁי. מֵחוֹלְיִי: 6:7: אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי. לְשׁוֹן ״סְחִי וּמָאוֹס״ (איכה ג:מה), ״וְהָיְתָה נִבְלָתָם כַּסּוּחָה״ (ישעיהו ה:כה) – מְמָאֵס אֲנִי מִטָּתִי בִּדְמָעוֹת. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם ״כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת״ (ישעיהו כה:יא), וְעִם ״מֵי שָׂחוּ״ (יחזקאל מז:ה): | בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה. אֲלַחְלֵחַ וְאַרְטִיב כְּמוֹ מַיִם: 6:8: עָשְׁשָׁה. לְשׁוֹן עֲשָׁשִׁית, עַיִן שֶׁמְּאוֹרָהּ כֵּהָה, וְדוֹמֶה לוֹ כְּאִלּוּ הוּא רוֹאֶה דֶּרֶךְ זְכוּכִית שֶׁכְּנֶגֶד עֵינָיו. וּמְנַחֵם פֵּרְשׁוֹ לְשׁוֹן רִקָּבוֹן, כְּמוֹ (תהלים לא:יא) ״וַעֲצָמַי עָשֵׁשׁוּ״, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן עָשׁ: | עָתְקָה. נִתְיַשְּׁנָה וְנִזְדַּקְּנָה עֵינִי בִּכְהִיַּת אוֹר, וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם ״וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה״ (בראשית יב:ח): | בְּכָל צוֹרְרָי. בִּשְׁבִיל צָרוֹת שֶׁמְּצִירִין לִי: 6:11: יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ וְגוֹ׳. מַהוּ יָשׁוּבוּ יֵבֹשׁוּ פַּעַם שְׁנִיָּה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן : לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת הָרְשָׁעִים וּמְחַיְּבָן לַגֵּיהִנֹּם, וְהֵם מִתְרַעֲמִין עָלָיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִירָן וְחוֹזֵר וּמַרְאֶה גִּלְיוֹנִין שֶׁלָּהֶם וְדָן אוֹתָם וּמִתְחַיְּבִין, וְהוּא מַחֲזִירָן לַגֵּיהִנֹּם. הֲרֵי בּוּשָׁה כְּפוּלָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אוֹמֵר : לֶעָתִיד לָבֹא כָּל אֻמָּה קוֹרְאָה לֵאלֹהֶיהָ וְאֵין עוֹנֶה, וְחוֹזְרִין וְקוֹרְאִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמֵר לָהֶם: אִלּוּ אֵלַי קְרָאתֶם תְּחִלָּה, הָיִיתִי עוֹנֶה אֶתְכֶם. עַכְשָׁו עֲשִׂיתֶם עֲבוֹדַת גִּלּוּלִים עִקָּר וְאוֹתִי טְפֵלָה, לְפִיכָךְ אֵינִי עוֹנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר ״יִשְׁוְעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ״ (תהלים יח:מב) – זוֹ עֲבוֹדַת גִּלּוּלִים, וְאַחַר כָּךְ ״אֶל ה׳ וְלֹא עָנָם״ (שם). לְכָךְ נֶאֱמַר: יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ: | רָגַע. בִּמְעַט זְמַן: 7:1: שִׁגָּיוֹן לְדָוִד. מְנַחֵם אָמַר שֶׁגַּם זֶה אֶחָד מִשְּׁמוֹת הַזֶּמֶר עַל שֵׁם הַכְּלִי, וְכֵן פֵּרֵשׁ ״עַל שִׁגְיֹנוֹת״ (חבקוק ג:א), וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ לְשׁוֹן מִשְׁגֶּה שֶׁנִּתְוַדָּה וְנִתְפַּלֵּל עַל הַשִּׁגָּיוֹן שֶׁאָמַר שִׁירָה עַל מַפַּלְתּוֹ שֶׁל שָׁאוּל כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה׳ וְגוֹ׳״ (שמואל ב כב:א), אֲבָל עִנְיַן הַמִּזְמוֹר אֵינוֹ מוֹכִיחַ עַל כָּךְ. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁאֲמָרוֹ עַל עִסְקֵי יִשְׁבִּי בְנֹב (שמואל ב כא:טז) שֶׁבָּא עָלָיו עַל עָנְשׁוֹ שֶׁל שָׁאוּל כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדְךָ נִטְרַד דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי עַל יָדְךָ נֶהֱרַג שָׁאוּל וּבָנָיו כוּ׳ (כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק שְׁגִיאוֹת שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִמָּסֵר בְּיַד שׂוֹנֵא וְלֹא יִכְלֶה זַרְעוֹ ס״א אינו), וְהָפַךְ דָּוִד אֶת תְּפִלָּתוֹ וְהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּיַד אוֹיֵב. וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ מִשְׁגֶּה שָׁר דָּוִד לַה׳ עַל שֶׁשָּׁגַג לוֹמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמָסְרוֹ בְּיַד אוֹיֵב עַל דִּבְרֵי שָׁאוּל שֶׁנֶּהֱרַג עַל יָדוֹ. דָּבָר אַחֵר: עַל שִׁגָּיוֹן כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר כָּרַת לְשָׁאוּל (שמואל א כד:ה): | כּוּשׁ. מַה כּוּשִׁי מְשֻׁנֶּה בְּעוֹרוֹ, אַף שָׁאוּל מְשֻׁנֶּה בְּמַעֲשָׂיו (מועד קטן טז:): 7:3: פּוֹרֵק. לְשׁוֹן ״פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב״ (שמות לב:ב): 7:4: אִם עָשִׂיתִי זֹאת. מַה שֶּׁמְפֹרָשׁ אַחֲרָיו: 7:5: אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע. אִם גְּמַלְתִּיו כִּגְמוּלוֹ: | וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם. שִׁחַתִּי אֶת חֲלִיצָתוֹ בְּכָרְתִּי אֶת כְּנַף מְעִילוֹ, אִם לְהַשְׁחִית וּלְחַלְּצוֹ וּלְהַעֲמִידוֹ רֵיקָם וּבְשִׂנְאָה עָשִׂיתִי? אֶלָּא לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁהָיָה מָסוּר בְּיָדִי לְהָרְגוֹ וְלֹא הֲרַגְתִּיו. וָאֲחַלְּצָה לְשׁוֹן הַפְשָׁטָה: 7:7: קוּמָה ה׳ בְּאַפֶּךָ. עַל שׂוֹנְאַי, כְּגוֹן יִשְׁבִּי וְאֶחָיו וּפְלִשְׁתִּים (שמואל ב כא:טז), שֶׁלֹּא אֶמָּסֵר בְּיָדָם: | הִנָּשֵׂא. הִתְפָּאֵר לְהַרְאוֹת נִקְמַת עֶבְרָה בְּהִתְעַבֶּרְךָ עֲלֵיהֶם: | וְעוּרָה אֵלַי. שֶׁאוּכַל לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט נְקָמָה אֲשֶׁר צִוִּיתָ, וְהֵיכָן צִוִּיתָ? ״תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל״ (תהלים ב:ט), ״וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ״ (שמות כג:כב). זֶה מָצָאתִי בַמִּדְרָשׁ: 7:8: וַעֲדַת לְאֻמִּים תְּסוֹבְבֶךָּ. אִם יַחְזְרוּ אַחֲרֶיךָ לְהוֹשִׁיעָם אַל תִּשְׁמַע לְקוֹלָם, הִתְרַחֵק מֵעֲלֵיהֶם וְשׁוּב וְשֵׁב בִּמְקוֹמְךָ בַּמָּרוֹם רפיש״א בְּלַעַ״ז. דָּבָר אַחֵר: לַמָּרוֹם שׁוּבָה לְהַרְאוֹת לָהֶם שֶׁיָּדְךָ עֶלְיוֹנָה: 7:9: ה׳ יָדִין עַמִּים. הֲפוֹךְ הַדִּין מֵעָלֵינוּ וּתְנֵהוּ עַל הָרְשָׁעִים: | יָדִין. לְשׁוֹן יִסּוּרִין: | שָׁפְטֵנִי ה׳ כְּצִדְקִי. שְׁפוֹט לְפִי מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁבְּיָדָם וְלֹא לְפִי הָעֲבֵירוֹת: 7:10: יִגְמָר. לְשׁוֹן כִּלָּיוֹן, וְכֵן פָּתַר מְנַחֵם ״גָּמַר אֹמֶר״ (תהלים עז:ט), ״גָּמַר חָסִיד״ (תהלים יב:ב), וְכֵן כֻּלָּם (ס״א אינו): | וּתְכוֹנֵן צַדִּיק וּבֹחֵן לִבּוֹת. אַתָּה יוֹדֵעַ מִי הוּא הַצַּדִּיק שֶׁתְּכוֹנְנֵהוּ: | אֱלֹהִים צַדִּיק. כֵּן שְׁמֶךָ: 7:12: שׁוֹפֵט צַדִּיק. אַתָּה לִשְׁפּוֹט צֶדֶק: | זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. כְּשֶׁרוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים: 7:13: אִם לֹא יָשׁוּב. הָרָשָׁע מֵרִשְׁעוֹ: | חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו יִלְטוֹשׁ, פוֹרְבִּירָ״א בְּלַעַ״ז, וְיִדְרֹךְ קַשְׁתּוֹ: 7:14: וְלוֹ. וְלָרָשָׁע הֵכִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלֵי מָוֶת: | לְדֹלְקִים. לְרוֹדְפִים, כְּמוֹ ״כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי״ (בראשית לא:לו). וְכֵן פֵּרוּשׁוֹ: חִצָּיו לַהֲרֹג אֶת הָרְשָׁעִים הַדּוֹלְקִים אֶת הַצַּדִּיקִים יִפְעַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיַזְמִינֵם לַהֲמִיתָם. כָּל דְּלִיקָה לְשׁוֹן רְדִיפָה הִיא: 7:15: יְחַבֵּל. לְשׁוֹן הֵרָיוֹן וְלֵידָה, כְּמוֹ ״שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ״ (שיר השירים ח:ה): | וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר. כָּל מַה שֶּׁהוּא מוֹלִיד וְיָגֵעַ – הַכֹּל מְשַׁקֵּר בּוֹ, שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ; מַתְלָא אָמַר : כָּל מַה דְּשִׁקְרָא מוֹלִיד, פַּחְתָּא נָסְבָא: 7:18: אוֹדֶה ה׳ כְּצִדְקוֹ. כְּשֶׁיַּצְדִּיק הַדִּין הַגָּמוּר לִשְׁפּוֹט הָרְשָׁעִים כְּרִשְׁעָם:
פירוש רד”ק
5:1: למנצח אל הנחילות מזמור לדוד: כבר פרשתי טעם הנחילות ושאר מיני הנגון במזמור שלפני זה. ורבנו האי, זכרו לברכה, פרש המלה מלשון נחיל של דבורים בדברי רבותינו, זכרם לברכה (משנה בבא קמא י ב). רצונו לומר: כי נגונו היה דומה לשריקת הדבורים. וזה המזמור גם כן כנגד אויבי דוד שהיו לו שונאים בישראל. ורבותינו, זכרם לברכה, אמרו (מדרש שוחר טוב במקומו): כי על דואג ואחיתופל שונאיו אמרו. 5:2: אמרי האזינה יהוה בינה הגיגי: מה שאוציא בפי האזינה, ומה שאהגה בלבי בינה. לפיכך אמר עם הגיגי בינה ועם אמרי האזינה. ואמר הגיגי מן הגה בהכפל עי”ן הפעל, כמו לחזיז קלות (איוב לח כה) מן חזה. 5:3: הקשיבה לקול שועי תן אזנך להיות קשבת. כי הוא פעל יוצא. וכן כתיב (משלי ב ב) להקשיב לחכמה אזנך; תקשיב אזנך (תהלים י יז). והמלה נקשרת עם למ”ד, עם אל, ועם בי”ת. ופעמים היא בלא קשר אות, כמו הקשבתי ואשמע (ירמיהו ה ו); מי הקשיב דברו (שם כ גיח). | מלכי שאתה מלך עלי ואני צועק אליך כמו שצועקים אל המלך. | ואלהי אתה שאתה שופטי ותושיעני מהמרעים לי. | כי אליך אתפלל: ולא למושיע אחר כי אין בלתך. 5:4: יהוה בקר תשמע קולי כי בבקר עת התפלה טרם שיעסוק האדם בעסקי העולם. | בקר אערך-לך תפלתי. | ואצפה: ואוחיל לך שתתן לי שאלתי ובקשת. 5:5: כי לא אל חפץ רשע אתה למה אצפה לך? כי ידעתי כי לא תחפוץ ברשעים; אם כן לא תחפוץ באויבי, כי הם אנשי רשע ואני מצפה שתושיעני מהם כי תחפוץ בי ולא בהם. | לא יגרך לא יגור עמך; וכן גדלני כאב (איוב לא יח): גדל עמי ורבים כן. | רע: איש רע. או יהיה רע שם דבר כמו רשע שזכר. 5:6: לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך ענין הוללים הוא פעמים בענין סכלות כמו ויתהלל בידם (שמואל א כא יד); אמרתי מהולל (קהלת ב ב) ופעמים בענין רשע כמו הוללות רעה (שם י יג) והדומים להם. ומזה הענין הוא לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך כמו שאמר: | שנאת כל פעלי און: ואף על פי כן גדר אחד יכללם, כי הרשע אינו מדרך הדעה והחכמה, ופרוש לנגד עיניך: כאדם השונא לאחר שלא ירצה להביט בפניו. 5:7: תאבד דברי כזב תאבדם מלפניך וכן | איש דמים ומרמה יתעב יהוה: שהם נתעבים ונמאסים בעיניו. וכן הוא דרך הלשון לדבר פעם לנוכח ופעם שלא לנוכח. 5:8: ואני ברב חסדך הם נמאסים בעיניך, אבל אני אתיצב לעיניך ולפניך, | אבוא ביתך ברב חסדך, שאני מקוה עמך. | אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך: שהיא על פני. ופרוש אל היכל: כי המשתחוה לאל ישים ההיכל ומקום הקדש מגמתו וכנגדו ישתחוה לאל. ופרוש ביתך והיכל קדשך: הוא הבית שהיה בו הארון. 5:9: יהוה נחני בצדקתך זאת היא תפלתי אליך שתנחני בצדקתך, כלומר: שתסייעני ללכת דרך צדקה ומשפט ותנחני בה שלא אכשל. | למען שוררי שלא ישמחו לי בהכשלי, הישר לפני דרכך. ושוררי כמו אויבי. והוא מגזרת אשורנו ולא קרוב (במדבר כד יז), לפי שהוא מביט לרעה, כמו ויהי שאול עוין את דוד (שמואל א יח ט). וזאת התפלה להצילו משגיאות ומזדונות כמו שאמר (תהלים יט יג יד): מנסתרות נקני גם מזדים חשך עבדך. | הושר [הישר] לפני דרכך: הישר בא בהנעת היו”ד פ”א הפעל שלא כמנהג נחי הפ”א וכמוהו היצא אתך (בראשית ח יז), והכתיב הוא בוא”ו על מנהג נחי הפ”א; וכן בפת”ח עי”ן הפעל, כמו הנחת יי’ גבוריך (יואל ד יא). 5:10: כי אין בפיהו נכונה הוא טעם למה שאמר למען שוררי, כי הם אנשים שאין בפי אחד מהם נכונה אלא מראים עצמם בפיהם כאוהבים. | קרבם הוות כלומר: רעות חושבים בלבם. | קבר פתוח גרונם לשונם יחליקון: כי מי שלא ישמר מהם וישמע אותם כשיחליקו לשונם ומדברים חלקות ונראים כאוהבים יפול בקברם, והוא מחשבת לבם, שהיא לרע. וכנה הדברים לגרון, כמו רוממות אל בגרונם (תהלים קמט ו), כי מקצת האותיות יאמרו בגרון. גם כל הדבור תחלתו מהגרון, כי הקול יוצא מהגרון ויגרום הדבור לפה. גם לפי שהגרון פתוח אל הקרבים שדמה אותם לקבר אמר: גרונם. ומלת נכונה תואר לנקבה, והמתואר חסר ופירושה: אמרה או דברה; וכן מאכלו בראה (חבקוק א טז); כעדר הקלובות (שיר ד ב); יענה עזות (משלי יח כג), והדומים להם. 5:11: האשימם אלהים יש מפרשים: מלשון שממה; ואשם ושמם כענין אחד. ויתכן לפרשו בענין אשם. ופרושו: האשימם בעצתם, כלומר שלא יתכן ולא יזדמן להם מה שחשבו לעשות עלי. ובא בלשון אשם כדרך ולא יחטא (שופטים כ טז); וזה הוא שאמר: | יפלו ממעצותיהם ברב פשעיהם הדיחמו כי מרו בך: בשנאתם אותי ואתה צוית עלי להיות מלך והם מרו את דבריך. מרו מענין מריתם פי (במדבר כז יד). 5:12: וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו הפך האויבים שאינם חוסים בך; וכאשר תדיח אותם ישמחו החוסים בך. וטעם | ותסך עלימו שתהיה עליהם כסכה, שלא יזיקו להם האויבים. | ויעלצו העי”ן והלמ”ד בשו”א. בך אהבי שמך: 5:13: כי אתה תברך צדיק יהוה אז יעלצו בך כשתברך הצדיק ותדיח הרשע. | כצנה רצון תעטרנו: וכצנה שהיא עוטרת את האדם סביב כן תעטור הצדיק ברצונך. ומלת תעטרנו מבנין הקל כמו עטרים אל דוד ואל אנשיו (שמואל א כג כו). 6:1: למנצח בנגינות על השמינית מזמור לדוד: כבר פרשנו טעם נגינות ושמינית ושאר מיני הנגון במזמור בקראי ענני. ויש מפרשים (תרגום במקומו) שמינית כנור שהיו לו שמונה יתרים, ועל זה הנגון נאמר זה המזמור. והדרש (בבלי מנחות מג ב): על המילה שנתנה בשמינית; וזהו רחוק. והמזמור הזה אפשר שאמרו דוד על חליו, ואפשר גם כן שנאמר על לשון כל אדם המדוכא בחליים. כי הרבה מזמורים שהם תפלה ובקשה חברם דוד להיותם מזומנים לכל מתפלל; וכן דעתי בזה המזמור. ויש אומרים (אבן עזרא במקומו): כי נאמר על הגלות, כי ישראל בגלות כמו חולים ומדוכאים. 6:2: יהוה אל באפך תוכיחני אם תוכיחני בעוני, אל באפך, רצונו לומר: לאט, כדי שאוכל לסבול, כמו שאמר ירמיהו הנביא (ירמיהו י כד): יסרני יי’ אך במשפט וגומר | ואל בחמתך תיסרני: כפל ענין במלות שונות כמנהג הלשון. 6:3: חנני יהוה כי אמלל אני אמלל תאר; וא על פי שהוא פתו”ח. וכמוהו: לב הול הטהו (ישעיהו מד כ). והוא ענין תלישה וכריתה; כמו: ורבת בנים אמללה (שמואל א ב ה), היהודים האמללים (נחמיה ג לד); אמללה ילדת השבעה (ירמיהו טו ט), והדומים להם. | רפאני יהוה כי נבהלו עצמי: רצונו לומר הגוף. ואמר: עצמי שהם יסוד הגוף. או אומר כן על כאב האברים. 6:4: ונפשי נבהלה מאד עצמי נבהלו ונפשי נבהלה מאד לפחדי ולדאגתי שאמות מזה החלי. | וְאַתָּ כתיב בלא ה”א וקרי בה”א; ואחד הוא, כי נמצא בלא ה”א. וכן ואם ככה את עשה לי (במדבר יא טו). | יהוה עד מתי: תדכאני בחליים ולא תרפאני. 6:5: שובה הטעם מלרע. והם חמשה מלרע וזה אחד מהם. | יהוה חלצה נפשי ופרושו: שוב מחרון אפך עלי, ושוב חלצה נפשי שלא אמות מזה החלי. | הושיעני למען חסדך: לא בצדקתי כי ידעתי כי אני חיה. 6:6: כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך: אם אמות לא אזכרך במות ולא אודה לך; ואם תרפאני אודה לך לעיני כל. כמו שאמר חזקיהו (ישעיהו לח יח): כי לא שאול תודך מות יהללך וגומר; ואמר דוד (תהלים קיח יז): לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. כי הגוף אחר צאת הנשמה כאבן דומם, והוא יורד השאול; אבל הנשמה תעלה ותודה ותשבח לעד בלא הפסק. אבל יתאוה הצדיק לחיות לעשות רצון האל בעודנו חי להרבות שכר הנשמה לעולם הבא. 6:7: יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה: כי אני נאנח ודואג על חליי ובוכה עד שאשחה מטתי בכל לילה. כי בלילה יכבד החלי ויאנח האדם ויבכה על חליו. או יבכה בלילה מפני שבני הבית ישנים ואין רואה אותו. והנה הוא יגע מהאנחה ומהבכי. ומה שאמר: אשחה ואמסה הוא על דרך גוזמא והפלה. ופרוש אשחה מן כאשר יפרש השחה לשחות (ישעיהו כה יא), או מתרגום וירחץ (בראשית מג לא): ואסחי. ופרוש אמסה מן המסיו את לב העם (יהושע יד ח); ותמס כעש חמודו (תהלים לט יב). ואלה הם מנחי הלמ”ד מבנין ההפעיל. ויש מפעלי הכפל מזה הענין רבים, כמו: המסו את לבבנו (דברים א כה); וימס לבב העם (יהושע ז ה). 6:8: עששה מגזרת עש יאכלם (ישעיהו נ ט) כאלו אמר רקבה. | מכעס עיני והטעם שאני בוכה מן הכעס שאני כועס על אויבי השמחים לחליי. ופרוש | עתקה מן וצור יעתק ממקומו (איוב יד יח). ועששה ועתקה על דרך הפלגה וגוזמא. ופרוש בכל צוררי: בעבור כל צוררי. ויש מפרשים (תרגום ורשי במקומו): עתקה נתישנה כמו שתרגום ישן (ויקרא כה כב): עתיק. 6:9: סורו ממני כל פעלי און כי שמע יהוה קול בכיי: בחיותו מחליו אמר זה, או בחליו; ומדבר על העתיד ברוח הקדש. וכל אדם חולה המתפלל בזה המזמור יוכל לומר זה, כי בטוח הוא כי האל ישמע תפלתו אם יתפלל בלב נשבר ונדכה. 6:10: שמע יהוה תחנתי יהוה תפלתי יקח: יקח כמו לקח. וטעם יקח בזאת העת ובכל עת בבוא תפלתי אליו יקבלנה ברצון. 6:11: יבשו ויבהלו מאד כל איבי בהרפאי יבשו ויבהלו כל איבי שהיו מקוים מיתתי. | ישבו יבשו רגע: כשיראו שלא עלתה מחשבתם ישבו אלי להיות בשלום עמי ובאותו רגע תהיה להם בושת ממני. 7:1: שגיון לדוד כבר בארנו כי שגיון אחד ממיני הנגון. וכן אמר בתפלת חבקוק (ג א): על שגיונות. | אשר שר ליהוה על דברי כוש בן ימיני: רבותינו, זכרם לברכה, אמרו (תרגום במקומו ובבלי מועד קטן טז ב בקצת שנוי): כי המזמור הזה נאמר על שאול. וקראו כוש לפי שהיה יפה, כמו האשה הכשית (במדבר יב א), דמתרגם: אתתא שפירתא; וכן דעת כל המפרשים. ואמרו: כי קראו כושי, מה כושי זה אינו משתנה בעורו, כך שאול לא היה משתנה בשנאתו אל דוד. ועל הדרך הזה נאמר (ירמיהו יג כג): היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו גם אתם תוכלו להיטיב למדי הרע. והחכם ר’ אברהם בן עזרא, זכרו לברכה, הרחיק זה הפרוש. כי אמר: היאך יאמר זה על משיח יי’ הנה יחבל און (פסוק טו)? ואמר: כי אחד מבני בנימין היה שהיה שונאו ושמו כוש. ואין טענתו טענה שיאמר על שאול הנה יחבל און; ולמה לא יאמר כן? והנה אמר לו דוד בפניו: מרשעים יצא רשע (שמואל א כד יד)? ואמר לו: ונקמני יי’ ממך (שם שם יג)? ובדרש (שוחר טוב במקומו): לפיכך כנה שמו כוש לפי שכתוב (קהלת י כ): גם במדעך מלך אל תקלל; ונכון הוא הדרש. תראה אתה שהכל שוים, כי על שאול נאמר זה המזמור, לבד המפרש הנזכר. ומה שאמר על דברי, לפי שדברים וענינים רבים היו לו עמו. ופעמים רבות חשב להרגו כמו שכתוב. תחלה בהתחתנו עמו חשב להפילו ביד פלשתים, אחר כן חשב להמיתו בביתו; וכשהיה עומד לפניו היה מטיל לו החנית כמה פעמים, ואחר שנפרד ממנו גם כן פעמים רבות כשהיה רודף אחריו. ועל דברי פרושו: על עניני, כמו על דבר הצפרדעים (שמות ח ח), והדומים להם. 7:2: יהוה אלהי בך חסיתי הושיעני מכל רדפי והצילני: בך חסיתי ולא בעזרת אדם, לכן הושיעני מכל רדפי הנסמכים עם שאול. 7:3: פן יטרף כאריה נפשי פרק ואין מציל: זה לא יאמר על אויב אחר שהיה לו לדוד אלא על שאול שהיה מלך ועליו יאמר: פרק ואין מציל. ואמר: כאריה, כי הוא גבור שבחיות ונקרא מלך עליהן, ואם יפרוק אין מציל. ופרק מענין ופרקת עלו (בראשית כז מא). 7:4: יהוה אלהי אם עשיתי זאת אם יש עול בכפי: אם זאת עשיתי מה שהוא עושה לי. וזה הוא מה שהוא מפרש: אם גמלתי שולמי רע אם עשיתי בידי רע לאדם בעול ובחמס. 7:5: אם גמלתי שולמי רע מי שהיה עמי בשלום אם גמלתיו רע, כמו שהוא עושה עמי שהייתי בשלום עמו והייתי חתנו ונלחמתי מלחמותיו והוא גומל לי רעה תחת טובה. | ואחלצה צוררי ריקם: לא די שלא גמלתי שלמי רע, אבל חלצתי מי שהיו צוררי ריקם. ובחנם הייתי מציל אותו, כמו שהציל שאול מיד אבישי שהיה הורג אותו לולי שמנעו שאמר: אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו (שמואל א כו ח); וכן כשהיה במערה נאמר: וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול (שם כד ח). וא”ו ואחלצה כמו וא”ו ועבדיך באו לשבר אכל (בראשית מב י) שפרושו: לא אדני כמו שאתה אומר כי מרגלים אנחנו, אבל עבדיך באו לשבר אכל. 7:6: ירדף אויב נפשי המלה הזאת (ירדף) היא מרכבת מפעל הקל ומפעל הדגוש: מן הקל יאמר יִרְדֹּף ומן הדגוש יאמר יְרַדֵּף; והרכבה המלה הזאת משניהם. וטעם ההרכבה, כי האויב ירדפהו בעצמו וירדפהו לאחרים, שיאמר לאחרים שירדפוהו. כך שאול היה רודפו ומרדפו לישראל. ואמר: נפשי כי לא ירדפני לאסרני במאסר אלא להמיתני כמו שדמה כמה פעמים להמיתו בידו. | וישג וירמס לארץ חיי ואם ישיגני ירמס לארץ חיי, כי לא יניחני שלא יהרגני. ותחסר מלת אם כמו (ישעיהו ל ג): ונתן לכם אדני לחם צר ומים לחץ: שפרושו ו א ם נתן; ותמאן לשלחו (שמות ד כג ג) ו א ם תמאן. וא”ו וירמס כפ”א רפה בלשון ישמעאל. או פרושו: הוא חושב בנפשו כשרודף אחרי שישיגני וירמס לארץ חיי וכבודי לעפר ישכן. | וכבודי לעפר ישכן סלה: וכבודי הוא נפשי. ומחשבתו שישכין כבודי לעפר. ואף על פי שהנפש לא תשכון בעפר במות האדם, הוא על דרך משל, כמו: דבקה לעפר נפשי (תהלים קיט כה). או לפי מחשבת האויב, כי יחשוב שאין לנפשי תקומה, כי יחשבני לרשע ואיש דמים. ומלת סלה פרשתיה (תהלים ג ג) שהיא הרמת הקול בנגון, ואין לה טעם בענין שהיא בו; ואיני צריך לפרש אותה בכל מקום. 7:7: קומה יהוה באפך קומה מלרע: הטעם במ”ם. אמר: קומה יי’ באפך על הרודפים אותי לקחת נפשי. | הנשא בעברות צוררי בעברתך עליהם כמו שאמר, באפך או פרושו: בעברות שיש לצוררי עלי הנשא אתה עליהם והצילני מידם. | ועורה אלי משפט צוית: עורה עלי במשפט אשר צוית עלי, והוא משפט המלוכה. 7:8: ועדת לאמים תסובבך ועליה למרום שובה: אמר עדת בכלל ואמר לאמים בפרט. עדת היא עדת ישראל הכוללת אותם כלם; לאמים הם שנים עשר שבטי ישראל. ונקראו לאמים עמים וגוים כמו שאמר יצחק ליעקב: והיית לקהל עמים (בראשית כח ג); וכן אמר האל ליעקב (שם לה יא): גוי וקהל גוים יהיה ממך. הנה תראה כי קורא אותם עמים וגוים כנגד השבטים, וקורא אותם קהל ועדה; כי השנים עשר שבטים קהל אחד ועדה אחת. ואלו היה אומר לאמים על אמות העולם לא היה אומר ועדת; כי לא תכלול אותם עדה אחת, כי כל לאום ולאום עדה בפני עצמה. על כן טעו הנצרים המפרשים הפסוק על ישו ומפרשים ועדת לאמים על הגוים ששבו לאמונתו, ואומרים: ועליה למרום שובה לאות, כי ירד לקחת בשר. ואתה אמור להם תחלה: כי המזמור מפרש בראשו על מי נאמר. ועוד כי התפלה לשוא, אם הוא אלוה, ואם היתה תפלתו על הבשר, לא הועילה תפלתו. ואם יאמרו לך: כי כן היה רצונו שיתלה; אם כן סכל היה שהיה מתפלל על דבר שלא היה רוצה. ועוד, כי רוב המזמור מדבר על אויב אחד והוא אויבים רבים היו לו. ועל לקיחת הבשר כבר כתבתי לך במזמור השני מה שתשיב להם. ולפרושנו יהיה פרוש זה הפסוק כן: ידוע היה בישראל כי דוד נמשח למלך, והיה ידוע גם כן כי על פי יי’ משחו שמואל. ובמקום שנמשח הכירו הכל כי לא עשה שמואל הדבר מדעתו; כי בבוא אליאב הגדול מאחיו אמר: אך נגד יי’ משיחו (שמואל א טז ו), שהיה סבור כי הוא היה המלך, עד שאמר לו יי’: אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו (שם שם ז); וכשבא הקטן אמר לו האל קום משחהו כי זה הוא (שם יב). אם כן הרודף אחרי דוד כרודף אחרי האל, והסובב עליו לתפשו כסובב האל יתברך. ומפני זה אמר: תסובבך, על דרך שאמר הנביא (זכריה ב יב): כי הנגע בכם כנגד בבבת עינו. כי כשיעבור האל על פשע האדם, כאלו ירד ממקום יכלתו וממכון משפטו, וכאשר יפקד עונו וישפטנו, כאלו יקום וינשא וישוב למרום למקום המשפט. וכך נאמר בנקמת פרעה (שמות טו א): כי גאה גאה. 7:9: יהוה ידין עמים הם ישראל, כמו שפרשתי לאמים ופרוש ידין: שיקח נקמתי ודיני מהם. וזהו שאמר: | שפטני יהוה כצדקי וכתמי עלי: כי אני אין בי עון, ולא חטאתי להם כדי שישנאו אותי. ולא אמר על כלם, אלא על הרעים שבהם שהיו שונאים את דוד בחנם; ועליהם אמר: יגמר נא רע רשעים. כי רוב ישראל היו אוהבים את דוד כי הוא היה המוציא והמביא אותם בהיותו עם שאול; ומוכרחים היו ברדפם אחריו במצות שאול. גם משבט בנימין היו רבים אוהבים אותו, כמו שכתוב בדברי הימים (א יב א ב): שבאו אל דויד לצקלג. 7:10: יגמר נא רע רשעים אמר: שהרע שחושבים ושעושים הרשעים יגמר אותם ויכלה אותם. | ותכונן צדיק והצדיק תכונן דרכו ומחשבתו, ותסייע אותו. ואמר זה על עצמו ועל הצדיקים שהיו בישראל. | ובחן לבות וכליות אהים צדיק: הוא שהוא בחן לבות ויודע מחשבות האדם הוא יודע הצדיקים והרשעים; כי הרבה בני אדם מראים עצמם טובים ואינם כן. והוא אלהים צדיק רצונו לומר: שופט בצדק ויתן לכל אחד כפי דבריו ומחשבותיו, כי הוא יודע הכל. 7:11: מגני על אלהים היה לו לומר מגני אלהים: מהו על? אך כי מבטחי ומשעני הוא אלהים שיהיה מגני שהוא מושיע ישרי לב: 7:12: אלהים שופט צדיק כמו: שפטני יי’ כצדקי (למעלה פסוק ט) ופרושו: אלהים שופט הצדיק כצדקתו והרשע כרשעתו וזהו שאמר: | ואל זעם בכל יום: כלומר: שופט הצדיק, ושופט מי שהוא זעם אל בכל יום, כי לא ישוב מרשעו. וזהו שאמר אחריו: אם לא ישוב. אם במקום כי, כמו ואם יהיה היבל (במדבר לו ד) שהוא במקום כי, או כאשר. ובכל יום רוצה לומר: תמיד. ומה היה זעם שאול לאל? שהיה מבזה מעשה האל ודברו, כי היה יודע כי דוד על פי יי’ נמשח למלך אחריו והוא היה רודף אחריו כל יום להרגו. הנה היה חושב בכל יום לבטל דברי האל. ועוד: שהיה דוד נקי ולא חטא לו, והיה רוצה לשפוך דם נקי. ועוד: שנשבע חי יי’ שלא ימיתנו. ומכל אלה היה ראוי להקרא זעם. 7:13: אם לא ישוב חרבו ילטוש כבר פרשנוהו דבק למעלה. ואמר: כי לא ישוב מרשעתו וחרבו ילטוש להמיתני. | קשתו דרך ויכוננה לירות בי, כלומר: קרוב אני אל המות בכל יום כמי שהוא עומד כנגד הקשת הדרוכה. 7:14: ולו הכין כלי מות חציו לדלקים יפעל: לו ולדלקים עמו אחרי הכין ופעל חצים וכלי מות להרגני. ויש מפרשים ולו כמו בעבורו, כלומר: בעבור נפשו: כלומר החצים שהכין לו לנפשו הם, כי הוא ימות בהם. ודלקים, כמו כי דלקת אחרי (בראשית לא לו). 7:15: הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר: ידמה מחשבות הלב להריון. וכשיוצאין בפה או במעשה דומין לחבלי האשה וללדה. אם כן דמיון הדבור הוא החבלים ודמיון המעשה הוא הלדה. ואמר: כי דבר האון בפיו, כי יחשבנו בלבו ויוציאנו בפה למעשה. ואון ועמל ושקר ענין אחד, אלא שהמלות שונות. 7:16: בור כרה ויחפרהו כפל ענין במלות שונות. ואמר: כי הוא כרה בור להפילני בו והוא יפל בו. התנבא שימות שאול בחרב. ואמר: | ויפל בשחת יפעל: עבר במקום עתיד כמו שפרשנו. 7:17: ישוב עמלו בראשו שקרו שהיה עושה ברדפו אחרי ישוב בראשו. | ועל קדקדו חמסו ירד: כפל ענין במלות שונות. 7:18: אודה יהוה כצדקו ואז אודה יי’ כפי צדקו שעשה עמי. | ואזמרה שם יהוה עליון: כי הוא עליון על הכל ומושל בכל ויעשה ביצורים כחפצו.
פירוש מלבי”ם
5:1: למנצח המזמור הזה נחלק לשני חלקים, (חלק א’ עד פסוק ט’) הוא כעין הצעה מגדר התפלה וענינה ואיך יתרגש לב המתפלל לה’, (חלק ב’) היא הבקשה, מבקש ינחה ה’ במעגלי צדק ויצילהו מיד שורריו: 5:2: אמרי, תנאי התפלה השלמה הם ארבעה, (כמו שכתב העקרים), א. יופי המליצה וקוצר המאמרים, על זה אמר אמרי האזינה, ב. שתסכים המחשבה וההגיון הפנימי עם הדבור החיצוני, על זה אמר בינה הגיגי, ג. שלא יתפלל על דברים בלתי נחוצים, על זה אמר: 5:3: הקשיבה לקול שועי, כי גדר מלת שועה הוא שצועק לישועה ומתפלל על הצרה שקרהו, ד. שיבטח בתפלתו על ה’ לבדו ולא שעם תפלתו ישים מבטחו על עזרת בשר או אמצעיים בינו לבין ה’, על זה אמר כי אליך רק אליך אתפלל: 5:4: ה’ בקר, תיכף בבקר תשמע קולי לעזרני תיכף בקראי, כי בקר אערך לך, רצה לומר את הבקר אערך בערך ויחוס אליך, שאתה דומה כמו הבקר, כמו שהבקר יאיר את החשך, יגרש זאבי ערב וחיתו טרף, ויחזיר נשמות לפגרים, כן עת יאיר אורך, רשעים יאבדו מפני אלהים וצדיקים יחיו וישמחו, וכמו שהבקר יבא בהכרח אחר הלילה, כן תאיר אור ישועתך אחרי חשכת הצרה, ולכן ואצפה כי יזרח אור ה’ וישועתו: 5:5: כי לא אל חפץ רשע אתה, העמים עובדי האלילים היו מיחסים אל האלים שלהם תעתועי רשע וכל המדות הרעות (כנודע בהבלי המיטאלאגיא שלהם) כי בעבור שיחסו כל כח הנמצא בטבע אל כח עליון שממנו יושפע הכח ההוא, בין הכחות הטובות וכן גם הכחות הרעות, אכזריות גאוה קנאה נקמה, יחסו אותם אל האלים הגבוהים אשר בדו להם, כאילו מאתם יושפעו, עד שימצא אצלם לפי זה אל חפץ רשע ואל חפץ טוב, וגם החפץ בטוב, יגור ויפחד מן האל חפץ רשע, כי ינצחהו לפעמים, כנודע בהבלי היוונים ושיריהם אומר הנה האל המיוחד אלהי ישראל, הגם כי נציירהו כולל כל הכחות שכולם מאתו יושפעו הנה אתה אינך האל החפץ רשע, וגם אינך כאלהי העמים אשר גם החפץ טוב, יגורהו ויפחידהו הרע, אתה הרע לא יגורך ויפחידך, כי אתה אך מקור הטוב והחסד, והרע והרשע נפרד ונבדל ממך, וע”כ אחר שלא אל חפץ רשע אתה, לכן לא יתיצבו הוללים לנגד עינך, כמו שהוא אצל העמים, שהוללים יתיצבו להדמות לאלהיהם, אכזרים בעלי רצח כמוהם, כי אתה שנאת פועלי און, ואחר שלא יגורך רע לכן תאבד דוברי כזב, כי אין מי שיסך בעדו כנגדך, כי הלא איש דמים ומרמה יתעב ה’, רצה לומר כי טבע האלהות תתעב איש דמים ומרמה וחקות העמים שיחשבו כי האליל יאהב איש דמים ומרמה, הבל הוא ונגד טבע האלהות: 5:8: ואני, רצה לומר הנה לפי זה יש הבדל גדול בין העובד ה’ המתפלל לאלהיו, ובין בן נכר המשתחוה לעצבים, כי עובד האליל יעבדהו ויתפלל אליו מצד יראתו מן הרע ורוצה לרצותו בל ירע לו, עד שיראתו מן הרע תכניסהו אל מקדש ההבל, אבל עת יבא שמה ויראה כי שקר נסכו ולא רוח בו, תסור יראתו ממנו אבל אני ברוב חסדך אבא ביתך עת אלך לבית ה’, לא היראה מן הרע תנחני שמה, אך החסד המתפשט על המציאות בכללו, חסדי אל אשר אביט על כל נמצא, על ידו אבא ביתך להתפלל אליך, ועת אשתחוה אל היכל קדשך אז סמר מפחדך בשרי, ולא יראת הרע והנזק, אך ביראתך יראת הרוממות משאתך וגדולתך: 5:9: ה’ נחני, עתה מתחיל להציע מבוקשו, מבקש יורהו ה’ דרך הקדש התוריי, בל יטו אשוריו מנו, כי אז ישמחו עליו שורריו הסופרים מספר צעדיו, והנה יתעה אדם מני דרך, או מצד השגיאה שאינו יודע הדרך, על זה בקש שינחהו ה’ בצדקתו ויורהו הדרך, או גם בידעו הדרך אם יש שם מונעים עקוב ורכסים, על זה בקש שיישיר דרכו לפניו, ולא שיישיר הדרך בעת לכתו שאז יתעכב עד שיתוקן הדרך, רק הישר לפני דרכך, טרם לכתי עליו, והנמשל, כי הדרך התוריי לפעמים יתעה האדם ממנו מבלי דעת איזה הדרך הטוב, מקוצר המשיג ועומק המושג וארך ההצעות, על זה יבקש שה’ ילמדהו ארחות חיים, ולפעמים לא יוכל ללכת בו מפני המטרידים המוצאים אותו בדרכו, מבקשת הצרכים ההכרחיים ונטיית תאוה אל המותרות, כמ”ש כ”ז במורה, על זה בקש שיישיר דרכו לפניו: 5:10: כי, מבאר מ”ש למען שוררי, כי שוררי אלה אין בפיהו נכונה, הפה מציין תמיד הדבור החיצוני, והלשון מציין הדבור הפנימי המדובר בעצה והשכל, ושורריו אלה בפיהם החיצוני ידברו אתו טובות, אבל בלשונם לשון רמיה וחלק יכוננו להשחיתו, ומצד זה אמר כי הטוב הנראה בפיהם ודבורם החיצוני אין בפיהו נכונה, כי לשונם יחליקון בחלקת לשון והוצאת דבה, ומצייר כאילו קרבם הוא השאול והאבדון, כמ”ש קרבם הוות וגרונם הוא הקבר הפתוח, שבו ירד המת טרם רדתו שאולה, ולשונם הוא מקום חשך וחלקלקות שבו יחליק ההולך עליו ויפול אל הבור והקבר, עד שהבא על לשונם יחלק ויפול אל גרונם שהוא הבור והקבר, ומשם אל קרבם ששם ההות והשבר שאול ואבדון, והיא מליצה עמוקה על רוע מחשבותיהם ונכליהם, ולכן האשימם אלהים, שיצאו אשמים בדין, וזה מצד שני ענינים א. מצד שהם חוטאים בעצת השכל לא מצד התאוה והשגגה, ועל זה אמר יפלו ממעצותיהם, ב. מצד ששונים בחטאם עד שנעשו מומרים לדבר, ועל זה אמר ברוב פשעיהם, כמ”ש בדור המבול וירא ה’ כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע שמכל זה נראה כי מרו בך, ועושים להכעיס בשאט נפש, והמליץ כאילו עצתם הרע היא תהיה סבת נפילתם, משם יפלו ממרום עצתם ארץ, שעל זה אמר יפלו מן מועצותיהם (המ”ם הוא מ’ המקום) ורוב הפשעים והשנותם היא תדחה אותם ותדחפם ליפול, באופן שימצאו ענשם מיד חטאתם, וכמדת חטאתם החטא ימיתם, ובמדה שמדדו ימדד להם, אבל וישמחו כל חוסי בך, כמ”ש אנכי אשמח בה’ יתמו חטאים מן הארץ, לעולם ירננו לא כמו עתה שלא תהיה רנתם רק אחר הצרה וההצלה ממנו, רק שירננו תמיד בלי הפסק צרה בינתים, רק ותסך עלימו בתמידות, ולא יהיה שמחתם טבעיית, רק ויעלצו בך, על ידי שיכירו שהם מושגחים בהשגחה מופלאת מאתך, על ידי שיכירו: 5:13: כי אתה תברך צדיק ה’ לבדך שברכתו השגחיית לא טבעיית, ואז כצנה רצון תעטרנו כי רק ברכת ה’ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, לא כן ברכה הטבעיית יתעצב בעליה לשמור נכסיו ולהגן עליהם, אבל עם ברכת ה’ תלוה השמירה ממנו גם כן כמ”ש יברכך ה’ וישמרך, וממילא לא יוסיף עצב עמה רק שובע רצון על ידי שתעטרהו כצנה לשמרו מכל פגע: 6:1: למנצח, מבואר כי מזמור זה התפלל עת חלה חולי כבד וארוך, אחר מעשה של בת שבע, כאשר קבלו חכמינו זכרונם לברכה, והתפלל על חליו (ב’ ז’) אבל גם אויביו שטמוהו וימררוהו בעת ההיא, עד שהורע זה בעיניו יותר מן חליו, והתפלל גם עליהם (ז’ י”א), עד שהמזמור בכללו, ידבר על שני מיני האויבים המכתירים את האדם, האויב הדבוק בו מתולדתו, שהם מזגי גופו ולחותיו המתקוממים עליו להחליאו ולהמיתו, והאויבים החיצוניים שהם זולתו מבני אדם: 6:2: ה’ אל באפך, יש הבדל בין אף ובין חמה, שהאף הוא הכעס הנגלה, והחמה היא תבערת אש הכעס בנסתר בנטירת שנאה ואיבה, ויהיה לפעמים אף בלא חמה אם רק מראה לו פנים נזעמים ואהבה במצפוניו, וחמה בלא אף אם מסתיר אפו ואיבתו, ויש הבדל בין תוכחה וייסור, התוכחה היא בדברים רכים, והייסור בו יאסור את נפשו בדברים קשים או ביסורים ממש, ותוכחת ה’ עלי עון, הוא לפעמים שלא יחטא בעתיד, וזה נקרא תוכחה, ודוד בקש שתוכחה זו לא תהיה באף רק בדברים רכים כאב את בנו, ולא הוצרך לבקש שלא יהיה בחמה ונטירת איבה, כי האויב לא יוכיח ולא ישתדל להשיבו אל דרך הנכונה, והתוכחה המגולה תהיה תמיד מאהבה מסותרת, ולא בקש רק אל באפך תוכיחני, ולפעמים יביא ה’ יסורים על האדם בעבור החטא שכבר חטא, ויסורים האלה בהכרח הם באף, כי המיסר מראה בנגלהו שקוצף על המיוסר, ולכן בקש שעל כל פנים אל בחמתך תיסרני, שלא יהיה מאיבה פנימית ונטירת שנאה כאויב המיסר, רק כמו שכתוב כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלהיך מיסרך, ואמר ואהבו שחרו מוסר: 6:3: חנני ה’ כי אני אומלל וחלוש כח על ידי החולי, ומוסיף לאמר רפאני כי כבר נבהלו עצמי, כי נגע החולי עד העצמות, אבל אהה כי גם נפשי נבהלה מאד, וכבר הדבר נוגע אל הנפש, ואתה ה’ עד מתי לא תחונן אחר שגם נפשי בסכנה, אם כן ה’ שובה מקצפך, חלצה את נפשי, ואם איני ראוי הושיעני מצד החסד: 6:6: כי אין במות זכרך זכר שמך הוא על המציאות וההויה כי אתה ממציא ובורא, לא על העדר והאפס ולא על המות, כענין שאמרו אין ה’ מיחד שמו על הרעה, וגם הלא בשאול מי יודה לך, כי הנעדר לא יקבל עוד טובך וחסדך, אשר זה תכלית הבריאה אשר בראת להיטיב להנמצאים שהם יודוך: 6:7: יגעתי, עתה מתחיל ענין השני נגד אויביו המצערים אותו אומר הנה יגעתי באנחתי, עד שבכל לילה אשחה ואמאס את מטתי מרוב הבכי, בכל זאת מן הבכי והדמעות לא עששה עיני, רק עששה מן הכעס עיני, ועיני האחרת נעתקה ממקומה לא מן הדמעות שבכיתי בעבור חליי רק בכל צוררי, כי הם קשים לי יותר מן החולי - משיב פניו נגד אויביו, אומר. סורו ממני אתם פועלי און, כי הלא בעת אשר שמע ה’ קול בכיי, בעת אשר שמע תחנתי, (ה’ תפלתי יקח הוא מאמר מוסגר, רצה לומר הלא באין ספק כי ה’ תפלתי יקח ויקבל) הלא אז בעת שמע ה’ קול בכיי ותחנתי, הלא אז ישיגם שתים רעות, א. כי יבושו מאד כל אויבי, הבושה שלהם תהיה במאד מאד, רבה וגדולה מאוד, וגם ב. הלא אז יבהלו כל אויבי, כי גם ישיגם משפט אלהי ממעל, לכן טוב לפניהם כי ישובו (רגע) יבושו רגע, שישובו תיכף ברגע הזאת ובזה ירויחו כי אך רגע יבושו, במה שיוכרחו להודות על האמת, ולא יבושו מאד, וגם לא יבהלו מפני העונש: 7:1: שגיון, על דברי כוש בן ימיני, המבואר מדברי השירה הזאת, כי כוש זה רדף אחר דוד, ולקח עמו עדת לאומים, עדה ועם רב להלחם נגדו ועצתו זאת היה לו למוקש, כי בבור כרה בו נוקש, ומצייר כאילו כוש ועדתו היה שבט אפו של ה’ לענוש את דוד, אבל אחר שהביט ה’ על מעשיהם הרעים וערך לנגדם צדקת דוד, שב אפו מדוד על עדת צורריו ונוקשו בבור כרו: 7:2: הושיעני, אחר כי בך חסיתי, וגם הצילני מידם, (כי הצלה מורה שכבר נתפס ביד מוקשיו וניצל) כי אם לא תציל, אירא פן יטרף את נפשי כאריה טורף, כי הלא כבר פורק את איברי ועדן אין מציל: 7:4: ה’ אלהי, הנה כוש הזה נלכד במעשה ידיו ולא נהרג בידי דוד, והיו רבים אומרים שדוד היה סבה להריגתו, משיב לעומת זה, הלא גם אם עשיתי זאת, רצה לומר גם אם הייתי עושה זאת להרגו בידי, האם יש בזה עול בכפי במה שהייתי הורג את הבא להרגני?: 7:5: האם גמלתי את שולמי ואיש שלומי רע, במה שאחלצה חלוצים ללחום נגד צוררי ריקם, נגד הצורר אותי לחנם על דבר ריק, הכי ראוי כי ירדף האויב את נפשי וגם ישג וירמוס את חיי לארץ, ומלבד זה גם את כבודי לעפר ישכן, כאילו הרגני בדין ובמשפט על חטאי, הכי היה ראוי שאשתוק על זה (ולדברי חכמינו זכרונם לברכה שפי’ כוש בן ימיני זה שאול, כיון על שהיה בידו להכותו בכרתו כנף מעילו ואם היה הורגו היה הורגו כדין כי רודף היה אחרי נפשו וכבודו), סלה בזה סיים הענין, ומתחיל לצייר מפלת כוש: 7:7: קומה ה’, מצייר כאילו האויב הוא שבט אפו של ה’ להעניש בו את דוד, ועל זה אמר קומה ה’ באפך שאתה קוצף על עונותי והנשא עוד יותר בעברות צוררי, כי יש הבדל בין אף ובין עברה, ששם עברה מציין שהקוצף עובר הגבול לקצוף יותר משיעור הראוי כפי החטא, רצה לומר שצוררי מגדילים הקצף יותר מן השיעור ומקטרגים ומשטינים להענישני יותר מן הראוי, והדלתות מקבילים, קומה ה’ באפך ועורה אלי משפט צוית שתעיר את המשפט והפסק דין שצוית להענישני כפי מדת חטאי, שזה גדר האף, והנשא בעברות צוררי: 7:8: ועדת לאומים תסובבך שכוש ועדתו יסובבו אותך כאילו הם מוכנים לקטרג עלי לפניך ולעשות בי משפט חרוץ יותר ממה שצוית, והיא על ידי העברה שהוא יותר מן הגבול, אבל ועליה למרום שובה, עליה ובעבורה שוב למקומך למרום ותנחם על הרעה שרצית לעשות לי, רצה לומר עת תשקיף על מעשיהם ותעריך מעשיהם מול מעשי אצא צדיק בדיני ותשוב למקומך, ומפרש. ה’ ידין עמים אחר שידין ה’ ויבקר את הכלל כולו ויערוך מעשה אלה נגד אלה, אז עת תשפטני במשפט הצרופי הזה מעשי מול מעשיהם אז שפטני ה’ כצדקי וכתומי עלי, כי לנגדם אצא צדיק בדיני, ואז יגמר נא רע רשעים, גמר הרע וסוף הפורעניות יהיה ברשעים, רצה לומר הגם שהתחיל הרע בי יגמר לבסוף בהרשעים האלה והם יאבדו, ותכונן צדיק כונן מורה על גמר הבנין שגמר הבנין יהיה לבנות בית צדיק והנה אמר כצדקי וכתומי עלי, כי הצדק מציין הצדק החיצוני לפי המעשה, והתמימות מציין שהוא תמים במחשבתו לעשות הצדק כתום לבבו, ומצד מעשיו החיצוניי ישפטהו במשפט הצרופיי, שעל זה אמר ה’ ידין עמים, אבל מצד תום לבבו לא יצטרך למשפט הצרופיי כי ה’ יבחן לבבו שהוא גם בפני עצמו תמים עמו, שעל זה אמר כתומי עלי לענין התמימות ישקיף עלי בפני עצמי ונגד שני אלה אמר ובוחן לבות וכליות, שהלא ה’ בוחן לבות לדעת תמימות לבבו, וזה נגד כתומי, ונגד כצדקי אמר אלהים צדיק: 7:11: מגני, מפרש נגד בוחן לבות וכליות אלהים ולכן מגני על ה’ אלהים הוא יהיה לי למגן מצד שהוא מושיע ישרי לב ויודע שלבי ישר במצפוני, כמ”ש היטיבה ה’ לטובים ולישרים בלבותם ונגד מ”ש אלהים צדיק אמר כי מגני על, אלהים שהוא שופט את הצדיק ואת הזועם אל בכל יום, שהגם שבחיצונותי ימצא בי איזה עון הלא ישפוט את המשפט הצרופי שיצרף מעשה הצדיק לעומת מעשה הרשע הזועם את האל בכל יום, ועושה תועבות להכעיס: 7:13: אם לא ישוב, נגד מ”ש למעלה ועליה למרום שובה שבעבור מעשה הרשע ישוב ה’ למרום ולא יעניש את דוד, וראוי לפי זה שגם הרשע שהוא השליח לענוש ישוב גם כן למקומו, ואם הוא לא ישוב, רק חרבו ילטוש וקשתו אשר דרך יכוננה לכונן חציו על יתר: 7:14: ולו, המאמרים מקבילים, מה שחרבו ילטוש לו לעצמו הכין כלי מות ומה שכנן חצי קשתו חציו יפעל שיהיו מוכנים לנגד הדולקים והרודפים אותי: 7:15: הנה יחבל און, מצייר במליצה ההכנה והמחשבה והפעולה של הרשעים כאילו קלט הזרע והרה אותו בבטן וילד הנה חובל און והרה עמל אבל בבוא עת הלידה ילד שקר, רצה לומר לא יולד הילד שהתכוון אליו במעשהו, כי נהפך הוא לרעתו: 7:16: ומפרש, נגד מ”ש הנה יחבל און בור כרה הכריה היא תחלת החפירה, וזה במשל שקלט את הזרע של האון, ונגד מ”ש והרה עמל אמר ויחפרהו, רצה לומר שגמר את החפירה, וזה משל ההריון של העמל ששמר את רעתו ועסק בו לגמרו כאשה השומרת את הולד בעת הריונה, ונגד וילד שקר מפרש ויפל בשחת יפעל, דרך ציידי החיות לכסות בור עמוק בו תפול החיה ושם עושים שחת בה תלכד ותשחת, ממליץ כי בהכינו בור ללכוד אנשים בעת פעל השחת נלכד בו הוא עצמו חופר גומץ בו יפול ולפי זה גמר המעשה שמיוחס אל הלידה לא היה כפי מחשבתו והוליד שקר, והנה האון הוא המעשה הרע הנעשית באון וחמס שלא במשפט, והעמל הוא רוע המחשבה שחושב להרע, ועל זה אמר שחבל און שהכין את עצמו לעשות פועל חמס והרה עמל שהוא רוב המחשב לבצע את הרע: 7:17: ישוב עמלו בראשו נגד העמל שהוא ענין מחשבי אמר שישוב בראשו, שהראש מציין המחשבה שיוצאת מן המוח ונגד האון שהוא בפועל אמר שעל קדקדו חמסו ירד, שהקדקד הוא חיצונית הראש: 7:18: אודה ה’, ההודאה הוא על הטוב שקבל, וגם אזמרה שם ה’ להגיד נפלאותיו והשגחתו וגבורותיו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | תפילת בוקר: “ה’ בוקר תשמע קולי בוקר אערך לך ואצפה” — קביעת זמן תפילה
- אפיון - מנהיגות במשבר | מזמור ז — “שגיון לדוד” — זעקת חפות מול אויב שקר, בקשת משפט אלוקי
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וַ/יָּרֶד (Strong’s H7286) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים א,ישעיהו,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“שגיון”: מילה נדירה — לשון שגגה, או שיר שגוי/נלהב. מזמור ז מיוחד בפנייתו לאלוקים כשופט צדק אוניברסלי.