הנה ה’ עושה דבר — תוכחות ישראל

פסוקים

שִׁמְע֞וּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֚ל כׇּל־הַמִּשְׁפָּחָ֔ה אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלֵ֛יתִי מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ רַ֚ק אֶתְכֶ֣ם יָדַ֔עְתִּי מִכֹּ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲדָמָ֑ה עַל־כֵּן֙ אֶפְקֹ֣ד עֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת כׇּל־עֲוֺנֹתֵיכֶֽם׃ הֲיֵלְכ֥וּ שְׁנַ֖יִם יַחְדָּ֑ו בִּלְתִּ֖י אִם־נוֹעָֽדוּ׃ הֲיִשְׁאַ֤ג אַרְיֵה֙ בַּיַּ֔עַר וְטֶ֖רֶף אֵ֣ין ל֑וֹ הֲיִתֵּ֨ן כְּפִ֤יר קוֹלוֹ֙ מִמְּעֹ֣נָת֔וֹ בִּלְתִּ֖י אִם־לָכָֽד׃ הֲתִפֹּ֤ל צִפּוֹר֙ עַל־פַּ֣ח הָאָ֔רֶץ וּמוֹקֵ֖שׁ אֵ֣ין לָ֑הּ הֲיַֽעֲלֶה־פַּח֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְלָכ֖וֹד לֹ֥א יִלְכּֽוֹד׃ אִם־יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶחֱרָ֑דוּ אִם־תִּֽהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַיהֹוָ֖ה לֹ֥א עָשָֽׂה׃ כִּ֣י לֹ֧א יַעֲשֶׂ֛ה אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה דָּבָ֑ר כִּ֚י אִם־גָּלָ֣ה סוֹד֔וֹ אֶל־עֲבָדָ֖יו הַנְּבִיאִֽים׃ אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ דִּבֶּ֔ר מִ֖י לֹ֥א יִנָּבֵֽא׃ הַשְׁמִ֙יעוּ֙ עַל־אַרְמְנ֣וֹת בְּאַשְׁדּ֔וֹד וְעַֽל־אַרְמְנ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאִמְר֗וּ הֵאָֽסְפוּ֙ עַל־הָרֵ֣י שֹׁמְר֔וֹן וּרְא֞וּ מְהוּמֹ֤ת רַבּוֹת֙ בְּתוֹכָ֔הּ וַעֲשׁוּקִ֖ים בְּקִרְבָּֽהּ׃ וְלֹא־יָדְע֥וּ עֲשׂוֹת־נְכֹחָ֖ה נְאֻם־יְהֹוָ֑ה הָא֥וֹצְרִ֛ים חָמָ֥ס וָשֹׁ֖ד בְּאַרְמְנוֹתֵיהֶֽם׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה צַ֖ר וּסְבִ֣יב הָאָ֑רֶץ וְהוֹרִ֤יד מִמֵּךְ֙ עֻזֵּ֔ךְ וְנָבֹ֖זּוּ אַרְמְנוֹתָֽיִךְ׃ כֹּה֮ אָמַ֣ר יְהֹוָה֒ כַּאֲשֶׁר֩ יַצִּ֨יל הָרֹעֶ֜ה מִפִּ֧י הָאֲרִ֛י שְׁתֵּ֥י כְרָעַ֖יִם א֣וֹ בְדַל־אֹ֑זֶן כֵּ֣ן יִנָּצְל֞וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן בִּפְאַ֥ת מִטָּ֖ה וּבִדְמֶ֥שֶׁק עָֽרֶשׂ׃ שִׁמְע֥וּ וְהָעִ֖ידוּ בְּבֵ֣ית יַעֲקֹ֑ב נְאֻם־אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה אֱלֹהֵ֥י הַצְּבָאֽוֹת׃ כִּ֗י בְּי֛וֹם פׇּקְדִ֥י פִשְׁעֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלָ֑יו וּפָֽקַדְתִּי֙ עַל־מִזְבְּח֣וֹת בֵּֽית־אֵ֔ל וְנִגְדְּעוּ֙ קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָפְל֖וּ לָאָֽרֶץ׃ וְהִכֵּיתִ֥י בֵית־הַחֹ֖רֶף עַל־בֵּ֣ית הַקָּ֑יִץ וְאָבְד֞וּ בָּתֵּ֣י הַשֵּׁ֗ן וְסָפ֛וּ בָּתִּ֥ים רַבִּ֖ים נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ שִׁמְע֞וּ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה פָּר֤וֹת הַבָּשָׁן֙ אֲשֶׁר֙ בְּהַ֣ר שֹׁמְר֔וֹן הָעֹשְׁק֣וֹת דַּלִּ֔ים הָרֹצְצ֖וֹת אֶבְיוֹנִ֑ים הָאֹמְרֹ֥ת לַאֲדֹנֵיהֶ֖ם הָבִ֥יאָה וְנִשְׁתֶּֽה׃ נִשְׁבַּ֨ע אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ בְּקׇדְשׁ֔וֹ כִּ֛י הִנֵּ֥ה יָמִ֖ים בָּאִ֣ים עֲלֵיכֶ֑ם וְנִשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ בְּצִנּ֔וֹת וְאַחֲרִֽיתְכֶ֖ן בְּסִיר֥וֹת דּוּגָֽה׃ וּפְרָצִ֥ים תֵּצֶ֖אנָה אִשָּׁ֣ה נֶגְדָּ֑הּ וְהִשְׁלַכְתֶּ֥נָה הַהַרְמ֖וֹנָה נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ בֹּ֤אוּ בֵֽית־אֵל֙ וּפִשְׁע֔וּ הַגִּלְגָּ֖ל הַרְבּ֣וּ לִפְשֹׁ֑עַ וְהָבִ֤יאוּ לַבֹּ֙קֶר֙ זִבְחֵיכֶ֔ם לִשְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים מַעְשְׂרֹתֵיכֶֽם׃ וְקַטֵּ֤ר מֵֽחָמֵץ֙ תּוֹדָ֔ה וְקִרְא֥וּ נְדָב֖וֹת הַשְׁמִ֑יעוּ כִּ֣י כֵ֤ן אֲהַבְתֶּם֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְגַם־אֲנִי֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם נִקְי֤וֹן שִׁנַּ֙יִם֙ בְּכׇל־עָ֣רֵיכֶ֔ם וְחֹ֣סֶר לֶ֔חֶם בְּכֹ֖ל מְקוֹמֹֽתֵיכֶ֑ם וְלֹא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וְגַ֣ם אָנֹכִי֩ מָנַ֨עְתִּי מִכֶּ֜ם אֶת־הַגֶּ֗שֶׁם בְּע֨וֹד שְׁלֹשָׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ לַקָּצִ֔יר וְהִמְטַרְתִּי֙ עַל־עִ֣יר אֶחָ֔ת וְעַל־עִ֥יר אַחַ֖ת לֹ֣א אַמְטִ֑יר חֶלְקָ֤ה אַחַת֙ תִּמָּטֵ֔ר וְחֶלְקָ֛ה אֲשֶֽׁר־לֹֽא־תַמְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ תִּיבָֽשׁ׃ וְנָע֡וּ שְׁתַּ֩יִם֩ שָׁלֹ֨שׁ עָרִ֜ים אֶל־עִ֥יר אַחַ֛ת לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם וְלֹ֣א יִשְׂבָּ֑עוּ וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ הִכֵּ֣יתִי אֶתְכֶם֮ בַּשִּׁדָּפ֣וֹן וּבַיֵּרָקוֹן֒ הַרְבּ֨וֹת גַּנּוֹתֵיכֶ֧ם וְכַרְמֵיכֶ֛ם וּתְאֵנֵיכֶ֥ם וְזֵיתֵיכֶ֖ם יֹאכַ֣ל הַגָּזָ֑ם וְלֹא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ שִׁלַּ֨חְתִּי בָכֶ֥ם דֶּ֙בֶר֙ בְּדֶ֣רֶךְ מִצְרַ֔יִם הָרַ֤גְתִּי בַחֶ֙רֶב֙ בַּח֣וּרֵיכֶ֔ם עִ֖ם שְׁבִ֣י סוּסֵיכֶ֑ם וָאַעֲלֶ֞ה בְּאֹ֤שׁ מַֽחֲנֵיכֶם֙ וּֽבְאַפְּכֶ֔ם וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ הָפַ֣כְתִּי בָכֶ֗ם כְּמַהְפֵּכַ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־סְדֹ֣ם וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה וַתִּהְי֕וּ כְּא֖וּד מֻצָּ֣ל מִשְּׂרֵפָ֑ה וְלֹא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ לָכֵ֕ן כֹּ֥ה אֶעֱשֶׂה־לְּךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל עֵ֚קֶב כִּי־זֹ֣את אֶעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ הִכּ֥וֹן לִקְרַאת־אֱלֹהֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֡י הִנֵּה֩ יוֹצֵ֨ר הָרִ֜ים וּבֹרֵ֣א ר֗וּחַ וּמַגִּ֤יד לְאָדָם֙ מַה־שֵּׂח֔וֹ עֹשֵׂ֥ה שַׁ֙חַר֙ עֵיפָ֔ה וְדֹרֵ֖ךְ עַל־בָּ֣מֳתֵי אָ֑רֶץ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ שִׁמְע֞וּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֜י נֹשֵׂ֧א עֲלֵיכֶ֛ם קִינָ֖ה בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ נָֽפְלָה֙ לֹא־תוֹסִ֣יף ק֔וּם בְּתוּלַ֖ת יִשְׂרָאֵ֑ל נִטְּשָׁ֥ה עַל־אַדְמָתָ֖הּ אֵ֥ין מְקִימָֽהּ׃ כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הָעִ֛יר הַיֹּצֵ֥את אֶ֖לֶף תַּשְׁאִ֣יר מֵאָ֑ה וְהַיּוֹצֵ֥את מֵאָ֛ה תַּשְׁאִ֥יר עֲשָׂרָ֖ה לְבֵ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יְהֹוָ֖ה לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל דִּרְשׁ֖וּנִי וִֽחְיֽוּ׃ וְאַֽל־תִּדְרְשׁוּ֙ בֵּֽית־אֵ֔ל וְהַגִּלְגָּל֙ לֹ֣א תָבֹ֔אוּ וּבְאֵ֥ר שֶׁ֖בַע לֹ֣א תַעֲבֹ֑רוּ כִּ֤י הַגִּלְגָּל֙ גָּלֹ֣ה יִגְלֶ֔ה וּבֵֽית־אֵ֖ל יִהְיֶ֥ה לְאָֽוֶן׃ דִּרְשׁ֥וּ אֶת־יְהֹוָ֖ה וִֽחְי֑וּ פֶּן־יִצְלַ֤ח כָּאֵשׁ֙ בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף וְאָכְלָ֥ה וְאֵין־מְכַבֶּ֖ה לְבֵֽית־אֵֽל׃ הַהֹפְכִ֥ים לְלַעֲנָ֖ה מִשְׁפָּ֑ט וּצְדָקָ֖ה לָאָ֥רֶץ הִנִּֽיחוּ׃ עֹשֵׂ֨ה כִימָ֜ה וּכְסִ֗יל וְהֹפֵ֤ךְ לַבֹּ֙קֶר֙ צַלְמָ֔וֶת וְי֖וֹם לַ֣יְלָה הֶחְשִׁ֑יךְ הַקּוֹרֵ֣א לְמֵֽי־הַיָּ֗ם וַֽיִּשְׁפְּכֵ֛ם עַל־פְּנֵ֥י הָאָ֖רֶץ יְהֹוָ֥ה שְׁמֽוֹ׃ הַמַּבְלִ֥יג שֹׁ֖ד עַל־עָ֑ז וְשֹׁ֖ד עַל־מִבְצָ֥ר יָבֽוֹא׃ שָׂנְא֥וּ בַשַּׁ֖עַר מוֹכִ֑יחַ וְדֹבֵ֥ר תָּמִ֖ים יְתָעֵֽבוּ׃ לָ֠כֵ֠ן יַ֣עַן בּוֹשַׁסְכֶ֞ם עַל־דָּ֗ל וּמַשְׂאַת־בַּר֙ תִּקְח֣וּ מִמֶּ֔נּוּ בָּתֵּ֥י גָזִ֛ית בְּנִיתֶ֖ם וְלֹא־תֵ֣שְׁבוּ בָ֑ם כַּרְמֵי־חֶ֣מֶד נְטַעְתֶּ֔ם וְלֹ֥א תִשְׁתּ֖וּ אֶת־יֵינָֽם׃ כִּ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ רַבִּ֣ים פִּשְׁעֵיכֶ֔ם וַעֲצֻמִ֖ים חַטֹּאתֵיכֶ֑ם צֹרְרֵ֤י צַדִּיק֙ לֹ֣קְחֵי כֹ֔פֶר וְאֶבְיוֹנִ֖ים בַּשַּׁ֥עַר הִטּֽוּ׃ לָכֵ֗ן הַמַּשְׂכִּ֛יל בָּעֵ֥ת הַהִ֖יא יִדֹּ֑ם כִּ֛י עֵ֥ת רָעָ֖ה הִֽיא׃ דִּרְשׁוּ־ט֥וֹב וְאַל־רָ֖ע לְמַ֣עַן תִּֽחְי֑וּ וִיהִי־כֵ֞ן יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵֽי־צְבָא֛וֹת אִתְּכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּֽם׃ שִׂנְאוּ־רָע֙ וְאֶ֣הֱבוּ ט֔וֹב וְהַצִּ֥יגוּ בַשַּׁ֖עַר מִשְׁפָּ֑ט אוּלַ֗י יֶחֱנַ֛ן יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־צְבָא֖וֹת שְׁאֵרִ֥ית יוֹסֵֽף׃ לָ֠כֵ֠ן כֹּֽה־אָמַ֨ר יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י צְבָאוֹת֙ אֲדֹנָ֔י בְּכׇל־רְחֹב֣וֹת מִסְפֵּ֔ד וּבְכׇל־חוּצ֖וֹת יֹאמְר֣וּ הוֹ־ה֑וֹ וְקָרְא֤וּ אִכָּר֙ אֶל־אֵ֔בֶל וּמִסְפֵּ֖ד אֶל־י֥וֹדְעֵי נֶֽהִי׃ וּבְכׇל־כְּרָמִ֖ים מִסְפֵּ֑ד כִּֽי־אֶעֱבֹ֥ר בְּקִרְבְּךָ֖ אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ ה֥וֹי הַמִּתְאַוִּ֖ים אֶת־י֣וֹם יְהֹוָ֑ה לָמָּה־זֶּ֥ה לָכֶ֛ם י֥וֹם יְהֹוָ֖ה הוּא־חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר׃ כַּאֲשֶׁ֨ר יָנ֥וּס אִישׁ֙ מִפְּנֵ֣י הָאֲרִ֔י וּפְגָע֖וֹ הַדֹּ֑ב וּבָ֣א הַבַּ֔יִת וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל־הַקִּ֔יר וּנְשָׁכ֖וֹ הַנָּחָֽשׁ׃ הֲלֹא־חֹ֛שֶׁךְ י֥וֹם יְהֹוָ֖ה וְלֹא־א֑וֹר וְאָפֵ֖ל וְלֹא־נֹ֥גַֽהּ לֽוֹ׃ שָׂנֵ֥אתִי מָאַ֖סְתִּי חַגֵּיכֶ֑ם וְלֹ֥א אָרִ֖יחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶֽם׃ כִּ֣י אִם־תַּעֲלוּ־לִ֥י עֹל֛וֹת וּמִנְחֹתֵיכֶ֖ם לֹ֣א אֶרְצֶ֑ה וְשֶׁ֥לֶם מְרִיאֵיכֶ֖ם לֹ֥א אַבִּֽיט׃ הָסֵ֥ר מֵעָלַ֖י הֲמ֣וֹן שִׁרֶ֑יךָ וְזִמְרַ֥ת נְבָלֶ֖יךָ לֹ֥א אֶשְׁמָֽע׃ וְיִגַּ֥ל כַּמַּ֖יִם מִשְׁפָּ֑ט וּצְדָקָ֖ה כְּנַ֥חַל אֵיתָֽן׃ הַזְּבָחִ֨ים וּמִנְחָ֜ה הִֽגַּשְׁתֶּם־לִ֧י בַמִּדְבָּ֛ר אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ וּנְשָׂאתֶ֗ם אֵ֚ת סִכּ֣וּת מַלְכְּכֶ֔ם וְאֵ֖ת כִּיּ֣וּן צַלְמֵיכֶ֑ם כּוֹכַב֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶ֖ם לָכֶֽם׃ וְהִגְלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵהָ֣לְאָה לְדַמָּ֑שֶׂק אָמַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ ה֚וֹי הַשַּׁאֲנַנִּ֣ים בְּצִיּ֔וֹן וְהַבֹּטְחִ֖ים בְּהַ֣ר שֹׁמְר֑וֹן נְקֻבֵי֙ רֵאשִׁ֣ית הַגּוֹיִ֔ם וּבָ֥אוּ לָהֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ עִבְר֤וּ כַֽלְנֵה֙ וּרְא֔וּ וּלְכ֥וּ מִשָּׁ֖ם חֲמַ֣ת רַבָּ֑ה וּרְד֣וּ גַת־פְּלִשְׁתִּ֗ים הֲטוֹבִים֙ מִן־הַמַּמְלָכ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה אִם־רַ֥ב גְּבוּלָ֖ם מִגְּבֻלְכֶֽם׃ הַֽמְנַדִּ֖ים לְי֣וֹם רָ֑ע וַתַּגִּשׁ֖וּן שֶׁ֥בֶת חָמָֽס׃ הַשֹּֽׁכְבִים֙ עַל־מִטּ֣וֹת שֵׁ֔ן וּסְרֻחִ֖ים עַל־עַרְשׂוֹתָ֑ם וְאֹכְלִ֤ים כָּרִים֙ מִצֹּ֔אן וַעֲגָלִ֖ים מִתּ֥וֹךְ מַרְבֵּֽק׃ הַפֹּרְטִ֖ים עַל־פִּ֣י הַנָּ֑בֶל כְּדָוִ֕יד חָשְׁב֥וּ לָהֶ֖ם כְּלֵי־שִֽׁיר׃ הַשֹּׁתִ֤ים בְּמִזְרְקֵי֙ יַ֔יִן וְרֵאשִׁ֥ית שְׁמָנִ֖ים יִמְשָׁ֑חוּ וְלֹ֥א נֶחְל֖וּ עַל־שֵׁ֥בֶר יוֹסֵֽף׃ לָכֵ֛ן עַתָּ֥ה יִגְל֖וּ בְּרֹ֣אשׁ גֹּלִ֑ים וְסָ֖ר מִרְזַ֥ח סְרוּחִֽים׃ נִשְׁבַּע֩ אֲדֹנָ֨י יֱהֹוִ֜ה בְּנַפְשׁ֗וֹ נְאֻם־יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י צְבָא֔וֹת מְתָאֵ֤ב אָנֹכִי֙ אֶת־גְּא֣וֹן יַעֲקֹ֔ב וְאַרְמְנֹתָ֖יו שָׂנֵ֑אתִי וְהִסְגַּרְתִּ֖י עִ֥יר וּמְלֹאָֽהּ׃ וְהָיָ֗ה אִם־יִוָּ֨תְר֜וּ עֲשָׂרָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים בְּבַ֥יִת אֶחָ֖ד וָמֵֽתוּ׃ וּנְשָׂא֞וֹ דּוֹד֣וֹ וּמְסָֽרְפ֗וֹ לְהוֹצִ֣יא עֲצָמִים֮ מִן־הַבַּיִת֒ וְאָמַ֞ר לַאֲשֶׁ֨ר בְּיַרְכְּתֵ֥י הַבַּ֛יִת הַע֥וֹד עִמָּ֖ךְ וְאָמַ֣ר אָ֑פֶס וְאָמַ֣ר הָ֔ס כִּ֛י לֹ֥א לְהַזְכִּ֖יר בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃ כִּֽי־הִנֵּ֤ה יְהֹוָה֙ מְצַוֶּ֔ה וְהִכָּ֛ה הַבַּ֥יִת הַגָּד֖וֹל רְסִיסִ֑ים וְהַבַּ֥יִת הַקָּטֹ֖ן בְּקִעִֽים׃ הַיְרֻצ֤וּן בַּסֶּ֙לַע֙ סוּסִ֔ים אִֽם־יַחֲר֖וֹשׁ בַּבְּקָרִ֑ים כִּֽי־הֲפַכְתֶּ֤ם לְרֹאשׁ֙ מִשְׁפָּ֔ט וּפְרִ֥י צְדָקָ֖ה לְלַעֲנָֽה׃ הַשְּׂמֵחִ֖ים לְלֹ֣א דָבָ֑ר הָאֹ֣מְרִ֔ים הֲל֣וֹא בְחׇזְקֵ֔נוּ לָקַ֥חְנוּ לָ֖נוּ קַרְנָֽיִם׃ כִּ֡י הִנְנִי֩ מֵקִ֨ים עֲלֵיכֶ֜ם בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל נְאֻם־יְהֹוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י הַצְּבָא֖וֹת גּ֑וֹי וְלָחֲצ֥וּ אֶתְכֶ֛ם מִלְּב֥וֹא חֲמָ֖ת עַד־נַ֥חַל הָעֲרָבָֽה׃

פירוש רש”י

3:2: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי. אָהַבְתִּי, וְאַתֶּם פְּשַׁעְתֶּם בִּי, עַל כֵּן וְגוֹ’. וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ לְצַד אַחֵר בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה: 3:3: הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו. שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים לַנְּבִיאִים לֹא תִנָּבְאוּ, כְּלוּם הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים מִלִּבָּם אֶלָּא אִם כֵּן נִצְטַוּוּ, כְּלוּם דְּבָרִים נַעֲשִׂים אֶלָּא עַל פִּי דַּרְכָּם: | בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ. אֶלָּא אִם כֵּן קָבְעוּ מוֹעֵד לָלֶכֶת יַחְדָּו לְמָקוֹם פְּלוֹנִי: 3:4: הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ. כְּשֶׁאַרְיֵה אוֹחֵז טֶרֶף דַּרְכּוֹ לִשְׁאוֹג, וְאֵינוֹ שׁוֹאֵג אֶלָּא אִם כֵּן לָכַד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר “יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף” (ישעיהו ה:כט), וְכֵן “כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הַכְּפִיר וְהָאַרְיֵה עַל טַרְפּוֹ” (ישעיהו לא:ד): 3:5: הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ. בְּפַח שֶׁנָּפְלָה עָלָיו וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ: | הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה. מִמָּקוֹם שֶׁהוּטַל שָׁם, אֶלָּא אִם כֵּן נֶאֱחַז בּוֹ הָעוֹף, כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה לִבְרֹחַ עוֹקֵר אֶת הַפַּח וּמַעֲלֵהוּ מִמְּקוֹמוֹ מְעַט, וְאוֹתָהּ שָׁעָה כְּבָר נִלְכָּד: 3:6: אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר. שֶׁהַצּוֹפֶה רוֹאֶה גְּיָסוֹת בָּאִים בָּעִיר וְתוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר לְהַזְהִיר אֶת הָעָם, אֵין אֵלּוּ אֶלָּא דִּבְרֵי מָשָׁל וְדִמְיוֹן: | הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה. הוּא נְבוּכַדְנֶאצַּר. דָּבָר אַחֵר: הַנְּבִיאִים מְדַמִּין אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַבָּא עֲלֵיהֶם לִשְׁאָגַת אַרְיֵה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ לְמַטָּה “אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא”, וְכָאן זֶה פֵּרוּשׁ הַדּוּגְמָא: הֲיָבֹא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּפִי הַנְּבִיאִים לְדַבֵּר דָּבָר מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְרָעָה אֶלָּא אִם כֵּן הַפּוּרְעָנוּת נִגְזַר מִלְּפָנָיו, זֶהוּ הַטֶּרֶף. הֲיִתֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹלוֹ לְדַבֵּר קָשֶׁה בִּלְתִּי אִם לָכַד אֶתְכֶם בְּמוֹקֵשׁ עָוֹן. הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח. וְאֵין הַפַּח מַכְשִׁילָהּ, כְּלוֹמַר וְכִי אֶפְשָׁר שֶׁאַתֶּם עוֹבְרִים עֲבֵרוֹת וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמוֹקֵשׁ. הֲיַעֲלֶה פַּח וְגוֹ’. כָּךְ הֲיַעֲלֶה עֲוֹנוֹתֵיכֶם לְמַעְלָה וְלֹא יִלְכְּדוּ אֶתְכֶם. אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר. כָּךְ הָיָה לָכֶם לִהְיוֹת חֲרֵדִים אֶל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים שֶׁהֵם צוֹפִים לָכֶם לְמַלֵּט אֶתְכֶם מִן הָרָעָה שֶׁלֹּא תָבֹא, וּכְשֶׁתָּבֹא לָכֶם הָרָעָה הֲלֹא תֵּדְעוּ כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָכֶם עַל שֶׁלֹּא נִזְהַרְתֶּם בִּנְבִיאָיו. 3:7: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי. אֱלֹהִים דָּבָר אֶלָּא אִם כֵּן גָּלָה סוֹדוֹ אוֹתוֹ סוֹד אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים: 3:8: אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּבֵּר אֶל הַנְּבִיאִים לְהִנָּבֵא, מִי לֹא יִנָּבֵא: 3:9: הַשְׁמִיעוּ. אַתֶּם בְּנֵי פְלִשְׁתִּים וּבְנֵי מִצְרַיִם וְהַכְרִיזוּ זֹאת וְאִמְרוּ בְּאַרְמְנוֹתֵיכֶם שֶׁיֵּאָסְפוּ עַל הָרֵי שׁוֹמְרוֹן לִרְאוֹת מֵעַל הֶהָרִים בְּתוֹךְ הָעִיר אֶת דַּרְכָּם הָרָעָה: 3:10: נְכֹחָה. יְשָׁרָה: | חָמָס וָשֹׁד. מָמוֹן שֶׁל גָּזֵל: 3:11: צַר וּסְבִיב הָאָרֶץ. הַצַּר מוּכָן לָבֹא וּסְבִיב לָאָרֶץ הַזֹּאת יָבֹא: 3:12: כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה. דָּבָר מוּעָט: | בְּדַל אֹזֶן. חַסְחוּס דְּאוּדָן: | כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מְתֵי מְעַט: | בִּפְאַת מִטָּה וּבְדַמֶּשֶׂק עָרֶשׂ. תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: בִּתְקוֹף שֻׁלְטָן וְעַל דַּמֶּשֶׂק רְחִיצָן. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁפִּתְרוֹן הַתַּרְגּוּם: לְפִי שֶׁבִּימֵי יְהוֹאָחָז בֶּן יֵהוּא כְּתִיב “כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם” (מלכים ב יג:ז), וְיָרָבְעָם בֶּן בְּנוֹ הוֹשִׁיעָם בְּמִקְצָת, שֶׁנֶּאֱמַר “וְלֹא דִבֶּר ה’ לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם וְגוֹ’” (מלכים ב יד:כז), “הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל”, וְזֶהוּ “בִּפְאַת מִטָּה” פִּנַּת הַבַּיִת הִיא חָזְקוֹ שֶׁל בַּיִת, לָכֵן תִּרְגֵּם “בִּתְקוֹף שֻׁלְטָן” שֶׁל יָרָבְעָם, וְעָמוֹס נִתְנַבֵּא בִּימֵי יָרָבְעָם, וְעוֹד נִבָּא שֶׁסּוֹפָן לְהִסָּמֵךְ עַל מַלְכֵי אֲרָם, וְכֵן עָשׂוּ בִּימֵי פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ שֶׁנִּתְחַבֵּר עִם רְצִין, וְזֶהוּ “וּבְדַמֶּשֶׂק עָרֶשׂ” עִקַּר מְנוּחָתָם וּמִבְטָחָם תְּהִי עַל דַּמֶּשֶׂק. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם: רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁנִּסְמְכוּ עַל חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַל יְהוּדָה וּפָלְטוּ עִמָּהֶם: | בִּפְאַת מִטָּה. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם אֶלָּא אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה שֶׁבָּהֶם, וּשְׁאָר עֶרֶשׂ הֵיכָן הוּא? בְּדַמֶּשֶׂק, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר “וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק” (לקמן ה:כז). וְשָׁמַעְתִּי מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי מְנַחֵם זַצַ”ל שֶׁהָיָה מְפָרֵשׁ: זוֹ אַחַת מִשְּׁמוֹנָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר “פְּאַת” אֶלָּא “בִּפְאַת מִטָּה” בְּמִקְצָתָהּ בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁל פֵּאָה וְהִיא שְׁמִינִית שֶׁל מִטָּה, שֶׁהֲרֵי אַרְבַּע פֵּאוֹת יֵשׁ וּשְׁתֵּי רוּחוֹת לַפֵּאָה. דָּבָר אַחֵר: מָצָאתִי בְּדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר זַצַ”ל, בִּפְאַת מִטָּה בַּעֲוֹן אֲחַזְיָה בֶן אַחְאָב שֶׁשָּׁלַח לִדְרשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן “הַאֶחְיֶה מֵחָלִי זֶה” (מלכים ב א:ב). וּבְדַמֶּשֶׂק עָרֶשׂ, בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם שֶׁשָּׁלַח לִדְרשׁ בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (מלכים ב ח): 3:15: בֵּית הַחֹרֶף עַל בֵּית הַקַּיִץ. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ מְעֻנָּגִים הָיוּ בּוֹנִים לָהֶם הָעֲשִׁירִים שְׁתֵּי בָתִּים, אֶחָד לְחֹרֶף וְאֶחָד לְקַיִץ: | בָּתֵּי הַשֵּׁן. דִּמְכַבְּשִׁין בְּשֵׁן דְּפִילָא: 4:1: פָּרוֹת הַבָּשָׁן. נְשֵׁי הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: עֲתִּירֵי נִכְסַיָּא: 4:2: וְנִשָּׂא אֶתְכֶם בְּצִנּוֹת. וְיִטְלוּן יָתְכוֹן עַמְמַיָּא עַל תְּרִיסֵיהוֹן: | וְאַחֲרִיתְכֶן בְּסִירוֹת דּוּגָה. וּבְנָתֵיכוֹן בְּדוּגִית צַיָּדִין. הִיא סְפִינָה קְטַנָּה שֶׁל צַיָּדֵי דָגִים, וּלְפִי שֶׁקְּטַנָּה הִיא קוֹרֵא לָהּ סִיר, וְקוֹרֵא לָהּ בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה דּוּגִית בְּבָבָא בַּתְרָא. וְאַחֲרִיתְכֶן פֵּרַשׁ דּוֹנָשׁ בֶּן לַבְרַט: מָצִינוּ זַרְעוֹ שֶׁל אָדָם נִקְרָאִים אַחֲרִיתוֹ, כְּמוֹ “וּבְעָמְדוֹ תִּשָּׁבֵר מַלְכוּתוֹ וְתֵחָץ לְד’ רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם וְלֹא לְאַחֲרִיתוֹ” (דניאל יא:ד), כְּלוֹמַר וְלֹא יַנִּיחַ מַלְכוּתוֹ לִבְנוֹ: 4:3: וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה אִשָּׁה נֶגְדָּהּ. וּבְפִרְצֵי הַחוֹמָה תֵּצֶאנָה שָׁם לָנוּס: | אִשָּׁה נֶגְדָּהּ. בַּפִּרְצָה שֶׁתִּמְצָא נֶגְדָּהּ, כְּמוֹ “וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ” (יהושע ו:כ), שֶׁיִּרְבּוּ פְרָצוֹת בַּחוֹמָה וְלֹא יִהְיוּ צְרִיכוֹת לְבַקֵּשׁ פְּתָחִים: | וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה. וְהִשְׁלַכְתֶּן מֵעֲלֵיכֶן הַגֵּאוּת וְהַשְּׂרָרָה שֶׁנְּטַלְתֶּם, וּלְשׁוֹן אֲרָמִי הוּא בַּגְּמָרָא (בבא מציעא פג:): הַרְמָנָא דְמַלְכָּא הוּא צִוּוּי הַמֶּלֶךְ. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: וְיִגְלוֹן יַתְכוֹן לְהַלְּאָה מִן טוּרֵי חַרְמִינֵי, וְהֵם הָרֵי חֹשֶׁךְ, לְשׁוֹן חֹרֶב וְחָרְבָה: 4:4: בֹּאוּ בֵית אֵל וְגוֹ’. כְּאָדָם הָאוֹמֵר לְבֶן בְּלִיַּעַל: עֲשֵׂה עֲשֵׂה עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתְךָ: | (ד-ה) וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם. זֹאת אוֹמְרִים לָהֶם כּוֹמְרֵי הַבַּעַל: עֲבוֹדָה זָרָה וַתְרָנִית הִיא וְאֵינָהּ מַחְמֶרֶת עֲלֵיכֶם. הַתּוֹרָה אָמְרָה “לֹא יָלִין לַבֹּקֶר” (שמות כג:יח), אֲבָל לַעֲבוֹדָה זָרָה וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר. תּוֹרָה אָמְרָה בְּקָדָשִׁים קַלִּים “בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת” (ויקרא יט:ו), וַעֲבוֹדָה זָרָה לְג’ יָמִים מַעְשַׂר בַּהֲמוֹתֵיכֶם. תּוֹרָה אָמְרָה “שְׂאֹר לֹא תַקְטִירוּ” (ויקרא ב:יא), וַעֲבוֹדָה זָרָה וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה. תּוֹרָה אָמְרָה “לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ” (דברים כג:כב), וַעֲבוֹדָה זָרָה וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ, הַזְכִּירוּ כָּל מִי שֶׁמִּתְנַדֵּב וְשָׁכַח יִתֵּן אֶל לִבּוֹ וְיִזְכּוֹר. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם “וְקַטֵּר מֵחָמֵץ” מִן אוֹנֶס, כְּמוֹ “אַשְּׁרוּ חָמוֹץ” (ישעיהו א:יז), “מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ” (תהלים עא:ד): 4:5: וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ. בְּקוֹל זֶמֶר וְאָמְרוּ שֶׁקָּרְבָּן זֶה מְרֻצֶּה וּמְקֻבָּל בִּנְדָבָה, כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: 4:6: נִקְיוֹן שִׁנַּיִם. אַקְהָיוּת שִׁנַּיִם. דָּבָר אַחֵר: נִקְיוֹן שִׁנַּיִם זֶהוּ חֹסֶר אֲכִילַת בָּשָׂר שֶׁהוּא נִכְנָס בֵּין הַשִּׁנַּיִם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר “הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם” (במדבר יא:לג): 4:7: בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר. עַד הַקָּצִיר, כְּלוֹמַר ג’ חֳדָשִׁים לִפְנֵי הַקָּצִיר: | חֶלְקָה. בִּקְעַת שָׂדֶה קַמְפַּנְיָ”א בְּלַעַ”ז: | תַּמְטִיר. תְּהֵא מְקוֹם מָטָר (תענית כ:), אָמַר מַר: שְׁתֵּיהֶן לִקְלָלָה, זוֹ תֵּרָקֵב וְזוֹ תִּיבַשׁ: | וְחֶלְקָה אֲשֶׁר לֹא תַמְטִיר עָלֶיהָ. לֹא תִרְאֶה נִמְטֶרֶת אֶת עַצְמָהּ: 4:9: הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם. שֶׁאַתֶּם עוֹסְקִים לְהַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם: | יֹאכַל הַגָּזָם. אָכַל הַגָּזָם: 4:10: בְּדֶרֶךְ מִצְרַיִם. כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁלַחְתִּי עֲלֵיכֶם בַּמִּדְבָּר בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם: | עִם שְׁבִי סוּסֵיכֶם. שֶׁיֵּהָרְגוּ גַּם הַסּוּסִים: | וָאַעֲלֶה בְּאֹשׁ מַחֲנֵיכֶם. רֵיחַ פִּגְרֵיכֶם מַבְאִישׁ בְּאַפְּכֶם, הֶעֱלֵיתִי אוֹתוֹ: 4:11: כְּאוּד. טִיסוֹ”ן בְּלַעַ”ז, כְּלוֹמַר שְׁחוֹרִים וַחֲשׁוּכִים וְקוֹדְרִים: 4:12: לָכֵן. יַעַן אֲשֶׁר לֹא שַׁבְתֶּם עָדַי: | כֹּה אֶעֱשֶׂה לְךָ. כְּכָל הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: | עֵקֶב. כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ מִפִּי נְבִיאַי אֲשֶׁר זֹאת אֶעֱשֶׂה לְךָ: | הִכּוֹן לִקְרַאת. לָשׁוּב מֵרִשְׁעָתְךָ: 4:13: מַה שֵּׂחוֹ. כָּל מַעֲשָׂיו פּוֹרְטִין לְפָנָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: | עוֹשֶׂה שַׁחַר. לַצַּדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ: | עֵיפָה. הוֹפֵךְ נוֹגְהָן שֶׁל רְשָׁעִים לְחֹשֶׁךְ אֲפֵלָה, כְּמוֹ “וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה מְעוּף צוּקָה” (ישעיהו ח:כב), וְכֵן “אֶרֶץ עֵיפָתָה תְּעוּפָה כַּבֹּקֶר תִּהְיֶה” (איוב י:כב), “חָשְׁכְּךָ כַּבֹּקֶר יְהִי מֵאִיר” (איוב יא:יז): | וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. מַשְׁפִּיל גְּבוֹהִים וְגַסֵּי הָרוּחַ: 5:2: בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. מִשֶּׁיִּגְלוּ בִּימֵי הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה (מלכים ב טז:ט) לֹא יַעֲמֹד עוֹד מֶלֶךְ מֵעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים: | נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ. כָּל דָּבָר הַמּוּשְׁלָךְ וּמוּטָל וְנוּפַּץ עַל הַשָּׂדֶה קוֹרֵהוּ נְטִישָׁה: 5:3: הַיּוֹצֵאת אֶלֶף. הַמּוֹצִיאָה אֶלֶף אִישׁ: 5:4: דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ. עֲלוּ לָרֶגֶל לְשַׁלֵּם נִדְרֵיכֶם בִּירוּשָׁלַיִם: 5:5: וְאַל תִּדְרְשׁוּ בֵּית אֵל וְגוֹ’ וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ. לֹא נֶאֱמַר כָּאן “אַל תָּבוֹאוּ” וְ”אַל תִּדְרְשׁוּ” אֶלָּא “אַל תַּעֲבֹרוּ”, לָמַדְנוּ שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיָה אֶחָד מִבְּנֵי עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים יוֹצֵא לִדְרֹשׁ וְלֹא עָבַר אֶת בְּאֵר שֶׁבַע עוֹדֶנּוּ יָכוֹל לִפְנוֹת לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ לִירוּשָׁלַיִם, וּמִשֶּׁעָבַר אֶת בְּאֵר שֶׁבַע הוּא הַדֶּרֶךְ לָעֵגֶל בֵּית אֵל אוֹ לָעֵגֶל שֶׁבְּדָן. וְכֵן הוּא בְּמָקוֹם אַחֵר (לקמן ח:יד) “חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי וְגוֹ’“. וְתֵדַע שֶׁגָּזַר הַכָּתוּב גְּזֵרַת פּוּרְעָנוּת עַל גִּלְגָּל וּבֵית אֵל וְלֹא גָזַר עַל בְּאֵר שֶׁבַע: | הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה. לְפִי שְׁמוֹ קִלְלָתוֹ, וְכֵן בֵּית אֵל יֵשׁ עִיר שֶׁסְּמוּכָה לָהּ שֶׁשְּׁמָהּ בֵּית אָוֶן בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ז:ב): | יִהְיֶה לְאָוֶן. יְהוֹן לְלַמָּא, וְהוּא תַּרְגּוּם שֶׁל הֶבֶל, וְזֶה דּוּגְמַת “אִם גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ” (הושע יב:יב): 5:6: פֶּן יִצְלַח כָּאֵשׁ. דִּילְמָא יִדְלַק בְּאֶשָּׁא רוּגְזֵיהּ: | בֵּית יוֹסֵף. כְּמוֹ לְבֵית יוֹסֵף. פֶּן יִצְלַח כָּאֵשׁ. פֶּן תַּעֲלֶה חֲמָתוֹ כָּאֵשׁ לְבֵית יוֹסֵף: 5:7: הַהֹפְכִים לַלַּעֲנָה מִשְׁפָּט. וְאֵינָם זוֹכְרִין הֲפִיכוֹתַי שֶׁאֲנִי הוֹפֵךְ וְכוּ’: 5:8: הוֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת. יֵשׁ שֶׁשְּׁרוּיִין עַתָּה בְּחֹשֶׁךְ וַאֲנִי מֵאִיר לָהֶם: | וְיוֹם לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ. וְיֵשׁ שֶׁשְּׁעָתוֹ עוֹמֶדֶת לוֹ כְּאוֹר הַיּוֹם וַאֲנִי מַחְשִׁיכוֹ לְלַיְלָה: | הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם: דְּאָמַר לִכְנָשָׁא מַשִּׁרְיָן סַגִּיאִין כְּמֵי יַמָּא וּמְבַדַּר לְהוֹן עַל אַפֵּי אַרְעָא. רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ עַל דּוֹר אֱנוֹשׁ שֶׁהֵצִיף עֲלֵיהֶם אֶת מֵי אוֹקְיָנוֹס: | ה’ שְׁמוֹ. לוֹ הָיָה לָכֶם לַעֲבֹד וְהוּא הָיָה מַגְבִּיר אֶתְכֶם עַל שׂוֹנְאֵיכֶם: 5:9: הַמַּבְלִיג. הַמַּגְבִּיר, כְּמוֹ “וְאַבְלִיגָה מְעָט” (איוב י:כ), “מְבַלִּיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן” (ירמיהו ח:יח): | שׁוֹד. אָדָם שָׁדוּד וְחַלָּשׁ, דִּמְגַבַּר חַלָּשִׁין עַל תַּקִּיפִין וּבְזוּזִין עַל כַּרְכֵי תַּקִּיפִין מַשְׁלִיט: 5:10: שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ. אַתֶּם לֹא יְרֵאתֶם מִפָּנָיו וּמִפְּנֵי נְבִיאָיו, וּשְׂנֵאתֶם אֶת הַמּוֹכִיחִים אֶתְכֶם בְּשַׁעֲרֵי בָתֵּי דִינָא: 5:11: בּוֹשַׁסְכֶם. כְּמוֹ בּוֹסַסְכֶם עַל דַּל, שֶׁאַתֶּם רוֹמְסִין וְרוֹפְסִים עַל רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ “בּוֹסְסוּ אֶת חֶלְקָתִי” (ירמיהו יב:י): | וּמַשְׂאַת בַּר תִּקְחוּ. זְקִיפַת מִלְוֶה שֶׁהִפְקַעְתֶּם עֲלֵיהֶם הַשְּׁעָרִים לִמְכּוֹר לָהֶם תְּבוּאָה בְּרִבִּית כְּדֵי לִטּוֹל נַחֲלָתָם מֵהֶם, לְפִיכָךְ בָּתִּים וּכְרָמִים אֲשֶׁר בְּנִיתֶם וּנְטַעְתֶּם עַל אוֹתָן הַנַּחֲלוֹת לֹא יִתְקַיְּמוּ בְּיֶדְכֶם. וּמַשְׂאַת לְשׁוֹן מַשָּׂא שֶׁמַּכְבִּידִים עֲלֵיהֶם: | כַּרְמֵי חֶמֶד. כַּרְמֵי חֶמְדָּה: 5:12: צֹרְרֵי צַדִּיק. מְעִיקִין לֵיהּ לְזַכָּאָה: | בַּשַּׁעַר הִטּוּ. בְּשַׁעֲרֵי בָתֵּי דִינֵיכֶם הִטּוּ מִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים: 5:13: הַמַּשְׂכִּיל. מִי שֶׁהוּא חָכָם יִדּוֹם בְּבֹא הָרָעָה וְלֹא יְהַרְהֵר אַחַר מִדַּת הַדִּין, שֶׁהֲרֵי כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ: | כִּי עֵת רָעָה הִיא. עֵת הַמְזֻמֶּנֶת לְקַבֵּל רָעָתָם: 5:14: וִיהִי כֵן וְגוֹ’. אִם זֹאת תַּעֲשׂוּ, אָז יְהִי הַמָּקוֹם עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם בִּלְבַבְכֶם שֶׁתִּתְקַיֵּם לָכֶם גְּדֻלַּתְכֶם: 5:15: שְׁאֵרִית יוֹסֵף. כָּל יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִין עַל שְׁמוֹ, לְפִי שֶׁכִּלְכֵּל אוֹתָם: 5:16: הוֹ הוֹ. לְשׁוֹן צְעָקָה: | וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל אֵבֶל. יִפְגְּעוּ שַׁיָּרוֹת הָאִכָּרִים הַחוֹרְשִׁים בַּשָּׂדוֹת בְּקוֹל מִסְפַּד הָאֲבֵלִים הַצּוֹעֲקִים בַּחוּצוֹת: | וּמִסְפֵּד אֶל יוֹדְעֵי נֶהִי. וְעָבִיד מִסְפְּדָא יַעֲרַע בְּדָעֲבִיד אֵילְיָא, וְאֵינוֹ אֶלָּא לָשׁוֹן כָּפוּל כְּמוֹ “מִשְׁפָּטִי וְדִינִי” (תהלים ט:ה): 5:18: הוֹי הַמִּתְאַוִּים וְגוֹ’. הָאוֹמְרִים “יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ” (ישעיהו ה:יט): | לָמָּה זֶּה לָכֶם וְגוֹ’. מָשָׁל לְתַרְנְגוֹל וְעֲטַלֵּף שֶׁהָיוּ מְצַפִּין לְאוֹרָה, כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק: 5:21: בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. קוּרְבַּן כְּנִישָׁתְכוֹן, כְּשֶׁאַתֶּם קוֹרְאִים עֲצֶרֶת: 5:22: וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם. וְשַׁלְמֵי פְּטִימֵיכוֹן, בְּהֵמוֹת מְפֻטָּמוֹת: 5:23: הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שָׁרֶיךָ. שֶׁהַלְוִיִּם מְשׁוֹרְרִים עַל הַדּוּכָן אַחֲרֵי שֶׁאַתֶּם חַמְסָנִים וּמְעַוְּתֵי מִשְׁפָּט: 5:24: וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט. וְזֹאת תַּעֲשׂוּ וְאֶרְצֶה לָכֶם: הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר כְּבַשְׁתֶּם וְהִסְתַּרְתֶּם יִגּוֹלֶה וְיִשָּׁטֵף בֵּינֵיכֶם כְּמַיִם נוֹבְעִים: | וּצְדָקָה. תִּגָּלֶה כְּנַחַל אֵיתָן: 5:25: הַזְּבָחִים וּמִנְחָה. וְכִי לִזְבָחִים וּמִנְחוֹת רְצוֹנִי? וַהֲלֹא בַּמִּדְבָּר לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם לְהַקְרִיב לִי זְבָחִים, אֲנִי אָמַרְתִּי “אָדָם כִּי יַקְרִיב” (ויקרא א:ב) כְּשֶׁיִּרְצֶה לְהַקְרִיב, וְאוֹמֵר “וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ” (במדבר ט:ב), מַגִּיד שֶׁלֹּא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אֶלָּא אוֹתוֹ פֶּסַח לְבַדּוֹ: 5:26: וּנְשָׂאתֶם אֶת סִכּוּת מַלְכְּכֶם. חוֹזֵר לְעִנְיַן הַפּוּרְעָנִיּוֹת שֶׁלְּמַעְלָה: חֹשֶׁךְ לָהֶם יוֹם ה’ וְלֹא אוֹר, וּנְשָׂאתֶם בַּגּוֹלָה עִמָּכֶם אֶת גִּלּוּלֵיכֶם, וְיַרְכִּיבוּם הָאוֹיְבִים עַל צַוְּארֵיכֶם לָשֵׂאת עִמָּכֶם בַּגּוֹלָה: | סִכּוּת. כִּיּוּן. כּוֹכַב. שְׁמוֹת עֲבוֹדָה זָרָה הֵן: 5:27: וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק. כְּלוֹמַר לֹא לִשְׁכֵנוּתֵיכֶם תִּגְלוּ כַּאֲשֶׁר עַד הֵנָּה שֶׁנִּמְסַרְתֶּם בְּיַד מַלְכֵי אֲרָם וְלֹא הָיוּ שׁוֹבִים אֶתְכֶם לְמָקוֹם רָחוֹק אֶלָּא עַד דַּמֶּשֶׂק, וּמֵעַתָּה בְּיַד סַנְחֵרִיב אֶמְסֹר אֶתְכֶם וְהוּא יַגְלֶה אֶתְכֶם לְמַרְחוֹק: 6:1: נְקוּבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם. לָכֶם הָיוּ קוֹרְאִים גּוֹי הַמְשׁוּבָּח שֶׁבַּעֲכוּ”ם: | וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל. הֵם בָּחֲרוּ בְּמִשְׁפָּטֵיהֶם וּבָאוּ לִכְלָלָם: 6:2: עִבְרוּ כַלְנֵה וּרְאוּ. לָמָּה מְאַסְתֶּם בְּתוֹרָתִי לִדְבֹּק בְּחוּקּוֹת עֲכוּ”ם, עִבְרוּ וּרְאוּ בַּעֲכוּ”ם הַחֲשׁוּבִים אִם טוֹבִים הֵם מִן הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה שֶׁבְּשׁוֹמְרוֹן וְשֶׁבִּירוּשָׁלַיִם: | כַּלְנֵה. בָּבֶל: | חֲמָת. אַנְטוֹכְיָא: | גַּת פְּלִשְׁתִּים. חֲשׁוּבָה שֶׁבַּחֲמֵשֶׁת סַרְנֵיהֶם שֶׁהִיא קְרוּיָה מֶתֶג הָאַמָּה (שמואל ב ח:א) עַל שֵׁם שֶׁרוֹדָה אֶת כּוּלָּם וְהִיא אֵם הַמַּלְכוּת: | אִם רַב גְּבוּלָם מִגְּבוּלְכֶם. וּמַה מְצָאתֶם בִּי עָוֶל: 6:3: הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע. אַתֶּם מְנִידִים עַצְמִיכֶם לְיוֹם רָע: | וַתַּגִּישׁוּן. עַצְמִיכֶם לָשֶׁבֶת בַּגָּלוּת אֲשֶׁר יַחְמֹס אֶתְכֶם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ “מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב” (עובדיה א:י), זֶה מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְשׁוֹן זַצַ”ל. דָּבָר אַחֵר: הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע הַמְבַזִּים עַל נְבוּאַת יְמֵי רָע שֶׁהַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לָהֶם. וַתַּגִּישׁוּן שֶׁבֶת חָמָס זֶהוּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָה “הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת” וַתַּגִּישׁוּן שֶׁבֶת בְּתוֹכָם זוֹ אֵצֶל זוֹ עַל יְדֵי חָמָס: 6:4: וּסְרוּחִים עַל עַרְשׂוֹתָם. מִשְׁתַּטְּחִין וּמַאֲרִיכִין עַצְמָם עַל עַרְסוֹתָם, וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ מַחֲלִיפִין נְשׁוֹתֵיהֶם זֶה לָזֶה וּמַסְרִיחִין עַרְסוֹתֵיהֶן בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶם: | כָּרִים. כְּבָשִׂים: | מַרְבֵּק. מְקוֹם כִּנּוּס הָעֲגָלִים, וּבְלַעַ”ז קופל”א: 6:5: הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנֵּבֶל. מְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם “וּפֶרֶט כַּרְמְךָ” (ויקרא יט:י), וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרָיו שֶׁהַמְשׁוֹרֵר עַל פִּי כְּלִי זֶמֶר מְחַתֵּךְ אֶת הַדִּבּוּר בִּפְרוּטְרוֹט הַכֹּל לְפִי נְעִימוֹת קוֹל הַכְּלִי לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַנְמִיךְ: | כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם וְגוֹ’. חָשְׁבוּ כְּלֵי שִׁיר שֶׁלָּהֶם כִּכְלֵי שִׁיר שֶׁל דָּוִד שֶׁהֵם לַשָּׁמַיִם וְאֵלּוּ לְהִתְעַנֵּג: 6:6: הַשּׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ שֶׁאוֹמְרִים בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת שֶׁהָיוּ זוֹרְקִין כּוֹסוֹתֵיהֶן זֶה לָזֶה, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים עַל שֵׁם כְּלִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי פִיּוֹת וְהוּא אָרוֹךְ וְשׁוֹתֶה זֶה מִכָּאן וְזֶה מִכָּאן הוּא נִזְרָק מִפִּיו אֶל פִּיו: | וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים. מוּבְחָר שֶׁבַּשְּׁמָנִים וְהוּא אֲפַרְסְמוֹן: | וְלֹא נֶחְלוּ. לְשׁוֹן חוֹלִי: | עַל שֶׁבֶר יוֹסֵף. שֶׁשָּׁמְעוּ מִפִּי הַנְּבִיאִים שֶׁעָתִיד לָבֹא עֲלֵיהֶם: 6:7: וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים. וִיבַטְּלוּן מִשְׁתָּאוֹת הַמְגוּדָּלִים וְגַסֵּי הָרוּחַ, מִרְזָחוֹת לְשׁוֹן מִשְׁתָּאוֹת. בְּסִפְרֵי בְּפָרָשַׁת “וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים” מָצָאתִי וְחָזְרוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִרְזָחִים וְהָיוּ קוֹרְאִים לָהֶם וְאוֹכְלִים: 6:8: בְּנַפְשׁוֹ. מִדַּעַת וְכַוָּנָה: | מְתָאֵב. כְּמוֹ מְתָעֵב, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: מְנַבֵּל אֲנָא יָת בֵּית מַקְדְּשָׁא רַבּוּתֵיהּ דְּיַעֲקֹב, שֶׁהַמִּקְדָּשׁ נִקְרָא גְּאוֹן עוּזָּם שֶׁנֶּאֱמַר “הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם” (יחזקאל כד:כא): | עִיר וּמְלֹאָהּ. יְרוּשָׁלַיִם וְיוֹשְׁבֶיהָ: 6:9: אִם יִוָּתְרוּ. מִן הַדֶּבֶר וְהַחֶרֶב בְּבַיִת אֶחָד וָמֵתוּ שֶׁיִּשְׂרְפוּ הָאוֹיְבִים אֶת הַבַּיִת עֲלֵיהֶם בְּלָכְדָם אֶת הָעִיר: 6:10: וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ. קְרוֹבוֹ וְאוֹהֲבוֹ הַמַּצִּיל אֶת עַצְמוֹתָיו מִן הַשְּׂרֵפָה, כֵּן תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: וִיטַלְיִנֵיהּ קְרִיבֵיהּ מִיקִידָא: | וְאָמַר. הַמּוֹצִיא מִן הַשְּׂרֵפָה לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת לַחֲבֵירוֹ שֶׁהָלַךְ לִבְדֹּק בְּתוֹךְ הַבַּיִת: | הַעוֹד עִמָּךְ. אָדָם חַי זוּלָתְךָ שֶׁנִּמְלַט מִן הַחֲבוּאִים: | וְאָמַר אָפֵס. אֵין חַי אֶלָּא מֵתִים, וְאָמַר זֶה אֵלָיו: הַס אֶת הַפְּגָרִים. וְאָמַר: הַס, הַשְׁלֵךְ וְסַלֵּק הַכֹּל, כִּי זֹאת לָהֶם עַל אֲשֶׁר לֹא רָצוּ לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם ה’, כֵּן תַּרְגֵּם יוֹנָתָן: 6:11: רְסִיסִים. שֶׁיְּהֵא מְרוּסָּס לִבְקִיעוֹת דַּקּוֹת: | בְּקִיעִים. גְּדוֹלִים מֵרְסִיסִים לְפִי חֲשִׁיבוּתוֹ תְּהִי מַכָּתוֹ, כֵּן תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: וְיִמְחֵי מַלְכוֹ רַבָּא מְחָא תַּקִּיפָא וּמַלְכוֹ זְעֵירָא מְחָא חַלָּשָׁא: 6:12: הַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים. כְּלוּם יַעַמְדוּ בִּמְרוּצָתָם בְּשַׁנּוֹתָם סִדּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם: | אִם יַחֲרוֹשׁ. אָדָם בַּבְּקָרִים בַּסֶּלַע שֶׁאַתֶּם סְבוּרִים לְשַׁנּוֹת דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְתִתְקַיְּמוּ וְתַצְלִיחוּ: 6:13: לְלֹא דָבָר. עַל גְּדוּלָּתָם וְעָשְׁרָם שֶׁאֵינוֹ כְּלוּם שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם: | קַרְנָיִם. חֹזֶק וּגְבוּרָה לְנַגֵּחַ בַּקַּרְנַיִם עֲנִיִּים וְאֶבְיוֹנִים: 6:14: מִלְּבוֹא חֲמָת. שֶׁהוּא בְּמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: | עַד נַחַל הָעֲרָבָה. נַחַל מִצְרַיִם שֶׁהוּא בְּמִקְצוֹעַ דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית:

פירוש רד”ק

3:1: שמעו, המשפחה. הגוי כולו נקרא משפחה וכן ואם משפחת מצרים לא תעלה: | אשר העליתי. העליתי אבותיכם: 3:2: רק אתכם. לפי שידעתי אתכם. ובחרתי בכם מכל עם לפיכך אפקוד עליכם את כל עונותיכם שאתם ראיתם וידעתם את כל אותותי ומופתי שעשיתי לכם והטבתי לכם לפיכך הדין הוא שאפקוד עליכם עונתיכם כי המלך יכעוס על עבדיו העומדים לפניו אם יעברו מצותו יותר ממה שיכעס על אחרים הרחוקים ממנו כי משפחת העכו”ם איננו חושש עליהם אם ייטיבו או יריעו אלא אם יהיה חמס גדול כדור המבול כמו שפירשנו למעלה אבל ישראל לפי שהם קרובים אלי אענישם על עונם כמו שאמר בקרובי אקדש. וכמו שפירשו רז”ל בפסוק וסביביו נשערה מאד, וכן ארז”ל שאני עכו”ם דלא מפקיד דינא עלייהו, ובספר יחזקאל בפסוק והעולה על רוחכם היו לא תהיה הארכנו בזה הענין: 3:3: הילכו שנים. כלומר אחר שפשעתם בי ראו מה קרה אתכם כי לא יוכל אדם לצאת מן העיר מפחד האויב ולא אפילו שנים אם לא נועדו יחדיו ללכת בדרך אחד ולעמוד נגד האויב אם יפגע בהם, ור’ אברהם ז”ל פירש הזכיר למעלה ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו אמר הנה טרם שאפקוד עליכם אודיעכם זאת ביד נביאי אולי תשובו אלי לולי שנודעתי לנביא וגליתי לו סודי להוכיחכם לא היה מתנבא מלבו כי איך ידע מה שאני עתיד לעשות וככה אין דברו דרך מקרה וראו אם יתכן שילכו שני אנשים ברגע אחד למקום אחד בעבור דבר אחד אם לא נועדו זה עם זה וכאשר תראו שיהיה אמת דבר הנביא דעו כי אני שלחתיו ואיך יוכל למרות את פי שלא ינבא כי אתם אומרים לו לא תנבא: 3:4: הישאג אריה ביער. לפירושינו בפסוק הקודם יהיה פירושו דרך משל כמו האריה שלא ישאג ביער שלא יהיה לו טרף כי כשמוע החיות קולו יעמדו במקומם מפחדם לו ויבא ויטרף מהם את אשר ירצה כן האויב בבואו עליכם לא ישוב ריקם שלא יהרג או שלא ישבה מכם: | היתן כפיר. הענין כפול במ”ש, והחכם ר”א פירש היש מנהג לאריה שישאג רק על טרפו ואני שאגתי חנם ועוד הראיתם אריה שיעלה מסובכו בתתו קולו על טרפו שיוכל להמלט מידו אם כן איך תוכלו להמלט מגזרתי: 3:5: התפול. והנה משל אחר ולפירושינו הוא מבואר כי לא ישוב האויב מעליכם ריקם, ולפירוש החכם עוף השמים שאין ממשלה לאדם לתפשו: | התפול צפור על פח. אם איננו למוקש, והנה הטעם כי האדם יוכל בתחבולותיו ובערמתו להפיל הצפור שהוא למעלה ממנו והנה אני למעלה מכם ואתם למטה בידי ואין לכם חכמה נגדי איך תוכלו להנצל מהמוקש שגזרתי לכם שתתפסו בו והמוקש הוא האויב שאצוה לבא עליכם ואל תחשבו כי אחרי בואו שיעלה מעליכם עד הנקמו מכם וזהו היעלה פח והטעם אני אעמידנו להצר לכם: 3:6: אם יתקע. כתרגומו אם יתקע שופר בקרתא בלא זמניה, כלומר כי פעמים רבות יתקע שופר בעיר שלא יחרדו העם כמו לשמחה ולשירים או להקהיל העם על תקנת דברי העיר, לפיכך תרגם בלא זמניה שאין בעיר אחת מאלה ידוע כי להזהיר העם מהאויב הוא ואיך לא יחרדו העם בשמעם כן אתם לא תחרדו לדברי הנביא שאני שולח לכם: | אם תהיה רעה בעיר וה’ לא עשה. פירוש ואיך תחשבו שתפול רעה בעירכם שלא עשה אותה האל יתברך אחרי שהנביא אמרה לכם טרם בואה וכיון שתראו שמתקיימים דברי הנביא ואיך לא תשובו אלי: 3:7: כי לא. וכיון שגלה סודו אל עבדיו הנביאים להזהירכם ותראו שבא כמו שאמרו לכם תדעו כי מה’ באה לכם הרעה ולמה לא תשובו מדרכיכם הרעים ותנצלו מהרעה, וטעם סודו כי לא נודע הדבר עד שיודיעהו האל יתברך ע”י עבדיו הנביאים: 3:8: אריה שאג, מי לא ינבא. ואיך תצוו עליהם שלא ינבאו והלא משאגת האריה יפחד כל שמעו ואיך לא יפחד ויחרד הנביא לקולי ואיך יוכל לעמוד שלא ימלא את דברי אשר צויתיו: 3:9: השמיעו על ארמנות. ר”ל אל מלכיהם ורוזניהם השוכנים בארמנות, וזה כענין וישמח עליך אויב, והוא הפך מה שאמר אל תגידו בגת כי הוא מאמר דוד וזה מאמר האל יתברך: | על הרי שומרון. כי שומרון הר הוא, כמו שנאמר ויקן את ההר שומרון, ואמר הרי לשון רבים כי אולי הרים אחרים יש סביבותיו, וארמנות בשוא המ”ם לסמיכות כי יבא הסמיכות על אות השמוש כמו הרי בגלבוע והדומים לו: | וראו מהומות רבות. ותדעו כי בעונותם הם לוקים מפני החמס אשר בקרבם: 3:10: ולא ידעו עשות נכוחה. ואם תאמרו יעשו פעם רעה ויעשו פעם טובה לא ידעו לעשות אפילו נכוחה אחת, ונכוחה פירוש ישרה, ומי הם אלו, האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם, ומה יהיה סופם שיהיו לבזה אותם האוצרות, וזהו מה שאמר: 3:11: לכן, צר וסביב הארץ. הנה הצר יבא וסביב הארץ יחנה שלא יהיה לכם מנוס ממני: | והוריד ממך עוזך. האוצרות שאצרת בארמנותיך הגבוהות שחשבת אותם שהם יהיו לך עוז האויב יורידו ממך, ופירש ואמר ונבזו ארמנותיך: 3:12: כה אמר ה’, שתי כרעים או בדל אזן. רב או מעט מה שיוכל להציל יציל שתי כרעים או אפילו בדל אזן שהיא דבר מועט אם יוכל להציל יציל, וזכר שתי כרעים כי אותם יאכל האריה באחרונה, וזכר בדל אזן והוא הקשה שבאזן כתרגומו חסחוס דאודן לפי שאין בו בשר ויניחנו האריה כן לא ינצלו מישראל אשר בשומרון אלא מעט אותם שלא יחוש להם האויב שיהיו חולים שוכבים במטה, וזכר שומרון כי היא ראש הממלכה והיא נכבשת באחרונה והצדיקים שבהם נצלו גם כן מן הדבר ומן החרב, שהרי נאמר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל אבל מן השבי לא ינצלו, ומה שאמר בפאת מטה כי החולה שהוא שוכב במטה כשיבא האויב ידחיק עצמו באחת מפאת המטה כדי שלא יראה: | ובדמשק ערש. כפל הענין במלות שונות כי דמשק כמו פאה ואם לא נמצא לו חבר במקרא, וערש כמו מטה כמו הנה ערשו ערש ברזל וי”א כי דמשק הדלת נוספת והוא שוק כמו בן משק ביתי ושוק המטה הוא הפאה, ויונתן תירגם בתקוף שלטן ועל דמשק רחיצין תרגם דמשק בשין כמו דמשק בסי”ן, וכן בסדר עולם רבי נהוראי אומר בשם ר’ יהושע הרי הוא אומר כאשר יציל הרועה וגו’, בפאת מטה אלו קצת עשרת השבטים שנסמכו על חזקיהו מלך יהודה ופלטו עמהם בפאת מטה מלמד שלא פלטו מישראל אלא אחד משמנה שבהם, ושאר ערש היכן הוא בדמשק שנאמר והגליתי אתכם מהלאה לדמשק ומה שאמר אחד משמנה כתב רש”י ז”ל בשם רבי מנחם שלא נאמר פאת מטה אלא בפאת מטה באחת משתי רוחות של פאה והיא שמינית של מטה שהרי ד’ פיאות יש למטה ושתי רוחות יש לפאה ומה שתירגם יונתן בפאת מטה בתקוף שלטן פרש”י ז”ל לפי שבאותו הדור בימי יהואחז בן יהוא כתוב כי אבדם מלך ארם וירבעם בן בנו הושיעם שנאמר והוא השיב את גבול ישראל, וזהו בפאת מטה פנת הבית הוא חזוקו של בית, וכן פאת מטה הוא חזוקו של מטה לכן תרגום בתקוף שלטן ר”ל שלטן של ירבעם ועוד ניבא כי סופם להסמך על מלכי ארם בימי פקח בן רמליהו שנתחבר עם רצין מלך ארם, וזהו שתרגם ובדמשק ערש ועל דמשק רחיצין מנוחתם ומבטחם יהיה על דמשק: 3:13: שמעו. דברי האל יתברך אמר כנגד הנביאים שישמעו זאת הגזרה ויעידוה בבית יעקב טרם בואה: 3:14: כי ביום. הוא יום הרעש שהיה בימי עזיהו: | ופקדתי על מזבחות בית אל, על דרך ובאלהיהם עשה ה’ שפטים: | קרנות המזבח. זכר הקרנות כי בנפול הקרנות יפול המזבח כי הקרנות מעמידות הבנין כמו פנות הבית, ועוד זכר הקרנות כי עליהם היו מקריבים וזורקים הדם: 3:15: והכיתי. מנהג המלכים לעשות להם בית לחורף ובית לקיץ, וכן אמר ביהויקים והמלך יושב בבית החורף בחדש התשיעי, וכן אמר בעגלון מלך מואב והוא יושב בעליית המקרה שהיתה עשויה לימי הקיץ, ואמר כי הרעש יפיל ארמנות המלך בית החורף ובית הקיץ ובתי השן והם אשר בנה אחאב, כמו שכתוב ואת בית השן אשר בנה, והשן הוא שן הפיל שעושין ממנו מלאכה: | בתים רבים. רבים במספר, או פירושו גדולים בבנין והם הארמנות: 4:1: שמעו, פרות הבשן. בשן הוא מקום מרעה שמן והבהמות הרועות בו שמנות וטובות, ודמה נשי המלכים והשרים הגדולים לפרות הבשן לפי שהן בעלות תענוג והן שמנות ויפות: | העושקות דלים. שהן מסבבות העשק והמרוצה שאומרות לאדוניהם שהם בעליהן הביאה ונשתה ואם אין לבעליהם הכסף משלהם בהזמנה עושקים החלושים שאין להם כח להמלט מידם גם רוצצים אותם אם לא יתנו מיד על פיהם: | רוצצות. ענין שבירה, כמו קנה רצוץ, כלומר מכים אותם: | לאדוניהם. האל”ף נעה בחטף פתח והוא אחד משבעה שהן מפיק בלשון אדנות: 4:2: נשבע, בקדשו. הוא השמים, והוא על דרך כי אשא אל שמים ידי, וכן אמר למעון קדשו לשמים: | ונשא אתכם בצנות. נשא מבנין פועל הדגוש והמנשא הוא האויב, וכן תירגם יונתן ויטלון יתכון עממיא על תריסיהון, תרגם צנות כמו צנה וסוחרה, וכן תרגם ואחריתכן בסירות דוגה ובנתכון בדוגית ציידין והוא ספינה קטנה, וכן במשנה סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית, ואמר סומכוס דתנא דארעא דישראל קרי ליה דוגית דכתיב ואחריתכן בסירות דוגה, ועוד פירשו במלות צנות וסירות שמיני קוצים הם, ואמר דרך משל כן ישאו אותם וימשכו אותם כמו שמושכין את הדגים בקוץ, כמו שאמר ובחוח תקוב לחיו, ואחריתכן כמו בניכן ובנותיכן, וכן ותחץ לארבע רוחות השמים ולא לאחריתו כלומר לא תשאר המלכות לבנו: 4:3: ופרצים. כי האויבים יפרצו בחומת שומרון פרצים רבים עד שתצאנה אשה נגדה דרך הפרצים שלא יצטרכו לבקש שערים על דרך שאמר ויעל העם העירה איש נגדו: | והשלכתנה ההרמונה, כמו הארמונה הה”א תמורת אל”ף, ופירשו אדוני אבי ז”ל כי תשלכנה ארמון המלך שבצד החומה ותצאנה כמו שעשה צדקיהו כשברח מירושלים ויונתן תירגם ויגלון יתהון להלאה מן טורי חרמיני: 4:4: באו בית אל ופשעו. זה הצווי אינו על דרך מצוה רצונית אלא על דרך גזום כמו שמח בחור בילדותיך, וזכר בית אל כי שם היה העגל, וזכר הגלגל כמו שאמר כל רעתם בגלגל, ואמר בגלגל שורים זבחו לפי שהיה המשכן תחלה בגלגל אחר שעברו הירדן והיה המקום ההוא נבחר והיו אומרים להם נביאי הבעל שיעבדו שם הבעל לפי שהוא מקום נבחר, לפיכך אמר הרבו לפשוע כי לא דייכם שקבעתם עכו”ם בבית אל כי גם בגלגל הרביתם לפשוע: | והביאו לבקר זבחיכם. הפכתם עבודתי לאלהים אחרים כמו שהיה לכם להביא זבחיכם בביתי כן אתם מביאים אותם לבית עכו”ם ופירוש לבקר כל בקר ובקר כלומר יום יום תביאו שם זבחיכם: | לשלשת ימים מעשרותיכם. ימים ר”ל שנה כמו ימים תהיה גאלתו כמו שאמר בתורה מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתכך כלומר כל דברי הקרבנות והמעשרות תביאו לבית עכו”ם כמו שהיה להם להביא אלי, וכן מה שאמר וקטר מחמץ תודה כמו שאמר בתורה על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו והם עושים זה לעכו”ם ואע”פ שלא היו מקטירים מהחמץ מהקרבן שהוא בא על חמץ והוא התודה היו מקטירים מהקרבן ההוא האימורים, וי”מ כל זה הפך מה שאמרה תורה התורה אמרה ולא ילין חלב חגי עד בקר והם מביאים לבקר זבחיהם כלומר מלינים אותם ומקריבים אותם לבקר, ועוד מפרשים והביאו לבקר זבחיכם שמקדימים זבחי שלמים לעולה, והתורה אמרה כי העולה קודמת לכל קרבן: | לשלשת ימים מעשרותיכם. מעשר בהמה שהיא קדשים קלים והתורה אמרה בקדשים קלים ביום זבחכם יאכל וממחרת, והם אוכלים אותו לשלשת ימים, וכן וקטר מחמץ תודה הפך מה שאמרה תורה כי כל שאור וגו’, כי אע”פ שאמרה תורה להקריב על חלות לחם חמץ קרבן תודה לא אמרה שיקטרו מהחמץ: 4:5: וקטר מחמץ תודה. כבר פירשנו ויונתן תירגם חמץ מן אשרו חמוץ שתרגם ומגבא מן אניס תודתן: | וקראו נדבות השמיעו, אתם עושים כמו מקרא קדש לעכו”ם שאתם קוראים ומשמיעים שיביאו העם נדבות ליום החג: | כי כן אהבתם. עבודת אלהים אחרים אהבתם ולא עבודתי: 4:6: וגם אני. כמו שחסרתם הקרבנות והמעשרות מביתי כן חסרתי מכם לחם ובשר בכל עריכם ומקומותיכם שאתם יושבים מדה כנגד מדה ועם כל זה לא שבתם עדי: | נקיון שנים. זהו חסר לחם, והענין כפול במ”ש, כי עם המאכל השנים מלאות, כלומר בין השנים, על דרך שאמר הבשר עודנו בין שניהם ובחוסר המאכל השנים נקיות, ויונתן תירגם אקהיות שנין, כי השנים קהות כשלא יתמידו האכילה: 4:7: וגם אנכי, בעוד שלשה חדשים לקציר, כי שלשה חדשים טרם הקציר צריכה הארץ מטר והמטרתי להיות לאות ולמופת כי מאתי נהיה הדבר שעיר אחת יהיו מטרותיה בעתם ועיר אחרת אפילו סמוכה לה לא אמטיר עליה שאם לא אעשה כן יאמרו מקרה הוא והשנה שנת מניעת גשמים כפי מערכת הככבים אבל כשאמטיר על עיר אחת ועל עיר אחרת לא אמטיר על כרחם יודו כי מאתי נהיה הדבר עונש מעשיהם הרעים ומופת יותר גדול מזה חלקה אחת תמטר וחלקה אחת לצדה שלא ירד בה מטר והיא תיבש: | תמטר. מבנין נפעל: | תמטיר. מבנין הפעיל, ופירושו אשר לא תמטיר העב עליה ויהי והמטרתי מן אמטיר פעל יוצא לשלשי. ויהיה תמטיר פועל יוצא לשני: 4:8: ונעו. אל עיר אחת לשתות מים אל אותה העיר שאמטיר עליה והנה תחסרו לחם ומים ואעפ”כ לא שבתם עדי: 4:9: הכיתי. עוד שנה אחרת שיהיה מטר אכה אתכם במכה אחרת שיחסר לחמכם והוא השדפון והירקון ושנה אחרת שיאכל הגזם הפירות ועם כל זה לא שבתם אלי: | הרבות גנותיכם. מה יועיל לכם שתרבו לטעות גנות כרמים ותאינים וזתים כי הגזם יאכל אותו אעפ”י כן לא שבתם עדי: 4:10: שלחתי, בדרך מצרים. שהיו הולכים שם מפני הרעב להביא משם תבואה ולא חשבתם כי אני הוא המביא עליכם הרעב ותשובו אלי אלא לא פניתם אלי והלכתם למצרים ואני שלחתי בכם דבר וחרב האויב בדרך ואעפ”כ לא שבתם אלי: | בחוריכם. כי הבחורים היו שולחים להביא התבואה: | עם שבי סוסיכם. האויבים שהיו יוצאים עליכם בדרך היו הורגים הבחורים הרוכבים על הסוסים ההולכים למצרים או השבים משם והיו שובים הסוסים: | ואעלה באש מחניכם ובאפכם. המחנה שלכם שהיו הולכים למצרים היו הרוגים בדרך ופגריכם היו באש וסרחון לעוברים, ומה שאמר באפכם כלומר כי גם באפכם היה עולה הביאוש כי היו הולכים מחנה אחר מחנה למצרים והאחרונים היו מוצאים הראשונים הרוגים ועולה באשם באפם ואעפ”י כן לא שבתם עדי: 4:11: הפכתי בכם. מקצת ארצכם בעודכם בה היא שממה כסדום ועמורה ואתם שנשארתם מעט הרי אתם כאוד מוצל משרפה וכל זה אתם רואים ואינכם שבים עדי ויונתן תירגם רחיק מימרי וגו’: 4:12: לכן כה אעשה לך ישראל. כל אלה הרעות אני עושה לך ישראל: | עקב כי זאת אעשה לך. ובעבור שאני עושה לך כל זאת בעיניך: | הכון לקראת אלהיך ישראל. הכון לצאת לקראתו בתשובה ובמעשים טובים ויוטיב לך, ויהפוך לך הרעות לטובה כי הוא אלהיך ומשגיח עליך לרעה ולטובה כפי מעשיך ואינך כשאר הגוים: 4:13: כי הנה יוצר הרים ובורא רוח. אלהיך הוא יוצר הרים ובורא רוח ועושה ביצורים כרצונו, וזכר הרים שהם קיימים וחזקים ביסוד העפר, וזכר רוח שהוא דבר חזק בנבראים ואינו נראה, והנה הוא יוצר ההרים החזקים הנראים לעין ובורא הרוח שאינו נראה שמפיל אותם כמו שאמר הפך משרש הרים, וזה שאמר ודורך על במתי ארץ, וההרים הם במתי הארץ, והנה הוא דורך עליהם ומפילם על ידי הרוח הנכנס בבטן הארץ ובצאתו ממנה בוקע הארץ ופותחה ואפילו יהיה מקום צאתו הרים גבוהים, וזהו הרעש לפיכך זכר הרים ורוח, וכן הוא מגיד לאדם מה שיחו מה ענינו ומעשיו ולא יחשב שאינו רואה אותם כמו שהיו אומרים הכופרים אין ה’ רואה אותנו כי הנה הוא מגיד לכם מעשיכם ע”י נביאו, שיחו, בצר”י אתם ידעתם את האיש ואת שיחו בחיר”ק ושניהם ענין האדם ומעשיו: | עושה שחר עיפה. וכן הוא עושה השחר שהוא נוגה וכשירצה ישימנו חשך והוא קדרות השמש, | עיפה, חשך כמו ארץ עיפתה, הנה הוא עושה ביצורים כרצונו וכן יעשה בכם אם תריעו ירע לכם ואם תטיבו ייטיב לכם כי הוא יודע מעשיכם, ושמו השם אלהי הצבאות שהוא שופט צבאות מעלה ומטה ועושה בהם כרצונו לכן הטוב לך ישראל שתכון לקראתו במעשים טובים והוא ייטיב לך אם הרע לך עד כה בגלל מעשים הרעים עשה מה שעשה ויונתן תירגם ארי הא מתגלי וגו’: 5:1: שמעו. כיון שאין אתם רוצים לשוב אלי שמעו הקינה שאני נושא: 5:2: נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. לא תוסיף קום לזמן ארוך, וזה אמר על עשרת השבטים שגלו בימי הושע בן אלה על ידי מלך אשור שלא שבו עדיין לארצם כי בשוב גלות בבל לא שבו הם אבל עוד עתידים לחזור כי כמה נביאים נבאו עליהם שישובו, והנה מצאנו כמו לא תוסיף זה שאינו ר”ל לעולם אף על פי שכתוב בו עוד והוא מה שאמר ולא יספו עוד גדודי ארם לבא בארץ ישראל, ואחריו כתיב ויהי אחרי כן ויקבוץ בן הדד את כל מחנהו וגו’, וכן ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו ונאמר וחיל פרעה יצא ממצרים: | בתולת ישראל. בתולה היתה עד שלא בעלוה אדונים זרים: | נטשה על אדמתה. בעודה על אדמתה נטשה בארץ שהולכה ודלה ביד אויביה | אין מקימה שאין מלכיה ושריה מחזירים אותה לשוב אל ה’ כי התשובה היתה לה תקומה: 5:3: כי כה אמר ה’, היוצאת, שיוצאים ממנה אלף אנשים לצבא תשאיר מאה כי לא ישארו בה אלא אחד מעשרה כי כלם יכלו בחרב ברעב ובדבר והנשארים יגלו: | היוצאת. אינו פועל יוצא כמו המוציאה אלא פעל עומד היא כמשפטו וכן דרך הלשון לומר ענין אנשי העיר בלשון העיר כמו ותבא העיר במצור ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה, | תשאיר מאה. כיון שנשארים בה כאלו העיר תשארי אותם: 5:4: כי כה. אע”פ שנגזרה עליכם גזרה עוד תחיו בארצכם אם תדרשוני: 5:5: ואל תדרשו. כבר פירשנו למה זכר בית אל והגלגל, וזכר גם כן באר שבע לפי שהיתה סוף תחום ארץ ישראל כמו שאמר מדן ועד באר שבע, היו מורים אותם נביאי השקר לבנות שם מזבחות לעכו”ם, וכן אמר חי אלהיך דן וחי דרך באר שבע: | כי הגלגל גלה יגלה. דרך צחות, כמו עקרון תעקר: | ובית אל יהיה לאון. כמו שהיו קוראים אותו לגנאי בית און כי לאון ולאין תהיה, ואון זה כמו ורהבם עמל ואון, וכן תרגם יונתן ודפלחין לטעותא דבית אל יהון ללמא, ולמא היא לשון הבל, כי כן תרגם הבל: 5:6: דרשו, פן יצלח כאש בית יוסף. יבקע, תרגום ויבקע עצי העולה וצלח כמו האש הגדולה שבוקעת כל דבר שעובר בו ומכלה אותו ובית יוסף הוא מלכות אפרים: 5:7: ההפכים ללענה משפט. כי המלכים והשופטים מטים הדין ונושאים פני הגדולים במשפט, והנה משפטם לעשוקים כמו הלענה שהוא דבר מר, והנה הוא הפך, כי המשפט כאשר הוא על כנו הוא דבר ערב וטוב וכשהוא מעוות הוא מר: | וצדקה לארץ הניחו. שלא יעשו צדקה אלא יניחוה מוטלת לארץ לא יחושו עליה ולא זכרו עושה כימה וכסיל שהוא עושה בהם משפט וצדקה בארץ ולמד לבני אדם שיעשו גם הם כן, כמו שאמר אני ה’ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה’: 5:8: עושה כימה וכסיל. זכר אלו הכוכבים כי בהם קיום התבואות בזמניהם וזה הפך זה ושניהם קיום העולם, ולא זכר שמש וירח אע”פ שבהם קיום העולם לפי שהם מושלים כל השנה, ואלה שני הכוכבים מושלים בזמנים ידועים בשנה, והם צורך העולם ומשפטו וכן אמר התקשר מעדנות כימה מושכות כסיל תפתח, ואמרו ז”ל כי כימה יש בה צנה גדולה ומקטרא לפירי, וכסיל יש בה חמימות גדול ומכבשא לפירי, ואמרו כי כימה הוא זנב טלה, והנה הם שהופכים המשפט לרע ולא זכרו מי שהופך הדברים במשפט לטוב העולם ולקיומו, וכן היום והלילה בתקופות עושה אותם הפכים לטוב: | והפך לבקר צלמות. בימי הקיץ הופך החושך לאור שהימים ארוכים והלילות קצרים ובימי החורף בהפך כי החשיך היום ושמו לילה שהלילות ארוכים והימים קצרים וכל זה ההפך הוא קיום העולם ותקונו, וכן קורא למי הים שהם מלוחים ומעלה אותם בעבים ושופכים על פני הארץ להשקותה והם מתוקים, הנה הוא הופך הדברים לטוב העולם ולא זכרתם אותו ואתם הופכים משפטיו הטובים לרעה: | ה’ שמו. הוא מה שאמר למעלה ה’ אלהי הצבאות שמו כמו שפירשנו: 5:9: המבליג שד על עז. ואם תאמר שתבטחו על מבצריכם האל יתברך הוא המחזיק האויב השודד על עם עז, וכן יבא השודד על מבצר חזק ברצונו וילכדנו, וכן יבא עליכם מי שילכד מבצריכם: | שד. תאר בשקל לחם חם: | המבליג. פעל יוצא, מן ואבליגה מעט והוא פועל עומד: 5:10: שנאו. מי שמוכיחם בשער כלומר ברבים ישנאו אותו, והמוכיחים הם נביאי האמת והחסידים שבהם ומוכיחים אותם ברבים לפי שהם רבים והם יושבי שער תמורת השופטים הישרים: | ודבר תמים. זכר תמים וישר כי הוא תאר או הוא שם כמו אם באמת ובתמים ויונתן תירגם ולדמלל כיונתא מעקמין: 5:11: לכן יען בושסכם על דל. אין למלה הזאת חבר וענינה לפי מקומה עמסכם והטריחכם ואמר זה כנגד השרים והשופטים, ויונתן תירגם הבי”ת שמוש, ולא יתכן זה לפי דרך הדקדוק, ופירש שסכם ענין בזה כמו שוסים את הגרנות, שוסי נחלתי, וכן תירגם יונתן במבזכון ית מסכינא, ואדוני אבי ז”ל פירש כי השי”ן במקום סמ”ך, כמו ובולס שקמים שהוא כמו בולש מתרגום ויחפש ובלש, והמלה מקור מבנין פועל מרובע, בוססכם, בפלס טענכם, וענין המלה ענין רמיסה כמו ועל הרי אבוסנו: | ומשאת בר תקחו ממנו. מה שיגע ונשא על כתפו מהתבואה לביתו לחיות בה אתם תקחו אותה ממנו לפי שהוא עני ואין לו כח להנצל מידכם, ומה יהיה ענשכם על זה שתבוזו בית העני: | בתי גזית בניתם. ולא תשבו בם, בתיכם שבניתם אותם גזית מעושק וחמס לא תשבו בם לזמן ארוך כי בקרוב יבא האויב ויוצא אתכם מהם ויחריבם, וכן לא תשתו יין הכרמים שנטעתם בעשק כי תגלו בקרוב מארצכם: | כרמי חמד. שהם נחמדים וטובים כמ”ש בתי גזית שהוא בנין נאה וטוב, או יהיה פירוש כרמי חמד שחמדתם אותם וגזלתם אותם מן העניים, על דרך שאמר וחמדו שדות וגזלו: 5:12: כי ידעתי. לא תחשבו כי אינני רואה ויודע מעשיכם הרעים כי הכל אני יודע והשוחד שתקחו בסתר לצרור הצדיק בדינו ולהרע לו בעבור השוחד שלקחתם בסתר והוא הכופר שתקחו להציל הרשע מיד בעל דינו שהוא צדיק במשפטו: | ואביונים בשער הטו. כפל הענין במ”ש כי האביונים הם צדיקים בדינם ברוב כי הם עשוקים ואינם עושקים כי אין להם כח לעשוק, ומה שאמר בשער כי שמה ישבו למשפט כמו השערה אל הזקנים: 5:13: לכן המשכיל בעת ההיא ידום. לפי שהם שונאים המוכיח אותם אמר מי שהוא משכיל מן הטובים יהיה דומם ולא יוכיחם שלא ישמע חרפתו שהם משיבים : | כי עת רעה היא. שיד הרעים תקפה: 5:14: דרשו טוב. עוד שב הנביא להוכיחם אולי ישמעו: | ויהי כן. אם תדרשו הטוב ותרחיקו הרע יהיה ה’ אתכם כאשר אמרתם, כלומר בכל ענין שחשבתם ההצלחה והטובה שתהיה לכם כן תהיה: | כן ה’ אלהי צבאות אתכם. וכפל הענין עוד ואמר: 5:15: שנאו רע, והציגו בשער משפט. ר”ל העמידו המשפט בשער שהוא מקום מושב השופטים והזקנים: | אולי יחנן ה’. אעפ”י שחטאתם אליו הרבה אולי יחנן ה’ על השארית הנשארת אם תשובו אליו כי חנון ורחום הוא: | שארית יוסף. הוא מלכות אפרים ואמר שארית כי רובם גלו קודם מלכות ירבעם בן יואש וכלו בחרב וברעב ובדבר, כמ”ש כי ראה ה’ את עוני ישראל מורה מאד ואפס עצור ועזוב וגו’: 5:16: לכן. אם לא תשובו אלי רעות יבואו עליכם עד שיהיה מספד בכל רחובות: | הו הו. הוא קול המספד כמו הוי הוי: | וקראו אכר אל אבל. אכר הוא עובד השדות ויקראו לו לבא אל האבל כי עבודתו וטרחו לשוא כי לקו הזרעים והצמחים וזרעו ולא יקצרו: | ומספד אל יודעי נהי. כמו הפוך ויודעי נהי אל מספד וכן הידעת כי אז תולד כמו הידעת אז כי תולד מקום שם קבר כמו מקום קבר שם והדומים להם ויונתן תירגם בחסרון ועביד מספדא לידעי איליא: 5:17: ובכל כרמים מספד. שלא יהיו בהם ענבים כי אעבור בקרבך להרע לך כמו ועברתי בארץ מצרים: 5:18: הוי המתאוים. כמו שאמר בישעיה האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה וגו’: 5:19: כאשר ינוס איש. כלומר תצאו מצרה אל צרה: 5:20: הלא חושך, ולא אור. אפילו קצת אור אין בו כי כלה חשך והחושך הוא משל לצרה: 5:21: שנאתי. אמר כנגד מלכות בית יהודה כי בימי עזיהו מלך יהודה נתנבא כמו שכתוב וכן יאמר בסמוך הוי השאננים בציון, והם היו מקריבים בבית המקדש אעפ”י כן האל יתברך מאס אותן הקרבנות כיון שמעשיהם רעים: | חגיכם. קרבנות חגיכם וכן בעצרותיכם בקרבנות עצרותיכם והענין כפול במ”ש כי החג הוא עצרת כמו שאמר עצרת תהיה לכם עצרת לרבים עצרות, כמו מן עטרת עטרות, ובסמוך עטרות וכן עצרות, ודגש הצדי בעצרותיכם לתפארת הקריאה כדגש קו”ף מקדש, וצד”י עצביכם תנגושו, והדומים להם: 5:22: כי אם תעלו, כמו שאמר בנבואת ישעיה למה לי רוב זבחיכם וכל הענין: | ושלם מריאכם. אחד מן שלמי מריאכם, כמו שאמר שם וחלב מריאים והם המפוטמים: 5:23: הסר מעלי המון שיריך. רבוי שיריך שהלוים היו משוררים על הקרבן בפה ובכלי ואיני רוצה לא בקרבנות ולא בשירים כי אינם לרצון כי מעשיכם רעים ומה יועילו הקרבנות אם תעבדוני מצד אחד ותמרדו בי מצד אחר: 5:24: ויגל כמים משפט. מענין גלות מים, כי הגימ”ל פתוחה ויורה שהוא משרש גלל, כלומר ילך המשפט כמים: | וצדקה כנחל איתן. כנחל חזק שהוא נגר במרוצה בזה ארצה אני שילכו המשפט והצדקה לא שתעצרו ותעכבו אותם ותניחום לארץ ותקריבו לפני זבחים אינני רוצה בזה: 5:25: הזבחים. הה”א ה”א השאלה, אמר אם זבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל כמו שאמר בנבואת ירמיהו כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, ושם פירשנו הענין, ארז”ל העשוים בהר סיני ר’ אליעזר אומר מעשה עולה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה רבי עקיבא אומר קרבה ושוב לא פסקה אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל שבטו של לוי שלא עבדו עכו”ם הם הקריבוה, ועוד בדבריהם ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו במדבר אלא פסח זה בלבד, וכה”א הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, רבי שמעון בן יוחאי אומר ישראל לא היו מקריבים, ומי היה מקריב שבטו של לוי שנאמר ישימו קטורה באפך וגו’, ואמר מי לה’ אלי ויאספו אליו כל בני לוי ישראל שעבדו עכו”ם לא הקריבו שבטו של לוי שלא עבדו עכו”ם הקריבו: 5:26: ונשאתם. אמר מצות האל יתברך לא קבלתם ותקבלו ותסבלו עבודת סכות מלככם, וסכות שם עכו”ם, ומלככם אמר על כוכב שנעשה עכו”ם על שמו וקורא אותו מלך לפי שהם חושבים אותו למלך עליהם, או שהוא כוכב גדול בצבא השמים שהוא כמלך על צבאו, וכן לקטר למלכת השמים כמו שפירשתי בספר ירמיהו, וי”מ סכות ענין הסכת ושמע כלומר מאזינים לעבודת עכו”ם, ויונתן תירגם ונטלתון ית סכות פת כומריכון, וכן וקלל במלכו ויבזו פת כומריכון, נ”א פתכריכון, וכן תרגם הנשבעים במלכם וענין עכו”ם הוא: | ואת כיון צלמיכם. י”מ כיון כמו לעשות כוונים. וכבר פירשנו בספר ירמיהו שהם מיני מאכלים שמכינים לעכו”ם לפיכך נקראו כונים, ועוד פירשנו כיון שהוא כוכב שבתי, וכן נקרא בלשון ישמעאל ופרס כיואן, ועשו דמותו לעבדו: | כוכב אלהיכם אשר עשיתם לכם, כוכב סמוך כי הוא פתוח כלומר עשיתם צלם כוכב של אלהיכם והכוכב הוא ששמו אותו עליהם לאלוה ועשו צלם כוכב לו: 5:27: והגלתי אתכם מהלאה לדמשק. רחוק מדמשק והוא חלח וחבור שגלו שם עשרת השבטים, וזכר דמשק לפי שמלך דמשק הרע לישראל מאד כמו שכתוב, ואמר אל תחשבו כי תגלו לדמשק שהיא קרובה לארצכם אלא רחוק מדמשק: | אלהי צבאות. מעלה ומטה ואותם שאתם עובדים שלוחיו הם: 6:1: הוי השאננים בציון. שמרון היתה ראש הממלכה לישראל, וציון ראש ממלכת יהודה, ואמר אוי להם לעשירים אשר בהם שהם שאננים ובוטחים שלא תבא עליהם רעה ואינם חולים וכואבים על אשר גלו בני ישראל כמו שאמר בסוף הענין ולא נחלו על שבר יוסף, כי שומרון היא שנלכדה באחרונה מערי ישראל וציון מערי יהודה ושני ההרים האלה ציון ושמרון היו נקובי ראשית הגוים שישבו שם מתחלה והם ז’ אומות, וקראם ראשית הגוים לפי שהיו ראשית הגוים שישבו שם וארצותם מבחר שבארצות ואלה ההרים היו נקובים בשם לטובה: | ובאו להם בית ישראל. בעזרת ה’ לא בחרבם ולא בקשתם ירשו אותם ישראל אלא ברצון האל יתברך והם עברו על רצונו ועזבו משפטיו ולקחו משפטי הגוים הראשונים היושבים בארצות האלה, ולמה עשו זה יראו סביבותיכם אם יש ארץ טובה מארצם וכי אם נתן להם האל יתברך ארץ טובה למה כחשו בו ובטובתו: 6:2: עברו כלנה. ואלה השאננים ומתענגים בטובה שנתן להם ה’ כופרים בו ובתורתו ואינם יראים מרעה שתבא עליהם וכשהנביאים מוכיחים אותם ואומרים להם כך וכך רעה תבא עליהם אינם יראים ובוטחים בעשרם ובמבצריהם החזקים שהם שמרון וציון ואומרים לא תבא עלינו רעה: | עברו כלנה. כלנה עיר גדולה בארץ שנער, כמו שאמר בתורה ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה: | ולכו משם. כלומר אחר שתראו אותה בראשונה כי היא בעלת השם ותראו כי אינה טובה מארצכם: | ולכו משם חמת רבה, ואמר רבה לפי שהיא גדולה כי יש חמת אחרת חמת ובנותיה: | גת פלשתים. אולי יש גת אחרת והיא הטובה שבערי פלשתים ונקראת מתג האמה ולקחה דוד מיד פלשתים: 6:3: המנדים ליום רע, המרחיקים יום הרע העתיד לבא עליהם כמו שהיו אומרים ולעתים רחוקות הוא נבא: | ותגישון שבת חמס. יום הפורענות אתם מרחיקים ושבת חמס אתם מקריבים שתשבו בשער לשפוט חמס ועול: 6:4: השוכבים. זכר מה שהם מתענגים במאכל ובמשתה ובסיכה ובשכיבה על מצעות נאות ובשמוע כלי שיר ונגונים אמר בכל מיני תענוגים הם מתענגים ולא זכרו יום הפורענות גם לא חלו ולא כאבו על אשר גלו: | וסרוחים על ערשותם. מן וסרח העדף שנותנים על ערסותם בגדים ארוכים ורחבים עודפים באורך וברוחב על צדי המטה וכ”ז ממיני התענוג, ורז”ל פירשו וסרוחים על ערשותם ענין סרחון אמרו שהיו מחליפים נשותיהם זה לזה ומסריחים מטותיהם בשכבת זרע שאינה שלהם, ויונתן תרגם ועמקין על ערסיהון, | ואוכלים כרים מצאן, פירוש כבשים שמנים, וחסר התאר כי הענין מובן וכן כצמר יהיו רוצה לומר כצמר לבן, מלובשים בגדים בגדים חמודות בגדי מלכות, ויש בעדרו זכר זכר תמים, ויונתן תירגם ואכלין פטימין מענא: | מתוך מרבק. מקום שמכניסים שם העגלים לפטמם, וכן לאשה עגל מרבק, ובדברי רז”ל הכניסה לרבקה ודשה: 6:5: הפורטים על פי הנבל. מן ופרט כרמך, ובדברי רז”ל פרט וכלל היא ענין היחידות וההבדל מן הכלל, רוצה לומר שאומרים שיריהם על פי הנבל כל מעלה ומעלה בשיר על פי נגון הנבל שלא תדמה אחת לאחרת בניגונה, או פירושו פורטים מיתרי הנבל כל אחד לפי הניגון ויש מפרשים פורטים מענין פרוטה בדברי רז”ל כלומר נותנים כל אחד פרוטה למנגן, ויונתן תרגם דמנגן על פום נבלא: | כדוד חשבו להם כלי שיר. כמו דוד שהיה יודע נגן והיה יודע מיני הנגון בכל כלי שיר כן הם חושבים שהם יודעים כמוהו ורוצה לומר בכל הספור הזה שכל עסקיהם בכל מיני תענוג ואת השם יתברך לא זכרו: 6:6: השותים במזרקי יין. במזרקים שהם גדולים שותים יין ולא בגביעים וכוסות שהם קטנים שראוי לשתות בהם יין אלא במזרקים שותים ומזרקי כמו מזרקים, וכן חלוני שקופים כמו חלונים, וכן נטעי נעמנים כמו נטעים מלאכי רעים מי המרים והדומים להם ויונתן תירגם כן ופרשו סמוך בחסרון שתרגם דשתן בפילוון דכסף חמר, וכן תרגם בספל אדירים בפילי גיבריא: | וראשית שמנים. מבחר שבשמנים המרוקחים: | ולא נחלו. על דרך חולה מכם עלי והנפעל בזה אינו מקבל מקרה מן הקל ואין כי הקל פעל עומד אלא מקבל מקרה מן הכבד: | על שבר יוסף. היה ראוי שיהיה מחלה ומכאיב אותם והם לא נחלו ממנו ושבר יוסף הוא אותם שגלו מן השבטים טרם מלוך ירבעם בן יואש ומלכות אפרים קורא בכלל אפרים או יוסף כי משבט אפרים היה ירבעם בן נבט שמלך על עשרת השבטים תחלה כשנחלקה המלכות גם היה רב במספר ובגדולה משאר שבטים זולתי יהודה ועליו נבא יעקב אבינו ואמר ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים ואמר ויקרא בהם שמי שיקראו ישראל בשם אפרים גם יוסף היה בכור במקום ראובן לפיכך נקרא ישראל על שמו וכן אמר במזמור רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף: 6:7: לכן. הנשארים מיוסף שלא נחלו על שבר אחיהם שגלו עתה בקרוב יגלו בראש גולים תחלה לגלות יהודה: | וסר מרזח סרוחים. יקרב ויבא אבל אותם שהיו סרוחים על ערשותם ושמנים ומתענגים עתה יקרב אבלם וסר לשון קריבה כמו סורה שבה פה אסורה נא ואראה ויונתן תירגם לשון הסרה ויעדי מנהון מרזחין ומכבין הראשונה כ”ף והשנייה בי”ת והוא מדברי רז”ל תנתן כבנתי לבתי וכן תירגם יונתן והרדידים וכבנתי ויש נסחאות מככין בשני כפי”ן, ופירושו מצעות שתרגום וישבת על מטה כבודה מככין דיקר ומרזח רבותינו ז”ל יפרשוהו אבל וכן אל תבא בית מרזח וסמכו מזה הפסוק שהאבל מיסב בראש שנאמר וסר מרזח סרוחים מרזח נעשה כשר לסרוחים פירוש לסרוחים לנשארים כלומר לשאר העם כמו וסרח העודף שפירושו שאר היריעה העודפת ודעת יונתן כי מרזח הוא ענין שמחה והלולים שהרי תרגם ויעדי מנהון מרזחין ולא אמר כי האבל יסור מהם אלא השמחה תסור מהם ובסיפרי בפרשת וישב ישראל בשיטים באחרונה חזרו לעשות להם מרזחין והיו קוראות לעם ואוכלים שנאמר ותקראנה לעם וגו’, ואדוני אבי ז”ל פירש כי לשון מרזח הוא להרמת הקול בין לבכי בין לשמחה וכן הוא בלשון ערבי: 6:8: נשבע ה’ בנפשו. בעצמו כמו בי נשבעתי וכן אשר לא נשא לשוא נפשו: | מתאב אנכי. הפך תאבתי לישעתך דישטלנטא”ש בלע”ז כמו משרש עוקר השרשים הפך משריש ויונתן תירגם מנבל אנא: | את גאון יעקב. זה בית המקדש, וכן את גאון יעקב אשר אהב סלה וכן תירגם יונתן ית בית מקדשא רבותיה דיעקב: | והסגרתי. פירוש ביד אויב אסגיר עיר עם אנשיה: 6:9: והיה אם יותרו. שימלטו מן החרב והחביאו עצמם בבית אחד ימותו שם מן הדבר ועשרה אינו דוקא אלא ר”ל רבים: 6:10: ונשאו דודו ומסרפו. דודו אחי אביו ומסרפו אחי אמו כן פירשוהו קצת המפרשים, וי”מ ענין שרפה והסמ”ך במקום שי”ן, ופירש אדוני אבי ז”ל אמר אותו אוהבו הבא לשרוף בשר המת קרובו בעבור הריח ולהוציא עצמים מן הבית ומרוב הדבר יאמר אחד לחברו העוד עמך מתים שתוציא שאעזור אותך יענה חברו אפס כי כבר הוצאתים כלם יאמר לו חברו הס ושתוק ולא תקונן כי לא להזכיר בשם השם מה שלא היינו רגילים להזכיר בשם ה’ והיינו מזכירים שמות הבעלים זה גרם לנו הדבר הזה נשים יד לפה לסבול ולשתוק או שלא לשבר לב העם מרוב הדבר גם בעבור שלא ישמעו האויבים: 6:11: כי הנה ה’ מצוה. עוד דבר אחר האל יתברך מצוה כלומר גוזר שיהיה רעש והוא שזכר למעלה והכתי בית החרף וגו’: | והכה הבית הגדול רסיסים והבית הקטן בקיעים. רסיסים כמו בקיעים בסמ”ך כמו בצד”י כמו קנה רצוץ ענין שבירה וכן במשנה בסמ”ך ואם היא עבה או מרוסס כדי לבשל ביצה קלה שבביצים ותרגום וכתות ודמריס ויונתן פירש הענין דרך משל שתרגם ארי הא השם מפקד וגו’: 6:12: הירוצון בסלע, אם יחרוש בבקרים. אם יחרוש החורש וכן כאשר ישבר כלי היוצר השובר מן הבהמה אשר יקריב ממנה קרבן לה’ המקריב ויאמר ליוסף האומר והדומים להם רבים ור”ל אם יחרוש בסלע כי בסלע שזכר עומד במקום שנים אמר אם דרך העולם שירוצו הסוסים בסלע זה אינו וכן אם יחרוש אדם בבקרים בסלע זה אינו ואם יהיה זה יהיה הפך דרך העולם ומנהגו ואתם עושים הפך העולם כי המשפט והצדקה הוא קיום יישוב העולם ומי שמעוות משפט הוא הורס יישוב העולם כמו הראש והלענה שממיתין את האדם והנה אתם הופכים סדר העולם וכן אמר למעלה ההופכים ללענה משפט: | ופרי צדקה ללענה. כי מן הדין פרי הצדקה הוא שלום וטוב וכן אמר והיה מעשה הצדקה שלום ואתם עושים אותו ללענה: 6:13: השמחים ללא דבר. כי לא תתקיים שלותם וטובתם אם כן הם שמחים ללא דבר: | קרנים. כמו הראם שמנגח בקרניו כן הם אומרים שעשו להם קרנים לנגח בהם העמים כי ירבעם בן יואש התגבר על אויבי ישראל כמו שאמר הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה ואמר ואשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל והם אומרים כי בחזקם עשו זה ולא כן כי רחמי האל היו שריחם עליהם ונתן להם הכח להתגבר על אויביהם כמו שאמר כי ראה השם את עני ישראל מורה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל ולא דבר השם למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש: 6:14: כי הנני מקים. אמר אתם אומרים כי בחזקכם עשיתם זה ולא הבטתם אלי כי בעזרתי עשיתם: | הנני מקים עליכם גוי. זהו מלך אשור עם צבאו: | מלבא חמת עד נחל הערבה. אמר מה שאתם אומרים שלקחתם בחזקכם כמו שאמר בירבעם בן יואש מלבא חמת עד ים הערבה תראו כשאסיר פני מכם יבא הגוי הזה וילחצו אתכם בארץ הזאת ויוציאכם מתוכה ונחל הערבה זהו ים הערבה:

פירוש מלבי”ם

3:1: שמעו וכו’ אשר העליתי מארץ מצרים, ועי”כ קניתי אתכם לחלקי שלא תהיו תחת השרים העליונים ומערכת השמים כי השגחתי דבוקה בכם, ועי”כ. 3:2: רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, לא נמצא משפחה אחרת מן האדמה שתהיה ידיעתי והשגחתי דבוקה בם כמוכם, כי כולם נתונים תחת סדרי הטבע והנהגת צבא השמים וע”כ אינם מצווים על השיתוף, כמ”ש אשר חלק ה’ לכל העמים תחת השמים ואתכם לקח ה’ ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה, ע”כ אפקד עליכם את כל עונותיכם, אחר שאתם מצווים על היחוד ושלא לשתף עם עבודתי עבודת נכר ולכם נתנה תורה ומצות: 3:3: הילכו. הפסוקים ג’ - ח הם הודעה והקדמה וראשי דברים להנבואות שיבוא מן פסוק ט’ עד סוף קאפיטל ד’. אמר (הקדמה אחת) שידעו שענשם אינו מקרה רק השגחה, כי הילכו שניהם יחדו בלתי אם נועדו, ששני אנשים שונים שילכו הליכה אחת ביחד לתכלית אחד בודאי הוזמנו לכך ואינו מקרה, וזה הוצעה למה שיאמר בפסוק ט’ י’ י”א, שאחר שכמה אומות שונות התחברו להלחם על ישראל אינו מקרה, רק ה’ יעדם והזמינם לכך ורוחו הוא קבצם: 3:4: הישאג. (הקדמה שניה), האריה כששואג ביער בודאי יש לו טרף ולא ישאג בחנם, וזה הוצעה למה שיאמר בפסוק י”ב, שמלך אשור ששואג עליהם יטרף טרף אדם יאכל ואין מציל מידו, וכבר מבואר בספורי הטבע שהאריה כשהוא צעיר לימים שהוא במעמד הכפיר לא יצא לחוץ על טרפו רק ישב בסוכה למו ארב לאכול החיות העוברים עליו, ועז”א היתן כפיר קולו ממעונתו, עד שהזקין ונקרא אריה שאז יתרחק ממעונתו לטרף טרף, ועז”א הישאג אריה ביער, והמליצה, שבין מה ששאג עליהם אשור בארצם, ובין מה שלכד מהם במעונתו בעת שיצא אליו הושע בן אלה ויעצרהו בבית כלא שנלכד מאתו כנלכד מן הכפיר כי אז בא אל גבול אשור, בשני אלה אין מידו מציל: 3:5: התפול. (הקדמה שלישית) כשתפול צפור המעופף במרום אל פח המנוח בארץ, הכי אפשר שמוקש אין לה, כי בתוך הפח נמצא מוקש שבו יצוד את הצפור, וכן התעלה פח מן האדמה ולכוד לא ילכוד כשאנו רואים שהפח עולה, בודאי לכד איזה דבר, וזה הוצעה אל מה שיאמר מפסוק י”ג ואילך, שמה שנלכדו ישראל ביד מלך אשור היה לו סבה שזה היה להם למוקש, כמו שיבואר שם: 3:6: היתקע. (הקדמה רביעית), אם יתקע שופר בעיר שהשופר הוא סימן שחרב באה על הארץ או שאר צרות הבאות, הכי אפשר שעם לא יחרדו הלא ודאי יחרדו ויפחדו מן הצרה הבאה ויבקשו תחבולות להנצל ממנה, וזה הוצעה אל מה שיאמר בסי’ ד’ מן פסוק ד’ עד סוף הפרשה, שה’ תקע בשופר ע”י נביאיו להזהירם מן הצרות המתרגשות לבא עליהם שהם רעב וארבה ודבר וחרב והם לא חרדו ולא שבו אל ה’, שע”י כן ינצלו מן הצרה, והם תלו כל הרעות במקרה וע”ז משיב אם תהיה רעה בעיר וה’ לא עשה, ואחר שכל הרעות יוצאות מגזרת ה’ מדוע העם לא שב עד המכהו: 3:7: כי, ר”ל ובל תאמרו שלכן לא שבו מפני שכבר נגזרה גזרה וחשבו שלא יועיל בתשובתם, ע”ז משיב שהגם שה’ דובר דבר וגוזר גזרה לא יעשה ה’ דבר הרעה להוציאו תיכף אל המעשה כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים ושולחם להזהיר את העם שישובו ממעשיהם ויבטלו הגזרה כדי שלא יבא לידי מעשה, והנביא בודאי יעשה שליחותו וילך להזהיר את העם. כי, 3:8: אריה, גם אם אריה שאג מי לא יירא, הגם ששאגתו הוא רק שאגת בע”ח, וכ”ש אם ה’ אלהים דבר מי לא ינבא הלא ודאי יחרדו הנביאים וינבאו ויזהירו את העם, ומדוע לא שבו בתשובה, ועפ”ז אמר ג”כ במליצתו שאם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו ולא יפחדו מקול השופר להזהר ולשוב ולעצור בעד הרעה, אז אם אח”כ תהיה רעה בעיר ותבוא עליהם הגזרה לא ה’ עשה, לא יתיחס הדבר אל ה’ כי הם עצמם הסבו להם את הרעה, כי ה’ לא יעשה דבר כ”א גלה סודו אל הנביאים ויזהיר תחלה את העם ע”י הנביאים, וכשהם לא הוזהרו לא יתיחס המעשה אליו רק אל העם עצמם שהסבו להם את הרעה: 3:9: השמיעו, מתחיל לפרש ההקדמה הראשונה, שאמר הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו, הנה ישמיעו ויכריזו באשדוד שהוא מפלשתים על ארמנות (שהמכריז לרבים היה דרכו לעמוד על ארמון גבוה ולהכריז), וכן ישמיעו בארץ מצרים על ארמנות, שגם בארץ מצרים יכריזו כרוז כזה, ואמרו המכריזים יכריזו ויאמרו אל העמים שיתאספו ללכת למלחמה על הרי שומרון. וראו, ושם תראו כי הם ראוים לכליון מצד כי מהומות רבות בתוכה בדברים שבין אדם למקום, ועשוקים בקרבה בדברים שבין אדם לחברו. ונגד מ”ש כי מהומות רבות בתוכה, אומר. 3:10: ולא ידעו עשות נכחה בדברים שבין אדם למקום, ונגד מ”ש ועשוקים בקרבה מפרש האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם, (באופן שגם מצרים ופלשתים יתמהו על תועבותיהם, הפך מ”ש תחלה שהוציא אותם מצרץ מצרים בל ילמדו תועבות המצרים והשמיד את האמורי מפניהם בל יעשו כתועבות השבעה אומות שפלשתים היו מכללם, ועתה היה להפך שמתעיבים יותר מהם) ואתה שואל מי אסף שני אומות המפורדות שיתיעצו בעצה אחת ללכת אל הרי שומרון, הילכו שנים חדו בלתי אם נועדו, בודאי ה’ ייעד והזמין אותם לזה, 3:11: לכן כה אמר ה’, ה’ יעדם, ואמר צר וסביב הארץ שיצורו את הארץ סביב סביב מכל צד, ולכן שלח עליהם אומות שונות, והוריד והצר הוא יוריד ממך עזך, ועי”כ ונבוזו ארמנותיך שהיו מלאים שוד וחמס. ואל תשאל שלא נמצא שפלשתים ומצרים באו על שומרון, כי בספורי מלכים וד”ה לא נמצא כל הקורות הפרטיות שקרו אותם רק הענינים הכוללים, ומן הסברא כי אחר שפלשתים פשטו ביהודה בימי אחז בעת שעלה מלך אשור על פקח (כמבואר בד”ה ב’ כ”ט) נפלו אח”כ ג”כ בגבול ישראל שנחלשו ע”י מלך אשור, ומ”ש ביחזקאל (סי’ ט”ז כ”ז), וכן מצרים היה להם מדרך כף רגל בעת ההיא בערי ישראל, כאשר פרשתי בנבואת הושע (ז’ י”א, ח’ ט’, ט’ ו’, י”א ה’): 3:12: כה אמר ה’, עתה יפרש ההקדמה השניה שאמר הישאג אריה ביער וטרף אין לו, שהאריה השואג עליהם שהוא מלך אשור שהכין עליהם מלחמה יטרוף טרף וישחיתם, מפרש כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים שא”א שיציל הרועה את השה שטרף הארי רק ישתדל להציל מפיו כרעים או סחוס האזן (שיהיה לו עד שנטרף השה ויהיה פטור מלשלם כמ”ש אם טרוף יטרף יביאוה עד, שיבא הנטרף לראיה) כן ינצלו בני ישראל היושבים בשומרון בפאת מטה, ר”ל רק החלשים שיושבים בפאת מטה מחולשתם הם ינצלו שלא יהרגם או יגלם, ובדמשק ערש, שיעור הכתוב והיושבים בדמשק בפאת ערש, שעל הערש שוכב החולה הגמור לא החלש לבד, ששם גם החלשים היושבים במטה לא ינצלו רק החולים השוכבים על ערש דוי, כי תחלה הגלה מלך אשור רבים מישראל לדמשק, כי את ארם הגלה לקיר והושיב בני ישראל תחתם בדמשק, או שרבים מבני ישראל התישבו בעצמם שם, כי ירבעם בן יואש השיב את דמשק לישראל כנזכר במלכים, ואח”ז הגלה אותם מלך אשור גם מדמשק, כמ”ש לקמן (ה’ כ”ז) והגליתי אתכם מהלאה לדמשק, שאח”כ העביר אותם מדמשק לחלח וחבור, ומשם הגלה אף החלשים היושבים במטה ולא נצולו מידו רק השוכבים על ערש דוי: 3:13: שמעו והעידו, עתה מפרש ההקדמה השלישית שאמר התפול צפור על פח ומוקש אין לה, שהם שנפלו בפח של מלך אשור בהכרח יש מוקש שהוא סבה שעל ידו נוקשו ונלכדו בפח, וכבר באר ענין זה שנפלו בפח בהושע (סי’ ז’) ויהי אפרים כיונה פותה מצרים קראו אשור הלכו כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם, ובארתי שם שהושע בן אלה נלכד בפח של מלך אשור שהלך אליו אחר ששלח מלאכים לקרוא את מלך מצרים לעזרה נגד מלכי אשור, ובזה נמשל לעוף השמים היורד אל הרשת כן ירד אח”כ מלך אשור ונלכד ברשותו, ושם בארתי שהמוקש של הפח הזה יקשו לו בני עמו, שע”י שהושע רצה לבטל עבודת העגלים היה כח בישראל נגדו והם הלשינו אותו וגלו הדבר למלך אשור שרוצה למרוד בו ולחסות בצל מצרים, (כמו שמבואר שם סי’ י’ (ב-ו) כמו שפרשתי שם), אולם המוקש העקרי היה חטא עבודת העגלים אשר היה בידם, ובעון זה עצמו נענשו, וז”ש שמעו והעידו בבית יעקב: 3:14: כי ביום פקדי פשעי ישראל להענישם על עונותיהם, אז ופקדתי על מזבחות בית אל ונגדעו קרנות המזבח, שהוא מה שהושע גדע קרנות המזבח בל יזרקו דם זבחיהם על קרנות המזבח וא”כ מוקש חטא הע”ז גרם מוקש אחר, שע”י שהושע גדע קרנות המזבח נעשה נגדו מרידה בין העם, ועי”כ. 3:15: והכיתי בית החורף שהמורדים הרסו בית המלך בין בית החורף שלו בין בית הקיץ שלו, וגם אבדו בתי השן שהיו למלך ולשרים, ועי”כ ספו בתים רבים אם ע”י המהומה שיהיה ביניהם עצמם שהחריבו בתים רבים וכמ”ש גם (בישעיהו ט׳:כ׳) ויהיה העם כמאכלת אש וכו’ מנשה את אפרים ואפרים את מנשה, ואם שעי”כ הלשינו את מלכם אל מלך אשור ויעצרהו בבית כלא כאשר יצא אליו, וזה היה המוקש אל הפח, שע”י מוקש זה נפל ברשתו, ועי”כ עלה אח”כ ויצר על שומרון וילכדה ויגל את ישראל וא”כ חטא הע”ז שבידם הוא היה עקר המוקש שבו נלכד הצפור שהוא אפרים ושבטי ישראל: 4:1: שמעו הדבר הזה, עוד באר מוקש אחר שהיה להם שבו נוקשו ונלכדו בפח יקוש, שזה היה עון גזל ועשק שהיה בידם, וזה היה ע”י נשיהם נשי שחץ, ולכן ייחד אליהן את הדבור, אתן פרות הבשן אשר בהר שומרון שהיו שמנות ומעונגות זוללות וסובאות, והם העושקות דלים, ור”ל שהעושק מיוחס אליהן ע”י שאומרות לאדניהם הביאה ונשתה ועי”כ הוצרכו בעליהן לעשוק ולחמוס לתת להן יין לסבוא: 4:2: נשבע ה’, גזר עליהן גז”ד בשבועה, כי הנה ימים באים ונשא אתכם בצנות שיבואו אויבים וישאו אתכם במרכבות בכבוד, ואחריתכן ר”ל ובאחרית תהיו בזויים כ”כ שלא יוליכו אתכן בספינה שמוליכים בני אדם, רק בסירות דוגה בספינות עשויות כסיר שמוליכים בם את הדגים. ומרביצים אותם אחד ע”ג חברו: 4:3: ופרצים, ושם תהיו נמכרים אל ההרמון שהוא מקום המיוחד אל הנשים להחזיק שם נשים ופילגשים וזונות, ובבואם ליד קוניהם תצא אשה נגדה פרצים תצא אשה זונה פרוצה בפריצות לקבל אותה כמו שמקבלים זונות בזויות, ושם תושלך אל ההרמון להיות מיוחד לזנות ושפחה, ותושלך דרך הלשכה בבזיון גדול: 4:4: בואו בית אל, עתה יתחיל לפרש ההקדמה הרביעית מ”ש אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, ויספר איך צוה ה’ אל הנביאים לתקוע בשופר ולהגיד להם פשעם ולהודיעם הפורעניות העתיד עליהם והם לא חרדו, הנביאים אמרו להם בשם ה’ בואו בית אל ופשעו וכו’ וגם אני נתתי לכם נקיון שנים, כמו שאתם תרבו לפשוע כן אני ארבה להעניש אתכם, ומלת השמיעו שבפסוק שאח”ז הוא מוסב לכל המאמר, ושעורו השמיעו בואו בית אל ופשעו אתם השמיעו והכריזו וצוו את העם שיבואו לבית אל ויפשעו בה’, ושיבואו הגלגל ושם הרבו לפשוע עוד יותר, כי בגלגל היו חוטאים יותר מבבית אל (כמ”ש הושע ט’ ט”ו כל רעתם בגלגל, ושם י”ג י”ב, בגלגל שורים זבחו), והביאו לבקר זבחיכם, השמיעו שיביאו הזבחים לע”ז בכל בקר, ואת המעשרות יביאו בכל שלשה ימים: 4:5: וקטר, והשמיעו שיקטרו תודה מחמץ כמו שבבית ה’ הקריבו את התודה על חלות לחם חמץ, וחוץ מקרבנות החובה קראו נדבות שכל אחד יביא את אשר ידבנו לבו בתורת נדבה, השמיעו ר”ל כל הדברים האלה השמיעו והכריזו, כי כן אהבתם בני ישראל וכולכם תכריזו ותזהירו על עבודת העגלים וקרבנותיהם: 4:6: וגם אני, אבל גם אני תקעתי בשופר וגזרתי עליכם רעב, כי נתתי להם נקיון שנים בכל עריכם, שבערים הגדולות לא תמצאו שום מאכל ויהיו השנים נקיים לגמרי, ובכל מושבותיכם במושבות הקטנות ובכפרים ששם תמצאו מיני פירות יהיה לכם חסר לחם שלא יגדלו מיני דגן שעושים מהם לחם, ובכ”ז ולא שבתם עדי נאם ה’, שזה מה שתמה אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, שלא חרדו ולא שבו אל ה’, והנה יספר כי תקע ה’ בשופר חמש פעמים. שלש פעמים בגזרת רעב ופעם אחת בגזרת דבר ופעם אחת בגזרת חרב והם לא חרדו ולא שבו: 4:7: וגם אנכי, ואז הוספתי ליסרה אתכם ברעב קשה מהקודם כי מנעתי את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר שאז הארץ צריכה לגשמים, ועי”כ זרעו ולא צמחה התבואה והפסידו גם את הזרע שזרעו, ולא תאמר שהיה זה ענין טבעי כי היה להם לראות שהוא השגחיי, כי אמטיר על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, שהעיר שאין עונותיה מרובים כ”כ ירד שם המטר, ויותר מזה כי גם בעיר אחת חלקה אחת תמטר אם בעל השדה פשעיו מעטים או ששב בתשובה, וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש, כי הגם שאם ירד המטר על חלקה אחת ויתאספו שם מי גשמים בבורות יוכלו לקחת משם מים להשקות החלקה הסמוכה שלא ירד, עליה המטר, לא יהיה כן כי ירד המטר בצמצום רק בעבור חלקה זאת ולא ישאר מים להשקות החלקה הסמוכה עד שהחלקה השניה תיבש: 4:8: ונעו, ועי”כ ינועו שתים ושלש ערים אל עיר אחת ששם ירד המטר לשתות מים, כי אצלם יהיה ציה וצמאון, וגם לא ישבעו כי תבא מארה במעיהם. ובכ”ז ולא שבתם עדי נאם ה’, אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו: 4:9: הכיתי, לכן תקע בשופר פעם שלישית והביא רעב יותר קשה שהכה את התבואה בשדפון ובירקון, ואת פרי העץ אכל הגזם ולא שבתם עדי, ועם לא יחרדו: 4:10: שלחתי בכם דבר, תקע בשופר פעם רביעית ששלח בהם דבר בעת שהלכו בדרך מצרים, שמבואר בהושע כי רבים מעשרת השבטים הלכו בעת ההיא למצרים מפני חמת המציק ושם שלח ה’ בהם דבר כמש”ש מצרים תקבצם מוף תקברם, וגם אז בדרך זה הרגתי בחרב בחוריכם כי מלך אשור בא עליהם מדרך והרגם בחרב (כמש”ש כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי וכו’ יפלו בחרב שריהם וכמש”פ שם), וע”י שנהרגו בחרב הם עם שבי סוסיהם, אעלה באש (של) מחניכם שיבאשו הפגרים של האדם והסוסים הנופלים בשדה, ובאפכם, והבאשה זאת תעלה גם באפכם, שעי”ז נתהוה דבר שנתפשט גם בא”י, ובכ”ז ולא שבתם עדי ועם לא יחרדו: 4:11: הפכתי, אז תקע בשופר פעם חמישית שהפך בם כמהפכת סדום ועמורה, וכיון בזה על הגליות שהגלם מלך אשור מארצם שנהפך ונחרב מדינתם, ואחרי שתי גליות הראשונות לא נשאר רק שומרון ובנותיה. | ותהיו כאוד מוצל משרפה, כאוד אשר שתי קצותיו אכלה האש ותוכו נחר, ובכ”ז ולא שבתם עדי נאום ה’ ועם לא יחרדו: 4:12: לכן, אחר שפי’ מ”ש אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וכן מ”ש אם תהיה רעה בעיר וה’ לא עשה, כי ברר להם שכל הרעות האלה אינם מקריים רק השגחיים ע”י עונותיהם, באר מ”ש כי לא יעשה ה’ דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, שה’ אינו עושה את הרע בהחלט, כי תכלית מה שגוזר את הרעה הוא כדי שישובו בתשובה ע”י תוכחת הנביאים ועי”כ תובטל הגזרה ולא יביא את הרע, וז”ש לכן כה אעשה לך ישראל ר”ל מה שכה אעשה לך כל הרעות הנאמרות אינו כדי להביא הרע, רק שתכלית גזרת הפורעניות הוא כדי שעקב כי זאת אעשה לך שע”י שתדע כי אעשה לך הרעה הזאת עי”כ הכון לקראת אלהיך ישראל, תשים אל לבך להכין את עצמך לקראתו ולפייסו בתשובה ומעשים טובים, ולא תמתין עד יבא עליך ויעשה לך הרעה החרוצה מלפניו, רק צא לקראתו קודם שיבא אליך וזאת יעשה לך, ופייס אותו ושובה אליו כדי שלא יעשה הרעה כי באמת לא יעשה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, וגם רמז עוד בדרך הדרוש כונה שניה. שלא לבד שאין חפץ ה’ להביא עליך רעה כי בהפך חפצו רק להטיב ולהשפיע טוב וחסד, ובמה שאתה מכריחו להרע עמך ע”י מעשיך הרעים, אתה מכריחו נגד רצונו עד שגם ע”ז תקבל עונש, מה שסבבת שיעשה רע נגד חפצו להיטיב, כענין מ”ש שכר עבירה עבירה שהעונש שמקבלין על העבירה זה עצמו עבירה וגם ע”ז יקבלו עונש, וז”ש זאת אעשה לך עקב כי זאת אעשה לך, שעל זה בעצמו שזאת אעשה לך ע”ז עצמו תענש ואעשה לך רע על מה שהכרחת אותי לעשות רע, ולכן הכון לקראת אלהיך המשגיח עליך בפרטות: 4:13: כי הנה יוצר הרים. מביא ראיה על השגחתו, א] מתחלת הבריאה שבתחלה היה העולם מים במים ויסוד המים כסה כל כדור הארץ, ובארנו בפי’ מעשה בראשית שתחלה היה יסוד העפר בלול ביסוד המים כמ”ש וחשך על פני תהום, ויסוד הרוח היה בלול ביסוד המים למעלה וע”כ התפשטו המים וכסו כל יסוד העפר, ע”י כח ההתפשטות אשר ליסוד האויר כמ”ש ורוח אלהים מרחפת על פני המים, וע”י האור שברא הקב”ה הפריש יסוד הרוח מיסוד המים שיהיו לבדו, ועי”כ נצטמצמו המים ונראו ראשי ההרים ונתגלה היבשה, וכמ”ש יקוו המים, וז”ש כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, שנפרש יסוד העפר לבדו ויסוד הרוח לבדו, וזה מצד השגחתו הכוללת שתהיה הארץ מוכנת לישוב הבע”ח והאדם, וכן השגחתו מתמדת על האדם בפרטות, כי הוא מגיד לאדם מה שחו שלא לבד שידע דבור האדם ומעשיו שעושה בכונה, כי גם השיח שהוא התנועות או הדבורים הנפלטים ע”י רגשת הנפש שלא בכונה שהאדם עצמו אינו יודע מהם, הוא מגיד לו מה ששח ברגשת נפשו, וכמו שבהשגחתו תכן את הטבע והבריאה ולשבת יצרה, כן ברצותו יכול להרסה ולהחריבה שאז עושה שחר עיפה יחשיך השחר ויבטל האור שברא בראשית הבריאה שעל ידו תכן את הרוח (כמו שבארתי בפי’ בראשית) וזה הפך של בורא רוח, ודורך על במתי ארץ להשקיע ההרים בתהומות מים כמו שהיה תחלה תהו ובהו וזה הפך של יוצר הרים, כי ה’ צבאות שמו שהוא מושל על כל צבאות הבריאה וכחותיה: 5:2: נפלה, כשיפול האדם נפילה בלתי מסוכנת יקום בעצמו מנפילתו, וכשיפול נפילה מסוכנת עד שאינו יכול לקום בעצמו אז ימהרו קרוביו ומיודעיו להקימו, אולם בתולת ישראל נפלה נפילה מסוכנת עד שלא תוסיף קום, שא”א שתקום בעצמה, ולפ”ז הלא מהראוי שימהרו קרוביה ובניה להקימה מנפילתה. ובכ”ז נטשה על אדמתה ואין מקימה לא נמצא מי שיקים אותה, הגם שהיא עדיין על אדמתה אין לה מקים. והנמשל כי בימים הראשונים גם אם נפלו התחזקו אח”כ וקמו בעצמם ויתאזרו חיל. וגם בעת שלא היה לאל ידם לקום בעצמם ראה ה’ בענים והקים אותם כמו שהיה בימי ירבעים בן יואש שראה ה’ את עני ישראל ורחם עליהם. ועתה אין לה כח בעצמה וגם ה’ נטש אותה ואין לה מקים: 5:3: כי כה אמר ה’. מפרש תחלה מ”ש שלא תוסיף קום מעצמה, כי נשארו מעט מהרבה, שהעיר היוצאת אלף תשאיר מאה, כי נהרגו ומתו מהם תשעה חלקים וא”א עוד שתתחזק בדרך הטבע: 5:4: כי כה אמר ה’, עתה מפרש מדוע אין מקימה, שלא תחשוב שהוא מפני שנשתנה רצון ה’ שהיה מקים אותם תמיד ועתה היה ה’ כאויב, כי לא כן הוא, כי רצון ה’ היה עליהם להחיותם, והוא אמר לבית ישראל דרשוני וחיו, נגד מה שמתו מהם תשעה חלקים אמר שאם ידרשו את ה’ יחיו: 5:5: ואל תדרשו בית אל, נגד מ”ש למעלה (ד’ ו’) שהיו מכריזים באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע, ושבעבור זה קצף ה’ עליהם והכה אותם ברעב ובדבר ובחרב עד שלא נשאר מהם רק אחד מעשרה, אמר אל תדרשו בית אל (ששם היו דורשים אל העגל), והגלגל לא תבואו ששם היו עושים תועבות אחרות והרבו לפשוע, כמ”ש הושע ט’ כל רעתם בגלגל, ובאר שבע לא תעברו ששם היה הדרך לבית אל כמ”ש וחי דרך באר שבע. הוסיף שלא ילכו אף בדרך ההולך לעגלות בית און, כי הגלגל גלה יגלה ומשם לא תשיגו חיים וישע, רק. 5:6: דרשו את ה’ וחיו, פן יצלח כאש בית יוסף, נגד מ”ש למעלה ותהיו כאוד מוצל משרפה ולא שבתם עדי, שהיא המכה האחרונה שהכה בם והם עדן לא שבו, אומר הלא עי”ז יצלח בית יוסף כאש לכלות גם האוד הנשאר, כי תאכל ואין מכבה עד שלא ישאר מהם מאומה. ורמז להם ג”כ על המרד שנתהוה ביניהם בימי הושע בן אלה שהיה סבתו העגל שבבית אל שרצה הושע לבטלו ונעשו ביניהם שתי כתות כמו שבארתי בהושע בכ”מ, וע”י המרד הזה אכלו איש את אחיו. וכמ”ש (ישעיהו ט׳:י״ח) ויהי העם כמאכולת אש איש את אחיו לא יחמלו מנשה את אפרים ואפרים את מנשה, ועז”א שבית יוסף יצלח כאש. שעץ הבוער אוכל את שכנו הקרוב אליו. וכן יאכלו זה את זה. ולפ”ז התרה בם ה’ שידרשו אותו ויחיו והם לא שמעו בקולו ולכן לא הקימם מנפילתם, כי הם עצמם היו סבה למפלתם: 5:7: ההופכים, אמר עוד סבה למה שנפלו באין מקים, מצד שהם הופכים ללענה משפט, שא”א שיתקיימו ישראל רק ע”י משפט וצדקה, שמשפט כולל המצות שבין אדם לחברו, וצדקה כוללת המצות שבין אדם למקום, והם הענבים אשר קוה ה’ מן הכרם אשר נטע בקרן בן שמן כמ”ש (ישעיה סי’ ה’), והמשפט הוא מתהלך בארץ לשמור את החיים המדינים שיחיו חיים מתוקים וערבים לשמור את הקבוץ מעושק וגזל ושיחיו בנחת ושלוה והם הופכים ללענה משפט, והצדקה היא תשא כנף לשמים למצוא ע”י אושר הנפש באשר היא בת אלהים רוחנית אלהית, והם הניחו צדקה לארץ, שהיא אצלם כדבר ארצי חומרי בלתי נחשב לכלום באשר לא יאמינו בנצחיות הנפש ובקדושתה: 5:8: עושה, ע”כ כמו שהם מהפכים מתוק למר, ואושר שמיימי לדבר ארצי, ומהפכים הסדרים שסדר להם ה’ להצלחתם בזה ולאושרם בבא, וכן ה’ יהפוך סדרי הבריאה להומם ולאבדם, ובאר שכמו שערך ה’ סדרי הבריאה באופן היותר טוב ומועיל, כי הוא עושה כימה וכסיל, שכימה הם המזלות המביאים קור ומים, ולעומת זה עשה כסיל שהוא המביא חום ויובש כמ”ש חז”ל אלמלא חמה של כסיל אין עולם יכול לעמוד מצנתה של כימה, ואמרו שהקב”ה נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. והכסיל שומר סדר הבריאה בל יגברו המים וישטפו את הארץ. וכן הוא הופך לבקר צלמות, שברא את האור שבו יהפך הצלמות לבקר, עתה יהפוך סדרים אלה לרע, שנגד מה שהופך לבקר צלמות עתה יום לילה החשיך ישוב היום להיות לילה, ונגד מה שעשה כסיל לשמור בל תגבר רעת כימה להביא מבול לעולם, עתה הוא עצמו הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ, כי ה’ צבאות שמו המושל על כל הצבאות ויסדר אותם כרצונו, וכמו שהם הפכו סדר ההנהגה כן יהפוך סדר הנהגת העולם לכלותם מעל פני האדמה: 5:9: המבליג, וכן ע”י שהפכו ללענה משפט הפך הסדר גם אצל בני אדם, שהשד התגבר גם על עז והגבור, וגם ר”ל שהשוד עצמו התגבר עליהם שע”י השוד נענשו, וגם שוד על מבצר יבוא, שהגם שהעז יושב בעיר מבצר לא תצילנו המבצר כי השוד יבא ויכבש המבצר: 5:10: שנאו, אמר עוד סבה לנפילתם באין מקים יען ששנאו את המוכיחים שרצו לישרם להשיבם לדרך הנכונה, בין המוכיח על דבר המשפט בין אדם לחברו, שהוא מוכיח בשער ששם מקום המשפט (שהיה דרך השופטים לישב בשער), וכן דובר תמים לישרם על דבר הצדקה במצות שבין אדם למקום יתעבו אותו, וא”כ אין תקוה שישובו ממעשיהם הרעים ע”י מורים ומוכיחים: 5:11: לכן, כה אמר ה’, כי אם היו שומעים תוכחה היה ממתין להם עדיין אולי ישובו, אבל אחר שאין תקוה שישובו גזר ה’ ואמר יען בושסכם על דל, וע”י מה שאתם בוססים ושוסים את הדל עי”ז משאת בר תקחו ממנו, ומן החמס הזה שאתם לוקחים תבואת הדל בתי גזית בניתם, לכן לא תשבו בם, וכן מן החמס שאתם בוססים את הדל כרמי חמד נטעתם, לכן לא תשתו את יינם, כי תלכו בגולה וזה ראוי לכם מדה כנגד מדה: 5:12: כי ידעתי רבים פשעיכם, הפשע היא מצד המרד, והחטא הוא מה שחוטא מצד התאוה וההנאה לא מצד הכונה למרוד, והנה הפשע הוא תמיד עצום יותר מן החטאת, אחר שמתכוין למרוד, והחטאת הוא תמיד מרובה מן הפשע, כי רוב החוטאים יחטאו מצד התאוה והיצה”ר, ועל המעט ימצא שיעשה חטא שלא מחמת הנאה רק שיתכוין להכעיס ולמרוד, אבל אצלכם גם הפשעים הם רבים בכמות, וכן עצומים חטאתיכם שגם החטאים הם עצומים באיכות. ומפרש, מ”ש רבים פשעיכם כי הם צוררי צדיק שמה שיטו משפט צדיק אינו מצד התאוה וההנאה רק מצד שהם צוררים את מי שהוא צדיק, כי ע”י מרדם אוהבים את החומס והרשע ושונאים את הישר והנגזל שהוא צדיק בדינו, ויצא חייב מאתם אף בלא קבלת שוחד כלל, וא”כ זה פשע מתמיד. ונגד מ”ש עצומים חטאתיכם, מפרש לוקחי כפר, שמה שחוטאים בזה להנאתם ע”י שנותנים להם שוחד אינם לוקחים שוחד להטות דיני ממונות לבד, כי הם לוקחים כפר, שהכפר הוא להטות דיני נפשות (כמ”ש ולא תקחו כפר לנפש רוצח), שזה הגם שהוא חטא שעושים אותו מצד הנאת הממון הוא עצום באיכות שעי”כ תחנף הארץ בדמים, ועי”כ אביונים בשער הטו, שהאביון אין לו מאומה ומשפטו בשער אינו על דיני ממונות רק על דיני נפשות מכות וחבלות והם לוקחים כפר ומטים משפט האביון המוכה והנרצח: 5:13: לכן, ועי”ז שנשרשתם בחטאים ופשעים ידום המשכיל בעת ההיא, ומשכילי עם היודעים רשעתכם והיה דרכם להוכיח ועתה ידומו וישימו יד לפה, באשר עת רעה היא, ושונאים את המוכיח והורגים אותו, וע”כ אין מוכיח ומישר את העם ואין תקוה כלל שישובו מעונותיהם, כמ”ש שנאו בשער מוכיח, ולכן נפלה על אדמתה אין מקימה, כי א”א שיקומו רק ע”י שישובו מעונותיהם: 5:14: דרשו טוב, שב אל דבריו הקודמים, שאמר כה אמר ה’ דרשוני וחיו ואל תדרשו בית אל. שר”ל אם תרצו שתחיו לא יהיה זה ע”י שתדרשו בית אל רק ע”י שתדרשו את ה’, וא”כ למען תחיו דרשו טוב ואל רע, שלא בזה תחיו ע”י שתדרשו רע לדרוש לעגלי בית אל רק ע”י שתדרשו טוב, שבמה שתדרשו טוב בזה תדרשו את ה’, כמ”ש דרשוני וחיו, דהיינו שתדרשו טוב שעי”כ ויהי ה’ צבאות עמכם כאשר אמרתם, שאתם בעצמכם אומרים שאתם משתדלים שיהיה ה’ עמכם להצילכם מיד אויביכם וצרותיכם, רק שאתם בוחרים אמצעיים לזה שהם מרחקים את ה’ מכם, כי ע”י העגלים והחמס יסתיר ה’ פניו מכם, ואם תרצו שיהיה ה’ עמכם כאשר אמרתם, אז דרשו טוב שהוא עצמו דרישת ה’ והוא יועיל לכם שיהיה ה’ עמכם ושתחיו: 5:15: שנאו רע, מוסיף שלא לבד שלא תדרשו רע רק טוב, כי ראוי שתשנאו את הרע אחר שעל ידו אתם לוקין, וראוי שתאהבו את הטוב, לא כמ”ש שהם צוררי צדיק ששונאים את הטוב ועי”כ יטו משפט צדיק, ראוי שתעשו ההפך שתאהבו טוב ועי”כ והציגו בשער משפט, אולי עי”כ יחנן ה’ את שארית יוסף לתת להם שארית ותקוה. וגם יל”פ שמ”ש דרשו טוב היינו בענינים שבין אדם למקום, ומה שהוסיף שנאו רע ואהבו טוב הוא בענינים שבין אדם לחברו, כמ”ש והציגו בשער משפט, וע”י שתדרשו טוב באמונות ומע”ט למקום יהיה ה’ עמכם, וע”י שתציגו בשער משפט יחנן ה’ את שארית יוסף, כי עקר הגלות היה בעבור עבירות שבין אדם לחברו, כמ”ש יען בושסכם על דל וכו’: 5:16: (טז-יז) לכן כה אמר ה’, אחר שאינכם שבים אל ה’, בכל רחובות מספד כי אעבר בקרבך, וזה הוצעה למ”ש הוי המתאוים את יום ה’, שהיה מקובל ביניהם מן הנביאים שיש יום מוכן לה’ שיתגלה ה’ בכבודו להעניש את העמים שהרעו לישראל, הנקרא יום ה’ הגדול והנורא, ושאז יוושעו ישראל תשועת עולמים, וכבר נבא יואל (סי’ ג’) השמש יהפך לחשך והירח לדם לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא, והיו ישראל מתאוים ומצפים שיבא היום ההוא, שיעבור ה’ בקרבם כי אז יוריד את כל הגוים אל עמק יהושפט וישפוט אותם על הרע שעשו לישראל, אמר להם הנביא שהם טועים בדבר, כי יום ה’ שיבא לטובת ישראל יהיה בעת שיהיו ישראל שלמים וצדיקים וראוים לתשועה, אבל יום ה’ שיבא עתה שיעבור ה’ בקרבם יהיה להם יום חשך ואפלה, כי יעבור בקרבם לכלותם ולהגלותם, (ע”ד ועבר ה’ לנגוף את מצרים), וז”ש שעתה כי אעבר בקרבך יהיה בכל רחובות מספד, והרחוב הוא מקום הרחב שלפני הבתים ששם מתאספים העם והחוצות הם מקומות הצרים שאחורי הבתים ששם אין נמצאים רק בני המבוי והחצר שהוא הנשים והטף, ומציין שבהרחוב יתאספו כולם לספוד, והנשים והטף שיעמדו בחוצות יענו על ההספד הו הו. וקראו אכר אל אבל, כי היה הדרך להספיד תחלה ואח”כ לעשות אבל, כמ”ש ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ובימי האבל בטלים ממלאכה וע”כ האכרים עובדי האדמה לא היו משתתפים עם אבל העם לבל יתבטלו ממלאכתם שבשדה, אבל אל אבל זה יקראו גם את האכר, כי בל”ז האדמה תשאה שממה ולא יהיה להם מלאכה בשדה, וקראו מספד אל יודעי נהי לבעבור המספד יקראו למי שיודעים להרים קול מר בלשון הי והוי להגדיל מרירות ההספד, וגם בכל כרמים יהיה מספד תחת שעד עתה היו חוגגים בכרמים ושמחים וחולים במחולות, וכ”ז יהיה בעת כי אעבר בקרבך: 5:18: הוי, ר”ל וא”כ אחר שבעת שאעבר בקרבך יהיה לכם הוי ומספד רעות רבות וצרות א”כ אני קורא אל המתאוים את יום ה’ שהוא היום שיתגלה ה’ בכבודו להעניש את הרשעים, למה לכם יום ה’, שהגם שיום ה’ יהיה יום תשועה לישראל באחרית הימים, זה יהיה בעת שיהיו ישראל צדיקים, אבל לא לכם אתם הרשעים, שהגם שיום ה’ הבא באחרית הימים יהיה חשך שאחריו אור כי מתוך חשך הצרות יהיה אור לצדיקים ותשועה לישראל, זה בעת התקון, אבל לכם הוא רק חשך ולא אור, שביום הזה יהיה לכם צרה וחשכה: 5:19: כאשר, הלא עתה ידמה היום במשלו כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב, שכן אלה שיהיו לפליטה מגלות הראשון שהגלה מלך אשור יפגע אותם הגלות השני, וגם מי שימלט מן הגלות מן הדוב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר באופן שחושב שבביתו ימצא מנוס מן הדוב, ונשכו הנחש, ר”ל הנמלט מגלות השני תשיגהו הגלות השלישי, כמ”ש כעת הראשון הקל כו’ והאחרון הכביד כו’ (ישעיהו ח׳:כ״ג): 5:20: הלא, וא”כ למה לכם יום ה’, הלא חשך יום ה’ ולא אור כי אין בו תקוה לישועה, ומוסיף ואפל שהאופל גרוע מן החשך שבחשך ימצא עכ”פ נגה של הלבנה והכוכבים ובאופל לא ימצא אף נוגה: 5:21: שנאתי מאסתי חגיכם, ונגד מה שהיו בוטחים בקרבנות שהיו מביאים לה’ בפרט הקרבנות שהיו מביאים בחגים, אומר שה’ שנא אותם, והנה השנאה היא בדבר השנוא מעיקרא. והמאוס הוא בדבר שהיה נבחר תחלה ונמאס אחר כך, ואמר שיש חגים ששנא לגמרי. וגם החגים שהם לה’ שהיו אהובים תחלה עתה מאס אותם אחר שהם חוטאים, ולא אריח בעצרותיכם גם בימים שאתם נעצרים לפני לא יהיה זה לריח ניחוח: 5:22: כי אם תעלו לי עולות שהגם שבחגים היו מחויבים להביא עולות ראיה ושלמי חגיגה ועם העולה היו מביאים מנחה, אמר שהעולות שתעלו לי עם המנחות שלהם לא ארצה, והגם שהעולה בא לרצות על עשה ולאו הניתק לעשה לא תרצה עליכם, וכ”ש השלמים ששלם מריאיכם לא אביט כלל, וכן אמר (ירמיהו ו׳:כ׳) עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי: 5:23: הסר, וגם מה שאתם אומרים שירה בחג בעת הבאת הקרבן, אני אומר הסר מעלי המון שיריך, כי אינם שירי ה’ רק המון והומיה לבד, וכן זמרת נבליך שהוא השיר שבכלי לא אשמע: 5:24: ויגל כמים משפט, כמ”ש עשות צדקה ומשפט נבחר לה’ מזבח, והמשפט הוא בין אדם לחברו, והצדקה היא בין אדם למקום, המשפט הוא נטוע בשכל האדם, שאחר שהאדם הוא מדיני בטבע צריך הוא למשפט שעי”כ יתקיים הקיבוץ המדיני, וע”כ מדמהו כגולות מים שהמקור נובע מעצמו ויוצא לחוץ אל זולתו, וכן יגל המשפט ויביע ממקור השכל וטבע האדם עצמו, והצדקה איננה נמצאת בטבע האדם רק יקבל את מצותיה מאת ה’, והיא דומה כנחל שמימיו אינם נמצאים בו בעצמו רק יתקבצו אליו ממים המוגרים מן ההרים ומן המקורות שבחוץ, כן תבא הצדקה מבחוץ מאת ה’, וכן מימי הנחל לא יביעו כמקור למלאת את זולתו ויתאספו רק בתוך הנחל לבד, וכן עקר מעשה הצדקה הוא לשלמות הנפש עצמו, ועז”א וצדקה כנחל איתן, ור”ל שעקר העליה לרגל והקרבנות היה ללמוד שם חקי ה’ ומשפטיו, כמ”ש למען תלמד ליראה את ה’ אלהיך, וא”כ צדקה ומשפט היא התכלית הנרצה לא הקרבנות: 5:25: הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר, מביא ראיה מעת היותם במדבר ארבעים שנה, שלא היה להם אז בהמות הרבה לקרבנות ויינות לנסכים ועקר עבודתם היה מה שעשו משפט וצדקה. כמ”ש צדקת ה’ עשה ומשפטיו עם ישראל: 5:26: ונשאתם, חוזר למעלה למ”ש הלא חשך יום ה’ ולא אור כי אז תגלו בגולה ולא יועילו לכם הקרבנות והחגים כי תלכו בגולה עם האלילים שעשיתם, ונשאתם את סכות מלככם שלעבודת המולך היו עושים כמין סוכות כמ”ש ואנשי בבל עשו את סכות בנות, וכן היו עושים לו כונים מבצק כמ”ש (ירמיהו ז׳:י״ח) הנשים לשות בצק לעשות כונים למלכות השמים שהיו עושים מן הבצק דמות הצלם שהיו עובדים אותו. ועז”א את כיון צלמיכם, ובזה היו מכוונים אל הכוכב שהיו מיחסים לו אלהות, ועז”א כוכב אלהיכם, וגם לעומת שבצאתם ממצרים ישבו בסוכות, וכן נשאו את בצקם טרם יחמץ, ימליץ כי בצאתם מירושלים ישאו סוכות המולך ובצק של כיון הצלם: 5:27: והגלתי אתכם מהלאה לדמשק, כבר בארתי למעלה (ג’ י”ב) שתחלה הגלה מקצתם לדמשק, וזה לא היה קשה בעיניהם כל כך, כי דמשק היה סמוך לגבולם בשגם שבימי ירבעם בן יואש היתה לגבול ישראל (כמ”ש במ”ב ט”ו כ”ח) ונבא להם שאח”כ יגלה אותם מדמשק שנית להלאה לחלח 6:1: הוי השאננים בציון, כל המאמר הזה נמשך על מ”ש בפסוק ז’ לכן עתה יגלו בראש גולים, שר”ל שישראל גלו תחלה ואחריהם גלו כל האומות שכניהם עד שהם היו ראש לכל הגולים, וזה היה בין בגלות עשרת השבטים ע”י מלך אשור, שהגם שמלך אשור הגלה גם יתר האומות כמ”ש הלא ככרכמיש כלנו אם לא כארפד חמת אם לא כדמשק שומרון (ישעיהו י׳:ט׳) במואר מפה שלא הגלה את כלנה ואת חמת רבה ואת פלשתים עד שהגלה את עשרת השבטים תחלה, באופן שבעת גלו עשרת השבטים היו המדינות כלנה וחמת עדן יושבים על אדמתם. (וכן מצאנו בנ”נ שלא הגלה את האומות אדום עמון ומואב ופלשתים שכני א”י עד אחר שהגלה את יהודה עד שישראל היו תמיד ראש גולים), והנביא יתמה ע”ז מדוע היה כן, שלפי דרך הטבע היה ראוי שיכבוש ויגלה תחלה את הממלכות הקטנות והחלשות ואח”כ יכבוש את שומרון או ציון שהיו ממלכות אדירות ובצורות, וז”ש הוי קורא אני, הלא השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון, ויש הבדל בין שאנן ובין בוטח, שהשאנן הוא מי שאין לו שום מלחמה ואין לו מחריד מבחוץ, והבוטח הוא הבוטח על גבורתו אף שיש לו מלחמה ואינו שאנן. והנה בני ציון לא היה להם שום מלחמה בעת ההיא כי מלך אשור לא עלה על יהודה עד שנת ארבע עשרה לחזקיה, וגלות שומרון היתה בשנת שש לחזקיה. וע”כ קראם בשם שאננים, ושומרון הגם שהיה להם מלחמה בעת ההיא היו בוטחים על גבורתם ועל שומרון שהיתה עיר בצורה, כי הלא הוכרח לצור עליה שלש שנים עד אשר כבש אותה, וא”כ אחר שבני ציון ועשרת השבטים היו גבורים ואדירים והם נקובי ראשית הגוים, הם מפורשים ומפורסמים לשבח שהם ראשית הגוים, ר”ל המובחרים מהם במעלה וגבורה, ואיך היה זה כי ובאו להם בית ישראל? שבית ישראל הלכו בגולה תחלה ובאו בגלותם אל הגוים ההם, שאת מקצתם הגלה תחלה אל הגוים הסמוכים כמו שבארתי (למעלה ג’ י”ב) שהגלם תחלה לדמשק, ומקצתם הלכו לגולה דרך ערי הגוים שכניהם שישבו עדיין בשלוה, או ברחו דרך שם כמבואר למעלה (א’ ו’ ט’), וזה הפך מדרך הרגיל שהיה ראוי שיגלה הממלכות הקטנות תחלה?: 6:2: עברו, משיב שהיה זה בהשגחת ה’ כדי שתעברו לכלנה ותראו כי מקצת הגולים עברו בגלותם לכלנה, ולכו משם חמת רבה ואח”כ כשכבש מלך אשור את כלנה והגלה אותם הלכו משם בגלותם לחמת שישבה עדיין בשלוה (כמו שנראה בישעיה י’) שכבש את כלנה קודם לחמת, ואח”כ כשכבש חמת רדו גת פלשתים עברו לגת שישבו בשלוה עדיין ולכן השגיח ה’ שישראל יגלו תחלה כדי שיעברו דרך הממלכות האלה שהם הגם שחלשים מישראל יושבים עדיין על אדמתם, וראו ואז תראו בעין שכלכם מדוע היה זה, ומה היה הסבה שהם יושבים עדיין בשלוה ואתם הלכתם בראש גולים שא”א לומר שזה מפני שהנהגת ממלכתם טובה מן ממלכת בית ישראל, ועז”א הטובים הם מן הממלכות האלה של ציון ושומרון עד שלכן לא ערב לב מלך אשור ללחום בם תחלה. או האם רב גבולם מגבולכם והתירא מללחום עמהם תחלה מפני שארצם גדולה יותר וקשה יותר לכבשה מן ארץ של ישראל ויהודה, ובזה תראו שלא מפני זה הגלה אתכם תחלה קודם לאומות האלה, רק הסבה להקדמת גלותכם אל גלות האומות האלה היה ענין השגחיי מאת ה’ בעבור רוע דרככם, ומפרש. 6:3: המנדים ליום רע, שזה היה מפני שהאומות האלה היו משתדלים להניד את יום הרע ולהרחיק אותו שלא יגיע לגבולם במהרה, אבל אתם תגישון שבת חמס אתם במעשיכם הרעים תשיגו ותקריבו את השבתת החמס, אתם עושים מעשים שעי”ז יגש ויקרב אליכם במהרה חמס מלך אשור אשר ישבית אתכם מהיות גוי. ומפרש במה תגישו אותו. 6:4: השוכבים על מטות שן, המטה עשויה לנטות עליה בין ביום ובין בלילה, והערש הוא מיוחד למשכב נשים וקטנים וחולים ומעונגים בלילה, הם שכבו על מטות שן, ועל ערשותם המיוחד למשכבי אשה שוכבים סרוחים היינו זונות סרוחות המסריחים בשכבת זרע, וכמ”ש חז”ל שמסריחים את ערשותם בש”ז שאינו שלהם, והם יתפנקו במאכלות ערבים זוללים וסובאים עם הזונות שלהם, שאוכלים את הכרים מצאן היינו צאן השמנות, ואת עגלים שלוקחים מתוך מרבק ששם העגלים מפוטמים ושמנים: 6:6: השותים, והם שותים יין במזרקות גדולות ולא בכוסות קטנות, וימשחו בראשית שמנים בשמן הטוב והמובחר שהוא שמן אפרסמון, ולא נחלו על שבר יוסף לשום לב על צרת הכלל ולהתאבל על הרעה הנשקפת עליהם ולשוב אל ה’ בצום ובכי ומספד: 6:7: לכן עתה יגלו בראש גולים, כל הדברים האלה היו סבה שיגלו עתה, בזמן קדום, ולא נתאחר גלותם אל זמן העתיד, עד שהם הלכו בראש גולים שהם היו הגולים ראשונה לפני האומות מפני שהאומות שמו על לב את צרת אחיהם וחשבו מחשבות לנדות ולהרחיק את יום רע, וסר מרזח סרוחים שע”י שהגלו מארצם סר וחדל המרזח והמשתה שעשו אל הסרוחים, היינו אל הזונות הסרוחות שבעבורם היו עושים מרזח ומשתה בכל יום, עתה יסור המרזח הזה: 6:8: נשבע ה’ בנפשו, ברצונו, כי רצונו הוא הפועל הכל, מתאב אנכי את גאון יעקב, שאין לי עוד רצון אל גאון יעקב, ועי”כ שנאתי ארמנותיו ואסגיר עיר ומלואה ביד צרים: 6:9: והיה אם יותרו עשרה אנשים אשר לא יהרגם האויב, והם ישארו בבית אחד למשל אב ותשעה בניו ומתו כולם ע”י הדבר שהיה בעיר: 6:10: ונשאו דודו, מצייר שאב ובניו ואחיו הראוים לירשו כולם מתו בדבר, ולא ישאר קרוב שיטפל במתים לקברם ושירש את הבית הנשאר ואת הנכסים רק דודו של בעה”ב, כמ”ש אם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לאחי אביו, והוא ישא אותו לקבורה והוא יהיה ג”כ מסרפו שהוא ישרף העצמות (כמ”ש (שמואל א ל״א:י״ב) ויקחו את גוית שאול וכו’ וישרפו אותם. ופי’ הרד”ק חניטות העצמות בבשמים השורפים אותם ומיבשם ובפרט בעת המגפה שופכים סיד על העצמות כדי שישרפו ולא יתפשט מהם הדבר), והטעם שישא אותו יהיה כי להוציא עצמים מן הבית באשר הוא היורש את הבית ירצה לטהרו מן העצמות, ואמר לאשר בירכתי הבית העוד עמך, מצייר שאיש אחד מן משרתי הבית שנשאר בחיים יושב בירכתי הבית ולא ירצה לבא בתוך הבית אם מפני המגפה אם מפני המפולת, והדוד העוסק בקבורה ישאל אותו העוד עמך, ר”ל אם נשאר עוד איש עמו מבני הבית בן או אח שנמלטו עמו מן המגפה, ואמר אפס כי כל בני הבית מתו, ואמר הס, באשר היה המנהג להזכיר שם ה’ על המתים, אם לומר צדוק הדין ולברך דיין האמת, וגם שכפי הדין צריך לברך שהחיינו ג”כ, כמ”ש אמרו לו מת אביו הוא יורשו מברך שתים ברוך דיין האמת ושהחיינו ואחר שהוא היורש את הבית ירצה להזכיר שם ה’, ולכן יצוה אותו המשרת שיהס וישתוק כי לא להזכיר בשם ה’ ר”ל שאין עתה העת לזה, והמשרת יבאר לו הטעם, מפני. 6:11: כי הנה ה’ מצוה והכה הבית הגדול רסיסים, וא”כ אין עת להתפלל מפני הסכנה שבמהרה יפול הבית הגדול, ושמפני טעם זה נמלט מן הבית הגדול ויושב בירכתי הבית דהיינו בבית הקטן הנסמך לבית הגדול בירכתים, ששם אין סכנה כ”כ, כי את הבית הקטן לא יכה רק בקיעים קטנים ולא ישבר לרסיסים כבית הגדול, וגם מפני טעם זה אין לו להשיר בשם ה’ על טובת הירושה ולברך שהחיינו כי הבית יהיה למפולת ולא יירש מאומה: 6:12: הירצון בסלע סוסים, הסלע שהוא ההר הקשה והחד הסלעיי אינו ראוי למאומה, שא”א לעשות עליו דרך סלולה שירוצון בו סוסים בעת מלחמת, וכן אינו ראוי לחרוש עליו בבקרים לעשות בו שדי תבואה, וזה משל אם על ארצם שנעשית כסלע וצור החלמיש ולא יוכלו ללחום בו ביום קרב להנצל מן החרב ולא לזרוע בו תבואה להנצל מן הרעב (וכן ירמוז על לבבם שנעשה כסלע ולא יוכלו לעמוד במלחמת היצר, ולא לקבל זרע המוסר והדעת). ומבאר כי תנאי נצחון המלחמה הוא אם יעשו משפט בין אדם לחברו כמו שנזכר ביהושפט דה”ב (סי’ י”ט וסי’ כ’) שכאשר העמיד שופטים בכל עיר ועיר נצח את איוביו מסביב, וכמ”ש חז”ל חרב בא לעולם על עוות הדין, ואתם הפכתם לראש משפט תחת שהמשפט ימתיק כל מרורות, ובקיבוץ המדיני יחיו חיים ערבים אם יש משפט בין אדם לחברו. הפכתם אותו למרורות. ותנאי הזריעה ושיצמחו שדי תבואות הוא הצדקה בין אדם למקום, שעי”ז ישגיח ה’ עליהם ויתן מטר ארצם בעתו, ואתם הפכתם פרי צדקה ללענה שתעשו הפך הצדקה לעבוד ע”ז ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה תשאה שממה: 6:13: השמחים ללא דבר, הנה (במלכים ב י״ד:כ״ה) אמר על ירבעם בן יואש שהוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה כדבר ה’ אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי אשר מגת החפר כי ראה ה’ את עני ישראל מורה מאד וכו’ ולא דבר ה’ למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש, ור”ל שמה שהצליח ירבעם בעת ההיא להשיב את גבול ישראל, הגם שידע ה’ שהם עתידים לגלות מפני עונותיהם, הוא מפני שאז לא נחרץ עדיין גז”ד, שהגז”ד על הגלות לא נחרץ עד ימי עמוס שאז נחרצה הגזרה שיגלו, וכמ”ש עמ”ש (ישעיהו ז׳:ח׳) ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם שהוא מן העת שנבא עמוס שישראל גלה יגלה מעל אדמתו שאז נחרץ גזר דינם שיגלה אחר ס”ה שנה, ואחר שבימי ירבעם בן יואש עדיין לא נגזרה הגזרה, שעז”א ולא דבר ה’ למחות את שם ישראל, דהינו שלא דבר הגזר דין עדיין אז, וראה שהם מעונים מאד ואם יניחם ביד הטבע והמקרה יכלו מעצמם ולא היה עדיין זמן לזה, לכן הוכרח להושיעם ביד ירבעם בן יואש, והדור ההוא ששמעו נבואה זו מפי יונה בן אמתי שהגיד להם שמה שהושיעם הוא מפני שה’ לא דבר לכלותם, שמחו על לא דבר, היינו על שלא יצא דבר וגזרה עליהם, ועפ”ז חשבו אחר שמה שהתגברו על האויב והושב גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה לא היה ע”י שה’ דבר, רק ע”י שה’ לא דבר, א”כ התשועה לא היתה בדרך נס מאת ה’ כי לא הושיעם בפועל ע”י דבור שדבר לטובתם, רק היה ע”י שלא דבר רע עליהם, ועי”כ נושעו מעצמם ע”י כח ירבעם במלחמה, ועי”ז חשבו שנצחו בחזקתם וגבורתם, ואמרו הלא בחזקנו לקחנו לנו קרנים שמה שנצחנו היה ע”י חזקנו וגבורתנו, ולכן יעשה ה’ עמהם מדה כנגד מדה: 6:14: כי הנני מקים עליכם נאום ה’ צבאות גוי, הגוי שאקים עליכם לא יהיה בלא דבר, רק בדבור ונאום ה’ צבאות, כי עתה דבר וינאום נאום וחרץ את הגזרה, והוא יקום את הגוי אשר ילחצו אתכם מלבא חמת עד נחל הערבה, כמו שאז הושיעם ביד ירבעם וישיב גבולם מלבא חמת עד ים הערבה:

דמויות

עמוס (הנביא)

מיקום

אפיונים

אפיון - עונש וגלות | “רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה — על כן אפקד עליכם”
אפיון - מנהיגות במשבר | עמוס נסחף עם השלנות — “ציון שאנני ובטחי הר שומרון” — אזהרה לעשירי ישראל
אפיון - קינה ואבל | קינה מילולית — שיר אבל מובנה על מת או חורבן

הערות

מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: שְׁאָן (Strong’s H1052) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,מלכים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: מְגֹרָרוֹת (Strong’s H1641) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים א,ירמיהו,חבקוק,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

“הילכו שניים יחדו בלתי אם נועדו”: עמוס מביא שורת שאלות רטוריות כהוכחה שהנבואה אמת, לא יוזמה עצמית.

מפת התנ"ך

סייר

מבט גרף

עמ_003_001 - הנה ה' עושה דבר — תוכחות ישראל