חזיונות עמוס — ארבה אש ואנך
פסוקים
כֹּ֤ה הִרְאַ֙נִי֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה וְהִנֵּה֙ יוֹצֵ֣ר גֹּבַ֔י בִּתְחִלַּ֖ת עֲל֣וֹת הַלָּ֑קֶשׁ וְהִ֨נֵּה־לֶ֔קֶשׁ אַחַ֖ר גִּזֵּ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וְהָיָ֗ה אִם־כִּלָּה֙ לֶֽאֱכוֹל֙ אֶת־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ וָֽאֹמַ֗ר אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ סְֽלַֽח־נָ֔א מִ֥י יָק֖וּם יַעֲקֹ֑ב כִּ֥י קָטֹ֖ן הֽוּא׃ נִחַ֥ם יְהֹוָ֖ה עַל־זֹ֑את לֹ֥א תִֽהְיֶ֖ה אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ כֹּ֤ה הִרְאַ֙נִי֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה וְהִנֵּ֥ה קֹרֵ֛א לָרִ֥ב בָּאֵ֖שׁ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה וַתֹּ֙אכַל֙ אֶת־תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וְאָכְלָ֖ה אֶת־הַחֵֽלֶק׃ וָאֹמַ֗ר אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ חֲדַל־נָ֔א מִ֥י יָק֖וּם יַעֲקֹ֑ב כִּ֥י קָטֹ֖ן הֽוּא׃ נִחַ֥ם יְהֹוָ֖ה עַל־זֹ֑את גַּם־הִיא֙ לֹ֣א תִֽהְיֶ֔ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ כֹּ֣ה הִרְאַ֔נִי וְהִנֵּ֧ה אֲדֹנָ֛י נִצָּ֖ב עַל־חוֹמַ֣ת אֲנָ֑ךְ וּבְיָד֖וֹ אֲנָֽךְ׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י מָֽה־אַתָּ֤ה רֹאֶה֙ עָמ֔וֹס וָאֹמַ֖ר אֲנָ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י הִנְנִ֨י שָׂ֤ם אֲנָךְ֙ בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹא־אוֹסִ֥יף ע֖וֹד עֲב֥וֹר לֽוֹ׃ וְנָשַׁ֙מּוּ֙ בָּמ֣וֹת יִשְׂחָ֔ק וּמִקְדְּשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל יֶחֱרָ֑בוּ וְקַמְתִּ֛י עַל־בֵּ֥ית יָרׇבְעָ֖ם בֶּחָֽרֶב׃ וַיִּשְׁלַ֗ח אֲמַצְיָה֙ כֹּהֵ֣ן בֵּֽית־אֵ֔ל אֶל־יָרׇבְעָ֥ם מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר קָשַׁ֨ר עָלֶ֜יךָ עָמ֗וֹס בְּקֶ֙רֶב֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל לֹא־תוּכַ֣ל הָאָ֔רֶץ לְהָכִ֖יל אֶת־כׇּל־דְּבָרָֽיו׃ כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר עָמ֔וֹס בַּחֶ֖רֶב יָמ֣וּת יָרׇבְעָ֑ם וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל גָּלֹ֥ה יִגְלֶ֖ה מֵעַ֥ל אַדְמָתֽוֹ׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲמַצְיָה֙ אֶל־עָמ֔וֹס חֹזֶ֕ה לֵ֥ךְ בְּרַח־לְךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וֶאֱכׇל־שָׁ֣ם לֶ֔חֶם וְשָׁ֖ם תִּנָּבֵֽא׃ וּבֵֽית־אֵ֔ל לֹא־תוֹסִ֥יף ע֖וֹד לְהִנָּבֵ֑א כִּ֤י מִקְדַּשׁ־מֶ֙לֶךְ֙ ה֔וּא וּבֵ֥ית מַמְלָכָ֖ה הֽוּא׃ וַיַּ֤עַן עָמוֹס֙ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־אֲמַצְיָ֔ה לֹא־נָבִ֣יא אָנֹ֔כִי וְלֹ֥א בֶן־נָבִ֖יא אָנֹ֑כִי כִּי־בוֹקֵ֥ר אָנֹ֖כִי וּבוֹלֵ֥ס שִׁקְמִֽים׃ וַיִּקָּחֵ֣נִי יְהֹוָ֔ה מֵאַחֲרֵ֖י הַצֹּ֑אן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ יְהֹוָ֔ה לֵ֥ךְ הִנָּבֵ֖א אֶל־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע דְּבַר־יְהֹוָ֑ה אַתָּ֣ה אֹמֵ֗ר לֹ֤א תִנָּבֵא֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א תַטִּ֖יף עַל־בֵּ֥ית יִשְׂחָֽק׃ לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אִשְׁתְּךָ֞ בָּעִ֤יר תִּזְנֶה֙ וּבָנֶ֤יךָ וּבְנֹתֶ֙יךָ֙ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ וְאַדְמָתְךָ֖ בַּחֶ֣בֶל תְּחֻלָּ֑ק וְאַתָּ֗ה עַל־אֲדָמָ֤ה טְמֵאָה֙ תָּמ֔וּת וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל גָּלֹ֥ה יִגְלֶ֖ה מֵעַ֥ל אַדְמָתֽוֹ׃ כֹּ֥ה הִרְאַ֖נִי אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה וְהִנֵּ֖ה כְּל֥וּב קָֽיִץ׃ וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־אַתָּ֤ה רֹאֶה֙ עָמ֔וֹס וָאֹמַ֖ר כְּל֣וּב קָ֑יִץ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י בָּ֤א הַקֵּץ֙ אֶל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹא־אוֹסִ֥יף ע֖וֹד עֲב֥וֹר לֽוֹ׃ וְהֵילִ֜ילוּ שִׁיר֤וֹת הֵיכָל֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה רַ֣ב הַפֶּ֔גֶר בְּכׇל־מָק֖וֹם הִשְׁלִ֥יךְ הָֽס׃ שִׁמְעוּ־זֹ֕את הַשֹּׁאֲפִ֖ים אֶבְי֑וֹן וְלַשְׁבִּ֖ית (ענוי) [עֲנִיֵּי־]אָֽרֶץ׃ לֵאמֹ֗ר מָתַ֞י יַעֲבֹ֤ר הַחֹ֙דֶשׁ֙ וְנַשְׁבִּ֣ירָה שֶּׁ֔בֶר וְהַשַּׁבָּ֖ת וְנִפְתְּחָה־בָּ֑ר לְהַקְטִ֤ין אֵיפָה֙ וּלְהַגְדִּ֣יל שֶׁ֔קֶל וּלְעַוֵּ֖ת מֹאזְנֵ֥י מִרְמָֽה׃ לִקְנ֤וֹת בַּכֶּ֙סֶף֙ דַּלִּ֔ים וְאֶבְי֖וֹן בַּעֲב֣וּר נַעֲלָ֑יִם וּמַפַּ֥ל בַּ֖ר נַשְׁבִּֽיר׃ נִשְׁבַּ֥ע יְהֹוָ֖ה בִּגְא֣וֹן יַעֲקֹ֑ב אִם־אֶשְׁכַּ֥ח לָנֶ֖צַח כׇּל־מַעֲשֵׂיהֶֽם׃ הַ֤עַל זֹאת֙ לֹא־תִרְגַּ֣ז הָאָ֔רֶץ וְאָבַ֖ל כׇּל־יוֹשֵׁ֣ב בָּ֑הּ וְעָלְתָ֤ה כָאֹר֙ כֻּלָּ֔הּ וְנִגְרְשָׁ֥ה (ונשקה) [וְנִשְׁקְעָ֖ה] כִּיא֥וֹר מִצְרָֽיִם׃ וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה וְהֵבֵאתִ֥י הַשֶּׁ֖מֶשׁ בַּֽצׇּהֳרָ֑יִם וְהַחֲשַׁכְתִּ֥י לָאָ֖רֶץ בְּי֥וֹם אֽוֹר׃ וְהָפַכְתִּ֨י חַגֵּיכֶ֜ם לְאֵ֗בֶל וְכׇל־שִֽׁירֵיכֶם֙ לְקִינָ֔ה וְהַעֲלֵיתִ֤י עַל־כׇּל־מׇתְנַ֙יִם֙ שָׂ֔ק וְעַל־כׇּל־רֹ֖אשׁ קׇרְחָ֑ה וְשַׂמְתִּ֙יהָ֙ כְּאֵ֣בֶל יָחִ֔יד וְאַחֲרִיתָ֖הּ כְּי֥וֹם מָֽר׃ הִנֵּ֣ה׀ יָמִ֣ים בָּאִ֗ים נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה וְהִשְׁלַחְתִּ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ לֹא־רָעָ֤ב לַלֶּ֙חֶם֙ וְלֹא־צָמָ֣א לַמַּ֔יִם כִּ֣י אִם־לִשְׁמֹ֔עַ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י יְהֹוָֽה׃ וְנָעוּ֙ מִיָּ֣ם עַד־יָ֔ם וּמִצָּפ֖וֹן וְעַד־מִזְרָ֑ח יְשׁ֥וֹטְט֛וּ לְבַקֵּ֥שׁ אֶת־דְּבַר־יְהֹוָ֖ה וְלֹ֥א יִמְצָֽאוּ׃ בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא תִּ֠תְעַלַּ֠פְנָה הַבְּתוּלֹ֧ת הַיָּפ֛וֹת וְהַבַּחוּרִ֖ים בַּצָּמָֽא׃ הַנִּשְׁבָּעִים֙ בְּאַשְׁמַ֣ת שֹֽׁמְר֔וֹן וְאָמְר֗וּ חֵ֤י אֱלֹהֶ֙יךָ֙ דָּ֔ן וְחֵ֖י דֶּ֣רֶךְ בְּאֵֽר־שָׁ֑בַע וְנָפְל֖וּ וְלֹא־יָק֥וּמוּ עֽוֹד׃ רָאִ֨יתִי אֶת־אֲדֹנָ֜י נִצָּ֣ב עַֽל־הַמִּזְבֵּ֗חַ וַיֹּ֩אמֶר֩ הַ֨ךְ הַכַּפְתּ֜וֹר וְיִרְעֲשׁ֣וּ הַסִּפִּ֗ים וּבְצַ֙עַם֙ בְּרֹ֣אשׁ כֻּלָּ֔ם וְאַחֲרִיתָ֖ם בַּחֶ֣רֶב אֶהֱרֹ֑ג לֹֽא־יָנ֤וּס לָהֶם֙ נָ֔ס וְלֹֽא־יִמָּלֵ֥ט לָהֶ֖ם פָּלִֽיט׃ אִם־יַחְתְּר֣וּ בִשְׁא֔וֹל מִשָּׁ֖ם יָדִ֣י תִקָּחֵ֑ם וְאִֽם־יַעֲלוּ֙ הַשָּׁמַ֔יִם מִשָּׁ֖ם אוֹרִידֵֽם׃ וְאִם־יֵחָֽבְאוּ֙ בְּרֹ֣אשׁ הַכַּרְמֶ֔ל מִשָּׁ֥ם אֲחַפֵּ֖שׂ וּלְקַחְתִּ֑ים וְאִם־יִסָּ֨תְר֜וּ מִנֶּ֤גֶד עֵינַי֙ בְּקַרְקַ֣ע הַיָּ֔ם מִשָּׁ֛ם אֲצַוֶּ֥ה אֶת־הַנָּחָ֖שׁ וּנְשָׁכָֽם׃ וְאִם־יֵלְכ֤וּ בַשְּׁבִי֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם מִשָּׁ֛ם אֲצַוֶּ֥ה אֶת־הַחֶ֖רֶב וַהֲרָגָ֑תַם וְשַׂמְתִּ֨י עֵינִ֧י עֲלֵיהֶ֛ם לְרָעָ֖ה וְלֹ֥א לְטוֹבָֽה׃ וַאדֹנָ֨י יֱהֹוִ֜ה הַצְּבָא֗וֹת הַנּוֹגֵ֤עַ בָּאָ֙רֶץ֙ וַתָּמ֔וֹג וְאָבְל֖וּ כׇּל־י֣וֹשְׁבֵי בָ֑הּ וְעָלְתָ֤ה כַיְאֹר֙ כֻּלָּ֔הּ וְשָׁקְעָ֖ה כִּיאֹ֥ר מִצְרָֽיִם׃ הַבּוֹנֶ֤ה בַשָּׁמַ֙יִם֙ מַעֲלוֹתָ֔ו וַאֲגֻדָּת֖וֹ עַל־אֶ֣רֶץ יְסָדָ֑הּ הַקֹּרֵ֣א לְמֵֽי־הַיָּ֗ם וַֽיִּשְׁפְּכֵ֛ם עַל־פְּנֵ֥י הָאָ֖רֶץ יְהֹוָ֥ה שְׁמֽוֹ׃ הֲל֣וֹא כִבְנֵי֩ כֻשִׁיִּ֨ים אַתֶּ֥ם לִ֛י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהֹוָ֑ה הֲל֣וֹא אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל הֶעֱלֵ֙יתִי֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּפְלִשְׁתִּיִּ֥ים מִכַּפְתּ֖וֹר וַאֲרָ֥ם מִקִּֽיר׃ הִנֵּ֞ה עֵינֵ֣י׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה בַּמַּמְלָכָה֙ הַֽחַטָּאָ֔ה וְהִשְׁמַדְתִּ֣י אֹתָ֔הּ מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֑ה אֶ֗פֶס כִּ֠י לֹ֣א הַשְׁמֵ֥יד אַשְׁמִ֛יד אֶת־בֵּ֥ית יַעֲקֹ֖ב נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ כִּֽי־הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֔ה וַהֲנִע֥וֹתִי בְכׇֽל־הַגּוֹיִ֖ם אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֤ר יִנּ֙וֹעַ֙ בַּכְּבָרָ֔ה וְלֹֽא־יִפּ֥וֹל צְר֖וֹר אָֽרֶץ׃ בַּחֶ֣רֶב יָמ֔וּתוּ כֹּ֖ל חַטָּאֵ֣י עַמִּ֑י הָאֹמְרִ֗ים לֹֽא־תַגִּ֧ישׁ וְתַקְדִּ֛ים בַּעֲדֵ֖ינוּ הָרָעָֽה׃
פירוש רש”י
7:1: כֹּה הִרְאַנִי. פּוּרְעָנוּת שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְהָבִיא גּוֹבַאי: | בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלֶּקֶשׁ. לְשׁוֹן מַלְקוֹשׁ שֶׁהַתְּבוּאָה עוֹלָה בְּקָנֶה שֶׁלָּהּ: | וְהִנֵּה לֶקֶשׁ. הָיָה צוֹמֵחַ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ אַחַר שֶׁגָּזְזוּ תְּבוּאַת הַמֶּלֶךְ עַד שֶׁלֹּא עָלְתָה בְּקָנֶה הָיוּ גּוֹזְזִין אוֹתָהּ שַׁחַת לְהַאֲכִיל לַבְּהֵמוֹת. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: דְּאִתְגְּזִיזַת שִׁיחֲתָא דְמַלְכָּא, וּלְשׁוֹן מִשְׁנָה הִיא: קוֹצֵר לְשַׁחַת וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה: 7:2: וְהָיָה אִם כִּלָּה. כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לֶאֱכוֹל: | אֶת עֵשֶׂב הָאָרֶץ. בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה: | וָאֹמַר אֲדֹנָי ה’ סְלַח נָא. וְאַל תַּשְׁחֵת הָאָרֶץ: | מִי יָקוּם יַעֲקֹב. מַאן יְקוּם וְיִבְעֵי עַל חֲטָאֵיהוֹן: | כִּי קָטֹן. אֲרֵי מְטַלְטְלִין: 7:3: נִחַם ה’ עַל זֹאת. נִתְרַצָּה בִּתְפִלָּתוֹ וְנֶעְתַּר לִי: 7:4: הִרְאַנִי. עוֹד פּוּרְעָנוּת לְהָבִיא עֲלֵיכֶם: | וְהִנֵּה קֹרֵא. אֶת פַּמַלְיָא שֶׁלּוֹ לָרִיב אִתְּכֶם בְּפוּרְעָנוּת דְּלֵיקַת אֵשׁ: | הַחֵלֶק. חֶלְקַת הַשָּׂדֶה: 7:7: עַל חוֹמַת אֲנָךְ. עַל שׁוּרָא דְדִינָא, וְכֵן פָּתַר דּוֹנַשׁ, אֲנָךְ לְשׁוֹן עֲרָבִי חוּט קַו הַמִּשְׁקוֹלֶת הָעוֹפֶרֶת אֲשֶׁר בָּהּ יַבִּיט בּוֹנֵה הַחוֹמָה לְיַשֵּׁר הַדִּימוֹס, אַף כָּאן הוּא לְשׁוֹן קַו מִשְׁקוֹלֶת מִשְׁפָּט: 7:8: הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ. הִנְנִי שׁוֹפֵט אוֹתָם בְּקַו שׁוּרַת הַדִּין: | עֲבוֹר לוֹ. לְהַמְתִּין לָהֶם עַל פִּשְׁעֵיהֶם: 7:9: וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל. הוּא בֵּית אֵל שֶׁנֶּאֱמַר “כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא”: | עַל בֵּית יָרָבְעָם. בֶּן יוֹאָשׁ: 7:10: כֹּהֵן בֵּית אֵל. כּוֹמֶר לְעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ: 7:11: בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם. וְהוּא לֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא “וְקַמְתִּי עַל בֵּית יָרָבְעָם”, וְהוּא בְּנוֹ זְכַרְיָה שֶׁהֲרָגוֹ שַׁלּוּם בֶּן יָבֵשׁ (מלכים ב טו:י): 7:12: חוֹזֶה. אַתָּה שֶׁמִּתְנַבֵּא עֲתִידוֹת: | לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה. שֶׁשָּׁם מִקְדָּשׁוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַתָּה מִתְנַבֵּא בִּשְׁמוֹ: | וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם. לְשׁוֹן בִּזָּיוֹן אָמַר לוֹ: שָׁם יִתְּנוּ לְךָ פְּתִיתֵי לֶחֶם בִּשְׂכַר שֶׁתִּתְנַבֵּא לָהֶם: 7:13: וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא. שֶׁאֵין מַזְכִּירִין כָּאן אֶלָּא שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה: 7:14: לֹא נָבִיא אָנֹכִי. אֵינִי מִנְּבִיאֵי שֶׁקֶר שֶׁלָּכֶם הַנּוֹטְלִים שְׂכָרָם לְהִנָּבֵא, אֵינִי צָרִיךְ לְכָל זֹאת וְלֹא נָהַגְתִּי כָּךְ אֲנִי שֶׁאֲנִי עָשִׁיר וּבַעַל מִקְנֶה וּנְכָסִים, כְּמוֹ שֶׁתִּרְגֵּם יוֹנָתָן: אֲרֵי מָרֵי גִיתֵי אֲנָא וְשִׁקְמִין אִית לִי בִּשְׁפֵלְתָא: | בוֹקֵר אָנֹכִי. רוֹעֵה בָקָר: | וּבוֹלֵס שִׁקְמִים. מְחַפֵּשׂ בַּשִּׁקְמִים לִרְאוֹת אֵיזֶה עִתּוֹ לָקוּץ כְּדֵי לְהוֹסִיף עֲנָפִים וְאֵיזֶה רָאוּי לְקוֹרוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שֶׁקּוֹצְצִין בְּתוּלוֹת הַשִּׁקְמָה. וּבוֹלֵס כְּמוֹ וּבוֹלֵשׁ, אֶלָּא שֶׁעָמוֹס מְגַמְגֵּם בִּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עָמוֹס? שֶׁהָיָה עָמוּס בִּלְשׁוֹנוֹ, וְיִשְׂרָאֵל קוֹרְאִים אוֹתוֹ פְּסִילוֹס, כִּדְאִיתָא בַּפְּסִיקְתָא: 7:16: וְלֹא תַטִּיף. לְשׁוֹן נְבוּאָה הוּא, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּמִּקְרָא “הַטֵּף אֶל דָּרוֹם” (יחזקאל כא:ב): 8:1: כְּלוּב קָיִץ. סַל מָלֵא סוֹפֵי תְאֵנִים שֶׁאֵינָם טוֹבוֹת: 8:3: שִׁירוֹת הֵיכָל. שֶׁהֵם מְשׁוֹרְרִים בְּתוֹךְ הֵיכְלֵיהֶם בְּמִשְׁתָּאוֹתֵיהֶם: | רַב הַפֶּגֶר. סַגִּי פִּגְרֵי קְטוּלִין: | בְּכָל מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס. בְּכָל אֲתַר יֵימַר רְמֵי וּסְלִיק, הַשְׁלִיכוּ מִכָּאן הַפְּגָרִים הָאֵלֶּה: 8:4: הַשּׁוֹאֲפִים. הַבּוֹלְעִים אֶבְיוֹן: | וְלַשְׁבִּית. כְּמוֹ וּלְהַשְׁבִּית, וְדוּגְמָא “לַשְׁמִיד מָעוּזְנֶיהָ” (ישעיהו כג:יא), “לָלֶכֶת לַגִּיד בְּיִזְרְעֶאל” (מלכים ב ט:טו): 8:5: מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ. זוֹ הִיא הַשְּׁאִיפָה, מְצַפִּים עֵת תְּיַקֵּר הַתְּבוּאָה וְיִמְכְּרוּ לַעֲנִיִּים בְּרִבִּית וְיִטְּלוּ שְׂדוֹתֵיהֶם. יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: מָתַי תִּתְעַבַּר הַשָּׁנָה וְיָבֹא חֹדֶשׁ הָעִבּוּר, וּלְשׁוֹן הַעֲבָרָה הוּא, כְּמוֹ “הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד” (ירמיהו מו:יז), וּלְפִי שֶׁדּוֹחִין אֶת הַקְרָבַת הָעוֹמֶר וְהַשָּׁנָה נִמְשֶׁכֶת וְהַיָּשָׁן מִתְיַקֵּר: | וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר. מָתַי תָּבוֹא הַשְּׁמִטָּה וּּתְיַקֵּר הַתְּבוּאָה וְנִפְתַּח אוֹצְרוֹת בָּר שֶׁלָּנוּ: | לְהַקְטִין אֵיפָה. לִמְכּוֹר בְּמִדָּה קְטַנָּה וְאֶת כַּסְפֵּינוּ נְקַבֵּל בְּשֶׁקֶל גָּדוֹל: 8:6: בַּעֲבוּר נְעָלָיִם. בְּדִיל דְּיַחְסְנוּן: | וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר. וּמֵהַמְּמַת עִבּוּרָא נִזְבֵּין, אֶת הַפְּסוֹלֶת שֶׁנָּפַל מִן הַחִטִּים בְּנָפָה נִמְכּוֹר בְּיוֹקֶר לַעֲנִיִּים: 8:8: הַעַל זֹאת לֹא תִּרְגַּז הָאָרֶץ. וְכִי אֵין עָוֹן זֶה כְּדַאי שֶׁתֶּחֱרַב עָלָיו הָאָרֶץ: | וְעָלְתָה כָאוֹר כֻּלָּהּ. וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר “וְעָלְתָה כַיְאוֹר כֻּלָּהּ” (לקמן ט), וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם שְׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה: וְיִסַּק עֲלַהּ מַלְכָּא בְּמַשְׁרְיָתֵיהּ דְּסַגִּיאִין כְּמוֹ נַהֲרָא וִיחַפִּינִין כּוּלָּהּ. וְקָשֶׁה בְּעֵינַי לְפָרֵשׁ כָּאוֹר כְּמוֹ כַּיְאוֹר. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ כְּמוֹ “יָפִיץ עָנָן אוֹרוֹ” (איוב לז:יא), “עַל כַּפַּיִם כִּסָּה אוֹר” (שם לו:לב), וְעָלְתָה כַּעֲנַן גֶּשֶׁם כֻּלָּהּ אֲפֵלָה וַחֲשֵׁכָה: | וְנִגְרְשָׁה וְנִשְׁקְעָה כִּיאוֹר מִצְרָיִם. נִילוּס עוֹלֶה אַחַת לְמ’ שָׁנָה וּמַשְׁקֶה אֶת הָאָרֶץ, וּכְשֶׁהוּא עוֹלֶה מַעֲלֶה רֶפֶשׁ וְטִיט עַל שְׂפָתוֹ, וּכְשֶׁחוֹזֵר מֵהַשְׁקוֹת חוֹזֵר עַל גְּדוֹתָיו וּמֵימָיו מִצְטַלְּלִין, וְהוּא קָרוּי שִׁקּוּעַ שֶׁהַטִּיט הָעוֹכֵר אֶת מֵימָיו נִשְׁקָע. וְנִגְרְשָׁה כְּמוֹ “וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט” (ישעיהו כז:כ), אַף הָאָרֶץ תָּקִיא רְשָׁעִים שֶׁבְּתוֹכָהּ וְאַחַר כָּךְ תָּנוּחַ: 8:9: וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרַיִם. כְּשֶׁיְּהֵא לָהֶם שָׁלוֹם גָּדוֹל תָּבֹא מַפָּלָה פִּתְאוֹם, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (מועד קטן כה:) זֶה יוֹמוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ שֶׁמֵּת בְּחֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (תענית כב.): אֵין לְךָ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם יוֹתֵר מִפַּרְעֹה נְכֹה שֶׁאָמַר לוֹ לְיֹאשִׁיָּהוּ (דברי הימים ב לה:כא): “מַה לִּי וָלָךְ, לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם, לֹא עָלֶיךָ אֲנִי בָּא הַיּוֹם, כִּי אִם לַעֲבֹר דֶּרֶךְ אַרְצְךָ אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וְגוֹ’”: | הַשֶּׁמֶשׁ. מַלְכוּת בֵּית דָּוִד נִמְשְׁלָה כַּשֶּׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר “וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי” (תהלים פט:לז): 8:10: וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לה:כד): “וְכָל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם מִתְאַבְּלִים עַל יֹאשִׁיָּהוּ”: | וְכָל שִׁירֵיכֶם לְקִינָה. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם): “וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׂרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם”: | כְּאֵבֶל יָחִיד. כְּאָב שֶׁמִּתְאַבֵּל עַל בֵּן יָחִיד: 8:11: כִּי אִם לִשְׁמֹעַ. שֶׁתִּפְסֹק מִכֶּם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ: 8:13: תִּתְעַלַּפְנָה. תִּפְרַח רוּחָם, כְּמוֹ “וַיִּתְעַלָּף” (יונה ד:ח), וְכֵן “עֲצֵי הַשָּׂדֶה עוּלְפוּ” (יחזקאל לא:טו), וְכֵן בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה יִתְעַלְּפָה פשמיי”ר בְּלַעַ”ז: 8:14: חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן. אֶחָד מִן הָעֲגָלִים שֶׁהֶעֱמִיד יָרָבְעָם בְּדָן: 9:1: נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ. מִסְתַּלֵּק מִכְּרוּבָא לְמִדְבְּחָא דֶּרֶךְ יְצִיאַת חוּץ עַל מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁהוּא בַּהֵיכָל, וְהוּא מֵעֶשֶׂר מַסָּעוֹת שֶׁנָּסְעָה שְׁכִינָה: | הַךְ הַכַּפְתּוֹר. שֶׁהוּא בְּרֹאשׁ הַגַּג: | וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים. אִסְקוּפּוֹת הַבַּיִת הַתַּחְתּוֹנוֹת, כָּךְ יֵהָרֵג הַמֶּלֶךְ וְיִרְעֲדוּ הַשָּׂרִים: | וּבְצַעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם. כְּמוֹ וּפְצָעֵם, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: כַּפְתּוֹר הַמְּנוֹרָה טְפֵי מְנָרְתָּא יִתְקְטֵל מַלְכָּא יֹאשִׁיָּהוּ וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים וְיִחְרַב בֵּיתָא וְיִתְפַּגְּרוּן עֶזְרָתָא: | וּבְצַעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם. וּמָאנֵי מַקְדְּשָׁא בְּשִׁבְיָא יְהָכוֹן, וּבְצַעַם כְּמוֹ מְמוֹנָם יִגְלֶה בְּרֹאשׁ כֻּלָּם: 9:2: אִם יַחְתְּרוּ בִשְׁאוֹל. אִם יִדְמוּן לְאִטַּמְרָא כִּדְבִשְׁאוֹל: | יָדִי תִקָּחֵם. בְּמֵימְרִי יִדְבְּרִינוּן שָׂנְאֵיהוֹן: | וְאִם יַעֲלוּ הַשָּׁמַיִם. וְאִם יִסְּקוּן בְּטוּרִין רָמִין עַד צֵית שְׁמַיָּא, מִתַּמָּן בְּמֵימְרִי יַחֲתוּנוּן: 9:3: בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל. בְּרֵישׁ מִגְדְּלֵי כַּרְכַיָּא: | מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ. מִתַּמָּן אֲפַקֵּד בָּלוֹשִׁין וִיבַלְּשׁוּנוּן: | בְּקַרְקַע הַיָּם. בְּנִיסֵי יַמָּא אִיֵּי הַיָּם: | אֲצַוֶּה אֶת הַנָּחָשׁ. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם: עַמְמַיָּא דְּתַקִּיפִין כְּחִוְיָא: 9:5: הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וַתָּמוֹג. דְּנָזֵיף בְּאַרְעָא וְזָע, וַתָּמוֹג לְשׁוֹן נוֹעַ, וַה’ הוּא הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וַתָּמוֹג, כְּלוֹמַר גְּזֵרָה זֹאת מֵאִתִּי יָצְאָת: 9:6: וַאֲגֻדָּתוֹ. קְבוּצַת בְּרִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר: קְבוּצוֹת הַיְשָׁרִים הִיא הָיְתָה יְסוֹד הָאָרֶץ לְתַקָּנַת הַשָּׁמַיִם שֶׁבִּשְׁבִילָם הַכֹּל קַיָּם: | הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם. דְּאָמַר לִכְנָשָׁא מַשְׁרְיָן סַגִּיאִין כְּמֵי יַמָּא: 9:7: הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי. לָמָּה אֶמָּנַע מִלְּהִפָּרַע מִכֶּם אַחֲרֵי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שָׁבִים אֵלַי, הֲלֹא מִן בְּנֵי נֹחַ בָּאתֶם כִּשְׁאָר עַכּוּ”ם כַּכּוּשִׁיִּים אֲשֶׁר נִדְמֵיתֶם לָהֶם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר “הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ” (ירמיהו יג:כג), כָּךְ אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב: | הֲלֹא. בְּטוֹבָתִי תְּחִלַּת בּוֹחֲרִי בָּכֶם הִיא הוֹצָאָה שֶׁהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּמַה לִּי בְּכָךְ, אַף פְּלִשְׁתִּים כָּךְ הוֹצֵאתִי מִכַּפְתּוֹר כְּשֶׁבָּאוּ כַפְתּוֹרִים עַל עַוִּים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ב:כג): “וְהָעַוִּים הַיּוֹשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה וְגוֹ’”, כָּבְשׁוּ גַּם בְּנֵי עַזָּה וּשְׁאָר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים תַּחְתֵּיהֶם וְהוֹצֵאתִים מִיָּדָם, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא עֲשִׂיתִים לִי לְעָם: | וַאֲרָם מִקִּיר. וְכֵן אֲנִי עָתִיד לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרָם מִקִּיר שֶׁיַּגְלֵם שָׁם סַנְחֵרִיב, וְלַקֵּץ הַיָּמִים מִשֶּׁתִּתְבַּטֵּל מַלְכוּת אַשּׁוּר יֵצְאוּ: 9:8: וְהִשְׁמַדְתִּי אוֹתָהּ. הַמַּמְלָכָה הֵם בֵּית יֵהוּא, אֲבָל בֵּית יַעֲקֹב לֹא אַשְׁמִיד: 9:9: כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה. לְהַגְלוֹתָם וּלְהָנִיעָם בְּכָל הַגּוֹיִם הֲנָעָה רַבָּה וִיתֵרָה: | כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ מַה שֶּׁכּוֹבְרִין בַּכְּבָרָה לְאַחַר שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנּוּ סוּבִּין הַדַּקִּין וְנוֹתְרוּ הַגַּסִּין שֶׁאֵין יְכוֹלִין לָצֵאת, וְאָז הַמְנַעֲנֵעַ מְנַעֲנֵעַ בְּכָל כֹּחוֹ: | יִנּוֹעַ. עַל יְדֵי אַחֵר וְלֹא יִתָּכֵן לִקְרוֹת יָנוּעַ שֶׁהוּא דָּבָר הַנָּע מֵאֵלָיו: 9:10: לֹא תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה. בִּשְׁבִיל עֲווֹנֵינוּ לֹא תְּמַהֵר הָרָעָה לָגֶשֶׁת וְלָבֹא:
פירוש רד”ק
7:1: כה הראני, יוצר גובי. אסיפת הארבה כמו ויצר ה’ אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו’ ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו שענינו ויאסוף ויוצר שם בשקל ואת היותר החרמנו או פירש יצירת הארבה כלומר שראה במראה הנבואה שהיה יוצר הארבה בשעתו בעת שראהו וכן תרגם יונתן בריאת גובא או יהיה יוצר פועל ולא שם רוצה לומר שראה אל יתברך שהיה יוצר ארבה: | גובי תרגום ארבה גובא והיו”ד לרבים ובא בסימן אחד מסימני הרבים שהוא יו”ד מ”ם וגובי כמו וגובים וכן וקרע לו חלוני כמו חלונים וחשופי שת כמו חשופים וכן בא ארבה בסימן רבים אלא שהוא משקל אחד במשק גבים: | בתחלת עלות הלקש. העשב היוצא באחרונה יקרא לקש כמו המטר האחרון מלקוש: | והנה לקש. הלקש הזה היה עולה אחר גזי המלך כלומר אחר שהיה נגזז העשב למאכל בהמות המלך אחר כן היה צומח העשב והוא נקרא לקש והנה הארבה היה אוכלו ויונתן תירגם כמו לצמוח והא צמוח דעדק דאתגזיזת שחתא דמלכא: 7:2: והיה אם כלה. כאשר כלה כמו והיה אם בא אל אשת אחיו כאשר בא ואם יהיה היובל לבני ישראל כאשר יהיה וכן אם מזבח אבנים תעשה לי כאשר והדומים להם: | מי יקום יעקב. כי קטן הוא ואיך תהיה לו תקומה עם אלו הגזירות כי קטן הוא ונשאר מעט מהרבה: 7:3: נחם. כמו וינחם ה’ על הרעה ונחם נפעל עבר כי החי”ת פתוחה: 7:4: כה הראני. הראני במראה הנבואה שהיה האל קורא למלאכיו לריב ישראל באש וראיתי במראה הנבואה שהיתה האש גדולה עד שאכלה את תהום רבה ופירושו על דרך ואת המים אשר בתעלה לחכה: | ואכלה את החלק. פירוש חלקת השדה ובאמרו החלק בה”א הידיעה ר”ל חלקת השדה אשר למלך כמו שאמר למעלה אחר גזי המלך וזה להורות כי בעון המלך היה כי בזמן שהיה המלך טוב היו העם הולכים בדרך טובה כמו שהיה מוכיחם ומדריכם בדרך ישרה ובזמן שהיה המלך בדרך רעה היו העם ג”כ רעים שהיו לומדים מעשיו והאש הזה אפשר שהיה דמיון לחום השמש החזק השורף המונע המטר ומיבש הצמחים וימעטו אז מימי הנהרות ובראותי במראה הנבואה שהיה מכלה הכל צעקתי לאל יתברך ואמרתי ה’ ה’ חדל נא מזאת הרעה הגדולה ולמעלה אמר סלח נא והענין אחד כי אם יסלח להם יחדל מלהרע להם ואדוני אבי ז”ל פירש באש כמשמעו שרצה לדון אותם באש וגפרית כסדום ועמורה לולי תפלת הנביא וזהו שאמר בישעיה כמעט כסדום היינו: 7:5: ואמר. מבואר הוא: 7:6: נחם. גם זה מבואר: 7:7: כה הראני, נצב. כבוד האל יתברך היה נצב על חומת אנך: | ובידו אנך. פירשו בו בדיל וכן יקרא בלשון ערבי הבדיל אנך בדגשת הכ”ף ומשקולות הבנין עושין מבדיל או עופרת רוצה לומר חומה בנויה בקו הדין ובמשקולת המשפט ובידו אנך ובידו משקולת המשפט לשפטם על פי מעשיהם ובאמרו ובידו להורות כי לא יעשה עמהם כלה כפי מעשיהם כי בידו הנקמה והרחמים והוא רב חסד מטה כלפי חסד ויונתן תירגם הא מימרא דה’ מעתד על שור דדין וגו’, ובמדרש על חומת אנך על שורא דאוניתא ובידו אנך כבעל חוב ושטרו בידו ועומד לגבותו מבעל חובו: 7:8: מה אתה רואה עמוס ואמר אנך. זה סנהדרי גדולה שכן מנין אנך בגימטרי”א ע”א ר”ל שהיו דנין באונאה: | ויאמר ה’. על זאת המראה לא צעק הנביא כי לא ראה שהיה עושה כלה אלא שהיה שופטם בייסורין ובגלות לפיכך אמר לו מה אתה רואה שלא צעקת כמו בשתי המראות הראשונות ואמר אנך ראיתי שתשפטם במשקולת המשפט: | הנני שם אנך. אשים בקרבם משקולת המשפטים: | לא אוסיף עוד עבור לו. ר”ל שאעבור לו על פשעיו שלא אענישנו לא אסבול עוד זה אלא אענישנו במשפטים הנה בנו במות ומקדשים להכעיסני ואני אחריבם ואשימם ועובדיהם יפלו בחרב והם בית ירבעם בן יואש שעבדו והחזיקו יד העובדים והיה בידם למחות כי עון העם על המלך: 7:9: ונשמו במות ישחק. כתיב בשי”ן והוא כמו בצד”י כי שחק בשי”ן וצחק בצד”י ענין אחד והנה כל הנביאים לא כנו שבטי ישראל כי אם בשם ישראל אביהם או בשם יעקב לא כנו אותם בשם אברהם ולא בשם יצחק לפי שאברהם ויצחק היו להם בנים אחרים אבל יעקב אבינו נתיחד בזרע הקדש לפיכך נקראו על שמו ישראל ויעקב וזה הנביא כנה שבטי ישראל בשם יצחק בשני מקומות בזה הספר ואפשר כי דעתו היה בזוכרו במות ישחק לפי שיצחק אביו נעקד על גבי המזבח לעשות רצון האל יתברך ומצותיו והנה בניו מכעיסים האל יתברך בבמותיהם ובפסיליהם ומקדשי ישראל הם בית אל והגלגל ודן כי בהם היו הבמות הגדולות להם ובנו שם בתים גדולים לבמות לכן נקרא הארמון ואמר כי מקדש מלך היא ובא אל מקדשו להתפלל: | וקמתי על בית ירבעם בחרב. כי שלום בן יבש הרג זכריה בן ירבעם ובו נפסקה מלכות יהוא: 7:10: וישלח. עמוס היה מתנבא בבית אל אלה הנבואות ואמציה שהיה כהן עכו”ם בבית אל שמע נבואתו ושלח אל ירבעם קשר עליך עמוס וירבעם לא היה אז בבית אל ושלח לו אמציה במקום שהיה שם כי עמוס היה מתנבא עליו לרעה והוא מאנשי מלכותו כי תקוע היה מבני אשר וחייב מיתה שזכר על המלך שימות בחרב והנה הוא קושר ומורד עליך: | בקרב בית ישראל. כי לא דבר הדבריו בסתר אלא בגלוי ברבים: | לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו. לא יוכלו אנשי הארץ לסבול את כל דבריו שמדבר רעה על ישראל: 7:11: כי כה, ימות ירבעם. והוא לא אמר שירבעם ימות בחרב ולא ראינו זה שירבעם מת בחרב אלא בית ירבעם אמר אלא שאמציה שנה הדבר לרעה כדי שימיתהו ירבעם ושלח לו כי על ירבעם עצמו אמר שימות בחרב להגדיל קצפו עליו וירבעם לא קבל לשונו הרע ולא הרע לעמוס על זה כמו שכתבנו בתחלת ספר הושע: 7:12: ויאמר אמציה. כיון שראה שלא קבל ירבעם דבריו להמית עמוס אמר לו אמציה שיברח לו אל ארץ יהודה שלא ינבא עוד במלכות ירבעם שהיא ארץ עשרת השבטים כל שכן בבית מלכותו שהוא בית אל ואע”פ ששמרון היתה עיר המלוכה למלכי ישראל וגם ליהוא ולבניו כמו שכתוב אפשר כי בעבור שהיו דבקים בחטאות ירבעם בן נבט שהם עבודת העגלים בבית אל ובדן עשו מלכי ישראל ארמון מלך בבית אל לפי שהיו תדירים לבא שם לעבוד ובבית אל היו יותר רגילים לפי שהיה קרוב לשמרון יותר מדן כי דן היא בקצה א”י וכן ירבעם בבית אל היה עיקר עבודתו כמו שכתוב במלכים כן עשה בבית אל ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל כמו שפירש בפי’ מלכים כי המקום ההוא היה נבחר מזמן יעקב אבינו וחשבו כי עבודתם בזה המקום תהיה מקובלת יותר משאר מקומות ותהיה כמו ירושלם שהרי אמר יעקב אבינו יהיה בית אלהים: | ואכל שם לחם. לפי שנביאי השקר היו מתנבאים לעם בפתותי לחם ובכוסות של יין או שכר אמר לו שיעשה הוא כן שילך וינבא בארץ יהודה כי שם יאכילוהו לחם אם ינבא רעת מלכי ישראל: 7:13: ובית אל. מבואר הוא: 7:14: ויען עמוס, לא נביא אנכי. לא הייתי נביא מנעורי וגם לא בן נביא אנכי שלמדני דרכי הנבואות: | כי בוקר אנכי. לא היתה זאת מלאכתי כי בוקר הייתי הולך אחרי בקרי וצאני כמו שאמר אשר היה בנוקדים ועשיר אנכי ואיני צריך ללחם שיתנו לי כמו שתאמר: | בולס. י”מ כמו בולש בשין מתרגום ויחפש ובלש כלומר לוקט שקמים למאכל בקריו או פירושו מערב השקמים עם דברים אחרים לצורך בקריו ובדברי רז”ל דבר מעורב יקרא בלוס כמו שאמר שכן עני אוכל פיתו מעיסה בלושה, פירוש שנילוש הקמח והסובין והמורסן ביחד לפיכך מצטרפין הסובין והמורסן עם הקמח לשעור חלה ושקמים הוא מין ממיני התאנים ויונתן תירגם ארי מרי גיתי וגו’: | אנכי. שלשתן מלעיל הטעם בנו”ן: 7:15: ויקחני ה’. לא הנחתי מלאכתי ברצוני כי האל יתברך לקחני מאחרי הצאן שהייתי הולך אחריהן ורועה אותן והוא השרה רוח נבואתו עלי והכריחני להנבא ואיך תאמר לי שלא אנבא והוא אמר לי שאנבא על ירבעם ועל מלכותו: 7:16: ועתה שמע דבר ה’. כי גם עליך בפרט אני מתנבא: | ולא תטיף על בית ישחק. כמו שאמר ונשמו במות ישחק ועל מלכות ירבעם נבאתי שהם עושים במות לפסילים ואתה אומר שלא אנבא עליהם בארצם האל יתברך שלחני ולא אמנע בעבור דבריך ואתה שתמנעני מלהנבא שמע שהאל יתברך דבר עליך רעה וזהו אשתך בעיר תזנה טרם גלותכם תזנה אשתך בעודה בעיר תזנה עם האויב הבא על העיר ואין זה כמו נשים בציון ענו כי העינוי הוא שלא ברצון האשה והזנות ברצון האשה וכל זה בעונש אמציה שתזנה אשתו לעיניו ובניו ובנותיו יפלו בחרב לפניו והוא יגלה וימות על אדמה טמאה וכל זה בעבור בזותו נבואת האל יתברך מצורף אל שאר עונותיו שהיה עובד עכו”ם ושאר עונות והאויבים היו הורגים הבנות והבנים הקטנים שלא יוכלו ללכת ברגליהם. לפיכך אמר | בניך ובנותיך בחרב יפלו. והגדולים היו מוגלים זולתי אותם שהיו נלחמים שהיו הורגים אותם האויבים בהתגברם עליהם: | ואדמתך בחבל תחלק. שחלקוה ביניהם האויבים הבאים לגור בארצם עם שאר האומות והם הגוים שהביא שם מלך אשור ויושב אותם בערי שמרון: | ולא תטיף. ולא תדבר וכן היה מטיף אל העם הזה אל תטיפו יטופון ויונתן תרגם לא תליף: 7:17: לכן. מבואר הוא: 8:1: כה הראני, כלוב קיץ. סל מלא פירות הקיץ: 8:2: ויאמר. בא לפרש לו מה היה מראה הנבואה בפירות הקיץ רוצה לומר הקץ להודיעו כי בא הקץ עליהם להגלותם מארצם כמו פירות הקיץ שהגיע קץ בשולם ולוקטים אותם מהעץ ואוכלים מהם ומיבשים מהם כן בא קץ ישראל להסיעם ממקומם וקץ הקיץ אפשר שהם ענין אחד ושרש אחד: | עבור לו. כמו שפירשנו עבור לו על פשעיו: 8:3: והילילו שירות היכל. השירות והזמירות שהיו מזמרים בהיכליהם יהפכו להם ליללה. ואמר על השירות והילילו רוצה לומר יהפכו להם יללה ועל הלשון הזה נאמר ולפניו תדוץ דאבה: | רב הפגר בכל מקום השליך הס. בכל מקום שישליכו הפגרים המתים יאמר אחד לחבירו מן המשליכים הס כלומר נשתוק ולא נצעק ונצדיק עלינו את הדין כמו שפירשנו למעלה וי”ת בכל אתר יימר דמי ושתיק כמו שתרגם למעלה: 8:4: שמעו זאת השואפים אביון. ענין בליעה כמו שאפני אנוש ושאף צמים חילם ופירש כאלו בולעים אותו כשלוקחים ממונו במרמה ובאונאה והם העשירים אוצרי הפירות: | ולשבית ענוי ארץ. כמו ולהשבית וכן לשמיד מעזניה כמו להשמיד ופירוש הם חושבים לבטלם מן העולם שלוקחים מה שלהם במרמה ובעולה: | עניי ארץ. ענוי כתיב והעניים ברוב הם ענוים: 8:5: לאמר, החדש. חדש הקציר שימצאו העניים מה יאכלו בשדות ואחר כן יבאו לידינו לקנות שבר: | והשבת ונפתחה בר. וכשיעבור החדש ויבואו העניים לקנות ידחו אותם לשבת אחרת ואומר יעבור זה השבוע ובשבוע האחר נפתח אוצר הבר ונמכור ודוחים אותם כן עד שתתייקר התבואה וימכרו לרצונם שבת שבוע כמו שבע שבתות תמימות תהיינה ויונתן פירש החדש חדש העיבור ופירש השבת שמטה שתרגם דאמרין אימתי ימטי ירח עיבורא ונזבין עיבורא ושמיטתא ונפתח אוצרין לפי ששנת העיבור מתארכת השנה ומיקרת התבואה וכן שנת השמטה שאינם זורעים מתיקרת התבואה ואוצרי פירות מתאוים שנת היוקר: | ונשבירה. ונמכור כי מוכר התבואה יקרא משביר כמו המשביר לכל עם הארץ אוכל בכסף תשבירני והתבואה נקראת שבר לפי ששוברת הרעב וכן אמר שבר רעבון בתיכם על דרך ישברו פראים צמאם: | להקטין איפה. מקטינים האיפה שמוכרים בה ומגדילים השקל שלוקחים שאסף במשקל גדול מלוקחי התבואה והאבן ששוקלים בה את הכסף מגדילים אותה ועוד מעותים המאזנים שהם מאזני מרמה אחר שיעותו אותם וכן ובגדי ערומים תפשיט וכן וטחני קמח והדומים להם הנה כי בשלשה פנים מרמים את העניים במכרם להם התבואה: 8:6: לקנות. הם מתנכלים אליהם במה שיעשו להם שיקנו אותם כלומר שיקנו שדותיהם וכרמיהם בדמים קלים לרוב דחקם והם מביאים אותם לזה הדוחק במרמותיהם גם חושבים לקנותם הם עצמם לעבדים כמו שאמר כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך: | ואביון בעבור נעלים. אפילו בעבור נעלים שהוא דבר קל חושבים לקנותם בנכליהם אשר ינכלו ויונתן תרגם בעבור נעלים בדיל דיחסנון וכבר כתבנו פירושו למעלה: | ומפל בר נשביר. ואומרים גם הם אפילו מפל בר נשביר להם בעת היוקר שאין דרך למוכרו בשאר עתים ומפל בר הוא מה שנופל תחת הכברה כשכוברין החטה שהוא פסולת החטה ולא יאכלוהו בני אדם אלא מאכילים אותו לעופות הגדלים בבית אלא אם כן הוא יוקר גדול שאוכלים אותו העניים מרוב הדוחק: 8:7: נשבע ה’ בגאון יעקב. ר”ל כמו בי נשבעתי וכמו שאמר למעלה בנפשו והוא יתברך הוא גאון יעקב או ר”ל גאון יעקב בהמ”ק כמו את גאון יעקב אשר אהב סלה, וכן אמר למעלה מתאב אנכי את גאון יעקב ובית המקדש הוא גאון יעקב כי שם שכן הכבוד ונשבע בכבודו אשר השכין ביעקב והם בעונותיהם סילקוהו ממנו: 8:8: העל זאת לא תרגז הארץ. אם על זאת הרעה לא תרגז הארץ דין הוא שתרגז הארץ ממקומה ותהפך: | ואבל. וישחת כל יושב בה כי מי יוכל לסבל חמס גדול כזה וכמו שנשחתה הארץ במבול מפני החמס ונהפכו סדום ועמורה מפני החמס כן ראוי שתשחת הארץ הזאת מפני החמס הזה: | ועלתה כאר כלה, ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים. דין הוא שתעלה כולה מים כמו היאור ממצרים שעולה ומתגבר ומתפשט על כל הארץ כאור כמו כיאור וכן אמר למטה בשנותו הפסוק ועלתה כיאור כלה: | ונגרשה. שתהיה נגרשת ממקומה ויכסוה מים ותהיה נשקעת בתוך המים כיאור מצרים שמכסה היבשה בצאתו כי כשתרעש הארץ רעש גדול מקום פתיחתה ימלא מים ויגברו המים עד שיכסו המקום ההוא ואדוני אבי ז”ל פירש ונגרשה ונשקעה יצאו בגולה ממקום שבתם כצאת היאור ממקומו והוא שוקע בחפירות ובגבים שחופרים סביבותיו וכן ישקעו הם בגלות ויונתן תירגם ויסק עלה מלך וגו’: | ונשקעה. ונשקה כתיב והכתיב ענין משקה כמו כי כלה משקה רוצה לומר שתהיה כלה מים והקרי ונשקעה הוא מבואר יותר שתהיה שקועה בתוך המים: 8:9: והיה ביום ההוא. ביום חרבן הארץ: | והבאתי השמש בצהרים. משל על רוב הצרה שתהיה להם על דרך שאמר וקדר עליהם היום: 8:10: והפכתי, ושמתיה כאבל יחיד. אשים הארץ לאבל גדול כאב המתאבל על בנו יחידו שהוא אבל גדול לו וכן יתאבלו יושבי הארץ אבל כבד מאד: | ואחריתה כיום מר. כפל הענין במלות שונות כי אבל היחיד הוא יום מר: 8:11: הנה ימים באים. לפי שהם מאסו בנבואת האל יתברך כמו שאמר למעלה לא תנבא ולא תטיף אמר כי עוד יבאו ימים שיתאוו לנבואת האל יתברך ולא ימצאו והם כל ימי בית שני אחר נבואת מלאכי הנביא כי בו פסקה הנבואה וכן כל ימי הגלות הזה: | והשלחתי רעב בארץ. בארץ ישראל שיהיה להם זה הרעב וזה הצמא כמו האדם הרעב שמשוטט לבקש לחם וכמו האדם הצמא שהוא מחפש למצא מים כן ישוטטו ישראל אחר שתפסק הנבואה לבקש דבר ה’ שהוא הנבואה ולא ימצאו וזה כל ימי בית שני וכל ימי זה הגלות: 8:12: ונעו מים עד ים. פירש החכם רבי אברהם אבן עזרא ז”ל מים הדרומי שהוא ים סוף עד ים הגדול שהוא מערב ארץ ישראל ומצפון ועד מזרח והנה זכר ארבע הרוחות והנה בארץ ישראל לא ימצאו דברי הנבואה כל שכן חוצה לארץ ובימי הגלות: 8:13: ביום ההוא תתעלפנה. ענין עייפות ויגיעת הנפש עד שלא יוכל האדם לעמוד על עצמו וכמעט תצא רוחו וכן ותך השמש על ראש יונה ויתעלף ובדברי רבותינו ז”ל שמא יתעלפה: | הבתולות היפות והבחורים בצמא. אפילו הבתולות והבחורים שדרכם להתעסק בתענוגי העולם יצמאו על דבר ה’ לשמעו לאורך הימים שיפסק מהם יתאוו אליו מאד: 8:14: הנשבעים באשמת שמרון. כמו שמואסים היום דבר ה’ ונשבעים באשמת שמרון וחי אלהיך דן תחת חי ה’ כן יתאוו לו עוד ולא ימצאוהו ואשמת שמרון הוא העגל אשר בבית אל ותולה אותו בשמרון כי ראש מלכות אפרים שמרון והמלכים הם המחזיקים בעבודת העגלים והעם אחריהם כמו שפירשנו למעלה: | ואמרו חי אלהיך דן. ויאמרו כנשבעים אחד לחברו חי אלהיך אשר בדן והוא העגל כי האחד היה בדן והיו נשבעים באותו שבבית אל ובאותו אשר בדן: | וחי דרך באר שבע. כי מבאר שבע שהוא סוף התחום היו הולכים אל העגל אשר בדן שהוא בסוף התחום האחר כמו שכתוב מדן ועד באר שבע ומרוב שהיו דבקים בעבודת העגלים היו חושבים שיהיו מקבלים שכר טוב אם ילכו מלעבוד אותו אשר בדן כמו שכתוב וילכו העם לפני האחד עד דן והיו נשבעים חי אותו שהלכנו אליו דרך באר שבע: | ונפלו. אותם שעושין כן יפלו ולא יקומו עוד ויונתן תרגם דמקיימין וגומר תרגם דרך כמו והודעת להם את הדרך: 9:1: ראיתי את ה’ נצב על המזבח. אמר שראה במראה הנבואה כבוד ה’ נצב על המזבח בבית המקדש: | ויאמר הך הכפתור וירעשו הספים. אמר למלאך שיכה כפתור ההיכל והספים הם שתי מזוזות השער והכפתור הוא המשקוף אשר עליהם ונקרא כפתור לפי שמציירים בו כפתורים ופרחים ואמר לו שיכה הכפתור וממכת הכפתור ירעשו הספים: | ובצעם. המלה מלעיל בשני פשטין והוא צווי ופתח העי”ן מקום צר”י כי המנהג בצר”י כמו שמעם שלחם כן כתבו רבי יונה וכן כתבו אדוני אבי ז”ל לפי שאמר הך צווי ובצעם גם כן צווי ויתכן שיהיה פעל עבר מוסב לעתיד מפני הוי”ו ר”ל ויבצעם האל יתברך או האויב אם יאמר על האל יתברך כמו שאמר אחר כן אהרוג טוב ואף על פי שאמר מתחלה ובצעם לשון נסתר ואחר כך אמר אהרוג כן מנהג המקרא בהרבה מקומות ונפתחה עי”ן ובצעם מפני שהמלה מלעיל ופי’ בצעם ענין חתיכה וכריתה כמו מן הדגוש יתר ידו ויבצעני ותרגם פתות אותה פתים בצע יתה בצועין. ופירוש | בראש כולם. מי שהוא בראש כולם והם הכהנים ואמר שיבצעם האל ית’ כי גם הם פשעו בו: | ואחריתם. שאר העם. כמו ואחריתך בחרב יפול כמו עמך וקרא העם אחרית לפי שהם אחרית לראשי העם והכפתור שאמר הוא משל לראשים כמו שהוא ראש השער וכן מה שאמר שראה שהיה נצב על המזבח לומר שלא רצה בעבודת הכהנים: | לא ינוס להם נס. מאותם שנתחייבו הריגה כי מהם שנתחייבו הריגה מהם שנתחייבו גלות: | ולא ימלט. שיחבא או שיניחו האויב מלהרגו וי”ת כן אמר עמוס נביא חזיתי וגו’ ובדרש ראיתי את ה’ נצב על המזבח שהיה עומד על הדור לזובחו ויאמר הך הכפתור זה יאשיה וירעשו הספים אלו סנקליטין שלו ובצעם בראש כולם א”ר פנחס א”ר יוחנן משל לסאה שהיא מלאה עונות מי מקטרג בה גזל וזהו ובצעם מן ובוצע ברך והגזל הוא בראש כל העונות ור’ יהודה אומר משמיה דר’ יוחנן משל לבני אדם שהיה בהם עכו”ם וגלוי עריות ושפיכות דמים הגדול שבהם שקול כנגד כולם: 9:2: אם יחתרו. אין להם מנוס ומפלט ממני לא למעלה ולא למטה ומפני זה זכר שאול ושמים כמו שאמר דוד אם אסק שמים וגו’ וענין חתירה כענין חפירה כמו ואחתור בקיר: 9:3: ואם יחבאו בראש הכרמל. יש מערות בראש הכרמל שיתחבא האדם בהם: | ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים. ואם יחשבו להסתר בקרקע הים: | את הנחש. הוא התנים הגדולים אשר בים והוא לויתן ויונתן תרגם ואם ידמון וגו’. ונסי ימא הם איי הים: 9:4: ואם ילכו. גם אותם שילכו בשבי כאותם שהלכו למצרים יוחנן בן קרח ואשר עמו שהלכו שם מרצונם וחשבו להנצל שם מהרעב ומהחרב ועברו על דברי ירמיהו ושם השיגתם החרב כמו שאמר להם ירמיהו: 9:5: ואדוני ה’ הצבאות. הוא שהוא אלהי הצבאות צבאות מעלה ומטה ובידו הכל הוא יחריב ארצם והוא הנוגע בארץ ותמוג כמו שאמר למעלה תרגז הארץ ורגוז הארץ הוא הרעש ובמקום הרעש יהיו מים כמו שפירשנו למעלה וזהו שאמר ותמוג הארץ שהוא מסיסת הארץ במים כמו ברביבים תמוגגנה. והוסיף עוד ואמר ועלתה כיאור כולה ואמר ואבלו כל יושבי בה כלומר ישחתו ויאבדו כל יושביה ולמעלה אמר ואבל כל יושב בה לשון יחיד דרך כלל והנה אמרו ואבלו כל יושבי בה לשון רבים דרך פרט: | ועלתה כיאור. ולמעלה אמר ועלתה כאור בהעלם היו”ד: | ושקעה. ולמעלה ונשקה: 9:6: הבונה בשמים מעלותיו. כתיב מעלותו בלא יו”ד הרבים וקרי ביו”ד וכמוהו רבים והשמים הוא כלל לכל הגלגלים והנה הוא בנה מעלות בשמים והם ט’ גלגלים שהם זה למעלה מזה: | ואגדתו על ארץ יסדה. ואגדה הוא האש והרוח והמים שהם לאגדה אחת זה למעלה מזה והם על הארץ והנה זכר יצירת כל העולם מעלה ומטה והטעם איך לא יראו מפניו ואיך יוכלו להסתר מנגד עיניו והוא ברא כל העולם ושופט ומשגיח על הכל כמו שאמר ה’ צבאות והוא ברא הכל וישחית הכל כשירצה היא הארץ אשר יסדה על מכוניה והיושבים עליה אם ירבו לחטוא ישחית בנינו כמו שעשה במבול ובסדום ועמורה והנה הכל בידו כחומר ביד היוצר שיעשה כלי וישחיתהו ויעשה כלי אחר כן הוא יתברך ישחית בנינו כשירצה ויעשה בהם דבר והפכו גם בקיום העולם עשה הפכים כמו שהוא קורא למי הים וישפכם על פני הארץ כמו שפירש למעלה והחכם רבי אברהם בן עזרא ז”ל פירש בשמים האויר המעלות הם שלשה היסודות שהם גלגלים זה למעלה מזה ואגודתו הם החיים על ארץ יסדה שהם האגודות: 9:7: הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל. כבני כושיים שהם עבדים והם השחורים מבני כוש בן חם שהם נמכרים לעבדים כן היה ראוי שתהיו אתם עבדים לי כי מבית עבדים קניתי אתכם והעליתי אתכם מארץ מצרים: | ופלשתיים מכפתור וארם מקיר. זה נפרש בענין תמה וכי העליתי פלשתים וארם מגלותם כמו שהעליתי אתכם מארץ מצרים כי אני הגליתי אותם מארצם בעבור אהבתכם לפי שהיו שכניכם והרעו לכם מאד והגליתי אותם מארצם ואחר כך לא העליתי אותם מגלותם כמו שהעליתי אתכם מגלותכם ואף על פי שעדיין לא גלו ארם ופלשתים כשנאמרה נבואה זאת כי ארם גלו בימי אחז שהגלה אותם מלך אשור אל קיר כמו שכתוב ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה ויגלה קירה וכן התנבא זה הנביא על גלותם כמו שאמר וגלו עם ארם קירה ופלשתים גלו בימי צדקיהו כמו שכתוב בספר ירמיהו שהתנבא הוא על חרבנם ועל גלותם אף על פי כן זכרם הנבואה כן כי דברי הנבואה הם במקומות רבים עבר במקום עתיד שהרי הוא כאלו נעשה כי דברי האל יתברך אמת ופירוש מכפתור פלשתים שהגלתי מכפתור כי פלשתים וכפתורים אחים היו כמו שאמר אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים וכן כתוב בנבואת ירמיהו על פלשתים כי שודד ה’ את פלשתים שארית אי כפתור ואמר פלשתים שגלו מכפתור העליתי אותם מגלותם אחר כן וכן ארם העליתי אותם מקיר אחר שגלו אליה כמו שהעליתי אתכם מגלותכם ממצרים זהו הפירוש הנראה לי בפסוק הזה כי קשה הוא לפרשו. ואכתוב גם כן מה שפירשו בו המפרשים והבוחר יבחר לו הטוב רש”י ז”ל פירש הלא כבני כושיים למה אמנע מלהפרע מכם אחרי שאינכם שבים אלי הלא מן בני נח באתם כשאר האומות ככושים אשר אינם שבים אלי ונדמיתם להם כענין שנאמר היהפוך כושי עורו וגו’ גם אתם תוכלו להטיב הלא בטובתי תחלה בחרתי בכם והיא ההוצאה שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ומה לי בכך אף פלשתים כן הוצאתים מכפתור כשבאו כפתורים על העוים כענין שנאמר והעוים היושבים בחצרים עד עזה וגומר כבשו גם את בני עזה ושאר סרני פלשתים היושבים תחתיהם והוצאתים מידם ואף על פי כן לא עשיתים לי לעם: | וארם מקיר. וכן אני עתיד להעלות ארם מקיר שסנחריב הגלה אותם מארצם לשם ולקץ הימים כשתבטל מלכות אשור יצא משם והחכם רבי אברהם בן עזרא כתב כן אמר יפת כי נשי הכושיים הם הפקר ואין איש מהם יודע מי אביו ואתם בני אב אחד הייתם ואינכם כמו פלשתים מכפתור וארם מקיר שהתערבו זה בזה ויתכן כי טעם הלא את ישראל העליתי הנה דבר ידוע כי אני אביכם וכן אמר משה הלא הוא אביך קנך ומ”ם מארץ ישרת בעבור אחר וככה הוא העליתי אתכם ממצרים ומפלשתים ומכפתור וארם מקיר ואאז”ל פירש הלא כבני כושיים אתם שאינם משתנים בעורם כל ימיהם כך אינכם סרים מדרכיכם הרעים הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים משעבודם ופלשתים מכפתור באו להם המשחיתים שהחריבו אותם וכן אמר בתורה והעוים היושבים בחצירים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם אם כן נראה שהעוים בחצרים וגבולם היה עד עזה ועזה מערי פלשתים והכפתורים היוצאים מכפתור השמידום וכל הנבואות שאמר מהממלכות והאומות באותה הפרשה לימים רבים ושנים ארוכים היו וכן וארם מקיר מקיר בא תגלת פלאסר שהגלם שם כמו שאמר ויעל מלך אשור אל דמשק וגומר וכן אמר בתחילת נבואה זו שהיא נבואת עמוס וגלו עם ארם קירה וכן אמר בכאן ופלשתיים מכפתור כי פלשתים מכפתור בא להם השודד וארם מקיר בא להם השודד כמו כן ויונתן לא חדש בזה הפסוק דבר אלא שתרגם כבני כושיים כבנין רחימין כושיים נכתב בשני יודי”ן ונקראת הראשונה וכן ופלשתיים: 9:8: הנה עיני ה’, בממלכה החטאה. הוא מלכות אפרים כי כל המלכים היו רעים וחטאים מירבעם בן נבט עד הושע בן אלה: | והשמדתי אותה. פירוש המלכות אשמיד שלא יהיה עוד מהם מלך אבל בית יעקב לא אשמיד: 9:9: כי הנה אנכי מצוה. זה אני גוזר עליהם שאניע אותם בכל הגוים כאשר ינוע בכברה כמו שינוע גרגיר החטה בכברה כשכוברים אותה ויפול לארץ העפר והפסולת שבה והגרגרים הטובים שהם גסים ישארו למעלה וכן הצרורות שבה שהם גסים והם מתנועעים בכברה אילך ואילך כשכוברין אותה כן ישראל יתנועעו ויטלטלו בכל הגוים ולא יפלו לארץ אלא חטאים שבהם הדומים לעפר ולפסולת שאין להם תקוה בגאולה ולא ישובו מחטאתם אותם יפלו לארץ והאחרים החיים שיהיו בזמן הגאולה וכן אותם שימותו בגולה ומתו בתשובה כלם יראו הגאולה וישובו לארצם ולא יפלו לארץ: 9:10: בחרב ימתו כל חטאי עמי. על אותם חטאים שבדורו אמר הנביא ולא כל החטאים כי רבים מהם גלו אלא החוטאים שהיו אומרים לא תגיש ותקדים בעדינו הרעה שהיו מתיאשים מן הפורענות והיו אומרים לא תקרב ותמהר בעדינו הרעה ונעשה כתאות לבינו ואם תבא הרעה לא תבא בעבור מעשינו אלא מקרה הוא בעולם כמו שאמר בתורה והלכתם עמי בקרי:
פירוש מלבי”ם
7:1: כה הראני ה’, כבר אמר למעלה (סי’ ד’) שה’ העניש אותם בחמשה מיני עונשים כדי שישובו בתשובה והם לא שבו אל ה’, ושלשה עונשים הראשונים היו ע”י רעב שהביא עליהם ושנים האחרונים היו ע”י דבר וחרב, ואחר שבכל אלה לא שבו היה מדת הדין מתוחה כנגדן לכלותם, כמש”ש לכן זאת אעשה לך ישראל וכו’ וכמו שפרשתי שם, וספר פה איך הראהו ה’ את העונשים יוצאים מכח אל הפועל, ונצטיירו בציורים שונים במחזה הנבואה, ותחלה הראהו ה’ עונשי הרעב, שחשב למעלה שהיה תחלה מניעת הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר ואח”כ היה שדפון וירקון ולבסוף בא הגזם שהוא מכת הארבה שהיה המכה האחרונה בגזרת הרעב. הראהו ה’ והנה יוצר גובי, שהוא הארבה, בתחלת עלות הלקש, הלקש הוא המטר המאוחר הנקרא מלקוש, והתבואה הגדלה על ידי המלקוש נקראת לקש, וראה שכאשר התחיל הלקש לעלות ולגדל יצר ה’ את הארבה להשחית את התבואה הגדלה, וספר שהלקש בא אחר גזי המלך, אחר העת שגוזזים את צאן המלך שהוא באמצע הקיץ, אז גדל הלקש, כי נתאחרה התבואה בעת ההיא מפני עצירת גשמים, ואז בא הארבה: 7:2: והיה אם כלה, כאשר ראיתי בנבואה כי קרוב הדבר שכלה לאכול את עשב הארץ, ושעוד מעט לא ישאיר מאומה, ואומר ה’ סלח נא אז בקש שה’ יסלח עונם ועי”כ תבוטל הגזרה כי עבר אדם עבירה הפעם ראשונה ושניה ושלישית מוחלין לו, וזה היה העונש השלישי, ובאר הטעם כי מי יקום יעקב, ור”ל שלא יהיה לו תקומה מפני הרעב, אחר כי קטן הוא, וכן שא”א שיקום ויתחזק במע”ט אחר שקטן הוא במדרגתו: 7:3: נחם ה’ על זאת, וע”י תפלת הנביא נתבטלה הגזרה: 7:4: כה הראני ה’, הראה לו שני גזרות האחרונים שהם דבר וחרב, וצייר את הגזרה שקורא לריב באש, שהחרב והדבר נדמו כאש אוכלת במחנה, וכמש”ש ותהיה כאוד מוצל משריפה, ותאכל את תהום רבה שמבואר שם שתחלה אכלה את היורדים למצרים לעזרה כמ”ש שלחתי בכם דבר בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם, שמצרים עמוקה כתהום נגד א”י, וגם שהליכתם למצרים יכנה הנביא בל’ ותשפילי עד שאול (ישעיהו נ״ז:ט׳), ואח”כ ואכלה את החלק שמשם בא הדבר והחרב לא”י כמבואר למעלה שא”י הוא חלקם ונחלתם: 7:5: (ה-ו) ואומר חדל נא, עתה לא היה יכול לומר סלח נא, כי בפעם הרביעית אין מוחלים לו, רק בכ”ז בקש שיחדל מהעניש מצד שלא תהיה להם תקומה, וה’ נחם ובטל גם גזרה זאת: 7:7: כה הראני ה’, עתה הראה לו במחזה שה’ נצב על חומת אנך ובידו אנך, ראה בזה שני דברים, אחד חומת אנך היינו חומה שנבנתה במדה ובפלס, והוא ציור אל כלל הבריאה שברא ה’, שהיא החומה המקפת את כל המציאות, שנבנתה במדת הדין ובאנך המשפט, כי פלס ומאזני משפט נטוים על כלל המציאות שהכל נברא כפי המשפט והכל ערוך במדת הדין ובהשגחה הכללית, שהשגיח ה’ על כלל המציאות בדין ובמשפט, וה’ נצב על חומה זו משגיח עליה בהשגחה כללית כפי הדין, וזאת שנית ראה כי בידו אנך, שהגם שכבר נגמר הבנין, בכ”ז מחזיק את האנך בידו למדוד מחדש, והיינו שחוץ מן ההשגחה הכלליית הערוך מששת ימי המעשה ישגיח בכל עת השגחה אישיית להעניש את החוטאים בהשגחה מיוחדת כפי המשפט הפרטיי לפי העת ולפי הנדונים: 7:8: ויאמר ה’ אלי מה אתה רואה עמוס, באשר ראה שני דברים, חומת אנך, והאנך אשר ביד ה’, שאל אותו מה אתה רואה, ר”ל מה הדבר אשר הוא חידוש בעיניו במחזה הזאת, ואומר אנך ר”ל החומה של אנך אינה לפלא בעיני כי ידעתי שהכל ערוך במדה ובמשקל ובמדת הדין, רק אני רואה ומתפלא על האנך אשר בידך שאתה אוחז אחר גמר הבנין, שזה מורה שאתה רוצה להעניש איזה אומה במשפט הפרטי ובהשגחה המיוחדת אשר אין לה קשר עם המשפט הכללי המיוסד בכלל המציאות זה אני רואה ומדקדק עליו, ויאמר ה’ הנני שם אנך בקרב עמי ישראל, ר”ל שלא אניח אותם שישפטו על פי קו הדין הכללי שבו לא ישקיף על הפרט, לשפוט כל איש ואיש ביחוד רק דן את כל העולם בכלל, וכן מצד הדין הכללי יעבור לפעמים על העון והעונש אם אין הזמן הכללי מסכים אל הרעה, כי בצד הדין הכללי תבא הרעה לפי הסדרים הטבעיים והערך המערכיי הקצוב בהנהגה הכללית וימתין על העת המוכשר לזה כפי סדר העולם וכפי המערכת, אבל אני שם אנך חדש ומדה מיוחדת המודדת כפי ההשגחה הפרטיית, וזה יבדל מן האנך הכללי של חומת אנך בשני דברים, א] שאני שם אנך בקרב עמי ישראל לשפוט כל איש ואיש ביחוד ע”י ההשגחה האישיית ומשפט הפרטי, ב] שלא אוסיף עוד עבור לו, שאף שלא יוכשר הזמן אל העונש לפי סדר העולם הטבעי לא אעבור את העונש לזמן המוכשר לזה, כי אמדוד להם כפעלם ע”פ ההשגחה הפרטיית: 7:9: ונשמו, ועי”ז נשמו במות ישחק הם הבמות שעשו לעגלים, וקראם ישחק מלשון שחוק ולעג, ומקדשי ישראל שהם המקומות המקודשים אצלם בבית אל ובדן יחרבו, וקמתי על בית ירבעם בחרב, שהגם שירבעם ימות כדרכו, ביתו יסופו בחרב, שהוא זכריה בן ירבעם שהומת ע”י שלום בן יבש: 7:10: וישלח אמציה, יען שנבא על הבמות והמקדשים חרה אף כהן בית אל, ושלח אל ירבעם לאמר קשר עליך עמוס, ר”ל שעל ידי שנבא שירבעם ימות בחרב הוא מעורר קשר על המלך, שעי”כ יעמדו העם על המלך להמיתו אחר שכן יעד הנביא ע”פ ה’, כמו שיהוא התקשר ע”י נבואת הנביא והרג את מלכו, ולבל יירא ירבעם מלהרגו מפני שהעם יריבו בעדו, הוסיף לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו, לאמר שהוא מדבר דברים כאלה שגם הארץ לא תוכל לסבול נבואותיו, כי נבא פורעניות גם על העם עד שגם העם יסכימו על הריגתו, ובאר דבריו נגד מ”ש קשר עליך עמוס, מפרש. 7:11: כי כה אמר עמוס בחרב ימות ירבעם, ור”ל שכה אמר עמוס מדעת עצמו, וע”י שאמר שירבעם ימות בחרב הוא קושר קשר כנ”ל, ונגד מ”ש לא תוכל הארץ להכיל את דבריו, פירש כי אמר שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, ובאמת כל זה היה שקר כי הוא לא אמר שירבעם ימות בחרב, רק נבא על בית ירבעם לא על ירבעם עצמו, וא”כ לא קשר קשר על המלך, וגם לא הזכיר כלל שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, ואמציה בדא זאת מלבו, וכבר בארו חז”ל שירבעם לא קבל לה”ר הזה ולא האמין לאמציה כי שקר דבר: 7:12: ויאמר אמציה, כאשר ראה כי לא יכול להרגו ע”י המלך רצה להפחידהו שיברח מן הארץ, ואמר לו חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה כי בכאן אתה בסכנה שלא יהרגך המלך, וחוץ מזה לא תפעל פה מאומה בנבואתך, שאם אתה מתנבא כדי שתאכל לחם ע”י נבואתך, הן שם תאכל לחם, כי שם יחזיקו ידי הנביאים בלחם לא פה, ואם תנבא בעבור הנבואה עצמה להוכיח את העם ולהחזירם למוטב, גם זה לא תשיג פה, רק בארץ יהודה שם תנבא, ר”ל שם יניחו אותך לנבאות וישמעו לקולך לא פה: 7:13: ובית אל לא תוסיף עוד להנבא, לא בעבור שתאכל לחם כי מקדש מלך הוא, בבית אל נמצא בית המקדש של המלך, ר”ל בית העגלים שהקדישו המלך למקדש לעבוד שם עבודתו, ולא יפרנסו את הנביאים המנבאים נגד העגלים, וכן לא בעבור שאתה רוצה לישר את העם, כי בית ממלכה הוא ולא יקבלו מוסר רע באזני העם: 7:14: ויען עמוס, לא נביא אנכי, ר”ל בל תחשוב שאני מנבא בעבור הנבואה שאני רוצה שיהיה לי שם בין הנביאים, כי לא נביא אנכי ולא בן נביא, ר”ל שאין זה אומנותי ולא אומנות אבותי, וכן בל תחשוב שאנבא בעבור לחם כי יש לי פרנסה בלא זה, כי בוקר אנכי ויש לי בקר רב ומקנה, ואני בולס שקמים ויש לי יער צומח עצים, ואיני צריך ללחם: 7:15: ויקחני ה’, רק ה’ לקחני ובחר בי נגד רצוני, ויאמר אלי לך הנבא אל עמי ישראל, ששלחני בשליחות רק אל ישראל שהם עשרת השבטים לא אל שבט יהודה כדבריך: 7:16: ועתה שמע דבר ה’, אולם עתה נאמרה לו נבואה חדשה שלא נבא מקודם, והוא שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, וז”ש עתה שמע כי זה נבואה שנתחדשה לי עתה לא ידעתיה מקודם, אתה אומר לא תנבא על ישראל שלא אנבא נבואה עתידה מהעתיד לבא עליהם, וגם אם כונתך רק להוכיחם ולהחזירם למוטב לא תטיף (הטפה קטנה מנבואה) מצד שהם בית ישחק וישחקו וילעגו על תוכחתך: 7:17: לכן כה אמר ה’ אשתך בעיר תזנה וזה מדה כנגד מדה, כי ישראל בעבדם אלהים אחרים יתדמו כזונה הזונה מעל אלוף נעוריה, ואני רציתי להשיבם לה’ ואתה תזנה אותם לאלהים אחרים, וכן תזנה אשתך, ולא שתלקח בשבי ושם תזנה רק בעיר תזנה, והוא כי בעת שנהרג זכריה בן ירבעם ועמד שלום בן יבש רצה לבטל את עבודת העגל (כמ”ש בהושע, ששלום וכן הושע בן אלה רצו לבטל את העגלים, ועי”כ היה מרד ומלחמה בין כתות העם זה בזה) ואז ברח הכהן ומת בח”ל ובניו ובנותיו נהרגו ע”י המלך, ואשתו היתה זונה ומופקרת, והסוף יהיה שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, כי אז נחרצה הגזרה, ומבואר בישעיה סי’ ז’ שנאמר אז לעמוס שזה יהיה אחר ששים וחמש שנה ולא כתבו בפי’ מפני היראה, ורמז אותו במלת הס כמו שית’ בסי’ הבא: 8:1: כה הראני ה’ גם זה מדבר הנביא אל אמציה, אמר לו שמה שנאמר לו בנבואה שישראל גלה יגלה, הראהו אותו במחזה, שהציור שנצטייר במחזה לפני הנביא מורה שהגזרה נחרצה ותבא עכ”פ, ובאר המחזה שחזה בזה, שה’ הראהו כלוב קיץ, הכלוב הוא כלי שמיוחד להניח בו עופות אשר יצוד הציד, כמ”ש ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה, והקיץ הם תאנים היבשות ודרך להניח אותם בסל לא בכלוב, וראה שהניחו התאנים בכלוב: 8:2: ויאמר מה אתה רואה, ר”ל מה הוא החידוש בעיניך במראה זאת, כלוב קיץ ששני אלה מופלאים איך יניחו קיץ בכלוב, והשיב לו שהקיץ וכן הכלוב מורים על העתיד לבא על ישראל, שהקיץ מורה כי בא הקץ אל עמי ישראל, שכמו שהקיץ הוא סוף אסיפת הפירות וא”א להעביר את הזמן, כן בא הקץ האחרון אשר לא אוסיף עוד עבור לו ולא ישתנה ולא ידחה לזמן אחר: 8:3: והילילו שירות היכל ביום ההוא, השירות שהיו משוררים בהיכל האלילים יתהפכו ליללה כי עבורם בא הפורעניות, ומה שהונחו בכלוב שהוא כלי מיוחד להניח בו עופות הנפגרים, בא לרמז כי רב הפגר, שיהיה הפגר רב כפגרי עופות הנצודים עד שיונחו בכל מקום, ולא ישארו כולם בכלוב רק השליך מן הכלוב, שכן ראה הכלוב ריק בלא עופות, ר”ל שתהיה נבלתם כסוחה בקרב חוצות, הס, מלה זאת אין לה באור, ונראה שהיה להנביא עוד דבר אחד לגלות וירא לגלותו מפני הסכנה, ואמר הס צריך לשתוק ושלא לגלות הדבר, והדבר שהעלימו הנביא עתה פירש אותו(ישעיה סי’ ז’) במ”ש ובעוד ששים וחמש שנים יחת אפרים מעם, שפירושו בעוד ששים וחמש שנים מעת שהתנבא עמוס שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, שמעת ההיא עד גלות עשרת השבטים היה ס”ה שנה, ולא מצאנו בדברי עמוס שהגביל הזמן בפירוש כי נצטוה שלא לגלות בבאור, רק ברמז, ומסרו בקבלה לבני הנביאים, ואמר הס ר”ל צריך לשתוק, ובחר במלה זאת שמספרו ס”ה, שבו רמז שבעוד ס”ה שנים כמנין הס יהיה הדבר הזה, והטעם שלא גלה את הזמן בפירוש, הוא כי הנביא שינבא על פורעניות עתידה בלא זמן לא ירע זה בעיני העם, כי יודעים שהיעודים הרעים ישתנו לפעמים או יאריך זמנם בהשתנות מעשה העם לטובה, כמ”ש החזון אשר הוא חוזה לימים רבים (יחזקאל י”ב), אבל אם מגביל זמן מבורר זה מורה שהזמן קרוב ושלא ישתנה הדבר בשום אופן, ולא רצה ה’ שיאמר זאת בגלוי, ואמר מלת הס, לרמוז שיש בכאן סתר ששותק ממנו, וגם רמז הזמן במספר הס, ומסרו לבני הנביאים בקבלה, וישעיה שהיה בימי אחז שהיה קרוב אל הזמן פירש את הדבר שמלת הס פירוש שבעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, ויהיה רב הפגר בכ”מ: 8:4: שמעו נא זאת, חוזר למה שהתחיל שאמר על שלשה פשעי ישראל וכו’ על מכרם בכסף צדיק שנחתם גז”ד בעבור שעשקו עניים ואביונים, אמר שישמעו זאת השואפים ומתאוים לבלוע את האביון, ולשבית עניי ארץ שהם משתדלים שהעניים ישבתו ממלאכתם שישמרו שנת השבת והשמטה כמו שיבאר: 8:5: לאמר נגד השואפים אביון שהאביון אין לו שדה, וכל פרנסתו מלקט שכחה ופאה, הם אומרים מתי יעבר החדש שהוא חדש הקציר שבו מתפרנסים ממתנת עניים, או שפירוש מתי יהיה החדש מעובר שיעבור ניסן מזמנו שאז קציר השעורים מתאחר מפני העומר ויחסר להאביון מזונו, ואז נשבירה שבר ביוקר, ומתי יבא השבת שהיא שנת השמטה וזה נגד מ”ש ולשבית עניי ארץ, שהעני שיש לו שדה הם מצפים על שנת השמטה שאז אין לו תבואת שדהו ואז ונפתחה אוצרות בר וניקר את השער, ואז נמכור כפי חפצנו, ויהיה האונאה בג’ דברים, א] להקטין את האיפה, ב] להגדיל את השקל, ג] לעות מאזני מרמה שהוא אונאת המשקל ע”י המאזנים: 8:6: לקנות, עד שיחסר להדלים לחם ואז נקנה אותם בכסף לעבדים, ואת האביון שגרוע מדל נקנה בעבור נעלים ר”ל בדבר מועט, ואז לא נמכור עוד בר שהיא תבואה נקיה רק נשביר מפל בר הפסולת הנופל מהכברה גם בעד זה נקבל מחיר רב: 8:7: נשבע ה’ בגאון יעקב, היינו בשם קדשו הנכבד שבו היה תלוי גאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם שאף אם לא אענוש אותם תיכף לא אשכח וסופם לקבל ענשם: 8:8: העל זאת, ר”ל איך אשכח מעשיהם והלא גם אם ארצה לשכוח, הארץ עצמה תרגז ממקומה לבלוע יושביה עד שיאכל כל יושבי בה, כי עת יקלקלו סדר הנימוס והנהגה בין אדם לאדם בהשחתה כזו תנקום הטבע בעצמה לכלות יושביה, והחוזה במליצתו צייר הפורעניות שיבא עליהם בשלשה ציורים מליציים, א] ברוגז ורעש הארץ, ב] ביאור השוטף ומכסה את הארץ, ולקח הציור מיאור נילוס המכסה את האדמה והוא נתגדל ע”י הגשמים היורדים על הרי ארץ כוש (אביסיניאן) שהאדים העולים בארץ מצרים נגרשים אל הרי כוש ושם ישטפו מים מן ההרים וישובו ויכסו את מצרים, שעז”א ועלתה כאור כולה, קורא היאור אור ע”ש הגשמים הבאים מן האויר, ובעת עליית היאור יגרשו מימיו רפש וטיט עד שישקעו ואז ינוחו המים, והנמשל שתחלה התהוה מרד נגד מלכם הושע בן אלה כמו שבארתי בהושע בכ”מ, וזה משל רעש הארץ שבא מתוכו, והמורדים הלשינו למלך אשור שקשר עליו הושע ושלח מלאכים אל סוא מלך מצרים, וזה משל אור המטר היוצא מן הארץ לכוש, ועי”ז בא עליהם מלך אשור כנחל שוטף כמ”ש הנני מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור וכו’, ויגרש רפש וטיט ושטף את הארץ, ואז נשקעה ע”י שהגלה יושביה, כמו שהמליץ ביחזקאל סי’ ל”ב אז אשקיע מימיהם וכו’ על שלא נמצא שם רגל אדם ובהמה, ע”י שוממות הארץ וחורבנה. 8:9: והיה ביום ההוא והבאתי את השמש בצהרים, עתה תפס ציור ג’ שיתהוה חשך בארצם, בין מלמעלה שיבא השמש והוא משל אל הסתלקות ה’ מאתם ואל שיחשך מזלם והצלחתם, וגם והחשכתי לארץ שיהיה חשך מצד הארץ מלמטה שיהיה ענן וערפל שזה מיוחס אל הארץ, וזה משל אל שיסכל עצתם ויכשיל גבורתם, ושניהם יהיו שלא כטבע וכסדר העולם ועז”א בצהרים ביום אור: 8:10: והפכתי חגיכם לאבל, בחג אין מתאבלים על העבר רק על דבר ההוה והעתיד שע”ז יצוייר אבילות תמיד, ושיריכם לקינה הקינה היא רק על העבר, והעליתי על כל מתנים שק השק ילבשו לתפלה ולצום על צרה הוה או עתידה, ועל כל ראש קרחה הקרחה הוא על העבר, ר”ל שיקוננו ויקרחו על העבר, ויאבלו וילבשו שק על ההוה והעתיד. | ושמתיה כאבל יחיד כמי שמתאבל על בן יחיד שלא נשאר לו בן אחר שיתנחם בו, ומוסיף ואחריתה כיום מר כי מי שמת בנו מתנחם עדיין במה שהוא עצמו חי, אבל אחריתה יהיה כיום המות שאז אבדה כל תקוה: 8:11: הנה ימים באים, נגד מה שיאמר בפסוק י”ג שביום ההוא של הגלות יתעלפו בצמא על שלא רצו לשמוע בקול ה’, יקדים לאמר שעוד יבואו ימים שהרעב שאשלח אז בארץ לא יהיה רעב ללחם והצמאון לא יהיה הצמאון למים כמו ביום הגלות, רק הרעב והצמאון יהיה לשמוע את דבר ה’ וזה היה בבית שני, שדבר ה’ היה יקר בימים ההם, כי אחרי הנביאים האחרונים נסתם חזון, ועדיין היה ביניהם רוה”ק והיו משתמשים בבת קול, והיו דורשים אחרי דבר ה’ וצמאים לשמוע דבריו: 8:12: ונעו ואחרי הימים האלה ינועו מים עד ים היינו מים הדרומי עד ים המערבי, ומצפון ינועו עד מזרח, כי יתפזרו לארבע רוחות השמים, ובכל המקומות שינועו שם בגלות ישוטטו לבקש את דבר ה’ ולא ימצאו כי אחר החורבן נפסק גם הבת קול והופעת דבר ה’: 8:13: ביום ההוא, ר”ל כל זה יהיה בימים הבאים לעתיד אבל ביום ההוא שדבר ממנו למעלה שאמר והילילו שירות היכל ביום ההוא, והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים, שהוא ביום המיועד לגלות עשרת השבטים בעוד ששים וחמש שנה. לא הזקנים ודורשי ה’ יצמאו, ולא יהיה הצמיאה לדבר ה’, רק הבתולות היפות והבחורים תתעלפנה בצמא ממש למים, כי הם אינם צמאים לדבר ה’, רק הם. 8:14: הנשבעים באשמת שומרון בעגלים שעשו מלכי שומרון, ונשבעים בעגל שבדן ובדרך של באר שבע שדרך שם היו הולכים לבית אל, וע”כ יפלו ולא יקומו, כמ”ש בתחלת דבריו נפלה ולא תוסיף קום, ובאר הדבר כי כה אמר ה’ דרשוני וחיו ואל תדרשו בית אל וכו’ ובאר שבע לא תעבורו: 9:1: ראיתי את ה’ נצב על המזבח, כבר אמר (למעלה ג’ י’) כי ביום פקדי פשעי ישראל ופקדתי על מזבחות בית אל ונגדעו קרנות המזבח, ובארתי כי הושע בן אלה רצה לבטל עבודת העגלים ובטל השומרים שהיו שומרים שלא יעלו ישראל לרגל וגדע קרנות המזבח, ועי”ז עמד מרד בין העם ונחלקו לשתי כתות, וזה היה סבה שהלשינו את הושע לפני מלך אשור ויעצרהו בבית כלא ויצר על שומרון ועי”ז הגלה אותם, וכמו שהתבאר אצלי בפי’ הושע בכ”מ וצייר שדבר זה היה בהשגחת ה’, כאילו ה’ נצב על מזבח שבבית אל, ויאמר הך הכפתור הוא משקוף בית המזבח שהיה עליו כמין כפתור, ועי”ז ירעשו הספים ונהרס בית המזבח והוא עצמו מ”ש ונגדעו קרנות המזבח, ובצעם בראש כולם עי”ז נבצעו כולם ונתחלקו לכתות שונות, וזה היה בראש ר”ל ראשית מפלתם, כי אחריתם אחרית המהומה יהיה שאהרוג אותם בחרב ע”י מלך אשור, לא ינוס להם נס שלא ינצלו ע”י ניסה, וגם מי שיפלט מחרב אויב לא ימלט כי תשיגהו החרב אח”כ כמו שמפרש: 9:2: אם יחתרו, מפרש מ”ש אל ינוס להם נס, שלא יועיל להם כל אופני הניסה, אם יעשו מחתרת בחפירה עמוקה כשאול להסתתר שם, משם ידי תקחם ואמסרם ליד אויב, ואם יעלו השמים, ר”ל לראש ההרים הגבוהים אשר ראשם בשמים, משם אורידם ליד האויב: 9:3: ואם יחבאו בראש הכרמל ששם היו מחילות רבות ומערות גדולות היו מסתתרים שם, משם אחפש אנכי אותם ולקחתים ע”י האויב, ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים, ר”ל באיים השוממים והמפורדים בים שאין בני אדם מגיעים לשם משם אצוה את הנחש, כי שם מצויים נחשים והם ינשכו אותם: 9:4: ואם ילכו בשבי, זה פי’ למ”ש ולא ימלט להם פליט גם הפלטים שישאיר האויב בחיים ויקחם לשבי גם הם לא ימלטו מחרב, כי משם אצוה את החרב, ששם יגזור עליהם שמדות והריגות, ולא שאניחם שם ביד המקרה רק תהיה השגחתי עליהם, אבל מה שאשים עיני עליהם יהיה לרעה ולא לטובה, שאשגיח עליהם להענישם עונש השגחיי: 9:5: וה’ צבאות הנוגע בארץ ותמוג, נגד מ”ש למעלה (ח’ ח’) העל זאת לא תרגז הארץ, שמרמז על המרד שנתהוה ביניהם, והלשון מורה שהארץ רגזה מעצמה, יאמר פה שזה היה ע”י ה’, שמרד העם שהמשיל לרוגז הארץ, ושטיפת האויבים את העם לגולה שהמשיל לעליית היאור המכסה את הארץ, כ”ז לא היה מקרה, רק ע”י ה’. הוא נוגע בארץ ותמוג ונעשה המרד. כמ”ש ראיתי ה’ נצב על המזבח, וכן ע”י ה’ עלתה כיאור כולה וכסוה האויבים כנ”ל שם כ”ז היה ע”י השגחת ה’: 9:6: הבונה בשמים מעלותיו, הוא עפמ”ש נוטה שמים כיריעה המקרה במים עליותיו וכו’ יסד ארץ על מכוניה, והתבאר אצלי בפי’ מעשה בראשית, כי אחר שתחלה היה העולם כולו מים במים ברצות ה’ שתתגלה היבשה נטה שמים כיריעה, היינו מה ששם בטבע המים שיעלו באדים אל הרקיע שהוא עגול הנשימה, ושם נפרדו המים אשר היו מעורבים עם האויר ונשארו בעיגול הנשימה, כמ”ש המקרה במים עליותיו, שהוא החק ששם אל המים שיעלו עד שם ושם ישארו צרורים בעבים, ועי”ז נתגלה היבשה וההרים עלו מתוך התהום, שעז”א יסד ארץ על מכוניה, וז”ש שבנה בשמים מעלותיו וששם הוא עליית האדים והמים, ועי”כ אגודתו על ארץ יסדה נאגדה היבשה, ושם לים גבול בל יצא מן האגד ולחוץ, והוא בעצמו אשר עצר בעד המים בל יכסו היבשה, הוא הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ויחזור העולם שיהיה מים במים, כמו שעשה בדור המבול שירד הגשם מן השמים ויכסו המים את היבשה, בענין שהעושו יגיש חרבו להשיב את הבריאה אל רחם התהו: 9:7: הלוא כבני כושיים, אחר שנבא פורעניות, סיים את ספרו בדברי תנחומין, אומר אתם מיוחדים לי כבני כושיים שהם מצויינים ונכרים תמיד ומיוחדים לאבותיהם ע”י שחרות עורם, שהגם שיגלו ויתערבו בין עמים אחרים בל יתערבו עמהם, כן אתם הגם שתגלו ותתערבו בין העמים תמיד תהיו נכרים כי אתם לי. כי אתם בני ישראל, וכל רואיהם יכירום כי הם בני אל חי, ומביא ראיה לזה הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים שהגם שהייתם במצרים ימים רבים גולים ומשועבדים, בכ”ז לא התערבתם עם המצריים והעליתי את ישראל מופרד וניכר בשמו וביחוסו, אבל הכי פלשתים (העליתי) מכפתור וארם מקיר בתמיה? פלשתים שנכבשו בימים קדמונים ע”י הכפתורים כמ”ש והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם, ואח”כ חזרו הגולים לארץ פלשתים כמ”ש כי שודד ה’ את פלשתים שארית אי כפתור, בכ”ז הכי העליתי את פלשתים, או כשאעלה את ארם מגלותם לקיר (שלשם הגלה אותם מלך אשור) וכי אעלה את ארם, הלא בגלותם יתערבו עם העמים ויתבטלו בתוכם ולא יהיו עוד פלשתים וארמים רק כפתורים ואנשי קיר, כי כבר חדלו מהיותם הגוי אשר היו מקודם שגלו, רק ישראל נשארו ישראל ולא התחתנו ולא התערבו עמהם, כמ”ש ונודע בגוים זרעם וכו’, ובאר הדבר. 9:8: הנה עיני ה’ בממלכה החטאה, בעת ישים ה’ פניו להעניש את ממלכה על חטאתיה, אז והשמדתי אותה מעל פני האדמה תשמד האומה ההיא ותחדל מהיות עם, אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב, שהם הגם שיעניש ה’ אותם לא ישמד עצמותם ויהיו תמיד בית יעקב נכרים במשפחותיהם ונמוסיהם: 9:9: כי הנה אנכי מצוה, באר עניני ההשגחה בזה שיניע אותם בכל הגוים עד שיהיו נעים ונדים ומפוזרים בין כל האומות שזה צדקת פזרונו בישראל כמש”פ חז”ל, שעי”כ לא יתבטלו בשום מקום וכן עי”כ לא תשלוט עליהם שום אומה לכלותם, כי יתהלכו מגוי אל גוי, זאת שנית שידמו כאשר ינוע בכברה שמניחים שם חטים ושעורים ומניעים הכברה לנקותם מן הפסולת, שהפסולת הדק נופל דרך נקבי הכברה, אבל הצרור היינו הגרעינים המלאים שצרור בהם קמח, לא יפול ארץ, וישאר בכברה, כן ע”י הפיזור והגליות יפלו מהם הרשעים ויטמעו בין האומות, אבל הצדיקים הצרורים בצרור התורה והמצוה ואחדות ישראל לא יפלו ארץ וישארו באמונתם, ומפרש ומי הוא הפסולת שיפול ארץ ויצא מן הכברה?. 9:10: בחרב ימותו כל חטאי עמי שהם הפסולת, האומרים לא תגיש ר”ל שהם אומרים שהרעה הבאה היא מקרית ולא השגחיית ע”י ה’ בעבור מעשיהם, וע”כ יאמרו שלא תגיש בעדינו הרעה, שהרעה אשר תגש לבא לא תבא בעדינו כדי להעניש אותנו, רק הוא דבר מקרה, ומוסיפים לאמר שגם לא תקדים בעדינו, שאף לא יאמינו שע”י מעשיהם תקדים הרעה לבא, כי יאמרו שביאת הרעה וזמן בואה הכל עינן מקרה, ואינה מקדמת לבא על הרשעים קודם הצדיקים שהוא כפירת ההשגחה והעונש:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | חמישה חזיונות: ארבה, אש, אנך, כלוב קיץ, ה׳ על המזבח — הסלמה לחורבן
- אפיון - מנהיגות במשבר | עמוס מתפלל: “חדל נא… כי קטן יעקב” — ה׳ מיחם; ואז עמציה כוהן מגרשו
- אפיון - קינה ואבל | קינה מילולית — שיר אבל מובנה על מת או חורבן
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: צָמֵא (Strong’s H6771) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,ישעיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“לא נביא אנכי ולא בן נביא — כי בוקר אנכי ובולס שקמים”: ניסוח חריף לזהות עצמית. עמוס מכחיש “מקצוע” — ומדגיש שה׳ שלחו.