יונה בורח — סערה ודג
פסוקים
וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־יוֹנָ֥ה בֶן־אֲמִתַּ֖י לֵאמֹֽר׃ ק֠וּם לֵ֧ךְ אֶל־נִֽינְוֵ֛ה הָעִ֥יר הַגְּדוֹלָ֖ה וּקְרָ֣א עָלֶ֑יהָ כִּֽי־עָלְתָ֥ה רָעָתָ֖ם לְפָנָֽי׃ וַיָּ֤קׇם יוֹנָה֙ לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֔ישָׁה מִלִּפְנֵ֖י יְהֹוָ֑ה וַיֵּ֨רֶד יָפ֜וֹ וַיִּמְצָ֥א אֳנִיָּ֣ה׀ בָּאָ֣ה תַרְשִׁ֗ישׁ וַיִּתֵּ֨ן שְׂכָרָ֜הּ וַיֵּ֤רֶד בָּהּ֙ לָב֤וֹא עִמָּהֶם֙ תַּרְשִׁ֔ישָׁה מִלִּפְנֵ֖י יְהֹוָֽה׃ וַֽיהֹוָ֗ה הֵטִ֤יל רֽוּחַ־גְּדוֹלָה֙ אֶל־הַיָּ֔ם וַיְהִ֥י סַֽעַר־גָּד֖וֹל בַּיָּ֑ם וְהָ֣אֳנִיָּ֔ה חִשְּׁבָ֖ה לְהִשָּׁבֵֽר׃ וַיִּֽירְא֣וּ הַמַּלָּחִ֗ים וַֽיִּזְעֲקוּ֮ אִ֣ישׁ אֶל־אֱלֹהָיו֒ וַיָּטִ֨לוּ אֶת־הַכֵּלִ֜ים אֲשֶׁ֤ר בָּֽאֳנִיָּה֙ אֶל־הַיָּ֔ם לְהָקֵ֖ל מֵֽעֲלֵיהֶ֑ם וְיוֹנָ֗ה יָרַד֙ אֶל־יַרְכְּתֵ֣י הַסְּפִינָ֔ה וַיִּשְׁכַּ֖ב וַיֵּרָדַֽם׃ וַיִּקְרַ֤ב אֵלָיו֙ רַ֣ב הַחֹבֵ֔ל וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ מַה־לְּךָ֣ נִרְדָּ֑ם ק֚וּם קְרָ֣א אֶל־אֱלֹהֶ֔יךָ אוּלַ֞י יִתְעַשֵּׁ֧ת הָאֱלֹהִ֛ים לָ֖נוּ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד׃ וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ לְכוּ֙ וְנַפִּ֣ילָה גֽוֹרָל֔וֹת וְנֵ֣דְעָ֔ה בְּשֶׁלְּמִ֛י הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑נוּ וַיַּפִּ֙לוּ֙ גּֽוֹרָל֔וֹת וַיִּפֹּ֥ל הַגּוֹרָ֖ל עַל־יוֹנָֽה׃ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו הַגִּידָה־נָּ֣א לָ֔נוּ בַּאֲשֶׁ֛ר לְמִי־הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑נוּ מַה־מְּלַאכְתְּךָ֙ וּמֵאַ֣יִן תָּב֔וֹא מָ֣ה אַרְצֶ֔ךָ וְאֵֽי־מִזֶּ֥ה עַ֖ם אָֽתָּה׃ וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם עִבְרִ֣י אָנֹ֑כִי וְאֶת־יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֲנִ֣י יָרֵ֔א אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה אֶת־הַיָּ֖ם וְאֶת־הַיַּבָּשָֽׁה׃ וַיִּֽירְא֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ יִרְאָ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑יתָ כִּֽי־יָדְע֣וּ הָאֲנָשִׁ֗ים כִּֽי־מִלִּפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ ה֣וּא בֹרֵ֔חַ כִּ֥י הִגִּ֖יד לָהֶֽם׃ וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ מַה־נַּ֣עֲשֶׂה לָּ֔ךְ וְיִשְׁתֹּ֥ק הַיָּ֖ם מֵֽעָלֵ֑ינוּ כִּ֥י הַיָּ֖ם הוֹלֵ֥ךְ וְסֹעֵֽר׃ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם שָׂא֙וּנִי֙ וַהֲטִילֻ֣נִי אֶל־הַיָּ֔ם וְיִשְׁתֹּ֥ק הַיָּ֖ם מֵֽעֲלֵיכֶ֑ם כִּ֚י יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי כִּ֣י בְשֶׁלִּ֔י הַסַּ֧עַר הַגָּד֛וֹל הַזֶּ֖ה עֲלֵיכֶֽם׃ וַיַּחְתְּר֣וּ הָאֲנָשִׁ֗ים לְהָשִׁ֛יב אֶל־הַיַּבָּשָׁ֖ה וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ כִּ֣י הַיָּ֔ם הוֹלֵ֥ךְ וְסֹעֵ֖ר עֲלֵיהֶֽם׃ וַיִּקְרְא֨וּ אֶל־יְהֹוָ֜ה וַיֹּאמְר֗וּ אָנָּ֤ה יְהֹוָה֙ אַל־נָ֣א נֹאבְדָ֗ה בְּנֶ֙פֶשׁ֙ הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֔ה וְאַל־תִּתֵּ֥ן עָלֵ֖ינוּ דָּ֣ם נָקִ֑יא כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהֹוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר חָפַ֖צְתָּ עָשִֽׂיתָ׃ וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת־יוֹנָ֔ה וַיְטִלֻ֖הוּ אֶל־הַיָּ֑ם וַיַּעֲמֹ֥ד הַיָּ֖ם מִזַּעְפּֽוֹ׃ וַיִּֽירְא֧וּ הָאֲנָשִׁ֛ים יִרְאָ֥ה גְדוֹלָ֖ה אֶת־יְהֹוָ֑ה וַיִּֽזְבְּחוּ־זֶ֙בַח֙ לַֽיהֹוָ֔ה וַֽיִּדְּר֖וּ נְדָרִֽים׃
פירוש רש”י
1:2: וּקְרָא עָלֶיהָ. אֶת קְרִיאָתִי: 1:3: לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה. יָם שֶׁשְּׁמוֹ תַּרְשִׁישׁ, וְהוּא בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אָמַר: אֶבְרַח לִי הַיָּם, שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּחוּץ לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ, יֵשׁ לִי שְׁלוּחִים כְּיוֹצֵא בְּךָ לִשְׁלוֹחַ אַחֲרֶיךָ וּלְהָבִיאֲךָ מִשָּׁם. מָשָׁל לְעֶבֶד כֹּהֵן שֶׁבָּרַח מִן רַבּוֹ וְנִכְנַס לְבֵית הַקְּבָרוֹת. אָמַר לוֹ רַבּוֹ: יֵשׁ לִי עֲבָדִים כַּיוֹצֵא בְּךָ לִשְׁלוֹחַ אַחֲרֶיךָ וּלְהָבִיאֲךָ מִשָּׁם. וּמָה רָאָה יוֹנָה שֶׁלֹּא רָצָה לֵילֵךְ אֶל נִינְוֵה? אָמַר: הָעַכּוּ״ם קְרוֹבֵי תְשׁוּבָה הֵם, אִם אוֹמַר לָהֶם וְיַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה נִמְצֵאתִי מְחַיֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין שׁוֹמְעִים לְדִבְרֵי הַנְּבִיאִים: | וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ. הִקְדִּים לָתֵת שְׂכָרָהּ, וְאֵין דֶּרֶךְ יוֹרְדֵי הַיָּם לָתֵת שְׂכַר הַסְּפִינָה עַד שְׁעַת הַיְּצִיאָה, וְהוּא הִקְדִּים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנָּתַן שְׂכַר כֻּלָּהּ: 1:4: חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר. נִדְמֵית כְּאִלּוּ הִיא נִשְׁבֶּרֶת: 1:5: הַמַּלָּחִים. בְּנֵי אָדָם הַמַּנְהִיגִים אֶת הַסְּפִינָה: | אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו. מִן שִׁבְעִים אוּמּוֹת שֶׁל עַכּוּ״ם הָיוּ שָׁם: 1:6: רַב הַחֹבֵל. שַׂר הַמַּלָּחִים, שֶׁאַף הֵם נִקְרָאִים חוֹבְלֵי הַיָּם, וּבְלַעַ״ז גובירניי״ל: | מַה לְּךָ נִרְדָּם. מַה לְּךָ לִהְיוֹת נִרְדָּם? אֵין עַתָּה עֵת רְדֹם: | יִתְעַשֵּׁת. לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה, וְכֵן ״עֶשְׁתֹּנֹתָיו״ (תהלים קמ״ו:ד), ״וּמַלְכָּא עֲשִׁית״ (דניאל ו:ד): 1:7: לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת. רוֹאִים הָיוּ שְׁאָר סְפִינוֹת הוֹלְכוֹת בַּיָּם בְּשָׁלוֹם וְשֶׁלָּהֶם מִשְׁתַּבֶּרֶת. אָמְרוּ: בִּשְׁבִיל אֶחָד מִמֶּנּוּ הוּא. כֵּן מָצִינוּ בְּפִרְקֵי דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: | בְּשֶׁלְּמִי. בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל מִי מִמֶּנּוּ: 1:8: הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי. לְמִי חָטָאתָ אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל כֵּן הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ: | מַה מְּלַאכְתְּךָ. שֶׁמָּא פָּשַׁעְתָּ בְּאוּמָּנוּתְךָ: | וּמֵאַיִן תָּבֹא. שֶׁמָּא עַל אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם נִגְזְרָה גְזֵרָה אֲפִילּוּ אֵין אַתָּה בָהּ: | וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה. שֶׁמָּא עַמְּךָ חָטְאוּ: 1:10: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ. לָמָּה עָשִׂיתָ כֵּן לִבְרֹחַ מִן מוֹשֵׁל כָּזֶה: 1:13: וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים. יָגְעוּ וְעָסְקוּ כְּחוֹתֵר בַּמַּחְתֶּרֶת: 1:14: בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה. בֶּעָוֹן שֶׁנִּשְׁלַח יָד בְּנַפְשׁוֹ: 1:16: וַיִּדְּרוּ נְדָרִים. שֶׁיִּתְגַּיְּרוּ:
פירוש רד”ק
1:1: ויהי דבר ה’ אל יונה בן אמתי לאמר. זה הנביא לא ראינו נבואה כתובה לו אלא זו שניבא על נינוה אבל מצאנו לו נבואה אבל לא נכתבה שכתוב בספר מלכים הוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה כדבר ה’ אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר ויש בדבר הזה מחלוקת בדברי רבותינו ז”ל אמרו יונה תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב רוצה לומר חשש לכבוד ישראל לפיכך ברח לחוצה לארץ שאינה מקום נבואה כדי שלא ישלחהו האל ית’ לנינוה שידע שיהיו קרובי תשובה ויהיה בזה עונש לישראל ולא חשש לכבוד האל יתברך וזהו מה שנאמר ויהי דבר ה’ אל יונה שנית, שנית דבר עמו ולא שלישית והקשו ולא והא כתיב אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא ותרצו על עסקי נינוה לא דבר עמו אלא פעם שנית ולא שלישית. ומהם אמרו לא דבר עמו אלא בדבר נינוה ולא בדבר אחר אלא פעם שנית ולא שלישית, ומה שאמר אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמיתי רוצה לומר כמו שנתהפך להם בנינוה מרעה לטובה כך בימי ירבעם בן יואש נתהפך להם מרעה לטובה ונביא זה היה משבט זבולון מן הנראה כי גת החפר היה שם עירו ובחלק זבולון היה כמו שכתוב גתה חפר עתה קצין, ויש לשאול למה נכתבה נבואה זו בכתבי הקדש וכולה על נינוה שהיתה מאומות העולם ואין בו זכר לישראל ואין בכל הנביאים זולתה כמוהו ונוכל לפרש כי נכתבה להיות מוסר לישראל שהרי עם נכרי שאינם מישראל היה קרוב לתשובה ובפעם הראשונה שהוכיחם הנביא שבו בתשובה שלמה מרעתם וישראל מוכיחים אותם הנביאים השכם והערב ואינם שבים מרשעם ועוד להודיע הפלא הגדול שעשה האל יתברך עם הנביא שהיה במעי הדג ג’ ימים וג’ לילות וחי, ועוד שהקיאו הדג ועוד ללמד שהאל יתברך חומל על בעלי תשובה מאיזה עם שיהיו ומוחל להם וכל שכן כשהם רבים: 1:2: קום לך אל נינוה. וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני. ולא כתב מה יקרא עליה אלא ממה שקרא עליה בסוף ונינוה נהפכת למדנו כי זאת הקריאה אמר לו שיקרא עליה כי עלתה רעתם לפני למד כי האל יתברך משגיח אף באומות העולם כשתגדל רעתם בחמס וכן בדור המבול ובאנשי סדום כי מלאה הארץ חמס, והחמס מפסיד היישוב והאל יתברך רוצה ביישוב העולם אבל בשאר עבירות אינם חשובים לפניו שישגיח עליהם אלא בישראל לבדם כמו שאמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה כמו שפי’ בנבואת עמוס: 1:3: ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה’. ואיך יהיה יכול לברוח ודוד אמר אנה מפניך אברח אלא אין מלפני כמו מפני כי הנביא היה מלא חכמה ודעת ואיך היה חושב לברוח מפני ה’ אלא מלפני ה’ היה חושב כי פי’ מלפני מדבר שהוא לפני ה’ והוא רוח הנבואה כי חשב שאם יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לא תשרה עליו רוח נבואה והיה ממאן ללכת בזה השליחות כי אמר יונה הגוים קרובים לתשובה הם ואם אלך אליהם בשליחות האל יתברך ישובו מדרכיהם הרעים ויחייבו ישראל בזה שאני והנביאים אחרים הולכים אליהם תמיד בשליחות האל יתברך ואינם שבים מדרכם הרעה לפיכך היה ממאן ללכת בשליחות זה וכן פירשו רבותינו ז”ל כי בעבור זה היה נמנע כי אמר אין השכינה שורה בחוצה לארץ ובעבור שהגוים קרובי תשובה ושלא לחייב את ישראל ברח אמר לו הקב”ה יש לי כיוצא בך: | וה’ הטיל רוח גדולה אל הים. אמר רבי ברכיה אדם מבקש לברוח ובורח אצל שהוא יכול לעמוד. יש לך אדם שבורח אצל בורח הים ברח מפני שנאמר הים ראה וינוס ואתה ברחת אל הים, וי”ת מלפני ה’ מן קדם דאתנבי בשמא דה’: | וירד יפו. מעירו שהיא גתה חפר או מירושלם ירד אל יפו שהיא על שפת הים והוא חוף אניות והנכנס בים יקרא יורד כמו שנאמר יורדי הים באניות כי שפת הים הוא מקום נמוך כנגד שאר היבשה ואדוני אבי ז”ל פי’ כי יקרא יורד כנגד האניה שהיא עמוקה ויורד בה כמו שאמר וימצא אניה וירד בה, וכן אמר ויונה ירד אל ירכתי הספינה וכן יורדי הים באניות: | וימצא אניה באה תרשיש. באה טעמו מלרע רוצה לומר שהיתה מוכנת ללכת ולבא תרשישה: | ויתן שכרה. שכר הראוי לו לתת לה אמר לתת או נתנו מתחלה, ובדרש נתן שכר כל הספינה בעבור שתמהר ללכת ולא תמתין לסוחרים ולסחורות בעבור שהיה רוצה לברוח מהר, וסמכו מזה שאין הנבואה שורה אלא על אדם עשיר: 1:4: וה’ הטיל, חשבה להשבר. על דרך הרחבת הלשון, רוצה לומר אנשי האניה חשבו שתשבר האניה: 1:5: וייראו המלחים. הם תופשי המשוטים: | אל ירכתי הספינה. אל אחת מן הירכתים, וכן ויקבר בערי גלעד, ועל עיר בן אתונות: 1:6: ויקרב אליו רב החובל. הגדול שבספנים כי הספנים נקראים חובלים לפי שמושכין ומתירין חבלי התורן כפי חכמתם וחובל הוא שם כלל לחובלים, וכן ת”י רב ספניא הוא שם בשקל ואת היותר החרמנו, וגם כן יהיה שם כלל לחובלים והוא הגדול המנהיג הספינה על פיו ימשכו ויתירו הספנים את החבלים: | יתעשת. יתרצה וכן אבדו עשתונותיו מחשבות רצונו וכן בארמית ומלכא עשית לקדמותיה רוצה לומר מחשב, וי”ת יתרחים: 1:7: ויאמרו, לכו ונפילה גורלות. יש לתמוה בזה הענין איך חשבו כי בעבור אנשי האניה הזאת הי’ סער גדול בים וכי לא הי’ אניות אחרות בים וכי כל האניות שיש להם סער בים מפילים אנשיה גורלות בשל מי הרעה ומצאתי בפרקי ר’ אליעזר בא עליהם סער גדול בים ומימינם ומשמאלם כל האניות עוברות ושבות בשלום בשתיקות הים והאניה שירד בה יונה בצרה גדולה שחשבה להשבר אמרו בשל מי הרעה הזאת לנו נדעה באשר למי הרעה הזאת לנו בעבור מי הוא: 1:8: ויאמרו. הגידה נא לנו באשר למי הרעה. שאתה הוא מי שבעבורו בא אלינו הצרה הזאת הגידה מה מלאכתך על איזה עון נתפשת מה היא מלאכתך אולי היא מלאכת רמאות וחמס ובעבור זה אתה חייב: | ומאין תבא. אולי ברחת מפני רעה שעשית שם ומה ארצך אולי בני ארצך הם בני רשעים: | ואי מזה עם אתה. מ”ם השמוש כמו הפוך כאלו אמר ומאיזה עם אתה או יתפרש בלי הפוך זה העם שאתה ממנו איזה הוא אם הוא עם שנוי מהשם ית’ מרוע מעשיהם: 1:9: ויאמר. בשני דברים השיב להם תשובה על שאלתם כיון שאמר להם עברי אנכי ידעו עמו וארצו וכיון שאמר ה’ אלהי השמים אני ירא השיב להם על שאלתם מה מלאכתך כי אין מלאכתו מלאכת מרמה אבל הוא ירא את ה’ ולא עושה כל עול ומה שאמר אשר עשה את הים ואת היבשה בעבור שהיה להם סער בים אמר כי אל ית’ עשה הים והוא הטיל רוח סער בו והוא ישקיטנו כשירצה ויוציאנו אל היבשה ואמר על השמים אלהי כי הוא מנהיגם ושופטם ואמר על הארץ אשר עשה שפירושו תקן כי לא נבראת מתחלה מתוקנת לצורך הברואים עד הקוות המים: 1:10: וייראו. כי הגיד להם כשאמר להם ואת ה’ אלהי השמים אני ירא אמרו לו אם כן איך היה זה הסער בעבורך אמר להם אני נביא והאל ית’ היה שולח אותי לנינוה והיה קשה בעיני לכתי אליהם וברחתי לי מפני זה ויצאתי מארץ ישראל שהיא מקום הנבואה: 1:11: ויאמרו, כי הים הולך וסוער. כי אין לנו תוחלת שישתוק הים כי הנה הולך וסוער יותר: | וישתוק הים. מקום שאון גליו וכן אמר וישמחו כי ישתוקו: 1:12: ויאמר, בשלי. בעבורי כלומר בחטא אשר לי: 1:13: ויחתרו. החזיקו במשוטות להוציא הספינה אל היבשה כי תופש המשוט ומוליכו בים הוא כחותר בים וי”ת ושייטין ומה שאמר להשיב לפי שמהיבשה נסעה הספינה וכשתצא אל היבשה הנה היא שבה אליה: 1:14: ויקראו. מבואר הוא: | אנה. בה”א: | נקיא. באל”ף כדרך בעלי האלף נביא נשיא: 1:15: וישאו. מבואר הוא: 1:16: וייראו, ויזבחו זבח. איך זבחו זבח בספינה אלא פירושו כתרגומו ואמרו לדבחא דבח קדם ה’: | וידרו נדרים. שאר נדרים זולתי זבח כמו לתת צדקה לעניים:
פירוש מלבי”ם
1:1: ויהי דבר ה’ אל יונה אמרו חז”ל (בפ’ החליל) שיונה בן אמתי היה מצד אמו משבט אשר והוא היה בן האשה האלמנה שכלכלה את אליהו, ושאליהו החייהו, ומצד אביו היה משבט זבולון כמ”ש בספר מלכים יונה בן אמתי אשר מגת החפר, וגתה חפר היה בגבול זבולון (יהושע י״ט:י״ג), ומבואר במלכים שם שהוא היה אשר משח את יהוא (כמ”ש חז”ל) והוא נבא לירבעם בן יואש שישיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד נחל הערבה, וכ”ז לא הועיל כי ישראל לא שבו בתשובה עד שהיו מוכנים לילך בגלות על ידי מלך אשור, וכבר היה אשור מושל עליהם, לכן אמר לו ה’. 1:2: השאלות: לא מצאנו בשום מקום שישלח ה’ נביא מבני ישראל בפרטות שילך אל מדינה מן האומות להחזיר אותם בתשובה, כי זה רק מיוחד לישראל שחלה בם השגחה האלהית כמ”ש חז”ל. ומקרא מפורש כי העמים אשר אתה יורש אותם אל מעוננים וכו’ ישמעו, ואתה לא כן וכו’ נביא וכו’ ומה נשתנה ענין נינוה ששלח אליהם את יונה?, ומדוע לא שמע יונה בקול ה’ והיה לו לרוץ בשמחה להשיב בני אדם מדרכם הרעה, ומה בכך שאינם מבני ישראל?, ואיך עבר יונה על דברי ה’ לכבוש נבואתו ונביא הכובש נבואתו חייב מיתה?. מדוע אמר וקרא עליה ולא פירש לו מה יקרא, ובפעם השני אמר וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דבר אליך?: | קום לך אל נינוה וקרא עליה שישובו בתשובה ולא היה השליחות בשביל נינוה כי לא מצאנו שישלח ה’ נביא מישראל להשיב את העכו”ם בתשובה, כי לא דבקה השגחת ה’ לשלוח נביא רק בישראל, רק כי היתה ההשגחה על נינוה בשביל ישראל אחר שאשור הוכן להיות שבט אפו של ה’ לרדות בו את ישראל שנתחייבו למקום, רצה ה’ להשיבם בתשובה כדי שיהיו מוכנים למלאת גזרתו על ישראל, וגם כדי שלא יאמר המתלונן למה התביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו, רצה ה’ להראות שאשור יש לו זכות יותר מישראל שהם שמעו לדברי הנביא ועשו תשובה וישראל הקשו ערפם משמוע, וכאשר ידע יונה כי משליחות זה תצמח רעה לישראל, לכן חשב מחשבות בל ילך בשליחות זה, ובחר יותר לאבד את עצמו בים משיהיה הוא המסבב רעה לישראל. וכבר כתב הרי”א שמטעם זה אמרו חז”ל שיונה תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב ושנתן נפשו עבור ישראל, (כמ”ש במכילתא פ’ בא), כי בזה היה תלוי הצלת ישראל וכבודם בשני הטעמים הנזכרים. והנה בפעם הראשון לא שלח על ידו נבואה מיוחדת כמו בפעם השני שא”ל קרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך שהוא מה שקרא עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, שאז לא נחתם עדיין גז”ד זה, ולא שלחו בתורת נביא מודיע גזרת עליון, שאם היה שולחו בענין כזה לא היה עובר על דברי ה’, שנביא הכובש נבואתו חייב מיתה. רק א”ל קרא עליה סתם, היינו שיקרא באזניהם דברי מוסר ותוכחה להשיבם מעונותיהם, ובאר לו כי עלתה רעתם לפני, שעת תרבה הרעה במדה גדושה תעלה הרעה לפני ה’ לקטרג, ואז בא רעתם וקטגה עליהם, ובעת יחתם גז”ד אז תרד הרעה שהיא הגזרה הנחרצה מלמעלה למטה. ואז עדיין לא נחרץ גז”ד, רק הרעה קטרגה עליהם, ושלחו להוכיחם, לא להודיעם גזר דינם, ולכן חשב יונה שבזה אינו בכלל נביא הכובש נבואתו כי לא נשלח לנבאות רק להוכיח ועובר רק על מצות עשה שצוהו ה’ להוכיח, ולכן. 1:3: השאלות: למה ברח תרשישה, ואם כדי שלא יגיענו דבר ה’ הלא כבר צוהו ה’ וסרב מלכת בשליחות ומה לי אם סרב פעם אחת או אם יסרב שני פעמים?, ולמה ברח אל הים ולא אל המדבר ומשם לחו”ל, והלא הים מוכן לנבואה כמ”ש שנגלה אל יחזקאל בחו”ל מפני שהיה במקום מים, ולשון באה תרשיש בלתי מתוקן, שהיה לו לומר הולכת תרשית?: | ויקם יונה לברוח תרשישה, באשר התירא פן ישלחהו שנית וישם דבר נבואה בפיו שילך בתורת נביא, שאז יהיה מוכרח ללכת, לכן הקדים לברוח מלפני ה’, וכבר השקיף הרי”א שיש הבדל בין מפני ה’ ובין מלפני ה’, שמפני ה’ יאמר על ידיעתו והשגחתו ואיך יוכל לברוח מהשגחת ה’ ואנה מפניו יברח, אבל לפני ה’ בא על הדבקות והשראת השכינה בהיותו עומד ומתהלך לפני ה’ ודבק בו, ורצה לברוח לחו”ל ששם אין השכינה שורה, ומשם לא ישלחהו לנבאות, והנה בחר לרדת דרך ים ולא לברוח לחו”ל דרך המדבר, מפני שהנבואה תחול לפעמים גם בחו”ל כשחל עליו הרוח פעם א’ בא”י כמ”ש על מ”ש ביחזקאל היה היה דבר ה’ שנבא בח”ל מפני שנבא כבר בא”י, ואליהו בברחו המדברה מפני איזבל ראה מראות אלהים בהר חורב, לכן עלה אל האניה, שחשב שבעת יהיה באניה לא תחול עליו רוח ה’, אם מפני שיורדי הים דעתם בלתי מתישבת מצער הים עד בואם ליבשה כמ”ש חז”ל, אם מפני שאז לא יתבודד באשר היו על האניה עובדי אלילים שכ”ז תעכב בל תשרה השכינה עליו וז”ש וירד בה לבא עמהם תרשישה שרצה לבא עמהם בחברתם וכבר פי’ חז”ל שנתן שכר כל האניה כמ”ש ויתן שכרה, וזה מבואר במ”ש וימצא אניה באה תרשיש שהיה ראוי לאמר אניה הולכת לתרשיש, רק שהאניה באה עתה מתרשיש, ודרך בעלי האניות שלא לשוב תיכף ביום בואם רק יעמדו כמה ימים עד ימצאו מכסת האנשים עוברי ים בדרך הזה שימלאו משכורת האניה, ומהר יונה לשלם שכר כל האניה, והיה לו בזה שתי כוונות, אם שתלך תיכף, ואם שלא ימצאו על האניה נפשות רבות, אחר שידע שהעוברים באניה יהיו בסכנה לא רצה שיאבדו נפשות רבות: 1:4: וה’ הטיל רוח גדולה אל הים, באר שהרוח הזה לא היה בטבע הים אז, כי לא היה אז העת לסער, רק ה’ הטילו בהשגחה, ולפעמים תבא הסערה מן היבשה ואז ינשוב הרוח בצד אחד ויגרש הספינה לצד שכנגדו, ואז ימצא הרוח בכל שטח הים, אבל רוח זה עמד בעומק הים מן המים עצמם, שלפעמים תבא הרוח מתהום המים. והיה סביב הספינה הזאת, וכבר אמרו חז”ל שהאניות האחרות עברו בשלום כי לא היה רוח כלל, ומתוך כך הרגישו המלחים שהוא עונש השגחיי, ובמ”ש והאניה חשבה להשבר כתב הרי”א שהאניה לא תשבר בלב ימים רק תטבע, ולא תשבר רק אם ישליכנה הרוח אל הסלעים אשר בחוף, וע”כ פי’ שאנשי האניה מפחדם פן תטבע האניה בגלי הים ומשבריו חשבו מחשבות להטות האניה אל הארץ שתשבר שם, באופן שקצת ינצלו בהיותם קרובים אל היבשה, וזה דוחק גדול שהלא אח”ז אומר ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה, ומקרא מלא (יחזקאל כ״ז:כ״ו) רוח הקדים שברך בלב ימים, כי הרוח ישבר את התורן ומפרשי הספינה שהם עקר האניה כמ”ש בגיטין דף כ”ח: 1:5: השאלות: הלא אחרי שראה הסכנה היה לו לשוב מחטאו לאמר חטאתי ושיאמר לבעלי האניה שיוליכוהו לדרך אשורה וימלא דבר ה’, לא לאבד את עצמו בים על לא דבר?, ולמה ירד אל ירכתי הספינה והלא ידוע שבעת תטבע הספינה אז האנשים השוכבים בירכתי הספינה קודמים למות, משא”כ אלה שהם על הספינה למעלה יוכלו להנצל ע”י דף וכדומה, ולמה בקש את המות?: | וייראו המלחים, וע”י יראתם זעקו איש אל אלהיו בשהאמינו שהזעף הזה בא ע”י קצף אלהיהם, וגם עשו תחבולות אנושיות שהטילו את הכלים אשר באניה אל הים כדי שתקל האניה ותעלה על מי הים ולא תטבע, אמנם יונה ירד אל ירכתי הספינה וירדם, והיה כונתו באשר ירא שבעת תטבע הספינה ויפול לתוך הים יש אפשרות שיצוה ה’ לגלי הים שיטרדוהו מגל אל גל עד יושלך אל היבשה כמעשה דר”ע ביבמות, לכן ירד אל ירכתי הספינה. שיש הבדל בין ספינה ובין אניה שספינה נקרא החלק מן האניה שהוא ספון ומכוסה למעלה והוא החדר התחתון שבאניה שמשם לא יפול אל הים רק יבואו מי הים עליו ויטבע שם, (וכמו שהתיר בשו”ת המבי”ט את הנשים שנטבעו בעליהם בחדר הספינה שאין לו דין מים שאין להם סוף לדעתו, באשר מי הים באים אל החדר), וגם היה לו עוד טעם בזה, שבאשר ידע שהסער הזה הוא בשבילו ושאם ימות הוא תחלה יפסק הסער וינצלו אנשי האניה, ירד אל ירכתי הספינה ששם יכנסו המים תחלה ויחנקוהו, ואז ינצלו אנשי הספינה שהם עומדים למעלה: 1:6: ויקרב אליו רב החובל הוא המנהיג את הספינה באשר אבדה כל תקוה מאתו להנצל בדרך הטבע, וחשב כי הסער הזה המשונה שבא רק על האניה הזאת הוא מפני הגזרה שנחרצה על אנשי האניה, וכשיקראו כולם אל אלהיהם יצוייר שיתנחם ויבטל הגזרה, אבל כשאחד מהם נרדם בלתי קורא לאלהים עדן תשאר הגזרה עליו, ותטבע האניה בשבילו, ועל זה אמר קום קרא אל אלהיך אולי יתעשת פי’ שישתנו מחשבותיו אל מחשבה אחרת ויבטל הגזרה, שלא נאבד: 1:7: השאלות: מה היה העצה בהטלת הגורלות, הלא הגורל בהכרח יפול עד אחד מהם, ואיך יבורר בזה שהוא החוטא, והלא יוכל להיות שהסער בא בשביל כולם ובכל זאת הגורל לא יפול רק על האחד לבד, ולמה אמר ונפילה גורלות בלשון רבים, ובכל מקום יאמר הפיל גורל בלשון יחיד, כי הגורל יחיד הוא במשפטו?: | ויאמרו איש אל רעהו, אח”כ הסכימו להפיל גורלות שעי”ז ידעו בשלמי הרעה הזאת, ופי’ שיפילו גורלות רבות זה אח”ז שאם החטא תלוי בכולם יפול הגורל בכל פעם על איש אחר ואז ידעו כי כולם חייבים, ואם יפול בכל פעם על איש אחד אז ידעו כי הוא החייב, והנה יצוייר שהגם שיפול הגורל על איש אחד אינו החייב שעל ידו בא הסער, רק שהוא האיש היודע מי החייב ומה הוא הסבה להרעה, וגם זה נכלל במ”ש ונדעה בשלמי הרעה הזאת, כי האיש ההוא שעליו נפל הגורל או שהרעה בשבילו או שהוא יודע ויודיע בשלמי הרעה, וספר כי הפילו גורלות רבות ובכל פעם נפל הגורל על יונה לא על זולתו: 1:8: השאלות: (ח-ט) למה שאלו לו השאלות הרבות האלה,והוא לא השיב לכולם, ומה שאמר את ה’ אני ירא אינה תשובה על שאלותיהם, ומלות באשר למי לא נודע פירושם?: | ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו, שאלו שתי שאלות, א] על הצד שהוא עצמו החוטא אמרו הגידה לנו באשר הרעה הזאת לנו, היינו מה החטא שחטאת אשר עבורו באה הרעה, ב] ועל הצד שהוא אינו החוטא רק שהוא יודע מי החוטא אמרו הגידה למי הרעה הזאת לנו, ר”ל מי מאתנו הגורם זאת, והוסיפו לשאול מה מלאכתך וכו’, באשר הקדמונים היו מאמינים כי יש על הים שר מיוחד שהוא אלהי הים. וההבילו עליו שיש לו שנאה על איזה בעלי אומניות מיוחדות שאינו מניחם לעבור בים, וע”ז שאלו מה מלאכתך, וכן אמרו שיש לו שנאה על מקומות פרטים ואינו מקבל אנשים שנכנסו אל הים באותן המקומות וע”כ אמרו מאין תבא, וכן שיש לו שנאה על ארצות מיוחדות ששונא יושביהם ועל עמים מיוחדים כנודע בהבלי הגוים הקדמונים ועל זה שאלו מה ארצך ואי מזה עם אתה: 1:9: ויאמר אליהם עברי אנכי, היא תשובה כללית לכל השאלות שהוא עברי שהם הולכי הים באניות ואין הים מתנגד לא להם ולא לארצם ולא למקומות שבארצם, כי הם לחוף ימים ישכנו, ועל מה מלאכתך אמר את ה’ אלהי השמים אני ירא שהוא נביא דבק באל עליון ואין הים מתנגד אל מלאכתו ויראת אלהיו. | באשר ה’ עשה את הים ואת היבשה והוא מושל בגאות הים, וזה היתה התשובה על הארבע שאלות האחרונות, ובודאי השיב גם על עקר השאלה ששאלו על מה הרעה הזאת והודיעם כי מלפני ה’ הוא בורח, וכמ”ש בפסוק שאח”ז, והרי”א פי’ שמ”ש את ה’ אני ירא היינו שאני ירא מענשו על שברחתי מלפניו: 1:10: וייראו האנשים יראה גדולה, כי מ”ש תחלה וייראו המלחים היתה יראת הסכנה. אבל יראה זו היתה יראת ה’ שהיא גדולה למעלתה לפי גדולת העצם שהתיראו ממנו, ויאמרו אליו מה זאת עשית, עי’ המפרשים שהוכיחו אותו על רוע מעשהו, ר”ל איך עשית כדבר הרע הזה לברוח מלפני ה’, ומפרש כי ידעו זאת מפני שהגיד להם כנ”ל בפסוק הקודם: 1:11: השאלות: ומהו השאלה מה נעשה לך הלא כבר הפילו גורלות לדעת את מי ישליכו אל הים כמנהגם, ואם היה משיב שהוא לא חטא מאומה ג”כ היו משליכים אותו: | ויאמרו אליו מה נעשה לך, שאלוהו אם רוצה לשוב בתשובה ולקבל עליו ללכת לנינוה, ואולי יהיה להם תקנה ע”י שישובו עמו ללכת אל חוף המוליך לנינוה, או שישיבוהו לא”י בחזרה ובזה ישתוק הים מעלינו: 1:12: ויאמר אליהם שאוני והטילוני אל הים, ר”ל אין אני רוצה לשוב ולא ללכת לנינוה, וא”כ אין הסער כדי להשיבני לארצי או לנינוה, כי הסער בא לענוש אותי על העבר על שמריתי את פי ה’, וזה יודע אני בבירור שאין הסער בשבילכם לענוש אתכם על מה שאתם מוליכים אותי לתרשיש כי אין זה מכונת ה’, רק בשלי הסער מגדול הזה עליכם לענוש אותי לבד לא בשבילכם, וכשאטבע בים ישתוק הים מעליכם: 1:13: השאלות: ולמה חתרו עתה להשיב אל היבשה ולא עשו זה תיכף?: | ויחתרו האנשים, והם רצו לנסות זה במה שחתרו להשיב אל היבשה וללכת בחזרה ליפו, ואם עקר כונת ה’ להשיבו אל ארצו שברח משם הלא ראוי שיוכלו לשוב אל היבשה ולהשיב הבורח אל אדוניו, ולא יכלו כי הים הולך וסער אחר שיונה לא שב בתשובה, לא הקים סערה לדממה: 1:14: ויקראו וכו’ אל נא נאבדה בנפש האיש הזה”, ר”ל אם לא נשליכהו אל הים הלא נאבד אנחנו ע”י נפש האיש הזה, שע”י נפשו החטאת נאבד כולנו וזה אין מן הראוי, ואם נשליכהו אל הים על צד זה נבקש אל תתן עלינו דם נקי להעניש אותנו על הטבעתו, (כי גם המחוייב עונש בידי שמים ויקבל ענשו ע”י בני אדם יענש הרצח אותו כמ”ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, וכמו שאמרו על והאלהים אנה לידו). | כי אתה ה’ כאשר חפצת עשית ר”ל כי המעשה הזה לא תתיחס אלינו רק אליך שהקימות את הסער וחפצת להטביעו בים ואתה עשית, כי אנו מוכרחים לעשות זאת אחר שאם לא נשליכהו אל הים נטבע כולנו, א”כ המעשה מיוחס לך לא לנו: 1:15: וישאו את יונה ויטילהו אל הים, פי’ חז”ל שהטילו תחלה קצת גופו ושתק הים וכשהעלוהו חזר הסער, וזה רמז במ”ש וישאו ויטלוהו, שלא הטילוהו תיכף רק נשאו אותו תחלה בידם ועשו בו נסיונות רבות וראו שע”י הטלתו עמד הים מזעפו, בענין שלא הטילוהו לים בלא הבחנה, שהיה להם הבחנות רבות, אם מאיכות הסער שהיה רק על האניה זאת, ואם מריבוי הגורלות שכולם נפלו על יונה, ואם מהודאת עצמו, ואם מן הנסיון האחרון שכל עת שטבלו אותו בים עמד מזעפו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | ה׳ מצווה “קום לך נינוה” — יונה בורח לתרשיש; ה׳ שולח סערה
- אפיון - מנהיגות במשבר | יונה בן אמתי מסרב לשליחות — “ויקם לברוח תרשישה מלפני ה’”
- אפיון - נבואה וחלום | יונה נרדם בירכתי הספינה — ישן בעוד הסערה סביבו
- אפיון - מסע ומנוסה | מנוסת יונה — בריחה מפקודת ה’, ים ודג ותשובה
הערות
מילה נדירה: וַ/יָּרֶד (Strong’s H7286) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים א,ישעיהו,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: יָפוֹ (Strong’s H3305) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: יהושע,יונה,עזרא,דברי הימים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
תבנית השוואה: CT-021 — גיבור בורח CT-025 — פקודה “קום לך” יונה הוא הנביא היחיד שמנסה לברוח. הדג הוא לא עונש — הוא כלי ההצלה.
ניווט
- קודם:
- אחרי: יונ_002_001 - תפילת יונה במעי הדג