אמנון ותמר — אבשלום הורג ובורח
פסוקים
וַיְהִ֣י אַחֲרֵי־כֵ֗ן וּלְאַבְשָׁל֧וֹם בֶּן־דָּוִ֛ד אָח֥וֹת יָפָ֖ה וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר וַיֶּאֱהָבֶ֖הָ אַמְנ֥וֹן בֶּן־דָּוִֽד׃ וַיֵּ֨צֶר לְאַמְנ֜וֹן לְהִתְחַלּ֗וֹת בַּֽעֲבוּר֙ תָּמָ֣ר אֲחֹת֔וֹ כִּ֥י בְתוּלָ֖ה הִ֑יא וַיִּפָּלֵא֙ בְּעֵינֵ֣י אַמְנ֔וֹן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֖הּ מְאֽוּמָה׃ וּלְאַמְנ֣וֹן רֵ֗עַ וּשְׁמוֹ֙ יֽוֹנָדָ֔ב בֶּן־שִׁמְעָ֖ה אֲחִ֣י דָוִ֑ד וְי֣וֹנָדָ֔ב אִ֥ישׁ חָכָ֖ם מְאֹֽד׃ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ מַדּ֣וּעַ אַ֠תָּ֠ה כָּ֣כָה דַּ֤ל בֶּן־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר הֲל֖וֹא תַּגִּ֣יד לִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אַמְנ֔וֹן אֶת־תָּמָ֗ר אֲח֛וֹת אַבְשָׁלֹ֥ם אָחִ֖י אֲנִ֥י אֹהֵֽב׃ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יְה֣וֹנָדָ֔ב שְׁכַ֥ב עַל־מִשְׁכָּבְךָ֖ וְהִתְחָ֑ל וּבָ֧א אָבִ֣יךָ לִרְאוֹתֶ֗ךָ וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֡יו תָּ֣בֹא נָא֩ תָמָ֨ר אֲחוֹתִ֜י וְתַבְרֵ֣נִי לֶ֗חֶם וְעָשְׂתָ֤ה לְעֵינַי֙ אֶת־הַבִּרְיָ֔ה לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר אֶרְאֶ֔ה וְאָכַלְתִּ֖י מִיָּדָֽהּ׃ וַיִּשְׁכַּ֥ב אַמְנ֖וֹן וַיִּתְחָ֑ל וַיָּבֹ֨א הַמֶּ֜לֶךְ לִרְאוֹת֗וֹ וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֤וֹן אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ תָּבוֹא־נָ֞א תָּמָ֣ר אֲחֹתִ֗י וּתְלַבֵּ֤ב לְעֵינַי֙ שְׁתֵּ֣י לְבִב֔וֹת וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדָֽהּ׃ וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶל־תָּמָ֖ר הַבַּ֣יְתָה לֵאמֹ֑ר לְכִ֣י נָ֗א בֵּ֚ית אַמְנ֣וֹן אָחִ֔יךְ וַעֲשִׂי־ל֖וֹ הַבִּרְיָֽה׃ וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֗ר בֵּ֛ית אַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ וְה֣וּא שֹׁכֵ֑ב וַתִּקַּ֨ח אֶת־הַבָּצֵ֤ק (ותלוש) [וַתָּ֙לׇשׁ֙] וַתְּלַבֵּ֣ב לְעֵינָ֔יו וַתְּבַשֵּׁ֖ל אֶת־הַלְּבִבֽוֹת׃ וַתִּקַּ֤ח אֶת־הַמַּשְׂרֵת֙ וַתִּצֹ֣ק לְפָנָ֔יו וַיְמָאֵ֖ן לֶאֱכ֑וֹל וַיֹּ֣אמֶר אַמְנ֗וֹן הוֹצִ֤יאוּ כׇל־אִישׁ֙ מֵעָלַ֔י וַיֵּצְא֥וּ כׇל־אִ֖ישׁ מֵעָלָֽיו׃ וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֜וֹן אֶל־תָּמָ֗ר הָבִ֤יאִי הַבִּרְיָה֙ הַחֶ֔דֶר וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדֵ֑ךְ וַתִּקַּ֣ח תָּמָ֗ר אֶת־הַלְּבִבוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔תָה וַתָּבֵ֛א לְאַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ הֶחָֽדְרָה׃ וַתַּגֵּ֥שׁ אֵלָ֖יו לֶאֱכֹ֑ל וַיַּֽחֲזֶק־בָּהּ֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ בּ֛וֹאִי שִׁכְבִ֥י עִמִּ֖י אֲחוֹתִֽי׃ וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אָחִי֙ אַל־תְּעַנֵּ֔נִי כִּ֛י לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אַֽל־תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃ וַאֲנִ֗י אָ֤נָה אוֹלִיךְ֙ אֶת־חֶרְפָּתִ֔י וְאַתָּ֗ה תִּֽהְיֶ֛ה כְּאַחַ֥ד הַנְּבָלִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּה֙ דַּבֶּר־נָ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֛י לֹ֥א יִמְנָעֵ֖נִי מִמֶּֽךָּ׃ וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלָ֑הּ וַיֶּחֱזַ֤ק מִמֶּ֙נָּה֙ וַיְעַנֶּ֔הָ וַיִּשְׁכַּ֖ב אֹתָֽהּ׃ וַיִּשְׂנָאֶ֣הָ אַמְנ֗וֹן שִׂנְאָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד כִּ֣י גְדוֹלָ֗ה הַשִּׂנְאָה֙ אֲשֶׁ֣ר שְׂנֵאָ֔הּ מֵאַהֲבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֲהֵבָ֑הּ וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ אַמְנ֖וֹן ק֥וּמִי לֵֽכִי׃ וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אוֹדֹ֞ת הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את מֵאַחֶ֛רֶת אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתָ עִמִּ֖י לְשַׁלְּחֵ֑נִי וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֥עַֽ לָֽהּ׃ וַיִּקְרָ֗א אֶֽת־נַעֲרוֹ֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחוּ־נָ֥א אֶת־זֹ֛את מֵעָלַ֖י הַח֑וּצָה וּנְעֹ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ׃ וְעָלֶ֙יהָ֙ כְּתֹ֣נֶת פַּסִּ֔ים כִּי֩ כֵ֨ן תִּלְבַּ֧שְׁןָ בְנוֹת־הַמֶּ֛לֶךְ הַבְּתוּלֹ֖ת מְעִילִ֑ים וַיֹּצֵ֨א אוֹתָ֤הּ מְשָֽׁרְתוֹ֙ הַח֔וּץ וְנָעַ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ׃ וַתִּקַּ֨ח תָּמָ֥ר אֵ֙פֶר֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וּכְתֹ֧נֶת הַפַּסִּ֛ים אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יהָ קָרָ֑עָה וַתָּ֤שֶׂם יָדָהּ֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וַתֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וְזָעָֽקָה׃ וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֜יהָ אַבְשָׁל֣וֹם אָחִ֗יהָ הַאֲמִינ֣וֹן אָחִ֘יךְ֮ הָיָ֣ה עִמָּךְ֒ וְעַתָּ֞ה אֲחוֹתִ֤י הַחֲרִ֙ישִׁי֙ אָחִ֣יךְ ה֔וּא אַל־תָּשִׁ֥יתִי אֶת־לִבֵּ֖ךְ לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתֵּ֤שֶׁב תָּמָר֙ וְשֹׁ֣מֵמָ֔ה בֵּ֖ית אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיהָ׃ וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד שָׁמַ֕ע אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּ֥חַר ל֖וֹ מְאֹֽד׃ וְלֹא־דִבֶּ֧ר אַבְשָׁל֛וֹם עִם־אַמְנ֖וֹן לְמֵרָ֣ע וְעַד־ט֑וֹב כִּֽי־שָׂנֵ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן עַל־דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔ה אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃ וַֽיְהִי֙ לִשְׁנָתַ֣יִם יָמִ֔ים וַיִּהְי֤וּ גֹֽזְזִים֙ לְאַבְשָׁל֔וֹם בְּבַ֥עַל חָצ֖וֹר אֲשֶׁ֣ר עִם־אֶפְרָ֑יִם וַיִּקְרָ֥א אַבְשָׁל֖וֹם לְכׇל־בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וַיָּבֹ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֥א גֹזְזִ֖ים לְעַבְדֶּ֑ךָ יֵלֶךְ־נָ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וַעֲבָדָ֖יו עִם־עַבְדֶּֽךָ׃ וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אַבְשָׁל֗וֹם אַל־בְּנִי֙ אַל־נָ֤א נֵלֵךְ֙ כֻּלָּ֔נוּ וְלֹ֥א נִכְבַּ֖ד עָלֶ֑יךָ וַיִּפְרׇץ־בּ֛וֹ וְלֹא־אָבָ֥ה לָלֶ֖כֶת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְשָׁל֔וֹם וָלֹ֕א יֵלֶךְ־נָ֥א אִתָּ֖נוּ אַמְנ֣וֹן אָחִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה יֵלֵ֖ךְ עִמָּֽךְ׃ וַיִּפְרׇץ־בּ֖וֹ אַבְשָׁל֑וֹם וַיִּשְׁלַ֤ח אִתּוֹ֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן וְאֵ֖ת כׇּל־בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וַיְצַו֩ אַבְשָׁל֨וֹם אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר רְא֣וּ נָ֠א כְּט֨וֹב לֵב־אַמְנ֤וֹן בַּיַּ֙יִן֙ וְאָמַרְתִּ֨י אֲלֵיכֶ֜ם הַכּ֧וּ אֶת־אַמְנ֛וֹן וַהֲמִתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אַל־תִּירָ֑אוּ הֲל֗וֹא כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ צִוִּ֣יתִי אֶתְכֶ֔ם חִזְק֖וּ וִֽהְי֥וּ לִבְנֵי־חָֽיִל׃ וַֽיַּעֲשׂ֞וּ נַעֲרֵ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ לְאַמְנ֔וֹן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה אַבְשָׁל֑וֹם וַיָּקֻ֣מוּ׀ כׇּל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וַֽיִּרְכְּב֛וּ אִ֥ישׁ עַל־פִּרְדּ֖וֹ וַיָּנֻֽסוּ׃ וַֽיְהִי֙ הֵ֣מָּה בַדֶּ֔רֶךְ וְהַשְּׁמֻעָ֣ה בָ֔אָה אֶל־דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הִכָּ֤ה אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת־כׇּל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְלֹא־נוֹתַ֥ר מֵהֶ֖ם אֶחָֽד׃ וַיָּ֧קׇם הַמֶּ֛לֶךְ וַיִּקְרַ֥ע אֶת־בְּגָדָ֖יו וַיִּשְׁכַּ֣ב אָ֑רְצָה וְכׇל־עֲבָדָ֥יו נִצָּבִ֖ים קְרֻעֵ֥י בְגָדִֽים׃ וַיַּ֡עַן יוֹנָדָ֣ב׀ בֶּן־שִׁמְעָ֨ה אֲחִי־דָוִ֜ד וַיֹּ֗אמֶר אַל־יֹאמַ֤ר אֲדֹנִי֙ אֵ֣ת כׇּל־הַנְּעָרִ֤ים בְּנֵֽי־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הֵמִ֔יתוּ כִּֽי־אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵ֑ת כִּֽי־עַל־פִּ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ הָיְתָ֣ה שׂוּמָ֔ה מִיּוֹם֙ עַנֹּת֔וֹ אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃ וְעַתָּ֡ה אַל־יָשֵׂם֩ אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ אֶל־לִבּוֹ֙ דָּבָ֣ר לֵאמֹ֔ר כׇּל־בְּנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ מֵ֑תוּ כִּֽי־(אם)־אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵֽת׃ וַיִּבְרַ֖ח אַבְשָׁל֑וֹם וַיִּשָּׂ֞א הַנַּ֤עַר הַצֹּפֶה֙ אֶת־עֵינָ֔ו וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֨ה עַם־רַ֜ב הֹלְכִ֥ים מִדֶּ֛רֶךְ אַחֲרָ֖יו מִצַּ֥ד הָהָֽר׃ וַיֹּ֤אמֶר יֽוֹנָדָב֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הִנֵּ֥ה בְנֵי־הַמֶּ֖לֶךְ בָּ֑אוּ כִּדְבַ֥ר עַבְדְּךָ֖ כֵּ֥ן הָיָֽה׃ וַיְהִ֣י׀ כְּכַלֹּת֣וֹ לְדַבֵּ֗ר וְהִנֵּ֤ה בְנֵֽי־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בָּ֔אוּ וַיִּשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ וְגַם־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְכׇל־עֲבָדָ֔יו בָּכ֕וּ בְּכִ֖י גָּד֥וֹל מְאֹֽד׃ וְאַבְשָׁל֣וֹם בָּרַ֔ח וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־תַּלְמַ֥י בֶּן־[עַמִּיה֖וּד] (עמיחור) מֶ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּר וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ כׇּל־הַיָּמִֽים׃ וְאַבְשָׁל֥וֹם בָּרַ֖ח וַיֵּ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּר וַֽיְהִי־שָׁ֖ם שָׁלֹ֥שׁ שָׁנִֽים׃ וַתְּכַל֙ דָּוִ֣ד הַמֶּ֔לֶךְ לָצֵ֖את אֶל־אַבְשָׁל֑וֹם כִּי־נִחַ֥ם עַל־אַמְנ֖וֹן כִּי־מֵֽת׃ וַיֵּ֖דַע יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרֻיָ֑ה כִּי־לֵ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ עַל־אַבְשָׁלֽוֹם׃ וַיִּשְׁלַ֤ח יוֹאָב֙ תְּק֔וֹעָה וַיִּקַּ֥ח מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֣ה חֲכָמָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לֶ֠יהָ הִֽתְאַבְּלִי־נָ֞א וְלִבְשִׁי־נָ֣א בִגְדֵי־אֵ֗בֶל וְאַל־תָּס֙וּכִי֙ שֶׁ֔מֶן וְהָיִ֕ית כְּאִשָּׁ֗ה זֶ֚ה יָמִ֣ים רַבִּ֔ים מִתְאַבֶּ֖לֶת עַל־מֵֽת׃ וּבָאת֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וְדִבַּ֥רְתְּ אֵלָ֖יו כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיָּ֧שֶׂם יוֹאָ֛ב אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִֽיהָ׃ וַ֠תֹּ֠אמֶר הָאִשָּׁ֤ה הַתְּקֹעִית֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַתִּפֹּ֧ל עַל־אַפֶּ֛יהָ אַ֖רְצָה וַתִּשְׁתָּ֑חוּ וַתֹּ֖אמֶר הוֹשִׁ֥עָה הַמֶּֽלֶךְ׃ וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּ֑ךְ וַתֹּ֗אמֶר אֲבָ֛ל אִשָּֽׁה־אַלְמָנָ֥ה אָ֖נִי וַיָּ֥מׇת אִישִֽׁי׃ וּלְשִׁפְחָֽתְךָ֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים וַיִּנָּצ֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וְאֵ֥ין מַצִּ֖יל בֵּינֵיהֶ֑ם וַיַּכּ֧וֹ הָאֶחָ֛ד אֶת־הָאֶחָ֖ד וַיָּ֥מֶת אֹתֽוֹ׃ וְהִנֵּה֩ קָ֨מָה כׇֽל־הַמִּשְׁפָּחָ֜ה עַל־שִׁפְחָתֶ֗ךָ וַיֹּֽאמְרוּ֙ תְּנִ֣י׀ אֶת־מַכֵּ֣ה אָחִ֗יו וּנְמִתֵ֙הוּ֙ בְּנֶ֤פֶשׁ אָחִיו֙ אֲשֶׁ֣ר הָרָ֔ג וְנַשְׁמִ֖ידָה גַּ֣ם אֶת־הַיּוֹרֵ֑שׁ וְכִבּ֗וּ אֶת־גַּֽחַלְתִּי֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאָ֔רָה לְבִלְתִּ֧י (שום) [שִׂים־]לְאִישִׁ֛י שֵׁ֥ם וּשְׁאֵרִ֖ית עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־הָאִשָּׁ֖ה לְכִ֣י לְבֵיתֵ֑ךְ וַאֲנִ֖י אֲצַוֶּ֥ה עָלָֽיִךְ׃ וַתֹּ֜אמֶר הָאִשָּׁ֤ה הַתְּקוֹעִית֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ עָלַ֞י אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֛לֶךְ הֶעָוֺ֖ן וְעַל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהַמֶּ֥לֶךְ וְכִסְא֖וֹ נָקִֽי׃ וַיֹּ֖אמֶר הַמֶּ֑לֶךְ הַֽמְדַבֵּ֤ר אֵלַ֙יִךְ֙ וַהֲבֵאת֣וֹ אֵלַ֔י וְלֹא־יֹסִ֥יף ע֖וֹד לָגַ֥עַת בָּֽךְ׃ וַתֹּ֩אמֶר֩ יִזְכׇּר־נָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ (מהרבית) [מֵהַרְבַּ֞ת] גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ לְשַׁחֵ֔ת וְלֹ֥א יַשְׁמִ֖ידוּ אֶת־בְּנִ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ חַי־יְהֹוָ֔ה אִם־יִפֹּ֛ל מִשַּׂעֲרַ֥ת בְּנֵ֖ךְ אָֽרְצָה׃ וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה תְּדַבֶּר־נָ֧א שִׁפְחָתְךָ֛ אֶל־אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ דָּבָ֑ר וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽרִי׃ וַתֹּ֙אמֶר֙ הָאִשָּׁ֔ה וְלָ֧מָּה חָשַׁ֛בְתָּה כָּזֹ֖את עַל־עַ֣ם אֱלֹהִ֑ים וּמִדַּבֵּ֨ר הַמֶּ֜לֶךְ הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ כְּאָשֵׁ֔ם לְבִלְתִּ֛י הָשִׁ֥יב הַמֶּ֖לֶךְ אֶֽת־נִדְּחֽוֹ׃ כִּי־מ֣וֹת נָמ֔וּת וְכַמַּ֙יִם֙ הַנִּגָּרִ֣ים אַ֔רְצָה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א יֵאָסֵ֑פוּ וְלֹֽא־יִשָּׂ֤א אֱלֹהִים֙ נֶ֔פֶשׁ וְחָשַׁב֙ מַחֲשָׁב֔וֹת לְבִלְתִּ֛י יִדַּ֥ח מִמֶּ֖נּוּ נִדָּֽח׃ וְ֠עַתָּ֠ה אֲשֶׁר־בָּ֜אתִי לְדַבֵּ֨ר אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ אֲדֹנִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה כִּ֥י יֵרְאֻ֖נִי הָעָ֑ם וַתֹּ֤אמֶר שִׁפְחָתְךָ֙ אֲדַבְּרָה־נָּ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ אוּלַ֛י יַעֲשֶׂ֥ה הַמֶּ֖לֶךְ אֶת־דְּבַ֥ר אֲמָתֽוֹ׃ כִּ֚י יִשְׁמַ֣ע הַמֶּ֔לֶךְ לְהַצִּ֥יל אֶת־אֲמָת֖וֹ מִכַּ֣ף הָאִ֑ישׁ לְהַשְׁמִ֨יד אֹתִ֤י וְאֶת־בְּנִי֙ יַ֔חַד מִֽנַּחֲלַ֖ת אֱלֹהִֽים׃ וַתֹּ֙אמֶר֙ שִׁפְחָ֣תְךָ֔ יִֽהְיֶה־נָּ֛א דְּבַר־אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לִמְנֻחָ֑ה כִּ֣י׀ כְּמַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים כֵּ֣ן אֲדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ לִשְׁמֹ֙עַ֙ הַטּ֣וֹב וְהָרָ֔ע וַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ יְהִ֥י עִמָּֽךְ׃ וַיַּ֣עַן הַמֶּ֗לֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַל־נָ֨א תְכַחֲדִ֤י מִמֶּ֙נִּי֙ דָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י שֹׁאֵ֣ל אֹתָ֑ךְ וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה יְדַבֶּר־נָ֖א אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ הֲיַ֥ד יוֹאָ֛ב אִתָּ֖ךְ בְּכׇל־זֹ֑את וַתַּ֣עַן הָאִשָּׁ֣ה וַתֹּ֡אמֶר חֵי־נַפְשְׁךָ֩ אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אִם־אִ֣שׁ׀ לְהֵמִ֣ין וּלְהַשְׂמִ֗יל מִכֹּ֤ל אֲשֶׁר־דִּבֶּר֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּֽי־עַבְדְּךָ֤ יוֹאָב֙ ה֣וּא צִוָּ֔נִי וְה֗וּא שָׂ֚ם בְּפִ֣י שִׁפְחָֽתְךָ֔ אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ לְבַעֲב֤וּר סַבֵּב֙ אֶת־פְּנֵ֣י הַדָּבָ֔ר עָשָׂ֛ה עַבְדְּךָ֥ יוֹאָ֖ב אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַאדֹנִ֣י חָכָ֗ם כְּחׇכְמַת֙ מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֔ים לָדַ֖עַת אֶֽת־כׇּל־אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ׃ וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־יוֹאָ֔ב הִנֵּה־נָ֥א עָשִׂ֖יתִי אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְלֵ֛ךְ הָשֵׁ֥ב אֶת־הַנַּ֖עַר אֶת־אַבְשָׁלֽוֹם׃ וַיִּפֹּל֩ יוֹאָ֨ב אֶל־פָּנָ֥יו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֡ב הַיּוֹם֩ יָדַ֨ע עַבְדְּךָ֜ כִּי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הַמֶּ֖לֶךְ אֶת־דְּבַ֥ר (עבדו) [עַבְדֶּֽךָ]׃ וַיָּ֥קׇם יוֹאָ֖ב וַיֵּ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּרָה וַיָּבֵ֥א אֶת־אַבְשָׁל֖וֹם יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ יִסֹּ֣ב אֶל־בֵּית֔וֹ וּפָנַ֖י לֹ֣א יִרְאֶ֑ה וַיִּסֹּ֤ב אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א רָאָֽה׃ וּכְאַבְשָׁל֗וֹם לֹֽא־הָיָ֧ה אִישׁ־יָפֶ֛ה בְּכׇל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַלֵּ֣ל מְאֹ֑ד מִכַּ֤ף רַגְלוֹ֙ וְעַ֣ד קׇדְקֳד֔וֹ לֹא־הָ֥יָה ב֖וֹ מֽוּם׃ וּֽבְגַלְּחוֹ֮ אֶת־רֹאשׁוֹ֒ וְֽ֠הָיָ֠ה מִקֵּ֨ץ יָמִ֤ים׀לַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְגַלֵּ֔חַ כִּי־כָבֵ֥ד עָלָ֖יו וְגִלְּח֑וֹ וְשָׁקַל֙ אֶת־שְׂעַ֣ר רֹאשׁ֔וֹ מָאתַ֥יִם שְׁקָלִ֖ים בְּאֶ֥בֶן הַמֶּֽלֶךְ׃ וַיִּוָּלְד֤וּ לְאַבְשָׁלוֹם֙ שְׁלוֹשָׁ֣ה בָנִ֔ים וּבַ֥ת אַחַ֖ת וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר הִ֣יא הָֽיְתָ֔ה אִשָּׁ֖ה יְפַ֥ת מַרְאֶֽה׃ וַיֵּ֧שֶׁב אַבְשָׁל֛וֹם בִּירוּשָׁלַ֖͏ִם שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א רָאָֽה׃ וַיִּשְׁלַ֨ח אַבְשָׁל֜וֹם אֶל־יוֹאָ֗ב לִשְׁלֹ֤חַ אֹתוֹ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וְלֹ֥א אָבָ֖ה לָב֣וֹא אֵלָ֑יו וַיִּשְׁלַ֥ח עוֹד֙ שֵׁנִ֔ית וְלֹ֥א אָבָ֖ה לָבֽוֹא׃ וַיֹּ֨אמֶר אֶל־עֲבָדָ֜יו רְאוּ֩ חֶלְקַ֨ת יוֹאָ֤ב אֶל־יָדִי֙ וְלוֹ־שָׁ֣ם שְׂעֹרִ֔ים לְכ֖וּ (והוצתיה) [וְהַצִּית֣וּהָ] בָאֵ֑שׁ וַיַּצִּ֜תוּ עַבְדֵ֧י אַבְשָׁל֛וֹם אֶת־הַחֶלְקָ֖ה בָּאֵֽשׁ׃ וַיָּ֣קׇם יוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֥א אֶל־אַבְשָׁל֖וֹם הַבָּ֑יְתָה וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו לָ֣מָּה הִצִּ֧יתוּ עֲבָדֶ֛יךָ אֶת־הַחֶלְקָ֥ה אֲשֶׁר־לִ֖י בָּאֵֽשׁ׃ וַיֹּ֣אמֶר אַבְשָׁל֣וֹם אֶל־יוֹאָ֡ב הִנֵּ֣ה שָׁלַ֣חְתִּי אֵלֶ֣יךָ׀לֵאמֹ֡ר בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֨ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ לֵאמֹ֗ר לָ֤מָּה בָּ֙אתִי֙ מִגְּשׁ֔וּר ט֥וֹב לִ֖י עֹ֣ד אֲנִי־שָׁ֑ם וְעַתָּ֗ה אֶרְאֶה֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּ֥י עָוֺ֖ן וֶהֱמִתָֽנִי׃ וַיָּבֹ֨א יוֹאָ֣ב אֶל־הַמֶּ֘לֶךְ֮ וַיַּגֶּד־לוֹ֒ וַיִּקְרָ֤א אֶל־אַבְשָׁלוֹם֙ וַיָּבֹ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ ל֧וֹ עַל־אַפָּ֛יו אַ֖רְצָה לִפְנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשַּׁ֥ק הַמֶּ֖לֶךְ לְאַבְשָׁלֽוֹם׃
פירוש רש”י
13:1: וּלְאַבְשָׁלוֹם אָחוֹת יָפָה. שֶׁהָיְתָה בַּת אִמּוֹ: 13:2: לְהִתְחַלּוֹת. עַד שֶׁנֶּחֱלָה: | כִּי בְתוּלָה הִיא. צְנוּעָה בַּבַּיִת וְאֵינָהּ יוֹצֵאת לַחוּץ, לְפִיכָךְ וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן וְגוֹ׳, נִכְסֶה וְנֶעְלָם מִמֶּנּוּ מָה תּוֹאֲנָה יָכוֹל לְבַקֵּשׁ וְיִשְׁכַּב עִמָּהּ, כְּמוֹ (דברים יז:ח): ,כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ״, ״אֲרֵי יִתְכַּסֵּי מִמָּךְ״: 13:3: אִישׁ חָכָם. לְרִשְׁעָה: 13:4: דַּל. כָּחוּשׁ, כְּמוֹ (בראשית מא:יט): ״דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר״: 13:5: אֶת הַבִּרְיָה. אֶת הַסְּעוּדָה: 13:8: וַתְּלַבֵּב. וַתַּחֲלוֹט, סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת בְּמַיִם רוֹתְחִין תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ בְּשֶׁמֶן: 13:9: אֶת הַמַּשְׂרֵת. תַּרְגּוּם שֶׁל מַחֲבַת, מַסְרֵיתָא: 13:13: כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. שֶׁמֻּתֶּרֶת אֲנִי לְךָ, לְפִי שֶׁנִּתְעַבְּרָה בִּי אִמִּי כְּשֶׁהִיא נָכְרִית יְפַת תֹּאַר, שֶׁלְּקָחָהּ דָּוִד בַּמִּלְחָמָה, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ בַּת מִן שִׁפְחָה, אֵינוֹ בְּנוֹ לְכָל דָּבָר: 13:15: וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (סנהדרין כא א): נִימָא נִקְשְׁרָה לוֹ, וַעֲשָׂאַתוּ כְּרוּת שָׁפְכָה: 13:16: אַל אוֹדוֹת. אַל תַּעֲשֶׂה אוֹדוֹת הָרָעָה הַזֹּאת שֶׁל שִׁלּוּחַ, הַגְּדוֹלָה מִן הָאַחֶרֶת שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי וְעִנִּיתָנִי, וְעוֹד תּוֹסִיף רָעָה מִמֶּנָּה לְשַׁלְּחֵנִי: 13:23: וַיִּהְיוּ גוֹזְזִים. וְדַרְכָּם הָיָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁתֶּה בִּגְזוֹז צֹאנָם: 13:26: וְלֹא יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ. וְאִם לֹא יָכוֹל אַתָּה לָלֶכֶת, יֵלֶךְ נָא עִמָּנוּ אַמְנוֹן: 13:32: עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה. בְּצִוּוּיוֹ שֶׁל אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שִׂימָה זוֹ נִשֹּׁמֶת עַל עֲבָדָיו, לַהֲרוֹג אֶת אַמְנוֹן: 13:39: וַתְּכַל דָּוִד. הֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר, וַתְּכַל נֶפֶשׁ דָּוִד; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְחֲמִידַת נַפְשָׁא דְדָוִד״, כְּמוֹ (תהלים פד:ג): ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה״, לְשׁוֹן תַּאֲוָה: | כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן. קִבֵּל תַּנְחוּמִין: 14:2: וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (מנחות פה ב): כִּי שֶׁמֶן זַיִת מָצוּי שָׁם, לְכָךְ חָכְמָה מְצוּיָה שָׁם: 14:5: אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי. אֲבָל, ״בְּקוּשְׁטָא״: 14:9: עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֹן. כִּנּוּי הוּא לִכְבוֹדוֹ, כְּלוֹמַר אַתָּה מַדְחֶה אוֹתִי לֵאמֹר אֲנִי מְצַוֶּה עָלֶיךָ וַאֲנִי אֵלֵךְ לְדַרְכִּי, וְאַתָּה לֹא תְצַוֶּה עָלַי, וּבְנִי יֵהָרֵג, עַל מִי הֶעָוֹן הַזֶּה: 14:11: יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת ה׳. שֶׁהִקְפִּיד עַל אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ לְהַצִּיל נְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט:ו): ״וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ״, וְזֶהוּ מֵהַרְבּוֹת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת, וְאַתָּה דוֹחֶה אוֹתִי: 14:13: וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָזֹאת. שֶׁחָשַׁדְתָּ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיָּבֹאוּ לַהֲרוֹג אֶת הַשֵּׁנִי בְּלֹא עֵדִים וְהַתְרָאָה: | וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם. וְהַדָּבָר הַזֶּה שֶׁחָרַצְתָּ לַאֲחֵרִים, שֶׁאָמַרְתָּ לִי לֹא יִפּוֹל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אַרְצָה, עַכְשָׁיו שֶׁאֲגַלֶּה לְךָ שֶׁאֵין הַדָּבָר הַזֶּה אֶלָּא עַל שְׁנֵי בָּנֶיךָ, אַל תִּתְחָרֵט לֵאמֹר דִּבַּרְתִּי זֶה כְּאָשֵׁם, וְהִנְנִי חוֹזֵר בִּי, לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ שֶׁנִּדְחָה מִמֶּנּוּ וּבָרַח לוֹ: | וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ. אוקינו״ן פרלטי״ש בלע״ז: 14:14: כִּי מוֹת נָמוּת. וְדַיֵּינוּ בְּאוֹתוֹ עֹנֶשׁ: | וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ. אִישׁ מִן הַמִּיתָה, לְפִיכָךְ וְחָשַׁב הַמֶּלֶךְ מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח: 14:15: וְעַתָּה אֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. בְּכִנּוּי עָלַי וְעַל בְּנִי: | כִּי יֵרְאוּנִי הָעָם. הִפְחִידוּנִי מִלְּבַקֵּשׁ אֶת אֲדֹנִי עַל בְּנוֹ, פֶּן יִכְעוֹס עָלַי: | וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה נָּא. כְּעִנְיָן זֶה, אוּלַי יַעֲשֶׂה וְגוֹ׳: 14:16: כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ. הַבָּא לַהֲרוֹג אֶת בְּנִי, וּלְהַשְׁמִידֵנוּ יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים: 14:17: וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ. מֵאַחַר שֶׁיְּצַוֶּה הַמֶּלֶךְ עָלַי, יִהְיֶה דְּבָרוֹ לִמְנוּחָה לִבְנִי, כִּי לֹא יָשׁוּב מִדְּבָרוֹ הַטּוֹב, כִּי כְּמַלְאַךְ ה׳ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וְלֹא יַחֲזִירֶנּוּ כַּעַס וְשִׂנְאָה מִדְּבָרוֹ הַטּוֹב: 14:19: אִם אִשׁ. כְּמוֹ אִם יֵשׁ, כְּמוֹ הֲיֵשׁ, וְכֵן (מיכה ו:י): ״עוֹד הָאִשׁ בֵּית רָשָׁע״, כְּמוֹ הֲיֵשׁ: 14:20: לְבַעֲבוּר סַבֵּב. לְגַלְגֵּל, עַד שֶׁיֵּצֵא דְּבַר בְּנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ לָאוֹר: | וַאדֹנִי חָכָם. וְהֵבַנְתָּ כִּי מֵאֵת יוֹאָב יָצָאתָ: 14:30: אֶל יָדִי. סָמוּךְ לִרְשׁוּתִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהַזִּיק: | אֶל יָדִי. אינמי״ש אוש״ט בלע״ז: 14:32: וֶהֱמִתָנִי. וְיַהֲרֹג אוֹתִי הַמֶּלֶךְ:
פירוש רד”ק
13:1: אחות יפה ושמה תמר. תמר בת יפת תואר היתה כמו שאמרו רבותינו ז”ל והראיה כי לא ימנעני ממך והיתה אחות אבשלום מאמו כי מעכה אמו של אבשלום לקחה דוד במלחמה ושכב עמה קודם שנתגיירה כי התורה התירה זה כנגד יצר הרע כמו שכתוב וראית בשביה אשת יפת תואר וגו’ ואינה מותרת לו קודם שנתגיירה אלא ביאה ראשונה בלבד ואחר כך אם תרצה להתגייר יקחנה לאשה ומעכה נתעברה מדוד בביאה ראשונה בעודה נכרית לפיכך היתה מותרת תמר לאמנון אף על פי שהיתה בת דוד כיון שבגיותה נתעברה מעכה ממנה ונתגיירה מעכה אחר כן ונשאה דוד לאשה וילדה לו אבשלום ומה שאמר אמנון תבא נא תמר אחותי לפי שהיתה בת דוד קראה אחותי: 13:2: להתחלות. עד שהיה נראה חולה מרוב חשקו בה: | כי בתולה היא. לפיכך חשק בה חשק יותר חזק וי”מ כי הוא טעם למלת ויפלא בעיני אמנון אע”פ שהוא עשה באחרונה כלומר נפלא בעיניו הדבר היאך יוכל לשכב עמה כי לא היתה יוצאה מביתה כי היא בתולה ודרך הבתולות בישראל להיות צנועות בבית ולא תצאנה החוצה ויונדב היה חכם ובעל תחבולות ויעץ אמנון תחבולה שתבא לפניו ואמרו ויונדב איש חכם מאד חכם להרע ולרשעה: 13:4: דל. חלוש וכחוש ורע פנים ומה שאמר בבקר בבקר כי בלילה היתה מחשבתו עליה והיה ער בעבורה ובבקר היה לו פנים רעים: 13:5: והתחל. הראה עצמך חולה: | ותברני. ותאכילני: | הבריה. המאכל: 13:6: ותלבב לעיני שתי לביבות. תרגומו ותחלוט לעיני תרתין חליטתא והחלוט ידוע בדברי רבותינו ז”ל שחולטין הבצק במים רותחין מאד: 13:8: ותקח את הבצק ותלש. אמר הבצק על שם סופו כי הקמח אחר שנלוש יקרא בצק וכן וטחני קמח וכן אפיתי על גחליו לחם: 13:9: ותקח את המשרת ותצק לפניו. המשרת היא המחבת וכן תרגום מחבת משריתא והמשרת היא שבשלה בה הלביבות ולקחה המשרת ויצקה לפניו בקערה ובדברי רז”ל שעשתה לו מיני טגן והוא שמטגנים הבצק במחבת עם השמן: 13:15: וישנאה אמנון. זאת השנאה היתה סבה מאת השם כדי להגדיל החרפה בשלחו אותה מביתו ויהיה אבשלום יותר שונא אותו עד מות עד שחשב להרגו וזה המעשה היה עונש דוד על מעשה בת שבע ואוריה שבעונש ההוא נעשית בביתו זמה הבאה לידי חרב לקיים מה שאמר לו הנביא לא תסור חרב מביתך וכן בדבר אבשלום זמה וחרב הכל מדה כנגד מדה, ובדרש מה היה השנאה הזאת נימה קשרה לו בשעת בעילה ועשאתו כרות שפכה: 13:16: אל אודות. אל יהיה זה הדבר לשלחני כי גדולה הרעה הזאת וחרפה ובזיון יותר מהאחרת שעשית עמי כי אותה בסתר וזאת בגלוי וי”ת אל על: 13:18: מעילים. ת”י כרדוטין והמעיל הזה עשוי כתכונת הכתונת כי כן אמר ועליה כתונת פסים לא כמו המעיל הכתוב בתורה והיה זה המלבוש ידוע ביניהם ויונתן שתרגם כרדוטין כך תרגום אפוד בד כרדוט דבוץ: 13:19: הלוך וזעקה. עבר במקום בינוני כלומר הולכת וזועקת שכך תרגם יונתן ואזלת מיזל וצוחת, ואמרו רבו’ ז”ל בקבלה בידם כי על אותו מעשה באותה שעה גזרו על ייחוד הפנויה שאמרו בנות מלכים כך בנות הדיוטות על אחת כמה וכמה בצנועות כך בפרוצות על אחת כמה וכמה עמדו בית דינו של דוד וגזרו ואסרו להתיחד עם הפנויה: 13:20: האמינון. דרך בזיון: | ושוממה. הוי”ו ללא תוספת דבר כוי”ו וישא אברהם את עיניו ואדוני אבי ז”ל פירש אלה והדומים להם עם חסרון עניין הדומה ופי’ ושוממה עצבה ושוממה: 13:23: גוזזים. מנהגם היה לעשות משתה ביום שהיו גוזזים צאנם וכן בענין נבל: | עם אפרים. סמוך לארץ אפרים וכן וישב יצחק עם באר לחי ראי: 13:25: ולא נכבד עליך. שלא נהיה כלנו עמך כבדות לרוב ההוצאה: 13:26: ולא. דרך בקשה כמו ולא יתן לעבדיך: 13:27: ויפרץ. כמו הפוך ויפצר: 13:28: הלא. המלה הזאת באה פעמים לענין זירוז וחזוק וכן הלא שלחתיך הלא כי משחך: 13:32: שומה. פעולה כלומר הריגת אמנון היתה שומה בפי אבשלום תמיד כי תמיד היה מספר ברעתו מיום ענותו את תמר אחותו וי”ת ארי בלבא דאבשלום הות כמנא וכן תרגום אשר שם לו בדרך דיכמן ליה: 13:34: מדרך אחריו. זה העם היו בני המלך ושאר העם שנסו באו לירושלם והצופה רואה אותם באים מדרך שאחרי ההר מצד ההר ואמר הכנוי טרם הידיעה כמו ותראהו את הילד וזולתו: 13:35: ויאמר יונדב. הצופה אמר לו כי עם בא והוא אמר למלך כי בני המלך באו: 13:37: אל תלמי. שהיה אבי אמו: | ויתאבל דוד. היה מתאבל על אמנון בנו כל הימים שזוכר אחר כן והם שלש שנים שהיה אבשלום בגשור: 13:39: ותכל דוד. פירושו כתרגומו וחמידת נפשא דדוד מלכא למיפק על אבשלום ר”ל אותה נפשו לצאת בעבור אבשלום מרוב תאותו לו על דרך נפשי יצאה בדברו והחכם רבי אברהם ב”ע פירש ותכל אשת דוד והוא פועל יוצא כלו’ אשתו אם אבשלום בקשה דוד מאד עד שהתאוה דוד אל אבשלום התאוה שיצא אחריו אחד מנעריו בעבורו וזהו שאמר לצאת אל אבשלום: 14:1: וידע יואב. הכיר מתוך דבריו ויירא מאמור לו בפירוש ושלח לו הדבר על ידי סבה וגלגול דברים: 14:2: וישלח יואב תקועה. אמרו רבותינו ז”ל מאי שנא תקועה אמר רבי יונתן מתוך שרגילין בשמן חכמה מצוי’ בהם והיתה העיר ההיא רבת זיתי שמן וכן אמרו תקוע אלפא לשמן ר”ל העיר המשובחת בשמן בארץ ישראל היתה תקועה לפיכך קורא אותה אלפא לשמן כמו שהאל”ף ראש לאותיות והיתה העיר בחלקו של אשר דכתיב ביה וטובל בשמן רגלו שמושך שמן כמעין: 14:3: וישם יואב את הדברים בפיה. אמרו אם הוא סדר את המשל בפיה מה היה צריך לאשה חכמה לפי שתדע להשיב בחכמה למה שאמר לה המלך כי יואב לא היה יודע מענה המלך שישים בפיה כל הדברים אלא כלל הדברים סדר לה ויש לפרש גם כן כי הוא ספר לה המעשה והיא תקנה המשל: 14:4: ותאמר האשה התקועית אל המלך. ת”י ואתת איתתא לפי שאחר כן אמר ותאמר הושיעה המלך ולא אמר ותבא אל המלך לפי’ תרגם ותאמר הראשון ואתת ואדוני אבי ז”ל פירשו כן כי ותאמר הראשון ליושבי השער אמרה אל המלך אני רוצה להכנס והם אמרו לה לא ישמע לך המלך כי רבים עומדים עליו וזהו שאמר כי יראוני העם כלומר הפחידוני כי אמרו שלא תשמע דברי וכשנכנסה אמרה הושיעה המלך כדרך הצועקים: 14:5: אבל אשה אלמנה אני. כתרגומו בקושטא: | וימת אישי. אחר שאמרה אלמנה אני ידוע הוא שמת אישה למה אמרה וימת אישי אלא כך אמרה אני אשה אלמנה זה ימים אבל עתה אחשוב שמת אישי היום אם יהרגו בני הנשאר לי: 14:6: ויכו האחד את האחד. הכנוי טרם ההודעה וכן וישנו את טעמו וזהמתו חיתו להם והדומים להם: 14:7: גם את היורש. כמו שמת היורש האחד זהו רבוי גם: | לבלתי שום לאישי שם ושארית. בני המשפחה מתכוונין שלא ישאר לאישי שם ולהשמיד את היורש כדי שיהיו הם יורשי’ נכסי בעלי כי אין עליהם דין ומשפט להמיתו אף על פי שהרג את אחיו כי לא היו שם עדים כמו שאמר הכתוב ואין מציל ביניהם ואין דין בני מסור להם אלא לשמים ולא לב”ד וא”ת הם גואלי הדם וחם לבבם ולא ילכו אחר הדין כי הבורא ית’ חשש על ההורג בשוגג שאין דינו מסור לבני אדם אעפ”כ אמר פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו אבל אלו אין לבבם חם על זה אבל כונתם להרוג את היורש כדי שירשו הם הנחלה ואני אשאר בלא בן: | וכבו את גחלתי. המאירה לי אחרי מות אישי ובני האחד: 14:8: אצוה עליך. אצוה בני המשפחה עליך שלא יגעו בבנך: 14:9: עלי אדוני המלך העון. בהפוך רצתה לומר אלא שכנתה לכבוד המלך כלומר עליך יהיה העון אם נבטח אני ובני עליך ולא ישמר מהם ויהרגוהו בני המשפחה: 14:10: המדבר אליך. מבני המשפחה תביאי אותו אלי ואני אצוה לו ולא יוסיף עוד לגעת בך ואמר והבאתו והיה לו לומר מדרך הדקדוק והבאתיו בחירק התי”ו כי לנקבה הוא מדבר אבל אמר והבאתו כנגד אחד מנעריו העומדים שם כי האשה לא היתה יכולה להביאו אם לא עם אחד מנערי המלך: 14:11: יזכר נא המלך. רצתה לומר שיוציא שבועה מפיו שלא יומת בנה ולמה מהרבת גואל כלומר שהיו רבים גואלים הדם ואם יצוה המלך לאחד יבא האחר ויהרגנו אבל אם ישבע המלך שלא יומת ישמעו הגואלים השבועה וייראו שלא יגעו בו וי”ת ידכר כען מלכא מה דכתיב בספר אורייתא דה’ אלהך בדיל לאסגאה אורחא קדם גאיל דמא לחבלא: | משערת בנך ארצה. כתרגומו מסער ריש בריך: 14:12: תדבר נא. אחרי אשר נתן לה מה ששאלה ממנו רצתה לגלות לו קצת הדברים ברמיזה כדי שיבין כי על דבר אבשלום באה: 14:13: ולמה חשבתה. כי לא יאמינו שאתה נשבעת שלא ימות בני אבל יאמרו אם דבר המלך הדבר הזה באשם ובשוגג דבר אותו שהרי הוא אינו משיב אבשלום שהוא ברח מפני שהרג אמנון אחיו ואיך נשבע הוא שזה שהרג אחיו לא יומת ולא יודח: 14:14: כי מות נמות. כלנו סופנו למות וכמו המים הנגרים ארצה אשר לא יאספו אחרי השפכם במקום מדרון שנגרים כן נפשות בני אדם לא יאספו עוד אל הגוף מדרך הטבע אלא במעשה נס בתחיית המתים: | ולא ישא אלהים נפש. שלא יוציאנה מן הגוף כלומר לא ישא פני כל איש כי כלנו נמות ואין על האדם להרבות שפיכות דם אלא למעטו כמו שיוכל ואם יהרוג אדם חבירו לא צוה המקום להרגו אם לא הרגו במזיד בעדים ובהתראה כדי למעט שפיכות הדם ואם הרגו שוגג צוה שיגלה עד זמן ידוע ולא יהרגו אותו אפילו הרגו מזיד אם אין שם עדים והתראה וז”ש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אלהים חשב מחשבות ושם משפטים לבלתי ידח ההורג ויש לפרש וחשב מחשבות על המלך כלומר אחר שכן הוא שכלנו סופנו למות יחשוב המלך מחשבות שלא ידח ממנו נדח ואם מת אחד לא יומתו שנים וי”ת אלהים דיינא ותרגם הפסוק כן הרי מיתא דמאית וכמיא דמתאשדין וגו’: 14:15: כי יראוני העם. כבר פירשנו בו פירוש אחד בתחילת הפרשה כי על נערי המלך השוערים אמרה והפירוש הנכון בעיני כי על כל בני עירה אמרה כי הפחידוני העם שלא תועיל צעקתי לפני המלך בדבר הזה: 14:17: למנוחה. שיניחני מדאגתי ומעצבי: | לשמוע הטוב והרע. כלומר שתשפט האמת לפי מה שתשמע: 14:19: אם אש להמין ולהשמיל. אש חסר יו”ד והוא כמשמעו וי”ת אם אית כמו היש וכן האש בבית רשע שהוא חסר תרגם האית ופי’ הפסוק לדעת יונתן אם יש לנטות ימין ושמאל מכל אשר דברת אלא כן הוא כמו שאתה אומר כי עבדך יואב צוני ואם נפרש איש כמשמעו יהי פירושו כן אם איש אחר צוני להימין ולהשמאיל מכל הדברים האלה אלא כאשר דבר אדוני המלך כן הוא כי עבדך יואב הוא היה שצוני ויהיה פי’ אשר כמו כאשר וכן תאכל מצות אשר צויתיך כאשר צויתיך ויהיה מכל אשר דבר נסתר עמו ופירושו מכל מה אשר אמרתי וכמוהו רבים במקרא להיות מלה חסרה מן הענין בהיות הדבר מובן מן הענין הקודם כמו שכתבנו בספר מכלל: 14:20: לדעת את כל אשר בארץ. בין בדבריך בין בדברים אחרים: 14:21: הנה נא עשיתי. ששמעת לדברי האשה המדברת אלי במצותיך ונסחא מדוייקת מצאתי כתוב עשיתי וקרי עשית ופי’ לאותה הנסחא אתה עשית את הדבר הזה לשלוח לי התקועית לסבב פני הדבר על אבשלום לך השיבו כדברך: 14:22: אל פניו. כמו על פניו כמו אל ההרים לא אכל על ההרים: | עבדו. כתיב עבדך קרי והענין אחד הוא: 14:25: וכאבשלום לא היה איש יפה. סמוך לסיפור המרד שמרד באביו ספר מה גרם לו זה כי היה יפה ובכל ישראל לא היה כמוהו ונתגאה ביופיו ובשערו ותשב כי אין ראוי למלוכה מבני דוד כמוהו ומרד אולי שמע כי בלב המלך להמליך שלמה אחריו ומרד על אביו בחייו וגנב לב ישראל: 14:26: ובגלחו. אמרו רז”ל כי אבשלום נזיר עולם היה כן היתה קבלה בידם כי מן הפסוקים לא ראו זה כי אפשר כי הוא היה מגדל שערו ליופי שערו להתגאות בו ולהתנאות ומשנה לשנה כשהיה כבד עליו שלא יוכל לסבלו היה מגלחו אבל הם ז”ל קבלו כי בנזירות היה מגדל אותו ולמדו מזה כי מי שנדר בנזיר עולם כל ימי חייו כשהכביד שערו מיקל בתער משנים עשר חדש לשנים עשר חדש שנאמר ויהי מקץ ימים לימים זהו משנה לשנה כי ימים הוא שנה כמו ימים תהיה גאולתו: | באבן המלך. כתרגום במתקלא דמלכא כמו לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן שהוא משקל: 14:30: אל ידי. סמוך למקום שדותי וכן תירגם יונתן דסמיכא לדילי: | לכו והציתוה. הכתוב הוא על דרך נחי הפ”א למדבר בעדו ר”ל שהוא עצמו ילך עמהם והקרי הוא על דרך חסרי הפ”א והוא צווי לרבים ושניהם ענין אחד אלא שהקרי יותר קרוב: 14:32: ואם יש בי עון. כי לא לחנם הרגתי אמנון כי הוא ענה את תמר אחותי ובזה אותה בתכלית הבזיון:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | חטא אמנון ממלא נבואת נתן — “חרב לא תסור מביתך”; הבן הבכור מת בחטאו
- אפיון - מנהיגות במשבר | דוד לא ענש את אמנון “כי אהבו” — שוב כשל הורי שגרם לאסון
- אפיון - יריבות אחים | יריבות אבשלום ואמנון — תמר בת דוד, פשע אמנון, ונקמת אבשלום
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אָבֵל (Strong’s H59) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,שמואל ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ותשם ידה על ראשה”: תיאור סבל תמר — מחוות אבל. הכתוב מעניק לה קול, אך דוד שותק. “לא הפר את אמנון”: פסוק המסביר הרבה. אהבת אב עוורת את המלך. אבשלום שונא שנתיים ומחכה. יואב מתווך: אשת תקוע, משל שני — יואב מניע דוד. תמרון משפטי-רגשי מעשה ידי יואב.