שאול רודף — קעילה ומדבר זיף
פסוקים
וַיַּגִּ֥דוּ לְדָוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה פְלִשְׁתִּים֙ נִלְחָמִ֣ים בִּקְעִילָ֔ה וְהֵ֖מָּה שֹׁסִ֥ים אֶת־הַגֳּרָנֽוֹת׃ וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בַּֽיהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר הַאֵלֵ֣ךְ וְהִכֵּ֔יתִי בַּפְּלִשְׁתִּ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־דָּוִ֗ד לֵ֚ךְ וְהִכִּ֣יתָ בַפְּלִשְׁתִּ֔ים וְהוֹשַׁעְתָּ֖ אֶת־קְעִילָֽה׃ וַיֹּ֨אמְר֜וּ אַנְשֵׁ֤י דָוִד֙ אֵלָ֔יו הִנֵּ֨ה אֲנַ֥חְנוּ פֹ֛ה בִּיהוּדָ֖ה יְרֵאִ֑ים וְאַף֙ כִּֽי־נֵלֵ֣ךְ קְעִלָ֔ה אֶל־מַעַרְכ֖וֹת פְּלִשְׁתִּֽים׃ וַיּ֨וֹסֶף ע֤וֹד דָּוִד֙ לִשְׁא֣וֹל בַּיהֹוָ֔ה וַֽיַּעֲנֵ֖הוּ יְהֹוָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר ק֚וּם רֵ֣ד קְעִילָ֔ה כִּי־אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן אֶת־פְּלִשְׁתִּ֖ים בְּיָדֶֽךָ׃ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִד֩ וַאֲנָשָׁ֨ו קְעִילָ֜ה וַיִּלָּ֣חֶם בַּפְּלִשְׁתִּ֗ים וַיִּנְהַג֙ אֶת־מִקְנֵיהֶ֔ם וַיַּ֥ךְ בָּהֶ֖ם מַכָּ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַיֹּ֣שַׁע דָּוִ֔ד אֵ֖ת יֹשְׁבֵ֥י קְעִילָֽה׃ וַיְהִ֗י בִּ֠בְרֹ֠חַ אֶבְיָתָ֧ר בֶּן־אֲחִימֶ֛לֶךְ אֶל־דָּוִ֖ד קְעִילָ֑ה אֵפ֖וֹד יָרַ֥ד בְּיָדֽוֹ׃ וַיֻּגַּ֣ד לְשָׁא֔וּל כִּי־בָ֥א דָוִ֖ד קְעִילָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל נִכַּ֨ר אֹת֤וֹ אֱלֹהִים֙ בְּיָדִ֔י כִּ֚י נִסְגַּ֣ר לָב֔וֹא בְּעִ֖יר דְּלָתַ֥יִם וּבְרִֽיחַ׃ וַיְשַׁמַּ֥ע שָׁא֛וּל אֶת־כׇּל־הָעָ֖ם לַמִּלְחָמָ֑ה לָרֶ֣דֶת קְעִילָ֔ה לָצ֥וּר אֶל־דָּוִ֖ד וְאֶל־אֲנָשָֽׁיו׃ וַיֵּ֣דַע דָּוִ֔ד כִּ֣י עָלָ֔יו שָׁא֖וּל מַחֲרִ֣ישׁ הָרָעָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן הַגִּ֖ישָׁה הָאֵפֽוֹד׃ וַיֹּ֘אמֶר֮ דָּוִד֒ יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שָׁמֹ֤עַ שָׁמַע֙ עַבְדְּךָ֔ כִּֽי־מְבַקֵּ֥שׁ שָׁא֖וּל לָב֣וֹא אֶל־קְעִילָ֑ה לְשַׁחֵ֥ת לָעִ֖יר בַּעֲבוּרִֽי׃ הֲיַסְגִּרֻ֣נִי בַעֲלֵי֩ קְעִילָ֨ה בְיָד֜וֹ הֲיֵרֵ֣ד שָׁא֗וּל כַּֽאֲשֶׁר֙ שָׁמַ֣ע עַבְדֶּ֔ךָ יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַגֶּד־נָ֖א לְעַבְדֶּ֑ךָ וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה יֵרֵֽד׃ וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד הֲיַסְגִּ֜רוּ בַּעֲלֵ֧י קְעִילָ֛ה אֹתִ֥י וְאֶת־אֲנָשַׁ֖י בְּיַד־שָׁא֑וּל וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה יַסְגִּֽירוּ׃ וַיָּ֩קׇם֩ דָּוִ֨ד וַאֲנָשָׁ֜יו כְּשֵׁשׁ־מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ וַיֵּֽצְאוּ֙ מִקְּעִלָ֔ה וַיִּֽתְהַלְּכ֖וּ בַּאֲשֶׁ֣ר יִתְהַלָּ֑כוּ וּלְשָׁא֣וּל הֻגַּ֗ד כִּֽי־נִמְלַ֤ט דָּוִד֙ מִקְּעִילָ֔ה וַיֶּחְדַּ֖ל לָצֵֽאת׃ וַיֵּ֨שֶׁב דָּוִ֤ד בַּמִּדְבָּר֙ בַּמְּצָד֔וֹת וַיֵּ֥שֶׁב בָּהָ֖ר בְּמִדְבַּר־זִ֑יף וַיְבַקְשֵׁ֤הוּ שָׁאוּל֙ כׇּל־הַיָּמִ֔ים וְלֹֽא־נְתָנ֥וֹ אֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ׃ וַיַּ֣רְא דָּוִ֔ד כִּֽי־יָצָ֥א שָׁא֖וּל לְבַקֵּ֣שׁ אֶת־נַפְשׁ֑וֹ וְדָוִ֥ד בְּמִדְבַּר־זִ֖יף בַּחֹֽרְשָׁה׃ וַיָּ֙קׇם֙ יְהוֹנָתָ֣ן בֶּן־שָׁא֔וּל וַיֵּ֥לֶךְ אֶל־דָּוִ֖ד חֹ֑רְשָׁה וַיְחַזֵּ֥ק אֶת־יָד֖וֹ בֵּאלֹהִֽים׃ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו אַל־תִּירָ֗א כִּ֠י לֹ֤א תִֽמְצָאֲךָ֙ יַ֚ד שָׁא֣וּל אָבִ֔י וְאַתָּה֙ תִּמְלֹ֣ךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָנֹכִ֖י אֶהְיֶה־לְּךָ֣ לְמִשְׁנֶ֑ה וְגַם־שָׁא֥וּל אָבִ֖י יֹדֵ֥עַ כֵּֽן׃ וַיִּכְרְת֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם בְּרִ֖ית לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיֵּ֤שֶׁב דָּוִד֙ בַּחֹ֔רְשָׁה וִיהוֹנָתָ֖ן הָלַ֥ךְ לְבֵיתֽוֹ׃ וַיַּעֲל֤וּ זִפִים֙ אֶל־שָׁא֔וּל הַגִּבְעָ֖תָה לֵאמֹ֑ר הֲל֣וֹא דָ֠וִ֠ד מִסְתַּתֵּ֨ר עִמָּ֤נוּ בַמְּצָדוֹת֙ בַּחֹ֔רְשָׁה בְּגִבְעַת֙ הַחֲכִילָ֔ה אֲשֶׁ֖ר מִימִ֥ין הַיְשִׁימֽוֹן׃ וְ֠עַתָּ֠ה לְכׇל־אַוַּ֨ת נַפְשְׁךָ֥ הַמֶּ֛לֶךְ לָרֶ֖דֶת רֵ֑ד וְלָ֥נוּ הַסְגִּיר֖וֹ בְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ׃ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל בְּרוּכִ֥ים אַתֶּ֖ם לַֽיהֹוָ֑ה כִּ֥י חֲמַלְתֶּ֖ם עָלָֽי׃ לְכוּ־נָ֞א הָכִ֣ינוּ ע֗וֹד וּדְע֤וּ וּרְאוּ֙ אֶת־מְקוֹמוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּֽהְיֶ֣ה רַגְל֔וֹ מִ֥י רָאָ֖הוּ שָׁ֑ם כִּ֚י אָמַ֣ר אֵלַ֔י עָר֥וֹם יַעְרִ֖ם הֽוּא׃ וּרְא֣וּ וּדְע֗וּ מִכֹּ֤ל הַמַּֽחֲבֹאִים֙ אֲשֶׁ֣ר יִתְחַבֵּ֣א שָׁ֔ם וְשַׁבְתֶּ֤ם אֵלַי֙ אֶל־נָכ֔וֹן וְהָלַכְתִּ֖י אִתְּכֶ֑ם וְהָיָה֙ אִם־יֶשְׁנ֣וֹ בָאָ֔רֶץ וְחִפַּשְׂתִּ֣י אֹת֔וֹ בְּכֹ֖ל אַלְפֵ֥י יְהוּדָֽה׃ וַיָּק֛וּמוּ וַיֵּלְכ֥וּ זִ֖יפָה לִפְנֵ֣י שָׁא֑וּל וְדָוִ֨ד וַאֲנָשָׁ֜יו בְּמִדְבַּ֤ר מָעוֹן֙ בָּעֲרָבָ֔ה אֶ֖ל יְמִ֥ין הַיְשִׁימֽוֹן׃ וַיֵּ֨לֶךְ שָׁא֣וּל וַאֲנָשָׁיו֮ לְבַקֵּשׁ֒ וַיַּגִּ֣דוּ לְדָוִ֔ד וַיֵּ֣רֶד הַסֶּ֔לַע וַיֵּ֖שֶׁב בְּמִדְבַּ֣ר מָע֑וֹן וַיִּשְׁמַ֣ע שָׁא֔וּל וַיִּרְדֹּ֥ף אַחֲרֵֽי־דָוִ֖ד מִדְבַּ֥ר מָעֽוֹן׃ וַיֵּ֨לֶךְ שָׁא֜וּל מִצַּ֤ד הָהָר֙ מִזֶּ֔ה וְדָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו מִצַּ֥ד הָהָ֖ר מִזֶּ֑ה וַיְהִ֨י דָוִ֜ד נֶחְפָּ֤ז לָלֶ֙כֶת֙ מִפְּנֵ֣י שָׁא֔וּל וְשָׁא֣וּל וַאֲנָשָׁ֗יו עֹ֥טְרִ֛ים אֶל־דָּוִ֥ד וְאֶל־אֲנָשָׁ֖יו לְתׇפְשָֽׂם׃ וּמַלְאָ֣ךְ בָּ֔א אֶל־שָׁא֖וּל לֵאמֹ֑ר מַהֲרָ֣ה וְלֵ֔כָה כִּֽי־פָשְׁט֥וּ פְלִשְׁתִּ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ׃ וַיָּ֣שׇׁב שָׁא֗וּל מִרְדֹף֙ אַחֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיֵּ֖לֶךְ לִקְרַ֣את פְּלִשְׁתִּ֑ים עַל־כֵּ֗ן קָֽרְאוּ֙ לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא סֶ֖לַע הַֽמַּחְלְקֽוֹת׃
פירוש רש”י
23:7: נִכַּר אֹתוֹ אֱלֹהִים בְּיָדִי. הִסְגִּיר, וְכֵן (עובדיה א:יב): ״אַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ״. וּמִמִּשְׁקַל הַחֲזָקִים הוּא, כְּמוֹ ״אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ״ (איכה ב:ט). וְאִם בִּקֵּשׁ לְדַבֵּר בְּמִשְׁקֹלֶת הָרָפִים, הָיָה נָקוּד נָכַר: | נִסְגַּר לָבֹא בְּעִיר דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ. וְיִבְטַח בְּכָךְ, וְלֹא יָחוּשׁ לִבְרֹחַ מִמֶּנּוּ: 23:9: מַחֲרִישׁ הָרָעָה. (תרגום:) ״כְּמִין יָת בִּישְׁתָּא״: 23:11: הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה וְגוֹ׳. לָמַדְנוּ מִכָּאן, שֶׁהַשּׁוֹאֵל שְׁנֵי דְבָרִים, אֵין מְשִׁיבִין לוֹ אֶלָּא אֶחָד, וְאֵין מְשִׁיבִין לוֹ אֶלָּא רִאשׁוֹן, וְכָאן דָּוִד שָׁאַל שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר, שֶׁהָיָה לוֹ לִשְׁאוֹל תְּחִלָּה הֲיֵרֵד שָׁאוּל, הֲיַסְגִּירֻנִי בְיָדוֹ, וְהֵשִׁיבוּהוּ כַּסֵּדֶר: 23:13: בַּאֲשֶׁר יִתְהַלָּכוּ. (תרגום:) בַּאֲתַר דְּכָשַׁר לְהַלְּכָא״, בִּמְקוֹם הַצָּלָתָם״: 23:16: וַיְחַזֵּק אֶת יָדוֹ. חִדֵּשׁ בְּרִית שֶׁבֵּינֵיהֶם: 23:20: וְלָנוּ הַסְגִּירוֹ. וְעָלֵינוּ לְהַסְגִּירוֹ: 23:22: כִּי אָמַר אֵלַי. מִי שֶׁאָמַר: | עָרוֹם יַעְרִם הוּא. מִתְנַהֵג הוּא בְּעָרְמָה, הַיּוֹם כָּאן, וּלְמָחָר בְּמָקוֹם אַחֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִוָּדַע מְקוֹמוֹ: 23:23: אֶל נָכוֹן. עַל דָּבָר מְכֻוָּן וֶאֱמֶת: 23:24: לִפְנֵי שָׁאוּל. שֶׁהָיָה שָׁאוּל עָתִיד לֵילֵךְ אַחֲרֵיהֶם, וְהֵם הָלְכוּ לְפָנָיו לְחַפֵּשׂ אֶל נָכוֹן: 23:26: עֹטְרִים. מַקִּיפִים וְסוֹבְבִים מִצַּד אֶל צַד, כַּעֲטָרָה הַמַּקֶּפֶת אֶת הָרֹאשׁ: 23:27: וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל. מַלְאָךְ מַמָּשׁ, כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת דָּוִד: 23:28: סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת. שֶׁהָיָה לִבּוֹ שֶׁל שָׁאוּל חָלוּק לִשְׁתֵּי דֵעוֹת, אִם לָשׁוּב לְהַצִּיל אֶת אַרְצוֹ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים, אוֹ לִרְדֹּף וְלִתְפֹּשׂ אֶת דָּוִד, כֵּן תִּרְגְּמוֹ יוֹנָתָן:
פירוש רד”ק
23:1: שוסים. בוזזים כמו זה חלק שוסינו: 23:2: וישאל דוד בה’. בסוף הענין מפרש במה שאל והוא שאמר ויהי בברוח אביתר אפוד ירד בידו: 23:3: ביהודה יראים. הנה אנחנו בין בני ישראל אנחנו בסכנה מפני שאול ונשים עצמינו יותר בסכנה בין פלשתים ומפני דבריהם הוסיף דוד לשאול ולא מפני עצמו כי הוא בפעם הראשונה היה בוטח אלא מפני אנשיו הוסיף לשאול וכשראו אנשיו שהבטיחו האל פעמים הלכו עמו: 23:5: וינהג את מקניהם. איך היו מקניהם במלחמה אלא כשהכה דוד מהם מכה גדולה רדף אחרי הנסים מהם עד ארץ פלשתים ונהג את מקניהם: 23:6: אפוד ירד בידו. פירשו אותו כמו הוריד וכן תירגם יונתן אחית ואני מפרשו בודד כמשפטו ואמר ירד כלומר ירד האפוד בדרך מקרה ביד ואע”פ שהורידו לא הורידו מדעתו אבל כשלקח כליו עמו בברחו לא השגיח מה לקח ומה הניח כאדם בורח והיתה סבה מאת ה’ והיה האפוד בדרך מקרה בין כליו לפיכך אמר ירד ולא אמר הוריד: 23:7: נכר. פי’ סגר ומסר אמר מאחר שהוא בעיר דלתי’ ובריח לא ימלט מידי כי משאהי’ סביב העיר ואצור עליה לא יוכל לברוח מן העיר כי עיר דלתים ובריח הוא והוא לא חשב שיהיה אדם שיגיד לדוד: 23:8: וישמע. כמו ויאסף לפי שהעם נאספים ע”י כרוז משמיע וכן במשנה משמיעין על השקלים פי’ מכריזין: 23:9: מחריש הרעה. עניינו חושב כמו אל תחרוש על רעך רעה: 23:12: היסגרני. פי’ מוסרים מכאן למדו רז”ל שאין שואלין באורים ותומים שני דברים כאחד ואם שאל אין משיבין לו אלא אחד ואין משיבין אלא ראשון שהרי דוד אמר היסגירוני הירד ויאמר ה’ ירד הנה הוא שאל שני דברים לא השיבו אלא אחד והשיבו ה’ על הראוי להיות ראשון והוא ירד כי דוד שאל שלא כסדר וכיון שהכיר במענה כי שלא כסדר שאל חזר ושאל כסדר היסגירו בעלי קעילה אבל אם היה צורך השעה לשאול שני דברים כאחד כגון שאין שהות לעמוד שואלין על שני דברים ומשיבין על שניהם כאחד כמו ששאל דוד הארדוף אחרי הגדוד הזה ואשיגנו ויאמר לו רדוף כי השג תשיג והצל תציל: | בעלי קעילה. אדוני העיר וגדוליה וי”ת יתבי קעילה: 23:13: באשר יתהלכו. הלכו בדרך מקרה באיזה מקום שיזדמן להם לשבת שם וי”ת באתר דכשר להלכא: 23:14: במצדות. בסלעים הגבוהים שהיו במדבר ופירושו לפניו וישב בהר במדבר זיף: 23:15: וירא דוד. כי הכיר דוד כי שאול יצא לבקש את נפשו שם במדבר זיף כי שמע כי הזיפי’ אמרו לו כי הוא מסתתר שם והי’ בדעתו ללכת משם ובין כך בא אליו יהונתן שם וכרתו ברית שניהם והלך יונתן ודוד יושב עדין בחורשה וכאשר שמע כי שאול בא הלך לו למדבר מעון והוא סמוך למדבר זיף כמו שכתובים שניהם בנחלת בני יהודה מעון כרמל וזיף: | בחרשה. פירוש ביער תרגום יער חורשא והה”א נוספת כי הטעם מלעיל או בחורשה שם מקום: 23:16: באלהים. חזק ידו שלא יירא בדבר אלהים שהבטיחו על ידי הנביא כי ימלוך וזהו שאמר כי לא תמצאך יד שאול אבי וכן תירגם יונתן ותקיף ית ידיה במימרא דה’: 23:17: אהיה לך למשנה. אני מבקש ממך שאהיה אני משנה לך כשתמלוך: | ידע כן. שתמלוך והיו יודעין זה מפי השמועה שנמשח דוד למלך: 23:18: לפני ה’. אורים ותומים שהיו שם עם אביתר הכהן או פירו’ שהאל יתברך יהיה עד בין שניהם: | לביתו. ת”י לאורחיה: 23:19: ויעלו זיפים. וכבר עלו הזיפים ואמרו לשאול וזהו שאמר וירא דוד כמו שאמרנו למעלה: 23:22: הכינו עוד. חפשו וראו היטב שתדעו מקומו בכוון: | כי אמר אלי. בעוד שהיה עמי היה אומר לי כשהייתי שואלו איך היה מכה בפלשתים כל כך ואיך היה נשמר מהם והיה אומר לי כי ערום יערים הוא ובערמות ובתחבולות היה בא עליהם שלא היו נשמרים ממנו כן עתה הוא עושה מראה עצמו במקום זה כדי שנבקש אותו שם ומחר יהיה במקום אחר לפיכך דעו כל המקומות אשר דרכו להתחבא שם וי”מ כי אמר אלי האומר כמו ויאמר ליוסף ר”ל אמר אלי המגיד כי עתה ערום יערים הוא וכן תירגם יונתן ארי אמרין לי דערים ונפיק הוא: 23:23: אל נכון. דבר נכון וברור: | בכל אלפי יהודה. לפי שלא היה דוד בא אלא בארץ יהודה לפי שהיו מחפין עליו אבל שאר השבטים אם היה בא ביניהם היו מוסרין אותו לשאול ומה שאמר אלפי ר”ל אכריח כל שרי אלפים שביהודה שהיו ידם עמי לחפשו היטב כל אחד באלף שלו: 23:24: וילכו זיפה לפני שאול. אלה הזיפים הבאים אל שאול הלכו אל זיף לפני שילך שם שאול הלכו הם לחפש המקום שהיה שם דוד באמת ושבו אל שאול והכתוב לא ספר התשובה אבל אחר שאמר וילך שאול ואנשיו ידענו כי הזיפים שבו אליו טרם לכתו: 23:25: וירד הסלע. נראה שעמק היה בין הערבה שהיה שם דוד ובין הסלע ואמר וירד כלומר ירד העמק לעלות הסלע ועל הדרך הזה נאמר ויעלו אותם עמק עכור כמו שפירשתיו במקומו ומ”ש עוד וישב במדבר מעון להודיע כי לא היה לו פנאי לברוח ממדבר מעון ועלה לסלע הזה שהיה במדבר להשתגב בו מפני שאול: 23:26: מצד ההר מזה. זהו הסלע: | נחפז ללכת. היה טרוד ומהיר ללכת ולברוח מפני שאול ולא יכול כי שאול ואנשיו סבבוהו כי אעפ”י שאמר שאול מצד ההר מזה כיון שראו כי רצה לברוח סבבו הם הסלע ולא היה להם אלא לתפשם כשבא המלאך אל שאול בסבת נורא עלילות, ובדרש נחפז ללכת ז”ש דוד אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב כיון שראה דוד עצמו מצומצם ביד שאול ואנשיו אמר על חנם משח אותי שמואל ואמר לי כי משחך ה’ למלך היכן היא אותה הבטחה שאמר לי ומנין שכך אמר שנאמר אני אמרתי בחפזי כל אדם כוזב אפילו שמואל היכן היא אותה הבטחה שאמר לי אמר לו הקב”ה אני מעיד עליו שנאמן שמואל שנאמר וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא ואתה קראת לשמואל כוזב מיד ומלאך בא אל שאול לאמר מהרה ולכה וגו’ א”ר יודן מלאך שליח היה אמר לו רבי פנחס וכי השליח יועץ הוא שהיה אומר מהרה ולכה אלא מלאך מן השמים היה שנאמר ישלח משמים ויושיעני: | עוטרים. כמו סובבים כמו עטרה שהיא סובבת את הראש וכן כצנה רצון תעטרנו: 23:28: מרדוף אחרי דוד. בחירק המ”ם שלא כמנהג: | סלע המחלקות. לפי שנחלקו בו אלה מאלה ות”י כיף פלגותא אתרא דאתפליג ביה לבא מלכא דשאול למיזל לכא ולכא כלומר נחלק לב המלך אם יתעכב עד שיתפש דוד או אם ילך אחרי פלשתים וכן הוא אומר בדרש מהו סלע המחלקות אמר רבי שמואל בר נחמני ששם נחלקו גבורים של שאול על דוד מהם היו אומרים עד שבן ישי בידינו לא נפנה ממנו ומהם אמרו מלחמת ישראל קודמת שבן ישי מצוי לנו בכל שעה, דבר אחר מהו סלע המחלקות שבשעה שהיה דוד ועבדיו עוברים על אותו מקום היה מתחלק מחיילותיו הוא ושש מאות איש שהיו אתו באותה שעה והיו יורדין מעל סוסיהן ומשתטחין על פניהם ואומרין ברוך שעשה לנו נס במקום הזה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | דוד שואל בה׳ פעמיים לפני כל מהלך — ניגוד לשאול שחדל לשאול
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | ה׳ מצווה דוד לצאת לקעילה ולהציל — פעולה אקטיבית בעוד הוא נרדף
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: זִיף (Strong’s H2128) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: יהושע,שמואל א,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: לְ/מִיָּמִן (Strong’s H4326) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: עזרא,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ישלמני שאול” — שאלת הכפוי: יושבי קעילה שדוד הציל מוכנים למסור אותו. מוסר טרגי: המציל נבגד על ידי המוצל.