דוד נס — נוב, גת, עדולם ומסרת הכוהנים
פסוקים
וַיָּ֖קׇם וַיֵּלַ֑ךְ וִיהוֹנָתָ֖ן בָּ֥א הָעִֽיר׃ וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ נֹ֔בֶה אֶל־אֲחִימֶ֖לֶךְ הַכֹּהֵ֑ן וַיֶּחֱרַ֨ד אֲחִימֶ֜לֶךְ לִקְרַ֣את דָּוִ֗ד וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מַדּ֤וּעַ אַתָּה֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְאִ֖ישׁ אֵ֥ין אִתָּֽךְ׃ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַאֲחִימֶ֣לֶךְ הַכֹּהֵ֗ן הַמֶּ֘לֶךְ֮ צִוַּ֣נִי דָבָר֒ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י אִ֣ישׁ אַל־יֵ֧דַע מְא֛וּמָה אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י שֹׁלֵחֲךָ֖ וַאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאֶת־הַנְּעָרִ֣ים יוֹדַ֔עְתִּי אֶל־מְק֥וֹם פְּלֹנִ֖י אַלְמוֹנִֽי׃ וְעַתָּ֗ה מַה־יֵּ֧שׁ תַּחַת־יָדְךָ֛ חֲמִשָּׁה־לֶ֖חֶם תְּנָ֣ה בְיָדִ֑י א֖וֹ הַנִּמְצָֽא׃ וַיַּ֨עַן הַכֹּהֵ֤ן אֶת־דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר אֵֽין־לֶ֥חֶם חֹ֖ל אֶל־תַּ֣חַת יָדִ֑י כִּֽי־אִם־לֶ֤חֶם קֹ֙דֶשׁ֙ יֵ֔שׁ אִם־נִשְׁמְר֥וּ הַנְּעָרִ֖ים אַ֥ךְ מֵאִשָּֽׁה׃ וַיַּ֩עַן֩ דָּוִ֨ד אֶת־הַכֹּהֵ֜ן וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ כִּ֣י אִם־אִשָּׁ֤ה עֲצֻֽרָה־לָ֙נוּ֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם בְּצֵאתִ֕י וַיִּהְי֥וּ כְלֵֽי־הַנְּעָרִ֖ים קֹ֑דֶשׁ וְהוּא֙ דֶּ֣רֶךְ חֹ֔ל וְאַ֕ף כִּ֥י הַיּ֖וֹם יִקְדַּ֥שׁ בַּכֶּֽלִי׃ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן קֹ֑דֶשׁ כִּי֩ לֹא־הָ֨יָה שָׁ֜ם לֶ֗חֶם כִּֽי־אִם־לֶ֤חֶם הַפָּנִים֙ הַמּֽוּסָרִים֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לָשׂוּם֙ לֶ֣חֶם חֹ֔ם בְּי֖וֹם הִלָּֽקְחֽוֹ׃ וְשָׁ֡ם אִישׁ֩ מֵעַבְדֵ֨י שָׁא֜וּל בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נֶעְצָר֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וּשְׁמ֖וֹ דֹּאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֑י אַבִּ֥יר הָרֹעִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְשָׁאֽוּל׃ וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ לַאֲחִימֶ֔לֶךְ וְאִ֛ין יֶשׁ־פֹּ֥ה תַֽחַת־יָדְךָ֖ חֲנִ֣ית אוֹ־חָ֑רֶב כִּ֣י גַם־חַרְבִּ֤י וְגַם־כֵּלַי֙ לֹא־לָקַ֣חְתִּי בְיָדִ֔י כִּֽי־הָיָ֥ה דְבַר־הַמֶּ֖לֶךְ נָחֽוּץ׃ וַיֹּ֣אמֶר הַכֹּהֵ֗ן חֶ֩רֶב֩ גׇּלְיָ֨ת הַפְּלִשְׁתִּ֜י אֲשֶׁר־הִכִּ֣יתָ׀ בְּעֵ֣מֶק הָאֵלָ֗ה הִנֵּה־הִ֞יא לוּטָ֣ה בַשִּׂמְלָה֮ אַחֲרֵ֣י הָאֵפוֹד֒ אִם־אֹתָ֤הּ תִּֽקַּח־לְךָ֙ קָ֔ח כִּ֣י אֵ֥ין אַחֶ֛רֶת זוּלָתָ֖הּ בָּזֶ֑ה וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֵ֥ין כָּמ֖וֹהָ תְּנֶ֥נָּה לִּֽי׃ וַיָּ֣קׇם דָּוִ֔ד וַיִּבְרַ֥ח בַּיּוֹם־הַה֖וּא מִפְּנֵ֣י שָׁא֑וּל וַיָּבֹ֕א אֶל־אָכִ֖ישׁ מֶ֥לֶךְ גַּֽת׃ וַיֹּ֨אמְר֜וּ עַבְדֵ֤י אָכִישׁ֙ אֵלָ֔יו הֲלוֹא־זֶ֥ה דָוִ֖ד מֶ֣לֶךְ הָאָ֑רֶץ הֲל֣וֹא לָזֶ֗ה יַעֲנ֤וּ בַמְּחֹלוֹת֙ לֵאמֹ֔ר הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙ בַּאֲלָפָ֔ו וְדָוִ֖ד בְּרִבְבֹתָֽו׃ וַיָּ֧שֶׂם דָּוִ֛ד אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בִּלְבָב֑וֹ וַיִּרָ֣א מְאֹ֔ד מִפְּנֵ֖י אָכִ֥ישׁ מֶלֶךְ־גַּֽת׃ וַיְשַׁנּ֤וֹ אֶת־טַעְמוֹ֙ בְּעֵ֣ינֵיהֶ֔ם וַיִּתְהֹלֵ֖ל בְּיָדָ֑ם וַיְתָו֙ עַל־דַּלְת֣וֹת הַשַּׁ֔עַר וַיּ֥וֹרֶד רִיר֖וֹ אֶל־זְקָנֽוֹ׃ וַיֹּ֥אמֶר אָכִ֖ישׁ אֶל־עֲבָדָ֑יו הִנֵּ֤ה תִרְאוּ֙ אִ֣ישׁ מִשְׁתַּגֵּ֔עַ לָ֛מָּה תָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֵלָֽי׃ חֲסַ֤ר מְשֻׁגָּעִים֙ אָ֔נִי כִּֽי־הֲבֵאתֶ֣ם אֶת־זֶ֔ה לְהִשְׁתַּגֵּ֖עַ עָלָ֑י הֲזֶ֖ה יָב֥וֹא אֶל־בֵּיתִֽי׃ וַיֵּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מִשָּׁ֔ם וַיִּמָּלֵ֖ט אֶל־מְעָרַ֣ת עֲדֻלָּ֑ם וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶחָיו֙ וְכׇל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו וַיֵּרְד֥וּ אֵלָ֖יו שָֽׁמָּה׃ וַיִּֽתְקַבְּצ֣וּ אֵ֠לָ֠יו כׇּל־אִ֨ישׁ מָצ֜וֹק וְכׇל־אִ֨ישׁ אֲשֶׁר־ל֤וֹ נֹשֶׁא֙ וְכׇל־אִ֣ישׁ מַר־נֶ֔פֶשׁ וַיְהִ֥י עֲלֵיהֶ֖ם לְשָׂ֑ר וַיִּהְי֣וּ עִמּ֔וֹ כְּאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִֽישׁ׃ וַיֵּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד מִשָּׁ֖ם מִצְפֵּ֣ה מוֹאָ֑ב וַיֹּ֣אמֶר׀ אֶל־מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֗ב יֵֽצֵא־נָ֞א אָבִ֤י וְאִמִּי֙ אִתְּכֶ֔ם עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אֵדַ֔ע מַה־יַּעֲשֶׂה־לִּ֖י אֱלֹהִֽים׃ וַיַּנְחֵ֕ם אֶת־פְּנֵ֖י מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב וַיֵּשְׁב֣וּ עִמּ֔וֹ כׇּל־יְמֵ֥י הֱיוֹת־דָּוִ֖ד בַּמְּצוּדָֽה׃ וַיֹּ֩אמֶר֩ גָּ֨ד הַנָּבִ֜יא אֶל־דָּוִ֗ד לֹ֤א תֵשֵׁב֙ בַּמְּצוּדָ֔ה לֵ֥ךְ וּבָֽאתָ־לְּךָ֖ אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד וַיָּבֹ֖א יַ֥עַר חָֽרֶת׃ וַיִּשְׁמַ֣ע שָׁא֔וּל כִּ֚י נוֹדַ֣ע דָּוִ֔ד וַאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ וְשָׁאוּל֩ יוֹשֵׁ֨ב בַּגִּבְעָ֜ה תַּֽחַת־הָאֶ֤שֶׁל בָּֽרָמָה֙ וַחֲנִית֣וֹ בְיָד֔וֹ וְכׇל־עֲבָדָ֖יו נִצָּבִ֥ים עָלָֽיו׃ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל לַֽעֲבָדָיו֙ הַנִּצָּבִ֣ים עָלָ֔יו שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֣י יְמִינִ֑י גַּם־לְכֻלְּכֶ֗ם יִתֵּ֤ן בֶּן־יִשַׁי֙ שָׂד֣וֹת וּכְרָמִ֔ים לְכֻלְּכֶ֣ם יָשִׂ֔ים שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י מֵאֽוֹת׃ כִּי֩ קְשַׁרְתֶּ֨ם כֻּלְּכֶ֜ם עָלַ֗י וְאֵין־גֹּלֶ֤ה אֶת־אׇזְנִי֙ בִּכְרׇת־בְּנִ֣י עִם־בֶּן־יִשַׁ֔י וְאֵין־חֹלֶ֥ה מִכֶּ֛ם עָלַ֖י וְגֹלֶ֣ה אֶת־אׇזְנִ֑י כִּ֣י הֵקִים֩ בְּנִ֨י אֶת־עַבְדִּ֥י עָלַ֛י לְאֹרֵ֖ב כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וַיַּ֜עַן דֹּאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֗י וְה֛וּא נִצָּ֥ב עַל־עַבְדֵֽי־שָׁא֖וּל וַיֹּאמַ֑ר רָאִ֙יתִי֙ אֶת־בֶּן־יִשַׁ֔י בָּ֣א נֹ֔בֶה אֶל־אֲחִימֶ֖לֶךְ בֶּן־אֲחִטֽוּב׃ וַיִּשְׁאַל־לוֹ֙ בַּֽיהֹוָ֔ה וְצֵידָ֖ה נָ֣תַן ל֑וֹ וְאֵ֗ת חֶ֛רֶב גׇּלְיָ֥ת הַפְּלִשְׁתִּ֖י נָ֥תַן לֽוֹ׃ וַיִּשְׁלַ֣ח הַמֶּ֡לֶךְ לִקְרֹא֩ אֶת־אֲחִימֶ֨לֶךְ בֶּן־אֲחִיט֜וּב הַכֹּהֵ֗ן וְאֵ֨ת כׇּל־בֵּ֥ית אָבִ֛יו הַכֹּהֲנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּנֹ֑ב וַיָּבֹ֥אוּ כֻלָּ֖ם אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל שְֽׁמַֽע־נָ֖א בֶּן־אֲחִיט֑וּב וַיֹּ֖אמֶר הִנְנִ֥י אֲדֹנִֽי׃ וַיֹּ֤אמֶר אֵלָו֙ שָׁא֔וּל לָ֚מָּה קְשַׁרְתֶּ֣ם עָלַ֔י אַתָּ֖ה וּבֶן־יִשָׁ֑י בְּתִתְּךָ֨ ל֜וֹ לֶ֣חֶם וְחֶ֗רֶב וְשָׁא֥וֹל לוֹ֙ בֵּֽאלֹהִ֔ים לָק֥וּם אֵלַ֛י לְאֹרֵ֖ב כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וַיַּ֧עַן אֲחִימֶ֛לֶךְ אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר וּמִ֤י בְכׇל־עֲבָדֶ֙יךָ֙ כְּדָוִ֣ד נֶאֱמָ֔ן וַחֲתַ֥ן הַמֶּ֛לֶךְ וְסָ֥ר אֶל־מִשְׁמַעְתֶּ֖ךָ וְנִכְבָּ֥ד בְּבֵיתֶֽךָ׃ הַיּ֧וֹם הַחִלֹּ֛תִי (לשאול) [לִשְׁאׇל־]ל֥וֹ בֵאלֹהִ֖ים חָלִ֣ילָה לִּ֑י אַל־יָשֵׂם֩ הַמֶּ֨לֶךְ בְּעַבְדּ֤וֹ דָבָר֙ בְּכׇל־בֵּ֣ית אָבִ֔י כִּ֠י לֹֽא־יָדַ֤ע עַבְדְּךָ֙ בְּכׇל־זֹ֔את דָּבָ֥ר קָטֹ֖ן א֥וֹ גָדֽוֹל׃ וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מ֥וֹת תָּמ֖וּת אֲחִימֶ֑לֶךְ אַתָּ֖ה וְכׇל־בֵּ֥ית אָבִֽיךָ׃ וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֡לֶךְ לָרָצִים֩ הַנִּצָּבִ֨ים עָלָ֜יו סֹ֥בּוּ וְהָמִ֣יתוּ׀ כֹּהֲנֵ֣י יְהֹוָ֗ה כִּ֤י גַם־יָדָם֙ עִם־דָּוִ֔ד וְכִ֤י יָֽדְעוּ֙ כִּֽי־בֹרֵ֣חַֽ ה֔וּא וְלֹ֥א גָל֖וּ אֶת־[אׇזְנִ֑י] (אזנו) וְלֹֽא־אָב֞וּ עַבְדֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ לִשְׁלֹ֣חַ אֶת־יָדָ֔ם לִפְגֹ֖עַ בְּכֹהֲנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ (לדויג) [לְדוֹאֵ֔ג] סֹ֣ב אַתָּ֔ה וּפְגַ֖ע בַּכֹּהֲנִ֑ים וַיִּסֹּ֞ב (דויג) [דּוֹאֵ֣ג] הָאֲדֹמִ֗י וַיִּפְגַּע־הוּא֙ בַּכֹּ֣הֲנִ֔ים וַיָּ֣מֶת׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא שְׁמֹנִ֤ים וַֽחֲמִשָּׁה֙ אִ֔ישׁ נֹשֵׂ֖א אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ וְאֵ֨ת נֹ֤ב עִיר־הַכֹּֽהֲנִים֙ הִכָּ֣ה לְפִי־חֶ֔רֶב מֵאִישׁ֙ וְעַד־אִשָּׁ֔ה מֵֽעוֹלֵ֖ל וְעַד־יוֹנֵ֑ק וְשׁ֧וֹר וַחֲמ֛וֹר וָשֶׂ֖ה לְפִי־חָֽרֶב׃ וַיִּמָּלֵ֣ט בֵּן־אֶחָ֗ד לַאֲחִימֶ֙לֶךְ֙ בֶּן־אֲחִט֔וּב וּשְׁמ֖וֹ אֶבְיָתָ֑ר וַיִּבְרַ֖ח אַחֲרֵ֥י דָוִֽד׃ וַיַּגֵּ֥ד אֶבְיָתָ֖ר לְדָוִ֑ד כִּ֚י הָרַ֣ג שָׁא֔וּל אֵ֖ת כֹּהֲנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לְאֶבְיָתָ֗ר יָדַ֜עְתִּי בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ כִּֽי־שָׁם֙ (דויג) [דּוֹאֵ֣ג] הָאֲדֹמִ֔י כִּֽי־הַגֵּ֥ד יַגִּ֖יד לְשָׁא֑וּל אָנֹכִ֣י סַבֹּ֔תִי בְּכׇל־נֶ֖פֶשׁ בֵּ֥ית אָבִֽיךָ׃ שְׁבָ֤ה אִתִּי֙ אַל־תִּירָ֔א כִּ֛י אֲשֶׁר־יְבַקֵּ֥שׁ אֶת־נַפְשִׁ֖י יְבַקֵּ֣שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ כִּֽי־מִשְׁמֶ֥רֶת אַתָּ֖ה עִמָּדִֽי׃
פירוש רש”י
21:3: וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי. לְשׁוֹן טֹרַח, הַנְּעָרִים אֲשֶׁר יָצְאוּ עִמִּי, הִטְרַחְתִּים לָרוּץ לְפָנַי אֶל מָקוֹם פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי: | יוֹדַעְתִּי. כְּמוֹ ״וַיֹּדַע בָּהֶם אֶת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת״ (שופטים ח:טז): | פְּלֹנִי אַלְמֹנִי. ׳אַלְמוֹן׳ מֵאֵין שֵׁם, שֶׁאֵינִי חָפֵץ לְהַזְכִּיר, כִּי דְבַר סֵתֶר הוּא: | פְּלֹנִי. כְּמוֹ ״כִּי יִפָּלֵא״ (דברים יז:ח), יִתְכַּסֶּה: 21:4: אוֹ הַנִּמְצָא. אִם אֵין חֲמִשָּׁה, תֵּן לִי מַה שֶּׁנִּמְצָא בְּיָדְךָ: 21:5: אַךְ מֵאִשָּׁה. בְּקֹשִׁי אֲנִי מַאֲכִילָן לְזָרִים, אַךְ זֶה אִי אֶפְשָׁר שֶׁאַאֲכִילֶנּוּ לִטְמֵאִים: 21:6: עֲצוּרָה לָנוּ. עֲצוּרָה מִמֶּנּוּ: | וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ. טְהוֹרִים: | וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל. וְהַלֶּחֶם מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק מֵעַל הַשֻּׁלְחָן וְהִקְטִירוּ הַבָּזִיכִין, קָרוֹב הוּא לִהְיוֹת חֻלִּין, שֶׁיָּצָא מִידֵי מְעִילָה מִשֶּׁיִּהְיֶה לוֹ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים: | וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי. וַאֲפִלּוּ אִם הַיּוֹם הָיְתָה תְּחִלַּת קְדֻשָּׁתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, הָיִיתִי זָקוּק לִטְּלוֹ מִשָּׁם וּלְהַאֲכִילֶנּוּ, שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוּס וּמְסֻכָּן הוּא, כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּמְנָחוֹת: 21:7: לָשׂוּם לֶחֶם חֹם. אַחֵר, בְּיוֹם הִלָּקַח זֶה וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (יומא כא א): חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ, גַּם בְּיוֹם סִלּוּקוֹ, חֹם כְּיוֹם סִדּוּרוֹ: 21:8: נֶעְצָר לִפְנֵי ה׳. עוֹצֵר עַצְמוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה: | אֲבִיר הָרֹעִים. אַב בֵּית דִּין: 21:9: וְאֵין יֵשׁ פֹּה. וְאִם יֵשׁ פֹּה: | נָחוּץ. בִּבְהִילוּת: 21:10: לוּטָה. כְּרוּכָה, וְכֵן ״וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ״ (מלכים א יט:יג): | אַחֲרֵי הָאֵפוֹד. ״אַחַר שֶׁשָּׁאֲלוּ בָּאוּרִים וְתֻמִּים, אָמַר לוֹ כֵּן וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״בָּתַר דְּשָׁאִיל לֵיהּ בְּאֵפוֹדָא: 21:12: הֲלֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ. אָמְרוּ לוֹ לְאָכִישׁ, תְּנַאי הָיָה בֵּינֵינוּ (שמואל א יז:ט): ״אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים״, אֵין לְךָ אֶלָּא שֶׁתֵּרֵד מִכִּסְאֲךָ, וְיִהְיֶה מֶלֶךְ הָאָרֶץ הַזֹּאת: 21:14: אֶת טַעְמוֹ. אֶת דְּבָרָיו: | וַיִּתְהֹלֵל. נִשְׁתַּטָּה: | וַיְתָו. וַיִּכְתֹּב: | רִירוֹ. רוֹקוֹ, דָּבָר הַנּוֹטֵף קָרוּי רִיר, וְכֵן ״בְּרִיר חַלָּמוּת״ (איוב ו:ו); וְכֵן ״רָר בְּשָׂרוֹ״ (ויקרא טו:ג): 21:16: הֲזֶה יָבֹא אֶל בֵּיתִי. לְשׁוֹן תְּמִיהָה, וּלְכָךְ נָקוּד חֲטַף פַּתָּח, וְרָפֵי: 22:4: וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה. סָמוּךְ לְמוֹאָב, וּכְשֶׁיָּצָא דָוִד מִשָּׁם לְיַעַר חָרֶת, הָרַג מֶלֶךְ מוֹאָב אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְאֶחָיו, חוּץ מֵאֶחָד שֶׁבָּהֶם שֶׁהֶחֱיָהוּ נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי, וְהוּא הַחֶסֶד שֶׁאָמַר דָּוִד (שמואל ב י:ב): ״כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד״, כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא: 22:6: כִּי נוֹדַע דָּוִד. כִּי הִתְבּוֹנֵן לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ: | תַּחַת הָאֶשֶׁל בָּרָמָה. אַחַת שֶׁהָיְתָה בִּגְבוּל בִּנְיָמִן וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (תענית ה ב): הִיא הָיְתָה רָמָה שֶׁל שְׁמוּאֵל, וּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת הֵן, וְכֵן מִדְרָשׁוֹ: וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה, בִּזְכוּת הָאֶשֶׁל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בָּרָמָה, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עָלָיו: 22:13: וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים. עֲשִׂיתוֹ מֶלֶךְ, שֶׁאֵין נִשְׁאָלִין בָּאוּרִים וְתֻמִּים לְהֶדְיוֹט: 22:14: וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ. כְּמוֹ ״וַיָּסֻרוּ אֵלָיו״ (בראשית יט:ג), וְקָרַב לְשִׁמּוּשְׁךָ וְאֶל שְׁמַע דְּבָרֶיךָ, וְכִי הָיָה לִי לְהָבִין שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתְךָ: 22:15: הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לִשְׁאָל לוֹ. בִּתְמִיהַּ, זֶה יָמִים רַבִּים שֶׁצֹּרֶךְ הַצִּבּוּר בּוֹ, שֶׁמִּנָּהוּ מוֹצִיא וּמֵבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל, וּמֵאָז אֲנִי שׁוֹאֵל לוֹ בֵּאלֹהִים: | חָלִילָה לִּי. מֵעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה לִמְרֹד וּמַעַל: 22:17: לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו. אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא הָיוּ: | וְלֹא אָבוּ. דָּרְשׁוּ אַכִּין וְרַקִּין (יהושע א:יח): כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְגוֹ׳, יָכוֹל אֲפִלּוּ לִדְבַר עֲבֵרָה תַּלְמוּד לוֹמַר ׳רַק׳: 22:18: לְדוֹיֵג. נִשְׁתַּנָּה שְׁמוֹ, אָמַר לוֹ נִתְפַּסְתָּ כְּדָג, אַתָּה הִלְשַׁנְתָּ עֲלֵיהֶם, אַתָּה הֲרֹג אוֹתָם: 22:22: אָנֹכִי סַבֹּתִי. סִבַּבְתִּי הַדָּבָר עַד שֶׁבָּא לִידֵי כָּךְ: 22:23: כִּי אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי. אָדָם אֶחָד רוֹדֵף שְׁנֵינוּ, בִּמְקוֹם שֶׁאִמָּלֵט שָׁם אֲנִי, תִּמָּלֵט אַתָּה, כִּי בְּמִשְׁמַרְתִּי תִּהְיֶה תָמִיד, כָּךְ תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אֲרֵי מַאן דְּבָעֵי לְמִקְטְלִי בָּעֵי לְמִקְטְלָךְ״. וְיֵשׁ עוֹד לְפָרֵשׁ; כִּי אֲשֶׁר יֹאהֲבֵנִי יֹאהֲבְךָ, וַאֲשֶׁר יִשְׁמֹר אֶת נַפְשִׁי יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ, וְיֵשׁ דֻּגְמָא בַּמִּקְרָא ״אַנְשֵׁי דָמִים יִשְׂנְאוּ תָם וִישָׁרִים יְבַקְשׁוּ נַפְשׁוֹ״ (משלי כט:י), הֲרֵי כָּאן בַּקָּשַׁת נֶפֶשׁ לְטוֹבָה:
פירוש רד”ק
21:2: נבה. אל נוב והה”א נוספת לפיכך הטעם מלעיל: | ויחרד. הגידו לו שהיה בא דוד וחרד ויצא לקראתו והוא לשון תנועה כמו ויחרדו זקני העיר לקראתו ויחרדו כצפור ממצרים ויתכן לפרשו כמשמעו ענין חרדה ופחד לפי שהיה בא לבדו פחד וחרד לקראתו מה היה הענין בואו לבדו וכן תרגם יונתן ואיתבעית: 21:3: יודעתי. כמו הודעתי או הוא מן הדומה למרובע ופי’ הודעתי אותם שילכו לפני ואמצא אותם במקום פלוני, ופי’ פלוני אלמוני מקום מכוסה ונסתר פלוני מן כי יפלא ממך דבר אלמוני מן אלם כלומר מקום שלא ידובר בו ותרגומו וית עולימיא שלחי’ קדמי לאתר כסי וטמיר: 21:5: לחם קדש. פירש אדוני אבי ז”ל לחמי תודה שיוכל זר לאוכלו בטהרה: | אם נשמרו הנערים. דרך כבוד אם נשמרת ר”ל וכמוהו וירדו כל עבדיך אלה אלי: 21:6: כי אם אשה עצורה לנו. אפילו היתה אשה עצורה עמנו כתמול שלשום בצאתי טהרנו עצמנו: | ויהיו כלי הנערים. כלומר בגדיהם קדש: | והוא דרך חול. כלומר אף על פי שיצאנו דרך חול שלא היינו סבורים שהיינו צריכים ללחם קדש אף על פי כן טהרנו עצמנו כדרך בני אדם שדעתם לצאת לדרך: | ואף כי היום יקדש בכלי. פי’ כל שכן היום שיהיה עמנו לחם קדש שנשמר בו ונזהר שיהיה בקדושתו בכלי: 21:7: ויתן לו הכהן קדש. לחם קדש כלומר לחמי תודה כי לא היה שם לחם אחר אלא לחם הפנים המוסרי’ מלפני ה’ ואותו אסור לזרים לפיכך נתן לו לחמי תודה כי לא היה שם לחם חולין כך פי’ אדוני אבי ז”ל, ורבותינו ז”ל פירשו כי לחם הפנים נתן לו ופירשו והוא דרך חול על לחם הפנים כי אחר הקטרת בזיכים היה כמו שאמר המוסרים מלפני ה’ ואין מעילה בלחם הפנים אחר הקטרת בזיכים ופי’ ואף כי היום יקדש בכלי אין צריך לומר זה שנוכל לאכלו כי רעבים אנחנו ומסוכנים אלא אפי’ זה שהושם עתה על השלחן שהוא קדוש בכלי שהשלחן מקדשו ויש בו מעילה אף על פי כן נוכל לאכלו מאחר שאין לך לחם אחר שתתן לנו ואנחנו רעבים ומסוכנים ואמרו שאחזו לדוד חולי הנקרא בולמוס מחמ’ רעב ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע”א וגלוי עריות ושפיכות דמים: | לשום לחם חום. חום תואר בפלס מעוז לתם דרך ה’ ופי’ כי בעת שהיו לוקחים אותו מעל השלחן היו משימין עליו האחר חם כמו שאמרו טפחו של זה בצד טפחו של זה שנאמר לחם פנים לפני תמיד שלא יהא שלחן בלא לחם, ופי’ ביום הלקחו בעת הלקחו כמו ביום הכותי כל בכור יום צעקתי בלילה נגדך לפיכך אמר לשום כלומר היו מוסרים הראשונים לשום במקומם אלו החדשים, ומה שאמר לשום לחם חם יש לשאול איך היה חם ביום סדורו והלא לחם הפנים לא היתה אפייתו דוחה שבת ומערב שבת היו אופין אותו ומסדרין אותו בשבת כמו שכתוב ביום השבת יערכנו ועוד היאך נתן לו לחם הפנים ולחם הפנים ביום השבת שהיו מסלקין אותו היה נחלק בין משמר היוצא ומשמר הנכנס והיו אוכלין אותו ודוד בודאי לא היה בא בדרך בשבת, ואם תאמר מפני סכנת נפשות היה בא בדרך בשבת עד שתמה עליו אחימלך ואמר לו מדוע אתה לבדך היה לו לתמוה יותר איך היה בא בשבת ועוד יש לשאול אם עם אחימלך לא היה לחם חול לא היה בכל העיר לחם חול שישאל דוד מאחד מבני העיר עד שהוצרך אחימלך לתת לו לחם קדש וא”ת לא רצה דוד לגלות עצמו בעיר ובסתר בא אל אחימלך היה לו לאחימלך לבקש לחם חול מאחד מבני העיר להאכיל לישראל וכי היו חוקרים לאחימלך בעבור מי מבקש אותו, ותשובת אלו השאלות כי נוב עיר הכהנים היתה כלה כהנים לפיכך נקראת עיר הכהנים ולפיכך צוה שאול להרוג כל העיר כי לא היה לו קצף אלא על הכהנים בעבור אחימלך וכיון שהיתה כלה כהנים ולא היה ישראל זר שוכן ביניהם היו כל העיר אוכלי תרומה והתרומה היא לזרים בעון מיתה והמסוכן מחמת רעב מאכילין אותו דבר האסור אם אין לנו מותר ומשני דברים האסורין מאכילין אותו הקל לפיכך נתן לו אחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני ה’ שאין בהם מעילה אחר הקטרת בזיכי לבונה ודוד בודאי בחול בא אל אחימלך ואם תאמר כיון שבא בחול היאך היה לאחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני ה’ והלא כבר נאכל בשבת שעברה בין שני המשמרות אפשר שמצא דוד ממנו שלא היה נאכל כלו כי שתים עשרה חלות היו שהיו נחלקות לכמה כהנים והיה מגיע לכל אחד דבר מועט כזית או יותר מעט עד שאמרו כי הכהנים הצנועים היו מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקין ואוכלין ואחר שהצנועים מושכין את ידיהם ממנו ולא היו אוכלים היה נשאר ממנו פעמים אחר השבת והנשאר שמצא דוד נתן לו אחימלך ואם תאמר כי מה שהצנועים היו מניחין היו האחרים אוכלין אפשר שהיו אוכלים חלקם וחלק הצנועים וכן פירשו חולקין חוטפין ואפשר שהיה חלק הצנועים מונח וכן אמרו מעשה באחד שחטף חלקו וחלק חבירו והיו קורין אותו בן חמצן נראה כי רובן לא היו עושין כן והנכון לומר עוד כי חלק אחימלך נשאר כי כהן גדול היה חולק עם המשמרות בחלות שנאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ומה שאמר לשום לחם חם ביום הלקחו מצאנו מחלוקת בין רבו’ ז”ל אם היו חלות אלה נאפות בשבת או בחול כי רבי יהודה אומר כי בשבת היו נאפות ולדבריו פשוט הוא כי חם היה הלחם בעת סדורו ולדברי חכמים שאומרים כי לא היתה אפייתו דוחה את השבת ומערב שבת היה נאפה אפשר שהיה חם בעת סדורו למחר כי בערב שבת היו אופין אותו ומחר בבקר אחר הקרבת המוספין היו מסדרין אותו ואפשר שהלילה היה בתנור ולא היו מוציאין אותו מן התנור עד שעת סדורו והיה חם עדיין אולי היו סותמים פי התנור כדי שישאר בחמותו עד מחר ומרז”ל שאמרו כי במעשה נס היה הלחם חם כל זמן שיהיה בשלחן שאמרו אמר רבי יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים סלוקו חם כסדורו שנאמר לשום לחם חום ביום הלקחו ואמרו רז”ל גדולה לגימה ששגגתה עולה זדון שאלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרג’ נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדומי ולא נהרג שאול ושלשת בניו: 21:8: נעצר לפני ה’. נראה כי בא שם לזבוח עם אנשים אחרים והלכו חביריו והוא נשאר אחריהם להתפלל או לזבוח עוד לפיכך אמר נעצר, ורז”ל פירשו עוצר עצמו לפני אהל מועד לעסוק בתורה, ופי’ אביר הרועים שהיה אב ב”ד וזהו דרך דרש: | דואג האדומי. גר בארץ אדום לפיכך קראו אדומי וכן אוריה החתי יתרא הישמעאלי אתי הגיתי מיוחסי’ על שם מקומם שהיו גרים בהם: | אביר הרועים. אביר הוא אחד במוכר’ ובסמוך לפי שהוא דגוש על משקל כביר אביר יעקב הוא קל ממשקל שריד לפי’ נשתנה בסמיכות ופי’ גדול רועי המקנה אשר לשאול וממונה עליהם: 21:9: ואין. בחירק כמו ואין בצרי והוא דרך שאלה כלומר אין יש תחת ידך חרב או חנית שתתן לי וכמוהו חירק וצרי ניר ונר בין ובין ריש ורש חין וחן וי”ת ואילו אית הכא: | תחת ידך. ברשותך וכמוהו רבים: | כלי. כתרגומו מני: | נחוץ. ענינו לפי מקומו מהיר ואין לו חבר וכן תירגם יונתן בבהילו: 21:10: לוטה בשמלה. מן וילט פניו פני הלוט הלוט ופי’ כרוכה בשמלה וכן הוא תרגומו מכרכא בשושיפא: | אחרי האפוד. שהיתה תלויה אחרי המקום שהיה מונח האפוד והחשן או יהיה פי’ האפוד שלא היה אפוד החשן אלא אפוד בד והוא לבוש שהיו לובשים הכהנים ועבדי ה’ כמו שאמר שמנים וחמשה איש נושאי אפוד בד וכתי’ ודוד חגור אפוד בד וזו החרב היתה תלויה אחרי אלה הבגדים וזהו הנכון וי”ת בתר דשאיל ליה באפוד’ כלומר אחר ששאל לו באפוד החשן את דרכו ואחר כן אמר לו שיקח זו החרב כי כן אמר לו דואג וישאל לו בה’ וכן שאול אמר לו לאחימלך ושאול לו באלהים ולא כחש לו אחימלך אבל אמר היום החלותי לשאול לו באלהים ונכון הוא בעיני פירושו אבל אינו דרך פשט הפסוק לפי מקומו שאמר אחרי האפוד בין לוטה בשמלה ובין אותה תקח לך: | אם אותה תקח לך קח. אם אותה תרצה לקחת קח כי אין אחר’ זולתה: | בזה. פי’ בזה המקום: | אין כמוה. והלא אחימלך היה יודע שאין כמוה למה אמר לו אם אותה תקח לך לפי שהיתה באהל מועד לזכרון הנס כמו שפירשתי לא היה ברצון אחימלך להוציאה משם אם היתה שם אחרת אבל כיון שלא היתה שם אחר’ לא היה יכול למנעה מדוד כי הוא לקחה מהפלשתי והוא שם אותה שם באהל מועד ובידו יש לקחתה ולהחזירה כאשר ירצה: 21:11: מפני שאול. והלא תמול ברח אלא ר”ל כי היום ההוא ברח לו מארץ ישראל ובא לו אל אכיש שלא ימצאהו שאול וזהו מפני שאול: | ויבא אל אכיש. ובספר תהלים קראו אבימלך ושני שמות היו לו וכמוהו רבים או אבימלך שם כנוי לכל מלכי פלשתים כמו פרעה מלך מצרים וכן מצאנוהו קרוי אבימלך בימי אברהם ובימי יצחק: 21:13: וירא. ביו”ד אית”ן לבד ויו”ד השרש נגרעה מן המכתב וירא מפניו שלא יהרגהו כי הוא הרג גבורם וכמה מהם: 21:14: וישנו את טעמו. שינה את דברו ודעתו בעיניהם כדי שיתנכר להם ולא יחשבו עליו שהוא דוד או כדי להראות עצמו שוטה בעיניהם ולא יחושו עליו ויגרשוהו מהיכל המלך וילך לו ופירוש טעמו הוא מטעם המלך וברוך טעמך ות”י ושני ית מדעי’ וי”ו וישנו כנוי קודם זכר הפעול וכמוהו ותראהו את הילד ויכו האחד את האחד ופי’ בעיניהם כמו לפניהם: | ויתהלל בידם. עשה מעשה סכלות והוללות ופירוש בידם לפניהם כלומר בעוד שהיה בין ידיהם שהיו סובבים אותו ומביטים עליו וזה מעשה הוללות שהיה עושה: | ויתו על דלתות השער. שהיה כותב בדלתות השער או משרט שריטות כי השריטה גם כן נקראה תו וכן תירגם יונתן ומסרט על דשי תרעא: | ויורד רירו אל זקנו. הוא ריר הרוק היוצא מהפה: 21:16: חסר משוגעים אני. בתמיהה וכי הייתי חסר משוגעים וצריך אליהם כי זה הבאתם אלי, ובדרש כי אשתו של אכיש ובתו היו משוגעות וצועקות ומשטות מבפנים ודוד צועק ומשטה מבחוץ אמר להם אכיש וכי יודעים אתם בי שחסר משוגעים אני: 22:2: כל איש מצוק. מענין צוקה והוא תואר או שם: | וכל איש אשר לו נושא. האל”ף במקום ה”א ופירושו כל איש אשר היה בורח מפני המלוים אותו והיו מתקבצים אל דוד: | וכל איש מר נפש. שהיה רש כמו ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו או איש מצוק ר”ל צרות אחרות, והיה יוצא מביתו להתרוח ולשכח צרותיו וכן תירגם יונתן כל גבר מעיק רוח: 22:3: יצא נא אבי ואמי אתכם. יצא ממער’ עדולם וישב אתכם אבל אחיו היו הולכים עמו כי ברחו אביו ואמו מפני שאול כי היה שונא אותם מפני דוד והיו מתיראים שלא יהרגם לפיכך הלכו אל דוד: 22:4: וינחם. מענין נחית בחסדך כלומר הנחם והביאם לפניו ויונתן פירשו כמו וינחם שתרגם ואשרינון: | במצודה. תרגומו מטמר במצודיא: 22:5: ובאת לך ארץ יהודה. על פי ה’ אמר לו כי שם יהיה נשמר מן שאול וכן היה כי בעוד שהיה שם לא בקשו עד שהלך אל קעילה והטעם לפי שבארץ יהודה היו אוהבים אותו ואם היה קם שאול לבקשו היו מגידים לו והוא נמלט ממקום למקום ואף על פי שקעילה מארץ יהודה היתה רחוקה ממיודעיו וממשפחתו ואף על פי כן על פי ה’ הלך שם גם כן: | יער חרת. חרת היה שם המקום וכן תירגם יונתן חורשא דחרת, ובדרש שהיה מנוגב אותו המקום כחרת הזו ובזכות דוד הרטיבו הקב”ה פירוש חרת כמו חרותא בידי שמים שפי’ יבשה: 22:6: כי נודע דוד. כי נתפרסם דוד כלומר נודע הדבר שהיו עמו אנשים עד ששמע שאול והיה הספור הזה הנה מפני הדבר שאמר שאול לעבדיו כי עד עתה לא ידע שאול כי התקבצו אל דוד אנשים וכאשר שמע כי עמו כארבע מאות איש אמר בלבו זה מרד הוא שמרד בי ודעתו לארוב ולהלחם עלי או לחלוק עלי המלכות וזהו שאמר כי הקים בני את עבדי עלי לאורב, ואמר לכלכם ישים שרי אלפים כלומר בחיל שהוא מקבץ עלי או בהיותו מלך כאשר הוא חושב: | האשל. כמו העץ וכן ויטע אשל: | ברמה. מקום היה בגבע’ שאול והיה גבוה ונקרא רמה ואין זה רמת שמואל כי הוא בגבע’ היה, ולדברי בעל הדרש הוא רמת שמואל שאמר וכי מה ענין גבעה אצל רמה אלא שאול יושב בגבעה במלכות בזכות האשל הגדול אשר ברמה והוא שמואל שהיה מתפלל עליו: 22:7: בני ימיני. כלומר עליכם היה לחוש עלי כי אתם משבטי וממשפחתי: 22:8: קשרתם. מרדתם כי הקשר הוא המרד והוא בהתחבר לב זה עם זה: | בכרת בני. בכרת ברית: | בן ישי. לא זכר שמו דרך בזיון: 22:9: נצב על עבדי שאול. כלומר בראשם היה נצב כי גדול שבעבדי שאול הנצבים עליו היה ושמוש זה בדבר והפכו כי נצבים עליו ר”ל נצבים לפניו וסמוך לו לעשות מה שיצוה אותם, ונצב על עבדי שאול ר”ל כמשמעו שהיה להם לראש וממונ’ עליהם וכן תירגם יונתן והוא ממנא על עבדי שאול והוא כמו הנצב על הקוצרים: 22:12: בן אחיטוב. לא זכר שמו דרך בזיון: 22:13: ושאול לו באלהים. להגיד לו דרכו והוא בורח מפני, ומדרשו עשיתו מלך שאין נשאלין באורים ותומים אלא למלך ולאב בית דין ולמי שצורך צבור בו: 22:14: וסר אל משמעתך. אל עבודתך כלומר שהי’ נשמע לכל מצותיך וכן ובני עמון משמעתם: 22:15: היום החלותי לשאול לו באלהים. י”מ בתמיהה היום החילותי לשאול בעבורו חלילה שהייתי יודע כי הוא בורח כי כמה פעמים שאלתי לו שהי’ הולך במצותיך ויש לפרשו בלא תמיהה כלומר למה אתה מאשימני לפי ששאלתי לו באלהים וזה הוא היום הראשון ולא הייתי יודע כי קשה הוא בעיניך וכי בורח הוא חלילה לי שאם הייתי יודע לא הייתי עושה ומעתה לא אעשה עוד אחר שקשה בעיניך ובורח הוא מפניך כי לא הייתי יודע כל זה אבל הייתי חושב אותו מתחילה נאמן ביתך: | בכל בית אבי. ולא כל בית אבי: | אל ישם המלך. דבר אשם אמר זה לפי ששלח שאול לקרא גם כן כל בית אביו: 22:17: ולא אבו. דרשו כי אבנר ועמשא היו ולא אבו לפגוע בכהני ה’ כי דרשו אכין ורקין מיעוטין מה שכתוב כל איש אשר ימרה את פיך יומת יכול אפילו לדבר עבירה תלמוד לומר רק חזק ואמץ ולדעת הדרש הזה יהיה פירוש ויאמר המלך לרצים ולנצבים עליו כי אבנר ועמשא לא היו רצים אלא שרים: 22:18: לדויג. כתיב וקרי לדואג כי היה נקרא דויג ודואג כמו שאומר ויסב דויג ולא קרי דואג ויש ספרים שגם הוא קרי דואג והקרי הוא לפי שברוב היו קוראים אותו דואג ומדרשו כי לכך כתוב דויג אמר לו שאול נתפשת כדג אתה הלשנת עליהם אתה הרוג אותם ונראה כי בשעת המעשה קראו הכתוב דויג לגריעות שמו: | נושא אפוד בד. כתרגומו דכשרין למילבש אפוד דבוץ נראה לפירושו כי הוא הרג יותר משמונים וחמשה אבל השמונים וחמשה היו ראויין ללבוש אפוד בד כי נראה כי הגדולים בעובדי ה’ היו לובשים זה המלבוש וכן דוד המלך לבשו ביום שהעלה הארון וביום זה שחרבה נוב הביאו המשכן לגבעון: 22:19: מאיש ועד אשה. דרשו בו בדבר עמלק כתיב ויחמול שאול והעם על מיטב הצאן וגו’ יצאתה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה ובנוב עיר הכהנים כתיב מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב יצאתה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה יש לתמוה כי בכל אשר הזכיר הכתוב עונות שאול לא ראינו שהזכיר עון נוב עיר הכהנים ואפילו כשקראם בית הדמי’ לא אמר אלא על אשר המית את הגבעונים ולא אמר הכהנים ונראה כי חייבים היו הכהנים ולא נגלה בכתוב עונם זולתי עון בית עלי ואף על פי כן נענש שאול על דמם שנפל בחרב פלשתים הוא ובניו ואמרו רז”ל גדולה לגימה שמרחקת הקרובים ומקרבת את הרחוקים ומעלמת עין מן הרשעים ומשרה שכינתו על נביאי הבעל ושגגתה עולה זדון מרחקת את הקרובים מעמון ומואב מקרבת את הרחוקים מיתרו דכתיב קראן לו ויאכל לחם מעלמת עין מן הרשעים ממיכ’ משרה שכינתו על נביאי הבעל מעדוא הנבי’ דכתיב ויהי הם יושבים על השלח’ וגו’ ושגגתה עולה זדון שאלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרג נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדומי ולא נהרג שאול ושלשת בניו: 22:23: כי אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך. שאול הוא שמבקש את נפשי והוא מבקש את נפשך לכן שבה אתי: | כי משמרת אתה עמדי. אשמור אותך כמו שאשמור את עצמי ויש לפרשו נפשי יבקש מי שיבקש את נפשך:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | מסרת הכוהנים — שמונים וחמישה כוהני נוב נהרגים בשל עזרה לדוד
- אפיון - מנהיגות במשבר | דוד בגת — מתחזה למשוגע; בעדולם — מקבץ שאנשים “בצרה ובנשא ומר נפש”
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: דוד שקר לאחימלך (“השלחת המלך דבר”) — מחלוקת פרשנים האם מותר לשקר להציל נפשות. “דוד שגגג בשקרו” — דוד קינן עליהם בתהלים נב (על מות אחימלך).