יהונתן ונושא-כליו — הניצחון הגדול
פסוקים
וַיְהִ֣י הַיּ֗וֹם וַיֹּ֨אמֶר יוֹנָתָ֤ן בֶּן־שָׁאוּל֙ אֶל־הַנַּ֙עַר֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו לְכָ֗ה וְנַעְבְּרָה֙ אֶל־מַצַּ֣ב פְּלִשְׁתִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר מֵעֵ֣בֶר הַלָּ֑ז וּלְאָבִ֖יו לֹ֥א הִגִּֽיד׃ וְשָׁא֗וּל יוֹשֵׁב֙ בִּקְצֵ֣ה הַגִּבְעָ֔ה תַּ֥חַת הָרִמּ֖וֹן אֲשֶׁ֣ר בְּמִגְר֑וֹן וְהָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמּ֔וֹ כְּשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת אִֽישׁ׃ וַאֲחִיָּ֣ה בֶן־אֲחִט֡וּב אֲחִ֡י אִיכָב֣וֹד׀ בֶּן־פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־עֵלִ֜י כֹּהֵ֧ן׀יְהֹוָ֛ה בְּשִׁל֖וֹ נֹשֵׂ֣א אֵפ֑וֹד וְהָעָם֙ לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י הָלַ֖ךְ יוֹנָתָֽן׃ וּבֵ֣ין הַֽמַּעְבְּר֗וֹת אֲשֶׁ֨ר בִּקֵּ֤שׁ יֽוֹנָתָן֙ לַעֲבֹר֙ עַל־מַצַּ֣ב פְּלִשְׁתִּ֔ים שֵׁן־הַסֶּ֤לַע מֵהָעֵ֙בֶר֙ מִזֶּ֔ה וְשֵׁן־הַסֶּ֥לַע מֵהָעֵ֖בֶר מִזֶּ֑ה וְשֵׁ֤ם הָאֶחָד֙ בּוֹצֵ֔ץ וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד סֶֽנֶּה׃ הַשֵּׁ֧ן הָאֶחָ֛ד מָצ֥וּק מִצָּפ֖וֹן מ֣וּל מִכְמָ֑שׂ וְהָאֶחָ֥ד מִנֶּ֖גֶב מ֥וּל גָּֽבַע׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָתָ֜ן אֶל־הַנַּ֣עַר׀ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֗יו לְכָה֙ וְנַעְבְּרָ֗ה אֶל־מַצַּב֙ הָעֲרֵלִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אוּלַ֛י יַעֲשֶׂ֥ה יְהֹוָ֖ה לָ֑נוּ כִּ֣י אֵ֤ין לַֽיהֹוָה֙ מַעְצ֔וֹר לְהוֹשִׁ֥יעַ בְּרַ֖ב א֥וֹ בִמְעָֽט׃ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו עֲשֵׂ֖ה כׇּל־אֲשֶׁ֣ר בִּלְבָבֶ֑ךָ נְטֵ֣ה לָ֔ךְ הִנְנִ֥י עִמְּךָ֖ כִּלְבָבֶֽךָ׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ עֹבְרִ֖ים אֶל־הָאֲנָשִׁ֑ים וְנִגְלִ֖ינוּ אֲלֵיהֶֽם׃ אִם־כֹּ֤ה יֹֽאמְרוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ דֹּ֕מּוּ עַד־הַגִּיעֵ֖נוּ אֲלֵיכֶ֑ם וְעָמַ֣דְנוּ תַחְתֵּ֔ינוּ וְלֹ֥א נַעֲלֶ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃ וְאִם־כֹּ֨ה יֹאמְר֜וּ עֲל֤וּ עָלֵ֙ינוּ֙ וְעָלִ֔ינוּ כִּֽי־נְתָנָ֥ם יְהֹוָ֖ה בְּיָדֵ֑נוּ וְזֶה־לָּ֖נוּ הָאֽוֹת׃ וַיִּגָּל֣וּ שְׁנֵיהֶ֔ם אֶל־מַצַּ֖ב פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיֹּאמְר֣וּ פְלִשְׁתִּ֔ים הִנֵּ֤ה עִבְרִים֙ יֹֽצְאִ֔ים מִן־הַחֹרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר הִתְחַבְּאוּ־שָֽׁם׃ וַיַּעֲנוּ֩ אַנְשֵׁ֨י הַמַּצָּבָ֜ה אֶת־יוֹנָתָ֣ן׀ וְאֶת־נֹשֵׂ֣א כֵלָ֗יו וַיֹּֽאמְרוּ֙ עֲל֣וּ אֵלֵ֔ינוּ וְנוֹדִ֥יעָה אֶתְכֶ֖ם דָּבָ֑ר וַיֹּ֨אמֶר יוֹנָתָ֜ן אֶל־נֹשֵׂ֤א כֵלָיו֙ עֲלֵ֣ה אַחֲרַ֔י כִּֽי־נְתָנָ֥ם יְהֹוָ֖ה בְּיַ֥ד יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיַּ֣עַל יוֹנָתָ֗ן עַל־יָדָיו֙ וְעַל־רַגְלָ֔יו וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו אַחֲרָ֑יו וַֽיִּפְּלוּ֙ לִפְנֵ֣י יוֹנָתָ֔ן וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו מְמוֹתֵ֥ת אַחֲרָֽיו׃ וַתְּהִ֞י הַמַּכָּ֣ה הָרִאשֹׁנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֧ה יוֹנָתָ֛ן וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו כְּעֶשְׂרִ֣ים אִ֑ישׁ כְּבַחֲצִ֥י מַעֲנָ֖ה צֶ֥מֶד שָׂדֶֽה׃ וַתְּהִי֩ חֲרָדָ֨ה בַמַּחֲנֶ֤ה בַשָּׂדֶה֙ וּבְכׇל־הָעָ֔ם הַמַּצָּב֙ וְהַמַּשְׁחִ֔ית חָרְד֖וּ גַּם־הֵ֑מָּה וַתִּרְגַּ֣ז הָאָ֔רֶץ וַתְּהִ֖י לְחֶרְדַּ֥ת אֱלֹהִֽים׃ וַיִּרְא֤וּ הַצֹּפִים֙ לְשָׁא֔וּל בְּגִבְעַ֖ת בִּנְיָמִ֑ן וְהִנֵּ֧ה הֶהָמ֛וֹן נָמ֖וֹג וַיֵּ֥לֶךְ וַהֲלֹֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל לָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ פִּקְדוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ מִ֖י הָלַ֣ךְ מֵעִמָּ֑נוּ וַֽיִּפְקְד֔וּ וְהִנֵּ֛ה אֵ֥ין יוֹנָתָ֖ן וְנֹשֵׂ֥א כֵלָֽיו׃ וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ לַֽאֲחִיָּ֔ה הַגִּ֖ישָׁה אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים כִּֽי־הָיָ֞ה אֲר֧וֹן הָאֱלֹהִ֛ים בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא וּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיְהִ֗י עַ֣ד דִּבֶּ֤ר שָׁאוּל֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהֶהָמ֗וֹן אֲשֶׁר֙ בְּמַחֲנֵ֣ה פְלִשְׁתִּ֔ים וַיֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וָרָ֑ב וַיֹּ֧אמֶר שָׁא֛וּל אֶל־הַכֹּהֵ֖ן אֱסֹ֥ף יָדֶֽךָ׃ וַיִּזָּעֵ֣ק שָׁא֗וּל וְכׇל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיָּבֹ֖אוּ עַד־הַמִּלְחָמָ֑ה וְהִנֵּ֨ה הָיְתָ֜ה חֶ֤רֶב אִישׁ֙ בְּרֵעֵ֔הוּ מְהוּמָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד׃ וְהָעִבְרִ֗ים הָי֤וּ לַפְּלִשְׁתִּים֙ כְּאֶתְמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם אֲשֶׁ֨ר עָל֥וּ עִמָּ֛ם בַּֽמַּחֲנֶ֖ה סָבִ֑יב וְגַם־הֵ֗מָּה לִֽהְיוֹת֙ עִם־יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר עִם־שָׁא֖וּל וְיוֹנָתָֽן׃ וְכֹל֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמִּֽתְחַבְּאִ֤ים בְּהַר־אֶפְרַ֙יִם֙ שָֽׁמְע֔וּ כִּי־נָ֖סוּ פְּלִשְׁתִּ֑ים וַֽיַּדְבְּק֥וּ גַם־הֵ֛מָּה אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּמִּלְחָמָֽה׃ וַיּ֧וֹשַׁע יְהֹוָ֛ה בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַ֨מִּלְחָמָ֔ה עָבְרָ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָֽוֶן׃ וְאִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֥ל נִגַּ֖שׂ בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֩אֶל֩ שָׁא֨וּל אֶת־הָעָ֜ם לֵאמֹ֗ר אָר֣וּר הָ֠אִ֠ישׁ אֲשֶׁר־יֹ֨אכַל לֶ֜חֶם עַד־הָעֶ֗רֶב וְנִקַּמְתִּי֙ מֵאֹ֣יְבַ֔י וְלֹא־טָעַ֥ם כׇּל־הָעָ֖ם לָֽחֶם׃ וְכׇל־הָאָ֖רֶץ בָּ֣אוּ בַיָּ֑עַר וַיְהִ֥י דְבַ֖שׁ עַל־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃ וַיָּבֹ֤א הָעָם֙ אֶל־הַיַּ֔עַר וְהִנֵּ֖ה הֵ֣לֶךְ דְּבָ֑שׁ וְאֵין־מַשִּׂ֤יג יָדוֹ֙ אֶל־פִּ֔יו כִּֽי־יָרֵ֥א הָעָ֖ם אֶת־הַשְּׁבֻעָֽה׃ וְיוֹנָתָ֣ן לֹא־שָׁמַ֗ע בְּהַשְׁבִּ֣יעַ אָבִיו֮ אֶת־הָעָם֒ וַיִּשְׁלַ֗ח אֶת־קְצֵ֤ה הַמַּטֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַיִּטְבֹּ֥ל אוֹתָ֖הּ בְּיַעְרַ֣ת הַדְּבָ֑שׁ וַיָּ֤שֶׁב יָדוֹ֙ אֶל־פִּ֔יו (ותראנה) [וַתָּאֹ֖רְנָה] עֵינָֽיו׃ וַיַּ֩עַן֩ אִ֨ישׁ מֵהָעָ֜ם וַיֹּ֗אמֶר הַשְׁבֵּ֩עַ֩ הִשְׁבִּ֨יעַ אָבִ֤יךָ אֶת־הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר אָר֥וּר הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יֹ֥אכַל לֶ֖חֶם הַיּ֑וֹם וַיָּ֖עַף הָעָֽם׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ יֽוֹנָתָ֔ן עָכַ֥ר אָבִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ רְאוּ־נָא֙ כִּי־אֹ֣רוּ עֵינַ֔י כִּ֣י טָעַ֔מְתִּי מְעַ֖ט דְּבַ֥שׁ הַזֶּֽה׃ אַ֗ף כִּ֡י לוּא֩ אָכֹ֨ל אָכַ֤ל הַיּוֹם֙ הָעָ֔ם מִשְּׁלַ֥ל אֹיְבָ֖יו אֲשֶׁ֣ר מָצָ֑א כִּ֥י עַתָּ֛ה לֹא־רָבְתָ֥ה מַכָּ֖ה בַּפְּלִשְׁתִּֽים׃ וַיַּכּ֞וּ בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ בַּפְּלִשְׁתִּ֔ים מִמִּכְמָ֖שׂ אַיָּלֹ֑נָה וַיָּ֥עַף הָעָ֖ם מְאֹֽד׃ (ויעש) [וַיַּ֤עַט] הָעָם֙ אֶל־[הַשָּׁלָ֔ל] (שלל) וַיִּקְח֨וּ צֹ֧אן וּבָקָ֛ר וּבְנֵ֥י בָקָ֖ר וַיִּשְׁחֲטוּ־אָ֑רְצָה וַיֹּ֥אכַל הָעָ֖ם עַל־הַדָּֽם׃ וַיַּגִּ֤ידוּ לְשָׁאוּל֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֥ה הָעָ֛ם חֹטִ֥אים לַיהֹוָ֖ה לֶאֱכֹ֣ל עַל־הַדָּ֑ם וַיֹּ֣אמֶר בְּגַדְתֶּ֔ם גֹּלּוּ־אֵלַ֥י הַיּ֖וֹם אֶ֥בֶן גְּדוֹלָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל פֻּ֣צוּ בָעָ֡ם וַאֲמַרְתֶּ֣ם לָהֶ֡ם הַגִּ֣ישׁוּ אֵלַי֩ אִ֨ישׁ שׁוֹר֜וֹ וְאִ֣ישׁ שְׂיֵ֗הוּ וּשְׁחַטְתֶּ֤ם בָּזֶה֙ וַאֲכַלְתֶּ֔ם וְלֹא־תֶחֶטְא֥וּ לַיהֹוָ֖ה לֶאֱכֹ֣ל אֶל־הַדָּ֑ם וַיַּגִּ֨שׁוּ כׇל־הָעָ֜ם אִ֣ישׁ שׁוֹר֧וֹ בְיָד֛וֹ הַלַּ֖יְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ־שָֽׁם׃ וַיִּ֧בֶן שָׁא֛וּל מִזְבֵּ֖חַ לַיהֹוָ֑ה אֹת֣וֹ הֵחֵ֔ל לִבְנ֥וֹת מִזְבֵּ֖חַ לַיהֹוָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֡וּל נֵרְדָ֣ה אַחֲרֵי֩ פְלִשְׁתִּ֨ים׀לַ֜יְלָה וְֽנָבֹ֥זָה בָהֶ֣ם׀ עַד־א֣וֹר הַבֹּ֗קֶר וְלֹֽא־נַשְׁאֵ֤ר בָּהֶם֙ אִ֔ישׁ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כׇּל־הַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עֲשֵׂ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַכֹּהֵ֔ן נִקְרְבָ֥ה הֲלֹ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃ וַיִּשְׁאַ֤ל שָׁאוּל֙ בֵּֽאלֹהִ֔ים הַֽאֵרֵד֙ אַחֲרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים הֲתִתְּנֵ֖ם בְּיַ֣ד יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֥א עָנָ֖הוּ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל גֹּ֣שֽׁוּ הֲלֹ֔ם כֹּ֖ל פִּנּ֣וֹת הָעָ֑ם וּדְע֣וּ וּרְא֔וּ בַּמָּ֗ה הָ֥יְתָ֛ה הַחַטָּ֥את הַזֹּ֖את הַיּֽוֹם׃ כִּ֣י חַי־יְהֹוָ֗ה הַמּוֹשִׁ֙יעַ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֧י אִם־יֶשְׁנ֛וֹ בְּיוֹנָתָ֥ן בְּנִ֖י כִּ֣י מ֣וֹת יָמ֑וּת וְאֵ֥ין עֹנֵ֖הוּ מִכׇּל־הָעָֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֗ל אַתֶּם֙ תִּֽהְיוּ֙ לְעֵ֣בֶר אֶחָ֔ד וַֽאֲנִי֙ וְיוֹנָתָ֣ן בְּנִ֔י נִהְיֶ֖ה לְעֵ֣בֶר אֶחָ֑ד וַיֹּאמְר֤וּ הָעָם֙ אֶל־שָׁא֔וּל הַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה׃ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל אֶל־יְהֹוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הָ֣בָה תָמִ֑ים וַיִּלָּכֵ֧ד יוֹנָתָ֛ן וְשָׁא֖וּל וְהָעָ֥ם יָצָֽאוּ׃ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל הַפִּ֕ילוּ בֵּינִ֕י וּבֵ֖ין יוֹנָתָ֣ן בְּנִ֑י וַיִּלָּכֵ֖ד יוֹנָתָֽן׃ וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־י֣וֹנָתָ֔ן הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָה וַיַּגֶּד־ל֣וֹ יוֹנָתָ֗ן וַיֹּ֩אמֶר֩ טָעֹ֨ם טָעַ֜מְתִּי בִּקְצֵ֨ה הַמַּטֶּ֧ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֛י מְעַ֥ט דְּבַ֖שׁ הִנְנִ֥י אָמֽוּת׃ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל כֹּה־יַעֲשֶׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑ף כִּי־מ֥וֹת תָּמ֖וּת יוֹנָתָֽן׃ וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אֶל־שָׁא֗וּל הֲֽיוֹנָתָ֤ן׀יָמוּת֙ אֲשֶׁ֣ר עָ֠שָׂ֠ה הַיְשׁוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֣ה הַזֹּאת֮ בְּיִשְׂרָאֵל֒ חָלִ֗ילָה חַי־יְהֹוָה֙ אִם־יִפֹּ֞ל מִשַּׂעֲרַ֤ת רֹאשׁוֹ֙ אַ֔רְצָה כִּֽי־עִם־אֱלֹהִ֥ים עָשָׂ֖ה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּפְדּ֥וּ הָעָ֛ם אֶת־יוֹנָתָ֖ן וְלֹא־מֵֽת׃ וַיַּ֣עַל שָׁא֔וּל מֵאַחֲרֵ֖י פְּלִשְׁתִּ֑ים וּפְלִשְׁתִּ֖ים הָלְכ֥וּ לִמְקוֹמָֽם׃
פירוש רש”י
14:1: מֵעֵבֶר הַלָּז. כָּל ״הַלָּז״ וְ״לָזֶה״ שֶׁבַּמִּקְרָא אֵינוֹ לְשׁוֹן ״הַזֶּה״, אֶלָּא לְשׁוֹן דָּבָר שֶׁכְּנֶגְדוֹ, וְהוּא מַרְאֵהוּ בְּאֶצְבַּע, וּבְלַעַ״ז אֵינוֹ לְשׁוֹן ציש״ט בְּלַעַ״ז, אֶלָּא ציי״ל בְּלַעַ״ז: | מֵעֵבֶר הַלָּז. גֵי שְׁנֵי הֶהָרִים: 14:2: בִּקְצֵה הַגִּבְעָה. בְּסוֹף הַגִּבְעָה: 14:3: נֹשֵׂא אֵפוֹד. אוּרִים וְתֻמִּים: 14:4: וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר. כֵּן הָיָה עָשׂוּי, שֵׁן הַסֶּלַע הָיָה מֵהָעֵבֶר מִזֶּה לְבֵין הַמַּעְבְּרוֹת מִזֶּה, וְשֵׁן הַסֶּלַע לְבֵין הַמַּעְבְּרוֹת מִזֶּה הַגַּיְא הוּא קָרוּי בֵּין הַמַּעְבְּרוֹת, וְהָיָה לוֹ סֶלַע מִכָּאן, וְסֶלַע מִכָּאן, זֶה בְּעֶבְרוֹ מִזֶּה, וְזֶה בְּעֶבְרוֹ מִזֶּה, וְהַגַּיְא בֵּין שְׁנֵי הָעֲבָרִים, אוֹתוֹ הַגַּיְא בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר: | שֵׁן הַסֶּלַע. שֵׁם שֵׁן הָאֶחָד ׳בּוֹצֵץ׳, וְשֵׁם הַשֵּׁנִי ׳סֶנֶה׳: 14:5: מָצוּק מִצָּפוֹן. מְשֻׁפָּע וְעוֹלֶה מִצַּד צָפוֹן אֶל מִכְמָשׂ: | מוּל גָּבַע. שֶׁמִּמֶּנָּה יָצָא יְהוֹנָתָן: 14:9: דֹּמּוּ. הַמְתִּינוּ, כְּמוֹ ״שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם״ (יהושע י:יב); וְכֵן ״דּוֹם לַה׳״ (תהלים לז:ז), אִם כֹּה יֹאמְרוּ: דּוֹמוּ וְנַעֲלֶה אֲלֵיכֶם, שְׁעָתָם מַצְלַחַת וְלִבָּם רָם עֲלֵיהֶם: 14:10: וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ. פַּחַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלִבָּם, וִירֵאִים לָזוּז מִמְּקוֹמָם: 14:12: וַיַּעֲנוּ. לְשׁוֹן הֲרָמַת קוֹל: 14:13: עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו. כְּלוֹמַר בְּכָל כֹּחַ וּמְרוּצָה: 14:14: כַּבֲחצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה. בְּתוֹךְ שִׁיעוּר מִדַּת קַרְקַע, מְלֹא חֲצִי מַעֲנָה שֶׁל מַחֲרֵשַׁת צֶמֶד בָּקָר הַחוֹרֶשֶׁת בַּשָּׂדֶה: | מַעֲנָה. הוּא תֶּלֶם הַמַּחֲרֵשָׁה, שֶׁקּוֹרִין ריי״א בְּלַעַ״ז, וּגְבוּרָה גְדוֹלָה הִיא זוֹ, שֶׁהָיוּ קְרוֹבִים זֶה לָזֶה, וּנְכוֹנִים לַעֲזוֹר זֶה אֶת זֶה: 14:16: הַצֹּפִים לְשָׁאוּל. הַצֹּפִים אֲשֶׁר הָיוּ לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן, צוֹפִים אישקאגט״ש בְּלַעַ״ז: | וְהִנֵּה הֶהָמוֹן. שֶׁל פְּלִשְׁתִּים, נָמוֹג מִמְּקוֹמוֹ וַיֵּלֶךְ, וְקָרַב הֲלוֹם לְצַד יִשְׂרָאֵל: | נָמוֹג. כְּמוֹ ״נָע וָנָד״ (בראשית ד:יב): 14:17: פִּקְדוּ. לְשׁוֹן פְּקִידָה, כְּמוֹ ״וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים״ (איוב ז:יח): 14:18: הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. אוּרִים וְתֻמִּים: | כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא. הַמִּקְרָא חָסֵר תֵּיבָה אַחַת, כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים שָׁם בַּיּוֹם הַהוּא: 14:21: וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים. בְּעֶזְרָתָם, מֵחֲמַת יִרְאָה מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם, וְהַיּוֹם נֶהֶפְכוּ גַּם הֵמָּה עִם חַבְרֵיהֶם, לִהְיוֹת בְּעֶזְרַת אֲחֵיהֶם: 14:24: נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא. הָיוּ אָצִים וּנְגוּשִׁים לְהִלָּחֵם בַּפְּלִשְׁתִּים: | וַיּוֹאֶל. לְשׁוֹן אָלָה: | אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם. כָּל מַאֲכָל בְּמַשְׁמַע, כְּמוֹ ״נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ״ (ירמיהו יא:יט): 14:25: וַיְהִי דְבַשׁ. דְּבַשׁ קָנִים גָּדֵל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: 14:26: וְהִנֵּה הָלַךְ דְּבַשׁ. שֶׁהָיָה נוֹטֵף מִן הַקָּנִים: 14:27: בְּיַעְרַת הַדְּבַשׁ. בִּקְנֵה הַדְּבַשׁ, כְּמוֹ ״וַתָּשֶׂם בַּסּוּף״ (שמות ב:ג), דִּמְתַרְגְּמִינָן: ״וְשַׁוִּיתֵיהּ בְּיַעְרָא״. וְ״סוּף״ הֵם קָנִים שֶׁל אֲגַם, וְכֵן ״אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי״ (שיר השירים ה:א). וּבְלָשׁוֹן יִשְׁמְעֵאל קוֹרִין לְאוֹתוֹ דְּבַשׁ סוקר״א בְּלַעַ״ז, מִפִּי רַבִּי נָתָן הַיִּשְׁמְעֵאלִי: 14:29: עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ. בִּלְבֵּל אֶת דַּעְתָּם וְאֶת יְשׁוּעָתָם, כְּמַיִם עֲכוּרִים: 14:30: כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה. בִּתְמִיהָּה: 14:32: וַיַּעַשׂ הָעָם. כְּמוֹ וַיַּעַט הָעָם, לְשׁוֹן עַיִט (בראשית טו:יא): | צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר. אוֹמֵר אֲנִי: זֶה ״אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ״ (ויקרא כב:כח), וּלְכָךְ קְרָאָם חוֹטְאִים. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ בִּשְׁחִיטַת קָדָשִׁים, שֶׁהָיוּ מַקְדִּישִׁים אוֹתָם שְׁלָמִים, וְאוֹכְלִים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּם, הוּא שֶׁאָמַר: וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם, אוֹכְלִים קָדָשִׁים וַעֲדַיִן דָּם בַּמִּזְרָק: 14:33: גֹּלּוּ אֵלַי. לְשׁוֹן גַּלְּלוּ: | הַיּוֹם. מִבְּעוֹד יוֹם, וּלְמַטָּה (פסוק לד) נֶאֱמַר: ״וַיַּגִּישׁוּ אִישׁ שׁוֹרוֹ בְּיָדוֹ הַלַּיְלָה״, רַבּוֹתֵינוּ נֶחְלְקוּ בַּדָּבָר בְּסוֹף מַסֶּכֶת זְבָחִים, יֵשׁ מֵהֶן פֵּרְשׁוּ: כָּאן בְּחֻלִּין כָּאן בְּקָדָשִׁים. וְיֵשׁ מֵהֶן פֵּרְשׁוּ: כָּאן בְּקָדָשִׁים שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לִקָּרֵב בְּבָמַת נוֹב גְּדוֹלָה, כָּאן בְּקָדָשִׁים שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לִקָּרֵב בְּבָמָה קְטַנָּה, לִמֵּד עַל עוֹלַת יָחִיד שֶׁכְּשֵׁרָה לִשָּׁחֵט בַּלַּיְלָה: | אֶבֶן גְּדוֹלָה. עֲשָׂאָהּ בָּמָה, לִזְרוֹק עָלֶיהָ דָּם וְהֶקְטֵר חֲלָבִים: 14:34: פֻּצוּ בָעָם. הַכְרִיזוּ בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה, וְיִהְיוּ הַמַּכְרִיזִים נְפוֹצִים בָּעָם: | וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה. כָּאן, בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה. דָּבָר אַחֵר: סַכִּין בָּדַק לָהֶם: | הַלַּיְלָה. בְּהֵמוֹת שֶׁל חֻלִּין נִשְׁחֲטוּ בַּלַּיְלָה, כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּזְבָחִים (שם): 14:35: אֹתוֹ הֵחֵל. אוֹתוֹ הַמִּזְבֵּחַ, רִאשׁוֹן לַמִּזְבְּחוֹת שֶׁבָּנָה שָׁאוּל: 14:38: פִּנּוֹת הָעָם. שָׂרֵי הָעָם, אֶבֶן הַפִּנָּה הִיא הַחֲשׁוּבָה: 14:40: לְעֵבֶר אֶחָד. לְהַפִּיל גּוֹרָל בֵּין כֻּלְּכֶם וּבֵינֵינוּ: 14:41: הָבָה תָמִים. תֵּן גּוֹרָל אֱמֶת: | וְהָעָם יָצָאוּ. נְקִיִּים מִן הַגּוֹרָל: 14:45: וַיִּפְדּוּ הָעָם. הִתִּירוּ לוֹ לְשָׁאוּל שְׁבוּעָתוֹ:
פירוש רד”ק
14:2: כשש מאות איש. הלא אמר זה ויפקוד שאול את העם הנמצאים עמו כשש מאות איש אם כן למה חזר ואמר עוד אלא להודיע כי לא נוספו בהם עוד ואף על פי שהיה להם להלחם עם הפלשתים אשר חנו שם כנגדם להלחם הושיעם האל: 14:3: אחי אי כבוד. לפי שנזכר אי כבוד ולא נזכר אחיטוב לפיכך אמר אחי אי כבוד או בעבור שנקרא שמו כן על גלות הארון והיה אביו אז עם הארון במחנה ונכשלו ישראל בעון הכהנים ובעונם אבל במלחמה הזאת שהיה אחיה נושא אפוד והיה טוב לפני ה’ היה הדבר בהפך והיתה תשועה גדולה בישראל: | כהן ה’ בשלה. על עלי אמר שהיה כהן ה’ בשילה ואחיה זה היה שם במחנה עם ארון האלהים נושא אפוד והוא כלל החושן והאורים והתומים כי בהם שאלו הגישה ארון האלהים נקרבה הלום אל האלהים ולפיכך היה ספור זה הנה להודיע כי עדיין לא החלה קללת עלי שהרי מבני בניו היה נושא אפוד כי לא חלה הקללה ההיא עד שהוקם צדוק כהן גדול כמו שפירשתי: | והעם לא ידע. פי’ העם אשר עם יהונתן כי מן הנראה כי שני ראשים היו ישראל למלחמה הזאת האחד שאול עם העם אשר עמדו עמו ויונתן נפרד עם נושא כליו מן העם אשר אתו בלא דעת’ לפיכך אמר והעם לא ידע כי אילו ידע היו הולכים עמו: 14:4: ושם האחד בוצץ ושם האחד סנה. כן היה שמם לא נודע אצלינו ענין השמות אלא שי”ת בוצץ משרועיתא מקום חלקלק מדברי רבותינו ז”ל בשרעתא דנהרא ותרגומו בחלקלקות באפלה במשרעא בקבלה ותרגם סנה מדרוכיתא פי’ מקום דרוך: 14:5: מצוק מצפון. מעמד מצד צפון כנגד הפלשתים שהיו במכמש והאחד מצד דרום כנגד ישראל שהיו בגבע ויונתן עבר בין שני הסלעים האלה וי”ת מצוק מסתכיא ותרגום מצפה סכותא: 14:9: דמו עד הגיענו. המתינו וז”ש יהונתן לאות ולסימן אמר כמ”ש וזה לנו האות כי אם יאמרו עלו עלינו פיהם הכשילם כי אנחנו נעלה והם ירדו וזה אינו נחש האסור ואם היה אסור לא היה הקב”ה עוזרו בהליכה ההיא אבל הוא וכיוצא בו הוא קול דברי’ ישמע אדם ויחזק לבו כי הם סי’ ואות על המעשה ואל יטעה אותך מה שנמצא בדברי חז”ל אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש כי אינו אומר שיהיה אותו נחש אסור כמו שפירשוהו רבים כי הנה אלו המנחשים בחולדה ובעופות אינו כנחש אליעזר וכיונתן והוא היה אסור כמ”ש רבותינו ז”ל לא תנחשו אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים והאומר פתו נפלה מפיו מקלו נפל מידו צבי הפסיקו עורב קורא לו שועל מימינו ונחש משמאלו אל תתחיל כי שחרית הוא ר”ח הוא מוצאי שבת הוא הנה אלו הדברים וכיוצא בהן שנהגו בהן בעלי הדיעות הרעות וקבעום חק ומנהג עליהם וחושבים כי הם המטיבים והמריעים זה הוא שאסרה התורה אבל אם ירצה אדם לעשות מעשה ויעשה דבר א’ לאות וסי’ למעשה ההוא כדי לחזק לבו ולעורר לבו לדבר ההוא זה הדבר מותר כי אילו היו עושים רע בדבר הזה אליעזר ויהונתן לא היה עונה אותן הקב”ה כהוגן ומסייע את מעשיהם ועוזרם והנה רב בעל המאמר הזה שאמר כל נחש שאינו כנחש אליעזר ויונתן אינו נחש הוא בעצמו היה עושה כנחש שלהם כמ”ש רב בדיק במברא ואמר רב הוה אזיל לבי רב נחמן חתניה ואמר אי מברא אתא לאפאי יומא טבא לגו וכן אמר שמואל הוה בדיק במברא ר’ יוחנן בדיק בינוקא פי’ שהיה אומר לתינוק אמור לי פסוקך שאתה קורא בו כשהיה רוצה להתחיל שום מעשה או דרך אבל המאמר ההוא שאמר רב כך פירושו כל נחש וסי’ שהוא אינו עושה אותו סי’ לעצמו מתחילה כמו שעשה אליעזר ויהונתן אינו נחש וסימן ואין לסמוך עליו או לחוש ממנו אם יבא מאליו לפיכך הקשה לו למה לא אכל מההיא סעודה מפני שהניחו כולם הבשר ויצאו לקראתו חשב זה לסי’ כי הסעודה ההיא לא תהיה לברכה מפני שהניחוה ומה סימן ונחש היה לו בזה כיון שמתחלה לא שם לבו לזה והא אמר רב כל נחש שאינו כנחש אליעזר ויהונתן אינו נחש ואין לסמוך עליו ואין לחוש ממנו א”כ רב למה חשש בזה הדבר ולפיכך אמרו רבותינו ז”ל בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן כלומר אף על פי שאינו נחש כנחש שסומכין עליו יש קצת סימן בדבר לשמח לבו ולחזקו אם יהיה לטוב ואם יהיה לרע יש לדאוג ממנו ולבקש רחמים ממנו מלפני הקב”ה ופי’ בית אם בנה בית חדש ויארע לו מאורע טוב או רע סמוך לחנוך הבית וכן אם יולד לו ילד או לקח אשה בזה הדרך ואמרו והוא דאתחזק תלתא זמני אז ראוי לסמוך עליו אף על פי שבא מאליו ולא עשהו סימן בתחלה אבל הנחש שעשהו סימן מתחלה לא שאלו בו שלש פעמים אלא בפעם ראשונה לבד יש סימן וסמכו הג’ פעמים על מ”ש יעקב אבינו יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו ואלה המקרים באו לו משנולד בנימן לפיכך חשש בדבר וכן אמר יוסף הצדיק הלא אתם ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני כלומר אדם כמוני יחשב סימן רע אם יאבד ממנו הגביע אשר הוא שותה בו לפיכך אמר הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש וכן נחשתי ויברכני ה’ בגללך וכן והאנשי’ ינחשו כל זה הוא לשון סימן ואות על הדבר לא נחש ולא קסם ואמרו רבותינו ז”ל מכאן שמשתמשין בבת קול שנאמר ואזנך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו ואמרו קל גברא במתא וקל איתתא בדברא ומה נחזור אחרי ספורי הגמרא וסמכי הפסוקים והנה פ’ מפורש נעשה כמעשה יונתן על פי הנבואה נאמר לגדעון ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך: 14:12: אנשי המצבה. כמו מצב פלשתים שפירשנו וי”ת אנשי מטרתא כלומר הנצבים סביב המחנה ששומרים המחנה: 14:13: על ידיו ועל רגליו. אולי היתה המעלה קשה לעלות ברגליו לבד וסמך גם בידיו ונראה כי דרכו אליהם היה דרך הסלע ששמו בוצץ שת”י משרועית’ והיה חלקלק לפיכך היה צריך לסמוך על ידיו ועל רגליו שלא ימעדו רגליו בדרך החלקלק וי”מ על ידיו ורגליו על דרך משל כלומר בכל כחו עלה עליהם: | ויפלו לפני יהונתן. היו נופלים לפניו ונושא כליו ממותת אחריו וכן תירגם יונתן ונפלו כד טעינין חרבא קדם יהונתן: 14:14: כבחצי מענה צמד שדה. הוא שיעור מהלך צמד הבקר בחרשו ובכדי מקום שהיה חצי השיעור הזה הכה כעשרים איש וכן תירגם יונתן כבית פלגות מהלך פדן דתוריא בחקלא וכ”ף כבחצי כ”ף השיעור וכן כ”ף כעשרים איש: | צמד שדה. ר”ל צמד בקר בשדה: 14:15: המצב והמשחית. פירשנום לפיכך אמר גם המה כי הם אוחזי החרב והחנית: | ותרגז הארץ. על דרך משל כלומר רגז מחנה פלשתים: | ותהי לחרדת אלהים. כתרגומו והות לזיע מן קדם ה’ כלומר כי מהאלהים באה להם החרדה כי הם לא היו רואים למה היו חרדים כי אין נלחם אתם כי אם יונתן ונושא כליו: 14:16: הצופים לשאול. אשר לשאול: | ההמון. המון מחנה פלשתים: | וילך והלום. מן והלמה סיסרא פי’ הלוך והשבר: 14:17: פקדו נא. כמו פקדתי אתכם והוא ענין זכירה והשגח’ על הדבר: 14:18: הגישה ארון האלהים. ר”ל האפוד האורים והתומים שהיו עם ארון האלהים לשאול בהם על יהונתן: | ובני ישראל. עם בני ישראל וכן ויוסף היה במצרים עם יוסף שהיה במצרים וכאשר ראה שאול כי ההמון אשר במחנה פלשתים הולך ומתמוגג אמר לכהן אסוף ידך כי אין פנאי עתה אלא ללכת למלחמה כי רואים אנחנו כי אלהים עמנו כי כל המון פלשתים מתמוגגים, ומה שאמר וילך הלוך ורב פירושו ורב להתמוגג ולהשבר והוא חסר וחסרונו ידוע מן הענין וכן תירגם יונתן והמונא די במשרית פלשתאי אזל מזל וסגי תבריה ויתכן לפרש בלי חסרון ויהיה פירוש וההמון מענין מהומה ומשרשו ויהיה בשקל ששון והראייה שאמר אשר במחנה פלשתים ואם היה פירושו כמו שאר המון די לו בזכרו וההמון כי ההמון הוא המחנה הרב וכן אמר למעלה והנה ההמון נמוג וילך ולא זכר מחנה ופי’ אסוף ידך כמו ויאסוף רגליו כלומר שיאסוף ידיו אליו וימנע מפתח האורים והתומים ומלשאול בהם וי”ת אסוף ידך קרב איפודא ואם כפירושו עניינו והלא כבר אמר הגישה ארון האלהים ומה טעם ויהי עד דבר שאול אל הכהן וגו’ ועוד מה טעם אסוף ידך היה לו לומר פתח ידך ועוד לא ספר הכתוב ששאל בהם אלא מיד ויזעק שאול וכל העם אולי היתה דעת המתרגם קרב אותו אל הארון והצניעהו: 14:20: ויזעק. ויאסף כי אסיפת העם הוא על ידי זעקה: | חרב איש ברעהו. מפני מהומת ה’ רבה אשר היתה במחנה היו נבהלים ומהוממים והיו הפלשתים מכים איש את רעהו והיו חושבים להכות בישראל: 14:21: והעברים. פי’ אותן העברים אשר היו לפלשתים כאתמול שלשום שהיו גרים בארצם אשר עלו עמם ועל כרחם להלחם בישראל והיו במחנה סביב כלומר שלא היו שם מדעתם ולא היו שמים עצמם במחנה אלא סביב מחוץ כדי למשוך ידיהם ולהיותם נשמטים מלהלחם בישראל אם יוכלו ועתה כשראו שישראל נצחו היו גם המה עם ישראל אשר היו עם שאול ויונתן והכו בפלשתים גם המה ואם תאמר היאך לא חששו על בתיהם שהניחו בארץ פלשתים לפי שראו כי מהומת ה’ היתה רבה בפלשתים עד שהיו מכים איש את רעהו בלא ידיעה ובלא הרגשה אמרו גם הם בנו לא ירגישו ולא ידעו והכו בהן: 14:22: וידבקו גם המה. כמו וידביקו וכן וידרכו את לשונם כמו וידריכו ופי’ וידבקו ענין השגה כמו וידבק אותו ובזה הלשון תרגומו ענין השגה ופירושו שרדפו אחריהם עד שהשיגום במלחמה והכו בהם גם הם: 14:23: והמלחמה עברה את בית און. כתרגומו ועבדי קרבא מטו עד בית און ופי’ עברה כי מבית און והלאה עברה ברדפם אחרי פלשתים: 14:24: נגש. נדחק וכן תרגומו אידחיק כלומר שהיו רעבים כי כבר השביע שאול את העם שלא יאכל עד הערב כדי שלא יפסיקו המלחמה: | ויואל. וי”ו ויואל פירושה כמו וי”ו הן אתה קצפת ונחטא שפירושו וכבר חטאנו לפיכך קצפת וכן ויואל וכבר השביע שאול את העם לפיכך נגש: | אשר יאכל לחם עד הערב. שום מאכל ר”ל כי לחם כולל כל מאכל כי אפי’ הדבש לא היו טועמי’ מפני השבועה נראה כי על כל מאכל השביע’: 14:25: וכל הארץ. עם הארץ כמו וכל הארץ באו מצרימה ר”ל כל בני המלחמה והנאספים אליהם ודרך רדפם אחרי פלשתים באו ביער והיה בעצי היער עדת דבורים והדבש נוטף מהם על פני השדה וה”ר ר’ שלמה ז”ל כתב כי יער קנה הצוקר היה והוא הדבש שהיה נוטף מהם ולא ידעתי מאין היה לו זה כי י”ת בחורשא: 14:26: הלך דבש. כלומר הליכת דבש שהיה הולך ונגר על פני השדה ות”י בריז דובשא ופי’ ערוגה ושורה ובבראשית רבה בין שורותים יצהירו שהיו עושין גריריות קטנות: | ואין משיג ידו. אין מגיע ידו עם הדבש אל פיו: 14:27: ביערת הדבש. הוא חלת הדבש כמו שיוציאו ממנה הדבש כמו אכלתי יערי עם דבשי ות”י וקינא דדובשא לפי שהחלה עשויה קנים קנים: | ותראנה. כתיב וקרי ותארנה כלו’ פי’ היו חשכות וכהות מן הרעב ומן העיפו’ והכתיב מן ראה והענין אחד: 14:28: ויעף העם. ולא עברו על השבועה אף על פי שהיו עיפים ורעבים: 14:30: כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים. דרך תמיהה כי בודאי אם אכלו היה להם יותר כח והיו מכים בפלשתים יותר: 14:32: ויעט העם. כלו פתוח לפי ששרשו עטה ופירושו ויסר או ויטה כמו ותעט אל השלל שפירושו ותסר או ותטה וכן תירגם יונתן ואתפני עמא, והכתיב הוא ויעש ופי’ לשון אסיפה כמו ותעש הארץ: | ויאכל העם. פי’ בערב אכלו ופירושו על הדם לפי שהיו מכינים הבשר בחפזון כי היו רעבים היו שוחטים בארץ ולא היה הדם נגר ומתמצ’ יפה והיה נבלע בבשר לפיכך צוה שאול לגול אבן גדולה ולשחוט עליה כדי שיהא הדם נגר ומתמצה היטב ואין זה פירוש לא תאכלו על הדם רק פירושו כמו שהוא חק הזובחים לשדים שאוכלים סביב הדם אחר שזבחו להם וזה דבר הלמד מעניינו לא תנחשו ולא תעוננו, ורבותינו ז”ל פי’ כי היו מקדישים שלמים ואוכלים לפני זריקת הדם ומ”ש איש שורו בידו הלילה וישחטו שם העם נחלקו עליו רבותינו ז”ל יש אומרים כי שחיטת לילה כשירה בבמת יחיד וי”א פסול ומ”ש ששחטו בלילה על החולין אמר אבל אם לא היו מקדישים היה מותר לאכול בלא זריקת דם כי משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה בכל מקום בלא זריקת דם על המזבח זה פירשו רבותינו ז”ל כי על השלמים אמר שהיו אוכלים בלא זריקת דם אבל אין משמעות פשטי הפסוקים אלא כמו שפירשנו כי החטא היה מפני הדם נבלע בבשר ולא היה מתמצה מפני שהיו שוחטים ארצה: 14:33: חוטאים לה’. בהעלם האל”ף מהקריאה כמו קוראים אל ה’ והוא יענם: | גלו אלי היום. פי’ העת הזאת כלו’ מעתה שלא ישחטו עוד כמו ששחטו וכן יום צעקתי בלילה נגדך כמו עת: 14:34: פצו בעם. לעבדיו אמר שיפוצו במחנה ויאמרו לכל העם הרוצים לשחוט שיגישו לשאול מי שרוצה לשחוט שורו או שיו: | ושחטתם בזה. פי’ בזה המקום על האבן ורבותינו ז”ל פי’ בזה הסכין שבדק להם הסכין וסמכו מכאן לבדיקת הסכין, ובדרש עוד ושחטתם בזה רבנן אמרי סכין ארבע עשרה אצבעות הראה להם ב’ תרין ז’ שבעה ה’ חמשה אמר להם בזה היו שוחטים ואוכלים כסדר הזה היו שוחטין ואוכלין: | לאכול אל הדם. כמו על הדם וכן אל ההרים לא אכל על ההרים: 14:35: אותו החל לבנות מזבח לה’. פי’ אותו המזבח היה תחלת המזבחות שבנה שאול כי מה שהקריב קרבנות בגלגל מצא שם המזבח בנוי, ובדרש אותו החל והלא כמה מזבחות בנו ראשונים נח בנה מזבח אברהם בנה מזבח יצחק בנה מזבח יעקב בנה מזבח משה בנה מזבח יהושע בנה מזבח ואת אמרת אותו החל לבנות מזבח אמר ר’ יודן החל במלכים ועוד יש דרש אותו המזבח הוא החל לבנותו כלומר הוא בעצמו נתן האבן הראשונה ואחר כך בנו הבונים המזבח עד כלותו: 14:36: ונבזה בהן. קל הזי”ן ומשפט להדגש: | ולא נשאר. בצרי כמו בחירק ואחד הוא: | אל האלהים: כתרגומו נשאל במימרא דה’: 14:38: פנות העם. כתרגומו רישי עמא ונקראו ראשי העם פנות שהעם לעיר כמו פנה לקיר: 14:40: לעבר אחד. בגורל שהיו כל ישראל בקלף אחד יונתן ושאול בקלף אחר: 14:41: הבה תמים. גורל תמים ואמת וי”ת אייתיניה בקשוט כלומר הבה הגורל באמת: 14:42: הפילו. פי’ הפילו הגורל וכן תירגם יונתן רמו עדבין: 14:44: כה יעשה אלהים. ר”ל כה יעשה לי וכן מנהג הלשון כלומר כך וכך יהיה לי אם לא תמות: 14:45: כי עם אלהים עשה. כלומר טובה עשה עם אלהים ועם עמו כי הגדיל בטחונו באלהים ומסר נפשו על עם ה’ והלך הוא ונושא כליו להלחם במחנה פלשתים וי”ת ארי קדם ה’ גלי די בשלו עבד יומא דין וטעם ויפדו העם את יהונתן לפי’ הזה בטענתם פדו אותו שטענו עליו כי היה שוגג אם כן מה טעם אשר עשה הישועה לא היה אלא מפני שהיה שוגג אבל ר”ל רע ומר היה אם לא היינו מוצאים עליו טענה לפדותו מן המות כי ישועה גדולה עשה בישראל וכן פי’ אדוני אבי ז”ל, ויש לשאול אחרי ששגג בזה יהונתן והכתוב מעיד עליו ויונתן לא שמע בהשביע אביו א”כ למה לא נענה שאול באורים ותומים, פירש הגאון רב סעדיה ז”ל בעבור הראות לעם כי שוגג היה כי היו אומרים משוא פנים יש בדבר כי בן המלך עבר על החרם ולא נענש ואילו היה אחר היה נענש וכל העם לא היו יודעים כי לא היה שם יונתן בשעת השבועה וכאשר לא נענה שאול באורים ותומים הוצרכו להפיל גורלות על מי היה החטא ונפל על יהונתן וחקרו ודרשו ומצאו כי לא היה שם בשעת השבועה טענו כל העם עליו כי שוגג היה ואין עליו משפט מות ובדרש ויפדו העם את יהונתן ר’ אליעזר אומר נתנו משקלו זהב ופדאוהו רבי יוחנן ור”ל ר’ יוחנן אמר וכי לחם אכל והלא דבש אכל ריש לקיש אמר וכי לא מטעמת טעם לא כן אמר ר’ אבהו משום ר’ זעירא מטעמת אין בו משום אכילה ולא משום שתייה ולא משום הפסק תענית ואינה טעונה ברכה הרי ויפדו העם את יונתן: 14:46: ויעל שאול מאחרי פלשתים. כיון שלא ענהו ה’ באורים ותומים לא רצה לרדוף אחרי פלשתים בעת הזאת כי חשב אף על פי שנמלט יונתן בטענ’ עון יש בינינו על השבועה או אחר שהלך הלילה בזה הענין שנתעסקו בו בין כך הלכו פלשתים למקומם:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | יהונתן ונושא-כליו עולים בלי ידיעת שאול — אמונה אישית “אולי יעשה ה’ לנו”
- אפיון - בחירה ודחייה | שאול מגזר שבועה איסורית — יהונתן אוכל דבש ורק הצלתו על ידי העם מצילה אותו
- אפיון - ניצחון נגד הסיכויים | יונתן ונושא כליו במכמש — שניים מנצחים מחנה שלם בביטחון ה’
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: שְׁאָן (Strong’s H1052) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,מלכים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
ניגוד: שאול האב גוזר שבועה-מות על הבן שניצח. יהונתן התמים הוא הגיבור; שאול האמפולסיבי הוא בעיה.