חטא שאול בעולה במכמש
פסוקים
בֶּן־שָׁנָ֖ה שָׁא֣וּל בְּמׇלְכ֑וֹ וּשְׁתֵּ֣י שָׁנִ֔ים מָלַ֖ךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיִּבְחַר־ל֨וֹ שָׁא֜וּל שְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִים֮ מִיִּשְׂרָאֵל֒ וַיִּהְי֨וּ עִם־שָׁא֜וּל אַלְפַּ֗יִם בְּמִכְמָשׂ֙ וּבְהַ֣ר בֵּֽית־אֵ֔ל וְאֶ֗לֶף הָיוּ֙ עִם־י֣וֹנָתָ֔ן בְּגִבְעַ֖ת בִּנְיָמִ֑ין וְיֶ֣תֶר הָעָ֔ם שִׁלַּ֖ח אִ֥ישׁ לְאֹהָלָֽיו׃ וַיַּ֣ךְ יוֹנָתָ֗ן אֵ֣ת נְצִ֤יב פְּלִשְׁתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּגֶ֔בַע וַֽיִּשְׁמְע֖וּ פְּלִשְׁתִּ֑ים וְשָׁאוּל֩ תָּקַ֨ע בַּשּׁוֹפָ֤ר בְּכׇל־הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר יִשְׁמְע֖וּ הָעִבְרִֽים׃ וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֞ל שָׁמְע֣וּ לֵאמֹ֗ר הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙ אֶת־נְצִ֣יב פְּלִשְׁתִּ֔ים וְגַם־נִבְאַ֥שׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בַּפְּלִשְׁתִּ֑ים וַיִּצָּעֲק֥וּ הָעָ֛ם אַחֲרֵ֥י שָׁא֖וּל הַגִּלְגָּֽל׃ וּפְלִשְׁתִּ֞ים נֶאֶסְפ֣וּ׀ לְהִלָּחֵ֣ם עִם־יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁלֹשִׁ֨ים אֶ֤לֶף רֶ֙כֶב֙ וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ פָּרָשִׁ֔ים וְעָ֕ם כַּח֛וֹל אֲשֶׁ֥ר עַל־שְׂפַֽת־הַיָּ֖ם לָרֹ֑ב וַֽיַּעֲלוּ֙ וַיַּחֲנ֣וּ בְמִכְמָ֔שׂ קִדְמַ֖ת בֵּ֥ית אָֽוֶן׃ וְאִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֤ל רָאוּ֙ כִּ֣י צַר־ל֔וֹ כִּ֥י נִגַּ֖שׂ הָעָ֑ם וַיִּֽתְחַבְּא֣וּ הָעָ֗ם בַּמְּעָר֤וֹת וּבַֽחֲוָחִים֙ וּבַסְּלָעִ֔ים וּבַצְּרִחִ֖ים וּבַבֹּרֽוֹת׃ וְעִבְרִ֗ים עָֽבְרוּ֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֶ֥רֶץ גָּ֖ד וְגִלְעָ֑ד וְשָׁאוּל֙ עוֹדֶ֣נּוּ בַגִּלְגָּ֔ל וְכׇל־הָעָ֖ם חָֽרְד֥וּ אַחֲרָֽיו׃ (וייחל) [וַיּ֣וֹחֶל׀] שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים לַמּוֹעֵד֙ אֲשֶׁ֣ר שְׁמוּאֵ֔ל וְלֹא־בָ֥א שְׁמוּאֵ֖ל הַגִּלְגָּ֑ל וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם מֵעָלָֽיו׃ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל הַגִּ֣שׁוּ אֵלַ֔י הָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיַּ֖עַל הָעֹלָֽה׃ וַיְהִ֗י כְּכַלֹּתוֹ֙ לְהַעֲל֣וֹת הָעֹלָ֔ה וְהִנֵּ֥ה שְׁמוּאֵ֖ל בָּ֑א וַיֵּצֵ֥א שָׁא֛וּל לִקְרָאת֖וֹ לְבָרְכֽוֹ׃ וַיֹּ֥אמֶר שְׁמוּאֵ֖ל מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֡וּל כִּֽי־רָאִ֩יתִי֩ כִֽי־נָפַ֨ץ הָעָ֜ם מֵעָלַ֗י וְאַתָּה֙ לֹֽא־בָ֙אתָ֙ לְמוֹעֵ֣ד הַיָּמִ֔ים וּפְלִשְׁתִּ֖ים נֶאֱסָפִ֥ים מִכְמָֽשׂ׃ וָאֹמַ֗ר עַ֠תָּ֠ה יֵרְד֨וּ פְלִשְׁתִּ֤ים אֵלַי֙ הַגִּלְגָּ֔ל וּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לֹ֣א חִלִּ֑יתִי וָֽאֶתְאַפַּ֔ק וָאַעֲלֶ֖ה הָעֹלָֽה׃ וַיֹּ֧אמֶר שְׁמוּאֵ֛ל אֶל־שָׁא֖וּל נִסְכָּ֑לְתָּ לֹ֣א שָׁמַ֗רְתָּ אֶת־מִצְוַ֞ת יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔ךְ כִּ֣י עַתָּ֗ה הֵכִ֨ין יְהֹוָ֧ה אֶת־מַֽמְלַכְתְּךָ֛ אֶל־יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־עוֹלָֽם׃ וְעַתָּ֖ה מַמְלַכְתְּךָ֣ לֹֽא־תָק֑וּם בִּקֵּשׁ֩ יְהֹוָ֨ה ל֜וֹ אִ֣ישׁ כִּלְבָב֗וֹ וַיְצַוֵּ֨הוּ יְהֹוָ֤ה לְנָגִיד֙ עַל־עַמּ֔וֹ כִּ֚י לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֵ֥ת אֲשֶֽׁר־צִוְּךָ֖ יְהֹוָֽה׃ וַיָּ֣קׇם שְׁמוּאֵ֗ל וַיַּ֛עַל מִן־הַגִּלְגָּ֖ל גִּבְעַ֣ת בִּנְיָמִ֑ן וַיִּפְקֹ֣ד שָׁא֗וּל אֶת־הָעָם֙ הַנִּמְצְאִ֣ים עִמּ֔וֹ כְּשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת אִֽישׁ׃ וְשָׁא֞וּל וְיוֹנָתָ֣ן בְּנ֗וֹ וְהָעָם֙ הַנִּמְצָ֣א עִמָּ֔ם יֹשְׁבִ֖ים בְּגֶ֣בַע בִּנְיָמִ֑ן וּפְלִשְׁתִּ֖ים חָנ֥וּ בְמִכְמָֽשׂ׃ וַיֵּצֵ֧א הַמַּשְׁחִ֛ית מִמַּחֲנֵ֥ה פְלִשְׁתִּ֖ים שְׁלֹשָׁ֣ה רָאשִׁ֑ים הָרֹ֨אשׁ אֶחָ֥ד יִפְנֶ֛ה אֶל־דֶּ֥רֶךְ עׇפְרָ֖ה אֶל־אֶ֥רֶץ שׁוּעָֽל׃ וְהָרֹ֤אשׁ אֶחָד֙ יִפְנֶ֔ה דֶּ֖רֶךְ בֵּ֣ית חֹר֑וֹן וְהָרֹ֨אשׁ אֶחָ֤ד יִפְנֶה֙ דֶּ֣רֶךְ הַגְּב֔וּל הַנִּשְׁקָ֛ף עַל־גֵּ֥י הַצְּבֹעִ֖ים הַמִּדְבָּֽרָה׃ וְחָרָשׁ֙ לֹ֣א יִמָּצֵ֔א בְּכֹ֖ל אֶ֣רֶץ יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־[אָמְר֣וּ] (אמר) פְלִשְׁתִּ֔ים פֶּ֚ן יַעֲשׂ֣וּ הָעִבְרִ֔ים חֶ֖רֶב א֥וֹ חֲנִֽית׃ וַיֵּרְד֥וּ כׇל־יִשְׂרָאֵ֖ל הַפְּלִשְׁתִּ֑ים לִ֠לְט֠וֹשׁ אִ֣ישׁ אֶת־מַחֲרַשְׁתּ֤וֹ וְאֶת־אֵתוֹ֙ וְאֶת־קַרְדֻּמּ֔וֹ וְאֵ֖ת מַחֲרֵשָׁתֽוֹ׃ וְֽהָיְתָ֞ה הַפְּצִ֣ירָה פִ֗ים לַמַּֽחֲרֵשֹׁת֙ וְלָ֣אֵתִ֔ים וְלִשְׁלֹ֥שׁ קִלְּשׁ֖וֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּ֑ים וּלְהַצִּ֖יב הַדָּרְבָֽן׃ וְהָיָה֙ בְּי֣וֹם מִלְחֶ֔מֶת וְלֹ֨א נִמְצָ֜א חֶ֤רֶב וַֽחֲנִית֙ בְּיַ֣ד כׇּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֶת־שָׁא֖וּל וְאֶת־יוֹנָתָ֑ן וַתִּמָּצֵ֣א לְשָׁא֔וּל וּלְיוֹנָתָ֖ן בְּנֽוֹ׃ וַיֵּצֵא֙ מַצַּ֣ב פְּלִשְׁתִּ֔ים אֶֽל־מַעֲבַ֖ר מִכְמָֽשׂ׃
פירוש רש”י
13:1: בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז״ל (יומא כב ב): כְּבֶן שָׁנָה, שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם חֵטְא. וְיֵשׁ לִפְתּוֹר: בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ, בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה שֶׁהוּמְלַךְ בָּהּ, וְהוּא מָלַךְ שְׁתֵּי שָׁנִים עַל יִשְׂרָאֵל, וּבַשָּׁנָה רִאשׁוֹנָה, מִיָּד: ״וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים״: 13:3: אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים. סַרְדְּיוֹט שֶׁהָיָה לָהֶם עַל יִשְׂרָאֵל, וְהוֹשִׁיבוּהוּ בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן: | יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים. שֶׁמָּרַדְנוּ בַּפְּלִשְׁתִּים, וְיִשָּׁמְרוּ מֵהֶם: 13:4: וְגַם נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל. נִבְאַשׁ רֵיחָם בַּפְּלִשְׁתִּים, לְשׁוֹן ׳שִׂנְאָה׳: | אַחֲרֵי שָׁאוּל הַגִּלְגָּל. הוּא שֶׁאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל (שמואל א י:ח) ״וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל״: 13:5: קִדְמַת בֵּית אָוֶן. בְּמִזְרַח בֵּית אָוֶן: 13:6: וּבַחוֹחִים. מְקוֹם קְבוּצַת חוֹחִים, שפנ״י בלע״ז: | וּבַצְּרִחִים. פליישי״ץ בלע״ז: | וּבַבֹּרוֹת. גֻּמּוֹת: 13:7: עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד. לִבְרֹחַ מִפְּנֵי פְּלִשְׁתִּים, שֶׁהַפְּלִשְׁתִּים הָיוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה: | חָרְדוּ אַחֲרָיו. מִהֲרוּ לָלֶכֶת אַחֲרָיו: 13:8: וַיּוֹחֶל. הִמְתִּין: | לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל. הֲרֵי זֶה מִקְרָא חָסֵר תֵּבָה אַחַת, ׳לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שָׂם שְׁמוּאֵל׳ אוֹ ׳לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר לִשְׁמוּאֵל׳, וְדוּגְמָא לוֹ (שמואל ב ד:ב): ״וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי גְדוּדִים הָיוּ בֶן שָׁאוּל״, הָיָה לוֹ לִכְתֹּב ׳לְבֶן שָׁאוּל׳, אַף כָּאן ׳אֲשֶׁר לִשְׁמוּאֵל׳, שֶׁאָמַר לוֹ (שמואל א י:ח) ״שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ״: 13:9: הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה. זָר מֻתָּר לְהַקְרִיב בַּבָּמָה: 13:11: מֶה עָשִׂיתָ. הֲלֹא אָמַרְתִּי לְךָ ״הִנְנִי יוֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה״, אֲנִי אַעֲלֶה אוֹתָהּ, וְלֹא אַתָּה: | לְמוֹעֵד הַיָּמִים. בִּתְחִלַּת הַיּוֹם: 13:12: וָאֶתְאַפַּק. נִתְחַזַּקְתִּי עַל רְצוֹנִי, שֶׁהָיָה לִבִּי אוֹמֵר לְהַמְתִּין לְךָ, עַל כָּרְחִי הֶעֱמַדְתִּי אֶת לִבִּי וָאַעֲלֶה הָעֹלָה: 13:13: כִּי עַתָּה. לִפְנֵי עֲשׂוֹתְךָ זֹאת: | הֵכִין ה׳ אֶת מַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם. שֶׁכְּשֶׁפּוֹסְקִין לוֹ גְּדֻלָּה לְאָדָם, פּוֹסְקִין לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו (מגילה יג ב): 13:14: וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם. שֶׁכֵּן אָמַר מֹשֶׁה בַּתּוֹרָה (דברים יז:כ): ״לְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים וְגוֹ׳״, הָא אִם סָר, לֹא יַאֲרִיךְ יָמִים, וְאִם תֹּאמַר לֹא עַל מִצְוַת נָבִיא נֶאֱמַר, אֶלָּא עַל מִצְוַת הַתּוֹרָה, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (שם): ״לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת״, וְאַחַר כָּךְ: ״לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה״, אֲפִלּוּ מִמִּצְוַת נָבִיא: 13:15: הַנִּמְצָאִים עִמּוֹ. כִּי הָעָם נָפוֹצוּ מֵעָלָיו, וְאֵלּוּ נִשְׁתַּיְּרוּ: 13:18: גֵּי הַצְּבֹעִים. שֶׁמְּצוּיִין בּוֹ הַצְּבוֹעִים, הוּא שֶׁשָּׁנִינוּ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַצָּבוּעַ. וְתִרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אַפְעַיָּא״. וְכֵן פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ ז״ל (בבא קמא טז א): צָבוּעַ זֶה אַפְעֶה, מִין שֶׁרֶץ רַע וּמַזִּיק: 13:19: וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא. לֹא הָיָה מָצוּי בִּתְחִלַּת מַלְכוּת שָׁאוּל, כִּי הַפְּלִשְׁתִּים הַמּוֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל, הֶעֱבִירוּ כָּל חָרָשֵׁי בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, פֶּן יַעֲשׂוּ כְּלֵי זַיִן לְהִלָּחֵם: 13:20: וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים. וּכְשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְחָרָשֵׁי בַּרְזֶל לִלְטוֹשׁ אִתִּים וְקַרְדֻּמּוֹת וּמַחֲרֵשׁוֹת, הָיוּ זְקוּקִים לֵירֵד אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים: | מַחֲרַשְׁתּוֹ. שו״ק בלע״ז: | אֵתוֹ. קולטר״א בלע״ז: | קַרְדֻּמּוֹ. בשגו״ר בלע״ז: | מַחֲרַשְׁתּוֹ. פישוייר״א בלע״ז: 13:21: וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשׁוֹת. וְהָיְתָה לָהֶם לְאוֹתָם שֶׁהָיָה לָהֶם טוֹרַח לָרֶדֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ, הָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לימ״א בלע״ז, שֶׁיֵּשׁ לָהּ הַפְצַר פִּיּוֹת, כְּלוֹמַר פִּיּוֹת וְחִדּוּדִים הַרְבֵּה, הָיְתָה לָהֶם לְחַדֵּד הַמַּחֲרֶשֶׁת וְהָאִתִּים: | וּלְשָׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן. מַזְלֵג עָשׂוּי כְּמִין עָתֵר, שֶׁקּוֹרִין פורקד״א, וְלוֹ שָׁלוֹשׁ שִׁנִּים: | וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן. לְחַדְּדוֹ בְּרֹאשׁוֹ לְנוֹעֲצוֹ וּלְהַצִּיבוֹ בְּתוֹךְ הַמַּרְדֵּעַ: 13:22: וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל. עַל יְדֵי נֵס: 13:23: מַצַּב פְּלִשְׁתִּים. דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי צָבָא לַעֲשׂוֹת מֵהֶם מַצָּב וּמַשְׁחִית, הֵם הַפּוֹשְׁטִים וְרָצִים אַחַר הַשָּׁלָל אֶל הָעִיר, שֶׁקּוֹרִין צנבי״ל בלע״ז: | מַצָּב. הֵם נְצִיבִים לִשְׁמֹר שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִן הָעִיר מַשְׁחִיתִים בָּהֶם: | אֶל מַעֲבַר מִכְמָשׂ. הַפְּלִשְׁתִּים הָיוּ חוֹנִים בְּמִכְמָשׂ, וּמִכְמָשׂ בָּהָר, וְיִשְׂרָאֵל בְּעִיר שֶׁשְּׁמָהּ גֶּבַע וְגֶבַע הָיְתָה בְּרֹאשׁ הָהָר, וּשְׁנֵי הָרִים הָיוּ זֶה כְּנֶגֶד זֶה, וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בָּעִנְיָן. וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים נִגַּשׁ אֶל עֵבֶר מִכְמָשׂ שֶׁלְּצַד גֶּבַע, אֶל הַגַּיְא שֶׁבֵּינֵיהֶם:
פירוש רד”ק
13:1: בן שנה שאול במלכו. פי’ אז כשהיו הדברים האלה שדבר שמואל בחידוש המלוכה שנה היה לו מתחלת מלכותו ושתי שנים מלך אחר כן או בין הכל לא מלך אלא שתי שנים כדברי בעל סדר עולם וי”ת בן שנה כבר שנה דלית ביה חובין כן שאול כד מלך וכן פירשו רבותינו ז”ל ועוד בדרש כי כשמלך נמחלו עונותיו עד אותו היום ואמרו שלשה נמחלו להם עונותיהם חתן חכם ונשיא נשיא מניין דכתיב בן שנה שאול במלכו וכי בן שנה היה אלא מה תינוק בן יומו נקי מעון כך היה שאול במלכו נקי מעונותיו ביום שמלך: 13:2: ויבחר לו שאול. בעודנו בגלגל והיו שם כל ישראל בחדוש המלוכה בחר לו מהם שלשת אלפים שיהיו עמו במכמש אלפים ועם יהונתן אלף ויתר העם שלח ובמסרה מן ריש ספרא עד נפש יהונתן איתקרי יונתן בר מן ב’ יהונתן ויאמר יהונתן אל הנער ויאמר יהונתן הנה ומן נפש יהונתן עד סופו יהונתן: 13:3: את נציב פלשתים. כבר פירשתיו ויונתן הרגו כדי למרוד בפלשתים: | אשר בגבע. גבע אינו גבעת בנימן כי שני מקומות היו וכן כתוב בספר יהושע: | ושאול תקע. צוה לתקוע בכל הארץ כמו ויבן שלמה את הבית כי שאול לא יוצא מהגלגל: | ישמעו העברים. כדי שישמעו וישמרו מפלשתים ועוד שיצאו למלחמה כי ידע כי כאשר ישמעו פלשתים שנהרג נציבם יאספו להלחם עם ישראל: 13:4: הכה שאול. כן חשבו השומעים כי שאול הכהו או צוה יהונתן להכותו: | נבאש. נתעב כמו שמתעב האדם הדבר המבאיש: | אחרי שאול הגלגל. כי שם היה עדיין מזמן חדוש המלוכה: 13:6: כי נגש העם. נדחק בעבור שבא להם הדבר פתאום: | ובחוחים. במצדות כמו שת”י ובמצדתא: | ובצריחים. במקומות הגבוהים כמו ויבואו אל צריח: 13:7: ועברים עברו. מקצתם התחבאו ומקצתם עברו את הירדן וברחו שם והשאר חרדו אחרי שאול: | וחרדו. עניינו התנועעו כמו ויחרדו זקני העיר לקראתו, ואמר ארץ גד וגלעד ולא זכר ארץ ראובן אולי הם הקרובים לירדן: 13:8: וייחל. כן כתיב וקרי ויוחל והכתיב כמו ויחל עוד שבעת ימים והקרי ויוחל מבניין הפעיל והענין אחד: | למועד אשר שמואל. חסר ור”ל למועד אשר אמר שמואל וכן ת”י לזמנא דאמר ליה שמואל: | ויפץ העם מעליו. פועל עומד וכן ויפץ העם בכל ארץ מצרים: 13:9: הגישו אלי העולה. כי שמואל אמר לו שהוא יבא אליו שם לסוף שבעת ימים להעלות עולות לזבוח זבחי שלמים ואמר לו שבעת ימים תוחל עד בואי אליך וכאשר ראה שאול כי לא בא ביום השביעי בבקר להעלות העולה וכבר הכין העולה והשלמים כמו שאמר לו שמואל אמר שאול שיגישו אליו העולה והשלמים כי הוא יעלה אותם וחטא בזה כי היה לו להוחיל כל היום עד הערב כי הוא בזמנו בא בו ביום כמו שנאמר ויהי ככלותו אבל בהקריבו קרבן והוא זר לא חטא בזה כי היתר הבמות היה אז וזר מקריב בבמת יחיד: 13:10: לברכו. לתת לו שלום כמו כי תמצא איש לא תברכנו וכן תירגם יונתן למשאל בשלמיה: 13:11: מה עשית. ידע בדרך נבואה כי העלה העולה: 13:12: לא חליתי. ע”י העולות היתה תפלתם ברוב: | ואתאפק. התחזקתי ועברתי על רצוני ועל מצותך כי כל לשון התאפקות לחזק לבו לעבור על רצונו: 13:13: נסכלת. כי כבר ראית מה שאמרתי לך ולישראל הכל מתקיים ועתה כי לא האמנת שאבא בזמני כפרת בי ובנבואתי ולא שמרת את מצות ה’ אלהיך אשר צוך על ידי שאני אמרתי לך ולישראל בשמו ולא תמרו את פי ה’ והנה אתה מרית את פיו כי מה שאני אומר פיו ודברו הוא ואני אמרתי לך שתוחל לי להעלות העולות וכאשר לא עשית כן ופחדת כדבריך הנה מרית את פי ה’ וסלקת בטחונו מלבך כי חשבת שלא תושע אתה וישראל אם תוחיל עוד: | אל ישראל. כמו על ישראל וכן וימליכוהו אל הגלעד: 13:14: בקש ה’ לו איש כלבבו. ברוח נבואה אמר לו זה אבל לא ידע שמואל עדיין מי הוא: 13:15: ויקם שמואל. ושאול עמו וכאשר היה בגבע בנימן ופקד העם הנמצאים עמו לא היו עמו אלא כשש מאות איש כי נפץ העם מעליו: 13:17: ויצא המשחית. בני חיל הגבורים אוחזי חרבות ורמחים בידם כי הם המשחיתים: | אל ארץ שועל. ת”י לארעא דרומא כמו שתרגם בארץ שועלים גם כן בארעא דרומא: 13:18: על גי הצבעים. כתרגומו לחילת אפעיא וכן בדברי רבותינו ז”ל ר’ מאיר אומר אף הצבוע ואמרו צבוע זה אפה ופי’ אפה אפעה כי כן מנהגם להסתיר אותיות הגרון ונקרא האפעה צבוע לפי שעשוי בגווני’ ובמיני הצבעים: 13:19: וחרש לא ימצא. יש לתמוה איך לא היו חרשי ברזל בישראל רבים ויש לפרש לפי שפלשתים משלו בישראל שנים רבות כי אף בימי שמשון מושיע ישראל אמרו הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים ואעפ”י שבימי שמואל נכנעו פלשתים ושבו הערים אשר לקחו פלשתים מישראל לישראל אעפ”י כן מעת אשר זקן שמואל תחת ממשלתם היו והיו להם נציבים בארץ ישראל אף בימי שמואל כמו שכתוב ובעת משלם והיתה ידם תקיפה עליהם הורידו פלשתים כל חרשי ברזל מן העברים לארץ פלשתים ולא השאירו בארץ ישראל חרש ברזל אף לתקן כלי אומנות וכלי חרישה כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית וימרדו בנו, מנהג כל ישראל בימים ההם לרדת ארץ פלשתים לתקן כלי אומנות וכלי חרישה ואפשר כי היו בארץ ישראל חרבות ורמחים וחניתות מאותם אשר נעשו קודם הזמן ההוא אבל מעטים היו ובמלחמה הזאת לא נמצא חרב וחנית ביד השש מאות אשר נשארו עם שאול וביד האלף אשר עם יהונתן כמו שאמר אשר את שאול ואת יהונתן ובלתי כלי זיין לא יתכן להם אבל היו בידם קשתות ומקלי יד וקלעים ורוב הגבורים ואנשי חיל באותו הזמן בחצים ובאבנים היתה מלחמתם כמו שנאמר בספור גבורי דוד מימינים ומשמאילים באבנים ובקשת ונאמר במלחמת מואב ויסובו הקלעים ויכוה ונאמר בדוד וקלעו בידו ואעפ”י כן חסרון גדול היה אצלם כשלא היו נמצאים אצלם חרבות וחניתות והיה הספור הנה כי לא נמצא חרב וחנית ביד כל העם כי אם ביד שאול ויהונתן להודיע כי לא בחרב וחנית יושיע ה’ ולה’ לבדו התשועה כי ישראל היו בלא חרב וחנית ולא היו אלא אלף ושש מאות איש ופלשתים היו שלשים אלף רכב וששת אלפים פרשים ועם כחול הים והיתה תשועה גדולה ביום ההוא עד כי נסו פלשתים מפני ישראל והכום ישראל מכה גדולה: | כי אמר. כן כתיב וקרי אמרו והכתיב על דרך כלל והקרי על דרך פרט: 13:20: וירדו כל ישראל פלשתים. פי’ ארץ פלשתים וכן תירגם יונתן לארע פלשתאי: | ללטוש. לחדד: | מחרשתו. הוא כלי ברזל שחורשין בו וי”ת פרשיה וכן תרגם במלמד הבקר בפרשיה דתורא: | אתו. הוא הכלי שחופרין בו וי”ת סיכת פדניה ר”ל יתד השוורים והוא יתד ברזל אולי היה להם יתד שמכניסין בעול לחבר שני השוורים יחד לפיכך תרגם פדניה כי פדנא דתורי הנזכר בגמרא פירושו צמד בקר וכן תרגם צמד בקר פדן דתורי וגם אותו הכלי צריך לחדדו בראשו הא’ ושמעתי כי בלשון ישמעאל קורין למחרישה סכא: | קרדומו. הוא הכלי שחוטבין בו העצים ות”י כולבי ובבראשית רבה ונבלה שם שפתם משפתם אעשה נבלה הוה אמר חד לחבריה אייתי לי כולב חד ומייתי ליה מגרופי הוה מחי ליה ופצע מוחיה וי”מ כולב צבת כי כן נקרא בלשון ערבי כולא”ב ויש שקוראים התרגום כולכי בכ”ף גם האחרונה וכן נמצא במקצת הנוסחאות: | מחרשתו. כלי אומנות מן חרש עצים חרש אבן וי”ת עושפיא וכן תרגם למחרשות לעושפיא ובמשנת מסכת כלים קרדום שנטל עשפו טמא מפני בית בקועו נטל בקועו טמא מפני עשופו נשבר מקופו טהור נראה מדעת המתרגם כי גם מחרשתו הוא כלי המחרישה שחורשים בו שעושין הגדודים בארץ והוא החרישה ותרגם עושפיא לפי שהוא דומה לצד החד של הקורדום כי לקורדום שני פיות האחד חד והאחד רחב והרחב בוקעים בו עצים ברוב והוא הנקרא במשנה בית בקועו והצד החד שלו בו בוקעים גם כן לפעמים והוא הנקרא במשנה עושפו והוא דומה למחרישה בחדודו לפיכך אמרו במשנת מסכת ביצה אין מבקיעין לא בקרדום ולא במגל ואמרו בגמרא לא בקרדום לא שנו אלא בנקבת שלו והוא הצד הרחב שבוקעין בו ברוב לפיכך אין מבקעין בו ביום טוב שנראה כמלאכת חול אבל בזכרות שלו מותר והוא הצד החד שלו לפי שאין דרך לבקוע בו ברוב ופירוש מקופו הנזכר במשנה הוא נקב הקרדום שנכנסת בו יד הקרדום ופי’ כמו נקב המחט שנקרא קופא: 13:21: הפצירה פים. שתי מילות ופי’ פצירה רבה מלשון ויפצר בו שהוא רבוי דברים ותחנונים ופירוש פים פיות ר”ל רבת פיות כלומר שיש לה חדודים הרבה והוא הנקרא בלשון התרגום שופינא ובלע”ז לימ”א ומחדדין בה כל כלי ברזל ואומר כי בפציר הפים היו מחדדים כליהם מי שלא היה לו פנאי לרדת בארץ פלשתים ללטוש הכלי: | ולשלש קלשון. הוא כלי ברזל יש לו שינים ומסלקין בו הזבל והתבן ושם הכלי קלשון ובאמ’ לשלש קלשון כאילו אמר קלשון שלש השיני’ וקורין לו בלע”ז פורק”א וי”ת מצלת קצריא די לה תלת שנין וקצרא הוא תרגום כובס ור”ל כי אותו הכלי הוא שיש לו שינים ומותחין בו הכובסין הבגדים אחר כביסתן: | ולהקרדמים. נכתבה בו ה”א הידיעה עם למ”ד השמוש כמשפטו שלא כמנהג כי אם מעטים נמצאים כמוהו כמו להגדוד הבא אליו להעם הזה והדומים להם: | ולהציב הדרבן. כולו קמץ לבן נפתלי ולבן אשר הבי”ת בפתח והדלי”ת לשניהם מעמדת בגעיא ופי’ הדרבן הוא מחט המלמד כי העץ נקרא מלמד והמחט התחוב בתוכו שדוקר בו הבקר נקרא דרבן כמו שאמרו במשנה מלמד שבלע את הדרבן ופי’ להציב לסדרו בראשו ולהעמידו בתוך המלמד וי”ת ולאנצבא זקת: 13:22: והיה ביום מלחמת. מוכרת כמו משמרת כי יבא זה המשקל סמוך ומוכרת ופי’ והיה כן היה בכל יום שהיו עורכים מלחמה אלה עם אלה לא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אלא ביד שאול וליהונתן ועל הדרך הזה ת”י והוה ביומא דקרבא לא משתכח חרבא, ובדרש מהו ותמצא לשאול ויהונתן אף בידם לא היה אלא שהמלאך המציאה להם: 13:23: ויצא מצב פלשתים. פי’ שרי החיל וכן תירגם יונתן אסטרטיג, וכן תרגם נציב נציבים ופירושו שרים ובבראשית רבה ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ר’ יוחנן וריש לקיש משל למלך שהיו לו שני אסטרטיגין א’ שליט ביום וא’ בלילה ויצא זה המצב כי כלם חנו במכמש ונפרד זה המצב ממחנה פלשתים ובא לו אל מעבר אחר ממכמש להתקרב אל הגבעה אשר היו שם שאול ויהונתן:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | שאול מקריב עולה ללא שמואל — “נבלת” אומר שמואל, “ועתה ממלכתך לא תקום”
- אפיון - מנהיגות במשבר | שאול נסוג בפחד כשהעם מתפרד ממנו — לחץ שמוביל לחטא
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: שׁוּעָל (Strong’s H2705) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: יהושע,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “חזקת לך” — שאול לא המתין שבעת ימים המוסכמים. שמואל מוחה לא על הקרבן אלא על חוסר האמון. תבנית השוואה: CT-007 — מנהיג ממשיך: “ה׳ ביקש לו איש כלבבו” — הקדמה למשיחת דוד.