משא בבל — איך נפלת מן השמים
פסוקים
מַשָּׂ֖א בָּבֶ֑ל אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה יְשַֽׁעְיָ֖הוּ בֶּן־אָמֽוֹץ׃ עַ֤ל הַר־נִשְׁפֶּה֙ שְֽׂאוּ־נֵ֔ס הָרִ֥ימוּ ק֖וֹל לָהֶ֑ם הָנִ֣יפוּ יָ֔ד וְיָבֹ֖אוּ פִּתְחֵ֥י נְדִיבִֽים׃ אֲנִ֥י צִוֵּ֖יתִי לִמְקֻדָּשָׁ֑י גַּ֣ם קָרָ֤אתִי גִבּוֹרַי֙ לְאַפִּ֔י עַלִּיזֵ֖י גַּאֲוָתִֽי׃ ק֥וֹל הָמ֛וֹן בֶּהָרִ֖ים דְּמ֣וּת עַם־רָ֑ב ק֠וֹל שְׁא֞וֹן מַמְלְכ֤וֹת גּוֹיִם֙ נֶאֱסָפִ֔ים יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת מְפַקֵּ֖ד צְבָ֥א מִלְחָמָֽה׃ בָּאִ֛ים מֵאֶ֥רֶץ מֶרְחָ֖ק מִקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם יְהֹוָה֙ וּכְלֵ֣י זַעְמ֔וֹ לְחַבֵּ֖ל כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ הֵילִ֕ילוּ כִּ֥י קָר֖וֹב י֣וֹם יְהֹוָ֑ה כְּשֹׁ֖ד מִשַּׁדַּ֥י יָבֽוֹא׃ עַל־כֵּ֖ן כׇּל־יָדַ֣יִם תִּרְפֶּ֑ינָה וְכׇל־לְבַ֥ב אֱנ֖וֹשׁ יִמָּֽס׃ וְֽנִבְהָ֓לוּ׀ צִירִ֤ים וַחֲבָלִים֙ יֹֽאחֵז֔וּן כַּיּוֹלֵדָ֖ה יְחִיל֑וּן אִ֤ישׁ אֶל־רֵעֵ֙הוּ֙ יִתְמָ֔הוּ פְּנֵ֥י לְהָבִ֖ים פְּנֵיהֶֽם׃ הִנֵּ֤ה יוֹם־יְהֹוָה֙ בָּ֔א אַכְזָרִ֥י וְעֶבְרָ֖ה וַחֲר֣וֹן אָ֑ף לָשׂ֤וּם הָאָ֙רֶץ֙ לְשַׁמָּ֔ה וְחַטָּאֶ֖יהָ יַשְׁמִ֥יד מִמֶּֽנָּה׃ כִּֽי־כוֹכְבֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ וּכְסִ֣ילֵיהֶ֔ם לֹ֥א יָהֵ֖לּוּ אוֹרָ֑ם חָשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בְּצֵאת֔וֹ וְיָרֵ֖חַ לֹא־יַגִּ֥יהַּ אוֹרֽוֹ׃ וּפָקַדְתִּ֤י עַל־תֵּבֵל֙ רָעָ֔ה וְעַל־רְשָׁעִ֖ים עֲוֺנָ֑ם וְהִשְׁבַּתִּי֙ גְּא֣וֹן זֵדִ֔ים וְגַאֲוַ֥ת עָרִיצִ֖ים אַשְׁפִּֽיל׃ אוֹקִ֥יר אֱנ֖וֹשׁ מִפָּ֑ז וְאָדָ֖ם מִכֶּ֥תֶם אוֹפִֽיר׃ עַל־כֵּן֙ שָׁמַ֣יִם אַרְגִּ֔יז וְתִרְעַ֥שׁ הָאָ֖רֶץ מִמְּקוֹמָ֑הּ בְּעֶבְרַת֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּבְי֖וֹם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃ וְהָיָה֙ כִּצְבִ֣י מֻדָּ֔ח וּכְצֹ֖אן וְאֵ֣ין מְקַבֵּ֑ץ אִ֤ישׁ אֶל־עַמּוֹ֙ יִפְנ֔וּ וְאִ֥ישׁ אֶל־אַרְצ֖וֹ יָנֽוּסוּ׃ כׇּל־הַנִּמְצָ֖א יִדָּקֵ֑ר וְכׇל־הַנִּסְפֶּ֖ה יִפּ֥וֹל בֶּחָֽרֶב׃ וְעֹלְלֵיהֶ֥ם יְרֻטְּשׁ֖וּ לְעֵינֵיהֶ֑ם יִשַּׁ֙סּוּ֙ בָּתֵּיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֖ם (תשגלנה) [תִּשָּׁכַֽבְנָה]׃ הִנְנִ֛י מֵעִ֥יר עֲלֵיהֶ֖ם אֶת־מָדָ֑י אֲשֶׁר־כֶּ֙סֶף֙ לֹ֣א יַחְשֹׁ֔בוּ וְזָהָ֖ב לֹ֥א יַחְפְּצוּ־בֽוֹ׃ וּקְשָׁת֖וֹת נְעָרִ֣ים תְּרַטַּ֑שְׁנָה וּפְרִי־בֶ֙טֶן֙ לֹ֣א יְרַחֵ֔מוּ עַל־בָּנִ֖ים לֹא־תָח֥וּס עֵינָֽם׃ וְהָיְתָ֤ה בָבֶל֙ צְבִ֣י מַמְלָכ֔וֹת תִּפְאֶ֖רֶת גְּא֣וֹן כַּשְׂדִּ֑ים כְּמַהְפֵּכַ֣ת אֱלֹהִ֔ים אֶת־סְדֹ֖ם וְאֶת־עֲמֹרָֽה׃ לֹא־תֵשֵׁ֣ב לָנֶ֔צַח וְלֹ֥א תִשְׁכֹּ֖ן עַד־דּ֣וֹר וָד֑וֹר וְלֹא־יַהֵ֥ל שָׁם֙ עֲרָבִ֔י וְרֹעִ֖ים לֹא־יַרְבִּ֥צוּ שָֽׁם׃ וְרָבְצוּ־שָׁ֣ם צִיִּ֔ים וּמָלְא֥וּ בָתֵּיהֶ֖ם אֹחִ֑ים וְשָׁ֤כְנוּ שָׁם֙ בְּנ֣וֹת יַעֲנָ֔ה וּשְׂעִירִ֖ים יְרַקְּדוּ־שָֽׁם׃ וְעָנָ֤ה אִיִּים֙ בְּאַלְמְנוֹתָ֔יו וְתַנִּ֖ים בְּהֵ֣יכְלֵי עֹ֑נֶג וְקָר֤וֹב לָבוֹא֙ עִתָּ֔הּ וְיָמֶ֖יהָ לֹ֥א יִמָּשֵֽׁכוּ׃ כִּי֩ יְרַחֵ֨ם יְהֹוָ֜ה אֶֽת־יַעֲקֹ֗ב וּבָחַ֥ר עוֹד֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְהִנִּיחָ֖ם עַל־אַדְמָתָ֑ם וְנִלְוָ֤ה הַגֵּר֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְנִסְפְּח֖וּ עַל־בֵּ֥ית יַעֲקֹֽב׃ וּלְקָח֣וּם עַמִּים֮ וֶהֱבִיא֣וּם אֶל־מְקוֹמָם֒ וְהִֽתְנַחֲל֣וּם בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל עַ֚ל אַדְמַ֣ת יְהֹוָ֔ה לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָח֑וֹת וְהָיוּ֙ שֹׁבִ֣ים לְשֹׁבֵיהֶ֔ם וְרָד֖וּ בְּנֹגְשֵׂיהֶֽם׃ וְהָיָ֗ה בְּי֨וֹם הָנִ֤יחַ יְהֹוָה֙ לְךָ֔ מֵֽעׇצְבְּךָ֖ וּמִֽרׇגְזֶ֑ךָ וּמִן־הָעֲבֹדָ֥ה הַקָּשָׁ֖ה אֲשֶׁ֥ר עֻבַּד־בָּֽךְ׃ וְנָשָׂ֜אתָ הַמָּשָׁ֥ל הַזֶּ֛ה עַל־מֶ֥לֶךְ בָּבֶ֖ל וְאָמָ֑רְתָּ אֵ֚יךְ שָׁבַ֣ת נֹגֵ֔שׂ שָׁבְתָ֖ה מַדְהֵבָֽה׃ שָׁבַ֥ר יְהֹוָ֖ה מַטֵּ֣ה רְשָׁעִ֑ים שֵׁ֖בֶט מֹשְׁלִֽים׃ מַכֶּ֤ה עַמִּים֙ בְּעֶבְרָ֔ה מַכַּ֖ת בִּלְתִּ֣י סָרָ֑ה רֹדֶ֤ה בָאַף֙ גּוֹיִ֔ם מֻרְדָּ֖ף בְּלִ֥י חָשָֽׂךְ׃ נָ֥חָה שָׁקְטָ֖ה כׇּל־הָאָ֑רֶץ פָּצְח֖וּ רִנָּֽה׃ גַּם־בְּרוֹשִׁ֛ים שָׂמְח֥וּ לְךָ֖ אַרְזֵ֣י לְבָנ֑וֹן מֵאָ֣ז שָׁכַ֔בְתָּ לֹא־יַעֲלֶ֥ה הַכֹּרֵ֖ת עָלֵֽינוּ׃ שְׁא֗וֹל מִתַּ֛חַת רָגְזָ֥ה לְךָ֖ לִקְרַ֣את בּוֹאֶ֑ךָ עוֹרֵ֨ר לְךָ֤ רְפָאִים֙ כׇּל־עַתּ֣וּדֵי אָ֔רֶץ הֵקִים֙ מִכִּסְאוֹתָ֔ם כֹּ֖ל מַלְכֵ֥י גוֹיִֽם׃ כֻּלָּ֣ם יַעֲנ֔וּ וְיֹאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ גַּם־אַתָּ֛ה חֻלֵּ֥יתָ כָמ֖וֹנוּ אֵלֵ֥ינוּ נִמְשָֽׁלְתָּ׃ הוּרַ֥ד שְׁא֛וֹל גְּאוֹנֶ֖ךָ הֶמְיַ֣ת נְבָלֶ֑יךָ תַּחְתֶּ֙יךָ֙ יֻצַּ֣ע רִמָּ֔ה וּמְכַסֶּ֖יךָ תּוֹלֵעָֽה׃ אֵ֛יךְ נָפַ֥לְתָּ מִשָּׁמַ֖יִם הֵילֵ֣ל בֶּן־שָׁ֑חַר נִגְדַּ֣עְתָּ לָאָ֔רֶץ חוֹלֵ֖שׁ עַל־גּוֹיִֽם׃ וְאַתָּ֞ה אָמַ֤רְתָּ בִֽלְבָבְךָ֙ הַשָּׁמַ֣יִם אֶעֱלֶ֔ה מִמַּ֥עַל לְכוֹכְבֵי־אֵ֖ל אָרִ֣ים כִּסְאִ֑י וְאֵשֵׁ֥ב בְּהַר־מוֹעֵ֖ד בְּיַרְכְּתֵ֥י צָפֽוֹן׃ אֶעֱלֶ֖ה עַל־בָּ֣מֳתֵי עָ֑ב אֶדַּמֶּ֖ה לְעֶלְיֽוֹן׃ אַ֧ךְ אֶל־שְׁא֛וֹל תּוּרָ֖ד אֶל־יַרְכְּתֵי־בֽוֹר׃ רֹאֶ֙יךָ֙ אֵלֶ֣יךָ יַשְׁגִּ֔יחוּ אֵלֶ֖יךָ יִתְבּוֹנָ֑נוּ הֲזֶ֤ה הָאִישׁ֙ מַרְגִּ֣יז הָאָ֔רֶץ מַרְעִ֖ישׁ מַמְלָכֽוֹת׃ שָׂ֥ם תֵּבֵ֛ל כַּמִּדְבָּ֖ר וְעָרָ֣יו הָרָ֑ס אֲסִירָ֖יו לֹא־פָ֥תַח בָּֽיְתָה׃ כׇּל־מַלְכֵ֥י גוֹיִ֖ם כֻּלָּ֑ם שָׁכְב֥וּ בְכָב֖וֹד אִ֥ישׁ בְּבֵיתֽוֹ׃ וְאַתָּ֞ה הׇשְׁלַ֤כְתָּ מִֽקִּבְרְךָ֙ כְּנֵ֣צֶר נִתְעָ֔ב לְבֻ֥שׁ הֲרֻגִ֖ים מְטֹ֣עֲנֵי חָ֑רֶב יוֹרְדֵ֥י אֶל־אַבְנֵי־ב֖וֹר כְּפֶ֥גֶר מוּבָֽס׃ לֹֽא־תֵחַ֤ד אִתָּם֙ בִּקְבוּרָ֔ה כִּי־אַרְצְךָ֥ שִׁחַ֖תָּ עַמְּךָ֣ הָרָ֑גְתָּ לֹא־יִקָּרֵ֥א לְעוֹלָ֖ם זֶ֥רַע מְרֵעִֽים׃ הָכִ֧ינוּ לְבָנָ֛יו מַטְבֵּ֖חַ בַּעֲוֺ֣ן אֲבוֹתָ֑ם בַּל־יָקֻ֙מוּ֙ וְיָ֣רְשׁוּ אָ֔רֶץ וּמָלְא֥וּ פְנֵי־תֵבֵ֖ל עָרִֽים׃ וְקַמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֔ם נְאֻ֖ם יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְהִכְרַתִּ֨י לְבָבֶ֜ל שֵׁ֥ם וּשְׁאָ֛ר וְנִ֥ין וָנֶ֖כֶד נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וְשַׂמְתִּ֛יהָ לְמוֹרַ֥שׁ קִפֹּ֖ד וְאַגְמֵי־מָ֑יִם וְטֵאטֵאתִ֙יהָ֙ בְּמַטְאֲטֵ֣א הַשְׁמֵ֔ד נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ נִשְׁבַּ֛ע יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֞א כַּאֲשֶׁ֤ר דִּמִּ֙יתִי֙ כֵּ֣ן הָיָ֔תָה וְכַאֲשֶׁ֥ר יָעַ֖צְתִּי הִ֥יא תָקֽוּם׃ לִשְׁבֹּ֤ר אַשּׁוּר֙ בְּאַרְצִ֔י וְעַל־הָרַ֖י אֲבוּסֶ֑נּוּ וְסָ֤ר מֵֽעֲלֵיהֶם֙ עֻלּ֔וֹ וְסֻ֨בֳּל֔וֹ מֵעַ֥ל שִׁכְמ֖וֹ יָסֽוּר׃ זֹ֛את הָעֵצָ֥ה הַיְּעוּצָ֖ה עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ וְזֹ֛את הַיָּ֥ד הַנְּטוּיָ֖ה עַל־כׇּל־הַגּוֹיִֽם׃ כִּֽי־יְהֹוָ֧ה צְבָא֛וֹת יָעָ֖ץ וּמִ֣י יָפֵ֑ר וְיָד֥וֹ הַנְּטוּיָ֖ה וּמִ֥י יְשִׁיבֶֽנָּה׃
פירוש רש”י
13:1: מַשָּׂא בָּבֶל. מַשָּׂא פֻּרְעָנוּת שֶׁעַל בָּבֶל: 13:2: עַל הַר נִשְׁפֶּה שְׂאוּ נֵס. לְהִקָּבֵץ. עַל הַר שָׁקֵט וּבוֹטֵחַ בְּשֹׁפִי, שְׂאוּ נֵס לַגּוֹיִם, וְהָרִימוּ קוֹל לַנִּקְבָּצִים שֶׁיָּבוֹאוּ עָלָיו: | הָנִיפוּ לָהֶם יָד לִרְחוֹקִים, שֶׁאֵין יְכוֹלִים לִשְׁמוֹעַ, וְיִרְאוּ אוֹת הֲנָפַת הַיָּד וְיָבוֹאוּ בְּפִתְחֵי נְדִיבִים שֶׁל שָׂרֵי בָּבֶל: | פִּתְחֵי. כְּמוֹ ׳בְּפִתְחֵי׳; כְּמוֹ ״וְתֵשֵׁב בֵית אָבִיהָ״ (בראשית לח:יא), הַנִּסְתָּר ׳בְּבֵית אָבִיהָ׳. וּמְנַחֵם בֶּן סָרוּק פָּתַר: ׳חֲרָבוֹת׳, כְּמוֹ ״וְהֵמָּה פְתִיחוֹת״ (תהלים נה:כב): 13:3: אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי. שֶׁיָּבוֹאוּ וְיַתְחִילוּ לְהִתְגָּרוֹת בָּם, וְהֵם פָּרַס וּמָדַי, אַנְשֵׁי כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ, שֶׁזִּמַּנְתִּים לְכָךְ: | קָרָאתִי גִבּוֹרַי לְאַפִּי. לַעֲשׂוֹת חֲרוֹן אַפִּי בָּהֶם, שֶׁהֵם עַלִּיזֵי גַּאֲוָתִי, שֶׁאֲנִי מִתְפָּאֵר בָּהֶם: 13:5: וּכְלֵי זַעְמוֹ. הֵם גִּבּוֹרֵי מָדַי וּפָרָס: | לְחַבֵּל כָּל הָאָרֶץ. שֶׁל בָּבֶל: 13:6: כְּשֹׁד. כְּיוֹם בִּזָּה מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹא: 13:7: כָּל יָדַיִם. שֶׁל בָּבֶל: 13:8: צִירִים וַחֲבָלִים. הֵם לְשׁוֹן יִסּוּרֵי אִשָּׁה הַכּוֹרַעַת לֵילֵד, שֶׁצִּירֵי דַּלְתֵי בִּטְנָהּ מִתְפָּרְקִים לְהִפָּתֵחַ: | יְחִילוּן. חִיל וְחַלְחָלָה, לְשׁוֹן רֶתֶת הֵם: | אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ יִתְמָהוּ. בְּנֵי בָבֶל עַל הַצּוֹבְאִים עֲלֵיהֶם, כִּי מְשֻׁנִּים הֵם: | וּפְנֵי לְהָבִים פְּנֵיהֶם. אוֹמֵר אֲנִי שֶׁפְּנֵיהֶם צְהוּבִים וּמְאוּיָּמִין מְאֹד, אוֹ יֵשׁ לוֹמַר שֶׁהֵם עַם חוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבוֹת, וְאֶת בְּנֵי בָּבֶל (דִּמָּה לָהֶם עַל שֵׁם הַתִּמָּהוֹן): 13:9: וְחַטָּאֶיהָ. חוֹטְאֶיהָ (ברכות י א): 13:10: וּכְסִילֵיהֶם. מַזָּלוֹתֵיהֶם: | יָהֵלּוּ. יָאִירוּ, וְכֵן ״בְּהִלּוֹ נֵרוֹ״ (איוב כט:ג), וְכֵן ״אוֹר כִּי יָהֵל״ (איוב לא:כו): | חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ. מִתּוֹךְ צָרָתָם נִדְמֶה לָהֶם כְּאִלּוּ חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ: 13:11: עַל תֵּבֵל. עַל אַרְצָם: 13:12: אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז. בּוֹ בַּלַּיְלָה אֲכַבֵּד אֶת דָּנִיֵּאל מִפָּז, כְּשֶׁהֱבִיאוּהוּ לִקְרוֹת מִכְתָּב ״מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין״ (דניאל ה:כה); ״בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְשַׁצַּר וְהַלְבִּישׁוּ יָת דָּנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא וְגוֹ׳״ (דניאל ה:כט): | כֶּתֶם אוֹפִיר. קְבוּצַת זְהַב אוֹפִיר: 13:13: שָׁמַיִם אַרְגִּיז. כָּל צְבָאָם יִרְגַּז, וְאוֹמֵר ״אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר״ (ישעיהו יד:יב), וְאַחַר כָּךְ ״נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם״. אַף כָּאן תְּחִלָּה שָׁמַיִם אַרְגִּיז, וְאַחַר כָּךְ וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ – יִרְעֲשׁוּ יוֹשְׁבֶיהָ לְקוֹל מַפַּלְתָּהּ, שֶׁיִּתְמְהוּ בַּדָּבָר: 13:14: וְהָיָה יוֹשֵׁב בָּבֶל: | כִּצְבִי מֻדָּח. מִמְּקוֹמוֹ: 13:15: כָּל הַנִּמְצָא בַּחוּץ יִדָּקֵר: | וְכָל הַנִּסְפֶּה. עַל בְּנֵי הָעִיר לִהְיוֹת נִקְלָט עִמָּהֶם בַּמָּצוֹר, יִפּוֹל בַּחֶרֶב כְּשֶׁתִּלָּכֵד הָעִיר. נִסְפֶּה לְשׁוֹן ״סְפוֹת הָרָוָה״ (דברים כט:יח), ״סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה״ (ישעיהו כט:א), ״סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם״ (ירמיה ז:כא), אקוייליי״ר בלע״ז: 13:16: יְרֻטְּשׁוּ. יִתְבַּקְּעוּ, וְכֵן ״נְעָרִים תְּרַטַּשְׁנָה״ (ישעיהו יג:יח): 13:17: הִנְנִי מֵעִיר עֲלֵיהֶם אֶת מָדָי. דָּרְיָוֶשׁ הַמָּדִי הָרַג אֶת בֵּלְשַׁאצַּר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״בֵּיהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְשַׁאצַּר״ (דניאל ה:ל), ״וְדָרְיָוֶשׁ מָדָאָה קַבִּיל מַלְכוּתָא״ (דניאל ו:א): | וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ. אֵין חוֹשְׁשִׁין כִּי אִם לַהֲרוֹג וּלְהִנָּקֵם עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי בָּבֶל לְכָל הָעַמִּים: 13:18: וּקְשָׁתוֹת. שֶׁל בְּנֵי מָדַי: | נְעָרִים. שֶׁל בָּבֶל: | תְּרַטַּשְׁנָה. תְּבַקַּעְנָה בְּחִצֵּיהֶם אֲשֶׁר יוֹרוּ בְּקַשְׁתוֹתֵיהֶם: | וּפְרִי בֶטֶן. עוֹלָלִים דַּקִּים: 13:19: וְהָיְתָה בָבֶל. שְׁתֵּי פֻּרְעָנִיּוֹת בָּאוּ לָהּ בִּשְׁתֵּי שָׁנִים: דָּרְיָוֶשׁ הָרַג בֵּלְשַׁאצַּר וּמָלַךְ שָׁנָה, וְלַשָּׁנָה הַשְּׁנִיָּה נֶהֶפְכָה כְּמַהְפֵּכַת סְדוֹם מִן הַשָּׁמַיִם. וְכֵן שָׁנִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה כח): ״וּבָא בַשָּׁנָה הַשְּׁמוּעָה״ שֶׁל דָּרְיָוֶשׁ, וְאַחֲרָיו בַּשָּׁנָה הַשְּׁמוּעָה (ירמיהו נא:מו), וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת וְגוֹ׳, שֶׁהָיְתָה מַצָּב וְרֹאשׁ הַמַּמְלָכוֹת, וְשֶׁהָיְתָה תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים עַתָּה וְהָיְתָה כְּמַהְפֵּכַת סְדוֹם: 13:20: וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי. כְּמוֹ ׳לֹא יַאֲהֵל׳ – לֹא יִפְרֹשׂ שָׁם אֹהֶל, אֲפִלּוּ עֲרָבִי שֶׁדַּרְכָּם לֵישֵׁב בָּאֳהָלִים וּלְהַסִּיעַ מִקְנֵיהֶם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינֵיהֶם לִקְבֹּעַ שָׁם אָהֳלֵיהֶם, כִּי אַף לְמִרְעֶה צֹאן לֹא תִהְיֶה רְאוּיָה. וְלֹא תִּתְמַהּ עַל לֹא יַהֵל הַנִּבְאָר כְּאִלּוּ הָיְתָה בּוֹ אָלֶ״ף, כִּי הַרְבֵּה מְקוֹמוֹת יֵשׁ שֶׁהֲבָרַת קוֹל הָאוֹת בִּמְקוֹם אוֹת, וְכֵן (איוב לה:יא) ״מַלְפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ״ כְּמוֹ ׳מְאַלְפֵנוּ׳, וְכֵן (משלי יז:ד) ״שֶׁקֶר מֵזִין עַל לְשׁוֹן הַוּוֹת״ כְּמוֹ ׳שֶׁקֶר מַאֲזִין׳: 13:21: צִיִּים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״תַּמְוָן״, הֵם נְמִיּוֹת, מרטרינ״ש בלע״ז: | אֹחִים. לֹא יָדַעְתִּי מַה מִין חַיָּה הֵם, (אֹחִים – לְשׁוֹן קוֹצִים וְחוֹחִים וְדַרְדָּרִים): | וּשְׂעִירִים. שֵׁדִים: 13:22: וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו. ״וְיָגוּרוּ חֲתוּלִים בְּאַרְמְנוֹתָיו״ (תרגום יונתן): | וְעָנָה. כְּמוֹ ״וְעָנְתָה שָׁמָּה״ (הושע ב:יז), ״וּמְעוֹנוֹתָיו טָרֶף״ (נחום ב:יג). וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ עוֹד וְעָנָה: לְשׁוֹן עֲנִיַּת קוֹל: | וְתַנִּים. יַעֲנוּ בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג שֶׁלָּהֶם: | וְיָמֶיהָ. יְמֵי טוֹבָתָהּ לֹא יִמָּשְׁכוּ, כִּי כְּבָר הֻבְטְחוּ יִשְׂרָאֵל (ירמיה כט:י) ״לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם״, וְאוֹתָהּ פְּקִידָה עַל יְדֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, שֶׁיִּטּוֹל הַמְּלוּכָה מִבָּבֶל אַחַר דָּרְיָוֶשׁ הַמָּדִי, כִּי שְׁנֵיהֶם, מָדַי וּפָרַס, נִתְחַבְּרוּ עֲלֵיהֶם וְהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם: אִי מִינַּן מַלְכֵי מִנַּיְיכוּ אֲפַרְכֵי (מגילה יב א): 14:1: כִּי יְרַחֵם ה׳ אֶת יַעֲקֹב. לִשְׁמוֹר לָהֶם הַבְטָחַת גְּאֻלָּתָם מִיַּד בָּבֶל: | וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל. לֶעָתִיד יִגְאָלֵם גְּאֻלָּה שְׁלֵימָה: | וְנִסְפְּחוּ. וְנוֹסְפוּ, וְכֵן ״סְפָחֵנִי נָא״ (שמואל א ב:לו), וְכֵן ״מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳״ (שמואל א כו:יט): 14:2: וְהִתְנַחֲלוּם. יִהְיוּ נִנְחָלִים מֵהֶם, וְכֵן ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם״ (ויקרא כה:מו): | וְרָדוּ. לְשׁוֹן רִדּוּי וּנְגִישָׁה, כְּמוֹ ״לֹא תִרְדֶּה בוֹ״ (ויקרא כה:מו): 14:3: בְּיוֹם הָנִיחַ ה׳ לְךָ. לְיִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר: | מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ שֶׁעִצְּבְךָ וְהִרְגִּיזְךָ מֶלֶךְ בָּבֶל, וּבִרְאוֹתְךָ מַפַּלְתּוֹ יָנִיחַ לְךָ, כִּי תֵצֵא חָפְשִׁי: 14:4: מַדְהֵבָה. לְשׁוֹן מַרְבִּית גַּאֲוָה וּמַשָּׂא כָּבֵד; וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (שבת קמט:-קנ.): הָאוֹמְרִים ״מְדוֹד וְהָבֵא״: 14:5: שָׁבַר יְהוָה מַטֵּה רְשָׁעִים. שֶׁהָיָה מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה: 14:6: מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ. מֻרְדָּף כָּל גּוֹי וְגוֹי עַל יָדוֹ בְּלִי חָשָׁךְ עַצְמוֹ מֵרְדּוֹף וּמִדְּלוֹק אַחַר כָּל אֻמָּה וְאֻמָּה: 14:7: פָּצְחוּ רִנָּה. זֹאת הָרִנָּה פָּצְחוּ: נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ: 14:8: גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ. ״אַף שַׁלְטוֹנִין חֲדִיאוּ״ (תרגום יונתן) – שָׂמְחוּ עַל מַפַּלְתְּךָ: 14:9: לִקְרַאת בּוֹאֶךָ. כְּשֶׁתֵּרֵד לְגֵיהִנֹּם, וּמַה הִיא הָ׳רָגְזָה׳? לְעוֹרֵר לִקְרָאתְךָ: | רְפָאִים. עֲנָקִים הַשּׁוֹכְבִים שָׁם: | כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ. כָּל מַלְכֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמָזָלוֹת, הַשָּׂרִים וְהַשָּׂרוֹת, הַכָּתוּב מוֹשְׁלָם לְפָרִים וְלִפְרוֹת וְלַעֲתוּדִים, כְּמוֹ (תהלים כב:יג) ״כִּי סְבָבוּנִי פָרִים״, וּכְמוֹ (עמוס ד:א) ״פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּשׁוֹמְרוֹן״, וְכָאן מוֹשְׁלָם לַעֲתוּדִים: | הֵקִים. הִשְׁלִיךְ: | מִכִּסְאוֹתָם. שֶׁבַּגֵּיהִנֹּם כָּל מַלְכֵי גוֹיִם: 14:10: גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ. תְּמֵהִים אָנוּ: אֵיךְ בָּאת עָלֶיךָ רָעָה, שֶׁגַּם אַתָּה נֶחֱלֵיתָ לִהְיוֹת כָּמוֹנוּ לָמוּת: 14:11: הֶמְיַת נְבָלֶיךָ. נְבָלִים וְכִנּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ מְזַמְּרִים לְפָנֶיךָ. וְיֵשׁ לִפְתּוֹר הֶמְיַת נְבָלֶיךָ – הֶמְיַת בְּנֵי נָבָל, עוֹשֵׂי נְבָלָה שֶׁבַּחֲיָלוֹתֶיךָ. וּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁבַּמְּסוֹרָה הַגְּדוֹלָה חִבֵּר אֶת זֶה וְאֶת ״זִמְרַת נְבָלִים״ (עמוס ה:כג) בְּאָלֶף בֵּית שֶׁל שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת: 14:12: הֵילֵל בֶּן שָׁחַר. כּוֹכַב הַנֹּגַהּ הַמֵּאִיר אוֹר כְּכוֹכַב הַבֹּקֶר. זוֹ הַקִּינָה עַל שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל נֶאֱמָרָה, שֶׁיִּפּוֹל מִשָּׁמַיִם: | נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ. אַתָּה, נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁהָיִיתָ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם מֵטִיל גּוֹרָל עֲלֵיהֶם, עַל הַמְּלָכִים, מִי מֵהֶם יְשָׁרֶתְךָ בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּמִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי. וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ (שבת קמט:-קנ.) שֶׁהָיָה מֵטִיל גּוֹרָל עַל הַמְּלָכִים וְכוּ׳: 14:13: מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל. יִשְׂרָאֵל: | בְּהַר מוֹעֵד. הַר שֶׁהַכֹּל מִתְוַעֲדִים שָׁם, הוּא הַר צִיּוֹן: | בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. בַּעֲזָרָה, מָקוֹם שֶׁנִּבְחַר בּוֹ יֶרֶךְ הַצְּפוֹנִי; כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א:יא) ״עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה״: 14:14: אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב. אֵינִי כְּדַאי לָדוּר עִם בְּנֵי אָדָם, אֶעֱשֶׂה לִי עָב קְטַנָּה בָּאֲוִיר וְאֵשֵׁב בָּהּ. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״אֶסַּק עִלּוֹי כָּל עַמָּא״: 14:16: יַשְׁגִּיחוּ. יַבִּיטוּ דֶּרֶךְ חוֹרִין וַחֲרָכִּין, אבוט״ר בלע״ז: | יִתְבּוֹנָנוּ. פורופנשי״ר בלע״ז: 14:17: לֹא פָתַח בָּיְתָה. לֹא פָּתַח לָהֶם בֵּית אֲסוּרֵיהֶם לְהוֹצִיאָם כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם, לְפוֹטְרָם לָלֶכֶת לְבֵיתָם. כָּל תֵּיבָה שֶׁצְּרִיכָה לָמֶ״ד בִּתְחִלָּתָהּ הִטִּיל לָהּ הֵ״א בְּסוֹפָהּ (יבמות יג ב): 14:18: אִישׁ בְּבֵיתוֹ. בְּקִבְרוֹ, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״בְּבֵית עָלְמֵיהּ״: 14:19: כְּנֵצֶר נִתְעָב. כְּיוֹנֵק אִילָן הַנִּתְעָב בְּעֵינֵי בְּעָלָיו, שֶׁחוֹפֵר וּמְשָׁרֵשׁ וּמוֹצִיאוֹ, כָּךְ הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ. אָמְרוּ חֲכָמִים (ויקרא רבה יח:): כְּשֶׁנַּעֲשָׂה בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁבַע שָׁנִים, הִמְלִיכוּ עַם הָאָרֶץ אֶת אֱוִיל מְרוֹדַךְ; וּכְשֶׁחָזַר לְמַלְכוּתוֹ, נְטָלוֹ וַחֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִין עַד יוֹם מוֹתוֹ. וּכְשֶׁמֵּת, הוֹצִיאוּ אֱוִיל מְרוֹדַךְ מִבֵּית הַסֹּהַר לְהַמְלִיכוֹ, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו; אָמַר: אִם יָשׁוּב לְמַלְכוּתוֹ יַהַרְגֵנִי. אָמְרוּ לוֹ: מֵת וְנִקְבַּר; וְלֹא הֶאֱמִין, עַד שֶׁהוֹצִיאוּהוּ מִקִּבְרוֹ: | לְבוּשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב. בִּלְבוּשׁ מְלֻכְלָךְ כְּמוֹ לְבוּשׁ הֲרֻגִים. | מְטֹעֲנֵי חָרֶב. מְדֻקְּרֵי רְמָחִים, ׳מְדֻקָּר׳ בִּלְשׁוֹן עֲרָבִי: מֻטְעָן: | יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר. אֶל עִמְקֵי בוֹר, מָקוֹם שֶׁהָאֲבָנִים צוֹלְלִים שָׁם, יָרַדְתָּ: | כְּפֶגֶר מוּבָס. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״מְדַשְׁדַּשׁ״, כְּמוֹ ״נָבוּס קָמֵינוּ״ (תהלים מד:ו), ״וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ״ (ישעיהו כה:י), ״מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ״ (יחזקאל טז:ו), הַנָּדוּשׁ כְּטִיט חוּצוֹת: 14:20: לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה. לֹא תִשְׁוֶה לִשְׁאָר מְלָכִים לָנוּחַ בְּקִבְרְךָ: | כִּי אַרְצְךָ שִׁחַתָּ בְּרֹב עֲבוֹדָה, וְעַמְּךָ הָרַגְתָּ חִנָּם, כְּמוֹ שֶׁמְּפוֹרָשׁ בְּדָנִיֵּאל: ״וְאָמַר לְהוֹבָדָא לְכָל חַכִּימֵי בָבֶל״ (דניאל ב:יב), לְכָךְ שְׂנָאוּךָ וְנָהֲגוּ בְּךָ בִּזָּיוֹן לְהַשְׁלִיכְךָ מִקִּבְרְךָ: | לֹא יִקָּרֵא לְעוֹלָם זֶרַע מְרֵעִים וְאַף בָּנֶיךָ יִלְקוּ בַּעֲווֹנֶיךָ, וְלֹא יִתְקַיְּמוּ אַחֲרֶיךָ יָמִים רַבִּים, כִּי יִתְחַבְּרוּ עֲלֵיהֶם שׂוֹנְאֶיךָ וְיַשְׁחִיתוּם, וְיֹאמְרוּ זֶה לָזֶה: 14:21: הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ. לְבַל יָקוּמוּ וְיִירְשׁוּ אָרֶץ, וְתִתְמַלֵּא הָאָרֶץ שׂוֹנְאִים וּמְצִיקִים. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״בַּעֲלֵי דְבָבִין״, כְּמוֹ ״וַיְהִי עָרֶךָ״ (שמואל א כח:טז). וְעוֹד יֵשׁ לִפְתּוֹר וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים כְּלַפֵּי שֶׁאָמַרְנוּ לְמַעְלָה ״שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס״ (ישעיהו יד:יז), חָזַר וְאָמַר: וְיִכְלֶה זַרְעוֹ וְיַחְזְרוּ יוֹשְׁבֵי הֶעָרִים לִמְקוֹמָן וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עֲיָרוֹת: 14:22: וּשְׁאָר. שְׁאֵרִית: | נִין. בֵּן מוֹשֵׁל בְּמַלְכוּת אָבִיו: | וָנֶכֶד. בֶּן הַבֵּן. נִין – זֶה בֵּלְשַׁצַּר, וָנֶכֶד – זוֹ וַשְׁתִּי (מגילה י ב): 14:23: קִפֹּד. הריצו״ן בלע״ז: | וְטֵאטֵאתִיהָ. לְשׁוֹן ׳כִּבּוּד׳, אשקובי״ר בלע״ז, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (מגילה יח א): ״לֹא הֲוֵי יָדְעִי רַבָּנָן מַאי וְטֵאטֵאתִיהָ עַד דְּשַׁמְעוּהָ כּוּ׳״: 14:24: כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי בְּאַשּׁוּר כֵּן הָיְתָה, אַתָּה נְבוּכַדְנֶצַּר רָאִיתָ שֶׁנִּתְקַיְּמוּ דִּבְרֵי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בְּסַנְחֵרִיב: 14:25: לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי. וּבְזֹאת תֵּדַע, כִּי אֶת אֲשֶׁר יָעַצְתִּי אֵלֶיךָ גַּם הִיא תָּקוּם: | לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר וְגוֹ׳. מוּסָב עַל כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיְתָה: | אֲבוּסֶנּוּ. אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְרוֹמְסוֹ וּלְבוֹסְסוֹ: 14:26: עַל כָּל הַגּוֹיִם. עַל אַשּׁוּר בִּשְׁעָתוֹ וְעַל בָּבֶל בִּשְׁעָתָהּ:
פירוש רד”ק
13:1: משא בבל. אמר אשר חזה להודיע כי נתנבא גם על אומות העולם, ובראשון אמר אשר חזה ולא הוצרך לומר על האחרים: 13:2: על הר נשפה. נשא וגבוה, כמו וילך שפי, אפתח על שפיים קינה, ויונתן תרגם על כרכא דיתבא שליוא ר”ל בבל שהיתה שלוה ושקטה, פירוש מלשון רבותינו והוא שאכלום בעליהם שלש שנים בשופי אמר שאו נס הניפו יד על דרך משל כאלו קראו להם ונשאו להם נס על הר גבוה והניפו להם יד שיבאו מהרה אל בבל להשחיתה והבאים אליה הם מדי ופרס, ותנופת היד הוא כאדם הקורא והוא רחוק לו שאינו שומעו ומניף לו בידו שיבא: | ויבאו פתחי נדיבים. כמו בפתחי חסר בי”ת השמוש, כמו לזנות בית אביה, ואחרים רבים, ושרי בבל קורא נדיבים שהיו גדולים בעושר ובמעלה והם הנקראים נדיבים כי ברוב אנשים גדולים ואנשי שם רוח נדיבה בהם, ויש מפרשים נדיבים על מדי ופרס, ויפרשו פתחי כמו חרבות, וכן ואת ארץ נמרד בפתחיה: 13:3: אני צויתי למקודשי. והם מדי ופרס, ואמר צויתי ואמר למקודשי ר”ל שהעיר את רוחם לבא אל בבל והרי הם כאלו צוה וקדש וזמן אותם לבא: | לאפי. קראתי אותם לעשות בבבל אפי וחמתי ויהיו עליזים ושמחים: | בגאותי. שאני מתגאה על בבל על ידם: 13:4: קול המון. אמר הנביא כי שמע בנבואה קול המון בהרים דמות עם רב כאלו היו עם רב בהרים מדברים ונשמע קול המון ההרים בו ושמע קול שאון ממלכות גוים נאספים ורב הצבא הזה היה ה’ צבאות והוא היה מפקדם, כלומר מונה אותם, כענין שנאמר תפקדו אותם לצבאותם, כי כן דרך העולם בבא צבא למלחמה מונה אותם האדון המושל עליהם לדעת מנינם בבאם למלחמה, ויש לפרשו ענין מנוי כלומר הוא היה משים פקידים עליהם, וכן תרגם יונתן: 13:5: באים. מקצה השמים, ממזרח, אמר מקצה השמים על דרך הפלגה לרחוק הקצה כאלו נוגע לשמים מן הצד ההוא: | ה’ וכלי זעמו. הוא המנהיג הצבא ועם הצבא הם כלי זעמו ובהם יחבל ארץ בבל: 13:6: הלילו. אמר כנגד אנשי בבל: | כשוד משדי יבא. כשוד שיבא מחזק שאין דרך להנצל ממנו, וכן כקול שדי כקול חזק, וכן תרגם יונתן: 13:7: על כן. כי אין להם תחבולה להנצל כיון שבא להם זה להנצל מאת ה’: | תרפינה. הידים מלהלחם כנגד אויביהם והלב ימס שלא ימצא בעצמו שום גבורה ואומץ כי הגבורה היא בלב, כמו שאמר ואמיץ לבו בגבורים: 13:8: ונבהלו. בקמץ מפני השלשלת כי יש לה משפט ההפסק, ופירוש יושבי בבל יהיו נבהלים ולא יוכלו להשיב יד: | יאחזון. בצר”י מפני ההפסק, ופי’ הם יאחזום צירים, וזה הענין משמש בשני פנים כי הצירים יאחזו האדם הנבהל, כמו חיל אחז יושבי פלשת, הלא חבלים יאחזון, צירים אחזונו, ובהתחזק מצירים על האדם תמיד כאלו האדם יאחז הצירים שלא יפרדו ממנו, לפיכך אמר צירים וחבלים יאחזון, לדעת יונתן יהיה נו”ן יאחזון נו”ן הכנוי והוא כמו יאחזום ויהיה בענין כמו חבריו וטוב הוא פירושו לכן תרגם יחידונונון: | יתמהו. לפי שבא להם הרעה פתאם יתמהו איש אל רעהו איך היה זה: | פני להבים פניהם. כאדם שיש לו בשת שישובו פניו אדומים: 13:9: הנה יום ה’ בא אכזרי ועברה. יהיה אכזרי ועברה וחרון אף עמו: | הארץ. פירוש ארץ בבל: | וחטאיה. יושבי בבל שהם חטאים ורשעים ישמידם מבבל עד שתשאר שממה בעונותיהם מאנשיה: 13:10: כי כוכבי. הנביאים מדברים דרך משל ואומרים על מי שתבא לו צרה כי הוא יושב בחשך ולא יזרח לו השמש ולא יאירו לו הכוכבים ולא שום אורה כמו שאמר ידעך נרו באשון חשך, וכן זה הפסוק ואחרים רבים בזה הענין, ופירוש וכסיליהם, כתב רבי יונה כי כסיל הוא כוכב גדול נקרא בערבי סוא”ל והכוכבים המתחברים אליו נקראים על שמו כסילים: | יהלו אורם. ענין נוגה שרשו הלל מבנין הפעיל ויהלו כמו יגיהו, כמו שאמר וירח לא יגיה אורו, כאילו אמר לא יתנו אורם והפעלה על הככבים, אם אראה אור כי יהל הפעלה על האומר בצאתו שיקוו אורו: 13:11: ופקדתי על תבל. ר”ל על ארץ בבל אפקוד עליהם רעה שעשו לישראל: | ועל רשעים. הכשדים שהם רשעים והרעו לישראל יותר מדאי, כמו שאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לי לרעה: | גאון זדים. שהיו גאים ואנשי זדון אשבית זדונם: 13:12: אוקיר. אשים בני תבל יקרים יותר מפז, כלומר אם ירצה אדם לפדותם שלא יהרגום לא יקחו מדי ופרס בהם משקלם זהב שלא יהרגו אותם: | מכתם אופיר. מזהב אופיר, והפסוק כפול בענין במלות שונות, ויונתן תרגם הפסוק בענין אחר אמר אחבב דחלי וגו’, ר”ל על ישראל שהיו בבבל שלא יומתו בין המומתים מאנשי בבל כי יהיו יקרים בעיני מדי ופרס יותר מפז וישמרו אותם שלא יהרגו: 13:13: על כן שמים. דרך משל, כאלו ירגזו השמים ותרעש הארץ מרוב הרעה הבאה על בבל כי לא יוכלו להנצל מן החרב בשום ממון, לפיכך אמר על כן: 13:14: והיה. העם הנכרי אשר בבבל יהיה בבא הרעה על בבל כצבי מודח, שידיחוהו וירדפו אחריו ללכדו שהוא רץ בכל כחו כן כל אשר בבבל מעם אחר יצאו בחפזון מתוכו איש אל עמו יפנו ואיש אל ארצו ינוסו: 13:15: כל הנמצא. כל הנמצא בתוכו מעם אחר ידקר, כמו אנשי העיר, וכפל הענין במלות שונות, ואמר כל הנספה יפול בחרב ופירוש הנספה כמו נוסף שהוא מעם אחר ונוסף אל אנשי העיר, והוא משרש ספו שנה על שנה למען ספות הרוה ויסף וספה בענין אחד, ובענין הזה תרגם יונתן, וענין ידקר הוא מכת החרב, ויש מפרשים כל הנספה כמו ויש נספה בלא משפט ואמר כל מי שיגיע זמנו למות לא ימות על מטתו אלא יפול בחרב: 13:16: ועולליהם ירטשו. הבנים בעיני האבות, ישסו בתיהם ונשיהם תשכבנה לעיניהם, ואחר כן יהרגו אותם, וכל זה הוא דרך אכזריות, וענין ירוטשו הוא הפלת העוללים בקרקע או אל הקירות דרך אכזריות, וישסו ענין בזה והוא מפעלי הכפל מבנין נפעל: | ותשכבנה. כתיב ותשגלנה קרי: 13:17: הנני מעיר. אעיר את רוחם לבא אל בבל להלחם עליה וזה מדי כי דריוש המדי הוא שכבש בבל ובמותו מלך עליהם כורש הפרסי, וזה העם לא יחשבו כלום כסף וזהב לפדיון אנשי בבל אלא יהרגו אותם ולא יהיה להם פדיון כמו שאמר אוקיר אנוש מפז: 13:18: וקשתות. פי’ עם קשתותיהם ירוטשו הנערים כי הנה הקשתות תרטשנה הנערים, ופי’ בו כי היו משימים הנערים בקשתות מקום חצים ומורים אותם על הקרקע ואל הקירות: | ופרי בטן, ובנים. ר”ל בעודם קטנים, וכן ואכל פרי בטנך, אם בנים ואם בנות יציל, או בן יגח או בת יגח: | לא תחוס עינם. בשורק והוא לבדו בשור”ק כי כל השאר בחולם: 13:19: והיתה בבל. פירוש בבל שהיתה צבי ממלכות תפארת גאון כשדים תהיה עתה כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה ופירוש צבי חפץ שכל הממלכות היו חפצים בה והכשדים שהיתה להם היו מתפארים ומתגאים בה עתה תהיה כמהפכה שהפך אלהים את סדום ואת עמורה שתהיה חרבה ולא יהיה בה יישוב לעד, והעיר בבל שמלכו עליה דריוש וכורש, ושהיא היום אינה בבל הקדומה כי אותם החריב דריוש ובנה עיר אחרת באותה הבקעה היא שמה בבל עד היום, ובסדר עולם אומר כי כשכבש אותה דריוש והרג בלשצר ומלך עליה שנה ובשנה השניה הפכה אלהים כמהפכת סדום ועמורה, וזהו שאמר הכתוב ובא בשנה השמועה שמועה זו של דריוש ואחריו בשנה השנית השמועה זאת כמהפכה שהפכה אלהים כסדום ועמורה: 13:20: לא תשב. פי’ תשב ותשכון על העיר כנגד היושבים והשוכנים בה, כמו העיר היוצאת אלף, רוצה לומר על אנשים היוצאים ממנה: | לא יהל. משפטו לא יאהל רוצה לומר לא יטה אהלו ואמר ערבי לפי שהערביים הם השוכנים באהלים: | ורועים. ואפילו רועים לא ירביצו שם צאנם, כי אמר תחלה לא תשב, כלומר לא תהיה בנויהם עד שישבו בה אנשים ולא אפי’ אהל לא יטה אדם שם דרך עראי ואין צריך לומר אלא אפילו הצאן לא ירביצו שם שלא ירבצו אותם שם הרועים כי משכן החיות רעות תהיה כמו המדבר: 13:21: ורבצו. הצאן לא ירביצו שם אלא מי ירבץ שם חיות המדבר ירבצו שם, ופי’ ציים חיות השוכנות במקום ציים לפיכך נקראו ציים, וי”מ ששם נמיות הנזכר בדברי רבותינו כדי שלא תקפוץ הנמיה מרטרי”נא בלע”ז: | בתיהם. החרבים: | אוחים. חיה שקורין בלע”ז פרו”ן: | בנות יענה. הם הקטנים מן היענים והאמות מעופפים בעולם ויניחו קטניהם ויתאבלו לחוסר מזונותם, לפיכך אמר ואבל כבנות יענה ודרך היענים לשכן במדבר ובמקומות החרבים: | ושעירים. הם השדים, כמו לשעירים אשר הם זונים אחריהם, ונקראו כן לפי שהם נראים כדמות שעירים למאמין בהם, וכן תרגם יונתן ושידין יחייכון תמן: 13:22: וענה. פי’ ויצעק כמו ענו לה, ותען להם, וענתה שמה, והדומים להם ענין הגבהת קול וכן דרך האיים והתנים להגביה קולם והוא כקול אבל: | איים. שם חיה מחיות המדבר, וי”ת וינפצון חתולין בבירניתהון, נ”א וינצפון צד”י קודם לפ”א: | באלמנותיו. כמו בארמנותיו, כתרגומו: | ותנין בהיכלי ענג. וכן תנין יענו בהיכלי ענג שהיו ועתה יהיו חרבים מדור החיות: | וקרוב לבא עתה. עת חרבן בבל קרוב לבא: | וימיה. ימי שלותה לא ימשכו כי קצרים יהיו: 14:1: כי ירחם ה’. בעבור שירחם ה’ את יעקב יבא בקרוב עת חרבן בבל כי בחרבנה תהיה תשועת ישראל: | והניחם. כתרגומו וישרינון: | ונלוה הגר עליהם. יתחברון גרים אליהם לראותם כי בחרבן בבל תהיה תשועתם יודו כי בסבתם היה החרבן ההוא לפי שהרעו לישראל יותר מדאי כמו שאמר קצפתי על עמי וגומר לא שמת להם רחמים, ומלך מדי ופרס שלקח בבל הודה כי מה’ היתה לו כמו שאמר כל ממלכות הארץ נתן אלהים בידי וגו’, ואמר מי בכם בכל עמו ויעל, וגרים שנתגיירו אז בעלותם מבבל לא ראינו זה בכתוב ולא לקחום עמים וגו’, אבל מצאנו שהיו להם שוטנים רבים בבנין ירושלם, לפיכך הנכון בעיני בזה כי זה הפסוק יתפרש לשני פנים כי ירחם ה’ את יעקב, עתה בגלות בבל ירחם עליהם ויוציאם מגלותם ובחר עוד בישראל בימי המשיח ואז ונלוה הגר עמם, כמו שכתוב ונלוו גוים רבים אל ה’ ביום ההוא, וכמה פסוקים מורים על זה הענין ביאת המשיח בדברי הנביאים, וכן ולקחום עמים, כמו שכתוב והביאו את כל אחיכם מנחה לה’ וכמה פסוקים מורים על זה: | ונספחו. ויתחברו, כמו ספחני נא אל אחת הכהונות: 14:2: ולקחום והתנחלום. יתנחלו מהם להנחילם לבניהם אחריהם. להיות להם | לעבדים ולשפחות. כמו שכתוב ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם: 14:3: והיה. אמר כנגד ישראל היושבים בגלות בבל ביום שהניח ה’ מעצבך תשא המשל הזה, והוא יום חרבן בבל: | מעצבך. מצער הגלות: | ומרגזך. המ”ם בחירק, וכן מאחרי דוד, מרדף אחרי ישראל: | אשר עבד בך. אף על פי שמלת העבודה לשון נקבה אמר עבד לשון זכר, רוצה לומר על ענין עבודה, וכן יעשה מלאכה, והדומים להם: 14:4: ונשאת המשל. משל הוא הדבר שאינו מובן כמשמעו, וכן בזה: | מדהבה. מטה, שבט, גם ברושים, ארזי לבנון, ופי’ מדהבה מתרגם זהב דהבא, והוא תאר לבבל שהיתה בעלת הזהב שהיתה לוקחת מס מכל הארצות, ויונתן תרגם סף תקוף חייבא: 14:5: שבר. מטה, ושבט משל על החוזק והממשלה רשעים מושלים, אמר על נבוכדנצר ועל אויל מרודך ועל בלשצר: 14:6: מכה. אומר על נבוכדנצר ולפי שהוא היה תחלת הממשלה והוא כבש כל הארצות אמר זה הענין עליו כי בניו אף על פי שאבדו אותם כל הגוים הם לא לקחו להם דבר אלא מה שהניח להם אביהם בעברה שלא היה לו חמלה עליהם: | מכת בלתי סרה. התי”ו במקום ה”א כי אינו סמוך, וכן חכמת ודעת, שפעת אני רואה, והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלל, אמר כי אני רואה מכל מכתו לא היתה סרה מכל העמים אלא תמיד היה מכה אותם: | רודה באף. והיה רודה בהם באף ובחימה, ובי”ת באף קמוצה מורה על ה”א הידיעה, רוצה לומר האף הידוע לו למלך בבל: | מורדף בלי חשך. כל גוי וגוי מורדף מפניו בלי חשך ולא מנע מלרדפו אלא תמיד הוא מורדף מפניו לא יתן לו מנוחה: 14:7: נחה. ועתה במות בן בנו וסרה ממשלת הרשע נבוכדנצר נחה שקטה כל הארץ ופצחו רנה, ואמר דברים כנגד נבוכדנצר כאלו מת הוא ביום ההוא: 14:8: גם ברושים. לפי שאמר נחה שקטה כל הארץ והוא אומר על עם הארץ שהיו תחת עבודתו והיו בצרה לפיכך אמר גם ברושים, והוא משל על המלכים, וכן ארזי הלבנון, אמר שגם המלכים שמחו באבוד מלכותו וממשלתו, כלומר אפילו המלכים והשרים שאין נותנין עליהם עבודה כמו על עם הארץ אפילו הם שמחו לו באבודו כי במות בן בנו אבדה ממשלתו: | לא יעלה הכורת עלינו. לפי שהמשיל הגדולים לברושים ולארזים אמר גם כן הכורת דרך משל, ואמר מאז שכבת, כלומר מעת שמת נבוכדנצר, כי אף על פי שעבדו העכו”ם את בנו ואת בן בנו לא היו מצירין להם אלא שהיו נותנים להם מס, אבל נבוכדנצר היה הורגם ונותנם בבית האסורים ומעבידן עבודות קשות: 14:9: שאול מתחת. החיים שמחו והמתים רגזו ופחדו, על דרך משל לפי שהיה מחריד כל העולם בחייו אמר כי המתים יפחדו שלא יחרידם במותו, והוא על דרך משל מרוב החרידו כל העולם, אמר בדרך הפלגה כי המתים חרדו ופחדו בבואו אליהם, ושאול בזה הפסוק זכר ונקבה, כמו שאמר רגזה, ואמר עורר, אמר עד”מ כי השאול העיר המתים הגדולים לצאת לקראתך במותך, וכאלו המלכים בקברם בכסאותם כמו בחייהם והשאול הקים אותם לקראתך: | רפאים. מתים, וכן רפאים בל יקומו, אם רפאים יקומו, וי”ת גברין, כלומר הגדולים והגבורים המתים | עורר לך, עתודי ארץ המלכים נקראים עתודים דרך משל, כמו שהעתודים מנהיגים הצאן והולכים לפניהם, כמו שאמר כעתודים לפני צאן כן המלכים מנהיגים העם: 14:10: כלם יענו. יענו התחלת הדבור, כמו וענית ואמרת, ויען איוב הראשון, גם אתה ואף על פי שבחיים היית מושל על כולנו עתה נראה שגם אתה חלית כמונו וקרך מקרה המות כמו שקרה לנו, וחלית מבנין שלא נזכר שם פעלו כמו אשר חלה ה’ בה: 14:11: הורד שאול גאונך. שהיית מתגאה ומדמה בעצמך שאתה כמו אל לפי שהיית מושל על כל העמים, ועתה נראה שהורד שאול אותו הגאון והנך מת כאחד העם: | המית נבליך. שהיה נשמע בביתך קול המיית נבלים וכנורות ועתה הורד שאול עמך, כי פסקו אותם השמחות: | תחתיך. ועתה הנה תחת המצעים היקרים והמכסים הנכבדים שהיו לך בחייך עתה במותך הם רמה ותולעה ואמר יצע ומכסיך שהוא לשון זכר ואע”פ שרמה ותולעה לשון נקבה לפי שרמה ותולעה הוא דרך כלל על רבים מן התולעים וכשידבר דרך כלל ידבר פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, כמו ומכסך תולע לשון זכר ורמה תכסה על ידם לשון נקבה, וכן ותהי הכנם ותעל הצפרדע: 14:12: איך נפלת. כי היית בחייך כמו ככב השמים ולא כל ככב אלא ככב המגיה אורו הרבה, והוא ככב השחר, והוא הנקרא הילל, מענין בהלו נרו עלי ראשי, ועתה איך נפלת משמים לארץ ונגדעת והנה בחייך היית חולש על גוים ועתה נחלשת ונגדעת: | חולש. כמו ויחלש יהושע, ועל במקום בי”ת השמוש, כאלו אמר חולש בגוים, וכתרגם יונתן וכמו זה ועל חרבך תחיה, כמו בחרבך, ונתת אותם על סל אחד כמו בסל, ורז”ל פי’ כי חולש מפיל גורל, כמו שאמר מטילים חלשים על הקדשים בי”ט אבל לא על המנות, ואמר מאי משמע דהאי חלשים לישנא דפוריא היא דכתיב חולש על גוים והוא שאמר כי עמד מלך בבל על אם הדרך וגו’, ואמר קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד, ואמר בימינו היה הקסם בירושלם הנה שהיה מפיל גורלות באיזה עם ילחם כי כלם היו לפניו לעשות בהם כרצונו ובבואו ירושלם הטיל גורל אם ילך לרבת בני עמון או לירושלם: 14:13: ואתה אמרת. בחייך היית חושב בלבבך מרוב הצלחה שהיה לך היית חושב השמים אעלה דרך משל כלומר למעלה מכל בני אדם, וכתרגם יונתן לרומא אסק: | ממעל לכוכבי אל. ועוד ארים יותר גבוהה מכל הככבים על דרך משל, דמה ישראל לכוכבי אל, ויפה פירש: | ואשב בהר מועד בירכתי צפון. הר מועד הוא הר ציון לפי שהיו נועדים שם כל ישראל תמיד נקרא הר מועד ואמר ירכתי צפון כי ציון לצפון ירושלם וכן אמר הר ציון ירכתי צפון, כלומר התפאר בעצמו שיכבוש ירושלם וישים כסאו בה, ואדוני אבי ז”ל פי’ הר מועד בירכתי צפון בבל, אמר כשאשב הר מועד בירכתי צפון אני חושב בעצמי כי ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, וקורא בבל הר מועד לפי שכל העולם היו נועדים שם אל מלך בבל, וקראה הר לפי שהיתה עיר חזקה, וכן קראוה ירכתי צפון כי היא צפונית מזרחית לישוב העולם: 14:14: אעלה. כפל הענין לחזק ובמתי עב ר”ל השמים שהם ממעל לעבים: | אדמה. מבנין התפעל ומשפטו אתדמה: 14:15: אך אל שאול. תחת ממעל לכוכבי אל שהיית חושב תורד אל שאול, ותחת ירכתי צפון תורד אל ירכתי בור ובור הוא הקבר: 14:16: רואיך. במותך אליך ישגיחו וההשגחה היא דקות הראות: 14:17: שם תבל. גם זה מדברי המתבוננים בו, ויאמרו הזה הוא ששם תבל כמדבר, ותבל הוא שם לארץ המיושבת: | לא פתח ביתה. לא פתח להם בית הסהר לעולם כיון שנתנם בבית האסורים לא הוציאם עוד משם: 14:18: כל מלכי, איש בביתו. פי’ איש בקברו וכן תרגם יונתן: 14:19: ואתה השלכת מקברך. אמרו בשעה שנטרד נבוכדנצר והיה עם החיות שבעה שנים ועם הארץ המליכו אויל מרודך בנו, וכאשר שב נבוכדנצר לדעתו ושב אל היכלו אל בבל ומצא בנו יושב על כסאו נתנו בבית האסורים ולא יצא משם עד שמת נבוכדנצר והוציאוהו העם להמליכו והוא לא רצה למלוך, אמר איני מאמין שמת ואם יבא כמו שבא בפעם אחרת וימצאני יהרגני הוציאו אותו מקברו והראו לו שמת, על זה נאמר ואתה השלכת מקברך, נ”א בתרגום שתרגם שכבו בכבוד איש בביתו אתכנשו ביקר גבר בביתיה, ותרגם ואתה השלכת מקברך ואת אתרכינת מאתרך, וזה נוטה לדרך הפשט יותר ויתפרש איש בביתו כמשמעו, כלומר כל המלכים נחו בביתם בהיכליהם ואתה השלכת מקברך, מביתך שהיית חושב שתהיה בו לזמן רב כמו שאדם בקבר והשלכת מתוכו כלומר שרוח רעה שעברה עליך מאת האל השליכה אותך מביתך והלכת לדור בין החיות: | כנצר נתעב. כשנוטע אדם נטועים ויש ביניהם שאינו מצליח עוקר אותו משרשיו ומשליכו, וכן לבוש הרוגים שהוא מלוכלך בדם משליך אדם אותו, כי כיון שהוא לבוש הרוג אין אדם חושש בו לרחצו וללבשו, כי אין דרך בני אדם ללבשו כיון שהוא מהרוג, ועוד שהוא מנוקב מדקרות החרב: | מטועני חרב. הוא הרוגים, וכפל הענין במ”ש לחזק הענין, ופי’ מטועני מדוקרים וכן פירש אדוני אבי ז”ל טענו את בעירכם, ודמהו ללשון הערב: | יורדי אל אבני בור. אמר על המלבושים, ואעפ”י שאמר לבוש בלשון יחיד הרבה כמוהו במקרא, אמר כי מלבושי ההרוגים מושלכים ויורדים אל אבני בור כמו ההרוג, והוא פגר מובס ונרמס בין הרוגים, וכן השלכת אתה כמו אותם הלבושים, ואמר אבני בור בעבור הקבר שבונין בתוכו באבנים סביב הנקבר, והוא הנקרא בלשון משנה דופק: 14:20: לא תחד אתם. לא תתיחד עם מלכי גוים בקבורה, כלומר לא תהיה שוה להם במותך ובקברך כי לשאר מלכים יעשו כבוד גדול בקברם אותם ושורפים עליהם וחונטים אותם, אבל לך לא יעשו עמך כבוד אלא שתקבר כאחד העם, ולמה | כי ארצך שחת, שפי’ בכובד המס שהיית מטיל עליהם עמך הרגת מרוב אימה שהיה מטיל עליהם עד שבחטא קל היה הורג אנשיו, כי הנה חכמי ארצו הרג על שלא ידעו להגיד לו חלומו ופתרונו, וזה אכזריות גדולה, לפיכך שמחו כל עמו במותו ולא עשו לו כבוד בקבורתו כמו שעושים לשאר מלכים: | לא יקרא לעולם זרע מרעים. בניו שהם זרע מרעים לא יקרא לזמן רב בן פלוני, כי במהרה יכרת זרעו, כי במות בלשצר בן בנו נכרת זרעו מכל וכל: 14:21: הכינו לבניו. שיהרגו אותם וזה בעון אבותם, ויש לכם לירא שיהיו הבנים כמו האבות רעים לפיכך הרגו אותם שלא יקומו וירשו ארץ: | ומלאו פני תבל ערים. אם הם יקומו ימלאו פני תבל שונאים וערים לפי’ השמרו שלא יקומו: | ערים. שונאים, כמו ויהי ערך, וכן בלשון ארמי ופשריה לערך, וכן תרגם יונתן, ויש לפרש ערים כמשמעו ויתפרש כך אם הם לא יקומו ויירשו ימלא פני תבל ערים וירבה הישוב כי הם היו כובשים הערים ומחריבים הישוב: 14:22: וקמתי עליהם. כלומר אתעורר עליהם להכריתם: | לבבל. פי’ למלך בבל, ואמר לבבל כי בהכרת זרעו של מלך נכרתה ונחרבה בבל, או פי’ לבבל ליושבי בבל כי כולם ימותו בחרב אבות ובנים יחדו: | שם ושאר. הכרתת השם הוא שלא ישאר לו דבר שיזכר שמו עליו, או יהיה ושאר קרוב כמו איש איש אל כל שאר בשרו, ואם זה בקמץ וזה בציר”י: | נין. הוא הבן: | ונכד. הוא בן הבן, וכן תרגם יונתן בר ובר בר: 14:23: ושמתיה למורש קפוד. כמו שאמר בחרבן אדום וירשוה קאת וקפוד, וקפוד הוא הנקרא בערבי קנאפד, ובלע”ז טרטוג, והיא נמצאת תמיד במקום המים: | וטאטתיה במטאטא השמד. ענין מכבדות שמכבדין את הבית בלשון משנה, והוא הנקרא בלשון מקרא יעים ויעה ברד אמר כמו שמכבדין הבית וישאר קרקע הבית נקי כן תהיה בבל נקיה מאנשיה ומכבודה ומהרכוש ומכל דבר ואותו הכבוד יהיה כבוד השמד והשחתה, וכן בדברי רבותינו ז”ל לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה עד דשמעוה לאמתיה דרבי דקאמרה לההיא אתתא שקלי טאטיתך וטאטי ביתא, והנה נשלמת נבואת בבל, ופרשה זאת אחריה על מלך אשור: 14:24: נשבע. דברו הוא שבועתו, כי דברו קיים כמו השבועה, לפיכך אמר אם לא שהוא כענין שבועה, כאדם שאומר אם יהיה כך לא יהיה כך, וכן אם לא בתים רבים לשמה יהיו אם לא שויתי ודוממתי, כאשר דמיתי, כמו שחשבתי על מלך אשור: | כן היתה. עבר במקום עתיד, וכן תרגם יונתן כן תהא: | וכאשר יעצתי. היא הגזרה תקום כמו שיעצתי עליו, ועצה היא תקון הדבר וברורו: 14:25: לשבור אשור. ומה היא העצה לשבור אשור בארצי, והיא ארץ ישראל, כי שם קרוב לירושלם נפל אשור, כי יצא מלאך ה’ והכה מחנהו, כמו שכתוב ואמר ועל הרי כי ירושלם הרים סביב לה ושם היה מחנה אשור: | וסר מעליהם עולו. שהיה מטיל עליהם מס גם כבש כל הארץ לבד ירושלם כמו שכתוב: 14:26: זאת העצה. אמר על כל הארץ, ואמר על כל הגוים כי מלך אשור כבש כל אלו הארצות והיה פחדו ואימתו על כל הגוים וכיון שהיתה יד ה’ נטויה עליו והכהו חרדו כל הגוים ויראו מה’ ואנשי כוש ומצרים שהיו במחנה וראו מפלת מלך אשור עבדו את ה’ ויראו ממנו, כמו שכתוב יהיה מזבח לה’ בארץ מצרים: 14:27: כי ה’. כיון שהוא רוצה אין מי שיפר עצתו אם כן דברו קיים, כמו שאמר על יד נביאיו כן יהיה וכן יקום:
פירוש מלבי”ם
13:1: משא בבל, ידוע כי מפלת בבל היתה ע”י שמרדו שרי בלשאצר באדוניהם, ע”י המראה שראה בלילה ההוא שכתב המלאך על הכותל ופתרו דניאל לרעה, והמורדים האלה הם הודיעו הדבר לחיל פרס ומדי שלחמו אז עם בבל, ושבו על בבל והחריבוה עפ”ז נשא המשא הזה, כי רואה הוא איך הקדיש ה’ גבורי חיל אכזרים להחריב את בבל, שהם חיל מדי ופרס. ויען שהם מארץ רחוקה ואין יודעים איך לבא ואיך לכבוש את העיר, הזמין אנשים מאנשי בבל שהם יקראו לחיל מדי ויראום איך יכבשו את המדינה: 13:2: על הר נשפה, תחלה ידבר אל השרים המורדים בבלשאצר שישאו נס לאנשי מדי לקרוא להם, ומצייר בהדרגה תחלה ישאו נס שיראוהו מרחוק וילכו אחריו, ואחר שיתקרבו אליהם ירימו קול להם, כי ישמעו הקול וילכו אחריו, ואחר שיתקרבו יותר יניפו יד (להם) הוא הולכה והובאה ביד לסימן בואם הנה אל פתח העיר. | ויבאו, ע”י שיקראו אותם ויראו להם דרך מבא העיר יבואו בפתחי נדיבים של בני בבל, (והוא מאמר הלציי, כמו שהנדיב פתחו פתוח לקבל כל אורח הבא ממרחק, כן יקבלו בני בבל את האורחים האלה אשר במלחמות תנופה ילחמו בם): 13:3: אני צויתי למקדשי, מוסב על כל הנאמר בפסוק הקודם, ר”ל כל זה צויתי למקודשי, שהם בני בלשאצר שהקדיש אותם ה’ למרוד באדונם על פי נבואת דניאל ולקרוא לחיל מדי ופרס גם קראתי גבורי, הם חיל מדי ופרס המוכנים לאפי, למלאת נקמת חרון אפי עליזי גאותי, שהם ישמחו במה שתתראה גאותי על ידם, (ור”ל כי באנשי חיל היוצאים לצבא יש שתי מידות, יש היוצאים רק להחריב ארצות ומצד שהם אכזרים ומתאוים לשפך דם ויש היוצאים להגדיל שמם ושם מלכם ע”י גבורתם, והנה הראשונים ישחיתו יותר מן אותם היוצאים רק להתגאות לבד, אבל לעומת זה אחר שעקר כונתם רק אכזריות, לא יתאמצו כ”כ להראות גבורתם להיות לשם עולם, אבל אם בני הצבא נמצא ברוחם שתי המדות, האכזריות וגם אהבת הכבוד והגאוה, הם ירימו דגל להראות גבורתם, גם ישחיתו עד לכלה, עז”א כי מחנה מדי ופרס בשתי אלה ירימו קרן, א שהם מוכנים לאפי ואכזריות, ב שהם עליזי גאותי לבעבור הגאוה והכבוד: 13:4: קול המון, יצייר עתה חזיון המחנה הבאה פתאום על בבל, כאיש היושב בטח בארמונו ושומע תחלה קול המון בהרים, ועדיין אינו יודע מה קול ההמון הלז אם רועים, קוצרים, המון חוגג, או צבא מלחמה ואחר שיתקרבו יותר אז השיג כי הוא קול שאון של ממלכות גוים הנאספים למלחמה, ואחר שיתקרבו יותר אז עיניו יביטו מי הוא השר צבא ההולך בראשם, וראה כי ה’ צבאות הוא שר הצבא המפקד צבא למלחמה, כי לא הלכו בפקודת מלך ומושל רק ע”י דבר ה’ ע”י המלאך: 13:5: באים, עתה התקרבו יותר עד שיכול לשאלם מי ומאין המה ונגד השאלה מאין המה ימצא מענה באים מארץ מרחק, ומוסיף מקצה השמים שהוא קצה הישוב, ונגד השאלה מי המה משיב ה’ וכלי זעמו, ונגד השאלה לאן ולאיזה תכלית הם הולכים, משיב לחבל כל הארץ של בני בבל (וכונת המליצה לצייר בואם פתאום בעת שבני בבל היו שלוים ושקטים וחוגגים יום משתה ושמחה על נצחון האויבים, ולא הרגישו בהם כמו שתמצא ציור הזה עצמו, לקמן סי’ כ”א): 13:6: הילילו, עתה מתחיל לדבר לנכח בני בבל, אין לכם שום תקוה עוד, רק הילילו ובכו, כי קרוב, עת יגיע קול שמועה במדינה כי צר ואויב יבא בשעריהם, יש הבדל בין אם יום הכסא קרוב או רחוק, ובכל אחד יש מעלה וחסרון, כי אם יום הכסא קרוב, יש חסרון כי הפחד הפתאומי מביא מורך בלבבם, ומעלה שעי”כ מתאזרים ביותר עוז להכן לקראת נשק אחר שהזמן קרוב, ואם יום הכסא רחוק אז לא ימס לבבם כ”כ, אבל כן תרפינה ידיהם מהכין צרכי המלחמה כי סומכים א”ע שעוד יש עדן ועדנים, עפ”ז אומר כי בבשורה זאת יש שני חסרונות, א. כי קרוב יום ה’, ומצד זה תגדל הפחד הפתאומי, ובכל זאת גם לא יוכלו להתאמץ בהכנת צרכי המלחמה, יען כי כשוד משדי יבוא השוד יבוא משדי בעל היכולת אשר אין עצה וגבורה לנגד ה’: 13:7: על כן, מגביל עם הקודם, יען כשוד משדי יבוא, על כן כל ידים תרפינה, ולא יעשו דבר להכין צרכי המלחמה, ויען כי קרוב יום ה’, לכן כל לבב אנוש ימס מן הפחד הפתאומי: 13:8: ונבהלו, עתה מצייר מעמד העם בעת ביאת הצרה, תחלה יתבהלו פתאום, אח”ז יאחזו אותם צירים הבאים אל האשה בעת שהולד מתחיל לפתוח דלתות בטנה, וגם חבלים הנמשכים בעת שיושבת על המשבר, גם יחילון וירעדון כיולדה הרועדת בכל איבריה ע”י החבלים, וחוץ ממה שיתבהל כ”א בפ”ע, עוד איש אל רעהו יתמהו, תגדל להם התמהון וההשתוממות עת יביט איש על חברו, כמי שהוא בבהלה פתאומית הבאה על הרבים שתגדל פחד כ”א עת יראה את העומדים סביבו איך גם הם מתפחדים ונמוגים פני, וגם לא יצטרכו שיודיע איש לחברו פחדו ותמהונו, כי על הפנים לבד יהיה ניכר הפחד שיהיו פניהם דומים כלהבות אש, גם כמו שהלהבים כל שירבו הדברים המתלהבים כן יגדל הלהב, כן יתלהבו בלהב הפחד אחד מרעו, ויצרבו כל פנים מפני חברו: 13:9: הנה, מתחיל לצייר איכות היום בעצמו, ומדמהו בחזיונו כאכזרי הטורף בלי רחמים כיום אפל מחותל בצלמות ולא סדרים אכזרי ועברה, ר”ל כי המתעבר ואינו אכזרי בטבעו, או גם אכזר שלא בעת חמתו, עוד יש קצת תקוה, אבל היום הזה יהיה אכזרי בטבעו וגם בעת עברתו, ועברה וחרון אף, בארתי (בבאור המלות) ההבדל ביניהם, כי חרון אף הוא רק על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא מה שיתעבר בעת חמתו להשחית הכל גם את מי שלא חטא נגדו ועפ”ז אומר כי היום הזה יבא על החוטאים, ובעברתו ישחית גם את מי שלא חטא שהוא כלל המדינה, ומפרש נגד עברה, לשום את הארץ לשמה, שהיא כלל הארץ והמדינה, ונגד חרון אף על החוטאים, אומר וחטאיה ישמיד ממנה: 13:10: כי כוכבי, מצייר את היום כי חשכו שמשו וכוכבי נשפו מרוב הצרות שנתהוו בו לא יהלו, בארתי בבאור המלות ההבדל בין אור, נגה, הלל, כי אור הוא המאיר לאחר, ונגה הוא המקבל אור מגשם אחר כמו הירח המקבל אור השמש, והלל הוא מה שנמצא הארה בעצמו ואינו מאיר לאחרים עז”א הכוכבים לא ימצא בעצמותם שום הלל וזוהר, השמש תחשך, ולא יהיה כמו בלילה עת תחשך השמש, שאז הירח תוציא אור מן השמש ותאיר לארץ, לז”א כי גם הירח לא יגיה אורו של השמש, לא יוציאנו להאירו לארץ ע”י אור חוזר, והנמשל על מפלת שר בבל וכוכב הצלחתם בשמים ממעל: 13:11: ופקדתי, לשון מינוי, ימליץ השם ימנה את הרעה למושל על בבל לשלם להם כרעתם על תבל, כונתו כמ”ש בפסוק ט’, שיעניש את החוטאים וע”י העברה הכללית תדבק הרעה על כלל התבל, גם אשר לא חטאו, באופן שהרעה יהיה לו פקודה על התבל שלא חטאו והעון על הרשע שחטא. | והשבתי, ובזה הזדים ומזידים וחוטאים ישבית גאונם ותקפם, והעריצים החזקים אשר לא הזידו לחטוא, רק שהתגאו ברוחם במלכותם, ובהם הגם שגאונם שהוא תקפם ועשרם אינו שנוא בעיני ה’ אחר שלא הזידו ולא חטאו, מ”מ אחר שגאותם שהתגאו ברוחם הוא שנוא בעיני ה’ ישפיל גאות לבם והנמשל, שרי בבל ומלכם שהם חטאו והזידו לה’ יענישם על זדונם וישבית מלכותם, והמון עם שלא חטאו, מ”מ ישפיל גאותם על שהתגאו ע”י מלכות הזדון של נבוכדנצר. ועי’ בבאור המלות: 13:12: אוקיר, מבאר הטעם שיגדל הקצף על בבל כ”כ, כי גם אנוש הקטן ששפכו את דמו יהיה יקר אצלי יותר מפז, ואדם הגדול במעלה יהיה עוד יקר יותר מכתם אופיר שהוא יקר מפז: 13:13: על כן, אחר שאחשיב חשיבות בני אדם שנשפך דמם ע”י בני בבל, אשר אבדו גוים רבים שמים ארגיז וכו’, ר”ל שלא תהיה מפלתה רק למטה רק יעקר גם שרשה ומזלה למעלה, ומצייר כאילו ירגיז השמים שהוא המקיף וממילא תרעש הארץ אשר היא המרכז תוך עגולת השמים בעברת ה’ וביום חרון אפו בארתי למעלה פסוק ט’: 13:14: והיה, עתה החל לצייר איכות אבדם והשמדתם בפרטיית, ומתחיל תחלה מן הנכרים אשר נמצאו בבבל מארצות שונות, אשר גרו או סחרו בה, באשר היתה צבי הארצות ומסחר העמים כצבי, וכצאן, יש הבדל בין הצבי המודח ובין הצאן המפוזרות, כי הצאן צריכים אל הקיבוץ שיהיה העדר ביחד והרועה ישמרם מכל פגע, ואז הם בטוחים הגם שרועים בשדה או ביער, ובעת יתפזרו יאבדו ויהיו לטרף בפי זאבים, אבל הצבי מדרכו ללכת בדד ואין מטבעו שיתקבצו הצביים עדרים עדרים, כמ”ש דמה לך דודי לצבי על הרי בתר, רק שצריך הוא למעון ומקום מיוחד בו ישכון ויתלונן על שן סלע ומצודה ויסתר מן החיות החזקים ממנו, ובעת שידח ממעונתו ומקומו אינו בטוח מטרף לפ”ז הצבי מודח מבקש את מקומו, והצאן המפוזרות מבקשים את העדר שלהם, וצריכים להתקבץ. כמשל הזה אמר כי הנכרים אשר ימצאו בבבל אשר עד עתה היה להם ארץ בבל כארצם, ועם כשדים כעמם, עתה בעת תלכד העיר יהיו נחשבים אם כצבי מודח המבקש את ארצו, ואם כצאן המפוזרות המבקשים את בני עמם, ומפרש נגד כצבי מודח איש אל ארצו ינוסו, ונגד כצאן ואין מקבץ, איש אל עמו יפנו, ור”ל שיפנה כל איש לבקש את בני עמו למען יתחברו ביחד וינוסו אל ארצם: 13:15: כל הנמצא, הטעם שאיש אל עמו יפנו כי יירא לנוס לארצו בדד, כי כל הנמצא יחידי בדרך ידקר, והטעם שאיש אל ארצו ינוסו, ולא יתחברו עם בני בבל להלחם נגד האויב, כי כל הנספה אל צבא המלחמה יפול בחרב: 13:16: ועלליהם, גם זה מוסב על הגרים בבבל מארצות אחרות, עולליהם אשר לא יוכלו לברוח עמהם ירוטשו אל הקירות לעיניהם באכזריות וישסו בתיהם וישכבו עם נשיהם (ובזה אין כפל ענין במה שכפל דבר זה בפסוק י”ח, כי שם מדבר מבני בבל עצמם): 13:17: הנני, עתה התחיל לספר מה שיעשו לבני בבל עצמם, עליהם לא יבוא האויב כמו על הגרים הנכרים שיבואו לשוסס בתיהם בעד ממון לבד, כי מאתם לא יבקשו כסף וזהב אך נפשות, עליהם, על אזרחי בבל כסף לא יחשבו, דקדק במליצתו כי הכסף לא היה בחשיבות אצלם למאומה, והזהב הגם שא”א כלל שימצא אדם שיכחיש חשיבות הזהב, מ”מ הם לא יחפצו בו, ר”ל שיניחו כל כסף וזהב וילכו רק להשמיד ולאבד: 13:18: וקשתות, יל”פ שנמשך למעלה הנני מעיר את מדי, והנני מעיר קשתות אשר נערים תרטשנה, או יבואר שהניחו הנערים בהקשתות במקום החצים, וישליכו אותם מן הקשת אל הקירות כזרוק אבני קלע על פרי בטן וכו’, הבדלתי בבאור המלות, פרי בטן הם יונקי שדים ובנים הם הגדולים, וההבדל בין רחם וחוס, רחמים לא יצדק רק על בעלי חיים שקצרה נפשו מראות בצרתם, וחוס הוא על איבוד ממון שחס על ממונו לבל יאבדהו וידוע שמטבע אנשי הצבא להתמלא רחמים על הילדים הרכים יותר מעל הבחורים, כי על הגדולים יתאכזרו לנקום מהם, לא על היונקים. אולם באופן אחר יחיו יותר את הגדולים שיוכלו לכבשם לעבדים ושפחות ותחוס עיניהם עליהם, אבל היונקים לא ישיגו מהם תועלת, לעומת זה אמר שעל פרי בטן שדרך לרחם עליהם הם לא ירחמו, ועל בנים הגדולים שדרך לחוס עליהם מפני תועלת הממון לא תחוס עינם אחר שלא יחשובו כסף וזהב: 13:19: צבי ממלכות, שכל המלכיות היו נכנעים תחת בבל והיתה חמדת הממלכות, וידוע כי לפי גדולת גאון הממלכה וגדלה ראוי שעיר המלוכה תבנה לתפארת וכלילת יופי, ובזה בבל היתה תפארת גאון כשדים, שגאונה של כשדים היה מתפאר בבבל עיר הממלכה שהיתה נערכת ביפיה לעומת גאונה של כשדים, עתה תהיה כמהפכת וכו’: 13:20: לא תשב, שתתישב בקביעות, ואף גם לא תשכן אפילו דרך עראי, (עיין באור המלות) ולא יהל, גם מי שיחשיך לו בנסיעתו בערב ויוכרח ללון שם לא יהל שם, היינו שלא ידליק שם אור וגם לא יחזיק כל דבר אשר לו הלל והארה פן ירגישו בו החיות והנחשים השוכנים בעיי החרבות ואפילו הרועים הרובצים את צאנם ביום, ג”כ לא ירביצו שם כי יהיה מקום שמם לגמרי: 13:21: ורבצו, מצייר ענינה כמדינה מיושבת שדרך להמצא בני אדם הדרים בבתים ובהמות הרובצים בשדות ועופות השוכנים על האילנות וילדים קטנים מרקדים ברחובות, נגד בהמות הרובצות אומר כי ירבצו ציים, נגד הגרים בבתים אומר כי יהיו אוחים מין קוף תחת אדם, נגד העופות השוכנים (כי לשון שכינה בא על עופות), אומר כי יהיו בנות יענה והמרקדים יהיו שעירים: 13:22: וענה, בהיכלי השרים יש היכל גדול אשר שם יתקבצו כולם יחד להתענג בשמחה ושירים, וחדרים קטנים המיוחדים שיתבודד שם איש איש לבדו, עפ”ז אומר כי האיים שהיא חיה הבאה מאיי הים, ואינה יכולה להתחבר אל יתר החיות הם יצעקו באלמנותיו שהם החדרים הקטנים, והתנים יצעקו בהיכל הגדול וקרוב, הפסק מלכות אחת יהיה באחד משני פנים, א. על צד העונש בשנתמלאה סאתה ובא עת פקודתה, ב. מפני שהגיע זמן הצלחת מלכות אחרת ותמו ימי מלכות זו, כי אין מלכות נוגעת בחברתה, עז”א שמלכות בבל תכלה מצד שתי הסבות האלה א. על צד העונש כי קרוב לבוא עתה עת פקודתה להעניש אותה על מה שהרעו והצירו לישראל. ב. מצד שהגיע זמן מלכות ישראל ובנין בית הבחירה, שמוכרח שתכלה מלכות בבל תחלה, ועי”כ ימי בבל הקצובים למלכותה היו רק שבעים שנה מיום גלות ישראל, עז”א וימיה הקצובים לה למלכות וממשלה לא ימשכו, כי יכלו לסוף שבעים שנה: 14:1: כי ירחם, הנה גאולת ישראל תלויה באחד משני דברים, או מצד רחמי ה’, או מצד מעשיהם הטובים, כי אם יהיו זכאים בעת הגאולה אז אין צריכים לרחמים וחמלה, רק כמו שבחר ה’ בהם מקדם להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש כן ישוב יבחר בם, אבל אם לא יהיו זכאים, ולא יהיו מובחרים שיבחר ה’ בהם מצד הבחירה, (שגדר הבחירה הוא בעת שחלק הנבחר הוא המעולה והנאות אצל הבוחר), אז עכ”פ יפדם מצד הרחמים והחמלה שירחם על ענים ושעבודם ויחוש פן יאבדו בעכו”ם וידוע כי שם יעקב יאמר על ההמונים והפחותים ובשם ישראל יקראו בעת היותם במדרגה מעולה ונשאה. עז”א הגאולה תהיה או מצד כי ירחם ה’ את יעקב, על ההמונים שאין ראוים מצד מעשיהם, או מצד כי יבחר עוד בישראל שהם המעולים והניחם על אדמתם, יתן להם שם מנוחה מכל אויב ומציק, ובהכרח לבטל מלכות כשדים תחלה ונלוה הגר עליהם, מצד שלותם והצלחתם ונספחו, יהיו טפלים אל בית יעקב: 14:2: ולקחום, ר”ל תחלה יקבלו גרים שיתגיירו בעת שלא יהיו בשלוה גמורה, אבל אח”כ יקחו עכו”ם אותם ויביאו אותם אל מקומם ולא יתקבלו עוד לגרים רק יתנחלו (אחר שכבר יהיו על אדמת ה’) , לעבדים ולשפחות והיו שבים, ישלמו אל העכו”ם שהרעו להם מדה כנגד מדה, את שוביהם ישבו גם המה, ומי שהוסיף להרע להם ונגש אותם בעבודת פרך, כן גם המה ירדו בם בעבודה קשה (והנה מסדר הכתובים מבואר שנבא זאת על גאולת בבל, ובאמת לא נתקיימו אז היעודים האלה. אמנם תנוח דעתך בזה עם מ”ש בתחלת קאפיטול י”א, שזמן הגאולה העתידה כבר התחילה מימי חזקיה ותלויה ועומדת, על עת יזכו, ואם היו זוכים היו היעודים האלה מתקיימים בצאתם מבבל, ואחר שלא זכו נתאחר הדבר עד יבא חזון למועד ויפח לקץ וכמ”ש חז”ל ברכות ד’): 14:3: והיה ביום הניח, שהוא אחר מפלת בבל (ועי’ באור המלות): 14:4: איך, מצייר ששואלים איך ומה היה הדבר שפתאום נשבת הנוגש על המסים, ואיך פתאום נבטלה מדהבה, המלכות שנקראת מלכות הזהב, משיב לא נהיה זה במקרה, כי: 14:5: שבר ה’, שברו בהשגחה מטה רשעים, הם הנוגשים והשוטרים הלוחצים את העם, ושבט מושלים הוא המושל בעצמו ומבאר נגד מטה רשעים: 14:6: מכה, שהיה מכה עמים בעברה (שם עברה מורה שכעס על לא דבר) מכת בלתי סרה, שהיתה המכה בלא סרה וחטא, שהגם שהעם לא חטאו היה מכה אותם ונגד שבט מושלים אומר שהשבט הזה היה רודה בגוים באף, ובקצף, הגם שהמורדף בלי חשך א”ע, ר”ל שהגם שהגוי שנרדף מפניו לא חשך את עצמו מן הרודף והיה מוכן אליו לעשות לו כרצונו, מ”מ רדה אותם באף כאילו מרדו בו ופרקו עולו. ועתה נחה שקטה כל הארץ: 14:7: נחה, מצייר כי כל הארץ למעלה כבר נחה שקטה, וכבר שכחה כל אשר עבר עליה מהמרגיז הזה, עד שפצחו רנה והשמחה נתפשטה כ”כ עד כי: 14:8: גם ברושים וארזים, שמחו לך על מותך, כי מעתה לא יעלה כורת עליהם, כמו עד עתה שהיה כורת יערות לעשות סוללה ודיק, ור”ל על כדור הארץ למעלה יש שמחה כללית עתה שלוה ושקט, אבל לעומת זה התחדש עתה רוגז במקום אחר, כי: 14:9: שאול מתחת רגזה לך, שהתרגזה השאול בשמעו כי תבא לשם בחשבו כי באת לשם להשמיד גוים ולאבד ממלכות: | לקראת בואך, בעת ישמע מבואך כי אח”כ יראו שאתה פגר מובס עורר וכבר יחל השאול לעורר מתרדמתם את הרפאים והענקים וכל העתודים שהם השרים הישנים שם שנת עולם, כאילו יעורר אותם שילכו ויתחברו אל מחנותיך להלחם מלחמתך, וכבר הקים כל מלכי גוים, הנמצאים בשאול מכסאותם, כאילו כולם מתחילים לעזוב את כסא מלכותם אשר בשאול, מיראתם מפניך, אבל כ”ז יהיה לקראת בואך טרם תבא, אבל עת שתבא אל בני השאול ויראוך, אז: 14:10: כלם יענו, אחר שאנו רואים כי חלית כמונו, וגם בך שלט חולי והפסד ההרכבה כעל כל מורכב מבשר ודם, א”כ הלא אלינו נמשלת, אנוש אנוש כמונו, וכמונו גם אתה: 14:11: הורד שאול גאונך, וגם הורד שאול המית נבליך, כי יתר המלכים הגם שגאונם ירד קבר, מ”מ עדן זוכרים את מעשיהם לדור אחרון בשירי האומה אשר שוררו עליו אנשים ופורטים את גבורותיו עפ”י הנבל, ואתה גם נבליך דממו לא יזכירו מעשיך עוד, רק תחתיך יוצע רמה: 14:12: איך, ידוע שעמי קדם היו מיחסים הצלחת המלכות אל הכוכבים, ואמרו כי כוכב ההצלחה שלו בשמים מאיר עליו ומגיה אור ועפ”ז מדמה כוכבו לאור בן השחר, ר”ל אור המתחיל לזרוח על האופק מצד מזרח, שהכוכב אשר הוא במעמד העליה והזריחה אין דרכו לשקוע רק לעלות, ואיך נפלת לאחור משמים ארץ ובנמשל כי היית בתכלית ההצלחה והעליה, ואיך נפלת נפילה פתאומית. | נגדעת לארץ חולש, מצייר כי הכוכב הזה בנפלו נפל על גוים רבים, והתפוצץ לשברים בין הגוים, עד שנתחלק אורו בארץ לחבלים רבים בין גוים שונים, אבל לא נפלת בהאור הגדול שהיה לך מקדם, רק חולש וחסר כח, כאילו האור החלש והכהה שנפל עתה נפל על גוים, והם חלקוהו ביניהם בקו, שזה משל על שנתחלק מלכותו ואורו לגוים רבים ומלכיות שונות, אבל לא בגבורה והוד והדר כמקדם, רק בחולש ורפיון, כענין שנאמר בכיוצא בו (דניאל י״א:ג׳-ד׳), וכעמדו תשבר מלכותו ותחץ לארבע רוחות השמים ולא כמשלו אשר משל: 14:13: ואתה אמרת בלבבך, העמים בימי קדם עובדי האלילים, חלקו את אליליהם לשלש מחלקות, תחתים שנים ושלישים, א. הכוכבים המושלים למעלה וישימו משטרם בכח אלהות, ב. בני אלים השוכנים בארץ על הרים הגבוהים הנועדים להם, ג. אלים אמצעיים השוכנים באויר ואחר שהיו מיחסים אל מלכיהם כח אלהות, היו מיחדים לו כוכב בשמים המושל ממשל רב בין בני עליון כמו שהמלך מושל למטה, ואת המלך הושיבו בין בני אלים התחתונים יושבי הר מועד, ומהבילים עליו כי ביכלתו לעלות על במתי עב אל בני אלים האמצעים ומשם יפרד להיות כוכב בשמים, (כידוע בהמיטאלאגיע הנמצאת בידינו שארית מלמודי ההבלים וההזיות אשר הולידו ימי קדם). וז”ש נגד כוכבו בשמים שהיה מתפאר שיעלה בשמים להרים כסאו על כל כוכבי אל, ולמשול עליהם ממשל רב, ונגד המלך עצמו למטה שהתפאר שישב בקביעות בהר מועד הנמצא בירכתי צפון, אשר שם ישבו בני אלים, החיים חיי האושר והאלהות ועם אדם לא ינוגעו, וגם התפאר כי מן ההר ההוא יתנשא אל בני אלים השוכנים בין הארץ והשמים, כי: 14:14: אעלה על במתי עב אל אלים האמצעים, ובזה יהיה לו דימוי בצד מה אל האל העליון שהוא הכוכב אשר בשמים: 14:15: אך, אמנם לעומת שחשבת, א. לעלות מן השפל עד השמים, ב. להתפשט בממשלתך על כל כוכבי אל שהוא נמשל אל תפיסת מלכות וממשלה על כל העולם, יהיה בשניהם בהפך, כי נגד העליה לשמים אל שאול תורד, ונגד התפשטות המשרה לקצוי ארץ, הנה רשותך יהיה מוגבל ומצומצם רק בירכתי בור, שם יהיה מקומך לא אף אמה אחת משם והלאה: 14:16: ראיך, גם אותם שרגילים לראותך, עתה אליך ישגיחו בהשגחה הרבה ואליך יתבוננו, כי יסתפקו בך אם אתה הוא, כי ישאלו לעצמם וכי אפשר כי זה הוא האיש אשר הרגיז כל כדור הארץ ממקומו בתנועה אחת, וע”י התנועה החזקה הזאת הרעיש ממלכות הגרים על הארץ והפכם ע”י הרעש, עד כי: 14:17: שם תבל, המיושב שמם כמדבר, וגם עריו של עצמו הרס, בעברתו הרס כמה ערים גם מארץ כשדים אשר לא שמעו לפקודתו, אסיריו לא פתח מן האזיקים גם בעת שהיו ביתה, בבית הסהר כלואים שם, אשר אין חשש שיברחו מ”מ לא פתח אסירי ידיהם, ואיך נהפך עתה אחר מיתתו מן כל המלכים, כי 14:18: כל מלכי גוים, התכבדו במיתתם בשני ענינים, א. באיכות הקבורה, כי שכבו בכבוד, שהשכיבו אותם אל קבריהם בכבוד גדול כחק המלכים, ב. במקום הקבורה כי שכבו איש בביתו, בקברות המלכים אשר הכינו להם בחיים בהיכליהם: 14:19: ואתה, נהפכת בשני דברים אלה לבוז ולקלון, א. כי קברך דמה כנצר נתעב מקום שישליכו שם פגרי הבהמות, ב. כי גם שם לא הניחו אותך לשכב, כי מן קברך זה הדומה כנצר נתעב השלכת לחוץ, בבזיון גדול, והלבישוך אז בלבוש הרוגים שנהרגו בידי טועני ונושאי חרב, שציירו על לבושך הרוגים מדוקרים בחרב, להזכיר רוב הרצח שרצחת (וספרו חז”ל כי אחר מותו גררוהו מקברו והסחיבוהו בחוצות בבל בבזיון). מוסיף לאמר, למה הדמיון הזה שדמיתי כי לא דמה כבודך במותך לכבוד המלכים במיתתם, הלא גם יורדי אל אבני בור, הפגרים שמשליכים אותם ערומים בלא תכריכין על אבני הבור, כפגר המובס ונרמס, שאין מתטפלים בו להלבישו תכריכין, גם עם יורדי בור האלה 14:20: לא תחד אתם בקבורה, גם אתה אינך ראוי להאחד ולהיות דומה בקבורה, כי אינך ראוי להקבר כלל, רק ליתן בשרך לכלבים כי ארצך שחת, ומי יכבדך אחרי מותך אם שחת גם ארצך והרגת גם עמך, ולכן ראוי שלא לבד שישפכו כולם חמתם עליך אחרי מותך, כי גם ראוי שלא יקרא לעולם זרע מרעים, שגם זרעו לא יקראו על כסא המשרה לעולם כדברו זאת יתרגש המליץ, מוסיף אמרים, ולמה חרצת רק שלא יקראו למלוכה הלא מהראוי הוא, כי. 14:21: הכינו לבניו מטבח, בל יותר מהם איש, כי זאת להם מצד שני ענינים, א. מגיע להם זה בעון אבותם העבר, שהחריבו תבל, ב. לשמור הנזק בעתיד בל יקומו ויתגברו בשום פעם וירשו ארץ, כי הם יטענו טענת ירושה על כל הארץ מצד אבותיהם שמלכו בכפה, לכן הכינו להם מטבח, למען ימלא פני תבל ערים מיושבות, שזה לא יהיה אם הם ירשו ארץ כי אז יחריבוהו משיב ה’ אל דברי המליץ לאמר. 14:22: וקמתי, ה’ אומר אני בעצמי אקום עליהם, ולא לבד שאכרית בית נבוכדנצר, כי גם והכרתי לבבל שם ושאר שאכרית המלוכה מבבל בכללה, ולא לבד המלוכה, כי גם 14:23: ושמתיה למורש קיפוד, שתהיה שממה לעולם: 14:24: נשבע ה’, וה’ קיים דבר זה בשבועה לאמר, וכה אמר לברר דבריו הלא כאשר דמיתי, התכלית שירצה ה’ במעשהו הוא העצה שלו (כנ”ל ה’ י”ט), והאמצעיים שיעשה להקים התכלית ולהביאו אל הפועל הוא המחשבה והנה במפלת אשור, תכלית מפלתו היתה שלא ירע לישראל, וזו היא העצה, והאמצעיים שהכין לזה הוא מפלת אשור בהר ציון, שעי”כ ראו גבורות ה’ והשגחתו על עמו ולא יסף שוב עליהם עוד. אומר ה’ הלא כאשר דמיתי האמצעיים אל עצתי הלא כן היו, ומבואר שגם העצה שיעצתי שהוא בל ישתעבדו ישראל, לא לבד שהיתה כי גם תקום לעולם, כי לא לבד שהצלתים מאשור כי כן אציל אותם מכל נוגשיהם עתה מפרש, (נגד כאשר דמיתי) 14:25: לשבר אשור, המחשבה שלי בהאמצעיים היו שני ענינים, א. לשבור את אשור בל ירע לישראל, ב. לשברו בארצי ועל הרי אבוסנו בתבוסה מופלגת שיראו כולם שאני עשיתי זאת, ובל יזידו שום אומה ולשון עוד להלחם בהם, זה היו האמצעיים, והתכלית שהוא העצה (נגד כאשר יעצתי) היתה, שעי”כ וסר מעליהם עלו, ועי”כ יסיר סבלו, (עיין באור המלות), עתה מבואר וברור כי 14:26: זאת העצה היעוצה על כל הארץ, לא על מלך אשור לבד, כי התכלית שלא ישתעבדו ישראל היתה תכלית כוללת, וממילא גם זאת היד הנטויה על כל הגוים, שימלאו לבם להשתעבד בם יפלו ג”כ ע”י ה’ כמו אשור, כי אם היתה העצה רק על שעבוד אשור היו האמצעיים לריק, כי היה די אם היה נופל במדינתו ע”י סבה אחרת, לא ע”פ נס גדול כזה, ועתה אחר שהעצה הזאת והאמצעיים האלה הם ענינים כוללים, מבואר ג”כ מ”ש וכאשר יעצתי היא תקום היינו שתקום לעולם: 14:27: כי, אחר אשר ה’ צבאות יעץ ומי יפר ומי ישנה את התכלית שבחר ה’ לעצמו, וכן א”א שלא יוכל תמיד למצוא האמצעיים הנצרכים למלאות התכלית, ולא תגבר ידו על כל העמים, כי הלא ידו הנטויה מי ישיבנה ומי יעמוד בפניו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | משא בבל — “ויהי בבל… כמהפכת אלוקים את סדום” — חורבן בבל העתידי
- אפיון - נבואה וחלום | “איך נפלת מן השמים הילל בן שחר” — קינה-נבואה על מלך בבל
הערות
מילה נדירה: מִפְקַד (Strong’s H4662) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,יחזקאל,דברי הימים א,דברי הימים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: הַ/שָּׁבֶת (Strong’s H7675) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,עמוס,עובדיה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רש”י: “הילל בן שחר” — כינוי לכוכב נוגה, ובאופן מושאל למלך בבל הרם בגאוותו. לפי מלבי”ם: נבואה זו ניתנה ~150 שנה לפני שבבל הייתה מעצמה — עדות לנשגבות הנבואה הישעיהנית.