משפט אשור ושאר ישראל
פסוקים
ה֥וֹי הַחֹֽקְקִ֖ים חִקְקֵי־אָ֑וֶן וּֽמְכַתְּבִ֥ים עָמָ֖ל כִּתֵּֽבוּ׃ לְהַטּ֤וֹת מִדִּין֙ דַּלִּ֔ים וְלִגְזֹ֕ל מִשְׁפַּ֖ט עֲנִיֵּ֣י עַמִּ֑י לִֽהְי֤וֹת אַלְמָנוֹת֙ שְׁלָלָ֔ם וְאֶת־יְתוֹמִ֖ים יָבֹֽזּוּ׃ וּמַֽה־תַּעֲשׂוּ֙ לְי֣וֹם פְּקֻדָּ֔ה וּלְשׁוֹאָ֖ה מִמֶּרְחָ֣ק תָּב֑וֹא עַל־מִי֙ תָּנ֣וּסוּ לְעֶזְרָ֔ה וְאָ֥נָה תַעַזְב֖וּ כְּבוֹדְכֶֽם׃ בִּלְתִּ֤י כָרַע֙ תַּ֣חַת אַסִּ֔יר וְתַ֥חַת הֲרוּגִ֖ים יִפֹּ֑לוּ בְּכׇל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃ ה֥וֹי אַשּׁ֖וּר שֵׁ֣בֶט אַפִּ֑י וּמַטֶּה־ה֥וּא בְיָדָ֖ם זַעְמִֽי׃ בְּג֤וֹי חָנֵף֙ אֲשַׁלְּחֶ֔נּוּ וְעַל־עַ֥ם עֶבְרָתִ֖י אֲצַוֶּ֑נּוּ לִשְׁלֹ֤ל שָׁלָל֙ וְלָבֹ֣ז בַּ֔ז (ולשימו) [וּלְשׂוּמ֥וֹ] מִרְמָ֖ס כְּחֹ֥מֶר חוּצֽוֹת׃ וְהוּא֙ לֹא־כֵ֣ן יְדַמֶּ֔ה וּלְבָב֖וֹ לֹא־כֵ֣ן יַחְשֹׁ֑ב כִּ֚י לְהַשְׁמִ֣יד בִּלְבָב֔וֹ וּלְהַכְרִ֥ית גּוֹיִ֖ם לֹ֥א מְעָֽט׃ כִּ֖י יֹאמַ֑ר הֲלֹ֥א שָׂרַ֛י יַחְדָּ֖ו מְלָכִֽים׃ הֲלֹ֥א כְּכַרְכְּמִ֖ישׁ כַּלְנ֑וֹ אִם־לֹ֤א כְאַרְפַּד֙ חֲמָ֔ת אִם־לֹ֥א כְדַמֶּ֖שֶׂק שֹׁמְרֽוֹן׃ כַּֽאֲשֶׁר֙ מָצְאָ֣ה יָדִ֔י לְמַמְלְכֹ֖ת הָאֱלִ֑יל וּפְסִ֣ילֵיהֶ֔ם מִירוּשָׁלַ֖͏ִם וּמִשֹּׁמְרֽוֹן׃ הֲלֹ֗א כַּאֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֛יתִי לְשֹׁמְר֖וֹן וְלֶאֱלִילֶ֑יהָ כֵּ֛ן אֶעֱשֶׂ֥ה לִירוּשָׁלַ֖͏ִם וְלַעֲצַבֶּֽיהָ׃ וְהָיָ֗ה כִּֽי־יְבַצַּ֤ע אֲדֹנָי֙ אֶת־כׇּל־מַֽעֲשֵׂ֔הוּ בְּהַ֥ר צִיּ֖וֹן וּבִירוּשָׁלָ֑͏ִם אֶפְקֹ֗ד עַל־פְּרִֽי־גֹ֙דֶל֙ לְבַ֣ב מֶלֶךְ־אַשּׁ֔וּר וְעַל־תִּפְאֶ֖רֶת ר֥וּם עֵינָֽיו׃ כִּ֣י אָמַ֗ר בְּכֹ֤חַ יָדִי֙ עָשִׂ֔יתִי וּבְחׇכְמָתִ֖י כִּ֣י נְבֻנ֑וֹתִי וְאָסִ֣יר׀ גְּבוּלֹ֣ת עַמִּ֗ים (ועתידתיהם) [וַעֲתֽוּדֹתֵיהֶם֙] שׁוֹשֵׂ֔תִי וְאוֹרִ֥יד כַּאבִּ֖יר יוֹשְׁבִֽים׃ וַתִּמְצָ֨א כַקֵּ֤ן׀יָדִי֙ לְחֵ֣יל הָעַמִּ֔ים וְכֶֽאֱסֹף֙ בֵּיצִ֣ים עֲזֻב֔וֹת כׇּל־הָאָ֖רֶץ אֲנִ֣י אָסָ֑פְתִּי וְלֹ֤א הָיָה֙ נֹדֵ֣ד כָּנָ֔ף וּפֹצֶ֥ה פֶ֖ה וּמְצַפְצֵֽף׃ הֲיִתְפָּאֵר֙ הַגַּרְזֶ֔ן עַ֖ל הַחֹצֵ֣ב בּ֑וֹ אִם־יִתְגַּדֵּ֤ל הַמַּשּׂוֹר֙ עַל־מְנִיפ֔וֹ כְּהָנִ֥יף שֵׁ֙בֶט֙ וְאֶת־מְרִימָ֔יו כְּהָרִ֥ים מַטֶּ֖ה לֹא־עֵֽץ׃ לָ֠כֵן יְשַׁלַּ֨ח הָאָד֜וֹן יְהֹוָ֧ה צְבָא֛וֹת בְּמִשְׁמַנָּ֖יו רָז֑וֹן וְתַ֧חַת כְּבֹד֛וֹ יֵקַ֥ד יְקֹ֖ד כִּיק֥וֹד אֵֽשׁ׃ וְהָיָ֤ה אֽוֹר־יִשְׂרָאֵל֙ לְאֵ֔שׁ וּקְדוֹשׁ֖וֹ לְלֶהָבָ֑ה וּבָעֲרָ֗ה וְאָכְלָ֛ה שִׁית֥וֹ וּשְׁמִיר֖וֹ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃ וּכְב֤וֹד יַעְרוֹ֙ וְכַרְמִלּ֔וֹ מִנֶּ֥פֶשׁ וְעַד־בָּשָׂ֖ר יְכַלֶּ֑ה וְהָיָ֖ה כִּמְסֹ֥ס נֹסֵֽס׃ וּשְׁאָ֥ר עֵ֛ץ יַעְר֖וֹ מִסְפָּ֣ר יִהְי֑וּ וְנַ֖עַר יִכְתְּבֵֽם׃ וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא לֹא־יוֹסִ֨יף ע֜וֹד שְׁאָ֤ר יִשְׂרָאֵל֙ וּפְלֵיטַ֣ת בֵּֽית־יַעֲקֹ֔ב לְהִשָּׁעֵ֖ן עַל־מַכֵּ֑הוּ וְנִשְׁעַ֗ן עַל־יְהֹוָ֛ה קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּאֱמֶֽת׃ שְׁאָ֥ר יָשׁ֖וּב שְׁאָ֣ר יַעֲקֹ֑ב אֶל־אֵ֖ל גִּבּֽוֹר׃ כִּ֣י אִם־יִהְיֶ֞ה עַמְּךָ֤ יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם שְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בּ֑וֹ כִּלָּי֥וֹן חָר֖וּץ שׁוֹטֵ֥ף צְדָקָֽה׃ כִּ֥י כָלָ֖ה וְנֶחֱרָצָ֑ה אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ צְבָא֔וֹת עֹשֶׂ֖ה בְּקֶ֥רֶב כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ צְבָא֔וֹת אַל־תִּירָ֥א עַמִּ֛י יֹשֵׁ֥ב צִיּ֖וֹן מֵאַשּׁ֑וּר בַּשֵּׁ֣בֶט יַכֶּ֔כָּה וּמַטֵּ֥הוּ יִשָּֽׂא־עָלֶ֖יךָ בְּדֶ֥רֶךְ מִצְרָֽיִם׃ כִּי־ע֖וֹד מְעַ֣ט מִזְעָ֑ר וְכָ֣לָה זַ֔עַם וְאַפִּ֖י עַל־תַּבְלִיתָֽם׃ וְעוֹרֵ֨ר עָלָ֜יו יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ שׁ֔וֹט כְּמַכַּ֥ת מִדְיָ֖ן בְּצ֣וּר עוֹרֵ֑ב וּמַטֵּ֙הוּ֙ עַל־הַיָּ֔ם וּנְשָׂא֖וֹ בְּדֶ֥רֶךְ מִצְרָֽיִם׃ וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָס֤וּר סֻבֳּלוֹ֙ מֵעַ֣ל שִׁכְמֶ֔ךָ וְעֻלּ֖וֹ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֑ךָ וְחֻבַּ֥ל עֹ֖ל מִפְּנֵי־שָֽׁמֶן׃ בָּ֥א עַל־עַיַּ֖ת עָבַ֣ר בְּמִגְר֑וֹן לְמִכְמָ֖שׂ יַפְקִ֥יד כֵּלָֽיו׃ עָֽבְרוּ֙ מַעְבָּרָ֔ה גֶּ֖בַע מָל֣וֹן לָ֑נוּ חָֽרְדָה֙ הָרָמָ֔ה גִּבְעַ֥ת שָׁא֖וּל נָֽסָה׃ צַהֲלִ֥י קוֹלֵ֖ךְ בַּת־גַּלִּ֑ים הַקְשִׁ֥יבִי לַ֖יְשָׁה עֲנִיָּ֥ה עֲנָתֽוֹת׃ נָֽדְדָ֖ה מַדְמֵנָ֑ה יֹשְׁבֵ֥י הַגֵּבִ֖ים הֵעִֽיזוּ׃ ע֥וֹד הַיּ֖וֹם בְּנֹ֣ב לַעֲמֹ֑ד יְנֹפֵ֤ף יָדוֹ֙ הַ֣ר (בית) [בַּת־]צִיּ֔וֹן גִּבְעַ֖ת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ הִנֵּ֤ה הָאָדוֹן֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת מְסָעֵ֥ף פֻּארָ֖ה בְּמַעֲרָצָ֑ה וְרָמֵ֤י הַקּוֹמָה֙ גְּדוּעִ֔ים וְהַגְּבֹהִ֖ים יִשְׁפָּֽלוּ׃ וְנִקַּ֛ף סִֽבְכֵ֥י הַיַּ֖עַר בַּבַּרְזֶ֑ל וְהַלְּבָנ֖וֹן בְּאַדִּ֥יר יִפּֽוֹל׃ וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשׇּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה׃ וְנָחָ֥ה עָלָ֖יו ר֣וּחַ יְהֹוָ֑ה ר֧וּחַ חׇכְמָ֣ה וּבִינָ֗ה ר֤וּחַ עֵצָה֙ וּגְבוּרָ֔ה ר֥וּחַ דַּ֖עַת וְיִרְאַ֥ת יְהֹוָֽה׃ וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת יְהֹוָ֑ה וְלֹֽא־לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹא־לְמִשְׁמַ֥ע אׇזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ׃ וְשָׁפַ֤ט בְּצֶ֙דֶק֙ דַּלִּ֔ים וְהוֹכִ֥יחַ בְּמִישׁ֖וֹר לְעַנְוֵי־אָ֑רֶץ וְהִֽכָּה־אֶ֙רֶץ֙ בְּשֵׁ֣בֶט פִּ֔יו וּבְר֥וּחַ שְׂפָתָ֖יו יָמִ֥ית רָשָֽׁע׃ וְהָ֥יָה צֶ֖דֶק אֵז֣וֹר מׇתְנָ֑יו וְהָאֱמוּנָ֖ה אֵז֥וֹר חֲלָצָֽיו׃ וְגָ֤ר זְאֵב֙ עִם־כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם־גְּדִ֣י יִרְבָּ֑ץ וְעֵ֨גֶל וּכְפִ֤יר וּמְרִיא֙ יַחְדָּ֔ו וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם׃ וּפָרָ֤ה וָדֹב֙ תִּרְעֶ֔ינָה יַחְדָּ֖ו יִרְבְּצ֣וּ יַלְדֵיהֶ֑ן וְאַרְיֵ֖ה כַּבָּקָ֥ר יֹאכַל־תֶּֽבֶן׃ וְשִֽׁעֲשַׁ֥ע יוֹנֵ֖ק עַל־חֻ֣ר פָּ֑תֶן וְעַל֙ מְאוּרַ֣ת צִפְעוֹנִ֔י גָּמ֖וּל יָד֥וֹ הָדָֽה׃ לֹא־יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכׇל־הַ֣ר קׇדְשִׁ֑י כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שֹׁ֣רֶשׁ יִשַׁ֗י אֲשֶׁ֤ר עֹמֵד֙ לְנֵ֣ס עַמִּ֔ים אֵלָ֖יו גּוֹיִ֣ם יִדְרֹ֑שׁוּ וְהָיְתָ֥ה מְנֻחָת֖וֹ כָּבֽוֹד׃ וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יוֹסִ֨יף אֲדֹנָ֤י׀שֵׁנִית֙ יָד֔וֹ לִקְנ֖וֹת אֶת־שְׁאָ֣ר עַמּ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁאֵר֩ מֵאַשּׁ֨וּר וּמִמִּצְרַ֜יִם וּמִפַּתְר֣וֹס וּמִכּ֗וּשׁ וּמֵעֵילָ֤ם וּמִשִּׁנְעָר֙ וּמֵ֣חֲמָ֔ת וּמֵאִיֵּ֖י הַיָּֽם׃ וְנָשָׂ֥א נֵס֙ לַגּוֹיִ֔ם וְאָסַ֖ף נִדְחֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְפֻצ֤וֹת יְהוּדָה֙ יְקַבֵּ֔ץ מֵאַרְבַּ֖ע כַּנְפ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ וְסָ֙רָה֙ קִנְאַ֣ת אֶפְרַ֔יִם וְצֹרְרֵ֥י יְהוּדָ֖ה יִכָּרֵ֑תוּ אֶפְרַ֙יִם֙ לֹא־יְקַנֵּ֣א אֶת־יְהוּדָ֔ה וִיהוּדָ֖ה לֹא־יָצֹ֥ר אֶת־אֶפְרָֽיִם׃ וְעָפ֨וּ בְכָתֵ֤ף פְּלִשְׁתִּים֙ יָ֔מָּה יַחְדָּ֖ו יָבֹ֣זּוּ אֶת־בְּנֵי־קֶ֑דֶם אֱד֤וֹם וּמוֹאָב֙ מִשְׁל֣וֹחַ יָדָ֔ם וּבְנֵ֥י עַמּ֖וֹן מִשְׁמַעְתָּֽם׃ וְהֶחֱרִ֣ים יְהֹוָ֗ה אֵ֚ת לְשׁ֣וֹן יָם־מִצְרַ֔יִם וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ עַל־הַנָּהָ֖ר בַּעְיָ֣ם רוּח֑וֹ וְהִכָּ֙הוּ֙ לְשִׁבְעָ֣ה נְחָלִ֔ים וְהִדְרִ֖יךְ בַּנְּעָלִֽים׃ וְהָיְתָ֣ה מְסִלָּ֔ה לִשְׁאָ֣ר עַמּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִשָּׁאֵ֖ר מֵאַשּׁ֑וּר כַּאֲשֶׁ֤ר הָֽיְתָה֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל בְּי֥וֹם עֲלֹת֖וֹ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וְאָֽמַרְתָּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אוֹדְךָ֣ יְהֹוָ֔ה כִּ֥י אָנַ֖פְתָּ בִּ֑י יָשֹׁ֥ב אַפְּךָ֖ וּֽתְנַחֲמֵֽנִי׃ הִנֵּ֨ה אֵ֧ל יְשׁוּעָתִ֛י אֶבְטַ֖ח וְלֹ֣א אֶפְחָ֑ד כִּֽי־עׇזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֣הּ יְהֹוָ֔ה וַֽיְהִי־לִ֖י לִישׁוּעָֽה׃ וּשְׁאַבְתֶּם־מַ֖יִם בְּשָׂשׂ֑וֹן מִמַּעַיְנֵ֖י הַיְשׁוּעָֽה׃ וַאֲמַרְתֶּ֞ם בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא הוֹד֤וּ לַֽיהֹוָה֙ קִרְא֣וּ בִשְׁמ֔וֹ הוֹדִ֥יעוּ בָעַמִּ֖ים עֲלִילֹתָ֑יו הַזְכִּ֕ירוּ כִּ֥י נִשְׂגָּ֖ב שְׁמֽוֹ׃ זַמְּר֣וּ יְהֹוָ֔ה כִּ֥י גֵא֖וּת עָשָׂ֑ה (מידעת) [מוּדַ֥עַת] זֹ֖את בְּכׇל־הָאָֽרֶץ׃ צַהֲלִ֥י וָרֹ֖נִּי יוֹשֶׁ֣בֶת צִיּ֑וֹן כִּי־גָד֥וֹל בְּקִרְבֵּ֖ךְ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃
פירוש רש”י
10:1: חִקְקֵי אָוֶן. שִׁטְרֵי אָוֶן, שְׁטָרוֹת מְזֻיָּפִין: | וּמְכַתְּבִים. לְשׁוֹן עֲרָבִי הוּא, כְּמוֹ ״מִכְתָּבִים״ (שֶׁהַמֵּ״ם חִירֵק וְכָ״ף שְׁוָא וְתָ״ו קְמוּצָה) בִּלְשׁוֹן עִבְרִי: 10:2: לְהַטּוֹת. עַל יְדֵי שְׁטָרוֹת שֶׁקֶר אֶת הַדַּלִּים מִדִּין זְכוּת הָרָאוּי לָהֶם: 10:3: לְיוֹם פְּקֻדָּה. שֶׁיִּפְקֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיכֶם עֲווֹנֵיכֶם: | שׁוֹאָה. לְשׁוֹן חֻרְבָּן: | עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ בְּעֶזְרַתְכֶם: | וְאָנָה תַעַזְבוּ. אֶת כָּל הַכָּבוֹד אֲשֶׁר אַתֶּם קוֹבְצִים מִן הַגָּזֵל, כְּשֶׁתֵּלְכוּ בַּגּוֹלָה: 10:4: בִּלְתִּי כָרַע תַּחַת אַסִּיר. בְּמָקוֹם אֲשֶׁר לֹא כָּרַע וְלֹא יָבִין אֶחָד מִכֶּם, שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם כְּרִיעַת הַמַּרְבֵּץ, שָׁם, בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, תִּהְיוּ אֲסוּרִים; כְּלוֹמַר: חוּץ מֵאַרְצְכֶם תֵּאָסְרוּ. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״בַּר מִן אַרְעֲכוֹן אֲסִירִין תִּתְאַסְרוּן״: | תַּחַת. מָקוֹם, כְּמוֹ ״שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו״ (שמות טז:כט): | וְתַחַת הֲרוּגִים יִפֹּלוּ. וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם יִפְּלוּ הֲרוּגִים: 10:5: הוֹי. כִּי עָשִׂיתִי אֶת אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי לִרְדּוֹת בּוֹ אֶת עַמִּי: | וּמַטֶּה הוּא. זַעְמִי בְּיָדָם שֶׁל בְּנֵי אַשּׁוּר: 10:6: בְּגוֹי חָנֵף. יִשְׂרָאֵל: 10:7: וְהוּא. סַנְחֵרִיב: | לֹא כֵן יְדַמֶּה. שֶׁהַגְּזֵרָה מֵאִתִּי וַאֲנִי שׁוֹלְחוֹ, יְדַמֶּה – קוויידי״ר בלע״ז: | וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשֹׁב. שֶׁשְּׁלַחְתִּיו עַל עִסְקֵי מָמוֹן לִשְׁלוֹל וְלָבֹז בַּז, כִּי בִּלְבָבוֹ לְהַשְׁמִיד אֶת הַכֹּל בְּגַאֲוָתוֹ: 10:8: כִּי יֹאמַר וְגוֹ׳. לְכָךְ גָּבַהּ לִבּוֹ: 10:9: הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ. כַּאֲשֶׁר בְּנֵי כַּרְכְּמִישׁ שָׂרִים וְשַׁלְטוֹנִים כֵּן בְּנֵי כַּלְנוֹ, עַל כֵּן אִם לֹא כְּאַרְפַּד אֲשֶׁר הוּא מִשָּׁלְטָנוּת חֲמָת שֶׁלָּקַחְתִּי מִיַּד אֲרָם, וְאִם לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֶׁלָּקַחְתִּי מִיַּד אֲרָם, כֵּן עָשִׂיתִי לְשׁוֹמְרוֹן. אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת דָּבוּק הוּא, כְּאַרְפָּד שֶׁל חֲמָת, לְכָךְ נָקוּד פַּתָּח: 10:10: וּפְסִילֵיהֶם הָיוּ מִירוּשָׁלִַם וּמִשֹּׁמְרוֹן, מִכָּאן שֶׁרִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַסְפִּיקִין דְּמוּת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם לְכָל הָאֻמּוֹת סְבִיבוֹתָם (ספרי דברים שיח), וְאַחֲרֵי שֶׁעוֹבְדֵי פְּסִילֵי שׁוֹמְרוֹן וִירוּשָׁלִַם נָפְלוּ בְּיָדִי וְלֹא הִצִּילוּם פְּסִילֵיהֶם, כָּךְ שׁוֹמְרוֹן וִירוּשָׁלִַם לֹא תִנָּצֵל: 10:11: כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וגו׳. זֹאת יֹאמַר לְאַחַר שֶׁיִּכְבּוֹשׁ אֶת שׁוֹמְרוֹן: 10:12: וְהָיָה כִּי יְבַצַּע וְגוֹ׳. אֲבָל לֹא הָיָה כְּמוֹ שֶׁדִּמָּה, אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁיִּגְמוֹר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ וְנִקְמָתוֹ בְּיִשְׂרָאֵל וּבִקְצֵה עָרֵי יְהוּדָה, וּמֵאוֹתָהּ יִרְאָה יִכָּנְעוּ בְּנֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם לָשׁוּב אֵלַי, אוֹדִיעַ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כִּי לֹא בְּכֹחוֹ גָּבַר: | אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר. עַל אֲשֶׁר הִפְרָה וְהִרְבָּה גֹּדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר לְהִתְהַלֵּל בְּכֹחוֹ עַל שֶׁקֶר. פְּרִי גֹדֶל – קריישמנ״ס דגרנדיי״א בלע״ז שֶׁל לֵב סַנְחֵרִיב: | תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו. עַל שֶׁנִּתְפָּאֵר בְּגַאֲוָתוֹ. תִּפְאֶרֶת – ונטמנ״ט בלע״ז: | רוּם עֵינָיו. גַּסּוּת רוּחוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב״ (תהלים קא:ה): 10:13: כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי. כָּל גְּבוּרָתִי לֹא מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: | נְבֻנוֹתִי. חָכַמְתִּי: | וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם. מַעֲמָדָם וּמַצָּבָם: | וְאוֹרִיד. הוֹרַדְתִּים מִגְּדֻלָּתָם: | כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים. יוֹשְׁבִים רַבִּים, כַּבִּיר – פולשור״ש: 10:14: כַּקֵּן. כְּקִינֵי עוֹפוֹת הֶפְקֵר: | וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת. וְכַאֲשֶׁר יֶאֱסֹף אִישׁ בֵּיצִים עֲזֻבוֹת שֶׁעֲזָבַתָּם אִמָּם, וְאֵין מוֹחֶה בְּיָדָם לְכַסּוֹת עֲלֵיהֶם: | נוֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף כָּל הַלָּשׁוֹן הַזֶּה נוֹפֵל בְּעוֹפוֹת; לְפִי שֶׁדִּמָּה אוֹתָם הַגּוֹלִים לְקֵן צִפֳּרִים וּלְבֵיצִים עֲזוּבוֹת, אָמַר לָשׁוֹן זֶה: לֹא צִפְצְפוּ עֲלֵיהֶם הָאָב וְהָאֵם: 10:15: הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: לֹא הָיָה לְךָ לְהִתְהַלֵּל בְּזֹאת, כִּי אֵינְךָ אֶלָּא כְּגַרְזֶן שֶׁלִּי, וַאֲנִי הַחוֹצֵב בְּךָ נִפְרָע עַל יָדְךָ מֵאוֹיְבַי. אַתָּה הַמַּשּׂוֹר וַאֲנִי הַמְּנִיפוֹ, וְכִי דֶּרֶךְ הַמַּשּׂוֹר לְהִתְהַלֵּל עַל מְנִיפוֹ? מַשּׂוֹר מייר״א בלע״ז: | כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת מְרִימָיו. כְּאִלּוּ הָיָה הַשֵּׁבֶט מֵנִיף אֶת עַצְמוֹ וְאֶת יַד הַמְּרִימוֹ, וַהֲלֹא אֵין שֵׁבֶט מְנִיפוֹ אֶלָּא הָאָדָם? | כְּהָרִים מַטֶּה לֹא עֵץ. לֹא הָעֵץ הוּא הַמֵּרִים, אֶלָּא הָאָדָם הוּא הַמֵּרִים: 10:16: וְתַחַת כְּבֹדוֹ. תַּחַת בִּגְדֵיהֶם יִהְיוּ נִשְׂרָפִין, הַבְּגָדִים הֵם מְכַבְּדִים אֶת הָאָדָם: | יֵקַד יְקֹד. יִשָּׂרֵף שְׂרֵפָה כִּשְׂרֵפַת אֵשׁ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (תנחומא צו ב): כָּאן פָּרַע לִבְנֵי שֵׁם הַכָּבוֹד שֶׁעָשָׂה שֵׁם לְאָבִיו, כְּשֶׁכִּסָּה עֶרְוַת נֹחַ אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט:כג): ״וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת וְגוֹ׳״: 10:17: אוֹר יִשְׂרָאֵל. הַתּוֹרָה שֶׁעוֹסֵק בָּהּ חִזְקִיָּהוּ תִּהְיֶה לְאֵשׁ לְסַנְחֵרִיב: | וּקְדוֹשׁוֹ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דָּבָר אַחֵר: וּקְדוֹשׁוֹ – צַדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר: | שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ. שָׂרָיו וְגִבּוֹרָיו: 10:18: וּכְבוֹד יַעְרוֹ וְכַרְמִלּוֹ. הֵם רִבּוּי חֲיָלוֹתָיו: | כַּרְמֶל. יַעַר גָּבוֹהַּ: | כִּמְסוֹס נוֹסֵס. לְפִי שֶׁדִּמָה אוֹתָם לַעֲצֵי יַעַר, דִּמָה פֻּרְעָנוּתָם לְתוֹלַעַת הַנּוֹסֵר בְּפִיו וְטוֹחֵן הָעֵץ, וְקוֹרְהוּ ׳סָס׳, כְּמוֹ ״כַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס״ (ישעיהו נא:ח): | כִּמְסוֹס נוֹסֵס. כְּמָגוֹר הַמְּגוֹרֵר: | כִּמְסוֹס נוֹסֵס. כִּמְסוֹס שֶׁל נוֹסֵס שֶׁהוּא נִטְחָן דַּק דַּק, שֶׁהַתּוֹלַעַת טוֹחֵן. כָּךְ הָיָה הָאֵפֶר וּשְׂרֵיפַת גּוּפָן דַּק. מְסוֹס הוּא הַנִּטְחָן וְנוֹפֵל עַל יְדֵי תּוֹלַעַת, נוֹסֵס הוּא הַתּוֹלַעַת: 10:19: וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ. הַנּוֹתָרִים בַּחֲיָלוֹתָיו: | מִסְפָּר יִהְיוּ. נוֹחִים לִסְפּוֹר, כִּי מְעַט הֵם, וְנַעַר יוּכַל לְכָתְבָם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (איכה רבה ד, טו): עֲשָׂרָה נִשְׁאַר מֵהֶם, שֶׁאֵין לְךָ קָטָן שֶׁאֵינוֹ כּוֹתֵב יוּ״ד קְטַנָּה: 10:20: לְהִשָּׁעֵן עַל מַכֵּהוּ. לִסְמוֹךְ עַל מַלְכֵי מִצְרַיִם, שֶׁהֵם הָיוּ תְּחִלַּת הַמְּצִיקִים לָהֶם: 10:21: שְׁאָר יָשׁוּב. הַשְּׁאֵרִית שֶׁבָּהֶן יָשׁוּבוּ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: | אֵל גִּבּוֹר. שֶׁהֶרְאָה לָהֶם גְּבוּרָה בְּסַנְחֵרִיב: 10:22: כִּי אִם יִהְיֶה עַמְּךָ. לְחִזְקִיָּהוּ אָמַר הַנָּבִיא: אִם יִהְיֶה עַמְּךָ כְּחוֹל הַיָּם, הַשְּׁאָר שֶׁיָּשׁוּב בּוֹ לְמוּטָב תִּשְׁטֹף אֶת כִּלָּיוֹן הֶחָרוּץ לָבֹא עֲלֵיהֶם, וִיעַכְּבֶנּוּ מִלָּבֹא בִּצְדָקָה שֶׁיִּתְנַהֵג בָּהּ: 10:23: כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה. תִּרְאוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה (דִּין) בָּרְשָׁעִים, וְתִכָּנְעוּ וְתָשׁוּבוּ אֵלָיו: 10:24: לָכֵן. לְפִי שֶׁיָּדַעְתִּי שֶׁתָּשׁוּבוּ אֵלָיו חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ. (דבר אחר: לָכֵן – לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, לָכֵן בֶּאֱמֶת.) | כֹּה אָמַר ה׳ אַל תִּירָא מֵאַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּכָּה. בַּשֵּׁבֶט פִּיו יְחָרֵף וִיגַדֵּף אֶתְכֶם עַל יְדֵי רַבְשָׁקֵה: | וּמַטֵּהוּ יִשָּׂא עָלֶיךָ. לְאַיֵּים כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה לְמִצְרַיִם. וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ בַּשֵּׁבֶט יַכֶּכָּה – אֲשֶׁר עַד הֵנָּה הִכָּךְ בַּשֵּׁבֶט, וְהֻרְגַּל לָשֵׂאת עָלֶיךָ מַטֵּהוּ וְאֵימָתוֹ כְּדֶרֶךְ הַמִּצְרִיִּים. מִשּׁוּם רַבִּי מְנַחֵם אָמַר לִי רַבִּי יוֹסֵף: 10:25: כִּי עוֹד יָמִים מְעַט מִזְעָר וְכָלָה, הַזַּעַם שֶׁלִּי שֶׁנִּתַּן לְמַטֶּה בְּיַד אַשּׁוּר, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר לְמַעְלָה: ״וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי״ (ישעיהו י:ה): | וְאַפִּי. שֶׁהָיָה לְשֵׁבֶט, יָשׁוּב. עַל תַּבְלִיתָם. לְשׁוֹן ״תֶּבֶל עָשׂוּ״ (ויקרא כ:יב), עַל חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין ״אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אוֹתִי״ (ישעיהו לז:ו): 10:26: וְעוֹרֵר עָלָיו. וּלְעוֹרֵר עָלָיו: | שׁוֹט. מַכַּת יִסּוּרִין: | כְּמַכַּת מִדְיָן. שֶׁנֶּהֶרְגוּ בְּלַיְלָה אֶחָת, וְהַמְּלָכִים שֶׁבָּרְחוּ מֵהֶם וְנִמְלְטוּ, נֶהֱרַג עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב, כִּדְמְפוֹרָשׁ בְּסֵפֶר שׁוֹפְטִים (שופטים ז:כה), אַף זֶה, לְאַחַר שֶׁיָּשׁוּב לְאַרְצוֹ, יָמוּת שָׁם בַּחֶרֶב: | וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם. וְעוֹד יְעוֹרֵר עָלָיו אֶת מַטֵּהוּ, אֲשֶׁר הָיָה עַל הַיָּם בְּפַרְעֹה וּבְחֵילוֹ: | וּנְשָׂאוֹ. וְטִלְטְלוֹ מִן הָעוֹלָם, כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּשָׂא אֶת מִצְרָיִם: 10:27: וְחֻבַּל עֹל. סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי חִזְקִיָּהוּ, שֶׁהָיָה נוֹחַ לְדוֹרוֹ כַּשֶּׁמֶן. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ (סנהדרין צד ב): מִפְּנֵי שַׁמְנוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, שֶׁהָיָה דּוֹלֵק בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁהִשִּׂיאָם לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּהוּ וְגוֹ׳״ (משלי כה:א): 10:28: בָּא עַל עַיַּת. מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ מַסָּעוֹת שֶׁנָּסַע סַנְחֵרִיב, וּבָא עַל עָרֵי יְהוּדָה לָבֹא יְרוּשָׁלַיִם בְּיוֹם מַפַּלְתּוֹ: עַיַּת, מִגְרוֹן, וּמִכְמָשׂ, רָמָה, גִּבְעַת שָׁאוּל, בַּת גַּלִּים, לַיְשָׁה, עֲנָתוֹת, מַדְמֵנָה, גֵּבִים – כֻּלָּן מְקוֹמוֹת הֵן: 10:29: לָנוּ. לְשׁוֹן לִינָה: | נָסָה. בָּרְחָה, בָּרְחוּ כֻּלָּן מִפְּנֵי חֲיָלוֹתָיו: 10:30: צַהֲלִי קוֹלֵךְ. לְהַזְהִיר לָעָם: | הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה. אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, וּבִרְחוּ לָכֶם; וְכֵן עֲנִיָּה עֲנָתוֹת: 10:31: הֵעִיזוּ. נֶאֶסְפוּ לִבְרוֹחַ, וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ צַהֲלִי קוֹלֵךְ וְכָל הַמִּקְרָא בְּמִדְרָשׁ אַחֵר בְּאַגָּדַת חֵלֶק (סנהדרין צב ב), וְהֶעֱמִידוּ הַמַּסָּעוֹת עַל עֶשֶׂר; אֲבָל יוֹנָתָן תִּרְגֵּם אֶת כֻּלָּן שְׁמוֹת מְקוֹמוֹת: 10:32: עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד כָּל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה נִתְלַבֵּט כְּדֵי לַעֲמוֹד בְּעוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב, לְפִי שֶׁאָמְרוּ לוֹ אִיצְטַגְנִינָיו: ״אִם תִּלָּחֵם בָּהּ הַיּוֹם תִּכְבְּשֶׁנָּה״. וּכְשֶׁעָמַד בְּנוֹב וְרָאָה אֶת יְרוּשָׁלַיִם קְטַנָּה, לֹא חָשׁ לְדִבְרֵי אִיצְטַגְנִינָיו, וְהִתְחִיל לְהָנִיף יָדוֹ בְּגַאֲוָה: ״וְכִי עַל עִיר כָּזוֹ הִרְגַּזְתִּי כָּל הַחֲיָילוֹת הַלָּלוּ? לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה, וּלְמָחָר יַשְׁלִיךְ בָּהּ אִישׁ אַבְנוֹ״: | הַר בַּת צִיּוֹן. לְהַר בַּת צִיּוֹן: 10:33: הִנֵּה הָאָדוֹן. בַּלַּיְלָה הַהוּא: | מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה. יְפַשַּׁח פָּארוֹתָיו, עִקַּר עַנְפֵי אִילָנוֹתָיו: | בְּמַעֲרָצָה. בְּמַשּׂוֹר הַמְקַצֵּץ עֲנָפִים. אֵין פֻּארָה זוֹ לְשׁוֹן ׳גַּת׳, שֶׁהֲרֵי לֹא נִכְתַּב בְּוָי״ו, כְּמוֹ ״פּוּרָה דָּרַכְתִּי״ (ישעיהו סג:ג), וּכְמוֹ ״לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה״ (חגי ב:טז), אֶלָּא בְּאָלֶ״ף, כְּמוֹ ״וַתֶּאֱרַכְנָה פֹּארֹתָיו״ (יחזקאל לא:ה). וּמְסָעֵף הוּא לְשׁוֹן ׳מְקַצֵּץ עֲנָפִים׳, אישברנקיי״ר בלע״ז, כְּמוֹ ״וְכִלָּה סְעִיפֶיהָ״ (ישעיהו כז:י), וְכֵן ״בִּסְעִיפֶיהָ פֹּרִיָּה״ (ישעיהו יז:ו): | בְּמַעֲרָצָה. בִּכְלִי מַשְׁחִית הָעוֹרֵץ וְשׁוֹבֵר אוֹתָם: | וְרָמֵי הַקּוֹמָה. הַמְּלָכִים וְהַשָּׂרִים: | גְּדוּעִים. אֵין לְשׁוֹן ׳גִּדּוּעַ׳ נוֹפֵל אֶלָּא בְּאִילָנוֹת וְדָבָר קָשֶׁה: 10:34: וְנִקַּף. אַף זֶה לְשׁוֹן ׳קְצִיצָה׳, כְּמוֹ ״כְּנֹקֵף זַיִת״ (ישעיהו יז:ו), וְנִקַּף לְשׁוֹן ׳נִפְעַל׳: | סִבְכֵי הַיַּעַר. הַעֲנָפִים הַחֲשׁוּבִים וְהַגִּבּוֹרִים: | וְהַלְּבָנוֹן. עֳבִי יַעְרוֹ וְכַרְמִילוֹ, הֵן מַרְבִּית חֲיָלוֹתָיו: | בְּאַדִּיר יִפּוֹל. עַל יְדֵי מַלְאָךְ יִפּוֹלוּ. דָּבָר אַחֵר: בְּאַדִּיר – בִּזְכוּת חִזְקִיָּהוּ שֶׁהוּא אַדִּירָם וּמוֹשְׁלָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ״ (ירמיהו ל:כא): 11:1: וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי. וְאִם תֹּאמְרוּ: ״הֲרֵי תַּנְחוּמִין לְחִזְקִיָּהוּ וְעַמּוֹ שֶׁלֹּא יִפְּלוּ בְּיָדוֹ, וּמַה תְּהֵא עַל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הָגְלָה בַּחֲלַח וְחָבוֹר, שֶׁמָּא אָבַד סִבְרָם?״ – לֹא אָבַד! סוֹף שֶׁיָּבֹא מֶלֶךְ מְשִׁיחֵנוּ וְיִגְאָלֵם: | חֹטֶר. שֵׁבֶט מְלוּכָה: | וְנֵצֶר. לְשׁוֹן יוֹנֵק אִילָן: | וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. וּבְכָל הָעִנְיָן, וּבְסוֹפוֹ ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה׳ שֵׁנִית יָדוֹ״ (ישעיהו יא:יא) – הֲרֵי שֶׁנֶּאֶמְרָה נְבוּאָה זוֹ לְנֶחָמַת הַגּוֹלִים מֵאַשּׁוּר. (אָמַר הַמַּעְתִּיק: בִּימֵי חָרְפִּי הִקְשֵׁיתִי לִשְׁאוֹל לְכַמָּה גְּאוֹנִים עַל מַה שֶׁכָּתַב אֲדוֹנִי מוֹרִי זְקֵנִי הָרַמָּ״א בְּהַגָּהָה בְּהִלְכוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁאֱגוֹז בְּגִימַטְרִיָּא חֵ״ט וַהֲלֹא הוּא גַּם גִּימַטְרִיָּא טוֹ״ב, וְתֵרַצְתִּי עַל פִּי הַזֹּהַר מַה שֶׁהִקְשָׁה רַבִּי אֶלְעָזָר אֶת אָבִיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי): 11:3: וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה׳. יְמַלֵּא רוּחַ יִרְאַת ה׳, ובלע״ז איראונמירלו״י: | וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט. כִּי בְּחָכְמַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּקִרְבּוֹ יֵדַע וְיָבִין מִי זַכַּאי וּמִי חַיָּב: 11:4: בְּמִישׁוֹר. לָשׁוֹן נוֹחַ וְרַךְ: | וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו. כְּתַרְגּוּמוֹ: ״וְיִמְחֵי חַיָּבֵי אַרְעָא״: | וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו. ״וּבִמְמַלַּל סִפְוָותֵיהּ״ (תרגום יונתן)׃ 11:5: וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו. ״וִיהוֹן צַדִּיקַיָּא סְחוֹר סְחוֹר לֵיהּ״ (תרגום יונתן), דְּבֵקִים בּוֹ כָּאֵזוֹר: 11:6: וּמְרִיא. שׁוֹר פָּטָם: 11:8: וְשִׁעֲשַׁע. וְשִׂחַק: | עַל חוּר פָּתֶן. עַל חוֹר עָפָר שֶׁהַנָּחָשׁ מְקַנֵּן בְּתוֹכוֹ, קרו״ט בלע״ז. פֶּתֶן – נָחָשׁ מִשֶּׁהִזְקִין נַעֲשָׂה חֵרֵשׁ, וְנִקְרָא פֶּתֶן, שׁוּב אֵין לוֹ לַחַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נח:ו) ״אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים״: | וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״חִיזוּ גַּלְגְּלֵי עֵינֵי חִיוֵי חוּרְמָן״, וּמְנַחֵם (מחברת מנחם: חר) פָּתַר בּוֹ לְשׁוֹן נֶקֶב וְחוֹרֵי עָפָר, וְכֵן ״אוּר כַּשְׂדִּים״ (בראשית יא:כח), וְכֵן ״בָּאוּרִים כַּבְּדוּ אֶת ה׳״ (ישעיהו כד:טו): | גָּמוּל. תִּינוֹק הַגָּמוּל מִשְּׁדֵי אִמּוֹ: | יָדוֹ הָדָה. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״יְדוֹהִי יוֹשִׁיט״, כְּמוֹ ״הֵד הָרִים״ (יחזקאל ז:ז), וּכְמוֹ ״הֵידָד״ (ישעיהו טז:ט), שֶׁהוּא לְשׁוֹן הֲרָמַת קוֹל, אַף זֶה לְשׁוֹן הֲרָמָה, וְהֵ״א אַחֲרוֹנָה בָּאָה בְּתוֹכָהּ יְסוֹד נוֹפֵל, כְּמוֹ: עָשָׂה, בָּנָה, קָנָה: 11:9: דֵּעָה אֶת ה׳. לָדַעַת אֶת ה׳: 11:10: לְנֵס עַמִּים. לִהְיוֹת עַמִּים מְרִימִים נֵס לְהִקָּבֵץ אֵלָיו: 11:11: שֵׁנִית. כְּמוֹ שֶׁקְּנָאָם מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיְתָה גְּאֻלָּתָם בְּרוּרָה מֵאֵין שִׁעְבּוּד; אֲבָל גְּאֻלַּת בַּיִת שֵׁנִי אֵינָהּ מִן הַמִּנְיָן, שֶׁהֲרֵי מְשֻׁעְבָּדִים הָיוּ לְכוֹרֶשׁ: | וּמֵאִיֵּי הַיָּם. הֵן אִיֵּי כִּתִּים, יְוָנִים: 11:12: וְנָשָׂא נֵס. פירקא בלע״ז, וְהָיָה לְאוֹת לִקְבּוֹץ אֵלָיו וּלְהָבִיא אֶת גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל מִנְחָה לוֹ: 11:13: אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה. מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף וּמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד לֹא יְקַנְּאוּ זֶה בָּזֶה (שיר השירים זוטא ד:יא): 11:14: וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה. יָעוּפוּ וְיָרוּצוּ יִשְׂרָאֵל שְׁכֶם אֶחָד עַל הַפְּלִשְׁתִּים, אֲשֶׁר הֵם בְּמַעֲרָבָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְיִכְבֹּשׁ אֶת אַרְצָם. כְּמוֹ ״דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה״ (הושע ו:ט), ״שְׁכֶם אֶחָד״ (צפניה ג:ט). וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְיִתְחַבְּרוּן כָּתֵף חַד לְמִימְחֵי פְלִישְׁתָאֵי דִּי בְמַעַרְבָא״: | וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם. כְּתַרְגּוּמוֹ: ״יִשְׁתַּמְּעוּן לְהוֹן״, מְקַבְּלִין מִצְוָתָם עֲלֵיהֶם: 11:15: וְהֶחֱרִים. לְיַבְּשׁוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ בּוֹ גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם: | עַל הַנָּהָר. נְהַר פְּרָת, לַעֲבוֹר בּוֹ גָּלֻיּוֹת אַשּׁוּר: | בַּעְיָם רוּחוֹ. אֵין לוֹ דִמְיוֹן בַּמִּקְרָא, וּלְפִי הָעִנְיָן יִפָּתֵר: בְּחֹזֶק רוּחוֹ: | לְשִׁבְעָה נְחָלִים. לְשִׁבְעָה גְּזָרִים, לַעֲבוֹר בּוֹ שֶׁבַע גָּלֻיּוֹת הָאֲמוּרוֹת לְמַעְלָה (ישעיהו יא:יא) ״מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וְגוֹ׳״; וּמֵאִיֵּי הַיָּם אֵינוֹ מֵאוֹתוֹ צַד: | וְהִדְרִיךְ. בְּתוֹכוֹ אֶת הַגָּלִיּוֹת: | בַּנְּעָלִים. בַּיַּבָּשָׁה׃ 11:16: וְהָיְתָה מְסִלָּה. בְּתוֹךְ הַמַּיִם לִשְׁאָר עַמּוֹ: 12:1: וְאָמַרְתָּ. בִּרְאוֹתְךָ זֹאת: | אוֹדְךָ. כִּי אָנַפְתָּ בִּי וְהִגְלִיתַנִי, וְכִפֵּר גָּלוּתִי עָלַי; וְעַתָּה נִרְצָה עֲוֹנִי, וְיָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: אוֹדְךָ ה׳ כִּי חָטָאתִי לָךְ, וְעַל כֵּן אָנַפְתָּ בִּי, וְלוּלֵי רַחֲמֶיךָ לֹא הָיִיתִי כְּדַאי לָשׁוּב אַפְּךָ וּלְנַחֲמֵנִי; וְהִנֵּה שָׁב אַפְּךָ מִמֶּנִּי: 12:2: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה׳. עֹז וְשֶׁבַח שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא הָיָה לִי לִישׁוּעָה. וְאֵין לְפָרֵשׁ עָזִּי עֹז שֶׁלִּי, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בַּמִּקְרָא ׳עָזִּי׳ נָקוּד חֲטַף קָמַץ אֶלָּא שׁוּרֻק ׳עֻזִּי׳, חוּץ מִשְּׁלֹשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל ׳וְזִמְרָת׳ (שמות טו:ב, ישעיהו יב:ב, תהלים קיח:יד). וְלֹא וְזִמְרָת כְּמוֹ ׳וְזִמְרָתִי׳, אֶלָּא עַל כָּרְחֲךָ ׳וְזִמְרָת׳ דָּבוּק הוּא לַתֵּיבָה שֶׁל אַחֲרָיו. לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר, שֶׁאֵין יוֹ״ד שֶׁל ׳עָזִּי׳ אֶלָּא כְּמוֹ יוֹ״ד שֶׁל ״שֹׁכְנִי סְנֶה״ (דברים לג:טז): | יָהּ יְהוָה. עַד הֵנָּה הָיָה שְׁמוֹ חָלוּק, וּבְמַפַּלְתּוֹ שֶׁל עֲמָלֵק נַעֲשָׂה שָׁלֵם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ״ (שמות יז:טז) – אֵין הַכִּסֵּא שָׁלֵם וְאֵין הַשֵּׁם שָׁלֵם עַד שֶׁתְּהֵא מִלְחָמָה לַה׳ בַּעֲמָלֵק: | וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. כְּמוֹ ׳הָיָה לִי לִישׁוּעָה׳. וְדֶרֶךְ מִקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ ״וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ וְגוֹ׳ וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ״ (שמות ט:כא), וְעוֹד בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים ב י:יז): ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיּוֹשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם״ – הָיָה לוֹ לוֹמַר ׳מָלַךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם׳: 12:3: וּשְׁאַבְתֶּם. ״וּתְקַבְּלוּן אוּלְפָן חֲדַת״ (תרגום יונתן): | מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה. כִּי יַרְחִיב לִבָּם עַל יְדֵי יְשׁוּעָה הַבָּאָה לָהֶם, וְיִתְגַּלּוּ לָהֶם רָזֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּשְׁתַּכְּחוּ בְּבָבֶל עַל יְדֵי הַצָּרוֹת: 12:4: עֲלִילוֹתָיו. מַעֲלָלָיו: | הַזְכִּירוּ. לְשַׁבַּח כִּי נִשְׂגָּב הוּא:
פירוש רד”ק
10:1: הוי החוקקים. עתה דבר על הדיינים ועל סופריהם הדיינים היו מטים את הדין ואומרים לסופריהם לכתוב דין שפסקו שיהא להם קיום, ואומר החקקים על הסופרים, ואמר ומכתבים על הדיינים, כי הם מכתבים, וכתבו יוצא לשלישי הם מצוים לסופרים לכתוב והסופרים כותבים וחוקקים חקקי און והדיינים מכתבים להם אותו העמל והאון: 10:2: להטות. כשבאים לפניהם לדין העשיר והגדול עם העני או האלמנה והיתום שהם חלושים אם הדין עם החלושים שהוא ברוב מפני חולשתם ותוקף שכנגדן והדיינים מטין את הדין ונותנים לעשיר ומהדרין פניו בדין והנה הדיינים כאלו הם שוללים ובוזזים העניים היתומים והאלמנות: 10:3: ומה תעשו ליום פקודה. ליום שיפקוד האל עונותיכם: | ממרחק. זהו מלך אשור שבא מארץ רחוקה לא”י להשחיתם: | על מי. כמו אל, כמו הרמתה על ביתו והדומים להם: | ואנה תעזבו כבודכם. כי אתם תגלו מכבודכם: 10:4: בלתי כרע. היו”ד לכנוי כמו ומושיע אין בלתי, אמר לפי שהעם הזה בלתי אינם עמי ולא שומעים אלי לפיכך כרע תחת אסיר, כלומר במקום האסירים כרע להיות עמהם ובמקום הרוגים גם כן יפלו הם הרוגים, כלומר מהם שבוים ומהם הרוגים לא ישאר אחד מהם בארצו כי כולם יהיו גולים או הרוגים, והמפרשים פירשו בלתי כי היו”ד אינה לכנוי, יש מפרשים כן לא ימלט אלא מי שיכרע ויחביא עצמו בין האסורים או במקום ההרוגים שלא יחשבוהו שהוא חי, ואדוני אבי ז”ל פירש בעבור שלא כרע לאל אסורים והרוגים יהיו, ורבי אחי הר’ משה ז”ל פירש זולתי הכריעה שיש להם בארצם שהגוים מכניעים אותם זולתי זאת תבא להם גדולה מזאת והיא הגלות שהיו מהם אסורי’ או מהם הרוגים: 10:5: הוי אשור. לשון קריאה, קורא לו שיבא על ארץ ישראל לשלול שלל, וקוראהו שבט אפו ומטה זעמו שבו מיסר ישראל, ופירוש בידם במקומם, כלו’ בארץ ישראל אשלח זה השבט, ויש מפרשים בידם של מחנה אשור, כלומר מטה זעמי שמתי בידם ואחר כך פירש עוד ואמר: 10:6: בגוי חנף. הפסוק כפל בענין במלות שונות, ולשומו מרמס, כי הכל יהיו דורכים ורומסים עליהם: 10:7: והוא לא כן ידמה. כפול הענין במלות שונות, אמר כי מלך אשור לא יחשב כי הוא שלוחי ומטה זעמי אבל חשב כי בכח ידו עושה מה שעושה מנציחת האמת והוא אינו יודע כי הוא שלוחי וכאשר ארצה אמנענו מלהשחית והוא חושב להשחית הכל ואפי’ ירושלם: | לא מעט. אחר שהשחית כל הממלכות וגם רוב מלכות ישראל אמר שלא ישאר זה המעט והיא ירושלם שלא יכבוש אותה: 10:8: כי יאמר. בלבבו או לעמו, איך תעמד עיר או ממלכה לפני הלא כל אחד משרי הוא חשוב כמלך ויש לכל אחד מהם עם גדול וחיל רב, או פירוש שרי מלכים הם והם מלכי האומות שכבש: 10:9: הלא ככרכמיש. אלה העיירות על נהר פרת ממלכות ארם וכבשם מלך אשור, לפיכך אמר הלא ככרכמיש, כלומר זו כזו כי כולם היו שוות לפני ונמסרו בידי, וכן שמרון כמוהם: | וכלנו. הוא כלנה הוא הנזכר בספר עמוס: 10:10: כאשר לממלכות האליל ופסיליהם, כלומר אף על פי שיש בהם אלילים ופסילים לא היה בהם כח להציל ארצם מידי: | מירושלם ומשמרון. פירוש שהיו חזקים מירושלים ומשמרון, וכיון שלהם מצאה ידי כל שכן שמרון וירושלים, וזה אמר קודם שלכד שמרון ואחר שלכד שמרון אמר: 10:11: הלא כאשר אליליה ועצביה, ענין אחד במלות שונות: 10:12: והיה כי יבצע. כי ישלים, כמו ידיו תבצענה, בצע אמרתו, אמר כאשר ישלים ה’ את כל מעשהו בגוים ובישראל על ידי מלך אשור בהר ציון ובירושלם אפקוד עליו עונות שחשב כי בכחו עשה מה שעשה בירושלם כי שם מת מחנהו ושם נפקד עונו, ומה שאמר על פרי גודל לבב מלך אשור לפי שמחשבתו הרעה עשתה פירות, שהיה מתפאר בה לבני אדם, ואומר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונתי והיה מצליח בכל דרכיו לפיכך היה חושב כי בחכמתו תלויה הצלחתו, זהו שאמר על פרי, וכפל הענין ואמר ועל תפארת רום עיניו, כי גבהות הלב נראה בעינים, וכן אמר רום עינים ורחב לב: 10:13: כי אמר. גבולות עמים, לפי שכבש כל הארצות כאלו הסיר כל הגבולות, כי לכל עם יש גבול לארצו לפי התפשט המלכות, כאמרך מלכות עם פלוני מכאן ועד כאן, וכיון שהוא כבש הכל שב הכל מלכות אחת, וכאלו אין מלכיות הגוים נחלקות והנה הוא כאלו הסיר הגבולות: | ועתידותיהם שושיתי. כתוב ביו”ד וקרי ועתודותיהם בוי”ו, ואחד הוא בענין: | שושיתי. בשני שיני”ן, השניה קורין סי”ן והוא כמו סמך, מן שוסים את הגרנות ושוסתי מהדומה למרובע, ופירוש עתודותיהם אוצרותיהם, לפי שממון האוצרות הוא טמון בהם לעתיד אם יצטרך לו, ויונתן תרגם וקרוי תושבחתהון בזיתי: | ואוריד כאביר יושבים. אל”ף כאביר נוספת, או המלה נוספת מן כביר ואביר, ושניהם ענין אחד וההרכבה להגדלה, פירוש אותם שיושבים במקום כביר וחזק אני מוריד אותם לארץ ובפסוק ואסיר ואוריד לעתיד, כי הוי”ו בשוא, ושושיתי, עבר והנה עבר ועתיד בפסוק, והטעם כי כבש המדינות ועתיד לכבוד הארצות: 10:14: ותמצא כקן ידי. כמו שהקן מופקר ונעזב לכל עובר, וכן כתוב גם כן כעוף נודד קן משולח, אמר חיל העמים מצאה אותו ידי כמו שימצא האדם הקן ויקחנו ואין ממחה בידו כן אני לא מצאתי בכל העמים מי שיעמד כנגדי, וכמו שיאסוף אדם בצים עזובות שאין האם עליהם, כי כשהעוף עליהם נודד כנפיו ומכה בקן למנוע מלקחתם אם יוכל, אבל כשהם עזובות יקחם בלא מניעה, כן אני לא מצאתי מונע לכל מה שלקחתי ואספתי ולא אפילו בדבור כל שכן במעשה, ולפי שהמשיל חיל עמים לקן ולבצים עזובות המשיל העמים לעוף, לפיכך אמר נודד כנף ופוצה פה ומצפצף ולמ”ד לחיל כלמ”ד הרגו לאבנר, ונודד הוא פעל יוצא או יהיה פעל עומד כחבריו, והוא כמו נובלת עליה, לפי שעליה נובלים תקרא האלה נובלת, כלומר מצד עליה שהם נובלים, וכן נודד כנף, מצד כנפיו שהוא נודד: 10:15: היתפאר. אמר הנביא אלה דברי מלך אשור וזה תימה היאך יתפאר הגרזן על החוצב בו, והגרזן הוא מלך אשור והחוצב בו הוא האל יתברך, וכפל הענין לחזק: | המשור. הוא המגרה ושרשו נשר והנו”ן נבלע בדגש השי”ן, וממנו מסככין בנסרים הנזכר במשנה: | כהניף שבט. כמו שמניף זה השבט והוא מלך אשור כמו שאמר שבט אפי, ועם מי הוא לא עם המטה כמוהו אלא עם מי שמרים אותו להכות העמים והוא האל יתברך, ואמר מרימיו לשון רבים, כמו אלהים קדושים הוא וכפל הדבר במלות שונות. ואמר | כהרים מטה. לחזק הענין, ופירוש לא עץ זה המטה לא יבא שיהא עץ כשאר העצים, כלומר לא יגדל יותר ממה שהוא עתה ומעתה בהתפארו יסוף ויכלה: 10:16: לכן ישלח האדון. בעבור זה שלא חשב הוא שיש עליון מנהיג אותו אלא אמר כי בכחו ובחכמתו היה עושה מה שהיה עושה לפיכך יראה לו האל כי הוא האדון והוא אדון צבאות מעלה וצבאות מטה והוא ישלח בצבאותיו מגפה, ואמר רזון והוא המות, כמו וישלח רזון בנפשם, ועוד לפי שאמר במשמניו אמר גם כן רזון, ופירוש במשמניו גדולים שבהם גבורים ובריאים, כמו ויכחד כל גבור חיל ונגיד וכו’ וכן נקראו הבריאים והחזקים בלשון הזה, כאמרו כל שמן וכל איש חיל וכן אמר ויהרג במשמניהם ובחורי ישראל הכריע: | ותחת כבודו. ובמקום כבודו כלומר במקום שהיה שם מתכבד מחנהו הגדול והעצום שם יקד יקוד כיקוד אש תבער בו מגפה שורפת שתשרפנו כשרפת אש: 10:17: והיה אור ישראל. האל שהוא אור ישראל והאיר להם בחשכה שהיו בה, כמו שאמר למעלה העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, והנה האל יתברך כמו האור המאיר והאוכל ויאיר לישראל ויאכל במחנה אשור, וכפל הענין במלות שונות לחזק הענין, ופירוש שיתו ושמירו כתרגומו וקרא השרים הגדולים שבמחנהו קוצים לפי שבהם היה מכאיב העולם כקוץ מכאיב: 10:18: וכבוד יערו וכרמלו. היער הוא מקום העצים הגדולים והארזים והכרמל הוא מקום העבוד שבו שדות וכרמים, והמשיל מחנה אשור ליער ולכרמל כי היו במחנהו מלכים ושרים גדולים והיה במחנהו די לכל צרכיהם וממון רב משלל מצרים וכוש והיה בהם עם רב עובדי אדמה וזולתם, וכבוד כל המחנה מתו כולם, ומה שאמר מנפש ועד בשר יכלה, מראה כי הגוף גם כן נשרף, ויש בזה מחלוקת בדברי רבותינו, וחלקו על פסוק ותחת כבודו ולא כבודו ממש כמו שהוא בפרק חלק והנה פסוק זה מסייע למי שאומר כי הנפש עם הגוף נשרפו, והפסוק שאמר וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים מסייע למי שאמר נשמה נשרפו וגוף קיים, כי הפגרים היו אלה שהיו מתים, ואף על פי שהם לא הביאו אלא שני פסוקים הנה מראה טעם כל אחד ואחד, ונוכל לתרץ שני הפסוקים כי נשרף מקצת גופם, וכן אומר למטה בפרשת הן אראלם צעקו חוצה והיו עמים משרפות סיד, והיה כמסוס נוסס, והיה מחנהו כמו מחנה שימס נושא הנס כי יפול כל המחנה, ויונתן תרגם ויהא תביר ועריק יהיו נשברים ונסים, כלומר המעטים הנותרים ינוסו: 10:19: ושאר עץ יערו. לפי שהמשיל המחנה לעצי היער אמר הנשארים מעץ יערו שלא ימותו מספר יהיו, כלומר מעטים, כמו ואני מתי מספר: | ונער יכתבם. פירוש בו כי עשרה היו הנשארים והנער כשמתחיל לכתוב בלמדו הכתיבה תחילה יכתוב אות היו”ד כי היא ראשית האל”ף, ויתכן לפרש כי הנער לא ילאה לכתבם כי מעטים יהיו והנער יכול לספרם ולכתבם: 10:20: והיה ביום ההוא. להשען על מכהו כמו שהיה אחז נשען על מלך אשור והיה מכהו במה שהיה מכביד עליו או מכהו במלחמה כי אחר כן נלחם בו ועתה הכירו כי אין להשען באדם כי צריך לו שיעבדנו ויתן לו מס וכאשר לא יתן או הוא לא ירצה בו יכהו וילחם בו, אבל ראוי להשען על ה’ צבאות כי לא יבקש מהאדם דבר אלא שישען בו באמת ויושיענו מכל צרותיו, ולפי שחזקיהו נשען על ה’ הכה מלך אשור שהיה מכהו ונודע לכל כי ה’ קדוש ישראל: 10:21: שאר ישוב. לפי שבימי חזקיהו גלו רוב ישראל לפיכך אמר שאר כלומר מה שנשאר מישראל ישוב, ובאר עוד ואמר שאר יעקב למי ישוב אל אל גבור ישוב בתשובה שלמה אל ה’ שהראה גבורתו בגבורי האדם: 10:22: כי אם יהיה. כנוי עמך כנגד חזקיהו, אמר אפילו אם יהיו רבים כחול הים שאר יקראו מי שישוב בו, כי כשהלך הרוב המעט יקרא שאר, כן ישראל רובם יכלו ויעבור עליהם כליון חרוץ שישטפם בצדקה ויכלם לפי שהם פושעים והנשאר בו שהוא המעט ישוב לאל, וזה אומר על עשרת השבטים שגלו והשאר יהודה ובנימן שבו לאל בימי חזקיהו והושיעם האל מיד מלך אשור: | וכליון חרוץ. פי’ כליון גמור: 10:23: כי כלה ונחרצה. כמו שאמר כליון חרוץ, וכפל ונחרצה לחזק, כלומר כי הכלה תהיה גמורה, אמר כלה אני עושה והכלה תהיה נחרצה: 10:24: לכן. אמר יושב ציון לפי שכבש מלך אשור כל ארץ יהודה, כמו שכתוב ויחן על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם ולא נשארה אלא ירושלם, ואמר ציון שהיא ראש הממלכה, בשבט יככה לא יכלה אותך מכל וכל אלא כמי שמכה בשבט שמכאיב האדם המוכה ואינו ממיתו כן יעשה מלך אשור ביהודה: | ומטהו ישא עליך. זה המס שהטיל על יושבי ירושלם שלש מאות ככר כסף ושלשים ככר זהב: | בדרך מצרים. באותו דרך ובאותו ענין שעשו המצריים בישראל, שנאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם ענו אותם במסים ובעבודה קשה אבל לא כלו אותם כן עשה מלך אשור בישראל: 10:25: כי עוד מעט מזער. הכפיל להמעיט הזמן אמר עוד מעט זמן יהיה שיכלה זעמי על מלך אשור כי הוא היה עד כה שבט אפי ומטה זעמי להכות העמים ועתה יכלה זעמי ואפי עליו עד שיכלה וזה הוא ואפי על תבליתם, תבליתם בשקל תכליתם: 10:26: ועורר עליו. שוט הוא קשה משבט ומטה אמר הוא הכך בשבט והקב”ה יכהו בשוט ותהיה המכה שיכהו כמכת מדין בצור עורב שהכה מחנה מדין ושרי מדין שברחו רדפו אחריהם והרגו את עורב בצור עורב ואת זאב ביקב זאב וזכר צור עורב לבד כמי שמזכיר ראשי הדברים כי ידוע הוא הענין וכתוב בספר שופטים כן הכה מחנה מלך אשור והמלך שברח הכוהו בניו בחרב: | ומטהו על הים. ומטהו שהיה נושא עליך יהיה סופו כמו שהיה סוף מטה פרעה על הים כי שם כלה זעם ה’ עליו ונשא הקדוש ברוך הוא מטהו עליו: | בדרך מצרים. כאותו דרך שעשה במצרים שטבעם בים כן כלה מחנה אשור בירושלם, וכ”ף כמכת במקום שנים, ופי’ מטהו על הים, כלומר כמו שהיה על הים: 10:27: והיה ביום ההוא. וחובל עול מפני שמן, עול סנחריב ישחת מפני שמן חזקיהו, והנה הוא בהפך כי שמן צואר השור ישחת מהעול אשר עליו תמיד כן הוא דרך העולם, וכן היה ראוי שישחת שמנו של ישראל מפני עול סנחריב כי הם היו מעטים וסנחריב עם רב והקב”ה ברחמיו הפך את הדבר והיה השמן קשה מן העול וחובל עול סנחריב מפני שמן ישראל, וי”ת ויתברון עממיא מן קדם משיחא פירוש חזקיהו שנמשח בשמן המשחה ואע”פ שלא נמשח כי אין מושחין מלך בן מלך ראוי היה להמשח אלא שלא היה צריך, ובדרש מפני שמנו של חזקיהו שהיה מדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: 10:28: בא על עית. עתה מספר כשבא סנחריב עם מחנהו על ירושלם וזוכר המסעות שעבר בארץ בנימן וביהודה והיה בהבטחה להשחית ירושלם כל אלה שמות הערים לא נזכרו רובם בספר יהושע כי לעיר אחת שני שמות: | למכמש יפקיד כליו. הלמ”ד במקום בי”ת, כמו הרגתי לפצעי, לפניכם לחרב, והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלל בשמוש האותיות, והפקיד במכמש רוב כלי מלחמתו כדי שילך לו במהרה לירושלם כי היה חושב בלבו כי לא היה צריך לרוב כלי מלחמה כי היה נקל בעיניו לכבשה: 10:29: עברו מעברה. ת”י עברו ירדנא: | גבע מלון. אמר כשעברו הירדן באו ללון בגבע שהיא עיר לבנימן וכיון שראו כן יושבי הרמה חרדו: | חרדה הרמה. פי’ יושבי הרמה חרדו. וכן | גבעת שאול נסה. פי’ יושבי גבעת שאול נסו, כי כן דרך המקרא במקומות רבים, וגבע וגבעה שתי עיירות הן בארץ בנימן, כמו שכתוב בספר יהושע, ואפשר כי גבעת שאול היא גבעת בנימן שזכר בספר שמואל וסמכה אל שאול לפי שהיה מלך והיה משבט בנימן, או בנה הוא שם ארמון לשבתו לפיכך נקראת על שמו, וכן בספר שמואל ושאול עלה אל ביתו גבעת שאול, ואפשר גם כן כי גבעת שאול היתה זולתי גבעת בנימן ושאול בנה אותה הגבעה ונקראת על שמו: 10:30: צהלי קולך. הרימי קולך כשופר כדי שישמעו אנשי ליש ויברחו ומחנה אשור היה בדרכו פוגע בעיר שמה בת גלים תחילה ואחר כך בליש: 10:31: נדדה מדמנה. זאת העיר מצאנוה בערי מואב שמה מדמנה, אבל בערי ישראל לא מצאנו זה השם, והוא כמו שכתבנו שיש לעיר שני שמות, ואפשר שהיא העיר הנזכרת בערי יהודה וצקלג מדמנה וסנסנה אף על פי שאין נקודם שוה אותיותיהם שוות, וכן הגבים שם העיר, והעיזו, לשון אסיפה, כמו שלח העז את מקנך: 10:32: עוד היום בנוב. דרך הדרש כי ביום אחד הלך כל המסעות הנזכרים ודחק עצמו שיהיה באותו היום בנוב כי משם יראה ירושלם, וכיון שראה אותה משם: | ינופף ידו. על ירושלים כאדם המבזה הדבר אמר אין זו נחשבת בעיני כי כמה עיירות בצורות ממנה כבשתי, ואדוני אבי ז”ל פירש הפסוק כן עוד היום שישובו לנוב לעמוד שם אותם שברחו משם מפני סנחריב: | ינופף ידו הר בת ציון. אמר על דרך משל כי עוד ינופף ידו הר בת ציון על מחנה אשור במפלתו, וכן גבעת ירושלם, והוא כפל הענין במלות שונות, ובא הפסוק הזה כענין שאמר בזה לך לעגה לך בתולת בת ציון אחריך ראש הניעה בת ירושלם: 10:33: הנה האדון. סנחריב חשב כי אין עליו אדון כמו שאמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבינותי, אמר הנביא הנה האדון ה’ צבאות הוא אדון צבאות מעלה ומטה והוא יפיל צבא מלך אשור והמשיל מחנהו ליער מלא עצים גבוהים, ואמר כי האדון מסעף, פירוש כורת הפארות: | במערצה. פי’ ביד חזקה יערצם וישברם: | ורמי הקומה. כלומר העצים רמי הקומה יהיו גדועים והוא משל על השרים הגדולים שהיו עמו: 10:34: ונקף. מבנין הדגוש והוא ענין כריתה כמו חגים ינקופו ותרגם וערפתו ותנקפיה: | וסבכי. משל על השרים הגדולים שבאו בעצה אחת עם סנחריב והסתבכו זה עם זה בעצה אחת ובלב אחד כמו ענפי העצים המסתבכים זה עם זה: | בברזל. כמו העץ שהענפים נכרתים בברזל כן יהיו הם נכרתים בחזק מהם: | והלבנון. כלל כל עצי היער, ואמר לבנון שהוא שם יער בארץ ישראל, ודבר הכתוב על ההוה: | באדיר. הוא המלאך המכה אותם: 11:1: ויצא חטר. סמך פרשה זו שהיא עתידה לימות המשיח להבטחה שהיתה בימי חזקיהו, אמר אל תתמהו על פלא גדול כזה שיעשה בימי חזקיהו במפלת מחנה אשור ברגע אחד כי עוד יעשה לישראל פלא גדול מזה בימות המשיח שיהיה לישראל בקבוץ גליות, וזה יהיה ממשפחת המלך חזקיהו, וזכר ישי לפי שממנו יצא מלך הראשון ופירוש חטר מטה כתרגומו, ואמר מגזע, משרשיו, לפי שהעץ הנכרת יחליף ויוציא יונקות מגזעו ומשרשיו, ופירוש גזע מה שנשאר מן העץ על הארץ ומצדי הגזע יעלו הנצרים, וכן מן השרשים שהם תחת הארץ יפרחו גם כן, ולפי שישראל גלו מארצם זה כמה שנים ונפסקה מלכותם כאלו נכרת העץ אבל הגזע והשרשים נשארו אמר כי עוד יש תקוה שיחליף הגזע, ואמר הנביא כי משרשי ישי ומגזעו יצא עוד חטר נצר ויהיה עוד מלך על ישראל כבתחילה ויותר ממה שהיה ואמר: 11:2: ונחה עליו רוח ה’. כי מה’ יהיה כל זה, אמר בתחילה רוח ה’ ואחר כך פירש רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה’ וחכמה הוא הדבר שילמדנו אדם וידענו ויהיה מזומן בכל עת, ובינה התבוננות האדם במה שלא למד ממה שלמד: | ועצה. היא הידיעה והרגילות במוסרים ודרכי בני העולם זה עם זה, ודעת ויראת ה’ שניהם סמוכין על השם, ר”ל שידע ה’ וירא ממנו: 11:3: והריחו ביראת ה’. לפי שהריח היא הרגשה קלה אומר לדבר קל שבהרגשה ריח, וכן מרחוק יריח מלחמה, כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש, וכן אמר והריחו ביראת ה’, כלומר במעט הבנה ירגיש בני אדם הטובים והרעים, ולא יצטרך לראיית עינים ולמשמע אזן בשפטו בני אדם ולהוכיח אותם כי מדעתו ומתבונתו יבין מעשיהם במעט התבוננות ואדוני אבי זכרונו לברכה פירש והריחו ודבורו, ר”ל רוח פיו וכן לרוחתי לשועתי, ר”ל כי דבורו תמיד יהיה ביראת ה’: 11:4: ושפט בצדק. אמר דלים וענוי ארץ ואף על פי שהוא ישפוט כל האדם בצדק דלים ועשירים, לפי שדרך העולם להדר פני הגדולים והעשירים אומר כי הוא לא יעשה כן אלא בצדק יקח משפט הדלים מן העשירים ויוכיח החזקים במישור בעבור ענוי ארץ שלא יגזלום ולא יעשקום בעבור שהם רפים וחלשים, ולמ”ד לענוי ארץ במקום בעבור כלמ”ד אמרי לי אחי הוא וזולתו: | והכה ארץ בשבט פיו, ר”ל רשעי ארץ, ולפי שזכר ענוי ארץ שהן הפכם סמך על המבין, גם סוף הפסוק מוכיח שאמר ימית רשע, וגם בלא חסרון יובן הענין שיכה בני ארץ מי שראוי להכות שהרי אמר והוכיח במישור לענוי ארץ. ופירוש בשבט פיו וברוח שפתיו, כי יקללם וימותו כמו שכתוב בצדיקים ותגזר אומר ויקם לך, ואמר בשמואל הנביא כל אשר ידבר בא יבא, ונאמר באלישע הנביא ויקללם בשם ה’, ותצאנה שתים דובים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושתים ילדים: 11:5: והיה צדק. הצדק והאמונה שיחזיק בהם יהיו לו חוזק שלא ימעדו מתניו, והפסוק כפול במלות שונות: 11:6: וגר זאב. יש מפרשים כי בימות המשיח יתחלפו טבעי החיות והבהמות וישוב למה שהיה בתחילת הבריאה ובתיבת נח, כי בתחלת הבריאה אלו היה אוכל האריה השה הנה נשחתה הבריאה ומה אכל האריה או זולתו מן הטורפים אוכלי בשר כי אם אכל בשר משאר החיות והבהמות הנה היה חסר העולם אותה בריה כי כולם נולדו זכר ונקבה לא יותר ולא המתינו מלאכול עד שפרו ורבו הנטרפים, אלא בודאי אכלו עשב השדה עד שפרו ורבו הנטרפים, והיה טבעם מאותו היום ואילך לאכול בשר, וכן בתיבת נח אלו אכלו הטורפים הנטרפים הנה חסרה אותה הנטרפת מן העולם, כי שנים שנים נכנסו ולא יותר אלא אם כן נאמר כי שבעה שבעה שהכניס מן הטהורה היו לצורך הטורפים, ויש מפרשים כי כל זה משל כי הזאב והנמר והדוב והאריה הם משל לרשעים העושקים והגוזלים שהם לחלשים כמו החיות הטורפים לנטרפים, והכבש והפרה והעגל והגדי הם משל לענוי ארץ, ואמר כי בימות המשיח יהיה שלום בארץ ולא ירעו איש את חברו, ולא יתכן זה הפי’ לפי שאמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ובימות המשיח בכל העולם יהיה שלום כמו שכתוב וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, ואמר ונכרתה קשת מלחמה, ואמר במשיח ודבר שלום לגוים, והנכון כי טבע החיות לא תתחלף ויטרפו ויאכלו בשר כמו שהם עושים עתה אלא הבטיח את ישראל שהחיות הרעות לא יזיקו בכל ארץ ישראל זהו שנאמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, והטעם כי מלאה הארץ דעה את ה’ כיון שהם טובים ושמרו דרך ה’ לא תשלוט בהם חיה רעה ולא בבהמתם ובכל אשר להם כמו שהבטיח על ידי משה רבינו עליו השלום, והשבתי חיה רעה מן הארץ, ואפילו אם יעברו בארץ לא יזיקו: 11:7: ופרה ודוב תרענה וגו’. וכן אמר בהושע הנביא וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים וגו’ ומה שאמר ואריה כבקר יאכל תבן, כאלו יאכל תבן כמו הבקר שלא יטרוף בשר הבהמה בארץ ישראל אם לא ימצאנה נבלה, ויש לפרש עוד הענין דרך משל והארי והדוב והנחש הם משל לאמונות הרעות, ופירש ופרה ודוב תרענה, כי כל עסק הבהמה לא יהיה אלא לעסוק בעבודת האל לא להבלי העולם, וזהו שאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’: | ומריא. יש אומרים שהוא מין ממיני הבקר הגדולים, ויש מפרשים המפוטמים שבבהמות יקראו מריאים, וכן תרגם יונתן ופטים: | ופרה ודוב. ודוב היא הנקבה, וכן ותצאנה שתים דובים, וכן עז עזים רחלים, וכן ילדיהן ירבצו יחדו: 11:8: ושעשע, מאורת. כמו חור נקרא כן לפי שיכנס ממנו למקום שהנחש בו, וכן המנהרות אשר בהרים שפירשנו המערות ויש להם חור שתכנס ממנו האורה לפיכך נקראו כן, והפסוק כפול בענין במלות שנות, ופירש גמול, כמו יונק אלא שגמול נקרא בעת השלמת יניקתו, ואמר יונק וגמול, לענין הנחש לפי שהנחשים נמצאים פעמים בחורי הבית והקטנים מטפחים בקרקע הבית ובחורי הקירות, ופי’ הדה כמו ידה, ר”ל שלח ידו, והנה איבת הנחש הנגזרה בימי בראשית עם האדם תסתלק בימות המשיח בכל ארץ ישראל ולעם ישראל בכל מקום שילכו לא יזיקם נחש ולא חיות רעות, וי”ת מאורת צפעוני חיזו גלגלי עייני חיוי חורמן, פירוש כי הנחש כשהוא בחורו והוא מקום חשך וגלגל עינו מאיר והיונק רואה את האורה מבחוץ וסבור אבן מאירה היא או זכוכית ומושיט ידו לקחת אותו הדבר שסבור נוגע בצפעוני ולא יזיקנו הצפעוני, וזכר פתן וצפעוני, לפי שהם רעים שבמיני הנחש ואע”פ כן לא יזיקו כל שכן שאר הנחשים: 11:9: לא ירעו. כל ארץ ישראל קרא הר קדשי, וטעם הר לפי שהיא גבוה מכל הארצות, והטעם למה לא ירעו כי מלאה הארץ דעה את ה’, | הארץ ר”ל ארץ ישראל כמו שאמר ירמיהו הנביא כי כלם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם וגו’: | כמים לים מכסים. מקום המים יקרא ים המים ממלאים אותו המקום עד שמכסים אותו שלא יראה קרקע הים: 11:10: והיה שרש ישי. פי’ היוצא משרש ישי, כמו שאמר ונצר משרשיו יפרה, כי ישי הוא השרש, וכן תרגם יונתן בר בריה דישי: | אשר עומד. פירוש אשר יהיה עומד ביום ההוא שהוא יום קבוץ גליות ויהיה הוא לכל העמים כמו הנס בחיל שילכו אחר נושא הנס כל החיל, כן ידרשו כל הגוים אל המשיח וילכו אחריו לעשות מה שיצוה, כולם יהיו נשמעים אליו, לפיכך יהיה בכבוד שלא יהיה לו מלחמה ויהיה במנוחה ובכבוד כי כל הגוים יכבדוהו ויעבדוהו: 11:11: והיה שנית. כי ראשונה קנה אותם מבית עבדים ממצרים וביום קבוץ גליות יוסיף ה’ שנית ידו לקנותם מכל הגוים אשר נפוצו שם, ועל גלות בבל לא נאמר זה כי לא יצאו אלא יהודה ובנימן שהיו בגלות בבל ולא נקבצו עשרת השבטים לפיכך לא נוכל לומר על אותו הקבוץ שנית כי ממצרים יצאו כל ישראל לא נשאר אחד ולא יאמר שנית אלא שתדמה לראשונה וקבוץ זה הגלות תהיה שנית למצרים שיצאו כולם, וכן יצאו כולם בהקבוץ זה הגלות, לפיכך אמר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים, ומה שאמר את שאר עמו אשר ישאר, לפי שרבים מהם כלו בגלות: | ומאיי הים. גם אשר בארצות אדום וישמעאל אשר מארץ ישראל והנה שהם איי הים: 11:12: ונשא נס. כאלו הקב”ה ירים נס לגוים שיחרדו לבוא אל מקום הנס כן ישלחו ביום ההוא כל הגוים את ישראל אשר בארצם שילכו להם בכבוד: 11:13: וסרה. כשיקבצו בני ישראל בארצם תסור הקנאה שהיתה ביניהם בגלותם מארצם שהיתה בהם חלוק מלכיות מקנאתם במלכות בית דוד: | וצוררי יהודה יכרתו. כי מקדם היו ביהודה צוררים לאפרים: | ואפרים. ר”ל כל ישראל לבד מיהודה, ומפני שהיו ישראל מקנאים במלכות בית דוד היו יהודה צוררים ואויבים להם, וכן ראינו שעכבו המלכות שבע שנים שלא מלך דוד אלא על יהודה, וכן בשוב דוד אל המלכות אחר שברח מפני אבשלום אמר מדוע גנבוך אחינו וגו’ ואומר ויקש דבר איש יהודה מדבר איש ישראל ויתקע שבע בן בכרי בשופר וגו’, וכן עד שנחלקה המלכות במלוך רחבעם שאמר אני אוסיף על עלכם, ומה שאמר יכרתו, ר”ל שלא יהיו, וכן ונכרתה קשת מלחמה, והפסוק כפול בענין במלות שונות: 11:14: ועפו. ינועון אל עבר פלשתים למערבה של א”י, וכתרגם יונתן, ואנחנו מפרשים ועפו ענין עופפת שהיא התנועה המהירה, ואמר בלשון עופפות למהירות תנועתם אל מקום פלשתים להכותם ולבזוז אותם, ויש מפרשים ועפו ענין עיף ויגע, כלומר יהיו עיפים מהכות בכתף פלשתים, ומלת בכתף סמוך ובא על דרך המוכרת, כי על דרך הסמיכות משפטו בשש נקודות, וכתב בן אשר כי בא כן בהיותו מלרע לתקן קריאת הפ”א מפני פ”א פלשתים: | אדום ומואב. אף על פי שאין נכרים היום באומות לבד ישראל שהם נבדלים מן העכו”ם בתורתם ושלא התערבו עם האומות, אבל שאר האמות התערבו רובם, והנה הם בין דת ישמעאלים ובין דת עכו”ם כשזוכר אדום ומואב ובני עמון ר”ל ארצותם והיושבים בהם היום, וכן מה שאמר בנבואת דניאל העתידה ואלה ימלטו מידו אדום ומואב וראשית בני עמון כן פירושו: | משלוח ידם. שישלחו בהם ישראל ידיהם לכל אשר ירצו: | משמעתם. שיהיו נשמעים לכל אשר יצוו אותם, וזכר אלה המקומות לפי שהם קרובים לארץ ישראל אבל גם כל האומות יהיו תחת ידי ישראל: 11:15: והחרים. ענין כריתה כי כל לשון חרם כריתה והשחתה, וכן והחרים ענין כריתה וגזרה, ובא בענין הזה בים שאמר לגוזר ים סוף לגזרים: | את לשון ים מצרים. הוא נהר מצרים הנקרא שיחור, ויבא ברצון האל שיעור דרך שיעברו בו גאולים: | והניף ידו על הנהר. הנהר הזה הוא נהר פרת, וכן תרגם יונתן, ופירוש והניף ידו שינהג רוח חזק שייבשהו כמו שעשה בים סוף ביציאת מצרים כמו שאמר והיתה מסלה לשאר עמו וגו’: | בעים רוחו. בחוזק רוחו שיוליך הנהר ויבשהו, ומלת בעים תתפרש לפי הענין ואין לה חבר במקרא, ורבי אחי רבי משה פירש עים מן לעי השדה שפירושו גל, ופירש בעים כמו בגלים כלומר בגלי הים, והנהר יניף ידו ורוחו להשקיטם וליבשם: | והכהו לשבעה נחלים, יכה הקדוש ברוך הוא נהר פרת וינהגהו ברוח עזה עד שישוב לשבעה נחלים ויהיה דרך בין נחל לנחל: | והדריך. העוברים אותם הדרכים בנעלים שתהיה הדרך חרבה כאלו לא היה שם מים ויעברו בהם בנעליהם ברגליהם, והדריך פעל יוצא והאל הוא המדריך והעובר הוא הדורך, ומה שאמר לשבעה אפשר שיהיו שבעה דרכים ולא יותר ואפשר ג”כ שיהיה שבעה ענין רבוי כלומר לדרכים רבים כי כן הוא דרך הלשון, כמו שבע כחטאותיכם, שבע יפול צדיק וקם: 11:16: והיתה. בזה הנהר תהיה מסלה לשאר עמו כלומר שתהיה דרך סלולה כאלו זמן רב היתה דרך, ומה שאמר לשאר פירשנוהו, ומה שאמר מאשור, כי אותם שהם באשור הוא דרך ישרה לעבור בנהר פרת של ארץ ישראל: | וכאשר היתה. פירוש כאשר היתה מסלה בים סוף כן תהיה מסלה בנהר פרת: 12:1: ואמרת, כי אנפת בי. פירוש לפי שאנפת בי והגליתני ועתה שב אפך ונחמתני, לפיכך צריך אני להודות לך ששב אפך ממני ולא הנחתני בגלות כמו שהייתי חייב לפי עונותי: 12:2: הנה אל ישועתי. כי עזי, העין בקמץ חטף: | וזמרת. כמו וזמרתי, והראיה כי הרי”ש קמוצה ואלו היה סמוך היה פתח, וכן אשר נתנך היום ביד כמו בידי: 12:3: ושאבתם מים בששון. דרך משל כמו השואב מים מן המעיין שלא יפסקו מימיו כי בכל עת ימצא בו לשאוב כי הוא מקור תמידי כן לא תפסוק מהם הברכה והישועה ויהיו בששון כל ימיהם, ויונתן תרגם הפסוק במשל למוד החכמה כי החכמה נמשלת למים, והמלמדים הם כמו המעיין והתלמידים הם השואבים וכתרגם יונתן ותקבלון אולפן חדת ואמר חדת לפי שאותו הלמוד יהיה חדש וכן ילמדו אז דעת את ה’ מה שלא למד אדם עד אותו היום כמו שאמר כמים לים מכסים: 12:4: ואמרתם. תאמרו זה אל זה דרך זרוז: | קראו בשמו. קראו לעמים בשמו, כמו ויקרא שם אברם בשם ה’, וזהו טעם הודיעו הזכירו או פי’ קראו בשמו כשתתפללו לו, וכן ואני אקרא בשם אלהי, וכתרגם יונתן צלו בשמיה: 12:5: זמרו ה’ כי גאות עשה. כמו שאמר על ים סוף כי גאה גאה וזאת הגאות תהיה מודעת בכל הארץ שיוציא עם דל מבין עמים הרבים והעצומים, ומגפת גוג ומגוג גם כן תהיה מודעת בכל הארץ, ועל כל זה ראוי לכם לזמר לה’: 12:6: צהלי. הרימי קולך בשירה ובשבח האל כי קדוש ישראל היה גדול בקרבך, כלומר גדול שמו בקרבך בנפלאות שעשה כמו שאמר בנבואת גוג ומגוג ביחזקאל והתגדלתי והתקדשתי וגו’:
פירוש מלבי”ם
10:1: הוי, שם הקריאה (שני פסוקים האלה נסמכים על פסוק ג’, הוי החוקקים וכו’ להטות מדין דלים וכו’, אשאלכם, ומה תעשו ליום פקודה? | החקקים, השופטים הניחו נימוסים של און, וההמון מכתבים של עמל כתבו: 10:2: להטות, (המאמרים מגבילים החקקים חקקי און להטות מדין דלים, ומכתבים עמל כתבו להיות אלמנות שללם) , ר”ל הנימוסים האלה של און הניחו למען יוכלו להטות ע”י את הדלים מן דינם, והמכתבים של עמל כתבו שהם שטרות מזוייפים שעשו להם, שעי”כ יהיו אלמנות שללם, עשו להם שטרי חוב על בעל ואבי האלמנה והיתום, שעי”כ לוקחים את כל אשר להם ואת היתומים לוקחים לעבדים: 10:3: ומה, אתם המרשיעים כ”כ מה תעשו ליום פקודה, הוא היום המיועד מאת ה’ לפקוד על עונכם, ולא זאת לבד אלא ולשואה ממרחק תבא, כי היום הזה יש בו שני ריעתות, א. שתהיה בו שואה שהיא צרה פתאומית שלא תדעוה תחלה לבקש הצלה ממנה, ב. שתבא ממקום רחוק, עד שלא תרגישו מהות הצרה וענינה כלל על מי תנוסו: 10:4: בלתי כרע, המאמרים מגבילים על מי תנוסו לעזרה בלתי כרע תחת אסיר ואנה תעזבו כבודכם (בלתי כרע) תחת הרוגים יפלו, ר”ל כי ביום הרג רב, יש מבקש הצלת נפשו, וימסור א”ע ליד האויב למען יניחו בחיים, ויש מבקש הצלת כבודו, ואינו רוצה ליפול ביד אויב כאחד הריקים ובוחר יותר מות מחיים, כן אתם אם תבקשו עזרה והצלת נפשכם, אל מי תנוסו לעזרה, אין לכם שום עזר בלתי אם לכרוע תחת אסירים וליפול ביד האויב ואם תבקשו הצלת כבודכם, אנה תעזבו כבודכם, ע”ז אין שום עצה, (בלתי אם לכרוע תחת ההרוגים אשר יפולו, כי בזה תעזבו כבודכם לזכר עולם בשדה המערכה, כגבור שחרף למות נפשו ויעזב כבודו לזכר בין החיים, (מעתה יתחיל לנבאות על אשור המרעיש ממלכות כי גם עליו תעבור כוס, ונפל בחרב לא איש ע”י זכות חזקיהו): 10:5: הוי אשור, (מאמר זה נמשך על פסוק זיי”ן, הוי אשור שבט אפי, והוא לא כן ידמה) הוי שם הקריאה, קורא לאמר הלא אשור הוא רק שבט אפי, הוא אין לו ממשלה מעצמו, רק אפי נתן בידו שבט המושל שע”י שחרה אפי על העמים נתתי בידו שבט להחריבם ומטה, מוסיף לאמר, שגם השבט והממשלה שלו אינה בלתי מוגבלת, רק המטה אשר הוא בידו הוא זעמי וקללתי, לא יוכל להכות רק ע”י קללתי, ועם אשר לא זעמתי ולא קללתי אותו אין לו רשות עליו עתה מבאר דבריו, (נגד הוי אשור שבט אפי אומר) 10:6: בגוי חנף אשלחנו, מה שנתתי בידו שבט המושל הוא למען אשלחנו בגוי חנף אלו ישראל, (ונגד ומטה הוא בידם זעמי אומר), ועל עם עברתי אצונו, שאין לו ממשלה להכות את כל הגוי כצדיק כרשע, כי צויתיו ומניתיו רק על עם עברתי, הוא השבט שקללתי וזעמתי עליהם שהוא שבט אפרים לא על שבט יהודה שהיו צדיקים וגם על השבט שחטאו אין לו רשות להשמידם, רק לשלל שלל את ממונם, אבל אל גופותם לא נתתי לו רשות רק לשומו מרמס כחמר חוצות, שירמסוהו כחומר הראוי לבנין שרומסים אותו כדי לתקנו לעשות ממנו לבנים או כלי חרס כן ירמסם כדי לתקנם ולהחזירם בתשובה לא לכלותם ולאבדם: 10:7: והוא פה נשוא המאמר, ר”ל אבל הוא אשור לא כן ידמה, שהוא רק שבט אפי, והמאמרים מגבילים, נגד מ”ש, אשור שבט אפי, בגוי חנף אשלחנו, אמר והוא לא כן ידמה שאינו מדמה דמיונו כשבט ביד מרימיו, כי הוא מדמה שכחו מעצמו לא מאת ה’ ונגד מ”ש ומטה הוא בידם זעמי, על עם עברתי אצונו לשלל שלל, אומר ולבבו לא כן יחשב, הוא לא יחשוב כן במחשבתו שתכלית הליכתו לתקן את העם ולהחזירם בתשובה לא לכלותם כי להשמיד בלבבו, שנגד מה שה’ הגביל בשליחותו שלשה תנאים א. שלא ילך ע”מ להשמיד רק ע”מ לתקן ולהחזיר החוטאים בתשובה כמ”ש ולשומו מרמס כחומר חוצות. ב. שישלוט רק על ממונם לא על נפשותיהם, כמ”ש לשלול שלל. ג. שלא יריע רק לחוטאים לא להצדיקים כמ”ש ועל עם עברתי אצונו. אבל הוא לא כן יחשוב, כי א. להשמיד בלבבו, לא לתקנם בתשובה רק להשמידם מן דתם ואלהיהם ב. להכרית גוים, לא לשלול נכסיהם לבד רק להכרית הגוים בעצמם ג. גוים לא מעט, שלא יחשוב שנשלח רק על עם עברתי, כי בלבבו להכרית גוים רבים וגדולים לא להכרית מעט, כי בעיניו שוה כצדיק כרשע: 10:8: כי יאמר, (זה מגביל נגד והוא לא כן ידמה) , מבאר הטעם מדוע לא ידמה א”ע שהוא רק כשבט ביד ה’ ושממשלתו אינה מכחו, כי הוא יאמר איך אפשר זה, הלא כחי רב כ”כ עד ששרי יחדו מלכים, כ”א משרי יש לו צבא רב וממשלה כמלך, וכחי מצד עצמי וריבוי מחנותי: 10:9: הלא, (זה מגביל נגד ולבבו לא כן יחשב) מבאר הטעם מדוע אינו מאמין שהמטה שבידו הוא רק זעם ה’ וקללתו, וכי לא ניתן לו רשות רק על העם שחטאו ושזעם ה’ עליהם, כי הוא מוכיח בראיות להפך, הוא אומר, הלא כמו שכבשתי את עיר כרכמיש כן כבשתי את עיר כלנה, וכן כבשתי את ארפד וחמת וכן את דמשק ושמרון, ואיך אפשר שלא נמצא בתוכם עיר אחת שלא חטאה לפני ה’, ומ”מ לא עצר ה’ בפני מלהחריבה, וכן גם אם תאמר שכולם חטאו, הלא בהכרח לא השוו כולם באיכות וכמות חטאתיהם ומ”מ השוו כולם באיכות וכמות חורבנם כמ”ש הלא ככרכמיש וכו’, ומזה ראי’ שלא החטא גרם חורבן האומה רק בחירתי החפשית ורצוני: 10:10: כאשר, מוסיף לאמר, ומעתה אני דן ק”ו שאוכל לכבוש את ירושלים, כי אחר שמצאה ידי לממלכות האליל, ר”ל שהממלכות האלה אשר כבשתי היו מתמידים בעבודת אליליהם כ”כ עד שהקדישו את ממלכותיהם לאליליהם, ונקראו על שמם ממלכת אליל פלוני, ובודאי היה ראוי שהאליל יריב ריבם ויעזרם. | ופסיליהם, של הממלכות האלה היו יותר מפסילי ירושלים ושמרון, וא”כ אם כבשתי הממלכות האלה, שהתמידו וגם הרבו בעבודת האלילים כ”ש שאכבוש את ירושלים: 10:11: הלא, ואם תאמר כי אלהי ישראל כחו גדול מכל אלהי העמים ההם ויוכל להציל את ירושלים מידי הלא כאשר עשיתי לשמרון ולאליליה, שגם הם מעם ישראל והאל לא הצילם כן אעשה לירושלים, לכן: 10:12: והיה כי יבצע ה’, את כל מעשהו, עת יגמור ה’ כל אשר בדעתו לעשות ע”י מלך אשור להעניש כל המורדים בו, ומתי יגמור מעשהו? מתי יאמר לצרת העמים די? | בהר ציון ובירושלים, עת יבא סנחריב לכבוש את הר ציון שאז יהיה גמר הזעם, אז אפקד על פרי גדל לבב מלך אשור, יעניש אותו על המעשים שצמחו ופרו ע”י גודל לבבו, שהוא מה שנזכר עד הנה שהחריב גוים עצומים ע”י גודל לבבו, וה’ לא צוהו רק לשלול שלל, (וזה נגד ולבבו לא כן יחשוב), וחוץ מזה יביא פקודה גם על תפארת רום עיניו, על שהיה מתפאר ברום עיניו וגאותו ולא רצה להכיר שהוא רק כשבט ביד ה’ המרימו, והעיז פניו ליחס הכח אל עצמו, (וזה נגד והוא לא כן ידמה): 10:13: כי אמר, הנה למלחמה צריך שני דברים, א. כח וגבורה ב. עצה ותחבולה בתכסיסי מלחמה, כמ”ש עצה וגבורה למלחמה ומלך אשור התפאר כי הוא מצא שני הענינים האלה ביתר שאת עד שאין צריך לעזר מה’. נגד הגבורה אמר בכח ידי עשיתי, לא הייתי צריך לכח זולתי ועזר אלוהי רק כח ידי, ונגד החכמה אמר בחכמתי עשיתי כי נבנותי מעצמי, ולא הייתי צריך לעצת ה’ (עתה מתחיל לבאר שני ענינים אלה, תחלה מבאר אופני החכמה ותחבולותיו). | ואסיר גבולות עמים, לא נהגתי כמו המלכים לפני, שכבשו ארצות ולא הורישו יושבי הארץ מגבולם רק הכניעום למס עובד, וגבולות עם ועם נשארו כמקדם, ועת מצאה ידם מרדו ופרקו עול, אבל אני הסרתי הגבולות, כי הגליתים מארצם והושבתי שם עמים אחרים, ולא זאת לבד כי גם ועתודותיהם שושתי, שלקחתי מהם גם הזכות שיוכלו לטעון על ארצם בעתיד, לאמר הארץ הזאת שלנו היתה, כי התחכם להחליף את יושבי הארצות באופן שהתבלבלו הגבולות ונתערבו עד שלא ימצא להם זכות בעתיד, ולא לבד שהגליתי עמים שישבו בארצם מימים לא כביר ולא החזיקו כ”כ בארצם, כי גם אוריד כביר יושבים, גם היושבים בארץ מזמן כביר הורדתים והגליתים, ובזה באר החכמה והעצה שלו שישארו העמים תחת ממשלתו למס עובד (עתה יתחיל לבאר הכח והגבורה שלו): 10:14: ותמצא, הנה מלך עריץ אשר יכבוש ממלכות, לא יתחזק עליהם לבוז אוצרותיהם עד אחר מלחמות רבות ובתוך כך נתדלדלה המדינה ויטמינו האוצרות, עד שימצא מדינה דלה וריקנה, אבל אנכי ידי מצאה והשיגה, לחיל העמים ועשרם כמו שמוצא קן, שהעוף יושב עליו והאם רובצת על האפרוחים, כן כבשתי אותם פתאום בעת שהיו שלוים ושקטים, יושבים על חילם ועשרם כצפור על קנו, ומ”מ הגם שאם יבא איש אל הקן לקחת את גוזליו הלא תלחם עמו האם בכנפיה ובפיה ולא תניחהו לקחת, אבל אנכי כאסוף ביצים עזובות (חיל) | כל הארץ אני אספתי, אסיפת חיל כל הארץ היה אצלי בקל כמי שאוסף ביצים עזובות של הפקר שאין האם בקנה, ואין מי שיעמוד נגדו, כן לא היה נדד כנף, כדרך העוף שלוחם בכנפיו תחלה נגד הבא לקחת את אפרוחיו, ואף לא היה פצה פה לנשוך, כמו שיעשה העוף שנמרטו כנפיו, ואף לא היה מצפצף להרים קול עכ”פ ר”ל הגם שבאתי על חיל עם ומדינה שהיו כולם שלוים וגבורים ויושבים בחוזק מ”מ לא היה מוחה בידי ולקחתי את חילם באפס יד ובלא מלחמה, וזה מורה על רוב גבורתו: 10:15: היתפאר, משיב לו לאמר, מה תתפאר בכחך זה היתפאר הגרזן על החצב בו, לאמר כי בכח עצמו חצב העץ, וכן אתה הלא ה’ הרימך ונתן לך כח, מוסיף לאמר אם יתגדל המשור, כי הגרזן יוכל להתפאר עכ”פ במה שעקר החציבה שנעשה ע”י הורדת הגרזן על העץ נעשה מעצמו, והגם שהתחלת הפעולה שהיא ההרמה מיוחס אל האדם, מ”מ הגמר ייוחס אל הגרזן עצמו, וכן תאמר במשל שהגם שה’ הרים אותך ונתן לך ממשלה על העמים, מ”מ גמר הפעולה מה שכבשת ארצות וגרשת עמים רבים זה יתיחס אל כחך בעצמך, אבל האם יתגדל המשור על מניפו, המשור המנסר בארזים, גם גמר הפעולה נעשה בכח האדם שמוליכו ומביאו בכחו ומנסר בו, וכן גם גמר הפעולה והכיבוש הכל היה רק בכח ה’, (וזה נגד מ”ש ומטה הוא בידם זעמו) כהניף, ר”ל וק”ו הוא שלא יצוייר שהגרזן והמשור עוד יתפארו לאמר שלא לבד שהם עשו הכל בכחם, עוד הם הרימו יד מרימם, כאילו יתפאר השבט לאמר שהרים את עצמו ואת יד מרימיו, כי כן הסכלת אתה להתפאר שלא לבד שהכל עשית בכחך, עוד אתה מרים את מרימך, שאתה תכריח כח ה’ וגבורה העליונה כפי רצונך, וכי תכבוש את ישראל ותתגבר על אל מעוזם כהרים, ויותר מזה אם יתרומם המטה לאמר שאינו עץ, רק יש בו נפש חיונית מתנענעת מעצמה, כי כן הוספת סרה להתרומם שאינך בן אדם כלל כי תאמר אל אנכי ולא איש ואדמה לעליון (בזה הגדיל סכלותו בארבעה דברים, א שכפר שכל כחו ופעולתו היא פעולת ה’, ב שכפר גם בזאת שעכ”פ הממשלה וראשית אונו מה’ ניתן לו, (וזה נגד שני הענינים שאמר אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי), ג. שחשב כי עוד יתגבר גם על אל אלים, ד. שנתטפש כ”כ עד ששכח שהוא בן אדם ויאמר אדמה לעליון): 10:16: לכן, הנה תפארת הממלכה תלויה בשני דברים, א. בכחה הפנימי היינו גבורת הגבורים ואבירת לב ההמון, ב. בכבודה החיצון, ריבוי העם וכבוד עשרו, והמליץ צייר הממלכה כאיש פרטי, שתפארתו תלוי ג”כ בשני דברים, א. כחו הפנימי שיהיה איש שמן וגבור ובריא, ב. כבודו החיצון, עשרו ורוב בניו והמשיל מפלת מחנה סנחריב כי נהרס תחלה כחם הפנימי, ונאבד גבורתם ואבירת לבבם מפחד ה’, והמשיל זה כאיש גבור שמן שחלה חולי הרזון (אבצעהרונג), ועל זה אמר לכן ישלח ה’ במשמניו רזון, והמשיל כי ביטול כחם הפנימי בא להם מצד עצמם לא מסבה חיצונית כחולי הרזון שבא ע”י חלישות האוצטומכא וכח העיכול, ב. שאח”כ בטל גם כבודם החיצוני ע”י סבה חיצונית כאיש שבאה שריפת אש ואכלה כל כבודו ורכושו, ועז”א ותחת כבודו יקד יקד כיקוד אש, וזה מליצה על אש בשמים שאכלה את מחנהו, וכן נראה מדברי חכמינו ז”ל שתחלה נפל עליהם פחד ה’ והרגו זה את זה ואח”כ נשרפו ע”י אש מן השמים, וכן נראה לקמן פסוק כ”ו: 10:17: והיה אור ישראל, הנה ישועת עם ה’ מצרותם תלוי בשני דברים, א. בזמן, כי לכל צרה יש זמן מוגבל, ובכלות זמנה תסור בהכרח כמו שתסור הלילה בהאיר השחר, ב. בהטבת מעשים, שאחר שהעונש י”ל סבה והוא החטא, אם יסירו הסבה וייטיבו מעשיהם יסור המסובב בהכרח, ויושעו גם קודם הזמן (כמ”ש זכו אחישנה לא זכו בעתה) ומבואר כי אם יושעו ע”י מעשיהם תהיה התשועה יותר שלמה ומופלגת משאם יושעו ע”י הזמן. עפ”ז אמר כי פה במפלת סנחריב נתקבצו שני הענינים, א. מצד הזמן, שכבר הגיע עת תשועה וסוף הלילה, (כמ”ש בפסוק והיה כי יבצע ה’ את מעשהו), ועז”א והיה אור ישראל, הוא אור הבוקר שהגיע זמנו להאיר לישראל את הלילה, היה לאש אל סנחריב לשרפו, (והמליצה כי האור פועל שני דברים מאיר ושורף, ואמר האור עצמו שיאיר לישראל בכח שבו יאיר, ישרוף מחנה סנחריב בכח שבו ישרף), ב. מצד טהרת המעשים וקדושתם, ועז”א וקדושו של ישראל יהיה ללהבה שהיא גדולה יותר מאש, כי היא לוהטת גם נראית למרחוק, כן ע”י זכיות ישראל גדלה התבערה במחנה אשור, גם נודע הנס למרחוק ובערה, ע”י האש ואכלה, ע”י הלהבה שיתו ושמירו, הקוצים שלו וזה משל על מחנהו (ובמה שנקרא ה’ אור ישראל וקדוש ישראל עפ”י מעשיהם עי’ למעלה א’ ד’, ה’ ט”ז): 10:18: וכבוד יערו וכרמלו, הם שריו ויועציו וגבוריו, כי היער חזק מן הכרמל והוא ציור הגבורים, אבל הכרמל חשוב מן היער והוא משל השרים והיועצים מנפש ועד בשר, תפס משל יער הנשרף שלפעמים לא ישרף המצבת, רק יחרו מני אש עד שיעדר כח הצומח, וזה במשל שנשרף הנפש הצומחת לא הגוף, ובנמשל שתתפרד המחנה עד שיעדר ממנה רוח החיים שהיא המלוכה וההנהגה, אבל הגוף שהם האישים הפרטים של המחנה ישארו קיימים, אומר כי מנפש ועד בשר יכלה, שיכלו כולם והיה כמסס נסס, גם הנוסס הוא סנחריב הנושא נס לעמים למלחמה, גם הוא יהיה בסוף כמסוס ודבר הנימס: 10:19: ושאר עץ יערו, מעט הנשאר מן המחנה יהיו מתי מספר, והמספר יהיה קטן כ”כ עד שנער קטן יוכל לכתוב את שמותם: 10:20: והיה ביום ההוא, שיראו כח ה’ ועזוזו לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב, (עיין ביאור המלות) להשען על מכהו, לא יבקשו עוד עזר מאשור או מאומה אחרת, שלא די שלא עזר לו עוד הכה אותו (כמ”ש במ”ב ט”ז), (וימליץ כי המטה משמש שני דברים להכאה ולמשענת, והם בהסמכם על האומה להשען עליה נהפכו למקל חובלים) רק ונשען על ה’, כי הוא יהיה להם משענת, אחר שישענו עליו באמת לא ברמיה, ואף שעתה בית יעקב שהם בית אפרים ועשרת השבטים עע”ג הם, מ”מ: 10:21: שאר ישוב, הנשארים מהם פליטי חרב ישובו אל ה’, ובל תחשוב כי רק מקצת מהנשארים ישובו, לא כן, רק כל שאר יעקב כולם ישובו אל אל גבור מצד שיראו גבורת ה’ ועזוזו: 10:22: כי אם יהיה, סדר הכתוב, ישראל! עמך כחול הים! כי אם יהיה שאר ישוב בו, צדקה שוטף כליון חרוץ, ובאורו, אתה ישראל עמך אשר עתה הוא רב ועצום כחול הים, גם אם יהיה אחר גלות מלך אשור רק שאר ישוב בו, הגם שהשארית שישארו ושישובו מן העם הגדול הזה יהיה רק שאר מעט מזער, מ”מ יגדל זכותם כ”כ עד שהצדקה וצדקת מעשיהם ישטוף את הכליון החרוץ והנגזר והנחתך לבא עליהם וה’ ירחם על עמו: 10:23: כי כלה ונחרצה, ר”ל והגם שה’ גזר כליון, וגם הגזרה נחרצה ונגמר דינה עד שבהכרח שתבא הגזרה אחר שהוא לאחר גמר דין, מ”מ ה’ יתן אדם תחתם ותהיה הכלה בעכו”ם מנאצי ה’, וז”ש הכלה אשר נחרצה ה’ עושה, וגומר אותה בקרב כל הארץ, ועם אלהים ינצלו וירוחמו: 10:24: לכן אל תירא עמי, הגם ששאר אומות ייראו מאשור אתה עמי אל תירא, והגם שגם עשרת השבטים ייראו מאשור עכ”פ אתה עמי ישב ציון אל תירא מאשור, כי לא יוכל לך, כי רק בשבט יככה, שהכאת השבט אינה מסוכנת, ולא יככה במטה שהכאתו מסוכנת כי מטהו רק ישא עליך, ויפחידך בו בעת שילך בדרך מצרים, להלחם שם עם תרהקה מלך כוש ועם מצרים אז יפחידך במטהו ע”י רבשקה [לקמן ל”ז], אבל לא יוכל להכותך בו בפועל, כי במהרה יפול וישבר: 10:25: כי עוד מעט מזער, בימים לא כבירים וכלה זעם, הזעם שהוא קללתי אשר היא היתה המטה בידו להכות עמים, כמ”ש ומטה הוא בידם זעמי, יכלה, כי לא אזעום עוד, וא”כ לא יהיה בידו מטה להכות, ואפי אבל האף שלי לא יכלה עדיין, אך לא יהיה האף על בני תבל, רק על תבליתם ותועבתם של בני אשור: 10:26: ועורר, ה’ יעורר על אשור שוט כמו שהכה את מדין בצור עורב, שמחנה מדין הרגו זה את זה ע”י פחד ה’ שנפל עליהם, ושרים שלהם שברחו נהרגו אח”כ [כמ”ש שופטים ז’], וכן נפל פחד ה’ על מחנה אשור והרגו זא”ז, והמלך שברח בניו הכוהו בחרב ומטהו, ואח”כ יעורר ה’ עליו את מטהו שבו הכה את מצרים על הים, שזה היה כולה ע”י ה’ לבד, וכן הרג בם מלאך ה’ אח”כ ושרף אותם, (וזה מסכים עמ”ש למעלה פסוק ט”ז) | ונשאו בדרך מצרים, הוא דיבור מליציי, כאילו בעת ילך מלך אשור בדרך מצרים, בחזירתו מן תרהקה מלך כוש על ירושלים, (כמו שהביא רש”י לקמן ל”ז ל”ו מסדר עולם), ועבר אז דרך ים סוף, נשא מן הים סוף את המטה הזה, שהוא המטה של ה’ על הים, והביאו אתו עד לא”י ושם נלקה בו מה’ והנמלץ כי מאז שב ממצרים וישם פניו על ירושלים מאז היה מוכן שילקה ע”י מלאך ה’ כמו שלקו המצרים: 10:27: והיה, יסור סבלו, שלא תצטרך לתת לו מס וגם יסיר עולו שלא תהיה כפוף תחתיו וחבל עול מפני שמן תפס המשל, עת צואר השור עב ושמן, והעול צר מלהקיף את הצואר, אז שוברים העול ומשחיתים אותו מפני שמן בל ישחית הצואר, כן זכות חזקיה גדולה מאד, ועולו של אשור קטן מהכיל ולעצור כח נגד זכות הזה, ובהכרח ישבר העול מפניו ולא יקום נגדו: 10:28: בא על עית, מצייר איך מצד אחד בא מלך אשור בכח גדול וכל הארץ נמוגה מפניו, ובצד אחר מצייר איך ירושלים והר ציון צוחקים ומלעיגים על כחו הרב, ויודעים כי שם יעמוד יפול ולא יקום אומר, בראשית בואו כבש עיר עית, ומשם עבר במגרון ואיש לא לחם נגדו, ובמכמש הניח כליו להקל משאו: 10:29: עברו, משם עבר מעבר מכמש ולן בגבע אשר בשן סלע מכמש מהעבר מזה, ואז נודע בואו לכל יושבי הארץ הקרובים והרחוקים, עד שהרמה חרדה, וגם גבעת שאול נסה לברוח: 10:30: בת גלים, מצוה לה שתצהל בקול עד שתקשיב ליש וגם עיר ענתות העניה, להודיע לערים האלה לאמר, כי כבר: 10:31: נדדה מדמנה, וגם יושבי הגבים העיזו ואספו את כל רכושם למקום בטוח מן האויב: 10:32: עוד היום, לעומת הציור הזה שמצייר איך כל הערים סביב ירושלים חרדו והתפלצו מפני האויב, מצייר איך הר ציון מצחק על כל זאת, והר ציון וירושלים ינפף ומרמז בידו אל הערים הבורחות לאמר למה תברחו, למה תיראו, הלא עוד היום בנב לעמוד, עוד היום יוכרח לעמוד בנוב ולא ילך משם והלאה, כי בנוב סמוך לירושלים שם נפל שדוד ואיך תהיה מפלתו.? מספר. 10:33: הנה האדון, אשר כל הצבאות בידו והוא ינוסס נס למעלה מן הטבע להכרית היער הגדול הזה של מחנה סנחריב, מסעף, הנה הכורת עצים מן היער לצרכו יכרות תחלה סבכי היער הבלתי חשובים כ”כ והעצים הבלתי גבוהים אבל פה שיכרות להשחית יהיה הדבר בהפך, תחלה יסעף פארה, הענפים הנותנים פאר אל האילן, ולא שיגזוז אותם במספרים להשוותם לנוי כמו שנוהגים, רק במערצה להשחית, אח”כ רמי הקומה הם האילנות שהם רמים על יתר עצי היער יגדע, אח”כ גם הגבוהים ישפלו, תכלול הכריתה כל עץ גבוה, עד שלא ישאר רק סבכים שפלים וקטנים, ואח”כ 10:34: ונקף, יקיף בברזל כל סבכי היער וכל ענפיו וגזעיו, עד שכל הלבנון בכללו בברזל אדיר יפלו, והנמשל על נפילת מחנהו ע”י מלאך ה’ שיפלו תחלה שריו וגבוריו ואח”כ כלל מחנהו: 11:1: ויצא, (המליצה נקשרת עם הענין שלמעלה היער הגדול של מחנה סנחריב יקצץ), אמנם חוטר אחד יצא מגזע ישי הוא יהיה ליער גדול, כמ”ש (לקמן כ”ז) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ולפ”ז מבואר מסדר הכתובים שנבואה זאת היא על חזקיה, אך היעודים המובטחים בה לא נתקיימו אז.? ולכן האמת עד לעצמו, כי היא נבואה עתידה על אחרית הימים, ורש”י רצה לתקן המשך המקראות במה שפי’ כי עקר נבואה זאת נאמרה על עשרת השבטים שגלו בימי חזקיה, והם לא שבו אז ונשארו בחלח וחבור עד עת קץ, לכן אחר שהזכיר מפלת סנחריב אומר ואם תשאל ומה יהיה עם האובדים והנדחים האלה.? משיב עוד חזון למועד בעתיד כי יצא חוטר מגזע ישי, עכ”ד. ועם ההשקפה הנכונה מצאנו בדברים האלה שורש חזק, והוא, כי תיכף מעת הגלות הראשונה הכללית שהיתה בימי סנחריב מעת ההיא התחילה זמן הגאולה, רצוני, שמעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות כי יבא גואל כללי שיקבץ הנדחים האלה מארבע כנפות הארץ כי הגאולה שהיתה בינתים מגלות בבל לא היתה רק לשבט יהודה לא כללית, ואחר שהגאולה הכללית יש לה שני זמנים, כמ”ש זכו אחישנה לא זכו בעתה, שהיא א. הזמן הקצוב אשר לא יעבור מן הוא והלאה, ב. לפני הזמן ההוא אם יזכו ע”י מעשים טובים (כנ”ל י’ י”ז), הנה אפשריות הגאולה עפ”י זכות המעשים והתשובה התחילה תיכף מימי חזקיהו. ועל הכונה הזאת אמרו בפרק חלק שבקש ה’ לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג רק שגרם איזה חטא ע”ש, כונתם שאם היו זוכים היה חזקיהו עצמו הגואל הכללי, וכל היעודים העתידים היו מתקיימים בימיו, ואחר שלא זכו אז, הדבר תלוי ועומד על אפשריותו עד בוא זמן המוגבל שאז יגאלו בהכרח. ולכן סמך נבואה זו של ויצא חוטר מגזע ישי אל מפלת סנחריב, כי אם היו זכאים היתה מתקיימת הנבואה אז, אולם התנאים האלה שדברנו באר החוזה עצמו בכפל לשונו, ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה. כי יש הבדל בין גזע ובין שורש, השורש הוא תחת הארץ, והגזע הוא העץ הבולט מן הארץ סמוך לשורשו. ויש הבדל בין חוטר ובין נצר, כי האילן הנקצץ וגזעו עדן קיים, וישוב להצמיח מגזעו אז הגזע עצמו יגבה לאט לאט ויגדל, גידול זה נקרא חוטר כי הבד היוצא מן הגזע הוא עב וחזק, אבל אם גם הגזע נקצץ, רק השורש נשאר בארץ וישוב לצמוח משרשו, אז הגידול הזה לא יתיחס עוד אל העץ הראשון רק כנטיעה חדשה, והיונק הזה העולה מן השורש הוא רך וחלוש ונקרא נצר, וז”ש או כי יצא חוטר מגזע ישי, והוא אם יזכו ותהיה הגאולה הכללית תיכף בימי חזקיהו, שאז היה עדן מלכות ב”ד קיימת, והוא במליצה שגזע ישי עדן קיים, ויחוס המשיח אל מלכות ב”ד הוא כיחוס החוטר אל הגזע, שהוא גוף האילן הקודם המתחדש בכח והדר, או כי ונצר משרשיו יפרה, שהוא אם לא יזכו להגאל עתה, ויעברו עדן ועדנים עד שגם הגזע יתבטל, שהוא שתופסק מלכות ב”ד מכל וכל, ברם עקר שרשוהי בארעא שבוקו, ולא ישאר רק השורש הטמון בארץ בלתי מתראה, מ”מ בהגיע הזמן אז יפרה נצר מן השרש, שזה מתיחס להפראה חדשה ע”י נצר רך ויונק, שאין לו שום יחוס עם האילן הקודם וסדר הכתוב או ויצא חוטר תיכף, או עכ”פ ונצר משרשיו יפרה: 11:2: ונחה עליו, השלמות יהיה בג’ דברים, א. השלמיות התלוים מצד שי”ל נפש משכלת, שהם כח החכמה והבינה, החכמה היא המקובלת לו מרבותיו, והבינה היא הוצאת דבר מדבר ע”י היקשים, ועז”א ונחה עליו רוח חכמה ובינה, ב. השלמיות התלוים מצד שהוא אדם, וזה יהיה בעצה וגבורה, שהעצה כולל שלמות כח המדמה עד שישקיף במשכיות כל דבר השערה נכונה, כמ”ש המורה, והגבורה בא מפאת שלמות כח המתעורר, עז”א רוח עצה וגבורה, ג. השלמיות התלוים מצד שי”ל נפש קדושה אצולה ממרום שמעלתה גבוהה מנפש המשכלת, ושלמות הנפש הזאת תלוי במה שיהיה לו דעת ה’ היינו לידע דעות אמתיות באמתת ה’ השגחתו ודרכיו שזה מדרגת הנביאים שהשיגו אמתיות אלו בנבואה. ושיהיה לו רוח של יראת ה’, כי הדעת בלא היראה אינה כלום, וכן יראה בלא דעת אינו יודע ממי הוא יירא עפ”ז אומר כי שלש שלמיות אלה יהיה אצל המשיח בשלמות נשגב עד שלא יהיה טבעי רק יתיחס לרוח ה’ נשגב מן הטבע: 11:3: והריחו, ע”י יראת ה’ ישוב להיות רוחני שיתפשטו מעליו כחותיו הגשמיים, ולא ישמש עם החושים וכחות החומריים כלל, רק יהיה כולו רוח ונפשיי, לכן ולא למראה עיניו ישפוט והנה המשפט הוא בין אדם לחברו להציל עשוק מיד עשקו, ובזה ישפוט השופט לפי מה שיראה בעיניו, מי החייב ומי הזכאי, ולפעמים יטעה בראות עיניו ויוציא משפט מעוקל, אבל המשיח לא ישפוט למראה עיניו, רק ידע האמת מצד רוחניותו. | ולא למשמע אזניו יוכיח התוכחה הוא על מעללים לא טובים שנודעו לו מאת העם ויוכיחם עליהם, ודרך המוכיח שיוכיחם עפ”י מה ששמע מספרים עליהם, כמ”ש לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה’, וגם בזה לפעמים ישמיעו לאזניו הפך האמת, אבל המשיח יוכיח מצד שידע הדברים ברוח קדשו: 11:4: ושפט, דלתות הכתוב הזה מגבילים לדלתות הכתוב הקודם, לא למראה עיניו ישפוט, רק ושפט בצדק דלים, הצדק עצמו הוא יהיה אבן ואנך בידו בו יבחן את המשפט, ואחז בידו הצדק לקו בו ישפוט משפט דלים כי לא יטעה ע”י טענות בעלי דינים לעות צדק. | ולא למשמע אזניו יוכיח, רק והוכיח במישור לענוי ארץ, היושר עצמו הוא יהיה בידו פלס בו יוכיח במוסרו לענוים שיקבלו מוסר, ולא יטה מן הישר ימין ושמאל והכה, מצייר כי אם ימצא ארץ ומדינה שלא תקבל דבריו יכה אותה כולה בשבט פיו וקללתו, ולא יצטרך שבט ורצועה כי פיו יהיה השבט בו יכה ארצות ומדינות, ואת הרשע הפרטי שימרה נגדו, לו לא יצטרך לקללו כלל רק ברוח היוצא רק משפתיו החיצונים ימיתנו, פיו כולל כל הפה, ושפה הוא השפה החיצונית, ודרך המדבר בפיו שאחר שיפסק לדבר יצא עוד רוח קל מן השפה, עפ”ז מצייר כי אחר שיכה ארץ בדברי פיו, ברוח הקל שישאר עוד בשפה שלו אחרי הדיבור ימית רשע יחידי, ולא יצטרך לדבר למענו כלל: 11:5: והיה צדק, מצייר כי הצדק והאמונה לא יהיו אצלו קנין חיצוני רק כאזור הדבוק אל מתנים וחלצים שהוא דבר השייך אל גופו, כן יהיו הצדק והאמונה דבוקים בו דבוק עצמי לא יתפרדו ממנו בשום פעם, כמ”ש כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וכו’ (ירמיהו י״ג:י״א) ודמה את הצדק לאזור מתניו שהוא החגור שעל בגדיו, כן הצדק שהוא בין אדם לחברו יהיה נראה לכל, והאמונה אשר הוא בין אדם למקום דמה להאזור שתחת בגדיו אשר לא יתראה רק להאיש הלובשו לבדו, כי יהיה הנצפן מן אמונתו בלב יותר מן הנגלה ממנו לרבים, כי זה תנאי המאמין השלם שיהיה מצפונו יותר על נגלהו כמ”ש החובה”ל שער העבודה: 11:6: וגר, מוסיף לאמר כי אפילו נמר שהוא עז שבחיות לא יזיק ואפילו עם גדי, שהוא הולד היונק שקל לו להזיקו מ”מ ירבץ עמו ביחד ולא יזיקנו, ולא יהיה חידוש כלל שיתפלאו ע”ז, כי עגל וכפיר ומריא ילכו יחדיו כמו שרגילים עתה שילך השור הגדול ואצלו עגלים קטנים, ילך אז אצל השור העגל עם הכפיר שהוא האריה הקטן, ונער קטן ינהג בם כדבר המורגל: 11:7: ופרה, וא”ת מה יאכלו אז החיות הטורפות, אומר שהדוב ירעה אז באחו ולא יצטרך לטרוף טרף, גם ילדיהם יגדלו יחד כאילו היו מין אחד, ולא לבד הדוב שגם עתה יאכל גם מאכלים אחרים רק אפילו האריה שעתה כל מזונו רק בשר, יאכל תבן כבקר: 11:8: ושעשע, מוסיף לאמר שאף הנחש שהושת איבה בינו ובין האדם לא יזיק, ולא לבד שלא יזיק בכונה, אבל גם על מאורת צפעוני, על אור הארס שבו יטה הגמול את ידו והארס לא יזיקנו כי לא יהיה ארס כלל, רק עצם מבריק ואינו שורף: 11:9: לא ירעו, מוסב על החיות הטורפות שהיה דרכם להרע להנאתם, ולא ישחיתו מוסב על הפתן והצפעוני שהיו רק משחיתים שלא להנאתם כלל כי מלאה, יאמר במליצתו שהכרת ה’ תתפשט כל כך עד שגם החיות הטורפות יכירו כי הגיע עת התיקון, הגם שאין כח השכל אצלם, ומדמה זה למים המכסים חפירת הים שאין מקום מעצור בפני המים שלא יכסו אותו, כן גם חומר הבע”ח הבלתי מוכן להשכלה לא יעצור בפני ידיעת ה’ אשר תתפשט על כל בשר, והיא מליצה על שינוי טבע הבע”ח בדבר ה’: 11:10: שרש ישי, המלך המשיח כמ”ש ונצר משרשיו יפרה אשר עמד לנס עמים, אשר בתחלת התגלותו ישאו כל העמים נס לקבוץ להלחם נגדו במלחמת גוג ומגוג ואז אליו גוים ידרושו, שיכירו כי הוא הגואל האמתי והיתה מנחתו כבוד, שלא תהיה מנוחתו כמנוחת מלך הבלתי חשוב שאין משימים לב להלחם נגדו, כי אדרבה תחלה יתקבצו כולם עליו, והמנוחה שישיג אח”ז תהיה לו לכבוד גדול, כי יד ה’ תעוז לו ותניחהו: 11:11: שנית, כנגד גאולת מצרים, כי אחרי שיכירו אמתת הגואל תהיה קיבוץ גליות: 11:12: ונשא נס, סימן שיקבצו את הגליות כמ”ש והביאו את אחיכם מכל הגוים מנחה לה’ | ואסף, העשרת השבטים שהם אינם מפוזרים רק נדחים ממקומם מהלאה לנהרי כוש, ושם יושבים כולם מקובצים יחד, כמו שבא בקבלת חז”ל, אותם יאסוף ויכנס לארצם ונפצות יהודה שבט יהודה שהפיצו ה’ לארבע רוחות השמים יקבצהו מארבע כנפות הארץ ועיין באור המלות: 11:13: וסרה, בזמן הקודם היה למלכות יהודה שני מנגדים, א. קנאת אפרים שהם לא היו צוררים ליהודה אך מקנאים על דבר המלוכה, ב. צורריהם מן העמים עתה הקנאה לא תהיה עוד, והצוררים יכרתו. | אפרים, תחלה אפרים היה מקנא את יהודה בעת היה כל המלכות ליהודה בחשבו שמגרע ממנו חלק המלוכה המגיע אליו ויהודה היה צר את אפרים על שמרד במלכות דוד, ועתה ידעו כי המלוכה מגיע לבית דוד ולא יקנאו זא”ז, (וחז”ל דרשו על שני המשיחים, ומבואר ג”כ בדברי): 11:14: ועפו, יעופו במהירות אל כתף וצד פלשתים שהוא במערב א”י, וכן יבזו בני קדם במזרח, ואדום ומואב נגבה, ובני עמון צפונה משלוח ידם, עד שם תתפשט רשותם משמעתם, יסורו אל משמעתם: 11:15: והחרים, ליבשו שיעברו בו הנדחים בארץ מצרים, על הנהר, נהר פרת שיעברו בו האובדים בארץ אשור והכהו לשבעה נחלים, נגד השבעה מקומות שחשב בפסוק י”א, חוץ ממצרים והדריך בנעלים, במקום שינעול שם את הנהר במנעולים ויסגיר בעד משיכת מימיו, בשבעה מקומות הנזכר יעשה שם דרך כבושה לרבים: 11:16: והיתה מסלה, לעבור בו הגליות לא”י דרך ימים ונהרות כימי קדם בים ובירדן: 12:1: ואמרת ביום ההוא, בעת הגאולה אודך ה’ כי אנפת בי, פעל אנף מורה על הראות פנים נזעמים בגלוי, וזה ההבדל בינו ובין חמה שהוא נטירת הכעס והאיבה בסתר, ובזה ישבחו את ה’ על שאנף בם וענשם על חטאם, שעי”כ ישוב אפו וסר לגמרי, עד שישוב וינחמם, כמי שהרע לחברו ונתפייס עמו שעוד ינחמהו על הצער שסבל, משא”כ אם לא היה ה’ מעניש רק היה שומר חמה עליהם לא היתה להם תקנה: 12:2: הנה אל ישועתי, בא לבאר מ”ש אבטח ולא אפחד, שיבטחו שלא יבואו עוד בגלות, ושתהיה התשועה תשועת עולם, ונתן שני טעמים א. כי הבוטח על אדם יש לו להתירא פן ימות או יחלש המושיע, אבל אני הלא אל ישועתי, ב. הנעזר יש לו להתירא שלא יתמיד העזר, לא כן הנושע, כי יש הבדל בין עזרה וישועה, שהעזר הוא רק סיוע והנעזר צריך לעשות העקר, אבל בהתשועה לא יפעול הנושע מאומה, כי את הכל יעשה המושיע ובתשועת ה’ אם יהיה זה ע”י מעשה בני אדם וזכותם נקרא עזר, ואז יצוייר שאם אח”כ יריעו מעשיהם יסתיר פניו מהם, אבל אם הוא בחסד ה’ מבלי השקף אם הם ראוים או לא נקרא תשועה, ואז יוכלו לבטוח שלא יסיר חסדו מעמם גם אם לא יהיו ראויים, אחר שלא השקיף עתה על זכותם. ועז”א הלא הוא אל ישועתי, בחסד גמור, וא”כ לא אפחד (גם המאמרים (מגבילים)[מקבילים] ע”י שהוא אל אבטח, בהוה כי לו הכח להושיע, וע”י שהוא ישועתי מצד החסד, לא אפחד בעתיד, כי החסד לא יופר לעולם, אחר שאינו תלוי במעשה בני אדם) כי עזי וזמרת יה, מוסיף טעם אחר שאין לו לפחד לעולם, כי הלא העוז והחוזק שלי הוא בעצמו זמרת ושבח של יה, שע”י שהיה לי למעוז יכירו הכל כחו וגבורתו ואמתת דבר נביאו, וא”כ לא יטוש ה’ את עמו שנית, בעבור שמו הגדול ויהי לי לישועה, מוסיף טעם שלישי שאין לו לפחד על שיעזבם אחר הגאולה אחר שהיה לי לישועה מעולם, וישועה זו הבטיח לי ע”י נביאיו, ודברו לא ישוב ריקם והם הג’ טעמים שבאר העקרים (מאמר ד’) שבהכרח יקים ה’ דברו, א. מצד החסד אשר לא יכלה, ב. מצד כבוד שמו שלא יתחלל, ג. לאמת הבטחתו כמ”ש א. כי לשמך תן כבוד, ב. על חסדך, ג. על אמתך: 12:3: ושאבתם, מוסיף לאמר כי לא לבד שלא תפחדו בל תחלוף הישועה מכם כי גם תשיגו מדי עת ישועות חדשות כאילו נפתחו מעיני הישועה, הנובעים תמיד ומתוספים כל עוד שיוסיפו לשאוב מהם, עד שהשואב מהם שואב בששון, כי יודע שלא יכלה המקור, ולא יכזבו מימיו (גם יש הבדל בין השואב והדולה, הדולה הוא מבארות עמוקים ויש בו טורח והשואב הוא בלי טורח, ובנמשל כי תשיגו ישועות בלי עמל וטורח): 12:4: ואמרתם ביום ההוא הנהגת ה’ את עולמו עפ”י חקי הטבע נקראים בכתבי קדש בשם פעולות או מעשים, אבל הנהגתו הנסיית אשר ישדד את חקי הטבע וינהיג עפ”י חקי מופתים בחיריים נקראים עלילות בכתבי קדש והנה העכו”ם אין מכירים רק ההנהגה הטבעיית, ואמר כי לעתיד הודו לה’ על הטובות שיעשה עמכם בכל רגע, ועי”ז קראו בשמו ופרסמו גדולתו ביחוד ע”י שתודיעו בעמים עלילותיו, שהיא הנהגתו ההשגחיית, ומצורף לזה הזכירו אותם ג”כ כי נשגב שמו שהוא מה שגם הם יודעים מכבר ששמו נשגב גם בעיניהם על ידי שהוא הסבה הראשונה: 12:5: זמרו, אבל עתה זמרו ותנו שבח לה’ ביחוד על כי גאות עשה, ששם גאות הנזכר אצל ה’ מורה על שהתעלה מן ההנהגה הטבעיית אל הנהגה גבוהה ממנה נסיית, ולא כנסים שעשה בימים הקודמים שלא נתפרסמו בכל חלקי הישוב רק לישראל לבד, כי עתה מודעת הנהגה זאת בכל הארץ, שגם העמים יראו נפלאותיו ומופתיו, ומ”מ הגם שהנהגה הנסיית תתפשט בכל הארץ 12:6: צהלי ורני, ביחוד את יושבת ציון יען כי גדול בקרבך קדוש ישראל, כי הנסים והמופתים יהיו רק למענך, בעבור שהוא קדוש ישראל ע”פ קדושתך, כי עקר האותות והמופתים יעשה לך ובשבילך:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | אוי לאשור — “שבט אפי” — אשור כלי עונש ה׳ שגם הוא ייענש
- אפיון - נבואה וחלום | “ויצא חטר מגזע ישי” — נבואת שרביט המשיח מבית דוד
הערות
מילה נדירה: אַסִּיר (Strong’s H617) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמות,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: סִבְּכַי (Strong’s H5444) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “ויצא חטר מגזע ישי” — ישי ולא דוד, כי נבואה זו על מלך שלא מלך עדיין. תבנית השוואה: CT-019 — עונש הגלות ותכלית ה׳: אשור הוא “שבט” אך לא “גרזן” — כלי שאינו בוחר.