מוטות הברזל — “ענו את מלך בבל”
פסוקים
בְּרֵאשִׁ֗ית מַמְלֶ֛כֶת יְהוֹיָקִ֥ם בֶּן־יֹאושִׁיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה הָיָ֞ה הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֶֽל־יִרְמְיָ֔ה מֵאֵ֥ת יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י עֲשֵׂ֣ה לְךָ֔ מוֹסֵר֖וֹת וּמֹט֑וֹת וּנְתַתָּ֖ם עַל־צַוָּארֶֽךָ׃ וְשִׁלַּחְתָּם֩ אֶל־מֶ֨לֶךְ אֱד֜וֹם וְאֶל־מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֗ב וְאֶל־מֶ֙לֶךְ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וְאֶל־מֶ֥לֶךְ צֹ֖ר וְאֶל־מֶ֣לֶךְ צִיד֑וֹן בְּיַ֤ד מַלְאָכִים֙ הַבָּאִ֣ים יְרוּשָׁלַ֔͏ִם אֶל־צִדְקִיָּ֖הוּ מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃ וְצִוִּיתָ֣ אֹתָ֔ם אֶל־אֲדֹנֵיהֶ֖ם לֵאמֹ֑ר כֹּה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֥ה תֹאמְר֖וּ אֶל־אֲדֹנֵיכֶֽם׃ אָנֹכִ֞י עָשִׂ֣יתִי אֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הָאָדָ֤ם וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּכֹחִי֙ הַגָּד֔וֹל וּבִזְרוֹעִ֖י הַנְּטוּיָ֑ה וּנְתַתִּ֕יהָ לַאֲשֶׁ֖ר יָשַׁ֥ר בְּעֵינָֽי׃ וְעַתָּ֗ה אָֽנֹכִי֙ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־כׇּל־הָאֲרָצ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה בְּיַ֛ד נְבוּכַדְנֶאצַּ֥ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל עַבְדִּ֑י וְגַם֙ אֶת־חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה נָתַ֥תִּי ל֖וֹ לְעׇבְדֽוֹ׃ וְעָבְד֤וּ אֹתוֹ֙ כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם וְאֶת־בְּנ֖וֹ וְאֶֽת־בֶּן־בְּנ֑וֹ עַ֣ד בֹּא־עֵ֤ת אַרְצוֹ֙ גַּם־ה֔וּא וְעָ֤בְדוּ בוֹ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּמְלָכִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ וְהָיָ֨ה הַגּ֜וֹי וְהַמַּמְלָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַעַבְד֤וּ אֹתוֹ֙ אֶת־נְבוּכַדְנֶאצַּ֣ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֔ל וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִתֵּן֙ אֶת־צַוָּאר֔וֹ בְּעֹ֖ל מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֑ל בַּחֶ֩רֶב֩ וּבָרָעָ֨ב וּבַדֶּ֜בֶר אֶפְקֹ֨ד עַל־הַגּ֤וֹי הַהוּא֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה עַד־תֻּמִּ֥י אֹתָ֖ם בְּיָדֽוֹ׃ וְ֠אַתֶּ֠ם אַל־תִּשְׁמְע֨וּ אֶל־נְבִיאֵיכֶ֜ם וְאֶל־קֹסְמֵיכֶ֗ם וְאֶל֙ חֲלֹמֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֶל־עֹנְנֵיכֶ֖ם וְאֶל־כַּשָּׁפֵיכֶ֑ם אֲשֶׁר־הֵ֞ם אֹמְרִ֤ים אֲלֵיכֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תַעַבְד֖וּ אֶת־מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃ כִּ֣י שֶׁ֔קֶר הֵ֖ם נִבְּאִ֣ים לָכֶ֑ם לְמַ֨עַן הַרְחִ֤יק אֶתְכֶם֙ מֵעַ֣ל אַדְמַתְכֶ֔ם וְהִדַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם וַאֲבַדְתֶּֽם׃ וְהַגּ֗וֹי אֲשֶׁ֨ר יָבִ֧יא אֶת־צַוָּאר֛וֹ בְּעֹ֥ל מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל וַעֲבָד֑וֹ וְהִנַּחְתִּ֤יו עַל־אַדְמָתוֹ֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וַעֲבָדָ֖הּ וְיָ֥שַׁב בָּֽהּ׃ וְאֶל־צִדְקִיָּ֤ה מֶלֶךְ־יְהוּדָה֙ דִּבַּ֔רְתִּי כְּכׇל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹ֑ר הָבִ֨יאוּ אֶת־צַוְּארֵיכֶ֜ם בְּעֹ֣ל מֶלֶךְ־בָּבֶ֗ל וְעִבְד֥וּ אֹת֛וֹ וְעַמּ֖וֹ וִֽחְיֽוּ׃ לָ֤מָּה תָמ֙וּתוּ֙ אַתָּ֣ה וְעַמֶּ֔ךָ בַּחֶ֖רֶב בָּרָעָ֣ב וּבַדָּ֑בֶר כַּֽאֲשֶׁר֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־הַגּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹא־יַעֲבֹ֖ד אֶת־מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃ וְאַֽל־תִּשְׁמְע֞וּ אֶל־דִּבְרֵ֣י הַנְּבִאִ֗ים הָאֹמְרִ֤ים אֲלֵיכֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תַעַבְד֖וּ אֶת־מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֑ל כִּ֣י שֶׁ֔קֶר הֵ֖ם נִבְּאִ֥ים לָכֶֽם׃ כִּ֣י לֹ֤א שְׁלַחְתִּים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְהֵ֛ם נִבְּאִ֥ים בִּשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר לְמַ֨עַן הַדִּיחִ֤י אֶתְכֶם֙ וַאֲבַדְתֶּ֔ם אַתֶּ֕ם וְהַנְּבִאִ֖ים הַֽנִּבְּאִ֥ים לָכֶֽם׃ וְאֶל־הַכֹּהֲנִים֩ וְאֶל־כׇּל־הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה דִּבַּ֣רְתִּי לֵאמֹ֗ר כֹּה֮ אָמַ֣ר יְהֹוָה֒ אַֽל־תִּשְׁמְע֞וּ אֶל־דִּבְרֵ֣י נְבִיאֵיכֶ֗ם הַֽנִּבְּאִ֤ים לָכֶם֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֨ה כְלֵ֧י בֵית־יְהֹוָ֛ה מוּשָׁבִ֥ים מִבָּבֶ֖לָה עַתָּ֣ה מְהֵרָ֑ה כִּ֣י שֶׁ֔קֶר הֵ֖מָּה נִבְּאִ֥ים לָכֶֽם׃ אַל־תִּשְׁמְע֣וּ אֲלֵיהֶ֔ם עִבְד֥וּ אֶת־מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל וִֽחְי֑וּ לָ֧מָּה תִֽהְיֶ֛ה הָעִ֥יר הַזֹּ֖את חׇרְבָּֽה׃ וְאִם־נְבִאִ֣ים הֵ֔ם וְאִם־יֵ֥שׁ דְּבַר־יְהֹוָ֖ה אִתָּ֑ם יִפְגְּעוּ־נָא֙ בַּיהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת לְבִלְתִּי־בֹ֜אוּ הַכֵּלִ֣ים׀ הַנּוֹתָרִ֣ים בְּבֵית־יְהֹוָ֗ה וּבֵ֨ית מֶ֧לֶךְ יְהוּדָ֛ה וּבִירוּשָׁלַ֖͏ִם בָּבֶֽלָה׃ כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֶל־הָֽעַמֻּדִ֔ים וְעַל־הַיָּ֖ם וְעַל־הַמְּכֹנ֑וֹת וְעַל֙ יֶ֣תֶר הַכֵּלִ֔ים הַנּוֹתָרִ֖ים בָּעִ֥יר הַזֹּֽאת׃ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־לְקָחָ֗ם נְבֽוּכַדְנֶאצַּר֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל בַּ֠גְלוֹת֠וֹ אֶת־[יְכׇנְיָ֨ה] (יכוניה) בֶן־יְהוֹיָקִ֧ים מֶלֶךְ־יְהוּדָ֛ה מִירוּשָׁלַ֖͏ִם בָּבֶ֑לָה וְאֵ֛ת כׇּל־חֹרֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַל־הַכֵּלִ֗ים הַנּֽוֹתָרִים֙ בֵּ֣ית יְהֹוָ֔ה וּבֵ֥ית מֶלֶךְ־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ בָּבֶ֥לָה יוּבָ֖אוּ וְשָׁ֣מָּה יִֽהְי֑וּ עַ֠ד י֣וֹם פׇּקְדִ֤י אֹתָם֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְהַֽעֲלִיתִים֙ וַהֲשִׁ֣יבֹתִ֔ים אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ וַיְהִ֣י׀ בַּשָּׁנָ֣ה הַהִ֗יא בְּרֵאשִׁית֙ מַמְלֶ֙כֶת֙ צִדְקִיָּ֣ה מֶלֶךְ־יְהוּדָ֔ה (בשנת) [בַּשָּׁנָה֙] הָרְבִעִ֔ית בַּחֹ֖דֶשׁ הַחֲמִישִׁ֑י אָמַ֣ר אֵלַ֡י חֲנַנְיָה֩ בֶן־עַזּ֨וּר הַנָּבִ֜יא אֲשֶׁ֤ר מִגִּבְעוֹן֙ בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֔ה לְעֵינֵ֧י הַכֹּהֲנִ֛ים וְכׇל־הָעָ֖ם לֵאמֹֽר׃ כֹּה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֧ה צְבָא֛וֹת אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר שָׁבַ֕רְתִּי אֶת־עֹ֖ל מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃ בְּע֣וֹד׀ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֗ים אֲנִ֤י מֵשִׁיב֙ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה אֶֽת־כׇּל־כְּלֵ֖י בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁ֨ר לָקַ֜ח נְבוּכַדְנֶאצַּ֤ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיְבִיאֵ֖ם בָּבֶֽל׃ וְאֶת־יְכׇנְיָ֣ה בֶן־יְהוֹיָקִ֣ים מֶלֶךְ־יְ֠הוּדָ֠ה וְאֶת־כׇּל־גָּל֨וּת יְהוּדָ֜ה הַבָּאִ֣ים בָּבֶ֗לָה אֲנִ֥י מֵשִׁ֛יב אֶל־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה נְאֻם־יְהֹוָ֑ה כִּ֣י אֶשְׁבֹּ֔ר אֶת־עֹ֖ל מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ יִרְמְיָ֣ה הַנָּבִ֔יא אֶל־חֲנַנְיָ֖ה הַנָּבִ֑יא לְעֵינֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וּלְעֵינֵ֣י כׇל־הָעָ֔ם הָעֹמְדִ֖ים בְּבֵ֥ית יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ יִרְמְיָ֣ה הַנָּבִ֔יא אָמֵ֕ן כֵּ֖ן יַעֲשֶׂ֣ה יְהֹוָ֑ה יָקֵ֤ם יְהֹוָה֙ אֶת־דְּבָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר נִבֵּ֗אתָ לְהָשִׁ֞יב כְּלֵ֤י בֵית־יְהֹוָה֙ וְכׇל־הַגּוֹלָ֔ה מִבָּבֶ֖ל אֶל־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ אַךְ־שְׁמַֽע־נָא֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י דֹּבֵ֣ר בְּאׇזְנֶ֑יךָ וּבְאׇזְנֵ֖י כׇּל־הָעָֽם׃ הַנְּבִיאִ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֧וּ לְפָנַ֛י וּלְפָנֶ֖יךָ מִן־הָעוֹלָ֑ם וַיִּנָּ֨בְא֜וּ אֶל־אֲרָצ֤וֹת רַבּוֹת֙ וְעַל־מַמְלָכ֣וֹת גְּדֹל֔וֹת לְמִלְחָמָ֖ה וּלְרָעָ֥ה וּלְדָֽבֶר׃ הַנָּבִ֕יא אֲשֶׁ֥ר יִנָּבֵ֖א לְשָׁל֑וֹם בְּבֹא֙ דְּבַ֣ר הַנָּבִ֔יא יִוָּדַע֙ הַנָּבִ֔יא אֲשֶׁר־שְׁלָח֥וֹ יְהֹוָ֖ה בֶּאֱמֶֽת׃ וַיִּקַּ֞ח חֲנַנְיָ֤ה הַנָּבִיא֙ אֶת־הַמּוֹטָ֔ה מֵעַ֕ל צַוַּ֖אר יִרְמְיָ֣ה הַנָּבִ֑יא וַֽיִּשְׁבְּרֵֽהוּ׃ וַיֹּ֣אמֶר חֲנַנְיָה֩ לְעֵינֵ֨י כׇל־הָעָ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּה֮ אָמַ֣ר יְהֹוָה֒ כָּ֣כָה אֶשְׁבֹּ֞ר אֶת־עֹ֣ל׀ נְבֻכַדְנֶאצַּ֣ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֗ל בְּעוֹד֙ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֔ים מֵעַ֕ל צַוַּ֖אר כׇּל־הַגּוֹיִ֑ם וַיֵּ֛לֶךְ יִרְמְיָ֥ה הַנָּבִ֖יא לְדַרְכּֽוֹ׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֶֽל־יִרְמְיָ֑ה אַ֠חֲרֵ֠י שְׁב֞וֹר חֲנַנְיָ֤ה הַנָּבִיא֙ אֶת־הַמּוֹטָ֔ה מֵעַ֗ל צַוַּ֛אר יִרְמְיָ֥ה הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃ הָלוֹךְ֩ וְאָמַרְתָּ֨ אֶל־חֲנַנְיָ֜ה לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה מוֹטֹ֥ת עֵ֖ץ שָׁבָ֑רְתָּ וְעָשִׂ֥יתָ תַחְתֵּיהֶ֖ן מֹט֥וֹת בַּרְזֶֽל׃ כִּ֣י כֹֽה־אָמַר֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל עֹ֣ל בַּרְזֶ֡ל נָתַ֜תִּי עַל־צַוַּ֣אר׀ כׇּל־הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה לַעֲבֹ֛ד אֶת־נְבֻכַדְנֶאצַּ֥ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל וַעֲבָדֻ֑הוּ וְגַ֛ם אֶת־חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה נָתַ֥תִּי לֽוֹ׃ וַיֹּ֨אמֶר יִרְמְיָ֧ה הַנָּבִ֛יא אֶל־חֲנַנְיָ֥ה הַנָּבִ֖יא שְׁמַֽע־נָ֣א חֲנַנְיָ֑ה לֹא־שְׁלָחֲךָ֣ יְהֹוָ֔ה וְאַתָּ֗ה הִבְטַ֛חְתָּ אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עַל־שָֽׁקֶר׃ לָכֵ֗ן כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנְנִי֙ מְשַֽׁלֵּחֲךָ֔ מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֑ה הַשָּׁנָה֙ אַתָּ֣ה מֵ֔ת כִּי־סָרָ֥ה דִבַּ֖רְתָּ אֶל־יְהֹוָֽה׃ וַיָּ֛מׇת חֲנַנְיָ֥ה הַנָּבִ֖יא בַּשָּׁנָ֣ה הַהִ֑יא בַּחֹ֖דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי׃
פירוש רש”י
27:1: בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם. שָׁלֹשׁ שָׁנִים לִפְנֵי שֶׁמָּלַךְ נְבוּכַדְנֶצַּר (ירמיה כה:א), נִתְנַבֵּא עָלָיו שֶׁיִּמְלֹךְ: 27:2: מוֹסֵרוֹת. הֵם רְצוּעוֹת הָעוֹל, שֶׁקּוֹרִין קוֹיוּנְגְמְ״שׁ: 27:3: וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם. בִּימֵי צִדְקִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית לְמָלְכוֹ (ירמיה כח:א); שֶׁעָשָׂהוּ נְבוּכַדְנֶצַּר שַׁלִּיט עַל חֲמִשָּׁה מְלָכִים: | מֶלֶךְ אֱדוֹם וּמֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְגוֹ׳. אֵלּוּ חֲמִשָּׁה מְלָכִים נָתַן נְבוּכַדְנֶצַּר תַּחַת יָדוֹ שֶׁל צִדְקִיָּהוּ (איכה רבה ב, יד). חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיוּ עַל צַוָּארוֹ, מִשָּׁנָה אַחַת לִיהוֹיָקִים עַד הַשָּׁנָה הָרְבִיעִית לְצִדְקִיָּהוּ, שֶׁשְּׁבָרָם הֵימֶנּוּ חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר (ירמיה כח:י): 27:6: עַבְדִּי. שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנִי לִפָּרַע מִשּׂוֹנְאַי: 27:7: וְאֶת בְּנוֹ. אֱוִיל מְרֹדַךְ: | וְאֶת בֶּן בְּנוֹ. בֵּלְשַׁאצַּר: | עַד בֹּא עֵת אַרְצוֹ. שֶׁיָּבֹאוּ דָּרְיָוֶשׁ הַמָּדִי וְכוֹרֶשׁ וְיַהַרְגוּ אֶת בֵּלְשַׁאצַּר: 27:12: וְאֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה דִּבַּרְתִּי וְגוֹ׳. כָּל זֶה אָמַר יִרְמְיָהוּ אֶל שְׁלוּחֵי הַמְּלָכִים: 27:16: הִנֵּה כְלֵי בֵית ה׳. שֶׁגָּלוּ עִם יְכָנְיָה (להלן כ): 27:19: הַמְּכוֹנוֹת. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״בְּסִיסַיָּא״, כְּמוֹ ״אֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת כַּנּוֹ״ (שמות לה:טז): 27:20: בַּגְלוֹתוֹ. כְּמוֹ בְּהַגְלוֹתוֹ: | חֹרֵי. כְּמוֹ ״שָׂרֵי״ (ירמיה כד:א): 27:22: עַד יוֹם פָּקְדִי אוֹתָם. בִּימֵי כּוֹרֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁמְפוֹרָשׁ בְּסֵפֶר עֶזְרָא (עזרא א:ז-יא): 28:1: וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא. כְּשֶׁהִגִּיעַ אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁהִשְׁלִיט נְבוּכַדְנֶצַּר אֶת צִדְקִיָּהוּ עַל חֲמֵשֶׁת מְלָכִים, שֶׁהָיָה יִרְמְיָה אוֹמֵר שְׁלִיחוּתוֹ וּמְשַׁלֵּחַ הַמּוֹסֵרוֹת וְהַמּוֹטוֹת אֶל הַמְּלָכִים בְּיַד מַלְאָכֵיהֶם (ירמיה כז:ב-ג): | בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה. בִּתְחִלָּה שֶׁהִשְׁלִיטוֹ עַל חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית. אוֹתָהּ שָׁנָה יָרַד לְהַקְבִּיל אֶת פְּנֵי נְבוּכַדְנֶצַּר בְּבָבֶל, וְשָׂרָיָה שַׂר הַמְּנוּחָה עִמּוֹ, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסוֹף הַסֵּפֶר (ירמיה נא:נט), וְהִשְׁלִיטוֹ עַל הַמְּלָכִים: | אָמַר אֵלַי וגו׳. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (סדר עולם רבה כה): מִי הִטְעָה אֶת חֲנַנְיָה? שָׁמַע שֶׁהָיָה יִרְמְיָה מִתְנַבֵּא בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן: ״הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם״ (ירמיה מט:לה), וּנְבוּאָה זוֹ בְּסוֹף הַסֵּפֶר נֶאֶמְרָה, בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּהוּ, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ שָׁם (ירמיה מט:לד); וּלְפִי שֶׁעֵילָם סְמוּכָה לְבָבֶל, עָמַד הוּא בַּשּׁוּק הַתַּחְתּוֹן וְדָרַשׁ וְדָן קַל וָחֹמֶר: וּמָה עֵילָם, שֶׁלֹּא בָּאָה אֶלָּא לַעֲזֹר אֶת הַכַּשְׂדִּים וְכוּ׳; כְּמָה שֶׁהִיא בְּסַנְהֶדְרִין (פט.): 28:6: יַעֲשֶׂה. פַאצָ״א בְּלַעַ״ז: | יקם. לְשׁוֹן תְּפִלָּה (של״ש שטי״ן אלו ע״ד והביא״ו לבית הכל״א לא סדר״ן הר״ב המחב״ר) (אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה וְגוֹ׳. בַּעֲלֵי אַגָּדָה אוֹמְרִים: כָּךְ אָמַר לוֹ הַלְוַאי וְיִתְקַיְּמוּ דְּבָרֶיךָ אֲנִי מִשְׁתַּכֵּר וְאַתָּה נִפְסַד, אֲנִי כֹּהֵן וְאוֹכֵל קָדְשֵׁי שָׁמַיִם אִם יַעֲמֹד הַבַּיִת בְּבִנְיָנוֹ, וְאַתָּה גִּבְעוֹנִי כְּדָכָתִיב כָּאן) אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן, וְתִהְיֶה לִי עֶבֶד חוֹטֵב עֵצִים וְשׁוֹאֵב מַיִם (וּמוֹרֵה צֶדֶק שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ נָקִיט לֵהּ טַעַם רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁלָּמְדוּ מִכָּאן: כָּל הַמַּחֲנִיף לָרָשָׁע סוֹף נוֹפֵל בְּיָדוֹ אוֹ בְּיַד בְּנוֹ אוֹ בְּיַד בֶּן בְּנוֹ, שֶׁכֵּן יִרְאִיָּיה בֶּן שֶׁלֶמְיָה בֶּן חֲנַנְיָה תָּפְשׂוּ לְבַסּוֹף וְהֵבִיאוּ לְבֵית הַכֶּלֶא): 28:7: אַךְ שְׁמַע נָא וְגוֹ׳. עַד הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם, אָמַר: אֲנִי מִתְנַבֵּא פּוּרְעָנִיּוֹת; אִם לֹא יָבֹא, אֵינִי שַׁקְרָן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״נִחָם עַל הָרָעָה״ (יואל ב:יג), אֲבָל הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם, בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע וְגוֹ׳, אֲבָל אִם לֹא יָבֹא דְּבָרוֹ – שַׁקְרָן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וְגוֹ׳״ (במדבר כג:יט). כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא (תנחומא, וירא יג): 28:14: אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ. שֶׁרָכַב עַל אֲרִי וְקָשַׁר תַּנִּין בְּרֹאשׁוֹ (שבת קמט:): 28:16: הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת. וּבַשָּׁנָה הַבָּאָה תִּקָּבֵר: 28:17: בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַהֲלֹא אֵין חֹדֶשׁ שְׁבִיעִי מִן הַשָּׁנָה? אֶלָּא מֵת עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְצִוָּה לְבָנָיו שֶׁיִּקְבְּרוּהוּ לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֹא קֹדֶם, וְיַעֲלִימוּ אֶת מִיתָתוֹ אוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נְבוּאַת יִרְמְיָה שֶׁקֶר (ירושלמי סנהדרין יא,ה):
פירוש רד”ק
27:1: בראשית ממלכת. נבואה זו נאמרה לירמיהו בשנה ראשונה למלכות יהויקים ואמר לו האל כי כשימלוך צדקיהו אחר ממלכות יהויקים ויהויכין יעשה מוסרות ומטות וישלחם למלכים הנזכרים ביד מלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו ויצוה אותם אל המלכים אדוניהם שישלחו אותם אל צדקיהו ויאמרו להם כל הדברים הנזכרים בפרשה ויאמר להם ירמיהו גם כן ואל צדקיהו מלך יהודה דברתי ככל הדברים האלה כי נראה כי המלכים הנזכרים שלחו לצדקיהו שיסכים עמהם וימרדו כלם במלך בבל לפיכך צוה האל לירמיה שיאמר למלאכים האלה אחר שיכלו דברי אדוניהם יאמר להם ואל צדקיהו מלך יהודה דברתי ככל הדברים האלה וכלכם תביאו צואריכם בעול מלך בבל ורז”ל אמרו כי כשהמליכו מלך בבל השליטו על המלכים האלה ומה שנאמר לו נבואה זו בראשית ממלכת יהויקים והנבואה אינה עדין עד י”א שנה כדי שידע יהויקים שעתיד למלוך נבוכדנצר שלא יבטח יהויקים במלך מצרים שהמליכו: 27:2: מוסרות ומוטות. רצועות וגידים שקושרים בהם העול על צואר הבהמה וי”ת חנקין ונירין: 27:5: לאשר ישר בעיני. ישר פעל עבר חציו קמץ וחציו פתח: 27:6: עבדי. שיעשה רצוני בגוים: | וגם את חית השדה נתתי לעבדו. ע”ד וחית השדה השלמה לך וי”מ כי בזמן שהיה בין החיות היו עובדות אותו במאכל שהיו מביאות לו וזה דרך דרש והוא בזמן ההוא עשב היה אוכל כמו שאמר לו ועשבא כתורין לך יטעמון ויש דרש שרכב על ארי וקשר תנין בראשו: 27:7: ואת בנו. אויל מרודך: | ואת בן בנו. בלשצר: 27:8: אותו את נבוכדנצר. בא הידיעה אחר הכנוי שלא כמנהג ברוב אלא שפעמים בא כן כמו ותראהו את הילד יביאה את תרומת ה’ והדומים להם שכתבנו בספר מכלול: | עד תמי אותם בידו. בא יוצא אף על פי שבנינו עומד כי המקור כדמות השם: 27:9: ואל חלמתיכם. פי’ ואל חולמי חלומותיכם וכת”י ומן חלמי חלמיכון: | ואל כשפיכם. שם תאר למכשפים: | כשף. בפלס גנב: 27:18: לבלתי באו הכלים. מגזרת פועל בשקל מה טובו אהליך יעקב כי אורו עיני והוא עבר במקום עתיד ואמר באו אל הכלים ואף על פי שאינם מבלתי הבאה כמו אפוד ירד בידו שבו כליהם ריקם: | ובית מלך יהודה. כמו ובבית ובי”ת בבית השם שזכר עומדת במקום שנים: 27:19: אל העמודים. כמו על או פי’ בעבור כמו ויאמר אברהם אל שרי אשתו: 27:20: בגלותו. כמו בהגלותו וכשנפלה הה”א להקל הקריאה נשארה תנועתה על בי”ת השמוש: | חורי יהודה. גדולי יהודה כמו חוריה ואין שם מלוכה יקראו ואריבה את החורים: 27:22: עד יום פקדי. ע”י כרש מלך פרס שנתנה לששבצר הנשיא ליהודה והוא העלם עם הגולה: 28:1: ויהי בשנה ההיא. השנה שעשה המוסרות והמוטות אשר צוה בהם ונתן אחת מהן על צוארו וזה היה בראשית ממלכת צדקיהו: | בשנת הרביעית. כן כתוב וקרי בשנה והענין אחד אלא שהכתוב נסמך אל המספר כמו בשנת ג’ למלכו והקרי מוכרת כמשפטו. ומה שאמר בראשית ממלכת צדקיהו ואחר כן אמר בשנה הרביעית פירש בעל סדר עולם כי היא שנה רביעית למלכות צדקיהו שהלך להקביל פני מלך בבל ושריה שר המנוחה עמו כמו שכתוב בסוף זה הספר ושב לירושלם למלכותו לפיכך חשב אותה שנה ראשונה ראשית מלכותו לפיכך אמר בראשית ממלכת צדקיהו ויתכן לפרש בראשית ממלכת צדקיהו כמשמעו שנה ראשונה שמלך כמו שפירשנו ויהיה פירוש בשנת הרביעית רביעית לשני השבוע והוא מלך י”א שנה הנה כששלמו למלכות צדקיהו ארבע שנים נשלם השבוע ונשארו ממלכותו ז’ שנים והנה שבוע אחד וחרב הבית בסוף השבוע כמו שקבלו רז”ל כי כשחרב הבית מוצאי שביעית היתה ונכתב זה הספור הנה להודיע תחילת מלכות צדקיהו שבימיו היה החרבן בסוף השבוע שישמטו ישראל מנחלתם לפי שלא עשו בה שמיטה לפיכך כתב גם כן בחדש החמשי לרמוז כי בחדש החמשי יהיה החרבן וכל הספור הזה היה לצורך כמו שפירשנו: | חנניה בן עזור הנביא. נביא שקר היה: 28:4: הבאים בבלה. שהיו באים: 28:6: אמן כן יעשה ה’. פשוטו מבואר ויש דרש אמר לו ירמיהו אם יהיה כמו שאתה אומר אני רוצה בזה כי אני נשכר ואתה נפסד אני נשכר שאני כהן ואוכל מקדשי שמים אם ישאר הבית בבנינו ואתה תהיה נפסד שאתה גבעוני כמו שנאמר מגבעון ואתה חוטב לי עצים ושואב לי מים ודרך פשוטו ישראל היה ומגבעון היה כי לא ישבו בה גבעונים מעת שנפלה בנחלת בנימן: 28:7: אך שמע נא. הענין הזה שאמר לו כי בהבטחת הטובה יבחן הנביא כי אם יבטיח טובה ולא תבא בידוע שהוא נביא שקר כי כל דבר טוב שיבטיח האל אפילו על תנאי הוא בא אבל באמת תסור ממנו הטובה ההיא אם יחטא כמו שאמר ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני ונחמתי על הטובה אמנם על כל פנים תחול הטובה ותבא אבל אם יתנבא לרעה ולא תבא כלל לא יודע בזה שהוא נביא שקר שהקב”ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה כשעשו תשובה כמו שעשה באנשי נינוה: 28:10: את המוטה מעל צואר ירמיהו הנביא וישברהו. טעם וישברהו על העול שהוא נתק המוטה מעל צואר ירמיהו ושבר העול שהיה נקשר במוטה: 28:13: ועשית תחתיהן מוטות ברזל. אמר האל לירמיהו אמור לחנניה מוטות עץ שברת ואתה תעשה תחתיהן מוטות ברזל כשתאמר לו זה הדבר מוטות עץ שברת ותאמר לו עוד כי כה אמר ה’ אלהי ישראל וגומר אל השם צבאות אלהי ישראל כנגד מה שאמר הוא בזה הלשון הוא אמר לו כה אמר ה’ צבאות אלהי ישראל שברתי את עול מלך בבל ומה שאמר מוטות עץ ואנחנו פירשנו מוטות רצועות כן הוא כי המוטות רצועות או גידים שקושרים בהם העול והעול מעץ לפיכך סמך המוטות אל עץ וכן מוטות ברזל אין אומר שהמוטות יהיו מברזל אלא העול יהיה מברזל והמוטות רצועות או גידים שקושרים אותו בהם: 28:16: מעל פני האדמה. ר”ל שיקבר בתוכה והנה הוא משולח מעל פניה: 28:17: בשנה ההיא בחדש השביעי. פירשו רז”ל ואמרו בחדש השביעי שנה אחרת היתה ואת אמרת כן אלא מלמד שמת בערב ראש השנה וצוה את בניו ובני ביתו שיוציאוהו אחר ר”ה כדי לעשות נבואת ירמיהו שקר וכן ת”י ומית חנניה נביא שקר בשתא ההיא ואתקבר בירחא שביעאה ומה שתרגם גם כן השנה אתה מת בשתא הדא את מית ולשתא אחרניתא את מתקבר פירוש הוא שפירש כי כן כוונת ירמיהו לא שאמר לו כן בפירוש שאם כן לא היתה נבואתו מוכחשת בזה ולפי הפשט אין צריך לכל זה כי הוא לא אמר לו השנה הזאת אתה מת אלא השנה ור”ל תוך שנה לנבואה זו וכן אמרו רז”ל לענין נדרים המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י”ב חדשים מיום ליום ואם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא בכ”ט באלול כיון שהגיע אחד בתשרי עלתה לו שנה:
פירוש מלבי”ם
27:3: ביד מלאכים הבאים אל צדקיהו, מהכרח הכתוב לפי פשוטו מבואר, שאחרי מלך נבוכדנצר בשנת ד’ ליהויקים המליך גם את צדקיהו להיות שני למלך יהויקים ובזה יצוייר שאז באו מלאכי גוי אל צדקיהו, שעסק ג”כ בעניני המלוכה וקראו לו מלך יהודה, והם רצו להתחבר עמו למרוד במלכות בבל וזה היה ביאת המלאכים, וצוה לירמיה שיזהירם בל ימרדו: 27:5: אנכי עשיתי את הארץ ויש לי קנין בין בגוף הארץ בין באדם ובבהמה אשר עליה, בכחי הגדול ובזרועי הנטויה, הבריאה היתה בכחי, וקיום הבריאה שגם היא כבריאה תמידית היא ע”י זרועי הנטויה תמיד לפעול ולעשות, ונתתיה לאשר ישר בעיני, שמניתי מלכים המתנשאים לכל לראש והם אדוני הארץ: 27:6: ועתה אנכי נתתי מניתי מלך אחד על כל הארצות, וגם את חית שהיה משתמש בחיות רעות במלחמה כפילים ואריות שהיו משתמשים בהם במלחמות בימי קדם: 27:8: אשר לא יעבדו אותו וכו’ ואת אשר לא יתן, באמת נמצאו בעת ההיא ממלכות גדולות שלא היו תחת יד נבוכדנצר כנודע בקורות ימי קדם, רק שהממלכות הקטנות היו מוכרחות אז להחסות תחת צל ממלכה גדולה, והגוי אשר לא עבדו את נבוכדנצר היו מוכרחים לעבוד מלכות אחרת גדולה שהוא יגן עליה מחמת נבוכדנצר באופן שהיו מוכרחים לעבוד או את מלך בבל או לעבוד את (המלך) אשר לא יתן צוארו בעול מלך בבל והוא הגין עליה אבל הגוי והממלכה שלא יעבדו לא אותו שהוא את מלך בבל בעצמו ולא את (המלך) אשר לא יתן את צוארו בעול של מלך בבל, בחרב וברעב ובדבר אפקד על הגוי ההוא: 27:12: השאלות: למה יספר להמלאכים מה שדבר אל צדקיה?: | ואל צדקיהו, ר”ל וא”כ מה יועיל לכם מה שתתקשרו עם צדקיהו כי הוא לא יוכל להגן עליכם, באשר גם הוא מחויב להביא צוארו בעול מלך בבל: 27:14: ואל תשמעו, זה אזהרה לצדקיהו ושריו: 27:16: ואל הכהנים, הוא אזהרה אל הכהנים והעם, שע”י שנבאו להם נביאי השקר שיושבו הכלים החליטו שיצא חפשי מעול מלך בבל: 27:18: ואם נביאים הם, ר”ל אחר שלירמיה נאמר בנבואה שגם הכלים הנותרים יובאו לבבל א”כ א”א שיושבו הראשונים, ואם יש דבר ה’ אתם בודאי נאמר להם בהפך שכלים הנותרים יובאו לבבל, וא”כ יפגעו נא בה’ לבלתי בוא הכלים הנותרים, ר”ל כי נבואה שנאמר לנביא שלא בדרך שליחות רק בדרך הודעה לו לבדו בודאי הודיעו לו זה כדי שיתפלל ויבטל הגזרה (כי מה שנאמר לו בתורת שליחות אל העם הוא כדי שישובו בתשובה ואין תפלתו מועלת), וז”ש אם יש דבר ה’ אתם דרך גילוי דעת א”כ יפגעו בה’ כי בזה מועיל תפלה: 27:19: (יט-כב) כי כה אמר ה’, אל העומדים וכו’ כי כה אמר ה’ על הכלים וכו’, מפני שהיו שתי אמירות, א. שיתר הכלים יובאו בבלה, ב. שביום הפקודה יושבו מבבל לא”י, והאמירה הראשונה נתקיימה בכל הכלים שכולם לוקחו לבבל כמ”ש בסוף הספר, אבל האמירה השניה שאח”ז יושבו לא”י, לא נתקיימה רק בכלי שרת של זהב וכסף שלקחו לשם, שהם הושבו בימי כורש הראשון ונתנו חמשת אלפים וד’ מאות כלים ביד ששבצר הנשיא, ככתוב בעזרא א’, אבל העמודים והים והמכונות לא הושבו, וכן כלי נחושת שלקח משם, וע”כ כפל דבריו כי כה אמר ה’ (דבור א’) אל העמודים ועל הים וכו’ שעליהם אמר בבלה יובאו, ועוד כה אמר ה’ על הכלים הנותרים שהם כלי זהב וכסף, עליהם אמר בבלה יובאו והעליתים והשיבותים אל המקום הזה, ולכן בדבור הראשון אמר כה אמר ה’ צבאות, ובשני אמר ה’ צבאות אלהי ישראל, כי שיוקחו בבלה אמר מצד שהוא אלהי צבאות ומושל כחפצו, ושיושבו אח”ז אמר מצד שהוא אלהי ישראל ומשגיח עליהם באהבתו: 28:1: השאלות: איך אמר ויהי בשנה ההיא בראשית ממלכת צדקיה והלא למעלה אמר שאז היה ראשית ממלכת יהויקים?: | ויהי בשנה ההיא, כבר כתבתי בראש סימן הקודם, כי מהכרח הכתובים נראה שבשנת ד’ ליהויקים שמלך נבוכדנצר, המליך גם את צדקיהו שיהיה שני ליהויקים ושהוא ימלוך אחריו אחר מותו, ואז באו המלאכים אל צדקיהו שהיה ג”כ עוסק במלוכה, וגם נראה שהפקיד אז את מלכי גוים האלה אדום מואב בני עמון צור צדון תחת משמעת צדקיהו, ולכן שלחו המלאכים אליו, והגם שממלכת צדקיהו לא נחשבה רק מעת שמת יהויקים, שמאז מלך לבדו, בכ”ז נקרא מלך מעת ההיא (ובזה נדע מדוע יצא הקצף על יכניה להגלותו, כי נ”נ כבר יעד את צדקיהו להיות יורש עצר והיה זה מרידה נגדו), ועז”א (לקמן ל”ז) וימלך מלך צדקיהו, שכבר היה מלך קודם שמלך מלכות לבדו, ומ”ש פה בשנה הרביעית, היינו למלכות יהויקים, ובשנה ההיא נבא נבואה שבסי’ הקודם שלא ישובו הכלים, וז”ש ויהי בשנה ההיא ואז אמר אליו חנניה בן עזור: 28:2: (ב-ד) כה אמר ה’ שברתי את עול מלך בבל, הפך מירמיהו שעשה אז מוסרות ומוטות, אמר הוא בשם ה’ שכבר שבר עתה עול בבל מארץ יהודה, ובעוד שנתים אני משיב וכו’ כי אשבור את עול מלך בבל גם מבני הגולה אשר בבבל: 28:5: (ה-ו) השאלות: למה אמר ב”פ ויאמר ירמיה הנביא, ואיך אמר אמן על נבואת נביא שקר?: (ה-ו) ויאמר ירמיהו הנביא לעיני הכהנים וכו’, ויאמר ירמיהו הנביא כי מה שאמר יושבו הכלים אל המקום הזה זה היה אמת, כי גם ירמיה נבא שבעוד שבעים שנה יושבו הכלים רק מה שאמר שבעוד שנתים יושבו, זה היה שקר, כי הזמן היה לסוף ע’ שנה, וע”כ השיב אליו ירמיה אמן כן יעשה ה’ יקם ה’ את דבריך שהוא מלתא דמשתמע לתרי אפי, בצד א’ משמע שעונה אמן על דבריו ורוצה בקיומם, ובצד אחר היה כונתו לאמר אמת הדבר וה’ יקם את דברך להשיב כלי בית ה’ וכל הגולה כי כן יהיה באמת שיושבו, רק לא כמו שאמרת שיהיה בעוד שנתים כי זה יהיה אחר שבעים שנה, ומפני שהכהנים והעם הבינו בדבריו הפי’ הראשון, שעונה אמן על דבריו, וירמיה בפ”ע כיון ללעוג עליו, לאמר שכדבריו יקם ה’ רק לא עתה בזמן שגבל הוא, לכן אמר ויאמר ויאמר, אמירה אחת היה לעיני הכהנים שהם הבינו כפשוטו שמסכים עמו, אבל ויאמר ירמיה הנביא הוא בפ”ע אמר אמירה אחרת לסתור דבריו: 28:7: (ז-ח) אך שמע נא וכו’ הנביאים וכו’ הנה רוב הנביאים נבאו נבואת פורעניות, כי תכלית שליחת הנביא הוא להודיע את העם הרעה שעתידה לבא עליהם כדי שישובו בתשובה, ולבעבור זה היה ה’ שולח נביא, אבל לא לבשר טובות העתידות לבא בזמן קרוב, שלמה יודיעם זאת ע”י נביא, ולא יצוייר שישלח את הנביא להודיע יעוד של טובה רק אם נצרך לזה כדי להחזיק את הנביא, שהנביא יוחזק לנביא אמת אם יתקיימו יעודיו אשר יעד, כמ”ש וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה’, הדבר אשר ידבר הנביא בשם ה’ ולא יהיה הדבר וכו’ הוא הדבר אשר לא דברו ה’, וזה דוקא אם נבא יעוד טוב, משא”כ ביעודים הרעים כשלא יבואו לא יכזב הנביא, כי יוכל להיות שתשתנה הגזרה אם ישובו בתשובה, כמ”ש בירושלמי פ’ הנחנקין, ורמב”ם ה’ דעות, וא”כ צריך שיודיע את הנביא יעודים טובים כדי שבם יבחן הנביא ויוחזק, וז”ש הנביאים אשר היו לפני ולפניך וינבאו על ארצות רבות וכו’ היה כל נבואתם תמיד למלחמה ולרעה ולדבר, ר”ל לא נבאו טובות ונחמות רק פורעניות, כי על יעודים טובים לא ישלח ה’ נביא להודיעם: 28:9: השאלות: יפלא למה הכה השמונים איש שהלכו לדרכם ומה חטאו, ולמה עשה עצמו כבוכה, ולמה החיה האנשים שאמרו שי”ל מטמונים, והלא הוא היה דעתו לצאת מן הארץ, ומה ז”ש אשר הכה ישמעאל ביד גדליה וכי גדליה הרגם הלא ישמעאל הרגם כמו שהתפלאו חז”ל ע”ז: | הנביא אשר ינבא לשלום, ר”ל אם תראה שנביא ינבא לפעמים נבואה טובה, זה הוא רק על התכלית כדי שבבא דבר הנביא יודע הנביא, הוא לצורך הנביא עצמו להחזיק אותו לנביא אמת שיודע כי שלחו ה’ באמת, ר”ל וא”כ אתה שבאת לבשר בשורה טובה, אם שלחך ה’ לזאת ע”כ הוא כדי שבבוא הבשורה תודע לנביא אמת וא”כ צריך אתה להמתין עד שיהיה כדבריך כי אז יודע שאתה נביא, ועתה עדיין אין נבואתך מוחזקת: 28:10: ויקח חנניה, מבואר אצלנו כ”פ שאם יעשה הנביא איזה פעולה עם נבואתו, גם נבואה לרע היתה מתקיימת בכל אופן, ויען שירמיהו עשה פעולה מוסרות ומוטות שא”א שלא תתקיים נבואה זאת שהיה בה מעשה, לקח חנניה המוט וישברהו לבטל המעשה ע”י מעשה אחרת: 28:13: מוטות עץ שברת ר”ל שע”י שירצו לשבור המוט ולמרוד ישים עול ברזל תחתיו וישעבדם עוד יותר:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | ה׳ מצווה ירמיהו לעשות מוסרות ומוטות ולשאתם על צווארו — מעשה-סמל
- אפיון - נבואה וחלום | חנניה שובר את מוטות ירמיהו ומנבא שחרור; ירמיהו עונה: “יען שברת מוטות עץ ועשית תחתיהן מוטות ברזל”
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: יְכָנְיָה (Strong’s H3204) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ירמיהו,אסתר,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
CT-014: הנביא האמיתי מול נביא השקר — ירמיהו עצמו מקבל את הנבואה בספק תחילה (“אמן כן יעשה ה׳”). ייחוד: הוא לא מקנא בניצחון חנניה.
לפי רד”ק: ירמיהו ויצא מבית חנניה — לא ויכח אותו מיד. רק אחר כך קיבל תשובה מה׳.