“לב אבן ולב בשר” — תחיית ישראל
פסוקים
וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם הִנָּבֵ֖א אֶל־הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאָ֣מַרְתָּ֔ הָרֵי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהֹוָֽה׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה יַ֣עַן אָמַ֧ר הָאוֹיֵ֛ב עֲלֵיכֶ֖ם הֶאָ֑ח וּבָמ֣וֹת עוֹלָ֔ם לְמוֹרָשָׁ֖ה הָ֥יְתָה לָּֽנוּ׃ לָכֵן֙ הִנָּבֵ֣א וְאָמַרְתָּ֔ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה יַ֣עַן בְּיַ֡עַן שַׁמּוֹת֩ וְשָׁאֹ֨ף אֶתְכֶ֜ם מִסָּבִ֗יב לִֽהְיֽוֹתְכֶ֤ם מֽוֹרָשָׁה֙ לִשְׁאֵרִ֣ית הַגּוֹיִ֔ם וַתֵּ֥עֲל֛וּ עַל־שְׂפַ֥ת לָשׁ֖וֹן וְדִבַּת־עָֽם׃ לָכֵן֙ הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁמְע֖וּ דְּבַר־אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה כֹּה־אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י יֱ֠הֹוִ֠ה לֶהָרִ֨ים וְלַגְּבָע֜וֹת לָאֲפִיקִ֣ים וְלַגֵּאָי֗וֹת וְלֶחֳרָב֤וֹת הַשֹּֽׁמְמוֹת֙ וְלֶעָרִ֣ים הַנֶּעֱזָב֔וֹת אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ לְבַז֙ וּלְלַ֔עַג לִשְׁאֵרִ֥ית הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר מִסָּבִֽיב׃ לָכֵ֗ן כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ אִם־לֹ֠א בְּאֵ֨שׁ קִנְאָתִ֥י דִבַּ֛רְתִּי עַל־שְׁאֵרִ֥ית הַגּוֹיִ֖ם וְעַל־אֱד֣וֹם כֻּלָּ֑א אֲשֶׁ֣ר נָתְנֽוּ־אֶת־אַרְצִ֣י׀לָ֠הֶ֠ם לְמ֨וֹרָשָׁ֜ה בְּשִׂמְחַ֤ת כׇּל־לֵבָב֙ בִּשְׁאָ֣ט נֶ֔פֶשׁ לְמַ֥עַן מִגְרָשָׁ֖הּ לָבַֽז׃ לָכֵ֕ן הִנָּבֵ֖א עַל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל וְאָמַרְתָּ֡ לֶהָרִ֣ים וְ֠לַגְּבָע֠וֹת לָאֲפִיקִ֨ים וְלַגֵּאָי֜וֹת כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה הִנְנִ֨י בְקִנְאָתִ֤י וּבַֽחֲמָתִי֙ דִּבַּ֔רְתִּי יַ֛עַן כְּלִמַּ֥ת גּוֹיִ֖ם נְשָׂאתֶֽם׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה אֲנִ֖י נָשָׂ֣אתִי אֶת־יָדִ֑י אִם־לֹ֤א הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לָכֶ֣ם מִסָּבִ֔יב הֵ֖מָּה כְּלִמָּתָ֥ם יִשָּֽׂאוּ׃ וְאַתֶּ֞ם הָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ עַנְפְּכֶ֣ם תִּתֵּ֔נוּ וּפֶרְיְכֶ֥ם תִּשְׂא֖וּ לְעַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י קֵרְב֖וּ לָבֽוֹא׃ כִּ֖י הִנְנִ֣י אֲלֵיכֶ֑ם וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְנֶעֱבַדְתֶּ֖ם וְנִזְרַעְתֶּֽם׃ וְהִרְבֵּיתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ אָדָ֔ם כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל כֻּלֹּ֑ה וְנֹֽשְׁבוּ֙ הֶעָרִ֔ים וְהֶחֳרָב֖וֹת תִּבָּנֶֽינָה׃ וְהִרְבֵּיתִ֧י עֲלֵיכֶ֛ם אָדָ֥ם וּבְהֵמָ֖ה וְרָב֣וּ וּפָר֑וּ וְהוֹשַׁבְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם כְּקַדְמֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהֵיטִֽבֹתִי֙ מֵרִאשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וְהוֹלַכְתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם אָדָ֜ם אֶת־עַמִּ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וִירֵשׁ֔וּךָ וְהָיִ֥יתָ לָהֶ֖ם לְנַחֲלָ֑ה וְלֹא־תוֹסִ֥ף ע֖וֹד לְשַׁכְּלָֽם׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה יַ֚עַן אֹמְרִ֣ים לָכֶ֔ם אֹכֶ֥לֶת אָדָ֖ם (אתי) [אָ֑תְּ] וּמְשַׁכֶּ֥לֶת (גויך) [גּוֹיַ֖יִךְ] הָיִֽית׃ לָכֵ֗ן אָדָם֙ לֹא־תֹ֣אכְלִי ע֔וֹד (וגויך) [וְגוֹיַ֖יִךְ] לֹ֣א (תכשלי) [תְשַׁכְּלִי־]ע֑וֹד נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְלֹא־אַשְׁמִ֨יעַ אֵלַ֤יִךְ עוֹד֙ כְּלִמַּ֣ת הַגּוֹיִ֔ם וְחֶרְפַּ֥ת עַמִּ֖ים לֹ֣א תִשְׂאִי־ע֑וֹד (וגויך) [וְגוֹיַ֙יִךְ֙] לֹא־תַכְשִׁ֣לִי ע֔וֹד נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם לְפָנָֽי׃ וָאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ׃ וָאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּאֲרָצ֑וֹת כְּדַרְכָּ֥ם וְכַעֲלִילוֹתָ֖ם שְׁפַטְתִּֽים׃ וַיָּב֗וֹא אֶל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ שָׁ֔ם וַֽיְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֑י בֶּאֱמֹ֤ר לָהֶם֙ עַם־יְהֹוָ֣ה אֵ֔לֶּה וּמֵאַרְצ֖וֹ יָצָֽאוּ׃ וָאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּלֻ֙הוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה׃ לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קׇדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם׃ וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה בְּהִקָּדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם׃ וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכׇּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם׃ וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכׇּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם׃ וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃ וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם׃ וִישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֑ם וְקָרָ֤אתִי אֶל־הַדָּגָן֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֹת֔וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֥ן עֲלֵיכֶ֖ם רָעָֽב׃ וְהִרְבֵּיתִי֙ אֶת־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ וּתְנוּבַ֖ת הַשָּׂדֶ֑ה לְמַ֗עַן אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א תִקְח֥וּ ע֛וֹד חֶרְפַּ֥ת רָעָ֖ב בַּגּוֹיִֽם׃ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֣ם הָרָעִ֔ים וּמַעַלְלֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־טוֹבִ֑ים וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל עֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶֽם׃ לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֣ם אֲנִֽי־עֹשֶׂ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה יִוָּדַ֖ע לָכֶ֑ם בּ֧וֹשׁוּ וְהִכָּֽלְמ֛וּ מִדַּרְכֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה בְּיוֹם֙ טַהֲרִ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל עֲוֺנֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהֽוֹשַׁבְתִּי֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וְנִבְנ֖וּ הֶחֳרָבֽוֹת׃ וְהָאָ֥רֶץ הַנְּשַׁמָּ֖ה תֵּעָבֵ֑ד תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הָיְתָ֣ה שְׁמָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כׇּל־עוֹבֵֽר׃ וְאָמְר֗וּ הָאָ֤רֶץ הַלֵּ֙זוּ֙ הַנְּשַׁמָּ֔ה הָיְתָ֖ה כְּגַן־עֵ֑דֶן וְהֶעָרִ֧ים הֶחֳרֵב֛וֹת וְהַֽנְשַׁמּ֥וֹת וְהַנֶּהֱרָס֖וֹת בְּצוּר֥וֹת יָשָֽׁבוּ׃ וְיָדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִֽשָּׁאֲרוּ֮ סְבִיבֽוֹתֵיכֶם֒ כִּ֣י׀ אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה בָּנִ֙יתִי֙ הַנֶּ֣הֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַנְּשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה ע֗וֹד זֹ֛את אִדָּרֵ֥שׁ לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לַעֲשׂ֣וֹת לָהֶ֑ם אַרְבֶּ֥ה אֹתָ֛ם כַּצֹּ֖אן אָדָֽם׃ כְּצֹ֣אן קׇדָשִׁ֗ים כְּצֹ֤אן יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ בְּמ֣וֹעֲדֶ֔יהָ כֵּ֤ן תִּֽהְיֶ֙ינָה֙ הֶעָרִ֣ים הֶחֳרֵב֔וֹת מְלֵא֖וֹת צֹ֣אן אָדָ֑ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ הָיְתָ֣ה עָלַי֮ יַד־יְהֹוָה֒ וַיּוֹצִאֵ֤נִֽי בְר֙וּחַ֙ יְהֹוָ֔ה וַיְנִיחֵ֖נִי בְּת֣וֹךְ הַבִּקְעָ֑ה וְהִ֖יא מְלֵאָ֥ה עֲצָמֽוֹת׃ וְהֶעֱבִירַ֥נִי עֲלֵיהֶ֖ם סָבִ֣יב׀סָבִ֑יב וְהִנֵּ֨ה רַבּ֤וֹת מְאֹד֙ עַל־פְּנֵ֣י הַבִּקְעָ֔ה וְהִנֵּ֖ה יְבֵשׁ֥וֹת מְאֹֽד׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם הֲתִֽחְיֶ֖ינָה הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וָאֹמַ֕ר אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה אַתָּ֥ה יָדָֽעְתָּ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א עַל־הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם הָֽעֲצָמוֹת֙ הַיְבֵשׁ֔וֹת שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהֹוָֽה׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה לָעֲצָמ֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם׃ וְנָתַתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם גִּידִ֜ים וְֽהַעֲלֵתִ֧י עֲלֵיכֶ֣ם בָּשָׂ֗ר וְקָרַמְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ ע֔וֹר וְנָתַתִּ֥י בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וְנִבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צֻוֵּ֑יתִי וַֽיְהִי־ק֤וֹל כְּהִנָּֽבְאִי֙ וְהִנֵּה־רַ֔עַשׁ וַתִּקְרְב֣וּ עֲצָמ֔וֹת עֶ֖צֶם אֶל־עַצְמֽוֹ׃ וְרָאִ֜יתִי וְהִנֵּֽה־עֲלֵיהֶ֤ם גִּדִים֙ וּבָשָׂ֣ר עָלָ֔ה וַיִּקְרַ֧ם עֲלֵיהֶ֛ם ע֖וֹר מִלְמָ֑עְלָה וְר֖וּחַ אֵ֥ין בָּהֶֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א אֶל־הָר֑וּחַ הִנָּבֵ֣א בֶן־אָ֠דָ֠ם וְאָמַרְתָּ֨ אֶל־הָר֜וּחַ כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה מֵאַרְבַּ֤ע רוּחוֹת֙ בֹּ֣אִי הָר֔וּחַ וּפְחִ֛י בַּהֲרוּגִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְיִֽחְיֽוּ׃ וְהִנַּבֵּ֖אתִי כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֑נִי וַתָּבוֹא֩ בָהֶ֨ם הָר֜וּחַ וַיִּֽחְי֗וּ וַיַּֽעַמְדוּ֙ עַל־רַגְלֵיהֶ֔ם חַ֖יִל גָּד֥וֹל מְאֹד־מְאֹֽד׃ וַיֹּ֘אמֶר֮ אֵלַי֒ בֶּן־אָדָ֕ם הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ נִגְזַ֥רְנוּ לָֽנוּ׃ לָכֵן֩ הִנָּבֵ֨א וְאָמַרְתָּ֜ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י פֹתֵ֜חַ אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהַעֲלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃ וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה בְּפִתְחִ֣י אֶת־קִבְרֽוֹתֵיכֶ֗ם וּבְהַעֲלוֹתִ֥י אֶתְכֶ֛ם מִקִּבְרוֹתֵיכֶ֖ם עַמִּֽי׃ וְנָתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִחְיִיתֶ֔ם וְהִנַּחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶ֑ם וִידַעְתֶּ֞ם כִּֽי־אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִׂ֖יתִי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכׇל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָֽו׃ וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ׃ וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא־תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה־אֵ֥לֶּה לָּֽךְ׃ דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי׃ וְהָי֨וּ הָעֵצִ֜ים אֲֽשֶׁר־תִּכְתֹּ֧ב עֲלֵיהֶ֛ם בְּיָדְךָ֖ לְעֵינֵיהֶֽם׃ וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם׃ וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָ֠ם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א (יהיה) [יִֽהְיוּ־]עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד׃ וְלֹ֧א יִֽטַּמְּא֣וּ ע֗וֹד בְּגִלּֽוּלֵיהֶם֙ וּבְשִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וּבְכֹ֖ל פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֹתָ֗ם מִכֹּ֤ל מוֹשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֣וּ בָהֶ֔ם וְטִהַרְתִּ֤י אוֹתָם֙ וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקּוֹתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם׃ וְיָשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם׃ וְכָרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית שָׁל֔וֹם בְּרִ֥ית עוֹלָ֖ם יִהְיֶ֣ה אוֹתָ֑ם וּנְתַתִּים֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אוֹתָ֔ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃ וְהָיָ֤ה מִשְׁכָּנִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה יִהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ וְיָֽדְעוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה מְקַדֵּ֖שׁ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל בִּהְי֧וֹת מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃
פירוש רש”י
36:2: הֶאָח. שִׂמְחָה: | וּבָמוֹת עוֹלָם. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא גָּבְהוֹ וְנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם (שיר השירים רבה ד:יא): 36:3: שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף אֶתְכֶם מִסָּבִיב. שְׁכֵינֵיכֶם הָיוּ מִשְׁתּוֹמְמִים וְתוֹמְהִין לִשְׁתּוֹק וְלִרְאוֹת בְּסוֹף חֻרְבַּנְכֶם, וְשׁוֹאֲפִים וְתָאֵבִים וּמְצַפִּים לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם: | וַתֵּעֲלוּ עַל שְׂפַת לָשׁוֹן. וְעַכְשָׁיו בְּחוּרְבַּנְכֶם הַכֹּל מְדַבְּרִים וּמְדוּבְּבִים בָּכֶם, לֵאמֹר: הֶאָח, הֲרֵי שָׁמֵמוּ: | וְדִבַּת עָם. פַּארְלְמַנְ״ט בְּלַעַ״ז: 36:5: לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ לָבַז. לְפִי שֶׁרָאוּ גֵּרוּשָׁהּ לָבַז, שֶׁהוּטְלָה לְבִזָּה: 36:12: לְשַׁכְּלָם. לְגָרֵשׁ יוֹשְׁבַיִךְ מִקִּרְבֵּךְ, הוּא קָרוּי שִׁכּוּל: 36:13: אוֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ. לְמוּדָה הִיא הָאָרֶץ הַזֹּאת לְהַשְׁחִית אֶת יוֹשְׁבֶיהָ: הָאֱמוֹרִיִּים כָּלוּ בָהּ וְהַיְּהוּדִים כָּלוּ בָהּ: 36:17: בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וְגוֹ׳ כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה. הִמְשִׁילָהּ הַכָּתוּב לְנִדָּה, שֶׁבַּעְלָהּ מְצַפֶּה מָתַי תִּטְהַר וְתָאֵב לָשׁוּב אֵלֶיהָ: 36:20: וַיָּבוֹא. לְפִי שֶׁאָמַר ״בֵּית יִשְׂרָאֵל״ בְּרֹאשׁ הַפָּרָשָׁה (פס׳ יז), קָרָא כָּל הַפָּרָשָׁה בִּלְשׁוֹן יָחִיד. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמָּהֶם בַּגּוֹלָה, וְהִטָּה אֹזֶן מָה הָיוּ אוֹמְרִים הַשַּׁבָּאִין: הֲרֵי אֵלּוּ עַם ה׳ וְלֹא הָיָה לוֹ יְכֹלֶת לְהַצִּילָן בְּמִדְרַשׁ אֵיכָה רַבָּתִי: | וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. הִשְׁפִּילוּ אֶת כְּבוֹדִי. וּמַהוּ הַחִלּוּל? בֶּאֱמֹר אוֹיְבֵיהֶם עֲלֵיהֶם: עַם ה׳ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ, וְלֹא הָיָה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לְהַצִּיל אֶת עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ: 36:22: לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עוֹשֶׂה. הַתְּשׁוּעָה שֶׁאוֹשִׁיעֲכֶם: 36:23: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי. וּמַה הוּא הַקִּדּוּשׁ? וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם: 36:25: מַיִם טְהוֹרִים. אֲכַפֵּר עֲלֵיכֶם, וְאַעֲבִיר טֻמְאוֹתֵיכֶם בְּהַזָּיַת מֵי חַטָּאת, הַמַּעֲבִירִין טֻמְאַת הַמֵּת (במדבר ח:ז; יט): 36:26: לֵב חָדָשׁ. יֵצֶר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ לְטוֹבָה (אבות דרבי נתן ד): 36:31: וּנְקֹטוֹתֶם בִּפְנֵיכֶם. דְּמוֹנִי״ר בְּלַעַ״ז; תִּמַּקּוּ בְּעַצְמִיכֶם, בְּבָשְׁתְּכֶם עַל הַגְּמוּל הָרָע אֲשֶׁר גְּמַלְתֶּם לְפָנַי, וַאֲנִי גּוֹמֵל לָכֶם טוֹבָה: 36:34: וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד. הָאָרֶץ אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה עַד הֵנָּה, תִּהְיֶה נֶעֱבֶדֶת וְנִזְרַעַת: 36:35: הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן. עַכְשָׁיו נֶהֶפְכָה לִהְיוֹת כְּגַן עֵדֶן: | וְהֶעָרִים הַחֲרֵבוֹת. זֶה יָמִים רַבִּים, עַכְשָׁיו בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ: 36:37: אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל. אֶתְפַּתֶּה לָהֶם בִּתְפִלָּתָם, בְּדָרְשָׁם אוֹתִי עַל זֹאת: | אַרְבֶּה אוֹתָם. אָדָם, כַּצֹּאן לָרֹב: 36:38: כְּצֹאן קָדָשִׁים. שֶׁהִיא בָּאָה לִירוּשָׁלַיִם בְּמוֹעֲדֵי פְּסָחִים. לָשׁוֹן אַחֵר, כְּתַרְגּוּמוֹ: ״אַסְגִּינוּן בְּאִינָשָׁא וְאַצְלְחִינוּן בִּבְעִירָא״; כְּלוֹמַר: שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם נִזְכָּרִים עֲלֵיהֶן: 37:1: הָיְתָה עָלַי יַד ה׳ וַיּוֹצִיאֵנִי בְרוּחַ ה׳ וגו׳. יַד ה׳ – כָּל יַד ה׳ שֶׁבַּנְּבוּאָה לְשׁוֹן כְּפִיָּה הוּא, שֶׁהָיְתָה הָרוּחַ כּוֹפָה אוֹתוֹ לֵילֵךְ כְּמִשְׁתַּגֵּעַ אֶל מָקוֹם שֶׁהָרוּחַ חָפֵץ: | וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ שֶׁהָיוּ מִשֵּׁבֶט אֶפְרַיִם שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם לִפְנֵי הַקֵּץ, וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ (דברי הימים א ז:כא), כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (סנהדרין צב:): 37:2: וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב. לַבִּקְעָה; וְלֹא הִכְנִיסוֹ לְתוֹכָהּ, לְפִי שֶׁהָיָה כֹּהֵן: 37:3: הֲתִחְיֶינָה. הֲנִרְאֶה בְּעֵינֶיךָ שֶׁיּוּכְלוּ לִחְיוֹת? 37:6: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְגוֹ׳. וּבְסֵפֶר אִיּוֹב הוּא אוֹמֵר ״עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי״ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ ״וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסוֹכְכֵנִי״ (איוב י:יא)! אֶלָּא לְמָה הָיוּ אֵלּוּ דוֹמִים? לְאָדָם שֶׁפּוֹשֵׁט וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ, שֶׁמַּה שֶּׁפָּשַׁט אַחֲרוֹן לוֹבֵשׁ רִאשׁוֹן; אֲבָל בִּתְחִלַּת בְּרִיַּת הַוָּלָד, עוֹר וּבָשָׂר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עֲצָמוֹת וְגִידִים (בראשית רבה יד:ה): | וְקָרַמְתִּי. לְשׁוֹן קְרוּם, אִיקְרוֹטִיי״רְיָיא בְּלַעַ״ז: 37:7: וַיְהִי קוֹל. וְהִנֵּה רַעַשׁ הָעֲצָמוֹת, שֶׁהָיוּ טוֹפְחִין זֶה לָזֶה: | עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ. עַצְמוֹת כָּל אֶחָד; כָּל מָקוֹם שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ, הָיוּ קוֹפְצִין וּמִתְקָרְבִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֵצֶל מְקוֹם חִבּוּרוֹ: 37:9: מֵאַרְבַּע רוּחוֹת. כָּל מָקוֹם שֶׁהָלְכוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶן לָשׁוּט, לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, מִשָּׁם יִתְקַבְּצוּ וְיָבֹאוּ: | וּפְחִי. כְּמוֹ ״נוֹפֵחַ בָּאֵשׁ פֶּחָם״ (ישעיהו נד:טז): 37:11: הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. רֶמֶז וְדֻגְמָא לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּצָרוֹתָם הֵמָּה, שֶׁהֲרֵי הֵם אוֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ בְּצָרוֹת, אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, וּמַה נּוֹחִיל לִתְשׁוּעָה עוֹד? דָּבָר אַחֵר (פרקי דרבי אליעזר לג): כֻּלָּם אֵלּוּ מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל הָיוּ, וּמִפְּנֵי שֶׁהֶחֱיִיתָם עַכְשָׁיו, הֵם אוֹמְרִים: אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, וְלֹא נִחְיֶה עוֹד שֵׁנִית כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים: 37:12: לָכֵן הִנָּבֵא. שֶׁעָתִיד אֲנִי לְהַחֲיוֹתָם שֵׁנִית: 37:16: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וגו׳. וּכְתוֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו. אַרְבַּע תֵּיבוֹת הַלָּלוּ כְּתוֹב עָלָיו, לֵאמֹר: עֵץ זֶה לִיהוּדָה וְלִשֵׁבֶט בִּנְיָמִין שֶׁנִּלְוָה עָלָיו: | וְלָקַח עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו. זֶה לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וּשְׁאָר תִּשְׁעָה שְׁבָטִים שֶׁהָיוּ אַחֲרֵי יָרָבְעָם, שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט אֶפְרַיִם (מלכים א יא:כו): 37:17: וְהָיוּ לַאֲחָדִים. אֲנִי אֲחַבְּרֵם, לִשְׁנֵי הָעֵצִים, שֶׁיִּהְיוּ עֵץ אֶחָד בְּיָדֶךָ: 37:19: הִנֵּה אֲנִי לוֹקֵחַ אֶת עֵץ וְגוֹ׳. שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת: 37:25: לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב. כְּעֵין שֶׁנְּתַתִּיהָ לְיַעֲקֹב, בְּלִי מְצָרִים:
פירוש רד”ק
36:1: ואתה בן אדם הנבא אל הרי ישראל. אחר שדבר פורענות על הר שעיר דבר נחמה על הרי ישראל: 36:2: כה אמר, האח. כתרגומו חדוא: | ובמות עולם. קרא הרי ישראל במות עולם לפי שא”י גבוה מכל הארצות ואמר היתה על הארץ הכוללת הבמות: 36:3: לכן, יען ביען. הכפל לחזק הענין וכן יען וביען במשפטי מאסו: | שמות ושאוף אתכם מסביב. שמות מקור בשקל השכח חנות אל ואמר חלותי היא. ושאוף ענין בליעה כמו שאפה רוח שאפני אנוש ושמות מקור יוצא וכן אשם ואשאף פועל יוצא ופירושו הגוים אשר סביבותיכם היתה מחשבתם ועסקם לשמוח אתכם ולבלוע אתכם ות”י חלף די אתרברבו וחלף דחשיבו לאחרבא ולאצבאה יתכון מסחור סחור: | ותעלו. העי”ן בשוא ופתח שלא כמנהג כי משפטו על המנהג העי”ן בקמץ כמו ויעלו מעל משכן קרח: | על שפת לשון ודבת עם. כי כל אומה יש לה לשון מיוחד כמו שאמר ללשונותם בגוייהם והיו מדברים רעות על ישראל זהו שהיו ישראל מעלים על שפם והיו דבת עם ועם ויונתן תירגם ותעלו ואיתאמרתון: 36:4: לכן. כמו שאמר למעלה בפורענות בפרט כה אמר ה’ להרים ולגבעות כן אמר הנה בנחמה בפרט כה אמר ה’ להרים ולגבעות: | ולחרבות השוממות. בצרי המ”ם במקצת ספרים ובמקצתם בשוא: 36:5: לכן, ועל אדום כלא. אל”ף במקום ה”א כמו והיה לכם לזרא קראנה לי מרא כן יתן לידידו שנא: | את ארצי. ענינו כתרגומו ית ארעא בית שכנתי: | בשאט נפש. בלא בי”ת ואשר למעלה בפרשה פלשתים בשאט בנפש בבי”ת: | למען מגרשה לבז. שם במקום מקור כמו ולמסע את המחנות כאילו אמר לגרוש אותה להיותה לבז וכן תירגם יונתן בדיל לתרכותה למבזה: 36:6: לכן, כלימת גוים. בלא ה”א ולית כותיה ושלמטה בפרשה האחרת כלימת הגויים: 36:7: לכן. מבואר הוא: 36:8: ואתם, ענפכם תתנו. רוצה לומר ענף עצמכם: | ופריכם. בסגול הפ”א ויש ספרים בחירק: | כי קרבו לבא. פעל עומד מן הדגוש וכן ופרעה הקריב כאשר הקריב לבא מצרימה פעל עומד מן הנוסף או פירושו קרבו לבא קרבי ביאתכם בתשובה ומעשים טובים ויונתן תרגם ארי קריב יום פורקני למיתי: 36:9: כי הנני. מבואר הוא: 36:10: והרביתי, כל בית ישראל כלה. הכפל לחזק הענין ולהורות על עשרת השבטים שנעלמו עד היום: 36:11: והרביתי, כקדמותיכם. קבוץ מן שקדמת שלף יבש: | והטבותי מראשתיכם. אמר ארבה אתכם כמו שהייתם מקדם ויותר איטיב ממה שהייתם בראשונה: | והטבתי. מורכב משני משקלים מן והטבתי כמו והטלתי אתכם ומן והטיבותי כמו הטיבות כי היה עם לבבך אם הניפותי על יתום ידי או הוא מורכב מן יטב וטוב כי שני השרשים בענין זה: | מראשתיכם. הרי”ש בחירק והוא ממשקל אמרה שמלה אמר כן האחד ראשה בנוח האל”ף והקבוץ ראשות בפלס אמרות שמלות כבשות ובסמוך ראשות בפלס כבשות הצאן אלא שנחה האל”ף וכן בסמיכות הכנוי: 36:12: והולכתי. כשאוציאם מן הגלות אוליכם בדרך ואביאם עליכם. ואמר | וירשוך והיית. תוסיף כנגד כל הר והר: 36:13: כה אמר, לכם. כנגד ההרים ואמר אוכלת אדם וגו’ כנגד הארץ: | אתי. כתיב ביו”ד כדרך היו”ד הנוספת לנקבה הנמצאת כמו נעוריכי תחלואיכי והדומים להם ונקראת כמשפט: | גויך. חסר יו”ד הרבים מהמכתב וכן וגויך ביו”ד אחת לבדה: 36:14: לכן, לא תכשלי. כתיב וקרי תשכלי וענינה קרוב: | ולא תכשלי. כן כתיב וקרי ויונתן תרגם תכשלי תתכלין: 36:16: ויהי: 36:17: בן אדם, כטומאת הנדה. לפי שעל דרך משל נקראת כנסת ישראל אשה לאל יתברך והוא לה לבעל המשילה בעת חטאתיה לנדה שהבעל מרחיקה כל ימי נדותה ומקרבה אחרי טהרתה וכן הרחיק האל יתברך ישראל והגלם לארצות העמים מפני חטאתם ועתיד להחזירם אחרי שישובו אליו ויטהרו מעונותיהם: 36:18: ואשפוך. מבואר הוא: 36:19: ואפיץ. מבואר הוא: 36:20: ויבא. לשון יחיד דרך כלל ובדרש על דרך בכל צרתם לו צר: | ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו. זהו חלול הש”י שאומרים העמים על ישראל עם ה’ אלה כבר נקראו עם ה’ אלה ויצאו מארצו והניחם בגלות זה כמה והנה כאילו הם מחללים אותו בהמשך גלותם זה כמה בעונותיהם והגוים אומרים מבלתי יכולת ה’ להוציאם יאמרו איך בחר בהם ואחר כך נאצם והשליכם מעל פניו ויונתן תרגם ועלו לביני עממיא דאתגליאו לתמן על דאחילו ית שמא דקודשי בדאמרין להון אם עמא דה’ אילין ואיכדין מארע בית שכנתיה גלו: 36:21: ואחמול. מבואר הוא: 36:22: לכן. מבואר הוא: 36:23: וקדשתי. מבואר הוא: 36:24: ולקחתי. מבואר הוא: 36:25: וזרקתי. דרך משל כמו שהטמא נטהר במים שטובל בהם ובהזאת מי חטאת כן הטמא מעונות נטהר בכפרה ויונתן תרגם ואשבוק לחוביכון כמה דמדכן במי אדיותא ובקטם תורתא דחטאתא ותדכון מכל אבתכון ומכל טעותכון אדכי יתכון: 36:26: ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם. החדוש הוא שיהיה להם לב שומע ורוח נכונה לקבל דברי האל יתברך באהבה וכן ת”י לב דחיל ורוח דחילא וכן לב האבן תרגם ליבא רשיעא דהוא תקיף כאבנא: | לב בשר. לב רך ונכון לקבל הטוב ויונתן תרגם לב דחיל קדמי למעבד רעותי: 36:27: ואת רוחי. וית רוח קדשי: 36:28: וישבתם. מבואר הוא: 36:29: והושעתי, וקראתי. כאלו אני קורא אליו שירבה בהמטירי עליו ושמרי אותו מן השדפון והירקון ושאר הפגעים: 36:30: והרבתי. לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים כי א”י צריכה לגשמים יותר מן הארצות האחרות לפיכך הרעב מצוי בה יותר משאר ארצות והעד אברהם יצחק ואבימלך וכשאדם יוצא מארצו לארץ אחרת בעבור הרעב הוא חרפה: 36:31: וזכרתם, ונקטתם בפניכם. תהיו נכרתים בעיני עצמכם כשתזכרו עונותיכם תאמרו בדין הכריתנו האל יתברך והגלנו מארצנו ויונתן תרגם ותדנקון ותהון חזן: 36:32: לא למענכם, בושו והכלמו. דין הוא שתבושו ותכלמו כי דרכיכם רעים ואני אוציא אתכם מן העמים ואביא אתכם אל ארצכם ומה שאמר לא למענכם מראה שלא יצאו מהגלות אלא על ידי תשובה וכבר הארכנו בזה הענין בספר ישעיהו בפסוק וירא כי אין איש: 36:33: כה אמר ה’, ונבנו החרבות. הה”א בסגול והחי”ת בקמץ חטף והרי”ש בקמץ: 36:34: והארץ. מבואר הוא: 36:35: ואמרו. בעודה שממה היו אומרים העוברים כן ויונתן תרגם כי אחר שתשוב לישיבה יאמרו כן וימרון ארעא דנן דישראל דהות צדיא תבת למיהוי כגנתא דעדן וקרויא חרבתא וצדיתא ומפגרתא כריכן תקיפין יתיבו: | והערים החרבות. בצרי הרי”ש: 36:36: וידעו, אשר ישארו סביבותיכם. וראוה בחורבנה ויראוה בישובה במעט זמן ידעו כי לא היה יכול להיות דבר זה אלא מהאל יתברך: | אני ה’ דברתי ועשיתי. דברתי זה על ידי הנביא וכן עשיתי כמו שדברתי: 36:37: כה אמר ה’, עוד זאת אדרש. עוד אהיה נדרש להם בזאת הברכה שארבה אותם: | כצאן אדם. אדם הם ישראל שהם אדם כמו שפירשנו למעלה אדם אתם יהיו רבים כצאן ואמר כצאן עם כ”ף הידיעה ופירש אחר כן כצאן קדשים וי”ת כצאן אדם אסגינון באינשא ואצלחינון בבעירא: 36:38: כצאן קדשים. ופירש אח”כ כצאן ירושלם במועדיה וזהו הקדשים שהיו מביאים ישראל לירושלם שלש פעמים בשנה שהיו רבים: | הערים החרבות. בא בצרי הרי”ש ויונתן תרגם כעמא קדישא כעמא דמדכן ואתן לירושלם בזמן מועדי פסחא כן יהון קרוי ארעא דישראל די הואה חרבן יהון מליין אנשא דעמא בית ישראל וידעון ארי אנא ה’. אמר בזמן מועדי פסחא רוצה לומר כי אז היה הצאן מרובה בירושלם כי כל הבאים לירושלם היו מביאים כל אחד את פסחו לשחטו שם ולאוכלו שם כמו שכתוב בתורה: 37:1: היתה עלי יד ה’, ויניחני. כתרגומו ואשרני ענין מנוחה: | בתוך הבקעה. אפשר שהיה הבקעה שבאה לו הנבואה שם כבר כמו שאמר בתחילת הספר: | והיא מלאה עצמות. תרגם יונתן גרמי אנשא והענין הזה הראה לו הקב”ה למשל כי בני ישראל יצאו מהגלות שהם בו והם בו כעצמות היבשות על דרך משל או הראה לו זה להראות לו שעתיד להחיות מתי ישראל בעת הישועה כדי שיראו גם הם בישועה ויש בזה מחלוקת בדברי רז”ל תניא רבי אליעזר אומר מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומה שירה אמרו ה’ ממית ומחיה ממית בצדק ומחיה ברחמים ורבי יהושע אומר שירה זו אמרו ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל רבי יהודה אומר באמת משל היה רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר אני מבני בניהם והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם ואמרו מי היו המתים שהחיה יחזקאל אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו דכתיב ובני אפרים שותלח וברד בנו וגו’ והרגום אנשי גת וגו’ ויתאבל עליהם אפרים אביהם. ושמואל אמר אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים ורבי יוחנן אמר אלו מתים שבבקעת דורא וכו’ כמו שכתוב בפ’ חלק: 37:2: והעבירני. וכל זה במראה הנבואה: | עליהם סביב סביב. כדי שאראה אותם כולם ומה שפירש”י זכרונו לברכה סביב סביב לבקעה ולא הכניסו לתוכה כדי שלא יטמא לפי שהיה כהן אם כן איך צוהו להעביר התער על ראשו ועל זקנו וכן תרגם יונתן על הכהנים ופאת זקנם לא יגלחו ועוד הרי אמר ויניחני בתוך הבקעה אלא הכל היה במראה הנבואה ולא היו דברים ממש: 37:3: ויאמר, בן אדם. מבואר הוא: 37:4: ויאמר, הנבא. מבואר הוא: 37:5: כה אמר, מביא בכם רוח. אחר הבשר והעור והגידים כמו שאמר בפסוק האחר על הסדר: 37:6: ונתתי עליכם גידים. כי הם תחלת יצירת הולד ותכונתו כי רבים מהם נקשרות בעצמות ואחר הגידים הבשר ואחר כך העור כי הוא העליון ומה שאמר איוב עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני לא אמר שהעור והבשר הם תחלה ביצירה לפי שזכרם בתחילה שהרי אמר תלבישני שהם כמו לבוש שהוא עליון: | וקרמתי. פעל יוצא ויקרם עליהם עור פעל עומד כמו שאמר גם כן ובשר עלה והוא ענין קרום ובדברי רז”ל אמרו כדי שיקרמו פניה: 37:7: ונבאתי, ותקרבו. העצמות שכבר נפרדו איש מעל אחיו לאורך הזמן ואמר ותקרבו לשון נקבה בסימן אחד לבד כי על הרוב יאמר בשני סימנין ותקרבנה וכמוהו ואלמנותיך עלי תבטחו וברוב עצם לשון נקבה ובאמרו עצם אל עצמו הוא לשון זכר ורוצה לומר עצם אל עצם הראוי להדבק בו כפי היצירה: 37:8: וראיתי, ובשר עלה. פירוש עלה על הגידים כי הגידים הם בתוך הבשר וי”מ עלה גדל כמו ותעל אחד מגוריה: 37:9: ויאמר, מארבע רוחות בואי הרוח. זו היא רוח החיים לפיכך אמר מארבע רוחות כלומר מאיזה עבר שתהיה תבא כי הוא מהאויר ומה שאמר ונתתי רוחי בכם היא רוח השכל לפיכך אמר רוח והעד שאמר אחר שאמר והעלתי אתכם מקברותיכם: | ופחי. שרשו נפח על משקל גשי מן נגש מענין ויפח באפיו נשמת חיים: | בהרוגים האלה. אינו אומר הרוגי חרב אלא רוצה לומר במתים כי ההריגה נאמרת גם כן על המתים בלא חרב כמו היו הרוגי מות ואם היו בני אפרים כמו שכתוב למעלה הם היו הרוגי חרב: 37:10: והנבאתי. חסר תי”ו התפעל ומשפטו והתנביתי לפיכך נדגשה הנו”ן לחסרון התי”ו: 37:11: ויאמר אלי, העצמות האלה כל בית ישראל המה. אם הענין הזה משל אמר לו זה שהראיתי לך במראה הנבואה העצמות היבשות שחיו וקמו על רגליהם זהו משל לכל בית ישראל שהיו בגלות זה כמה עד שנואשו מן הגאולה ואמרו יבשו עצמותינו ואבדה תקותינו וגו’ כלומר הרי אנו כעצמות יבשות שאין להם עוד תקוה ואם הענין כמשמעו אמר זה שהראתי בעצמות האלה כן יחיו כל בית ישראל שמתו בזמן הגלות שארך זה כמה והרי הם כאילו הם אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותינו נגזרנו לנו ולא נראה בישועת ישראל אשר יהיו בזמן הישועה ואיך נחיה אלף שנים או יותר: | נגזרנו לנו. לעצמינו: 37:12: לכן. אם הענין משל ארצות הגוים והגלות הם הקברות ואם כמשמעו מבואר הוא ומחלוקת יש בדברי רז”ל על המתים בחוצה לארץ מהם אמרו כי בחוצה לארץ יעלו מקברותיהם ומהם אמרו ארץ מהם אמרו כי בחוצה לארץ יעלו מקברותיהם ומהם אמרו מקברותיהם יעלו לא”י בגלגול ודרך מחילות והפסוק הזה מוכיח כי בח”ל יחיו כמו מתי א”י שהרי אמר פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם ואחר כך והבאתי אתכם אל אדמת ישראל: 37:13: וידעתם. מבואר הוא: 37:14: ונתתי רוחי בכם. זהו רוח השכל כמו שפירשנו כי כיון שאמר ובהעלותי אתכם הרי רוח חיים כי לא יתנועע האדם בלא רוח חיים אם כן מה שאמר אח”כ ונתתי רוחי בכם על רוח השכל אמר והבטיחם שיתן בהם דעה ובינה והשכל ולא יחטאו עוד כמו שיעדם גם כן ואמר כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם: | וחייתם. הבטיחם שיחיו ימים רבים והוא כמו שנאמר בנבואת ישעיהו כי כימי העץ יהיו ימי עמי: | והנחתי אתכם על אדמתכם. הבטיחם שלא יגלו ממנה עוד: 37:15: ויהי: 37:16: ואתה, ולבני ישראל חברו. שבט בנימין שהיה עם שבט יהודה לעולם גם לאחר שנחלקה המלכות: | חברו. כן כתיב לפי שהיה בשבט אחד: | ליוסף עץ אפרים. לפי שבעת שנחלקה המלכות היה מלך ירבעם שהיה משבט אפרים נקראו עשרת השבטים על שם אפרים: | וכל בית ישראל חברו. חברו כתיב על דרך כלל כמו שאמר בית יעקב: 37:17: וקרב. צווי מן הדגוש ובא בפתח הרי”ש כמו כתר לי פלג לשונם: | לך לעץ אחד. אחר שתקח שני עצים ותכתוב בכל אחד שם בפני עצמו שהוא סימן למלכות ישראל שנחלקה אחר כך תקרב אותם אחד אל אחד והיו בידך שניהם יחד כאילו הם עץ אחד: | ויהיו לאחדים בידך. שני האחדים יהיו בידך לאחד סימן למלכות ישראל שתהיה אחת. ואדוני אבי ז”ל פירש אמר לו שיקרב שני העצים ויתחברו יחד ויעשו עץ אחד במעשה נס ויונתן תרגם כל עץ שבפרשה זו עד דבר אליהם לוחא וכן והיו העצים תרגם לוחיא ושבפסוק דבר תרגם את עץ יוסף אשר ביד אפרים ית שבטא דיוסף דהוא שבטא דאפרים את עץ יהודה ית שבטא דיהודה ועשיתם לעץ אחד לעמא חדא: 37:18: וכאשר. כמו שאמר לו שיכתוב לעיניהם והם ישאלוהו מהו המשל: 37:19: דבר, חברו. כתיב וקרי חביריו: | ונתתי אותם עליו. אתן שבטי ישראל עם שבט אפרים את עץ יהודה: | עליו. פירושו עמו: | את עץ. פירושו עם עץ: 37:20: והיו. מבואר הוא: 37:21: ודבר. מבואר הוא: 37:22: ועשיתי, ולא יהיה. כתיב על דרך כלל וקרי יהיו: 37:23: ולא יטמאו. מבנין התפעל ומשפטו יתטמאו: 37:24: ועבדי דוד מלך. המלך המשיח יקרא שמו דוד לפי שיהיה מזרע דוד קראו דוד או רמז לתחיית המתים: 37:25: וישבו. לעבדי ליעקב. לפי שאברהם ויצחק היו להם בנים אחרים שלא ירשו הארץ זכר יעקב כי לו נתנה הארץ ולזרעו אחריו: 37:26: וכרתי, יהיה אותם. פי’ עמם כי יש מן הרפים שפירושם עם: | ונתתים. פירוש ונתתים בארצי או בברכתי ויונתן תרגם ואברכינון: 37:27: והיה משכני עליהם. תרגם יונתן ביניהון לפי שבמקומות קשור שכינת האל יתברך עם בתוך ומה שאמר במקום הזה עליהם לומר כי מוראו יהיה עליהם לעולם כי ישכון כבודו בתוכם לעולם: 37:28: וידעו. מבואר הוא:
פירוש מלבי”ם
36:2: כה אמר ה’ אלהים, הנה יחזקאל נבא למעלה על האומות השכנות לא”י והודיע חורבנם באשר שמחו על מפלת ירושלים, והיה הנבואה על צור ובני עמון ומואב ואדום ופלשתים ועל צידון ולכל אחד הודיע עונש אחר כי לא הושוו בחטאם נגד ירושלים, והנה בצור אמר יען אשר אמרה צור על ירושלים האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי אמלאה החרבה, ששמחו על שהמסחר והעושר שהיה בירושלים יוסב אליהם, וז”ש יען אמר האויב עליכם האח ובמות ועלם למורשה היתה לנו ר”ל שנירש במות עולם והמסחר הגבוה שכל העולם עולים שמה לסחורה, ולכן כה אמר ה’ עליהם עונש (למעלה כ”ו) וז”ש כה אמר ה’ ר”ל שכבר אמר העונש בנבואה מיוחדת וכן כולם: 36:3: לכן הנבא כה אמר ה’, זאת שנית היו בני עמון שהם לקחו מנחלת בני ישראל והתיישבו שם, כמ”ש מדוע ירש מלכם את גד (ירמיהו מ״ט:א׳) וכן אמר (עמוס א׳:י״ג) על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם, וז”ש יען וביען שמות ושאף אתכם, שעשו אתכם שמה, ע”י ששאפו אתכם לקחת את גבולכם כדי להיותכם מורשה (וע”כ שלח את ישמעאל להרוג את גדליה בן אחיקם כדי שתשאר א”י שממה להיות להם מורשה), וחץ מזה ותעלו על שפת לשון ודבת עם, כמ”ש שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון (צפניה ב׳:ח׳) שגדפו את אמונתם וקדושתם, ולכן נבא עליהם (למעלה סי’ כ”ה) ז”ש כה אמר ה’: 36:4: לכן הרי ישראל כה אמר ה’, מואב לא לקחו מגבול ישראל ולא עשו בם נקמה רק היו בינהם ללעג ובוז, וז”ש אשר היו לבז וללעג לשארית הגוים ולכן נבא עליהם פורענות (למעלה סי’ כ”ה) וז”ש כה אמר ה’: 36:5: לכן כה אמר ה’ הנה אדום ופלשתים הם נקמו נקמה ע”י איבה שהיו להם על ישראל ורצו שתשאר ארץ ישראל שממה לא כדי לקחת את ארצם רק שתשאר שממה, ועליהם דבר באש קנאתו, שיעשו בהם נקמה בקנאה, וזה דבר על שארית הגוים (כי פלשתים כבר הוכו ע”י פרעה ונשאר מהם רק שארית כמ”ש בירמיה (סי’ מ”ז), ואדום היו כולה אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב ע”י ששמחו על מפלת ישראל, ובשאט נפש משנאה, ולא רצו לירשה כדי לבנותה, רק למען מגרשה שתשאר כמגרש שהוא מקום הפנוי לפני העיר שאין בו לא בית ולא שדות וכרמים, וכן רצו שא”י תהי’ כמגרש פנוי לבז ולקלון, ולכן נבא עליהם פורעניות, על פלשתים למעלה שם, ועל אדום (בסי’ ל”ה), וז”ש כה אמר ה’: 36:6: לכן הנבא כה אמר ה’ חוץ מזה היו כמה אומות שלא עשו דרך נקמה, ולא ירשו את ארצה, רק הכלימו ובזו את אדמת ישראל על חורבנה, ודבר עליהם פורעניות כמו מצרים וצידון (למעלה סי’ כ”ח כ”ט), ועז”א הנני בקנאתי ובחמתי דברתי פורעניות עליהם יען כלמת גוים נשאתם, וז”ש כה אמר ה’: 36:7: לכן כה אמר ה’ אני נשאתי את ידי, בגז”ד שיש בו שבועה, שכל הגוים הסביב המה כלמתם ישאו שנבוכדנצר החריב את כולם: 36:8: ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו בל תעצרו מלתת ענף ופרי, בל תיראו כי זרים יאכלוהו כי קרבו לבא, שבימי כורש התחילו לשוב אל א”י כי הארץ הזו השגחיי תעצור פירותיה בעת שאין עם ה’ עליה המושגחים מאת השגחתו: 36:9: כי הנני אליכם תחלה תחול ההשגחה, ונעבדתם ונזרעתם, שתעבד האדמה ולא תשאר שממה, ואח”כ: 36:10: והרביתי עליכם אדם, אותם ששבו בימי כורש ובימי ארתחששתא, ועי”כ ונושבו הערים הבלתי מיושבות, ואח”כ החרבות תבנינה, כמ”ש וחרבות השוממות ולערים הנעזבות, ואח”כ: 36:11: והרביתי עליכם אדם ובהמה שהשבים ירבו ויפרו שם, ועי”כ והושבתי אתכם כקדמותיכם שהיתה כולה מיושבת, וכן היתה בבית שני בבית החשמונאי ובית הורדוס, ואחר כך והטיבותי מראשותיכם זה יהיה לעתיד לבוא שאז ייטיב יותר ממה שהיה בראשונה בצאתם ממצרים ובהכנסם לארץ, ואז וידעתם כי אני ה’ ותכירו השגחתי ויכלתי: 36:12: והולכתי, מפרש שלעתיד הולכתי עליכם אדם, לא יהיה כמו בבית שני ששבו מעצמם, ולא שבו כולם כי אז אוליך אני אותם ואוציאם ואביאם לא”י, ויהיו את עמי ישראל שכבר יהיו עמי ע”י השגחתי עליהם, ואז וירשוך והיית להם לנחלה שנחלה היא ירושה עולמית, כי לא תוסיף עוד לשכלם: 36:13: יען שבגלות אומרים לכם, א. שאוכלת אדם את, שהדרים בך בזמן הגלות (שבני אדם מעטים דרים שם) תאכל הארץ אותם בדבר ובחלאים וברעב, ומשכלת ובעת שהיו ישראל עליך שכלת אותם, כי גלו מן הארץ שתי פעמים דהוה חזקה: 36:14: לכן אדם לא תאכלי שיסיר משם מות וחולי, וגויך לא תשכלי, שלא יהיה עוד גלות: 36:15: ולא אשמיע, הגוים הפחותים שישבו בא”י הכלימו אותה והיא שמעה כלמתה, ואמרו שמושבה רע, והעמים שהם האומות שי”ל מלך הם לא ישבו שם, והיתה נושאת מהם חרפה מרחוק, שחרפה גדולה מכלמה שאמרו כי קללת ה’ חלה בה ע”י עונות ישראל, כי גויך לא תכשילי עוד בחטא כי יהיו צדיקים: 36:16: ויהי דבר ה’ אלי, עתה בא לפרש דבריו, מ”ש שתחלה והרביתי עליכם אדם ואח”כ והולכתי עליכם אדם שרמז בזה שגאולת כורש לא תהיה נצחיית ולמה יגלם ויחזור ויקבצם? אמר בית ישראל יושבים על אדמתם בבית שני, ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם, ובכ”ז לא גרשתי אותם מעל פני רק כטומאת הנדה היה דרכם לפני, כמו שהנדה יפרוש בעלה ממנה לעת דוותה וימתין על עת תטהר שאז ישוב אליה, כן היה דרכם, שצפיתי שיטהרו מטומאתם ואשוב אליהם: 36:18: ואשפך והגם ששפכתי חמתי עליהם שהיא החמה הפנימית על הדם ובגלוליהם, שעל שניהם תקיא הארץ את יושביה (כמ”ש כי הדם הוא יחניף את הארץ, ובסוף עריות אמר ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה וכו’) ועי”כ ואפיץ אותם בגוים, ומן הגוים זורו בארצות ובכ”ז לא היה זה דרך כליה או הסתרת פנים כאילו סלקתי השגחתי מהם ונתתים להיות הפקר כי בהפך היה עונש השגחיי כמדת עונותיהם, וז”ש כדרכם וכעלילותם שפטתים, שהיה דרך משפט, והיה המשפט מכוון כדרכם, והעונש היה כמדת עונותיהם לא יתר על המדה, ועי”כ ויבוא אל הגוים אשר באו שם, בא עמהם לגלות להשגיח שיהיה ענשם רק כמדת חטאם ומדה כנגד מדה, בענין שיכירו שהעונש הוא השגחיי, אבל עי”כ ויחללו (הגוים) את שם קדשי, אחר שראו שהשגחת ה’ אתם וגם בהיותם בארץ אויביהם לא עזב אותם לכלותם עי”כ אמרו הלא עם ה’ אלה שעדיין השגחת ה’ דבוקה בם, וא”כ למה מארצו יצאו? ולמה לא יחזירם אל ארצו ששם מקום ההשגחה? ואמרו מבלי יכולת: 36:21: ואחמל, וחוץ מזה חמלתי על שם קדשי אשר חללהו בית ישראל שחוץ מה שנתחלל ע”י הגוים נתחלל ע”י ישראל וע”י מעשיהם הרעים, שעי”כ הוצרך להענישם כפעם בפעם וש”ש מתחלל תמיד מחדש: 36:22: לכן וכו’ לא למענכם, שאם הייתי עושה למענכם הדבר תלוי בזכות וחובה וכשיחטאו עוד יוסיף להגלותם, אבל אחר שאיני עושה למענכם רק בשביל כבוד שמי המחלל בהכרח יעשה באופן שלא יחטאו עוד ושלא יצטרך להגלותם שנית ולא יתחלל שמו פעם אחר פעם: 36:23: וקדשתי את שמי, א. מצד שמחולל בגוים כמ”ש ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה’ אלה, ב. אשר חללתם בתוכם ע”י מעשים רעים וידעו הגוים כי אני ה’ א. בהקדשי בכם לעיניהם, שהוא מה שיקדש שמו ע”י ישראל, וזה ע”י שיכוף אותם לחזור בתשובה (כמ”ש למעלה (ס’ כ’) ביד חזקה אמלוך עליכם והבאתי אתכם אל מדבר העמים וברותי מכם המורדים וכו’): 36:24: ולקחתי, ב. ונגד חילול שהיה בין הגוים באמור להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו ולקחתי אתכם מן הגוים שאתם משועבדים תחתם, ובמקומו שאתם מפוזרים מן הגוים אל הארצות וקבצתי אתכם וגו’ והבאתי אל אדמתכם בענין שלא יתחלל השם לאמר מארצו יצאו: 36:25: וזרקתי, אמנם לתקן מה שחטאתם בעבר ושלא תחטאו לע”ל, על העבר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ר”ל בזה”ז על טומאת הנדה (שאמר כטומאת הנדה היה דרכם לפני) היה צריך טבילה במקוה, ועל טומאת מת שהיה צריך הזיה, היה צריך הזיה של מים טמאים, (שמי נדה היה מטמא המזה והנושא), ולא היה מועיל הזיה של מים טהורים, אבל אז יהיה די בזריקת מים טהורים, ר”ל בזה”ז הדברים הנטהרים במקוה במים טהורים צריך שיכנס כל גופו בהם וטומאה שעולה ע”י שתתדבק הטומאה בטומאה ותסור מן האדם דהיינו הזיית אפר פרה צריך מים טמאים, ולע”ל יטהרו ע”י מים מעט הנזרקים ויהיו מים טהורים, והנמשל, שבהערה קלה ובמי הדעת התשובה תטהרו, והנה בזה”ז לא היה מועיל טהרה רק לטומאת הגויה לא לטומאת הנפש, ורק לטומאה ולא למעשה גלולים, אבל בטהרה זו אטהר אתכם מכל טומאותיכם ר”ל בין טומאת הגויה בין טומאת הנפש, וגם מכל גלוליכם עד כאן זכר מתיקון העבר, ועתה יספר איך יטהר אותם בעתיד שלא יחטאו עוד: 36:26: ונתתי לכם לב חדש, שעד עתה היו הסבות אל החטא, הלב והרוח, הלב מצייר כח המושל שנוטה אל התאוה, והרוח מצייר הציורים הרעים שמעלה ציורים אל הלב לרוע, ועי”ז הלב מושל וגומר הרע, ואני אתן לכם לב חדש שיהיה נוטה רק אל הטוב וכן הציורים שיעלו ברוח יהיו רק טובים, וכן עד עתה היה הלב קשה מלקבל המוסר והתוכחה כמו האבן שקשה לחקוק בו אסיר לב האבן ואתן לכם לב בשר שמקבל בקל ציורים טובים של יראת ה’ ואהבתו: 36:27: ואת רוחי אתן בקרבכם הוא רוח הקדש, שע”י הנסים והנפלאות שאתמיד ביניכם וע”י השראת השכינה ורוה”ק תקבלו טבע אחרת נוטה אל הקדושה והטהרה, ובזה ועשיתי את אשר בחקי תלכו ולא תעשו עוד רע, ועי”כ וישבתם בארץ ולא תגלו עוד ממנה, אחר שלא תחטאו עוד, והייתם לי לעם שמעתה יהיה הכל ע”י אתערותא דלתתא אחר שאתם תהיו נכונים רק אל הקדושה תקדימו תמיד להיות לי לעם, ועי”ז אנכי אהיה לכם לאלהים שהגם שבתחלה יהיה ע”י אתערותא דלעילא כמ”ש וזרקתי עליכם מים טהורים וכו’ שה’ יהיה המתחיל לטהרם, אח”כ יהיו הם המתחילים ויעשו מע”ט מצד טבעם הטוב: 36:29: והושעתי שהגם שיהיה עוד יצה”ר אושיע אתכם מככל הטומאות, וקראתי כי מיום שבטלה טהרה בטל ריח הפירות כמ”ש בסוף סוטה, וכשתושעו מטומאותיכם אקרא אל הדגן, מצייר, א. ריבוי הדגן בהשגחה כדי שלא יהיה רעב, והגם שכבר יהיו בטוים מן הרעב ע”י הדגן בכ”ז והרביתי את פרי העץ, כי אם יחסרו פרי העץ ויצטרכו לקנות מן הגוים סביבותם, ידמה להם שיש רעב ויקחו חרפת רעב בגוים: 36:31: וזכרתם, ועדיין תזכרו דרכיכם הרעים מפני שני טעמים, א. ונקטתם בפניכם ותתחרטו תמיד על העבר ( ב) לא למענכם וכו’ יודע לכם, שעי”ז יודע לכם שלא עשיתי למענכם, ובזה בושו והכלמו מדרכיכם, והבושה הפנימית הזאת הוא מגדרי התשובה וכפרת העון, (כמ”ש) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו): 36:33: כה אמר ה’ ביום טהרי, מודיע להם כי אחרי התשובה הגמורה וטהרת העונות עד שלא ישאר רושם מהם כלל, כן לא ישאר שום רושם מחורבן הארץ כי זה תלוי בזה, ואז והושבתי את הערים הנעזבות ויותר מזה כי גם ונבנו הערים החרבות, ויותר מזה כי גם הארץ הנשמה תעבד הגם שעד עתה החזיק אותה כל עובר לארץ שממה הבלתי ראויה כלל לעבודה, עד יתפלאו כולם: 36:35: ואמרו איך היתה כזאת שהארץ הנשמה הלזו היתה כגן עדן, והערים החרבות וגם הנשמות וגם הנהרסות בצורות ישבו? ומכל זה וידעו הגוים כי אני ה’ בניתי, שאינו בדרך הטבע רק ע”פ רוה”ק, והיה כבריאת העולם שדבר ונעשה הכל הדברו, כן אני דברתי ועשיתי, שדבורו אל הנביאים הוא הביא הכל לידי מעשה בדרך נסיי: 36:37: עוד זאת ר”ל ואם תשאל איך יתיישבו הערים ובני ישראל מועטים הנה אעשה נס שירבו כצאן שהם מתרבים מאד בטבע, ויהיו, כצאן קדשים שכולם עולה לה’ כן יהיו כולם קדושים לאלהיהם, וכצאן ירושלים במועדיה שהם זבחי שלמים לאכול ולשמוח לפני ה’ כן יתענגו על רב טוב, ובזה יהיו מלאות צאן אדם: 37:1: (א-ב) היתה כבר נחלקו רבותינו אם היה משל או ממש כנודע, ובכל אופן גם אם היה משל, מה שיראה החוזה הוא כאילו נעשה בפועל, ורואה את העתיד כי הוא הווה, והנה הוציאו ברוח ה’ שחל עליו והניח אותו בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות, וחז”ל אמרו שהיו מאלה שכפרו בקץ ושכפרו בתה”מ והיו לפי האמת בלתי ראוים לתחיה, וכבר התבאר בדברי האלהיים כי נשאר בעצמות המת קוסטא דחיותא או הבלא דגרמי שיעשה כשאור בעיסה בזמן התחיה וממנה יבנה הגוף מחדש, עוד אמרו חז”ל עתידי צדיקי דהוי עפרא, כי לפני התחיי’ בהכרח ישוב העפר על הארץ ויתבלה הגוף הראשון לגמרי, ואז יצמח מן העפר גוף חדש מעולה מן הראשון, ככל דבר שהעדר קודם להויה, ולא יעשה האפרוח עד בלות הביצה, והחטה אחר בלות הגרעין בעפר, ורק עצם אחד שמו לוז ממנו יצמח בצירוף העפר הבלוי בנין חדש אמנם פה היו שני שנויים א. שעדיין היו העצמות קיימות ולא נבלו להיות עפר, וכשיחיה יחיה הגוף הראשון, וזה א”א שיעשה הויה בלא העדר, ב. שהעצמות היו יבשות מאד, ר”ל שלא נשאר בהם רוח החיים והבלא דגרמי וקוסטא דחיותא הנצרך שיהיה כשאור בעיסה, וז”ש שהבקעה היתה מלאה עצמות, והיו רבות, לא עצם הלוז לבד, כי עדיין היו כולם קיימים והיו על פני הבקעה, ולא היו בקבר כלל שיבלה השאול אותם וגם היו יבשות מאד שלא נשאר בהם הקוסטא דחיותא: 37:3: ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה, שהגם שיחזקאל בודאי האמין בתחייה הנה קבל שהתחייה תהיה אחרי בלות הגוף לגמרי, וע”י הרוח חיים שנשאר בעצמות, לא כן בעצמות האלה שאינם כפי תנאי התחייה, ולכן אמר ה’ אתה ידעת, כי זה אינו כפי התנאים המקובלים לו בענין של תה”מ: 37:4: ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה כי התחיה העתידה שיהיה הגוף מבולה בעפר תהיה דומה כבריאת האדם בבטן אמו, שתחלה יקרם עור סביב הטפה הזרעיית ואח”כ יתהווה שם בשר (כמ”ש הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, עור, ואח”כ בשר) ואח”כ יתקשרו האיברים בגידין ועצמות זאת שנית שהעצם הלוז הנשאר יש בו קוסטא דחיותא שהוא יסוד אל רוח חיים וממנו יבנה הגוף הנבלה, וידמה כטפת הזרע שיש בו חיות וממנו יצמח הגוף, לא כן בעצמות האלה היבשות בלא רוח חיים, ולכן צוהו לנבאות כה אמר ה’ הנה אני מביא בכם רוח הוא רוח החיים היסודי שהוא הקוסטא דחיותא החסר מן העצמות האלה באשר לא היו מוכנים לתחייה ע”פ מעשיהם הרעים ויבשו לגמרי כעץ יבש אשר לא יצמיח עוד, וחייתם היינו תקבלו כח אל החיות, ואח”כ ונתתי עליכם גידים שלא כדרך יצירת הולד וכדרך התחייה לעתיד, שתחלה עור ובשר וגידים ועצמות, וכאן שהעצמות עדין קיימים והיה בהיפך תחילה גידים על העצמות ואח”כ בשר, ואח”כ עור, ואז ונתתי בכם רוח היא הנשמה העליונה שבאה אח”כ על הגוף הנבנה והוא הרוח שהיה בו מקודם וצרור בצרור החיים וחייתם שהיא התחייה הגמורה: 37:7: ונבאתי ויהי קול והנה רעש ע”י שבא רוח תחייה בעצמות, וע”י שהתקרבו העצמות כא’ במקום הראוי: 37:8: וראיתי תחלה גידים ואח”כ בשר ואח”כ עור אבל הרוח אין בהם הוא הרוח העקרי המחיה את הגוף בכללו לא היה, וכבר באר בע”י פ’ בראשית, כי כל שינויי הטבע יעשה ע”י הנביא, אבל להחזיר נשמות לפגרים לא יהיה רק ע”י ה’ לבדו, ולכן כשהוצרך אליהו להחיות בן הצרפית הוצרך לתפלה ולכן לא בא הרוח ע”י הנביא: 37:9: ויאמר הנבא אל הרוח ומצד שאתה בן אדם תאמר אל הרוח כה אמר ה’, כי זה תלוי בדבר ה’ ביחוד, ואמר מארבע רוחות באי הרוח, כוונתו על הרוח הנשאר אחר המות אשר רוח הצדיקים צרור בצרור החיים ורוח הרשע מפוזר בכף הקלע בארבע רוחות ואין לו מנוח, ואמר שיבא הרוח מארבע רוחות כי הם היו רשעים ורוחם לא היה להם מנוחה, ומהרי”א פי’ שהרוח מורכב מארבע רוחות, הנפש הטבעית, והחיונית, והמדברת, והנצחיית, וצוה שיבא בכל חלקיו ויפח בהרוגים האלה: 37:11: ויאמר אלי בן אדם, באר לו הנמשל שהעצמות האלה הם בית ישראל, שהם יבשות מאד ואין להם הכנה לתחיית הגויה הכוללת, כי לא נשאר להם קוסטא דחיותא, לא מלך ושרים לא גבורה והתעוררות חיל, עד שהם בתכלית היאוש שאומרים שהעצמות נתיבשו ואבדה כל תקוה, כי התקוה היא הקוסטא דחיותא, וגם נגזרנו ונפרדנו מן כלל עצמות הגוף, וגם אין להם קוסטא דחיותא מצד המע”ט שהם דומים כאלה העצמות שלא היו מוכנים לתחייה ע”י רוע מעשיהם, ובכ”ז אינם כגוף שנתבלה ונעשה רקב, כי העצמות קיימות וכלל האומה עומדת לעד, רק נתפזרה לארבע רוחות השמים: 37:12: לכן הנבא הנה אני פותח את קברותיכם, יש בזה מליצה וגם דברים כפשטן, אם על התחייה הגמורה שתהיה באחרית הימים, ובזה אמר שיפתח הקברים של כל המתים שכולם יעמדו בתחייה כמ”ש ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם, לכן אמר שיפתח קברות כולם, והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, ההעלאה מן הקברים לחיי עולם, לא יהיה לכולם רק לעם ה’ הצדיקים (וכן אמר אח”כ בפתחו את קברותיכם (ולא אמר עמי) ובהעלות אתכם מקברותיכם עמי) וקבלו חז”ל שהתחייה לא תהיה בח”ל רק בא”י ומתי ח”ל יתגלגלו לא”י ושם יקומו בתחיה, וז”ש והבאתי אתכם על אדמת ישראל ואמר אח”כ ונתתי רוחי בכם וחייתם, וזה יהיה בא”י, ועז”א והנחתי אתכם על אדמתכם שתשארו שם בחיים, ואם בדרך המשל והמליצה שהמשיל גויית האומה הכוללת כעצמות היבשות, ורוח אין בהם, ואת הגולת דמה כקברים ששם ישן הגוף של האומה הכללית במחשכים במצולות, אמר שה’ יפתח הקברים הוא שיסיר השעבוד וזה כולל לכולם, ובהעלות אתכם מקברותיכם עמי, שהעליה לא”י לא יהיה רק לצדיקים כמ”ש (למעלה סי’ כ’) והוצאתי אתכם מן העמים וכו’ וברותי מכם המורדים והפושעים בי וכו’ ואל אדמת ישראל לא יבא: 37:13: וידעתם כי אני ה’ בפתחי וכו’ ר”ל בין מן פתיחת הקברים ובין מן העליה תדעו כי אני ה’ כי הכל יהיה למעלה מדרך הטבע: 37:14: וידעתם כי אני ה’ דברתי ועשיתי, שכבר דברתי לעשות כן בעתיד, וכבר עשיתי בימי יחזקאל שקמו המתים ויחיו שזה סימן אם על התחייה העתידה אם על הגאולה ותחיית הגויה הכללית שדומה כעצמות היבשות המפוזרות שאין בם שום הכנה לתחייה ע”פ הטבע: 37:15: ויהי דבר ה’, אחר שהראהו ה’ איך יחיו העצמות היבשות ותבא בם הרוח, הראהו איך יתנהג הגוף הכללי הזה העומד בתחייה באופן שלא ימות עוד, היינו איך יהיה הנהגת המלוכה שהוא רוח המחיה את הגוף הכללי ואיך ישובו אל ה’ ע”י שמירת תורתו ומצותיו שזה בנפש המשכלת בגויה הכללית: 37:16: ואתה צווה לו שיקח עץ אחד, ויכתב עליו אלה המלות, ליהודה ולבני ישראל חבריו, היינו שהוא אות ליהודה ולהמתחברים עמו מבני ישראל כמו שבט בנימין, ומבני לוי ויתר העם שהתחברו ליהודה, ויקח עוד עץ אחד ויכתב עליו אלה המלות, ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו, ר”ל שהוא אות ליוסף שהוא ראש השבט וממנו נצמח מלכות אפרים שהתחיל מירבעם, ולכן קראו עץ אפרים, וכל בית ישראל כי אליו התחברו כל ישראל שהם עשרת השבטים: 37:17: וקרב עוד צוה שיקרב שני העצים אשר התאחד כל אחד בעצמו, אל האחד השני, עד שיהיו לך לעץ אחד ע”י אחיזת היד, ואז יתהווה ע”פ נס שיהיו לאחדים בידך ר”ל שיתאחדו בפועל ע”פ נס ויהיו אחד באמת: 37:18: וכאשר יאמרו בני עמך, ור”ל ואם תיכף כשיראו הנס הזה ישאלו מה אלה לך ע”מ מורה הנס הזה, וכלל סימן העצים? דבר אליהם וכו’ הנה אני לקח, מקבלת חז”ל שתחלה יעמוד משיח בן יוסף והוא מלך מעשרת השבטים והוא ילחם מלחמות ויתאספו כל ישראל תחת דגלו, עד שאח”כ יבא בן דוד והוא ימלוך עליהם, והיה המשל הראשון תחלה על התאחדות ישראל תחת דגל משיח בן יוסף, וצוה שיקח עץ אחד ויכתוב ליהודה ולבני ישראל חבריו, כי תחלה התחברו יהודה ובנימין שגלו בבית ראשון והתקבצו תחת זרובבל בימי כורש ונעשו גוי אחד בימי בית שני, ואף אחר חורבן הבית שנתפזרו בכ”ז הם מאוחדים בכלל ומיחלים על הגאולה, ובאחרית הימים יתקבצו עשרת השבטים האובדים והנדחים, תחת דגל יוסף שהוא משיח בן יוסף אשר יאסוף הנדחים שזה היה משל העץ השני ליוסף עץ אפרים ולכל בית ישראל שיתחברו עליו בעת קץ, ואח”כ יתאחדו גם בני יהודה הנקבצים כבר, להיות תחת שבטו וממשלתו, ויתהוו לגוי אחד ע”פ נסי ה’ ונפלאותיו, וז”ש במשל שאח”כ יקח עץ ויכתוב עליו ליוסף עץ אפרים שזה התאחדות עשרת השבטים באחרית הימים, ואח”כ יקרב אותם אחד אל אחד והיה הקירוב הראשון שהתקרבו בני יהודה אל בני יוסף תחת משיח בן יוסף, וז”ש הנה אני לוקח את עץ יוסף ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו ר”ל תחלה יתן אותם עליו, היינו שיתן שבטי ישראל על עץ יוסף, היינו שיתקבצו תחת דגל משיח בן יוסף, וגם את עץ יהודה יתן עליו שיהודה יעמוד ג”כ תחת דגלו, ובזה ועשיתם לעץ אחד, והיו אחד בידי עפ”י נס: 37:20: והיו, צוה לו עוד שגם אחר כך העצים אשר תכתוב עליהם ישארו עוד בידך לעיניהם שלא יעזבם מידו, ולא ימחוק הכתב רק שיהיו העצים שיכתוב עליהם, כי עוד צריך לעשות בם דבר, והוא משל על שאח”כ יתחברו שנית תחת דגל מלכות בית דוד, שבזה נשאר הכתב מצד זה שיתהפך שיתקרבו עשרת השבטים ועץ יוסף אל עץ יהודה, וזה ג”כ ע”י יד הנביא ובנס: 37:21: ודבר אליהם עתה מפרש הדברים בפרטות, הנה אני לקח וכו’ זה כמ”ש למעלה ולקחתי אתכם מן הגוים שלשם גלו אותם, ומשם נפזרו אח”כ מן הגוים אל הארצות סביב בפיזור ועז”א וקבצתי אתם מסביב: 37:22: ועשיתי אותם בעת שהיו בארץ יהיו גוי אחד, ויהיה מלך אחד על כולם שתחלה ימלוך משיח בן יוסף על כולם, כמ”ש ונתתי אותם עליו את עץ יהודה, ולא יהיו עוד כי תחלה היו לשני גוים ע”י שעשרת השבטים עבדו עכו”ם ועזבו את מקדש ה’, זה לא יהיה עוד כי כולם יעבדו את ה’ וגם תחלה היו לשני ממלכות ע”י חילוק המלכות בין בימי איש בושת בין בימי ירבעם ואילך, עז”א ולא יחצו עוד, כי בין בעת שימלוך משיח בן יוסף ימשך יהודה אחר אפרים, ובין אח”כ שימלוך בן דוד ימשכו כולם אחר בית דוד, ועז”א שני פעמים עוד: 37:23: ולא יטמאו, תחלה נטמאו י’ השבטים בגלוליהם ובשקוציהם ושבט יהודה נטמאו בכל פשעיהם, וכן בימי בית ראשון נטמאו בגלולים ועכו”ם ובימי בית שני נטמאו בכל פשעיהם, ועז”א ולא יטמאו עוד וכו’, ואח”כ בימי גלות אדום חטאו ע”י מושבותיהם שגרו בין העכו”ם וע”י מושבותיהם ביניהם חטאו, ע”ז אמר והושעתי אותם מכל מושבותיהם אשר חטאו בהם, ואח”כ וטהרתי אותם עד שיהיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים להתנהג בהשגחה נסיית, ואז ועבדי דוד מלך עליהם, אז ישוב המלוכה לבית דוד בין מצד הנהגת המלכות, וכן מצד הנהגת הדת אמר ורועה אחד יהיה לכלם כי כולם במשפטי ילכו ולא יהיה חילוק ביניהם בענין הדת, ועי”כ וישבו על הארץ ישבו בישיבת קבע בענין שיהיה להם לאחוזה, ואמר אשר נתתי לעבדי ליעקב ר”ל שיהיה להם בין הארץ שניתן ליעקב שהיא נחלה בלא מצרים בין אשר ישבו בה אבותיכם בגבול הקדם, כי גבול העתיד ימשך יותר מגבול שהיה להם תחלה, כמ”ש בנבואת יחזקאל לקמן (סי’ מ”ז), וגם תפס אשר נתתי ליעקב כי ליעקב הראה הנס הזה שהתאחדו האבנים לאבן אחד כמו שהתאחדו העצים לעץ אחד והיה ג”כ סמן אל שיתאחדו ישראל לגוי אחד באחרית הימים, ואז יירשו נחלה בלא מצרים, ודוד עבדי מבטיח להם ג’ דברים יהיו מתמידים לעולם, א. נחלת הארץ שעז”א וישבו עליה המה וכו’ עד עולם ב. מלכות בית דוד שעל זה אמר ודוד עבדי נשיא להם לעולם, ג. שהברית שבין ה’ ובינם לא יפסוק, שעז”א (כו-כז-כח) וכרתי להם ברית שלום זה כולל אם השלום שבין ה’ ובין ישראל, שלא יחטאו עוד ולא יסתיר פנים מהם, אם השלום בין העם, אם השלום לכ”א בגוף ובנפש ובנכסים, וברית הזה יהיה ברית עולם ונתתים, ר”ל ונתתי להם את הברית שלום, כמ”ש הנני נותן לו את בריתי שלום, שיש הבדל בין הברית הנכרת, ובין הברית הניתן, הברית הנכרת החיוב הוא משני הצדדים, והברית הניתן החיוב הוא רק מצד הנותן שיקיים הברית בכל אופן ובלי שום תנאי, שעז”א בפנחס והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, ועי”כ והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם והוא ע”ד מ”ש בירמיה (סי’ ג’) והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה לא יאמרו עוד ארון ברית ה’ וכו’ ביום הוא יקראו לירושלים כסא ה’, כי ברבות ישראל בריבוי מופלגת תהיה השכינה על ישראל ולא יצטרכו לקדושת הארון והמקדש, והנה קדושת המקדש שמצייר שה’ ושכינתו מצמצם א”ע בתוך נקודה מצומצם בין שני בדי הארון מורה האהבה שבינו עם ישראל כמ”ש כד רחימתין עזיזא וכו’, אמנם שתהיה שכינת ה’ על ישראל עד שהם יהיו המרכבה לשכינתו מציון גודל מעלת ישראל, וז”ש ונתתי מקדשי בתוכם והיה משכני עליהם שיהיה שני הדברים המקדש בתוך ושכינת ה’ עליהם על כל ישראל, עד שהם בפ”ע לא יצטרכו לקדושת המקדש שהם בעצמם יהיו הבדים והארון והקדש והמקדש שישכון ה’ עליהם בקדש והמקדש שיהיה בתוך בין נחלת השבטים (כמ”ש ביחזקאל סי’ מ”ח) יהיה רק שידעו הגוים שה’ מקדש ישראל במה שיהיה מקדשי בתוכם, והנה המשכן עליהם הוא מצד כחם ואיתערותא דלתתא בלי עזר אלהי, והמקדש בתוכם הוא מצד עזר אלהי שמקדש אותם, וידעו הגוים כי אני ה’ מקדש את ישראל ע”י המקדש שבתוכם, והבן:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | “נתתי לכם לב חדש ורוח חדשה” — ברית חדשה שמבפנים; אינה ניתנת כחוק אלא כשינוי פנימי
- אפיון - עונש וגלות | “לא למענכם אני עושה… כי אם לשמי הקדוש” — הגאולה כהצהרה אלוקית לגויים
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: עֶדֶן (Strong’s H5730) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,ירמיהו,עמוס,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ולב הבשר” = לב חי: הניגוד לב-אבן / לב-בשר מסביר את כל ההיסטוריה: ישראל לא יכלו לשמור תורה כי ליבם היה “אבן”. הגאולה = ניתוח-לב: הכנסת רוח אלוקים שמאפשרת ציות מרצון.