“רועים רעים” — “ופקדתי את צאני”
פסוקים
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם הִנָּבֵ֖א עַל־רוֹעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל הִנָּבֵ֣א וְאָמַרְתָּ֩ אֲלֵיהֶ֨ם לָרֹעִ֜ים כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה ה֤וֹי רֹעֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֤ר הָיוּ֙ רֹעִ֣ים אוֹתָ֔ם הֲל֣וֹא הַצֹּ֔אן יִרְע֖וּ הָרֹעִֽים׃ אֶת־הַחֵ֤לֶב תֹּאכֵ֙לוּ֙ וְאֶת־הַצֶּ֣מֶר תִּלְבָּ֔שׁוּ הַבְּרִיאָ֖ה תִּזְבָּ֑חוּ הַצֹּ֖אן לֹ֥א תִרְעֽוּ׃ אֶֽת־הַנַּחְלוֹת֩ לֹ֨א חִזַּקְתֶּ֜ם וְאֶת־הַחוֹלָ֣ה לֹֽא־רִפֵּאתֶ֗ם וְלַנִּשְׁבֶּ֙רֶת֙ לֹ֣א חֲבַשְׁתֶּ֔ם וְאֶת־הַנִּדַּ֙חַת֙ לֹ֣א הֲשֵׁבֹתֶ֔ם וְאֶת־הָאֹבֶ֖דֶת לֹ֣א בִקַּשְׁתֶּ֑ם וּבְחׇזְקָ֛ה רְדִיתֶ֥ם אֹתָ֖ם וּבְפָֽרֶךְ׃ וַתְּפוּצֶ֖ינָה מִבְּלִ֣י רֹעֶ֑ה וַתִּהְיֶ֧ינָה לְאׇכְלָ֛ה לְכׇל־חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה וַתְּפוּצֶֽינָה׃ יִשְׁגּ֤וּ צֹאנִי֙ בְּכׇל־הֶ֣הָרִ֔ים וְעַ֖ל כׇּל־גִּבְעָ֣ה רָמָ֑ה וְעַ֨ל כׇּל־פְּנֵ֤י הָאָ֙רֶץ֙ נָפֹ֣צוּ צֹאנִ֔י וְאֵ֥ין דּוֹרֵ֖שׁ וְאֵ֥ין מְבַקֵּֽשׁ׃ לָכֵ֣ן רֹעִ֔ים שִׁמְע֖וּ אֶת־דְּבַ֥ר יְהֹוָֽה׃ חַי־אָ֜נִי נְאֻ֣ם׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אִם־לֹ֣א יַ֣עַן הֱיֽוֹת־צֹאנִ֣י׀לָבַ֡ז וַתִּהְיֶ֩ינָה֩ צֹאנִ֨י לְאׇכְלָ֜ה לְכׇל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ מֵאֵ֣ין רֹעֶ֔ה וְלֹא־דָרְשׁ֥וּ רֹעַ֖י אֶת־צֹאנִ֑י וַיִּרְע֤וּ הָרֹעִים֙ אוֹתָ֔ם וְאֶת־צֹאנִ֖י לֹ֥א רָעֽוּ׃ לָכֵן֙ הָרֹעִ֔ים שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהֹוָֽה׃ כֹּה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה הִנְנִ֨י אֶֽל־הָרֹעִ֜ים וְֽדָרַשְׁתִּ֧י אֶת־צֹאנִ֣י מִיָּדָ֗ם וְהִשְׁבַּתִּים֙ מֵרְע֣וֹת צֹ֔אן וְלֹא־יִרְע֥וּ ע֛וֹד הָרֹעִ֖ים אוֹתָ֑ם וְהִצַּלְתִּ֤י צֹאנִי֙ מִפִּיהֶ֔ם וְלֹא־תִֽהְיֶ֥יןָ לָהֶ֖ם לְאׇכְלָֽה׃ כִּ֛י כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה הִנְנִי־אָ֕נִי וְדָרַשְׁתִּ֥י אֶת־צֹאנִ֖י וּבִקַּרְתִּֽים׃ כְּבַקָּרַת֩ רֹעֶ֨ה עֶדְר֜וֹ בְּיוֹם־הֱיוֹת֤וֹ בְתוֹךְ־צֹאנוֹ֙ נִפְרָשׁ֔וֹת כֵּ֖ן אֲבַקֵּ֣ר אֶת־צֹאנִ֑י וְהִצַּלְתִּ֣י אֶתְהֶ֗ם מִכׇּל־הַמְּקוֹמֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נָפֹ֣צוּ שָׁ֔ם בְּי֥וֹם עָנָ֖ן וַעֲרָפֶֽל׃ וְהוֹצֵאתִ֣ים מִן־הָעַמִּ֗ים וְקִבַּצְתִּים֙ מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת וַהֲבִיאוֹתִ֖ים אֶל־אַדְמָתָ֑ם וּרְעִיתִים֙ אֶל־הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאֲפִיקִ֕ים וּבְכֹ֖ל מוֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ בְּמִרְעֶה־טּוֹב֙ אֶרְעֶ֣ה אֹתָ֔ם וּבְהָרֵ֥י מְרֽוֹם־יִשְׂרָאֵ֖ל יִהְיֶ֣ה נְוֵהֶ֑ם שָׁ֤ם תִּרְבַּ֙צְנָה֙ בְּנָ֣וֶה טּ֔וֹב וּמִרְעֶ֥ה שָׁמֵ֛ן תִּרְעֶ֖ינָה אֶל־הָרֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ אֲנִ֨י אֶרְעֶ֤ה צֹאנִי֙ וַאֲנִ֣י אַרְבִּיצֵ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ אֶת־הָאֹבֶ֤דֶת אֲבַקֵּשׁ֙ וְאֶת־הַנִּדַּ֣חַת אָשִׁ֔יב וְלַנִּשְׁבֶּ֣רֶת אֶֽחֱבֹ֔שׁ וְאֶת־הַחוֹלָ֖ה אֲחַזֵּ֑ק וְאֶת־הַשְּׁמֵנָ֧ה וְאֶת־הַחֲזָקָ֛ה אַשְׁמִ֖יד אֶרְעֶ֥נָּה בְמִשְׁפָּֽט׃ וְאַתֵּ֣נָה צֹאנִ֔י כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה הִנְנִ֤י שֹׁפֵט֙ בֵּֽין־שֶׂ֣ה לָשֶׂ֔ה לָאֵילִ֖ים וְלָעַתּוּדִֽים׃ הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם הַמִּרְעֶ֤ה הַטּוֹב֙ תִּרְע֔וּ וְיֶ֙תֶר֙ מִרְעֵיכֶ֔ם תִּרְמְס֖וּ בְּרַגְלֵיכֶ֑ם וּמִשְׁקַע־מַ֣יִם תִּשְׁתּ֔וּ וְאֵת֙ הַנּ֣וֹתָרִ֔ים בְּרַגְלֵיכֶ֖ם תִּרְפֹּשֽׂוּן׃ וְצֹאנִ֑י מִרְמַ֤ס רַגְלֵיכֶם֙ תִּרְעֶ֔ינָה וּמִרְפַּ֥שׂ רַגְלֵיכֶ֖ם תִּשְׁתֶּֽינָה׃ לָכֵ֗ן כֹּ֥ה אָמַ֛ר אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה אֲלֵיהֶ֑ם הִנְנִי־אָ֕נִי וְשָֽׁפַטְתִּי֙ בֵּֽין־שֶׂ֣ה בִרְיָ֔ה וּבֵ֥ין שֶׂ֖ה רָזָֽה׃ יַ֗עַן בְּצַ֤ד וּבְכָתֵף֙ תֶּהְדֹּ֔פוּ וּבְקַרְנֵיכֶ֥ם תְּנַגְּח֖וּ כׇּל־הַנַּחְל֑וֹת עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר הֲפִיצוֹתֶ֛ם אוֹתָ֖נָה אֶל־הַחֽוּצָה׃ וְהוֹשַׁעְתִּ֣י לְצֹאנִ֔י וְלֹא־תִהְיֶ֥ינָה ע֖וֹד לָבַ֑ז וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין שֶׂ֖ה לָשֶֽׂה׃ וַהֲקִמֹתִ֨י עֲלֵיהֶ֜ם רֹעֶ֤ה אֶחָד֙ וְרָעָ֣ה אֶתְהֶ֔ן אֵ֖ת עַבְדִּ֣י דָוִ֑יד ה֚וּא יִרְעֶ֣ה אֹתָ֔ם וְהֽוּא־יִהְיֶ֥ה לָהֶ֖ן לְרֹעֶֽה׃ וַאֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֶֽהְיֶ֤ה לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְעַבְדִּ֥י דָוִ֖ד נָשִׂ֣יא בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבַּֽרְתִּי׃ וְכָרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית שָׁל֔וֹם וְהִשְׁבַּתִּ֥י חַיָּֽה־רָעָ֖ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְיָשְׁב֤וּ בַמִּדְבָּר֙ לָבֶ֔טַח וְיָשְׁנ֖וּ בַּיְּעָרִֽים׃ וְנָתַתִּ֥י אוֹתָ֛ם וּסְבִיב֥וֹת גִּבְעָתִ֖י בְּרָכָ֑ה וְהוֹרַדְתִּ֤י הַגֶּ֙שֶׁם֙ בְּעִתּ֔וֹ גִּשְׁמֵ֥י בְרָכָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃ וְנָתַן֩ עֵ֨ץ הַשָּׂדֶ֜ה אֶת־פִּרְי֗וֹ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּתֵּ֣ן יְבוּלָ֔הּ וְהָי֥וּ עַל־אַדְמָתָ֖ם לָבֶ֑טַח וְֽיָדְע֞וּ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה בְּשִׁבְרִי֙ אֶת־מֹט֣וֹת עֻלָּ֔ם וְהִ֨צַּלְתִּ֔ים מִיַּ֖ד הָעֹבְדִ֥ים בָּהֶֽם׃ וְלֹא־יִהְי֨וּ ע֥וֹד בַּז֙ לַגּוֹיִ֔ם וְחַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ לֹ֣א תֹאכְלֵ֑ם וְיָשְׁב֥וּ לָבֶ֖טַח וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃ וַהֲקִמֹתִ֥י לָהֶ֛ם מַטָּ֖ע לְשֵׁ֑ם וְלֹא־יִהְי֨וּ ע֜וֹד אֲסֻפֵ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ וְלֹא־יִשְׂא֥וּ ע֖וֹד כְּלִמַּ֥ת הַגּוֹיִֽם׃ וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה אֱלֹהֵיהֶ֖ם אִתָּ֑ם וְהֵ֗מָּה עַמִּי֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְאַתֵּ֥ן צֹאנִ֛י צֹ֥אן מַרְעִיתִ֖י אָדָ֣ם אַתֶּ֑ם אֲנִי֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃
פירוש רש”י
34:2: עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פַּרְנָסֵי יִשְׂרָאֵל: | אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם. אֶת עַצְמָם הָיוּ מְעַנְּגִין, מִמָּמוֹן חֲבֵרֵיהֶם אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם: | הֲלֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים. הֲלֹא מִשְׁפַּט הָרוֹעִים לִרְעוֹת אֶת הַצֹּאן, וְלֹא לִרְעוֹת אֶת עַצְמָן! 34:4: אֶת הַנַּחְלוֹת. אֶת הַכְּחוּשׁוֹת מֵאֵין כֹּחַ; דוֹלְרוֹשִׁי״אָשׁ בְּלַעַ״ז; שֶׁצְּרִיכוֹת חִזּוּק, לִתְמֹךְ בָּהֶן בַּיָּד: | לֹא חֲבַשְׁתֶּם. לִקְשֹׁר שִׁבְרֵי הָעֶצֶם זֶה עִם זֶה, כְּמִשְׁפַּט הָרוֹפְאִים: | וְאֶת הַנִּדַּחַת. שֶׁנִּדְּחֵית מִתּוֹךְ הָעֵדֶר אֶל הַחוּץ: | רְדִיתֶם. יִסַּרְתֶּם: 34:6: יִשְׁגּוּ צֹאנִי. הוֹלְכוֹת טוֹעוֹת עַל פְּנֵי כָּל הֶהָרִים; כְּלוֹמַר: נַעֲשׂוּ הֶפְקֵר לַעֲשׂוֹת אִישׁ אִישׁ כִּרְצוֹנוֹ, וְלֹא הוֹכַחְתֶּם אוֹתָם וְלֹא שְׁפַטְתֶּם בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ: 34:8: וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אוֹתָם. אֶת עַצְמָם: 34:10: וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרוֹעִים אוֹתָם. אֶת עַצְמָם: 34:11: וּבִקַּרְתִּים. לְשׁוֹן בִּקּוּר חוֹלִים: 34:12: נִפְרָשׁוֹת. כְּשֶׁהֵן נְפוּצוֹת, וְהוּא הוֹלֵךְ בֵּינֵיהֶם וּמְאַסְּפָן יַחַד: | בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל. כִּי כֵּן דֶּרֶךְ הַצֹּאן לְהִתְפַּזֵּר בְּיוֹם הַמְעֻנָּן: 34:16: וְאֶת הַשְּׁמֵנָה וְאֶת הַחֲזָקָה. הַהוֹדֶפֶת וְדוֹחֶפֶת אֶת חַבְרוֹתֶיהָ: 34:17: בֵּין שֶׂה לָשֶׂה. בֵּין בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִין (סנהדרין כא.) לַחֲלָשִׁים: 34:18: הַמְעַט מִכֶּם. אֶת אֲשֶׁר הַחֲזָקוֹת שֶׁבָּכֶם רוֹעוֹת הַמִּרְעֶה הַטּוֹב? וְהַלְוַאי לֹא תִּרְמְסוּ הַמּוֹתָר בְּרַגְלֵיכֶם, וְתֹאכַלְנָה אוֹתוֹ שְׁאָר צֹאנִי; אֶלָּא שֶׁאַף מוֹתַר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם. וְלֹא דַּי לָכֶם אֲשֶׁר מַשְׁקֵה מַיִם תִּשְׁתּוּ, אֶלָּא שֶׁהַנּוֹתָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן: | וּמִשְׁקַע מַיִם. הַמַּיִם הַצְּלוּלִים, שֶׁשָּׁקַע הַטִּיט, וְלֹא נֶעֶכְרוּ בְרַגְלַיִם. וְהַדּוּגְמָא כְּתַרְגּוּמוֹ: ״הַזְּעִיר לְכוֹן דְּפַרְנוֹס טָב אַתּוּן מִתְפַּרְנְסִין, וּמוֹתַר פַּרְנוֹסְכוֹן דָּיְשִׁין בְּרַגְלֵיכוֹן, וּמִשְׁתֵּי מְתַקֵּן אַתּוּן שָׁתָן, וְיָת מוֹתְרָא בְּרַגְלֵיכוֹן אַתּוּן דָּיְשִׁין״: 34:19: וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם וְגוֹ׳. ״וְעַמִּי מוֹתַר מֵיכַל שַׁמָּשֵׁיכוֹן אָכְלִין וּמוֹתַר מִשְׁתֵּי שַׁמָּשֵׁיכוֹן שָׁתָן״ (תרגום יונתן): 34:20: שֶׂה בְרִיָה. חֲזָקָה: | רָזָה. מֵיִיגְרָ״א בְּלַעַ״ז: 34:23: עַבְדִּי דָוִד. מֶלֶךְ מִזַּרְעוֹ: 34:25: וַיִּשְׁנוּ בַּיְּעָרִים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְיִתְעַתְּקוּן בְּחוּרְשָׁא״, וְיֵשׁ לְפוֹתְרוֹ בִּלְשׁוֹן שִׁינָה: 34:26: וְנָתַתִּי אוֹתָם וּסְבִיבוֹת גִּבְעָתִי. תְּהֵא נְתִינָתָהּ בִּבְרָכָה; וְנָתַתִּי כְּמוֹ ״וְהִשְׁכַּנְתִּי״ (יחזקאל לב:ד): 34:29: מַטָּע לְשֵׁם. קִיּוּם שֶׁיְּהֵא לְשֵׁם עוֹלָם: | אֲסֻפֵי רָעָב. טְמוּנֵי רָעָב, מֵחֲמַת בּוֹשֶׁת רְעָבוֹן וְעוֹנִי: 34:31: אָדָם אַתֶּם. אֵינְכֶם כַּבְּהֵמוֹת בְּעֵינַי:
פירוש רד”ק
34:1: ויהי: 34:2: בן אדם הנבא, ואמרת אליהם לרועים. תוספות ביאור: | רועי ישראל. הם המלכים. כי אחר שהמשיל העם לצאן המשיל המלכים לרועים: | אשר היו רועים אותם. עצמם וכן וירעו הרועים אותם עצמם ויקבור אותו בגיא קבר את עצמו וכן תירגם יונתן ווי על פרנסי ישראל דהוו מפרנסין נפשיהון הלא לפרנסא עמא אתמניאו פרנסיא אמר כי המלכים היו מתעסקין בהנאת עצמן ולא היו חוששין על העם להנהיגם כמשפט: | הלא הצאן ירעו הרועים. הלא היה להם לרעות הצאן למה נתמנו רועים אלא לרעות אותם דעה ובינה והשכל כמו שנאמר בדוד שהיה רועה נאמן ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו וכן אמר באסא ויאמר ליהודה לדרוש את ה’ ולעשות התורה והמצות ונאמר ביהושפט שלח לשריו וגו’ ללמד בערי יהודה ונאמר וילמדו ביהודה ועמהם ספר תורת ה’ וישבו בכל ערי יהודה וילמדו בעם ונאמר ויעמד שפטים בארץ ונאמר ויצו עליהם לאמר כה תעשון ביראת ה’ באמונה ובלבב שלם וגו’: 34:3: את החלב. אמר כי מיטב הצאן יאכלו. רוצה לומר שיקחו ממונם שלא במשפט ויונתן תירגם ית טובא אתון אכלין ועמר נקי אתון לבישון ופטימיא אתון נכסין לעמא ליתיכון מפרנסין: | הבריאה. השמנה כמו ועגלון איש בריא מאד להבריאכם מראשית מנחת ישראל: 34:4: את הנחלות. שרשו חלה מבנין נפעל ופירוש נחלות שהם כאבות באחת מאיבריהן וצריכות חזוק: | ואת החולה. שיש להם חולי שצריכה רפואה: | ולנשברת. שנשבר אחד מעצמיה: | ואת הנדחת. שנפרדה מהאחרות וידע אדם מקומה ולא חשו להשיבה עם שאר רעותיה: | ואת האבדת. שנדחה ואבדה ולא נודע מקומה וכל זה משל על עניי ישראל הבריאים והחולים שלא השגיחו עליהם וכן השבויים והגולים לא חששו בהם לפדותם ולהשיבם: 34:5: ותפוצינה, לכל חית השדה. פירוש המשל כתרגומו ואתמסרו לשיצאה לכל מלכות עממיא ואטלטלו ובנוסחא אחרינא יש לאשתיצאה לכל מלכות וגו’: 34:6: ישגו. מבואר הוא: 34:7: לכן. מבואר הוא: 34:8: חי אני. מבואר הוא: 34:9: לכן. שנה הפסוק לחזק הענין ולא שנה בו מלה אלא שהראשון רועים והשני הרועים והראשון את דבר ה’ והשני דבר ה’ ויונתן חדש בו בתוספת שהוסיף בו בכן פרנסיא רשיעיא תובו לאורייתא ואנא עתיד לרחמא עליכון אציתו לאולפן אורייתא וקבילו פתגמא דה’: 34:10: כה אמר, ודרשתי. שאעניש אותם על אשר לא רעו אותם: | והשבתים מרעות צאן. שאקח המלוכה מידם ולא ירעו עוד הרועים אותם כלומר ולא ימלכו עליהם עוד ויונתן תירגם ולא יתפרנסון עוד פרנסיא נפשיהון: 34:11: כי כה אמר, הנני אני. כיון שפשעו בהם הרועים אני אדרוש אותם ואוציאם מגלותם: 34:12: כבקרת, נפרשות. כמו נפרדות כי אז יבקר אותם יותר היטב ויונתן תירגם ומפרש להון: | ביום ענן וערפל. כי יום חשך היה לכם הגלות והמליצה כי הצאן מתפזרות ביום המעונן: 34:13: והוצאתים, אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ. כי העזים טוב מרעיתם בהרים. והכבשים והרחלים בעמקים ובאפיקים והנה ישראל ישובו לארצם וישכנו בכל מושב טוב בהרים ובעמקים: 34:14: במרעה טוב, ובהרי מרום ישראל. אמר זה על ירושלים שהיא גבוהה מכל ארץ ישראל וכן ישראל יהיה להם נוה בירושלים לעתיד לבא כמו שכתוב בסוף זה הספר: 34:15: אני ארעה, ואני ארביצם. כי הרועה ירעה הצאן עד הצהרים ובצהרים אז ירביצם כמו שכתוב איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים: 34:16: את האבדת, ואת החולה אחזק. אמר חולה הנה במקום נחלות וחולה שאמר למעלה ואמר אחזק הכולל שניהם כי הרפואה לחזק הבריאות: | ואת השמנה ואת החזקה. אשמיד השמנה והחזקה שדוחפין את החלושות מהמרעה אני אשמיד חזקתן: | ארענה במשפט. כהוגן כמו החלושות שלא ירעו יותר מן הראוי להן והמשל על העושקים והחזקים שהיו בישראל והיו עושקים את העניים והחלושים ויונתן תירגם ית חטאיא וית חייביא אשיצי ואפרנס ית עמי בדינא: 34:17: ואתנה, בין שה לשה. בין החזקה לחלושה: | לאלים ולעתודים. כי הם החזקים שבצאן ויונתן תירגם לענין המשל בין גבר לגבר לחטאיא ולחייביא: 34:18: המעט. פירוש המשל כתרגומו הזעיר לכון דפרנוס טב אתון מתפרנסין ומותר פרנוסכון דישין ברגליכון ומשתי מתקן אתון שתן וית מותרא ברגליכון אתון דישין: | ומשקע מים. המים הצלולים כמו שפירשנו בפסוק אז אשקיע מימיהם: 34:19: וצאני. ועמי ויונתן תרגם ועמי מותר מיכל שמשיכין אכלין ומותר משתי שמשיכון שתן. תרפשון: | ומרפש. כתיב בשי”ן והם ענין הרמיסה במים והעכירה: 34:20: לכן, בריה. כמו בריאה ופירושו שמנה והמשל כתרגומו בין גבר עתיר ובין גבר מסכן: 34:21: יען. תרגם יונתן חלף דברשע ובדרע דחיקתון וגו’: 34:22: והושעתי. מבואר הוא: 34:23: והקימותי, את עבדי דוד. המשיח שיעמוד מזרעו בעת הישועה: 34:24: ואני. מבואר הוא: 34:25: וכרתי, וישנו ביערים. כי לא יפחדו מחית היער. וישנו ענין שינה: 34:26: ונתתי אותם וסביבות גבעתי ברכה. אתן אותם ברכה על דרך והיה ברכה וסביבות גבעתי אתן אותם ברכה והיא ארץ ישראל כלה שהוא סביבות בית המקדש כי בית המקדש באמצע ארץ ישראל הוא ובית המקדש נקרא הר וגבעה כמו שכתוב נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים ונשא מגבעות וי”ת ואשרי יתהון סחור סחור לבית מקדשי ויהון מברכין ותירגם הגשם מטר בכיר: 34:27: ונתן. מבואר הוא: 34:28: ולא יהיו, וחית הארץ לא תאכלם. משל כתרגומו ומלכות ארעא לא ישיצינון: 34:29: והקימותי להם מטע. כמו שאמר ונטעתים על אדמתם: | לשם. שיצא שמם בגוים וי”ת לקיימא: | אסופי רעב בארץ. ענין כליון כמו אסוף אסיפם וי”ת מטלטלי כפנא כי כשהיה רעב בארץ ישראל היו מטלטלים במצרים ובשאר ארצות והיו נושאים שם כלימות הגוים כמו שנאמר גרות באבות כשהלכו למצרים ולארץ פלשתים ונאמר באבימלך לגור בשדי מואב ונאמר בשונמית ותגר בארץ פלשתים: 34:30: וידעו. מבואר הוא: 34:31: ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. כשתהיו צאן מרעיתי שארעה אתכם דעה ובינה והשכל אז תקראו אדם לא צאן ובהמה כי כשיתפתה האדם לתאות העולם הנה הוא בהמה לא אדם כי בגשמיות ישתתף האדם עם הבהמה הוא וחמורו אוכלין באבוס אחד אבל כשיגיענו הטוב אשר יעדנו האל יתברך ומלאה הארץ דעה את השם ושאר הענינים הטובים והיעודים לאהוב את ה’ ולעבדו בלב שלם ונתעסק במושכלות אז נקרא אדם שיהיה ניכר בנו חלק האנושי ונהיה נבדלים מן הבהמה ומן בני האדם הדומים לה. וי”ת ואתון עמי עם דמתקרי שמי עליהון בית ישראל אתון ועל הדרך הזה אמרו רבותינו ז”ל אדם אתם אתם קרוין אדם ואין עכו”ם קרויין אדם:
פירוש מלבי”ם
34:1: ויהי דבר ה’, אחר שחרב המקדש ונתבטל מלכות ב”ד ע”י שעיני צדקיהו עור ויכניה היה בגולה, א”ל נבואה על הרועים שהם גרמו זאת כי לא רעו צאן ה’ בנאות דשא, ואמר שצדקו משפטי ה’ בהם שבטל מלכותם: 34:2: הנבא על רועי ישראל, מפני שנבואה זו עתידה על הרועים בעתיד וגם כבר החלה באותו הדור על הרועים שהיו אז, אמר הנבא על רועי ישראל, בעתיד, וגם הנבא ואמרת אליהם לרועים הנמצאים האותו זמן, הוי רעי ישראל, ר”ל כי יש רועים הרועים בחנם ואינם נהנים משל צבור, ותכלית רעייתם הוא רק הנהגת הצאן וטובותם (כמ”ש בדוד ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן, ואמר במדרש שבדקו הש”י בצאן וכו’), וזה רק רועה הצאן, ויש רועה שמקבל שכר והגזה והחלב שייך לו בשכרו, וזה כבר ירעו הצאן אותו ג”כ שיאכל חלבם וילבש צמרם, נמצא הוא רועה אותם והם רועים אותו ג”כ והנה בדורות הקודמים היו רעי ישראל אשר היו רעים אותם ר”ל שלא היו נהנים מן הצבור רק רעו הצאן לבד, ועתה לא נמצאו רועים כאלה, כי הלוא הצאן ירעו הרועים, במה שאת החלב תאכלו ואת הצמר תלבשו וגם את הבריאה תזבחו, הגם שתוכלו ליהנות מגיזתה וחלבה, ובכ”ז עכ”פ ראוי שגם אתם תרעו הצאן להשגיח עליהם, ואתם את הצאן לא תרעו, כי את הנחלות לא חזקתם, נחלה היא שאינה בריאה כ”כ והיא רפה המזג וצריכה חיזוק והחולה היא החולה לגמרי וצריכה רפואה וגם אותה לא רפאתם, וגם הנשברת שצריך לחבוש השבר לא חבשתם, וגם הנדחת ממקומה לא השבתם, וגם האבדת לגמרי לא בקשתם, עד שלא רעיתם הצאן לטובתם רק לרעתם, כי בחזקה רדיתם אתם ובפרך לאכול בשרים ולא לנהל אותם בהשגחה ובחמלה: 34:5: ותפוצינה, הנה הצאן צריכים אל הקיבוץ והרועה שומר את קבוצם, וע”י חסרון הרועה נפצו, וע”י שנפוצו נהיו לאכלה לכל חית השדה, ועל ידי החיות שבאו עליהם נפצו עוד יותר: 34:6: ישגו צאני עדיין היה אפשריות שיחזרו מעצמם למקומם ויתקבצו, אבל ע”י הניפוץ שגו לעלות אל ההרים, ומשם אל הגבעה שתחתיו, (כמ”ש (ירמיהו נ׳:ו׳) צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום הרים שובבים מהר אל גבעה הלכו שכחו רבצם, שע”י שעלו להר וירדו לגבעה נשכח מאתם מקומם) ועי”כ על פני כל הארץ נפצו צאני כי שכחו רבצם, ואין דורש ואין מבקש, כי כשנאבדו הצאן ילך הרועה לבקשם, וכשלא ימצאם יתחיל לדרוש מאת האנשים אם לא ימצאום אדם שיתן סימנים וישיבם לו, ולא לבד שאין דורש מאת המוצא האבדה, כי גם אין מבקש את האבדה כלל: 34:8: חי אני, הוא גז”ד שיש עמו שבועה שאינו נקרע, יען היות צאני לבז וכו’, מאין רעה, כי לסטים מזוין וחיה רעה דינו כאונס, אבל אם נכנס לעיר בשעה שאין דרך ליכנס הו”ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב, בפרט בזה שמה שהיה לבז ומה שהיה לאכלה הוא מסבת מאין רעה, והו”ל כהוליכה במקום גדודי חיה ולסטים שחייב, (כמ”ש בב”מ דף צ”ג), ולא דרשו רעי את צאני שהיה לו להציל ברועים ובמקלות בשכר, ובפרט שהם דינם כשומרי שכר כי וירעו הרעים אותם שרעו א”ע, ולמה ואת צאני לא רעו? וגם אמר נגד מ”ש מאין רועה, בל תאמרו כי נסתלקתם משמירתם ולא רציתם להיות עוד רועים שהלא וירעו הרעים אותם, ושלחו בהם יד ואם כן למה ואת צאני לא רעו: 34:9: לכן הרעים, ר”ל על כן אין לכם אמתלא שנסתלקתם מהיות רועים רק אתם הרועים, ושמעו גזרת ה’ עליכם: 34:10: הנני אל הרעים, נגד מה שהיו צאני לבז ולאכלה זאת אדרוש מיד הרועים שחייבים לשלם כי פשעו בשמירתם, ונגד מ”ש ולא דרשו רועי את צאני העונש הוא והשבתים מרעות צאן, (ר”ל שיקח המלוכה והמשרה מידם) עד שלא ירעו עוד הרעים אותם, ונגד מ”ש וירעו הרועים אותם שרעו א”ע, והצלתי צאני מפיהם: 34:11: כי כה אמר ה’, ר”ל ובל תחשבו כי עתה לא יהיה להם רועה כלל ויהיו הפקר לא כן, כי הנני אני אחר שסלקתי את הרועים שמניתי עליהם אהיה אנכי בעצמי הרועה אותם, ודרשתי את צאני ובקרתים הביקור הוא לדעת מנינם, ולהשגיח על החסרים היכן הם: 34:12: כבקרת רועה עדרו, כאשר יבקר הרועה את העדר שהוא שלו אם רועה צאן של עצמו, שאז ישגיח היטב עליהם ביום היותו בתוך צאנו נפרשות אם ע”י שהיה יום חושך נפרשו הצאן ונפוצו, שאז תיכף ביום ההוא יבקר לדעת מנינים וענינם, כן אבקר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומות שנפצו ע”י החשך ועורון המנהיגים והמונהגים ביום הגלות וההרג: 34:13: והוצאתים כי רבים באו לשבי בין העמים, כמ”ש יען היות צאני לבז, ורבים נפוצו מן העמים אל הארצות כמ”ש ותהיינה צאני לאכלה, מן העמים שהם תחת רשותם אוציאם, ומן הארצות שהם מפוזרים אקבצם, והביאותים אל אדמתם ורעיתים: 34:14: במרעה, הצאן צריכים מקום מרעה לרעות ביום, ומקום מרבץ לנוח שם בלילה, שזה נקרא נוה צאן, אמר המרעה יהיה טוב, והנוה יהיה בהרים ששם בטוחים מחיות ולסטים, והגם שבהרים אין המרעה שמן ואין הנוה טוב, כי קשה לעלות אל ההר, אמר שהנוה יהיה טוב כי שם תרבצנה ושם תרעינה ולא יצטרכו לרדת משם אל המרעה כי גם בהר יהיה המרעה שמן: 34:15: ואל תחשוב ששם יהיו בלא רועה כי אני אראה ואני ארביץ, שאשגיח עליהם בעת הרעיה ביום ובעת הרביצה בלילה כמ”ש הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה את האבדת אבקש וגם הנדחת ממקומה אשיב וכו’, (כנ”ל ד’ שעשו הרועים להפך), ואת השמנה ולא לבד שישמרם מחיה ולסטים כי גם יעשה משפט בין הצאן בעצמם עד שהשמנה והחזקה, היינו העשירים שנוטלים כל השפע ע”י עשרם והגבורים הנוטלים בזרוע אשמיד, כי ארעינה במשפט שיהיה מרעה לכל הצאן בשוה: 34:17: הנני מפרש נגד השמנה שהם העשירים הלוקחים כל השפע ואין מניחים לעניים מאומה אומר הנני שופט בין שה לשה לאילים ולעתודים, שהאילים והעתודים בחזקם נוטלים כל המרעה ואין מניחים לעניי הצאן: 34:18: (יח-יט) המעט מכם מה שאתם תרעו המרעה הטוב עד שיתר מרעיהם תרמסו וצאני הכי מן היושר והראוי שמרמס רגליכם תרעינה? וכן המעט מכם שמשקע מים תשתו עד שעוד את המים הנותרים ברגליכם תרפשון? לכן כה אמר ה’ הנני אני בהשגחתי, ושפטתי בין שה בריה ובין שה רזה שהבריה תתן דין וחשבון על שאכלה יתר מן הראוי ועשקה דלים ורצצה אביונים: 34:21: יען (עתה אומר נגד החזקה) שהם הדפו הנחלות עד שהוכרחו לצאת החוצה וזה משל העריצים העושקים דלים וחלשים ולוקחים נחלתם ובוזזים את חלקם: 34:22: והושעתי לצאני להציל אותם מבז ושפטתי, ויהיה גם כן משפט בין העושק והעשוק: 34:23: והקימותי נבא שאחר שישפוט ה’ וירעה אותם בעצמו, אז תתגלה מלכות ב”ד, והוא יהיה הרועה תחת ה’, וזה יהיה בג’ מדרגות, תחלה הוא ירעה אותם היינו שיעמוד איש מבית דוד שינהיג את ישראל לכוף אותם שיעשו משפט וצדקה, ואח”כ הוא יהיה להם לרועה, היינו שיקבלו הנהגתו וילמדו ממנו עד שיהיה רועה שלהם ברצונם, ואח”כ אני ה’ אהיה להם לאלהים, יקבלו עליהם מלכות שמים ומלכות ה’ תתגלה עד שיהיה להם לאלהים, ועבדי דוד יעלה ממדרגת רועה למדרגת נשיא שהוא יהיה מלך המשיח, אני ה’ דברתי ר”ל זה דברתי כבר ע”י הנביאים אשר נבאו על המשיח (כמ”ש ויצא חטר מגזע ישי) וכבר דברתי ופירשתי ענין המשיח בארך ע”י כל נביא כל חוזה: 34:25: וכרתי, מפני שייראו להניח הצאן במדבר ביום מפני השודדים, וביער בלילה מפני חיות רעות, אמר שיכרות ברית שלום שלא יעבור רגל אויב ושודד, וישבית חיה רעה, וע”י שיכרות ברית שלום וישבו במדבר לבטח ולא ייראו מפני חרב שודד, וע”י שישבית חיה רעה יישנו בלילה ביערות: 34:26: ונתתי ומפני שעדיין ייראו הצאן כשלא יהיה דשא, אמר שיתן אותם, היינו המדבר והיערים, וסביבות של גבעתי, גם הסביבות שסביב א”י וירושלים ויהיה שם ברכה, והורדתי הגשם בעתו בענין שיצמיח חציר לבהמה, גשמי ברכה יהיו, רצה לומר בל תחשוב שזה יהיה לקללה (כמ”ש שאם נפסקו גשמים בר”ה וחטאו ה’ מורידם במדברות וביערים) לא כן כי יהיו לברכה, כי לא יתמעט הגשם מן הישוב עי”ז: 34:27: עד שיתן עץ השדה את פריו, והנה הברכות האלה כבר נמצאו בתורה ששם אמר ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכו’ וישבתם לבטח בארצכם, ואח”כ אומר ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואי מחריד והשבתי חיה רעה, והנה חשב שישבית מהם שפטיו הרעים שהם חיה רעה וחרב ורעב וידעו כי אני ה’, ותחלה מציין אותם כצאן ואמר שישבו לבטח במדבר וביערים, ואח”כ מציין אותם כבני אדם שעץ השדה יתן פריו, בראשון מצייר שישבו לבטח בארץ העמים שיתבטל שעבוד מלכיות, ויסיר מהם קושי השיעבוד ובזה מצויירים כצאן שיושבים במדבר לבטח שהוא בארצות העמים שקראה בשם מדבר העמים למעלה (כ’ כ”ה) ואח”כ מצייר שיהיו כבני אדם וישבו על אדמתם לבטח ועתה מפרש נגד שתחלה ישבו לבטח בארץ העמים שיתבטל שעבוד מלכויות אמר וידעו כי אני ה’ בשברי מוטות עלם שתחלה היו תחת עול העמים והיו עובדים אותם בהם וזה יופסק: 34:28: ולא, נגד שהיו למקצת גוים לבז, ששללו ממונם, ומקצם היו במדרגת חיות רעות שאכלו הצאן בעצמם, אמר שלא יהיו עוד לבז וגם החיות הפראיות שהם האומות הפראיים לא תאכלם, וישבו לבטח היינו שישבו בין האומות בבטחה והשקט: 34:29: והקימותי ואח”כ ישבו בא”י ושם יטעם בארץ במטע טוב שיהיו לשם, שלא יעקרו משם לעולם, וגם יהיה שם שובע עד שלא יהיו עוד אסופי רעב, ולא ישאו עוד כלמת הגוים בענין שיגלו שנית: 34:30: וידעו, ואז ידעו כולם כי אני ה’ אלהיהם אתם שדבק בהם השראת השכינה והנסים והנבואה, והמה עמי דבקים בעבודתי, ואז יצאו ממדרגת צאן אל מדרגת אדם, שעז”א ואתן צאני אדם אתם שתתעלו על ערככם הקודם כמעלת המדבר נגד החי, שכן מדרגת העובד את ה’ נגד המדבר כמדרגת המדבר נגד החי:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | “רועים רעים” שרועים עצמם — ה׳ יפטר את הרועים ויִרְעֶה בעצמו
- אפיון - ברית עם אלוקים | “כרתי להם ברית שלום” — ה׳ כרועה טוב ייתן להם ברית שלום ויעיר את “דוד עבדי”
הערות
מילה נדירה: וְ/שָׁפָט (Strong’s H8202) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“דוד עבדי נשיא להם לעולם” (לד:כד): נבואה על מלך מבית דוד שיבוא בעתיד — רועה אמיתי. המאפשר: בפרק זה עובר השיח מ”עונש” ל”תיקון” בדמות מנהיג חדש.