יח_025_001 - משאות לגויים — עמון, מואב, אדום, פלישתים

משאות לגויים — עמון, מואב, אדום, פלישתים

פסוקים

וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם שִׂ֥ים פָּנֶ֖יךָ אֶל־בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהִנָּבֵ֖א עֲלֵיהֶֽם׃ וְאָֽמַרְתָּ֙ לִבְנֵ֣י עַמּ֔וֹן שִׁמְע֖וּ דְּבַר־אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה כֹּה־אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֡ה יַ֩עַן֩ אׇמְרֵ֨ךְ הֶאָ֜ח אֶל־מִקְדָּשִׁ֣י כִי־נִחָ֗ל וְאֶל־אַדְמַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ כִּ֣י נָשַׁ֔מָּה וְאֶל־בֵּ֣ית יְהוּדָ֔ה כִּ֥י הָלְכ֖וּ בַּגּוֹלָֽה׃ לָכֵ֡ן הִנְנִי֩ נֹתְנָ֨ךְ לִבְנֵי־קֶ֜דֶם לְמוֹרָשָׁ֗ה וְיִשְּׁב֤וּ טִירֽוֹתֵיהֶם֙ בָּ֔ךְ וְנָ֥תְנוּ בָ֖ךְ מִשְׁכְּנֵיהֶ֑ם הֵ֚מָּה יֹאכְל֣וּ פִרְיֵ֔ךְ וְהֵ֖מָּה יִשְׁתּ֥וּ חֲלָבֵֽךְ׃ וְנָתַתִּ֤י אֶת־רַבָּה֙ לִנְוֵ֣ה גְמַלִּ֔ים וְאֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן לְמִרְבַּץ־צֹ֑אן וִידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה יַ֚עַן מַחְאֲךָ֣ יָ֔ד וְרַקְעֲךָ֖ בְּרָ֑גֶל וַתִּשְׂמַ֤ח בְּכׇל־שָֽׁאטְךָ֙ בְּנֶ֔פֶשׁ אֶל־אַדְמַ֖ת יִשְׂרָאֵֽל׃ לָכֵ֡ן הִנְנִי֩ נָטִ֨יתִי אֶת־יָדִ֜י עָלֶ֗יךָ וּנְתַתִּ֤יךָֽ (לבג) [לְבַז֙] לַגּוֹיִ֔ם וְהִכְרַתִּ֙יךָ֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְהַאֲבַדְתִּ֖יךָ מִן־הָאֲרָצ֑וֹת אַשְׁמִ֣ידְךָ֔ וְיָדַעְתָּ֖ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה יַ֗עַן אֲמֹ֤ר מוֹאָב֙ וְשֵׂעִ֔יר הִנֵּ֥ה כְּכׇֽל־הַגּוֹיִ֖ם בֵּ֥ית יְהוּדָֽה׃ לָכֵן֩ הִנְנִ֨י פֹתֵ֜חַ אֶת־כֶּ֤תֶף מוֹאָב֙ מֵהֶ֣עָרִ֔ים מֵעָרָ֖יו מִקָּצֵ֑הוּ צְבִ֗י אֶ֚רֶץ בֵּ֣ית הַיְשִׁימֹ֔ת בַּ֥עַל מְע֖וֹן (וקריתמה) [וְקִרְיָתָֽיְמָה]׃ לִבְנֵי־קֶ֙דֶם֙ עַל־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וּנְתַתִּ֖יהָ לְמוֹרָשָׁ֑ה לְמַ֛עַן לֹא־תִזָּכֵ֥ר בְּנֵֽי־עַמּ֖וֹן בַּגּוֹיִֽם׃ וּבְמוֹאָ֖ב אֶעֱשֶׂ֣ה שְׁפָטִ֑ים וְיָדְע֖וּ כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה יַ֣עַן עֲשׂ֥וֹת אֱד֛וֹם בִּנְקֹ֥ם נָקָ֖ם לְבֵ֣ית יְהוּדָ֑ה וַיֶּאְשְׁמ֥וּ אָשׁ֖וֹם וְנִקְּמ֥וּ בָהֶֽם׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה וְנָטִ֤תִי יָדִי֙ עַל־אֱד֔וֹם וְהִכְרַתִּ֥י מִמֶּ֖נָּה אָדָ֣ם וּבְהֵמָ֑ה וּנְתַתִּ֤יהָ חׇרְבָּה֙ מִתֵּימָ֔ן וּדְדָ֖נֶה בַּחֶ֥רֶב יִפֹּֽלוּ׃ וְנָתַתִּ֨י אֶת־נִקְמָתִ֜י בֶּאֱד֗וֹם בְּיַד֙ עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעָשׂ֣וּ בֶאֱד֔וֹם כְּאַפִּ֖י וְכַחֲמָתִ֑י וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־נִקְמָתִ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה יַ֛עַן עֲשׂ֥וֹת פְּלִשְׁתִּ֖ים בִּנְקָמָ֑ה וַיִּנָּקְמ֤וּ נָקָם֙ בִּשְׁאָ֣ט בְּנֶ֔פֶשׁ לְמַשְׁחִ֖ית אֵיבַ֥ת עוֹלָֽם׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִנְנִ֨י נוֹטֶ֤ה יָדִי֙ עַל־פְּלִשְׁתִּ֔ים וְהִכְרַתִּ֖י אֶת־כְּרֵתִ֑ים וְהַ֣אֲבַדְתִּ֔י אֶת־שְׁאֵרִ֖ית ח֥וֹף הַיָּֽם׃ וְעָשִׂ֤יתִי בָם֙ נְקָמ֣וֹת גְּדֹל֔וֹת בְּתוֹכְח֖וֹת חֵמָ֑ה וְיָֽדְעוּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה בְּתִתִּ֥י אֶת־נִקְמָתִ֖י בָּֽם׃ וַיְהִ֛י בְּעַשְׁתֵּֽי־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֗ם יַ֠עַן אֲשֶׁר־אָ֨מְרָה צֹּ֤ר עַל־יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ הֶאָ֔ח נִשְׁבְּרָ֛ה דַּלְת֥וֹת הָעַמִּ֖ים נָסֵ֣בָּה אֵלָ֑י אִמָּלְאָ֖ה הׇחֳרָֽבָה׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִנְנִ֥י עָלַ֖יִךְ צֹ֑ר וְהַעֲלֵיתִ֤י עָלַ֙יִךְ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים כְּהַעֲל֥וֹת הַיָּ֖ם לְגַלָּֽיו׃ וְשִׁחֲת֞וּ חֹמ֣וֹת צֹ֗ר וְהָֽרְסוּ֙ מִגְדָּלֶ֔יהָ וְסִחֵיתִ֥י עֲפָרָ֖הּ מִמֶּ֑נָּה וְנָתַתִּ֥י אוֹתָ֖הּ לִצְחִ֥יחַ סָֽלַע׃ מִשְׁטַ֨ח חֲרָמִ֤ים תִּֽהְיֶה֙ בְּת֣וֹךְ הַיָּ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י דִבַּ֔רְתִּי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה וְהָיְתָ֥ה לְבַ֖ז לַגּוֹיִֽם׃ וּבְנוֹתֶ֙יהָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּחֶ֖רֶב תֵּהָרַ֑גְנָה וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִנְנִ֧י מֵבִ֣יא אֶל־צֹ֗ר נְבוּכַדְרֶאצַּ֧ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֛ל מִצָּפ֖וֹן מֶ֣לֶךְ מְלָכִ֑ים בְּס֛וּס וּבְרֶ֥כֶב וּבְפָרָשִׁ֖ים וְקָהָ֥ל וְעַם־רָֽב׃ בְּנוֹתַ֥יִךְ בַּשָּׂדֶ֖ה בַּחֶ֣רֶב יַהֲרֹ֑ג וְנָתַ֨ן עָלַ֜יִךְ דָּיֵ֗ק וְשָׁפַ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ סֹֽלְלָ֔ה וְהֵקִ֥ים עָלַ֖יִךְ צִנָּֽה׃ וּמְחִ֣י קׇֽבׇלּ֔וֹ יִתֵּ֖ן בְּחֹמוֹתָ֑יִךְ וּמִ֨גְדְּלֹתַ֔יִךְ יִתֹּ֖ץ בְּחַרְבוֹתָֽיו׃ מִשִּׁפְעַ֥ת סוּסָ֖יו יְכַסֵּ֣ךְ אֲבָקָ֑ם מִקּוֹל֩ פָּרַ֨שׁ וְגַלְגַּ֜ל וָרֶ֗כֶב תִּרְעַ֙שְׁנָה֙ חוֹמוֹתַ֔יִךְ בְּבֹאוֹ֙ בִּשְׁעָרַ֔יִךְ כִּמְבוֹאֵ֖י עִ֥יר מְבֻקָּעָֽה׃ בְּפַרְס֣וֹת סוּסָ֔יו יִרְמֹ֖ס אֶת־כׇּל־חוּצוֹתָ֑יִךְ עַמֵּךְ֙ בַּחֶ֣רֶב יַהֲרֹ֔ג וּמַצְּב֥וֹת עֻזֵּ֖ךְ לָאָ֥רֶץ תֵּרֵֽד׃ וְשָׁלְל֣וּ חֵילֵ֗ךְ וּבָֽזְזוּ֙ רְכֻלָּתֵ֔ךְ וְהָֽרְסוּ֙ חוֹמוֹתַ֔יִךְ וּבָתֵּ֥י חֶמְדָּתֵ֖ךְ יִתֹּ֑צוּ וַאֲבָנַ֤יִךְ וְעֵצַ֙יִךְ֙ וַעֲפָרֵ֔ךְ בְּת֥וֹךְ מַ֖יִם יָשִֽׂימוּ׃ וְהִשְׁבַּתִּ֖י הֲמ֣וֹן שִׁירָ֑יִךְ וְק֣וֹל כִּנּוֹרַ֔יִךְ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עֽוֹד׃ וּנְתַתִּ֞יךְ לִצְחִ֣יחַ סֶ֗לַע מִשְׁטַ֤ח חֲרָמִים֙ תִּֽהְיֶ֔ה לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה ע֑וֹד כִּ֣י אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ דִּבַּ֔רְתִּי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ כֹּ֥ה אָמַ֛ר אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה לְצ֑וֹר הֲלֹ֣א׀ מִקּ֣וֹל מַפַּלְתֵּ֗ךְ בֶּאֱנֹ֨ק חָלָ֜ל בֵּהָ֤רֵֽג הֶ֙רֶג֙ בְּתוֹכֵ֔ךְ יִרְעֲשׁ֖וּ הָאִיִּֽים׃ וְֽיָרְד֞וּ מֵעַ֣ל כִּסְאוֹתָ֗ם כֹּ֚ל נְשִׂיאֵ֣י הַיָּ֔ם וְהֵסִ֙ירוּ֙ אֶת־מְעִ֣ילֵיהֶ֔ם וְאֶת־בִּגְדֵ֥י רִקְמָתָ֖ם יִפְשֹׁ֑טוּ חֲרָד֤וֹת׀יִלְבָּ֙שׁוּ֙ עַל־הָאָ֣רֶץ יֵשֵׁ֔בוּ וְחָֽרְדוּ֙ לִרְגָעִ֔ים וְשָׁמְמ֖וּ עָלָֽיִךְ׃ וְנָשְׂא֨וּ עָלַ֤יִךְ קִינָה֙ וְאָ֣מְרוּ לָ֔ךְ אֵ֣יךְ אָבַ֔דְתְּ נוֹשֶׁ֖בֶת מִיַּמִּ֑ים הָעִ֣יר הַהֻלָּ֗לָה אֲשֶׁר֩ הָיְתָ֨ה חֲזָקָ֤ה בַיָּם֙ הִ֣יא וְיֹשְׁבֶ֔יהָ אֲשֶׁר־נָתְנ֥וּ חִתִּיתָ֖ם לְכׇל־יוֹשְׁבֶֽיהָ׃ עַתָּה֙ יֶחְרְד֣וּ הָאִיִּ֔ן י֖וֹם מַפַּלְתֵּ֑ךְ וְנִבְהֲל֛וּ הָאִיִּ֥ים אֲשֶׁר־בַּיָּ֖ם מִצֵּאתֵֽךְ׃ כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה בְּתִתִּ֤י אֹתָךְ֙ עִ֣יר נֶחֱרֶ֔בֶת כֶּעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־נוֹשָׁ֑בוּ בְּהַעֲל֤וֹת עָלַ֙יִךְ֙ אֶת־תְּה֔וֹם וְכִסּ֖וּךְ הַמַּ֥יִם הָרַבִּֽים׃ וְהוֹרַדְתִּיךְ֩ אֶת־י֨וֹרְדֵי ב֜וֹר אֶל־עַ֣ם עוֹלָ֗ם וְ֠הוֹשַׁבְתִּ֠יךְ בְּאֶ֨רֶץ תַּחְתִּיּ֜וֹת כׇּחֳרָב֤וֹת מֵעוֹלָם֙ אֶת־י֣וֹרְדֵי ב֔וֹר לְמַ֖עַן לֹ֣א תֵשֵׁ֑בִי וְנָתַתִּ֥י צְבִ֖י בְּאֶ֥רֶץ חַיִּֽים׃ בַּלָּה֥וֹת אֶתְּנֵ֖ךְ וְאֵינֵ֑ךְ וּֽתְבֻקְשִׁ֗י וְלֹא־תִמָּֽצְאִ֥י עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם שָׂ֥א עַל־צֹ֖ר קִינָֽה׃ וְאָמַרְתָּ֣ לְצ֗וֹר (הישבתי) [הַיֹּשֶׁ֙בֶת֙] עַל־מְבוֹאֹ֣ת יָ֔ם רֹכֶ֙לֶת֙ הָֽעַמִּ֔ים אֶל־אִיִּ֖ים רַבִּ֑ים כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה צ֕וֹר אַ֣תְּ אָמַ֔רְתְּ אֲנִ֖י כְּלִ֥ילַת יֹֽפִי׃ בְּלֵ֥ב יַמִּ֖ים גְּבוּלָ֑יִךְ בֹּנַ֕יִךְ כָּלְל֖וּ יׇפְיֵֽךְ׃ בְּרוֹשִׁ֤ים מִשְּׂנִיר֙ בָּ֣נוּ לָ֔ךְ אֵ֖ת כׇּל־לֻחֹתָ֑יִם אֶ֤רֶז מִלְּבָנוֹן֙ לָקָ֔חוּ לַעֲשׂ֥וֹת תֹּ֖רֶן עָלָֽיִךְ׃ אַלּוֹנִים֙ מִבָּשָׁ֔ן עָשׂ֖וּ מִשּׁוֹטָ֑יִךְ קַרְשֵׁ֤ךְ עָֽשׂוּ־שֵׁן֙ בַּת־אֲשֻׁרִ֔ים מֵאִיֵּ֖י כִּתִּיִּֽם׃ שֵׁשׁ־בְּרִקְמָ֤ה מִמִּצְרַ֙יִם֙ הָיָ֣ה מִפְרָשֵׂ֔ךְ לִֽהְי֥וֹת לָ֖ךְ לְנֵ֑ס תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן מֵאִיֵּ֥י אֱלִישָׁ֖ה הָיָ֥ה מְכַסֵּֽךְ׃ יֹשְׁבֵ֤י צִידוֹן֙ וְאַרְוַ֔ד הָי֥וּ שָׁטִ֖ים לָ֑ךְ חֲכָמַ֤יִךְ צוֹר֙ הָ֣יוּ בָ֔ךְ הֵ֖מָּה חֹבְלָֽיִךְ׃ זִקְנֵ֨י גְבַ֤ל וַחֲכָמֶ֙יהָ֙ הָ֣יוּ בָ֔ךְ מַחֲזִיקֵ֖י בִּדְקֵ֑ךְ כׇּל־אֳנִיּ֨וֹת הַיָּ֤ם וּמַלָּֽחֵיהֶם֙ הָ֣יוּ בָ֔ךְ לַעֲרֹ֖ב מַעֲרָבֵֽךְ׃ פָּרַ֨ס וְל֤וּד וּפוּט֙ הָי֣וּ בְחֵילֵ֔ךְ אַנְשֵׁ֖י מִלְחַמְתֵּ֑ךְ מָגֵ֤ן וְכוֹבַע֙ תִּלּוּ־בָ֔ךְ הֵ֖מָּה נָתְנ֥וּ הֲדָרֵֽךְ׃ בְּנֵ֧י אַרְוַ֣ד וְחֵילֵ֗ךְ עַל־חוֹמוֹתַ֙יִךְ֙ סָבִ֔יב וְגַ֨מָּדִ֔ים בְּמִגְדְּלוֹתַ֖יִךְ הָי֑וּ שִׁלְטֵיהֶ֞ם תִּלּ֤וּ עַל־חוֹמוֹתַ֙יִךְ֙ סָבִ֔יב הֵ֖מָּה כָּלְל֥וּ יׇפְיֵֽךְ׃ תַּרְשִׁ֥ישׁ סֹחַרְתֵּ֖ךְ מֵרֹ֣ב כׇּל־ה֑וֹן בְּכֶ֤סֶף בַּרְזֶל֙ בְּדִ֣יל וְעוֹפֶ֔רֶת נָתְנ֖וּ עִזְבוֹנָֽיִךְ׃ יָוָ֤ן תֻּבַל֙ וָמֶ֔שֶׁךְ הֵ֖מָּה רֹכְלָ֑יִךְ בְּנֶ֤פֶשׁ אָדָם֙ וּכְלֵ֣י נְחֹ֔שֶׁת נָתְנ֖וּ מַעֲרָבֵֽךְ׃ מִבֵּ֖ית תּוֹגַרְמָ֑ה סוּסִ֤ים וּפָרָשִׁים֙ וּפְרָדִ֔ים נָתְנ֖וּ עִזְבוֹנָֽיִךְ׃ בְּנֵ֤י דְדָן֙ רֹכְלַ֔יִךְ אִיִּ֥ים רַבִּ֖ים סְחֹרַ֣ת יָדֵ֑ךְ קַרְנ֥וֹת שֵׁן֙ (והובנים) [וְהׇבְנִ֔ים] הֵשִׁ֖יבוּ אֶשְׁכָּרֵֽךְ׃ אֲרָ֥ם סֹחַרְתֵּ֖ךְ מֵרֹ֣ב מַעֲשָׂ֑יִךְ בְּ֠נֹ֠פֶךְ אַרְגָּמָ֨ן וְרִקְמָ֤ה וּבוּץ֙ וְרָאמֹ֣ת וְכַדְכֹּ֔ד נָתְנ֖וּ בְּעִזְבוֹנָֽיִךְ׃ יְהוּדָה֙ וְאֶ֣רֶץ יִשְׂרָאֵ֔ל הֵ֖מָּה רֹכְלָ֑יִךְ בְּחִטֵּ֣י מִ֠נִּ֠ית וּפַנַּ֨ג וּדְבַ֤שׁ וָשֶׁ֙מֶן֙ וָצֹ֔רִי נָתְנ֖וּ מַעֲרָבֵֽךְ׃ דַּמֶּ֧שֶׂק סֹחַרְתֵּ֛ךְ בְּרֹ֥ב מַעֲשַׂ֖יִךְ מֵרֹ֣ב כׇּל־ה֑וֹן בְּיֵ֥ין חֶלְבּ֖וֹן וְצֶ֥מֶר צָֽחַר׃ וְדָ֤ן וְיָוָן֙ מְאוּזָּ֔ל בְּעִזְבוֹנַ֖יִךְ נָתָ֑נּוּ בַּרְזֶ֤ל עָשׁוֹת֙ קִדָּ֣ה וְקָנֶ֔ה בְּמַעֲרָבֵ֖ךְ הָיָֽה׃ דְּדָן֙ רֹֽכַלְתֵּ֔ךְ בְּבִגְדֵי־חֹ֖פֶשׁ לְרִכְבָּֽהֿ׃ עֲרַב֙ וְכׇל־נְשִׂיאֵ֣י קֵדָ֔ר הֵ֖מָּה סֹחֲרֵ֣י יָדֵ֑ךְ בְּכָרִ֤ים וְאֵילִם֙ וְעַתּוּדִ֔ים בָּ֖ם סֹחֲרָֽיִךְ׃ רֹכְלֵ֤י שְׁבָא֙ וְרַעְמָ֔ה הֵ֖מָּה רֹכְלָ֑יִךְ בְּרֹ֨אשׁ כׇּל־בֹּ֜שֶׂם וּבְכׇל־אֶ֤בֶן יְקָרָה֙ וְזָהָ֔ב נָתְנ֖וּ עִזְבוֹנָֽיִךְ׃ חָרָ֤ן וְכַנֵּה֙ וָעֶ֔דֶן רֹכְלֵ֖י שְׁבָ֑א אַשּׁ֖וּר כִּלְמַ֥ד רֹכַלְתֵּֽךְ׃ הֵ֤מָּה רֹכְלַ֙יִךְ֙ בְּמַכְלֻלִ֔ים בִּגְלוֹמֵי֙ תְּכֵ֣לֶת וְרִקְמָ֔ה וּבְגִנְזֵ֖י בְּרֹמִ֑ים בַּחֲבָלִ֧ים חֲבֻשִׁ֛ים וַאֲרֻזִ֖ים בְּמַרְכֻלְתֵּֽךְ׃ אֳנִיּ֣וֹת תַּרְשִׁ֔ישׁ שָׁרוֹתַ֖יִךְ מַעֲרָבֵ֑ךְ וַתִּמָּלְאִ֧י וַֽתִּכְבְּדִ֛י מְאֹ֖ד בְּלֵ֥ב יַמִּֽים׃ בְּמַ֤יִם רַבִּים֙ הֱבִא֔וּךְ הַשָּׁטִ֖ים אֹתָ֑ךְ ר֚וּחַ הַקָּדִ֔ים שְׁבָרֵ֖ךְ בְּלֵ֥ב יַמִּֽים׃ הוֹנֵךְ֙ וְעִזְבוֹנַ֔יִךְ מַעֲרָבֵ֕ךְ מַלָּחַ֖יִךְ וְחֹבְלָ֑יִךְ מַחֲזִיקֵ֣י בִדְקֵ֣ךְ וְֽעֹרְבֵ֣י מַ֠עֲרָבֵ֠ךְ וְכׇל־אַנְשֵׁ֨י מִלְחַמְתֵּ֜ךְ אֲשֶׁר־בָּ֗ךְ וּבְכׇל־קְהָלֵךְ֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹכֵ֔ךְ יִפְּלוּ֙ בְּלֵ֣ב יַמִּ֔ים בְּי֖וֹם מַפַּלְתֵּֽךְ׃ לְק֖וֹל זַעֲקַ֣ת חֹבְלָ֑יִךְ יִרְעֲשׁ֖וּ מִגְרֹשֽׁוֹת׃ וְֽיָרְד֞וּ מֵאֳנִיּֽוֹתֵיהֶ֗ם כֹּ֚ל תֹּפְשֵׂ֣י מָשׁ֔וֹט מַלָּחִ֕ים כֹּ֖ל חֹבְלֵ֣י הַיָּ֑ם אֶל־הָאָ֖רֶץ יַעֲמֹֽדוּ׃ וְהִשְׁמִ֤יעוּ עָלַ֙יִךְ֙ בְּקוֹלָ֔ם וְיִזְעֲק֖וּ מָרָ֑ה וְיַעֲל֤וּ עָפָר֙ עַל־רָ֣אשֵׁיהֶ֔ם בָּאֵ֖פֶר יִתְפַּלָּֽשׁוּ׃ וְהִקְרִ֤יחוּ אֵלַ֙יִךְ֙ קׇרְחָ֔ה וְחָגְר֖וּ שַׂקִּ֑ים וּבָכ֥וּ אֵלַ֛יִךְ בְּמַר־נֶ֖פֶשׁ מִסְפֵּ֥ד מָֽר׃ וְנָשְׂא֨וּ אֵלַ֤יִךְ בְּנִיהֶם֙ קִינָ֔ה וְקוֹנְנ֖וּ עָלָ֑יִךְ מִ֣י כְצ֔וֹר כְּדֻמָ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ בְּצֵ֤את עִזְבוֹנַ֙יִךְ֙ מִיַּמִּ֔ים הִשְׂבַּ֖עַתְּ עַמִּ֣ים רַבִּ֑ים בְּרֹ֤ב הוֹנַ֙יִךְ֙ וּמַ֣עֲרָבַ֔יִךְ הֶעֱשַׁ֖רְתְּ מַלְכֵי־אָֽרֶץ׃ עֵ֛ת נִשְׁבֶּ֥רֶת מִיַּמִּ֖ים בְּמַֽעֲמַקֵּי־מָ֑יִם מַעֲרָבֵ֥ךְ וְכׇל־קְהָלֵ֖ךְ בְּתוֹכֵ֥ךְ נָפָֽלוּ׃ כֹּ֚ל יֹשְׁבֵ֣י הָאִיִּ֔ים שָׁמְמ֖וּ עָלָ֑יִךְ וּמַלְכֵיהֶם֙ שָׂ֣עֲרוּ שַׂ֔עַר רָעֲמ֖וּ פָּנִֽים׃ סֹֽחֲרִים֙ בָּֽעַמִּ֔ים שָׁרְק֖וּ עָלָ֑יִךְ בַּלָּה֣וֹת הָיִ֔ית וְאֵינֵ֖ךְ עַד־עוֹלָֽם׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֡ם אֱמֹר֩ לִנְגִ֨יד צֹ֜ר כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה יַ֣עַן גָּבַ֤הּ לִבְּךָ֙ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣ל אָ֔נִי מוֹשַׁ֧ב אֱלֹהִ֛ים יָשַׁ֖בְתִּי בְּלֵ֣ב יַמִּ֑ים וְאַתָּ֤ה אָדָם֙ וְֽלֹא־אֵ֔ל וַתִּתֵּ֥ן לִבְּךָ֖ כְּלֵ֥ב אֱלֹהִֽים׃ הִנֵּ֥ה חָכָ֛ם אַתָּ֖ה (מדנאל) [מִדָּֽנִיֵּ֑אל] כׇּל־סָת֖וּם לֹ֥א עֲמָמֽוּךָ׃ בְּחׇכְמָֽתְךָ֙ וּבִתְבוּנָ֣תְךָ֔ עָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ חָ֑יִל וַתַּ֛עַשׂ זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף בְּאוֹצְרוֹתֶֽיךָ׃ בְּרֹ֧ב חׇכְמָתְךָ֛ בִּרְכֻלָּתְךָ֖ הִרְבִּ֣יתָ חֵילֶ֑ךָ וַיִּגְבַּ֥הּ לְבָבְךָ֖ בְּחֵילֶֽךָ׃ לָכֵ֕ן כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה יַ֛עַן תִּתְּךָ֥ אֶת־לְבָבְךָ֖ כְּלֵ֥ב אֱלֹהִֽים׃ לָכֵ֗ן הִנְנִ֨י מֵבִ֤יא עָלֶ֙יךָ֙ זָרִ֔ים עָרִיצֵ֖י גּוֹיִ֑ם וְהֵרִ֤יקוּ חַרְבוֹתָם֙ עַל־יְפִ֣י חׇכְמָתֶ֔ךָ וְחִלְּל֖וּ יִפְעָתֶֽךָ׃ לַשַּׁ֖חַת יוֹרִד֑וּךָ וָמַ֛תָּה מְמוֹתֵ֥י חָלָ֖ל בְּלֵ֥ב יַמִּֽים׃ הֶאָמֹ֤ר תֹּאמַר֙ אֱלֹהִ֣ים אָ֔נִי לִפְנֵ֖י הֹרְגֶ֑ךָ וְאַתָּ֥ה אָדָ֛ם וְלֹא־אֵ֖ל בְּיַ֥ד מְחַלְלֶֽיךָ׃ מוֹתֵ֧י עֲרֵלִ֛ים תָּמ֖וּת בְּיַד־זָרִ֑ים כִּ֚י אֲנִ֣י דִבַּ֔רְתִּי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם שָׂ֥א קִינָ֖ה עַל־מֶ֣לֶךְ צ֑וֹר וְאָמַ֣רְתָּ לּ֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה אַתָּה֙ חוֹתֵ֣ם תׇּכְנִ֔ית מָלֵ֥א חׇכְמָ֖ה וּכְלִ֥יל יֹֽפִי׃ בְּעֵ֨דֶן גַּן־אֱלֹהִ֜ים הָיִ֗יתָ כׇּל־אֶ֨בֶן יְקָרָ֤ה מְסֻכָתֶ֙ךָ֙ אֹ֣דֶם פִּטְדָ֞ה וְיָהֲלֹ֗ם תַּרְשִׁ֥ישׁ שֹׁ֙הַם֙ וְיָ֣שְׁפֵ֔ה סַפִּ֣יר נֹ֔פֶךְ וּבָרְקַ֖ת וְזָהָ֑ב מְלֶ֨אכֶת תֻּפֶּ֤יךָ וּנְקָבֶ֙יךָ֙ בָּ֔ךְ בְּי֥וֹם הִבָּרַאֲךָ֖ כּוֹנָֽנוּ׃ אַ֨תְּ־כְּר֔וּב מִמְשַׁ֖ח הַסּוֹכֵ֑ךְ וּנְתַתִּ֗יךָ בְּהַ֨ר קֹ֤דֶשׁ אֱלֹהִים֙ הָיִ֔יתָ בְּת֥וֹךְ אַבְנֵי־אֵ֖שׁ הִתְהַלָּֽכְתָּ׃ תָּמִ֤ים אַתָּה֙ בִּדְרָכֶ֔יךָ מִיּ֖וֹם הִבָּֽרְאָ֑ךְ עַד־נִמְצָ֥א עַוְלָ֖תָה בָּֽךְ׃ בְּרֹ֣ב רְכֻלָּתְךָ֗ מָל֧וּ תוֹכְךָ֛ חָמָ֖ס וַֽתֶּחֱטָ֑א וָאֲחַלֶּלְךָ֩ מֵהַ֨ר אֱלֹהִ֤ים וָֽאַבֶּדְךָ֙ כְּר֣וּב הַסֹּכֵ֔ךְ מִתּ֖וֹךְ אַבְנֵי־אֵֽשׁ׃ גָּבַ֤הּ לִבְּךָ֙ בְּיׇפְיֶ֔ךָ שִׁחַ֥תָּ חׇכְמָתְךָ֖ עַל־יִפְעָתֶ֑ךָ עַל־אֶ֣רֶץ הִשְׁלַכְתִּ֗יךָ לִפְנֵ֧י מְלָכִ֛ים נְתַתִּ֖יךָ לְרַ֥אֲוָה בָֽךְ׃ מֵרֹ֣ב עֲוֺנֶ֗יךָ בְּעֶ֙וֶל֙ רְכֻלָּ֣תְךָ֔ חִלַּ֖לְתָּ מִקְדָּשֶׁ֑יךָ וָאוֹצִא־אֵ֤שׁ מִתּֽוֹכְךָ֙ הִ֣יא אֲכָלַ֔תְךָ וָאֶתֶּנְךָ֤ לְאֵ֙פֶר֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְעֵינֵ֖י כׇּל־רֹאֶֽיךָ׃ כׇּל־יֽוֹדְעֶ֙יךָ֙ בָּֽעַמִּ֔ים שָׁמְמ֖וּ עָלֶ֑יךָ בַּלָּה֣וֹת הָיִ֔יתָ וְאֵינְךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם שִׂ֥ים פָּנֶ֖יךָ אֶל־צִיד֑וֹן וְהִנָּבֵ֖א עָלֶֽיהָ׃ וְאָמַרְתָּ֗ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִנְנִ֤י עָלַ֙יִךְ֙ צִיד֔וֹן וְנִכְבַּדְתִּ֖י בְּתוֹכֵ֑ךְ וְֽיָדְע֞וּ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה בַּעֲשׂ֥וֹתִי בָ֛הּ שְׁפָטִ֖ים וְנִקְדַּ֥שְׁתִּי בָֽהּ׃ וְשִׁלַּחְתִּי־בָ֞הּ דֶּ֤בֶר וָדָם֙ בְּח֣וּצוֹתֶ֔יהָ וְנִפְלַ֤ל חָלָל֙ בְּתוֹכָ֔הּ בְּחֶ֥רֶב עָלֶ֖יהָ מִסָּבִ֑יב וְיָדְע֖וּ כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וְלֹא־יִהְיֶ֨ה ע֜וֹד לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל סִלּ֤וֹן מַמְאִיר֙ וְק֣וֹץ מַכְאִ֔ב מִכֹּל֙ סְבִ֣יבֹתָ֔ם הַשָּׁאטִ֖ים אוֹתָ֑ם וְיָ֣דְע֔וּ כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ בְּקַבְּצִ֣י׀ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מִן־הָֽעַמִּים֙ אֲשֶׁ֣ר נָפֹ֣צוּ בָ֔ם וְנִקְדַּ֥שְׁתִּי בָ֖ם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֑ם וְיָֽשְׁבוּ֙ עַל־אַדְמָתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְעַבְדִּ֥י לְיַעֲקֹֽב׃ וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֘יהָ֮ לָבֶ֒טַח֒ וּבָנ֤וּ בָתִּים֙ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְיָשְׁב֖וּ לָבֶ֑טַח בַּעֲשׂוֹתִ֣י שְׁפָטִ֗ים בְּכֹ֨ל הַשָּׁאטִ֤ים אֹתָם֙ מִסְּבִ֣יבוֹתָ֔ם וְיָ֣דְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ בַּשָּׁנָה֙ הָעֲשִׂרִ֔ית בָּעֲשִׂרִ֕י בִּשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם שִׂ֣ים פָּנֶ֔יךָ עַל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וְהִנָּבֵ֣א עָלָ֔יו וְעַל־מִצְרַ֖יִם כֻּלָּֽהּ׃ דַּבֵּ֨ר וְאָמַרְתָּ֜ כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה הִנְנִ֤י עָלֶ֙יךָ֙ פַּרְעֹ֣ה מֶלֶךְ־מִצְרַ֔יִם הַתַּנִּים֙ הַגָּד֔וֹל הָרֹבֵ֖ץ בְּת֣וֹךְ יְאֹרָ֑יו אֲשֶׁ֥ר אָמַ֛ר לִ֥י יְאֹרִ֖י וַאֲנִ֥י עֲשִׂיתִֽנִי׃ וְנָתַתִּ֤י (חחיים) [חַחִים֙] בִּלְחָיֶ֔יךָ וְהִדְבַּקְתִּ֥י דְגַת־יְאֹרֶ֖יךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶ֑יךָ וְהַעֲלִיתִ֙יךָ֙ מִתּ֣וֹךְ יְאֹרֶ֔יךָ וְאֵת֙ כׇּל־דְּגַ֣ת יְאֹרֶ֔יךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶ֖יךָ תִּדְבָּֽק׃ וּנְטַשְׁתִּ֣יךָ הַמִּדְבָּ֗רָה אוֹתְךָ֙ וְאֵת֙ כׇּל־דְּגַ֣ת יְאֹרֶ֔יךָ עַל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ תִּפּ֔וֹל לֹ֥א תֵאָסֵ֖ף וְלֹ֣א תִקָּבֵ֑ץ לְחַיַּ֥ת הָאָ֛רֶץ וּלְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם נְתַתִּ֥יךָ לְאׇכְלָֽה׃ וְיָֽדְעוּ֙ כׇּל־יֹשְׁבֵ֣י מִצְרַ֔יִם כִּ֖י אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה יַ֧עַן הֱיוֹתָ֛ם מִשְׁעֶ֥נֶת קָנֶ֖ה לְבֵ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ בְּתׇפְשָׂ֨ם בְּךָ֤ (בכפך) [בַכַּף֙] תֵּר֔וֹץ וּבָקַעְתָּ֥ לָהֶ֖ם כׇּל־כָּתֵ֑ף וּבְהִֽשָּׁעֲנָ֤ם עָלֶ֙יךָ֙ תִּשָּׁבֵ֔ר וְהַעֲמַדְתָּ֥ לָהֶ֖ם כׇּל־מׇתְנָֽיִם׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִנְנִ֛י מֵבִ֥יא עָלַ֖יִךְ חָ֑רֶב וְהִכְרַתִּ֥י מִמֵּ֖ךְ אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה׃ וְהָיְתָ֤ה אֶרֶץ־מִצְרַ֙יִם֙ לִשְׁמָמָ֣ה וְחׇרְבָּ֔ה וְיָדְע֖וּ כִּי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה יַ֧עַן אָמַ֛ר יְאֹ֥ר לִ֖י וַאֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי׃ לָכֵ֛ן הִנְנִ֥י אֵלֶ֖יךָ וְאֶל־יְאֹרֶ֑יךָ וְנָתַתִּ֞י אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם לְחׇרְבוֹת֙ חֹ֣רֶב שְׁמָמָ֔ה מִמִּגְדֹּ֥ל סְוֵנֵ֖ה וְעַד־גְּב֥וּל כּֽוּשׁ׃ לֹ֤א תַֽעֲבׇר־בָּהּ֙ רֶ֣גֶל אָדָ֔ם וְרֶ֥גֶל בְּהֵמָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲבׇר־בָּ֑הּ וְלֹ֥א תֵשֵׁ֖ב אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃ וְנָתַתִּ֣י אֶת־אֶ֩רֶץ֩ מִצְרַ֨יִם שְׁמָמָ֜ה בְּת֣וֹךְ׀ אֲרָצ֣וֹת נְשַׁמּ֗וֹת וְעָרֶ֙יהָ֙ בְּת֨וֹךְ עָרִ֤ים מׇֽחֳרָבוֹת֙ תִּהְיֶ֣יןָ שְׁמָמָ֔ה אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וַהֲפִצֹתִ֤י אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וְזֵרִיתִ֖ים בָּאֲרָצֽוֹת׃ כִּ֛י כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה מִקֵּ֞ץ אַרְבָּעִ֤ים שָׁנָה֙ אֲקַבֵּ֣ץ אֶת־מִצְרַ֔יִם מִן־הָעַמִּ֖ים אֲשֶׁר־נָפֹ֥צוּ שָֽׁמָּה׃ וְשַׁבְתִּי֙ אֶת־שְׁב֣וּת מִצְרַ֔יִם וַהֲשִׁבֹתִ֤י אֹתָם֙ אֶ֣רֶץ פַּתְר֔וֹס עַל־אֶ֖רֶץ מְכוּרָתָ֑ם וְהָ֥יוּ שָׁ֖ם מַמְלָכָ֥ה שְׁפָלָֽה׃ מִן־הַמַּמְלָכוֹת֙ תִּֽהְיֶ֣ה שְׁפָלָ֔ה וְלֹֽא־תִתְנַשֵּׂ֥א ע֖וֹד עַל־הַגּוֹיִ֑ם וְהִ֨מְעַטְתִּ֔ים לְבִלְתִּ֖י רְד֥וֹת בַּגּוֹיִֽם׃ וְלֹ֣א יִֽהְיֶה־עוֹד֩ לְבֵ֨ית יִשְׂרָאֵ֤ל לְמִבְטָח֙ מַזְכִּ֣יר עָוֺ֔ן בִּפְנוֹתָ֖ם אַחֲרֵיהֶ֑ם וְיָ֣דְע֔וּ כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וַיְהִ֗י בְּעֶשְׂרִ֤ים וָשֶׁ֙בַע֙ שָׁנָ֔ה בָּרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֗ם נְבוּכַדְרֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ־בָּ֠בֶ֠ל הֶעֱבִ֨יד אֶת־חֵיל֜וֹ עֲבֹדָ֤ה גְדוֹלָה֙ אֶל־צֹ֔ר כׇּל־רֹ֣אשׁ מֻקְרָ֔ח וְכׇל־כָּתֵ֖ף מְרוּטָ֑ה וְ֠שָׂכָ֠ר לֹא־הָ֨יָה ל֤וֹ וּלְחֵילוֹ֙ מִצֹּ֔ר עַל־הָעֲבֹדָ֖ה אֲשֶׁר־עָבַ֥ד עָלֶֽיהָ׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִנְנִ֥י נֹתֵ֛ן לִנְבוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְנָשָׂ֨א הֲמֹנָ֜הּ וְשָׁלַ֤ל שְׁלָלָהּ֙ וּבָזַ֣ז בִּזָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה שָׂכָ֖ר לְחֵילֽוֹ׃ פְּעֻלָּתוֹ֙ אֲשֶׁר־עָ֣בַד בָּ֔הּ נָתַ֥תִּי ל֖וֹ אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר֙ עָ֣שׂוּ לִ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אַצְמִ֤יחַ קֶ֙רֶן֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּלְךָ֛ אֶתֵּ֥ן פִּתְחֽוֹן־פֶּ֖ה בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם הִנָּבֵא֙ וְאָ֣מַרְתָּ֔ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה הֵילִ֖ילוּ הָ֥הּ לַיּֽוֹם׃ כִּֽי־קָר֣וֹב י֔וֹם וְקָר֥וֹב י֖וֹם לַֽיהֹוָ֑ה י֣וֹם עָנָ֔ן עֵ֥ת גּוֹיִ֖ם יִהְיֶֽה׃ וּבָאָ֥ה חֶ֙רֶב֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְהָיְתָ֤ה חַלְחָלָה֙ בְּכ֔וּשׁ בִּנְפֹ֥ל חָלָ֖ל בְּמִצְרָ֑יִם וְלָקְח֣וּ הֲמוֹנָ֔הּ וְנֶהֶרְס֖וּ יְסֹדוֹתֶֽיהָ׃ כּ֣וּשׁ וּפ֤וּט וְלוּד֙ וְכׇל־הָעֶ֣רֶב וְכ֔וּב וּבְנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַבְּרִ֑ית אִתָּ֖ם בַּחֶ֥רֶב יִפֹּֽלוּ׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה וְנָֽפְלוּ֙ סֹמְכֵ֣י מִצְרַ֔יִם וְיָרַ֖ד גְּא֣וֹן עֻזָּ֑הּ מִמִּגְדֹּ֣ל סְוֵנֵ֗ה בַּחֶ֙רֶב֙ יִפְּלוּ־בָ֔הּ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְנָשַׁ֕מּוּ בְּת֖וֹךְ אֲרָצ֣וֹת נְשַׁמּ֑וֹת וְעָרָ֕יו בְּתוֹךְ־עָרִ֥ים נַחֲרָב֖וֹת תִּֽהְיֶֽינָה׃ וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה בְּתִתִּי־אֵ֣שׁ בְּמִצְרַ֔יִם וְנִשְׁבְּר֖וּ כׇּל־עֹזְרֶֽיהָ׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֨וּ מַלְאָכִ֤ים מִלְּפָנַי֙ בַּצִּ֔ים לְהַחֲרִ֖יד אֶת־כּ֣וּשׁ בֶּ֑טַח וְהָיְתָ֨ה חַלְחָלָ֤ה בָהֶם֙ בְּי֣וֹם מִצְרַ֔יִם כִּ֥י הִנֵּ֖ה בָּאָֽה׃ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה וְהִשְׁבַּתִּי֙ אֶת־הֲמ֣וֹן מִצְרַ֔יִם בְּיַ֖ד נְבוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶלֶךְ־בָּבֶֽל׃ ה֠וּא וְעַמּ֤וֹ אִתּוֹ֙ עָרִיצֵ֣י גוֹיִ֔ם מוּבָאִ֖ים לְשַׁחֵ֣ת הָאָ֑רֶץ וְהֵרִ֤יקוּ חַרְבוֹתָם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם וּמָלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ חָלָֽל׃ וְנָתַתִּ֤י יְאֹרִים֙ חׇֽרָבָ֔ה וּמָכַרְתִּ֥י אֶת־הָאָ֖רֶץ בְּיַד־רָעִ֑ים וַהֲשִׁמֹּתִ֞י אֶ֤רֶץ וּמְלֹאָהּ֙ בְּיַד־זָרִ֔ים אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבַּֽרְתִּי׃ כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה וְהַאֲבַדְתִּ֨י גִלּוּלִ֜ים וְהִשְׁבַּתִּ֤י אֱלִילִים֙ מִנֹּ֔ף וְנָשִׂ֥יא מֵאֶֽרֶץ־מִצְרַ֖יִם לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֑וֹד וְנָתַתִּ֥י יִרְאָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַֽהֲשִׁמֹּתִי֙ אֶת־פַּתְר֔וֹס וְנָתַ֥תִּי אֵ֖שׁ בְּצֹ֑עַן וְעָשִׂ֥יתִי שְׁפָטִ֖ים בְּנֹֽא׃ וְשָׁפַכְתִּ֣י חֲמָתִ֔י עַל־סִ֖ין מָע֣וֹז מִצְרָ֑יִם וְהִכְרַתִּ֖י אֶת־הֲמ֥וֹן נֹֽא׃ וְנָתַ֤תִּי אֵשׁ֙ בְּמִצְרַ֔יִם ח֤וּל (תחיל) [תָּחוּל֙] סִ֔ין וְנֹ֖א תִּֽהְיֶ֣ה לְהִבָּקֵ֑עַ וְנֹ֖ף צָרֵ֥י יוֹמָֽם׃ בַּח֥וּרֵי אָ֛וֶן וּפִי־בֶ֖סֶת בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֑לוּ וְהֵ֖נָּה בַּשְּׁבִ֥י תֵלַֽכְנָה׃ וּבִֽתְחַפְנְחֵס֙ חָשַׂ֣ךְ הַיּ֔וֹם בְּשִׁבְרִי־שָׁם֙ אֶת־מֹט֣וֹת מִצְרַ֔יִם וְנִשְׁבַּת־בָּ֖הּ גְּא֣וֹן עֻזָּ֑הּ הִ֚יא עָנָ֣ן יְכַסֶּ֔נָּה וּבְנוֹתֶ֖יהָ בַּשְּׁבִ֥י תֵלַֽכְנָה׃ וְעָשִׂ֥יתִי שְׁפָטִ֖ים בְּמִצְרָ֑יִם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וַיְהִ֗י בְּאַחַ֤ת עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה בָּרִאשׁ֖וֹן בְּשִׁבְעָ֣ה לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם אֶת־זְר֛וֹעַ פַּרְעֹ֥ה מֶלֶךְ־מִצְרַ֖יִם שָׁבָ֑רְתִּי וְהִנֵּ֣ה לֹֽא־חֻ֠בְּשָׁ֠ה לָתֵ֨ת רְפֻא֜וֹת לָשׂ֥וּם חִתּ֛וּל לְחׇבְשָׁ֥הּ לְחׇזְקָ֖הּ לִתְפֹּ֥שׂ בֶּחָֽרֶב׃ לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה הִנְנִי֙ אֶל־פַּרְעֹ֣ה מֶלֶךְ־מִצְרַ֔יִם וְשָֽׁבַרְתִּי֙ אֶת־זְרֹ֣עֹתָ֔יו אֶת־הַחֲזָקָ֖ה וְאֶת־הַנִּשְׁבָּ֑רֶת וְהִפַּלְתִּ֥י אֶת־הַחֶ֖רֶב מִיָּדֽוֹ׃ וַהֲפִצוֹתִ֥י אֶת־מִצְרַ֖יִם בַּגּוֹיִ֑ם וְזֵרִיתִ֖ם בָּאֲרָצֽוֹת׃ וְחִזַּקְתִּ֗י אֶת־זְרֹעוֹת֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל וְנָתַתִּ֥י אֶת־חַרְבִּ֖י בְּיָד֑וֹ וְשָֽׁבַרְתִּי֙ אֶת־זְרֹע֣וֹת פַּרְעֹ֔ה וְנָאַ֛ק נַאֲק֥וֹת חָלָ֖ל לְפָנָֽיו׃ וְהַחֲזַקְתִּ֗י אֶת־זְרֹעוֹת֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל וּזְרֹע֥וֹת פַּרְעֹ֖ה תִּפֹּ֑לְנָה וְֽיָדְע֞וּ כִּי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה בְּתִתִּ֤י חַרְבִּי֙ בְּיַ֣ד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל וְנָטָ֥ה אוֹתָ֖הּ אֶל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַהֲפִצוֹתִ֤י אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וְזֵרִיתִ֥י אוֹתָ֖ם בָּאֲרָצ֑וֹת וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ וַיְהִ֗י בְּאַחַ֤ת עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה בַּשְּׁלִישִׁ֖י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם אֱמֹ֛ר אֶל־פַּרְעֹ֥ה מֶלֶךְ־מִצְרַ֖יִם וְאֶל־הֲמוֹנ֑וֹ אֶל־מִ֖י דָּמִ֥יתָ בְגׇדְלֶֽךָ׃ הִנֵּ֨ה אַשּׁ֜וּר אֶ֣רֶז בַּלְּבָנ֗וֹן יְפֵ֥ה עָנָ֛ף וְחֹ֥רֶשׁ מֵצַ֖ל וּגְבַ֣הּ קוֹמָ֑ה וּבֵ֣ין עֲבֹתִ֔ים הָיְתָ֖ה צַמַּרְתּֽוֹ׃ מַ֣יִם גִּדְּל֔וּהוּ תְּה֖וֹם רֹמְמָ֑תְהוּ אֶת־נַהֲרֹתֶ֗יהָ הֹלֵךְ֙ סְבִיב֣וֹת מַטָּעָ֔הּ וְאֶת־תְּעָלֹתֶ֣יהָ שִׁלְחָ֔ה אֶ֖ל כׇּל־עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃ עַל־כֵּן֙ גָּבְהָ֣א קֹמָת֔וֹ מִכֹּ֖ל עֲצֵ֣י הַשָּׂדֶ֑ה וַתִּרְבֶּ֨ינָה סַֽרְעַפֹּתָ֜יו וַתֶּאֱרַ֧כְנָה פֹארֹתָ֛ו מִמַּ֥יִם רַבִּ֖ים בְּשַׁלְּחֽוֹ׃ בִּסְעַפֹּתָ֤יו קִֽנְנוּ֙ כׇּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְתַ֤חַת פֹּֽארֹתָיו֙ יָֽלְד֔וּ כֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּבְצִלּוֹ֙ יֵֽשְׁב֔וּ כֹּ֖ל גּוֹיִ֥ם רַבִּֽים׃ וַיְּיִ֣ף בְּגׇדְל֔וֹ בְּאֹ֖רֶךְ דָּלִיּוֹתָ֑יו כִּֽי־הָיָ֥ה שׇׁרְשׁ֖וֹ אֶל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃ אֲרָזִ֣ים לֹֽא־עֲמָמֻ֘הוּ֮ בְּגַן־אֱלֹהִים֒ בְּרוֹשִׁ֗ים לֹ֤א דָמוּ֙ אֶל־סְעַפֹּתָ֔יו וְעַרְמֹנִ֥ים לֹא־הָי֖וּ כְּפֹרֹאתָ֑יו כׇּל־עֵץ֙ בְּגַן־אֱלֹהִ֔ים לֹא־דָמָ֥ה אֵלָ֖יו בְּיׇפְיֽוֹ׃ יָפֶ֣ה עֲשִׂיתִ֔יו בְּרֹ֖ב דָּלִיּוֹתָ֑יו וַיְקַנְאֻ֙הוּ֙ כׇּל־עֲצֵי־עֵ֔דֶן אֲשֶׁ֖ר בְּגַ֥ן הָאֱלֹהִֽים׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר גָּבַ֖הְתָּ בְּקוֹמָ֑ה וַיִּתֵּ֤ן צַמַּרְתּוֹ֙ אֶל־בֵּ֣ין עֲבוֹתִ֔ים וְרָ֥ם לְבָב֖וֹ בְּגׇבְהֽוֹ׃ וְאֶ֨תְּנֵ֔הוּ בְּיַ֖ד אֵ֣יל גּוֹיִ֑ם עָשׂ֤וֹ יַֽעֲשֶׂה֙ ל֔וֹ כְּרִשְׁע֖וֹ גֵּרַשְׁתִּֽהוּ׃ וַיִּכְרְתֻ֧הוּ זָרִ֛ים עָרִיצֵ֥י גוֹיִ֖ם וַֽיִּטְּשֻׁ֑הוּ אֶל־הֶ֠הָרִ֠ים וּבְכׇל־גֵּ֨אָי֜וֹת נָפְל֣וּ דָלִיּוֹתָ֗יו וַתִּשָּׁבַ֤רְנָה פֹֽרֹאתָיו֙ בְּכֹל֙ אֲפִיקֵ֣י הָאָ֔רֶץ וַיֵּרְד֧וּ מִצִּלּ֛וֹ כׇּל־עַמֵּ֥י הָאָ֖רֶץ וַֽיִּטְּשֻֽׁהוּ׃ עַל־מַפַּלְתּ֥וֹ יִשְׁכְּנ֖וּ כׇּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם וְאֶל־פֹּרֹאתָ֣יו הָי֔וּ כֹּ֖ל חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃ לְמַ֡עַן אֲשֶׁר֩ לֹא־יִגְבְּה֨וּ בְקוֹמָתָ֜ם כׇּל־עֲצֵי־מַ֗יִם וְלֹֽא־יִתְּנ֤וּ אֶת־צַמַּרְתָּם֙ אֶל־בֵּ֣ין עֲבֹתִ֔ים וְלֹֽא־יַעַמְד֧וּ אֵלֵיהֶ֛ם בְּגׇבְהָ֖ם כׇּל־שֹׁ֣תֵי מָ֑יִם כִּֽי־כֻלָּם֩ נִתְּנ֨וּ לַמָּ֜וֶת אֶל־אֶ֣רֶץ תַּחְתִּ֗ית בְּת֛וֹךְ בְּנֵ֥י אָדָ֖ם אֶל־י֥וֹרְדֵי בֽוֹר׃ כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה בְּי֨וֹם רִדְתּ֤וֹ שְׁא֙וֹלָה֙ הֶאֱבַ֜לְתִּי כִּסֵּ֤תִי עָלָיו֙ אֶת־תְּה֔וֹם וָֽאֶמְנַע֙ נַהֲרוֹתֶ֔יהָ וַיִּכָּלְא֖וּ מַ֣יִם רַבִּ֑ים וָאַקְדִּ֤ר עָלָיו֙ לְבָנ֔וֹן וְכׇל־עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה עָלָ֥יו עֻלְפֶּֽה׃ מִקּ֤וֹל מַפַּלְתּוֹ֙ הִרְעַ֣שְׁתִּי גוֹיִ֔ם בְּהוֹרִדִ֥י אֹת֛וֹ שְׁא֖וֹלָה אֶת־י֣וֹרְדֵי ב֑וֹר וַיִּנָּ֨חֲמ֜וּ בְּאֶ֤רֶץ תַּחְתִּית֙ כׇּל־עֲצֵי־עֵ֔דֶן מִבְחַ֥ר וְטוֹב־לְבָנ֖וֹן כׇּל־שֹׁ֥תֵי מָֽיִם׃ גַּם־הֵ֗ם אִתּ֛וֹ יָרְד֥וּ שְׁא֖וֹלָה אֶל־חַלְלֵי־חָ֑רֶב וּזְרֹע֛וֹ יָשְׁב֥וּ בְצִלּ֖וֹ בְּת֥וֹךְ גּוֹיִֽם׃ אֶל־מִ֨י דָמִ֥יתָ כָּ֛כָה בְּכָב֥וֹד וּבְגֹ֖דֶל בַּעֲצֵי־עֵ֑דֶן וְהוּרַדְתָּ֨ אֶת־עֲצֵי־עֵ֜דֶן אֶל־אֶ֣רֶץ תַּחְתִּ֗ית בְּת֨וֹךְ עֲרֵלִ֤ים תִּשְׁכַּב֙ אֶת־חַלְלֵי־חֶ֔רֶב ה֤וּא פַרְעֹה֙ וְכׇל־הֲמוֹנֹ֔ה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וַֽיְהִי֙ בִּשְׁתֵּ֣י עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה בִּשְׁנֵֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֗ם שָׂ֤א קִינָה֙ עַל־פַּרְעֹ֣ה מֶלֶךְ־מִצְרַ֔יִם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו כְּפִ֥יר גּוֹיִ֖ם נִדְמֵ֑יתָ וְאַתָּה֙ כַּתַּנִּ֣ים בַּיַּמִּ֔ים וַתָּ֣גַח בְּנַהֲרוֹתֶ֗יךָ וַתִּדְלַח־מַ֙יִם֙ בְּרַגְלֶ֔יךָ וַתִּרְפֹּ֖ס נַהֲרוֹתָֽם׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה וּפָרַשְׂתִּ֤י עָלֶ֙יךָ֙ אֶת־רִשְׁתִּ֔י בִּקְהַ֖ל עַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְהֶעֱל֖וּךָ בְּחֶרְמִֽי׃ וּנְטַשְׁתִּ֣יךָ בָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה אֲטִילֶ֑ךָ וְהִשְׁכַּנְתִּ֤י עָלֶ֙יךָ֙ כׇּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְהִשְׂבַּעְתִּ֥י מִמְּךָ֖ חַיַּ֥ת כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ וְנָתַתִּ֥י אֶת־בְּשָׂרְךָ֖ עַל־הֶהָרִ֑ים וּמִלֵּאתִ֥י הַגֵּאָי֖וֹת רָמוּתֶֽךָ׃ וְהִשְׁקֵיתִ֨י אֶ֧רֶץ צָפָֽתְךָ֛ מִדָּמְךָ֖ אֶל־הֶהָרִ֑ים וַאֲפִקִ֖ים יִמָּלְא֥וּן מִמֶּֽךָּ׃ וְכִסֵּיתִ֤י בְכַבּֽוֹתְךָ֙ שָׁמַ֔יִם וְהִקְדַּרְתִּ֖י אֶת־כֹּֽכְבֵיהֶ֑ם שֶׁ֚מֶשׁ בֶּעָנָ֣ן אֲכַסֶּ֔נּוּ וְיָרֵ֖חַ לֹא־יָאִ֥יר אוֹרֽוֹ׃ כׇּל־מְא֤וֹרֵי אוֹר֙ בַּשָּׁמַ֔יִם אַקְדִּירֵ֖ם עָלֶ֑יךָ וְנָתַ֤תִּֽי חֹ֙שֶׁךְ֙ עַֽל־אַרְצְךָ֔ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְהִ֨כְעַסְתִּ֔י לֵ֖ב עַמִּ֣ים רַבִּ֑ים בַּהֲבִיאִ֤י שִׁבְרְךָ֙ בַּגּוֹיִ֔ם עַל־אֲרָצ֖וֹת אֲשֶׁ֥ר לֹא־יְדַעְתָּֽם׃ וַהֲשִׁמּוֹתִ֨י עָלֶ֜יךָ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וּמַלְכֵיהֶם֙ יִשְׂעֲר֤וּ עָלֶ֙יךָ֙ שַׂ֔עַר בְּעוֹפְפִ֥י חַרְבִּ֖י עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וְחָרְד֤וּ לִרְגָעִים֙ אִ֣ישׁ לְנַפְשׁ֔וֹ בְּי֖וֹם מַפַּלְתֶּֽךָ׃ כִּ֛י כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה חֶ֥רֶב מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל תְּבוֹאֶֽךָ׃ בְּחַרְב֤וֹת גִּבּוֹרִים֙ אַפִּ֣יל הֲמוֹנֶ֔ךָ עָרִיצֵ֥י גוֹיִ֖ם כֻּלָּ֑ם וְשָֽׁדְדוּ֙ אֶת־גְּא֣וֹן מִצְרַ֔יִם וְנִשְׁמַ֖ד כׇּל־הֲמוֹנָֽהּ׃ וְהַֽאֲבַדְתִּי֙ אֶת־כׇּל־בְּהֶמְתָּ֔הּ מֵעַ֖ל מַ֣יִם רַבִּ֑ים וְלֹ֨א תִדְלָחֵ֤ם רֶֽגֶל־אָדָם֙ ע֔וֹד וּפַרְס֥וֹת בְּהֵמָ֖ה לֹ֥א תִדְלָחֵֽם׃ אָ֚ז אַשְׁקִ֣יעַ מֵימֵיהֶ֔ם וְנַהֲרוֹתָ֖ם כַּשֶּׁ֣מֶן אוֹלִ֑יךְ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ בְּתִתִּי֩ אֶת־אֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם שְׁמָמָ֣ה וּנְשַׁמָּ֗ה אֶ֚רֶץ מִמְּלֹאָ֔הּ בְּהַכּוֹתִ֖י אֶת־כׇּל־י֣וֹשְׁבֵי בָ֑הּ וְיָדְע֖וּ כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ קִינָ֥ה הִיא֙ וְק֣וֹנְנ֔וּהָ בְּנ֥וֹת הַגּוֹיִ֖ם תְּקוֹנֵ֣נָּה אוֹתָ֑הּ עַל־מִצְרַ֤יִם וְעַל־כׇּל־הֲמוֹנָהּ֙ תְּקוֹנֵ֣נָּה אוֹתָ֔הּ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וַֽיְהִי֙ בִּשְׁתֵּ֣י עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה בַּחֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם נְהֵ֛ה עַל־הֲמ֥וֹן מִצְרַ֖יִם וְהוֹרִדֵ֑הוּ א֠וֹתָ֠הּ וּבְנ֨וֹת גּוֹיִ֧ם אַדִּרִ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ תַּחְתִּיּ֖וֹת אֶת־י֥וֹרְדֵי בֽוֹר׃ מִמִּ֖י נָעָ֑מְתָּ רְדָ֥ה וְהׇשְׁכְּבָ֖ה אֶת־עֲרֵלִֽים׃ בְּת֥וֹךְ חַלְלֵי־חֶ֖רֶב יִפֹּ֑לוּ חֶ֣רֶב נִתָּ֔נָה מׇשְׁכ֥וּ אוֹתָ֖הּ וְכׇל־הֲמוֹנֶֽיהָ׃ יְדַבְּרוּ־ל֞וֹ אֵלֵ֧י גִבּוֹרִ֛ים מִתּ֥וֹךְ שְׁא֖וֹל אֶת־עֹֽזְרָ֑יו יָ֥רְד֛וּ שָׁכְב֥וּ הָעֲרֵלִ֖ים חַלְלֵי־חָֽרֶב׃ שָׁ֤ם אַשּׁוּר֙ וְכׇל־קְהָלָ֔הּ סְבִיבוֹתָ֖יו קִבְרֹתָ֑יו כֻּלָּ֣ם חֲלָלִ֔ים הַנֹּפְלִ֖ים בֶּחָֽרֶב׃ אֲשֶׁ֨ר נִתְּנ֤וּ קִבְרֹתֶ֙יהָ֙ בְּיַרְכְּתֵי־ב֔וֹר וַיְהִ֣י קְהָלָ֔הּ סְבִיב֖וֹת קְבֻרָתָ֑הּ כֻּלָּ֤ם חֲלָלִים֙ נֹפְלִ֣ים בַּחֶ֔רֶב אֲשֶׁר־נָתְנ֥וּ חִתִּ֖ית בְּאֶ֥רֶץ חַיִּֽים׃ שָׁ֤ם עֵילָם֙ וְכׇל־הֲמוֹנָ֔הּ סְבִיב֖וֹת קְבֻרָתָ֑הּ כֻּלָּ֣ם חֲלָלִים֩ הַנֹּפְלִ֨ים בַּחֶ֜רֶב אֲֽשֶׁר־יָרְד֥וּ עֲרֵלִ֣ים׀ אֶל־אֶ֣רֶץ תַּחְתִּיּ֗וֹת אֲשֶׁ֨ר נָתְנ֤וּ חִתִּיתָם֙ בְּאֶ֣רֶץ חַיִּ֔ים וַיִּשְׂא֥וּ כְלִמָּתָ֖ם אֶת־י֥וֹרְדֵי בֽוֹר׃ בְּת֣וֹךְ חֲ֠לָלִ֠ים נָתְנ֨וּ מִשְׁכָּ֥ב לָהּ֙ בְּכׇל־הֲמוֹנָ֔הּ סְבִיבוֹתָ֖יו קִבְרֹתֶ֑הָ כֻּלָּ֣ם עֲרֵלִ֣ים חַלְלֵי־חֶ֡רֶב כִּֽי־נִתַּ֨ן חִתִּיתָ֜ם בְּאֶ֣רֶץ חַיִּ֗ים וַיִּשְׂא֤וּ כְלִמָּתָם֙ אֶת־י֣וֹרְדֵי ב֔וֹר בְּת֥וֹךְ חֲלָלִ֖ים נִתָּֽן׃ שָׁ֣ם מֶ֤שֶׁךְ תֻּבַל֙ וְכׇל־הֲמוֹנָ֔הּ סְבִיבוֹתָ֖יו קִבְרוֹתֶ֑יהָ כֻּלָּ֤ם עֲרֵלִים֙ מְחֻ֣לְלֵי חֶ֔רֶב כִּי־נָתְנ֥וּ חִתִּיתָ֖ם בְּאֶ֥רֶץ חַיִּֽים׃ וְלֹ֤א יִשְׁכְּבוּ֙ אֶת־גִּבּוֹרִ֔ים נֹפְלִ֖ים מֵעֲרֵלִ֑ים אֲשֶׁ֣ר יָרְדֽוּ־שְׁא֣וֹל בִּכְלֵֽי־מִלְחַמְתָּם֩ וַיִּתְּנ֨וּ אֶת־חַרְבוֹתָ֜ם תַּ֣חַת רָאשֵׁיהֶ֗ם וַתְּהִ֤י עֲוֺֽנֹתָם֙ עַל־עַצְמוֹתָ֔ם כִּֽי־חִתִּ֥ית גִּבּוֹרִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ חַיִּֽים׃ וְאַתָּ֗ה בְּת֧וֹךְ עֲרֵלִ֛ים תִּשָּׁבַ֥ר וְתִשְׁכַּ֖ב אֶת־חַלְלֵי־חָֽרֶב׃ שָׁ֣מָּה אֱד֗וֹם מְלָכֶ֙יהָ֙ וְכׇל־נְשִׂיאֶ֔יהָ אֲשֶׁר־נִתְּנ֥וּ בִגְבוּרָתָ֖ם אֶת־חַלְלֵי־חָ֑רֶב הֵ֛מָּה אֶת־עֲרֵלִ֥ים יִשְׁכָּ֖בוּ וְאֶת־יֹ֥רְדֵי בֽוֹר׃ שָׁ֣מָּה נְסִיכֵ֥י צָפ֛וֹן כֻּלָּ֖ם וְכׇל־צִדֹנִ֑י אֲשֶׁר־יָרְד֣וּ אֶת־חֲלָלִ֗ים בְּחִתִּיתָ֤ם מִגְֿבֽוּרָתָם֙ בּוֹשִׁ֔ים וַיִּשְׁכְּב֤וּ עֲרֵלִים֙ אֶת־חַלְלֵי־חֶ֔רֶב וַיִּשְׂא֥וּ כְלִמָּתָ֖ם אֶת־י֥וֹרְדֵי בֽוֹר׃ אוֹתָם֙ יִרְאֶ֣ה פַרְעֹ֔ה וְנִחַ֖ם עַל־כׇּל־הֲמוֹנֹ֑ה חַלְלֵי־חֶ֙רֶב֙ פַּרְעֹ֣ה וְכׇל־חֵיל֔וֹ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ כִּֽי־נָתַ֥תִּי אֶת־[חִתִּיתִ֖י] (חתיתו) בְּאֶ֣רֶץ חַיִּ֑ים וְהֻשְׁכַּב֩ בְּת֨וֹךְ עֲרֵלִ֜ים אֶת־חַלְלֵי־חֶ֗רֶב פַּרְעֹה֙ וְכׇל־הֲמוֹנֹ֔ה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃

פירוש רש”י

25:3: הֶאָח. לְשׁוֹן שִׂמְחָה: | כִּי נִחָל. כִּי נִנְחַל, וְהָיָה מוֹרָשָׁה לַאֲחֵרִים: 25:4: לִבְנֵי קֶדֶם. כַּשְׂדִּים וַאֲרָם לְצַד מִזְרָח הֵם: 25:6: יַעַן מַחְאֲךָ יָד וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל. לְשֵׁם שִׂמְחָה; וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר אָמַר כֵּן לְעִנְיַן אֵבֶל, ״הַכֵּה בְכַפְּךָ וּרְקַע בְּרַגְלֶךָ וֶאֱמֹר אָח״ (יחזקאל ו:יא), יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָם לְאֵבֶל וּלְשִׂמְחָה, אֲבָל אֵין עִנְיָנָם שָׁוֶה, וְכֵן חֲלִילִים לְכַלָּה וְלַמֵּת (משנה בבא מציעא ו.): | וְרַקְעֲךָ. לְשׁוֹן ״מִרְפָּס״ (יחזקאל לד:יט): | בְּכָל שָׁאטְךָ. לְשׁוֹן בִּזָּיוֹן פּוֹתְרִין בּוֹ, כְּמוֹ ״וַיִּבֶז עֵשָׂו״ (בראשית כה:לד) שֶׁתַּרְגּוּם אוּנְקְלוֹס ״וְשָׁאט עֵשָׂו״. וַאֲנִי אוֹמֵר שָׁאט לְשׁוֹן שֶׁטֶף, גולוזמנ״ט בְּלַעַ״ז: 25:8: הִנֵּה כְּכָל הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה. בָּטְלָה אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם, וְנִמְאֲסוּ לָתֵת בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר כִּשְׁאָר הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (יומא נד.-נד:), שֶׁנִּכְנְסוּ לַהֵיכָל וְקִפְּלוּ צוּרוֹת הַכְּרוּבִים שֶׁצָּר שְׁלֹמֹה עַל קִיר הַהֵיכָל ״כְּמַעַר אִישׁ וְלֹויוֹת״ (מלכים א ז:לו), וְהוֹצִיאוּם לַחוּץ, אָמְרוּ: רְאוּ אֵלּוּ שֶׁהָיוּ מַרְאִים עַצְמָם כִּצְנוּעִים, בַּמֶּה הָיוּ עוֹסְקִין: 25:9: הִנְנִי פוֹתֵחַ. אֶת מִבְצְרֵי אֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר בִּסְפָר, בְּסוֹף גְּבוּלָם, הוּא הַכָּתֵף, סוֹף גְּבוּל אַרְצָם; כְּמוֹ ״וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית״, ״אֶל הַכָּתֵף״ (שמות כז:טו), דִּמְתַרְגֵּם: ״לְעִיבְרָא״: 25:10: לִבְנֵי קֶדֶם. אֲפַתֶּה אוֹתָם שֶׁיָּבֹאוּ עַל בְּנֵי עַמּוֹן דֶּרֶךְ אֶרֶץ מוֹאָב: 25:13: וּדְדָנֶה. ״וְיָתְבֵי דְדָן״ (תרגום יונתן): 25:14: בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל. הֵם יִהְיוּ שְׁלוּחַי לִנְקוֹם נִקְמָתִי: 25:15: יַעַן עֲשׂוֹת פְּלִשְׁתִּים בִּנְקָמָה. בְּשִׂנְאָה וּבְפֶרֶךְ, כְּאָדָם הַנּוֹקֵם נִקְמָתוֹ בְּאוֹיְבוֹ: 25:16: אֶת כְּרֵתִים. ״עַמָּא דְחַיָּיבִין לְאִישְׁתִּיצָאָה״. וְאוֹמֵר אֲנִי: לְפִי שֶׁרָאִיתִי בְּמָקוֹם אַחֵר קוֹרֵא אֶל פְּלִשְׁתִּים כְּרֵתִים, ״הוֹי יוֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים״ (צפניה ב:ה), וְאֵינוֹ קוֹרֵא כֵּן לְאוּמָּה אַחֶרֶת, נִרְאֶה בְּעֵינַי שֶׁיֵּשׁ גְּבוּל בִּפְלִשְׁתִּים שֶׁשְּׁמוֹ כְּרֵתִי, וְכֵן אֲנִי מוֹצֵא בְּסֵפֶר שְׁמוּאֵל (שמואל א ל:יד) בַּגְּדוּד שֶׁשָּׂרַף אֶת צִקְלַג ״אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ עַל נֶגֶב הַכְּרֵתִי״: | חוֹף הַיָּם. מַאַרְקָ״א בְּלַעַ״ז; הֵם פְּלִשְׁתִּים, שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּמִקְצוֹעַ דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית שֶׁל גְּבוּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם הָאַחֲרוֹן (דברים יא:כד): 26:1: בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה. לְצִדְקִיָּהוּ: 26:2: עַל יְרוּשָׁלִַם. שֶׁהָיְתָה בְּמָצוֹר: | הֶאָח. לְשׁוֹן קוֹל שִׂמְחָה: | נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים. עִיר שֶׁכָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הָיוּ נִכְנָסִים לָהּ לִסְחוֹרָה, מֵעַתָּה תִּשָּׁבֵר, כִּי לֹא יֵלֵךְ הַמָּצוֹר מֵעָלֶיהָ עַד תִּלָּכֵד: | נָסֵבָּה אֵלָי. מֵעַתָּה הוּסְבָּה סְחוֹרַת הָעַמִּים אֵלָי: | אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה. אֶתְמַלֵּא אֲנִי מִן הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם הַחֲרֵבָה: 26:4: וְסִחֵיתִי. וְעָקַרְתִּי, כְּמוֹ ״בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה׳״ (משלי טו:כה); ״וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל״ (דברים כח:סג): | לְצְחִיחַ סָלַע. לְפִי שֶׁהָיְתָה בְּנוּיָה בְּסֶלַע בְּתוֹךְ הַיָּם, כְּשֶׁתִּנָּתֵץ וְיִסַּח עֲפָרָהּ אֶל הַיָּם נִשְׁאָר הַסֶּלַע חָלָק; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״לִשְׁעִיעוּת כֵּיף גַּלִּי״: 26:5: מִשְׁטַח חֲרָמִים. עַל הַסֶּלַע יִשְׁטְחוּ הַדַּיָּגִים אֶת חֶרְמֵי מִכְמְרוֹתָם, לְנַגְּבָם: 26:6: וּבְנוֹתֶיהָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה. הַכְּפָרִים הַמְשֻׁעְבָּדוֹת לָהּ סְבִיבוֹתֶיהָ: 26:8: וְהֵקִים עָלַיִךְ צִנָּה. ״וִיקִים עָלַיִךְ דִּי מְזַיְּנִין בְּתַרְסִין״ (תרגום יונתן): 26:9: וּמְחִי קָבָלוֹ. הוּא אֶחָד מִתַּחְבּוּלוֹת הַמָּצוֹר, לִזְרוֹק אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת, וּמַכֶּה כְּנֶגְדּוֹ אילקולי״אה דשאפורי״ירא בְּלַעַ״ז; וְיֵשׁ לוֹעֲזִים קָבָלוֹ דשארבלי״טא בְּלַעַ״ז; וְיֵשׁ לוֹעֲזִין פורייר״א בְּלַעַ״ז: | בְּחַרְבוֹתָיו. בְּאוּמָנוּת חוּרְבָּן שֶׁיָּבִיא עִמּוֹ: 26:10: מִשִּׁפְעַת סוּסָיו. כְּשֶׁיֵּשׁ סוּסִים הַרְבֵּה מַעֲלִים אָבָק בְּרַגְלֵיהֶם, וְעוֹלֶה וְנַעֲשֶׂה כְּעָנָן וּמַחְשִׁיךְ הָאָרֶץ, הוּא קָרוּי ׳שִׁפְעַת׳; וְכֵן ״וְשִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָּ״ (איוב כב:יא) ׳דְלָאפוֹיְשׁוֹן׳ בְּלַעַ״ז: | כִּמְבוֹאֵי עִיר מְבֻקָּעָה. ״כְּמָה דְעָלִין לְקַרְתָּא דְמִתְרְעָא מִשּׁוּר״ (תרגום יונתן), שֶׁנִּפְרְצָה חוֹמָתָהּ: 26:12: רְכֻלָּתֵךְ. סְחוֹרָתֵךְ: 26:16: וְחָרְדוּ לִרְגָעִים. לִשְׁבָרִים, פֶּן יָבֹא עֲלֵיהֶם גַּם הֵם כְּשִׁבְרֵךְ: | לִרְגָעִים. לְשׁוֹן שֶׁבֶר, כְּמוֹ ״רוֹגַע הַיָּם״ (ישעיה נא:טו); ״עוֹרִי רָגַע״ (איוב ז:ה); ״עַל רִגְעֵי אָרֶץ״ (תהלים לה:כ) – עַל דַּכָּאֵי אֶרֶץ. וּמְנַחֵם פֵּרְשׁוֹ לְשׁוֹן רֶגַע, כְּמוֹ ״כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ״ (תהלים ל:ו): | וְשָׁמְמוּ. לְשׁוֹן תִּמָּהוֹן: 26:17: נוֹשֶׁבֶת מִיַּמִּים. יֵשׁ נוֹקְדִין רָפֵי, וּפוֹתְרִין: מְיוּשֶׁבֶת מִיָּמִים קַדְמוֹנִים; וְיֵשׁ נוֹקְדִים דָּגֵשׁ, וּפוֹתְרִין מְיוּשֶׁבֶת בְּחָזְקָה עַל יְדֵי יַמִּים הַסּוֹבְבִים לָהּ; וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן, וְכֵן הוּא: | אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם. סְבִיבוֹת לְכָל הַיּוֹשְׁבִים: | חִתִּיתָם. לוֹרְדְפְרֵיימְ״נְט בְּלַעַ״ז: 26:18: הָאִין. כְּמוֹ הָאִיִּים: | מִצֵּאתֵךְ. מִיצִיאָתֵךְ בַּגּוֹלָה: 26:19: בְּהַעֲלוֹת עָלַיִךְ אֶת תְּהוֹם. ״בְּאַסְקוּתִי עֲלָךְ מַשְׁרְיָת עַמְמִין דְּסַגִּיאִין כְּמֵי תְהוֹמָא, וִיחַפּוּנָךְ עַמְמִין סַגִּיאִין״, כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן; וּכְמַשְׁמָעוֹ: בִּתְחִלָּה נִתְּנָה בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר, וְסוֹף עָלָה הַיָּם וְטָבְעָהּ: 26:20: אֶת יוֹרְדֵי בוֹר. עִם יוֹרְדֵי גֵּיהִנָּם: | אֶל עַם עוֹלָם. עִם שְׁאָר הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֲשֶׁר שָׁם מֵעוֹלָם: | כָּחֳרָבוֹת מֵעוֹלָם. כֶּעָרִים אֲשֶׁר חָרְבוּ מֵאָז, כִּסְדוֹם וְחַבְרוֹתֶיהָ (בראשית יט:כד-כה): | וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים. וְאֶתֵּן הַתִּפְאֶרֶת בִּירוּשָׁלַיִם: 26:21: בַּלָּהוֹת. פֵּרְשׁוֹ יוֹנָתָן בַּלָּהוֹת ״כְּדְלָא הֲוֵית״, וְהַפּוֹתְרִים אוֹמְרִים לְשׁוֹן מְקוֹם מְרַקֵּד שְׂעִירִים (ישעיה יג:כא) וּמַזִּיקִין: 27:3: עַל מְבוֹאוֹת יָם. עַל הַנָּמֵל, שֶׁהַסְּפִינוֹת בָּאוֹת עַד הַחוֹמָה וְהַשְּׁעָרִים; וְהַרְבֵּה כְּרַכִּין יוֹשְׁבִין עַל הַיָּם וְאֵינָהּ מְקוֹם נָמֵל, וְאֵין הַסְּפִינוֹת יְכוֹלוֹת לִקְרַב אֲלֵיהֶם: | מְבוֹאוֹת יָם. פּוֹרְ״ט בְּלַעַ״ז: | רוֹכֶלֶת הָעַמִּים. כָּךְ הָיָה מִנְהָגָם: סוֹחֲרִים הַבָּאִים לָהּ, זֶה מִצָּפוֹן וְזֶה מִדָּרוֹם, לֹא הָיוּ רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה זֶה עִם זֶה, אֶלָּא יוֹשְׁבֵי הָעִיר לוֹקְחִין מִזֶּה וּמוֹכְרִין לָזֶה: | אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי. עַד עַכְשָׁיו הַכֹּל אוֹמְרִים עַל יְרוּשָׁלַיִם ״כְּלִילַת יֹפִי״ (איכה ב:טו), ״מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ״ (תהלים מח:ג). עַכְשָׁיו אַתְּ מִתְגָּאָה לוֹמַר אֲנִי כְּלִילַת הַיֹּפִי, סוֹף גְּמַר הַיֹּפִי, כָּלוּל בִּי: 27:4: בּוֹנַיִךְ. ״אַרְדִּכְלַיִּיךְ״ (תרגום יונתן), לְשׁוֹן בִּנְיָן: 27:5: בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר. לְפִי שֶׁהָיְתָה בְּנוּיָה בַּיָּם וּבַיָּם אָבְדָה, הִמְשִׁילָהּ הַנָּבִיא לִסְפִינָה מְשֻׁבַּחַת שֶׁהִכְבִּידוּ מַשָּׂאָהּ בְּתוֹכָהּ וְטָבְעָה בְּרוּחַ קָדִים: | מִשְּׂנִיר. ״טוּר תַּלְגָּא״ (תרגום אונקלוס לדברים ג:ט): | אֶת כָּל לֻחֹתָיִם. הַלְּוָחִים שֶׁנַּעֲשֵׂית הָאֳנִיָּה מֵהֶם: | אֶרֶז מִלְּבָנוֹן. שֵׁם יַעַר, שֶׁהָאֲרָזִים מְצוּיִין בּוֹ: | תּוֹרֶן. הוּא הָעֵץ הַזָּקוּף וְגָבוֹהַּ הַתָּקוּעַ בַּסְּפִינָה, שֶׁבּוֹ תּוֹלִין הַמִּפְרָשׂ – שֶׁקּוֹרִין ׳בְּוַייל״א׳ בְּלַעַ״ז – וּבוֹ נְקָבִים בְּרֹאשׁוֹ, שֶׁהַחֶבֶל שֶׁמּוֹשְׁכִין בּוֹ הַסְּפִינָה נִכְנָס וְיוֹצֵא בּוֹ; מש״ט בְּלַעַ״ז: 27:6: אַלּוֹנִים. מִין עֵץ סְרָק, שֶׁקּוֹרִין קִישְׁנָ״א בְּלַעַ״ז: | מְשׁוֹטָיִךְ. הֵם שֶׁרְחָבִים בְּרֹאשָׁם, שֶׁמַּנְהִיגִין בָּהֶם הָאֳנִיָּה רִיימ״שׁ בְּלַעַ״ז: | קַרְשֵׁךְ. הוּא הַקֶּרֶשׁ הָרָחָב שֶׁבְּרֹאשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁל סְפִינָה, אֶל מוּל הַתֹּרֶן שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, אֲשֶׁר בּוֹ מְהַפְּכִין אֶת הַסְּפִינָה לְכָל צְדָדֶיהָ וּמְכַוְּנִין אוֹתָהּ אֶל הַדֶּרֶךְ, וְרַב הַחוֹבֵל אוֹחֵז בּוֹ; וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה קַבְּרָנִיט (בבא בתרא צא.); וּבִלְשׁוֹן לַעַז גוֹבְרִיינָ״ל: | עָשׂוּ שֵׁן בַּת אֲשֻׁרִים. אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִהְיוֹת אֶלָּא שֶׁל עֵץ, וְזֶהוּ בַּת אֲשֻׁרִים, כְּאִלּוּ הוּא תֵּיבָה אַחַת, לְשׁוֹן ״תִּדְהָר וְתַאֲשׁוּר״ (ישעיהו מא:יט) שְׁנֵיהֶם תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״אַשְׁכְּרוּעִין״. וְאֶת קַבְרְנִיטָהּ שֶׁל צוֹר הִמְשִׁיל לְקֶרֶשׁ שֶׁל אַשְׁכְּרוּעַ מְצֻפֶּה בְּשֵׁן עַל יְדֵי מַסְמְרִים לְנוֹי וּלְחֹזֶק, כִּי כֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״דַּפִּין דְּאַשְׁכְּרוּעִין מְכַבְּשִׁין בְּשֵׁן דְּפִיל בֵּית חוּפָאָה לָא תִּיטְרוֹן״ כְּסוּיָה לָא יִפּוֹל, אֲבָל יוֹנָתָן פֵּירֵשׁ הַקַּבְרְנִיט הַזֶּה לְפִי עִנְיַן הָעִיר עַל קַרְשֵׁי שְׁעָרֶיהָ: 27:7: שֵׁשׁ בְּרִקְמָה. בֶּגֶד שֵׁשׁ עָשׂוּי בְּצִיּוּרֵי רִקְמוֹת: | מִפְרָשֵׂךְ. הוּא שֶׁקּוֹרִין בְּלָשׁוֹן אַשְׁכְּנַז ׳סִיגְלָ״א׳, וּבִלְשׁוֹנֵינוּ ׳בְּוִויְילָ״א׳ בְּלַעַ״ז: | לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס. לְפָרְשׂוֹ עַל כְּלוֹנַס הָאֶרֶז וּלְהַגְבִּיהוֹ עַל הַתֹּרֶן; נֵס בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (כלים כ,ג): כְּלוֹנַס, וּבְלַעַ״ז פוֹרְקָא: | הָיָה מְכַסֵּךְ. לְאֹהֶל וּלְגַג עַל פְּנֵי כָּל הָאֳנִיָּה: 27:8: הָיוּ שָׁטִים לָךְ. תּוֹפְסֵי מְשׁוֹטֶיךָ, לְהַנְהִיגֵךְ: | חוֹבְלָיִךְ. אוֹחֲזֵי הַקַּבְּרָנִיט (ראה פרושו לעיל, ו), לְכַוֵּן וּלְיַשֵּׁר הָאֳנִיָּה: 27:9: זִקְנֵי גְבַל. אוּמְנֵי הַבִּנְיָן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים״ (מלכים א ה:לב): | מַחֲזִיקֵי בִדְקֵךְ. מְתַקְּנֵי בִּדְקֵךְ, שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בָּהֶם הַמַּיִם. אפייטונ״ט טאקראוצ״א בְּלַעַ״ז: | כָּל אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם. הַסַּפָּנִים שֶׁלָּהֶם: | הָיוּ בָךְ. הָיוּ סְבִיבֵךְ, לָשׁוּט אֶל הַמְּדִינוֹת הָרְחוֹקוֹת לְהָבִיא הַסְּחוֹרָה לְתוֹכֵךְ: | לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ. לְשׁוֹן עֲרוּבָה, הֵם כָּל צָרְכֵי הָאָדָם שֶׁהוּא חַי בָּהֶם, וּמָמוֹנוֹ הוּא עֲרוּבָתוֹ וְהַצָּלָתוֹ לְחַיָּיו, גרנטיא״ה בְּלַעַ״ז: 27:11: בְּנֵי אַרְוַד וְחֵילֵךְ. וּשְׁאָר חֵיל בְּנֵי אָדָם הַיּוֹשְׁבִים בְּתוֹכֵךְ: | וְגַמָּדִים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״וְאַף קַפּוּטְקָאֵי״, שָׁמַעְתִּי מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי מְנַחֵם: עַל שֵׁם שֶׁיּוֹרְדִין בַּיָּם עַד הַתְּהוֹם מְשַׁעֲרֵי גּוֹמְדֵי אַמּוֹת עוֹמְקָהּ (ראה רשב״א בבא בתרא ק.), נִקְרְאוּ גַמָּדִים אַנְדוֹיִ״שׁ בְּלַעַ״ז. וְיֵשׁ פּוֹתְרִים, שֶׁהֵם נַנָּסִים וְנִכְנָסִין בְּמִדַּת אַמָּה: | שִׁלְטֵיהֶם. הֵם אַשְׁפּוֹת שֶׁנּוֹתְנִין בָּהֶם חִצִּים, כְּמוֹ ״הָבֵרוּ הַחִצִּים מִלְאוּ הַשְּׁלָטִים״ (ירמיה נא:יא); קויכרינ״ה בְּלַעַ״ז: | תִּלּוּ. הַרְבֵּה תִּלֵּי תִּלִּים: 27:12: תַּרְשִׁישׁ. יָם שֶׁשְּׁמָהּ תַּרְשִׁישׁ: | מֵרֹב כָּל הוֹן. שֶׁהָיָה בְּתוֹכֵךְ, וּבְטוּחִים הַסּוֹחֲרִים שֶׁיִּמְצְאוּ בָךְ סְחוֹרָה הָרְאוּיָה לָהֶם: | בְּדִיל. אֶשְׁטִיי״ן בְּלַעַ״ז: | עִזְבוֹנָיִךְ. חוֹזְקֵיךְ וְעוֹזְרָךְ, כְּמוֹ ״וַיַּעַזְבוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַד הַחוֹמָה״ (נחמיה ג:ח); וּמָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם הוּא חָזְקוֹ, הַמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו: 27:13: בְּנֶפֶשׁ אָדָם. עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת לִמְכֹּר: 27:15: יָדֵךְ. מְקוֹמֵךְ: | קַרְנוֹת שֵׁן וְהָבְנִים. קַרְנֵי יְעֵלִים וְעַצְמוֹת פִּיל, וְטַוָּסִים – עוֹפוֹת שֶׁשְּׁמָן פאו״ן בְּלַעַ״ז: | הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ. הֵבִיאוּ לְךָ תְּשׁוּרָה: 27:16: אֲרָם סוֹחַרְתֵּךְ. בָּאֲבָנִים טוֹבוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּמִּקְרָא, וְאַרְגָּמָן וְרִקְמָה וּבוּץ: | מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים בִּנְשִׂיאֶיךָ וְשָׂרֶיךָ, שֶׁמַּרְאִין לָהֶם מַעֲשֵׂה נוֹי וְתִפְאֶרֶת לְתַכְשִׁיט: | בְּנֹפֶךְ. אִיקַרְבּוּנְקְלָ״א בְּלַעַ״ז: 27:17: בְּחִטֵּי מִנִּית. שֵׁם מָקוֹם שֶׁחִטֶּיהָ יָפוֹת, כְּמוֹ ״עַד בּוֹאֲךָ מִנִּית״ (שופטים יא:לג); וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: חִטִּין יָפִין וְגַסִּין הַנִּמְכָּרִים בְּמִנְיָן; וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״בְּחִטֵּי רִיחוּשׁ״, לְשׁוֹן קְבוּצַת מִנְיָנִים הַרְבֵּה, טְרוֹקָ״ס בְּלַעַ״ז, וְחֲבֵירוֹ בִּפְסִיקְתָּא (פסיקתא דרב כהנא כז:ט): מָה הַדַּס רָחוּשׁ בֶּעָלִין, אַף לֵאָה רְחוּשָׁה בְּבָנִים. וְלֹא יָדַעְתִּי מַהוּ. מִפִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן מָצָאתִי שֶׁמָּצָא בְּמִקְרָא תַּרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג ״דְּחוּשְׁלָא וְקַלְמָא״, שַׂעֲרֵי דְּחוּשְׁלָא, שֶׁבַּגְּמָרָא (יומא עט.) אָנוּ שׁוֹנִים: שְׂעוֹרִים קְלוּפִים. וְאוֹמֵר אֲנִי: מִנִּית לְשׁוֹן מָנוֹת, מַאֲכָל מְזֻמָּן. וְאַף לְפִי נִקּוּד דָּגֵשׁ, דַּרְכּוֹ שֶׁל יוֹנָתָן לְתַרְגֵּם הַתֵּיבָה פַּעַם מִשְׁמָעָהּ פַּעַם מִדְרָשָׁהּ, כֵּן תִּרְגֵּם ״וְגַם שֵׁם הָעִיר הֲמוֹנָה״ (יחזקאל לט:טז) – אָנוּ נוֹקְדִים ״שֵׁם״, וְ״הֲמוֹנָה״ לֹא מַפִּיק הֵ״א, וְתִרְגֵּם: ״אַף לְתַמָּן יִתְרְמוּן קְטוּלֵי קַרְתָּא דְּסַגִּיאִין אִיתְרְגוּשְׁתְּהָא״: | וּפַנַּג. רָאִיתִי בְּסֵפֶר יוֹסֵף הַכֹּהֵן (ראה יוסיפון עמוד 155 – 156): עֵץ אֲפַרְסְמוֹן הוּא פַנַּג, וְהָיוּ מְצוּיִין בִּירִיחוֹ; וְעַל שֵׁם רֵיחוֹ הַטּוֹב נִקְרֵאת ׳יְרִיחוֹ׳; ׳בַּאלְצְמָא׳ בְּלַעַ״ז: 27:18: בְּיֵין חֶלְבּוֹן. יַיִן לָבָן מְבֻשָּׁל (תרגום יונתן). וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם ״חֵלֶב חִטִּים״ (תהלים קמז:יד), לְשׁוֹן טוּב: | וְצֶמֶר צָחַר. ״וְעַמַּר מִילַת כְּבִינָא״ (תרגום יונתן); בְּיוֹם שֶׁנּוֹלַד הַטָּלֶה וְטִהֲרָתוֹ אִמּוֹ בִּלְחִיכָתָהּ, עוֹשִׂין כְּסוּת וּמְכַבְּנִין אוֹתוֹ סְבִיבָיו בִּקְרָסִים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא צַמְרוֹ נָקִי (שבת נד.): | צָחַר. לָבָן, כְּמוֹ ״אֲתוֹנוֹת צְחוֹרוֹת״ (שופטים ה:י): 27:19: וְדָן וְיָוָן. מְדִינוֹת הֵם: | מֵאוּזָּל. מַטְוֶה שֶׁל שִׁירָאִין (שמות לה:כה): | בַּרְזֶל עָשׁוֹת. עָשׂוּי כַּעֲשָׁשִׁיּוֹת; מַשָׁ״שׁ בְּלַעַ״ז, וְהוּא פַּרְזְלָא הִינְדְּוָאָה (עבודה זרה טז.): 27:20: בְּבִגְדֵי חֹפֶשׁ לְרִכְבָּה. ״בִּלְבוּשׁ דִּיקָר לְרְתִיכִין״ (תרגום יונתן): 27:21: בְּכָרִים. כְּבָשִׂים; וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״בְּתּוֹרִין״, וְכֵן תִּרְגֵּם ״מֵאָה אֶלֶף כָּרִים״ דְּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב (מלכים ב ג:ד): 27:23: אַשּׁוּר כִּלְמַד. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם: מְדִינַת אַשּׁוּר וּמָדַי: 27:24: בְּמַכְלוּלִים. בִּדְבָרִים שֶׁהֵם לְמַכְלוּל פרמונ״ט בְּלַעַ״ז, וּמַה הֵם הַמַּכְלוּלִים? גְּלוֹמֵי תְכֵלֶת וְרִקְמָה, טַלִּיתוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת מְרֻקָּמוֹת: | וּבְגִנְזֵי בְרוֹמִים. בְּתַכְשִׁיטֵי פְּאֵר, שֶׁגּוֹנְזִין אוֹתָן בְּאַרְגָּזִין שֶׁקּוֹרִין אשקרי״ן בְּלַעַ״ז, וְהֵם מְחוּפִּין עוֹר וּמְצוּיָּרִין לְנוֹי בְּמִינֵי מַסְמְרִין, שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וְצִיּוּרִין; וְהֵם בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי קַמְטְרִין, וּבִלְשׁוֹן עִבְרִי בְּרוֹמִים; וְהֵם חֲבֻשִׁין וַאֲסוּרִין בְּחַבְלֵי בּוּץ, לְנוֹי: | וַאֲרוּזִים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אֲעֵי הֲדַסִּים״ – אוֹתָן אֲרָגָזִים הָיוּ נְתוּנִין בְּמִגְדְּלֵי עֵץ הֲדַס; וּמְבִיאִין אוֹתָן לְתוֹךְ הַמִּגְדָּלִין, וְהַקְּמַטְרָאוֹת שֶׁבְּתוֹכָן וְהַתַּכְשִׁיטִין שֶׁבְּתוֹךְ הַקְּמַטְרָאוֹת, הַכֹּל יַחַד, לִסְחוֹרָה; וְכֹה פִּתְרוֹן הַלָּשׁוֹן בְּלָשׁוֹן קְצָרָה: וּבְגִנְזֵי בְּרוֹמִים הַחֲבוּשִׁים בַּחֲבָלִים וַאֲרוּזִים בְּתוֹךְ עֵץ אֶרֶז; שֶׁהַבְּרוֹמִים, הֵם הַקְּמַטְרָאוֹת, וְהָיוּ אֲסוּרִים בַּחֲבָלִים וּנְתוּנִים בְּמִגְדְּלֵי הֲדַס, שֶׁהִיא מִמִּינֵי אָרֶז; וּמַכְלוּלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַבְּרוֹמִים קָרָא יוֹנָתָן: ״שׁוּפִין דְּוַרְדָּא וְאִימְלִין דְּזָהוֹרִיתָא״ – תַּכְשִׁיטִין הַצְּרִיכִין שְׁמִירָה נָאָה הֵן, ״מְחַתִּין בְּקַמְטְרְוָון״ – מוּנָחִים בְּקַמְטְרָאוֹת; וְהַמִּגְדָּלִים שֶׁבַּתַּרְגּוּם – כְּמוֹ שֶׁאָנוּ שׁוֹנִין (שבת טז,ה): ׳תֵּיבָה וּמִגְדָּל׳ שֵׁייפְרֵייטָ״א בְּלַעַ״ז: 27:25: אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ שָׁרוֹתַיִךְ. הֵם הָיוּ לָךְ לַעֲרָבָה וּמִישׁוֹר; כְּשֵׁם שֶׁהַמִּישׁוֹר הוּא דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה לְהָבִיא בּוֹ סְחוֹרָה לָעִיר הַיּוֹשֶׁבֶת בַּיַּבָּשָׁה, הָיוּ לָךְ תַּחְתָּם אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ מְסִלָּה לְהָבִיא מַעֲרָבֵךְ לְתוֹכֵךְ: | שָׁרוֹתַיִךְ. לְשׁוֹן שָׁרוֹן וּמִישׁוֹר, וְדֻגְמָתוֹ ״עֲלוּ בְשָׁרוֹתֶיהָ״ (ירמיה ה:י): | וַתִּמָּלְאִי, וַתִּכְבְּדִי מְאֹד. הֵבִיאוּ לְתוֹכֵךְ מַשָּׂא רַב, וְהִכְבִּידוּ מַשָּׂאֵךְ יוֹתֵר מִדַּאי: 27:26: בְּמַיִם רַבִּים הֱבִיאוּךְ הַשָּׁטִים אוֹתָךְ. כְּדֶרֶךְ הָאֳנִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת, שֶׁמַּפְלִיגִין אוֹתָן לְתוֹךְ פִּלְגֵי הַיָּם; וּמִתּוֹךְ שֶׁנִּתְמַלֵּאת וְכָבַדְתְּ, בָּא רוּחַ הַקָּדִים וּשְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים. וּלְעִנְיַן דּוּגְמַת הָעִיר: מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְמַלֵּאת עֹשֶׁר – גָּבַהּ לִבֵּךְ, וּבָא עָלֶיךָ פֻּרְעָנוּת: 27:28: מִגְרָשׁוֹת. כְּמוֹ ״מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים״ (במדבר לה:ב): 27:29: אֶל הָאָרֶץ יַעֲמֹדוּ. מַה לָּנוּ עוֹד בָּאֳנִיּוֹת? לְהֵיכָן נוֹלִיךְ סְחוֹרָה עוֹד? 27:30: יִתְפַּלָּשׁוּ. יִתְגַּלְגְּלוּ: 27:32: וְנָשְׂאוּ אֵלַיִךְ בְּנִיהֶם. בְּנֶהִי שֶׁלָּהֶם: | כְּדֻמָה. כָּךְ הָיָה שֵׁם רָאשֵׁי אֱדוֹם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״מַשָּׂא דּוּמָה״ (ישעיהו כא:יא); וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״לֵית דְּדָמֵי לָהּ״: | כְּדֻמָה. כְּדֻגְמָתָהּ: 27:33: בְּצֵאת עִזְבוֹנַיִךְ וְגוֹ׳. כָּל זֶה יְקוֹנְנוּ עָלָיִךְ בְּקִינָתָם: 27:35: רָעֲמוּ פָנִים. זְעוּמֵי פָנִים, וְכֵן ״בַּעֲבוּר הַרְעִימָהּ״ (שמואל א א:ו); וְכֵן כָּל תְּלוּנָה: ״תּוּרְעֲמָא״ (תרגום אונקלוס שמות טז:יב): 27:36: שָׁרְקוּ. שׁוֹבְלִי״ר בְּלַעַ״ז; כָּךְ שׁוֹרְקִין עַל דָּבָר שֶׁחָלַף וְהָלַךְ לוֹ: 28:2: מוֹשַׁב אֱלֹהִים. עָשָׂה לוֹ בָּאֲוִיר עַל הַיָּם בְּמַנְגְּנוֹן, כְּמִין שִׁבְעָה רְקִיעִים, וְיָשַׁב לוֹ עַל הָעֶלְיוֹן (תנחומא, בראשית ז, ילקוט שמעוני יחזקאל שסז): 28:3: הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל. דָּנִיֵּאל, בָּא נְבוּכַדְנֶצַּר לַעֲשׂוֹתוֹ אֱלוֹהַּ, ״וּלְדָנִיֵּאל סְגִיד וּמִנְחָה וְנִיחוֹחִין אָמַר לְנַסְּכָא לֵיהּ״ (דניאל ב:מו), וְלֹא קַבִּיל עֲלֵיהּ, וְאַתָּה עוֹשֶׂה עַצְמְךָ אֱלוֹהַּ: | כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ. לֹא עָמוּם מִמְּךָ, קִנְתּוֹרִין הֵם שֶׁמְּקַנְתְּרִין, כְּלוֹמַר: שֶׁמָּא חָכָם אַתָּה כְּדָנִיֵּאל, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״כָּל רָז לֹא אָנֵס לָךְ״ (דניאל ד:ו): 28:4: עָשִׂיתָ לְךָ חָיִל. ״קָנִיתָ לְךָ נְכָסִין״ (תרגום יונתן): | וַתַּעַשׂ זָהָב וָכֶסֶף. ״וּכְנַשְׁתָּא״ (תרגום יונתן): 28:7: וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם. כְּמַשְׁמָעוֹ; וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (מכילתא בשלח שירה ז): מִשְׁכַּב זָכוּר, שֶׁנִּבְעַל כְּנָשִׁים. שְׁלֹשָׁה עָשׂוּ עַצְמָם אֱלוֹהַּ וְנִבְעֲלוּ כְּנָשִׁים: יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים״ (דברי הימים ב כד, כד), וְחִירָם, וּנְבוּכַדְנֶצַּר (תנחומא, וארא ט): | יִפְעָתֶךָ. הוֹפָעָתְךָ, לְשׁוֹן תֹּאַר פָּנִים; וְהַמִּדְרָשׁ דּוֹרְשׁוֹ יוֹפִי עִתֶּךָ: 28:9: מְחַלְלֶיךָ. כְּמוֹ הֹרְגֶךָ: 28:12: אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית וגו׳. אַתָּה הוּא מָלֵא חָכְמָה לַחְתֹּם וְלִטְבֹּעַ כָּל תַּבְנִית וְצוּרָה: | תָּכְנִית. פֵּיינְטוּרָ״א בְּלַעַ״ז: 28:13: בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים וְגוֹ׳. :בִּסְגִי טָבוֹן וְתַפְנוּקִין אַתְּ מִתְפַּנִּיק כְּאִלּוּ בְּעֵדֶן גִּינְתָא דַה׳ אַתְּ שָׁרֵי, כָּל עוּתְרָא גֵּיוּתָא וִיקָרָא מִתְיַהֵב לָךְ, כָּל אַבְנִין טָבָן מְסַדְּרָן עַל לְבוּשָׁךְ״ (תרגום יונתן): | מְסֻכָתֶךָ. חֻפָּתְךָ, לָשׁוֹן אַחֵר לְבוּשׁ כִּסּוּיֶיךָ: | מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ. אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַתִּי לְךָ הַכָּבוֹד הַזֶּה, יוֹדֵעַ הָיִיתִי שֶׁתִּתְגָּאֶה, וְעָשִׂיתִי בְךָ מְלֶאכֶת תֻּפִּים וּנְקָבִים, הַמּוֹצִיאִין רוּחַ בְּקוֹל זֶמֶר כְּתוֹף, וּבָם הָיָה לְךָ לְהִתְבּוֹנֵן: 28:14: אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ. אַתְּ עוֹף מִדָּה, כְּלוֹמַר: הָעוֹף הַגָּדוֹל, הַסּוֹכֵךְ בִּכְנָפָיו סְכָךְ רַב, כְּלוֹמַר: מוֹשֵׁל מִמְשָׁל רַב. מִמְשַׁח לְשׁוֹן גֹּדֶל, כְּמוֹ ״אַנְשֵׁי מִדּוֹת״ (במדבר יג:לב), דִּמְתַרְגְּמִינָן: ״גַּבְרֵי דְמִשְׁחָן״: | וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ. וְנָתַתִּי לְךָ מָקוֹם לִקְנוֹת לְךָ שֵׁם, בְּבִנְיַן הַר קָדְשִׁי, שֶׁסִּיַּעְתָּ אֶת שְׁלֹמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים (מלכים א ה:כב-כד): | בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ. קָנִיתָ לְךָ זִכָּרוֹן עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: 28:15: נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ. בְּאָמְרְךָ אֵל אֲנִי (יחזקאל כח:ב): 28:16: מָלוּ. כְּמוֹ מָלְאוּ: | וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים. גָּרַמְתָּ שֶׁאֶמְחֶה אוֹתְךָ, שֶׁלֹּא תִצְדַּק עוֹד בְּבִנְיַן בֵּיתִי (ראה רש״י לעיל יד): | וָאַבֶּדְךָ. כְּמוֹ וָאֲאַבֶּדְךָ: | מִתּוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ. שֶׁלֹּא תִּטּוֹל חֵלֶק עִם הַצַּדִּיקִים; וְרַבּוֹתֵינוּ בְּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (בבא בתרא עה.) דָּרְשׁוּ הָעִנְיָן הַזֶּה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְכָךְ אָמַר הַנָּבִיא לְחִירָם: מָה נִתְגָּאִיתָ בְּרְקִיעֶיךָ? שֶׁמָּא בְּגַן עֵדֶן הָיִיתָ (יחזקאל כח:יג), כְּמוֹ שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן, כָּל אֶבֶן יְקָרָה וְגוֹ׳? כִּי כָּל הַחוּפּוֹת הָאֵלֶּה עָשִׂיתִי לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וּפְחוּתָה שֶׁבְּכֻלָּן זָהָב, שֶׁהִיא מְנוּיָה אַחֲרוֹן (יחזקאל כח:יג). מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וְגוֹ׳ – בְּזֹאת הִשְׁוֵיתִיךָ לוֹ, וְלֹא בְּאַחֶרֶת, וּבְךָ נִסְתַּכַּלְתִּי וּבָרָאתִי תּוּפִּים וּנְקָבִים בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן (בבא בתרא עה.). אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח – שֶׁמָּא אַתָּה כְּאוֹתוֹ כְּרוּב שֶׁהָיָה גָּדוֹל בְּמִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ כֻּלּוֹ מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם? וְשֶׁמָּא נְתַתִּיךָ לִהְיוֹת בְּהַרְרֵי קֹדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי לוֹ? 28:17: שִׁחַת חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ. שֶׁנִּתְגָּאֵיתָ בְּיִפְעָתֶךָ: | לְרַאֲוָה בָךְ. לְהִסְתַּכֵּל בְּבָשְׁתְּךָ, לְרַאֲוָה כְּמוֹ לִרְאִיָּה: 28:18: חִלַּלְתָּ מִקְדָּשֶׁיךָ. קְדֻשָּׁתְךָ: | אֵשׁ מִתּוֹכְךָ. דִּבְרֵי גַאֲוָה שֶׁיָּצְאוּ מִפִּיךָ, לֵאמֹר אֵל אָנִי (יחזקאל כח:ב). לָשׁוֹן אַחֵר, כְּתַרְגּוּמוֹ: ״וְאַיְיתֵי עַמְמִיָּא דְּתַקִּיפִין כְּאֶשָּׁתָא מֵחוֹבֵי זְדוֹנָךְ״: 28:19: שָׁמְמוּ. תָּמְהוּ: 28:23: וְנִפְלַל חָלָל בְּתוֹכָהּ בְּחֶרֶב עָלֶיהָ מִסָּבִיב. עַל אֲשֶׁר יִרְאוּ הַחֶרֶב מִסָּבִיב, בַּחוּץ, יִפְּלוּ יוֹשְׁבֵי הָעִיר וְיִהְיוּ בְּטוּחִים לִהְיוֹת חֲלָלִים בְּתוֹכָהּ: | וְנִפְלַל. כְּמוֹ ״לֹא פִלַּלְתִּי״ (בראשית מח:יא): ״לָא סְבָרִית״, וּכְמוֹ ״וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים״ (דברים לב:לא); יָדוּנוּ עַצְמָם לִהְיוֹת חֲלָלִים בְּתוֹכָהּ: 28:24: וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳. לְפִי שֶׁנִּבָּא עַל עַמּוֹן וּמוֹאָב וּפְלִשְׁתִּים וֶאֱדוֹם וְצוֹר וְצִידוֹן, שֶׁהֵם שְׁכֵינֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיֶּחְרְבוּ, וּמֵאַחַר שֶׁיֹּאבְדוּ כֻּלָּן לֹא יִהְיֶה סִלּוֹן וְקוֹץ לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל סְבִיבוֹתָם, שֶׁיַּכְאִיבֵם וְשֶׁיָּרַע לָהֶם: | סִלּוֹן. מִין קַמְשׁוֹנִים וְחוֹחִים הוּא: | מַמְאִיר. עִנְיַן הַכְאָבָה, כְּמוֹ ״צָרַעַת מַמְאֶרֶת״ (ויקרא יג:נא), פוניינ״ט בְּלַעַ״ז: | הַשָּׁאטִים אוֹתָם. הַבּוֹזִים אוֹתָם: 28:25: לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב. כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְיַעֲקֹב נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים, ״וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה צָפֹנָה וָנֶגְבָּה״ (בראשית כח:יד): 29:3: הַתַּנִּים הַגָּדוֹל. לְפִי שֶׁכָּל גְּדֻלָּתָהּ שֶׁל מִצְרַיִם וְכָל שׂוֹבַע שֶׁבָּהּ, עַל יְדֵי יְאוֹרֵי נִילוּס הוּא, לְפִיכָךְ הַנָּבִיא מְמַשֵּׁל אֶת מַלְכָּהּ לְתַנִּין, וְאֶת עַמָּהּ לִדְגַת יְאוֹר: | לִי יְאוֹרִי. אֵינִי צָרִיךְ לָעֶלְיוֹנִים, כִּי יֵשׁ לִי יְאוֹרִי, מַסְפִּיק כָּל צְרָכִי: | וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. בִּגְבוּרָתִי וּבְחָכְמָתִי הִגְדַּלְתִּי גְּדֻלָּתִי וּמֶמְשַׁלְתִּי: 29:4: חַחִים. כְּמִין טַבְּעוֹת בַּרְזֶל אֵיינְ״שׁ בְּלַעַ״ז: | דְּגַת יְאוֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ. אִינְטִישָׁאִיקְרַאטִי״שׁ בְּלַעַ״ז; כְּלוֹמַר: אֶתֵּן בְּלֵב כָּל גִּבּוֹרֶיךָ לָצֵאת עִמְּךָ לַמִּלְחָמָה, וְיִפְּלוּ כֻּלָּם: 29:5: וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה. זוֹ הִיא אָבְדָנָן שֶׁל דָּגִים, כֵּיוָן שֶׁנִּטְשׁוּ עַל פְּנֵי הַיַּבָּשָׁה מֵתִים. אי״י אטינדר״י טו״י בְּלַעַ״ז: 29:6: מִשְׁעֶנֶת קָנֶה. כַּמָּה פְּעָמִים סָמְכוּ עֲלֵיהֶם, בִּימֵי סַנְחֵרִיב (מלכים א יח:כא) וּבִימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר (ירמיה לז:ה-ח), וְלֹא הוֹעִיל לָהֶם, כְּקָנֶה זֶה, שֶׁהוּא רַךְ וְאֵינוֹ סוֹמֵךְ אֶת הַנִּשְׁעָן עָלָיו: 29:7: בְּתָפְשָׂם בְּךָ בְכַפְּךָ. בַּכַּף קְרִי, כְּאָדָם הַמְהַלֵּךְ וְנִשְׁעָן עַל מַקְלוֹ: | תָּרוֹץ. תִּרְצֵץ: | וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף. כְּתֵפֵיהֶם, כְּאָדָם הַנִּסְמָךְ עַל קָנֶה, וְנִשְׁבָּר, וְהָאָדָם נוֹפֵל עָלָיו וְהַקְּרוּמִיּוֹת נִכְנָסוֹת לוֹ בִּכְתֵיפָיו: | וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם. מֵאַחַר שֶׁתִּשָּׁבֵר, יִצְטָרְכוּ לְחַזֵּק אֶת מָתְנֵיהֶם וְלַעֲמֹד עֲלֵיהֶם; וַהֲרֵי אַתָּה כְּאָדָם שֶׁחֲבֵירוֹ נִשְׁעָן עָלָיו וְהוּא חַלָּשׁ, וְאוֹמֵר לוֹ: הִתְחַזֵּק עַל מָתְנֶיךָ, כִּי לֹא תִסְמֹךְ עוֹד עָלַי. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְלָא תְהֵא לְהוֹן לְבֵית סוּמְכְוָון״. וְיֵשׁ מַחֲלִיפִין וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם לוֹ הִמְעַדְתָּ, וְאֵינִי רוֹאֶה אֶת דִּבְרֵיהֶן. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם מַעֲמַד רַגְלַיִם, כָּמוֹנִי: 29:11: וְלֹא תֵשֵׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה. אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם שְׁנֵי רְעָבוֹן נִגְזְרוּ בַּחֲלוֹם פַּרְעֹה, כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים שֶׁנִּכְתַּב הַחֲלוֹם: שֶׁבַע פָּרוֹת וְשֶׁבַע שִׁבֳּלִים רָעוֹת רָאָה (בראשית מא:א-ז), וְסִפְּרוֹ לְיוֹסֵף (בראשית מא:יז-כד), הֲרֵי שְׁנֵי פְעָמִים, וְיוֹסֵף אָמַר לוֹ: ״שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת״ (בראשית מא:כז), הֲרֵי אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם לָרָעָב; וְלֹא הָיָה לָהֶם אֶלָּא שְׁתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב״ (בראשית מה:ו); וּמִשֶּׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם פָּסַק הָרָעָב, שֶׁהֲרֵי בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זָרְעוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְתֵן זֶרַע וְנִחְיֶה וְגוֹ׳״ (בראשית מז:יט); וְהָאַרְבָּעִים נִפְרְעוּ לָהֶם עַכְשָׁיו (בראשית רבה פט:ט): | תֵּשֵׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה. תֵּשֵׁב שְׁרָ״א אֲשִׁיגִיאָ״ה בְּלַעַ״ז: 29:14: מְכוּרָתָם. מְגוּרָתָם. לָשׁוֹן אַחֵר: כְּמוֹ תּוֹלְדוֹתָם, וְכֵן חִבְּרוֹ מְנַחֵם: 29:15: לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם. לְשׁוֹן מֶמְשָׁלָה, כְּמוֹ ״וּרְדוּ בִדְגַת הַיָּם״ (בראשית א:כח): 29:16: וְלֹא יִהְיֶה. מִצְרַיִם לְבֵית יִשְׂרָאֵל עוֹד לְמִבְטָח הַמַּזְכִּיר לָהֶם עָוֹן, שֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״לֹא תֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם עוֹד״ (שמות יד:יג): 29:17: וַיְהִי בְּעֶשְׂרִים וְשֶׁבַע שָׁנָה. לְמַלְכוּת נְבוּכַדְנֶצַּר, אוֹתָהּ שָׁנָה נִתְּנָה מִצְרַיִם בְּיָדוֹ, כָּךְ שָׁנִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה כו); וְיֵשׁ בַּסֵּפֶר הַזֶּה הַרְבֵּה נְבוּאוֹת כְּתוּבוֹת מֻקְדָּם וּמְאֻחָר: 29:18: הֶעֱבִיד אֶת חֵילוֹ. עַל צוֹר עֲבוֹדָה גְדוֹלָה: | כָּל רֹאשׁ. אַנְשֵׁי חֵילוֹתָיו: | מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה. כְּדֶרֶךְ הַצָּרִים עַל הָעִיר יָמִים רַבִּים, וְטוֹרְחִים וִיגֵעִים בְּשֵׂאת מַשָּׂאוֹת עֵצִים וַאֲבָנִים. וְהוּא לָכַד אֶת צוֹר בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ לְמַלְכוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה כו). מֻקְרָח קָאלְבּ״וּ בְּלַעַ״ז: | מְרוּטָה. פְּלִיאָ״ה בְּלַעַ״ז: | וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ. לְאַחַר שֶׁשָּׁלְלוּ שְׁלָלָהּ, עָלָה הַיָּם וְשָׁטַף מֵהֶם, לְפִי שֶׁנִּגְזַר עָלֶיהָ וְעַל שְׁלָלָהּ לֵיאָבֵד בַּיָּם: 29:20: פְּעֻלָּתוֹ אֲשֶׁר עָבַד בָּהּ. שְׂכַר פְּעֻלָּה אֲשֶׁר עָבַד בְּמִצְוָתִי בְּצוֹר, אֶתֵּן לוֹ אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם: | אֲשֶׁר עָשׂוּ לִי. מִצְרַיִם רָעָה, בְּמִשְׁעַנְתָּם שֶׁהִבְטִיחוּ אֶת עַמִּי, בְּעֶזְרָתָם, הֶבֶל (איכה ד:יז): 29:21: בְּיוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן. לֹא שָׁמַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי פֵּירוּשׁ מִקְרָא זֶה מַה הוּא צֶמַח קַרְנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמַפֶּלֶת מִצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל גָּלוּ שְׁמוֹנֶה שָׁנִים לִפְנֵי מַפֶּלֶת מִצְרַיִם. וְאוֹמֵר אֲנִי בְּיוֹם הַהוּא מוּסָב עַל פָּרָשָׁה שֶׁל מַעְלָה, מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם, וְאוֹתוֹ חֶשְׁבּוֹן כָּלָה בְּשָׁנָה שֶׁמָּלַךְ בֵּלְשַׁאצַּר, וּמָצִינוּ בְּדָנִיֵּאל שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁנָה הִתְחִילוּ מַלְכֵי פָּרַס לְהִתְחַזֵּק וְנִגְזְרָה מַפָּלָה עַל בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ז:א) ״בִּשְׁנַת חֲדָא לְבֵלְשַׁאצַּר דָּנִיֵּאל חֵלֶם חֲזָה וְגוֹ׳ קַדְמִיתָא כְּאַרְיֵה הִיא בָּבֶל״, וּכְתִיב (שם) ״חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי מְרִיטוּ גַפַּהּ וְגוֹמֵר וַאֲרוּ חֵיוָה אוֹחֲרִי תִנְיָנָא דָמְיָא לְדֹב״, הִיא פָּרַס, וּכְתִיב ״וְכֵן אָמְרִין לַהּ קוּמִי אֲכוּלִי בְּשַׂר שַׂגִּיא״, כְּלוֹמַר תִּפְשִׂי הַמְּלוּכָה, וּמַלְכוּת פָּרַס הִיא צְמִיחַת קֶרֶן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר בְּכוֹרֶשׁ ״הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ״ (ישעיהו מה:יג). וּמִנַּיִן שֶׁאַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁל מִצְרַיִם כָּלוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק? מִצְרַיִם נִתְּנָה בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר בְּעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע לִנְבוּכַדְנֶצַּר, בְּשָׁנָה שֶׁנֶּאֶמְרָה נְבוּאָה זוֹ לִיחֶזְקֵאל, הוֹסִיף אַרְבָּעִים שָׁנָה, הֲרֵי שִׁשִּׁים וְשֶׁבַע, צֵא מֵהֶם אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ לִנְבוּכַדְנֶצַּר, וְעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ לְאֵוִיל מְרֹדַךְ, כִּדְאָמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה (יא:), וְשָׁנָה אַחַת מֵהֶם עָלְתָה לָזֶה וְלָזֶה, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם שָׁנִים מְקוּטָּעוֹת הָיוּ: | וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם. לְךָ יְחֶזְקֵאל יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה כְּשֶׁיִּרְאוּ נְבוּאָתְךָ מִתְקַיֶּמֶת: 30:2: הָהּ. כְּמוֹ אֲהָהּ; הָהּ לַיּוֹם הֶעָתִיד לָבֹא עַל אוֹתָן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת: 30:3: עֵת גּוֹיִם. ״עִידָּן תְּבַר עַמְמַיָּא״ (תרגום יונתן): 30:4: וְהָיְתָה חַלְחָלָה בְּכוּשׁ. לְשׁוֹן רַעַד; כְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ מַפֶּלֶת מִצְרַיִם, יֶחֶרְדוּ לְנַפְשָׁם, פֶּן יַעֲלֶה מֶלֶךְ בָּבֶל עֲלֵיהֶם: 30:5: וְכָל הָעֶרֶב. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְכָל סוּמְכָוָותָא״, כָּל הָעוֹרְבִים עֲרוּבַת מִצְרַיִם; גרנסי״אה בְּלַעַ״ז: | אֶרֶץ הַבְּרִית. כּוֹרְתֵי בְרִית לְמִצְרַיִם, לַעֲזוֹר לָהּ: 30:8: בְּתִתִּי אֵשׁ. חֲמָתִי כָּאֵשׁ: 30:9: מַלְאָכִים מִלְּפָנַי. גְּדוּדֵי גַּיָּסוֹת הוֹלְכִים בִּשְׁלִיחוּתִי, בְּשַׁיָּרוֹת רַבּוֹת, לְהַחֲרִיד אֶת כּוּשׁ הַיּוֹשֶׁבֶת בֶּטַח: | בַּצִּים. כְּמוֹ ״וְצִים מִיַּד כִּתִּים״ (במדבר כד:כד), וְכֵן תִּרְגְּמוֹ יוֹנָתָן: ״בְּלִגְיוֹנִין״: 30:12: וְנָתַתִּי יְאֹרִים. אֶרֶץ הַיְאוֹרִים, הִיא מִצְרַיִם: | וּמָכַרְתִּי. כְּתַרְגּוּמוֹ: ״וְאֶמְסַר״: 30:14: וְעָשִׂיתִי שְׁפָטִים בְּנֹא. ״אֲלֶכְּסַנְדְּרִיאָ״ (תרגום יונתן): 30:16: לְהִבָּקֵעַ. חוֹמָתָהּ תִּבָּקֵעַ: | צָרֵי יוֹמָם. צָרִים יָבוֹאוּ עָלֶיהָ יוֹם יוֹם: 30:17: וְהֵנָּה בַּשְּׁבִי תֵלַכְנָה. שְׁתֵּיהֶן הַמְּדִינוֹת אָוֶן וּפִיבֶסֶת: 30:18: חָשַׁךְ הַיּוֹם. יִמָּנַע הָאוֹר: | עָנָן יְכַסֶּנָּה. צָרָה תָּבֹא עָלֶיהָ, וּתְכַסֶּנָּה וְתֶחְשָׁךְ כְּיוֹם כִּסּוּי הֶעָנָן: | וּבְנוֹתֶיהָ. ״וְכַפְרָנָהָא״ (תרגום יונתן): 30:21: אֶת זְרוֹעַ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁבָרְתִּי. כְּבָר פַּעַם אַחֶרֶת, שֶׁנָּתַתִּי חֵילוֹ בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּסֵפֶר יִרְמְיָה (ירמיהו מו:ב) ״לְמִצְרַיִם עַל חֵיל פַּרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר הָיָה בְּכַרְכְּמִישׁ עַל נְהַר פְּרָת אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְנֶצַּר וְגוֹמֵר״: | וְהִנֵּה לֹא חֻבָּשָׁה. מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם וָהָלְאָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּסֵפֶר מְלָכִים בְּסוֹפוֹ (מלכים ב כד:ז): ״וְלֹא יָסַף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָצֵאת מֵאַרְצוֹ כִּי לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל מִנְּהַר פְּרָת עַד נַחַל מִצְרַיִם״, וּבְסִגְנוֹן זֶה נִתְנַבֵּא יִרְמְיָה גַּם הוּא עַל אוֹתָהּ הַמַּכָּה, בִּלְשׁוֹן רְפוּאָה אֵין לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו מו:יא): ״עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי בְּתוּלַת בַּת מִצְרַיִם לַשָּׁוְא הִרְבֵּית רְפוּאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ״: | לֹא חֻבָּשָׁה. לְשׁוֹן קְשִׁירָה, שֶׁקּוֹשְׁרִין עֶצֶם הַנִּשְׁבָּר: | לָשׂוּם חִתּוּל. מַעֲשֵׂה בְּגָדִים וּרְטִיָּה, כְּמוֹ ״וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ״ (יחזקאל טז:ד): | לִתְפֹּשׂ בֶּחָרֶב. שֶׁיְּהֵא לוֹ עוֹד כֹּחַ לְהִלָּחֵם: 30:22: וְשָׁבַרְתִּי אֶת זְרֹעֹתָיו. אֶשְׁבּוֹר אֶת הַשֵּׁנִית, וְתִהְיֶינָה שְׁתֵּיהֶן שְׁבוּרוֹת; כְּלוֹמַר: כְּבָר לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל מִצַּד הָאֶחָד, עוֹד אֶמְסוֹר לוֹ יֶתֶר הַמַּלְכוּת כֻּלּוֹ: 30:24: וְחִזַּקְתִּי. לְשׁוֹן חוֹזֶק: 30:25: וְהַחֲזַקְתִּי. לְשׁוֹן אֲחִיזָה, שֶׁאוֹחֵז בְּיָדוֹ לִסְמִיכָה שֶׁלֹּא תִּפֹּל; וְסוֹפוֹ יוֹכִיחַ: וּזְרֹעוֹת פַּרְעֹה תִּפֹּלְנָה, שֶׁאֵינוֹ אוֹחֵז בָּהֶן: 31:2: אֶל מִי דָּמִיתָ בְגָדְלֶךָ. בְּהִתְגַּדֶּלְךָ לְנֶגְדִּי, אֶל מִי הָיִיתָ סָבוּר לִדְמוֹת? 31:3: הִנֵּה אַשּׁוּר. שֶׁהִפַּלְתִּי כְּבָר: | אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן. הָיָה: | וְחֹרֶשׁ מֵצַל. יַעַר מְסַכֵּךְ צֵל גָּדוֹל: | וּבֵין עֲבוֹתִים. עֲצֵי רַעֲנָן: | צַמַּרְתּוֹ. צִימָ״א בְּלַעַ״ז: 31:4: תְּעָלֹתֶיהָ. פוֹשִׁי״ץ בְּלַעַ״ז: | אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה. לְהַשְׁקוֹתָם. וְהַדֻּגְמָא, כְּתַרְגּוּמוֹ שֶׁל יוֹנָתָן: ״הָא אַתּוּרָאָה דַמְיָא לְאַרְזָא בְּלִבְנָן וְגוֹמֵר״, כִּבְעַמּוּד: | מַיִם גִּדְּלוּהוּ תְּהוֹם רוֹמְמָתְהוּ. ״בְּעַמְמַיָּא סַגִּי בְּסוּמְכְוָותָא תְּקוֹף יָת מַלְכַיָּא שַׁעֲבִיד לִתְחוֹת מַלְכוּתֵיהּ וְיָת שַׁלְטוֹנוֹהִי מַנִּי עַל כָּל מְדִינוֹת אַרְעָא״, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה וּבֵין עֲבוֹתִים הָיְתָה צַמַּרְתּוֹ מֵהֵיכָן זָכָה לִגְדֻלָּה? לְפִי שֶׁנִּמְנַע מֵעֲצַת דּוֹר הַפְּלָגָה שֶׁנֶּאֱמַר ״מִן הָאָרֶץ הַהִיא יָצָא אַשּׁוּר״ (בראשית י:יא), כְּשֶׁנַּעֲשׂוּ כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם קְלִיעָה אַחַת לָבוֹא בְּעֵצָה לִמְרֹד בּוֹ, אָז הָיְתָה צַמַּרְתּוֹ נִרְאֵית לְעַצְמָהּ וְלֹא נִשְׁתַּלְשְׁלָה עִמָּהֶם. מַיִם גִּדְּלוּהוּ תְּהוֹם רוֹמְמָתְהוּ. וְעַל שֶׁשָּׁמַע לְקוֹל יוֹנָה בֶּן אֲמִתַּי, שֶׁיָּרַד לַתְּהוֹם וְשָׁבוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה מִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם (פסיקתא רבתי לג): 31:5: סַרְעַפֹּתָיו. עֲנָפָיו: | פֹארֹתָיו. זְמוֹרוֹתָיו: | מִמַּיִם רַבִּים בְּשַׁלְּחוֹ פֹּארוֹתָיו. עַל יְדֵי מַיִם רַבִּים. בְּשַׁלְּחוֹ פֹּארוֹתָיו. כְּלוֹמַר: בְּגַדְּלוֹ פֹּארוֹתָיו. וְלָשׁוֹן שִׁלּוּחַ נוֹפֵל בָּהֶן, כְּמוֹ ״וַתְּשַׁלַּח פֹּארוֹת״ (יחזקאל יז:ו): 31:6: בִּסְעַפֹּתָיו. בַּעֲנָפָיו: | קִנְּנוּ. לְשׁוֹן קֵן: 31:7: וַיִּיף. לְשׁוֹן יֹפִי: | דָּלִיּוֹתָיו. אַף הֵם לְשׁוֹן עֲנָפִים הַנְּטוּיִם לְאֹרֶךְ לְכָל צַד, כְּמִין דָּלִיּוֹת הַכֶּרֶם, שישטרוי״ילאש בְּלַעַ״ז: 31:8: לֹא עֲמָמוּהוּ. לֹא כִּהוּ תָּאֳרוֹ, כְּלוֹמַר: לֹא הָיָה בָּהֶם אֶחָד נָאֶה מִמֶּנּוּ: | בְּגַן אֱלֹהִים. כְּלוֹמַר: בְּכָל הָעוֹלָם: | וְעַרְמֹנִים. קַאשְׁטַנִי״שׁ בְּלַעַ״ז: 31:9: כָּל עֲצֵי עֵדֶן. כְּלוֹמַר כָּל הַמְּלָכִים הַמְשׁוּבָּחִים: 31:10: יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה. כָּךְ אָמַרְתִּי לְאַשּׁוּר: 31:11: בְּיַד אֵל גּוֹיִם. בְּיַד קָשֶׁה שֶׁבַּגּוֹיִם, בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַּר נְתַתִּיו; דְּאָמַר מַר (מגילה יא:): שָׁנָה רִאשׁוֹנָה כָּבַשׁ נִינְוֵה: | עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ. נְבוּכַדְנֶצַּר, כְּכָל רְצוֹנִי: 31:12: וַיִּטְּשֻׁהוּ. וַיַּפִּילוּהוּ לָאָרֶץ, כְּמוֹ ״וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה״ (במדבר יא:לא): 31:13: עַל מַפַּלְתּוֹ יִשְׁכְּנוּ וְגוֹ׳. כְּתַרְגּוּמוֹ: ״עַל מַפֶּלֶת קְטִילוֹהִי״: 31:14: עֲצֵי מַיִם. שֶׁהֵם רַכִּים וְחַלָּשִׁים, אֶלָּא שֶׁעֲנָפֵיהֶם רַכִּים וַאֲרֻכִּין מֵחֲמַת לִחְלוּחִית הַמַּיִם; אֵין לָהֶם לְדַמּוֹת עַצְמָם לְאַרְזֵי עֵדֶן. כְּלוֹמַר: לֹא הָיָה לוֹ לְהִתְגָּאוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. וְלֹא יַעַמְדוּ עֲלֵיהֶם: | אֶל בֵּין עֲבוֹתִים. לֹא יִתְגָּאוּ לְהַשְׁווֹת גְּבוּרָתָם, שׁוֹתֶה מַיִם, אֶל עֲצֵי עֲבוֹתִים: 31:15: בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה. כְּשֶׁהִשְׁפַּלְתִּי אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּיַד אוֹיְבוֹ: | הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו. אֲבֵלִים רַבִּים, שֶׁהָיוּ סְמוּכִין עָלָיו: | כִּסֵּיתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם. כִּסֵּיתִי בִּשְׁבִילוֹ אֶת תְּהוֹם שֶׁהָיָה רָגִיל לְהַשְׁקוֹתוֹ וּלְגַדְּלוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה תְּהוֹם רוֹמְמַתְהוּ; אוֹתוֹ הַיּוֹם כִּסִּיתִיו, שֶׁלֹּא יַעֲלֶה וִיכַבֶּה אֶת תְּבֵעָרָתוֹ; כְּלוֹמַר: הֶחֱלַטְתִּי אֶת עוֹזְרָיו: | וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ. שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין סְבִיבוֹת מַטָּעָהּ (יחזקאל לא:ד): | וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים. שֶׁהָיוּ מַאֲרִיכִין פְּאֹרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה וַתֶּאֱרַכְנָה פְאֹרוֹתָיו מִמַּיִם רַבִּים: | וָאַקְדִּיר. בִּשְׁבִילוֹ לְבָנוֹן: | וָאַקְדִּיר. לְשׁוֹן שַׁחֲרוּת: | וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה. שֶׁהָיוּ תְּעָלוֹתָיו שְׁלוּחִין אֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה (יחזקאל לא:ד): | עָלָיו עֻלְפֶּה. בִּשְׁבִילוֹ פָּסַק לִחְלוּחָם, כְּאָדָם שֶׁמִּתְעַלֵּף וְרוּחוֹ פּוֹרַחַת; פשמי״ר בְּלַעַ״ז: 31:16: וַיִּנָּחֲמוּ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית. שְׁאָר יוֹרְדֵי גֵיהִנֹּם קִבְּלוּ תַּנְחוּמִים; אָמְרוּ: אַף זֶה כָּמוֹנוּ: 31:17: וּזְרֹעוֹ יָשְׁבוּ בְצִלּוֹ. וְעוֹזְרָיו אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְצִלּוֹ: 31:18: אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה. אַתָּה פַּרְעֹה, אֶל מִי מֵעֲצֵי עֵדֶן דָּמִיתָ, שֶׁיְּהֵא כָּכָה גָּדוֹל כְּאַשּׁוּר בְּכָבוֹד וּבְגֹדֶל? וַהֲרֵי רָאִיתָ שֶׁהוֹרַדְתִּיו שְׁאוֹל; וְאַף אַתָּה: וְהוּרַדְתָּ עִם עֲצֵי עֵדֶן – עִם שְׁאָר מְלָכִים חֲזָקִים: | אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית. גֵּיהִנֹּם: 32:2: כְּפִיר גּוֹיִם נִדְמֵיתָ וְאַתָּה כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים. הָיָה לְךָ לִרְבֹּץ תּוֹךְ יְאוֹרְךָ כְּמִשְׁפַּט הַדָּגִים וְלֹא לָצֵאת אֶל הַיַּבָּשָׁה, וְנִתְגָּאִיתָ בְּלִבְּךָ וְנִדְמֵיתָ בְּעַצְמְךָ לִכְפִיר הַשַּׁלִּיט בַּיַּבָּשָׁה וְיָצָא לִטְרֹף טֶרֶף: | וַתָּגַח בְּנַהֲרוֹתֶיךָ. וְתֵצֵא חוּץ עִם נַהֲרוֹתֶיךָ; לְשׁוֹן ״גּוֹחִי מִבֶּטֶן״ (תהלים כב:י); ״כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן״ (איוב מ:כג); ״וְאֹרֵב יִשְׂרָאֵל מֵגִיחַ מִמְּקוֹמוֹ״ (שופטים כ:לג); לְשׁוֹן דָּבָר הַנּוֹגֵעַ וְיוֹצֵא מִבֵּית מִסְתָּרִים: | וַתִּדְלַח. לְשׁוֹן עֲכִירָה: | בְּרַגְלֶיךָ. רַגְלַיִם לֹא הָיוּ לְךָ, וְעָשִׂיתָ לְךָ רַגְלַיִם כְּחַיַּת הָאָרֶץ לַעֲבֹר מֵימֵי אֲרָצוֹת וְלִרְפֹּס נַהֲרוֹתָם; וְהַדֻּגְמָא בְּתַרְגּוּם יוֹנָתָן: ״וַאֲגַחְתָּא בְּמַשִׁירְיָיתָךְ וַאֲזַעְתָּא עַמְמַיָּא בְּסוּמְכְוָותָךְ וַאֲחְרִיבְתָּא מְדִינָתְהוֹן״: 32:3: בְּחֶרְמִי. לְשׁוֹן מְצוּדָה; וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּמִּקְרָא: ״יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ״ (חבקוק א:טו); ״מְצוֹדִים וַחֲרָמִים״ (קהלת ז:כו): 32:5: וּמִלֵּאתִי הַגֵּאָיוֹת רָמוּתֶךָ. הַשְׁלָכָתֶיךָ; כְּמוֹ ״רָמָה בַיָּם״ (שמות טו:א), וְיֵשׁ אוֹמְרִים: רָמוּתֶךָ – לְשׁוֹן ׳רִמָּה׳, כְּמוֹ ״וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ״ (שמות טז:כ): 32:6: וְהִשְׁקֵיתִי אֶרֶץ צָפָתְךָ. אֶרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה צָף בָּהּ עַל פְּנֵי מֵימֵי יְאוֹרֶיךָ; כְּמוֹ ״צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי״ (איכה ג:נד); ״וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל״ (מלכים ב ו:ו); אוֹתָהּ הָאָרֶץ אַשְׁקֶה מִדָּמְךָ: | צָפָתְךָ. טוֹנְפְרוֹט״מְנְט בְּלַעַ״ז, עַל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִין שֶׁבָּהּ: | וַאֲפִיקִים. רָאוּיִ״רְשׁ בְּלַעַ״ז: 32:7: וְכִסֵּיתִי בְכַבּוֹתְךָ שָׁמַיִם. כְּשֶׁתִּכְבֶּה תַּבְעֵרָתְךָ, יַעֲלֶה הֶעָשָׁן וִיכַסֶּה הַשָּׁמַיִם וְיַחְשִׁיךְ הַמְּאוֹרוֹת; כְּלוֹמַר: כָּל שׁוֹמְעֵי שִׁמְעֲךָ יִתְאַבְּלוּ וְיִשְׁתּוֹמְמוּ, כִּי יִדְאַג אִישׁ לְנַפְשׁוֹ לֵאמֹר: גַּם עָלֵינוּ יַעֲמֹד הַמַּשְׁחִית: 32:8: כָּל מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם. שָׂרִים שֶׁל מַעְלָה, מְלִיצֶיךָ: 32:9: וְהִכְעַסְתִּי לֵב. כְּלוֹמַר: יִרְגַּז וְיֶחֱרַד לִבָּם: | בַּהֲבִיאִי שִׁבְרְךָ. ״בְּאַיְתִיוֹתִי תְּבִירֵי קְרָבָךְ לְבֵינֵי עַמְמַיָּא״ (תרגום יונתן): 32:10: וַהֲשִׁמּוֹתִי. לְשׁוֹן תִּמָּהוֹן: | בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל פְּנֵיהֶם. לְשׁוֹן עוֹף פּוֹרֵחַ (תנחומא, בשלח יח): בְּשָׁלְחִי עָלֶיךָ חֵיל שְׁלוּחַי דֶּרֶךְ אַרְצָם: | וְחָרְדוּ לִרְגָעִים. לִשְׁבָרִים, פֶּן גַּם עֲלֵיהֶן יָבֹא הַשֶּׁבֶר. לָשׁוֹן אַחֵר: לְשׁוֹן ׳רֶגַע׳ מַמָּשׁ, כֵּן חִבְּרוֹ מְנַחֵם: | אִישׁ לְנַפְשׁוֹ. כָּל אֶחָד עַל עַצְמוֹ, שׁוֹיְימָ״אִימָאשׁ בְּלַעַ״ז: 32:13: מֵעַל מַיִם. שֶׁל שְׁאָר מְדִינוֹת, שֶׁהָיִיתָ עוֹכְרָם: 32:14: אַשְׁקִיעַ מֵימֵיהֶם. שֶׁלֹּא תְעַכְּרֵם רֶגֶל בְּהֵמָה, יִשְׁקַע הַטִּיט וְיִהְיוּ הַמַּיִם צְלוּלִין וּנְקִיִּים כַּשֶּׁמֶן הַמְזֻקָּק: 32:15: אֶרֶץ מִמְּלוֹאָהּ. אֶרֶץ שֶׁהִיא עַתָּה מִמְּלוֹאָהּ מִכָּל טוּב: 32:18: נְהֵה. בְּכֵה וְקוֹנֵן: | וְהוֹרִידֵהוּ אוֹתָהּ וּבְנוֹת וגו׳. הִתְנַבֵּא עָלָיו וְעַל כָּל מַכְחִישֵׁי הַנְּבוּאָה, שֶׁיֵּרְדוּ לִבְאֵר שַׁחַת; כָּאן הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל, שֶׁכָּל מַכְחִישֵׁי הַנְּבוּאָה יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם (תנחומא, לך כ): 32:19: מִמִּי נָעָמְתָּ. כְּלוּם נָעַמְתָּ מִשְּׁאָר הָעֲרֵלִים?! אַף אַתָּה רְדָה לַבּוֹר וְהָשְׁכְּבָה אִתָּם: 32:20: חֶרֶב נִתָּנָה. לַחֶרֶב נִתְּנָה מִצְרַיִם: 32:21: יְדַבְּרוּ לוֹ. יְדַבְּרוּ עָלָיו וְעַל עוֹזְרָיו: | אֵילֵי גִבּוֹרִים מִתּוֹךְ שְׁאוֹל. סָרֵס הַמִּקְרָא וְדָרְשֵׁהוּ יְדַבְּרוּ לוֹ אֶת עֹזְרָיו, עִם עוֹזְרָיו, כְּלוֹמַר: גַּם עַל עוֹזְרָיו אִתּוֹ יְדַבְּרוּ אֵילֵי גִבּוֹרִים שֶׁבִּשְׁאוֹל, וְכָכָה יֹאמְרוּ עֲלֵיהֶם: יָרְדוּ שָׁכְבוּ הָעֲרֵלִים וְגוֹ׳. כָּל לוֹ וְלִי וְלָהֶם וְלְךָ הַסְּמוּכִין לְדִבּוּר, אֵינָם אֶלָּא לְשׁוֹן עַל: 32:22: שָׁם אַשּׁוּר. בְּגֵיהִנֹּם: | סְבִיבוֹתָיו. בְּתוֹךְ שְׁאוֹל, קִבְרוֹתָיו מוּכָנִין, כִּי מִשָּׁם לֹא יֵצֵא לָנוּחַ בְּקִבְרוֹ: 32:23: בְּיַרְכְּתֵי בוֹר. בְּמַעֲמַקֵּי בוֹר, בְּתוֹךְ עָמְקוֹ: | וַיְהִי קְהָלָהּ. בְּתוֹךְ שְׁאוֹל סְבִיבוֹת קְבֻרָתָהּ: | אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּית. אֲשֶׁר נָתְנוּ שֶׁבֶר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: 32:25: נָתְנוּ מִשְׁכָּב לָהּ. לְעֵילָם: 32:26: מְחֻלְּלֵי. כְּמוֹ הֲרוּגֵי: 32:27: וְלֹא יִשְׁכְּבוּ. אֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים, עִם גִּבּוֹרִים שֶׁמֵּתוּ מִיתַת עַצְמָם, כִּי נוֹפְלִין/b> וּגְרוּעִים יִהְיוּ מֵעֲרֵלִים אֲשֶׁר מֵתוּ מִיתַת עַצְמָם וְיָרְדוּ בִּכְלֵי מִלְחַמְתָּם שְׁאוֹל: | וַיִּתְּנוּ. קוֹבְרֵיהֶם אֶת חַרְבוֹתָם תַּחַת רָאשֵׁיהֶם לְסִימָן, לְהוֹדִיעַ כִּי לֹא שָׁלְטָה בָּהֶם חֶרֶב: | וַתְּהִי עֲוֺנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם. לֹא נֶחְסַר מֵעֲווֺנָם כְּלוּם, שֶׁלֹּא כִּפְּרָה עֲלֵיהֶם חֶרֶב הֲרִיגָה, שֶׁלֹּא נֶהֶרְגוּ; וּמָה הוּא הֶעָוֹן? כִּי חִתִּית הַגִּבּוֹרִים הָהֵם הָיְתָה בְּאֶרֶץ חַיִּים: 32:28: וְאַתָּה בְּתוֹךְ. לְפַרְעֹה הוּא אוֹמֵר: | אֶת חַלְלֵי חָרֶב. וְלֹא עִם הַמֵּתִים מִיתַת עַצְמָם: 32:30: בְּחִתִּיתָם מִגְּבוּרָתָם בּוֹשִׁים. ״בְּאִתְבָּרוּתְהוֹן מִגְּבוּרַתְהוֹן בְּהָתוֹן״ (תרגום יונתן): 32:32: כִּי נָתַתִּי אֶת. חִתִּיתִי בְּאֶרֶץ חַיִּים, כִּי אֶתֵּן אֲנִי אֶת מוֹרָאִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (אדר״נ נוסח ב עמ׳ 122), וְלֹא תִנָּתֵן עוֹד חִתִּית אָדָם בָּהּ:

פירוש רד”ק

25:1: ויהי דבר ה’: 25:2: בן אדם. עתה החל בפורענות האומות השכנות לארץ ישראל ששמחו לחרבנה ובכלותו לדבר בחרבן ארץ ישראל בפרשה הזאת פתח בחרבן האומות: 25:3: ואמרת לבני עמון, יען אמרך. אמר לשון נקבה כנגד הכנסה: | האח. ענין שמחה וגילה וכן האח האח ראתה עינינו והדומים להם וכן ת”י חדוא: | כי נחל. נפעל מפעלי הכפל ועקרו נחלל והוא קמוץ אף על פי שהוא עבר כמו שידמה הענין וכמו כי נשמה שהוא עבר ואילו היה בינוני היה נשמה בשוא הנו”ן כן נחל נאמר שהוא עבר ואף על פי שהוא קמוץ מצאנו כמוהו כמו שכתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו ואמר נחל כמו שאמר הנני מחלל את מקדשי: | ואל אדמת ישראל כי נשמה. והיא ארץ עשרת השבטים שעמדה שממה משנת שש לחזקיהו כי הלכו בגולה אז שמחו כאשר ראו כי בית יהודה שנשארו הלכו בגולה: 25:4: לכן הנני נותנך. בקמץ הנו”ן והטעם כמו שכתבנו בכמה מקומות כי כשידבר כנגד אומה פעם מדבר לשון נקבה כנגד הכנסה ופעם לשון זכר כנגד העם: | לבני קדם. אמר אעפ”י שנמלטו מיד נבוכדנצר שנפל לו גורלו על ירושלם לא ישמחו בעבור זה כי לבני קדם והם מדי ופרס יהיו למורשה שירשו את ארצם: | וישבו טירותיהם בך. לא שילכדוה וילכו להם אלא כמו שירשוה ישבו בה ויהיו מישבים אותה בטירות והיכלות שיבנו בה: | המה יאכלו פריך והמה ישתו חלבך. דרך משל כמו שת”י אינון יכלון טוב ארעיך ואינון יבזזון נכסך: 25:5: ונתתי את רבה. היא עיר המלוכה: | לנוה גמלים. כי אחר זמן שיניחו אותה מדי ופרס מעצמם או מפני עם אחר שיבא עליהם תהיה חריבה ותהיה לנוה גמלים ולמרבץ צאן: | וידעתם כי אני ה’. תדעו כי אני ה’ היכול על הכל ומשגיח בכל ומה שבא על ישראל בעונם היה ומה שיבא לכם גם כן לפי ששמחתם לארץ ישראל: 25:6: כי כה אמר ה’, יען מחאך יד. לשממון ארץ ישראל הכית כף אל כף לשמחה כמו וכל עצי השדה ימחאו כף ויכו כף ויאמרו יחי המלך וכן ירקע אדם רגלו על הארץ לשמחה והוא הרקוד: | מחאך. מקור ובא פ”א הפעל בפתח מפני אות הגרון כי היה דינו בחירק כמו בשברי לכם בפתחי את קברותיכם והדומים לו ומפני אות הגרון יפתח פ”א הפעל כמו ובשחטם את בניהם לפעמו במחנה דן ואמר רקעך בפתח פ”א הפעל ג”כ ואע”פ שאין הקוף גרונית ובא כן לזווג המלות: | בכל שאטך בנפש. תרגום ויבז עשו את הבכורה ושאט עשו שמחת לרעתם בכל בזיון שהיית מבזה אותם בנפשך ובלבך: | שאטך. מקור והשי”ן בקמ”ץ והיה משפטו להקרא חטף כמו בשכבך ושב רחב להניח האל”ף: 25:7: לכן, ונתתיך לבג לגוים. לבג כתיב וענינו מאכל כמו פת בג וקרי לבז והענין אחד כי המאכל הוא משל על הבזה והגימ”ל והזי”ן מתחלפין באלפא ניחא דא”ט ב”ח: 25:8: כה אמר ה’, יען אמר מואב ושעיר. אמור. מקור: | מואב. הוא עיקר האמירה לפיכך הוא לשון יחיד כמו ותדבר מרים ואהרן ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי אמר בהם לשון נקבה לפי שהנקבה עיקר המעשה וזכר שעיר עם מואב שהם שכנים ושמחו בגלות ישראל כמו שאמר בנבואת עובדיהו: | הנה ככל הגוים בית יהודה. לפי שנשאר שנשאר בית יהודה אחר גלות ישראל חשבו כי לא יגלו בית יהודה מפני בית המקדש אשר היה בתוכם ועתה כשראו שגלו אמרו הנה ככל הגוים לקו בית יהודה כי כל הגוים ע”י סנחריב ונבוכדנצר והנה הם ג”כ כהם ולא הועילה להם שכינת האל יתברך אשר היה בתוכם: 25:9: לכן הנני פותח את כתף מואב. עבר מואב כמו ולכתף השנית ובסמוך יאמר כתף בסגול אמר אפתח עבר מואב מהערים מצד הערים הבצורות שלו שהיה בוטח בהם משם אפתח שיכנסו בהם אויביהם וכפל עוד מעריו מקצהו כלומר מעריו שהם בקצה גבולו כי הערים אשר על הגבול יבצר אותם אדם ויחזק אותם יותר משאר הערים ומה הם אותם הערים צבי ארץ חמדת ארצו הם והם בית הישימות: | בעל מעון וקריתימה. כתיב וקריתמה בלא יו”ד אחר התי”ו וקרי ביו”ד ואחד הוא: 25:10: לבני קדם על בני עמון. לבני קדם אקרא שיבאו על בני עמון ושנה בענין בני עמון בפרשת מואב לפי שהם הרעו יותר לישראל וגדפו אותם יותר בגלותם כמו שאמר בנבואת עמוס על בקעם הרות גלעד למען הרחיב את גבולם וכן אמר בנבואת צפניה שמעתי את חרפת מואב וגדופי בני עמון בני עמון הרבו גדופים וכן אמר הנה יען אמרך האח ואמר יען מחאך יד ורקעך ברגל ותשמה וגו’ לפיכך הרבה בפורענות ושנה בה בפרשת מואב לפי שבני עמון ומואב אחים היו וארצותם סמוכות זו לזו: | ונתתיה למורשה. אתננה להם למורשה כמו שאמר למעלה: 25:11: ובמואב. מבואר הוא: 25:12: כה אמר. עתה אומר פורענות שעיר שזכר בפרשת מואב כי שעיר הוא אדום: | יען עשות אדום בנקום נקם לבית יהודה. הראו בהם מעשה נקם ואף על פי שהם לא חטאו להם ועשו להם מה שעשו כמו שאמר בנבואת עובדיהו ואל תעמוד על הפרק להכרית את פלטיו וכל הענין כמו שאומר שם: | ויאשמו אשם. אשמו וחטאו עליהם כי אחיהם היו ולא זכרו ברית אחים. ויאשמו האל”ף בשו”א: | ונקמו בהם. נמצא בו אחרים בקשר. הבי”ת מבנין נפעל כמו אני נקמתי בכם הנקמו בה: 25:13: לכן כה אמר ה’, ונתתיה חרבה מתימן. אתן אדום חרבה מצד תימן כלומר שתימן תחרב כי תימן בכור אליפז בן עשו וארצו נקראת על שמו תימן וכן אמר בנבואת ירמיה האין עוד חכמה בתימן ויונתן תרגם מדרומא: | ודדנה. הה”א נוספת כי הוא מלעיל הטעם בדל”ת רוצה לומר יושבי דדן בחרב יפלו ודדן היא עיר גדולה בארץ אדום וכן זכרה ירמיה בנבואתו יושבי דדן: 25:14: ונתתי, ביד עמי ישראל. מזה נראה כי נבואה זו עתידה ואפשר גם כן שהיתה בבית שני שגברה יד ישראל עליהם והחריבום וזה לא ידענו כי לא נכתבו דברי בית שני בספר נבואות: | כאפי וכחמתי. בכ”ף רוצה לומר כמו שהיה אפי וחמתי גדולה עליהם כן יעשו בהם נקמה גדולה: 25:15: כה אמר ה’, בנקמה. הם עשו עם ישראל רעה בנקמה כלומר בענין רעת הנקמה שהיא גדולה מרעה אחרת כאלו ישראל הרעו להם תחלה והם לקחו נקמתם מהם ויונתן תרגם בדבבו: | בשאט בנפש. בבזיון שהיו מבזים אותם בנפשותם להרע להם דרך בזיון וקלון: | למשחית איבת עולם. שם כמו והודי נהפך עלי למשחית כלומר הרעו להם להשחיתם להיות איבת עולם ביניהם: 25:16: לכן, והכרתי את כרתים. משפחה גדולה מפלשתים וכן נאמר עליהם פשטנו נגב הכרתי וכן גוי כרתים: | את שארית חוף הים. כי עכו אבד בחרבן ארץ ישראל כי הים האחרון הוא גבולם וארץ פלשתים יש ממנה גם כן על חוף הים ואותו נשאר אחר חרבן ארץ ישראל ועליו אמר והאבדתי: 25:17: ועשיתי. מבואר הוא: 26:1: ויהי בעשתי עשרה שנה. י”א שנה לצדקיהו שהיא שנת החרבן כי אז אמרה צור על ירושלים האח: | באחד לחדש. לא גלה באי זה חדש וכיון שסתם אותו נראה כי על חדש החרבן אמר שהוא חדש אב: 26:2: בן אדם, האח. ענין שמחה כמו שפירשנו: | נשברה דלתות העמים. העיר שהיתה דלתות העמים שהיו נכנסים ויוצאים בה הסוחרים בסחורתם מכל העמים: | נסבה אלי. אותה הסחורה שהיו מביאים הסוחרים בה נסבה ונתגלגלה אלי כי כיון שתחרב היא יבאו אלי. נסבה מבנין נפעל ושרשו סבב והוא נפעל עבר לגזירת פעל בצרי: | אמלאה החרבה. אני אמלא מסחורות אחר שהיא חרבה כי כיון שהיתה במצור בי”א שנה לצדקיהו ידעו כי לא תמלטה ותחרב וחשבו אותה לחרבה טרם יום החרבן. אמלאה האי”תן מבנין נפעל בתוספת ה”א. החרבה מבנין הפעל ולתקן קריאת החי”ת שהיא גרונית נקדו הה”א בקמץ רחב והחי”ת בחטף קמץ: 26:3: לכן, כהעלות הים לגליו. כי בהסתער הים מפני הרוח מעלה גליו למעלה ותרגם יונתן כמיסק ימא באיתרגושת גלוהי: 26:4: ושחתו, וסחיתי עפרה ממנה. כי צור נבנתה על סלע בתוך הים וכסו הסלע עפר לצורך היישוב וכאשר כסוהו מי הים בעת חורבנה סחבו והשליכו ממנה עפרה ונשאר הסלע יבש כמו שהיה מתחלה: | לצחיח סלע. המקום הגבוה בסלע יקרא צחיח והוא המקום היבש שבו לפיכך נקרא כן וכן שכנו צחיחה מקום יבש וצמא כמו והשביע בצחצחות נפשך ויונתן תרגם לשעיעות כיף גלי כלומר שיהיה הסלע חלק ואין עליו עפר: 26:5: משטח חרמים תהיה. שהציידים ישטחו רשתותם שם באותו הסלע שיהיה יבש ונגוב כי מה שאומר אחר זה וכסוך המים הרבים זה יהיה לשעה כשיעלה הים עליה וישטפנה וישוב המים למקומו וישאר הסלע יבש ונגוב: | והיתה לבז לגוים. כי הגוים כשיבואו עליה יבוזזוה וישללוה: 26:6: ובנותיה. הם הכפרים: | תהרגנה. יהרגו אנשיהן: 26:7: כי כה אמר, מלך מלכים. כי כל מלכי הארץ תחתיו ואמר זה רוצה לומר שיבא על צור עם מלכי האומות כי הוא מלך עליהם ויביאם לאשר ירצה: 26:8: בנותיך, דיק. וסוללה. פירשתי למעלה בפרשת לכנה: | צנה. כלי מגן הנקרא טרק”א בלע”ז ובערבי ויונתן תרגם ויקים עלך די מזיינין בתריסין: 26:9: ומחי קבלו. פירשו בו שהוא כלי שמשליכים בו אבנים בחומה לנתצה: | מחי. מכה תרגום מכה מחי. קבלו נגדו תרגם נגד קבל וכן ויכהו קבל עם נגד העם ויש לפרש כי המ”ם נוספת והוא מדברי רבותינו ז”ל שאמרו מתלקטין בחי קבל והוא הקשה שקורין ארק”א בלי”שטרא ומורים בו חצים לעומדים בחומה שלא יראו בחומה מפחד החצים ולא ילחמו ותרגם יונתן ומחת פגוזוהי: | בחרבותיו. הם כלי המפץ שמנפצים ומשברים בהם האבנים: 26:10: משפעת סוסיו. מהרבוי וכן שפעת גמלים תכסך ויכסך על דרך הפלגה: | אבקם. האבק שיעלו ברגליהם: | תרעשנה חומותיך. על דרך הפלגה: | כמבואי עיר מבקעה. כמו שבאין בעיר מבוקעה בלא יגיעה ובלא מלחמה כן יבאו בשעריך. מבואי קבוץ מן מבוא: 26:11: בפרסות סוסיו, ומצבת עזך לארץ תרד. הם המגדלים הגבוהים שהם נצבים למעלה והם מצבות העז כי בה יעז וישגב האדם. ובאמרו תרד רוצה לומר כל אחד מן המצבות: 26:12: ושללו חילך. כתרגומו נכסך: | רכלתך. סחורתך: | ועפרך. עפר הבנין: 26:13: והשבתי המון שיריך. רבוי שיריך שהיית שמחה ומנגנה ושרה מרוב טובה: 26:14: ונתתיך. תי”ו תהיה תי”ו הנקבה שלא לנוכח וכן תבנה ואמר לא תבנה עוד והעיר שהיא בנויה היום הנקראת צור היא ביבשה על שפת הים כי צור הקדומה היא בתוך הים והיא צחיח סלע: 26:15: כה אמר ה’, מפלתך. מפלת ההרוגים: | באנק חלל. כמו יאנק חלל ואנקת החלל היא יציאת נשמתו מהקנה בקול בעת מותו. ויונתן תרגם בניהום מטעני חרב: | בהרג. כמו בההרג ובנפול ה”א הבנין הוטלה תנועתה על בי”ת השימוש: | הרג. שם הפועל ואמר שם הפעל אחר הפעולה לחזק הענין כמו ויצם דוד צום למען טבוח טבח בצוע בצע בוגדי בגד והדומים להם: 26:16: וירדו. הענין הזה כולו כי יפחדו על עצמם כי יאמרו עיר גדולה וסוחרת כזאת חרבה ואיך נעמוד אנחנו: | וחרדו לרגעים. לשעות ולרגעים כלומר תמיד וי”ת ויזועון מן קדם תבריהון תרגם לרגעים מן רגע הים עורי רגע: 26:17: ונשאו, נושבת מימים. כי מהסחורות שהיו באות אליה דרך ים נתישבה ועלתה במעלה ואמר מימים לשון רבים כלומר ים אוקינוס וים סוף וים מערבי ושאר הימים כי דרך כלם היו באים אליה סוחרים וי”ת דהות יתבא בגו ימיא: | העיר ההללה. הה”א במקום אשר כי לא תבא ה”א הידיעה בעברים וכן וכל ההקדיש שמואל כמו אשר הקדיש: | אשר היתה חזקה בים. רוצה לומר באיי הים היתה היא החזקה שבהם העיר היתה חזקה בבנינה וכן יושביה חזקים וי”ת דהוית יתבא בתקוף ימא: | אשר נתנו חתיתם לכל יושביה. מרוב חזקם נתנו חתיתם ומוראם לכל יושבי הים וזכר הים בלשון נקבה כמו שאמר גם כן ואת הים הוריד מעל הבקר הנחשת אשר תחתיה ויונתן תרגם איכדין אתמסרו לתבר כל יתבהא פירוש כנוי יושביה לצור על דרך רחוקה: 26:18: עתה יחרדו. בשוא החי”ת: | האין. ביו”ד אחת לבד והנו”ן במקום מ”ם וכן לקץ הימין כמו הימים ות”י פרוריא וכן תרגום ירעשו האיים למעלה אבל ונבהלו האיים אשר בים תרגם נגוותא דבימא וזה עשה מפני שנכפל בפסוק ופרוריא פירוש מגרשי היערים והכפרים וכן תרגם ירעשו מגרשות יזועון פרוריא וכן בדברי רבותינו ז”ל פרורהא: | מצאתך. כתרגומו במיפק גלוותך: 26:19: כי כה אמר ה’, כערים אשר לא נושבו. כי כשנראה הסלע חלק נראה שלא היה שם עיר מעולם: | בהעלות עליך את תהום וכסוך המים הרבים. כפל הענין במלות שונות ואמר למעלה משטח חרמים תהיה כסוי המים היה לשעה כשעלו המים על העיר ועלה הים עליה ושטפה ואחר כך חזרו גלי הים לאחור ונשאר הסלע מגולה ויבש ויונתן תרגם זה דרך משל באסקותי עלך משיריית עממין דסגיאין כמי תהומה ויחפונך עממין סגיאין: 26:20: והורדתיך את יורדי בור. כלומר תאבדי מן העולם כמו יורדי בור והוא הקבר ותרגם יונתן ואחתיניך עם נחתי גוב בית אבדנא: | אל עם עולם. כלומר עם שמתו מעולם היום זמן רב שנשחת גופם ואבד ושב עפר: | והושבתיך בארץ תחתיות. כאילו את בארץ תחתיות וכפל הענין לחזק: | למען לא תשבי. שלא תשבי עוד: | ונתתי צבי בארץ חיים. ואתן חפץ ופאר בא”י שהיא ארץ חיים שהיית שמחה עליה על שנחרבה היא תשוב עוד לקדמותה שהיא ארץ החיים ולפי שאמר על צור בארץ תחתיות שהיא ארץ מתים שאבדו מן העולם אמר בהפך על ארץ ישראל שהיא ארץ חיים. ורבותינו ז”ל דרשו ארץ שמתיה חיים כלומר שהמתים בה מישראל יחיו לזמן תחיית המתים ותרגם יונתן ואתן חדוא בארעא דישראל: 26:21: בלהות אתנך. הפוך כמו בהלות ענין בעתה וכליון: | ותבקשי. ואם תבקשי לא תמצאי עוד לעולם ותבקשי הוי”ו נמשכת בגעיא והתי”ו בשוא ופתח ויונתן תרגם בלהות שתי מלות כדלא הוית בל הות: 27:1: ויהי: 27:2: ואתה בן אדם: 27:3: ואמרת, על מבואות ים. על מקומות שנכנסים אליהם דרך ים והוא הנמל שנכנסים שם הספינות: | רוכלת העמים. סוחרת את אמרת אני כלילת יופי את שבחת עצמך והיית אומרת אני שלמה מכל יופי וכל טוב והולך ומספר טובה ויופיה: 27:4: בלב ימים גבוליך. כי מכל צד היה לה ים: | בוניך. האומנים הבונים חומותיך ומגדלותיך ובתיך: | כללו יפיך. הם השלימו יפיך כי בנו אותה בטוב שבבנינים וביפה שבהם: 27:5: ברושים משניר. כי בהר שניר היו גדלים הברושים היפים: | את כל לחתים. לפי שכל טוב צור היה דרך הים בספינות באות אליה ויוצאות ממנה שבח ענין הספינות שהיו בה ואמר כי לחות הספינות היו עושים מברושים וזה לגדולה וליופי ואמר לחתים לשון רבוי ובלשון שנים רוצה לומר כי הרבוי עשוי בתכונת שנים או לפי שהספינה עשויה שני צדדים כי שני ראשיה חדים. והחכם ר’ אברהם א”ע פירש כי הטעם שיש ספינות שעושים אותם משני לוחות ויונתן תרגם ית כל גשרך רוצה לומר גשר שיעברו עליו מספינה לספינה: | לעשות תורן עליך. התורן הוא עץ הגבוה הנצב בספינה שמשימין בראשו הנס: | עליך. רוצה לומר על ספינותיך: 27:6: אלונים. הם הערמונים וכן תרגם יונתן בלוטין: | משוטיך. מן כל תופשי משוט אלא שהוא משקל אחר כי מן משוט יאמר משוטיך בשוא המ”ם ובלא דגש השי”ן כמו מן מקום מקומיך. ומשוטיך בחירק המ”ם ודגש השי”ן והמשוטים הם העצים הארוכים שמנהיגים בהם כמו אני שיט: | משוטיך. רוצה לומר משוטי ספינותיך: | קרשך עשו שן. קרש ספינתך והוא דרך כלל כי לא יהיה קרש אחד לבד כי הוא אומר על קרשי המגדל שעושין בראש הספינה ועושין אותו המגדל בשאר הספינות מקרשי עץ טובים ויפים ובספינות צור היו עושים מקרשי שן לגדולה ולפאר: | בת אשורים. עדת אשורים עשו לך קרשי שן שהביאו אותו השן מאיי כתיים כי שם הפילים מצויין שעושים מעצם שלהם קרשים וכלים ולכך נקרא העצם ההוא בכלל שן כי משיני הפיל עושים המלאכה היפה. וי”ת בת אשורים מלה אחת מן תדהר ותאשור שתרגם דפין דאשכרועין וכן תרגם ותאשור ואשכרעין וכן תרגם תרומי תרעך דפין דאשכרועין מכבשין בשן דפיל בית חופאא לאתיטרון ממדינת אפיליא ולא הבנתי מלת לאתיטרון ובקצת נוסחאות לאתר נטרון ואשכרוע הוא הנקרא בושו”ת בלע”ז: | כתים. ביו”ד אחד כתיב וקרי בשני יודי”ן ביו”ד היחס וביו”ד הרבוי כתיים כמו אלהי העבריים: 27:7: שש ברקמה ממצרים. יריעות פשתים עשויות ממעשה רוקם מביאים לך ממצרים כי משם מביאים כלי פשתן ואותו השש היה מפרשך: | להיות לך לנס. והוא הוילון שפורשין על התורן כמו שאומר בל יחזקי כן תרגם בל פרשו נס ואומר כי דרך גדולה היו עושים בצור וילוני הספינות מיריעות שש נאות עשויות מעשה רוקם: | תכלת וארגמן מאיי אלישה היה מכסך. בגדים צבועים בתכלת וארגמן שמביאים מאיי אלישה. היה מכסך מלבושך או היה מכסה אהל הספינה לכסות על בני הספינה מזרם וממטר ומחורב והיה האהל או המכסה ההוא עשוי מיריעות צבועות בתכלת וארגמן לנוי: | מאיי אלישה. תרגם יונתן ממדינת איטליא: 27:8: יושבי צדון וארוד היו שטים לך. הם היו מלחים לצורכיהם. שטים אוחזי המשוטים מנהיגי הספינה ויונתן פירש היו שטים בעבורך להביא סחורה אליך הוו שייטין ומיתין סחורה לגויך: | חכמיך צור היו בך. צור הוא לשון קריאה כלומר את צור חכמיך היו בך לא היית צריכה להביא לך חכמים מעיר אחרת יודעי הים להנהיג הספינה בחכמה כי בך היו: | המה חובליך. חובל יקרא מושך חבלי הוילון במשפט וצריך למשכם בחכמה לקבל הרוח במשפט ואחד הוא הרב פרנס הספינה המלמד שאר החובלים למשוך כפי מה שיראה והוא האוחז הקברניט הנקרא טימו”ן בלעז וכן מנהיג הספינה להדריכם הדרך אשר יראה וכל זה בחכמה: 27:9: זקני גבל וחכמיה. בנאים היו וכן אמר בבנין שלמה והגבלים והם היו באים לצור להחזיק בדק העיר בחומותיה ובניניה: | כל אניות הים ומלחיהם. כתרגומו כל נחתי ימא וספניהון הוו שייטין ומייתן סחורה לגויך חופשי המשוטות נקראים מלחים: | לערב מערבך. ענין סחורה וכן כל אשר בפרשה זו מזה השרש ונקראה הסחורה מערב והסוחרים עורבין לפי שהסוחרין עורבים זה לזה בסחורתם במקחם וממכרם: 27:10: פרס ולוד ופוט. היו יודעי מלחמה והיו באים לצור כשהיתה צריכה לעשות מלחמה עם אחרים: | מגן וכובע תלו בך. נראה כי הם היו מביאים מארצם כלי מלחמה שהיו טובים לפיכך אמר הנה המה נתנו הדרך כי היו מיפים ומהדרין העיר בכלי מלחמה טובים ויפים ודרך בני אדם לתלות המגינים והכובעים בראשי המגדלים ועל החומות וכן אמר אלף המגן תלוי עליו: | תלו. מבנין פועל הדגוש: 27:11: בני ארוד וחילך. בני ארוד הם ג”כ בני מלחמה והם היו עם חילך כמו פרס ולוד שזכר ויחדו היו על חומותיך סביב כשבאו אויבים להלחם עליך: | וגמדים במגדלותיך. היו אנשים ננסים אנשי מדה קטנה מן גמד ארכה ויונתן תרגם קפוטקאי: | שלטיהם. מגיניהם כמו כל שלטי הגבורים: | תלו על חומותיך. גם זה מן הדגוש: 27:12: תרשיש סחרתך. מביאה סחורה אליך כי היא על הים ויונתן תרגם תרשיש מן ימא: | מרוב כל הון. מרוב כל הון שמביאה אליך נקראת סוחרתך ובמה היא סוחרתך: | בכסף ברזל בדיל. בחסרון וי”ו השמוש כמו שמש ירח ראובן שמעון: | עזבוניך. סחורתך ויונתן תרגם יהבו בבית גנזך: 27:13: יון תובל, בנפש אדם. שמביאים עבדים ושפחות למכור וכלי נחשת מביאים משם כמו כן וכל המקומות שזוכר כל אחד לפי הכריו הנמצאים שם שמביאים אותם למקום אחד למכור ואמר כי מכל המקומות היו מביאים לצור מרוב סחורתה: 27:14: מבית תוגרמה סוסים ופרשים. תרגם יונתן ממדינת גרממיא. ויש מפרשים ופרשים מן סוסים טובים וקלים ויקראו אותם פרשים כנגד הסוסים האחרים כמו שאנשים הפרשים יש להם מעלה על שאר בני אדם במלחמה ויש לפרשו כמשמעו בני אדם פרשים כי באותן המקומות שמוכרין בני אדם כמו שמוכרין היום הכושים לעבדים יש מהם שראוים להיות עבדים ויש מהם ראוים לפרשים רוכבי סוסים ומיון תובל ומשך יביאו אותם שהם ראוים לעבדים לפיכך אמר בנפש אדם ומבית תוגרמה היו מביאים אותם שהם ראוים להיות פרשים: | נתנו עזבוניך. זה תרגם יונתן מייתן סחורה לגויך: 27:15: בני דדן, סחורת ידך. איים רבים מפאת בני דדן היו סוחרים על ידך: | קרנות שן והבנים. דמה שיני הפיל לקרנות לפי שהם דומים להם ומהם עושים מלאכה. מדעת יונתן קרנות שן הם שני דברים ור”ל קרנות ושן וחסר וי”ו החבור כמו שמש ירח והדומים להם והנסמך לקרנות חסר וכן תרגם יונתן בקרנין דיעלין ושן דפיל. והבנים פירש בו העץ הנקרא בערבי אבנוס ויונתן תרגם טווסין הוא העוף שקורין בלע”ז פ”אוון: | השיבו אשכרך. השיבו מנחתך כמו והשיב למלך ישראל והוא הבאת המנחה פעם אחר פעם: | אשכרך. מנחתך כמו אשכר יקריבו: 27:16: ארם, מרוב מעשיך. מרוב מעשים ומלאכות יקרות שהיו בך היו מביאים לך ארם בסחורה אבנים יקרות ובגדי רקמה וי”ת בנפך ארגמן בתכריכין דארגון ותמהתי מתרגומו כי נפך הוא שם אבן יקרה הנזכרת בתורה: | בעזבוניך. תרגם יונתן בבית גנזך: 27:17: יהודה, בחיטי מנית. שם מקום בארץ ישראל שהחיטים שם יפות ומצאנו עד בואך מינית וכן פנג שם מקום ויונתן תרגם בחיטי ריחוש וקוליא ולא הבנתי מלת ריחוש מה הוא וקוליא מצאנו בדברי רז”ל מערבין בקוליא והוא מירקות השדה הנאכלים ופירש בעל הערוך שהוא עשב ששורפין אותו ומשימין אפרו בבורית ויוסף בן גוריון פירש פנג שמן אפרסמון הנקרא בלס”מו והיה נמצא ביריחו כי לכך נקראת יריחו מענין ריח שריחו טוב והנה אומר בפסוק וצרי ומפרשים אותו שהוא שמן אפרסמון: | נתנו מערבך. תרגם יונתן יהבו בחנותיך וכבר פירש מערבך שהוא ענין סחורה: 27:18: דמשק, ביין חלבון. שם מקום בדמשק שיינו טוב ויונתן תרגם בחמר חילת מבושל: | וצמר צחר. לבן וכן אתונות צחורות לבנות ויונתן תרגם ועמר מלת כבינא: 27:19: ודן ויון מאוזל. בוי”ו עם הדגש ופירושו הולך כמו אזלת יד אזלו מים מני ים ואזל לו וכן תרגם יונתן הלך אזל ואמר מאוזל בלשון פעול להתמדת ההליכה בשיירות וכן תירגם יונתן ודן ויון בשירא. | נתנו. בדגש הנו”ן לתפארת הקריאה מפני ההפסק: | ברזל עשות. זך מן עשת שן והוא הברזל שקורין אלהינדי ויונתן תרגם בערקין דברזל: | במערבך. תרגם יונתן בחנותיך: 27:20: דדן רכלתך בבגדי חפש לרכבה. בגדים יקרים הראוים לחפשי ולבן חורין. לרכבה לתקון המרכבה וכן תרגם יונתן בלבוש דיקר לרתיכין: 27:21: ערב וכל נשיאי קדר. תרגם יונתן וכל רברבי נבט: | בכרים. בכבשים ויונתן תרגם בתורין נראה שהוא היה קורא אותו בפרים במקום בכרים: 27:22: רכלי, נתנו עזבוניך. תרגם יונתן יהבו בבית גנזך: 27:23: חרן וכנה ועדן. תרגם יונתן חרוון ונציבין והדיב: | אשור כלמד רכלתך. פירש אדוני אבי ז”ל שהיו כמו למודים לבא אליך בסחורתם תמיד ויהיה כלמד שם התואר סמוך והמוכרת למד בשקל כבד והסמוך כבד פה ותרגם יונתן מדינן אתור ומדי אנון תגרך: 27:24: המה רכליך במכלולים. כתרגומו בגמר מיני כל תושבחתא: | בגלומיה. תכלת ורקמה. בגלימות תכלת וגלימא ידוע בדברי רז”ל ויש מפרשים כרכי בגדים טרוסי”לש בלע”ז: | ובגנזי ברומים. ארגזים עשויים מעור וגונזים בתוכם הבגדים החמודים שנקראים ברומים והביא לי ראיה אדוני אבי ז”ל מן הערבי שאומר לבגדים הנאים והנכבדים תאב מברומא: | בחבלים חבושים. הבגדים שזכר שהם מונחים בארגזים הם חבושים בחבלים: | וארוזים במרכלתך. כמו חרוזים מן צוארך בחרוזים שהם הענקים התלוים בגרון ויונתן תרגם בגוזזין דתכלא וכושפין וגו’ פירוש אוצרות כמו בי גזי דמלכא בדברי רז”ל וכושפין אפשר שהוא כמו גושפן ובדברי רז”ל וחותמין בתרין גושפנקי פירוש חותמות באימלין הוא תרגום גנזי ולא מצאתי לו חבר קומטרין הוא כמו קומטרי דספרי והם התיבות שמניחים בהן הספרים ותרגם יונתן לאשר על המלתחה קמטרא: 27:25: אניות תרשיש שרותיך. שיירות הולכות בסחורתך כלומר רבות ביחד כמו שיירא: | ותמלאי ותכבדי. כמו ותרבי וכן עם כבד: | בלב ימים. כאילו היית באמצע הימים כי האניות באות אליך מכל הימים או אמר בלב ימים לפי שהיתה בנויה בתוך הים כמו שפירשנו למעלה ובאמרו ימים לשון רבים לפי שים זה נכנס לים אחר וכן אמר במעשה בראשית ולמקום המים קרא ימים: 27:26: במים רבים הביאוך השטים אותך. השטים בלא אל”ף וענינו ענין בזה ושלל ותרגום ויבז ושט וענין בזה ושלל בלשון אחד ובמים רבים הוא משל לצרות כאילו אמר בצרות רבות הביאוך וי”ת כמיין סגיאין עלו עלך ובזו יתיך: | רוח הקדים שברך. את שהיית בלב ימים רוח הקדים שברך ולפי שרוח הקדים תשבר אניות תרשיש לפיכך דמה החזק והוא נבוכדנצר לרוח הקדים וכן תרגם יונתן מלך דתקיף כרוח קדומא תבריך בגו ימא: 27:27: הונך, יפלו בלב ימים ביום מפלתך. כי אחר שכבש נבוכדנצר את צור ואספו שללה תוך העיר לשאת אותו בלכתם מן העיר והם היו במחניהם חוץ לעיר עלה הים על העיר ושטף כל השלל וההרוגים עם עפר העיר הכל שטף ושב הים למקומו ונשאר הסלע שהיתה העיר בנויה עליו: 27:28: לקול זעקת, מגרשות. בחולם והוא כמו מגרשים והענין דרך הפלגה רוצה לומר כי מגרשי צור שהיו ביבשה ירעשו לקול זעקת חבליך שיזעקו בבא להם השבר: 27:29: וירדו מאניותיהם, אל הארץ יעמודו. כמו על וכן אל ההרים לא אכל כמו על: 27:30: והשמיעו, יתפלשו. כמו התפלשי באפר ענין התגלגל להתכסות באפר: 27:31: והקריחו אליך קרחא. באל”ף במקום ה”א: 27:32: ונשאו אליך בניהם. ענין נהי אבל הוא שרש אחר על דעת המדקדקים ועל דעתי שהיו”ד עי”ן הפעל מומרת בה”א וכבר הארכתי בזה בספר מכלל בחלק השרשים: | מי כצור כדמה בתוך הים. יאמרו בקינתם מי היתה כצור במעלה ומי כמוה שהיא דומה בתוך הים. ודומה נכרתת וכן שכנה דומה נפשי ויונתן תרגם מי כצור לית דדמי לה בגו ימיא: 27:33: בצאת. כשהיו יוצאים עזבוניך מימים השבעת עמים רבים מרוב סחורותיה שהיו יוצאות מן הים כלומר ממך שהיית שוכנת בתוך הים השבעת והעשרת רבים: 27:34: עת נשברת מימים. עת שתהיה נשברת מימים כל סחורתך וכל קהלך נפלו בתוכך כלומר עמך אמר מימים היה עושרך והונך וימים שטפו הכל: 27:35: כל יושבי האיים. לפי שהיית יושבת אי אמר כל יושבי שאר האיים שממו: | ומלכיהם שערו שער. שיפחדו על עצמם שלא יקרם כמקרך ענין שער ידוע ושוה הוא בס”מך ושי”ן: | רעמו פנים. ענין זעם וכעס וכן בעבור הרעימה: 27:36: סוחרים. מבואר הוא: 28:1: ויהי דבר ה’: 28:2: בן אדם. עד הנה דבר על העיר עתה הוא מדבר על המלך: | אל אני. כלומר כמו אל אני שלא יוכל אדם להזיקני ולהרע לי: | מושב אלהים ישבתי בלב ימים. כי אני ישבתי במקום חזק כי אני בלב ימים שהימים מקיפים אותי ומי יוכל לגעת בי כמו אלהים שיושב בשמים וכל סוחרי העמים עובדים אותי ומביאים לי מנחה ויונתן תרגם דחלא אנא מושב תקיפין יתיבית בגו ימיא: 28:3: הנה חכם אתה מדנאל. זכר דניאל לפי שנודעה חכמתו בבבל. מדנאל חסר יו”ד והיא נקראת דגושה בתנועת הצרי ואף על פי שאינה כמו יו”ד ירושלם שנקרא בתנועת החירק ואיננה בתוכה יאמר הנה חכם אתה בעיניך מדניאל: | כל סתום לא עממוך. הדברים הסתומים והנעלמים לא נסתמו ממך. עממוך ענין סתר וכסוי כמו ארזים לא עממוהו אלא שהוא עובר וזה בודד וכן איכה יועם זהב נסתר זהרו ונכסה וכן תרגם יונתן וכל רז לא יתכסי מנך: 28:4: בחכמתך. ואתה חשבת כי בחכמתך ובתבונתך עשית לך חיל כמו שהתגאה מלך אשור שאמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי: | עשית, ותעש. ענין אסיפה וקבוץ כמו ותעש הארץ עשה לי את החיל הזה: חיל נכסים כמו את החיל הזה: 28:5: ברוב. מבואר הוא: | חילך, בחילך. נכסיך או צבאיך וכן תרגם יונתן משרייתך: 28:7: לכן, על יפי חכמתך. בשוא היו”ד ופירושו והריקו חרבותם על יפי חכמתך דרך משל כלומר שתשחת חכמתך בחרבנך או כמשמעו על הצבא שהרבה ברוב חכמתו: | יפעתך. זהרך מן הופיע מהר פארן יפעה בשקל שמלה: 28:8: לשחת, ומתה. אין בו מן השרש כי אם המ”ם ועיקרו מתת בשקל שבת קמת ותי”ו למד הפעל נבלעת בדגש תי”ו הנמצא ונכתב בו הנח שאחר התי”ו: | מיתות. שם בפלס כמבואי עיר מבוקעה וטעם הרבוי אמר תמות מיתות רבות כלומר בדקירות רבות כמו ממותי החלל שידקרוהו דקירות רבות עד שימות וכן הטובע לא ימות בבת אחת לפיכך אמר בלב ימים או פירושו ואתה שהיית מתגאה בלב ימים תמות ביד עריצי גוים מיתה משונה בדקירות רבות: 28:9: האמור תאמר. מחללך. כמו מהרגיך והוא מבנין הדגש ונפל ממנו הדגש ויבא מן חלל חללים: 28:10: מותי ערלים תמות. שם אמר מן מות מותים כמו מן און אונים ובסמוך מותי וכן ואת עשיר במותיו: | ערלים. כתרגומו רשיעיא כלומר ערלי לב: 28:11: ויהי. 28:12: בן אדם. אתם חותם תכנית. משלים התכנית כי כלו שלם בך ותכנית שם בשקל גפרית כי התי”ו שרשית וכן ומדדו את תכנית פירוש תוכן כל החכמות והכבוד והעושר וכן פירש מלא חכמה וכליל יופי ויונתן תרגם את דמי למנא דצורתא דמתקן בחכמה ומשכלל בשופריה: | בעדן גן אלהים. כאילו בעדן גן אלהים היית שלא חסרת דבר ותירגם יונתן בסגי טבוון ותפנוקין את מתפנק כאילו בעדן גנתא דה’ את שרי כל עתרא וגיותא ויקרא מתיהם לך: | בעדן גן. כמו בעדן בגן ובי”ת בעדן עומדת במקום שנים או יהיה סמוך עדן אל גן ואף על פי שברוב נסמך גן אל עדן ושני מקומות היו כמו שכתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן: 28:13: מסוכתך. גזרך והוא כתוב בסמ”ך כמו הסר מסוכתו והוא על דרך הפלגה כאילו גזר ביתו או גנו או כרמו היה מאבן יקרה ויונתן תירגם כל אבנין טבן מסדרן על לבושך: | וברקת. כמו וברקת הנזכר בתורה והוא בשני משקלים: | וזהב. כלל הזהב עם האבנים היקרות כי הוא המשובח שבמיני מתכות ומשימין אותו עם האבנים במלאכות הנאות והיקרות וי”ת משקען בזהב כלומר כל אלה האבנים משבצות בזהב על לבושך: | מלאכת תפיך ונקביך. תפיך כמו בתפים ובמחולות. ונקביך הם כלי הנגון העשוים נקבים נקבים: | בך. כלומר בביתך מיוחדים שאין כמותם: | ביום הבראך כוננו. כאילו ביום שנבראת כוננו אלה הכלים לך. כוננו מבנין שלא נזכר שם פועלו והוא מנחי העי”ן ויונתן תירגם כל אילין עבידת תקונך וגו’: 28:14: את כרוב ממשח הסוכך. דמה אותו לכרוב לרוב מעלתו: | ממשח. ענין גדולה כמו אל תגעו במשיחי: | הסוכך. לפי שנאמר בכרובים סוככים בכנפיהם ודמה אותו לכרוב אמר עליו גם כן הסוכך כלומר סוכך על עמו וממשח שם תואר ואף על פי שהוא פתח שלא בסמיכות הנה כמוהו ומקסם חלק ולשומו מרמס ויהי המלצר ורבי יונה פירש כי סוכך שם השמן הטוב שמושחין בו המלכים מן וסוך לא סכתי ויהיה ממשח תואר סמוך: | ונתתיך. אני נתתיך בזאת הגדולה ואתה לא ידעתני והתגאית על עמי: | בהר קדש אלהים היית. אמר כנגד מלך צור לא כנגד זה שהיה היום מלך כאילו אמר מלך צור כבר היה טוב והיה בהר הקדש כי חירם מלך צור היה בירושלם ושלח לשלמה המלך עצים לבנות בית המקדש הכל כמו שכתוב במלכים: | בתוך אבני אש התהלכת. לישראל קרא אבני אש שהיו עם קדוש. ואדוני אבי ז”ל פירוש הפסוק בלשון תמיה ופירוש בתוך אבני אש גופים רוחניים של אש עליונים ופירש בו עוד פירש אחר עוד חשבת בלבך שאתה כרוב כי אתה התהלכת בתוך אבנים יקרות אבני אקדח מאירות כאש שהיו מוליכים לפניך במקום נרות להאיר בלילה: 28:15: תמים אתה, מיום הבראך. מיום עמדת על דעתך וכן רכבת עלי מעודך מעוד שרכבת: | עד נמצא עולתה בך. שהתגאית על עם ה’ ושמחת בחורבנם: 28:16: ברוב רכלתך מלו תוכך חמס. ועוד כי ברוב הסחורה שהיתה בעירך היו סוחריך עושים חמס לסוחרי המקומות האחרים ואמרת כי מרוב שנודעה העיר בסחורה לא ימנעו בעבור זה לבא: | מלו. כמו מלאו. ובא בדרך בעלי הה”א: | תוכך. תוך עירך: | ותחטא. את חטאת במה ששמחת על חורבן ארץ ישראל וחטאת בחמס שעשו בעירך לפי שהיה כח בידך למנוע ולא מנעת: | ואחללך מהר אלהים ואבדך. הווי”ן קמוצין כי הענין לעבר והוא במקום עתיד כדרך הנבואות: | ואבדך. מבנין הדגוש ומשפטו אאבדך ובנפול אל”ף פ”א הפעל להקל הקריאה מפני פגישת שני האלפי”ן הוטלה תנועתה על אל”ף האיתן אמר ואחללך מהר אלהים ואאבדך אזכרה זו הטובה שהיה למלך צור בהר אלהים כמו שאמר בהר קדש אלהים היית אחללך מאותו מקום קדוש שלא תזכר שם אלא לאלה ולקללה וכפל הענין במלות שונות ואמר ואבדך כרוב הסוכך מתוך אבני אש ר”ל אתה כרוב הסוכך אאבד אותך כלומר שמך וזכרך אאבד מתוך אנשי קדש שהם ישראל הנמשלים לאבני אש: 28:17: גבה לבך, שחת. דינו שחת: | על יפעתך. שגבה לבך בה ובזה שחת חכמתך כי החכם לא יגבה לבו בטוב העולם הזה: | יפעתך. פירשנוהו: | לראוה בך. כמו לראות בך כלומר לראות בך הפך מה שהייתה וחשבת ברוב גאות לבך ולתמוה עליך וכן ת”י לאסתכלא בך ויש מפרשים לראוה ענין בזיון וכן והמה יביטו יראו בי את כל גבוה יראה ואין צריך להוציאם מענינם ומלת לראוה מקור שלם מן הקל בתמורת למ”ד הפעל בוי”ו נראת ומשקלו לאהבה את ה’ אלהיך: 28:18: מרוב עונך בעול רכלתך. בעול סמוך מן עול ולא בא בדרך חברו במשקלו: | חללת מקדשך. ארמונך כמו מקדש מלך הוא אמר החמס והעול שעשית גרמו לך לחלל ולהחריב את מקדשך: | ואוציא אש מתוכך היא אכלתך. האש הוא משל לעון ולפי שאמר ואכלתך אמר ואתנך לאפר על דרך משל כי הנאכל באש שב לאפר ובאמרו כל הענין בלשון עבר כמו השלכתיך נתתיך ואוציא ואתנך כלם עבר במקום עתיד כמו שהוא מנהג המקרא ובדברי הנבואות ברוב: 28:19: כל יודעיך, שממו. כמו תמהו: | בלהות. פירשנוהו: 28:20: ויהי: 28:21: בן אדם. מבואר הוא: 28:22: ואמרת. אמר הנני עליך: ואמר בה כן מנהג המקרא ובדברי הנבואות ברוב לדבר לנכח ושלא לנכח כאחד: 28:23: ושלחתי, ונפלל חלל. כמו ונפל אלא שנכפלה בו למד הפעל: | בחרב עליה מסביב. בחרב יבא עליה: 28:24: ולא יהיה, סלון ממאיר. כמו קוץ והענין כפל במלות שונות: | ממאיר. כמו צרעת ממארת פוניי”נט בלע”ז: | מכאיב. ידוע מן כאב והוא דרך משל ותירגם יונתן מלך מבאיש ושלטונין מעיקין: | השאטים אותם. ענין בזה ושלל וכן תירגם יונתן דבזזין כי אלה האומות שזכר הם שכנים לארץ ישראל והיו מריעים לישראל: 28:25: כה אמר ה’. מבוארת היא זאת הפרשה בהבטחה זו שהבטיחם משכניהם המריעים להם והאל יתברך יעשה בהם שפטים שלא יוכלו להרע עוד: 28:26: וישבו. מבואר הוא: 29:1: בשנה העשירית בעשירי. עשירית למלכות צדקיהו וזכר תחלה פורענות ציר לפי שהיתה פורענותם תחילה לפורענות מצרים אבל נבואת מצרים באה לו תחילה בשנה העשירית ואח”כ בשנה החרבן בי”א שנה לצדקיהו באה לו הנבואה על מצרים שני פעמים ואחר החרבן גם כן שני פעמים בי”ב שנה: 29:2: בן אדם, ועל מצרים כלה. אמר כלה בלשון נקבה כלומר על עדת מצרים: 29:3: התנים הגדול. במ”ם במקום נון וכמוהו כמהם וכמהן מוף ונוף ומפני שטוב מצרים הוא היאור כי הוא המשקה אותם ואינם צריכים למטר ועל כן מתגאים בו המשיל מצרים ליאור ופרעה המלך לתנים הגדול בתוכו והתנים הוא הדג הגדול כמו שאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים והמשיל עם מצרים לשאר הדגים כמו שאמר דגת יאוריך הרובץ בתוך יאוריו שאין מחריד אותו: | לי יאורי. המשקה אותו וארצי השובע נמצא בה ברוב השנים ואינני צריך למטר ולא לילך למדינות אחרות בעבור תבואה: | ואני עשיתיני. אני עשיתי ותקנתי לי היאור להשקות את ארצי או פירושו עשיתיני עשיתי ותקנתי אותי בחכמתי ובתבונתי עד שנעשיתי מלך גדול וכמוהו אשר עשה את משה ואת אהרן שפירושו הגדילם ויונתן תירגם הא אנא שלח רוגזי עלך פרעה מלכא דמצרים דאת דמי לתנינא רבא דשרי בגו נהרוותיה דאמר דילי מלכותא ואנא כבישית: 29:4: ונתתי חחיים. כתוב בשתי יודי”ן ונקרא ביו”ד אחת חחים ואם היה נקרא ככתיבתו היה נקרא חחיים בתנועת יו”ד הראשונה בחירק והשנייה רפה כמשפט יו”ד הרבוי והיה שרשו אז מנחי הלמ”ד ועתה הוא בקריאתו מנחי העי”ן ויאמר מן חח חחים כמו מן פח פחים ולפי שהמשיל אותו לתנין זכר עליו דרך משל חחים שתופשים בהם הדג שנוקבים בהם לחיי הדג ומעלין אותו וכן אמר ובחוח תקוב לחיו: | דגת. שם כלל לדגים כלם דגה כמו והדגה אשר ביאור תמות ובסמוך דגת: | והדבקתי. שיעלו עמך כשיעלוך מן היאור והוא משל על עם מצרים שרים ופרשים וגבורים ודלת העם כלם יסופו: 29:5: ונטשתיך המדברה. אמר המדברה לענין משל כי הדגים לא יחיו במדבר כי המצרים ימותו בחרב על פני השדה בצאתם להלחם עם הכשדים ולא יאספו לקבורה ויהיו לאכלה לחית השדה ולעוף השמים ותירגם יונתן ולא תקבץ ולא תתקבר רוצה לומר ולא תקבץ לקבורה: 29:6: וידעו כל יושבי מצרים, יען היותם משענת קנה לבית ישראל. כי היו מבטיחים את ישראל להצילם מיד הכשדים ולא יכלו והנה היו להם למשענת קנה כי אינו חזק ואינו משענת אלא לפי שעה מעט כי קרוב הוא להשבר כל שכן כשהוא רצוץ וכן תירגם יונתן סמך קניא רעיעי וכן בחסרון התואר כצמר יהיו רוצה לומר כצמר לבן וכן ויש בעדרו זכר ר”ל זכר תמים כן מצרים לא היו לישראל משענת ועזר אלא מעט כמו שאומר בספר ירמיהו וחיל פרעה יצא ממצרים וישמעו הכשדים הצרים על ירושלם את שמעם ויעלו מעל ירושלם ואמר להם הנביא הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים ושבו הכשדים ונלחמו על העיר הזאת ולכדוה ושרפוה באש והנה הם לא סמכום אלא הרעו להם כי מפני בטחונם מרדו במלך בכל והנה זהו דמיון משענת קנה וזהו ובקעת להם כל כתף וכן אמר רבשקה הנה בטחת על משענת קנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמוך איש עליו ובא בכפו ונקבה לא די שלא סמכו אלא שנקבה כפו שהיתה תופשת בו: 29:7: בתפשם בך בכפך תרוץ. תרוץ מבנין נפעל שרשו רצץ מן קנה רצוץ: | והעמדת להם כל מתנים. יש מפרשים והעמדת בהפוך האותיות והמעדת מן ולא מעדו קרסולי והנכון כמשמעו כי בהשען האדם יכפף ובהשבר המשענת יעמוד מלהכפף וכן ת”י ולא תהוי להון לבין סומכוון כלומר תעמידם על מתניהם שלא יסמכו עוד עליך ופירש יונתן המשל כן באתכניותהון ויש נוסחאות באתכנעותהון בין ביד מלך בבל תקוף תתמסר וייבד בית רוחצניהון ובאסתמכותהון עלך תתבר: | בכפך. כתיב רוצה לומר שתסמוך אותם בידך וקרי בכ”ף ר”ל בכפם כאדם שתופס הקנה בכפו לסמוך בו: 29:8: לכן. מבואר הוא: 29:9: והיתה, יאור לי ואני עשיתי. כמו שפירשתי אני עשיתיני לשני הפירושים ויונתן תירגם גם כן כתרגומו מלכותא דילי ואנא כבישית: 29:10: לכן, לחרבות חורב שממה. לאיזה חרבות אתננה שתהיה חרב ושממה וי”ת לחרב צדו ושממו: 29:11: לא תעבור בה, ארבעים שנה. יש דרש למה ארבעים שנה כי מ”ב שני רעבון נגזרו למצרים בחלום פרעה כנגד שלשה פעמים שנכתב החלום שבע פרות ושבע שבלים רעות ראה פרעה וספר ליוסף הרי שני פעמים י”ד שהם עשרים ושמונה ויוסף אמר שבע פרות הדקות והרעות ושבע השבלים הרקות הנה י”ד וכ”ח הנה מ”ב והיו להם שתי שנים רעב כמו שכתוב כי זה שנתים הרעב ומשירד יעקב אבינו למצרים נפסק הרעב נשארו ארבעים שנה ונגזר עליה עכשיו להיות חרבה אותם מ’ שנה: | ונתתי. מבואר הוא: | מחרבות. מופעלות ומפני החי”ת הוסב הקמץ חטף בחי”ת: 29:13: כי כה אמר ה’. מבואר הוא: 29:14: ושבתי, מכורתם. כמו מגורתם הארץ אשר גרו בה: 29:15: מן הממלכות, והמעטתים. הפך הנני מפרך והרביתיך: | רדות. מקור מן לא תרדה בו בפרך: 29:16: ולא יהיה עוד. דרך כלל על עם מצרים: | למבטח מזכיר עון. שסלקו בטחונם ממני ובטחו עליהם: 29:17: ויהי בעשרים ושבע שנה. למלכות נבוכדנצר וכן כתוב בסדר עולם בעשרים ושבע לנבוכדנצר נתנה מצרים בידו ונשא המונה ושלל שללה ובזז בזה והיתה שכר לחילו והגלה ירמיהו וברוך לבבל ועוד כתוב בסדר עולם כי בעשרים ושלש שנה לנבוכדנצר שהגלה נבוזראדן נפש תשמ”ה כמו שכתוב בירמיהו כי אז נתנה צור בידו ושטף את כל היהודים שהיו בעמון ובמואב ובסביבות ארץ ישראל נפש תשמ”ה: 29:18: בן אדם, אל צור. כמו על צור: | כל ראש מוקרח וכל כתף מרוטה. כי צרו על צור ימים רבים והיו כל בני החיל טרודים וטורחים במצור כדרך בני אדם הצרים על עיר לשאת אבנים ועצים על ראשיהם ועל כתפיהם: | מקרח. שנשר שער הראש מרוב העבודה: | מרוטה. שנמרט עור הכתף מן המשא בכתף ימים רבים: | ושכר לא היה לו ולחילו מצור על העבודה אשר עבד עליה. כי כשכבש נבוכדנצר צור ושלל שללה בא הים על העיר ושטף כל השלל כי נגזר עליה לשטף הים כל אנשיה וחילה והנה חיל נבוכדנצר טרחו ויגעו לשוא והקב”ה שלם להם ונתן להם שלל מצרים חלף עבודתם אשר עבדו בצור: 29:19: לכן. מבואר הוא: 29:20: פעולתו, אשר עשו לי. תחת הרע אשר עשו לי שהיו משענת קנה רצוץ לבית ישראל וכן תירגם יונתן דחבו קדמי לאתפרעא מנהון: 29:21: ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון פה בתוכם. פירושו בזמן ההוא כמו וחרה אפי בו ביום ההוא והדומים לו ואין לפרש בזמן שנלכדה מצרים שהרי נלכדה בכ”ז לנבוכדנצר ומה צמיחת קרן היה לישראל באותה שעה ופירש אדוני אבי ז”ל בזמן מלכות מלך בבל שזכר שיתן האל יתברך מצרים בידו אמר כי בזמן מלכותו רוצה לומר מלכות בנו היתה צמיחת קרן לבית ישראל ומה הוא שנולד כורש בשנת חמשים לגלות בבל כמו שאומר מן מוצא דבר להשיב ולבנות ירושלם עד משיח נגיד שבעים ושבעה ושהם מ”ט שנה וכורש נקרא משיח כמו שנאמר למשיחו לכורש והוא היה צמיחת קרן לבית ישראל ששלחם מן הגולה והשיבם לארצם והיה אז בן עשרים שנה ודריוש חותנו בן ס”ב: | ולך אתן פתחון פה בתוכם. שיראו שיתקיימו נבואותיך ורבינו שלמה ז”ל פירש כי הפסוק הזה מוסב לפרשה של מעלה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים ואותו חשבון כלה בשנה שמלך בלשאצר כיצד בשנת כ”ז לנבוכדנצר נתנה מצרים בידו נשארו ממלכותו י”ח שנה וכ”ב דאויל מרודך הרי ארבעים ובשנה ראשונה לבלשצר נאמרה נבואת פרס לדניאל כמו שנאמר בשתא חדא לבלשצר וגומר וביאת כורש מלך פרס לבבל היתה צמיחת קרן לבית ישראל ותירגם יונתן ביומא ההוא אקים פורקן לבית ישראל ולך אתן מפתח פומא בנבואה ביניהון וידעון ארי אנא ה’: 30:1: ויהי: 30:2: בן אדם, הלילו. אמר כנגד מצרים: 30:3: כי קרוב יום. כי באותה שנה שנאמרה נבואה זו נתנה מצרים ביד מלך בבל אמר כי קרוב יום רוצה לומר יום אידם ואמר אחר כן וקרוב יום לה’ ר”ל כי היום הזה בא להם מה’ ואליו הוא למהר יום אידם כי הוא יצוה לאויב לבא עליהם: | יום ענן. ענן וערפל יהיה להם היום ההוא: | עת גוים יהיה. עת שיאספו גוים על מצרים להחריבה ויונתן תירגם עידן תבר עממין יהא: 30:4: ובאה. מלרע: | והיתה חלחלה בכוש. כשיראו בני כוש שיפלו חללים במצרים יחילו ויפחדו וירגזו שתבא החרב גם עליהם כי שכנים הם ועם אחד הם כלם בני חם: | חלל. דרך כלל רוצה לומר חללים רבים: 30:5: כוש ופוט ולוד וכל הערב. עם מקובץ מעמים נתערבו יחד וי”ת סומכותא לשון ערבוב: | ובני ארץ הברית. שהיה להם ברית עם ארץ מצרים אבל לא היו מהם וממשפחותם ולפי שהיו בני בריתם לקו עמהם: 30:6: כה אמר ה’, סומכי מצרים. הם בני ארץ הברית ושאר העמים שזכר שהיו סומכים ידי מצרים ועוזרים אותם: | ממגדל סונה. הוא גבול מצרים מפאה אחת ואמר כי משם תחל החרב לאכול בהם עד גבול כוש כמו שזכר למעלה ממגדל סונה ועד גבול כוש ולפי שזכר כוש למעלה שהוא הגבול השני סמך על המבין ולא זכרו וכנוי מלת בה לארץ מצרים: 30:7: ונשמו בתוך ארצות נשמות. בתוך ר”ל בכלל ופירוש ונשמו ארצות מצרים ובתוך ארצות יעיד עליו וכן כפל הענין במלות שונות ואמר ועריו בתוך ערים נחרבות: 30:8: וידעו, בתתי אש במצרים. על דרך משל כתרגומו כד אייתי עממיא דתקיפין כאשתא על מצרים: 30:9: ביום ההוא יצאו מלאכים מלפני בצים להחריד את כוש. בצים הם הספינות כמו וצי אדיר לא יעברנו והיה משפטו ציים בשני יודי”ן כמו מן עי עיים אלא שהוקל כמו עברים יהודים אמר בעת ההיא אחרי חרבן מצרים אביא על כוש צבא גוים בספינות. וקראם מלאכים כאילו בשליחות האל יתברך באים שם כי הוא גזר הגזירה עליהם לפיכך אמר מלפני ואמר בצים כי נהר גדול סובב ארץ כוש ולא יוכלו להכנס לה אלא בספינות וכן אמר בתורה הוא הסובב את כל ארץ כוש וכן יש נהרות אחרות ואמר בספר ישעיה הוי ארץ צלצל כנפים אשר מעבר לנהרי כוש השולח בים צירים ובכלי גמא על פני מים: | להחריד את כוש בטח. כוש שהיה יושב לבטח יחריד אותה העם שיבואו עליהם פתאום: | כיום מצרים. כמו שהיתה חלחלה בהם בחרבן מצרים כמו שאמר למעלה והיתה חלחלה בכוש בנפול חלל במצרים כן תהיה עתה חלחלה בהם בעבור עצמם: | כי הנה באה. רוצה לומר עת חורבנם: 30:10: כה אמר. מבואר. היא 30:11: הוא ועמו. מובאים. כי אני ה’ מביא אותם: 30:12: ונתתי יאורים חרבה. יבשה כמו אשר בחרבה ולפי שארץ מצרים כל טובה ושבחה היא היאור אמר דרך משל שיחרבו היאורים רוצה לומר שיכלה מהם כל טובה: 30:13: כה אמר ה’, והאבדתי גלולים. כמשמעו ולפי שהיה בטחונם בהם שיצילו אותם מיד האויב אמר כן כמו שאמר בבל הוביש בל חת מרודך חתו גלוליה או הוא על דרך משל כמו ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וי”ת ואביד דפלחין לטעוותא: | ונשיא מארץ מצרים לא יהיה עוד. ומלך גם כן אשבית מארץ מצרים שלא יהיה שם עוד ר”ל זמן רב כמו ולא יספו עוד גדודי ארם שהרי אמר מקץ מ’ שנה אקבץ את מצרים או יהיה עוד כמשמעו לעולם כמו שאמר ולא תתנשא עוד על הגוים וזהו שאמר ונתתי יראה בארץ מצרים שיהיו לעולם יראים משאר העמים: 30:14: והשמתי, בנא. נא היא אלכסנדריא וכן תירגם יונתן: 30:15: ושפכתי. מבואר הוא: 30:16: ונתתי, חול תחיל סין. כתיב ביו”ד וקרי בוי”ו הכתוב מבנין הפעיל והקרי מן הקל והוא לשון חיל כיולדה: | להבקע. שיבקעו חומותיה: | ונוף צרי יומם. ואל נוף יבואו צרי יומם רוצה לומר ביום יבואו לה האויבים ולא בלילה כגנבים ויונתן תירגם בעלי דבביא יקפונה יום יום: 30:17: בחורי און. שם עיר בארץ מצרים ואפשר שהיא און הכתוב בתורה כהן און: | ופי - בסת. תרין מלין כתיבין וקרין מלה חדא והוא שם עיר: | והנה בשבי תלכנה. כמו הן הנה היו לבני ישראל. ואמר המה לזכרים והנה לנקבות. ופירש אדוני אבי ז”ל כי על הנשים אמר ואע”פ שלא זכרם הנה זכר הבחורים שיפלו בחרב ואמר כי נשיהם תלכנה בשבי ויונתן תירגם עולמי און ופיבסת בחרבא יתקטלון ופלחיהון בשביא יהכון: 30:18: ובתחפנחס. הוא תחפנחס הנזכר במלכים ונשתנו התנועות כי זה נקוד הבי”ת בחיר”ק והתי”ו בשוא והחי”ת בפתח והפ”א והנו”ן בשוא: | חשך היום. בשי”ן ונקרא בשמאל כמו ולא חשך ממני מאומה פירוש מנע היום מאורו להם ואמר זה מרוב הצרה כאילו מנע היום מאורו להם ויונתן תירגם על תחפנחס אייתי חשך בימם תירגם אותו כמו חשך בימין: | את מטות מצרים. מוטות עולם שהיו על צוארי הגוים ויונתן תירגם כד אתבר תמן ית תקוף מצרים: | היא ענן יכסנה. כתרגומו מלך במשרייתיה יחפינה כעננא דסליק וחפי ית ארעא: | ובנותיה בשבי תלכנה. רוצה לומר יושבי הכפרים ילכו בשבי כי הם אין להם כח להלחם כנגד האויבים ויקחום ויוליכום בשביה: 30:20: ויהי באחת עשרה שנה. לגלות צדקיהו: | בראשון בשבעה לחדש. בחדש הראשון שהוא ניסן: 30:21: בן אדם את זרוע פרעה מלך מצרים שברתי. זהו שנאמר בירמיה על חיל פרעה נכה מלך מצרים אשר היה על נהר פרת בכרכמיש אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו ואומר במלכים ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו כי לקח מלך בבל וגו’ וזהו שנשברה זרועו האחת: | והנה לא חובשה. אחר שנשברה לא חובשה שתוכל לתפוש חרב עוד כמו שאמר ולא הוסיף עוד: | לשום חתול. כריכה שכורכין העצם הנשבר וחובשין אותו וזה השברון לא היה לו רפואה עוד: | לחבשה. במפיק הה”א לחבש אותה וכן לחזקה ויהי לחזקה מקור מן הקל יוצא וכן ויצר לו ולא חזקו פעל יוצא מן הקל ופירש יונתן המשל כן בר אדם ית תקוף פרעה מלכא דמצרים תברית והא לא מיתקפא לאתסאה וגומר: 30:22: לכן, את החזקה ואת הנשברת. החזקה אשבר הנשברת תהיה שבורה כמו שהיתה והחזקה משל על ארצו שנשארה לו אחר שהכה אותו נבוכדנצאר על נהר פרת: 30:23: והפיצותי. מבואר הוא: 30:24: וחזקתי, ונאק נאקות חלל לפניו. כבר פירשנו לעיל מהו נאקת חלל והוא הוצאת הנשמה מהקנה בקול בעת מותו: 30:25: והחזקתי, תפלנה. כאילו נפלו שלא יהא בהם כח: | ונטה אותה. על דרך נטה את מטך: | אל ארץ מצרים. כמו על וכמוהו רבים: 31:1: ויהי, 31:2: בן אדם, אל מי דמית בגדלך. למי את דומה בגדלך שתתפאר בהמונך ובגדלך ותחשב שלא תרד מגדולתך הנה אשור היה גדול ממך ונפל בידי אף אתה תפול והחל בגדולת מלך אשור על דרך משל והמשילו לארז בלבנון שהוא גבוה מכל שאר עצי הלבנון: 31:3: הנה אשור, יפה ענף. שענפיו יפים: | וחורש מצל. ענף שהוא מסתבך הרבה ועושה צל תחתיו מצל מן צלל והוא מפעל מבנין הפעיל ובא בפתח כמו מסב קלע ויבא בצרי הנני מסב את כלי המלחמה: | ובין עבותים היתה צמרתו. הסעיף העליון יקרא צמרת. אמר כי צמרת הארז הזה היתה בין עבותים בין אנשים מסתבכים וגבוה עליהם ונראה יפה או אמר עבותים על רבוי העלים בענפים כמו שפירשו רז”ל וענף עץ עבות והוא משל על מלכי האומות כי על כלם עלה ויונתן תירגם ועל נגדין שלח שרשוהי. ובדרש מהיכן זכה לגדולה זו לפי שנמנע מעצת דור הפלגה שנאמר מן הארץ ההיא יצא אשור שנעשו כל בעלי עולם קליעה אחת לבא בעצה ולמרוד בו אז היתה צמרתו לעצמה ולא נשתלשלה עמהם: 31:4: מים גדלוהו. היה לו שפע מים לפיכך גדל כל כך כלומר היתה לו הצלחה גדולה: | תהום רוממתהו. זכר תהום בלשון נקבה ובלשון זכר תהום אמר לא בי היא ואמר תהום שהוא לשון עומק מים רבים שלא יפסקו כן גדולתו לא היתה לה הפסק ימים רבים עד בא עתו: | את נהרותיה הולך סביבות מטעה. נהרות התהום כלומר כל אחת מן הנהרות היוצאים מן התהום הולכים סביבות הארז הזה שהוא מטע התהום כמו שאמר תהום רוממתהו והתהום הוא משל לטובה ולהצלחה גדולה: | ואת תעלותיה שלחה אל כל עצי השדה. אמר כי התהום הוליכה נהרותיה סביבות זה הארז שהיא מטעה כלומר רבוי מימיה ותעלותיה שהם פלגי מים קטנים כמו תעלת הברכה אותם התעלות שלחה להשקות כל עצי השדה והמשל כי רוב הטובה והצלחה היתה למלך אשור והמעט לשאר מלכי הארץ ויונתן פירש המשל כן בעממיא סגי בסומכוותיה תקיף ית מלכיא שעביד לתחות מלכותיה וית שלטנוהי מני על כל מדינת ארעא: | שלחה. קלה הלמ”ד וראויה להדגש. ובדרש מים גדלוהו תהום רוממתהו על ששמע לקול יונה בן אמתי שירד לתהום ושבו אנשי נינוה מן החמס אשר בכפיהם: 31:5: על כן גבהא קומתו. האל”ף במקום ה”א: | ותרבינה סרעפותיו ותארכנה פארותיו. הענין כפול במלות שונות כי סרעפותיו והסעיף והפארה אחת בשמות שונים והעד מסעף פארה: | סרעפותו. כתיב בלא יו”ד הרבוי וקרי ביו”ד וכמוהו רבים: | פארותיו. האל”ף קודם לרי”ש: | ממים רבים בשלחו. בשלח התהום מים רבים סביבותיו כמו שאמר מים רבים מאותם מים רבים ארכו פארותיו: 31:6: בסעפותיו, פארותיו. האל”ף קודם הרי”ש וי”ת המשל כן במשירייתיה כביש כל כרכין תקיפין וגו’: 31:7: וייף. היו”ד הראשונה מאיתן והשניה פ”א הפעל שרשו יפה ויאמר האיתן איפה ייפה ובחסרון למ”ד הפעל איף ייף וזה וייף הוא לקריאת בן נפתלי בחירק היו”ד הראשונה ונוח השנייה לקריאת בן אשר וייף בשוא הראשונה וחיריק השנייה ובקצת הספרים מצאתי בחירק הראשונה ובשוא השנייה לבן אשר וזו היא קריאה נכונה על משקל וישב: | בארך דליותיו. הם הענפים הרמים מענין ארוממך ה’ כי דליתני: 31:8: ארזים לא עממוהו. כמו כל סתום לא עממוך ענין נסתר וכסוי רוצה לומר הארזים הגבוהים שהם בגן אלהים לא יסתירוהו ולא יכסוהו כי הוא על כולם ובאמרו בגן אלהים הוא על דרך הפלגה והוא הגן שנאמר עליו ויטע ה’ אלהים גן בעדן: | וערמונים. כמו ולוז וערמון שהוא אילן שקורין קשטיני”ר בלע”ז: | כפראתיו. כאן הרי”ש קודם לאל”ף: 31:9: יפה עשיתיו. אמר עשיתיו להודיע כי מאת האל יתברך היתה הגדולה הזאת ולא כמו שהיה אומר בכח ידי עשיתי: 31:10: לכן. אמר, גבהת. ואמר | ויתן. ורם. כן דרך המקרא לדבר לנכח ושלא לנכח כאחד כמו שמעו עמים כולם והדומים לו: 31:11: ואתנהו ביד אל גוים. ואתנהו בשוא הוי”ו והוא עתיד במקום עבר: | אל. למדינחאי מלא ביו”ד ולמערבאי חסר יו”ד ופירוש ביו”ד תקיף הגוים וכן ואת אילי הארץ לקח תקיפי הארץ ואמר אל גוים על נבוכדנצר כמו שאמר בסדר עולם וכן ארז”ל בשנה ראשונה כבש נינוה: | ברשעו גרשתיהו. ברשעו טעמו לפניו ולאחריו: 31:12: ויכרתהו זרים. לפי שהמשילו לעץ אמר בו לשון כריתה וזרים ועריצי גוים אומר על הכשדים כמו שנאמר עליהם גם כן הגוי המר והנמהר וענין המשל מפורש: 31:13: על מפלתו. ת”י על מפלת קטילוהי שרו כל עופא דשמיא ועל פגרי משרייתיה נחא כל חיות ברא: | ואל פראתיו. הרי”ש קודם לאל”ף: 31:14: למען. זה אשר עשיתי לו בעבור שלא יתגאו שאר מלכים הגדולים: | כל שותי מים. כל ארזים ר”ל שותי מים שהם גבוהי קומ’ משפע המים אשר תחתיהם ור”ל במשל על הצלחתם במלוכה כמו שפירשנו: | ולא יעמדו אליהם בגבהם. אליהם בצירי מן כאלה וכאלון מאלים אשר חמדתם ויהיו שם כלל לכל עצים אז יהיו שם לאילן הנקרא בלעז אולמ”ו וי”ת כמו אליהם בשוא ופתח האל”ף ולא יתרברבון להון בתוקפיהון כל עבדי מלכו: | בתוך בני אדם. בכלל בני אדם כן ימותו המלכים כמו שאר בני אדם: | אל יורדי בור. כמו עם יורדי בור והוא הקבר ויונתן תירגם עם נחתי גוב בית אבדנא: 31:15: כה אמר, האבלתי כסיתי עליו את תהום. כאילו התהום שהיה מגדל אותו מתאבל עליו בהיותו נכרת כי כבר המשילו לארז ואמר עליו תהום רוממתהו ועתה יתאבל עליו ויתכסה שק עד”מ: | האבלתי. פעל יוצא לשני: | כסיתי. פעל יוצא לשלישי. כסיתי בצרי הסמ”ך: | ואמנע נהרותיה. נהרות התהום שאמר למעלה שהיו הולכים סביבות מטעה מנעתי אותם ממנו וייבש ויכלה וכבר פירשנו המשל למעלה: | ואקדיר עליו לבנון. לפי שהמשילו לארז בלבנון אמר כי בנפלו קדרו עליו עצי הלבנון ובאמרו האבלתי כסיתי ואמנע ואקדיר להודיע כי מאת האל יתברך היתה לו הרעה: | עלפה. שם תאר מן ויתעלף תתעלפנה הבתולות וענינה רב היגיעה והבהלה עד שלא יוכל אדם לעמוד על עצמו ובדברי רז”ל שמא יתעלפה ועלפה תאר מבנין פעל שלא נזכר שם פעלו בתוספת ה”א ויאמר עלף בלי תוספת בשקל אכל לקח ותוספת הה”א בו כתוספת הה”א במלת אשה לה’ צחה צמה ובאמרו בלשון יחיד עלפה ר”ל כל אחד מן עצי השדה: 31:16: מקול, וינחמו בארץ תחתית. היתה להם נחמה בו כשירד שאול גם הוא על דרך שאמר ישעיה על מלך בבל גם אתה חלית כמונו: | מבחר וטוב לבנון. סמוך על סמוך כמו מספר מפקד העם והדומים לו: 31:17: גם הם. המלכים שהיו עמו היו חללי חרב כמוהו ואמר הם כי זכר עצי עדן ושותי מים והוא משל למלכים ואמר כל אשר ירדו לפניו נחמו בו ובמותו גם כן מתו עמו: | וזרועו ישבו בצלו בתוך גוים. אותם המלכים שהיו זרועו ועוזריו שישבו בצלו בתוך גוים ירדו אתו לשאול אל חללי חרב וי”ת וזרועו ושלטנוהי אתבדרו מתוקפיהון בגו מלכותא: 31:18: אל מי דמית ככה. אמר כנגד פרעה אל מי מכל עצי עדן דמית אם אתה סבר שדמית למלך אשור בגדלך שהיה ארז בלבנון הנה אשור נפל גם אתה תפול: | והורדת את עצי עדן. כמו שנפלו וירדו שאר המלכים כן תרד אל ארץ תחתית גם אתה: | בתוך ערלים. הם ערלי לב ועל דרך הזה ת”י חייביא: | הוא פרעה. כאילו אמר אתה פרעה אלא שדרך המקרא לדבר לנכח ושלא לנכח כאחד כמו שמעו עמים כולם והדומים להם: 32:1: ויהי בשתי עשרה שנה. למלכות צדקיהו שנה אחת אחר החרבן: 32:2: בן אדם שא קינה. כי כן יקוננו עליו המקוננים: | כפיר גוים נדמית. כמו כפיר אריות בתוך חית השדה כן נדמית אתה בתוך הגוים: | ואתה כתנים בימים. וכן היית כמו התנים הגדול בימים כמו שאמר עליו גם כן התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו ומ”ם כתנים במקום נו”ן כמו שכתבנו: | ותגח בנהרותיך. ותוציא כמו כי יגיח ירדן אל פיהו ופירוש ותוציא מים בנהרותיך אל היבשה ובי”ת בנהרותיך כבי”ת בך צרינו ננגח והדומים לו או יהיה ותגח מבנין קל ופירושו ותצא עם נהרותיך לשטף את הארץ והנהרות הם משל לחיילותיו: | ותדלח מים ברגליך. שאר מים של שאר ארצות: | נהרותם. נהרות מים שזכר: | ותדלח, ותרפוס. ענין אחד במלות שונות ענין הדריסה במים עם עכירות המים כי כשדורס אדם במים שאינם עמוקים שיוכל לגעת ברגלו בארץ מעלה הטיט ומעכיר המים וזה משל שהיה נלחם בגוים רבים ומשחית ארצותם. ותירגם יונתן ותגח ענין מלחמה שתרגם ואגחת במשיריתך וגו’: 32:3: כה אמר, רשתי. ואמר בחרמי לומר כי האל יתברך יהיה עמהם להשחית מצרים. וחרמי כמו רשתי וכן יצודו חרם ות”י רשתי מצודתי וחרמי סריגתי כי הרשת עשוי מעשה סירוג: 32:4: ונטשתיך. מבואר הוא: | אטילך. כמו אשליכך וכן ויטילו את הכלים: 32:5: נתתי את בשרך. כתרגומו ית בשר קטיליך כי לא אמר על פרעה לבדו אלא עליו ועל עמו. ואמר על ההרים שיחשבו להשגב בהרים ושם יהרגו או העופות ישאו אותם על ההרים. | רמותיך. שיהיו הגאיות והעמקים מלאים מן הפגרים ועוד ירומו ויגבהו עליהם מרוב ההרוגים ותרגם יונתן ויתמלין חלויא פגרי משירייתך. ויש מפרשים רמותך הגבהתך שהיית גבה לבב ומתגאה ברוב חיילותיך אני אמלא הגאיות מהם: 32:6: והשקיתי ארץ צפתך מדמך אל ההרים. צפתך מן צפו מים על ראשי ומלת צפתך בינוני לנקבה מנחי העי”ן אמר ארצך הצפים המים עליה רוצה לומר ארץ המישור עתה אשקה אותה מדמך רוצה לומר מדם חלליך ויהיה הדם צף עליה כמו המים. ועוד אל ההרים כלומר עד שיגיעו על ההרים וזה דרך הפלגה. וכתב אדוני אבי ז”ל כי אמר זה בעבור יאור מצרים שיצא להשקות השדות וקרא הארץ צפה לפי שצפים המים עליה כמו שקרא הארץ זבת חלב ודבש לפי שהחלב זב עליה: | ואפיקים יתמלאון ממך. מדם חלליך או מפגריהם ויונתן תירגם ארץ צפתך ארע דהנייתא רוצה לומר ארץ דשנה: 32:7: וכסיתי. בצרי הסמך: | בכבותך. כשאכבה אותך ר”ל כאילו היה נר מאיר מרוב גדולתו ובכבותו יעלה עשן גדול עד שיכסה השמים שלא יראו וכן כל ענין הפסוק משל על דרך הפלגה מרוב הצרה שתהיה לו: 32:8: כל מאורי אור. חמשת הככבים המאירים על הארץ וכל זה דרך משל כי כל מי שתבא עליו הצרה ידמה לו כל העולם חשך: 32:9: והכעסתי לב עמים. שיהיה לבבם סר וזעף עליך מפחדם שיפחדו על עצמם ותרגם יונתן ואזיע לב עממין סגיאין: | בהביאי שברך בגוים. האנשים הנשברים והנגפים בך ועל הדרך הזה תירגם יונתן באתיותי תבירי קרבך לביני עממיא או פירושו בהביאי באזניהם קול השבר וישמעו: 32:10: והשמותי. ענין תמהון כמו כאשר שממו עליך רבים והדומים לו: | ישערו עליך שער. זכר השם אחר הפעל הנגזר מהשם לחזק הענין כמו ויצם דוד צום והדומים להם: | בעופפי חרבי על פניהם. בהבריקי ולהטי אותם על פניהם להפחידם ולהודיעם כי בה יהרגום. בעופפי ענין בהירות והברקה כמו תעופה בבקר תהיה ויש לפרש גם כן ענין תנועה כלומר בהניעי ועופפו אותה על פניהם וענין התנועה קרוב לענין העיפה ובדברי רז”ל אין מדליקין בצרי מפני שהוא עף כלומר שהוא פורח ונע מן הנר הנה והנה ויונתן תירגם באיתיותי עלך דקטלין בחרבא ואינון חזן: | וחרדו לרגעים. מרגע לרגע יחרדו ויונתן תירגם לרגעים מן רגע הים ויזעון מן קדם תבריהון: | איש לנפשו. כל אחד ואחד יחרד על עצמו ויפחד בראותם מפלתך: 32:11: כי כה אמר, תבואך. תבא לך: 32:12: בחרבות. מבואר הוא: 32:13: והאבדתי, מעל מים רבים. שהיתה גדלה על מים רבים כי מים רבים היו במצרים ביאורים ואגמים לבד היאור הגדול ולא תשאר בה בהמה שתעבור בהם כי שממה תהיה ופירש הענין ואמר ולא תדלחם רגל אדם עוד ופרסות בהמה לא תדלחם. ותדלחם כמו תרמסם. ובאמרו עוד רוצה לומר זמן רב כמו ולא יספו עוד גדודי ארם: 32:14: אז אשקיע מימיהם. כשהמים רבים במקום אחד יש בהם עומק ונקראו שוקעים לפי שהנופל בהם שוקע למטה וכן אמר ושקעה כיאור מצרים ואמר שלא ישקו מהם השדות והגנים שהארץ תהיה מאין אדם ובהמה הנה הם שוקעים: | ונהרותם כשמן אוליך. זכים כשמן כי המים שתעבור בהם רגל אדם ובהמה הם עכורים ויונתן תירגם ובכן אשקיט לעממיא ומלכיהון בניח אדבר ובמקצת נוסחאות בכן אצדיתי למכיותתהון ומלכיהון בניח אדבר: 32:15: בתתי, ונשמה. ותהיה נשמה הארץ ממלואה ואע”פ שעמד הטעם במלת ונשמה טעמה דבק עם ארץ. נשמה בינוני לנקבה מבנין נפעל מן שמם: 32:16: קינה היא. כמו שאמר בתחלת הענין אמר בסוף גם כן: | קינה היא וקוננוה. אמרו אותה בקול קינה וי”ת אליתא היא נבואתה ותהי לאליא: | בנות הגוים תקוננוה אותה. בני הכפרים אשר בגוים יקוננו אותה וכן תירגם יונתן כפרני עממיא ייללין יתה ויש לפרש בנות כמשמעו נשים כי המספד והקינה היא מנהג הנשים כמו שאמר וקראן למקוננות ותבאנה תקוננו דגש נו”ן הנקבות לחסרון נו”ן הכפל לבנין המרובע או פירוש בנות הגוים קהלות הגוים כמו בת ציון בת אדום שפירושו עדה: 32:17: ויהי בשתי עשרה שנה. מבואר הוא למעלה: | בחמשה עשר לחדש. ולא זכר איזה חדש סמך בזה לפי שזכרו למעלה בשנים עשר חדש: 32:18: בן אדם נהה על המון מצרים והורידהו. אמר נהה כמו שאמר שא קינה לא שהנביא יקונן וינהה עליהם אבל ישמח על חרבנם ועל אבדם אלא שיאמר הדברים שיקוננו בהם המקוננים והנוהים עליהם והורידהו פירוש לפניו: | אל ארץ תחתיות. רוצה לומר שיורידוהו בדברו ובנבואתו ויש מפרשים אותו מענין אריד בשיחי ואם הם שנים שרשים: | אותה ובנות גוים אדירים. לא מצרים לבדה אלא הוריד אותה ובנות גוים אדירים הגוים אדירים כולם ירדו מגדולתם ויסופו וירדו אל ארץ תחתיות ויאבד שמם | ובנות. קהלות כמו בת אדום בת בבל: | תחתיות. הם קבוץ תחתיות: 32:19: ממי נעמת. אתה חושב להיות נעים ויפה והלא כל המוני הגוים שיחשבו להתגבר ולעמוד ביפים ירדו ממעלתם ואתה תחשוב לעמוד: | רדה והשכבה את ערלים. רד כמו שהם ירדו ותשכב עם ערלי לב ורשעי המוני הגוים בקבר והשכבה מקור בתוספת ה”א מבנין הפעל שלא נזכר פעלו כי לא יבא ממנו צווי כמו שכתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו: 32:20: בתוך חללי חרב יפולו. שגם הם יהיו חללי חרב: | חרב נתנה. כמו לחרב נתנה: | משכו אותה וכל המוניה. משכו צווי לגזרת פעול המ”ם נקראת בקמץ חטף וכן אמר המסרה עליו לית וחטף אמר שימשכו אותם לארץ תחתית: 32:21: ידברו לו אילי גבורים. אמר דרך משל כי ברדת פרעה שאול ידברו לו גוים תקיפי גוים הגבורים שירדו לשאול ולא הועילה להם גבורתם וחזקם ולא ספר מה ידבר לו כי סמך על המבין והדבר כמאמר ישעיהו על מלך בבל כולם יענו ויאמרו אליך גם אתה חלית כמונו: | את עוזריו. עם עוזריו ידברו עם פרעה ועם עוזריו: | ירדו שכבו הערלים. עם עוזריו שירדו ושכבו עם הערלים חללי חרב: 32:22: שם אשור וכל קהלה. קהל ארץ אשור: | סביבותיו, קברותיו. סביבות אשור יהיו קברות פרעה והמונו: 32:23: אשר נתנו קברותיה בירכתי בור. לפי שאמר סביבותיו קברותיו אמר ואנה נתנו קברותיה של עדת אשור בירכתי בור ואמר זה להפלגה שירדו לשאול תחתית והעמק שאמר בקבורתה באמרו ואל ארץ תחתיות בירכתי בור להגדיל אבדם בעמק במקום שלא תשיג יד וכל זה דרך משל כלומר שיאבדו לעולם הם ונפשותם: | ויהי קהלה סביבות קברתה. קהל ארץ מצרים סביבות קברות עדת ארץ אשור ובאמרו סביבות אינו אומר שיקברו במקום שנקברו הם אלא שיפלו בחרב כמוהם ומשפט אחד להם כאילו הם ביחד וכולם יפלו בחרב אותם אשר נתנו חתית בארץ חיים שנתנו מוראם וחתיתם בבני אדם בעודם חיים ולפיכך אמר בארץ חיים לפי שהם עתה בארץ מתים ויונתן תירגם על דשליטו בארעא דישראל: 32:24: שם עילם, סביבות קברתה. המון עילם יהיו סביבות קברתה וקבורתה אמר על עדת השרים והגבורים: | אשר ירדו ערלים. שמתו ברשעם: | וישאו כלימתם. כי יהיו נכלמים מגדולתם שהיתה להם ועתה יפלו בחרב ביד אויביהם ויונתן תרגם וקבילו אתכנעותהון: 32:25: בתוך חללים נתנו משכב לה. ששכבה בקבר עם שאר החללים: | בכל המונה סביבותיו קברותיה. סביבות המונה וכל הענין מבואר הוא: | חללי חרב. כולם אשר בפרשה חטופים אין מאריך בחי”ת: 32:26: שם משך, מחללי חרב. מענין חללי חרב והוא פעול מבנין הדגוש והוקל והלמ”ד בשוא ופתח והפועל ביד מחלליך: 32:27: ולא ישכבו את גבורים נופלים מערלים. אמר כי עם חללי חרב ישכבו ולא עם הגבורים שנפלו כלומר שמתו מיתת עצמם שלא נפלו בחרב ופירש עוד ואמר מערלים אשר ירדו שאול בכלי מלחמתם רוצה לומר מאותם ערלים שירדו לשאול בכלי מלחמתם כלומר שעד מותם אחזו בכלי מלחמתם וכאילו נתנו חרבותם תחת ראשיהם בשכבם בקבר כלומר שעד הקבר גברה ידם במלחמה הם הנזכרים ולא ישכבו עם אותם הגבורים אלא עם אותם שהם חללי חרב: | ותהי עונותם על עצמותם. חטאת עונותם וענשם היתה על עצמותם כלומר שדקרו אותם בחרב ושברו עצמותיהם: | כי חתית גבורים בארץ חיים. לפי שאלה הגבורים נתנו חתיתם בארץ חיים לפיכך לא ימותו מיתת עצמם אלא חללי חרב יהיו. ויש לפרש נופלים מערלים כמו לא נופל אנכי מכם כלומר פחותים יהיו מאותם ערלים שירדו לשאול בכלי מלחמתם ויש לפרש בכלי מלחמתם ויתנו את חרבותם תחת ראשיהם כמשמעו כי כן עושים אותם הגבורים שמתו מיתת עצמם לאות ולסימן להם קוברין עמהם כלי מלחמתם והסיף שלהם משימים אותו הקוברים תחת ראשיהם שימצאו המוצאים בחטיטת הקברים כלי מלחמתם בקבר כדי שידעו כי אותם היו גבורים ולא נפלו בחרב במותם ויהיה להם לשם וי”ת נופלים דאתקטילו: 32:28: ואתה. אמר כנגד פרעה: | תשבר. בפתח הבי”ת כמו תשבר בצרי וכמוהו וכל מקנך תזכר ותעצר המגפה: 32:29: שמה אדום. וכל אלה שזוכר הם שהרעו לישראל וכולם נפלו בחרב: 32:30: שמה נסיכי צפון. הם מלכי בבל: | וכל צדוני. כמו צדונים וכן לכרי ולרצים כמו לכרים: | מגבורתם. הגימ”ל רפה ומשפטה להדגש וכמוהו מבציר אביעזר: | וישכבו ערלים. שמתו ברשעתם: 32:31: אותם, וניחם. פתח והוא נפעל עבר מוסב לעתיד מפני הוי”ו: 32:32: כי נתתי את חתיתו. כתוב בוי”ו וקרי ביו”ד והוא מאמר האל יתברך והכתוב רוצה לומר כי חתית פרעה אני נתתי אותו לא בכח ידו ובגבורתו והקרי פירוש כי אני נתתי חתיתי בארץ חיים באותם שנתנו חתית: | והשכב. הה”א בקבוץ שפתים והוא מבנין הפעל שלא נזכר פועלו: | וכל המונה. בה”א כמו בוי”ו וכן ויט אהלה והדומים לו:

פירוש מלבי”ם

25:3: יען אמרך האח בני עמון שמחו א. על חורבן המקדש, ב. על שממות הארץ, ג. על גלות ישראל: 25:4: לכן הנני נתנך לבני קדם למורשה, א. ונגד שמחתך על המקדש ישבו טירותיהם בך שהם מקומות המיוחדים להם לעבודת אליל, ב. ונגד שמחתך על אדמת ישראל יתנו בך משכניהם שיתישבו באדמתך, ג. ונגד שמחתך על גלות ישראל המה יאכלו פריך כי אתה תלך בגולה: 25:5: ונתתי אחר שבני קדר עסקם הוא גמלים וצאן, תהיה עיר המלוכה לנוה גמלים, וכלל המדינה מרבץ צאן: 25:6: כי כה אמר ה’ עתה יעד להם עונש אחר נגד השמחה שהיה להם גם אחר החורבן עד שהראו השמחה בפועל ע”י ריקוד, כי שמחו אל אדמת ישראל, כי בני עמון התישבו אחר החורבן על אדמת ישראל, כמ”ש (ירמיה י”ט) מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, (ובעמוס א׳:י״ג) על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם, וז”ש יען מחאך יד וכו’: 25:7: לכן הנני נטיתי את ידי עליך שגם אחר החורבן בגויים לא תמצא מנוח, ונתתיך יש הבדל בין גוים ועמים שגוים הם הפחותים שאין להם מלך ועמים הם החשובים שיש להם מלך, אמר בגוים הפחותים ששם תשב ביניהם תהיה להם לבג היינו למזון, ופת בג המלך שיאכלו ואתך בכל פה, והעמים החשובים משם הכרתיך שלא תוכל לשבת ביניהם כלל, ואם תרצה להתישב בארצות בפני עצמך שם האבדתיך, תאבד מן הישוב, באופן אשר אשמידך לגמרי, ובזה וידעת כי אני ה’: 25:8: כה אמר ה’, הנה מואב לא לקח מנחלת ישראל רק שמח על מפלתם והשתתף עם שעיר, במה אשמר הנה ככל הגוים בית יהודה נתונים תחת הטבע וסרה השגחת ה’ מהם, וחז”ל אמרו שהוציאו הכרובים והיו אומרים שישראל עובדים לצורות ככל הגוים, וכן אמר בירמיה (מ”ח כ”ו) ואם לא השחוק היה לך ישראל אם בגנבים נמצא: 25:9: לכן הנני פתח את כתף מואב שיכנס האויב בצד ארצו, ולא יכנס בצד המדבר רק בצד ששם הערים, ויתחיל החורבן מעריו מקצהו, וכמו שחשב בירמיה שם כל ערי מואב שכבשם האויב, אבל תכלית חורבן מואב, שיפתח פתח: 25:10: לבני קדם על בני עמון, שדרך הפתח שנפתחו ערי מואב נכנסו בני קדם להתישב בערי עמון, ומה שנתתיה למורשה זה יהיה למען שלא תזכר בני עמון בגוים כיון שכבר נעשה ארצו ירושה, והיה זה מדה כנגד מדה, שכבר אמר כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתיה ירושה, וירושה הוא דבר שאין לו הפסק, רק ע”י שלקחו ירושת ישראל, נענשו שנלקחה ירושתם ונתנה לבני קדם, וידוע שכל עם ועם גבל ה’ נחלתם, ואחר שלבני עמון גבל ירושתם ונלקחה מאתם ונתנה לאחר, בהכרח יפסקו מהיות גוי ולא יזכרו בגוים: 25:11: ובמואב אמנם מואב שלא לקחו מנחלת ישראל רק שמחו על מפלתם לא אקח את ארצם לעולם רק אעשה שפטים כמ”ש בירמיה שם עד הנה משפט מואב, ר”ל שמשפט מואב היה לו גבול לזמן ידוע ועד מקום ידוע, לא כן משפט בני עמון שהגם שכתוב שם ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון צ”ל שנחרבו ב’ פעמים, ופעם הב’ שלקחו בני קדם את ארצם לא שבו עוד, ובזה יובן הפלוגתא בברכות (דף כ”ח) בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבהמ”ד א”ל ר”ג אסור אתה לבא בקהל, ואמר שהגם שסנחריב בלבל כל הארצות הא כתיב ואח”כ אשיב שבות בני עמון, ור”י שהלכה כמותו א”ל מותר אתה לבא בקהל, עיי”ש: 25:12: יען עשות אדום הנה אדום הרעו לישראל בחורבן ראשון בדרך נקמה כמ”ש יען היות לך איבת עולם ותגר את ב”י ע”י חרב, וז”ש יען עשות אדום בנקם נקם, ואח”כ בבית שני שבאו לברית מילה ונתגיירו ע”י מלכי החשמונאים ואחר שבאו הרומים להחריב ירושלים ויאשמו אשום ועברו ברית ונקמו בהם, וזה כולל גם מה שנקמו בהם בעת הגלות בשדמות ואבדון: 25:13: לכן ונטית ידי על אדום, זה היה ע”י נבוכדנצר וע”י החשמונאים שהכרית משם אדם ובהמה, בפעם הראשון ונתתיה חרבה מתימן, כמ”ש וחתו גבוריך תימן, ובפעם השניה ודדנה בחרב יפלו שאז היו דדן תחת ידם ונפלו עמהם בחרב, כי בפעם הראשון נפרדו דדן מהם כמ”ש העמיקו לשבת יושבי דדן (ירמיהו מ״ט:ח׳) כמש”פ שם: 25:14: ונתתי ואח”כ אתן נקמתי באדום שינקום בם נקמת כבוד שמו המחולל והיא הנקמה המיועדת בדברי נביאים לע”ל ונקמה זו תהיה ביד עמי ישראל ע”י משיח בן יוסף, ועשו באדום כאפי וכחמתי השמורה עליהם לאחרית הימים, וידעו את נקמתי ואז יכירו שהיא נקמתי: 25:15: כה אמר ה’ יען עשות פלשתים גם פלשתים עשו מאיבה ומשנאה ותחלה עשו בנקמה בימי יהויקים ששלח ה’ בו גדודי פלשתים כמ”ש (מ”ב כ”ד), ואח”כ בעת החורבן נקמו באיבה, כמ”ש על שלשה פשעי עזה וכו’ על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום וביואל (ד’ ד’) שמכרו בני יהודה לבני היונים, וז”ש שנקמו למשחית ע”י איבת עולם: 25:16: לכן הנני נוטה ידי פעם אחר פעם כמ”ש בירמיה (סי’ מ”ז): 25:17: ועשיתי בם נקמות גדולות מדה כנגד מדה, וידעו כי אני ה’ בתתי אדום כבר הכירו את ה’ לכן אמר בפסוק י”ד וידעו את נקמתי, שיכירו שה’ נוקם מהם על שהרעו לישראל, ופלשתים לא הכירו את ה’ כלל וידעו כי אני ה’: 26:1: באחד לחדש לא באר באיזה חדש וכפי הנראה היה בחדש אלול או תשרי אחר חורבן הבית ששמחו על החורבן: 26:2: יען אשר אמרה צר, צור היתה תמיד בברית עם ירושלים בימי דוד ושלמה, ולא שמחו על מפלתם משנאה רק מפני שחשבו שעי”כ יגיע להם תועלת, וז”ש שאמרו האח נשברה דלתות העמים, שירושלים היתה עיר מרכולת וכל העמים הביאו שם סחורתם, וקראה דלתות העמים שכולם נכנסו אל הדלת הזה, ועי”כ נסבה אלי ויהיה כל המסחר בצור, וגם י”ל שקראה דלתות העמים מפני שהיתה חוצצת בפני העמים שישבו בדרום ומזרח וצפון שהיה דרכם לצור דרך א”י וסביבה, כדלת סגורה שאין יכולים ליכנס עד שיפתח הדלת, ועתה שנפתח הדלת ע”י חורבנה נסבה אלי, זאת שנית אמלאאה החרבה שמלאו בתיהם מחורבן ירושלים כמ”ש וגם מה אתם לי צור וצדון וכל גלילות פלשת אשר כספי וזהבי לקחתם ומחמדי הטובים הבאתם להיכליכם ובני יהודה מכרתם וכו’ ששללו ובזזו ואספו כסף ועבדים ונתמלאו מן החורבן והשלל: 26:3: לכן כה אמר ה’ הנה נבוכדנצר החריב את צור בשנת כ”ז למלכותו, ואחר שקבץ כל השלל ועסק להרוס את העיר עלה הים והציף אותה, כמ”ש (לקמן כ”ט י”ח) ושכר לא היה לו ולחילו, מצייר תחלה את החורבן בקיצור שיעלו עליהם גוים רבים: 26:4: ושישחיתו החומות ויהרסו המגדלים, כ”ז יעשו האויבים, ואח”כ יעשה ה’ בעצמו אני אסח עפרה ותהיה צחיח סלע, כי ינתק העפר העוצר בעד הים וישטוף אותה בהעלותו ולא ישאר אק סלע הבלתי ראוי לישוב, ולא תהיה מעתה: 26:5: רק משטח חרמי, כי כן גזר ה’, והיתה לבז לגוים כי בטרם יבא השטף יבוזו הגוים איש לו: 26:6: ובנותיה, כי קודם המצור יהרוג כל אשר בשדה: 26:7: כי כה אמר ה’ עתה פי’ דבריו מ”ש שיעלו גוים רבים הוא נבוכדנצר מלך בבל, שהוא הסער הגדול אשר יהיה בים, ויען שהוא מלך מלכים יבואו אתו גוים רבים, ויבא בסוס ברכב ופרשים שהם חילו, וקהל ועם רב מן יתר הגוים והולכי רגלים הנאספים ללכת עמו: 26:8: בנותיך, תחלה יהרג הערים השייכים לצור אשר הם בשדה חוץ מן הים, ונתן, אח”כ יצור על צור, והסדר תחלה נותן דיק, שבונה חומה סביב לבל יצא איש מן העיר, אח”כ שופך סוללה שופך עפר בגובה לעלות שמה ולהשליך אבני קלע לתוך העיר, והקים עליך צנה, לקבל החצים שיזרקו מן העיר על חיילותיו: 26:9: ומחי קבלו, ר”ל המגן שיקום לקבל החצים, כשימחה ויריק מה שקבל המגן היינו החצים שנפלו לתוכו יתן החצים האלה בחומותיך ובהם עצמם ישחית החומה שלך אמר על צד המליצה שלא יצטרך אל חומותיך כלי תותח ואבני קלע גדולים רק יהיה די במחי קבלו, וזה המעט ישחית החומה, וכן מגדלותיך יתץ בחרבותיו לבד, אמר על צד המליצה שבחרבות לבד יתוץ מגדלות ולא יצטרך כרים ואילי ברזל: 26:10: משפעת סוסיו יכסך אבקם האבק של הסוסים לבד יהיה די לכסות אותך, מרוב רבוי הסוסים, וגם מקול פרש וגלגל לבד תרעשנה חומותיך תיכף בבואו בשעריך עד שיהיו דומים כמבואי עיר מבוקעה, ממליץ כי מן הפחד והאימה של גודל המחנה יפלו החומות והמגדלות מן הקול לבד ותתבקע העיר: 26:11: בפרסות ומצייר כאילו בפרסות הסוסים ירמס את החוצות עד שהרצפה של החוצות תתבטל, וכ”ז דרך מליצה על קלות בכיבוש, ואז בכבשו את העיר יהרג את העם אשר בתוכה בחרב ואת המצבות העזים שהיו לשם ולתפארת יוריד לארץ: 26:12: ושללו כבר התבאר אצלי ששלל הוא הנשאר מעצמו אחרי המלחמה במקום א’ ומצייר שהחיל והאוצרות יהיו שלל, והבז הוא מה שאנשי המלחמה בוזזים איש לו מאת היחידים, ואמר כי רכולתך שהוא הסחורות הקטנות של הרוכלים יהיו לבז, ואחר השלל יתעסקו להרוס חומתיך ולשום הכל בתוך מים, כ”ז יעשו האויבים הכובשים: 26:13: והשבתי זה דבור ה’, אח”כ אתעסק אני לעשות לך דבר שבזה אשבית המון שיריך, וזה ע”ד שאמר בצור קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה שצייר שאחר שנחרבה ע”י מלך אשור בימי חזקיה, נבנית שנית, וכאילו לקחה כנור ושוררה שירים הרבה להזכיר את הזונים אחריה דהיינו הסוחרים אתה לשוב אליה לסחורה, אבל עתה אשבית המון שיריך מן העולם וקול כנוריך לא ישמע עוד לעתיד, וזה כי: 26:14: ונתתיך לצחיח סלע ע”י שאעלה עליך את הים ויסח עפרה ולא ישאר רק צחיח סלע, ולא תהיה ראוי לישוב רק למשטח חרמים ועי”כ לא תבנה עוד לעולם, והנה המהרי”א שאל הלא נבנית שנית עד שהחריב אותה אלכסנדר מוקדון, ועי”כ פי’ נבואה זו הבאה על חורבן שנעשה ע”י אלכסנדר ואין זה קושיא כי אח”כ נבנית במקום אחר שלא על מקומה הראשון כנודע, וכמ”ש עמ”ש בעיר הנדחת לא תבנה עוד לכמות שהיתה אינה נבנית אבל נבנית לגנות ולפרדסים, והנבואה מורה שהכל נבא על החורבן שהיה ע”י נ”נ כמו שית’: 26:15: כה אמר ה’ הלא מקול מפלתך זה נמשך עמ”ש (בפסוק י”ח) עתה יחרדו האיין יום מפלתך, ור”ל הלא גם בתחלה שהיה רק קול מפלתך ר”ל שעדיין לא נפלת נפילה החלטית, בכ”ז רעשו האיים וכ”ש שיחרדו ביום מפלתך שתפול נפילה החלטית ע”י שיציף הים אותך, ומפרש הלא רק מקול מפלתך שיצא קול שנפלת, וזה היה באנק חלל בהרג הרג בתוכך (שבעת המלחמה היה אנקת חלל, ואחר כבישת העיר הרג הרג, כי חלל הוא ע”י מלחמה לרוב, וההרג יעשו עת נמסר הנכבש בידם), הלא גם על זה כבר ירעשו האיים, ויהיה הרעש כ”כ עד כי: 26:16: וירדו שנשיאי הים ירדו מכסאותיהם ויסירו בגדי מלכות, ונגד והסירו את מעיליהם אומר חרדות ילבשו, הלבוש יהיה לבוש חרדות, ר”ל לבוש שק ואפר שמראה כי חרדים הם, ונגד וירדו מעל כסאותם אומר על הארץ ישבו, וחרדו וזה יהיה משתי פנים, א. מצד שיחרדו בכל רגע פן יבא האויב עליהם, ב. ושממו עליך שיתאבלו על צרתך: 26:17: ונשאו עליך קינה ואמרו איך אבדת, והלא מצד הטבע היה קשה לכבשך א. מצד שאת נושבת מימים והים לך מעוז ומחסה, ב. העיר ההללה אשר היתה חזקה בים שהיו לך מבצרים רבים ומגדלות, ג. שהיתה חזקה היא וישביה שיושביה היו גבורים וחזקים, ד. אשר נתנו חתיתם לכל יושביה שהימים שישבה בהם נתנו חתיתם ואימתם לכל יושביה, שהיו חזקים כולם ע”י הימים שהקיפו אותה סביב וכל גבורי הימים היו בעוזרה כאילו השתתפו הימים לתת ליושביה את חחתם ומוראם שייראו כולם ויחתו מהם, כמו והוא מוראכם שפירש הוא הנותן לך מורא שייראו מכם ומהרי”א פירש כינוי יושביה השני מוסב על הים שנפל פחדם על כל יושבי הים שמצאנו ים בלשון נקבה בים הנחושת שעשה שלמה: 26:18: עתה זה סוף המאמר, אם לקול מפלת רעשו כ”כ מכ”ש כי עתה יחרדו האיים יום מפלתך עתה שאינו קול רק מפלה חלוטה, ונבהלו האיים בצאת עת תצא מן הים שלא תמצא עוד שם כי יכסוך הים וכאילו יצאת מכללות האיים שלא תהיה אי רק ים: 26:19: כי כה אמר ה’ בתתי אתך, א. שחורבן שלך יהיה באופן שתדמה כאילו לא היה בך ישוב לעולם כי ימחה כל הישוב ע”י שאעלה עליך את תהום: 26:20: ב. והורדתיך, שכל העם וההמון שבה ירדו את יורדי בור אל עם עולם, אל דור המבול שנמחו ג”כ כולם במים, ושם תשב כחרבות מעולם למען לא תשבי, שאעשה כדי שלא יעשו שם ישוב שנית ע”י שהחרבות ישארו בתחתיות ארץ על שא”א לכונן שם ולהקים אי אחר מפני החרבות, ואז ונתתי צבי בארץ החיים תשוב א”י להיות לארץ צבי ותתמלא מחורבנך, ואתה: 26:21: בלהות אתנך כאילו תלך אל בלהות שהם השדים שתחת הים, וגם אם תבקשי וירצו לכונן עיר מושב על מקומך ולא תמצאי עוד לעולם כי הישוב שעשו אח”כ וקראוהו בשם צור לא היה על מקום צור הראשון שנמחה זכרה לגמרי כי כן אמר ה’: 27:3: הישבת על מבואות ים וכל אניות המסחר באים לשם ומניחים שם סחורותיהם ועי”כ היא רכלת העמים אל איים רבים הרוכל הוא הלוקח הסחורה מן הסוחר הגדול ומחזיר אותה ממקום למקום למכרה לאחדים ואת מקבלת את הסחורה מן הסוחרים הגדולים ומוכרת אותה אל האיים שבים כרוכל, צור את אמרת אני כלילת יופי ר”ל את מתפארת שהיופי שלך היא מצד עצמך וזה שקר, כי: 27:4: בלב ימים גבוליך היופי שלך תלוי מצד הגבולים שלך שהם בלב ימים, כי האי שים סביב לה, האיים אשר בכל הים סביב הם מסמנים גבוליה, ר”ל היופי שלך בא ע”י השכנים אשר סביבך כל איי הים על ידם נעשרת, ומצד שבוניך כללו יפיך שהם השתדלו לכלול יפיך, ולא היה מצד עצמך כי הבונים והדברים שמהם נבנית הוא מקובץ מעמים רבים וממקומות שונים: 27:5: ברושים מדמה את כלל האי לספינה אשר בים, ומבאר שכל הספינה וכליה כוננה מדברים שהובאו מארצות שונות, הברושים אשר מהם בנו לך את כל לוחות האניה היו משניר, לא מצור והארז אשר לקחו לעשות תורן עליך לקחוהו מלבנון: 27:6: אלונים שמהם עשו משוטיך היו מבשן, קרשך שבו מכוונים הספינה (דער רודער) אשר עשאוהו משן, היה בת אשורים נולד באשור והובא מאיי כתים: 27:7: השש ברקמה אשר ממנו עשי מפרשי הספינה והנס שלה היה ממצרים, והמכסה שלה שהיה מתכלית וארגמן היה מאיי אלישה, עד שכל יופי האניה לא היה מצור רק ממקומות שונות, ר”ל העושר והכבוד והתפארת של צור אינה מעצמה רק ע”י מסחר של עמים רבים ואיים רחוקים: 27:8: יושבי צידון אחר שבאר שהספינה עצמה וכליה נעשתה ונקבצה מעמים רבים ואינם של צור, יבאר כי גם מנהיגי הספינה ועושי מלאכתם הם ג”כ מעמים אחרים, ור”ל כמו שהעושר והמסחר בא אליה מבחוץ כן חכמיה ומנהיגה במדיניות והאומנים והחרשים שנמצאו בתוכה הם ג”כ מעמים אחרים, שיושבי צידון היו השטים את האניה, ומה שנמצאו בך גם חכמיך צור המה חבליך הם מנהיגי האניה והמושלים עליה ר”ל מהם יצא מלך ושרים: 27:9: זקני גבול וחכמיה, שהם היו בקיאים בבנין (כמ”ש (מ”א ו’) ויפסלו בוני שלמה והגבלים) היו מחזיקי בדקך לתקן את הספינה ר”ל שמהם היו חכמים מתקנים תקנות ונמוסים במדינה, כל אניות הים ומלחיהם היו בך לערב מערבך הערבון שהוא המשכון שנותנים בעד הסחורות שלוקחים בהקפה והיו אניות הים שהם היו ערבים בעדך (באשר כל מסחרם היה על ידך) באופן שגם הבטחון לתת לך סחורות בהקפה לא היה בכחך רק בכח אחרים: 27:10: פרס ולוד ופוט היו בחילך גם אנשי החיל שלך לא היו מבני צור רק מעמים אחרים והם תלו בך תלי תלים מגן וכובע ובזה נתנו הדרך החיצוני שהדר המדינה כשי”ל חיל ועם נושע למלחמה: 27:11: בני ארוד הם היו אנשי החיל שלך השומרים על חומותיך, שכבר אמר שבני ארוד היו מחזיקי בדקה וכן היו שומרים אותה מאויב חיצוני, וגמדים במגדלותיך היו בעת שעלו על המגדלים הגבוהים שלך היו נראים למטה כאנשים ננסין שגומד ארכם וזה הי’ מרוב גובה המגדלות והם הניחו שלטיהם תלי תלים על חומותיך ובזה גמרו וכללו יפיך, ולא כמו שאמרת אני כלילת יופי כי יפיך מקובץ מעמים שונים: 27:12: תרשיש עתה נבאר איך המסחר והעושר שלה, הוא מקובץ מעמים שונים מכל בני תבל, והנה יחשוב במסחר צור ארבעה דברים שהם מסחר ומרכולת ועזבון וערבון, והוא שהסוחרים הגדולים הביאו מסחרם אל צור וזה נקרא מסחר, ושם עזבו את הסחורה באוצרות ביד בני צור, וזה נקרא עזבון, והרוכלים שהם הסוחרים הקטנים קנו שמה את הסחורה הנמצאת בעזבון והובילו אותה למדינות שונות וזה נקרא רוכל ומרכולת, ובעת שלקחו הסחורה למרכולת נתנו סחורה אחרת שהביאו הם שיהיו לערבון בעד המעות, וזה נקרא מערב וערבון, אמר שתרשיש היה הסוחר הגדול שלך מרוב כל הון, וסחורה שהביאו כסף ברזל בדיל ועופרת שהיו נמצאים לרוב בתרשיש היא שפאניה הקדומה כמ”ש (מלכים א’), והם נתנו עזבוניך ר”ל שהניחו סחורתם אצלך: 27:13: ויון תובל ומשך המה רכליך הם לקחו סחורת תרשיש למכרם לאחדים שזה נקרא רוכל, והערבות שנתנו שיהיו בטוחים בעד המרכולת שלקחו היה בנפש אדם וכלי נחשת, בזה ערבו מערבך, שהניחו עבדים וכלי נחושת לבטחון על הסחורה שלקחו: 27:14: מבית תוגרמה נתנו עזבוניך סוסים ופרשים ר”ל שהניחום אצלך בעזבון: 27:15: ובני דדן רכליך הם היו הרוכלים שלקחו הסוסים והפרשים למכור אותם לאחדים אל האיים סביב וכן היו רוכליך איים רבים, סחורת ידך שלקחו ממך הסחורה שעשית בידך, ר”ל סחורת צור שעשו אנשיה ובעלי מלאכות אשר בצור, והם משיבים אשכרך קרנות שן והבנים שבשכר וריוח המגיע לך מביאים קרנות שן: 27:16: ארם סחרתך הם הסוחרים שלך וע”י רוב מעשיך מביאים נופך וארגמן וכו’ נתנו בעזבוניך מניחים סחורתם אצלך בעזבון: 27:17: ויהודה וארץ ישראל הם הרוכלים של הסחורה הזאת ולוקחים העזבון למכור לאחדים בעיירות, והערבון בעד הסחורה נתנו חטי מנית וכו’ דברים המצויים בא”י: 27:18: דמשק, היא עיר המלוכה מארם וחוץ ממה שמביאים מארם נופך ארגמן וכו’ (כנ”ל פ’ ט”ז) הם הסוחרים שלך, שע”י רוב מעשיך מביאים צמר צחר לעשות ממנו שם בגדים, וע”י רוב כל הון מביאים יין חלבון לשתיה לא אמר בעזבוניך נתנו כי בני צור בעצמם היו לוקחים דברים יקרים האלה לעצמם: 27:19: (יט-כ) ודן ויון מאוזל בעזבוניך נתנו, דן ויון הביא סחורה שעזבו שם למכור והוא היה מאוזל דברים טוים, וגם הביאו סחורה לערבון בעד המרכולת שלקחו והיה ברזל עשות וקדה, וכבר אמר למעלה (פ’ י”ג) שיון היו רוכליה עם תובל ומשך ונתנו ערבון נפש אדם וכלי נחושת, ודן נתן גם ברזל עשות וכו’ ודדן לקחו גם את רוכלתך סחורה של צור שהיו בגדי חפש לרכבה שזה עשו מן המאוזל והטווי שהביאו בני דן (שהם בני דדן), ולקחו הבגדי חופש שנעשה מן המאוזל למרכולת: 27:21: ערב וכל נשיאי קדר המה סחרי ידך הם עושים מסחור לך בעצמך, כי בכרים ואילים וכו’ בם סוחריך, וזה תקנה לצרכיך בכסף מלא לאכילה: | רכלי שבא ורעמה (בני רעמה שבא ודדן), המה רכליך, הסחורה שהיו תחלה קונים בשבא הם לוקחים אצלך, כי בראש כל בושם ובכל אבן יקרה וזהב שכ”ז מרכולת שבא כמ”ש (מ”א י’) שכ”ז הביאה מלכת שבא לשלמה, נתנו בעזבוניך הם מונחים אצלך בעזבון והרוכלים לוקחים אצלך הסחורה שהיו לוקחים תחלה בשבא ושבאה משם, וכן: 27:23: חרן וכנה ועדן שהיו ג”כ רכלי שבא, אשור כלמד רכלתך כאשר למד אשור והרגיל ליקח רוכלתך, מאז לא לקחו סחורות אלה בשבא ששם מקומם רק הביאום משבא לצור, ומצור לקחום הרוכלים והובילום לאשור להראות שהיא מרכולת צור, באשר למדו לקנות רק מרכולת צור: 27:24: המה רכליך, והם לקחו סחורות ממך למכור לאחדים, ומה הן הסחורות במכללים בגלומי תכלת ורקמה ובגנזי ברמים, והסחורות האלה הושמו בחבלים חבשים וארוזים, בתיבות של ארז וחבשו עליהם חבלים, שכן היו עושים במרכלתך: 27:25: ואניות תרשיש כל האניות היו בשרותיך והיו משרתים לך, והיו מערבך היו ערבים בעדך כי היו כולם שלך, ועי”כ ותמלאי בסחורות, ועי”כ ותכבדי מאד בלב ימים: 27:26: במים רבים הביאוך השטים אותך וצידון וארוד שהם היו השטים אותך (כנ”ל פסוק ח’) הם הביאוך במים רבים, ר”ל כי צידון היו לה נגיעה במפלת צור כמ”ש (בישעיהו כ״ג:ד׳) דומו יושבי אי סוחר צידון, בושי צידון ופירשתי שם שצידון היו מתקנאים בגדולת צור, ועזרו למפלתה, וע”י כן רוח הקדים שברך בלב ימים, כי בעת הסער כשהספינה קרובה לחוף יש תקוה לא כן בלב ימים: 27:27: ועי”כ הונך של עצמך, ועזבוניך הסחורה שעזבו אצלך, מערבך היא הסחורה שנתנו למשכון, וזה כולל כל הרכוש ונגד האנשים חושב מלחיך מנהיגי הספינה, וחובליך רב החובל ר”ל העם והשרים, מחזיקי בדקך הם המנהיגים, וערבי מערבך הם העשירים וכל אנשי מלחמתך אשר בך, וכן ובכל קהלך ר”ל כל בני אדם אשר בך יפלו בלב ימים, שכולל האנשים והרכוש כולה: 27:28: לקול, ע”י זעקת החבלים (שהם השרים) ירעשו מגרשות הסביבות לעיר, ור”ל כל האניות שהם נגד האניה האדירה הזאת כמגרש סביב, ור”ל כל האיים אשר בים: 27:29: וירדו מאניותיהם כל תפשי משוט הם המנהיגים של המשוטים הקטנים, ומלחים הם המנהיגים של הספינות הבינוניות, כל חבלי הים הם מנהיגי הספינות הגדולות שי”ל רב החובל: 27:30: והשמיעו, ישמיעו קול בזעקה מרה, וגם יעלו עפר וישבו באפר כמ”ש וירדו מעל כסאותם כל נשיאי הים: 27:31: והקריחו קרחה כמו שעושים על מת קרחה וחגורת שק ובכי ומספד: 27:32: ונשאו וכו’ מי כצור כדמה ר”ל מי היה דומה לצור בשלותה ומי דומה לה בעת שנדמית בתוך הים בחורבנה (ומפרש מי כצור): 27:33: בצאת עזבוניך הסחורה שהיתה של אחרים שעזבו הסוחרים אצלך ומשם יצאו לכל קצוי ארץ, בצאתה מימים השבעת עמים רבים, שקנו כל הסחורות שניתנה לך לערבון בעד סחורה שלך, שזה עושר של צור עצמה וסחורה שלה העשרת מלכי ארץ שע”י עושר של צור נתעשרו כל המלכים, (עתה מפרש מי כדומה): 27:34: עת נשברת ר”ל כמו שגדולתך היה ע”י הים כן עת נשברת, היה ג”כ מימים מסבת מי הים, ונפל שם מערבך וכל קהלך כי נאבדו האנשים והרכוש במעמקי מים: 27:35: כל, (תחלה השבעת עמים רבים) ועתה כל יושבי האיים שממו עליך וכמ”ש למעלה עתה יחרדו האיין יום מפלתך, (תחלה העשרת מלכי ארץ) ועתה מלכיהם שערו שער פנימי, ורעמו פנים בחיצונותם באשר התיראו שלא יבא השבר גם על יתר האיים: 27:36: וגם סחרים בעמים שהם ביבשה, שרקו עליך על כי נאבד המסחר שלהם, בלהות היית כשדים שהיו מציאותם רק בדמיון, ואינך עד עולם כאילו היית שד ובלהה ונשאת כנף וחלפת מן העולם עד עולמי עד: 28:2: אמר לנגיד צר כבר העיר הרי”א שנגיד צור אינו מלך צור שיזכיר אח”ז ודעתו שהנגיד הוא פקיד על עניני המדינה ומלך הוא ענין אחר, ודעתי בזה תשמע אח”ז, יען גבה לבך גבהות הלב הוא מה שאדם חושב א”ע במעלה יתר שאת ממה שהוא באמת והוא תועבה אצל ה’ כמ”ש תועבת ה’ כל גבה לב, ולכן אמר שהעונש המיועד עליו יהיה בעבור שגבה לבו עד שייחס לעצמו אלהות מצד גבהות הלב, ומצד מקום שבתו נפרד מבני אדם, כי ישב בלב ימים כאלהים היושב נפרד מן הברואים, ואתה אדם ולא אל, ר”ל כי היו בני אדם שהיה בם אלהות מצד נפשם, כמו משה איש האלהים, ודניאל די רוח אלהין בי’, אבל אתה רק אדם ולא אל שלא נמצא בך שום אלהות, רק ותתן לבך כלב אלהים, אתה נותן אותך לזה ואין בך שום שפע אלהות: 28:3: הנה ר”ל וכי תתדמה אל דניאל שקראו נבוכדנצר בשם אלהות בעבור חכמתו כמ”ש לדניאל סגיד ומנחה ונחוחין אמר לנסכה ליה, והוא לא קבל עליו, ואתה הכי חכם אתה יותר מדניאל עד שכל סתום לא עממוך פי’ לא יהיו עמך שלא נמצא אתך דבר סתום, בתמיהה: 28:4: בחכמתך, וכי בחכמתך עשית לך חיל? גם העושר שלך שבו אתה מתגאה כי עשית אותו כעושה דבר מלאכתיי בחכמה המעשיית עד שתעש זהב וכסף באוצורתיך, שידעת מלאכת האכימיאה או סגולת ודברים נעלמים עד שהמתכיות הפחותים המונחים באוצרותיך יתהפכו לזהב ולכסף, או שיולד שם זהב וכסף ע”פ חכמה נעלמה וטלמסאות, הלא לא באופן זה אספת עושר, רק ברב חכמתך ברכלתך הלא ע”י חכמתך שהוא רק במרכולת לקנות ולמכור בזה הרבית חילך, וזה אינה חכמה כלל רק מרמה וזיוף ואונאה, שע”י המסחר יסב ממון של אחרים אליו, וכל רוכל יודע זאת, ואיך גבה לבבך בחילך, והלא אין זה הוכחה כלל שיש בך הופעה אלהית: 28:6: לכן כה אמר ה’ יען תתך כמ”ש תועבת ה’ כל גבה לב, יד ליד לא ינקה: 28:7: זרים לא יחוסו על כבודך, עריצי גוים ולא תוכל לעמוד כנגדן והריקו חרבותם על יפי חכמתך שהוא העושר שלך, וגם יחללו יפעתך ההופעה האלהית שאתה מיחס לך יוציאו לחולין: 28:8: לשחת יורדוך שיהרגוך, וזה ראיה שאינך נצחי, ומתה ממותי חלל בבזיון שזה ראיה שאין בך שום כבוד והופעה אלהית: 28:9: האמר, הלא מצד שהם הורגך לא תוכל לאמר אלהים אני, ומצד שהם מחלליך ויוציאוך לחולין ע”י הבזיון יהיה ראיה שאתה אדם ולא אל שלא נמצא בך אף רוח אלהות כי אתה רק אדם בלא שום כח אלהות מעורב בו: 28:10: מותי ערלים תמות לא ימיתוך כמו שממיתים מלך ואיש אלהי רק כמו שממיתים ערלים בבזיון: 28:12: שא קינה על מלך צור חז”ל במדרש אמרו שחירם אוהבו של שלמה היה חי עד העת ההיא ונהרג מיד נבוכדנצר, ויש במדרש שחירם נכנס חי לג”ע, וכ”ז הוציאו מפסוקים שבכאן, וכפי הפשט חירם שבימי שלמה זכר לכבוד גדול מצד שנכנס בברית עם דוד ושלמה ועזר בבנין המקדש, והאמינו כי זכה לישב בג”ע התחתון ככל חסידי או”ה, ושי”ל שם עשר חפות ואחר שמת לא קבלו העם מלך אחר רק מסרו הנהגת המדינה ביד נגיד, ודמות דיוקנו של חירם ציירו שיושב על כסאו ועשרה חופות עליו מאבנים טובות כאשר יושב בג”ע, גם ציירו דגלו בדמות כרוב העשוי מעצי שמן הסוכך על הארון, באשר נעשו שני כרובים מעצי שמן אמרו שאחד מרמז על שלמה ואחד על חירם שהשתתף בבנינו, וכ”ז יחסו או לדמותו או שהושיבו איש חכם ויפה תואר תחתיו, ולא עסק בהנהגת המדינה כאילו הוא חירם היושב בג”ע וקראו אותו מלך צור כי הוא חירם בעצמו לפי דמיונם, ואחר שנבא על נגיד צור שהוא העוסק בהנהגת המדינה נבא על מלך צור שהיה אלהי וקדוש אצלם, כה אמר ה’ אתה חותם תכנית, ר”ל הגם שאינך חירם עצמו רק חותם שלו שצורתו ומהותו נחקק בך, אתה חותם תכנית שנחתם בך צורתו בכיון נכון, לא חסר כל, בין בחכמה אתה מלא חכמה, בין ביופי אתה כליל יופי, (או פי’ מכלול ועטרת של היופי) (וזה יצדק בין אם בא על העומד תחתיו או על צורתו): 28:13: בעדן, א. הציור אך יושב בעדן של גן אלהים ומתעדן שם, ושם יסוככהו סוכות של אבן יקרה (והם תשעה אבנים שבשלשה טורי החשן (חוץ מאבני טור השלישי שהם לשם שבו ואחלמה שחסרו מפני שהיה מצד הדין והרע וכנגדן בי”ב מזלות עקרב סרטן קשת) ובא תחתיהם זהב שמורה דין) מלאכת יצייר שבג”ע יתענג גם בנועם השיר והניגון, שבכלי השיר יש החלולים וסתומים שהם מיני התוף, ויש שיש בהן נקבים המוציאים הקול, ומצייר שהגוף שלו שיש בו שני מיני כלים האלה ישמיע שם קול כל מיני הנגונים מיני התופים ומיני זמר המנוקבים והם כוננו מיום הבראך להיות נכון לזה: 28:14: את כרוב צייר ג”כ דגל שלו בצורת כרוב ממשח, היינו כרוב מעצי שמן, הסוכך על הארון, בהר קדש של אלהים היית, שהיית שוכן בהר קדש המיוחד לאלהים היינו בבהמ”ק שבהר ציון, זה היית בחייך, ואח”כ בתוך אבני אש התהלכת היינו תחת החופות שבג”ע של אבנים טובות הנ”ל ששם הם מאש, לא מחומר ארצי כאבנים שלנו: 28:15: תמים אתה הנה תחלה היית תמים וראוי לכל הכבוד הזה עד שנמצא בך עולתה שאינך ראוי עוד לזה, ומפרש מהו העולה ברב רכלתך שעי”כ מרמאים ומונים, מלאו תוכך חמס ובזה ותחטא ועי”כ הפסדת בין החלק שיש לך למטה בבהמ”ק שעז”א ואחללך מהר אלהים, וממילא הספדת גם החלק שבג”ע, ועז”א ואבדך אתה כרוב הסוכך מתוך אבני אש כי זכית לאבני אש הג”ע ע”י שאתה כרוב הסוכך, וכשאבדת זה אבדת זה: 28:17: גבה אח”כ הוספת לחטא ע”י שגבה לבך ע”י יפיך, עד שבזה שחת חכמתך על יפעתך ר”ל ששחת בין החכמה שלך בין ההופעה האלהית שהיתה עליך (כמו על עולת התמיד) וע”ז יש לך עונש אחר בעוה”ז שהשלכתיך עלי ארץ ונתתיך לפני מלכים לראות בך בבזיון: 28:18: מרב אח”כ הוספת לחטא כי מרוב עוניך בעול של המרכולת שלך חללת מקדשיך כי שמחת על חורבן בהמ”ק, ובזה אבדת כל זכות שהיה לך בבנינו, וע”כ ואוציא אש מתוכך היא אכלתך מדה כנגד מדה כמו ששמחת על שריפת המקדש, והיית לאפר על הארץ עד שכל יודעיך בעמים שממו עליך, בלהות היית דומה כאילו היית שד ורשף שזה פי’ שם בלהה בכ”מ, והיית כבלהה שפתאם מתעלם ולא נמצא: 28:21: שים פניך אל צידון שאחר צור נחרב צידון (כמ”ש בישעיה כ”ג): 28:22: הנני ר”ל תחלה הנני עליך להענישך באופן שאכבד על ידך, ואח”כ אוסיף לעשות בה שפטים היינו עונש שיכירו הכל שהוא בדרך משפט על רעה שעשו ואז ידעו כי אני ה’ ויכירו שה’ משכיר ומעניש, ונקדשתי בה שאז שמו מתקדש, שהוא מעלה יותר מן הכבוד, שיכובד גם ע”י מה שיאמרו שהוא אלהא דאלהיא, ומפרש ושלחתי, נגד מ”ש הנני עליך, הוא מה שאשלח בחוצותיה דבר ודם שיהיה מלחמה בין איש לאחיו וישפכו דם אחים, ונגד מ”ש וידעו כי אני ה’ בעשותי בה שפטים היינו ונפלל חלל בתוכה בחרב עליה מסביב שאח”כ יביא עליה חרב אויב מסביב ובזה יעשה פלילות ומשפטים על החלל שנפל בתוכה שזה יהיה עונש משפטיי על הרציחות שנעשו ביניהם, ואז וידעו כי אני ה’: 28:24: ולא יהיה חוץ מזה יהיה תכלית מפלתם כי שלא יהיה עוד לבית ישראל סלון ממאיר מכל סביבותם כי גם צידון היה שכן רע לישראל והיו מצירים להם, ובזה ידעו כי אני ה’ הרב ריב ישראל: 28:25: כה אמר ה’ ר”ל בל תשאל הלא עתה ישראל בגולה מפוזרים בין העמים ואינם שכנים לצידון, משיב שזה יהיה בעת שאקבץ אותם וישבו על אדמתם בעת שנתן להם כורש רשות לשוב לא”י: 28:26: וישבו עליה לבטח כי בתחלת חזירתם היה להם שונאים ומעיקים כמבואר בעזרא ונחמיה, ואח”כ ובנו בתים וישבו לבטח שתתרבה ישיבת א”י, וזה יהיה בעשות שפטים בכל השאטים ואז ידעו כי אני ה’ אלהיהם המשגיח עליהם בהשגחה פרטית מיוחדת אליהם: 29:1: בשנה העשירית, מפלת צור נבא בשנה י”א שהוא אחר נבואה זאת, והטעם שהקדימה, מפני שעל פרעה נבא גם בשנה י”א ובשנה י”ב ובשנה עשרים ושבע לכן הקדים נבואת צור, וסמך נבואות מצרים זל”ז, וגם שמצרים נחרבה פעמים הרבה וחורבן האחרון היה אחר צור (כמ”ש (פ’ י”ח) נבוכדנצר העביד את חילו וכו’ הנני נותן לו את ארץ מצרים) לכן סדר נבואה זאת אחר נבואת צור: 29:2: שים פניך על פרעה מפני שפרעה עשה א”ע אלהי ומשל ממשל רב והיה מפלתו מפלת האומה בכלל, לכן צוהו ליחד השקפת חזיונו עליו, ועל ידו על כל מצרים: 29:3: התנים הגדול, המצרים היו מאמינים שהיאור נילוס הוא קדוש ושהתנינים הגדולים שבו יש בהם אלהות, ושיש תנים אחד הגדול מכולם שהוא מושל על כולם והוא ברא את עצמו ואת היאור, והמשיל אליו את פרעה בכחו, שהוא י”ל בארץ הכח עצמו שיש להתנים ביאור, וע”כ קראו בשם התנים הגדול, שהוא רובץ בתוך יאוריו שהיאורים כולם ומה שבם שייך אליו, והוא מתפאר שהיאור הוא שלו כי הוא בראו, וכן שעשה א”ע עם היאור שבו תלוי אושר ארץ מצרים: 29:4: ונתתי הנה מצרים נחרבה כמה פעמים ופרעה היה מושל תחלה עד נהר פרת, והכהו נבוכדנצר במלוך יהויכין (כמ”ש במ”ב כ”ד) וכן בשנה הרביעית ליהוקים, הכהו בכרכמיש (כמ”ש בירמיהו מ״ו:ב׳), ואח”כ יצא שלישית בעת שצרו על ירושלים ושב לארצו (ירמיהו ל״ז:ז׳), וכל זה היה חוץ לארצו, וע”ז אמר במשל שיתן חחים בלחייו כמו שמושכים הדק הגדול בחחים שלא ברצונו כי אז יצא ממצרים בהכרח ע”פ גזרת ה’ להענישו, והמשיל שידביק בקשקשותיו כל דגת יאוריו, היינו שריו וגבוריו, יעלהו מתוך יאוריו, ר”ל שיצאו חוץ לארצו שבארץ היה בטוח משא”כ כוץ לארצו נדמה כדג בעלותו מן היבשה שהוא חלוש ורפה כח, וכן ( אעלה) דגת יאוריך ( אשר) בקשקשתיך תדבק: 29:5: ונטשתיך המדברה, שם יפוזר חילו, ושם יפול על פני השדה, כי לא ילחם בעיר ובמבצר, לא תאסף במשל הדגים תחלה מקבצים אותם ואח”כ אוספים אותם הביתה, אמר לא תאסף הביתה, ויותר מזה כי גם לא תקבץ כי יאכלוהו חיה ועוף: 29:6: וידעו ובזה ארויח שכל יושבי מצרים יכירו כי אני ה’ כי ידעו שהיה לו עונש מה’ המשגיא לגוים ויאבדם אחר כ”ז בא עליו מלחמה בארצו שבא נבוכדנצר לגבול מצרים והכהו בארצו, והיה זה כמה פעמים, באר פה המלחמה הראשונה, ובאר סבתה שהיה בעונש יען היותם משענת קנה לבית ישראל שישראל סמכו עליהם שיעזרום והם לא עזרום רק גרמו להם החורבן והנפילה שע”י בטחונם הסירו לבם מה’ ולא שמעו לקול ירמיה בשם ה’: 29:7: בתפשם, דמה אותם לקנה רצוץ שבעת יתפשנו אדם בכפו להפחיד בו את חברו כאילו בו יכנו, יתרוצץ ויבקיע כתפיו, ובעת ישען עליו ישבר לגמרי, והמתנים יעמודו, כי בעת ילך האדם על רגליו כח הכובד הוא בין רגליו, ע”י מתניו שמעמידים את הגוף, ואם ישען על מטה, כח הכובד והפלס הוא באמצע בין הגוף והמשענת ולא יעמוד על מתניו כי כח הכובד הוא בין גופו להמשענת ובעת ישבר המטה יפול אם לא יעמוד על מתניו, וכן בנמשל בתחלה שרצו להפחיד את אויביהם ע”י פרעה כמו בעת צר מלך בבל על ירושלים ושמעו כי חיל פרעה יצא ממצרים ונסתלק ועי”ז נבקע להם הכתף, כי הוצרכו לתת ממונם שוחד למלך מצרים כמ”ש (ישעיהו ל׳:ו׳) ישאו על כתף עירים חיליהם וכו’ לא לאזר וכו’ כי לבושת וכו’, ואח”כ נשענו עליו והוצרכו לעמוד על מתניהם ולהלחם בעצמם, ורגליהם כבר נועפו ונכשלו: 29:8: לכן, עי”כ בא עליהם נבוכדנצר אל ארצם, וזה היה אחר החורבן, ועז”א הנני מביא עליך חרב, ועי”כ תהיה ארץ מצרים לשממה וחרבה, וידעו כי אני ה’ בזה יכירו אלהותי ביותר במה שהבאתי המחריב אל ארצם, עתה באר חורבן שלישי כללי שיהיה למצרים שזה היה בשנת כ”ז למלכות נבוכדנצר, שמונה שנה אחר החורבן שכבר נשא עונו מה שלא עזר לבני ישראל רק היה מסבה אחרת יען אמר יאור לי ואני עשיתי שעדיין היה מיחס כל כחו אל היאור ואל עצמו שאמר שיש בו כח אלהות, כי גם אחר המכה הנזכר שהחריב קצת מארצו עדיין לא נבטלה מלכות מצרים מכל וכל: 29:10: לכן הנני אליך, בא עליו חורבן החלטי כללי בשנת כ”ז לנבוכדנצר, ואמר בזה לחרבות חורב שממה, שהוא חורבן גדול מאד, יותר ממ”ש למעלה שממה וחרבה, וכן יהיה כולל כל הארץ ממגדל סונה עד גבול כוש: 29:11: לא וכן יהיה חורבן אמתי עד שלא תעבר בה רגל אדם ורגל בהמה, כי תהיה כמדבר ציה, עד שגם מרעה לעדרים לא יהיה שם, וכן ימשך זמן רב כי לא תשב ארבעים שנה: 29:12: ונתתי, וחוץ מזה יהיה חורבן גם בסביבות מצרים עד שתהיה שממה בתוך ארצות נשמות שגם הארצות סביבותיה תהיינה נשמות, ולפעמים תהיה הארץ נשמה והערים אינם חרבות כמו שגם במדבריות ימצא באמצע מקום מושב כאיים בתוך הים, לז”א שגם הערים יהיו חרבות וגם יהיו בתוך ערים מחרבות של השכנים, באופן שא”א שתבנה ותתיישב מן השכנים סביבה, ומוסיף שבכ”ז תגדל חורבן מצרים יותר מחורבן שכניה עד שבתוך ארצות נשמות תהיה היא שממה בערכן, כי תגדל שוממותה עד שיאמרו שבערכה הם אינם נשמות, ובתוכם תהיה היא הארץ הנשמה, וזה ימשך ארבעים שנה, וחוץ מזה הפלטים ושרידים משם לא יתישבו במקום אחד במדינה אחרת רק יפוצו בין הגוים: 29:13: מקץ ארבעים שנה, כי מצרים נחרבה בשנת כ”ז לנבוכדנצר והוא מלך חמשה וארבעים שנה נשארו י”ח למלכותו, ואחריו מלך אויל מרודך כ”ב שנה, הם ארבעים שנה, כי בשנת א’ לבלשצר נאמרה נבואת פרס לדניאל ומאז התחילו הגולים לשוב בימי מלך פרס, והתחילו להתקבץ: 29:14: ושבתי ואז יקרא להם דרור לשוב לארצם ברשיון מלך פרס, וישובו לארץ פתרוס ששם גרו תחלה בהיותם לגוים בהתחלה, אבל שם יהיו ממלכה שפלה: 29:15: מן הממלכות, בל תחשוב שתהיה שפלה בערך הקדום לבד, שלא תגדל כבודה כראשונה ובכ”ז תגדל כממלכות אחרות שיהיו ג”כ שפלים בזמן ההוא, אומר מן הממלכות תהיה שפלה שכולם ירימו ראש נגדה, ולא תאמר שהגם שתהיה תחת ממלכות אחרות בכ”ז תתנשא על הקיבוצים שאין להם מלך, אומר ולא תתנשא עוד על הגוים (שגדר שם גוי הוא העם הפחות שא”ל מלכות) וזה יהיה ע”י שאמעט אותם כדי שלא יוכלו רדות בגוים, ר”ל זה יהיה לשתי תכליות, א. כדי שלא ירדו בגוים למשול בם בפרך כי כבר הסיר ה’ עול הגוים: 29:16: ב. כדי שלא יהיה לבית ישראל למבטח, שלא יבטחו עוד על מצרים שהמבטח הזה מזכיר עון, ע”י שהם פונים אחריהם ולומדים מעשיהם ומסירים לבם מה’, והתכלית הג’ וידעו כי אני ה’ שעי”כ יכור אלהותו שעושה עם מלכי הארץ כרצונו: 29:17: ויהי בעשרים ושבע, כבר כתב בסדר עולם שבשנת כ”ז למלכות נבוכדנצר כבש את ארץ מצרים, ופי’ בעשרים ושבע למלכות נבוכדנצר, וכתב מהרי”א שלכן לא תפס בכאן החשבון לגלות יהויכין כמו שחשב בכ”מ לפי שזכר למעלה שימשך חורבנה ארבעים שנה ולא ידענו מאין התחילו אותם ארבעים שנה, לכן הודיע הכתוב שבכ”ז למלכות נבוכדנצר היה חרב מצרים, ומשם יצא לנו שבמות אויל מרודך נשלם החשבון כנ”ל: 29:18: בן אדם מצייר כי נבוכדנצר הוא שלוחו של ה’ ושבט אפו להחריב הארץ וראוי שישלם לו שכר, וכל שהעבודה יותר גדולה ראוי לשכר יותר, והנה אל צר העביד את חילו עבודה גדולה, עד שכל ראש מקרח מרוב נשיאת המשאות אבי המצור ואבני קלע על הראש והכתף ונמרטו שערות הראש, והעור שעל הכתף, ובכל זאת שכר לא היה לו ולחילו, כי שכר החיל הוא השלל והבזה שיבוזו בכבוש העיר, ושכר המלך הוא, או הארץ הנכבשת שימלוך עליה או אם יחריב הארץ שכרו הוא הכבוד שיהיה לו להפיל חתתו על מלכי ארץ, ושיניהם לא קבלו שכר כי אחרי שעמל בה ימים רבים נחרבה מעצמה ע”י הים שהציף אותה ושטף את השלל, וימח את כל היקום: 29:19: לכן יתן לו את ארץ מצרים, ונשא המונה לעבדים ולשפחות, ושלל שללה, וזה יהיה שכר החיל כי את כל הרכוש יתן מתנה להחיל: 29:20: פעלתו, ופעולתו שהיתה כוונתו בעבור הפעולה לא בעבור השכר ר”ל שהפעולה עצמה יקרה בעיניו לעשות לו שם תפארת, ע”ז נתתי לו את ארץ מצרים, שהגם שלא יהיה לו שכר כי תחרב לגמרי ולא תהיה ממלכה עוד, בכ”ז הפעולה תגדל שהחריב ממלכה גדולה כזו, ולמה לא אתן לו ארץ מצרים לשכר, היינו שלא יחריבה רק תשאר מממלכה תחתיו והיו שכרו, מפני אשר עשו לי שמרד בה’ כמ”ש למעלה אשר אמר לי יאורי, ואשר היה משענת קנה לבית ישראל: 29:21: ביום ההוא המפ’ נלחצו בזה מאד רש”י ז”ל פי’ ביום ההוא אחר מ’ שנה ובאמת בעת ההיא לא נאמרו מן המ’ שנה, שזה נבא בשנה העשירית. ועוד מז”ש ולך אתן פתחון פה והלא יחזקאל מת בימי נבוכדצר. ולדעתי אחרי שכבש מצרים שהיה גמר מלחמותיו עבד את הצלם בבקעת דורא ואז היה הנס מן חנניה מישאל ועזריה שנתקדש השם ואז הרים קרן ישראל שראו כי שם ה’ נקרא על קדושיהם, וחז”ל קבלו שבעת שהיה המעשה של חמו”ע החיה יחזקאל המתים בבבקעת דורא ובאו העצמות וטפחו על פניו של נבוכדנצר ואמרו לו חבריהם של אלו מחיה מתים בבקעת דורא שהיה סימן אל הגאולה העתידה ותחה”מ. וזה הפתחון פה שנתן לו בתוכם על שהכירו את ה’, כמ”ש וידעו כי אני ה’: 30:1: ויהי דבר ה’ (כפי הנראה נבואה זו והיא השלמת הנבואה שהיתה בשנה העשירית שאז נבא לו כל חורבנות של מצרים והסמיך וכתב הנבואה של שנת הכ”ז להודיע סוף מפלתם, וחזר וסדר יתר הנבואה שדבר בעשירית דהא אח”כ סדר הנבואות שבשנת י”א וי”ב) חזר וסדר איכות מפלתם בפרטות יותר ובסגנון אחר, כי נבואה הנשנית והנשלשת מחוייבת לבא בהכרח: 30:2: הילילו הה ליום, היינו הגם שכבר עברו חורבנות על מצרים העיקר היום האחרון שבו תחרב לגמרי: 30:3: כי קרוב יום שתחרב תכף אחר חורבן הבית, אבל קרוב יום לה’, היום השני שהוא בכ”ז לנבוכדנצר הגם שאינו קרוב, הוא קרוב לה’ היום הראשון שאמר כי קרוב יום יהיה יום ענן, והיום השני שאמר וקרוב יום לה’ יהיה עת גוים, כי אז יפלו כל הגוים שהיו בברית עם מצרים, ומפרש א. נגד יום ענן. ובאה חרב במצרים שתתפשט בכל מצרים, ונגד עת גוים, ב. והיתה חלחלה בכוש שגם כוש תחרד, ולקחו המון של מצרים, וגם יהרסו יסדותיה שהם האומות העוזרים לה שהם יסודות מלכותה וגבורתה, ומפרש מי הם יסודותיה כוש ופוט ולוד וכו’ כולם מבני חם ומצרים (כמ”ש ובני חם כוש ומצרים ופוט ומצרים ילד את לודים) שכולם יפלו בחרב עם מצרים, (וזה נגד עת גוים): 30:6: כה אמר ה’ הנה גבורת מצרים היא, א. ע”י עמים רבים עוזביה, ב. ע”י רוב ההמון שגרו בתוך מצרים, ג. ע”י היאורים, ד. האמינו שבא כולם מן האלילים והמלך שלהם בראשם, באר שכל אלה יאבדו, ונפלו סמכי מצרים ויתחיל המפלה תכף ממגדל סונה שהוא בקצה האחד, ומאז ונשמו בתוך ארצות נשמות שכל הארצות שבצד ההוא של מגדל סונה ישמו, ובזה וידעו כי אני ה’, שע”י האש שאתן במצרים ישברו כל עוזריהם, שהם סומכי מצרים, ובאר שמה שנפלו סומכי מצרים יהיה לג’ תכליות א. כדי שלא יהיה למצרים סומך ומחזיק, ועז”א ונפלו סומכי מצרים, ב. כדי שיהיה גם הארץ שסביביו נשמה שזה יגדיל השממון בענין שיתקיים מה שנבא שלא יעבר בה רגל אדם ובהמה, ג. כדי שידעו כי אני ה’: 30:9: ביום ההוא ולא לבד שישברו עוזריה שהיו אתה במלחמה, ולא לבד שישברו האומות שבצד מגדל סונה, כי תיכף ביום ההוא יצאו מלאכים מלפני שיהיה זה ע”י השגחתי, להחריד את כוש שהיה בצד האחר (כמ”ש ממגדל סונה ועד גבול כוש) ויחריד אותם בתוך מדינתם שהיו בטוחים, א. מצד שהאויב רחוק מהם, ב. מצד שהוא דרך ים (כמ”ש היו ארץ צלצל כנפים אשר מעבר לנהרי כוש), להחריד את כוש שהיה בטח ובהם יהיה חלחלה כיום מצרים, כי הנה החלחלה באה בארצם, לא שמועה למרחוק ועל העתיד: 30:10: כה אמר ה’ עתה באר איך יכרית המון מצרים ורוב העם שבה שזה יהיה ע”י ה’ ביד נבוכדנצר, כי לעומת מ”ש בכוש שיהיה ע”י מלאכים ורק להחריד את כוש, ורק חלחלה יהיה בהם כי לא ישחית כל ארץ כוש, אבל המון מצרים ישבית ביד נבוכדנצר בעצמו, וכן יביא עמו עריצי גוים לשחת הארץ לא להחריד לבד: 30:11: הוא ועמו אתו שהם עריצי גוים, גבורים עזים וקשים הם מובאים ע”י השגחתי (שזה גדר הפועל שלא נזכר שם פועלו) על תכלית לשחת הארץ בדרך השחתה, ויריקו חרבותם מתערה וימלאו את הארץ חלל: 30:12: ( עתה באר מן היאורים) שיתן אותם חרבה כי ימכור את הארץ ביד רעים והם לא ישמרו לתקן את היאורים, שהם החפירות שהיו מן היאור הגדול שבאמצע הארץ להוביל המים לכל חלקי המדינה ויהיה חרבה כי הארץ תמכר להם, וזרים ישומו את הארץ במקום שיש עדיין ישוב, וזה יהיה ע”י גזירת ה’: 30:13: ( עתה באר מן האלילים) שעיקר עבודתם היה בנוף (מעמפוס) ישבית אותם משם, וכן לא יהיה נשיא מארץ מצרים שהוא היה ראש האלילים, נתתי יראה ע”י כן יפול יראה בלבם וחרד ופחד מפני תנופת יד ה’ אשר הוא מניף על כל: 30:14: והשמתי (עתה באר סדר חרבונם זה אח”ז) תחלה ישומם פתרוס שהוא במצרים העליונה, ויתן אש בצען וגם יעשה שפטים בנא אלכסנדריא בחלק התחתונה של מצרים: 30:15: והנה המון נא והעם ילכו לעוז ולמצוא מחסה במבצר סין הסמוך להם, ועי”כ ישפך חמה על סין, ושם יכרית המון נא שחסו שם: 30:16: ואחרי שישובו להקשות ערפם ע”י מבצר סין וע”י שגם נא היה מבצר והים סבב אותה (כמ”ש התיטבי מנא אמון היושבת ביאורים מים לה סביב אשר חיל ימים חומתה) ואז יתן אש במצרים, עד שתחיל סין כיולדה בעת תחיל על המשבר להוציא הולד ויבקע הקרום ויפתח ויצא הנולד, שזה משל להבקעת המצור וז”ש ונא תהיה להבקע מן החיל הזה תבקע בטן היולדה, ונף צרי יומם הם ישנאו את היום כי יאהבו את הלילה שאז ימצאו סתר באופל מן האויב, ואז בחרב יפלו בחורי און ופיבסת והנשים בשבי תלכנה: 30:18: עד שתגיע המלחמה לתחפנחס, ששם היה בית פרעה, ושם טמן ירמיהו אבנים במלט במלבן אשר בפתח בית פרעה כמ”ש (בירמיהו מ”ג שם), לכן אמר כי שם חשך היום, ממשיל שמן התחלת המלחמה התחיל היום לערוב עד הגיע לתחפנחס ששם חשך היום לגמרי, (ותפס לשון זה כי אז שבר מצבות בית שמש כמ”ש (בירמיה שם)) כי שם שבר מוטות מצרים שהיו מטילין עול ומוטות על שכניהם, ונשבת גאון עוזה שהיא גאון פרעה, עד שהיא ענן יכסנה כי יהרוג כולם ובנותיה בשבי תלכנה, ואז יעשה שפטים בכל מצרים, שיגלו כולם וידעו את ה’: 30:21: את זרוע פרעה, אומר כי בימי יהויכין ויהויקים שברתי זרוע אחת של פרעה, כי בימי יהויכין לקח ממנו עד נהר פרת, שהוא זרוע אחת מארצו, והגם שפרעה רצה לחבש את השבר ולהתחזק שמה, לא חובש היטב, כי היד הנשברת כשרוצים לחבשה היטב, צריך לשום רפואות במקום השבר להוציא הדם הנצרר והנגלד, ואח”כ לשים חיתול מדברים רכים, ואח”כ לחבש ולכרוך היטב על החיתול בחזקה, אבל אם חובשים השבר בלא רפואה וחיתול לא תתחזק היד עוד למלאכה, וז”ש הנה לא חבשה לתת רפאות ר”ל לא חובשה באופן הצריך שישים תחלה רפואות ואח”כ חיתול כדי לחבשה לחזקה שישאר לה חוזק וכח לתפוס בחרב, ור”ל שמה שרצה להתחזק שם על נהר פרת בימי יהויקים היה חיבוש בלתי טוב כי נשארה ידו רפויה וחסר כח לעמוד במלחמה: 30:22: לכן כה אמר ה’ הנני אל פרעה, ושברתי את זרעתיו, ע”יכ נשברו שתי הזרועות בין הנשברת שנשברה שנית בימי יהויקים וצדקיה שנלחם עמו על נהר פרת בצאתו מארצו, ובין הזרוע החזקה שהיא ארץ מצרים עצמה ששם היה עדיין בתוקף ועוז, ועי”כ יהיה הסוף שאפילו החרב מידו והפצותי את מצרים וכו’: 30:24: ומפרש שזה יהיה בשני מלחמות שילחם עמו בארצו (כמ”ש למעלה במ”ש כי קרוב יום וקרוב יום לה’) בפעם הראשון אחזק זרועות מלך בבל, וישבר שני זרועות פרעה ונאק נאקת חלל שיפלו מעמו חללים רבים: 30:25: ובפעם השני והחזקתי זרועות מלך בבל ואז וזרועות פרעה תפלנה, לא כשובר שנשארה הזרוע ויכול לחבשה, רק שתפולנה מן היד ואין תקוה, ואז ידעו כי אני ה’ במה שאתן חרבי בידו, ונטה אותה על ארץ מצרים בכלל הארץ, ואז והפיצותי את מצרים וכו’ שאז יהיה גמר כליונם: 31:2: אל מי דמית שואל אותו כי בגדלו אל מי רוצה לדמות את עצמו, בודאי ידמה את עצמו לאשור, כי הנה אשור ארז בלבנון וכו’ וא”כ יבטח שידמה אליו בכל עניניו עד שיהיה מפלתו כמוהו כי גם הוא נפל ע”י רוב גאותו ארז בלבנון מדמהו להארז שהוא גדול מכל האילנות של הלבנון, והיו לו מעלות על יתר הארזים שהענפים שלו היו יפים מאד בתארם, והיה כחורש מצל כיער העושה צל גדול כי היה מלא עלים וענפים רבים כיער הנסבך המצל. והיה גבה קומה וצמרתו שהוא הענף האמצעי שבראש האילן היה בין עבותים שסביב לו ענפים עבותים וקלועים שזה מיפה ראש האילן, ובנמשל היופי הוא הסדר שהיה במחנותיו והעושר שהיה לו, והיה מצל וסוכך על כל העמים סביביו, והוא גבה קומה שהיה מלך מלכים וגבוה מכולם, וצמרת הארז שהוא המלך היה מוקף מעבותים היינו שרים גדולים שכ”א גבוה במצבו ומקיף את הצמרת (כמ”ש הלא שרי יחדו מלכים, וכמ”ש בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי): 31:4: מים גדלוהו, והיה להארז שפע מים ממעל שעי”ז גדל וברכת תהום מתחת שעי”ז נתרומם יותר, והמים של התהום נעשו לנהרות רבות, וכ”א הלך סביבות מטעה של הארז להשקותו, ואל עצי השדה שלחה רק תעלות מן הנהר והנמשל שהיה לו שפע רב מכל העולם שהיו כפופים תחתיו, וזה משל המים של המטר ושפע של התהום שהוא עושר מדינתו ומלכותו בעצמו שימים לו סביב, והוא קבל השפע הזה בעצם וראשונה, וכל העמים שהם עצי השדה קבלו רק תמצית השפע ע”י, שהם התעלות הנמשכות מן הנהרות: 31:5: על כן גבהא קמתו מכל עצי השדה אחר שהוא קבל עיקר השפע ותרבינה סרעפתיו הם הסעיפים הנושאים את הענפים הדקים, שבעץ פרי הם נושאי הפרי והם מתרבים מאד, ואלה הענפים הם בראש האילן, או בענפים הגדלים בראשם כפאר ומגבעות למעלה, ונותנים פאר לאילן ונקראים פארות על שהם ארוכים ונכפפים ומפארים את האילן עז”א ותרבינה סרעפתיו ותארכנה פארותיו ממים רבים בשלחו ר”ל בהתפשטות ע”י מים רבים ארכו ורחבו: 31:6: בסעפתיו העוף אין עושה קן בהפארות שהם בראש האילן רק בהשרעפים שהם באמצע האילן, והחיוות יולדים במקום שהצל יותר קרוב להאילן שהוא תחת הפארות שהוא קרוב להעץ, כי הסרעפות מתפשטים מן האילן למרחוק, והנמשל חיות הם המלכים התקיפים כחיה שהיא אבירה נגד העוף מצאו מחסה בפארותיו, בעשרו וכבוד מלכותו, והעופות הם האומות בעלי המסחר והאניות, וכן יושבי האיים השטים כעוף למסחר הביאו לשם סחורותיהם ומצאו קן להם וגוים רבים חסו בצל מלכותו ועז”א ובצלו ישבו גויים רבים: 31:7: וייף בגדלו ר”ל הגם שהאילן כשנגדל יותר ומוציא דליות ארוכים שהם ענפם המודלים ומתרומם יותר מגבולם אינו יפה, כי לרוב נכמשים הדליות ועליהם נופלים וכן הם מכחישים גוף האילן, וע”כ מזמרים הדליות וחותכים אותם, אבל הוא נעשה יפה באורך דליותיו, כי אעפ”כ גדל גם האילן, יען שהיה שרשו על מים רבים, ר”ל שהגם שמלך חלוש כשיארך מלכותו למרחוק לא יעמוד, כי צריך להוציא חיילותיו לחוץ ואינו בטוח ממרד בפנים, אבל הוא מרוב תקפו גם שהתפשט למרחבי ארץ, היה מושרש וחזק במדינתו: 31:8: ארזים, גדל כל כך עד שגם הארזים אשר בגן אלהים, שהם הארזים שנטע מששת ימי בראשית, לא היו עמו לעם אחד, ברושים, הסעיפים הרכים שבו היו גדולים יותר מברוש שהוא אילן חזק אחר הארז (כמ”ש הילל ברוש כי נפל ארז) ולא לבד שלא היו כמוהם כי גם לא דמו אליהם אפילו בדמיון וערמונים שגדלים ביופי מאד לא היו כפארתיו, הגם שנדמו אליהם בדמיון, לא היו כמוהם ממש, ומוסיף כל עץ בגן אלהים שגם העצים שנטע ה’ בגן עדן שנטע כל עץ נחמד למראה, ונעשו בתכלית היופי, לא דמה אליו בענין היופי, שנעלה על כולם, והמליצה שלא היה מלך תקיף ואדיר כמוהו מימי בראשית, וגם סעפותיו ופארותיו שהם שריו וגבוריו ועשיריו עלו על מלכי ארץ בממשלתם וגבורתם ועשרם, לא לבד בדור הזה כי גם העצים אשר הם עתה בגן אלהים, שהם מלכי ארץ הקודמים שההבילו וספרו עליהם נפלאות מגבורתם וממשלתם וכחם לא דמו אליו: 31:9: יפה עשיתיו, וע”י הדליות שהם הענפים הנגבהים ומודלים היה יפה מאד ונראה למרחוק עד שראוהו עצי עדן ונתקנאו בו על גודל מעלתו וגם ימליץ כאילו עצי עדן ונשמת הקדומים התעוררו עליו ונתקנאו על ממלכתו, והם הקרובים לאלהים השתדלו בתפלה ובתחנונים להפיל הארז הזה המתגאה שלא כדת, כי הוא חוץ מן הגן ושרשו ונופו במקום טומאה, ר”ל האבות הקדושים והצדיקים התפללו עליו, והשרים העליונים עמדו כנגדו, עד ששמע אלהים, ובא קצו: 31:10: לכן כה אמר ה’, קבל קנאת עצי עדן, וכה אמר אליו, יען אשר גבהת בקומה, (כמ”ש אפקד על פרי גודל לבב מלך אשור), א. שגבה בקומה ר”ל בכחו וגבורתו, ב. ויתן צמרתו שהמלך שלו עלה על כולם, ועי”כ רם לבבו בגבהו שחשב שכחו מעצמו ושהוא נתן צמרתו על בין עבותים (כמ”ש כי אמר בכח ידי עשיתי וכו’): 31:11: ואתנהו ביד אל גוים, לכן מסר אותו ביד נבוכדנצר שהוא תקיף של הגוים והגוים חושבים אותו כאל, והוא יעשה לו כרשעו אשר עי”כ גרשתיהו מפני, ואיני משגיח עוד עליו, ויען שכבר נבא עליו ישעיה במליצה כזאת, הנה האדון ה’ צבאות מסעף פארה במערצה וכו’, והלבנון באדיר יפול, שדמהו ג”כ לארז אדיר, ואז נכרת ע”י ה’ בעצמו, ובאדיר שהוא מלאך ה’, אז עוד לא נגרש מפניו ועוד מלכותו קיימת, ועתה שכבר גרשתיו לא נתתיו ביד אל של מלאכי ה’ רק ביד אל גוים והוא יעשה כרשעו כי גם הוא רשע כמוהו ויקום רשע על רשע, וברשע יעשה לו: 31:12: ויכרתהו השדים שהם עריצי גוים והזרים שעמהם יכרתוהו ויטשוהו הדליות הארוכים יפלו על ההרים ר”ל חילו וגדודיו יפלו בהרים במלחמה והפארות יפלו אל האפיקים ר”ל עשיריו ועמו יתפזרו באפיקים בגולה, ועמי הארץ שהיו חוסים בצלו ירדו מצלו ויטשוהו: 31:13: על מפלתו, העופות והחיות לא יקננו ולא ילדו שם, רק ישכנו על מפלתו, שע”י מפלתו ישכנו בשכנם, ר”ל האיים הסוחרים לשם יעברו דרך שם למקומות אחרים, והגבוהים ושרי העמים ומלכיהם יחלקו ארצו ביניהם: 31:14: למען, וזה אזהרה אל מלכי מצרים ואשור (נגד מ”ש יען אשר גבהת בקומה) יזהרו כל עצי מים שלא יגבהו בקומתם, וידעו כי מימי השפע בא מה’, הוא המשפיל אף מרומם, (ונגד מ”ש ויתן את צמרתו אל בין עבותים) אומר ולא יתנו את צמרתם ר”ל שמלכיהם לא יגבהו על מלכים אחרים, (ונגד מ”ש ורם לבבו בגבהו) אמר ולא יעמדו אליהם ר”ל האלים שלהם, (מלשון אל גוים) היינו מלכיהם שעשו את עצמם לבני אלים ואלהות, לא יעמדו בגבהם, שכל שותי מים היינו המקבלים השפע לא יגבהו בלבבם כבני אלים, כי כולם נתנו למות ר”ל שמתנאי האלהות שיהיה נצחי, ושיהיה נעלה מהעולם התחתון, ושיהיה נעלה מבני אדם בעלי חומר, והם כולם נתנו למות ואינם נצחיים, אל ארץ תחתית, לא לשמים וממעל לככבי אל, ובתוך בני אדם לא בתוך האלים והמלאכים, כי הולכים אל יורדי בור לקבר: 31:15: כה אמר ה’ הנה את נינוה כבש נבוכדנצר בשנה הראשונה למלכותו, ומאז התחיל לכבוש גוים רבים וכולם נתנו בידו עד שלבסוף כבש את מצרים והחריבה, וזה היה אחרית מלחמותיו, מצייר שביום שהחריב את אשור נגזר מה’ להחריב את כל ממלכות הארץ שהיו תחלה כפופים תחת מלכות אשור, ומצייר שאז ביום רדתו שאולה האבלתי כסיתי עליו את תהום, אז נעשה התהום אבל, כמו שהאבל לא יצא לחוץ ומכסה ראשו, כן התהום כסה ה’ פניו בל יצא עוד לחוץ להשקות העצים, ועי”כ ואמנע נהרותיה שהיה הולך סביבות מטעה, ויכלאו מים רבים כמ”ש ואת תעלותיה שלחה אל כל עצי השדה, ועי”כ ואקדיר עליו לבנון נעשה כל הלבנון קודר מרוב החום הבוער כי אין מים, וכל עצי השדה עליו עלפה מרוב הצמאון, כאדם המתעלף בחום ובצמא, ר”ל שאז נפסק השפע מכל המלכים שהיו חוסים בצל אשור, כי לא היה מי שיגין עליהם מחמת המציק: 31:16: (טז-יז) ( עתה מפרש הנמשל) מקול מפלתו הרעשתי גוים, כי מאז התחיל נבוכדנצר להרעיש הארץ ולהרגיז ממלכות, וינחמו בארץ תחתית כל עצי עדן, מצייר שהגוים שעל הארץ נתרעשו, ועצי עדן הם המלכים שמתו ע”י המחריב נחמו בארץ תחתית (עי’ רש”י ורד”ק), ומפרש כי מבחר וטוב לבנון וכל שותי מים גם הם אתו ירדו שאולה שמאז ירדו כל העצים לשאול ר”ל נכבשו כל הממלכות ונחרב ארצם, וגם זרועו של אשור ר”ל עוזריו אשר ישבו בצלו בתוך גוים כולם ירדו שאולה ונעשו חללי חרב: 31:18: אל מי דמית, עתה סיים דבריו מ”ש אל מי דמית בגדלך וכו’ אל מי דמית, אם תדמה אל אשור, כי ככה בכבוד ובגדל בעצי עדן, שכמוהו אתה בכבוד וגודל בין עצי עדן, ר”ל המלכים שמתו והם בעדן (ככה) והורדת את עצי עדן אל ארץ תחתית א”כ גם בזה תדמה אל אשור שתרד עמו אל ארץ תחתית ועם כל עצי עדן, ושם תשכב בתוך ערלים, וכולם יכירו אותך ויאמרו הוא פרעה וכל המונו, כי תרד שם עם כל המונך, וזה שהתחיל אל מי דמית בגדלך, וכי רק בגדלך תדמה אל אשור הלא תדמה אליו בכל עניניו וכמוהו תשכב בהמון רב בשאול וכמוהו תהיה נרשם ביניהם, לאמר הוא פרעה וכל המונו, כמו שיתרשם אשור בשאול: 32:2: כפיר גוים נדמית ידמה את פרעה בצד א’ ככפיר, שהאריה בילדותו שנקרא כפיר לא יצא על טרפו חוץ ממעונתו, רק יטרוף את החיה הקרבה אל סוכתו, עד שהגיע להיות אריה שאז יצא עלי טרף חוץ מגבולו, ובזה יאמר שנדמה בעיני גוים ככפיר שאינו יוצא ממקומו כך לא היה דרכו לכבוש ארצות רחוקות ולהרגיז הארץ, ובכ”ז הזיק לכל שכניו, ובזה מדמהו לתנים בימים, כי המצרים היו מאמינים שהתנים הגדול שהוא הקראקאדיל קדוש ומושל במים, ושעת ידלח ברגליו את מי נהר נילוס, יגרשו מימי הנהרות כולם ויהיה סער בתחתית המים ויתנשאו דכים וישטופו ויעברו אל הנילוס ויתמלאון מימיו, ועי”ז יחסרון הנהרות כי ירפשו מימיהם וירדו אל נחל מצרים, וז”ש ואתה כתנים בימים ותגח בנהרותיך, ר”ל שתשכב על גחונך, וברגליך תדלח המים בנהרותיך, ר”ל שהוא נהר נילוס, ובזה תרפוס נהרותם של הגוים (ואמר כתנים בימים כי המצריים האמינו שהאליל המושל על הים י”ל מלחמה עם האליל המושל על הנילוס, אבל אתה כתנים המושל גם בימים, ותדלח נהרותיך, וירעשו מים) והנמשל שהגם שנדמית ביבשה לכפיר שאינו יוצא חוץ מגבולו, אבל בימים ובמים עשית היזק גדול, כי כבש את כל העמים אשר על יד נהר פרת ועל שפת הים, ומשך השפע אליו וכולם היו לו מס עובד, ורפס נהרותם ושפעם: 32:3: כה אמר ה’, ועי”כ ופרשתי עליך רשתי הרשת פורשים על פני כל המים לעכב הדגים ממהלכם וצריך לזה אנשים רבים, אבל הדג הגדול לא יעלוהו ברשת רק במקום שמתעכב ישליכו עליו חרב שהוא מן מוקש המחריב אותו וממיתו, וז”ש והעלוך בחרמי, והיינו שע”י תחבולות יוציאהו מארצו ללכת למלחמה לקראת מלך בבל ואתו קהל עמים רבים: 32:4: ונטשתיך ויהיה כדוגמת הדג שמת כשבא ליבשה, ר”ל שם אעזוב אותך ותמות מעצמך, ותטול על פני השדה, והשכנתי כמשל הדג הגדול שפלטו המים וניתן לאכלה לעוף ולחיה, היינו שכולם יבוזו שללו: 32:5: ונתתי מצייר שהעופות יעלו את בשרו על ההרים, והגאיות יהיו מלאים מן הרמה שלו: 32:6: והשקיתי, ע”י שיצוף הדם שלך אל ההרים יהיה הדם רב כ”כ עד שאשקה כל הארץ ויותר מזה שיתרבה כאפיקי מים ואפיקים יהיו מלאים מן הדם השוטף כמים רבים, וכ”ז מצייר המפלה הראשונה שנפל חוץ לארצו (כמ”ש למעלה כ”ט ונתתי חחים בלחייך ונטשתיך המדברה וכו’ וכמו שפירשתי שם): 32:7: וכסיתי עתה מצייר המפלה השניה שהיה לו בארצו (שנבא ע”ז שם (פסוק ח’)) ומצייר זה כאילו בכבות אורו יכוסו שמים, וזה ע”פ האמונה שהאמינו המצרים שהאור והכוכב שלהם המושל בשמים, הוא ראש המאורות ומלך הכוכבים, ולא יכהה אורו לעולם, ועת יאפילנו ענן, שזה משל אצלם שהאור הגדול מתחיל לכהות ולהיות כבה יעלה עשן גדול ויכהה כל מאורות השמים, (וזה נמשך להם על שהשמים ברים תמיד במצרים ואין שם ענן ומטר לעולם) ועת יכובה האור לגמרי ויהיה חשך במצרים יחשכו כל מאורי אור בשמים וכפי דמיונם אמר וכסיתי בכבותך שמים, וזה משל על החורבן הראשון שהיה בארץ מצרים כנ”ל שאז נכבה אורם קצת, ויצא עשן ואד וענן ונקדרו הכוכבים עד שנתכסה השמה והירח ולא האירו למטה וזה מליצה שכן גם למטה ספו תמו כל עוזרי מצרים וכמה אומות אתם: 32:8: כל אח”כ יכובה האור לגמרי ואז כל מאורי אור בשמים אקדירם עליך, שלא לבד שיכוסו בענן למטה כי גם יקדרו בשמים ולא ימצא אורם אף למעלה, ועי”כ ונתתי חשך על ארצך לא כמו בעת הענן שעדיין נמצא קצת אור, רק יהיה חשך לגמרי, ועז”א בשמים אקדירם, שהוא קדרות גמור גם בשרשם, וזה משל על החורבן האחרון שהיה במצרים שהיה חשך גמור והאור היה לחשך אפלה וחורבן עולם שממה (כנ”ל ל”ב פסוק י’): 32:9: והכעסתי, אז אכעיס לב עמים רבים כי בלכתו משם שטף גוים רבים מסביב ויש הבדל בין עם ובין גוי, שגוים הם הפחותים, ועמים י”ל מלך, ותחלה כעסו עמים שי”ל מלך ע”י ששבר מצרים התפשט לגוים הפחותים שהיו תחת מצרים ונפלו ונחרבה ארצם, ומשם התפשט גם על ארצות אשר לא ידעתם שנפוצו חיל כשדים גם למרחוק: 32:10: והשמותי, אח”כ אשומם גם עמים רבים (שהעמים י”ל מלך) ומלכיהם ישערו עליך שער, לא כעס פנימי בלב, רק שער ושממה, בעופפי חרבי על פניהם, כי החרב של ה’ (שהוא מלך בבל שהוא חרב ה’) יעוף גם על פניהם, ויחרדו בכל רגע איש לנפשו בל תגיע הרעה אליו: 32:11: כי כה אמר ה’ עתה פי’ הנמשל, תחלה חרב מלך בבל תבואך שזה הנמשל של המליצה הראשונה שמלך בבל בא לעיו והוא חוץ לארצו והרג חיילותיו, אח”כ בחרבות גבורים אפיל המונך הוא מה שאח”כ בא למצרים והרגו המון רב, ואח”כ ושדדו את גאון מצרים ונשמד כל המונה הוא החורבן האחרון שנשמדו כולם: 32:13: והאבדתי, ואז היתה שממה ארבעים שנה, והיאור היה חרב ורגל אדם ובהמה לא עבר בארצם (כנ”ל סי’ כ”ט), ולא יהיה מי שידלח הנהר לא התנים מבפנים, ואף לא רגל אדם ובהמה מבחוץ, ועי”כ ילכו כל הנהרות בהשקט ולא ירפסו מימיהם ע”י סער הנילוס (כנ”ל פסוק ב’) ואז אשקיע מימיהם של כל הנהרות, ונהרותם כשמן אוליך ההולך בהשקט ונקי מכל עפר והתערובות והוא משל על שמצרים לא יקחו עוד שפע של האומות שכניו: 32:15: בתתי וזה יהיה עת אתן את ארץ מצרים שממה ונשמה שהוא בחורבן האחרון: 32:16: קינה היא מכל זה יעשו קינה, ועל המפלה הראשונה שנפלו חוץ לארצם אמר קינה היא וקוננוה, יעשו קינה מן הכפיר והתנים בימים, ויקוננו על התנים שהוטל למדבר, ועל המפלה השניה שבאו כשדים לארצם אמר בנות גוים תקוננה אותה, כי אז נפלו גוים רבים עמו כל עוזרי מצרים וסומכיו, והיתה קינה כללית, ואז קוננו הקינה על כוכבים ושמש וירח שנתכסו בענן ע”י שנכהה המאור הגדול, ועל החורבן השלישי שנחרבה כל מצרים והיתה למדבר שממה אמר על מצרים ועל כל המונה תקוננה אותה כי אז נחרבה מצרים וכל ההמון, והיה חורבן כללי, ואז קוננו שנקדרו כל מאורות השמים ובא חשך אפלה על ארץ מצרים, בענין שדברים האלה התחלקו לג’ קינות, א. קוננו בני ארץ מצרים, ב. קוננו בנות הגוים על מפלתם עם מצרים, ג. קוננו על מצרים עצמה, אבל גם זה קוננו בנות הגוים כי מצרים כלו נאבדו ולא היה מהמון מצרים מי שיקונן רק יתר העמים קוננו עליהם: 32:17: בחמשה עשר לחדש היינו לחדש שנים עשר הנזכר למעלה שכבר נבא בא’ לחדש ובט”ו באתהו נבואה שנית, ונבואה זו עלומה מאד ולא נודע מה רצה בה, וכבר העיר המהרי”א ופירש שהיא נבואה עתידה אל אחרית הימים בימי גוג ומגוג שאז יתאספו כל הגוים על ירושלים, וכן האמת, רק שבשטתו בענין גוג ומגוג איני מסכים עמו ודרכי משונה מדרכו ולכן אפרש לפי דרכי, הנה בעת קץ, אחר שכבר ישבו ישראל על אדמת ישראל, עתידים האומות להתאסף ולכבוש את ירושלים, ויבא גוג נשיא משך ותובל מארצות הצפון והמערב, שהם הערלים הנקראים אדום, ומשך ותובל הם מבני יפת הגרים באירופא כמ”ש היוסיפון ושם אמר כי פרס כוש ופוט אתם וכן בית תוגרמה שהם כולם נמולים מחזיקים בדת ישמעאלים, והם יתאספו עם בני אדום לכבוש הארץ מיד ישראל, אבל בבואם יעשה ביניהם מהומה וילחמו איש באחיו היינו אדום וישמעאל ילחמו זה בזה, מפני שאמונתם מפורדת, ושם ישפוט ה’ אתם בחרב ובדם, כמו שנתבאר שם ובזכריה י”ד, ע”ז סיפר כאן איך כולם ילכו לאבדון, וחשב תחלה מצרים ואשור ועילם שהם מחזיקי דת ישמעאל, והם נמולים היום, ואחר כך חשב משך ותובל ואדום ומלכיה ונסיכי צפון שכולם הם ערלים, וביניהם תהיה המלחמה, ותחלה תהיה עיקר המפלה במצרים שהם קרובים לא”י והם יבואו בראש ויפלו, ויבואו האשורים והפרסיים לנקום נקמתם ויפלו כולם שני הצדדים ועז”א נהה על המון מצרים והורדהו, מצייר שמצרים אינו רוצה לירד אל הבור כי לא בא בשביל כך להלחם עם אדום, אבל אתה נהה עליו והורידהו בעל כרחו, ואחריו ירדו בנות גוים אדרם מבני אדום שהם אדירים, וכן עוזרי מצרים אשור ועילם: 32:19: ממי נעמת אומר ממי אתה נעים וחשוב יותר שאינך רוצה לרדת, רדה והשכבה את ערלים (אשר), בתוך חללי חרב יפלו כי גם הם יפולו עמך במלחמה שתהיה ביניכם שכב עמם יחד. חרב נתנה אמר אבל חרב הנתנה ימשכו אותה עם כל המוניה החללי חרב הנזכר ימשכו אל הבור את החרב שניתנה ואת המוניה היינו בני אדום שהם נתנו החרב והתחילו במלחמה ימשכו אחריך לבור: 32:21: ידברו לו, כן ידבר אל שאול בשבילי את עזריו שהם ידברו עם עוזרי פרעה שימשכו את החרב אל השאול היינו שיהרגו את בני אדום, והאילים יבשרו לו לאמר ירדו שכבו הערלים והם חללי חרב, (עתה יספר מי הם העזרים) ? שם אשור וכל קהלה שהם יעזרו למצרים, אבל כבר הוכנו קברתיו סביבותיו כי כולם חללים הנפלים בחרב כי גם הם יפלו והוכן קברות למו: 32:23: אשר נתנו כבר מקדם נתן קברות אשור והקברות הם עתה בירכתי בור כי הם קברות קדומים שנפלו סביב לירושלים בימי חזקיה, ועתה ויהי קהלה סביבות קבורתה של מצרים, ר”ל שנקהלו לנקום נקמת מצרים והם כלם חללים נפלים בחרב מפני אשר נתנו חתית בארץ חיים מפני שהגלו את עשרת השבטים והרעו תמיד לישראל לכן בא העת להענישם במקום הרשע שמה המשפט: 32:24: שם עילם וגם עילם שהם פרס ומדי יבואו סביבות קברתה של מצרים להנקם נקמתם והם ג”כ כלם חללים הנפלים בחרב עליידי אשר ירדו ערלים אל ארץ תחתיות ע”י שעילם יהרגו הרבה מן הערלים (שיהרגו אותם בהשגחתו להענישם על שנתנו חתיתם בארץ חיים והחריבו בית שני והרעו לישראל, ועי”כ ישאו כלמתם את יורדי בור (ויפלו שמה) ובסבה זו על ידי עילם ירדו ערלים שהם הרגו אותם עי”ז יהיו בני עילם חללים נופלים בחרב כי יבואו עמים אחרים מבני אדום לנקום נקמת אחיהם: 32:25: בתוך חללים של הערלים שנהרגו נתנו משכב לה לעילם בכל המונה וקברתיה יהיו סביבותיו של פרעה, ומפרש מי הם החללים? כלם ערלים חללי חרב הם החללים של הערלים שהם חללי חרב על שנתן חתיתם בארץ חיים והחריבו את בהמ”ק, וישאו כלמתם ר”ל ועילם ישאו הכלימה מה שבתוך חללים נתן שנתן בין חללי הערלים שהם טמאים בעיניהם (וזמ”ש חז”ל עתידה פרס שתפול ביד אדום שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן, ואמרו עתידה אדום שתפול ביד פרס, ושניהם אמת): 32:26: שם משך תובל עתה מפרש מי הם הערלים שעמהם ילחמו מצרים ואשור ועילם? הם משך תובל וכל המונה שהם חיל גוג נשיא ראש משך ותובל וקברותיה של המונה הם ג”כ סביבותיה והם כלם ערלים והם מחללי חרב על כי נתנו חתיתם בארץ חיים והרעו לישראל: 32:27: ולא והם לא ישכבו ביחד את הגבורים הנפלים מערלים אשר ירדו שאול בכלי מלחמתם ויתנו את חרבותם תחת ראשיהם, כי כן היא הכבוד אצל מלכי הערלים לתפארת גבוריהם שנפלו במלחמה וכלי מלחמתם בידם ותחת ראשיהם, כי ישכבו ביחד עם הישמעאלים אויביהם, ותהי עונותם על עצמותם שלא יתכפר להם ע”י כלות בשרם כי עוד ישאר עונם על עצמותיהם הנשארים אחרי כלות הבשר על כי חתית גבורים היה בארץ חיים לכן יענשו: 32:28: ואתה פרעה בתוך ערלים תשבר בין ערלים האלה שהם משך תובל, ועמהם תשכב כי אח”כ יפלו גם הם ויקברו עמם: 32:29: שמה אדום אח”כ יבואו שמה אדום ומלכיה והם ילחמו שנית בגבורה רבה וינתנו בגבורתם את חללי חרב, והמה את ערלים ישכבו שהם יקברו לבד עם הערלים לא את הישמעאלים הנמולים (וכפי הנראה ילחמו שלשה האחרונים הנחשבים פה נגד שלשה הראשונים מצרים עם משך תובל, ואשור ילחם עם אדום, ועילם עם נסיכי צפון, ובאשור לא נזכר שנקבר עם ערלים כי הערלים של אדום ומלכיה יקברו מופרדים בפ”ע והם ילחמו בגבורה רבה, ואמרו חז”ל ששלשה מלחמות עתיד גוג ומגוג לעשות, כפי הנראה הוציאו זאת מפה שחשב שלשה כנגד שלשה): 32:30: שמה נסיכי צפון, אח”כ יתעוררו נסיכי צפון וצדני, והם יוכו מן מחנה עילם והם לא ילחמו בגבורה נמרצה וז”ש אשר ירדו את חללים בחתיתם, שהראו חתת ומורא וע”כ מגבורתם בושים וישכבו ערלים את חללי חרב של מחנה עילם כמ”ש בתוך חללים נתנו משכב לה וישאו כלמתם את יורדי בור כי נלחמו שלא בגבורה: 32:31: אותם יראה פרעה ויהיה לו נחמה על המונה שנפל כי יאמרו שהם חללי חרב פרעה כי יתיחס כל המלחמה והנצחון על שמו על שהוא התחיל במלחמה: 32:32: כי נתתי את חתיתי בארץ חיים זאת יהיה ע”י שאני נתתי חתיתי ומוראי בארץ חיים כמ”ש והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים ועי”כ והשכב פרעה וכל המוני ישאר מושכב בתוך ערלים עם חללי חרב הנזכרים:

דמויות

• יחזקאל (הנביא)
• נבוכדנאצר (מלך בבל)

מיקום

• תל-אביב (גלות)

אפיונים

• אפיון - נבואה וחלום | שבע נבואות על שבע אומות: עמון, מואב, אדום, פלישתים, צור, צידון, מצרים
• אפיון - עונש וגלות | “יען אמרת האח על מקדשי” — עמון שמח על חורבן ישראל; כל גוי נדון על יחסו
• אפיון - קינה ואבל | קינה מילולית — שיר אבל מובנה על מת או חורבן

הערות

מילה נדירה: וְ/תוֹגַרְמָֽה (Strong’s H8425) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יחזקאל,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: וָ/עֵפֶר (Strong’s H6081) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: שְׁאָן (Strong’s H1052) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,מלכים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

סימטריה: שלושה פרקים (כה) לאומות קטנות; שלושה פרקים (כו-כח) לצור; ארבעה פרקים (כט-לב) למצרים. ככל שהאומה גדולה יותר — כך ארוכה הנבואה נגדה.

ניווט

• קודם: יח_024_001 - קדרת הבשר — יום מות אשת יחזקאל
• אחרי: יח_033_001 - צופה לבית ישראל — חורבן ירושלים