קדרת הבשר — יום מות אשת יחזקאל
פסוקים
וַיְהִי֩ דְבַר־יְהֹוָ֨ה אֵלַ֜י בַּשָּׁנָ֤ה הַתְּשִׁיעִית֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָעֲשִׂירִ֔י בֶּעָשׂ֥וֹר לַחֹ֖דֶשׁ לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֗ם (כתוב) [כְּתׇב־]לְךָ֙ אֶת־שֵׁ֣ם הַיּ֔וֹם אֶת־עֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה סָמַ֤ךְ מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם בְּעֶ֖צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וּמְשֹׁ֤ל אֶל־בֵּית־הַמֶּ֙רִי֙ מָשָׁ֔ל וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה שְׁפֹ֤ת הַסִּיר֙ שְׁפֹ֔ת וְגַם־יְצֹ֥ק בּ֖וֹ מָֽיִם׃ אֱסֹ֤ף נְתָחֶ֙יהָ֙ אֵלֶ֔יהָ כׇּל־נֵ֥תַח ט֖וֹב יָרֵ֣ךְ וְכָתֵ֑ף מִבְחַ֥ר עֲצָמִ֖ים מַלֵּֽא׃ מִבְחַ֤ר הַצֹּאן֙ לָק֔וֹחַ וְגַ֛ם דּ֥וּר הָעֲצָמִ֖ים תַּחְתֶּ֑יהָ רַתַּ֣ח רְתָחֶ֔יהָ גַּם־בָּשְׁל֥וּ עֲצָמֶ֖יהָ בְּתוֹכָֽהּ׃ לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אוֹי֮ עִ֣יר הַדָּמִים֒ סִ֚יר אֲשֶׁ֣ר חֶלְאָתָ֣הֿ בָ֔הּ וְחֶ֨לְאָתָ֔הּ לֹ֥א יָצְאָ֖ה מִמֶּ֑נָּה לִנְתָחֶ֤יהָ לִנְתָחֶ֙יהָ֙ הֽוֹצִיאָ֔הּ לֹא־נָפַ֥ל עָלֶ֖יהָ גּוֹרָֽל׃ כִּ֤י דָמָהּ֙ בְּתוֹכָ֣הּ הָיָ֔ה עַל־צְחִ֥יחַ סֶ֖לַע שָׂמָ֑תְהוּ לֹ֤א שְׁפָכַ֙תְהוּ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְכַסּ֥וֹת עָלָ֖יו עָפָֽר׃ לְהַעֲל֤וֹת חֵמָה֙ לִנְקֹ֣ם נָקָ֔ם נָתַ֥תִּי אֶת־דָּמָ֖הּ עַל־צְחִ֣יחַ סָ֑לַע לְבִלְתִּ֖י הִכָּסֽוֹת׃ לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה א֖וֹי עִ֣יר הַדָּמִ֑ים גַּם־אֲנִ֖י אַגְדִּ֥יל הַמְּדוּרָֽה׃ הַרְבֵּ֤ה הָעֵצִים֙ הַדְלֵ֣ק הָאֵ֔שׁ הָתֵ֖ם הַבָּשָׂ֑ר וְהַרְקַח֙ הַמֶּרְקָחָ֔ה וְהָעֲצָמ֖וֹת יֵחָֽרוּ׃ וְהַעֲמִידֶ֥הָ עַל־גֶּחָלֶ֖יהָ רֵקָ֑ה לְמַ֨עַן תֵּחַ֜ם וְחָ֣רָה נְחֻשְׁתָּ֗הּ וְנִתְּכָ֤ה בְתוֹכָהּ֙ טֻמְאָתָ֔הּ תִּתֻּ֖ם חֶלְאָתָֽהּ׃ תְּאֻנִ֖ים הֶלְאָ֑ת וְלֹא־תֵצֵ֤א מִמֶּ֙נָּה֙ רַבַּ֣ת חֶלְאָתָ֔הּ בְּאֵ֖שׁ חֶלְאָתָֽהּ׃ בְּטֻמְאָתֵ֖ךְ זִמָּ֑ה יַ֤עַן טִֽהַרְתִּיךְ֙ וְלֹ֣א טָהַ֔רְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ֙ לֹ֣א תִטְהֲרִי־ע֔וֹד עַד־הֲנִיחִ֥י אֶת־חֲמָתִ֖י בָּֽךְ׃ אֲנִ֨י יְהֹוָ֤ה דִּבַּ֙רְתִּי֙ בָּאָ֣ה וְעָשִׂ֔יתִי לֹא־אֶפְרַ֥ע וְלֹא־אָח֖וּס וְלֹ֣א אֶנָּחֵ֑ם כִּדְרָכַ֤יִךְ וְכַעֲלִילוֹתַ֙יִךְ֙ שְׁפָט֔וּךְ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ בֶּן־אָדָ֕ם הִנְנִ֨י לֹקֵ֧חַ מִמְּךָ֛ אֶת־מַחְמַ֥ד עֵינֶ֖יךָ בְּמַגֵּפָ֑ה וְלֹ֤א תִסְפֹּד֙ וְלֹ֣א תִבְכֶּ֔ה וְל֥וֹא תָב֖וֹא דִּמְעָתֶֽךָ׃ הֵאָנֵ֣ק׀ דֹּ֗ם מֵתִים֙ אֵ֣בֶל לֹא־תַֽעֲשֶׂ֔ה פְּאֵֽרְךָ֙ חֲב֣וֹשׁ עָלֶ֔יךָ וּנְעָלֶ֖יךָ תָּשִׂ֣ים בְּרַגְלֶ֑יךָ וְלֹ֤א תַעְטֶה֙ עַל־שָׂפָ֔ם וְלֶ֥חֶם אֲנָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ וָאֲדַבֵּ֤ר אֶל־הָעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַתָּ֥מׇת אִשְׁתִּ֖י בָּעָ֑רֶב וָאַ֥עַשׂ בַּבֹּ֖קֶר כַּאֲשֶׁ֥ר צֻוֵּֽיתִי׃ וַיֹּאמְר֥וּ אֵלַ֖י הָעָ֑ם הֲלֹֽא־תַגִּ֥יד לָ֙נוּ֙ מָה־אֵ֣לֶּה לָּ֔נוּ כִּ֥י אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה׃ וָאֹמַ֖ר אֲלֵיהֶ֑ם דְּבַ֨ר־יְהֹוָ֔ה הָיָ֥ה אֵלַ֖י לֵאמֹֽר׃ אֱמֹ֣ר׀ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנְנִ֨י מְחַלֵּ֤ל אֶת־מִקְדָּשִׁי֙ גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֔ם מַחְמַ֥ד עֵינֵיכֶ֖ם וּמַחְמַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם וּבְנֵיכֶ֧ם וּבְנוֹתֵיכֶ֛ם אֲשֶׁ֥ר עֲזַבְתֶּ֖ם בַּחֶ֥רֶב יִפֹּֽלוּ׃ וַעֲשִׂיתֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי עַל־שָׂפָם֙ לֹ֣א תַעְט֔וּ וְלֶ֥חֶם אֲנָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ וּפְאֵרֵכֶ֣ם עַל־רָאשֵׁיכֶ֗ם וְנַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם לֹ֥א תִסְפְּד֖וּ וְלֹ֣א תִבְכּ֑וּ וּנְמַקֹּתֶם֙ בַּעֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם וּנְהַמְתֶּ֖ם אִ֥ישׁ אֶל־אָחִֽיו׃ וְהָיָ֨ה יְחֶזְקֵ֤אל לָכֶם֙ לְמוֹפֵ֔ת כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה תַּעֲשׂ֑וּ בְּבוֹאָ֕הּ וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם הֲל֗וֹא בְּי֨וֹם קַחְתִּ֤י מֵהֶם֙ אֶת־מָ֣עוּזָּ֔ם מְשׂ֖וֹשׂ תִּפְאַרְתָּ֑ם אֶת־מַחְמַ֤ד עֵינֵיהֶם֙ וְאֶת־מַשָּׂ֣א נַפְשָׁ֔ם בְּנֵיהֶ֖ם וּבְנוֹתֵיהֶֽם׃ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יָב֥וֹא הַפָּלִ֖יט אֵלֶ֑יךָ לְהַשְׁמָע֖וּת אׇזְנָֽיִם׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִפָּ֤תַח פִּ֙יךָ֙ אֶת־הַפָּלִ֔יט וּתְדַבֵּ֕ר וְלֹ֥א תֵאָלֵ֖ם ע֑וֹד וְהָיִ֤יתָ לָהֶם֙ לְמוֹפֵ֔ת וְיָדְע֖וּ כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
פירוש רש”י
24:1: הַתְּשִׁיעִית. לְצִדְקִיָּהוּ: 24:2: סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל. הַיּוֹם צָר עָלֶיהָ: 24:3: שְׁפֹת הַסִּיר. עַל פִּי הַכִּירָה בִּמְקוֹם מוֹשָׁבָהּ; הִיא קְרוּיָה ׳שְׁפִיתָה׳ בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (שבת לח:): מְקוֹם שְׁפִיתַת שְׁתֵּי קְדֵירוֹת; וְעוֹד שָׁנִינוּ (ביצה לד.): אֶחָד שׁוֹפֵת אֶת הַקְּדֵירָה וְאֶחָד נוֹתֵן לְתוֹכָהּ מַיִם וְאֶחָד נוֹתֵן לְתוֹכָהּ תַּבְלִין; לָמַדְנוּ שֶׁהַשְּׁפִיתָה הִיא הוֹשָׁבָתָהּ עַל פִּי הַכִּירָה, עַד שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לְתוֹכָהּ כְּלוּם. וְהַדּוּגְמָא זוֹ עַל יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁאֲמַרְתֶּם עָלֶיהָ ״הִיא הַסִּיר״ (יחזקאל יא:ג) – עַתָּה בָּא הָעֵת שֶׁתִּהְיֶה לְסִיר וְאַתֶּם בְּתוֹכָהּ לְבָשָׂר (יחזקאל יא:ד), בָּא נְבוּכַדְנֶצַּר וְיִתְּנֶנָּה עַל הָאוּר. וּמְנַחֵם פֵּרֵשׁ לְשׁוֹן שִׂימָה: | וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם. הֵם צָרְכֵי הַמָּצוֹר, יְצֹק כְּמוֹ ״שְׁפוֹךְ״ (שופטים ו:כ): 24:4: אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ. מִיִּרְאַת הַמָּצוֹר אָסְפוּ לְתוֹכָהּ כָּל רָאשֶׁיהָ וְשָׂרֶיהָ: | כָּל נֵתַח טוֹב. ״כָּל גְּבַר גִּיבָּר אֵימְתָן וּגְבַר עָבִיד קְרָב״, כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: 24:5: מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ. קַח אַתָּה, נְבוּכַדְנֶצַּר, אֶת מִבְחַר חֲיָלֶיךָ סְבִיבוֹתֶיהָ, כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן; וְאֵינוֹ מְיֻשָּׁב עַל עִנְיַן הַסִּיר. וְכֵן צָרִיךְ לְפוֹתְרוֹ: מִבְחַר יִשְׂרָאֵל יָבֹאוּ וְיִכָּנְסוּ בְּתוֹכָהּ: | וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ. סַדֵּר וְעָרוֹךְ הָעֲצָמִים תַּחַת שְׁאָר הָאֵיבָרִים; כְּלוֹמַר: יִלָּחֲמוּ הַגִּבּוֹרִים בִּשְׁבִיל הַחֲלָשִׁים וְיִסְמְכוּ אֵלּוּ עֲלֵיהֶן. דּוּר לְשׁוֹן עֲרִיכָה; וְכֵן ״יִצְנָפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר״ (ישעיהו כב:יח) – שׁוּרוֹת הֶיקֵּף גַּיָּסוֹת; וְכֵן ״שׁוּרָה״ תַּרְגּוּם ״דָּרָא״ (תענית כב:). וּמְנַחֵם פֵּירֵשׁ כְּמוֹ ״אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה״ (יחזקאל כד:ט): | רַתַּח רְתָחֶיהָ. וְאַחַר שֶׁיְּהוּ כֻּלָּם לְתוֹכָהּ, יְקָרְבוּ כְּלֵי הַמָּצוֹר וְהַמִּלְחָמָה אֶל הָעִיר: 24:6: חֶלְאָתָהּ. זוֹהֲמָתָהּ שֶׁמּוֹצִיאִין מֵעַל פִּיהָ עַל יְדֵי הַרְתָָּחָתָהּ, שֶׁקּוֹרִין ׳אֶשְׁקוּמָ״א׳ בְּלַעַ״ז; כְּלוֹמַר: לֹא יָצְאוּ מִמֶּנָּה רְשָׁעִים שֶׁבָּהּ: | לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ. גָּלוּת אַחַר גָּלוּת, הַיּוֹצֵא וְנָפַל אֶל הַכַּשְׂדִּים, אִישׁ אִישׁ לְבַדּוֹ: | לֹא נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל. לֹא כִּשְׁאָר קְדֵרוֹת שֶׁמּוֹצִיאִין נְתָחֵיהֶן יַחַד, לְתִתָּהּ לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד חֶלְקוֹ וְגוֹרָלוֹ; וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״מִדְּלָא יִתְעֲבִיד בָּהּ תְּיוּבָא״ – לֹא נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָלוֹ שֶׁל מָקוֹם: 24:7: צְחִיחַ. שְׁעִיעוּת (ראה רש״י יחזקאל טז:ד): | לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ וְגוֹ׳. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״בְּזִידוֹ וּבִדְרַע מְרוֹמָם שְׁפָכְתִּיהּ, לֹא שְׁפָכְתִּיהּ בְּשָׁלוּ לְמִיעֲבַד עֲלוֹהִי תְּיוּבָא״; וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּהוּ (איכה רבה פתיחתא ה, גטין נז:) בְּדָמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע, לֹא נָהֲגוּ בּוֹ לֹא כְּדַם הַצְּבִי וְלֹא כְּדַם הָאַיִל: 24:8: לְהַעֲלוֹת חֵמָה. לְפָנַי, צִוִּיתִי לְאוֹתוֹ דָּם שֶׁלֹּא יִבָּלַע בַּקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיִּזָּכֵר לִנְקֹם נִקְמָתוֹ: 24:9: הַמְּדוּרָה. הֶסֵּק גְּדוֹלָה פואיא״ה בְּלַעַ״ז: 24:10: הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ. לְהַרְבּוֹת הָעֵצִים וּלְהַדְלִיק הָאֵשׁ: | הָתֵם הַבָּשָׂר וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה. כְּשֶׁהַבָּשָׂר חַם מֵעַל הָעֲצָמוֹת וְהוּא מִצְטַמֵּק וּמְעֹרָב בָּרוֹטֶב וּמֵגִיס בַּכַּף, דּוֹמֶה לְמִרְקַחַת פִּטּוּם סַמָּמְנִין, שֶׁמְּעָרְבִין אוֹתָהּ יָפֶה יָפֶה, וּמִתּוֹךְ צִימוּק הַבָּשָׂר עֲשָׁנָהּ נֶהְפַּךְ לְתוֹכָהּ, שֶׁקּוֹרִין אאורש״יר בְּלַעַ״ז, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ, יִבְשׁוּ וְיֵעָשְׁנוּ, לְשׁוֹן ״חָרָה מִנִּי חֹרֶב״ (איוב ל:ל), וְכֵן ״לְמַעַן תֵּחַם וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ״ (יחזקאל כד:יא) – כְּדֶרֶךְ קְדֵרָה שֶׁתַּמּוּ מֵימֶיהָ, בִּרְתִיחָתָהּ מִתְחַמֶּמֶת וְנִשְׂרָפִין חֲרָסֶיהָ וְהַתַּבְשִׁיל מִתְקַלְקֵל: 24:11: תִּתֻּם חֶלְאָתָהּ. תִּכְלֶה זוֹהֲמָתָהּ וְתִבָּלַע בִּנְחֻשְׁתָּהּ – סִיר שֶׁל נְחֹשֶׁת הִיא: 24:12: תְּאֻנִּים הֶלְאָת. בְּתוֹאֲנָה וְתַרְמִית הֶלְאָת אֶת הָעֲנִיִּים; לָכֵן לֹא יֵצְאוּ מִמֶּנָּה רְשָׁעִים שֶׁבְּתוֹכָהּ, אֶלָּא בְּאֵשׁ פֻּרְעָנוּתָהּ יִכְלוּ: 24:13: בְּטֻמְאָתֵךְ. בְּטֻמְאָה שֶׁל זִמָּה תִּכְלֶה: | יַעַן טִהַרְתִּיךְ. לְהוֹכִיחַ עַל פִּי הַנְּבִיאִים, וְלֹא טָהַרְתְּ וְגוֹ׳: 24:14: לֹא אֶפְרַע. לֹא אֲבַטֵּל גְּזֵרָתִי: | וְלֹא אֶנָּחֵם. לָשׁוּב מִמַּחֲשַׁבְתִּי הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לַעֲשׂוֹת לָךְ: 24:16: מַחְמַד עֵינֶיךָ. אִשְׁתְּךָ; כְּמוֹ שֶׁהָעִנְיָן מוֹכִיחַ בְּסוֹפוֹ (יחזקאל כד:יח): 24:17: הָאָנֵק. הִתְמַקְמֵק בִּשְׁתִיקָה, שוא״ש דמוני״ץ בְּלַעַ״ז: | פְּאֵרְךָ. תְּפִלִּין (מועד קטן טו.). כָּל אֵלֶּה מִצְווֹת אֲבֵלִים, וְאַתָּה חִלּוּף אָבֵל: אָסוּר בִּתְפִלִּין וּסַנְדָּל, וְחַיָּב בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ (מועד קטן טו.-טו:), וּמַבְרִין אוֹתוֹ סְעוּדָה רִאשׁוֹנָה מִשֶּׁל אֲחֵרִים (מועד קטן כז:): 24:18: כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי. שֶׁלֹּא לִנְהוֹג אֲבֵילוּת: 24:19: מָה אֵלֶּה לָּנוּ. מָה הָרְמָזִים הַלָּלוּ עָלֵינוּ? 24:21: אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם. בִּירוּשָׁלַיִם, כְּשֶׁיְּצָאתֶם בַּגּוֹלָה: 24:22: וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. לֹא תִנְהֲגוּ אֲבֵילוּת, כִּי אֵין מְנַחֲמִין לָכֶם, שֶׁאֵין בָּכֶם אֶחָד שֶׁלֹּא יְהְיֶה אָבֵל, וְאֵין אֲבֵילוּת אֶלָּא בִּמְקוֹם מְנַחֲמִים; דָּבָר אַחֵר: שֶׁתִּהְיוּ יְרֵאִים לִבְכּוֹת לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים שֶׁאַתֶּם בְּתוֹכָם: | שָׂפָם. גְרִינוֹ״ן בְּלַעַ״ז: 24:23: וּנְמַקֹּתֶם. אֵישְׁרוֹיִי״ץ דְּמוֹנִי״ץ בְּלַעַ״ז: 24:24: בְּבוֹאָהּ. בָּאָה הָרָעָה הַזֹּאת: 24:25: מַשָּׂא נַפְשָׁם. שֶׁנַּפְשָׁם מִתְנַשֵּׂאָה בָּהֶם: 24:26: בַּיּוֹם הַהוּא. אִי אֶפְשָׁר לָבֹא הַפָּלִיט בְּיוֹם הַחֻרְבָּן; וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: בַּיּוֹם הַהוּא, שֶׁיָּבֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמִיעַ אָזְנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ: | לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם. לְבַשֵּׂר בְּשׂוֹרָה שֶׁהֻכְּתָה הָעִיר: 24:27: אֶת הַפָּלִיט. עִם הַפָּלִיט: | וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם. לְפִי שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ ״וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם וְגוֹ׳״ (יחזקאל ג:כו); מֵעַתָּה יִרְאוּ שֶׁדְּבָרֶיךָ אֱמֶת, וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד מֵהִתְנַבְּאוֹת לָהֶם:
פירוש רד”ק
24:1: ויהי דבר ה’ אלי בשנה התשיעית. למלכות צדקיהו וכן כתיב במלכים ובירמיה בשנה התשיעית למלכו: 24:2: בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה. הנבואה באה לו בעשרה בטבת שבאותו יום סמך מלך בבל על ירושלם ואמר לו שיכתוב אותו היום ויראה לפני הגולה כי באותו היום סמך מלך בבל וכשישמעו אחר כן מפי המגידים כי כן היה באותו היום עצמו שכתב הנביא ידעו כי נביא היה בתוכם ואמת הם דבריו שאומר להם בשם ה’ ולא ישמעו עוד אל נביאי השקר. ומה שאמר שם היום ועצם היום רוצה לומר שם היום באחד בשבת או בשני בשבת או איזה יום שהיה כי אין שמות לימים בלשון הקדש אלא למספר ימי השבוע ולא לחדשים אלא ראשון שני ושלישי ועצם היום רוצה לומר בעשור לחדש העשירי, ופירוש סמך סמך עם חילו אל העיר ובנו עליה דיק: 24:3: ומשל אל בית המרי. משל הסיר היא ירושלם וזה המשל אתה תמשול אותו לא כמו שהם היו מושלים ואומרים היא הסיר ואנחנו הבשר כמו שכתבנו במראה השנית בשנה השנית: | שפות הסיר שפות. זה יעשה האדם בסיר בתחילה שופת אותה והוא שישים אותה על השפתים ואחר כן יוצק בו מים ואחר כן ישים הבשר בתוכה וירתיח האש תחתיה עד שיבשל הבשר ושפיתת הסיר על השפתים הוא משל לסמיכת מלך בבל על ירושלם כי זה היה תחילת מעשהו בה ויציקת המים בה הוא משל שלא תאחוז בה האור מהרה כי המים מאחרים הבשר מלהתבשל מהרה כי כשהיא בלא מים יאחוז בו האור והבשר נצלה מהרה אבל כשיהיה בה מים יתבשל הבשר מעט מעט כן ארכו ימי המצור משנה התשיעית לצדקיהו עד שנת י”א כדי שיכלו מעט מעט בירושלם ברעב בדבר ובחרב: | וגם יצוק בו מים. אמר בו לשון זכר לסיר וזכרו גם כן לשון נקבה בכל הפרשה לדרך הנמשל שהיא ירושלם או זכרה בלשון נקבה שהיא נקראת גם כן קלחת שהיא לשון נקבה: 24:4: אסוף נתחיה אליה. הנתחים שראויים לתת בתוכה אסוף אותם אליה וזה משל לאשר נאספו אל ירושלם מן הערים שנחרבו והיו שם במצור: | כל נתח טוב. משל לשרי יהודה: | ירך וכתף. אלו נתחים טובים מלאים בשר: | מבחר עצמים מלא. וכן משאר מבחר האברים מלא הסיר ולפי שהאברים מנותחים לפי העצמים יקראו האברים עצמים: 24:5: מבחר הצאן לקוח. מקור במקום צווי כמו זכור את יום השבת הלוך וקראת והדומים להם הבשר שתנתח יהיה ממבחר הצאן מן השמנים והטובים וזה משל לשרים ולגדולים: | וגם דור העצמים תחתיה. דור צווי בשקל קום מלשון מדורה אמר תבעיר העצמים תחתיה כלומר במקום עצים תשים עצמים תחת הסיר והדליק בהם האור וזה המשל כאילו עצמות חללים שעשו בה ששפכו דם נקי בתוכה הם מבעירים האש ומביאים הפורענות: | רתח רתחיה גם בשלו עצמיה בתוכה. כל כך תבעיר האש ותרתיח הסיר עד שאפילו העצמים שהם קשים להתבשל יתבשלו וזה משל לגבורים שהם חזקים כעצמים שיכלו ויפלו בחרב בתוכה: 24:6: לכן. עתה פי’ המשל כי עיר הדמים והיא ירושלם היא הסיר: | סיר אשר חלאתה בה וחלאתה לא יצאה ממנה. חלאתה הראשון רפה הה”א. חלאתה פי’ זוהמתה כי דרך בני אדם להעביר הזוהמא מן הקדרה אבל זאת חלאתה נשאר בה לא יצאה ממנה וחלאתה משל לעונות הנראים בתוכה עד שנמאסה בעיני כל רואיה כזוהמא הנמאסת: | לנתחיה לנתחיה הוציאה. לא תוציא ממנה הנתחים כאחד אלא נתחים אחר נתחים וזה משל שלא כלו יושבי ירושלם והנאספים בה כאחד אלא היו יוצאים ממנה אנשי המלחמה ונהרגים ולזמן יוצאים גם כן ונהרגים וכן גלו ממנו גלות אחר גלות גלות יהויכין תחילה ואחר כן גלות החורבן עם צדקיהו: | לא נפל עליה גורל. לא נפל גורל עליה איזה נתח יצא תחילה אלא כמו שיזדמן והמשל לא יצא גורל על יושבי ירושלם אלא כמו שיזדמן אשר לשבי לשבי אשר לדבר לדבר ואשר לרעב לרעב: 24:7: כי דמה. למה היה כל זה העונש כי דמה בתוכם היה כי הדמים ששפכו בה בחנם מגולים הם והם מעוררים העונש והמשפט ובדרש כי על דם זכריה נאמר שראהו רב טבחים רותח והרג עליו אלפים ורבבות זהו שאמר להעלות חמה ולנקום נקם: | על צחיח סלע שמתהו. כאילו על שן סלע שמתהו במקום גבוה שלא יוכל להתכסות והמשל כל כך הרבו שפיכות דם נקי עד שלא יתכן לסלוח ולהיות כנעלם אותו העון מלפני האל יתברך אלא גלוי ועומד הוא לפניו לנקום נקם מהם: | צחיח סלע. הוא המקום הגבוה שבסלע והוא שן הסלע וכן מאחרי לחומה בצחיחים: 24:8: להעלות חמה. שפכו הדם בגלוי לרוב כדי שתעלה חמתי עליהם לנקום נקם בהם: | נתתי את דמה. אמר שמתהו ואמר נתתי היא הרבתה הדם כדי שיהיה מגולה כאילו שמתהו על צחיח סלע ואני גם כן נתתיו להיות מגולה לפני לבלתי הכסות שלא אביתי לסלוח לה כי גדול עונה מנשא וכן אמר בספר מלכים וימלא את ירושלם דם נקי ולא אבה ה’ לסלוח: 24:9: לכן כה אמר ה’, גם אני אגדיל המדודה. לפי שאמר דור העצמים תחתיה אמר האל יתברך גם אני רוצה לומר הם הגדילו לעשות הרע גם אני אגדיל לנקום בהם נקם גדול ואמרתי לך דור העצמים גם אני אגדיל המדורה וארבה עצים על העצמים כי האור יאחז במהרה יותר בעצים מן העצמים שהם קשים ואדליק האש הרבה כדי שיחם הבשר ויהיה מאוכל וגם העצמות שהם קשים יחרו וישרפו מחוזק האש הגדולה: 24:10: הרבה. מקור וכן הדלק התם והרקח ופירושו והרקח המרקחת כי כשהבשר מבושל משימים בקדרה בשמים להטעים הבשר לאכילה וערוב הבשמים יקרא רקח מרקחת וענין המשל שיתמו בעיר מרוב הצרות ויהיו מוכנים לאכילת החרב כמו שהבשר הוא מוכן לאכול אחר שהוא מבושל ומרוקח במרקחת והעצמות משל לגדולים כמו שפירשנו: | יחרו. מבנין נפעל שרשו חרר מן ושכן חררים במדבר שהוא מקום הנשרף מרוב חמימות: 24:11: והעמידה על גחליה ריקה. מקור כאילו אמר ואעמידה כיון שיחם הבשר ויחרו העצמות תשאר הקדרה ריקה על האש ותחם וחרה נחשתה כלומר ישרפו חרסיה: | למען תחם. מבנין נפעל שרשו חמם והמשל אחר שתשאר העיר ריקה מאנשים תהיה שממה גפרית ומלח שרפה כל ארצה: | וחרה. מבנין הקל שרשו חרר כמו שפירשנו יחרו: | נחשתה. תחתיה וכן יען השפך נחשתך תחתיתך ובמשנה הבית שהיא מלאה משקין טהורין ונתנן למטה מנחושתו של תנור פירוש תחתיתו: | ונתכסה בתוכה. בתוך חרסיה תבלע טומאתה וכפל הענין במלות שונות ואמר תתם חלאתה תתם בשורק כמו בחולם כמו ושפתי חכמים תשמורם והוא מבנין נפעל: 24:12: תאונים הלאת. תאנים משרש און ומענינו פירוש הוגיעה עצמה עשות השקרים ובא על דרך העוה נלאו: | ולא תצא ממנה רבת חלאתה. לא תוכל לצאת ממנה כי היא רבת חלאתה: | באש חלאתה. כיון שהיא רבת חלאה אין לה תקנה אלא שתתם באש כמו שאמר תתם חלאתה: 24:13: בטמאתך זמה. עדין את בטומאתך שהיא הזמה: | יען טהרתיך ולא טהרת מטמאתך. בעבור שאני טהרתיך שהזהרתיך תמיד על ידי נביאי שתטהרי מטומאתך ולא שמעת אלי: | לא תטהרי עוד. עד שתקבלי העונש וזהו על דרך השמן לב העם הזה כמו שפירשנו במקומו: 24:14: אני ה’ דברתי באה ועשיתי. הגזרה באה עתה ואני אעשה אותה ולא תחשבו שתבא דרך מקרה: | לא אפרע. לא אשוב אחור ממה שגזרתי וכן בדברי רז”ל הקורא למפרע: | שפטוך. השופטים כמו שאמר למעלה ואנשים צדיקים ישפטו אתהם או פירוש שפטוך הגויך הבאים עליך: 24:15: ויהי. 24:16: בן אדם. מחמד עיניך. זה אשתו כמו שמפרש ותמת אשתי בערב: | במגפה. שלא יקדם לה חולי וזה למופת כי פתאום יבא שברם במחמד עיניהם שהוא בית המקדש: | ולא תספוד ולא תבכה. להיות למופת לישראל כי כן יעשו מרוב הצרות: | ולא תבא דמעתך. לא תבא על לחייך וי”ת ולא תשגר דמעין: 24:17: האנק דם. מהאנק דם כלומר מזעוק כשאר אבלים שתוק אתה שלא תזעק ותרגם יונתן אידנק שתוק ובדברי רז”ל האנק מכאן שמצוחין על המתים ולמדו ממלת דום שאבל אסור בשאלת שלום ובדברי תורה כאילו אמר באלה השנים תעשה מנהג אבל לצוח ולידום אבל בשאר דברים לא: | מתים אבל לא תעשה. כמו הפוך אבל מתים לא תעשה וכן מקום שם קבר כמו מקום קבר שם וכן ומספד אל יודעי נהי כמו ויודעי נהי אל מספד והדומים להם וי”ת על מיתיך אבלא לא תעביד: | פארך חבוש עליך. פארך היא מגבעת הראש שהוא פאר האדם כמו פארי המגבעות פארי פשתים יהיו על ראשם הפארים והצעדים ואבל חייב בפריעת הראש שהוא הסרת מגבעתו או סודרו מעל ראשו וישב בגלוי הראש ממגבעתו ויעטוף בסודרו בעטיפת השפה עם הראש שהוא סימן לאבילות לפיכך אמר האל יתברך ליחזקאל שלא לנהוג מנהגי אבל במות אשתו להיות למופת לישראל. ורבותינו ז”ל פירשו פארך אלו תפילין שבראש וכן ת”י טוטפתך יהוין עלך: | ולחם אנשים לא תאכל. כשאר אבלים ששולחים להם שכניהם מאכל. ותרגם יונתן ולחים אבלין לא תיכול: 24:18: ואדבר אל העם. דברתי אליהם הנבואה הזאת שבאה אלי: | ואעש בבקר. שהיה זמן אבלות ועשיתי הפך האבלים: 24:19: ויאמרו, מה אלה לנו. מה מופת הם הדברים האלה לנו: | כי אתה עושה. כי ידענו שאתה עושה אותם למופת לנו: 24:20: ואמר אליהם דבר ה’. אינני עושה הדברים האלה מעצמי כי כבר אמרתי לכם הנבואה שבאה אלי שתמות אשתי וצונו האל יתברך שלא אתאבל עליה ומה שתשאלו מה המופת הוא לכם: | דבר ה’ היה אלי לאמר. לכם. מה מופת הוא לכם: 24:21: אמור, הנני מחלל. שאביא עליו זרים שיחללוהו כמו שאמר למעלה וחללו את צפוני וכמו ובאו בה פריצים וחללוה: | גאון עוזכם. כמו שאמר לגאון שמהו כי גאון ישראל היה בית המקדש ועזם ותפארתם על כל עם שהיה נראה בו כבוד האל יתברך בענן ובאש העליונה: | מחמד עיניכם. שהיה יפה בבנינו ובתקונו: | ומחמל נפשכם. כאשר יחמול איש על הדבר שאוהב אותו והם היו מקוים בכל יום לשוב אליו כמו שהיו מבטיחים אותה נביאי השקר שהיו עמהם בבבל: | בניכם ובנותיכם אשר עזבתם. כי אלו שגלו עם יהויכין עזבו בירושלם בניהם ובנותיהם והם גם כן מחמל על נפשם יבא להם מבשר שיאמר להם שנפלו בחרב בעת החרבן ולא יתאבלו עליהם כי מרוב צרותם יהיו נדהמים לא יתנו אל לבם לספוד ולבכות: 24:22: ועשיתם. מבואר הוא: 24:23: ופארכם. חסר יו”ד הרבים מהמכתב: | ונמקתם. כמו שאמר משה רבינו עליו השלום ימקו בעונם: | ונהמתם. כאדם השואג בפיו ונוהם על הרעה אשר עשה כענין ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך ואמרתי איך שנאתי מוסר וגומר: 24:24: והיה יחזקאל. הנביא היה מדבר בלשון האל יתברך לפיכך אמר והיה יחזקאל ולא אמר והייתי וכן כי אני ה’ אלהים: | בבאה. בבא השמועה הרעה שחרב בית המקדש: 24:25: ואתה, הלא ביום קחתי. על דרך שאמר הנני לוקח ממך: | ואת משא נפשם. מה שאליהם הם נושאים את נפשם והם בניהם ובנותיהם או יהיה משא נפשם משל על בית המקדש כמו שאמר ומחמל נפשכם ויהיה בניהם חסר וי”ו השמוש כמו שמש ירח עמד זבולה והדומים להם רוצה לומר בניהם ובנותיהם: 24:26: ביום ההוא יבא הפליט אליך. נראה כי פירוש ביום ההוא ביום קחתי שזכר וזה לא יתכן כי החרבן היה בעשרה באב והפליט בא בחמשה בטבת כמו שכתוב לפנים ויהי בשנת שתים עשרה שנה וגומר אלא פירושו ביום קחתי ביום ההוא בעת כמו היום הכותי כל בכור והיה ביום ההוא שרש ישי וחרה אפי בו ביום ההוא והדומים להם שפירושם עת וזמן: | להשמעות אזנים. להשמיע לאזנים דבר החרבן: | להשמעות. שם ויונתן תרגם לאשמעותך בסורא. ויש לפרש להשמעות אזנים כי הפליט יבא אליך ויגיד לך החורבן להשמעות אזנים לא למראה עינים כי אפשר שהיה הפליט באחד המקומות מארץ ישראל חוץ לירושלם מכל מקום יש לתמוה איך לא הגיעה השמועה עד חמשה חדשים מן החרבן ואפשר שהלכו חיל הכשדים לכבוש מקום אחר והשבויים עמהם עד בואם לבבל: 24:27: ביום ההוא יפתח פיך את הפליט. עם הפליט שתאמר לבני הגולה הנה כאשר נבאתי לכם ולא שמעתם ולא הייתם מאמינים לדברי וי”ת ביום ההוא יתפתח פומך במיתי משיזבא: | ותדבר ולא תאלם עוד. כיון שיגיעו אליהם כל נבואותיך תוכל לדבר להם ולהוכיחם כי לא יהיה להם פתחון פה להשיבך דבר ומה שאמר ולא תאלם עוד לפי שאמר לו בנבואת הבקעה ולשונך אדביק אל חכך ונאלמת ולא תהי’ להם לאיש מוכיח:
פירוש מלבי”ם
24:2: את שם היום פי מהרי”א שר”ל שם היום מימי השבוע למשל יום הראשון בשבוע, ומ”ש את עצם היום רצה לומר בכמה בחדש, והטעם מה שצוה לכתוב שעל ידי כך נודע להם אמיתת נבואתו שכיון היום בצמצום שסמך על ירושלים, עוד כתב כי מאז עד ט’ לחדש הרביעי שהבקעה העיר ההיו תתקי”ד יום, כמספר השנים שהיו חפשים מיום צאתם מארץ מצרים שהיו בשנת ב’ אלפים תמ”ח עד שנחרב הבית בשנת ג’ אלפים שנ”ח לחשבון של סדר עולם, וארבעה ימים הנותרים היו לשנות המקוטעים, והיה מכוון יום לשנה, גם י”ל דרך רמז וביחוד מ”ש כאן ירושלים חסר יו”ד שא”ל שיכתוב לסימן שם היום ועצם היום, ששם היום הוא מלת עשור ועצם היום הוא מספר עשרה, שעשור עולה בחשבונו תקע”ו ועם מספר עשרה שהוא עצם היום הוא תקפ”ו כמספר ירושלים שנכתב פה חסר י’ להיות לזכרון שסמך מלך בבל על ירושלים, וכפי מספר הכשדים שאצלם הלילה שייך אל היום שעבר חשבו אז יום י”א בטבת ובלשון כשדים נקרא שם החדש טבת כמ”ש חז”ל דשמות החדשים עלו עמהם מבבל, ושם י”א בטבת שהוא שם היום ועצם היום לבני בבל עולה כמספר נבוכדנצר, וזה יהיה זכר גדול שבו ביום סמך מלך בבל, בעצם היום הזה ר”ל בכח היום והרמז שבו: 24:3: ומשל אל בית המרי משל המשל הזה מתיחס להם כי הם חדשו המשל הזה כמ”ש (למעלה י”א) האומרים לא בקרוב בנות בתים היא הסיר ואנחנו הבשר, היינו שהיו אומרים שחומת ירושלים הבצורה תגן עליהם כמו שתגן הסיר על הבשר בל תחרך ותשרף מן האש, שהגם שהאש סביב סביב אין הבשר נשרף מפני שהסיר מגין עליו, ובסיר שופכים מים והם מגינים על הבשר בל יחרך ויהיו בסיר עד גמר בשולו, וע”כ אמרו שלא יבנו בתים בקרוב אל החומה היינו שלא יהיה הבשר בקרוב אל הסיר בלא אמצעי כי אז ישרף מקודם זמן בשולו, ובטחו בהסיר שהוא החומה והמים שהוא כלי מלחמתם שלא תשרוף אותם אש המצור, ויהיו בירושלים עד גמר בשולם שהוא יום מותם, לכן נשא משל כפי דרכם, ואמר שפות הסיר היינו שישפות אותו אל הכירה היטב, שהוא הדבוק שמדביקו אל הכירה שלא תבא האש תחתיו רק בצדדים בל יחרך ברוב האש, והיינו שיעריכו את החומה בכל חזקה, וגם יצוק בו מים להגן על הבשר שהוא כלי הנשק שיגן בעדם מאש האויב: 24:4: אסף נתחיה ושיאסוף הנתחים שיהיו בתוך הסיר והמים שלא יצאו חלקים מהם למעלה מן הסיר וישרפו מן האש, היינו שכולם יהיו תוך החומה ולא יצאו משם, ובאר כי יאסוף כל נתח טוב שהם השרים והחכמים, וימלא גם מבחר עצמים שהם אנשי החיל: 24:5: מבחר הצאן שיקח הבשר מן הצאן המובחרים שיהיה בשר שמן, בלתי מקבל החירוך כבשר כחוש, וגם משיב ואומר כל זה לא יועיל שהגם שלקחו מבחר עצמים אל תוך הסיר, הלא גם דור עצמים תחתיה, הלא לקחו הרבה מן העצמים ועשו מהם מדורה והיסק תחת הסיר, עד שהעצמים שתחת הסיר רתח רתחיה היינו שהם הרתיחו את הסיר יותר מן הראוי עד שבשלו עצמיה אשר בתוכה שהעצמים שתחת הסיר שנעשה מהם מדורה בשלו את העצמים שבתוך הסיר, שזה סימן שהמוקד הוא יותר מדאי כי העצמות אין מתבשלות וכשנתבשלו העצמות הקשות, כבר נתקלקל הבשר ע”י רוב הבישול: 24:6: לכן כה אמר ה’, סיר אשר חלאתה בה, שמלאה חלאה ורק חלאתה לא יצאה ממנה, רק החלאה לבדה תשאר, אבל הנתחים הטובים לא ישארו הוציאה לנתחיה לנתחיה נתח אחר נתח, שהטובים יהרגו רבים מהם ורבים יצאו ונפלו אל הכשדים, לא נפל עליה גורל פי’ המפ’ שאינו דומה כסיר שנתבשל שמוציאים כל הבשר ומחלקים הנתחים ע”פ גורל לאיש חלקו, רק הוציאו ע”פ המקרה אחד אחד, ויל”פ שאמר בתמיה וכי לא נפל הגורל של נ”נ עליו ולא על רבת בני עמון שהוא הגורל שהגריל לאן ילך שהיו תוצאותיו מאת ה’ להחריבה: 24:7: כי דמה מפרש מ”ש גם דור העצמים תחתיה שהוא הדם שהיה בתוכה ששפכו דם בפרהסיא, ושמחו על צחיח סלע שיהיה לנגד עיניהם תמיד, ר”ל שלא עשו תשובה על מעשיהם לכסות על פשעיהם: 24:8: ולכן כדי להעלות חמה נתתי גם אני את דמה על צחיח סלע וזה היו העצמים שהיו תחת הסיר שהגדילו המדורה: 24:9: לכן כה אמר ה’ שעי”ז גם אני אגדיל המדורה שחוץ מן האש שבחוץ אגדיל אני המדורה תחת הסיר שהוא החרב והרעב והדבר שאכלו בתוך ירושלים, כמ”ש (בירמיהו כ״א:ד׳) הנני מסב כלי המלחמה אשר בידכם וכו’ ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת: 24:10: הרבה העצים אני אשתדל להרבות העצים ולהדליק האש בפנים עד שיתום הבשר כי יתבשל עד שיאבד צורת בשר ויהיה כמרקחה ודבר דק הנרקח בחום האש עד שגם העצמות יחרו ע”י שיכלו המים ישרף הכל וגם העצמות יחרו מן האש שישלוט בתוך הסיר: 24:11: והעמידה עד שאחר שתהיה רקה מבשר וממים (ר”ל שימותו כל בעלי המלחמה) אז תעמוד הסיר על הגחלים שתחתיה שהם מן דור העצמים שתחתיה למען תחם וחרה נחשתה שהוא משל על הבקעת החומה, ואז ונתכה בתוכה טמאתה ר”ל שאז יקבלו עונש על עונותיהם ויטהרו מפשעיהם וגם תתם חלאתה ר”ל שהרשעים ימותו: 24:12: תאנים חלאת באוני ובאבל חלאת לסיר להתיך החלאה והטומאה, כי לא תצא ממנה חלאתה, מפני שרבת חלאתה מאד, עד שגם באש נמצא חלאתה ואין האש שולט בו, ר”ל הרשעים רבים ולא כלו לגמרי: 24:13: וכן בטמאתך זמה בהטומאה שלך נמצא זמה, שהיא עצות עמוקות והשתקעות המחשבה בזנות שזה לא יוסר גם ע”י האש (וכבר בארנו למעלה (סי’ ט”ז מ”ג) שתקנת הזמה הוא באש, כמ”ש בחמותו זמה הוא באש ישרפו אותו ואתהן) וא”כ יען טהרתיך ולא טהרת, ידעתי כי לא תטהרי עוד עד הניחי חמתי בך להענישך עוד בשבי וגלות ופזור: 24:14: אני ה’ דברתי, א. שאני הוא שגזרתי את הגזרה, ב. שבאה, ג. ועשיתי שכבר נעשה מעשה, ונגד מ”ש אני דברתי אמר לא אפרע שלא יבטל את הגזרה, ונגד מ”ש שבאה אמר ולא אחוס שהחסה תהיה מפני שיש לו צורך בדבר, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, כי אין בכם שום צורך, ונגד ועשיתי אמר ולא אנחם לא יהיה לי חרטה על המעשה, כי כדרכיך וכעלילותיך שפטוך, שהיה העונש כפי החטא: 24:15: ויהי אחר שהודיע לו ממצור ירושלים הודיע לו מחורבן בהמ”ק (ובאו פה ג”כ ג’ נבואות, מכוונות נגד ג’ נבואות שאמר בסי’ כ”א), שים פניך דרך תימנה שהיה על ירושלים שהיא הנבואה של שפות הסיר, שע”ז אמר שם לא נפל עליה גורל, ונגד הנבא אל אדמת ישראל היה הנבואה של סי’ כ”ג, ונגד הטף אל מקדשים באה הנבואה הזאת, ותחלה התחיל שם לדבר במשל והנביא אמר כי יאמרו ממשל משלים הוא ונבא בלא משל, ושוב חזר לאמר המשלים על כאו”א: 24:16: הנני לקח הודיעו שאשתו תמות במגפה, וצוהו שלא יספד, ואף לא יבכה, ואף שלא יבואו דמעותיו כלל: 24:17: האנק דם האנקה תהיה בדממה שלא ישמע אדם, מתים אבל ר”ל אבל של מתים, לא תעשה וצוהו שילך עם מגבעת הראש ולא יעטוף כדרך האבלים, וכן שיניח התפילין הנקראים פאר, וכן שלא יחלוץ מנעלים, ולא יעטה על שפם ולא יאכל סעודת הבראה בענין שלא ינהג שום אבילות: 24:18: ואדבר יחזקאל אמר זה אל העם בבקר ובערב מתה אשתו, ובבקר בעת הקבורה והתחלת האבילות עשה כציוי ה’, ומה שדבר תחלה היה כדי לאמת נבואתו שידעו שידע מיתת אשתו תחלה, וגם היה למשל שכן היה עם הפליט כמו שית’: 24:19: ויאמרו מה אלה לנו כי אתה עשה בודאי אינך עושה כזאת רק להראות איזה אותו ונבואה לנו ומה יורו אלה הדברים לנו: 24:21: הנני מחלל את מקדשי שזה הנמשל של מיתת אשת יחזקאל, וכי כן התדבקה השכינה במקדש באהבה כאהבת איש לאשתו: 24:22: ועשיתם כאשר עשיתי וכו’ שלא תספידו אם מיראת הכשדים, אם מצד שמי יספיד ומי ינחם אחר שכולם אבלים, שזה משל המגפה: 24:25: (כה-כו) ואתה בן אדם באר לו הנמשל מה שאמר זה אל העם בבקר לפני מות אשתו, כי כן יהיה גם בבשורת המקדש, שבעת בא הפליט יד ה’ היתה אליו בערב לפני בא הפליט והוא הודיע י”ב שעות קודם, כמ”ש ויפתח את פי כמ”ש לקמן (סי’ ל”ג), וז”ש ביום ההוא אשר יבוא הפליט אליך להשמיע הבשורה באזניך: 24:27: ביום ההוא יפתח פיך את הפליט ר”ל אז יפתח פיך י”ב שעות קודם, ותגד ויהיה למופת ומאז תדבר ולא תאלם עוד וכן הגדת מיתת האשה שמרמזת על חורבן המקדש י”ב שעות קודם:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | משל קדרת הבשר — ירושלים כ”קדרה חלודה” שבשרה (=תושביה) נשרף
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | ה׳ מצווה יחזקאל לא לבכות על מות אשתו — “מחמד עיניך” — כאות לגולה
הערות
מילה נדירה: וָ/עֵפֶר (Strong’s H6081) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אָבֵל (Strong’s H59) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,שמואל ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
הקרבה האישית הגדולה ביותר: אשת יחזקאל מתה ביום שנבוכדנאצר מצור על ירושלים. ה׳ אוסר עליו לאבל. יחזקאל הופך לאות חי: כשם שלא תוכלו לבכות על המקדש שנחרב — כך הוא לא בוכה על אשתו. לפי רש”י: “בפלא שכינה” — גם ה׳ כביכול לא מקונן; “קשה כפל ומכפל” שם.