ה’ אל קנא ונוקם — חורבן נינוה נגזר
פסוקים
מַשָּׂ֖א נִֽינְוֵ֑ה סֵ֧פֶר חֲז֛וֹן נַח֖וּם הָאֶלְקֹשִֽׁי׃ אֵ֣ל קַנּ֤וֹא וְנֹקֵם֙ יְהֹוָ֔ה נֹקֵ֥ם יְהֹוָ֖ה וּבַ֣עַל חֵמָ֑ה נֹקֵ֤ם יְהֹוָה֙ לְצָרָ֔יו וְנוֹטֵ֥ר ה֖וּא לְאֹיְבָֽיו׃ יְהֹוָ֗ה אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ (וגדול) [וּגְדׇל־]כֹּ֔חַ וְנַקֵּ֖ה לֹ֣א יְנַקֶּ֑ה יְהֹוָ֗ה בְּסוּפָ֤ה וּבִשְׂעָרָה֙ דַּרְכּ֔וֹ וְעָנָ֖ן אֲבַ֥ק רַגְלָֽיו׃ גּוֹעֵ֤ר בַּיָּם֙ וַֽיַּבְּשֵׁ֔הוּ וְכׇל־הַנְּהָר֖וֹת הֶחֱרִ֑יב אֻמְלַ֤ל בָּשָׁן֙ וְכַרְמֶ֔ל וּפֶ֥רַח לְבָנ֖וֹן אֻמְלָֽל׃ הָרִים֙ רָעֲשׁ֣וּ מִמֶּ֔נּוּ וְהַגְּבָע֖וֹת הִתְמֹגָ֑גוּ וַתִּשָּׂ֤א הָאָ֙רֶץ֙ מִפָּנָ֔יו וְתֵבֵ֖ל וְכׇל־י֥וֹשְׁבֵי בָֽהּ׃ לִפְנֵ֤י זַעְמוֹ֙ מִ֣י יַעֲמ֔וֹד וּמִ֥י יָק֖וּם בַּחֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ חֲמָתוֹ֙ נִתְּכָ֣ה כָאֵ֔שׁ וְהַצֻּרִ֖ים נִתְּצ֥וּ מִמֶּֽנּוּ׃ ט֣וֹב יְהֹוָ֔ה לְמָע֖וֹז בְּי֣וֹם צָרָ֑ה וְיֹדֵ֖עַ חֹ֥סֵי בֽוֹ׃ וּבְשֶׁ֣טֶף עֹבֵ֔ר כָּלָ֖ה יַעֲשֶׂ֣ה מְקוֹמָ֑הּ וְאֹיְבָ֖יו יְרַדֶּף־חֹֽשֶׁךְ׃ מַה־תְּחַשְּׁבוּן֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה כָּלָ֖ה ה֣וּא עֹשֶׂ֑ה לֹא־תָק֥וּם פַּעֲמַ֖יִם צָרָֽה׃ כִּ֚י עַד־סִירִ֣ים סְבֻכִ֔ים וּכְסׇבְאָ֖ם סְבוּאִ֑ים אֻ֨כְּל֔וּ כְּקַ֥שׁ יָבֵ֖שׁ מָלֵֽא׃ מִמֵּ֣ךְ יָצָ֔א חֹשֵׁ֥ב עַל־יְהֹוָ֖ה רָעָ֑ה יֹעֵ֖ץ בְּלִיָּֽעַל׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אִם־שְׁלֵמִים֙ וְכֵ֣ן רַבִּ֔ים וְכֵ֥ן נָג֖וֹזּוּ וְעָבָ֑ר וְעִ֨נִּתִ֔ךְ לֹ֥א אֲעַנֵּ֖ךְ עֽוֹד׃ וְעַתָּ֕ה אֶשְׁבֹּ֥ר מֹטֵ֖הוּ מֵעָלָ֑יִךְ וּמוֹסְרֹתַ֖יִךְ אֲנַתֵּֽק׃ וְצִוָּ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ יְהֹוָ֔ה לֹא־יִזָּרַ֥ע מִשִּׁמְךָ֖ ע֑וֹד מִבֵּ֨ית אֱלֹהֶ֜יךָ אַכְרִ֨ית פֶּ֧סֶל וּמַסֵּכָ֛ה אָשִׂ֥ים קִבְרֶ֖ךָ כִּ֥י קַלּֽוֹתָ׃ הִנֵּ֨ה עַל־הֶהָרִ֜ים רַגְלֵ֤י מְבַשֵּׂר֙ מַשְׁמִ֣יעַ שָׁל֔וֹם חׇגִּ֧י יְהוּדָ֛ה חַגַּ֖יִךְ שַׁלְּמִ֣י נְדָרָ֑יִךְ כִּי֩ לֹ֨א יוֹסִ֥יף ע֛וֹד (לעבור) [לַעֲבׇר־]בָּ֥ךְ בְּלִיַּ֖עַל כֻּלֹּ֥ה נִכְרָֽת׃ עָלָ֥ה מֵפִ֛יץ עַל־פָּנַ֖יִךְ נָצ֣וֹר מְצוּרָ֑ה צַפֵּֽה־דֶ֙רֶךְ֙ חַזֵּ֣ק מׇתְנַ֔יִם אַמֵּ֥ץ כֹּ֖חַ מְאֹֽד׃ כִּ֣י שָׁ֤ב יְהֹוָה֙ אֶת־גְּא֣וֹן יַעֲקֹ֔ב כִּגְא֖וֹן יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י בְקָקוּם֙ בֹּֽקְקִ֔ים וּזְמֹרֵיהֶ֖ם שִׁחֵֽתוּ׃
פירוש רש”י
1:1: מַשָּׂא נִינְוֵה. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״מַטַּל כָּס דִּלְוָוט לְאַשְׁקָאָה יָת נִינְוֵה״. | סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם. חָזוֹן נָקוּד קָמָץ לְפִי שֶׁאֵינוֹ דָבוּק וְאֵינוֹ דוֹמֶה לַחֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ שֶׁהוּא נָקוּד חֲטַף פַּתַּח, וְכֵן פֵּרוּשׁ סֵפֶר חֲזוֹן כְּבָר נִכְתַּב עָלֶיהָ, וְהוּא נְבוּאַת יוֹנָה בֶּן אֲמִתַּי וְעַתָּה חָזַר וְנִתְנַבֵּא עָלֶיהָ נַחוּם הָאֶלְקוֹשִׁי אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה. אֶלְקוֹשׁ הָיָה שֵׁם עִירוֹ, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״מִלְּקַדְמִין אִתְנַבִּי עֲלָהּ יוֹנָה בַּר אַמְתַּי וְתָבַת מֵחוֹבָהָא, וְכַדּוּ דְּאוֹסִיפַת לְמֵיחְטֵי תָּב וְאִתְנַבִּי עֲלָהּ נַחוּם דְּמִבֵּית אֶלְקוֹשׁ״. 1:2: אֵל קַנּוֹא וְנוֹקֵם ה׳. עַל זַרְעוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב נִתְנַבֵּא נַחוּם וּבִימֵי מְנַשֶּׁה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם. | אֵל קַנָּא וְנוֹקֵם ה׳. מֵאָז שֶׁנִּפְרַע לְיִשְׂרָאֵל מֵאוֹיְבֵיהֶם וְגַם עֲדַיִן עַתָּה נוֹקֵם הוּא וּבַעַל חֵמָה וְעָתִיד הוּא לִהְיוֹת נוֹקֵם לְצָרָיו שֶׁהֶחֱרִיבוּ אֶת אַרְצוֹ וְהִגְלוּ אֶת עַמּוֹ וְנוֹטֵר הוּא אֶת אֵיבָתוֹ לַבַּבְלִיִּים. וְר״שׁ אוֹמֵר שָׁלוֹשׁ נְקִימוֹת הַלָּלוּ כְּנֶגֶד שָׁלוֹשׁ גְלִיּוֹת שֶׁהִגְלָה סַנְחֵרִיב אֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם. 1:3: ה׳ אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ. גְּדָל כֹּחַ הוּא וְהַיְכֹלֶת בְּיָדוֹ לְהִנָּקֵם וַאֲשֶׁר לֹא מִהֵר נִקְמָתוֹ לְפִי שֶׁאֶרֶךְ אַפַּיִם הוּא וּמִכָּל מָקוֹם נַקֵּה לֹא יְנַקֶּה. | ה׳ בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ. הֵם שְׁלוּחָיו לְהִפָּרַע מֵאוֹיְבָיו, שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִצְרַיִם (שמות יד:כא) ״בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה״, וּבְדוֹר הַמַּבּוּל (איוב ד:ט) ״מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ״, בְּצֹר נֶאֱמַר (יחזקאל כו:כו) ״רוּחַ קָדִים שִׁבְּרֵךְ״. | וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו. גַּם הוּא דֶּרֶךְ נִקְמָתוֹ, (שמות יד:כד) ״וַיַּשְׁקֵף אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן״, (יחזקאל ל:יח) ״הִיא עָנָן יְכַסֶּנָּה״. 1:4: גּוֹעֵר בַּיָּם. כְּמַשְׁמָעוֹ, וְדֻגְמָא הוּא כְּלַפֵּי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁנִּמְשְׁלוּ לַמַּיִם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו יז:יב) ״לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן״. | וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב. כָּאן נִבָּא שֶׁעָתִיד הַקָּבָּ״ה לְהַמְלִיךְ אֶת נְבוּכַדְנֶצַּר (ירמיה כה) בִּימֵי יְהוֹיָקִים וְיִתֵּן אֶת אַשּׁוּר וְאֶת כָּל הָאֲרָצוֹת לַחֶרֶב. | אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל. מוֹשָׁבוֹת הַטּוֹבִים. | וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל. חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל פֵּרְשׁוּ כְּלַפֵּי מִינֵי מְגָדִים שֶׁנָּטַע שְׁלֹמֹה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיוּ שֶׁל זָהָב, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לַהֵיכָל יָבְשׁוּ. 1:5: הָרִים רָעֲשׁוּ מִמֶּנּוּ. הַמְּלָכִים וְהַשָּׂרִים מֵהַכַּשְׂדִּים יִפְחֲדוּ מִגְּזֵרָתוֹ. | וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ. מַשְׂאַת עָשָׁן. 1:6: נִתְּכָה. הִגִּיעַ לָאָרֶץ, כְּמוֹ (שמות ט:לג) ״וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה״. | נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ. מֵאֵימָתוֹ. 1:7: טוֹב ה׳ לְמָעוֹז. וְאַף בְּשָׁעָה שֶׁהוּא נִפְרָע מֵאוֹיְבָיו לֹא זָזוּ רַחֲמָיו מִלְּהֵיטִיב לִירֵאָיו, וְלֹא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם שֶׁכְּשֶׁהוּא עָסוּק בָּזוֹ אֵינוֹ פָּנוּי בָּזוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו:ג) ״ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה ה׳ שְׁמוֹ״, כְּמוֹ שֶׁהוּא בִּמְכִלְתִּין. | וְיֹדֵעַ. אֶת צָרְכֵי חוֹסֵי בוֹ. 1:8: וּבְשֶׁטֶף עֹבֵר. וּבְחֵמָה שׁוֹטֶפֶת. | כָּלָה יַעֲשֶׂה מְקוֹמָהּ. שֶׁל אֶרֶץ, וּמוּסָב זֶה עַל ״וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ מִפָּנָיו״ כְּמוֹ שֶׁאָמוּר לְמַעְלָה. 1:9: כָּלָה הוּא עֹשֶׂה. לְנִינְוֵה וּמַלְכֵי אַשּׁוּר לֹא יִשְׁנֶה לָהֶם עוֹד פַּעַם אַחֶרֶת. 1:10: כִּי עַד סִירִים סְבֻכִים. כְּלוֹמַר פִּתְאֹם תָּבֹא עֲלֵיהֶם מַכָּתָם וְלֹא יֵרְדוּ מִכְּבוֹדָם מְעַט מְעַט, כִּי בְּעוֹד שֶׁהַסִּירִים וְהַקּוֹצִים נִסְבָּכִים נִשְׁרָשִׁים בְּחָזְקָה. | וּכְסָבְאָם סְבוּאִים. וְעוֹדָם בְּמִשְׁתֵּיהֶן וּבְשִׂמְחָתָן, וְיֵשׁ פּוֹתְרִין ״כִּי עַד סִירִים״ לְשׁוֹן ׳הֲסָרָה׳. | אֻכְּלוּ כְּקַשׁ יָבֵשׁ. אֲשֶׁר נִתְמַלֵּא וְנִגְמַר בִּשּׁוּלוֹ וְיָבֵשׁ. | מָלֵא. אשובי״ר בְּלַעַ״ז, וְכֵן ״מְלֵאָתְךָ״, ״הַמְלֵאָה הַזֶּרַע״. 1:11: מִמֵּךְ. אַתְּ נִינְוֵה. | יָצָא. סַנְחֵרִיב הַחוֹשֵׁב רָעָה, דִּמָּה לְהַחֲרִיב דִּירַת מַטָּה וּמַעְלָה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (מלכים ב יט:כג) ״וְאָבֹא מְלוֹן קִצֹּה״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (ישעיהו לז:כד) ״וְאָבֹא מְרוֹם קִצּוֹ״. בִּתְחִלָּה אַחֲרִיב דִּירָה שֶׁל מַטָּה, וּלְבַסּוֹף דִּירָה שֶׁל מַעְלָה, כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק (דף צד). 1:12: אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים. יָפֶה תַּרְגּוּם שֶׁל יוֹנָתָן מְיֻשָּׁב עַל הַמִּקְרָא: ״אִם יְהוֹן שְׁלֵמִים בְּעֵצָה״ שֶׁיְּהוּ כֻּלָּם שָׁוִים בְּהַסְכָּמָה אַחַת, וְכֵן אִם יִהְיוּ רַבִּים מְאֹד אַנְשֵׁי נִינְוֵה אוֹיְבֶיךָ יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵן אַף אִם גָּזּוּ חִדְּקַל וְעָבְרוּ אֶת פְּרָת לָצוּר עָלֶיהָ לֹא יַצְלִיחוּ, שֶׁהֲרֵי ״עִנִּיתִיךְ וְלֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד״. וְעוֹד שָׁמַעְתִּי: ״אִם שְׁלֵמִים״ – אַנְשֵׁי נִינְוֵה בִּגְדֻלָּתָם, ״וְכֵן״ – אִם יְהוּ עוֹד רַבִּים וְנִכְבָּדִים יוֹתֵר, ״וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבָר״ – וְכֵן אֲגִיזֵם וְאַעֲבִירֵם. הֲרֵי זֶה כְּמוֹ (שמות א:יב) ״וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה״. | וְעִנִּיתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד. אֲעַנֶּה אוֹתְךָ בַּפַּעַם הַזֹּאת כָּלָה וְנֶחֱרָצָה וְלֹא אֶזְקַק לְךָ עוֹד. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ לְעִנְיַן מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין, אַךְ אֵינוֹ עַל סֵדֶר שְׁאָר הַנְּבוּאָה. 1:13: וְעַתָּה אֶשְׁבֹּר מֹטֵהוּ מֵעָלֶיךָ. שְׁכִינָה אוֹמֶרֶת כֵּן לַנָּבִיא שֶׁהוּא יִשְׂרְאֵלִי: אֶשְׁבֹּר מֹטֵהוּ שֶׁל אַשּׁוּר מֵעָלֶיךָ וּמֵעַמִּי. 1:14: וְצִוָּה עָלֶיךָ ה׳. עַתָּה מוּסָב הַדִּבּוּר אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר. | לֹא יִזָּרַע מִשִּׁמְךָ עוֹד. לֹא יַעֲמֹד מִמְּךָ מֶלֶךְ. | מִבֵּית אֱלֹהֶיךָ אַכְרִית פֶּסֶל וּמַסֵּכָה. וְאָשִׂים אֶת בֵּית אֱלֹהֶיךָ קִבְרֶךָ. שָׁם תִּבְרַח לְהִמָּלֵט וְשָׁם תֵּהָרֵג, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שֶׁנֶּהֱרַג אָבִיךָ בֵּית נִסְרוֹךְ אֱלֹהָיו. | כִּי קַלּוֹתָ. בְּעֵינַי. 2:1: שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ. אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם יַצִּילְךָ מִכַּף סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, כִּי עַתָּה נִצַּלְתָּ. | כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר בָּךְ. אוֹתוֹ הַבְּלִיַּעַל. | כֻּלֹּה נִכְרָת. הוּא וְזַרְעוֹ. 2:2: עָלָה מֵפִיץ עַל פָּנַיִךְ נָצוֹר מְצוּרָה. הַמֵּפִיץ אֲשֶׁר עָלָה עַל פָּנֶיךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ, עַכְשָׁיו הוּא נָצוֹר מְצוּרָה, נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל שֶׁהוּא צָר עָלָיו. | צְפֵה דֶרֶךְ. הַבֵּט אַתָּה אִישׁ יְהוּדָה עַל אֵם הַדְּרָכִים וְתִרְאֶה אֶת הַהוֹלְכִים לָצוּר עָלָיו, וְיִתְחַזְּקוּ מָתְנֶיךָ וְאַמֵּץ כֹּחַ מְאֹד. 2:3: כִּגְאוֹן יִשְׂרָאֵל. כְּמוֹ שֶׁהָיָה כְּבָר. | בְּקָקוּם. בְּזָזוּם וְהֵרִיקוּם, לְשׁוֹן ׳בְּקִיקָה׳ נוֹפֵל עַל גֶּפֶן.
פירוש רד”ק
1:1: משא נינוה ספר חזון נחום האלקושי. זאת הנבואה נאמרה על נינוה ונינוה היתה למלך אשור כמו שכתוב מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה ומלך אשור הרע לישראל והגלה אותם מארצם והקדוש ברוך הוא נקם נקמתם על ידי נבוכדנצר שהחריב מלכות אשור ואמרו רבותינו ז”ל שנה ראשונה שמלך נבוכדנצר כבש את נינוה שנייה כבש את יהויקים ונחום זה הנביא לא אמר הכתוב באיזה דור נתנבא וקרא אלקושי מתיחס אל עירו או אל אבותיו ובסדר עולם יואל נחום חבקוק נתנבאו בימי מנשה ולפי שלא היה כשר מנשה לא נקראו על שמו וחי”ת חזון נקודה בשוא ופתח כי הוא סמוך כמו חזון ישעיהו ויונתן תרגם מטל כס דלוט וגו’: 1:2: אל קנא ונוקם ה’. מקנא הוא בעבור עמו. כמו שאמר ויקנא ה’ לעמו כי רואה אותם בצרה גדולה בגלותם: | ונוקם. שיקח נקמות מאת מלך אשור ומזרעו כי אף על פי שברצון האל יתברך הגלה כמו שאמר הוי אשור שבט אפי הוא הוסיף להרע יותר מן הראוי כמו שאמר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה: | נוקם ה’ וגו’. כפל הענין לחזק וי”מ כי זכר ג’ נקמות כנגד ג’ גליות שהגלה מלך אשור את ישראל וצריו ואויביו הם מלכי אשור במקום הזה וכן עשה לכל צרי ישראל כמו שעשה למלך מצרים ולמלך בבל ולשאר המריעים לישראל ואויבי ישראל הם אויבי האל וצריו: | ונוטר. כמו שומר ר”ל אף על פי שאינו לוקח נקמתו מאויביו מיד שומר הוא העון להם עד זמן שיקח נקמתו מהם או מבניהם. קנא תאר כמו כי ה’ קנא שמו אלא שהם שני משקלים: 1:3: ה’ ארך אפים. כך היא מדתו שמאריך כעסו לרשעים: | וגדול כח. גדול כח הוא לסבול כעסו שלא ינקם מיד וכן אמר משה רבינו עליו השלום יגדל נא כח ה’ ואמר אחריו ה’ ארך אפים גדול כתיב בוי”ו וקרי בלא וי”ו בקמץ חטף הדל”ת מפני סמיכותו על מלה מלעיל: | ונקה לא ינקה. אף על פי שמאריך אפו לרשעים כמו שהאריך למלכי אשור ולסוף לקח נקמתו מהם: | ה’ בסופה ובשערה דרכו. כשבא על אויביו להשחיתם קל מהרה ברגע יבא כמו שבא הסופה והסערה: | וענן אבק רגליו. ענינו ענין חשך כמו ויהי הענן והחשך אבק רגליו הגזרות הבאות מסבתו על האויבים הם להם לחושך ואפלה והמשילם לאבק הנופל מתחת הרגלים: 1:4: גוער בים ויבשהו. ואיך לא יעשה במלכי אשור כרצונו והנה הוא גוער בים שהיא בריאה עצומה בבריאות הארץ וכשירצה ישיבהו יבשה כמו שעשה בים סוף ואמר בו לשון גערה כאדון הגוער בעבדו וכן אמר ויגער בים סוף ויחרב והנה יהפך הטבע והמנהג כל שכן שישליט אומה באומה להשחיתה שאין בזה הפך טבע והמנהג: | וכל הנהרות החריב. ואם בים כחו ויכלתו להפך טבעו כל שכן בנהרות שאינם עצומים כמו הים ויחריב אותם וישיבם יבשה כשירצה בהפך הטבע כמו שעשה בירדן ובלא הפך טבע כאשר יעצור השמים ולא יהיה מטר וייבשו הנהרות: | אמלל בשן וכרמל ופרח לבנון אמלל. ואז בעצירת המטר אמלל מקום המרעה ולא יהיה עשב ודשא וכל ירק וכן פרחי עצי הלבנון ייבשו, ואף על פי שפי’ הפסוק כמשמעו הנה הוא משל על מלכי האומות ועל המון העמים ויבשהו מן הדגוש משפטו וייבשו בהנעת שני יודי”ן ומפני כובד התנועה הפילו יו”ד השרש והטילו תנועתה על יו”ד האיתן ואדוני אבי ז”ל כתב כי הוא מבנין הפעיל משפטו וייבשהו: 1:5: הרים. אפי’ ההרים שהם העמודים שביסוד העפר רעשו ממנו כשירצה ירעשו ויפלו וזהו כשיהיה רעש הארץ והכל ברצונו: | התמוגגו. נמסו: | ותשא הארץ. ותשרף כמו וישאם דוד ואנשיו אלא שזה פעל עמד והענין חרבן הארץ כמו שאמר גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו’ כאלו היא שרופה שלא יעלה בה כל עשב או שתהיה ממש כסדום ועמורה: 1:6: לפני זעמו. מבואר הוא כאשר לפניו: | חמתו נתכה כאש. והאש אינה נתכת אבל היא מתכת אלא פירוש חמתו נתכת על אויביו כדבר הנתך מפני האש וכן תרגם יונתן ועוד נוכל לפרש נתכה כאש בלא חסרון ור”ל אש הברקים שהיא נתכת ורצה מלמעלה למטה כרגע וכן אמר כברקים ירוצצו ואמר בדרך משל על חמת האל הנתכת על אויביו וישלח חצים ויפיצם ברק ויהמם או פירושו כמו הפוך חמתו כאש נתכ’ כלומר חמתו שהיא כאש נתכה על אויביו והצורים נתצו ממנו כמשמעו או הוא דרך משל כמו שפירשנו: 1:7: טוב ה’. טעם הפסוק נמשך עד סופו ר”ל ישראל שהם חוסים בו יהיה האל טוב להם ויהיה להם למעוז ביום צרת מלכי אשור כי אף על פי שתחרב מלכות אשור ישראל שהם בגלות בארצם ימלטו מחרב נבוכדנצר: | ויודע חוסי בו. יודעם ומכירם לטובה ומשגיח עליהם וכן כי יודע ה’ דרך צדיקים חוסי בו נסמך על אות השמוש וכן כל חוסי בך הרי בגלבוע גמולי מחלב והדומים להם: 1:8: ובשטף עובר. מקומה של נינוה שזכר ישטוף אותה בפעם אחת בשטף עד שיעשה כלה מקומה שלא יהיה ניכר מקומה שהיא שם עיר מושב: | ירדף. פעל יוצא לשלישי האל מרדף והחושך רודף והאויבים רדופים וחשך היא משל לצרה הגדולה: 1:9: מה תחשבון. אמר כנגד אויביו שהם אנשי נינוה מה תחשבון אתם על ה’ הגוזר עליכם רעה זאת תחשבון כי לא יוכל לעשות זאת כמו שאמר מלך אשור כי יציל ה’ את ירושלם מידי: | כלה הוא עשה. דעו כי כלה הוא עושה אתכם: | לא תקום פעמים צרה. כי בפעם אחת יכלה אתכם: 1:10: כי עד סירים סבוכים. יבאו להיות משל עד סירים סבוכים כלומר הקוצים הסבוכים יחד כי לא יוכל אדם לקחתם ממקומם כמ”ש כי לא ביד יקחו ומה יעשה אדם בהם ישרפם באש במקומם כמו שרוף ישרפו בשבת כן יהיו בני אשור שהיו מכאיבים בני העולם כמו הנוגע בקוצים ובבא עת חרבנם יכלו שלא ישאר בהם דבר כמו הסירים או כמו הקש היבש שמלא עתו לקצור שישרף במהרה קל מאד ולא ישאר לא מהסירים ולא מהקש לא פחם ולא דשן כי לא יעשו פחם לדקותם וגם מעט הדשן שיעשו הולך ברוח קל מהרה כן יהיו בני אשור ומה שאמר וכסבאם סבואים ר”ל שיהיו כמו השכורים נופלים בארץ שלא יהיה בהם כח להלחם כנגד אויביהם הבאים עליהם ואכלום במהרה כמו הסירים או כקש יבש מלא: 1:11: ממך יצא. אמר כנגד נינוה כל זה הגמול יהיה לך על רעתך שעשית לישראל וממך יצא המלך שהיה חושב על ה’ רעה שעלה על א”י והשחיתה וחשב ללכד ירושלם ופי’ על ה’ על עם ה’ גם על ה’ בתחילה חשב רעה שאמר שלא יוכל להציל את ירושלם מידו והיה חושב ויועץ על ה’ יתברך רעה ודבר בליעל: 1:12: כה אמר ה’. אמר כנגד ירושלם אם שלמים אם מחנה אשור הבאים עליך שלמים כמו שהם בשלום לא יפחדו מאדם כי כל הארצות כבשו: | וכן רבים. וכמו כן רבים הם במספר וכן נגוזו ועבר כן יהיו נגזזים במהרה ועבר כל חילם וכחם וכן אמר ויצא מלאך ה’ ויך במחנה אשור וגו’: | ועניתיך. ואם עניתיך על ידו כי כל ארץ ישראל כבש זולתי ירושלם לא אענך עוד לא אענך עוד על ידו כי הוא וכל חילו יכלו: 1:13: ועתה אשבור מטהו. המוט והעול שהיה מרים על צוארך עתה אשברהו וכפל הענין במ”ש ואמר ומוסרותיך אנתק ואמר מוטהו ואמר מוסרותיך כי הכנויים יבאו בשמו’ עם הפועל ועם הפעול וכן ושמחתים בבית תפילתי שמעתי את תפילתך: 1:14: וצוה עליך. אמר כנגד מלך אשור: | לא יזרע משמך עוד. כי לא ישאר ממך זרע נקרא בשם המלוכה כי מלך אשור הכוהו בניו בחרב והמה ברחו ונמלטו ארץ אררט: | מבית אלהיך אכרית פסל ומסכה. כי בבית נסרך אלהיו נהרג וכיון שנהרג שם בטלו אותו הבית מהיות שם עוד פסל ומסכה ואחר שנהרג שם ברצון האל יתברך שהעיר רוח בניו להרגו שם הרי הוא כאלו האל ית’ הכרית משם פסל ומסכה וכן אשים קברך ופי’ שם בבית אלהיך אשים קברך: | כי קלות. היית נקלה ונבזה כי בניך יהרגוך ועוד בבית אלהיך זה יותר קלון ובזיון זהו עונש כי הקילותני בדבריך ואמרת כי לא אוכל להציל את ירושלים מידך ושמתני כאלהי גויי הארצות: 2:1: הנה על ההרים. במות סנחרב בשרו בארץ יהודה שישבו בעריהם כבראשונה וילכו לחוג בירושלם ולזבוח זבחיהם ולשלם נדריהם כי לא יוסיף עוד סנחרב לעבור בארצם כי כבר מת: | כלה נכרת. כי גם בניו ברחו ולא יוסיף עוד לבא: 2:2: עלה מפיץ. המפיץ שעלה על פניך נכרת והוא סנחריב שהפיץ בניך בגלות: | נצור מצורה. המצורות והערים הבצורות שתפש מלך אשור והחריבם נצרו ושמרו אותם לא תניחום הפקר שובו ושבו בתוכם ולא תפחדו עוד ממלך אשור, מצורה ענין חוזק וכן ויבן ערי מצורה ביהודה: | צפה דרך. צפו דרך שהיה בא בה כי לא תראוהו עוד נצור צפה מקור וכן חזק אמץ: | חזק מתנים אמץ כח מאד. חזקו מתניכם ואמצו כח כי לא תיראו עוד ממנו ופי’ אמץ כח אמצו כחכם בלב טוב ובבטחון שתבטחו בה’ ית’ וכן איש דעת מאמץ כח: 2:3: כי שב ה’ את גאון יעקב. אם כדברי ר’ יונה ז”ל יהיה יוצא כמו ושב ה’ את שבתוך והדומים לו ואם כדברי ר’ יהודה יהיה ענין הנחה והשקט ואמר כי במות סנחריב ישוב גאון יעקב כמו שהיה זהו כגאון ישראל כי ישראל הוא יעקב וזהו בימי חזקיהו גאון יעקב היא ירושלם וארץ יהודה כמו את גאון יעקב אשר אהב סלה שהוא אומר על ירושלים כמו שאומר אוהב ה’ שערי ציון מכל משכנות יעקב: | בקקום בוקקים. האויבים הריקום מכל טוב והנה הוא פעל יוצא גפן בוקק פעל עומד: | וזמוריהם שחתו. נטיעותיהם וזמוריהם שחתו שנה בשנה בבאם בארצם כמו שאמר וישחיתו את יבול הארץ וי”ת וזמוריהם כמו מזמרת הארץ שתרגם וקרוי תושבחתיהון חבילו:
פירוש מלבי”ם
1:1: משא נינוה, הספר הזה נחלק לשנים, אחד נקרא בשם משא נינוה, והם הנבואות של סי’ א’ וסי’ ב’, והשני הוא ספר חזון של נחום, והיא הנבואה שבסי’ ג’, כי נינוה נחרבה שתי פעמים, והמשא יספר מחורבן האחד של נינוה שזה היה קודם ימי הנביא או בימיו, והחזון הוא לעתים רחוקות אשר חזה חורבן השני של נינוה שהיה בשנה הראשונה של מלכות נבוכדנצר שבו נחרבה לגמרי. והנה חורבן נינוה השני שהיה על ידי נבוכדנצר מצאנו בדברי חז”ל, אבל חורבן הראשון לא נמצא בספרי חכמינו רק הוא דבר מוסכם מסופר בכל קורות דה”י הקדמונים, ואלה דבריהם, סרדנאפל מלך אשור היה איש בליעל זולל וסובא ורודף זימה טפש ונשחת מאד, ויתקשר עליו שר צבא בבל (שמו בעלעזיאס) אשר היה תחת ממשלתו, עם שר צבא מדי (שמו ארבאצעס) ועם שאר שרי הצבא, ויתאספו עם חילם כארבע מאות אלף איש להלחם על נינוה והמלך יצא לקראתם ויך בהם חללים וירדוף אותם עד גבול ארץ כשדים, ושם עמדו המורדים, ונודע להם כי יצא חיל גדול מבאקעריען לעזור למלך, וישלחו שלוחים לקראתם לפתותם להיות אתם בקושרים, והמלך לא ידע מזה מאומה ובטח על אדיריו הבאים לעזרו, וישתו וישכרו, ויקומו הקושרים עליהם בלילה ויכו כל חיל המלך, וגם חיל המלך שיצאו לקראתם עם שר צבאו שלמן אחי אשתו נפלו במלחמה, וכל השרים אשר היו תחתיו מרדו בו ויפרקו עולו, ואז נסגר המלך וחילו הנשארים בעיר נינוה אשר היתה עיר בצורה ונהר חדקל סובב, והמורדים צרו על העיר שלש שנים ולא יכלו לה, והמכשפים אמרו למלך שכ”ז שלא יהפך נהר חדקל לאויב לו לא תלכד העיר, וע”ז בטח ולא פחד מרעה, ויהי אחרי שלש שנים עבר הנהר את גבולו ויפרוץ בחומת העיר כחצי פרסה, וירא המלך כי הפך הנהר לאויב לו ויתבהל מאד ויאמר נואש, ויצו להקים בארמונו מדורת עצים ואש וישם עליה את כל רכושו גם השגל ופילגשיו והוא עצמו עלו כולם על המוקד וישרפו באש, והאויבים כבשו את העיר ולא שלחו את ידם בבזה, ולא רצו להרע ליושבי העיר כי אמרו שלא באו רק להשמיד את בית המלך, רק אנשי העיר נפל עליהם פחד וינוסו כולם ויעזבו את העיר כמדבר שממה, והאויב הקים ציון של בוז וחרפה להמלך סרדנאפל לאות על מעשיו הרעים, וכל ציוני הכבוד שהיו מורים על המלך שברו ויתצו, וישימוה לאות ולמשלים. זה תוכן הספור הנמצא בכל ספרי דה”י כולם פה אחד, אבל מתי היה הדבר ובאיזה זמן? לא נוכל להציל מפיהם דבר נכון וברור, והמבארים יאמרו כי המלך סרדנאפל הוא אסר חדון המוזכר בכתוב, אשר מלך תחת סנחריב אשר בניו הכוהו בחרב ויאמרו שהוא שם מורכב סר (אסור) נאפל הוא (חדן, פול) הנז’ בד”ה, ולפ”ז היה מעשה זו בסוף ימי חזקיהו או בימי מנשה, והוא מסכים לדעת חז”ל שנחום נבא בימי מנשה. אולם המעיין בספרי הקורות משמע שהיה קדום זמן הרבה. ואין בידינו להכריע, רק אם היה קדום, נשא המשא על חורבן שהיה קודם לימיו, ואם היה בזמנו נשא המשא על חורבן שהיה בימיו, ועל זה אמר משא נינוה, ועוד חזה חזיון על חורבן השני של נינוה שיהיה בימי נבוכדנצר. ועל זה אמר ספר חזון,שהחזן הוא לעתיד. ואנחנו נפרש הכתובים מסכים בכל האופנים: 1:2: אל, תחלה יאמר הצעה והקדמה אל ספרו ה’ אל קנא ונוקם, ר”ל שיש בו שני מדות, א] לקנא על כבוד שמו המחולל, ב] לנקום על הרע שנעשה לנגדו, ויש הבדל ביניהם שבצד שנוקם על הרע שעשו הרשעים בפועל לא יאריך אף רק נוקם ה’, ינקום תיכף כדי שלא יתמידו ברעתם ויחריבו את העולם, אבל בצד שהוא קנוא על כבוד שמו אינו נוקם תיכף רק הוא בעל חמה, שגדר החמה הוא ששומר הכעס בלבו ואינו מוציאו אל הפועל להעניש עליו שזה יקרא בשם אף, ומפרש שני ענינים אלה, נוקם הוא לצריו ונוטר הוא לאויביו כי יש הבדל בין צר ובין אויב שהצר הוא המציר בפועל והאויב הוא הדורש רעתו בלב ואינו מציר בפועל, ויצוייר צר שאינו אויב אם מציר לו להנאתו שלא מחמת איבה, ואויב שאינו צר אם אינו עושה לו רעה,ואצל השם, העושים רעות בפועל בין אדם לחברו נקראים צרי ה’, ויצוייר שאינו אויב רק שעושה להנאתו, והכופרים בו בזדון והחולקים על אמונת ה’ נקראים אויביו, ויצוייר שאינו עושה רע בפועל בין אדם לחברו, ויש הבדל בין נקימה ובין נטירה, שהנטירה הוא שמירת השנאה בלב, והנקימה הוא שנוקם בפועל, ועז”א כי לצריו שעושים רעות בפועל ה’ נוקם תיכף ואינו ממתין להם, אבל לאויביו המכחישים אלהותו ואינם מריעים בפועל הוא נוטר החמה בלב ואינו מעניש תיכף: 1:3: ה’ ארך אפים. באר ענין הנטירה, שבזה הוא מאריך אף ואינו מעניש תיכף, וזה מצד שהוא גדל כח, כמ”ש ועתה יגדל נא כח ה’ כאשר דברת לאמר ה’ ארך אפים, שהארכת האף מורה על גודל כחו לסבול עתה ולהעניש תמיד בעת שירצה, כי בשר ודם אי אפשר לו להאריך אפו מצד קוצר כחו לסבול. ומצד שמתירא שלמחר לא יהיה בכחו להעניש כי אין כחו מתמיד אבל ה’ מצד שהוא רב כח מאריך אף, ובכ”ז ונקה לא ינקה כי סופו להעניש ולהשמיד את אויביו עת תתמלא סאתם, ורצה בזה שמה שהאריך ה’ לנינוה מעת נבא עליה יונה, הגם שאז לא שבו רק מן החמס אשר בכפיהם ולא שבו מעבודת אלהים אחרים כמש”ש, כי על עבודה זרה וכפירה והכחשת האמונה ממתין עד שיתמלא סאתם ולא שלם עונם עד הנה, ורק על החמס שבזה נקראים בשם צרים רצה להאבידם תיכף בעוד ארבעים יום, ע”כ הציע מדת ה’ והנהגתו בעונשי הרשעים ואיך האריך להם אפו עד שבא קצם, עתה יתחיל להציע איכות ענשו ונקמתו, ומצייר ביאת ה’ והתגלותו להשמיד את הרשעים בשלוש מדרגות זו אחר זו, וכל מדרגה יצייר בציור אחר נורא ומרעיש ומבהיל מאד, והוא, כי הלביש מליצתו בחזיונות מבהילים כאילו ארבעה האיתנים מצוקי ארץ שהם ארבעה היסודות יוצאים אתו להחריב ולהשמיד את כל פני האדמה, (מדרגה אחת) יצייר התעוררות ה’ לירד מגבהי מרומים אל הארץ להחריב אותה, ויצייר הליכות אלי מלכי בקדש עם שני היסודות אשר בו יציירו המליצים את דרכו והלוכו, שהוא יסוד הרוח ויסוד המים, ועז”א ה’ בסופה ובשערה דרכו, הדרך שילך אל הארץ היא בסופה ובסערה, והיא רוכב על עב קל הנושא יסוד המים שהוא הענן, והוא אבק רגליו כאילו בהליכתו במרוצה מעלה אבק והוא הענן ר”ל שאז יתעוררו שני יסודות המחריבים הישוב לפעמים, כמו סער מתחולל עוקר הרים ומשבר סלעים, או זרם עננים ושטף ומבול מים: 1:4: גוער, מצייר שיעשה אז חורבן בין בים ובין ביבשה, שהוא גוער בים ויבשהו ואת הנהרות החריב, הגם שבעת השטף ובקיעת העננים ימלאו הנהרות מים וישתפכו לתוך הים, הוא יעשה דבר והפוכו, שהגם שזרם הים עבר ושטף הארץ, הנהרות יחרבו ולא ירדו מימיהם אל הים וייבש הים, וכן יעשה חורבן ביבשה כי אז אומלל בשן וכרמל שע”י הסער וזרם ברד שער קטב יכרתו כל שדי תבואה ופרח אילנות, כמ”ש קול ה’ על המים קול ה’ שובר ארזים וכו’: 1:5: הרים (המדרגה השניה), עת הגיע בדרכו על ראשי ההרים הרמים שאז הוא קרוב אל הארץ, ובזה יצייר המשחית השלישי שיצא לפעלו והוא יסוד העפר, שבעמדו על ראשי ההרים אז ירשו ממנו, וגם הגבעות שהם למטה מן ההרים התמוגגו ר”ל שאז ירעש יסוד העפר ויתהוה רעש הארץ ויתחיל בהרים שבהם מצוי הרעש לרוב ואח”כ יתפשט אל הגבעות, ומוסיף כי תשא הארץ מפניו כאילו כלל הארץ תתנשא ממקומה לקום מפניו כמי שמתנשא לקום לפני מלך גדול, ועמה תתנשא תבל ויושבי בה, ימליץ שאז תרעש הארץ בכללה ועמודיה יתפלצון, והוא ציור חורבן כללי ע”י רעש יסוד העפר: 1:6: לפני. (המדרגה השלישית), שכבר בא השופט את הארץ ודן אותם עפ”י מעשיהם ושופך עליהם עברה וזעם וצרה, ובזה יצייר המשחית הרביעי שיצא להחריב ולהשחית שהוא יסוד האש ויש הבדל בין אף ובין חמה ובין זעם, החמה היא הכעס הפנימי העצור בלב, ועת יתגלה הכעס לחוץ נקרא אף שאז יגזר עונש, והקללה עצמה והעונש נקרא זעם, עז”א לפני זעמו מי יעמד שהוא העונש עצמו, ומוסיף מי יקום גם בחרון אפו אף שעוד לא שפך זעמו, ומוסיף שגם חמתו הפנימית אף שעדיין לא יצאה לחוץ בכ”ז נתכה כאש, מצייר החמה כאש בוער העצור בהררי עד ותאכל עד תהום רבה, שעת יותך האש ע”י חלקי גפרית ויתר דברים אשיים הנמצאים במעמקי האדמה והארץ תקיא העצמים אשר בבטנה, שאז חמתו נתכה כאש הנזרק מהרים מוריקים אש, שהדברים המוצקים נתכים אז עד שגם הצורים החזקים נתצו ממנו ויעלו כאבק פורח להחריב ולהשמיד את כל סביבותם: 1:7: טוב, אחר הציור הנורא הזה שצייר שהמקום הכללי שהוא כדור הארץ עלה בתהו ויאבד, ואין מקום ומעמד לכל היקום אשר על פני האדמה, ישאל על מה יעמדו עתה בני תבל? הלא הארץ התפוררה והתמוטטה? משיב, ביום צרה, טוב ה’ למעוז, טוב לעמוד על ה’ כי הוא עתה מקומו של עולם ועליו יעמדו הברואים וימצאו מעוז ומחסה, ויודע חוסי בו, ר”ל והמעוז הזה שיעוזו בו עתה שהוא ה’, נעלה מן המעוז שימצא אדם בדבר טבעי שהמעוז אינו יודע מי חוסה בו, אבל ה’ הוא מעוז אשר יודע חוסי בו ומשגיח עליו בהשגחה פרטית, ר”ל כי בחורבן הכללי הזה, ישגיח בעין חמלה להציל את הבוטחים בו ולהצילם מני צר: 1:8: בשטף עובר, עם הציור שצייר את ה’ כמעוז מן הצרה, מצייר אותו ג”כ כעובר בשטף לכלות את הצרה, ר”ל בעת שה’ עובר בשטף וזרם מים, עד שכלה יעשה מקומה (של הצרה), שע”י השטף יכלה את המקום שמשם באה הצרה לכל העולם שהיא ארץ אשור ואויביו ירדף חשך, והוא ציור על זרם מי חדקל ששטף אז נינוה בפקודת ה’, וכל העיר ברחו כאילו דרכם חשך וחלקלקות ומלאך ה’ רודפם, כמו שנתבאר בפסוק א’: 1:9: מה תחשבון אל ה’ למה תחשבון ע”ז מחשבה ראה על ה’ כאילו יצא להרע ולבלע ולהשחית שאין זה ממדתו, כי באמת אין כונתו להרע רק כלה הוא עושה צרה לא תקום פעמים, בזה יכלה את הצרה, שהיא מלכות אשור שהיא היתה צרת התבל, וע”י השטף הזה הוא מכלה את הצרה בל תקום פעמים, שהגם שאחר מפלה זו קמה פעם אחד, הלא עוד תשוב ותחרב שנית ע”י נ”נ ובפעם השני לא תקום עוד, כי רק פעם א’ תקום צרה לא פעמים: 1:10: כי עד סירים סבוכים, כי ע”י השטף הזה נתבהל סרדנאפל והתיאש, וערך מערכת קוצים כסוחים באש יצתו ועלה על המוקד הוא וכל ביתו ונשרפו שמה, ובזה צייר שהמלך וכל בני ביתו שתו אז ונשתכרו כמו שהיה דרכם שהיו בסובאי יין תמיד, ומתוך שכרות באו עד סירים סבוכים, שהם מערכת הקוצים והמדורה של אש, והגם שהסבואים היו כסבאם, ר”ל שתויי יין, בכ”ז כאשר קרבו עד הסירים הסבוכים אכלו כקש יבש מלא, ר”ל כקש שמלאו ימי גדולו ונתיבש שאז ישרף תיכף בהריחו אש, והלחים מן היין נעשו כיבשים: 1:11: ממך, מסב פניו אל עיר נינוה, אומר אליה הנה ממך יצא הרשע הזה שהוא חושב רעה על ה’ לכפור במציאות ה’ והשגחתו והוא יועץ עצת בליעל לפרוק עול ולעשות כל התועבות: 1:12: כה אמר ה’, על כן נגזר על נינוה שתהיה שממה ולכן בא עליהם פחד ה’ וברחו כולם, הגם שהיו שלמים והיו רבים, שהיו עם רב ולא נחסר מהם במלחמה כי לא לחמו כלל, בכ”ז כן נגוזו וברחו מן העיר כמו שעבר המלך החושב רעה על ה’, ולדעת האומרים שסרדנפאל שבו היה המעשה הוא אסור חדון בן סנחריב, יל”פ שהמליץ ידבר אל סנחריב בנוכח, אומר אליו אתה החושב רעה על ה’! ממך יצא יועץ בליעל, ר”ל אסרחדון שיעץ בליעל לפרוק עול הוא יצא ממך, אתה סנחריב שהיית חושב רעה על ה’ ושלחת מלאכים לחרף אלהים חיים, לכן כה אמר ה’ אם (כן) נגוזו שלמים וכן רבים, לכן כן ועבר גם היועץ בליעל, ר”ל הלא במיתה זו שהיא מיתת שריפה נגוזו מן העולם שלמים ורבים ממחנה סנחריב, שהמלאך שיצא והכה במחנה אשור שרפן כולם כפי קבלת חז”ל לכן ועבר גם הוא יעבור על האש, (ותפס לשון העברה על האש, כי היה דרכם להעביר באש למולך, וסנחריב עצמו רצה לעשות כן לבניו שלכן הכוהו בחרב, כמ”ש (ישעיהו ל׳:ל״ג) במ”ש כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן, ור”ל שמיתה זו להשרף על המוקד מוכן לו מימי אביו), ועניתיך, מסב פניו אל ישראל, מה שעניתי אותך ע”י אשור לא אענך עוד, וזה נכון מאד אם נאמר שמעשה זה היה באסרחדון, שאז חדל אשור לענות את ישראל, ואם נאמר שהיה קודם לכן, עכ”פ חדל לענותם בעת ההיא שהיה דעתו להלחם עם ישראל ולענותם, וע”י חורבן נינוה נבטל עצתו בעת ההיא: 1:13: ועתה אשבור מוטהו, של אשור שהם המשא של מס ועבדות, וגם מוסרותיך אנתק מה שהיית אסור במוסרות מפני פחד גדודיו וחייליו (ואם היה מעשה זו בימי מנשה כנ”ל נשבר העול לגמרי כי מאז חדלה ממשלת אשור על ישראל, ואם היה קודם לכן ר”ל שעכ”פ עתה אשבור, כי מה שבא אח”כ סנחריב עליהם היה בעת העתיד): 1:14: וצוה עליך ה’, מסב פניו אל סרדנאפל, ה’ צוה וגזר עליך אשר לא יזרע משמך עוד, שלא יעמוד מבניך מלך שיקרא על שמך, כי נמחה הוא וזרעו ושמו לא יזכר עוד, מבית אלהיך אכרית פסל ומסכה שהיה מנהג המלכים להעמיד פסילי צלמם בבית אלהיהם, והיו מכבדים את פסלו ומיחסים לו אלהות, ואז הסירו כל פסל שהיה אות ציון לכבודו, בהפך העמידו על קברו פסל של גנאי להורות על קלותו ובזיונו, כמו שזכרו ספורי דברי הימים, ועז”א פסל ומסכה אשים (ציון) קברך שיהיה לציון כי קלות ונבזית מאד: 2:1: הנה על ההרים רגלי מבשר, כי מלך זה רצה להכניע את יהודה, והם התיראו מפניו, ובאה להם הבשורה מן מפלתו, והנה לדעת המבארים שהיה מעשה זו בימי מנשה מבואר בד”ה ששרי הצבא אשר למלך אשור לקחו את מנשה ויביאוהו לבבל בחוחים ויעתר מנשה אל ה’ וישיבהו למלכותו, מבואר כי נלקח ע”י בעליזאס שר צבא בבל שהיה אז תחת פקודת מלך אשור, ואח”ז כשמרד שר צבא בבל בסרדנאפל מלך אשור השיב את מנשה למלכותו, ומבואר בד”ה שם שמנשה נדר אז נדרים לעבוד את השם, ולפי פרושי הוסד ע”ז מזמור ס”ו בתהלות ואמר שם אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי כו’, ואז יצאו מבשרים על הרי יהודה משמיע שלום כי אין פחד מן הצר, ואמר להם שיחוגו את חגיהם כי נבנה המזבח והחלו לעבוד את ה’ וישלמו נדריהם אשר נדרו בצר להם, כי אין פחד מן מלך אשור שקראו למעלה בשם יועץ בליעל, כי לא יוסיף עוד לעבר בך בליעל כי כלה נכרת ר”ל הוא וביתו, (וגם למ”ש אני שנראה שהיה מעשה זאת קודם, היה דעתו להלחם ביהודה, וכבר החל להרע לעשרת השבטים ולא נזכר בכתוב מפני שלא יצאה רעתו אל הפועל): 2:2: עלה, כבר עלה המפיץ על פניך הוא מלך אשור שהפיץ (או שהיה דעתו להפיץ) את ישראל בגולה, אמנם עתה הוא נצור מצורה ששרי הצבא אשר לו צרו עליו והוא נתון במצור (כנ”ל א’ א’) על כן צפה דרך לשמוע בשורה טובה ממפלתו, וחזק מתנים ואמץ כח מאד כי תשמע בשורות טובות: 2:3: כי שב ה’ את גאון יעקב, שגם עשרת השבטים שהיו בגלות תחת ידו נתן להם רשות לשוב לארצם, ויהיה גאונם דומה כגאון ישראל שהוא שבט יהודה שלא היו תחת ידו, כי עד עתה בקקום בוקקים היו דומים כגפן שהריקו את פירותיו, וגם זמורותיהם שחתו ששחתו זמורות הגפן עצמו, ר”ל שמלבד ששללו את ממונם הגלום מארצם עד שלא יוכלו עוד לשאת ענף ולעשות פרי, (וגם אם נאמר שהיה מעשה זו בימי קדם, צ”ל שמלך אשור כבר התחיל להשליח חילו בעשרת השבטים מזמן קדם הגם שלא נזכר בכתוב :
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | “ה’ ארך אפים וגדול כוח ונקה לא ינקה” — הכרזת הדין על הרשעה
- אפיון - נבואה וחלום | חזון נחום כנגד נינוה — ניחום ישראל לאחר מאה שנות עינוי
הערות
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מִלּוֹא (Strong’s H4407) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“הנה על ההרים רגלי מבשר”: בשורת נינוה כנגד נבואת ישעיהו — שם “מבשר טוב”; כאן “מבשר” של כילוי הרע.
ניווט
- קודם:
- אחרי: נח_002_004 - נפילת נינוה — בוז כסף בוז זהב