נפילת נינוה — בוז כסף בוז זהב
פסוקים
מָגֵ֨ן גִּבֹּרֵ֜יהוּ מְאׇדָּ֗ם אַנְשֵֽׁי־חַ֙יִל֙ מְתֻלָּעִ֔ים בְּאֵשׁ־פְּלָדֹ֥ת הָרֶ֖כֶב בְּי֣וֹם הֲכִינ֑וֹ וְהַבְּרֹשִׁ֖ים הׇרְעָֽלוּ׃ בַּחוּצוֹת֙ יִתְהוֹלְל֣וּ הָרֶ֔כֶב יִֽשְׁתַּקְשְׁק֖וּן בָּרְחֹב֑וֹת מַרְאֵיהֶן֙ כַּלַּפִּידִ֔ים כַּבְּרָקִ֖ים יְרוֹצֵֽצוּ׃ יִזְכֹּר֙ אַדִּירָ֔יו יִכָּשְׁל֖וּ (בהלכותם) [בַּהֲלִיכָתָ֑ם] יְמַֽהֲרוּ֙ חֽוֹמָתָ֔הּ וְהֻכַ֖ן הַסֹּכֵֽךְ׃ שַׁעֲרֵ֥י הַנְּהָר֖וֹת נִפְתָּ֑חוּ וְהַהֵיכָ֖ל נָמֽוֹג׃ וְהֻצַּ֖ב גֻּלְּתָ֣ה הֹֽעֲלָ֑תָה וְאַמְהֹתֶ֗יהָ מְנַֽהֲגוֹת֙ כְּק֣וֹל יוֹנִ֔ים מְתֹפְפֹ֖ת עַל־לִבְבֵהֶֽן׃ וְנִֽינְוֵ֥ה כִבְרֵכַת־מַ֖יִם מִ֣ימֵי הִ֑יא וְהֵ֣מָּה נָסִ֔ים עִמְד֥וּ עֲמֹ֖דוּ וְאֵ֥ין מַפְנֶֽה׃ בֹּ֥זּוּ כֶ֖סֶף בֹּ֣זּוּ זָהָ֑ב וְאֵ֥ין קֵ֙צֶה֙ לַתְּכוּנָ֔ה כָּבֹ֕ד מִכֹּ֖ל כְּלִ֥י חֶמְדָּֽה׃ בּוּקָ֥ה וּמְבוּקָ֖ה וּמְבֻלָּקָ֑ה וְלֵ֨ב נָמֵ֜ס וּפִ֣ק בִּרְכַּ֗יִם וְחַלְחָלָה֙ בְּכׇל־מׇתְנַ֔יִם וּפְנֵ֥י כֻלָּ֖ם קִבְּצ֥וּ פָארֽוּר׃ אַיֵּה֙ מְע֣וֹן אֲרָי֔וֹת וּמִרְעֶ֥ה ה֖וּא לַכְּפִרִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הָלַךְ֩ אַרְיֵ֨ה לָבִ֥יא שָׁ֛ם גּ֥וּר אַרְיֵ֖ה וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃ אַרְיֵ֤ה טֹרֵף֙ בְּדֵ֣י גֹרוֹתָ֔יו וּמְחַנֵּ֖ק לְלִבְאֹתָ֑יו וַיְמַלֵּא־טֶ֣רֶף חֹרָ֔יו וּמְעֹנֹתָ֖יו טְרֵפָֽה׃ הִנְנִ֣י אֵלַ֗יִךְ נְאֻם֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְהִבְעַרְתִּ֤י בֶעָשָׁן֙ רִכְבָּ֔הּ וּכְפִירַ֖יִךְ תֹּ֣אכַל חָ֑רֶב וְהִכְרַתִּ֤י מֵאֶ֙רֶץ֙ טַרְפֵּ֔ךְ וְלֹא־יִשָּׁמַ֥ע ע֖וֹד ק֥וֹל מַלְאָכֵֽכֵה׃ ה֖וֹי עִ֣יר דָּמִ֑ים כֻּלָּ֗הּ כַּ֤חַשׁ פֶּ֙רֶק֙ מְלֵאָ֔ה לֹ֥א יָמִ֖ישׁ טָֽרֶף׃ ק֣וֹל שׁ֔וֹט וְק֖וֹל רַ֣עַשׁ אוֹפָ֑ן וְס֣וּס דֹּהֵ֔ר וּמֶרְכָּבָ֖ה מְרַקֵּדָֽה׃ פָּרָ֣שׁ מַעֲלֶ֗ה וְלַ֤הַב חֶ֙רֶב֙ וּבְרַ֣ק חֲנִ֔ית וְרֹ֥ב חָלָ֖ל וְכֹ֣בֶד פָּ֑גֶר וְאֵ֥ין קֵ֙צֶה֙ לַגְּוִיָּ֔ה (יכשלו) [וְכָשְׁל֖וּ] בִּגְוִיָּתָֽם׃ מֵרֹב֙ זְנוּנֵ֣י זוֹנָ֔ה ט֥וֹבַת חֵ֖ן בַּעֲלַ֣ת כְּשָׁפִ֑ים הַמֹּכֶ֤רֶת גּוֹיִם֙ בִּזְנוּנֶ֔יהָ וּמִשְׁפָּח֖וֹת בִּכְשָׁפֶֽיהָ׃ הִנְנִ֣י אֵלַ֗יִךְ נְאֻם֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְגִלֵּיתִ֥י שׁוּלַ֖יִךְ עַל־פָּנָ֑יִךְ וְהַרְאֵיתִ֤י גוֹיִם֙ מַעְרֵ֔ךְ וּמַמְלָכ֖וֹת קְלוֹנֵֽךְ׃ וְהִשְׁלַכְתִּ֥י עָלַ֛יִךְ שִׁקֻּצִ֖ים וְנִבַּלְתִּ֑יךְ וְשַׂמְתִּ֖יךְ כְּרֹֽאִי׃ וְהָיָ֤ה כׇל־רֹאַ֙יִךְ֙ יִדּ֣וֹד מִמֵּ֔ךְ וְאָמַר֙ שׇׁדְּדָ֣ה נִֽינְוֵ֔ה מִ֖י יָנ֣וּד לָ֑הּ מֵאַ֛יִן אֲבַקֵּ֥שׁ מְנַחֲמִ֖ים לָֽךְ׃ הֲתֵֽיטְבִי֙ מִנֹּ֣א אָמ֔וֹן הַיֹּֽשְׁבָה֙ בַּיְאֹרִ֔ים מַ֖יִם סָבִ֣יב לָ֑הּ אֲשֶׁר־חֵ֣יל יָ֔ם מִיָּ֖ם חוֹמָתָֽהּ׃ כּ֥וּשׁ עׇצְמָ֛ה וּמִצְרַ֖יִם וְאֵ֣ין קֵ֑צֶה פּ֣וּט וְלוּבִ֔ים הָי֖וּ בְּעֶזְרָתֵֽךְ׃ גַּם־הִ֗יא לַגֹּלָה֙ הָלְכָ֣ה בַשֶּׁ֔בִי גַּ֧ם עֹלָלֶ֛יהָ יְרֻטְּשׁ֖וּ בְּרֹ֣אשׁ כׇּל־חוּצ֑וֹת וְעַל־נִכְבַּדֶּ֙יהָ֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל וְכׇל־גְּדוֹלֶ֖יהָ רֻתְּק֥וּ בַזִּקִּֽים׃ גַּם־אַ֣תְּ תִּשְׁכְּרִ֔י תְּהִ֖י נַעֲלָמָ֑ה גַּם־אַ֛תְּ תְּבַקְשִׁ֥י מָע֖וֹז מֵאוֹיֵֽב׃ כׇּ֨ל־מִבְצָרַ֔יִךְ תְּאֵנִ֖ים עִם־בִּכּוּרִ֑ים אִם־יִנּ֕וֹעוּ וְנָפְל֖וּ עַל־פִּ֥י אוֹכֵֽל׃ הִנֵּ֨ה עַמֵּ֤ךְ נָשִׁים֙ בְּקִרְבֵּ֔ךְ לְאֹ֣יְבַ֔יִךְ פָּת֥וֹחַ נִפְתְּח֖וּ שַׁעֲרֵ֣י אַרְצֵ֑ךְ אָכְלָ֥ה אֵ֖שׁ בְּרִיחָֽיִךְ׃ מֵ֤י מָצוֹר֙ שַֽׁאֲבִי־לָ֔ךְ חַזְּקִ֖י מִבְצָרָ֑יִךְ בֹּ֧אִי בַטִּ֛יט וְרִמְסִ֥י בַחֹ֖מֶר הַחֲזִ֥יקִי מַלְבֵּֽן׃ שָׁ֚ם תֹּאכְלֵ֣ךְ אֵ֔שׁ תַּכְרִיתֵ֣ךְ חֶ֔רֶב תֹּאכְלֵ֖ךְ כַּיָּ֑לֶק הִתְכַּבֵּ֣ד כַּיֶּ֔לֶק הִֽתְכַּבְּדִ֖י כָּאַרְבֶּֽה׃ הִרְבֵּית֙ רֹכְלַ֔יִךְ מִכּוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם יֶ֥לֶק פָּשַׁ֖ט וַיָּעֹֽף׃ מִנְּזָרַ֙יִךְ֙ כָּֽאַרְבֶּ֔ה וְטַפְסְרַ֖יִךְ כְּג֣וֹב גֹּבָ֑י הַחוֹנִ֤ים בַּגְּדֵרוֹת֙ בְּי֣וֹם קָרָ֔ה שֶׁ֤מֶשׁ זָֽרְחָה֙ וְנוֹדַ֔ד וְלֹא־נוֹדַ֥ע מְקוֹמ֖וֹ אַיָּֽם׃ נָמ֤וּ רֹעֶ֙יךָ֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר יִשְׁכְּנ֖וּ אַדִּירֶ֑יךָ נָפֹ֧שׁוּ עַמְּךָ֛ עַל־הֶהָרִ֖ים וְאֵ֥ין מְקַבֵּֽץ׃ אֵין־כֵּהָ֣ה לְשִׁבְרֶ֔ךָ נַחְלָ֖ה מַכָּתֶ֑ךָ כֹּ֣ל׀ שֹׁמְעֵ֣י שִׁמְעֲךָ֗ תָּ֤קְעוּ כַף֙ עָלֶ֔יךָ כִּ֗י עַל־מִ֛י לֹא־עָבְרָ֥ה רָעָתְךָ֖ תָּמִֽיד׃
פירוש רש”י
2:4: מָגֵן גִּבּוֹרֵיהוּ. שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר הַצָּרִים עַל אַשּׁוּר. | מְאָדָּם. מְאָדָּמִים הֵם. וְאַנְשֵׁי חֵילָם מְתֻלָּעִים. לְבוּשֵׁי זְהוֹרִית. | בָּאֵשׁ פְּלָדוֹת הָרֶכֶב בְּיוֹם הֲכִינוֹ. בְּיוֹם שֶׁהוּא מוּכָן לָצֵאת בַּצָּבָא מְצַחְצֵחַ רֶכֶב בַּרְזֶל שֶׁלּוֹ, וְלֹא יָדַעְתִּי מַהוּ פְּלָדוֹת, וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא מִין הַמְּצַחְצַחַת בַּרְזֶל יָפֶה, וְיֵשׁ פּוֹתְרִין פְּלָדוֹת לְשׁוֹן ׳לַפִּיד אֵשׁ׳ בְּדֶרֶךְ הַהֵפֶךְ. | וְהַבְּרֹשִׁים הָרְעָלוּ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְרַבְנֵי מַשְׁרִיתְהוֹן מְסַרְבְּלִין בְּצִבְעוֹנִין״. | הָרְעָלוּ. מְעֻטָּפִין, וְדוֹמֶה לוֹ (ישעיהו ג:יט) ״הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁרוֹת וְהָרְעָלוֹת״. וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה שָׁנִינוּ ״מַדְיוֹת רְעוּלוֹת״ מַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף ס״ה, ע״ש). 2:5: יִתְהוֹלָלוּ. יִנְהֲגוּ עַצְמָן בְּשִׁגָּעוֹן. | יִשְׁתַּקְשְׁקוּן. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״קָל נְקוּשׁ זַיְּנֵיהוֹן מִשְׁתְּמַע״, וְהוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים״ (יואל ב:כד), ״כְּמַשַּׁק גֵּבִים״ (ישעיהו לג:ד), לְשׁוֹן ׳הַשְׁמָעַת קוֹל׳. | יְרוֹצֵצוּ. יְרוֹעֲעוּ אֶת הַשּׁוֹמְעִים כַּבְּרָקִים הַלָּלוּ הַטּוֹרְדִים אֶת הַבְּרִיּוֹת, כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. 2:6: יִזְכֹּר. מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת אַדִּירָיו וְגִבּוֹרָיו וִידַמֶּה בְּלִבּוֹ לָצֵאת וּלְהִלָּחֵם, וְהֵם יִכָּשְׁלוּ בַּהֲלִיכָתָם. | יְמַהֲרוּ חוֹמָתָהּ. לָנוּס, לָרוּץ אֶל חוֹמַת הָעִיר. כָּל תֵּיבָה הַצְּרִיכָה לָמֶ״ד בִּתְחִלָּתָהּ הִטִּיל לָהּ הֵ״א בְּסוֹפָהּ. | וְהֻכַן הַסֹּכֵךְ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״יְבַנּוּן מַגְדְּלַיָּא״. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ ״וְהֻכַן הַסֹּכֵךְ״ – וְהַמֶּלֶךְ נִזְדַּיֵּן בִּכְלֵי זֵינוֹ, כְּמוֹ ״מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ״, לְשׁוֹן ׳מוֹשֵׁל׳. 2:7: שַׁעֲרֵי הַנְּהָרוֹת. שַׁעֲרֵי הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד הַנְּהָרוֹת. | וְהַהֵיכָל נָמוֹג. נִרְעַד וְנָע מִכֹּחַ אַבְנֵי בְּלִיסְטְרָא הַנִּזְרָקִים בִּכְתָלָיו הַנִּקְרָא בומ״א. 2:8: וְהֻצַּב. הִיא הַמַּלְכָּה הַנִּצֶּבֶת לִימִין הַמֶּלֶךְ, כְּדַאֲמְרִינָן (תהילים מה:י) ״נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ״. | גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה. בְּגִלּוּי הָלְכָה בַּשְּׁבִי וְהָעֳלְתָה מִן הָעִיר. | מְנַהֲגוֹת כְּקוֹל יוֹנִים. מְנַהֲגוֹת עַצְמָן בְּקִינָה כְּקוֹל יוֹנִים הַמְּקוֹנְנִים. מְנַהֲגוֹת – שרימייצנ״ט בְּלַעַ״ז. | מְתֹפְפֹת עַל לְבָבְהֶן. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: מַקִּישׁוֹת יְדֵיהֶן עַל לִבָּן כְּהַקִּישׁ בַּתּוּפִים. 2:9: וְנִינְוֵה כִּבְרֵכַת מַיִם מִימֵי הִיא. מִיּוֹם שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית יָשְׁבָה בְּשַׁלְוָה וְאֵין מֵנִיד, כִּבְרֵכַת מַיִם מְכֻנָּסִין שֶׁאֵין זָזִים מִמְּקוֹמָם. | וְהֵמָּה. עַתָּה מֵרֹב דָּחֳקָם לָמְדוּ לָנוּס וְנָסִים. | עִמְדוּ עֲמֹדוּ. אוֹמְרִים לָהֶם וְאֵין מַפְנֶה לִבּוֹ לִשְׁמֹעַ וְלַעֲמֹד. 2:10: בֹּזּוּ כֶסֶף. אַתֶּם הַבָּאִים עַל נִינְוֵה. | וְאֵין קֵצֶה. אֵין חֶשְׁבּוֹן. | לְתְּכוּנָה. לְאוֹצְרוֹתֵיהֶם. עַל שֵׁם שֶׁהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַנָּתוּן בָּאוֹצָר נָתוּן בְּחֶשְׁבּוֹן, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ״אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן״ (מלכים ב יב:יב). | כָּבֹד מִכָּל כְּלִי חֶמְדָּה. לְשׁוֹן ׳הַכְבָּדָה׳, כְּמוֹ (לקמן ג:טו) ״הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק״, לְשׁוֹן ׳מְכַבֵּד הַבַּיִת׳, אשקוונ״ט בְּלַעַ״ז, וּלְכַבֵּד אוֹתָם מִכָּל כְּלֵי חֶמְדָּתָא. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״סָפוּ מִכָּל מָנֵי חֶמְדָּתָא״, ׳כָּבֹד׳ כְּמוֹ זָכוֹר וְשָׁמוֹר. 2:11: בּוּקָה. רֵיקָנִית. | וּמְבוּקָה. וּמְרוֹקֶנֶת עַל יְדֵי בּוֹקְקִים. | וּמְבֻלָּקָה. מְפֹרֶצֶת בְּחוֹמוֹתֶיהָ, אישברטיר״א בְּלַעַ״ז. | וּפִק בִּרְכַּיִם. כִּשְׁלוֹן בִּרְכַּיִם, כְּמוֹ (שמואל א כה:לא) ״לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל״. | קִבְּצוּ פָארוּר. שַׁחְרוּרִית כַּקְּדֵרָה. 2:12: אַיֵּה מְעוֹן אֲרָיוֹת. קִינָה הִיא עַל נִינְוֵה שֶׁהָיְתָה מְדוֹר מְלָכִים גִּבּוֹרִים וַחֲזָקִים כַּאֲרָיוֹת. | אֲשֶׁר הָלַךְ אַרְיֵה לָבִיא שָׁם. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אֲתַר דַּהֲווֹ אָזְלִין מַלְכִּין וְשָׁבְקִין תַּמָּן בְּנֵיהוֹן, הָא כְּאַרְיָה דְּשָׁרֵי לְרוּחְצָן״. 2:13: אַרְיֵה טֹרֵף בְּדֵי גּוֹרוֹתָיו. כְּתַרְגּוּמוֹ: מַלְכֵּיהּ הֲיוּ מְבִיאִים שָׁלָל רַב עַד שֶׁהָיָה דֵּי לִבְנֵי בֵּיתָם. | וּמְחַנֵּק. בְּהֵמוֹת לְצֹרֶךְ לִבְאוֹתָיו, כְּלוֹמַר מַרְבֶּה אוֹצְרוֹתָיו לְבָנָיו. | וַיְמַלֵּא טֶרֶף חֹרָיו. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וּמְמַלָּן אוֹצְרוֹתֵיהֶן חֲטוּף״. 2:14: רִכְבָּהּ. רֹב רֶכֶב שֶׁבָּהּ, קרטדי״ן בְּלַעַ״ז, הֵ״א יְתֵרָה, הֵפֶךְ הַלָּשׁוֹן לְרִבּוּי מַרְכָּבוֹת, וְכֵן (יחזקאל כד:ו) ״סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָהּ בָּהּ״, זֹהַם רַב. | וְלֹא יִשָּׁמַע עוֹד קוֹל מַלְאָכֵכֵה. קוֹל מַלְאָכֵיךְ, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה כְּבָר רַבְשָׁקֵה וַחֲבֵרָיו שְׁלוּחֵי אַשּׁוּר (ישעיה לז:יג) ״וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית״. 3:1: פֶּרֶק. גֶּזֶל שֶׁמְּפָרְקוֹ מִיַּד בְּעָלָיו. | לֹא יָמִישׁ טֶרֶף. מִתּוֹכָהּ תָּמִיד. 3:2: קוֹל שׁוֹט. לְהַכּוֹת סוּסִים הָיָה נִשְׁמָע בָּהּ תָּמִיד. | וְקוֹל רַעַשׁ. אוֹפַנֵּי מַרְכָּבוֹת. | וְסוּס דֹּהֵר. דּוֹלֵג וּמְקַפֵּץ, וְכֵן ״מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו״ (שופטים ה:כב). 3:3: וְלַהַב חֶרֶב. רולימל״א בְּלַעַ״ז, כִּי סַכִּין וְחֶרֶב קָרוּי ׳לַהַב׳, כְּמוֹ (שם ד:כב) ״וַיָּבֹא הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב״. | וּבְרַק חֲנִית. חֲנִית מְרוּטָה וּמַבְרֶקֶת, אוֹר יוֹצֵא מִמֶּנָּה, פלנדו״ר בְּלַעַ״ז. | וְכֹבֶד פָּגֶר. הָיוּ מַרְבִּים פְּגָרִים וְלֹא הָיָה חֶשְׁבּוֹן לִגְוִיּוֹת נִבְלוֹתֶיהָ הַמֻּשְׁלָכוֹת בָּהּ, עַד שֶׁהָיוּ הָעוֹבְרִים נִכְשָׁלִים בִּגְוִיּוֹת הַפְּגָרִים. 3:4: מֵרֹב זְנוּנֵי זוֹנָה. מֵרֹב חֲנוּפוֹת עִיר שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים לְפַתּוֹת לֵב מַלְכֵי הָאָרֶץ לְהִתְחַבֵּר עִמָּם, וְסוֹף הָיוּ כּוֹבְשִׁים אוֹתָם תַּחְתֵּיהֶם. 3:5: שׁוּלַיִךְ. הֵם שִׁפּוּלֵי בִּגְדֵי הָאִשָּׁה. | מַעֲרֵךְ. גִּלּוּיֵךְ, כְּמוֹ (מיכה א:יא) ״עֶרְיָה בֹשֶׁת״. 3:6: שִׁקֻּצִים. בְּגָדִים צוֹאִים הַמְנַוְּלִים אוֹתָךְ. לְפִי הָעִנְיָן שֶׁדִּמָּה אוֹתָהּ לְזוֹנָה, דִּבֵּר הַכָּתוּב. | כְּרֹאִי. כְּזֶבֶל, לְשׁוֹן ״וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ״ (ויקרא א:טז). 3:7: יִדּוֹד מִמֵּךְ. יִתְרַחֵק מִמֵּךְ. 3:8: הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן. וּמַה תִּבְטְחִי בְּעָשְׁרֵךְ וּבִגְבוּרָתֵךְ, וְכִי גְּדוֹלָה אַתְּ מִנֹּא, הִיא אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה שֶׁל מִצְרַיִם, אָמוֹן לְשׁוֹן ׳פְּדַגוֹג׳, מִנֹּא הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה אוֹמֶנֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם, דִּמְרַבֵּי בָּהּ מַלְכּוּ. | אֲשֶׁר חֵיל יָם. אֲשֶׁר הָיָה הַיָּם לָהּ לְחַיִל וּלְחוֹמָה, שׁוּרָא וּבַר שׁוּרָא. 3:9: כּוּשׁ עָצְמָה. כּוּשִׁים הָיוּ לָהּ לְחֹזֶק. | פּוּט וְלוּבִים הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ. וְהַפּוּטִים וְהַלּוּבִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ, גַּם הֵם הָיוּ בְּחֵילָהּ. 3:10: גַּם הִיא לַגּוֹלָה הָלְכָה. אַף הִיא הָלְכָה בַּגּוֹלָה, אַף עַל פִּי כֵן גְּדֻלָּתָהּ לֹא עָמְדָה לִפְנֵי נְבוּכַדְנֶצַּר. | רֻתְּקוּ. נִכְבְּלוּ, לְשׁוֹן ״רְתֻקוֹת כֶּסֶף״ (ישעיהו מ:יט), ״עֲשֵׂה הָרַתּוֹק״ (יחזקאל ז:כג), שַׁלְשְׁלָאוֹת. | בַּזִּקִּים. שַׁלְשְׁלָאוֹת. 3:11: גַּם אַתְּ. אַף לְפִי גְּדֻלָּתֵךְ תִּשְׁכְּרִי כְּמוֹתָהּ בְּכוֹס הַתַּרְעֵלָה וְתִהְיֶה נֶעֱלָמָה. 3:12: כָּל מִבְצָרֶיךָ תְּאֵנִים עִם בִּכּוּרִים. כָּל עָרֵי מִבְצָרֶיךָ יִהְיוּ נוֹחִים לִכָּבֵשׁ וְלָבֹז מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, כְּאִילָנֵי תְאֵנִים, וּכְשֶׁהֵן עִם בִּכּוּרוֹת מְבֻשֶּׁלֶת שֶׁבָּהֶם, שֶׁכְּשֶׁמְּנִיעִים הָאִילָן נוֹפְלִים הַבִּכּוּרִים לְתוֹךְ פִּי הָאוֹכְלִים. | תְּאֵנִים. אִילָנֵי תְאֵנִים. | אִם יִנּוֹעוּ. אֲשֶׁר אִם יִנּוֹעוּ בְּיַד אָדָם בְּחָזְקָה. 3:14: מֵי מָצוֹר שַׁאֲבִי לָךְ. עִיר שֶׁבָּאִים לָצוּר עָלֶיהָ, אוֹסְפִים לָהֶם בְּנֵי הָעִיר מַיִם רַבִּים לְתוֹכָהּ בְּתוֹךְ חֲבִיּוֹת לִשְׁתּוֹת בִּימֵי הַמָּצוֹר, כְּשֶׁאֵין בְּתוֹכָהּ בּוֹרוֹת. | בֹּאִי בְּטִיט וְרִמְסִי. אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ לְבֵנִים, כְּדֵי לְחַזֵּק בּוֹ בִּדְקֵי הַחוֹמוֹת. | הַחֲזִיקִי מַלְבֵּן. אַחֲזִי בְּיָדֵךְ הַמַּלְבֵּן הֶעָשׂוּי לִדְפוּס הַלְּבֵנִים לִלְבֹּן בְּתוֹכָהּ. 3:15: הִתְכַּבֵּד. בְּמַטְאֲטֵי הַשְׁמֵד. | כַּיֶּלֶק. הַגּוֹמֵר וּמְכַלֶּה כָּל יֶרֶק הַשָּׂדֶה, וְיֵשׁ פּוֹתְרִין ״הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק״ – תִּתְכַּסִּי בְּכֹבֶד גְּיָסוֹת כְּיֶלֶק, וְ״הִתְכַּבֵּד״ לְשׁוֹן עַם כָּבֵד. 3:16: יֶלֶק פָּשַׁט וַיָּעֹף. יִהְיוּ קַלִּים לָצֵאת בִּסְחוֹרָה כְּיֶלֶק שֶׁפּוֹשֵׁט וְעוֹף. 3:17: מִנְּזָרַיִךְ. שָׂרַיִךְ, וְהַמֵּ״ם יְסוֹד וְשֹׁרֶשׁ בַּתֵּיבָה, כְּמֵ״ם שֶׁל מִשְׁמַרְתְּךָ וְשֶׁל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְשֶׁל מִנְעָלֶיךָ, וּפְעָמִים שֶׁהִיא נוֹפֶלֶת מִמֶּנָּה, כְּמוֹ ״נְזִיר אֶחָיו״ (בראשית מט:כו), וְכֵן ״נְזִירֶיהָ שָׂרֶיהָ״ (איכה ד:ז). | וְטַפְסְרַיִךְ. הַמְּמוּנִּים שֶׁלָּךְ. | כְּגוֹב גּוֹבָי. כְּחַיָּלֵי גּוֹבַאי גּוֹבָי, קומלנגשטדי״ץ בְּלַעַ״ז. | הַחוֹנִים בַּגְּדֵרוֹת בְּיוֹם קָרָה. כֵּן דֶּרֶךְ הָאַרְבֶּה וְהַזְּבוּב הֶחָסִיל וְהַיֶּלֶק בְּעֵת הַקֹּר נִדְבָּקִים בַּכְּתָלִים, וּכְשֶׁיָּבֹא חֹם הֵן נוֹדְדִים מִשָּׁם וְהוֹלְכִים לָהֶם, כָּךְ יִגְלוּ כָּל עַמֵּךְ. | וְנוֹדַד. וּמִטַּלְטֵל. | וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמוֹ אַיָּם. אֵיפֹה הֵם וְאָנָה הָלְכוּ. 3:18: נָמוּ רֹעֶיךָ. לְשׁוֹן ׳תְּנוּמָה׳. | יִשְׁכְּנוּ. אֵין יְכוֹלִים לָקוּם. | נָפֹשׁוּ. כְּמוֹ ׳נָפֹצוּ׳, וְכָל הָאוֹתִיּוֹת הַיּוֹצֵאת מִמּוֹצָא אֶחָד מִתְחַלְּפוֹת זוֹ בָּזוֹ, זַיִ״ן שִׁי״ן סָמֶ״ךְ צָדִ״י, כֻּלָּן יוֹצְאִין מִסּוֹף הַלָּשׁוֹן וְשׁוּלֵי הַשִּׁנַּיִם. 3:19: אֵין כֵּהָה לְשִׁבְרֶךָ. אֵין מֵצֵר עַל שִׁבְרֶךָ, כִּי הַכֹּל שְׂמֵחִים. כֵּהָה לְשׁוֹן דָּבָר עָמוּם. | תָּקְעוּ כַף. לִשְׂמֹחַ.
פירוש רד”ק
2:4: מגן גבוריהו. אמר על חיל נבוכדנצר הבאים על נינוה גבוריהו כמו גבוריו: | מאדם. אמר זה לשתי סבות וכן אנשי חיל מתולעים שפי’ לבושים בגדים צבועים בתולעת שני האחת לגדולתם ורוב כבודם והאחת לפי שהוא צבע מבהיק ומירא בני אדם: | באש פלדות הרכב. הרכב הוא כאלו הולך באש פלדות כי גלגלי הרכב הם ברזל ובמרוצתם בדרכים על האבנים יוצא אש מתוכם מכח המרוצה וידמה שהרכב הוא באש פלדות ופלדות הוא כמו הפוך מן לפידי אש: | ביום הכינו. ביום שיכין נבוכדנצר את החיל לבא על נינוה כן תהיה תכונתו: | והברושים הרעלו. י”מ החניתות שהם עץ ברושים אמר כי סם המות, בראשם להמית מהר מי שיתקעו בהם כי עושים חניתות מברושים והם חדים בראשם ותוקעים אותם בגוף האדם כמ”ש ביואב ויקח שלשה שבטים ויתקעם בלב אבשלום: | הרעלו. מן תרעלה שמפרשים סם המות, ואדוני אבי ז”ל פי’ תרעלה רעדה ופי’ הרעלו רעדו ופי’ ברושים שרי עיר של נינוה וגדוליה כי הגדולים נמשלו לארזים ולברושים אמר כשיראו גדולי נינוה החיל תאחזום רעדה: 2:5: בחוצות יתהוללו הרכב. כי לא יוכלו לצאת חוץ לעיר להלחם עם החיל כי רבים הם מהם וגבורים מהם והם הולכים תוך העיר בחוצות כהוללים ומשוגעים: | הרכב. ר”ל רוכבי הרכב והם הפרשים: | ישתקשקון ברחובות. ילכו בבהלה ברחובות העיר ופי’ ישתקשקון יכו שוק בלכתם בבהלה: | מראיהן כלפידים. שיש להם בשת כי בא קצם ואין להם כח להלחם כנגד אויביהם ישוב מראה פניהם אדום כלפידים וכן אמר בבני בבל בעת מפלתם פני להבים פניהם כי מי שיש לו בשת יתאדמו פניו: | כברקים ירצצו. מרוב בהלה ירצצו ברחובות העיר מקצה אל קצה כי לא ידעו מה לעשות: 2:6: יזכור אדיריו. נוכל לפרש על מלך נינוה כשיזכור האדירים שלו שילכו אל החומה יכשלו בהליכתם מרוב הבהלה כשימהרו ללכת אל החומה והנה הכן הסוכך אל החומה מבחוץ לחתור בקיר החומה ויתכן לפרשו גם כן על מלך בבל שיזכור אדיריו שילכו אל החומה לכבשה והנה מרוב מרוצתם כשימהרו ללכת אל החומה יכשלו בהליכתם וכשיהיו אצל החומה יכונה הסוכך לעמוד תחתיו ולחתור בחומה: | חומתה. הה”א במפיק ר”ל חומת נינוה: | הסוכך. הוא מכסה קרשים ועורות עליהם באים הנלחמים אל העיר ונכנסים תחתיו עד החומה וחותרים תחתי’ החומה והוא מגן עליהם מן האבנים שמשליכים מעל החומה בהליכותם כתיב בוי”ו לשון רבות וקרי בהליכתם לשון יחידה: 2:7: שערי הנהרות נפתחו. שערי המדינה היוצאים לנהרות נפתחו ששברו אנשי החיל הדלתות וכיון שנפתחו השערים האלה היכל המלך שהוא סמוך להם נמוג מכח המהלומות שהכו בשערים וי”ת גשרי נהרוותא וגו’: 2:8: והצב גלתה העלתה. ההיכל שהוצב בשלוה ימים רבים בנינוה עתה נמוג ונגלתה נינוה שהיתה מכוסה עד עתה שלא עבר בה זר והעלתה כמו נכרתה מן כעלות גדיש בעתו: | ואמהותיה. אמהות נינוה והן השרות הגדולות קראון אמהות שילכו כשפחות בגולה: | מנהגות. אשה אחותה: | מתופפות. ומכות על לבביהן על הכבוד שסר מהן וילכו בגולה כשפחות כן פירש אדוני אבי ז”ל זה הפסוק ות”י והצב ומלכתא רוצה לומר לפי שהיתה נצבת אצל המלך כמו שאמר נצבת שגל לימינך והנגיד רב שמואל פירש כי שם המלכה הצב: | גלתה. שהיתה נסתרת בחדר כמנהג המלכה והנשים הנכבדות כמ”ש כל כבודה בת מלך פנימה ועתה גלתה ויצאה מחדרה והעלתה על המרכבה להוליכה בגולה ואמהותיה מנהגות אותה ומנהמות בקול קינה כקול יונה מתופפות כמו שאדם מכה בתוף כן הם מכות על לבביהם כדרך הנשים הנוהות והמקוננות: 2:9: ונינוה כבריכת מים מימי היא. ונינוה מימים קדמונים שהיתה היא בנויה מלאה מכל טוב כמו הבריכה שהיא מלאה מים והבריכה היא שאוספין בה המים או מי גשמים או מעין ות”י כבית כנישת מים מיומי קדם היא: | והמה נסים. ועתה יושביה נסים מהעיר הנמלטים ממנה בעת כבישת’ וכשאומרים להם האויבים עמדו אין מי שמפנה פניו לקול קריאתם אלא נסים בכח: 2:10: בזו כסף בזו זהב. אמר הנביא כנגד הכשדים או אומרים איש לאחיו: | ואין קצה לתכונה. אין סוף לתכונת הממון שתמצאו ממה שהכין מלך נינוה וגדוליה ובזו הכסף כי הון רב תמצאו וי”ת ולית סוף לאוצריא: | כבוד מכל כלי חמדה. כלי כבוד תמצאו יותר מכל כלי חמדה שבעולם וי”ת ספו מכל מאני חמדתא נראה שהיה דעתו לפרש מן התכבדי כילק ובדברי רז”ל מכבדין בין המטות כלומר כבדו העיר מכל כלי חמדה כלי בחירק לשון יחיד: 2:11: בוקה ומבוקה. ענין ריקות והכפל לחזק כי מבוקה כמו בוקה אלא שנוספה בו המ”ם הנוספת על השמות וכן ה’ עוזי ומעוזי: | ומבולקה. כרותה ואמר על נינוה שתהיה ריקה מכל טוב ונכרתת: | ולב נמס. וכן יושביה יהיה להם לב נמס: | ופיק ברכים. הוא כשלון כמו לפוקה ולמכשול ופי’ פיק ברכים כי כשמפחד אדם מאד ונבהל ארכבותיו נוקשות זו בזו מרעדה ורתת וכת”י ונקוש רכובין וכן אמר בבלטשצר וארכבותיה דא לדא נקשן: | קבצו פארור. ענין שחרות פירשנוהו בנבואת יואל: 2:12: איה מעון אריות. כן יאמרו הגוים בחרבן נינוה כי היא היתה מעון אריות כי ממנה היו יוצאים אנשים כאריות טורפים בני העולם ומביאים הטרף לנינוה כי היא מעון לאריות ומרעה לכפירים: | אשר הלך אריה לביא שם. אריה ולביא כמו שמש ירח: | גור אריה. כלם הלכו שם בטרפם ואין מחריד אותם וי”ת דהוו אזלין מלכיא תמן בניהון שבקין: 2:13: אריה טורף בדי גורותיו. כדי להספיק לגורותיו כמו די השיב לו גורותיו משל לבני’: | ולבאותיו. משל לגבירות: | ומחנק ללבאותיו. מחנק החיות בעבור לבאותיו וכן הענין משל למלך נינוה ושריה וגדוליה שהיו מביאים שלל העמים לנינוה: 2:14: הנני אליך. אמר לנינוה הנה אשים פני אליך להשחיתך: | והבערתי כעשן רכבה. ר”ל באש גדולה שנראה עשנה מרחוק ויונתן תרגם ואדליק באישתא רתיכך רכבה שהיתה מתגאה ברוב רכב ופרשים: | וכפיריך. משל לבני החיל: | טרפך. שהיית טורפת בני הארץ: | ולא ישמע עוד קול מלאככה. מלאכיך, שהיו מרימים קול על ארצות העמים ליראם ולבהלם כמו שעשה רבשקה על ירושלם שדבר עליהם גבוהות והפחידם גם על האל ית’ דבר ואמר שלא יוכל להציל ירושלם מיד מלך אשור ודקדוק מלת מלאככה צר”י הכ”ף האחרונה מקום קמץ והה”א כמו אשר צויתי אותכם והדומים לו ואף על פי שזכר בפסוק לשון נקבה ומלאככה לשון זכר לשון נקבה הוא כנגד העיר ולשון זכר הוא כנגד המלך שהוא סנחריב ור’ יונה כתב שצר”י מקום חירק והוא כמו מלאככי על משקל נעוריכי תחלואיכי: 3:1: הוי עיר הדמים. הוי לשון קריאה, או הוא כמו אוי וכת”י ווי: | כחש. שמכחשין ומשקרים איש באחיו וכן מלאה פרק והוא כמו גזל שפורק דבר מיד אחר וכן ופרקת עולו פורק ואין מציל: | לא ימיש טרף. לא ימיש מתוכה טרף כי בכל יום ויום טורפים: 3:2: קול שוט. ועתה ישמע מהאויבים הבאים עליהם קול שוט שמכים הפרשים הסוסים לרוץ: | וקול רעש אופן. שממהרים ללכת לבא העיר: | דוהר. כמו דהרת אביריו והוא כשמכה הסוס בארץ בכח ברגליו: | מרקדה. מרוב מרוצתה כאלו מרקד’: 3:3: פרש מעלה. פירוש מעלה להב חרב וי”ו ולהב כוי”ו וישא אברהם את עיניו וי”ת בחסרון מלה מסיק להוב וצלהוב סיפין וצחצוח מורנין: | ורוב חלל. שיעשו הפרשים: | וכבד פגר. כמו רב חלל ענין כפל במלות שונות כי כבד הוא ענין רבוי כמו עמך הכבד הזה והדומים לו ופגר כמו חלל כי לא יקרא הגוף פגר אלא כשהוא מת: | ואין קצה לגויה יכשלו בגויתם. האויבי’ יכשלו בגויית החללים אבל לשון גויה יבא ג”כ בגוף החי: 3:4: מרוב זנוני זונה. כל זה בא לה מרוב הרעות שעשתה ודמה אותה לזונה כי הזונה עושה כן מוכרת הזונים אחריה בכשפיה ובהתיפותה בפניהם ועושה בהם כרצונה וכן עשתה היא בגויי הארצות: 3:5: הנני אליך. לפי שדמה אותה לזונה דמה חורבנה לקלון הזונה: | מערך. כמו ערותך. והוא מן כמער איש: 3:6: והשלכתי. שקוצים דברי תיעוב וניבול להשחית יופיך ולהמאיסך לכל העולם: | ושמתיך כראי. כזבל כמו והסי’ את מוראתו ויונתן תרגם ואשוינך מכערא לעיני כל חזך: 3:7: והיה כל רואיך ידוד ממך. כל אחד מהם ידוד וירחק ממך לרוב קלונך ואמר שדדה נינוה נינוה שהיתה מושלת בגוים עתה שדדה והשי”ן נקראת בקמץ חטף: | מי ינוד לה. מאין אבקש מנחמים לך כי כלם שמחים למפלתך מפני הרעות שעשית להם: 3:8: התיטבי מנוא אמון. אמר איך היית בוטחת בגדולתך ובגאונך ובהיותך עיר בצורה ונהרות סביב לך כמו שאמר שערי הנהרות נפתחו וכי טובה את מנוא אמון והיא אלכסנדריא של מצרים וכן תרגם יונתן האת טבא מאלכסנדריא רבתא: | היושבה ביאורים. בין היאורים ישבה שהם סביב לה גם נכנסים בעיר מתחת הארץ שלא היתה יראה ממצור לפיכך אמר היאורים מים סביב לה בין היאורים ומי הים היו מקיפים אותה מים ופי’ ואמר אשר חיל ים פי’ חומות ים לה וכפל הענין לחזק ואמר מים חומותיה עכ”ז לכדה נבוכדנצר כשכבש ארץ מצרים: 3:9: כוש עצמה. העי”ן נקרא בקמץ חטף כמו עצמה ירבה אמר וכן כוש שהיתה לה עצמה: | ומצרים ואין קצה. וכן מצרים שאין קצה לעם אשר בה וכן פוט ולובים שכולם היו בעזרתך עתה נפלה ביד נבוכדנצר: 3:10: גם היא. נא אמון וכוש ומצרים כל אחת מהם הלכו בגולה גם את תלכי בגולה כמוהם כי אין את טובה מהם ואמר בגולה ואמר בשבי כפל הענין במ”ש לחזק הענין: | ידו גורל. שרשו ידד בשקל רבו משערות ראשי רכו דבריו משמן ופי’ השליכו כן כתבו רבי יהודה ורבי יונה ז”ל ואדוני אבי ז”ל כתב כי שרשו ידה והוא אית”ן מבנין הפעיל כמו וידו אבן בי ומשפטם יידו ויידו היו”ד הכתובה יו”ד אית”ן והיו”ד פ”א הפעל נבלעת בדגש: | רתקו בזיקים. מן עשה הרתוק ורתוקות כסף ופירש אסרו בשלשלאות כי זקים הם שלשלאות והם רתוקות וכאשר אמר רתקו בזיקים הוא תוספת ביאור כי די לו ברתקו וכן כמוהו למען בצוע בצע עשקו עשק ומעלה מעל ויצם דוד צום והדומים להם: 3:11: גם את תשכרי. גם את כמו נוא ומצרים תשתה כוס התרעלה ותשכרי ממנו: | תהי נעלמה. כלומר כאלו לא היית על דרך ושתו ולעו והיו כלא היו תהי כמו תהיי או היא נסתרת כי דרך המקרא לדבר לנכח ושלא לנוכח בפסוק אחד: | גם את תבקשי מעוז מאויב. מפחד האויב תבקשי מעוז ומבצר להשגב בו: 3:12: כל מבצריך. ומה יועילו לך מבצריך כי כלם יהיו נוחים להכבש כמו התאנים המבושלים כי במעט תנועה שיניע האדם את האילן יפלו: | על פי אוכל. המניע אותם כן יפלו מבצריך ביד אויב: | עם בכורים. כמו ובכורים וכן אדמוני עם יפה עינים כמו ויפה והמשיל המבצרים לתאנים שיתאוה אדם להם ויותר כשהם בכורים שמצפה אדם להם ומתאוה יותר כן מצפה האויב למבצריך לכבש וי”ת כל כרכך וגו’: 3:13: הנה עמך נשים בקרבך. כמו הנשים שאין בהם כח להלחם: | פתוח נפתחו. כלומר נראה כאלו נפתחו מאליהם כי קל מהרה ישברון ופתחום האויבים וכאלו אש אכלה בריחיך: 3:14: מי מצור שאבי לך. כלומר עשי לך כל מה שתוכלי לעשות כי לא יועילך: | באי בטיט. לרמסו לעשות ממנו הלבנים וכפל הענין במ”ש ואמר רמסי בחומר: | החזיקי מלבן. כמו כבשן הלבנים ששורפים אותם בו: 3:15: שם. מבצריך: | תאכלך אש. האויב: | תאכלך כילק. כמו הילק שאוכל התבואה עד כלה: | התכבד כילק. התכבד מקור התכבדי צווי כנגד נינוה והם ענין רבוי כלומר מה יועילך אם התרבית בעם כבד כי לא יועילו ולא יצילו, וי”מ התכבד המכבדי מדברי רז”ל מכבדין בין המטות מכבדות של תמרה כי הילק והארבה מכבדין השדה מן התבואה ות”י יחפונך כקומצ’ יחסלונך כגוב’: 3:16: הרבית. אמר מה יועילוך סוחריך שהרבית בתוכך ככוכבי השמים כי כמו הילק שפשט בארץ ואחר כך עף קל מהרה כן עפו הם ואבדו ולא הועילם עושרם: 3:17: מנזריך. גדוליך וקציניך מענין נזר ודגש הנו”ן לתפארת הקריאה וכמוהו רבים: | וטפסריך. כמו שריך או נגידיך וכן ופקדו עליה טפסר והוא בחיר”ק הטי”ת וזה פתח הטי”ת ואחד הוא במשקלה ובענין המשילם לארבה שמנהג הארבה שיחנו וידבקו בכותלים ביום קרה ובחום היום ילכו ולא ישאר אחד ולא נודע בכותלים מקומו אים ולא ניכר בגדרות אנה חנו ולא נודע גם כן איה הם כלומר אנה הלכו ועפו קל מהרה ואמר מקומו על כל אחד מהם ואמר אים על כלם וכן שרי נינוה וגדוליה שהיו חונים בהשקט וכשיבא האויב עליהם לא תועילם עשרם וגדולתם מי שברח ברח מי שנהרג נהרג לא נודע מי הוא הגדול והשר: | כגוב גובי. כמו גובים וכן וקרע לו חלוני כמו חלונים: | והדומים לו. ותרגום ארבה גובאים ומה שאמר כגוב גובי ר”ל המין הגדול שבמיני הארבה כמו מלך מלכים: | בגדרות. הם כותלי הגנים והכרמים והוא קבוץ מן יושבי נטעים וגדרה: | ונודד. מפעלי הכפל מבנין הדומה למרובע לפי שהוא פתח כמו אשר עולל לי אבל נודד פועל עומד כן כתבו רבי יונה ואדוני אבי ז”ל כתב שהוא לא נזכר שם פעלו מנחי העי”ן כמו באין תהומות חוללתי וענינו ענין תנועה כמו נדדו מני ותדד שנתי מעיני ידוד ממך: 3:18: נמו רעיך. מנהיגי המלך ויועציו עתה לא יהיה להם יד להצילך מכף האויב והרי הם כאלו הם ישנים: | ישכנו אדיריך. כאלו שכנו בקבר ומתו כי לא יועילו ולא יצילו וכן שכנה דומה נפשי: | נפשו עמך. כמו נפוצו על דעת יונתן שתרגם יתבדרו ויתכן היותו ענין רבוי כמו ופשו פרשיו כי תפושו בעגלה דשה ופי’ רבו עמך שהם נפוצים על ההרים ואין מקבץ ולפי שקרא המנהיגים רועים אמר על העם שהם נפוצים על ההרים כלומר כצאן אשר אין להם רועה ואין מקבץ אותם: 3:19: אין כהה לשברך. כהה ענין רפואה כמו כהה הנגע והוא ענין הקמוט והעצור כי כאשר הנגע או השבר קרוב לרפואה יתקמט העור סביבותיו לשברך אמר כנגד מלך אשור שזכר: | נחלה מכתך. ואומר על המכה נפעלה ואף על פי שהיא פועלה כי האדם הוא הנחלה והמכה היא המחלה על הסבה השנית כי הסבה ראשונה המביא אותה אף על פי כן מרוב החלאים אשר במכה ההיא היא נפעלת אל החלאים ההם כלומר מלאה מהם וכן כי כלה ונחרצה כי כלה אך נבהלה על זה הדרך: | תקעו כף. עליה לשמחה, כמו ויכו כף ויאמרו יחי המלך וכל עצי השדה ימחאו כף:
פירוש מלבי”ם
2:4: מגן, עתה חוזר לספר חורבן הראשון של נינוה בפרטות, תחלה בטח המלך סרדנאפל על המון גבוריו שנצחו את המלחמה עד שמגן גבוריהו היה מאדם צבוע אדום, שהוא אות שישפכו דם רב ולא יחמולו, אנשי חיל שלו הם מתולעים לבשו מלבושים צבועים בדם תולע לסימן רצח ודם, באש פלדות הרכב, הרכב שהוכנו עתה מחדש למלחמה נתנו באש פלדות דהיינו בלפידי אש שיהיו חדשים כאילו הוכנו היום, והברושים הרעלו, החניתות שהיו מעצי ברושים המשחו ברעל וסם המות: 2:5: בחוצות, החוץ היא אחורי הבתים שם יתהוללו הרכב וישתגעו כמשוגעים, וברחובות שהם מקומות הרחבות לפני הבתים ישתקשקון יתקבצו כמו שמתקבצים על השוק רבים ביחד, ומראיהם דומה כלפידים וירוצו כברקים במהירות גדול. ע”כ ספר איך הכין כל גבוריו ורכבו והמונו למלחמה: 2:6: יזכר אדיריו, חוץ מזה זוכר האדירים שהוא המחנה שהלכו לעזרתו מן באקטריען שעליהם סמך לנצח את האויב, אבל יכשלו בהליכתם, בעת לכתם נכשלו בדרך, ר”ל שהיה רוח אחרת עמם והתחברו אל המורדים והיו כנגדו, כאילו נכשלו ע”י המכשילים ומפתים אותם מלכת לעזרתו ועפ”ז נכשלו כל גבורי חילו ונפלו במלחמה כמבואר בספור אשר הבאתי בריש הספר, אז ימהרו חומתה, אז נסגרו בחומת העיר להשגב מני צר, והוכן הסוכך שהכינו את המבצר שיסוכך בעדם מן האויב: 2:7: שערי הנהרות נפתחו, אח”כ עבר נהר חדקל את חקו ונפתחו שעריו והציף את העיר, ואז ההיכל נמוג, ר”ל המלך וכל בני היכלו נמוגו מפחד, כי מכשפיו אמרו לו שעת יציף הנהר את העיר ימסר ביד האויב: 2:8: והוצב גלתה הועלתה, ואז הוכן מדורת אש לשרוף את המלכה ואת כל פלגשיו וגולתה היינו המלכה הועלתה על המוקד מכוסה בצב שהוא כסא מכוסה שבו נושאים את השרים, ואמהותיה גם הם הועלו על האש, והם מנהגות ומקוננות כקול יונים, ומתופפות על לבביהן מכים על לבבם מרוב הצער: 2:9: ונינוה כברכת מים, שע”י נהר חדקל שהציף אותה נעשית כברכה מלאה מים, אמנם הלא מימי היא, הלא כן דרכה מימי קדם שהנהר מציף אותה בכל פעם, וכבר כתב הרי”א שנינוה היתה תמיד מלאה מים והוצרכו לבנות בתיהם ע”ג עליות וא”כ הלא זה דבר רגיל שם, ובכ”ז והמה נסים, בא עליהם פחד ע”י הסימן שהיה להם מקוסמיהם מהצפת הנהר ונסו כולם, עמדו כבר בארנו את אשר סופר בדה”י הקדמונים כי החיל שכבשו אז את נינוה הבטיחו לבני העיר שלא יעשו להם רעה כי לא באו למלחמה על העיר רק להשפיל גאון הבליעל סרדנאפל וצעקו אליהם שלא יברחו, וז”ש עמדו עמודו, כן צעקו אליהם שלא יברחו, ואין מפנה כי רעדה אחזתם ונסו ואין רודף: 2:10: בזו, עוד סופר בדה”י שהמנצחים לא רצו לגעת בשלל נינוה ובבזה לא שלחו את ידם כי היה די להם בכבוד הנצחון שכבשו את העיר ולא באו בעבור בז ושלל, עפ”ז ימליץ, שאומר אל המנצים בזו כסף בזו זהב, הלא נמצא שלל רב כי אין קצה לתכונה, ויש שם אוצרות אין קץ, והמנצחים משיבים כבוד מכל כלי חמדה ר”ל הכבוד של הנצחון הוא יקר וגדול אצלנו מכל כלי חמדה, באנו בעבור הכבוד לא בעבור השלל: 2:11: בוקה, מצייר מעמד אנשי העיר, הכל נתרוקן וזה בוקה ומבוקה, והכל נשחת וזה מבולקה, ולב אנשי העיר נמס מרוב הפחד, ופיק ברכים בעת הניסה והבריחה, וחלחלה בכל מתנים מרוב שבר ויגון: 2:12: איה עתה ישים המליץ פניו אל בית המלך, אשר חרב ושמם, ויתפלא על האכזריות של סרדנאפל ששרף את נשיו ואת ילדיו הרג כאכזר ולא חמל, ואומר איה מעון אריות, הוא בית המלכות ששם ישבו המלכים שהם האריות הזקנים, ומרעה היא לכפירים שסביב ארמון המלך רעו הכפירים שהם צעירי האריות ר”ל בני המלך, אשר הלך אריה ולביא שם ששם היה הולך תמיד האריה והלביא שהוא נקבת האריה, רצה לומר המלך והמלכה, וגם שם הלך גור אריה היינו הילדים הקטנים בני מלכים, ואין מחריד כי היו בטוחים שמה: 2:13: אריה, ואיך נעשה שם עתה האכזריות הזה שהאריה טורף את גורותיו, ר”ל שהמלך הרג את ילדיו הקטנים, והאריה מחנק ללבאותיו שצוה לחנק את נשיו שהם הלביאות. כי נתחנקו ע”י העשן, וימלא טרף חוריו ומעונותיו טרפה, מה שטרף את נשיו קורא טרפה בלשון נקבה ומה שטרף את גוריו קורא טרף בלשון זכר, ומצייר שהנשים דרו במעונות והגורים שכנו בחורים קטנים, (כמשל האריה) ר”ל שהילדים היו בחדרים קטנים ומלא אותם טרף, ונשיו היו בארמנותיו וימלא אותם טרפה, הנשמע כזאת? 2:14: הנני משיב הנני אליך נאום ה’, ר”ל זה היה בגזרת ה’, והבערתי בעשן רכבה של המלכה, שהיא הועלתה למוקד עם רכב שלה ועגלת צב כמ”ש והוצב גולתה הועלתה ונחנקה בעשן המוקד, וכפיריך תאכל חרב גם יתר בניו שנשארו תאכל אותם חרב האויב (וכבר מובא בדברי המפ’ שדרך צודי אריות להבעיר עשן במעון האריה ואז יצאו הכפירים מחוריהם ויהרגום הציידים בחרב) ועי”כ והכרתי מארץ טרפך שלא תטרף עוד גוים רבים, וגם לא ישמע עוד קול מלאככה אשר ביד מלאכיך חרפת ה’: 3:1: הוי, עתה מתחיל הנבואה העתידה אשר חזה על חורבן השני של נינוה שנחרבה ע”י נבוכדנצר בראשית מלכותו שאז נהרסה כל העיר ונשארה שממה לעולם, שעז”א ספר חזון נחום האלקושי, הוי עיר דמים ששופכת דם, כולה כחש כולם כחשו בה’ ובמציאותו, פרק מלאה, הגם שמלאה מבשר טרפה בכ”ז לא ימוש טרף טורפים תמיד מחדש לרצוח ולאבד נפשות: 3:2: קול, א] מצייר רעש העיר שנשמע תמיד קול שוט וקול רעש של אופנים, ב] מצייר הסכנה שיש בעיר שתמיד סוס דוהר ומרכבה מרקדה: 3:3: פרש מעלה, במקום מעלה ההרים ששם לא תבא המרכבה והסוסים, שם נמצא פרש ולהב חרב וברק חנית ששם יעמדו אנשי המלחמה, ועי”כ נמצא רב חלל שיומתו אנשים בחוצות, וכבד פגר שמכבדים את הפגרים במטאטא כמו שמכבדין אשפתות, ובכ”ז אין קצה לגויה שא”א להסיר כל הפגרים עד שיכשלו בגויתם שההולכים יכשלו בם: 3:4: מרוב, וטעם קיבוץ ההמון הרב לשם ע”י רוב זנוני זונה שנמצא שם, שהיא טובת חן וגם בעלת כשפים לצודד נפשות ע”י כישוף, עד שמוכרת גוים בזנוניה, ומשפחות היקרות שלא יתפתו על הזנונים תמכרם בכשפיה, שהכשפים הם חוץ לטבע וימשלו גם על משפחות מצוינות, ובנמשל שהגוים יתפתו להקבץ שמה ע”י רוב העושר והמסחר שלה, שזה נמשל לאתנן זונה (כמ”ש בישעיה כ”ג), והמשפחות יתפתו ע”י כישוף ותחבולות שתסמא עיניהם להיות משועבדים אליה: 3:5: הנני אליך וגליתי שוליך שולי הבגדים המטונפים אגלה על פניך, והראיתי גוים שהם נתפתו ע”י זנות אראם מערך שהיא ערותך, וממלכות שנתפתו ע”י כישוף אראם קלונך: 3:6: והשלכתי עליך שקוצים לנבל את יפיך עד שאשים אותך כראי ודבר מטונף: 3:7: והיה, עד שכל הרואה אותך ידוד ויתרחק ממך, ויאמר שדדה נינוה ר”ל אחר שנינוה שדדה תמיד את כל העולם א”כ מי ינוד לה אחר שכולם שונאים אותה. עתה יסוב המליץ פניו אל נינוה אומר אליה מאין אבקש מנחמים לך, למי קרה צרה כזאת עד שבזה אנחם אותך לאמר שגם לפלוני קרה כזאת: 3:8: התיטבי, משיב לאמר הנה אוכל לנחם אותך לאמר התיטבי מנא אמון שגם היא נחרבה כמוך, וגם היא היתה דומה לך בעת גדולתה, שהיתה נא אמון עיר רבתי עם, וכן כמו שאת יושבת על נהר חדקל, כן היא, היא יושבה ביאורים עד שמים סביב לה מכל צד, ונוסף לזה היה הים מקיף אותה עד שהים היה לה כחיל וחומה, עז”א אשר חיל ים, וגם מן הים היה חומתה שחומתה הגדולה וחיל שהוא החומה הקטנה היה הים: 3:9: כוש, וגם היה לה תוקף ועזרת אנשי חיל יותר ממך, כי כוש עצמה כוש היה עוצם לה, וגם מצרים בעצמה אין קצה לאנשיה שהיו רבים מאד, וגם פוט ולובים (אשר) היו בעזרתך שעזרו לנינוה, גם המה היו אז בעזרת מצרים: 3:10: גם היא לגולה הלכה כמוך, וגם עולליה ירוטשו כמו שקרה לך, ועל נכבדיה ידו גורל לקחתם לעבדים עפ”י הגורל: 3:11: גם את, ר”ל בזה אנחמך שכן קרה או יקרה לעיר גדולה כמוך, ומצייר כי בזה תשתה כוס תנחומין, כמנהג האבל בעת התנחומין, ותשכרי מן הכוס, ובזה תהי נעלמה תתעלם מן העין כאילו אינך עוד בעולם, גם את (תשכרי) את, אשר תבקשי עתה מעוז מאויב ותחשוב להשגב במבצר ולהנצל, לא יועיל לך זאת, כי. 3:12: כל מבצריך תאנים עם בכורים שבתנועה קלה אם ינועו יפלו מן האילן על פה של האוכל והתאנים הבכורים יפלו בקל יותר מן התאנים שלא נתבכרו, כן המבצרים שיתבכרו עתה יהיו יותר בנקל לכבשם: 3:13: הנה, כי אין מי שילחם בעד המבצרים כי עמך כנשים שאינם בעלי מלחמה ולכן פתוח נפתחו שערי ארצך: 3:14: מי מצור, מתלוצץ על התעסקם לחזק את מבצריהם ולהשגב בתוכם, אומר הרוצה להסגר במצור צריך להיות לו יאורי מצור שיהיו מים מוכנים לו בשפע, ואתה אין לך מים מזומנים רק מי מצור שאבי לך, כשואב מים בכלים שהם מועטים, וגם לא יעמדו ימים רבים כי יסרחו, חזקי מבצריך כי אינם חזקים, ואמר ע”ז בדרך הלצה באי בטיט ורמסי בחמר כי הטיט אינו ראוי לעשות ממנו לבנים, שהם נעשים מן החמר לא מן הטיט הנדוש ברגלי אדם, שהלבנים הנעשים מן הטיט יתפוררו ויהיו כאבק. ואתה שאין לך חמר לעשות ממנו לבנים, בואי בטיט ורמסי בחמר, תרמסי את הטיט כאילו ע”י הרמיסה יעשה חזק כחמר, ואני אומר לך החזיקי מלבן צריך את להחזיק היטב את המלבן שלא תתפורר הלבנה לפרורים, כי באמת נעשה מטיט: 3:15: שם, אבל שם מדי תרמסי בטיט לחזק מבצריך תאכלך אש האויב, והחרב תכריתך ותאכלך כילק האוכל את עשב השדה, התכבד כילק, הילק הוא מין ממיני הארבה אשר בצאתו הוא רמה ואחר זמן יתעטף במעטפה (כמו שרוב הרמשים יתעטפו במסוה) וינוח שם זמן מוגבל ואחר יצא מן המעטפה ויתהוה ממנו בעל כנף ואז הוא ממין הארבה ויעוף, עפ”ז מדמה את המון הסוחרים והעמים שהיו נמצאים בעיר נינוה כילק בעוד שהוא רמה וזוחל על הארץ ולא יוכל לעוף, אבל אחר שנכבשה עיר נינוה יצאו מן המעטפה ונעשה להם כנפים ונעשו כארבה שיש להם כנפים ויעופו מן הארץ, וז”ש אתה רוצה להתכבד כילק ע”י הסוחרים הזוחלים בעירך כילק הזוחל, אבל תתכבדי כארבה כי במהרה יהיה להם כנפים לעוף מן הארץ: 3:16: הרבית. מפרש מ”ש התכבד כילק, שכן הרבית רוכליך (שהם הסוחרים הקטנים מוכרי הסחורות לאחדים) מכוכבי השמים, והיה בתוכך כילק הרוחש ממקום למקום ואינו יוצא מגבול המדינה שהוא שם, אבל עתה תתכבדי כארבה כי ילק פשט הילק הזה פשט את המסוה ויצא מן המעטפה והוא ארבה בעל כנפים ויעף לארץ אחרת, ר”ל עתה כולם עזבו אותך: 3:17: מנזריך, גם הפחות והסגנים שהלבשת אותם נזר ועטרה, נדמו כארבה המעופף למקום אחר כן מרדו בך ויעופו להחסות תחת צל נ”נ הכובש אותך, וטפסריך הם הממונים על צבא המלחמה נדמו כגוב גובי, כקיבוץ של מיני ארבה אשר דרכם לחנות בגדרות ביום קרה, אז הם שקועים בגדרות ונרדמים כל ימות החורף, ועת אשר שמש זרחה אז ונודד כל אחד ידוד לבדו ולא נודע מקומו אים, כן כל ימי המלחמה נסתתרו בגדרות ובחורים ונרדמו ולא עשו מאומה, וכשנפתחו שערי העיר ברחו איש לנפשו: 3:18: נמו, מפרש כי כן נמו רועיך היינו המנהיגים שמנית על החיל נמו בשינה, ועי”כ ישכנו אדיריך הגבורים שלך שכנו במשכנותיהם ולא יצאו להלחם, וכן נפשו עמך כל עם המלחמה שבת וינפש, ולא לחמו, ועתה הם על ההרים ואין מקבץ, זה הנמשל של שמש זרחה ונודד, נפוצו על ההרים ואין מקבץ אותם: 3:19: אין (רוח) כהה לשברך, ר”ל לא ימצא איש שיכהה רוחו עליו ויצטער על שברך, (ואין רוח) נחלה למכתך, גם על המכה שאחר השבר אין חולה ומצטער עליך, כי בהפך כל שומע שמעך ר”ל שמע של שברך תקעו כף עליך לסימן שמחה, כי על מי לא עברה רעתך תמיד, שהרעות לעמים רבים ולכן שמחו כולם על מפלתך:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | “בוז כסף בוז זהב — ואין קצה לתכונה” — תיאור שוד העיר הנכבשת
- אפיון - נבואה וחלום | תיאור הקרב הגדול ביותר בנביאים — “קול שוט וקול רעש אופן”
הערות
מילה נדירה: בַּעֲלַת (Strong’s H1172) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,מלכים א,נחום שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מָצֽוֹר (Strong’s H4693) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים ב,ישעיהו,מיכה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וּ/פָשׁוּ (Strong’s H6335) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ירמיהו,נחום,חבקוק,מלאכי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“אי נינוה הולכת שבי עלתה” (ג:י): נינוה שכבשה עמים — תיכבש. “איזו היא עיר רגועה השוכנת לבטח… עיר הדמים” — אירוניה מרה.
ניווט
- קודם: נח_001_001 - ה’ אל קנא ונוקם — חורבן נינוה נגזר
- אחרי: