והיה באחרית הימים — בית לחם אפרתה
פסוקים
וְהָיָ֣ה׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים יִ֠הְיֶ֠ה הַ֣ר בֵּית־יְהֹוָ֤ה נָכוֹן֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֥א ה֖וּא מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ עָלָ֖יו עַמִּֽים׃ וְֽהָלְכ֞וּ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהֹוָ֗ה וְאֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיוֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹֽרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהֹוָ֖ה מִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְשָׁפַ֗ט בֵּ֚ין עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים וְהוֹכִ֛יחַ לְגוֹיִ֥ם עֲצֻמִ֖ים עַד־רָח֑וֹק וְכִתְּת֨וּ חַרְבֹתֵיהֶ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֹֽתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹֽא־יִשְׂא֞וּ גּ֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּן ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃ וְיָשְׁב֗וּ אִ֣ישׁ תַּ֧חַת גַּפְנ֛וֹ וְתַ֥חַת תְּאֵנָת֖וֹ וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד כִּי־פִ֛י יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת דִּבֵּֽר׃ כִּ֚י כׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים יֵלְכ֕וּ אִ֖ישׁ בְּשֵׁ֣ם אֱלֹהָ֑יו וַאֲנַ֗חְנוּ נֵלֵ֛ךְ בְּשֵׁם־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־יְהֹוָ֗ה אֹֽסְפָה֙ הַצֹּ֣לֵעָ֔ה וְהַנִּדָּחָ֖ה אֲקַבֵּ֑צָה וַאֲשֶׁ֖ר הֲרֵעֹֽתִי׃ וְשַׂמְתִּ֤י אֶת־הַצֹּֽלֵעָה֙ לִשְׁאֵרִ֔ית וְהַנַּהֲלָאָ֖ה לְג֣וֹי עָצ֑וּם וּמָלַ֨ךְ יְהֹוָ֤ה עֲלֵיהֶם֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן מֵעַתָּ֖ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ וְאַתָּ֣ה מִגְדַּל־עֵ֗דֶר עֹ֛פֶל בַּת־צִיּ֖וֹן עָדֶ֣יךָ תֵּאתֶ֑ה וּבָאָ֗ה הַמֶּמְשָׁלָה֙ הָרִ֣אשֹׁנָ֔ה מַמְלֶ֖כֶת לְבַ֥ת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ עַתָּ֕ה לָ֥מָּה תָרִ֖יעִי רֵ֑עַ הֲמֶ֣לֶךְ אֵֽין־בָּ֗ךְ אִֽם־יוֹעֲצֵךְ֙ אָבָ֔ד כִּֽי־הֶחֱזִיקֵ֥ךְ חִ֖יל כַּיּוֹלֵדָֽה׃ ח֧וּלִי וָגֹ֛חִי בַּת־צִיּ֖וֹן כַּיּֽוֹלֵדָ֑ה כִּֽי־עַתָּה֩ תֵצְאִ֨י מִקִּרְיָ֜ה וְשָׁכַ֣נְתְּ בַּשָּׂדֶ֗ה וּבָ֤את עַד־בָּבֶל֙ שָׁ֣ם תִּנָּצֵ֔לִי שָׁ֚ם יִגְאָלֵ֣ךְ יְהֹוָ֔ה מִכַּ֖ף אֹיְבָֽיִךְ׃ וְעַתָּ֛ה נֶאֶסְפ֥וּ עָלַ֖יִךְ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים הָאֹמְרִ֣ים תֶּחֱנָ֔ף וְתַ֥חַז בְּצִיּ֖וֹן עֵינֵֽינוּ׃ וְהֵ֗מָּה לֹ֤א יָֽדְעוּ֙ מַחְשְׁב֣וֹת יְהֹוָ֔ה וְלֹ֥א הֵבִ֖ינוּ עֲצָת֑וֹ כִּ֥י קִבְּצָ֖ם כֶּעָמִ֥יר גֹּֽרְנָה׃ ק֧וּמִי וָד֣וֹשִׁי בַת־צִיּ֗וֹן כִּֽי־קַרְנֵ֞ךְ אָשִׂ֤ים בַּרְזֶל֙ וּפַרְסֹתַ֙יִךְ֙ אָשִׂ֣ים נְחוּשָׁ֔ה וַהֲדִקּ֖וֹת עַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְהַחֲרַמְתִּ֤י לַֽיהֹוָה֙ בִּצְעָ֔ם וְחֵילָ֖ם לַאֲד֥וֹן כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ עַתָּה֙ תִּתְגֹּדְדִ֣י בַת־גְּד֔וּד מָצ֖וֹר שָׂ֣ם עָלֵ֑ינוּ בַּשֵּׁ֙בֶט֙ יַכּ֣וּ עַֽל־הַלְּחִ֔י אֵ֖ת שֹׁפֵ֥ט יִשְׂרָאֵֽל׃ וְאַתָּ֞ה בֵּֽית־לֶ֣חֶם אֶפְרָ֗תָה צָעִיר֙ לִֽהְיוֹת֙ בְּאַלְפֵ֣י יְהוּדָ֔ה מִמְּךָ֙ לִ֣י יֵצֵ֔א לִֽהְי֥וֹת מוֹשֵׁ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וּמוֹצָאֹתָ֥יו מִקֶּ֖דֶם מִימֵ֥י עוֹלָֽם׃ לָכֵ֣ן יִתְּנֵ֔ם עַד־עֵ֥ת יוֹלֵדָ֖ה יָלָ֑דָה וְיֶ֣תֶר אֶחָ֔יו יְשׁוּב֖וּן עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וְעָמַ֗ד וְרָעָה֙ בְּעֹ֣ז יְהֹוָ֔ה בִּגְא֕וֹן שֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וְיָשָׁ֕בוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה יִגְדַּ֖ל עַד־אַפְסֵי־אָֽרֶץ׃ וְהָיָ֥ה זֶ֖ה שָׁל֑וֹם אַשּׁ֣וּר׀ כִּֽי־יָב֣וֹא בְאַרְצֵ֗נוּ וְכִ֤י יִדְרֹךְ֙ בְּאַרְמְנוֹתֵ֔ינוּ וַהֲקֵמֹ֤נוּ עָלָיו֙ שִׁבְעָ֣ה רֹעִ֔ים וּשְׁמֹנָ֖ה נְסִיכֵ֥י אָדָֽם׃ וְרָע֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ אַשּׁוּר֙ בַּחֶ֔רֶב וְאֶת־אֶ֥רֶץ נִמְרֹ֖ד בִּפְתָחֶ֑יהָ וְהִצִּיל֙ מֵֽאַשּׁ֔וּר כִּֽי־יָב֣וֹא בְאַרְצֵ֔נוּ וְכִ֥י יִדְרֹ֖ךְ בִּגְבוּלֵֽנוּ׃ וְהָיָ֣ה׀ שְׁאֵרִ֣ית יַעֲקֹ֗ב בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּטַל֙ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֔ה כִּרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵ֑שֶׂב אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יְקַוֶּה֙ לְאִ֔ישׁ וְלֹ֥א יְיַחֵ֖ל לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃ וְהָיָה֩ שְׁאֵרִ֨ית יַעֲקֹ֜ב בַּגּוֹיִ֗ם בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּאַרְיֵה֙ בְּבַהֲמ֣וֹת יַ֔עַר כִּכְפִ֖יר בְּעֶדְרֵי־צֹ֑אן אֲשֶׁ֧ר אִם־עָבַ֛ר וְרָמַ֥ס וְטָרַ֖ף וְאֵ֥ין מַצִּֽיל׃ תָּרֹ֥ם יָדְךָ֖ עַל־צָרֶ֑יךָ וְכׇל־אֹיְבֶ֖יךָ יִכָּרֵֽתוּ׃ וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְהִכְרַתִּ֥י סוּסֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהַאֲבַדְתִּ֖י מַרְכְּבֹתֶֽיךָ׃ וְהִכְרַתִּ֖י עָרֵ֣י אַרְצֶ֑ךָ וְהָרַסְתִּ֖י כׇּל־מִבְצָרֶֽיךָ׃ וְהִכְרַתִּ֥י כְשָׁפִ֖ים מִיָּדֶ֑ךָ וּֽמְעוֹנְנִ֖ים לֹ֥א יִֽהְיוּ־לָֽךְ׃ וְהִכְרַתִּ֧י פְסִילֶ֛יךָ וּמַצֵּבוֹתֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְלֹא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥ה ע֖וֹד לְמַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃ וְנָתַשְׁתִּ֥י אֲשֵׁירֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהִשְׁמַדְתִּ֖י עָרֶֽיךָ׃ וְעָשִׂ֜יתִי בְּאַ֧ף וּבְחֵמָ֛ה נָקָ֖ם אֶת־הַגּוֹיִ֑ם אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א שָׁמֵֽעוּ׃
פירוש רש”י
4:1: וְנָהֲרוּ. וְנִקְבְּצוּ שָׁם יַחַד כַּנְּהָרוֹת הַהוֹלְכִים אֶל הַיָּם: 4:3: וְשָׁפַט. מִשְׁפָּט זֶה לְשׁוֹן ׳תּוֹכָחָה׳ הוּא דשרימנ״ט בְּלַעַ״ז: 4:4: כִּי פִי ה׳ צְבָאוֹת דִּבֵּר. וְהֵיכָן דִּבֵּר ״וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ״ (ויקרא כו:ו): 4:5: יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו. יֵלְכוּ לַאֲבַדּוֹן עַל שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: 4:6: אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה. ״אַכְנִישׁ מְטַלְטְלַיָּא״ וְכֵן תַּרְגּוּם יוֹנָתָן, וְלִי נִרְאֶה לְשׁוֹן ׳מַרְפֵּא׳ כְּמוֹ ״וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ״ (מלכים ב ה): | וַאֲשֶׁר הֲרֵעוֹתִי. וְאוֹתָם שֶׁהֲרֵעוֹתִי לָהֶם בַּעֲוֹנָם: 4:8: וְאַתָּה מִגְדַּל עֵדֶר. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְאַתְּ מְשִׁיחָא דְיִשְׂרָאֵל דְּטָמִיר מִן קֳדָם חוֹבֵי כְּנִישְׁתָּא דְצִיּוֹן״. פֵּרוּשׁ מִגְדַּל לְשׁוֹן ׳מָעוֹז׳ וְתַרְגּוּם עֵדֶר ׳כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל׳ וְתִרְגֵּם עֹפֶל לְשׁוֹן ׳אֹפֶל׳. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ מִגְדַּל עֵדֶר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעֹפֶל לְשׁוֹן ׳מִגְדַּל עוֹז׳ וְכֵן ״עוֹפֶל וָבַחַן״ (ישעיה לב): | עָדֶיךָ תֵּאתֶה. שְׁאֵרִית הַצּוֹלֵעָה וְהַנַּהֲלָאָה כֻּלָּם יִקָּבְצוּ אֵלֶיךָ: | וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה. תָּבֹא הַמֶּמְשָׁלָה שְׁלֵמָה כֻּלָּהּ אֶל בֵּית דָּוִד בִּירוּשָׁלַיִם כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בַּתְּחִלָּה עַד שֶׁלֹּא נֶחְלְקָה. וּמַה הִיא הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה הַמַּמְלָכָה לְבַת יְרוּשָׁלָיִם: 4:9: עַתָּה. שֶׁאַתְּ מוֹרֶדֶת בִּי: | לָמָּה תָּרִיעִי רֵעַ. שִׁיתִי לִבֵּךְ לָמָּה אַתְּ צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ רֵעִים וַאֲהוּבִים מַלְכֵי מִצְרַיִם וּמַלְכֵי אַשּׁוּר לַעֲזֹר: 4:10: חוּלִי. לְשׁוֹן ׳חַלְחָלָה׳ כְּמוֹ (כאן) ״כִּי הֶחֱזִיקֵךְ חִיל״, וְהַלָּשׁוֹן נוֹפֵל עַל יוֹלֶדֶת: | וָגֹחִי. כִּרְעִי וּשְׁחִי עַל גְּחוֹנֵךְ. וְכֵן בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה ״כּוֹתֶל הַגּוֹחֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים״: | תֵּצְאִי מִקִּרְיָה. מִירוּשָׁלַיִם לָלֶכֶת בַּגּוֹלָה: | וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה. תְּהִי שְׁכִינָתֵךְ חֲרוּשָׁה כַּשָּׂדֶה: 4:11: הָאוֹמְרִים תֶּחֱנַף. עַתָּה תִּתְחַיֵּב צִיּוֹן בְּחַטֹּאתֶיהָ וְיִפָּקֵד עָלֶיהָ עֲוֹנָהּ: | וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ. וְתִרְאֶינָה בָּהּ עֵינֵינוּ מַה שֶּׁאִוִּינוּ לִרְאוֹת בָּהּ: 4:12: כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה. וְסוֹפוֹ לְקַבְּצָם אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וּסְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְמִלְחָמָה, כְּמוֹ שֶׁמְּקַבְּצִין עָמִיר כְּדֵי לְדוּשָׁם שָׁם, אַף הֵם חֵיל גּוֹג וּמָגוֹג לְרָעָתָם נֶאֶסְפוּ. וְיֹאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קוּמִי וָדוֹשִׁי בַת צִיּוֹן: 4:13: וְהַחֲרַמְתִּי. לְשׁוֹן ׳הֶקְדֵּשׁ׳: | בִּצְעָם. מַה שֶּׁכִּנְּסוּ מִגְּזֵלָה וְחָמָס: | וְחֵילָם. ״וְנִכְסֵיהוֹן״: 4:14: עַתָּה תִּתְגּוֹדְדִי בַת גְּדוּד. עַתָּה בְּעֵת גְּזֵרָתָהּ הָרָעָה עַל הֶעָוֹן כִּי גָבַר, תִּתְגּוֹדְדִי בַּת גְּדוּד בַּת כַּשְׂדִּים, קִבְצִי גְדוּדִין כִּי עַתָּה הוּא אֲשֶׁר תִּצְלְחִי בַּגְּדוּד אֲשֶׁר שָׂם מָצוֹר עָלֵינוּ: | בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל הַלֶּחִי. מִי גָרַם לָךְ לְהַצְלִיחַ אֶת אֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל מַלְעִיבִים עַל נְבִיאֵיהֶם וְשׁוֹפְטֵיהֶם וּמַכִּים אוֹתָם עַל הַלֶּחִי. כָּךְ הָיוּ עוֹשִׂים, וְכֵן מָצִינוּ בִּפְסִיקְתָּא וְכֵן יְשַׁעְיָה הוּא אוֹמֵר (ישעיהו נ:ו) ״גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים״: 5:1: וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה. שֶׁיָּצָא דָוִד מִשָּׁם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמואל א יז:נח) ״עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי״ וּבֵית לֶחֶם קָרוּי אֶפְרָת שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מח:ז) ״בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם״: | צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה. רָאוּי הָיִיתָ לִהְיוֹת צָעִיר בְּמִשְׁפְּחוֹת יְהוּדָה מִפְּנֵי פְּסֹלֶת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה שֶׁבָּךְ: | מִמְּךָ לִי יֵצֵא. מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קיח:כב) ״אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים״: | וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם. ״לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ״ (שם): 5:2: לָכֵן יִתְּנֵם עַד עֵת יוֹלֵדָה. יִתְּנֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם עַד בֹּא הָעֵת אֲשֶׁר חָלָה וְיָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ, צִיּוֹן אֲשֶׁר הֶחֱזִיקָה עַתָּה חִיל כַּיּוֹלֵדָה וְעַכְשָׁיו הִיא קְרוּיָה יוֹלֶדֶת. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ מִכָּאן אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּפְשׁוֹט הַמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אַךְ לְפִי פְשׁוּטוֹ זֶהוּ הַצָּעָה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי: | וְיֶתֶר אֶחָיו. שֶׁל מֶלֶךְ יְהוּדָה כְּלוֹמַר שְׁאָר שֵׁבֶט יְהוּדָה: | יְשׁוּבוּן עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל. יִתְחַבְּרוּ עִם שְׁאָר הַשְּׁבָטִים וְהָיוּ לְמַמְלָכָה אַחַת וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת: 5:3: וְרָעָה. וּפִרְנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל: | וְיָשָׁבוּ. מִן הַגָּלֻיּוֹת: | כִּי עַתָּה יִגְדַּל. מַלְכָּם: | עַד אַפְסֵי אָרֶץ. וֶהֱבִיאוּם מִנְחָה אֵלָיו בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב: 5:4: וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם. גָּמוּר וְקָבוּעַ בְּאֵין הֶפְסֵק עוֹד וְלֹא יִדְמֶה לִשְׁאָר הַתְּשׁוּעוֹת שֶׁהָיוּ צָרוֹת אַחֲרֵיהֶן: | אַשּׁוּר כִּי יָבֹא. הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן ׳אִם׳, אִם יָבֹא בְּאַרְצֵנוּ כַּאֲשֶׁר בָּא עַתָּה: | וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים. שִׁבְעָה וּשְׁמוֹנָה, רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ שְׁמוֹתֵיהֶן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן לָמְדוּ: 5:5: וְרָעוּ אֶת אֶרֶץ אַשּׁוּר. וְיְרוֹצְצוּ כְּמוֹ (שם ב) ״תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל״: | וְאֶת אֶרֶץ נִמְרֹד. הִיא בָּבֶל: | בִּפְתָחֶיהָ. בְּשַׁעֲרֵי מְדִינוֹתֶיהָ: 5:6: כְּטַל מֵאֵת ה׳. שֶׁאֵין בָּא לָעוֹלָם עַל יְדֵי אָדָם וְלֹא יְבַקְשׁוּ פְּנֵי אָדָם עָלָיו, כָּךְ לֹא יְקַוֶּה יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת אִישׁ כִּי אִם בַּה׳: 5:7: כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר. כָּךְ יְהִי מַלְכָּם שַׁלִּיט בַּכֹּל: | וְרָמַס וְטָרַף. רָמַס הִיא דְרִיסַת הָאֲרִי כְּשֶׁהוּא רָעֵב וְאוֹכְלוֹ בִּמְקוֹמוֹ, וְטָרַף הוּא כְּשֶׁנּוֹשֵׂא אֶת הַטֶּרֶף לִמְעוֹנוֹתָיו בִּשְׁבִיל גּוּרוֹתָיו וּלְבִיאוֹתָיו: 5:9: וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ. הִיא עֶזְרַת מִצְרַיִם שֶׁאַתֶּם נִשְׁעָנִים עֲלֵיהֶם לְהַמְצִיאֲכֶם סוּסִים: 5:10: וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ. וְלֹא תִצְטָרֵךְ לְעָרֵי מִבְצָר: 5:13: וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ. ״וַאֲשֵׁיצֵי בַּעֲלֵי דְבָבָךְ״, וְכֵן (ישעיהו יד:כא) ״וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים״ וְכֵן (שמואל א כח) ״וַיְהִי עָרֶךָ״:
פירוש רד”ק
4:1: והיה באחרית הימים. אחר שאמר חרבן ציון וירושלם אמר נחמה זו עליהם ויהיה זה באחרית הימים והם ימי המשיח ונחמה זו אמרה ישעיהו בזה הלשון מעט מלים שונים ביניהם: | הר בית ה’. הוא הר הבית שאמר שיהיה לבמות יער עוד יבא זמן שיהיה נכון בראש ההרים ומה שאמר נכון ונשא לא שיהיה ההר ההוא גבוה בגופו ממה שהיה אלא רוצה לומר שהגוים ינשאוה ויכבדוה ויבאו לעבוד בו לשם ה’ וזכר זה לפי שהגוים היו עובדים אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות הנשאות אמר כי אז יעבדו את הש”י שכם אחד וינשאו הר זה מכל ההרים ומכל הגבעות שהיו מנשאים ומכבדים מתחלה: | ונהרו עליו עמים. וירוצו ומזה נקרא מרוצת המים הרבים נהר: 4:2: והלכו, ואמרו. כל גוי יאמר לחברו לכו ונעלה: | ויורנו מדרכיו, כי מציון תצא תורה. זה דברי הנביא לא דברי העמים כלומר למה יאמרו העמים לכו ונעלה ויורנו מדרכיו כי מציון תצא תורה ומצוה לכל העמים והמורה הוא מלך המשיח ועליו אמר ושפט: 4:3: ושפט. השופט הוא מלך המשיח וכן ויגד ליעקב המגיד ויאמר ליוסף האומר, אמר כי אם יהיה בין גוי לגוי מלחמה או תביעות ביניהם יבאו למשפט לפני המלך המשיח שיהיה אדון על כל העמים והוא יוכיח להם ויאמר למי שימצא אתו העול ישר המעוות לבעל דינך ומפני זה לא תהיה מלחמה בין עם לעם כי הוא ישלים ביניהם ולא יצטרכו לכלי מלחמה וכתתו אותם לעשות מהם כלי עבודת האדמה: | לאתים. המרא שחופרין בו נקרא את ודגש תי”ו לאתים מקום הנח אשר במלת את מחרשתו ואת אתו: | למזמרות. הם הכלים שזומרים בהם הגפנים ושאר העצים כמו וכרמך לא תזמור: 4:4: וישבו. ישראל וכל הגוים גם כן לא תהיה מלחמה בעולם: | כי פי ה’ צבאות דבר. וכיון שהוא ית’ דבר יקיים דברו: 4:5: כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו. עד אותו זמן ילכו איש בשם אלהיו כי לא ישובו לדרך הטובה עד שישיבם המלך המשיח לדרך הטובה אחר מלחמת גוג ומגוג: | ואנחנו. אבל אנחנו בית ישראל נלך בשם ה’ אלהינו לעולם ועד כי אף על פי שיחריב הבית ונגלה מארצנו לא נמיר אלהינו באל אחר אלא נלך בשמו כל הימים כמו שכתוב אם שכחנו שם אלהינו ונפרש כפינו לאל זר: 4:6: ביום ההוא. ביום קבוץ גליות כמ”ש באחרית הימים: | אספה. כמו אאספה וכן ויוסף עוד דוד כמו ויאסוף: | הצולעה. בצר”י כמו נוטרה את הכרמים בצר”י ופירוש הצולעה ישראל שהם בגלות כחולים והצולעים וכואבים כי מי שהוא בצרה הרי הוא כאלו צולע וכן אמר דוד ובצלעי שמחו ונאספו וכן פירוש אז תפקחנה עיני עורים אז ידלג כאיל פסח: | והנדחה. שהיא רחוק ממקומה ואולי אמר זה על עשרת השבטים שהם רחוקים מארצם מאד ות”י הצולעה מטלטליא והנדחה מבדריא: | ואשר הרעותי. כמו שהרעותי להם כן איטיב להם ות”י ודאתבאש להון מן קדם חובי עמי נ”א ודאבאשית להון: 4:7: ושמתי, לשארית. שלא יכלו בגלות אלא תשאר מהם שארית שישובו לארצם בזמן ההוא: | והנהלאה. היא הנדחת שזכר ונהלאה נפעל נבנה מן הלאה שהוא ענין רחוק המקום והזמן וי”ת הנהלאה כמו הנדחה מבדריא ואדוני אבי ז”ל פי’ הנהלאה החזקה והשמנה ההולכת מהלאה לפני הצאן מרוב בריאותה וכן פי’ הצולעה שאינה יכולה ללכת אני אחזקנה והנהלאה אוסיף על כחה ואשימנה לגוי עצום: 4:8: ואתה מגדל עדר. הוא מגדל דוד וקראו מגדל עדר כי ישראל נמשלים לעדר הצאן כמו שהמשילם בכמה מקומות וציון וירושלם היא מקום כל ישראל שהיו נאספים שם שלש פעמים בשנה והיו בה כעדר בתוך הדברו והיא היתה ראש ממלכת ישראל וכפל הענין במילות שונות ואמר עופל בת ציון כי עופל כמו מגדל כמו עופל ובחן: | עדיך תאתה ובאה. כפל הענין במילות שונות לחזק הענין כי תאתה כמו ובאה: | תאתה. האל”ף נחה: | הממשלה הראשנה. הוא מלכות בית דוד וכפל הענין במילות שונות ואמר ממלכת לבת ירושלם לחזק הענין וי”ת ואת משיחא דישראל דטמיר וגו’ תרגם עופל טמיר כמו שתרגם ויבא אל העופל ועל לאתר כסי: 4:9: עתה למה תריעי רע. ענינם ענין תרועה לאבל כמו ותרועה בעת צהרים ורע שם וממנו את קול העם ברעה ואמר זה כנגד ציון וירושלם ואמר לשון נקבה כנגד העיר או כנגד הכנסה אמר עתה שאת קרובה לגלות מארצך למה זה תתאבלי ותבכי עוד זכרו יום הנחמה והישועה: | המלך אין בך. הלא מלכך ויועצך האל יתברך ואעפ”י שיסתיר פניו האל יתברך עתה ממך עדיין הוא מלכך ויועצך ואם יַגלך עתה מארצך עוד יגאלך מגלות בבל ויבא זמן שיגאל כל ישראל הנפוצים והנדחים באפסי הארץ ועל זה אמר ועתה נאספו וגו’: 4:10: חולי וגוחי. חולי מענין חיל כיולדה וגוחי ענין האנחה כי הוא מענין אתה גוחי מבטן שהוא ענין הוצאה והאנחה היא הוצאת הנשימה אמר אם יש לך לחול ולכאוב מפני עונך יש לך לחול ולגוח כי בעונותיה עתה תצאי מקריה מירושלם וציון שנקראת קרית חנה דוד או פי’ מכל קריה וקריה שבארץ ישראל ועם כל זה זכרי הנחמה ואל תחשבי שאבדה תקותך: | ושכנת בשדה. כדרך השבויים שמוציאים אותם מעריהם ומניחים אותם בשדה עד שיאספו כלם ואח”כ מוליכים אותם כלם בשבי לארץ המגלים: | ובאת עד בבל. כי שם מקום הגלות לאותם שהגלה נבוכדנצר מלך בבל: | שם תנצלי. מבואר הוא: 4:11: ועתה. זה אמר כנגד קבוץ גליות בימי המשיח ואמר כי עתה מובטחים תהיו בנחמה זו ואם היא לאורך זמן כמו הדבר שהיה להם עתה בזמנם: | גוים רבים. זהו גוג ומגוג ועמים רבים אשר אתו: | האמרים תחנף. יחשבו בלבם עתה תחנף ציון ותתחייב ובעונותיה תחרב כמו שחרבה מקדם: | ותחז בציון עינינו. ותראינה עינינו בציון מה שקוינו וכן ובאויבי ראתה עיני ותחז כמו ותחזה: 4:12: והמה לא ידעו מחשבות השם. למה העיר רוחם לבא על ירושלם כי הם חושבים לשלול שללה ולהחריבה עלו עליה ולא הבינו עצתו למה העירם לבא עליה כי הוא ית’ העירם כמו שכתוב בנבואת יחזקאל והעליתיך מירכתי צפון והביאותיך אל הרי ישראל: | כי קבצם כעמיר גורנה. כמו שמקבץ אדם עמירי השדה אל הגורן לדושם שם כן יקבץ האל יתברך העמים על ירושלם וישראל ידושו אותם שם: 4:13: קומי ודושי, כי קרנך אשים ברזל. לנגח אותה ולהפילם: | ופרסותיך אשים נחושה. לדושם, זהו שאמר והדיקות עמים רבים כי ישימם כעפר לדוש: | והחרמתי. כמ”ש בנבואת זכריה ואסף חיל כל הגוים ואמר יהיה על מצלות הסוס קדש לה’ ואפשר כי קצת חיל הגוים יהיה בזה לישראל וקצתו יהיה קדש לה’: 4:14: עתה תתגודדי בת גדוד. עתה בזמן ההוא תתגודדי שיבא עליך גדודים לפי’ תקראי בת גדוד רוצה לומר עדת דבורים: | מצור שם עלינו. גוג מגוג שם מצור עלינו עם כל גדודיו וחיילותיו: | בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל. כמו שאמר ויצא חצי העיר בגולה וגו’ ואז יבזו השופטים והגדולים אשר בישראל עד שיכו אותם בשבט על הלחי דרך בזיון: 5:1: ואתה בית לחם אפרתה. אמר אפרתה להודיע איזה בית לחם וכן ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם ואמר בית לחם אשר ליהודה נראה כי בית לחם אחר היה ואמר כנגד בית לחם אתה בית לחם צעיר להיות באלפי יהודה אעפ”י שהיית צעיר באלפי יהודה ממך לי יצא שופט להיות מושל בישראל וזהו המלך המשיח ופירוש להיות להיותך נמנה בערי אלפי יהודה צעיר עתה כנגדם ואע”פ כן ממך יצא לי המשיח כי מזרע דוד שהיה מבית לחם יהיה וזהו שאמר ומוצאתיו מקדם מימי עולם כי מוצאות המשיח בזמנו יאמרו כי מקדם מזמן רב היו מבית לחם זהו דוד כי יש זמן רב בין דוד ובין מלך המשיח (וזהו אל שהוא מימי קדם מימי עולם יש עליהם תשובה כי הוא לא משל בישראל אבל הם משלו בו ומה שאמר כי מי היה מימי קדם אלא לא זהו שקר כי האל קודם ימי עולם היה והם אומרים כי מקדם מימי עולם היו מוצאתיו כלומר כי אז יצא והאל קדמון בלי ראשית) [נ”א: והתועים שאומרים פסוק זה על ישו שר”י ואומרים כי נולד בבית לחם וזהו אל שהיה מקדם מימי עולם יש תשובה עליהם כי ישו לא משל בישראל אבל הם משלו בו ותלוהו ומה שאומרים כי מי היה מקדם מימי עולם אלא האל זהו שקר כי האל קודם ימי עולם היה והוא אומ’ כי מקדם מימי עולם היו מוצאותיו כלומר אז יצא והאל קדמון בלי ראשית] ומ”ש מעולם עד עולם אתה אל רוצה לומר מטרם עולם כמ”ש בטרם הרים יולדו וכן מעולם נסכתי בטרם עולם כמ”ש עד לא עשה ארץ וחוצות וי”ת כן ואת בית לחם אפרת וגו’: 5:2: לכן יתנם. בעת הישועה יתן האל ית’ ישראל בצרה ויביאם עד עת יולדה ילדה כלומר יאחזום צירים כצירי יולדה מרוב צרתם כמו שאמר בנבואת דניאל והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא: | ויתר אחיו ישובון על בני ישראל. יתר אחיו הם שבט יהודה ובנימן שנותרו כשגלו עשרת השבטים וכנוי אחיו על המשיח: | על. כמו עם והם עשרת השבטים כלומר אלה ואלה ישובון על אדמתם ות”י בכן יתמסרון בעידן לידתא למילד ושאר אחיהון יסתמכון עליהון בני ישראל ורבותינו ז”ל דרשו בזה ואמרו אין בן דוד בא עד שתפשוט המלכות בעולם תשעה חדשים שנאמר לכן יתנם עד עת יולדה ילדה: 5:3: ועמד ורעה. אחר הצרה יעמוד המלך המשיח וירעה את ישראל בעוז ה’: | בגאון שם ה’. במשפט שיעשה האל בגוים ההם בעוזו ובגאונו שהראה להם ויראו ממנו כל אפסי ארץ וירעה את ישראל בהשקט ובבטחה איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ואין מחריד כמו שאמר למעלה זהו שאמר וישבו שישבו בבטחה ובשלום לעולם: | כי עתה יגדל. שם המשיח יגדל עתה אחר משפט הרשעים וכת”י ויסגא שמיה: 5:4: והיה זה שלום אשור כי יבא. תחת הפחד שאנו מפחידים בזמן הזה מאשור שיבא בארצנו: | וכי ידרוך בארמנותינו. זה יהיה שלום לנו מכל פחד שלא נפחד עוד עד עולם ופי’ זה שלום על המשיח כי הוא יהיה סבת השלום כמו שאמר ודבר שלום לגוים או פי’ זה שלום יהיה שלא יבא עוד אויב בארצנו כמו שהוא רגיל לבא היום: | והקימונו עליו. פי’ על האויב אם יבא בזמן ההוא כמו שבא בזמן הזה מלך אשור אם יבא אז נקים עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם כלומר שיעמדו נגד האויב ויכוהו והרועים והנסיכים יהיו שרי המלך המשיח שיהיו רועי ישראל במצותו ונסיכים ממונים עליהם ומה שאמר שבעה שמונה כמו תן חלק לשבעה וגם לשמונה כלומר רועים רבים ונסיכים ורועים ונסיכים ענין כפול במלות שונות כי הרועים הם הנסיכים וי”ת ונמני עלנא שבעה מלכין ותמניא רברבי אנשא ואני תמיה איך תרגום עליו עלנא ויתכן לפרש עליו כמו עם רוצה לומר עם מלך המשיח וכן ועליו מטה מנשה ורבותינו ז”ל אמרו מאן ננהו שבעה רועים דוד באמצע שת וחנוך ומשותלח בימינו אברהם ויעקב ומשה משמאלו ומאן נינהו שמנה נסיכי אדם ישי שאול ושמואל עמוס וצפניה חזקיה אליהו ומשיח: 5:5: ורעו. אלה הרועים ירעו את ארץ אשור בחרב ופי’ ורעו ושברו כמו ורעו דליותיו ירעוך קדקד: | ואת ארץ נמרוד. הוא בבל כמו שכתוב ותהי ראשית ממלכתו בבל וזכר אשור ובבל לפי שהם החריבו את ארץ ישראל והם יחריבום: | בפתחיה. בחרבותיה כמו והמה פתיחות שפירושו חרבות רוצה לומר כי בכלי מלחמתם יהרגום ות”י בפתחיה בתוקף כרכהא: | והציל. המלך המשיח יצילנו בהחריבו ארץ אשור ובבל עם נסיכיו ושריו שלא יצא עוד אויב מן הארץ ההיא שיבא בארצנו ושידרוך בגבולנו ומלת כי במקום שי”ן השמוש כמו כי נתן לצבאך לחם כמו שנתן: 5:6: והיה שארית. אותם שישארו אחר שיצרפו כמו שאמרו וצרפתים כצרוף הכסף וגו’: | בקרב עמים רבים. שיאספו על ירושלם עם גוג ומגוג ויהיו ישראל ביניהם כטל מאת ה’ כי הטל בא מאת ה’ מן השמים והמקוה לו לא יקוה לאיש שיביאנו לו אלא לה’ יקווה כי הוא הממטיר והמביא לארץ הטל והמטר כן ישראל בישועה ההיא לא יקוו אלא לאל יתברך כי הוא המושיעם ואין זולתו מושיע כי הם יהיו עם מעט והעמים הנאספים עליהם יהיו רבים ומי יוכל להושיעם בלתו ותרד ישועתו להם כאשר ירד הטל על האדמה ואמר אחר כן כרביבים עלי עשב כי הרביבים הם המטר הרב והעשב גדול מהדשא כן יהיו הם הולכים וגדלים וטובו להם הולך וגדל: | יקוה לאיש. ייחל לבני אדם כפל הענין במלות שונות: 5:7: והיה, כאריה בבהמות יער. האריה הוא הגדול ויש לו כח וגבורה בחיות היער החזקים כמו הנמר והדוב והזאב ויעבור עליהם וירמסם ויטרוף מהם כרצונו ואין מציל הכפיר הוא הקטן במין האריה אבל הוא גדול מגור והכפיר אין לו כח בחיות היער לטרוף אבל יש לו כח בעדרי צאן ויטרוף מהם ואין מציל כן יהיו ישראל בקרב העמים ההם הצובאים על ירושלם שישמידם ויהרגום כמו שכתוב בנבואת יחזקאל ובנבואת זכריה: 5:8: תרום ידך. מבואר הוא: 5:9: והיה, והכרתי סוסיך. כלומר שלא תצטרך לסוסים ולמרכבות כי שלום יהיה לך לעולם אחר מלחמת גוג ומגוג וי”ת ואשצי סוסות עממיא מבינך ואוביד ית רתיכיהון: 5:10: והכרתי ערי ארצך. שהם מוקפות חומה ולא יצטרכו לחומה כי שלום יהיה להם וריב אדם לא יהיה בהם ואמר והכרתי כלומר במה שארבה אתכם ואתן לכם שלום כאלו אני אכרות את חומת עריכם עד שלא יקראו ערים אלא פרזות וכן אמר פרזות תשב ירושלם וגו’ וכן פי’ והרסתי כל מבצריך ועוד כי ישיבת הפרזות טובה לבריאות הגוף מישיבת הערים המוקפות והכרכים וכן אמרו רבותינו ז”ל אין מוציאין מעיר לכרך מפני שישיבת כרכים קשה ואמר מנין שישיבת כרכים קשה שנאמר ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלם והטעם כי האויר צר בכרכים ובפרזות הוא רחב וטוב לבריאות הגוף וי”ת ואשצי קרוי עממיא מארעך ואפגר כל כרכיהון תקיפיא: 5:11: והכרתי כשפים מידך. כמו מרשותך כמו ויקח את כל ארצו מידו רוצה לומר שלא יהיה בכל ארצך מכשפים ומעוננים כמו שהם היום וטעם והכרתי שיסיר לב האבן מבשרכם ופי’ מעוננים אמרו רבותינו ז”ל מעונן זה האוחז את העינים רבי עקיבא אומר זה המחשב עונות ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה ליקח: 5:12: והכרתי פסיליך. וטעם והכרתי כמו שפי’ כאשר למעלה ממנו וכן טעם ונתשתי: 5:13: ונתשתי, והשמדתי עריך. אויביך כמו ויהי ערך וכן ת”י ואשצי בעלי דבבך. ויש לפרשו כמו שפירשנו והכרתי ערי ארצך: 5:14: ועשיתי. אשר לא שמעו ת”י דלא קבילו אולפן אוריתא:
פירוש מלבי”ם
4:1: והיה באחרית הימים, ר”ל עתה בגללכם ציון שדה תחרש, וזה ימשך עד קץ הימים, שאז באחרית הימים תשוב ותבנה ע”י שנלך בשם ה’ אלהינו ונשליך רוע המעשים, כמו שסיים כי כל העמים וכו’ ואנחנו נלך בשם ה’, ונבואה זו כבר חזה ישעיה (שם סי’ ב’) בשינוי לשון קצת כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, וכבר בארנוה שם בפרטות, יאמר ההר שעליו יעמוד בהמ”ק יהיה נכון בראש ההרים, ויהיה מנושא יותר ע”י הגבעות שתחתיו, ובכ”ז ימשכו אליו עמים כנהר המושך למקום נמוך: 4:2: והלכו, וגוים רבים ילכו ויאמרו זל”ז לכו אתם ונעלה עמכם אל הר ה’ ומן ההר נלך אל הבהמ”ק, ויורנו מדרכיו הגדולים, ונלכה מעצמנו בארחותיו הפרטים, ר”ל שע”י שיראנו שרשי דת האמתיית ויסודותיו נשתדל להשיג גם ענפים וסעיפיה, כי מציון ששם ישבו הסנהדרין ומורי הדת תצא תורה לכל העולם, ודבר ה’ שהוא דבר הנבואה תצא מירושלים שהנביאים ימצאו בכל העיר: 4:3: ושפט, והשופט אשר יהיה שם שהוא המלך המשיח ישפוט בין עמים רבים, ור”ל שאז יבוטלו הסבות שבעבורם ילחמו גוי בגוי ממלכה בממלכה, שלפעמים תעמוד מלחמה בסבות חילוק הדת והאמונה, ואז מציון תצא תורה כללית לכולם, ולפעמים תעמוד מלחמה ע”י דין ודברים שיש בין עם לעם שאז החרב תכריע בדברי ריבותם, ואז ישפוט המשיח בין עמים רבים, ולפעמים תעמוד מרד במדינה עצמה, על זה אמר שאז יוכיח לגוים וישיבם אל היושר ע”י תוכחתו, וממילא יכתתו חרבותם לאתים ולא ישא גוי אל גוי חרב וגם לא ילמדו עוד תכסיסי מלחמה כלל: 4:4: וישבו, וגם לא תעמוד ריב ומדון ע”י חסרון לחם וע”י עוני שעי”ז יפשטו ידיהם בגדוד, כי ישבו איש תחת גפנו, ואין מחריד, שלא ימצא עוד מגן וחרב ומלחמה סלה: 4:5: כי, מבאר במה יזכו ישראל לכל הכבוד הזה באחרית הימים, מפני שבכל משך זמן הגלות הרב, הגם שכל העמים ילכו איש בשם אלהיו בכ”ז אנחנו נלך בשם ה’ אלהינו, ולא נשכח שם אלהינו הגם שעליו הורגנו כל היום, וזה יהיה לעולם ר”ל זמן רב, ולכן באחרית הימים תצא תורה מציון לכל העולם: 4:6: ביום ההוא נאום ה’ אוספה הצולעה, כבר בארתי (ישעיהו י״א:י״ב) בפסוק ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, שישראל שהם עשרת השבטים לא נפוצו בפיזור גדול בין העמים רק נדחו ממקומם והושלכו לארץ מרחק ונאבד מקומם, וצריך אסיפה מן החוץ אל הפנים, ועל זה אמר אוספה הצולעה, ושבט יהודה הם נפוצו לארבע רוחות השמים וצריכים קיבוץ, ועל זה אמר והנדחה אקבץ, ושבט יהודה הם סובלים רעות רבות וצרות בארצות פזוריהם לא כן עשרת השבטים, ועל זה אמר ואשר הרעותי, שהם שבט יהודה שהרעותי לה אם בעת בית שני ע”י היונים ואח”כ ע”י הרומיים, ואם במשך זמן גלותם: 4:7: ושמתי את הצולעה לשארית, שעשרת השבטים שקראם בשם צולעה הם נאבדו מכלל ישראל, ונדמה שאינם במציאות כלל, או שלא נשארו באמונתם ונהיו ככל הגוים, אשים אותם שיהיו שארית ישראל ויתגלו. | והנהלאה, הם שבט יהודה שהיה שארית ישראל רק שדחו אותה הלאה מגוי אל גוי, וממקום אל מקום, מקום אחר הלאה, והיו חלושים מאד ונתמעטו ע”י הריגות ובלבולים, אשימם לגוי עצום, ומלך ה’ עליהם, א] שיהיו תחת מלכות ה’ והשגחתו, ב] שתהיה המלוכה בהר ציון, ג] שיהיו מעתה ועד עולם היינו מעת הגאולה עד נצח כי לא יגלו עוד: 4:8: ואתה מגדל עדר, מסב פניו אל הר ציון הנזכר, אומר אליו, אתה הר ציון, שאתה מגדל של העדר הלז שהוא עדר הצאן הצולעה והנדחה, תחלה תהיה כמגדל של צאן, ואח”כ תהיה עופל, שהוא מבצר חזק, ומפרש שזה יהיה בשלש מדרגות, תחלה בת ציון עדיך תאתה שהגליות יתחילו להתקבץ וגלות יהודה ובנימין שהם בת ציון שגלו מציון בחורבן בית שני יתקבצו אליך, ואח”כ ובאה הממשלה הראשונה, תבוא ממשלה קטנה, שיהיה להם קצת ממשלה והנהגה כמו שהיו לישראל בימים הראשונים לפני מלך מלך לבני ישראל שהיה להם שופטים מנהיגים אותם, ואח”כ תבא ממלכת לבת ירושלים יהיה להם מלכות קבוע שהוא מלכות ב”ד, שאח”כ ימלוך המלך המשיח בממלכה קבועה, (וכן התבאר ביחזקאל סי’ ל”ד כ”ג כ”ד, וסי’ ל”ו כ”ד כ”ה, ועמוס ט’ י”א), שמלכות ב”ד תתגלה בהדרגה, ותחלה לא יהיה רק במדרגת שופט ויתעלה לאט לאט עד שיהיה לה’ המלוכה, עיי”ש: 4:9: עתה, אחר שהודיע מה שיהיה באחרית הימים, חוזר אל זמן הבינים, שאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש, ורואה בנבואתו מה שנעשה בימי יהויקים וצדקיהו, עד שגלו לבבל, ואומר עתה (ר”ל קודם אחרית הימים) למה תריעי ריע, למה תשמיעי קול תרועת שבר, המלך אין בך אם יועצך אבד הלא עתה עדיין יש בך מלך ויועצים, וא”כ מה זאת כי החזיקך חיל כיולדה, שהיולדה בעת שהיא מוכנת שיפתח רחמה ושיצא הולד אשר במעיה תאחזנה חיל וחבלים, והוא צייר אל מה שהיא מוכנת שיפתחו שערי עירה ושיצאו לגולה ושישפכו דמים הרבה בתוכה, ר”ל איך את מוכנת להכבש וללכת לגולה בעוד שיש לך מלך ויועצים מדוע לא תאזרו חיל: 4:10: חולי, משיב באמת תחולי וגם תשכבי על גחונך ותגוחי להוציא הולד כיולדה, כי עתה תצאי מקריה שזה כמשל הוצאת הולד מן הבטן כן תצאי מן העיר, ושכנת בשדה כי רבים ישכנו בשדה כמו אלה שהלכו להתישב במצרים ובין יתר אומות שסביב א”י, ובאת עד בבל הם אלה שהגלו לבבל, שם תנצלי (מכף אויביך) כי אלה ששכנו בשדה נהרגו אח”כ ע”י הכשדים כמבואר בירמיה, רק גולי בבל נצולו, וכן שם יגאלך ה’ מכף אויביך כי גולי בבל נגאלו ושבו לא”י בימי כורש: 4:11: ועתה, שוב חוזר ורואה בנבואתו מה שיהיה אחר גאולתם בימי כורש, שאחר ששבו בבית שני נאספו עליך גוים רבים, שהוא מה שנאספו גוים רבים שונים אל ישראל אח”כ בדור דור כמו היונים ואח”כ הרומים, ואח”כ בכל משך זמן הגלות, עד האסיפה האחרונה שיתאספו עליהם בימי גוג ומגוג, שכל זה כולל בדבריו שרואה שגוים רבים מתאספים כמה פעמים על ישראל אחרי גאולתם בימי כורש. | האומרים תחנף ותחז בציון עינינו, ר”ל והאסיפות האלה תהיה בשני אופנים, שלפעמים ירצו שציון תחנף להם, ר”ל שתהיה נכנעת ומשועבדת להם, כעבד החונף לאדוניו, כמו שהיה בימי היונים והרומיים שרצו שישראל יהיו תחתם למס עובד, ולפעמים יאמרו תחז בציון עינינו, ר”ל שיחשבו שהמחזות שחזו הנביאים על ציון נאמרו עליהם כי הם נכנסו תחת ישראל ושעליהם ישכון ה’ ועליהם חזו החוזים, כי כן יחשבו הישמעאלים ומטעם זה יתאספו לצבא על ירושלים לכבשה כנודע ודומיהם, וכן מטעם זה יתאספו חיל גוג ומגוג לכבוש את ירושלים ולחזות בה מחזות אשר חזו החוזים שלפי דעתם חזו עליהם: 4:12: והמה לא ידעו מחשבות ה’, עצת ה’ הוא התכלית הנרצה אליו במעשהו, והמחשבות הם האמצעיים אשר יעשה כדי להכין את העצה שהיא התכלית, ובאר הנביא שכל מה שיתאספו הגוים על ציון כ”ז הוא ממחשבות ה’, ר”ל שהם אמצעיים להשיג עי”כ את עצתו ר”ל התכלית הנרצה אצלו, שכל האסיפות שלהם יהיו הכנות ואמצעיים אל האסיפה שיתאספו באחרית הימים שגם היא תהיה הכנה שע”י ישיג עצתו, ששם ישפוט אותם על מעשיהם ושם יכירו דת האמת, וע”י האותות והמופתים שיראו אז ישובו הנשארים אל האמונה האמתיית, והרשעים יכלו כמוץ יסוער מגורן, וז”ש שהמה לא ידעו מחשבות ה’ ולא הבינו עצתו, שכ”ז הוא אמצעיים להשיג עצתו, שהוא כי קבצם כעמיר גורנה כמו שמקבצים את העמיר אל הגורן לדוש אותו ולהסיר המוץ והקליפה ולהשאיר הבר והתבואה, כן ידוש אותם במלחמת גוג ומגוג וכן יסיר המוץ שהוא מה שיכלה הרשעים אשר הרעו בקדש, וכן יברר התבואה שיפרשו מהם גרי הצדק ומכירי דת האמת: 4:13: קומי ודושי בת ציון מצייר זמן מלחמת גוג ומגוג שאז קבצם כעמיר גורנה להסיר המוץ מן הבר, ומצוה אל בת ציון שתקום ותדוש כעגלה דשה, כי קרנך אשים ברזל, להלחם בקרן ולנגח מן המון גוג ופרסותיך אשים נחושה לענין הדישה לברר הדגן מן המוץ, והדיקות עמים רבים, ולהסיר הקליפה היינו לכלות הרשעים עד שישאר קמח נקי, והחרמתי לה’ בצעם הבצע והחמס שלקחו מישראל יהיה חרם והקדש לה’ כי קדש ישראל לה’ וממונם כממון הקדש, וגם חילם של עצמם שאינם ע”י בצע מישראל ואינו חרם, מ”מ יהיה לה’ מצד שהוא אדון כל הארץ והכל שלו: 4:14: עתה, מפרש מי הם האומות שיתאספו אז על ירושלים אשר ישראל ידושו אותם, אומר שהגדוד הזה שיבא על ירושלים באחרית הימים יהיו הבנים של האומות שצרו על ירושלים והחריבו אותה בימי קדם, כמו בני אשור ובני בבל ובני רומי, וז”ש שעתה תתגודדי, הגדוד שיתגודד עתה במלחמת גוג, יהיה בת של גדוד אשר מצור שם עלינו בימי קדם, הבת שנולדה מן הגדוד הזה ששמו מצור עלינו בימי קדם, הם יתגודדו עתה בחיל גוג ומגוג, וכן יהיה בת של הגדוד אשר בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל, שאבותיהם הכו את שופטי ישראל בשבט על הלחי, (שמכת הלחי הוא מכת בזיון וכן מכת השבט, וכ”ש אם מכים בשבט על הלחי וזאת היו עושים לשופט ישראל וכ”ש להמון עם שבהם) בת גדוד זה, הם יתגודדו על ירושלים ויקבלו גמולם באחרית הימים: 5:1: ואתה בית לחם, (כבר התבאר בס’ יחזקאל סי’ ל”ז), שבעת קץ יתעוררו תחלה עשרת השבטים ועליהם מלך משיח בן יוסף והם יעשו חיל, ושבט יהודה שהם מפוזרים בין העמים חלשים ומועטים ילוו אליהם ויהיו טפלים להם תחת מלכות משיח בן יוסף, עד אח”כ שיקום משיח בן דוד בעז ה’, ואז יקבלו כולם עליהם מלכות בית דוד, ואז יחדלו המלחמות, כי אליו גוים ידרשו והיתה מנוחתו כבוד, ואלה הדברים באר לנו נביאנו החוזה, ואמר, ואתה בית לחם אפרתה, אשר משם יצא דוד בן ישי בית הלחמי וצמח מלכות בית דוד, צעיר להיות באלפי יהודה ממך לי יצא להיות מושל בישראל, ר”ל עתה אתה עדיין צעיר וקטן משתהיה עם אלפי יהודה הנלוים אליך במדרגה זו שיצא ממך איש המיוחד לי להיות מושל בישראל, אתה עדיין קטן וחלוש שתגבר עם אלפי יהודה אשר עמך על אופן זה עד שאתה תמשול ממשל רב ומלך המשיח היוצא ממך שהוא משיח בן דוד יגבר חיל להיות מושל בישראל ושיהיה מוצאותיו מקדם מימי עולם, והיינו שיתגבר במלכות חזקה כפי מוצאותיו מקדם בימי דוד ושלמה שמלכו מלכות רב ועצום, הנך צעיר לזה חלוש וחסר כח אתה עם אלפי יהודה אשר עמך: 5:2: לכן, שיעור הכתוב לכן עד עת יולדה ילדה (ועד עת אשר) יתר אחיו ישובון יתנם על בית ישראל, לכן כל משך הזמן טרם יגמר קיבוץ הגליות שזה נמשל ללידת היולדה, כמ”ש כי חלה גם ילדה ציון את בניה, ועד עת שיתר אחיו של יהודה ישובון לארצם, עד העת ההיא יתנם (לאלפי יהודה) על בית ישראל, ר”ל לכן כל עת שלא יגמר קיבוץ הכללי ולא יהיה עדיין כל גלות יהודה מאוספים בא”י, כל העת ההיא יהיו בית ישראל (שהם עשרת השבטים ומשיח בן יוסף שהוא מהם) העקר, הם יהיו הלוחמים והמושלים ובית יהודה יהיו טפלים להם (כמ”ש ביחזקאל שם, הנני לוקח את עץ יוסף וכו’ ונתתי אותם עליו את עץ יהודה כמש”פ שם): 5:3: ועמד, אבל אח”כ יעמוד המשיח מבית לחם אפרתה, היינו שיעמוד ויתגבר על האומות, ורעה את ישראל, ומפרש, ועמד בעז ה’ שיעמוד נגד האומות בכח ה’, ורעה בגאון שם ה’ אלהיו בקדושת שם ה’ ירעה את ישראל (כמ”ש והריחו ביראת ה’ ולא למראה עיניו ישפוט) וישבו, ר”ל מאז לא לחמו עוד, רק ישבו במנוחות שאננות, וכמ”ש והיתה מנוחתו כבוד, כי עתה וכו’. 5:4: (ד-ה) והיה וכו’, ר”ל כי עתה יגדל עד אפסי ארץ וזה יהיה ע”י שלום, שגדולת מלך המשיח תתפשט עד אפסי ארץ ולא ע”י מלחמות רק בכח השלום, וזה עצמו תהיה גדולתו שלא יצטרך למלחמה כי כל העמים יקבלו תורתו ודתו ומלכותו עליהם, ושיעור הכתובים והיה זה שלום והציל מאשור כי יבוא בארצנו, שהשלום יצילנו אז מאשור שלא נצטרך ללחום נגדו כמקדם, כי השלום שיהיה אז יציל אותנו מאשור, כי יכנע תחתינו וידרוש ברית שלום, ומ”ש אשור כי יבא בארצנו וכו’ עד ואת ארץ נמרוד בפתחיה, הוא מאמר מוסגר, ר”ל עד עתה קודם שיעמוד משיח בן דוד בעוד ימלוך משיח בן יוסף הוצרכנו למלחמה כל ימי מלחמת גוג ומגוג, ואם אשור בא בארצנו עד עתה, או גם כשדרך בגבולנו, הוצרכנו להקים עליו שבעה רועים שילחמו אתו, והם רעו את ארץ אשור בחרב עד שהוצרכו לחרב ומלחמה, וגם רעו את ארץ נמרוד (שהוא מדינת בבל שנמרוד היה שם המלך הראשון) בפתחיה שהוצרכו ללכת עד פתח ארצם ולרעותם ולשברם שם ע”י מלחמה ומצור, אבל עתה לא יהיה כן רק והיה זה שלום והציל ר”ל השלום יציל אותנו מאשור כי יבא בארצנו. ובענין השבעה רועים ושמונה נסיכים, כבר יש פי’ רבים במפו’, וי”ל עוד שרמז על זמן הקודם, שמעת שהחל האויב לקצות בישראל שזה היה בימי יהואחז בן יהוא (מ”ב י”ג ז’) עד שבא מלך אשור והגלם בימי הושע בן אלה, היו שמונה נסיכים ר”ל מלכים לעשרת השבטים, והם יואחז יואש בנו ירבעם בנו זכריה בנו מנחם פקחיה פקח הושע הם שמונה (כי שלום נהרג תיכף ואינו מן החשבון) ואח”ז היו שבעה רועים מבית יהודה, יחזקיה מנשה אמון יואחז יהויקים יכניה צדקיה, גם יל”פ על לעתיד, שכפי נבואת יחזקאל שנבא על מלחמות גוג ומגוג בסי’ ל”ב ובסי’ ל”ח, הנה לפי מה שנבא על המלחמה בסי’ ל”ב שאשור יבא אז על א”י לעשות מלחמה עם אדום כמו שפרשתי שם, יבואו אז שבעה רועים, שהם מצרים, עילם, משך, תובל, אדום, נסיכי צפון, צידוני, והמלחמה שנבא עליה בסי’ ל”ח יש שמונה נסיכים, והם גוג נשיא ארץ המגוג, משך, תובל, פרס, כוש, פוט, גומר, בית תוגרמה, ושם בארתי שפעם א’ יבא אל הארץ ולא יכנס אל ירושלים ועל זה אמר כי יבא בארצנו ופעם א’ יבא עד ירושלים ועל זה אמר וכי ידרוך בארמנותינו: 5:6: והיה שארית יעקב, גם השארית אשר ישארו אז בקרב העמים ולא ילכו לא”י יהיו דומים כטל מאת ה’, ר”ל שלא יהיו כמו עתה שמקבלים השפע באמצעות העמים אשר הם בתוכם רק יהיו כטל הבא מאת ה’, וגם ידמו כרביבים עלי עשב שהם מצמיחים את העשב והם אין מקבלים ממנו תועלת, כן ישפיעו טוב וחסד להעמים אשר הם בתוכם והם לא יקבלו מהם דבר, כי לא יקוו לאיש להשיג ממנו טוב וחסד, כי ישיגו כל שפעם מאת ה’ בבלי אמצעי: 5:7: והיה שארית יעקב, ולענין הגבורה נגד צורריהם אשר עד עתה היה כשה נדחה בין אריות, כמ”ש שה פזורה ישראל אריות הדיחו, עתה יהיו המה כאריה וככפיר, ויש הבדל בין גוים ובין עמים, שגוים הם פחותים מעמים ואין להם מלך, ועמים הם חשובים שיש להם מלך, ולעומת זה גוי מציין הקיבוץ הגדול יותר מן שם עם, והאריה הוא הזקן והכפיר הוא הקטן, ודרך האריה לצאת על טרפו אל היער והוא טורף בהמות גדולות, והכפיר ישב בסוכו למו ארב ואינו יוצא על טרפו וטורף רק בהמות קטנות, ובזה מצייר שידמה בגוים הגדולים הפחותים כאריה בבהמות יער, שהגם שהגוים ידמו כבהמות יער גדולים, ידמו הם לנגדם כאריה גדול, עד שיצא אל מדינות הגוים להלחם אתם ולטרף בם טרף, ובקרב עמים רבים שהם קטנים מגוים והם חשובים יותר ידמו ככפיר בעדרי צאן, שאינו יוצא על טרפו, כן לא יצאו אליהם ללחום אתם במדינתם, כי רובם יקבלו עול מלכות שמים, רק אלה שיבואו אל מעונתם לעשות אתם מלחמה בא”י, כמו העמים שיצבאו על הר ציון בחיל גוג ומגוג, יטרפו אותם ככפיר הטורף במעונתו והם יהיו חלשים לנגדם כעדרי צאן, ומפרש אשר אם עבר ורמס (ר”ל שהאריה עובר ביער חוץ למעונתו ורומס, והכפיר טורף במעונתו, ואין מציל מידם): 5:8: תרום ידך, לא יצטרכו ללחום את צורריהם בשתי ידים רק יד אחת יהיה די להרימה על צריך, ויש הבדל בין צר ואויב שהצר מציר בפועל ולוחם אתו, והאויב דורש רעתו ואינו מציר בפועל, ועל הצוררים שלוחמים אתך תרום ידך, והאויבים יכרתו מעצמם: 5:9: והיה, ר”ל זה יהיה בתחלה בעוד שתהיה מלחמת גוג לנגדם, יצטרכו לטרוף ולהרים ידם, אבל ביום ההוא, ר”ל אחר מלחמת גוג ומגוג אז לא יצטרכו עוד למלחמה כלל כי ה’ יכרית את אויביהם,והנה למלחמה היה צריך, א] סוסים ומרכבות ואז והכרתי סוסיך, ב] היה צריך ערי נשק וערי מבצר, על זה אמר: 5:10: והכרתי ערי ארצך, ר”ל הערים ששייכים אל הארץ והמדינה, כי ערי הרכב וערי הנשק לא היו שייכים אל העם רק אל כלל המדינה ונקראים ערי הארץ, ונגד המבצרים אמר והרסתי כל מבצריך, ג] היה להם מכשפים ומעוננים מתי יצליחו במלחמה, על זה אמר: 5:11: (יא-יג) והכרתי כשפים מידך, ד] היה ביניהם עבודת פסילים ומצבות ואשרים, על זה אמר והכרתי פסיליך וכו’ ונתשתי אשיריך, והשמדתי עריך, היינו הערים שעבדו בהם ע”ז יהיו כערים הנדחות: 5:14: ועשיתי, ואז אעשה נקמה בגוים אשר לא ישמעו לחזור לדת האמת ולקבל עליהם מלכות שמים כמבואר בסוף זכריה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | “ובית לחם אפרתה… ממך לי יצא מושל בישראל” — נבואת מקור המנהיג
- אפיון - ברית עם אלוקים | “כי כל העמים ילכו איש בשם אלוקיו” — ישראל וגויים בעתיד
הערות
מילה נדירה: וְ/שָׁפָט (Strong’s H8202) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מָצֽוֹר (Strong’s H4693) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים ב,ישעיהו,מיכה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“והיה באחרית הימים”: מיכה ד:א-ג = ישעיהו ב:ב-ד — אותה נבואה בשני ספרים! פרשנים דנים: מי אמר קודם? לפי מסורת: שניהם קיבלו מסיני.