שמעו עמים כולם — דין שומרון וירושלים
פסוקים
דְּבַר־יְהֹוָ֣ה׀ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה אֶל־מִיכָה֙ הַמֹּ֣רַשְׁתִּ֔י בִּימֵ֥י יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖ה מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁר־חָזָ֥ה עַל־שֹׁמְר֖וֹן וִירֽוּשָׁלָֽ͏ִם׃ שִׁמְעוּ֙ עַמִּ֣ים כֻּלָּ֔ם הַקְשִׁ֖יבִי אֶ֣רֶץ וּמְלֹאָ֑הּ וִיהִי֩ אֲדֹנָ֨י יֱהֹוִ֤ה בָּכֶם֙ לְעֵ֔ד אֲדֹנָ֖י מֵהֵיכַ֥ל קׇדְשֽׁוֹ׃ כִּֽי־הִנֵּ֥ה יְהֹוָ֖ה יֹצֵ֣א מִמְּקוֹמ֑וֹ וְיָרַ֥ד וְדָרַ֖ךְ עַל־[בָּ֥מֳתֵי] (במותי) אָֽרֶץ׃ וְנָמַ֤סּוּ הֶֽהָרִים֙ תַּחְתָּ֔יו וְהָעֲמָקִ֖ים יִתְבַּקָּ֑עוּ כַּדּוֹנַג֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ כְּמַ֖יִם מֻגָּרִ֥ים בְּמוֹרָֽד׃ בְּפֶ֤שַׁע יַֽעֲקֹב֙ כׇּל־זֹ֔את וּבְחַטֹּ֖אות בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל מִֽי־פֶ֣שַׁע יַעֲקֹ֗ב הֲלוֹא֙ שֹֽׁמְר֔וֹן וּמִי֙ בָּמ֣וֹת יְהוּדָ֔ה הֲל֖וֹא יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וְשַׂמְתִּ֥י שֹׁמְר֛וֹן לְעִ֥י הַשָּׂדֶ֖ה לְמַטָּ֣עֵי כָ֑רֶם וְהִגַּרְתִּ֤י לַגַּי֙ אֲבָנֶ֔יהָ וִיסֹדֶ֖יהָ אֲגַלֶּֽה׃ וְכׇל־פְּסִילֶ֣יהָ יֻכַּ֗תּוּ וְכׇל־אֶתְנַנֶּ֙יהָ֙ יִשָּׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ וְכׇל־עֲצַבֶּ֖יהָ אָשִׂ֣ים שְׁמָמָ֑ה כִּ֠י מֵאֶתְנַ֤ן זוֹנָה֙ קִבָּ֔צָה וְעַד־אֶתְנַ֥ן זוֹנָ֖ה יָשֽׁוּבוּ׃ עַל־זֹאת֙ אֶסְפְּדָ֣ה וְאֵילִ֔ילָה אֵילְכָ֥ה (שילל) [שׁוֹלָ֖ל] וְעָר֑וֹם אֶעֱשֶׂ֤ה מִסְפֵּד֙ כַּתַּנִּ֔ים וְאֵ֖בֶל כִּבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה׃ כִּ֥י אֲנוּשָׁ֖ה מַכּוֹתֶ֑יהָ כִּי־בָ֙אָה֙ עַד־יְהוּדָ֔ה נָגַ֛ע עַד־שַׁ֥עַר עַמִּ֖י עַד־יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ בְּגַת֙ אַל־תַּגִּ֔ידוּ בָּכ֖וֹ אַל־תִּבְכּ֑וּ בְּבֵ֣ית לְעַפְרָ֔ה עָפָ֖ר (התפלשתי) [הִתְפַּלָּֽשִׁי]׃ עִבְרִ֥י לָכֶ֛ם יוֹשֶׁ֥בֶת שָׁפִ֖יר עֶרְיָה־בֹ֑שֶׁת לֹ֤א יָֽצְאָה֙ יוֹשֶׁ֣בֶת צַֽאֲנָ֔ן מִסְפַּד֙ בֵּ֣ית הָאֵ֔צֶל יִקַּ֥ח מִכֶּ֖ם עֶמְדָּתֽוֹ׃ כִּֽי־חָ֥לָֽה לְט֖וֹב יוֹשֶׁ֣בֶת מָר֑וֹת כִּֽי־יָ֤רַד רָע֙ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֔ה לְשַׁ֖עַר יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ רְתֹ֧ם הַמֶּרְכָּבָ֛ה לָרֶ֖כֶשׁ יוֹשֶׁ֣בֶת לָכִ֑ישׁ רֵאשִׁ֨ית חַטָּ֥את הִיא֙ לְבַת־צִיּ֔וֹן כִּי־בָ֥ךְ נִמְצְא֖וּ פִּשְׁעֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לָכֵן֙ תִּתְּנִ֣י שִׁלּוּחִ֔ים עַ֖ל מוֹרֶ֣שֶׁת גַּ֑ת בָּתֵּ֤י אַכְזִיב֙ לְאַכְזָ֔ב לְמַלְכֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ עֹ֗ד הַיֹּרֵשׁ֙ אָ֣בִי לָ֔ךְ יוֹשֶׁ֖בֶת מָֽרֵשָׁ֑ה עַד־עֲדֻלָּ֥ם יָב֖וֹא כְּב֥וֹד יִשְׂרָאֵֽל׃ קׇרְחִ֣י וָגֹ֔זִּי עַל־בְּנֵ֖י תַּעֲנוּגָ֑יִךְ הַרְחִ֤בִי קׇרְחָתֵךְ֙ כַּנֶּ֔שֶׁר כִּ֥י גָל֖וּ מִמֵּֽךְ׃ ה֧וֹי חֹֽשְׁבֵי־אָ֛וֶן וּפֹ֥עֲלֵי רָ֖ע עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם בְּא֤וֹר הַבֹּ֙קֶר֙ יַעֲשׂ֔וּהָ כִּ֥י יֶשׁ־לְאֵ֖ל יָדָֽם׃ וְחָמְד֤וּ שָׂדוֹת֙ וְגָזָ֔לוּ וּבָתִּ֖ים וְנָשָׂ֑אוּ וְעָֽשְׁקוּ֙ גֶּ֣בֶר וּבֵית֔וֹ וְאִ֖ישׁ וְנַחֲלָתֽוֹ׃ לָכֵ֗ן כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנְנִ֥י חֹשֵׁ֛ב עַל־הַמִּשְׁפָּחָ֥ה הַזֹּ֖את רָעָ֑ה אֲ֠שֶׁ֠ר לֹֽא־תָמִ֨ישׁוּ מִשָּׁ֜ם צַוְּארֹֽתֵיכֶ֗ם וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ רוֹמָ֔ה כִּ֛י עֵ֥ת רָעָ֖ה הִֽיא׃ בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא יִשָּׂ֧א עֲלֵיכֶ֣ם מָשָׁ֗ל וְנָהָ֨ה נְהִ֤י נִֽהְיָה֙ אָמַר֙ שָׁד֣וֹד נְשַׁדֻּ֔נוּ חֵ֥לֶק עַמִּ֖י יָמִ֑יר אֵ֚יךְ יָמִ֣ישׁ לִ֔י לְשׁוֹבֵ֥ב שָׂדֵ֖ינוּ יְחַלֵּֽק׃ לָכֵן֙ לֹֽא־יִֽהְיֶ֣ה לְךָ֔ מַשְׁלִ֥יךְ חֶ֖בֶל בְּגוֹרָ֑ל בִּקְהַ֖ל יְהֹוָֽה׃ אַל־תַּטִּ֖פוּ יַטִּיפ֑וּן לֹֽא־יַטִּ֣פוּ לָאֵ֔לֶּה לֹ֥א יִסַּ֖ג כְּלִמּֽוֹת׃ הֶאָמ֣וּר בֵּֽית־יַעֲקֹ֗ב הֲקָצַר֙ ר֣וּחַ יְהֹוָ֔ה אִם־אֵ֖לֶּה מַעֲלָלָ֑יו הֲל֤וֹא דְבָרַי֙ יֵיטִ֔יבוּ עִ֖ם הַיָּשָׁ֥ר הֹלֵֽךְ׃ וְאֶתְמ֗וּל עַמִּי֙ לְאוֹיֵ֣ב יְקוֹמֵ֔ם מִמּ֣וּל שַׂלְמָ֔ה אֶ֖דֶר תַּפְשִׁט֑וּן מֵעֹבְרִ֣ים בֶּ֔טַח שׁוּבֵ֖י מִלְחָמָֽה׃ נְשֵׁ֤י עַמִּי֙ תְּגָ֣רְשׁ֔וּן מִבֵּ֖ית תַּֽעֲנֻגֶ֑יהָ מֵעַל֙ עֹֽלָלֶ֔יהָ תִּקְח֥וּ הֲדָרִ֖י לְעוֹלָֽם׃ ק֣וּמוּ וּלְכ֔וּ כִּ֥י לֹא־זֹ֖את הַמְּנוּחָ֑ה בַּעֲב֥וּר טָמְאָ֛ה תְּחַבֵּ֖ל וְחֶ֥בֶל נִמְרָֽץ׃ לוּ־אִ֞ישׁ הֹלֵ֥ךְ ר֙וּחַ֙ וָשֶׁ֣קֶר כִּזֵּ֔ב אַטִּ֣ף לְךָ֔ לַיַּ֖יִן וְלַשֵּׁכָ֑ר וְהָיָ֥ה מַטִּ֖יף הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ אָסֹ֨ף אֶאֱסֹ֜ף יַעֲקֹ֣ב כֻּלָּ֗ךְ קַבֵּ֤ץ אֲקַבֵּץ֙ שְׁאֵרִ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יַ֥חַד אֲשִׂימֶ֖נּוּ כְּצֹ֣אן בׇּצְרָ֑ה כְּעֵ֙דֶר֙ בְּת֣וֹךְ הַדׇּֽבְר֔וֹ תְּהִימֶ֖נָה מֵאָדָֽם׃ עָלָ֤ה הַפֹּרֵץ֙ לִפְנֵיהֶ֔ם פָּֽרְצוּ֙ וַֽיַּעֲבֹ֔רוּ שַׁ֖עַר וַיֵּ֣צְאוּ ב֑וֹ וַיַּעֲבֹ֤ר מַלְכָּם֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַיהֹוָ֖ה בְּרֹאשָֽׁם׃ וָאֹמַ֗ר שִׁמְעוּ־נָא֙ רָאשֵׁ֣י יַעֲקֹ֔ב וּקְצִינֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הֲל֣וֹא לָכֶ֔ם לָדַ֖עַת אֶת־הַמִּשְׁפָּֽט׃ שֹׂ֥נְאֵי ט֖וֹב וְאֹ֣הֲבֵי (רעה) [רָ֑ע] גֹּזְלֵ֤י עוֹרָם֙ מֵֽעֲלֵיהֶ֔ם וּשְׁאֵרָ֖ם מֵעַ֥ל עַצְמוֹתָֽם׃ וַאֲשֶׁ֣ר אָכְלוּ֮ שְׁאֵ֣ר עַמִּי֒ וְעוֹרָם֙ מֵעֲלֵיהֶ֣ם הִפְשִׁ֔יטוּ וְאֶת־עַצְמֹֽתֵיהֶ֖ם פִּצֵּ֑חוּ וּפָֽרְשׂוּ֙ כַּאֲשֶׁ֣ר בַּסִּ֔יר וּכְבָשָׂ֖ר בְּת֥וֹךְ קַלָּֽחַת׃ אָ֚ז יִזְעֲק֣וּ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְלֹ֥א יַעֲנֶ֖ה אוֹתָ֑ם וְיַסְתֵּ֨ר פָּנָ֤יו מֵהֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא כַּאֲשֶׁ֥ר הֵרֵ֖עוּ מַעַלְלֵיהֶֽם׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה עַל־הַנְּבִיאִ֖ים הַמַּתְעִ֣ים אֶת־עַמִּ֑י הַנֹּשְׁכִ֤ים בְּשִׁנֵּיהֶם֙ וְקָרְא֣וּ שָׁל֔וֹם וַֽאֲשֶׁר֙ לֹא־יִתֵּ֣ן עַל־פִּיהֶ֔ם וְקִדְּשׁ֥וּ עָלָ֖יו מִלְחָמָֽה׃ לָכֵ֞ן לַ֤יְלָה לָכֶם֙ מֵֽחָז֔וֹן וְחָשְׁכָ֥ה לָכֶ֖ם מִקְּסֹ֑ם וּבָ֤אָה הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ עַל־הַנְּבִיאִ֔ים וְקָדַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַיּֽוֹם׃ וּבֹ֣שׁוּ הַחֹזִ֗ים וְחָֽפְרוּ֙ הַקֹּ֣סְמִ֔ים וְעָט֥וּ עַל־שָׂפָ֖ם כֻּלָּ֑ם כִּ֛י אֵ֥ין מַעֲנֵ֖ה אֱלֹהִֽים׃ וְאוּלָ֗ם אָנֹכִ֞י מָלֵ֤אתִי כֹ֙חַ֙ אֶת־ר֣וּחַ יְהֹוָ֔ה וּמִשְׁפָּ֖ט וּגְבוּרָ֑ה לְהַגִּ֤יד לְיַֽעֲקֹב֙ פִּשְׁע֔וֹ וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל חַטָּאתֽוֹ׃ שִׁמְעוּ־נָ֣א זֹ֗את רָאשֵׁי֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב וּקְצִינֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הַֽמְתַעֲבִ֣ים מִשְׁפָּ֔ט וְאֵ֥ת כׇּל־הַיְשָׁרָ֖ה יְעַקֵּֽשׁוּ׃ בֹּנֶ֥ה צִיּ֖וֹן בְּדָמִ֑ים וִירוּשָׁלַ֖͏ִם בְּעַוְלָֽה׃ רָאשֶׁ֣יהָ׀ בְּשֹׁ֣חַד יִשְׁפֹּ֗טוּ וְכֹהֲנֶ֙יהָ֙ בִּמְחִ֣יר יוֹר֔וּ וּנְבִיאֶ֖יהָ בְּכֶ֣סֶף יִקְסֹ֑מוּ וְעַל־יְהֹוָה֙ יִשָּׁעֵ֣נוּ לֵאמֹ֔ר הֲל֤וֹא יְהֹוָה֙ בְּקִרְבֵּ֔נוּ לֹֽא־תָב֥וֹא עָלֵ֖ינוּ רָעָֽה׃ לָכֵן֙ בִּגְלַלְכֶ֔ם צִיּ֖וֹן שָׂדֶ֣ה תֵֽחָרֵ֑שׁ וִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ עִיִּ֣ין תִּֽהְיֶ֔ה וְהַ֥ר הַבַּ֖יִת לְבָמ֥וֹת יָֽעַר׃
פירוש רש”י
1:1: דִּבֶּר. הַמּוֹרַשְׁתִּי מֵעִיר מוֹרָשָׁה: 1:2: וִיהִי בָכֶם לְעֵד. שֶׁנִּבֵּאתִי לָכֶם בִּשְׁמוֹ וְהִתְרֵיתִי בָּכֶם: 1:3: יוֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ. מִכִּסֵּא רַחֲמִים לְכִסֵּא הַדִּין: | וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. עַל הָרָמִים וְגַסֵּי הָרוּחַ: 1:4: כַּדּוֹנַג. שַׁעֲוָה: | מֻגָּרִים בְּמוֹרָד. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״דְּאֲשִׁידִין בְּמוֹדְרוֹן״, מֻגָּרִים לְשׁוֹן ׳זִיבַת מַיִם׳ וְכֵן ״עֵינִי נִגְּרָה״ (איכה ג:מט), ״נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ״ (איוב כ:כח), ״פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר״ (שם כח), ״וַיַּגֵּר מִזֶּה״ (תהלים עה:ט): 1:6: לְעִי הַשָּׂדֶה. ״לִיגָרֵי חַקְלָן״. לְשׁוֹן ׳גַּלִּים׳ כְּמוֹ ״יְגַר שָׂהֲדוּתָא״ (בראשית לא:מז): | וְהִגַּרְתִּי לַגַּי אֲבָנֶיהָ. וְהִסְחַבְתִּי כְּמוֹ הַ״מֻּגָּרִים בְּמוֹרָד״: 1:7: כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה. כָּל הַהוֹן הַזֶּה: | וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ. וּלְטִמְיוֹן כִּשְׁאָר אֶתְנַנֵּי זוֹנָה יָשׁוּבוּ כָּל קִבּוּצֶיהָ, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וּלְבֵית פָּלְחֵי טָעוּתָא יִתְמַסְּרוּן כָּל קִבּוּצֶיהָ״: 1:8: שׁוֹלָל. מִשְׁתַּגֵּעַ כְּשׁוֹטֶה בְּתִמְהוֹן לֵב, כְּמוֹ ״אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב״ (תהלים עו), ״וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל״ (ישעיהו נט) וְהַתָּי״ו הִיא בָּאָה לְשַׁמֵּשׁ בַּתֵּיבָה בִּלְשׁוֹן מִתְפַּעֵל וְנִתְפַּעֵל, וְכֵן הִלּוּךְ תֵּיבָה שֶׁתְּחִלַּת יְסוֹדָהּ שִׁי״ן אוֹ סָמֶ״ךְ כְּשֶׁבָּאוּ עָלָיו תָּי״ו בִּלְשׁוֹן מִתְפַּעֵל וְנִתְפַּעֵל נִכְנֶסֶת תּוֹךְ הַתֵּיבָה כְּמוֹ ׳מִשְׁתּוֹלֵל׳, אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא מִלְּשׁוֹן שׁוֹגֵג כְּמוֹ ״לֹא תַשְׁלֶה אוֹתִי״ (מלכים ב ד:כח), ״עַל הַשַּׁל״ (שמואל ב ו:ז), ״דִּי יֵאמַר שָׁלוּ״ (דניאל ג): 1:9: כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ. כִּי חוֹלָה הִיא בְּמַכּוֹתֶיהָ, כְּמוֹ ״וַיֵּאָנַשׁ״ (שמואל ב יב): 1:10: בְּגַת אַל תַּגִּידוּ. פֶּן יִשְׂמְחוּ לָנוּ פְּלִשְׁתִּים: | בְּבֵית לְעַפְרָה. עָפְרַת אֲבִי הָעֶזְרִי: | עָפָר הִתְפַּלָּשִׁי. לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן וְכֵן יוֹשֶׁבֶת שָׁפִיר עֶרְיָה בֹּשֶׁת וְכֵן לֹא יָצְאָה יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן כֻּלָּם לְפִי שֵׁם הָעִיר לְשׁוֹן הַקִּינָה. הִתְפַּלָּשִׁי הִתְגַּלְגְּלִי. פִּתְרוֹנוֹ לְפִי עִנְיָנוֹ הִתְעַפְּרִי: 1:11: עִבְרִי לָכֶם. הִתְחִיל בִּלְשׁוֹן יְחִידוּת נְקֵבָה כִּמְדַבֵּר אֶל כְּנֵסִיָּה הָעִיר כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר יוֹשֶׁבֶת שָׁפִיר כֻּלָּם בְּשֵׁם כְּנֵסִיָּה אַחַת וְאָמַר לָכֶם כִּמְדַבֵּר אֶל הָרַבִּים שֶׁהֲרֵי לָרַבִּים הוּא אוֹמֵר: | יוֹשֶׁבֶת שָׁפִיר. שֵׁם הָעִיר: | עֶרְיָה בֹשֶׁת. גְּלוּיָה בֵּית הַבֹּשֶׁת כַּאֲשֶׁר נִקְרֵאת שָׁפִיר שֶׁהוּא שֵׁם נֵפֶל הַיּוֹצֵא מֵרַחְמָהּ שֶׁל אִשָּׁה: | לֹא יָצְאָה יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן. ״לָא יִפְּקוּן מְשֵׁזְבִין יָתְבֵי צַאֲנָן״: | מִסְפַּד בֵּית הָאֵצֶל יִקַּח מִכֶּם עֲמָדְתוֹ. הַמִּסְפֵּד שֶׁגְּרַמְתֶּם לַנִּגְזָלִים שֶׁאַתֶּם גּוֹזְלִים נַחֲלָתוֹ כְּדֵי לְהַגִּישׁ בַּיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְּשָׂדֶה זֶה אֵצֶל זֶה, הוּא יִקַּח מִכֶּם עֲמָדְתוֹ מַעֲמַד הַבִּנְיָנִים שֶׁבְּנִיתֶם וְהֶעֱמַדְתֶּם עַל נַחֲלָתָם, בֵּית הָאֵצֶל איוטמנ״ט בְּלַעַ״ז: 1:12: כִּי חָלָה לְטוֹב. כִּי קִוְּתָה לְטוֹבָה אוֹתָהּ הַיּוֹשֶׁבֶת בְּשַׁלְוָתָהּ וּמַמְרָה עַל פִּי הַנְּבִיאִים: | כִּי יָרַד רָע. הֲרֵי כִּי זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא הִיא חָלָה לְטוֹב אֲבָל מִפְּנֵי מְרוּתָהּ יָרַד לָהּ רָע: 1:13: רְתֹם הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ. אִסְרוּ הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ שֶׁהוּא קַל לָרוּץ וְתִבְרְחוּ. וְאָמַר דּוּנַשׁ שֶׁהוּא לְשׁוֹן עַרְבִי: 1:14: לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים עַל מוֹרֶשֶׁת גַּת. עַל אֲשֶׁר תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים עַל מַלְכוּת דָּוִד אֲשֶׁר הוֹרִישׁ אֶתְכֶם גַּת כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א יח) ״וַיִּקַּח דָּוִד אֶת גַּת מִיַּד פְּלִשְׁתִּים״, וְאַתֶּם מוֹאֲסִים בּוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ח) ״יַעַן אֲשֶׁר מָאַס הָעָם הַזֶּה אֶת מֵי הַשִּׁלֹחַ וְגוֹמֵר״, לְפִיכָךְ בָּתֵּי אַכְזִיב שֶׁהָיְתָה מֵאֶרֶץ יְהוּדָה וְנִמְשְׁכוּ אַחַר פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, סוֹפָן לִהְיוֹת לְאַכְזָב לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּהָרֵג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ וְיִכְזְבוּ הַנִּסְמָכִים עָלָיו. וּבִימֵי אָחָז נִתְנַבֵּאת נְבוּאָה זוֹ: | לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים. פֵּרוּשׁ לָכֵן כְּמוֹ עַל אֲשֶׁר כְּמוֹ (ישעיהו יז) ״עַל כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים״ עַל אֲשֶׁר נְטַעְתִּיךְ נִטְעֵי נַעֲמָנִים וְאַתְּ נֶהְפַּכְתְּ לִזְמוֹרוֹת זָר: | בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב. לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן מֵאַגָּדַת חֵלֶק לָמַדְתִּי מִדְרַשׁ מִקְרָא זֶה כָּךְ: 1:15: עוֹד הַיּוֹרֵשׁ אָבִיא לָךְ. אוֹיְבִים שֶׁיּוֹרִישׁוּ אוֹתָךְ אֶת הַיּוֹשֶׁבֶת בְּמָרֵשָׁה, יוֹרֵשׁ לְמָרֵשָׁה לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן: | עַד עֲדֻלָּם. שֶׁהוּא לְפָנִים מִן הַגְּבוּל יָסוֹג אָחוֹר וְיָבֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּכְבְּשׁוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מִגְּבוּלָם עַד עֲדֻלָּם כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״עַד עֲדֻלָּם יֵיתוּן בִּתְחוּם אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל״. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה שְׁמַעְתִּיו מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי מְנַחֵם עוֹד הַיּוֹרֵשׁ אָבִיא לָךְ רְאוּיִים הָיוּ בְּנֵי עֵילָם לִירַשׁ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא הָיָה בְּכוֹר לִבְנֵי שֵׁם, וּבִשְׁבִיל אַהֲבַת אֲבוֹתֵיכֶם הֲסִבּוֹתִיהָ לִבְנֵי אַרְפַּכְשַׁד, עַתָּה אָבִיא אֶת כַּשְׂדִּים וְאֶת בְּנֵי עֵילָם עֲלֵיהֶם: 1:16: קָרְחִי. רֹאשֵׁךְ: | וָגֹזִּי. שְׂעָרֵךְ כְּמוֹ (איוב א) ״וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ״ לְשׁוֹן תְּלִישַׁת שֵׂעָר: | כַּנֶּשֶׁר. כְּתַרְגּוּמוֹ ״כְּנִשְׁרָא דְּנָתְרוּ גַדְפּוֹהִי״. דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר לִמְרֹט רוֹב כְּנָפָיו: 2:1: וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. כָּל הַלַּיְלָה גּוֹמְרִים בְּלִבָּם אֵיךְ יַעֲשׂוּ הָרָעָה לַבֹּקֶר: 2:2: וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ. מוּסָב עַל וְחָמְדוּ חוֹמְדִים בָּתִּים: | וְנָשָׂאוּ. כְּמוֹ ׳וְלָקְחוּ׳: 2:3: וְלֹא תֵלְכוּ רוֹמָה. ״וְלָא תַּהֲכוּן בְּקוֹמָה זְקוּפָה״: 2:4: וְנָהָה נְהִי נִהְיָה. וְנָהָה לְשׁוֹן עָתִיד, כְּמוֹ וְעָשָׂה וּפָנָה. וְנָהָה הַמְּקוֹנֵן וְאָמַר נְהִי נִהְיָה בָּעוֹלָם וּמַהוּ הַנְּהִי אֲשֶׁר נִהְיָה אָמַר שָׁדוֹד נְשַׁדֻּנוּ אוֹיְבֵינוּ שְׁדָדוּנוּ. וְלָשׁוֹן נְשַׁדֻּנוּ שֶׁכָּתַב בּוֹ נוּ״ן בִּתְחִלָּה וְלֹא כָתַב שַׁדּוּנוּ, מִפְּנֵי שֶׁבָּא לְשַׁמֵּשׁ שְׁנֵי לְשׁוֹנוֹת, לְשׁוֹן נִפְעַלְנוּ וְלָשׁוֹן פְּעַלְנוּ. אִלּוּ כָּתַב נִשְׁדַּנוּ הָיָה הַלָּשׁוֹן מוּסָב עַל הַנִּשְׁדָּדִים וְלֹא אֶל הַשּׁוֹדְדִים, וְאִם כָּתַב שַׁדּוּנוּ הָיָה מוּסָב אֶל הַשּׁוֹדְדִים וְלֹא לַנִּשְׁדָּדִים, עַכְשָׁיו מוּסָב לִשְׁנֵיהֶם נְתָנָנוּ בְּיַד אֲשֶׁר שַׁדּוּנוּ וּבְלַעַ״ז שומי״ר דימשטיור״א נשו״ט. דָּבָר אַחֵר נְשַׁדֻּנוּ אֲנַחְנוּ גָּרַמְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁשְּׁדָדוּנוּ: | חֵלֶק עַמִּי יָמִיר. נַחֲלַת חֵלֶק עַמִּי נֶחְלַף לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת: | אֵיךְ יָמִישׁ לִי לְשׁוֹבֵב שָׂדֵינוּ יְחַלֵּק. אֵיךְ יָסוּר אֵלַי עוֹד לְהָשִׁיב לָנוּ שְׂדוֹתֵינוּ אֲשֶׁר יְחַלֵּק אוֹתָם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַזֶּה לוֹ, אֵיךְ אֶפְשָׁר לְשׁוֹבְבָם עוֹד לִי. כָּל אֵלֶּה דִּבְרֵי הַמְּקוֹנֵן וְנוֹשֵׂא הַמָּשָׁל. אֵיךְ יָמִישׁ לִי קומ״א שדיטורנר״א אמו״י כְּמוֹ סוּרָה אֵלַי וַיָּסַר אֵלָיו: 2:5: מַשְׁלִיךְ חֶבֶל. חוֹלֵק נַחֲלָה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לְחַלֵּק נַחֲלָה בְּחֶבֶל הַמִּדָּה: 2:6: אַל תַּטִּפוּ יַטִּיפוּן. אַל תִּנָּבְאוּ לְהוֹכִיחָם לָכֶם הַנְּבִיאִים אֲנִי אוֹמֵר אֲשֶׁר תַּטִּיפוּ תָּמִיד: | לֹא יִסַּג כְּלִמּוֹת. פֶּן יַשִּׂיגוּן אֶתְכֶם כְּלִימוֹת מֵאִתָּם כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט:ח) ״אַל תּוֹכַח לֵץ״, כָּל טִיף לְשׁוֹן ׳נְבוּאָה׳ כְּמוֹ (עמוס ז:טז) ״וְלֹא תַטִּיף עַל בֵּית יִשְׂחָק״, (יחזקאל כא:ב) ״וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם״: 2:7: הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב. הֲזֹאת יֹאמְרוּ בֵּית יַעֲקֹב כְּשֶׁשּׁוֹמְעִים אֶת הָרָעָה אֲשֶׁר נְבִיאַי מִתְנַבְּאִים לָהֶם: | הֲקָצַר רוּחַ ה׳. שֶׁמָּא אֵין יְכֹלֶת עַתָּה לְפָנָיו לְהֵיטִיב וְאֵין רוּחוֹ רְחָבָה עָלָיו לְטוֹב כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים: | אִם אֵלֶּה מַעֲלָלָיו. כְּלוֹמַר לְהָרַע: | הֲלֹא דְבָרַי יֵיטִיבוּ עִם הַיָּשָׁר הוֹלֵךְ. אֲנִי לֹא קָצְרָה רוּחִי וְלֹא אֵלֶּה מַעֲלָלַי זוּלָתִי לָרְשָׁעִים אַךְ אֶת הַיָּשָׁר הוֹלֵךְ הֵיטֵב אֵיטִיב לוֹ: 2:8: וְאֶתְמוּל עַמִּי לְאוֹיֵב יְקוֹמֵם. הַמִּקְרָא מְחֻבָּר לְשֶׁל מַעְלָה הֵימֶנּוּ אֲנִי טוֹב וּמֵטִיב אֲנִי וְאֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לְמוּלוֹ וּבַעֲבוּרוֹ עַמִּי אוֹתוֹ יְקוֹמֵם לְאוֹיֵב לוֹ: | מִמּוּל שַׂלְמָה אֶדֶר תַּפְשִׁיטוּן. כְּנֶגֶד אֲשֶׁר אַתֶּם גּוֹזְלִים הַשַּׂלְמָה וּלְבוּשׁ תִּפְאֶרֶת וּמַפְשִׁיטִים מֵעַל כָּל הָעוֹבְרִים עֲלֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ: | מֵעוֹבְרִים בֶּטַח שׁוּבֵי מִלְחָמָה. מִמַּה שֶׁהָיוּ סְבוּרִין לִהְיוֹת עוֹבְרִין בֶּטַח, הֵם נֶהֶפְכוּ לִהְיוֹת שׁוּבֵי מִלְחָמָה כִּבְנֵי אָדָם הַשָּׁבִים מִן הַמִּלְחָמָה חַסְרֵי מִבְּגָדִים וּמָזוֹן שֶׁלָּקְחוּ אוֹיְבֵיהֶם מַה שֶּׁעֲלֵיהֶם, שׁוּבֵי כְּמוֹ (ירמיהו ב:כא) ״סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה״ (צפניה ג) ״נוּגֵי מִמּוֹעֵד״: 2:9: נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ. שֶׁאַתֶּם הוֹרְגִים אֶת בַּעֲלֵיהֶן וְהֵן יוֹשְׁבוֹת אַלְמָנוֹת, אוֹ לְפִי שֶׁאַתֶּם נוֹטְלִין אֶת מָמוֹן בַּעֲלֵיהֶם וְהֵם יוֹשְׁבִים וּמְצִירִים וְאֵין מְשַׂמְּחִין אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן: | תִּקְחוּ הֲדָרִי. הֲדַר הוֹד וְעֹשֶׁר שֶׁנָּתַתִּי לָהֶם: 2:10: קוּמוּ וּלְכוּ כִּי לֹא זֹאת הַמְּנוּחָה. קוּמוּ וּגְלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי לֹא כְּדֶרֶךְ זוֹ נְתַתִּיהָ לָכֶם לִמְנוּחָה: | בַּעֲבוּר טָמְאָה תְּחַבֵּל וְחֶבֶל נִמְרָץ. כִּי לְמַעַן טַמֵּא אוֹתָהּ הִיא עוֹשָׂה חֲבוּרַת חֶבְלֵי רְשָׁעִים, תְּחַבֵּל לְשׁוֹן ׳אֲגֻדּוֹת׳ כְּמוֹ (שמואל א י:ה) ״חֶבֶל נְבִיאִים״ (תהלים קיט:סא) ״חֶבְלֵי רְשָׁעִים״ וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״מִסְתַּיְּעִין עֲלָהּ״, לְשׁוֹן ׳סִיעָה׳: | וְחֶבֶל נִמְרָץ. וּבְעֵת אֲגֻדָּתָם כְּבָר נוֹעֲצוּ בֵּינֵיהֶם וּפֵרְשׁוּ לָמָּה הֵם מִתְחַבְּרִים: | נִמְרָץ. דָּבָר מְפֹרָשׁ בָּאֵר הֵיטֵב כְּמוֹ (איוב ו:כה) ״מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי״ ״מַה יַּמְרִיצְךָ״ (שם טז) ״קְלָלָה נִמְרֶצֶת״ (מלכים א ב): 2:11: לוּ אִישׁ הוֹלֵךְ רוּחַ. לוּ מוֹצְאִים אִישׁ הוֹלֵךְ רוּחַ אִישׁ שֶׁקֶר מִתְנַבֵּא לָהֶם שֶׁיִּשְׁתַּכְּרוּ בְּיַיִן וּבְשֵׁכָר הוּא יִהְיֶה נָבִיא מְקֻבָּל לָעָם הַזֶּה: 2:12: אָסֹף אֶאֱסֹף. עוֹד יָמִים בָּאִים וַאֲקַבֵּץ אֶתְכֶם: | כְּצֹאן בָּצְרָה. כְּצֹאן רַבָּה הַנְּתוּנָה בְּמִבְצְרֵי גִּדְרוֹת צֹאן: | בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״כְּעֶדְרָא בְּגוֹ דִּירָא״, מָקוֹם שֶׁהוּא מִתְנַהֵג שָׁם וְכֵן (ישעיה ה) ״וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם״: | תְּהִימֶנָה מֵאָדָם. תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הוֹמִיּוֹת מֵרֹב אָדָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: 2:13: עָלָה הַפֹּרֵץ. מוֹשִׁיעָם הַפּוֹרֵץ גִּדְרַת סִירִים וּמְסוּכוֹת חֲדָקִים לְיַשֵּׁר לִפְנֵיהֶם הַדֶּרֶךְ: 3:2: גֹּזְלֵי עוֹרָם. שֶׁל בֵּית יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם רָאשִׁים וּקְצִינִים עֲלֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁאָמַר רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל: 3:3: שְׁאֵר עַמִּי. בְּשַׂר עַמִּי: | וְאֶת עַצְמוֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ. פָּתְחוּ לְהוֹצִיא הַמֹּחַ, כְּמוֹ (שם יד) ״פִּצְחוּ רִנָּה״ פִּתְחוּ פֶּה בְּרִנָּה: | וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר. וּמְשַׁבְּרִים הָאֵבָרִים כַּאֲשֶׁר יִשְׁבְּרוּ הַנְּתָחִים הַנִּתָּנִים בַּסִּיר לְבַשֵּׁל. וּפָרְשׂוּ לְשׁוֹן ׳שֶׁבֶר׳ כְּמוֹ ״פָּרֹס לָרָעֵב״ (ישעיה נח) ״וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם״ (ירמיה טז) ״פֵּרְשָׂה צִיּוֹן״ (איכה א): | קַלַּחַת. קלדיי״רא בְּלַעַ״ז: 3:4: אָז יִזְעֲקוּ אֶל ה׳. אָז בְּבֹא אוֹתוֹ הָעֵת הָאָמוּר לְמַעְלָה אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב יִזְעֲקוּ אֶל ה׳ לְהֵיטִיב לָהֶם בִּרְצוֹן עַמּוֹ וְשִׂמְחַת גּוֹיוֹ וְלֹא יַעֲנֶה אוֹתָם: 3:5: הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם. וְאוֹכְלִים בְּשַׂר בְּהֵמוֹת פְּטוּמוֹת הַמַּאֲכִילִים אוֹתָם עַמִּי הַטּוֹעִים אַחֲרֵיהֶם: | וְקָרְאוּ שָׁלוֹם. וְכַאֲשֶׁר יַאֲכִילוּ יִקְרְאוּ וְיִתְנַבְּאוּ לָהֶם שָׁלוֹם: | וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה. וְהִזְמִינוּ עָלָיו לְמִלְחָמָה: 3:7: מַעֲנֵה אֱלֹהִים. מַעֲנֵה נָקוּד קָמַץ (רוֹצֶה לוֹמַר צֵירֵי), לְפִי שֶׁהוּא דָבוּק אֶל הַשֵּׁם: 3:12: עִיִּין. דְּגוֹרִין:
פירוש רד”ק
1:1: דבר ה’ אשר היה אל מיכה המורשתי בימי יותם. זה הנביא מצאנוהו בספר ירמיהו מיכה המורשתי היה נביא בימי חזקיהו מלך יהודה ונקרא מורשתי על שם עירו מרשה כמו שת”י דמן מרשה והיא בערי יהודה והתנבא בימי שלשה המלכים האלה יותם אחז יחזקיהו ובימי מלכי ישראל שהיו בימים ההם ואם לא זכרם הרי אמר אשר חזה על שמרון וירושלם והרי הוא כאלו זכרם: 1:2: שמעו עמים כלם. אמר שמעו לנכח ואמר כלם שלא לנכח כי כן מנהג הכתוב במקומות רבים כמו ואולם כלם תשובו ובאו נא לכלם ולסרניכם כי יבושו מאלים אשר חמדתם וכן אמר מיכיהו בן ימלה שמעו עמים כלם וכנגד ישראל אמר ורבוי עמים כנגד השבטים וכן עמים הר יקראו: | ארץ ומלואה. ארץ ישראל והעם אשר בה ובאמרו לארץ הקשיבי הוא דרך משל שהרי אמר ומלואה: | ויהי ה’ בכם לעד. כי כבר הזהרתי אתכם בשמו: | מהיכל קדשו. מן השמים: 1:3: כי הנה ה’ יוצא ממקומו. משל לגזירה היוצאת מלפניו כאלו הוא יוצא ויורד ודורך על במותי ארץ וכן אמר בשירת דוד ויט שמים וירד וכל זה הוא דרך משל על חרבן הארץ והצרות העצומות כאלו ההרים נמסו והעמקים נתבקעו וכן אמר ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי הרים ירגזו: 1:4: ונמסו כדונג. היא שעוה: | כמים מוגרים במורד. כן ימסו ההרים ויגרו כמו מים המוגרים במקום מורד שילכו מהרה וי”ת דאשדין במדרון והכל דרך משל: 1:5: בפשע. כפל הענין במ”ש ויעקב וישראל אומר על עשרת השבטים כי הם הרוב ובעבור מלכות אפרים כמו שכתבנו: | מי פשע יעקב. מי גרם לפשע יעקב שהם העגלים: | הלא שמרון. ר”ל מלך שמרון כי מלכי ישראל היה ראש ממלכתם שמרון מזמן עמרי ואילך ואם הם היו מונעים עבודת העגלים ישראל היו עובדים אותם כ”ש שהם היו מחזיקים בעבודתם והעם הולך אחרי המלך: | ומי במות יהודה הלא ירושלם. מי גרם שיעשו במות בערי יהודה הלא מלכי ירושלים כי ירושלים היתה ראש הממלכה והוצרכנו לפרש כן כי מלת מי לא תפול אלא על בעל שכל כמו מי האיש ולא יאמר מי השור מי החמור: 1:6: ושמתי. ומה שאמר בספר מלכים כי מלך אשור לכד את ארץ ישראל והושיב בה העם אשר הביא מתוכה לא אמר אלא וישב אותם בערי שמרון לא אמר בשמרון כי שמרון החריבה מלך אשור והפיל חומותיה וכל בנין אשר בה כמו שנבא זה הנביא ואמר ושמתי שמרון לעי השדה ושמתי והגרתי ע”י מלך אשור שהוא יעשה זה ברצוני שאני אעורר רוחו בזה כמו שאמר ויער ה’ אלהי ישראל את רוח פול מלך אשור וגו’: | לעי השדה. לגלי השדה כתרגום ליגרי חקלא וכן תרגום והיתה בבל לגלים ליגרים כי הבנין החרב הוא גל אבנים: | למטעי כרם. לפי ששמרון הוא הר והכרמים בהרים טובים אמר שלא תהיה בנוייה עוד שמרון אלא יטעו בה כרמים: | והגרתי לגי אבניה. כי היתה הר וכשיהרסו בנינה יגירו אבני הבנין מן ההר אל הגי: | ויסודיה אגלה. שיעורו הבנין עד היסוד: 1:7: וכל פסיליה יכתו. ישברו מפני הכסף והזהב שעל הפסילים: | אתנניה. הבגדים היפים שהיו בבתי הפסילים שהיו נותנים לה מפני כבוד הפסילים והם כמו אתנן הזונה שהם היו זונים אחרי הפסילים ומכבדים אותם בכסף וזהב ובבגדים נאים: | ישרפו באש. כי כאשר לכדו העיר שלחום באש לרוב קצפם על יושביה שעמדו במצור ג’ שנים ולא רצו להשלים: | וכל עצביה אשים שממה. ר”ל בתי העצבים שהיו נכבדים בעיניהם שממה יהיו וכן ת”י וכל בתי דחלתהא: | כי מאתנן זונה קבצה. יש אומרים כי חירק הקו”ף מקום שורק כמו קובצה כמו ופתחו שעריך תמיד שהוא כמו ופותחו וכת”י ארי מאגר זניתא אתכנשו והנכון כי פירוש קבצה שמרון כי היו מביאים לשמרון לבתים הפסילים והעצבים משאר ערי ישראל כסף וזהב ומנחות בבואם לעבוד הפסילים והנה כל הממון הזה מאתנן זונה קבצה אותם שהם כמו אתנן זונה כמו שפירש: | ועד אתנן זונה ישובו. כי עובדי עכו”ם יקחו הכל וכן תרגם יונתן ולות פלחי טעותא יתמסרון: 1:8: על זאת אספדה ואילילה. דבר הנביא על עצמו שיספוד ויליל על חרבן ארץ ישראל ועל גלות ישראל או הוא מדבר על לשון ישראל הגולים ובענין הזה ת”י על דא יספדון וילילון וגו’: | אילכה. נכתב בו היו”ד פ”א הפעל: | שולל וערום. שולל תאר בשקל עולל ופי’ שולל מבגדיו שהפשיטוהו ויהיה הענין כפול במילות שונות או יהיה פי’ שלל מהדעת כאדם מטורף מרוב הצרה וכן מפרשים מוליך יועצים שולל: | אעשה מספד כתנים. כי התנים ובנות יענה ידמה קולם לקול נהי ומספד: 1:9: כי אנושה מכותיה. כלומר כל אחת ממכותיה היא אנושה החרב והרעב והדבר וענין אנושה כאב ושבר חזק כמו אנוש לשברך וי”ת ארי ממרעא מחתהא: | כי באה עד יהודה. המכה החלה בשמרון ובאה עד יהודה: | נגע עד שער עמי. וזהו עד שער ירושלם כי מלך אשור שלכד ארץ עשרת השבטים עלה על כל ערי יהודה ויתפשם ובא עד שערי ירושלם והיא הנקרא שער עמי כי היא מיוחדת בכל ארץ ישראל לכבוד האל ית’ השוכן בה: 1:10: בגת אל תגידו. וזהו ע”ד הקינה כי יודעים היו בגת ובערי פלשתים אלא דרך קינה אמר כמו שאמר דוד בקוננו על שאול ויהונתן אל תגידו בגת ואל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים והלא הם היו שהרגו ישראל במלחמה ההיא אלא דרך קינה אמר: | בכו אל תבכו. אם יראו אתכם בוכים ישמחו לבכייתכם: | בבית לעפרה עפר התפלשתי. לעפרה בפתח העי”ן ושאר עפרה בכל הכתוב העי”ן נקראת בקמץ חטף והיא עפרה אשר לבנימן וזכר אלה המקומות ואע”פ שכל ארץ ישראל חרבה לפי שמצא בהם לשון נופל על הלשון דרך צחות ודרך השרים והמקוננים לדבר בקינותיהם ובשירותיהם ובדבריהם דרך צחות לפיכך נראה שקרא לעפרה בפתח העי”ן לקרב יותר הקריאה לקריאת עפר ועפר ר”ל עפר כמשמעו או פי’ אפר כי גם היא נקראת עפר כמו מעפר שריפת החטאת וכן אמר בת עמי חגרי שק התפלשי באפר זהו דרך אבלות כמו שאמר וישב בתוך האפר וכן ת”י בבתיא דעפרא בקטמא חפו ית רישיכון ופי’ התפלשי התגלגלי באפר והתעטפי בו וכתיב התפלשתי והם דברי הנביא כמו שאמר על זאת אספדה ואילילה ופי’ בבית לעפרה בעבור הבתים שהיו לעפרה שהם היום שוממין וענין הלמ”ד בעבור בתי החצרים שהיו לה חוץ לעיר ובית דרך כלל במקום בתי כמו ולא תשב אשה בבית דוד כי קדש המה: 1:11: עברי לכם יושבת שפיר. בזה מצא לו לשון אחר בדרך הקינה כי שפיר היא יופי ונוי כמו הנותן אמרי שפר ותרגום יפה תאר שפיר בריוא והנה הפכו עריה בשת כי גלוי הערוה הוא דבר כעור ואמר עברי לשון נקבה כנגד הכנסה שבעיר ששמה שפיר ואמר לכם כנגד הפרטים וכן דרך המקרא במקומות רבים אמר שילכו ערומים גלוי הערוה בגלות כמו שאמר וחשופי שת זהו עריה בשת כי עריה גלוי כמו ואת ערום ועריה ובשת הוא העריה כמו והחזיקה במבושיו ועריה שם או תאר ובא בה”א בסמיכות כמו כאיפה שעורים: | לא יצאה יושבת צאנן מספד בית האצל. גם זה לשון נופל על הלשון כי יצאה וצאנן קרובים בלשון ובית האצל גם הוא שם מקום ופירושו אמר כי לא יצאו יושבי צאנן למספד בית האצל כשגלו כי נראה כי יושבי האצל גלו ראשונה וכשהיו בוכים וסופדים בצאתם בגלות לא יצאו לנחמם יושבי צאנן שהיו שכיניהם כי ידעו כי גם הם יגלו אחריהם ודים בצרתם: | יקח מכם עמדתו. פירש אדוני אבי זכרונו לברכה שיעמוד ויתעכב במצור עליכם בטוב ויקח מכם שכר עמידתו כי יקח כל אשר לכם ויגלה אתכם ועמדה שם כמו עמידה אלא שהוא בשקל חמדה חמלה: 1:12: כי חלה לטוב. חלה ענינו חיל וכאב גם זה בדרך לשון הקינה שהם בהפך מה שהיו רע בהפוך הטוב ואמר כי יושבת מרות כואבות בעבור הטוב שהיה לה: | כי ירד רע. לשערי ירושלם כלומר עד שערי ירושלם כמו שאמרנו למעלה עד שער עמי עד ירושלם כמו שפירשנו ואמר מאת ה’ כי הרע הבא עליהם אינו דרך מקרה אלא עונש עונם: 1:13: רתום. גם זה לשון נופל על הלשון: | רכש ולכיש קרובים בלשון. רתום לפי מקומו ענינו אסור וכן ת”י טקיסו רתיכין רמו על רכשא: | לרכש. כמו רוכבי הרכש והיא בהמה קלת ההליכה כלומר מהרו לגלות: | ראשית חטאת היא לבת ציון. לכיש היא מערי יהודה ולמדה היא תחלה עבודת הבעלים מישראל כי אחאב החל לעבוד הבעלים כי ירבעם לא עבד הבעל אלא אחאב החל בעבודת הבעלים ונתפשטה בישראל וזהו שאמר פשעו ישראל ובארץ יהודה לא היו עובדים הבעלים ויושבי לכיש למדו עבודת הבעלים מישראל וזהו שאמר כי בך נמצאו פשעי ישראל פירוש בך נמצאו תחילה ונתפשט בארץ יהודה עד ציון וזהו שאמר ראשית חטאת היא לבת ציון: 1:14: לכן תתני שלוחים על מורשת גת. בעבור שעבדת עכו”ם ולמדת האחרים לעבדם את צריכה לתת שלוחים על מורשת גת שתהיה לך לעזר מפני האויב ומורשת גת שם מקום בארץ פלשתים והיא עיר הנזכרת בכמה מקומות ולכדה דוד מיד פלשתים וסמך אליה מורשת שפי’ ירושה רוצה לומר גת שלכדה דוד ואחר כך ירשוה פלשתים והיתה להם למורשת בעונותיכם ובפשעיכם כלומר ראו מה גרם לכם העון כי זאת העיר שהיתה לכם עתה היא ביד אויביכם וצריכים אתם להכנע להם ולשלוח להם מנחות שיסמכו אתכם מפני האויב הבא עליכם: | שלוחים. מנחות כמו ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה: | על מורשת. כמו אל וכן ונתן הספר על יודע ספר שהוא כמו אל וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו ואחרים זולתו: | בתי אכזיב לאכזב למלכי ישראל. אכזיב היא עיר בערי יהודה וקעילה ואכזיב ומרשה והוא כזיב הנאמר בתורה והיה בכזיב בלדתה אותו ואמר לאכזב לשון נופל על הלשון ואכזב כמו כזב והאל”ף נוספת והוא כמו היה תהיה לי כמו אכזב ופי’ בתי אכזיב שהיו עובדים בהם עכו”ם היו להם בבטחונם בהם למקור אכזב מים לא נאמנו שיבטח אדם בו לשתות ממנו בעת צמאונו ומצאו יבש הנה היה לו לאכזב כן היו בתי אכזיב למלכי ישראל ופירוש למלכי יהודה כי אע”פ שנחלקה המלכות מלכי יהודה מלכי ישראל הם כי יהודה הוא בכלל ישראל וכן נקראו מלכי יהודה מלכי ישראל כמו שאמר כל אלה בני יהושפט מלך ישראל וכן אמר כי הכניע ה’ את יהודה בעבור אחז מלך ישראל: 1:15: עוד היורש אבי לך יושבת מרשה. גם זה לשון נופל על הלשון כי יורש ומרשה קרובים בלשון ומרשה שם עיר בערי יהודה. אבי חסר אל”ף שהוא למ”ד הפעל מהמכתב וכן שמן ראש אל יני ראשי אמר עוד אביא לך האויב שיירש ארצך ויגלה אותך ממנה: | עד עדלם יבא כבוד ישראל. ועדולם ג”כ עיר מערי יהודה אמר עד עדולם יבא יורש כבוד ישראל יורש שזכר עומד במקום שנים והיורש הוא מלך אשור כמו שאמר עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם: 1:16: קרחי וגזי. אמר כנגד מרשה או עדולם או כנגד כל הארץ והוא דרך משל לומר אל הארץ קרחי וגוזי כי כנגד הארץ ידבר לא כנגד יושבי הארץ שהרי אמר כי גלו ממך הקרחה היא תלישת השער והגזיזה היא במספרים וכן יעשה האדם לאבל כמו שאמר ויגז את ראשו ואמר גזי נזרך והשליכי על בני תענוגיך על דרך שקונן ירמיהו בני ציון היקרי’ וגו’: | הרחיבי קרחתך כנשר. כי הנשר יעוף למעלה מכל העופות ואחת לעשר שנים יעוף מאד למעלה עד האויר העליון הסמוך לגלגל האש ומרוב חומו ימרטו כנפיו ותפול נוצתו: 2:1: הוי חושבי און ופועלי רע. פועלים רע בלבבם לומר כך וכך נעשה מחר ואמר על משכבותם כי בעוד שאדם שוכב על מטתו הוא חושב יותר כי אין לו עסק באחד מחושיו: | באור הבקר יעשוה. בהשכמה יעשו המחשבה הרעה שחשבו כי יש כח בידם לעשוק העניים: 2:2: וחמדו. החמדה היא בלב והגזל הוא בידים כי יחמדו שדות חביריהם בלבם ויבקשו מהם שימכרום להם ואם לא ירצו למכרם יגזלום ויקחום בחזקה וכן יחמדו הבתים ואם לא ירצו למכרם יקחום בחזקה ופי’ ונשאו ולקחו וי”ת ואנסין: | ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו. כפל הענין במלות שונות ופי’ שאם יעמוד בעל הבית כנגדו בגזלו ממנו ביתו או שדהו יכהו ויאסרהו זהו עשק הגוף והנה יעשקו הגוף והממון: 2:3: לכן, על המשפחה הזאת. הם עם ישראל כי נקרא הגוי משפחה כמו ואם משפחת מצרים לא תעלה ועל המשפחות אשר בשמך לא קראו וכן אמר גם כן על ישראל עוד על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים: | אשר לא תמישו משם צוארותיכם. מעול הרעה הבאה עליכם לא תוכלו להסיר מתוכה צוארותיכם כלומר לא תוכלו להנצל ממנה: | ולא תלכו רומה. בשקל קומה טובה. אמר כיון שיהיו צוארותיכם תחת עול הרעה תהיו נכנעים ולא תוכלו ללכת בקומה רמה וכת”י ולא תהכון בקומה זקופה: 2:4: ביום ההוא ישא עליכם משל. פי’ המקונן עליכם ישא בקינתו זה המשל ומן הנראה כי המקונן הוא נביא השקר ובראותו כי לא נעשתה עצתו יקונן ולפי שדרך המקונן לדבר משלים וחידות שהם דברים סתומים וכן דרך המשורר ובקינה זו יש דברים סתומים לפיכך קראה משל: | ונהה נהי נהיה. ונהה בשקל עשה בנה והוא ענין קינה ובכי ונהי שם הקינה ונהיה גם כן בשקל שמלה וכפל השם לרוב הקינה ויש מפרשים נהיה ענין שבר מן נהייתי ונחלתי וי”ת ואיליא ובעינתיה והוא ענין הגבהת הקול בקינה מן וענה איים ובדברי רבותינו ז”ל מענות אבל לא מטפחות: | אמר שדוד נשדונו. יאמר בקינתו כן נשדונו מבנין נפעל ובא בשורק במקום חולם כי הרוב בחולם ונקלותי עוד מזאת ונמקותם בעונותיכם: | חלק עמי ימיר. האדמה שהוא חלק עמי ימירנו האל יתברך באדון אחר כי יהיה חלק האויב מה שהיה חלק עמי: | איך ימיש לי. איך יהיה זה שיסיר ממני מה שהיה לי: | לשובב שדינו יחלק. כשחשבתי שהאל יתברך רוצה להשיב אלינו שדותינו שלקחו האויבים והנה האויב מחזיק בהם ומחלק אותם בין האויבים רוצה לומר שהאויבים יחלקו ביניהם נחלתינו כמו שאמר ירמיהו בקינתו נחלתינו נהפכה לזרים: 2:5: לכן. אמר כנגד המקונן והוא נביא השקר כמו שפירשנו אמר אתה המקונן על נחלת ישראל שמחלק אותה האויב ואתה גרמת זה לפיכך לא יהיה לך משליך חבל בגורל בקהל ה’ כאשר ישובו קהל ה’ מהגלות אל נחלתם לא יהיה לך בן או בת שישליך חבל בנחלה כי לא ישאר אחריך ממך שום זכר ופירוש משליך חבל החבל שמודדין בו האדמה לחלקה בגורל בין היורשים ותרגם יונתן מתח חוט משח בעדבא: 2:6: אל תטיפו. ענין הזלת הדבור כמו ועלימו תטיף מלתי והוא ע”ד ההשאלה ישראל יטיפון לנביא האל אל תטיפו כלומר אל תזכרו לנו דברי האל כי אין אנו שומעים לכם: | לא יטיפו לאלה, לא יסג כלימות. נביאי האל לא יטיפו לאלה האנשים ולא יקחו כלימו’ שאם יטיפו להם יכלימום: | יסג. ענין השגה ואם הוא כתוב בסמ”ך הנה כמהו מן הכבד ארור מסיג גבול רעהו וחבירו: 2:7: האמור. הה”א ה”א הידיעה והיא בסגול כמו ויסר הערוב והיא לקריאה כמו הקהל חקה אחת לכם הדור אתם ראו דבר ה’ כלומר אתה שאומרים לך בית יעקב אמר הקצר רוח ה’ שאתה אומר לנביאי ה’ אל תטיפו אם קצרה נבואת ה’ לכם למה אתם קצים בה הלא רחבה היתה לכם להוכיחם ולהטיב לכם כל זמן שרציתם לקבלה לא מנעתי אותה מכם: | אם אלה מעלליו. וכי אלה הצרות הבאות עליכם הם מעלליו ומעשיו לא כן כי מעשיכם הם כי דברי ייטיבו ולא ירעו עם אדם שהולך דרך ישר: | הקצר. פעל עבר חציו קמץ וחציו פתח: | ייטיבו. היו”ד הראשונה מונעת בצרי והשנית שהיא נחה פ”א הפעל והנכון עם ה”א הפעיל הטיבו כמו מושליו יהילילו: 2:8: ואתמול. בשורק כמו בחולם וכן בשורק כי ערוך מאתמול תפתה אמר האויב הבא עליכם היום דין ומשפט הוא כי עמי זה אתמול היה הוא לאויב לאחיו החלושים והיה קם לאויב העניים ושולל אותם ודין הוא שיבא האויב עליהם מדה כנגד מדה: | יקומם. פעל עמד וחרבותיה אקומם פעל יוצא: | ממול שלמה אדר תפשיטון. ואתם עומדים ממול שלמה טובה שתראו לעני שלובש אותה תעמדו למולו להרע לו ולהפשיטו השלמה שהיתה אדר לו: | ממול. כמו והוא יושב ממולי: | אדר. הוא כמו הדר ואדוני אבי ז”ל פירש כן היו חובלים שלמה מבית העני בעבור המס ואומרים כי אין די במשכון זה והיו מפשיטים מעליו אדרתו וזהו תפשיטון שהיו מפשיטים העניים שהיו חושבים שהולכים בבטחה היו באים לבתיהם כמו שובי מלחמה ערומים בגדיהם ואחר כך היו אומרים אין די במשכונות האלה בשלמה ובאדרת ויוציאו אותו מביתו וזהו נשי עמי תגרשון מבית תענוגים מעל עולליה תקחו הדרי לעולם הדר נחלתי שהנחלתים תקחו מעל עולליה שהיו נסתרים ומתכסים שם על זה צאו כלכם מנחלתי קומו ולכו כי לא זאת המנוחה: 2:9: נשי עמי תגרשון. כל אחת ואחת מנשי עמי ועמי הם העניים כמו אם כסף תלוה את עמי אמר אתם גורמים שיגרש העני את אשתו מביתו שתכנסו בבית העני שלא ברשותו להעליל עליו ולגזלו וכשבא העני וימצא אחד מכם בביתו עם אשתו יחשוד אשתו ויגרשנה מביתו והנה הוא כאלו אתם מגרשים אותה מבית בעלה שהוא בית תענוגיה: | מעל עולליה תקחי הדרי לעולם. מה שהוא הדרי לעולם והוא חבור האיש עם אשתו לפרות ולרבות שיצרתיה מצלע האדם וצויתים פרו ורבו ואתם תקחו אותו ההדר שהוא הדר וכבוד כמו שאמר יהי כבוד ה’ לעולם ישמח ה’ במעשיו כי כאשר הבריאות על סדר תכונתם ויצירתם הוא כבוד האל ית’ ועליהם ישבחוהו בני אדם ויפארוהו: 2:10: קומו ולכו. לכו בגלות כי לא תנוחו בארצכם כאשר חשבתם אני קראתי ארצכם זאת המנוחה והנחלה ועתה בעונותיכם אינה לכם נחלה ומנוחה קומו ולכו ממנה: | בעבור טמאה תחבל וחבל נמרץ. זאת המנוחה והנחלה טמאה כמו שאמר ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה ובעבור זה שטמאה שאתם טמאתם אותה בעבור זה תחבל ארצכם כמו שאמר ותקיא הארץ כלומר תחבל אתכם ותקיא אתכם מתוכה תחבל ענין השחתה כמו וחבל את מעשה ידיך וכן וחבל נמרץ ענין השחתה והוא שם ומהו החבל שתחבל אתכם חבל נמרץ יהיה כמו קללה נמרצת כלומר חבל חזק מאד: 2:11: לו איש הולך רוח ושקר כזב. חוזר למה שהיו אומרים לנביאי האל אל תטיפו אמר לנביאי ה’ היו אומרים להם שלא יתנבאו אבל אם יש איש שהולך רוח כלומר שדרכיו דרכי רוח והבל ושקר כזב שמכזב בדברי שקר שאומר להם שלום יהיה לכם עשו כלבבכם ואמר לעם הזה הנה אטיף לך ליין ולשכר, כלומר אם תשקני כוס יין או שכר אני אתנבא לך נבואות טובות ירצו בו דבריו וישמעו והוא יהיה להם למטיף ולנביא: 2:12: אסף אאסף יעקב כלך. י”מ שני אלה הפסוקים פורענות כמו שאמר לפניהם ואחריהם, ופי’ אסף אאסף שיכנסו במצור בערים הבצורות מפחד האויב: | כצאן בצרה. עיר גדולה מאדום והיא ארץ מקנה ומקנה רב בה אמר שידמו ישראל בברחם אל הערים והאספם בהם מפחד האויב לצאן שיכניסו אותם אל הערים והאספם מפני האויבים כלומר שלא יהיה בהם כח לעמוד לפני האויב כמו הצאן ותהימנה בתוך הערים כמו הצאן בתוך הדברו בתוך מקום מנהגו והוא מכלא הצאן שמכניסים שם הצאן ובאה מלת הדברו בשתי ידיעות כמו בתוך האהלי והדל”ת מעמדת בגעיא ונקראת בקמץ רחב תחת קמץ חטף: | תהימנה מאדם. מרוב אדם שיתקבצו ביחד בו תהימנה מפני האויב יהמו: 2:13: עלה הפורץ. פירש אדוני אבי ז”ל על צדקיהו כשיצא דרך בין החומותים שפרצו לפניו החומה כמו שכתב בנבואת יחזקאל בקיר יחתרו להוציא בו: | ויעבור מלכם לפניהם. זה צדקיהו שברח לפני חילו וחילו אחריו: | וה’ בראשם. קודם מזה בראשם נסתלקה מהם שכינה ואחר כך גלו וי”ת אלה הפסוקים נחמה לעתיד וכן תרגם בסופא כנשא אכנשכון דבית יעקב וגומר תרגם בצרה חוטרא כתרגום גדרות צאן חוטרין דעאן ותרגם הדברו דירא כמו הכונס צאן לדיר בדברי רבותינו ז”ל ובדרש הפורץ זה אליהו מלכם זה צמח בן דוד: 3:1: ואמר. חוזר לתוכחה שהיו מריעים לעניים כמו שאמר לאויב יקומם אמר הנביא לכם ראשים וקצינים אומר כי עליכם התלונה כי לכם לדעת המשפט ולהציל גזול מיד עושק: 3:2: שנאי טוב. רעה כתיב וקרי רע והענין אחד אמר שהם שונאים לעשות הטוב ולהטיב לעניים ולא די שאינם מטיבים להם אבל מריעים להם וזהו ואוהבי רע שאוהבים לעשות הרע ומהו הרע שעושים להם גוזלים עורם מעליהם ושארם מעל עצמותם וזהו דרך משל כאלו מפשיטים עור הבשר ואוכלים הבשר מעל העצמות וזהו שהיו גוזלים ממונם ולחם חקם המגדל העור והבשר והעצמות: 3:3: ואשר אכלו. הגדיל מעשה ההשחתה וההרס בעניים. ואמר ואת עצמותיהם פצחו ופרשו כאשר בסיר וכבשר בתוך קלחת ישברו העצמות יחתכו הבשר כמי שרוצה לתת העצמות והבשר בסיר ובקלחת וכל זה להפלגת הרעה שעושים לעניים ולחלשים: | פצחו. ענין שבירה: | ופרשו. ענין חתיכה כמו פרשה ציון בידיה פרוס לרעב לחמך: | סיר. קדרה וכן קלחת אלא שעשויה בתכונה אחרת סיר דוד וקלחת שלשתם ענין קדרה אלא שכל אחת עשויה בתכונה אחת שלא כאחרת: 3:4: אז יזעקו. אז כשיבא עליהם האויב יזעקו אל ה’ ולא יענה אותם כמו שלא היו הם עונים לזעקת העניים העשוקים מדה כנגד מדה וזהו שאמר כאשר הרעו מעלליהם כמו שהם הרעו לענייהם כן ירע להם האויב: 3:5: כה אמר, הנשכים בשניהם. הם מחליקים להם לשונם וקוראים להם שלום כלומר שלום יהיה לכם אל תראו מהנביאים המתנבאים לכם פורענות והם בחלקת שפתותיהם נושכים אותם בשניהם כלומר מריעים להם כי נשיקתם נשיכה היא להם על דרך שאמר ונעתרות נשיקות שונא: | ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה. כלומר מי שלא יתן להם מה ששואלים ממנו במאכל ובמשתה כמו שכתוב למעלה אטיף לך ליין ולשכר ואם לא יתן יזמינו עליו מלחמה כלומר יתאספו יחד נביאי השקר וילחמו עליו בדברים רעים. ויש מפרשים הנושכים בשניהם מה שנותנים להם מלחם ובשר ושאר מאכלים נושכים בשניהם ואוכלים ואז יקראו להם שלום ויתנבאו להם דברים טובים וכן ת”י: 3:6: לכן לילה לכם מחזון. מזה החזון שאתם מתנבאים לילה ואפלה יהיה לכם כשיבא האויב ויבחנו דבריכם כי שקר אתכם וכפל הענין במילות שונות ואמר וחשכה לכם מקסום כי נבואתם נבואת קסם היתה או מקצתם היו קוסמים ומקצתם היו חולמים: | מקסום. מקור: | ובאה השמש. מרוב הצרה שתמצאם: | היום. רוצה לומר אור השמש כי ביום יראה ולהם יקדר מרוב הצרה וי”ת היום עדנא: 3:7: ובשו, ועטו על שפם. שיהיו כאבלים עוטים על שפם כשיראו שלא תתקיים נבואתם יבושו ויהיו כאבלים העוטים על שפם כמו שאמר האל ליחזקאל ולא תעטה על שפם: | כי אין מענה אלהים. כי ידעו ויכירו העם כי מה שהיו אומרים להם לא היה דבר אלהים: | מענה. כמו דבר וכן וה’ ענהו מה ענה ה’: 3:8: ואולם אנכי. אמר הנביא באמת אינני כמוהם שאין להם מענה אלהים אבל אנכי מלאתי כח את רוח ה’ אני מלא מרוח ה’ מכח משפט וגבורה להגיד להם פשעיהם ולא אירא מהם כמו שעושים נביאי השקר שמחניפים להם ומשבחים להם מעשיהם הרעים ודבריהם שקר אבל דברי אמת ומשפט אגיד להם: 3:9: שמעו נא. שב להוכיח הראשים והקצינים כמו שאמר למעלה יעקשו יעותו הדרך הישרה הם מעותים אותה וכל דרכיהם ומעשיהם חמס וגזל: 3:10: בונה ציון. כל אחד מהראשים והקצינים בונה ביתו בדמים רוצה לומר בגזל וחמס שעושין לעניים ואותם שאין בהם כח לעמוד כנגדם והנה אותו ממון שלוקחים בגזל הוא דם העושק שהרי הוא כאלו שופך דמו שאין לו מה יאכל וישיב את נפשו וכן אמר שלמה כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח וי”ת דבנן בתיהון בציון בדם אשיד וירושלם בנכלין נראה כי הבין בדמים כמשמעו ולדעתו יהיה פי’ שהיו לוקחים כופר משופכי דמים ובאותו כופר היו בונים בתיהם: 3:11: ראשיה. הם המלכים או הסנהדרין וכהניה שהיה להם להורות התורה כמ”ש יורו משפטיך ליעקב וגו’. והם יורו במחיר מי שיתן לו כסף יעשה לו הוראה כרצונו: | ונביאיה. הם נביאי השקר: | יקסמו. כי נבואתם שקר וקסם כמו שפי’ למעלה: | ועל ה’ ישענו. כלומר כיון ששכינתו בקרבנו לא תבא עלינו רעה ולא יחריב את ביתו כמו שהיו אומרים היכל ה’ היכל ה’ היכל ה’ המה: 3:12: לכן בגללכם. פי’ בעבור עונותיכם שרבו ולא יפנה אל כבודו ואל ביתו כאשר אמרתם וציון שבניתם בדמים שדה תחרש כלומר כשדה תחרש שלא ישאר בה בנין ותהיה כמו השדה הנחרש וירושלם שבניתם בעולה עיין תהיה גלי אבנים שיהרסו האויבים ויתנו אבן על אבן ויהיו אבני הבנין לגלים וכן אמר שמו את ירושלם לעיים וכת”י ליגרין ותרגום והיתה בבל לגלים ליגרין לעי השדה ליגרי חקלא: | עיין תהיה. בנו”ן כמו במ”ם וכן לקץ הימין והדומים להם: | והר הבית לבמות יער. והר הבית ששם בית המקדש יהיה לבמות יער כלומר יהיה ליער בעבור היותו חרב יצמחו בו עשבים ועצים ומה שאמר לבמות לשון רבים לפי שהיו שני הרים סמוכים הר הבית והר הזתים או קרא גלי האבנים במות ויונתן תרגם לחישת חורשא:
פירוש מלבי”ם
1:2: שמעו עמים כולם ר”ל כל השבטים, וגם הקשיבי ארץ ומלואה כלל הארץ כי משום התפשטה הרעה על כל הארץ, ויהי ה’ בכם לעד ה’ הוא המתרה בכם, ה’ מתרה בכם מהיכל קדשו בעודהו בהיכלו, טרם יצא ממקומו לשפוט את הארץ: 1:3: כי הנה בעת אשר ה’ יוצא ממקומו, (שזה ממליץ שילך בעצמו להעניש בעונש השגחיי, שאינו מכה ע”י שליח רק בעצמו כמו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים). | וירד ודרך על במתי ארץ, מצייר בדרך ההגשמה שיעמוד תחלה על הרים הגבוהים: 1:4: ונמסו, ואז ימסו ההרים מפחד ה’ ומהדר גאונו, והמאמרים מקבילים, ונמסו ההרים תחתיו כדונג מפני האש, שימסו בקל כדונג, והעמקים יתבקעו כמים מוגרים במורד, כן יתהפכו המוצקים לדבר רך ונוזל, שזה משל אל חורבן הארץ, שתשוב להיות כמים כמו שהיתה בעת התהו (וכ”ז מליצה, ע”ד הרים נזלו מפני ה’, ותגעש ותרעש הארץ, וכדומה): 1:5: בפשע, כ”ז יהיה בפשע יעקב שהם עשרת השבטים, שהם פשעו ומרדו בה’ דרך מרידה ועבדו עצבים וחמנים, ובחטאת בית ישראל הם שבט יהודה ובנימין, שהם לא מרדו רק חטאו מצד התאוה או השוגג כמו מה שהקריבו בבמות שהגם שהיה חטא לא היה מרידה כי רובן היה לשמים, ומפרש מי הגורם פשע יעקב מה שהשבטים עבדו ע”ז, הלא שומרון, שהמלכות אשר בשומרון הם עשו את העגלים והסיתו את העם לזה, ומי הגורם במות יהודה הלא ירושלם, שמלכות יהודה שהיתה בירושלים גרמו זאת על שלא בטלו הבמות עד ימי חזקיה: 1:6: ושמתי, זה מוסב עמ”ש ויהי ה’ בכם לעד, שה’ מתרה בם ואומר אני בעצמי אשים שומרון לעי השדה כי יפלו הבתים ויחרבו, ואח”ז אשים אותה למטעי כרם, ואז והגרתי לגי אבניה, שנוטעי כרמים יסקלו האבנים ויפנו את העיים שנשארו ממפולת הבתים עד שגם יסודיה אגלה כי יפנו גם אבני היסודות כדי שיהיה ראוי למטעי כרמים: 1:7: וכל פסיליה, הפסילים היו מעץ או אבן והיו נותנים להם אתנן ומתנות, ותחתיהם היו העצבים, וכשיוכתו הפסילים ישארו העצבים שממה, כי מאתנן זונה קבצה שומרון את כל עושרה, שלדעתה היה כל הצלחתם ע”י הע”ז, כמ”ש (הושע ב׳:י״ד) אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהבי, ולכן ישובו עד אתנן זונה, יקח אותם מלך אשור כאלו ע”ז שלו נותנות אותם לו לאתנן. ר”ל על שומרון וחורבנה איני מצטער כלל, אחר שעבדו פסילים ועצבים וזנו מאחרי: 1:8: (ח-ט) על זאת, אבל על זאת אספדה ואילילה עד שאלך, כמו משוגע וכאיש שמחמת שגעונו ילך ערום, על כי אנושה מכותיה שהיא חולי מסוכנת מתדבקת, ועברה מן שומרון גם לארץ יהודה וגם הם הוכו במכות הגם שהם לא עבדו ע”ז בימי יותם ועוזיה והיה סחרם ואתננם קדש לה’. ויותר נראה שמ”ש אנושה מכותיה היינו המכות שהכתה שומרון את יהודה, ודבר פה על המכות הגדולות שהכו עשרת השבטים את יהודה בימי אחז שאז הרג פקח בן רמליה ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד, וגם אז פשטו פלשתים בערי השפלה והנגב ליהודה וילכדו כמה ערים וישבו שם (דה”ב כ”ח) (כי בימי עוזיה ויותם היה שלום ביהודה, וכן קשה לפרשו על מה שבא סנחריב בימי חזקיה שא”כ היה מזכיר גם תשועתם אז), ור”ל המכות שהכתה שומרון את יהודה הם אנושים ומסוכנים כי באה עד יהודה מה שנפלו אז אפרים וארם ואדום ופלשתים ביהודה ונגע עד ירושלים כי את ירושלים לא יכלו לכבוש כמ”ש ישעיה (סי’ ז’): 1:10: בגת אל תגידו, אחר שאמר שיעשה מספד כתנים, חוזר ואומר שישתקו ולא יצעקו כדי שלא יגידו בגת, כי גת של פלשתים לקחה עוזיה מיד פלשתים (דה”ב כ”ו) והיתה תחת יד יהודה, ופלשתים היו מצפים לקחתה מידם, ולכן בכו אל תבכו כדי שלא יודע לפלשתים ויתחזקו עליכם, רק בבית לעפרה שהיתה מנחלת בנימין (יהושע י”ח כ”ג) שם עפר התפלשי כי היא רחוקה מפלשתים ולא יודע להם האבל והמספד שלכם: 1:11: עברי, עיר ששמה שפיר שבא לשם האויב הפשיט את כולם ערומים והניח אותם בחיים, כי לא לחמו אותו, אבל עיר צאנן סגרו חומות העיר ולחמו עם האויב, והגם שהרג האויב כל היושבים בבתים שסביבות העיר חוץ מן החומה לא רצו לפתוח שעריהם, ולכן עת נכבשו הרג האויב את כולם ולא הסתפק בשללם לבד, עפ”ז יאמר במליצתו, עברי, עריה בושת לכם יושבת שפיר, עריה בושת היינו גילוי הערוה, ומציין עריה וגילוי הבושת כעצם מופשט, את עריה בושת לא תלכי לצאנן, (כי שם יהרגו כולם) רק עברי אל יושבת שפיר, שאתם יושבת שפיר תלכו ערומים וחשופי שת, ולכם צויתי לעריה בושת לעבור לכם, כי אצלכם תמצא ערומים גלויי בושת, אבל יושבת צאנן לא יצאה מן החומה גם אל מספד בית האצל הגם שכל הבתים שאצלה עשו מספד גדול על הרוגיהם בכ”ז לא רצו בני צאנן לצאת ולפתוח שערי העיר, ע”כ יקח מכם עמדתו, המספד יקח מקום עמידתו מכם, כי בעירכם יהיה הרג רב, וברחוב העיר יעשו המעמד ששם יעמוד המספיד לספוד על ההרוגים שנהרגו בעיר ובבית האצל היינו בבתים שאצל העיר: 1:12: כי חלה, מבאר מדוע לא יצאה יושבת צאנן ועל מי בטחו, כי יושבת מרות היינו צאנן שמרתה ולא רצתה להמסר ביד האויב קותה לטוב, שהיה לה תקוה שיבואו חיל מירושלים לעזור לה ולכן מרתה ולא פתחה החומה, ועתה מפרש ומה היה הסבה שהמספד לקח עמידתו אצלם ולא נושעו, כי ירד רע מאת ה’ לשער ירושלים שע”י השגחת ה’ ירד רע לירושלים ולא יכלו לשלוח חיל לעזור לבני צאנן: 1:13: רתום המרכבה לרכש יושבת לכיש, בלכיש התחילו לעבוד ע”ז בתחלה, שכן תמצא שאמציה מלך יהודה שהתחיל לעבוד את אלהי שעיר ומרדו בו עבדיו נס לכישה ומלך שם י”ב שנה, ועוזיה מלך בירושלים, (כמו שבארתי זה מ”ב סי’ י”ד), מבואר שבירושלים קנאו כהני ה’ על שעבד ע”ז ובלכיש החזיקו בידו ומלך שם י”ב שנה עד שהתגברו יושבי ירושלים וימיתוהו, ושם כתוב וישאו אותו על הסוסים ויקבר בירושלים, מ”ש שנשאוהו על הסוסים ר”ל מפני שעובדי ע”ז (שראש עבודתם היה אל השמש שחשבוה למולכת השמים) היו מיחדים אל עבודתה סוסים ומרכבה, שבעת צאת השמש היו הולכים לקראתה לצד מזרח במרכבה וסוסים, דוגמת שציירו כן הליכת השמש על מעגלה, כנודע בקורות ימי קדם, וכמ”ש (מ”ב כ”ג י”א) וישבת את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש ואת מרכבות השמש שרף באש, ואמציה היה לו בלכיש סוסים מיוחדים אל עבודת השמש, לכן כאשר גברו יד עבדי ה’ וימיתוהו נשאו את גוייתו על הסוסים של השמש לחרפה ובוז, והיה דרכם לעשות את מרכבות השמש מעצי רתמים השומרים חום האש בתוכם ימים רבים (כמ”ש חז”ל בפ’ הספינה) לציין בו את חום השמש ואשה המתמיד, כי עבודת השמש היה באש כנודע, ועל זה אמר רתום המרכבה שתחפה את המרכבה הידועה שהיא מרכבת השמש בעצי רותם, אבל לרכש, אל תאסור אותה אל הסוסים המיוחדים אל השמש, רק תאסור לרכש, שהוא קל ברגליו לברוח, שיברחו מפני האויב, על זה אמר ראשית חטאת היא לבת ציון הוא המקום הראשון לבת ציון היינו למלכות יהודה ששם התחילו בחטאת זה לעבוד את השמש. | כי בך נמצאו פשעי ישראל עבודת השמש שהיא מפשעי ישראל שהם עשרת השבטים הם נמצאו בך הגם שאת מיהודה: 1:14: לכן תתני שלוחים על מורשת גת, גת היתה תחלה לישראל מימי דוד שלקח את מתג האמה מיד פלשתים שהיא עיר גת (שמואל ב ח׳:א׳) ורחבעם בנה אותה לעיר מבצר (דה”ב י”ח) ואח”כ לקחוהו פלשתים מיד ישראל, ועוזיהו מלך יהודה כבשה מפלשתים ויפרוץ חומותיה (מ”ב כ”ו ו’) ובימי רחבעם בנה את מורשה אצל גת לעיר מבצר כמ”ש (דה”ב י”ח ח’) וכשנפרצה חומת גת הגינה מורשה על גת בל יקחוה פלשתים בחזרה, ונקראת בשם מורשת גת, כי היתה מגן על גת, וכאשר פשטו פלשתים על ערי השפלה בימי אחז ורצו לכבוש את מורשת גת כדי לקחת את גת, ואז גם פקח בן רמליה נלחם ביהודה, אז התפשרו עמו בני לכיש לתת לו את עיר אכזב שהיתה אצל מורשה (כמ”ש ביהושע ט”ו מ”ד), כדי שישאר בידם עיר מורשה המגינה על גת שלא תבא ליד פלשתים, וז”ש לכן תתני שלוחים היינו שתתן מתנה על ובעבור מורשת גת, תתן שלוחים בתי אכזיב לאכזב היינו לאיש כזב ומפרש מי הכוזב, שהוא למלכי ישראל, שנתת למלכי ישראל הכוזבים בדבריהם את בתי אכזב למתנה כדי להציל את מורשת גת: 1:15: עוד, ר”ל אבל לא הרוחתי בזה מאומה כי מלכי ישראל היו כמו אכזב ולא שמרו הבטחתם, כי הם בעצמם לקחו את מורשה מידך, ותחת שתחלה רק פלשתים לבד רצו לירש את מורשה, עתה עוד הירש אביא לך יושבת מרשה, כי גם מלכי ישראל באו לירש את מרשה, ומלבד זה הם לא הסתפקו לקחת את מרשה לבד כי עד עדלם יבוא היורש השני יבוא עד עדולם, שהיתה ג”כ עיר מבצר בשטח ההוא ונחשבת בין ערי מבצר שבנה רחבעם, ופקח לקח אז מידם את מרשה ואת עדולם, ומפרש מי הוא היורש הזה שיבא עד עדולם? כבוד ישראל! ר”ל מחנה מלך ישראל וכבודו: 1:16: קרחי, לכן קרחי ראשך וגזי שערך, על בני תענוגיך כי גלו ממך, ומוסיף הרחבי קרחתך כנשר, שהעופות החומסים יש להם חולי של מריטת הנוצות, ביחוד הנשר עד שלבסוף ימרט כל נוצותיו וימות מחמת זה, ויל”פ שר”ל תחלה קרחי וגוזי על בני תענוגיך בעודם אצלך כי ע”י התענוגים תחטא לה’, ואח”כ הרחיבי קרחתך כי גלו ממך: 2:1: הוי חשבי און ופעלי רע, בעת שהם על משכבותם מתבודדים בפ”ע שאז א”א שיעשוק ויגזול רק שיחשוב מחשבות און, אבל הם גם על משכבותם חושבים און לעשוק ולגזול וגם פועלים את הרע, ומפרש איך יצוייר שיפעלו אז רע, אחר שבאור הבקר תיכף יעשוה כי יש לאל ידם, וא”כ מחשבתם לעשות און הוא דומה כאילו הם פועלים אותו, אחר שאין דבר מעכב שלא יוכלו להוציא מחשבתם לידי מעשה: 2:2: וחמדו, כשיחמדו שדה של חבירו יגזלו אותו ביד חזקה, ואח”כ יחמדו בתים והבית הוא בעיר וא”א לגזלו בפרהסיא, ונשאו, ישאו אותו דרך משא ומתן, שיחליף השדות אשר גזלו בעד הבתים, ואח”ז ועשקו גבר וביתו, שאחר החליפין לא יתנו לו הבית (שזה נקרא עושק שמעכב מלתת לו את המגיע לו) וזה נקל להם לעשות גם בעיר, וגם איש ונחלתו הוא השדות שגזלו יקחו אחר כך גם איש השדה שמתוך עניו ימכר להם לעבד: 2:3: לכן הנני חושב על המשפחה הזאת הגזלנים רעה שהרעה תהיה ככבל ברזל סביב צוארם אשר לא יוכלו למיש צוארם משם, וגם לא תלכו רומה להרים הצואר על הכבל, כי עת רעה היא, כי הרע שתבא על אנשים בעת שלום יש תקוה שיחלצו ממנה לא כן אם היא עת רעה לכל העולם שאז א”א להחלץ מן הרעה: 2:4: ביום ההוא ישא עליכם משל, ונהה נהי, מצייר דבור שישאו על השודדים האלה, שהוא דבור משלי, וגם דבור של נהי, שהנהי אחד מקונן והשני עונה, וכן יצייר כאילו א’ נושא נהי ואחרים עונים. | אמר שדוד נשדנו מצייר במשל שהאויבים החריבו את בתיהם, ואח”כ חלקו בגורל את שדותיהם, ומצייר כי המשפחה הזאת הנז’ שהיה דרכם לגזול שדות ולהחליפם בבתים, כשיראה שהאויב שודד את ביתו, “יאמר שדוד נשדנו” ששדדו את ביתי, והעונה משיב לו (וזה הנהי) “חלק עמי ימיר” שהלא הבית הזה לקחת בחליפין בעד השדה, והאויב ימיר את החלק בחליפין לתת אותה בחזרה לבעליו, ושוב יאמר “איך ימיש לי” ר”ל וא”כ איך ימיש ויסיר ממני מה ששייך לי, דהיינו השדה? הלא גם השדה לא ניתן לי תמורת הבית? ומשיב העונה, “לשובב שדינו יחלק” מה שהאויב יחלק השדות הוא כדי להשיב את שדינו שגזלת, ואחר שזה נעשה כדי לקחת הגזלה מידך. 2:5: לכן לא יהיה לך משליך חבל בגורל, לא תקח אתה חלק גם בחלוקת השדות, אחר שהשדות היו גזולים בידך, והם מושבים עתה לבעליהם, והוא מליצה על שהאויב יחריב את הבתים ומדלת עם הארץ ישאיר בשדות לכורמים וליוגבים, בענין שהם ישיגו שדותיהם הנגזלות בחזרה, והמשפחה שהיו גוזלים שדות ובתים ונתעשרו מן הגזלות לא יהיה להם שום חלק וגורל בין קהל ה’: 2:6: אל תטיפו, מתחיל להתוכח עמהם על שאינם רוצים לשמוע לנביאי האמת, ושיעור הכתוב האמור בית יעקב אל תטיפו יטיפון, המאמר המורגל אצל בית יעקב, הם אומרים אל הנביאים אל תטיפו מה שיטיפון, אל תטיפו דברי נבואות של תוכחות או יעודים רעים, אשר רגילים הנביאים להטיף ולנבאות, כי אין אנו רוצים לשמוע נבואות כאלה, זאת שנית אומרים, לא יטיפו לאלה לא יסג כלמות, שיעור הכתוב לא יטיפו כלמות אשר לא יסג, שעכ”פ לא יטיפו להוכיח על עבירות לפרסם כלמות העם ומעשיהם הרעים שהכלמות והחרפות האלה לא יסוגו אחור, ר”ל שישארו תמיד לחרפת עולם (כענין וחרפתו לא תמחה), לא ידברו נבואות שבזה יכלימו את העם בכלימות עולם: 2:7: האמור בית יעקב, כל זה הוא מאמר הנאמר בבית יעקב, ר”ל מאמר הרגיל בפיהם: | הקצר, עוד יטענו על דברי הנביאים הנבאים פורעניות ויעודים רעים, וכי קצר רוח ה’? וכי יתפעל ה’ ממעשים הרעים שעושים בני אדם ורוחו קצרה מלסובלם, עד שלכן יכעוס ויקצוף מקוצר רוחו ויגזור פורעניות על העם? או אם אלה מעלליו? או אם תאמר שאינו מסבת התפעליות שמתפעל לכעוס על העוברים רצונו שלא יכול להאריך רוחו, א”כ ישאלו הכי אלה מעלליו לעשות רע לבריותיו, הלא מעללי ה’ הם טוב וחסד רחמים וחנינה לא לגזור רעות ופורעניות? כ”ז יאמרו בית יעקב אל הנביאים, משיב להם, הלא דברי ייטיבו עם הישר הולך, מה תתלוננו על דברי, שהם דברים רעים ומבשרי פורעניות, הלא עם מי שהולך בדרך הישר עמו ייטיבו דברי, ואינם דברים רעים, רק ישמח עליהם, והם לו דברי נחומים שדברי הנבואה מעידים שה’ משגיח על מעשי בני אדם לשלם לאיש כפעלו, והישר הולך ישמח בזה, כי עי”ז יקוה מה’ צדקה וחסד עפ”י פעלו כענין שמחה לצדיק עשות משפט: 2:8: ואתמול, וא”כ למה את עמי ומול עמי (דברי) לאויב יקומם? אחר שעם הישר הולך דברי ייטיבו ואיך הדברים האלה עצמם הטובים, יקומו מול עמי לצר ואויב נגדם? הלא הסבה לזה ממול שלמה, מפני שדברי יקוממו מול השלמה והאדר אשר תפשיטון מעוברים בטח, שאתם תפשיטון מעוברים בטח בדרך, את שלמותיהם ואדרת שהם לובשים, עד שהם דומים כשובי מלחמה, כי תפלו על עוברי דרך ללחום אתם ולשלול את שללם כאשר ישללו את המנוצחים במלחמה, מול הדברים הרעים אלה יקוממו דברי לאויב: 2:9: נשי עמי תגרשון מבית תענגיה, כמו שיבאר אח”ז שהיו לוקחים הנשים מבית בעליהם במשכון בעבור חובות וטמאו אותם בזנות, ועל זה אמר מעל עולליה תקחו הדרי, כי בני הנשים יצא עליהם ספק ממזרות וסר מהם ההדר האלהי שאין השכינה שורה רק על משפחות מיוחסות מישראל. אומר אליהם הכי זאת יהיה לעולם, הכי נשי עמי תגרשון לעולם? ואני אהיה ארך אפים ואחריש לכם? 2:10: קומו ולכו מן הארץ לגולה, כי לא זאת המנוחה, לא באופן זה תנוחו בארץ, וזאת לא יקרא בשם מנוחה אם תעשו כזאת, ומפרש מ”ש נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה איך היה זה? אומר בעבור טמאה תחבל, הלא תחבל ותמשכן אשת איש מבית בעלה בעבור לטמא אותה בזנות, וחבל נמרץ, והמשכון הוא משכון מפורש שתמשכן אותה בפירוש על תנאי זה שתשכב עמה לטמאותה, והנה כ”ז הוא תשובה עמ”ש אל הנביאים בל ינבאו להם תוכחות ויעודים רעים והביאו ראיה שא”א שה’ יפעול רעות ויעניש וכי קצר רוח ה’ מלסבול עונם, וע”ז הראה להם כי א”א שיניח ה’ אותם להתמיד ברעתם שהוא נגד הנימוס כי השחיתו את דרכם עד מאד, עד שמוכרח לשלחם מן הארץ כי לא זאת המנוחה, עתה חוזר למ”ש אל תטיפו יטיפון, אומר להם. 2:11: (יא-יב) לו איש הולך רוח, אם הייתי שולח אליך אחד מנביאי השקר, אשר יטיפו לך שקרים או יטיפו עפ”י רוח דמיונם התועה, שתהיה בסובאי יין ושכר, והיה מטיף העם הזה אסף אאסף יעקב כלך וכו’ והנביא שקר הזה היה מטיף לאמר לך בשמי שאאסוף את יעקב ואקבצם ממקומות פזוריהם שהם יעודים טובים ונחמות, ויאמר לך בנבואה כי את יעקב וישראל הנאספים, יחד אשימנו כצאן בצרה, ר”ל שלא יהיה להם עוד עול תורה ומצות כצאן קדשים כצאן ירושלים, רק שיהיו דומים כצאן בצרה שהיא עיר ראש מלכות אדום, שהצאן אשר בתוכה, היינו העם שבה. הם חפשים מכל תורה ומצוה, ויאמר לך שכן גם אתה תהיה כגוים אין תורה, אם יבא נביא שיטיף לך כן אז כעדר בתוך הדברו תהימנה מאדם, ר”ל אז לא יתחבאו כולם בבתיהם כאשר היו בורחים מלשמוע דברי הנביא אמת אשר הטיף להם לשמור מצות, רק היו מתקבצים כולם לשמוע את דבריו, והבית של הנביא המטיף היה מלא המיית אדם, כמו שהדביר ששם מקבצים את הצאן מלא מכל העדר ולא חסר צאן אחד, כן היו נמצאים שם יחד והיו הומים שם מרוב אדם: 2:13: עלה הפורץ, אומר ראה נא איך אינם שלמים באמונתם, ואיך ינועו כקנה על פני רוח ופוסחים על שתי הסעיפים, שהלא נראה זאת בעת ההיא בשבט יהודה, שבעת שעמד מלך אשר פרץ גדרות הדת ועבד ע”ז נמשכו תיכף כל העם אחריו לעשות כמעשהו, כמו שהיה בימי אחז ובימי מנשה, ובעת שקם אחריו מלך צדיק כמו חזקיה שעמד אחרי אחז ויאשיה אחרי מנשה שהחלו לעבוד את ה’, כן עשו גם העם ועבדו כולם את ה’, וזה מורה שאין האמונה נשרשת בלבם רק ימשכו בזה אחרי המנהיג אותם לה’ או לעזאזל, וז”ש בעת אשר עלה הפורץ לפניהם, שהוא המלך הפורץ גדר ומפר דת והורס חומותיה, אז פרצו ויעברו, פרצו גם המה גדרי הדת עברו תורות חלפו חק, וגם (פרצו) שער ויצאו בו, שאחרי שפרצו גדרות כמתגנב ללכת דרך פרצה, נעשה להם אח”כ הפרצה כשער הקבוע ללכת בו ויצאו בו מכלל הדת, אבל בעת אשר ויעבר מלכם לפניהם, אם עבר לפניהם מלך צדיק המולך ביראת ה’ והראוי למלוך ולישב על כסא דוד, אז וה’ בראשם, נמשכו אחרי ה’ והלכו אחריו: 3:1: ואומר, משיב להם עוד עמ”ש הקצר רוח ה’ אם אלה מעלליו, קורא אל ראשי בית יעקב שהם בעצמם ישפטו בדבר, אם לא מגיע להם עפ”י הדין שיענשו מאת ה’, וז”ש הלא לכם לדעת את המשפט, שראוי להם העונש במשפט ובדין: 3:2: שנאי, הלא אחר שהם שונאי טוב ואוהבי רע שזה הפך המשפט (כמ”ש עמוס ה’ ט”ו שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט) והם גוזלי עורם מעליהם של העניים, ואח”כ גוזלים גם שארם ובשרם מעל עצמותם: 3:3: ואשר, ואחר שכבר אכלו את שאר עמי והפשיטו את עורם ולא יש להם עוד מה לגזול מאתם כי שללו את כל אשר להם, אז ואת עצמותיהם פצחו, יפתחו העצמות לחפש אם יש מוח בעצמות, וגם יפרשו וישברו העצמות לשנים כמו שמשימין הבשר בסיר קטן ששוברים העצמות, וכבשר בתוך קלחת שהעצמות מתרתחים עד שמוציא כל המוח שבם, כן ילחצו העניים בממונם ובגופם עד דכדוכה של נפש: 3:4: אז, וא”כ אחר שעושים מעשים רעים כאלה אם אז בעת הפורעניות יזעקו אל ה’ ולא יענה אותם וגם יסתיר פניו מהם בעת ההיא להסיר השגחתו מהם ולעזבם ביד המקרה, הכי זה עול מאתו? הלא זה מגיע להם בצד המשפט כאשר הרעו מעלליהם, וא”כ איך תאמרו אם אלה מעלליו, הלא כפי שהרעו מעלליהם יסתיר פנים מהם והרע באה להם מעצמו, כפי מעלליהם והכנתם: 3:5: כה אמר ה’, ונגד מה שלא רצו לשמוע לנביאי האמת ושמעו קול מורה שקר ונביאי כזב, אמר ה’ על הנביאים, שהם מתעים את עמי מדרך הטוב והם מנבאים רק להנאת עצמם, שאם נושכים בשניהם שיתנו להם לאכל ובזה סותמים פיהם מלדבר רע, אז יקראו שלום, ואשר לא יתן על פיהם מאכל לסתמו בו, וקדשו עליו מלחמה וינבאו עליו רעה כמעשה דבר הדיא בפרק הרואה: 3:6: לכן לילה לכם מחזון, מפני שהיה ביניהם שלשה מינים, חוזים, קוסמים, נביאים, אמר נגד החוזים שדרך המחזה לבא בלילה, לא יבא החזון ע”י הלילה רק יבא לכם לילה ע”י החזון, ונגד הקוסמים שדרך לעשות הקסם במקום חשוך, לא יבא עוד הקסם ע”י החשך, רק תחשך לכם ע”י הקסם, ונגד נביאי השקר שהם היו מנבאים ביום, תבא השמש על הנביאים, ומוסיף שלא לבד שתבא השמש כי גם יקדר עליהם היום שבעוד שיהיה יום ויהיה השמש בשמים יקדר היום עליהם, ר”ל שתשיגם הצרה לפני זמנה: 3:7: ובשו, ועי”כ יבושו החוזים, ויחפרו הקוסמים (שחפירה גדולה יותר מבושה) והנביאים המדברים בניב שפתים יעטו על שפם כאבל העוטה פיו שלא לדבר, והטעם לכל זה כי אין מענה אלהים שכל מה שחזו וקסמו ונבאו לא היה ע”י מענה אלהים רק שקר ותרמית לבם: 3:8: ואולם אנכי אינני כנביאי שקר אלה, הם אין בפיהם מענה אלהים, ואנכי מלאתי כח את רוח ה’ הדובר בי לא קסם כזב וחזון שוא, הם יקדשו מלחמה על אשר לא יתן על פיהם ואנכי מלאתי משפט לדבר כפי הדין והאמת וגבורה בל אירא משום אדם, הם מתעים את עמי ואנכי מלאתי כח להגיד ליעקב פשעו: 3:9: שמעו נא זאת, אחר שאמר (בפסוק א’) שמעו נא ראשי בית יעקב, ומצדיק דרכי ה’ שבא הכל בדין ובמשפט, מסיים דבריו, א”כ שמעו זאת, מה שאומר לכם עתה, אחר שאתם מתעבים משפט, שהוא הדין הנימוסי, וגם את כל הישרה דברים שהשכל מחייב אותו יעקשו, להלוך נגד היושר והשכל, עד שלא ישמעו לא לנימוס הקבוע ההסכמיי ואף לא להשכל הישר: 3:10: (י-יא) בונה, ר”ל א”כ אשאל אותם, וכי יחשבו שה’ בונה ציון בדמים עד שלכן ע”י שראשיה בשחד ישפטו ישענו על ה’ לאמר הלא ה’ בקרבנו? היעלה על דעתם שה’ אוהב דמים ועולה, ובו בונה ציון וירושלים, עד שעי”כ במה שישפטו בשוחד ישענו על ה’, באשר יאמרו כי בזה חפץ ה’ ובזה תבנה ציון ותכונן ירושלים? הלא ה’ בונה ציון במשפט ובצדקה, וא”כ אחר שראשיה הקבועים לעשות משפט בין אדם לחברו ישפטו בשוחד, וכהניה שקבועים על ההוראה יורו במחיר, שלפי המחיר שינתן להם יטמאו ויטהרו יאסרו ויתירו, ונביאיה לא ינבאו רק יקסמו בקסמים ע”י כסף שנותנים להם, וא”כ איך על ה’ ישענו לאמר הלא ה’ בקרבנו ושהוא יגין עליהם לבל יבא עליהם רעה? 3:12: לכן, תראו בהפך כי בגללכם ציון שדה תחרש, כי בדמים לא תבנה ציון רק תחרב, ומצייר שכל המקודש יותר יגדל חורבנו יותר, שציון תחרש עד שתהיה כשדה, וירושלים לא תחרש רק תהיה לעיים ע”י מפולת הבתים, והר הבית ששם היה המקדש והמזבח ונשאר ממנו כותל המערבי ידמה כבמות הנמצאים ביער שאין איש בא לתוכם רק שועלים ופריצי חיות ילכו בם:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | “שומרון לעי-השדה תהיה” — נבואה מדויקת על חורבן הבירה
- אפיון - נבואה וחלום | “ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה” — נבואה שמנעה מוות לירמיהו (יר כו:יח)
הערות
מילה נדירה: וְ/דוּמָה (Strong’s H1746) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,ישעיהו,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וָ/עֵפֶר (Strong’s H6081) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: מיכה נבא גם על ישראל וגם על יהודה. “חטאת יעקב” = שומרון, “חטאת בית יהודה” = ירושלים. שניהם יענשו.
ניווט
- קודם:
- אחרי: מי_004_001 - והיה באחרית הימים — בית לחם אפרתה