יונה בנינוה — ויאמינו אנשי נינוה
פסוקים
וַיְהִ֧י דְבַר־יְהֹוָ֛ה אֶל־יוֹנָ֖ה שֵׁנִ֥ית לֵאמֹֽר׃ ק֛וּם לֵ֥ךְ אֶל־נִֽינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה וּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ אֶת־הַקְּרִיאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ וַיָּ֣קׇם יוֹנָ֗ה וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־נִֽינְוֵ֖ה כִּדְבַ֣ר יְהֹוָ֑ה וְנִֽינְוֵ֗ה הָיְתָ֤ה עִיר־גְּדוֹלָה֙ לֵֽאלֹהִ֔ים מַהֲלַ֖ךְ שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ וַיָּ֤חֶל יוֹנָה֙ לָב֣וֹא בָעִ֔יר מַהֲלַ֖ךְ י֣וֹם אֶחָ֑ד וַיִּקְרָא֙ וַיֹּאמַ֔ר ע֚וֹד אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְנִֽינְוֵ֖ה נֶהְפָּֽכֶת׃ וַֽיַּאֲמִ֛ינוּ אַנְשֵׁ֥י נִֽינְוֵ֖ה בֵּֽאלֹהִ֑ים וַיִּקְרְאוּ־צוֹם֙ וַיִּלְבְּשׁ֣וּ שַׂקִּ֔ים מִגְּדוֹלָ֖ם וְעַד־קְטַנָּֽם׃ וַיִּגַּ֤ע הַדָּבָר֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ נִֽינְוֵ֔ה וַיָּ֙קׇם֙ מִכִּסְא֔וֹ וַיַּעֲבֵ֥ר אַדַּרְתּ֖וֹ מֵֽעָלָ֑יו וַיְכַ֣ס שַׂ֔ק וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הָאֵֽפֶר׃ וַיַּזְעֵ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ בְּנִֽינְוֵ֔ה מִטַּ֧עַם הַמֶּ֛לֶךְ וּגְדֹלָ֖יו לֵאמֹ֑ר הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה הַבָּקָ֣ר וְהַצֹּ֗אן אַֽל־יִטְעֲמוּ֙ מְא֔וּמָה אַ֨ל־יִרְע֔וּ וּמַ֖יִם אַל־יִשְׁתּֽוּ׃ וְיִתְכַּסּ֣וּ שַׂקִּ֗ים הָֽאָדָם֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחׇזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם׃ מִֽי־יוֹדֵ֣עַ יָשׁ֔וּב וְנִחַ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְשָׁ֛ב מֵחֲר֥וֹן אַפּ֖וֹ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד׃ וַיַּ֤רְא הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־מַ֣עֲשֵׂיהֶ֔ם כִּי־שָׁ֖בוּ מִדַּרְכָּ֣ם הָרָעָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם הָאֱלֹהִ֗ים עַל־הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר לַעֲשׂוֹת־לָהֶ֖ם וְלֹ֥א עָשָֽׂה׃
פירוש רש”י
3:4: נֶהְפָּכֶת. נֶחֱרֶבֶת. (וְלֹא אָמַר נֶחֱרֶבֶת כִּי נֶהְפָּכֶת מְשַׁמֵּשׁ שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת, רַע וְטוֹב: אִם לֹא יַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה – נֶחֱרֶבֶת, וְאִם יַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה – אָז נֶהְפָּכֶת. עַל אַנְשֵׁי נִינְוֵה קָאֵי שֶׁיַּהַפְכוּ מֵרָעָה לְטוֹבָה וְיַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה. הג״ה דר״ע): 3:6: אַדַּרְתּוֹ. לְבוּשׁ יְקָרֵיהּ: 3:7: וַיַּזְעֵק. צִוָּה וְהִכְרִיז: | מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדוֹלָיו. מֵעֲצַת הַמֶּלֶךְ וּגְדוֹלָיו צִוּוּ לְהַכְרִיז: 3:8: וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה. אָסְרוּ אִמָּהוֹת לְבַד וְהַוְּלָדוֹת לְבַד. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין אַתָּה מְרַחֵם עָלֵינוּ אֵין אָנוּ מְרַחֲמִים עַל אֵלּוּ: 3:9: מִי יוֹדֵעַ. עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ יָשׁוּב: 3:10: וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים. נִתְעַשֵּׁת עַל הָרָעָה לָשׁוּב מִמֶּנָּה:
פירוש רד”ק
3:1: ויהי דבר ה’ אל יונה שנית. כבר פירשנו למעלה א, א טעם שנית: 3:2: קום, אשר אנכי דובר. שדברתי אליך כבר וגם עתה אני דובר אליך שתקרא אליה שתהיה נהפכת על רעתם: 3:3: ויקם, עיר גדולה לאלהים. כל דבר שרוצה להגדילו סומך אותו לאל דרך הגדלה כמו כהררי אל ארזי אל שלהבת יה מאפליה: 3:4: ויחל יונה. כי העיר היתה מהלך שלשה ימים מן הקצה אל הקצה והחל יונה להכנס בעיר עד מהלך יום ובלכתו בעיר היה קורא ואומר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת רוצה לומר כמהפכת סדום ועמורה כי מעשיה היו כמעשיהם: 3:5: ויאמינו. כי אנשי האניה היו בעיר והעידו עליו כי הטילוהו אל הים וכל ענינו כמו שהיה לפיכך האמינו בנבואתו ושבו בתשובה שלמה: | ויקראו צום. קודם אזהרת המלך עשו תשובה מעצמם והתענו ולבשו שקים: 3:6: ויגע הדבר. הדבר אשר דבר הנביא וקרא על העיר: | אדרתו. אדרת המלוכה שעליו וי”ת לבוש יקריה: 3:7: ויזעק. העביר כרוז בעיר על התשובה ואע”פ שהעם היו נזהרים מאליהם הוסיף עוד ענוי הבהמה והשבת הגזל: | מטעם המלך. רוצה לומר מעצתו ושכלו הוא וגדוליו כלם הסכימו בזה וכן וטעם זקנים יקח בשנותו את טעמו והדומים להם ות”י מגזרת מלכא: 3:8: ויתכסו, בחזקה. בכל לב: | מדרכו הרעה. שאר עבירות: | ומן החמס. הוא כנגד כולם ועליו נגזרה גזרתם: 3:9: מי יודע. אולי ישוב ונחם האלהים בשובינו ממעשינו הרעים או פי’ מי שיודע דרכי התשובה ישוב והאלהים יתברך ינחם ות”י מאן ידע דאית ביה חובין יתוב מנהון ויתרחם עלנא מן קדם ה’: | ונחם. פתח כי הוא פעל עבר מוסב לעתיד מפני הוי”ו והוא מבנין נפעל: 3:10: וירא, מדרכם הרעה. כלל כל הרעות ומן החמס שבו בתשובה שלמה כמו שאמרו רבותינו ז”ל מי שגזל מריש ובנאו בבירה גדולה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו: | וינחם האלהים. כי כל דבריו שאמר להרע לבני האדם בתנאי אם לא ישובו אבל אם ישובו יסלח וזו המדה היא ממדותיו ית’ כמו שאמר בתורה וכן אמר ירמיהו רגע אדבר וגו’ וכן אמר יחזקאל ובשוב רשע מרשעתו וגו’:
פירוש מלבי”ם
3:1: ויהי דבר ה’ אל יונה שנית, הרי”א כתב עמ”ש חז”ל ששנית דבר עמו לא שלישית, שזה מוכרח ממ”ש בסדר עולם שיונה משח את יהוא בשנת ג”א ס”ב לבריאת עולם וחיה עד זכריה שמלך ג”א קקס”ד, הרי חיה מיום שהתחיל להתנבאות מאה ושתים שנה ולא מצאנו לו נבואה אחרת במשך הזמן הזה כי אם שתי הנבואות שנבא על נינוה מזה ידענו שנחדלה ממנו הנבואה מני אז, וראוי היה להעשות כן אחר שהוא נאץ את הנבואה ולא רצה למלאות דבר ה’, ויפלא שהוא סותר א”ע מ”ש אח”ז בסמוך שנבואת יונה על נינוה היתה שש שנים לפני חורבן שומרון שזה היה בימי הושע בן אלה וא”כ נבא עוד י’ שנים בימי מנחם בן גדי, ב’ שנים בימי פקחיה בנו, כ’ שנים בימי פקח, ושלש של הושע, הרי נמשך זמן נבואתו קל”ז שנה, וגם הלא נבואת נינוה היתה בסוף ימיו ואיך נביא ראיה ממה שלא דבר עמו ה’ קודם למעשה זו לאמר שהיה עתיד ליקח הנבואה ממנו, ואז לא סרב עדיין בשליחות, עוד יתפלא שבס’ נחום כתב שארבעים שנה מאותו זמן שנבא יונה היה חורבן שומרון ועוד יתחברו אל זה שמונים שנה והיה חורבן נינוה, והלא מן חורבן שומרון עד חורבן נינוה שהיה בשנת ד’ ליהויקים היה קי”ד שנה, וגם סותר למ”ש שנבואת יונה היתה שש שנים לפני חרבן שומרון: 3:2: השאלות: למה שינה בפעם הזאת ואמר וקרא את הקריאה אשר אנכי דובר אליך ולא אמר כלשון שאמר לו בפעם הראשון?: | קום לך, בפעם הזאת כבר נחתם גזר דינם לכן לא אמר כי עלתה רעתם לפני, רק שלחהו בדרך נבואה שיודיע להם את אשר נגזר עליהם שנינוה תהפך בעוד ארבעים יום: 3:3: ויקם וילך אל נינוה כדבר ה’. מפני שבפעם ראשון צוה שיקרא להם דברי תוכחה שישובו מעונותיהם, ובפעם הזה צוה שינבא להם את גז”ד שנגזר עליהם, היה ספק אצלו אם יקיים גם הדבור הראשון ויודיע להם היעוד של ההפיכה וגם יוכיחם על עונותיהם, באר שעתה לא קרא רק כדבר ה’ שדבר לו עתה, שאחר שהודיע לו הגז”ד חשב שלא תועיל להם עוד תשובה ושנבטל הדבור הראשון, ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים יחסה אל האלהים מפני גדלה כמו הררי אל שלהבת יה, או ר”ל שהיתה חשובה בעיני אלהים לעיר גדולה עד שלכן חס עליה מהשחיתה: 3:4: השאלות: למה המתין יונה מלקרות עד שהלך בעיר מהלך יום אחד?: | ויחל יונה לבא בעיר מהלך יום אחד ויקרא, מפני שהיה מסתפק מתי יתחילו זמן הארבעים יום אחר שהיתה מהלך ג’ ימים ואם היה קורא תיכף, ביום הראשון יתחילו היושבים בקצה העיר לחשב הארבעים יום מאותו יום והיושבים בקצה השני יתחילו לחשב מיום השלישי, לכן המתין עד שהלך מהלך יום אחד וקרא ביום השני וחשב שמאותו יום יתחיל החשבון שהוא יום הממוצע, ויקרא עוד ארבעים חוץ מיום זה, שהוא ארבעים עם יום האחרון, ובזה תתקיים נבואתו בכל אופן, והרי”א חשב בכאן חשבונות רבים איך לא נתקיימה נבואת יונה, ופי’ שמ”ש ונינוה נהפכת נתקיים בכל אופן שהיה הכוונה או שתתהפך במעשיה ותכונתה מרעה לטובה או שתתהפך ממש, עוד כתב שנתקיים הדבר שפי’ ארבעים יום היינו ארבעים שנה וחשבון עוד שמספרו שמונים. ור”ל עוד וארבעים היינו ק”ך שנה שק”ך שנה אח”ז נחרבה ע”י נבוכדנצר, וכבר כתבתי שיש סתירה בחשבונותיו אלה, ובאמת א”צ לכל זה, כי היעודים האלהיים הם תנאים, אם לא ישובו מדרכם הרע נינוה נהפכת, כמ”ש רגע אדבר על גוי וכו’ לנתוש ולנתוץ וכו’ ושב הגוי ההוא וכו’, ומה ששאל שהיה לו ליונה לפרש שתהיה נהפכת אם לא ישובו בתשובה, אינה קושיא כי כבר ידעו זאת ממה ששלח להם נביא להתרות בם, שאם היתה הגזרה חרוצה בלי השנות לא היה צריך להודיע זה ע”י נביא שהנביא לא ישולח רק להשיב את העם בתשובה ולבטל הגזרה, ובאמת היה ראוי ליונה עצמו לעשות כן שכן נצטוה בפעם הראשון, רק הוא לא מלא כל הדברים ולא הכריז רק הגזרה שבאה אליו בדבור השני מפני שהיה רצונו שיטעו ולא יעשו תשובה, ואם נרצה לומר כדברי הרי”א שנתקיים הגזרה אחר שנים, י”ל שהיה שליחות יונה בימי מנחם בן גדי ונתקיים הגזרה קצת על מלכות אשור בשנת ט”ו לחזקיה שהיה ארבעים שנה אחר שליחות יונה שיצא מלאך ה’ והפך את מחנה אשור שנינוה היתה ראש מלכותו, ובני המלך הכוהו בחרב, ונתקיים היעוד קצת: 3:5: ויאמינו אנשי נינוה באלהים, והיה החדוש שהאמינו תיכף ולא בקשו אות או מופת ותיכף התחילו בתפלה ע”י שלבשו שקים לתענית והכנעה, והעם לא התעוררו לתשובה כי לא עלה על דעתם שהם חוטאים כי יונה לא הודיעם זאת כנ”ל: 3:6: ויגע, אבל בעת שהגיע הדבר אל המלך אז התעורר גם הוא, אם להכנע בעצמו במה שקם מכסאו ויעבר אדרת מלכות מעליו ותחת אדרת ויכס שק, ותחת הכסא וישב על האפר: 3:7: ויזעק, וחוץ מזה צוה להכריז, מטעם המלך וגדוליו ועצתיו יצא הכרוז לאמר, א] האדם והבהמה (היינו הבהמה הנמצאת בבית האדם) אל יטעמו מאומה, ב] והבקר והצאן הרועים בשדה אל ירעו, וכולם מים אל ישתו: 3:8: ויתכסו, גם בכסוי השק יכללו גם הבהמה והוסיף א] תפלה, שיקראו אל אלהים בחזקה, ב] תשובה שישובו כל איש מדרכו הרעה ומן החמס, כי על החמס אין מועיל הוידוי והחרטה עד שישיב את החמס הנמצא בכפיו, אל בעליו: 3:9: מי יודע ישוב, שכל אחד ישוב מן העון שיודע, בענין שחייבם לעשות תשובה על הנסתרות ג”כ, וכמו שיתחרטו המה, כן ונחם האלהים מן הגזרה, ובזה הבטיחם שישוב האלהים מחרון אפו, כי ממה ששלח אליהם נביא הבין שיש להם תקנה בתשובה: 3:10: וירא האלהים את מעשיהם, ר”ל שתחלה ששבו אנשי נינוה היה רק חרטה אבל לא שבו במעשה שיתקנו החטא העבר ע”י מעשה, אבל אחר פקודת המלך ראה אלהים את כל מעשיהם כי שבו, ששבו במעשה שהשיבו את הגזל ואת העשק בפועל, לכן וינחם האלהים על הרעה, והגם שלא שבו רק על חטא הגזל לא על ע”ז, בכ”ז אחר שגז”ד נחתם על הגזל וזה תקנו, לא עשה את הרעה, ר”ל שאם היתה הרעה מוכנת לבא עליהם בטבע עפ”י המערכה היתה באה עליהם גם אז, אחר שעדן עבדו ע”ז והיו תחת המערכה לא ישדד ה’ הטבע לעובדי ע”ז, אבל אחר שמצד הטבע לא היתה הרעה עתידה לבא עליהם רק ה’ יעד לעשות הרע ע”י עונש השגחיי, וכששבו על חטא גזל לא עשה, והניחם להתנהג על פי הטבע והמערכה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | “קום לך אל נינוה” — פקודה שנייה; יונה הולך
- אפיון - עונש וגלות | נינוה חוזרת בתשובה שלמה — “ויאמינו אנשי נינוה באלוקים”
- אפיון - ברית עם אלוקים | “וינחם האלוקים על הרעה” — ה׳ מחזיר ידו מן הגזר-דין
- אפיון - מסע ומנוסה | מנוסת יונה — בריחה מפקודת ה’, ים ודג ותשובה
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: הָֽ/אַלְיָה (Strong’s H451) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמות,ויקרא שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת”: הנבואה הקצרה ביותר — 5 מילים בעברית. ותשובת העיר הגדולה ביותר. פרדוקס הספר.