זכ_001_001 - שמונת החזיונות — שובו אלי ואשוב אליכם

שמונת החזיונות — שובו אלי ואשוב אליכם

פסוקים

בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁמִינִ֔י בִּשְׁנַ֥ת שְׁתַּ֖יִם לְדָרְיָ֑וֶשׁ הָיָ֣ה דְבַר־יְהֹוָ֗ה אֶל־זְכַרְיָה֙ בֶּן־בֶּ֣רֶכְיָ֔ה בֶּן־עִדּ֥וֹ הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃ קָצַ֧ף יְהֹוָ֛ה עַל־אֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם קָֽצֶף׃ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֗ם כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת שׁ֣וּבוּ אֵלַ֔י נְאֻ֖ם יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְאָשׁ֣וּב אֲלֵיכֶ֔ם אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ אַל־תִּהְי֣וּ כַאֲבֹֽתֵיכֶ֡ם אֲשֶׁ֣ר קָרְאֽוּ־אֲלֵיהֶם֩ הַנְּבִיאִ֨ים הָרִֽאשֹׁנִ֜ים לֵאמֹ֗ר כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת שׁ֤וּבוּ נָא֙ מִדַּרְכֵיכֶ֣ם הָרָעִ֔ים (ומעליליכם) [וּמַֽעַלְלֵיכֶ֖ם] הָֽרָעִ֑ים וְלֹ֥א שָׁמְע֛וּ וְלֹֽא־הִקְשִׁ֥יבוּ אֵלַ֖י נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ אֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם אַיֵּה־הֵ֑ם וְהַ֨נְּבִאִ֔ים הַלְעוֹלָ֖ם יִֽחְיֽוּ׃ אַ֣ךְ׀ דְּבָרַ֣י וְחֻקַּ֗י אֲשֶׁ֤ר צִוִּ֙יתִי֙ אֶת־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים הֲל֥וֹא הִשִּׂ֖יגוּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם וַיָּשׁ֣וּבוּ וַיֹּאמְר֗וּ כַּאֲשֶׁ֨ר זָמַ֜ם יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔נוּ כִּדְרָכֵ֙ינוּ֙ וּכְמַ֣עֲלָלֵ֔ינוּ כֵּ֖ן עָשָׂ֥ה אִתָּֽנוּ׃ בְּיוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לְעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֙דֶשׁ֙ הוּא־חֹ֣דֶשׁ שְׁבָ֔ט בִּשְׁנַ֥ת שְׁתַּ֖יִם לְדָרְיָ֑וֶשׁ הָיָ֣ה דְבַר־יְהֹוָ֗ה אֶל־זְכַרְיָה֙ בֶּן־בֶּ֣רֶכְיָ֔הוּ בֶּן־עִדּ֥וֹא הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃ רָאִ֣יתִי׀ הַלַּ֗יְלָה וְהִנֵּה־אִישׁ֙ רֹכֵב֙ עַל־ס֣וּס אָדֹ֔ם וְה֣וּא עֹמֵ֔ד בֵּ֥ין הַהֲדַסִּ֖ים אֲשֶׁ֣ר בַּמְּצֻלָ֑ה וְאַחֲרָיו֙ סוּסִ֣ים אֲדֻמִּ֔ים שְׂרֻקִּ֖ים וּלְבָנִֽים׃ וָאֹמַ֖ר מָה־אֵ֣לֶּה אֲדֹנִ֑י וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הַמַּלְאָךְ֙ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֔י אֲנִ֥י אַרְאֶ֖ךָּ מָה־הֵ֥מָּה אֵֽלֶּה׃ וַיַּ֗עַן הָאִ֛ישׁ הָעֹמֵ֥ד בֵּין־הַהֲדַסִּ֖ים וַיֹּאמַ֑ר אֵ֚לֶּה אֲשֶׁ֣ר שָׁלַ֣ח יְהֹוָ֔ה לְהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּאָֽרֶץ׃ וַֽיַּעֲנ֞וּ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֗ה הָֽעֹמֵד֙ בֵּ֣ין הַהֲדַסִּ֔ים וַיֹּאמְר֖וּ הִתְהַלַּ֣כְנוּ בָאָ֑רֶץ וְהִנֵּ֥ה כׇל־הָאָ֖רֶץ יֹשֶׁ֥בֶת וְשֹׁקָֽטֶת׃ וַיַּ֣עַן מַלְאַךְ־יְהֹוָה֮ וַיֹּאמַר֒ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת עַד־מָתַ֗י אַתָּה֙ לֹֽא־תְרַחֵ֣ם אֶת־יְרוּשָׁלַ֔͏ִם וְאֵ֖ת עָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר זָעַ֔מְתָּה זֶ֖ה שִׁבְעִ֥ים שָׁנָֽה׃ וַיַּ֣עַן יְהֹוָ֗ה אֶת־הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים דְּבָרִ֖ים נִחֻמִֽים׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הַמַּלְאָךְ֙ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֔י קְרָ֣א לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת קִנֵּ֧אתִי לִירוּשָׁלַ֛͏ִם וּלְצִיּ֖וֹן קִנְאָ֥ה גְדוֹלָֽה׃ וְקֶ֤צֶף גָּדוֹל֙ אֲנִ֣י קֹצֵ֔ף עַל־הַגּוֹיִ֖ם הַשַּֽׁאֲנַנִּ֑ים אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ קָצַ֣פְתִּי מְּעָ֔ט וְהֵ֖מָּה עָזְר֥וּ לְרָעָֽה׃ לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה שַׁ֤בְתִּי לִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ בְּֽרַחֲמִ֔ים בֵּיתִי֙ יִבָּ֣נֶה בָּ֔הּ נְאֻ֖ם יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת (וקוה) [וְקָ֥ו] יִנָּטֶ֖ה עַל־יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ ע֣וֹד׀ קְרָ֣א לֵאמֹ֗ר כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת ע֛וֹד תְּפוּצֶ֥נָה עָרַ֖י מִטּ֑וֹב וְנִחַ֨ם יְהֹוָ֥ה עוֹד֙ אֶת־צִיּ֔וֹן וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וָאֶשָּׂ֥א אֶת־עֵינַ֖י וָאֵ֑רֶא וְהִנֵּ֖ה אַרְבַּ֥ע קְרָנֽוֹת׃ וָאֹמַ֗ר אֶל־הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י מָה־אֵ֑לֶּה וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י אֵ֤לֶּה הַקְּרָנוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר זֵר֣וּ אֶת־יְהוּדָ֔ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וַיַּרְאֵ֣נִי יְהֹוָ֔ה אַרְבָּעָ֖ה חָרָשִֽׁים׃ וָאֹמַ֕ר מָ֛ה אֵ֥לֶּה בָאִ֖ים לַֽעֲשׂ֑וֹת וַיֹּ֣אמֶר לֵאמֹ֗ר אֵ֣לֶּה הַקְּרָנ֞וֹת אֲשֶׁר־זֵ֣רוּ אֶת־יְהוּדָ֗ה כְּפִי־אִישׁ֙ לֹא־נָשָׂ֣א רֹאשׁ֔וֹ וַיָּבֹ֤אוּ אֵ֙לֶּה֙ לְהַחֲרִ֣יד אֹתָ֔ם לְיַדּ֞וֹת אֶת־קַרְנ֣וֹת הַגּוֹיִ֗ם הַנֹּשְׂאִ֥ים קֶ֛רֶן אֶל־אֶ֥רֶץ יְהוּדָ֖ה לְזָרוֹתָֽהּ׃ וָאֶשָּׂ֥א עֵינַ֛י וָאֵ֖רֶא וְהִנֵּה־אִ֑ישׁ וּבְיָד֖וֹ חֶ֥בֶל מִדָּֽה׃ וָאֹמַ֕ר אָ֖נָה אַתָּ֣ה הֹלֵ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י לָמֹד֙ אֶת־יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לִרְא֥וֹת כַּמָּֽה־רׇחְבָּ֖הּ וְכַמָּ֥ה אׇרְכָּֽהּ׃ וְהִנֵּ֗ה הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י יֹצֵ֑א וּמַלְאָ֣ךְ אַחֵ֔ר יֹצֵ֖א לִקְרָאתֽוֹ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔ו רֻ֗ץ דַּבֵּ֛ר אֶל־הַנַּ֥עַר הַלָּ֖ז לֵאמֹ֑ר פְּרָזוֹת֙ תֵּשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלַ֔͏ִם מֵרֹ֥ב אָדָ֛ם וּבְהֵמָ֖ה בְּתוֹכָֽהּ׃ וַאֲנִ֤י אֶֽהְיֶה־לָּהּ֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה ח֥וֹמַת אֵ֖שׁ סָבִ֑יב וּלְכָב֖וֹד אֶהְיֶ֥ה בְתוֹכָֽהּ׃ ה֣וֹי ה֗וֹי וְנֻ֛סוּ מֵאֶ֥רֶץ צָפ֖וֹן נְאֻם־יְהֹוָ֑ה כִּ֠י כְּאַרְבַּ֞ע רוּח֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם פֵּרַ֥שְׂתִּי אֶתְכֶ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ ה֥וֹי צִיּ֖וֹן הִמָּלְטִ֑י יוֹשֶׁ֖בֶת בַּת־בָּבֶֽל׃ כִּ֣י כֹ֣ה אָמַר֮ יְהֹוָ֣ה צְבָאוֹת֒ אַחַ֣ר כָּב֔וֹד שְׁלָחַ֕נִי אֶל־הַגּוֹיִ֖ם הַשֹּׁלְלִ֣ים אֶתְכֶ֑ם כִּ֚י הַנֹּגֵ֣עַ בָּכֶ֔ם נֹגֵ֖עַ בְּבָבַ֥ת עֵינֽוֹ׃ כִּ֠י הִנְנִ֨י מֵנִ֤יף אֶת־יָדִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְהָי֥וּ שָׁלָ֖ל לְעַבְדֵיהֶ֑ם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּֽי־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחָֽנִי׃ רׇנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִנְנִי־בָ֛א וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֤ים אֶל־יְהֹוָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּי־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ׃ וְנָחַ֨ל יְהֹוָ֤ה אֶת־יְהוּדָה֙ חֶלְק֔וֹ עַ֖ל אַדְמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ הַ֥ס כׇּל־בָּשָׂ֖ר מִפְּנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֥י נֵע֖וֹר מִמְּע֥וֹן קׇדְשֽׁוֹ׃ וַיַּרְאֵ֗נִי אֶת־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֔וֹל עֹמֵ֕ד לִפְנֵ֖י מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֑ה וְהַשָּׂטָ֛ן עֹמֵ֥ד עַל־יְמִינ֖וֹ לְשִׂטְנֽוֹ׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־הַשָּׂטָ֗ן יִגְעַ֨ר יְהֹוָ֤ה בְּךָ֙ הַשָּׂטָ֔ן וְיִגְעַ֤ר יְהֹוָה֙ בְּךָ֔ הַבֹּחֵ֖ר בִּירֽוּשָׁלָ֑͏ִם הֲל֧וֹא זֶ֦ה א֖וּד מֻצָּ֥ל מֵאֵֽשׁ׃ וִיהוֹשֻׁ֕עַ הָיָ֥ה לָבֻ֖שׁ בְּגָדִ֣ים צוֹאִ֑ים וְעֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י הַמַּלְאָֽךְ׃ וַיַּ֣עַן וַיֹּ֗אמֶר אֶל־הָעֹמְדִ֤ים לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר הָסִ֛ירוּ הַבְּגָדִ֥ים הַצֹּאִ֖ים מֵעָלָ֑יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו רְאֵ֨ה הֶעֱבַ֤רְתִּי מֵעָלֶ֙יךָ֙ עֲוֺנֶ֔ךָ וְהַלְבֵּ֥שׁ אֹתְךָ֖ מַחֲלָצֽוֹת׃ וָאֹמַ֕ר יָשִׂ֛ימוּ צָנִ֥יף טָה֖וֹר עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיָּשִׂ֩ימוּ֩ הַצָּנִ֨יף הַטָּה֜וֹר עַל־רֹאשׁ֗וֹ וַיַּלְבִּשֻׁ֙הוּ֙ בְּגָדִ֔ים וּמַלְאַ֥ךְ יְהֹוָ֖ה עֹמֵֽד׃ וַיָּ֙עַד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה בִּיהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹֽר׃ כֹּה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת אִם־בִּדְרָכַ֤י תֵּלֵךְ֙ וְאִ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֣י תִשְׁמֹ֔ר וְגַם־אַתָּה֙ תָּדִ֣ין אֶת־בֵּיתִ֔י וְגַ֖ם תִּשְׁמֹ֣ר אֶת־חֲצֵרָ֑י וְנָתַתִּ֤י לְךָ֙ מַהְלְכִ֔ים בֵּ֥ין הָעֹמְדִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ שְֽׁמַֽע־נָ֞א יְהוֹשֻׁ֣עַ׀ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֗וֹל אַתָּה֙ וְרֵעֶ֙יךָ֙ הַיֹּשְׁבִ֣ים לְפָנֶ֔יךָ כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מוֹפֵ֖ת הֵ֑מָּה כִּֽי־הִנְנִ֥י מֵבִ֛יא אֶת־עַבְדִּ֖י צֶֽמַח׃ כִּ֣י׀ הִנֵּ֣ה הָאֶ֗בֶן אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לִפְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֔עַ עַל־אֶ֥בֶן אַחַ֖ת שִׁבְעָ֣ה עֵינָ֑יִם הִנְנִ֧י מְפַתֵּ֣חַ פִּתֻּחָ֗הּ נְאֻם֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמַשְׁתִּ֛י אֶת־עֲוֺ֥ן הָאָֽרֶץ־הַהִ֖יא בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נְאֻם֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת תִּקְרְא֖וּ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ אֶל־תַּ֥חַת גֶּ֖פֶן וְאֶל־תַּ֥חַת תְּאֵנָֽה׃ וַיָּ֕שׇׁב הַמַּלְאָ֖ךְ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֑י וַיְעִירֵ֕נִי כְּאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־יֵע֥וֹר מִשְּׁנָתֽוֹ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה (ויאמר) [וָאֹמַ֡ר] רָאִ֣יתִי׀וְהִנֵּ֣ה מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל־רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֤ה נֵרֹתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ שִׁבְעָ֤ה וְשִׁבְעָה֙ מֽוּצָק֔וֹת לַנֵּר֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹאשָֽׁהּ׃ וּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל־שְׂמֹאלָֽהּ׃ וָאַ֙עַן֙ וָֽאֹמַ֔ר אֶל־הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י לֵאמֹ֑ר מָה־אֵ֖לֶּה אֲדֹנִֽי׃ וַ֠יַּ֠עַן הַמַּלְאָ֞ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה־הֵ֣מָּה אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי׃ וַיַּ֜עַן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֚ה דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ מִֽי־אַתָּ֧ה הַֽר־הַגָּד֛וֹל לִפְנֵ֥י זְרֻבָּבֶ֖ל לְמִישֹׁ֑ר וְהוֹצִיא֙ אֶת־הָאֶ֣בֶן הָרֹאשָׁ֔הֿ תְּשֻׁא֕וֹת חֵ֥ן חֵ֖ן לָֽהּ׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ יְדֵ֣י זְרֻבָּבֶ֗ל יִסְּד֛וּ הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה וְיָדָ֣יו תְּבַצַּ֑עְנָה וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃ כִּ֣י מִ֣י בַז֮ לְי֣וֹם קְטַנּוֹת֒ וְשָׂמְח֗וּ וְרָא֞וּ אֶת־הָאֶ֧בֶן הַבְּדִ֛יל בְּיַ֥ד זְרֻבָּבֶ֖ל שִׁבְעָה־אֵ֑לֶּה עֵינֵ֣י יְהֹוָ֔ה הֵ֥מָּה מְשׁוֹטְטִ֖ים בְּכׇל־הָאָֽרֶץ׃ וָאַ֖עַן וָאֹמַ֣ר אֵלָ֑יו מַה־שְּׁנֵ֤י הַזֵּיתִים֙ הָאֵ֔לֶּה עַל־יְמִ֥ין הַמְּנוֹרָ֖ה וְעַל־שְׂמֹאולָֽהּ׃ וָאַ֣עַן שֵׁנִ֔ית וָאֹמַ֖ר אֵלָ֑יו מַה־שְׁתֵּ֞י שִׁבְּלֵ֣י הַזֵּיתִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּיַ֗ד שְׁנֵי֙ צַנְתְּר֣וֹת הַזָּהָ֔ב הַֽמְרִיקִ֥ים מֵעֲלֵיהֶ֖ם הַזָּהָֽב׃ וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה־אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי׃ וַיֹּ֕אמֶר אֵ֖לֶּה שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־הַיִּצְהָ֑ר הָעֹמְדִ֖ים עַל־אֲד֥וֹן כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ וָאָשׁ֕וּב וָאֶשָּׂ֥א עֵינַ֖י וָֽאֶרְאֶ֑ה וְהִנֵּ֖ה מְגִלָּ֥ה עָפָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה וָאֹמַ֗ר אֲנִ֤י רֹאֶה֙ מְגִלָּ֣ה עָפָ֔ה אׇרְכָּהּ֙ עֶשְׂרִ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה וְרׇחְבָּ֖הּ עֶ֥שֶׂר בָּאַמָּֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י זֹ֚את הָֽאָלָ֔ה הַיּוֹצֵ֖את עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י כׇל־הַגֹּנֵ֗ב מִזֶּה֙ כָּמ֣וֹהָ נִקָּ֔ה וְכׇ֨ל־הַנִּשְׁבָּ֔ע מִזֶּ֖ה כָּמ֥וֹהָ נִקָּֽה׃ הוֹצֵאתִ֗יהָ נְאֻם֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּבָ֙אָה֙ אֶל־בֵּ֣ית הַגַּנָּ֔ב וְאֶל־בֵּ֛ית הַנִּשְׁבָּ֥ע בִּשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְלָ֙נֶה֙ בְּת֣וֹךְ בֵּית֔וֹ וְכִלַּ֖תּוּ וְאֶת־עֵצָ֥יו וְאֶת־אֲבָנָֽיו׃ וַיֵּצֵ֕א הַמַּלְאָ֖ךְ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֑י וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י שָׂ֣א נָ֤א עֵינֶ֙יךָ֙ וּרְאֵ֔ה מָ֖ה הַיּוֹצֵ֥את הַזֹּֽאת׃ וָאֹמַ֖ר מַה־הִ֑יא וַיֹּ֗אמֶר זֹ֤את הָֽאֵיפָה֙ הַיּוֹצֵ֔את וַיֹּ֕אמֶר זֹ֥את עֵינָ֖ם בְּכׇל־הָאָֽרֶץ׃ וְהִנֵּ֛ה כִּכַּ֥ר עֹפֶ֖רֶת נִשֵּׂ֑את וְזֹאת֙ אִשָּׁ֣ה אַחַ֔ת יוֹשֶׁ֖בֶת בְּת֥וֹךְ הָאֵיפָֽה׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ זֹ֣את הָרִשְׁעָ֔ה וַיַּשְׁלֵ֥ךְ אֹתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ הָֽאֵיפָ֑ה וַיַּשְׁלֵ֛ךְ אֶת־אֶ֥בֶן הָעוֹפֶ֖רֶת אֶל־פִּֽיהָ׃ וָאֶשָּׂ֨א עֵינַ֜י וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּה֩ שְׁתַּ֨יִם נָשִׁ֤ים יֽוֹצְאוֹת֙ וְר֣וּחַ בְּכַנְפֵיהֶ֔ם וְלָהֵ֥נָּה כְנָפַ֖יִם כְּכַנְפֵ֣י הַחֲסִידָ֑ה וַתִּשֶּׂ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣אֵיפָ֔ה בֵּ֥ין הָאָ֖רֶץ וּבֵ֥ין הַשָּׁמָֽיִם׃ וָאֹמַ֕ר אֶל־הַמַּלְאָ֖ךְ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֑י אָ֛נָה הֵ֥מָּה מֽוֹלִכ֖וֹת אֶת־הָאֵיפָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י לִבְנֽוֹת־לָ֥הֿ בַ֖יִת בְּאֶ֣רֶץ שִׁנְעָ֑ר וְהוּכַ֛ן וְהֻנִּ֥יחָה שָּׁ֖ם עַל־מְכֻנָתָֽהּ׃ וָאָשֻׁ֗ב וָאֶשָּׂ֤א עֵינַי֙ וָֽאֶרְאֶ֔ה וְהִנֵּ֨ה אַרְבַּ֤ע מַרְכָּבוֹת֙ יֹֽצְא֔וֹת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הֶֽהָרִ֑ים וְהֶהָרִ֖ים הָרֵ֥י נְחֹֽשֶׁת׃ בַּמֶּרְכָּבָ֥ה הָרִֽאשֹׁנָ֖ה סוּסִ֣ים אֲדֻמִּ֑ים וּבַמֶּרְכָּבָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית סוּסִ֥ים שְׁחֹרִֽים׃ וּבַמֶּרְכָּבָ֥ה הַשְּׁלִשִׁ֖ית סוּסִ֣ים לְבָנִ֑ים וּבַמֶּרְכָּבָה֙ הָרְבִעִ֔ית סוּסִ֥ים בְּרֻדִּ֖ים אֲמֻצִּֽים׃ וָאַ֙עַן֙ וָֽאֹמַ֔ר אֶל־הַמַּלְאָ֖ךְ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֑י מָה־אֵ֖לֶּה אֲדֹנִֽי׃ וַיַּ֥עַן הַמַּלְאָ֖ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑י אֵ֗לֶּה אַרְבַּע֙ רוּח֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם יוֹצְא֕וֹת מֵֽהִתְיַצֵּ֖ב עַל־אֲד֥וֹן כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ אֲשֶׁר־בָּ֞הּ הַסּוּסִ֣ים הַשְּׁחֹרִ֗ים יֹֽצְאִים֙ אֶל־אֶ֣רֶץ צָפ֔וֹן וְהַ֨לְּבָנִ֔ים יָצְא֖וּ אֶל־אַֽחֲרֵיהֶ֑ם וְהַ֨בְּרֻדִּ֔ים יָצְא֖וּ אֶל־אֶ֥רֶץ הַתֵּימָֽן׃ וְהָאֲמֻצִּ֣ים יָצְא֗וּ וַיְבַקְשׁוּ֙ לָלֶ֙כֶת֙ לְהִתְהַלֵּ֣ךְ בָּאָ֔רֶץ וַיֹּ֕אמֶר לְכ֖וּ הִתְהַלְּכ֣וּ בָאָ֑רֶץ וַתִּתְהַלַּ֖כְנָה בָּאָֽרֶץ׃ וַיַּזְעֵ֣ק אֹתִ֔י וַיְדַבֵּ֥ר אֵלַ֖י לֵאמֹ֑ר רְאֵ֗ה הַיּֽוֹצְאִים֙ אֶל־אֶ֣רֶץ צָפ֔וֹן הֵנִ֥יחוּ אֶת־רוּחִ֖י בְּאֶ֥רֶץ צָפֽוֹן׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ לָק֙וֹחַ֙ מֵאֵ֣ת הַגּוֹלָ֔ה מֵחֶלְדַּ֕י וּמֵאֵ֥ת טוֹבִיָּ֖ה וּמֵאֵ֣ת יְדַֽעְיָ֑ה וּבָאתָ֤ אַתָּה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וּבָ֗אתָ בֵּ֚ית יֹאשִׁיָּ֣ה בֶן־צְפַנְיָ֔ה אֲשֶׁר־בָּ֖אוּ מִבָּבֶֽל׃ וְלָקַחְתָּ֥ כֶֽסֶף־וְזָהָ֖ב וְעָשִׂ֣יתָ עֲטָר֑וֹת וְשַׂמְתָּ֗ בְּרֹ֛אשׁ יְהוֹשֻׁ֥עַ בֶּן־יְהוֹצָדָ֖ק הַכֹּהֵ֥ן הַגָּדֽוֹל׃ וְאָמַרְתָּ֤ אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר הִנֵּה־אִ֞ישׁ צֶ֤מַח שְׁמוֹ֙ וּמִתַּחְתָּ֣יו יִצְמָ֔ח וּבָנָ֖ה אֶת־הֵיכַ֥ל יְהֹוָֽה׃ וְ֠ה֠וּא יִבְנֶ֞ה אֶת־הֵיכַ֤ל יְהֹוָה֙ וְהֽוּא־יִשָּׂ֣א ה֔וֹד וְיָשַׁ֥ב וּמָשַׁ֖ל עַל־כִּסְא֑וֹ וְהָיָ֤ה כֹהֵן֙ עַל־כִּסְא֔וֹ וַעֲצַ֣ת שָׁל֔וֹם תִּהְיֶ֖ה בֵּ֥ין שְׁנֵיהֶֽם׃ וְהָעֲטָרֹ֗ת תִּֽהְיֶה֙ לְחֵ֙לֶם֙ וּלְטוֹבִיָּ֣ה וְלִידַֽעְיָ֔ה וּלְחֵ֖ן בֶּן־צְפַנְיָ֑ה לְזִכָּר֖וֹן בְּהֵיכַ֥ל יְהֹוָֽה׃ וּרְחוֹקִ֣ים׀ יָבֹ֗אוּ וּבָנוּ֙ בְּהֵיכַ֣ל יְהֹוָ֔ה וִידַעְתֶּ֕ם כִּֽי־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְהָיָה֙ אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

פירוש רש”י

1:1: נְבוּאַת זְכַרְיָה סְתוּמָה הִיא מְאֹד, כִּי יֵשׁ בָּהּ מַרְאוֹת דּוֹמוֹת לַחֲלוֹם הַנִּתָּן לְפִתְרוֹן, וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד עַל אֲמִתַּת פִּתְרוֹנוֹ עַד יָבֹא מוֹרֶה צֶדֶק (הושע י:יב). וּלְפִי הַיְּכֹלֶת אֶתֵּן לֵב לְיַשֵּׁב הַמִּקְרָאוֹת אֶחָד אֶחָד מִן הַפִּתְרוֹנוֹת הַדּוֹמוֹת לוֹ, וְאַחַר פִּתְרוֹנוֹת שֶׁל יוֹנָתָן: | בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי. קֹדֶם שֶׁהִתְחִילוּ לַחֲזוֹר וְלִבְנוֹת בַּמְּלָאכָה, שֶׁהֲרֵי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הִתְחִילוּ בָּהּ: 1:2: עַל אֲבוֹתֵיכֶם. שֶׁבְּדוֹר חֻרְבַּן הַבַּיִת: 1:5: אֲבוֹתֵיכֶם אַיֵּה הֵם. רְאוּ שֶׁלָּקוּ מַכָּה רָעָה בָּרָעָב בַּחֶרֶב וּבַשֶּׁבִי: | וְהַנְּבִיאִים הַלְעוֹלָם יִחְיוּ. וְאִם תֹּאמַר: אַף הַנְּבִיאִים אַיֵּה הֵם, הֲרֵי מֵתוּ? אֲנִי מֵשִׁיב לָכֶם: וְכִי הַנְּבִיאִים הָיָה לָהֶם לְעוֹלָם לִחְיוֹת? אַךְ סוֹפָן מוֹכִיחַ כִּי אֱמֶת הָיָה דִּבְרֵיהֶם, שֶׁכָּל דְּבָרַי וְחֻקַּי גְּזֵרוֹת פֻּרְעָנוּתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת עֲבָדַי הַנְּבִיאִים עֲלֵיכֶם, הֲלֹא הִשִּׂיגוּ אֲבֹתֵיכֶם. 1:8: רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְגוֹ׳. רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ מַה שֶּׁפֵּרְשׁוּ בְּאַגָּדַת חֵלֶק (סנהדרין צג.), אַךְ אֵין סֵדֶר הַפָּרָשָׁה וְהַלָּשׁוֹן מִתְיַשֵּׁב בּוֹ: | וְהִנֵּה אִישׁ. מַלְאָךְ: | עַל סוּס אָדֹם. רֶמֶז הוּא לִפָּרַע מִכַּשְׂדִּים מִמָּדַי וּפָרַס בַּחֶרֶב וּבַדָּם, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר כָּאן ״וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הָגּוֹיִם״: | וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים וְגוֹ׳. מוּכָנִים לִשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְיֵשׁ בָּהֶם מִינֵי צְבָעִים הַרְבֵּה, וְשֶׁבַח הוּא לוֹ. שְׂרֻקִּים. לֹא יָדַעְתִּי מַה צֶבַע הוּא, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״קְוָוחִין״: | בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצוּלָה. בֵּין אִילָנֵי דְהַדַסַּיָּא דִּבְבָבֶל (סנהדרין צג.): 1:9: וָאֹמַר. לַמַּלְאָךְ אֶחָד אֲשֶׁר הָיָה מַרְאֶה אוֹתִי כָּל זֹאת מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי. וְהוּא הָרוֹכֵב עַל סוּס אָדֹם (זכריה א:ח): 1:10: לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ. לִרְאוֹת אֶת שַׁלְוַת הָעַוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת: 1:12: וַיַּעַן מַלְאַךְ ה׳. הוּא הַדּוֹבֵר בִּי: 1:13: וַיַּעַן ה׳, אֶת הַמַּלְאָךְ הַדּוֹבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים. לֹא שֶׁשָּׁמַע הַנָּבִיא מַה עָנָה, אַךְ מִמַּה שֶּׁאָמַר הַמַּלְאָךְ לוֹ ״קְרָא לֵאמֹר קִנֵּאתִי וְגוֹ׳״, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁדְּבָרִים טוֹבִים עָנָהוּ: 1:14: קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן. ״מִתְפָּרַע אֲנָא פּוּרְעָנוּת דִּין יְרוּשָׁלַיִם מִן הַמְּצִיקִים לָהּ״: 1:15: הַשַּׁאֲנַנִּים. אֲשֶׁר אֵלּוּ אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים וּשְׁקֵטִים: | אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי. עַל עַמִּי מְעָט: | וְהֵמָּה עָזְרוּ. עַל הַקֶּצֶף לְרָעָה: 1:16: וְקָו יִנָּטֶה. לָמֹד חוֹמוֹתֶיהָ אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ: 2:2: אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת. אֵלֶּה הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֲשֶׁר בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר נָגְחוּ בְּקַרְנֵיהֶם אֶת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם, עַד אֲשֶׁר זֵרוּם: 2:3: אַרְבָּעָה חָרָשִׁים. נַגָּרִים הַיּוֹדְעִים לְנַסֵּר אֶת הַקְּרָנוֹת. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה (סוכה נב:) מִי הֵם: 2:4: וָאֹמַר מָה. אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר רָאִיתִי בָּרִאשׁוֹנָה: | אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה. וְהִשְׁפִּילוּם, עַד כְּפִי אִישׁ לֹא נָשָׂא רֹאשׁוֹ. וְלֹא נָתְנוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי עַמִּי לְהָרִים רֹאשׁ: | וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה. הֶחָרָשִׁים לְהַחֲרִיד אוֹתָן הַקְּרָנוֹת וּלְיַדּוֹת אוֹתָן: | לְיַדּוֹת. לְהַשְׁלִיךְ: 2:5: חֶבֶל מִדָּה. חוּט הַמִּדָּה לִמְדֹּד אֶת יְרוּשָׁלַיִם כַּמָּה יִהְיֶה אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ: 2:7: וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי יוֹצֵא. הוּא אֲשֶׁר בְּיָדוֹ חֶבֶל הַמִּדָּה: 2:8: רוּץ דַּבֵּר אֶל הַנַּעַר. אַל תֵּצֵא עוֹד לָמֹד, כִּי נִמְלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּפַמַלְיָא שֶׁלּוֹ, שֶׁלֹּא יְהֵא לָהּ קֶצֶב וְשִׁעוּר (בבא בתרא עה:). וְעַתָּה רוּץ דַּבֵּר אֶל זְכַרְיָה לֵאמֹר פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב – מֵאֵין חוֹמָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ בָהּ כָּל הַבָּא, וְתִגְדַּל מִיּוֹם אֶל יוֹם: 2:9: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ. לְמָגֵן כְּאִלּוּ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב לָהּ, וְגַם בְּתוֹכָהּ תִּשְׁכֹּן שְׁכִינָתִי לִכְבוֹדְכֶם: 2:10: הוֹי הוֹי. אֵין הוֹי אֶלָּא לְשׁוֹן הַכְרָזָה וְהַזְעָקַת קִבּוּץ, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אַכְלוּ לְמַבְדְּרַיָּא״ – הַכְרִיזוּ, כְּמוֹ יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם (שמואל ב כב:יד) – ״אַכְלוּ מִן שְׁמַיָּא״: | וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ. צְאוּ גָּלֻיּוֹת עַמִּי מִתּוֹךְ בָּבֶל וְאַשּׁוּר: 2:11: הוֹי צִיּוֹן הִמָּלְטִי. אַף זֶה לְשׁוֹן הַכְרָזָה: הֵאָסְפוּ עַם גָּלוּת צִיּוֹן וְהִמָּלְטוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל. 2:12: אַחַר כָּבוֹד. אַחַר כְּבוֹדְכֶם אֲנִי שָׁלוּחַ לְהַגְדִּיל לָכֶם כָּבוֹד. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (תנחומא בובר, דברים ד): אַחַר כָּבוֹד – אַחַר שֶׁאֲשַׁלֵּם לְעֵשָׂו כָּבוֹד שֶׁכִּבֵּד אֶת אָבִיו: 2:13: וְהָיוּ שָׁלָל לְעַבְדֵיהֶם. לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם עַתָּה עֲבָדִים לָהֶן: 2:15: וְנִלְווּ. וְנִתְחַבְּרוּ: 2:16: וְנָחַל ה׳ אֶת יְהוּדָה. לְנַחֲלָתוֹ וּלְחֶלְקוֹ: 2:17: הַס כָּל בָּשָׂר. כָּל שְׁאָר הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת: | כִּי נֵעוֹר. לְשׁוֹן הֶעָרָה וְהַקָּצָה (תהלים לה:כג): 3:1: לְשִׂטְנוֹ. לְהַשְׂטִינוֹ, עַל שֶׁהָיוּ בָּנָיו נְשׂוּאִים נָשִׁים נָכְרִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר עֶזְרָא: ״וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הוֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מִבְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק״ (עזרא י:יח): 3:2: יִגְעַר ה׳ בְּךָ הַשָּׂטָן. יִגְעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּךָ אַתָּה הַשָּׂטָן, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר וְיִגְעַר ה׳ בְּךָ הוּא הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם, שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לְפָנָיו לְקַטְרֵג עַל הַצַּדִּיק הַזֶּה. הֲלֹא רָאוּי הוּא וְזָכָה לְכָךְ שֶׁהֻצַּל מֵאֵשׁ הַשְּׂרֵפָה: | הֲלֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ. מְפֹרָשׁ בְּאַגָּדַת חֵלֶק (סנהדרין צג.) שֶׁהֻשְׁלַךְ עִם אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה וַחֲבֵרוֹ לָאוּר: 3:3: לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים. כְּתַרְגּוּמוֹ: ״הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין דְּנָסְבִין לְהוֹן נְשִׁין דְּלָא כַשְׁרִין לִכְהוּנְתָא״, וְהָיָה נֶעֱנָשׁ הוּא עַל שֶׁלֹּא מִיחָה בְּיָדָם (סנהדרין צג.): 3:4: הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים מֵעָלָיו. יַבְדִּילוּ בָּנָיו אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם, וְיִמְחוֹל לוֹ: | מַחֲלָצוֹת. חֲלִיפוֹת בְּגָדִים נָאִים, כְּלוֹמַר: זְכֻיּוֹת. אֲבָל לְפִי שֶׁדִּמָּה הֶעָוֹן לִבְגָדִים צוֹאִים, דִּמָּה הַזְּכֻיּוֹת לְמַחֲלָצוֹת בְּגָדִים נָאִים וּלְבָנִים: 3:5: וָאֹמַר. אֲנִי זְכַרְיָה: | יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר וְגוֹ׳. בִּקַּשְׁתִּי רַחֲמִים עָלָיו: 3:6: וַיָּעַד. לְשׁוֹן הַתְרָאָה, כְּמוֹ וְאָעִידָה בָם אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ׳ (דברים לא:כח): 3:7: אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ. וְגַם אֲנִי זֹאת אֶעֱשֶׂה לְךָ: | אַתָּה תָדִין אֶת בֵּיתִי. תִּשְׁפּוֹט וְתִהְיֶה פָּקִיד עַל בֵּית מִקְדָּשִׁי: | וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים. כְּתַרְגּוּמוֹ: ״וּבַאֲחָיוּת מֵיתַיָּא אֲחַיֵּינָךְ וְאֶתֵּן לָךְ רַגְלִין דִּמְהַלְּכִין בֵּין שְׂרָפַיָּא הָאִלֵּין״. וּלְפִי פְשׁוּטוֹ: מְבַשְּׂרוֹ עַל בָּנָיו שֶׁיִּזְכּוּ לֶעָתִיד: | הָעוֹמְדִים. שְׂרָפִים וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁאֵין לָהֶם יְשִׁיבָה (שמות רבה כה): 3:8: אַתָּה וְרֵעֶיךָ. חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה הָיוּ (סנהדרין צג.): | אַנְשֵׁי מוֹפֵת. ״גֻּבְרִין כָּשְׁרִין לְמֵיעֲבַד לְהוֹן נִיסִּין״, שֶׁאַף לָהֶם נַעֲשָׂה נֵס (סנהדרין צג.)׃ | כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח. כִּי עַתָּה זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה קָטָן בַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ, אֲנִי מַצְמִיחַ לוֹ גְּדֻלָּה וְשֵׁם. נְתַתִּיו לְחֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ לְמַלֹּאות שְׁאֵלָתוֹ בְּבִנְיַן הַבַּיִת וְהָעִיר, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּעֶזְרָא דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה, וְהוּא זְרֻבָּבֶל, כְּדַאֲמְרִינָן בְּסַנְהֶדְרִין (סנהדרין לח.): 3:9: כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן. יְסוֹד הַבַּיִת אֲשֶׁר יְסַדְתֶּם בִּימֵי כּוֹרֶשׁ וּבָטְלוּ עַל יְדֵיכֶם, וְאוֹתוֹ הַיְּסוֹד וְעֹבִי הַחוֹמָה הָיָה מְעַט בְּעֵינֵיכֶם, כְּמוֹ שֶׁמְפֹרָשׁ בְּעֶזְרָא (עזרא ג:יב) וּבִנְבוּאַת חַגַּי (חגי ב:ג): | עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם. סוֹפוֹ לְהַרְחִיב עַל אֶחָד שִׁבְעָה, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״עַל אַבְנָא חֲדָא שִׁבְעָה עֵינִין חַזְיָן לָהּ״, וּלְשׁוֹן עֵינַיִם לְשׁוֹן מַרְאוֹת. וְלִי נִרְאֶה: שִׁבְעָה עֵינַיִם עַל שֵׁם עֵינֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּעֵינָיו וּבְלִבּוֹ לְהוֹסִיף עָלָיו עַל אֶחָד שִׁבְעָה, לְפִי שֶׁדֻּגְמָתוֹ בִּנְבוּאָה זוֹ ״וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה׳ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים וְגוֹ׳״ (זכריה ד:י). אֶלָּא לִמֵּד, שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְהַרְבּוֹת כְּבוֹד הַבַּיִת בְּבִנְיָנוֹ: | הִנְנִי מְפַתֵּחַ פְּתוּחָה. מַתִּיר קִשּׁוּרֶיהָ, מֵפִיר עֲצַת הָאוֹיְבִים אֲשֶׁר כָּתְבוּ שִׂטְנָה לְבַטֵּל הַמְּלָאכָה (עזרא ד:ו): | וּמַשְׁתִּי. וַהֲסִירוֹתִי: | בְּיוֹם אֶחָד. לֹא יָדַעְתִּי אֵיזֶה יוֹם. [תוספת: בְּיוֹם אֲשֶׁר הִתְחִילוּ לְהוֹסִיף עַל הַבִּנְיָן יָמִישׁ עֲוֺן הָאָרֶץ וְתִהְיֶה בְּרָכָה בְּפֵירוֹתָיו, כִּי עַכְשָׁיו מְאֵירָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּנְבוּאַת חַגַּי (חגי ב:טז)]: 4:2: וְגֻלָּה עַל רֹאשָׁהּ. כְּמוֹ (יהושע טו:יט) גֻּלּוֹת עִלִּית, לְשׁוֹן מַעְיָן, כְּמִין סֵפֶל גָּדוֹל עָגוֹל: | וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ. כְּמִין בָּזִיכִין שֶׁנּוֹתְנִין הַשֶּׁמֶן וְהַפְּתִילָה לְתוֹכָהּ: | שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת. לְכָל נֵר וָנֵר בָּאִין שִׁבְעָה צִנּוֹרוֹת קְטַנִּים, שֶׁהַשֶּׁמֶן זָב מִן הַגֻּלָּה דֶּרֶךְ אוֹתָן מוּצָקוֹת לְכָל נֵר וָנֵר: 4:3: וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ. אֶצְלָהּ שְׁנֵי אִילָנוֹת שֶׁהַזֵּיתִים גְּדֵלִים בָּהֶם: | אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלָהּ וְגוֹ׳. וְכָאן לֹא פֵּרַשׁ עַל שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת זָהָב הָאֲמוּרוֹת לְמַטָּה בַּפָּרָשָׁה, וְהֵם כְּמִין עֲרֵבוֹת וַעֲדָשִׁים שֶׁל בֵּית הַבַּד, שֶׁהֵם עוֹמְדִים אֵצֶל הַזֵּיתִים, וְהַזֵּיתִים נֶחְבָּטִים מֵאֲלֵיהֶם לְתוֹךְ הַצַּנְתְּרוֹת וּמִתְחַמְּמוֹת שָׁם כְּבַמַּעֲטָן וְנֶעֱצָרִים שָׁם בְּבֵית הַבַּד, וְהַשֶּׁמֶן נוֹפֵל לְתוֹךְ הַצַּנְתְּרוֹת וּמֵהַצַּנְתְּרוֹת לְתוֹךְ הַגֻּלָּה, וּמֵהַגֻּלָּה אֶל הַמּוּצָקוֹת, וּמֵהַמּוּצָקוֹת אֶל הַנֵּרוֹת. וְהַמּוּצָקוֹת וְהַנֵּרוֹת אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע הָיוּ, רֶמֶז לָאוֹר שֶׁלֶּעָתִיד לָבֹא, אוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שֶׁל שִׁבְעַת יָמִים (ישעיה ל:כו), אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע עַל אוֹר שֶׁל יוֹם בְּרֵאשִׁית: 4:4: מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי. מַה זֶּה שֶׁהַזֵּיתִים נִמְסָקִים מֵאֲלֵיהֶם, וְהַשֶּׁמֶן בָּא אֶל הַנֵּרוֹת מֵאֵלָיו: 4:6: זֶה דְּבַר ה׳ אֶל זְרֻבָּבֶל. זֶה סִימָן לְךָ לְהַבְטִיחַ אֶת זְרֻבָּבֶל, כְּשֵׁם שֶׁהַזֵּיתִים וְהַשֶּׁמֶן הַזֶּה נִגְמָר מֵאֵלָיו לְכָל דְּבָרָיו, כָּךְ לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ שֶׁבָּכֶם תַּעֲשׂוּ אֶת בִּנְיַן בֵּיתִי: | כִּי אִם בְּרוּחִי. אֲנִי אֶתֵּן רוּחִי עַל דָּרְיָוֶשׁ וְיַנִּיחַ לָכֶם (ספרים אחרים: וִיצַוֶּה לָכֶם) לִבְנוֹת וְלַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכֵי יְצִיאַת הַבִּנְיָן מִשֶּׁלּוֹ, וְלַעֲזֹר אֶתְכֶם בְּחִטִּין וְיַיִן וְשֶׁמֶן וְעֵצִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּעֶזְרָא (עזרא ו:ח-ט). וְלֹא תִצְטָרְכוּ לְעֶזְרַת אָדָם: 4:7: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל. שָׂרֵי עֵבֶר הַנָּהָר ״תַּתְּנַי פַּחַת עֵבֶר נַהֲרָה וּשְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן״ (עזרא ה:ג), שֶׁבִּטַּלְתֶּם הַמְּלָאכָה עַד כֹּה; מֵעַתָּה תִּהְיֶה לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישׁוֹר, אֵין לָכֶם שְׂרָרָה וּגְדֻלָּה עוֹד עָלָיו: | וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה. הָאַדְרִיכָל יִקַּח אֶת אֶבֶן הַבְּדִיל בְּיָדוֹ (זכריה ד:י) לִהְיוֹת אַדְרִיכָל בְּרֹאשׁ הַבּוֹנִים, וְהֵם יִבְנוּ הַכֹּל כְּפִי דְּבָרָיו אֲשֶׁר יְצַוֶּה בְּבִנְיָן נָאֶה וּמְפֹאָר: | תְּשׁוּאוֹת חֵן חֵן. יִהְיֶה לָהּ לְאוֹתָהּ הָאֶבֶן שֶׁהַכֹּל יֹאמְרוּ מַה נָּאֶה בִּנְיָן זֶה הֶעָשׂוּי עַל יְדֵי אֶבֶן הַמִּשְׁקֹלֶת הַזֹּאת, תְּשׁוּאוֹת חֵן כְּמוֹ תְּשׁוּאוֹת נוֹי כְּמוֹ ״תְּשׁוּאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה״ (ישעיהו כב:ב), ״קוֹל שָׁאוֹן״ (ישעיהו סו:ו) כֻּלָּם לְשׁוֹן הַשְׁמָעַת קוֹל הֵם: 4:9: יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה. מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף בִּימֵי כּוֹרֶשׁ הָרִאשׁוֹן (עזרא ג:י): | וִידָיו תְּבַצַּעְנָה. אוֹתוֹ עַתָּה, תְּבַצַּעְנָה לְשׁוֹן גְּמַר הוּא, כְּמוֹ ״כִּי יְבַצַּע ה׳ כָּל מַעֲשֵׂהוּ״ (ישעיה י:יב): 4:10: כִּי מִי בַז לְיוֹם. שֶׁיֻּסַּד הַבַּיִת אֲשֶׁר הֻקְטַן בְּעֵינֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ג:יב) ״וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר רָאוּ הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל״, וּבִנְבוּאַת חַגַּי (חגי ב:ג) ״הֲלֹא כְמוֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיהֶם״. וְשָׂמְחוּ עַתָּה כְּשֶׁיִּרְאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל הַתְּלוּיָה בְּחוּט הַמִּשְׁקֹלֶת בְּיַד אַדְרִיכַל רֹאשׁ הַבּוֹנִים, שֶׁמְּכַוֵּן בָּהּ רֹאשׁ הַפִּנָּה. וְזוֹ תִּהְיֶה בְּיַד זְרֻבָּבֶל. | שִׁבְעָה אֵלֶּה. עַל אֶחָד שִׁבְעָה בַּיְּסוֹד הָרִאשׁוֹן שֶׁבִּימֵי כּוֹרֶשׁ, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״שִׁבְעָה נִדְבָּכִין כְּאִלֵּין״: | עֵינֵי ה׳ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים. וְלוֹ נִרְאֶה לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְהוּא רָאָה אֶת זְרֻבָּבֶל זֶה הָגוּן לַדָּבָר: 4:11: מַה שְּׁנֵי הַזֵּיתִים. מָה רֶמֶז הֵם, וּמָה רֶמֶז שְׁנֵי שִׁבֲּלֵי זֵיתִים טְרוֹקָ״א בְּלַעַ״ז, קְבוּצוֹת זֵיתִים בְּעָנָף כְּעֵין שִׁבֹּלֶת: 4:12: אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת. כְּלוֹמַר: אֵצֶל שְׁנֵי הַצַּנְתְּרוֹת, כְּמוֹ ״רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי״ (שמואל ב יד:ל): | הַמְּרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם. אֶת הַשֶּׁמֶן הַזֶּה הַצָּלוּל וְטוֹב לְהָאִיר כְּזָהָב, כְּמוֹ (אִיּוֹב לז:כב) ״מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה״: 4:14: שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר. קֶרֶן כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, הַנִּמְשָׁחִים בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה: | הָעוֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. לְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו לְהַחֲזִיר אֶת גְּדֻלָּתָם: | שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר. יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע מִתְהַפֵּךְ לְטוֹב בִּזְכוּת הַתּוֹרָה: 5:1: מְגִלָּה עָפָה. רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ כְּפוּלָה וְאָמְרוּ שֶׁהַתּוֹרָה כְּתוּבָה בָּהּ וְלָמְדוּ מִכָּאן שֶׁהָעוֹלָם אֶחָד מִשְּׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתַיִם בַּתּוֹרָה כִּדְאִיתָא בְּעֵירוּבִין (עירובין כא.) וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״מְגִלְּתָא פָּרְחָא פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר״, וּלְפִי פְשׁוּטוֹ שֶׁל פָּרָשָׁה מְגִלַּת פֻּרְעָנוּת הָיְתָה וְהוּא שֶׁרָאָה (יחזקאל ב:י) ״וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִינִים וָהֶגֶה וָהִי״: 5:3: זֹאת הָאָלָה. זֹאת שֶׁכָּתוּב בָּהּ פֻּרְעָנוּת נִקְמַת שְׁבוּעוֹת שֶׁקֶר: | הַיּוֹצֵאת. עַתָּה מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים מִלִּפְנֵי הַשְּׁכִינָה לְהִתְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְזֶהוּ אָרְכָּהּ עֶשְׂרִים וְרָחְבָּהּ עֶשֶׂר (זכריה ה:ב) כְּמִדַּת פֶּתַח הָעֲזָרָה וְהַהֵיכָל (מלכים א ו:ג) אֲשֶׁר יָצְאָת דֶּרֶךְ שָׁם: | כִּי כָל הַגַּנָּב. עַד עַכְשָׁיו: | מִזֶּה כָּמוֹהָ נִקָּה. מִזֶּה הַפֻּרְעָנוּת כְּמוֹ שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ בָּהּ נִקָּה וְלֹא נִשְׁתַּלֵּם פֻּרְעָנוּת יְחִידִים הָעוֹבְרִים עַל הַתּוֹרָה, אֶלָּא הִמְתִּין עַד שֶׁנִּתְמַלֵּאת סְאַת כֻּלָּם, וְלָקוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד בַּחֻרְבָּן וּבַגּוֹלָה. וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּע לַשֶּׁקֶר עַד הֵנָּה מִזֶּה הַפֻּרְעָנוּת, כְּמוֹ שֶׁהַמְּגִלָּה הַזֹּאת מַגֶּדֶת: נִקָּה וְלֹא נִשְׁתַּלֵּם. אֲבָל מִכָּאן וָאֵילָךְ הוֹצֵאתִיהָ לָשׁוּט בָּאָרֶץ וְלִנְקֹם מִן הַגַּנָּבִים וְהַנִּשְׁבָּעִים לַשֶּׁקֶר מֵעַכְשָׁיו, וּבָא אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְגוֹ׳: 5:5: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה. עוֹד יוֹצֵאת אַחֶרֶת שֶׁתֵּצֵא מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: 5:6: וָאֹמַר מַה הִיא. הַיּוֹצֵאת שֶׁתֹּאמַר אֵלַי לִרְאוֹת: | וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה. שֶׁתֵּרָאֶה יוֹצֵאת כְּמִין אֵיפָה שֶׁמּוֹדְדִין בָּהּ: | וַיֹּאמֶר זֹאת עֵינָם בְּכָל הָאָרֶץ. וּלְאַחַר שֶׁרְאִיתִיהָ אָמַר: זֹאת הִיא מִדָּה שֶׁלָּקוּ בָּהּ אוֹתָם שֶׁעֵינֵיהֶם בְּכָל הָאָרֶץ לִגְזֹל וְלַעֲשֹׁק, ״לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל״ (עמוס ח:ה), וְנִמְדַּד לָהֶם סְאָה בִּסְאָה: 5:7: וְהִנֵּה כִּכַּר עוֹפֶרֶת נִשֵּׂאת. רָאִיתִי שֶׁנִּשֵּׂאת מֵעַל הָאָרֶץ לָאֲוִיר מִשְׁקַל כִּכַּר עוֹפֶרֶ,ת וְרָאִיתִי עוֹד זֹאת אִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָאֵיפָה: 5:8: וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה. הָאִשָּׁה זֹאת שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּתוֹךְ הָאֵיפָ,ה הִיא מִדַּת דֶּרֶךְ הָרִשְׁעָה אֲשֶׁר יִנְהֲגוּ בָּהּ הָרְשָׁעִים, וְהִנֵּה עַתָּה נְתוּנִים בְּתוֹכָהּ לִלְקוֹת בְּתוֹךְ הַסְּאָה עַצְמָהּ שֶׁמָּדְדוּ בָּהּ, מִדָּה בְּמִדָּה: | וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ. עַד עַתָּה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת, וְהוּא הִשְׁלִיכָהּ וְחָבְטָהּ לְתוֹכָהּ, רֶמֶז לְיִסּוּרִים וְלָעֳנָשִׁים: | וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן הָעוֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ. לְשַׁקְּעָהּ, לְמַעַן לֹא יִגְדְּלוּ עוֹד, וְלֹא יִשָּׁמַע קוֹלָן לְשַׁדֵּד עֲנִיִּים וְאֶבְיוֹנִים: 5:9: שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת. מִן הַבַּיִת: | הַחֲסִידָה. דַּיָּה לְבָנָה וולטויא״ר בְּלַעַ״ז (חולין סג.)׃ 5:11: וְהוּכַן וְהֻנִּיחָה שָׁם. וְהוּכַן הַבַּיִת וְהֻנְּחָה הָאֵיפָה עִם הָרְשָׁעִים שֶׁבְּתוֹכָהּ: | שָׁם. בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת: | עַל מְכוּנָתָהּ. עַל קְבִיעוּתָהּ וְעַל בְּסִיסָהּ. כָּאן רָמַז לוֹ, שֶׁבַּעֲוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּדְדוּ בִּסְאַת עֲבֵרוֹת וָרֶשַׁע, לָקוּ בְּאוֹתָהּ מִדָּה. וּבָאוּ שְׁתֵּי אֻמּוֹת שֶׁמָּלְכוּ כְּאַחַת, הֵם בָּבֶל וְכַשְׂדִים, חֵיל נְבוּכַדְנֶצַּר, וְהִגְלוּם לְבָבֶל; וְשָׁם עָמְדוּ קְבוּעִים עַל מְכוֹן בָּסִיס הַהֻקְבַּע לָהֶם, וְהוּא לְפִי מְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה עַד עַתָּה (ירמיה כט:י), שֶׁחָזְרוּ. וְנוֹטֶה פֵּרוּשׁ זֶה אַחַר יוֹנָתָן בְּמִקְצָת. וְכַמָּה דְּרָכִים פּוֹתְרִים בָּהּ, וְלֹא נִתְיַשְּׁבוּ לִי. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ וְלָמְדוּ מִכָּאן, שֶׁנִּמְסַר לָהֶם יֵצֶר הָרַע לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, וְשַׁדְיוּהּ לְדוּדָא דְּאַבְרָא וְחַפְיוּהוּ בְּאַבְרָא מִשּׁוּם דְּשָׁאִיב קָלֵיהּ, כִּדְאִיתָא בְּסַנְהֶדְרִין (סנהדרין סד.) וּבְמַסֶּכֶת יוֹמָא (יומא סט:). וְשֶׁפָּתַרְתִּי מַלְכוּת נְבוּכַדְנֶצַּר בְּכֶפֶל שְׁתֵּי אֻמּוֹת – רָאִיתִי בְּמִדְרַשׁ תִּילִּים, שֶׁאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת הַלָּלוּ שֶׁשִּׁעְבְּדוּ בְּיִשְׂרָאֵל, כְּפוּלוֹת הָיוּ: בָּבֶל וְכַשְׂדִים, מָדַי וּפָרַס, אַנְטִיוֹכוּס וּמוֹקְדוֹן, אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל. וְעַל כָּכָה יִסֵּד הַקָּלִירִי: רְבִיעִית הִיא שְׁמִינִית, עַל אֱדוֹם: 6:1: וְהֶהָרִים הָרֵי נְחֹשֶׁת. סִימָן עַל חֹזֶק מַלְכֻיּוֹת הַלָּלוּ הַבָּא לָהֶם מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים שֶׁהוּא קָשֶׁה וְאַמִּיץ, שֶׁאֵלּוּ אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת שְׁלוּחֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת מֶמְשֶׁלֶת לְאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת: בָּבֶל וּמָדַי יָוָן וֶאֱדוֹם: 6:2: סוּסִים אֲדֻמִּים. הֵם שֶׁהִרְכִּיבוּ אֶת בָּבֶל, שֶׁהִיא אֲדֻמָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא״ (דניאל ב:לח): | שְׁחוֹרִים. לְהַרְכִּיב אֶת מָדַי שֶׁהִשְׁחִירָה אֶת פְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי הָמָן (מגילה יא.): 6:3: לְבָנִים. לְהַרְכִּיב אֶת פָּרַס שֶׁבָּנָה אֶת הַבַּיִת (אבות דרבי נתן נוסחא ב כה,ב): | בְּרֻדִּים. הֵמָּה מְנֻמָּרִים, לְהַרְכִּיב אֶת יָוָן, שֶׁעִנּוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּמִינֵי גְּזֵרוֹת מְשֻׁנּוֹת זוֹ מִזֶּה (ויקרא רבה יג:ה): | אֲמֻצִּים. לְהַרְכִּיב יִשְׁמָעֵאל (ספרים אחרים: אֱדוֹם) וְלֹא יָדַעְתִּי מַהוּ לְשׁוֹן אֲמֻצִּים, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״קִטְמָנִין״: 6:5: אֵלֶּה אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם. שָׂרֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מַלְכֻיּוֹת הַקַּדְמוֹנִיּוֹת הַמּוֹשְׁלוֹת בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם: | יוֹצְאוֹת מֵהִתְיַצֵּב וְגוֹ׳. בָּאוּ לְפָנָיו וְנָתַן לָהֶם רְשׁוּת מִפִּיו לִמְשֹׁל: 6:6: אֲשֶׁר בָּהּ הַסּוּסִים הַשְּׁחֹרִים יוֹצְאִים אֶל אֶרֶץ צָפוֹן. לְהַרְכִּיב אֶת מָדַי. וְעַל הָאֲדוּמִים לֹא כָּתַב יוֹצְאִים, שֶׁכְּבָר כָּלְתָה לָהּ מֶמְשֶׁלֶת בָּבֶל: | וְהַלְּבָנִים יָצְאוּ אֶל אַחֲרֵיהֶם. לְהַרְכִּיב אֶת פָּרַס, שֶׁשְּׁתֵּיהֶן בַּצָּפוֹן, וּמָשְׁלוּ עַל בָּבֶל: | וְהַבְּרֻדִּים יָצְאוּ אֶל אֶרֶץ הַתֵּימָן. לְהַרְכִּיב אֶת יָוָן וְיִטְּלוּ הַמְּלוּכָה מִיַּד פָּרַס. וּבְפִתְרוֹנוֹ לְרַב סְעַדְיָה בְּדָנִיֵּאל רָאִיתִי מֶלֶךְ הַנֶּגֶב הוּא מֶלֶךְ יָוָן (דניאל יא:ה): 6:7: וְהָאֲמֻצִּים יָצְאוּ וַיְבַקְשׁוּ. מִלְּפָנָיו שֶׁיְּהֵא אֹרֶךְ גָּדוֹל לְמֶמְשַׁלְתָּם, לָלֶכֶת בְּכָל הָאָרֶץ: | וַיֹּאמֶר לְכוּ הִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ. נָתַן לָהֶם רְשׁוּת לִמְשֹׁל מִמְשָׁל רַב (דניאל יא:ג), וְהוּא מַלְכוּת אֱדוֹם: 6:8: רְאֵה הַיּוֹצְאִים אֶל אֶרֶץ צָפוֹן. לְהַרְכִּיב מָדַי וּפָרָס: | הֵנִיחוּ אֶת רוּחִי. שִׁכְּכוּ אֶת חֲמָתִי בְּבָבֶל, שֶׁהִשְׁחִיתוּ אֶת בֵּלְשַׁצַּר וְזַרְעוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר (דניאל ה:ל). הוּא שֶׁאָמַר (ישעיהו מח:יד) ״ה׳ אֲהֵבוֹ יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ בְּבָבֶל וְגוֹ׳״: 6:10: לָקוֹחַ מֵאֵת הַגּוֹלָה מֵחֶלְדַּי וְגוֹ׳, אֲשֶׁר בָּאוּ מִבָּבֶל. כָּל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה: 6:12: צֶמַח שְׁמוֹ. הוּא זְרֻבָּבֶל הָאָמוּר לְמַעְלָה ״הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח״ (זכריה ג:ח), וְעַל שֵׁם שֶׁצָּמְחָה גְּדֻלָּתוֹ מְעַט מְעַט. וְיֵשׁ פּוֹתְרִים אוֹתוֹ (תנחומא קרח יב) בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה מְדַבֵּר בְּבַיִת שֵׁנִי: | וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח. מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה: 6:13: וְהוּא יִשָּׂא הוֹד. הוֹד נְשִׂיאוּת: | וַיֵּשֶׁב. כֹּהֵן גָּדוֹל עַל כִּסֵּא הַכְּהֻנָּה: | וַעֲצַת שָׁלוֹם וְגוֹ׳. הַנָּשִׂיא וְהַכֹּהֵן יֹאהֲבוּ זֶה אֶת זֶה: 6:14: וְהָעֲטָרוֹת תִּהְיֶה לְחֵלֶם וְגוֹ׳. מִקְרָא מְסֹרָס הוּא, וְהָעֲטָרוֹת תִּהְיֶינָה בְּהֵיכַל ה׳ לְזִכָּרוֹן טוֹב לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה אֲשֶׁר הִתְנַדְּבוּ הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב. וְאוֹתָן עֲטָרוֹת הָיוּ תְּלוּיוֹת בַּחֲלוֹנוֹת בְּגֹבַהּ הַהֵיכָל, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת מִדּוֹת (מידות ג,ח): | חֵלֶם. הוּא חֶלְדָּי (זכריה ו:י): 6:15: וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ. וְהָיָה לָכֶם הַדָּבָר הַזֶּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ וְגוֹ׳:

פירוש רד”ק

1:1: בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש היה דבר ה’ אל זכריה בן ברכיה בן עדוא הנביא לאמר. הנביא שב אל זכריה ואפשר כי גם עדוא היה נביא ואמרו כי הוא עדוא החוזה גם מצאנו במדרש עדוא הנביא: | לאמר. לישראל כמ”ש אחר כן ואמרת אליהם אמור להם שיזכרו הקצף שקצף ה’ על האבות והם דור שחרב בו הבית ויזכרו כי בעבור מעשיהם קצף ה’ עליהם לפיכך ישובו הם אל ה’ ולא יהיו כאבותיהם והם היו מתעצלים בבנין הבית כי לא החלו לבנות עד החדש התשיעי ועוד היו בידיהם מעשים רעים כמו שכתוב בספר עזרא: 1:3: ואמרת. מבואר הוא: 1:4: אל תהיו. מבואר הוא: 1:5: אבותיכם איה הם. הלא תראו כי תמו בחרב ברעב ובדבר כמו שהנביאים היו אומרים להם: | והנביאים הלעולם יחיו. והנביאים שהיו מוכיחים אותם יוכלו לחיו’ לעולם ולהוכיחם כבר הוכיחם ולא שמעו אך תראו שהכל הגיע אליהם כמו שאמרו להם זהו שאמר אך דברי וחקי ורז”ל פי’ כי והנביאים תשובת העם שאמרו תשובה נצחת השיבה כנסת ישראל לנביא אמר להם חזרו בתשובה אבותיכם שחטאו איה הם אמרו לו והנביאים שלא חטאו איה הם היכן הם וחזרו והודו לו: 1:6: אך דברי וחקי. וחקי ר”ל גזרותי שגזרתי עליהם שימותו בחרב וברעב ובדבר ויגלו הנשארים הלא תראו שהשיגו את אבותיכם ובאו להם הכל כמו שצויתי את עבדי הנביאים שיאמרו להם והם עצמם שבו והתודו בעת החרבן זהו שאמר וישיבו ויאמרו: 1:7: ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט. שמות החדשים כמו שכתוב במגלת אסתר ובזה הספר לא ידענו אם הם לשון ארמי כי לא מצאנו אותם בשאר ספרי הקדש: | היה דבר ה’ אל זכריה. בא לו מלאך ודבר עמו והראה לו זאת המראה שהוא מספר והולך: 1:8: ראיתי הלילה. מראות זכריה סתומות מאד כמראות דניאל ולא כן מראות שאר הנביאים כי כח הנבואה היתה הולכת ודלה מימי הגולה לפיכך לא בארו את דבריהם ולא הבינו המראות כאשר הם ואמר ראיתי הלילה במראות הלילה ראיתי זאת המראה שראיתי: | איש רוכב על סוס אדום. ומצאנו בדברי רז”ל פי’ הפסוק כך ראיתי הלילה בקש הקב”ה להפך את כל העולם כולו ללילה והנה איש רוכב ואין איש אלא הקב”ה שנאמר ה’ איש מלחמה על סוס אדום בקש הקב”ה להפוך את כל העולם לדם כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה מיד נתקררה דעתו שנ’ והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ואין הדסים אלא צדיקים וכן הוא אומר ויהי אומן את הדסה ואין מצולה אלא בבל שנאמר האומר לצולה חרבי מיד שחורין נעשו שרוקים ואדומים לבנים שנאמר ואחריו סוסים אדומים שרוקים ולבנים ואחרי זה נפרש במראה מה שנוכל לפרש: | איש. הוא מלאך ה’ כמו והאיש גבריאל וכן אמר בסוף הענין מלאך ה’ עומד בין ההדסים וראה אותו רוכב על סוס מורה למהירות שליחתו וטעם אדום ושאר הגוונים אפשר שנאמרו לטעם וכתב אדוני אבי ז”ל כי סוס אדום רמז לנבוכדנצר הנקרא רישא דדהבא והזהב הוא אדום פי’ נבואתו היתה בארבע מלכיות כמו חלום נבוכדנצר ומראות דניאל ואף על פי שהסוסים הם היו במשל המלאכים שלוחי האל כמו שכתוב מ”מ רמז הוא לארבע מלכיות ופי’ איש רוכב כי המלאכים מושלים בתחתונים וכל מעשה האל בארץ על ידם ובאמצעותם ושליחתו היתה לעקור מלכות בבל ואעפ”י שבזמן המראה הזאת כבר נעקרה מלכות בבל נראה לו המראה שלימה כמו שהיתה מפני המלכיות השלש העתידות ובזמן מלכות פרס היתה מראה זאת כמו שאמר בשנת שתים לדריוש: | והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה. הם ישראל והמשילם להדסים ר”ל לעצי הדס לפי שיש להם ריח טוב כן ישראל שבבבל יש להם ריח מצות ר”ל עומד ביניהם לעזרם ולהוציאם מהגלות: | במצולה. היא בבל: | ואחריו סוסים אדומים שרוקים ולבנים. שרוקים מין צבע שלא נתברר אצלינו מה הוא וי”א שהיו שרוקים במסרק ואין לו טעם והנה שרוקים במראה הזאת במקום שחורים הנזכר במראה האחרת שהיא ארבע מרכבות וי”ת שרוקים במראה הזאת שחתין נוסחא אחרת קווחין, ואלה הסוסים מן הדומה לא היה עליהם רוכב וזה שהיה רוכב היה שר למלאכים האחרים לפיכך ראה אותו רוכב ואחריו סוסים אדומים אם נפרש סוס אדום על נבוכדנצר נפרש סוסים אדומים על בנו ועל בן בנו והנה הם כנגד המרכבה הראשונה שרוקים ולבנים כאלו אמר ואחריהם שרוקים ואחריהם לבנים והנה לא זכר כנגד המרכבה הרביעית כי לא ראה אותה בזאת המראה בעבור שהיתה רחוקה אף על פי שראה אותה במראות האחרות: 1:9: ואמר, הדובר בי. הוא שאמר עליו היה דבר ה’ אל זכריה: | אני אראך. היה לו לומר אני אשמיעך כי לא הראה לו עוד אלא מראה הסוסים שהראה מתחילה לו אפשר כי אראך כמו אשמיעך כי חוש הראות נשאל לשאר החושים לפי שהוא החזק שבכלם כמו שאמר וכל העם רואים את הקולות ראה ריח בני ויתכן פי’ אראך כמשמעו ואמר לו על זה המראה האחרת שהראה לו ארבע קרנות שהיא מבוארת מזאת ואף על פי שהוא לא הבינה עד שפירשה לו: 1:10: ויען האיש. הוא רוכב הסוס ושמע הנביא שהמלאך הרוכב ענה אף על פי שהוא לא היה שואל אותו ואמר לו כי אלה הסוסים הם שלוחי האל ששלחם להתהלך בארץ על דרך שאמר השטן משוט בארץ ומתהלך בה ואפשר כי המלאך הרוכב לא ענה אל הנביא אלא פי’ ויען כמו וענית ואמרת ויען איוב הראשון והנה שמע הנביא שרוכב הסוס היה אומר ושואל לאלה הסוסים אשר שלח ה’ להתהלך בארץ מה ענין הארץ והם ענו ואמרו לו התהלכנו בארץ וראינו אותה יושבת ושוקטת ואלה כמו ולאלה וכן ודוד הגיד לאמר אחיתופל בקושרים כמו ולדוד ושני אנשים שרי גדודים היו בן שאול כמו לבן שאול והדומים להם: 1:11: ויענו. מבואר הוא: | יושבת ושוקטת. ראינו שלות העכו”ם וישראל בצער לפיכך ענה המלאך ואמר עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם: 1:12: ויען. זהו העומד בין ההדסים שהיה לעזרת ישראל או המלאך הדובר לנביא והוא הנכון: | עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם. כי בעוד שישקטו העכו”ם לא יצאו מהגלות עד אבוד מלכות בבל והנה המראה הזאת כבר עבר ענינה בזמן שראה אותה אלא שהראה לו מה שעבר בעבור הראותו כי שלות בבל וחורבנה הכל מאת האל יתברך באמצעות המלאכים המנהיגים וכי הם משתדלים בטוב ישראל וכן ממשלת השלש מלכיות הנותרות ומפלתם הכל יהיה מאת האל יתברך כמו שהראוהו מה שהיה במלכות בבל שעברה: | אשר זעמתה זה שבעים שנה. אם על מה שעבר כמו שפירשנו היו שבעים שנה למלכות בבל וזעומה היתה כל מלכות נבוכדנצר או אמר זה שבעים שנה על זמן המראה שהיתה בשנת שתים לדריוש ואז שלמו לחורבן ירושלם שבעים שנה ואע”פ שזו המראה היתה בחדש שבט והם החלו לבנות בחדש כסליו אעפ”י כן זעומה היתה עדיין וכל זמן בנותם העיר במלחמה היו עם צריהם: 1:13: ויען, דברים נחומים. חסר הנסמך ופי’ דברים דברי נחומים או הוא שם תאר והוא הנכון: 1:14: ויאמר. הדברים הטובים שאמר לו האל יתברך אמר לי שאקרא אותם באזני ישראל לנחמם: 1:15: וקצף, השאננים. ר”ל כמו שאמר יושבת ושוקטת: | אני קצפתי מעט. אני קצפתי על ישראל מעט להגלותם מארצם ומעט הוא כנגד מה שהרעו הם לישראל אחר גלותם: | עזרו לרעה. להרע להם יותר מדאי וכן אמר בישעיה קצפתי על עמי חללתי את נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד: 1:16: לכן כה אמר ה’, וקוה. כתיב בה”א במשקל נוה וקרי בלא ה”א והוא קו הבנין החוט שנוטין על הנדבך: 1:17: עוד קרא, תפוצנה ערי מטוב. מרוב טובה ושלוה שיהיה להם תפוצנה הנה והנה כלומר שירבה היישוב: | ונחם. פתח והוא מבנין הדגוש: 2:1: ואשא. במראה הזאת שב לראות מראה אחרת שהיא מבוארת מן הראשונה כי הבין ממנה כי הקרנות הם לנגח כמו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אבל לא הבין מי היו אלה הקרנות: | ד’ קרנות. הם ד’ מלכיות והם מלכות בבל מלכות פרס ומדי ומלכות יון וכן ת”י ארבע מלכוון וארבעתם הרעו לישראל כמו שפי’ המלאך אשר זרו את יהודה את ישראל וירושלם: 2:2: ואמר, אשר זרו. נגחו עוד אותם עד שזרו אותם הנה והנה כל אחת מהקרנות בזמנה הרעו להם כי מלכות פרס אף על פי שהעלם מהגלות בתחלת מלכותם אחרי כן הרעו להם בימי ארתחששתא הראשון ובימי אחשורוש עד שנת שתים לדריוש: 2:3: ויראני ה’ ארבעה חרשים. אומנים כמו חרש עצים כלו’ לגדע הקרנות כלומר כל מלכות תהיה חרש לה לגדע המלכות הקודמת לה כי מלכות בבל נפלה ביד פרס ומלכות פרס נפלה ביד יון ויון ביד רומי, ורומי תפול ביד ישראל או יהיה החרשים משל על המלכים שרי מעלה הממונים על המלכיות ורז”ל פירשו הפסוק לימות המשיח ואמרו מאן נינהו ארבע חרשים א”ר שמעון חסידא משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק: 2:4: ואמר, כפי איש לא נשא ראשו. נגחו וזרו אותם כשיעור שלא נשא איש מבני ישראל ראשו מפניכם כפי פירוש כשיעור וכן איש כפי אכלו וכן תרגם יונתן ולא שביק אינש להלכא בקומה זקופה: | לידות. להשליך כמו וידו אבן בי: 2:5: ואשא. במראה הזאת שב לראות מראה אחרת ויתכן שתהיה מראה זאת עתידה לימות המשיח כמו מראות יחזקאל שמדד המלאך ירושלם ארכה ורחבה: | חבל מדה. חבל שמודדין בה וזה האיש היה מלאך אחר לא הדובר בו: 2:6: ואמר, למד. מקור מן מדד כמו לרוס את הסלת מן רסס רב לכם סוב מן סביב: 2:7: והנה. ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז והוא לא אמר לו לפי שהמלאך הזה היה דובר בו מתחילה אמר לו שידבר אליו זה כי אף על פי שראה המלאך מודד ארץ ירושלם ורחבה: | פרזות תשב. כלומר מחוץ לעיר ישבו רבים כי לא תכיל אותם העיר אף על פי שתארך ותרחב מאד ממה שהיתה ישבו חוצה לה רבים ערי פרזות מאין חומה דלתים ובריח כי בבטחה ישבו שלא יפחדו מאדם כי אני אהיה לה חומת אש: 2:8: ויאמר, הנער. אפשר כי נער היה בשנים בהנבאו כמו שמואל וירמיהו או היה משרת נביא אחר גדול ממנו לפיכך קראו נער כמו ויהושע בן נון נער: 2:9: ואני אהיה, חומת אש. שלא יגע אדם בהם לרעה כמו שלא יגע באש שלא יכוה אותו: | ולכבוד אהיה בתוכה. ענין הכבוד החופף עליהם כמו שכתוב בנבואת ישעיה וברא ה’ על מכון הר ציון וגו’: 2:10: הוי הוי. לשון קריאה והכפל לחזק וכן הוי ציון המלטי: | ונוסו מארץ צפון. אמר כנגד הנשארים בבבל שלא עלו בראשונה שימהרו לצאת ולשוב ירושלם ולבנות הבית כי הגיע זמנו זהו ונוסו כוי”ו נרדם ורכב וסוס ומורה על מלה חסרה כלומר צאו ונוסו: | כי כארבע רוחות השמים. ר”ל כי זה שאמרתי שיצאו מהגלות לא אמרתי אלא אותם שגלו לבבל כמו שאמר יושבת בת בבל כי השאר רחוקים הם מהם כי אני פרשתי אותם בגלות כמו ארבע רוחות שהם רחוקות זו מזו ארבע פאות העולם מזרח רחוק ממערב וצפון רחוק מדרום כן רחוקים ישראל זה מזה בגלותם ולא הגיע זמנם לצאת עדיין אלא גלות יהודה הגיע זמנו לצאת לפיכך אמר הוי ציון המלטי והוא שבט יהודה ובנימין כי הם היו יושבים בציון ורז”ל דרשו בארבע רוחות כמו שאי אפשר לעולם בלא ארבע רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל: 2:12: כי כה אמר, אחר כבוד שלחני. אחר הכבוד שהבטיח אתכם כמו שכתוב בנבואה למעלה שתכליתה ולכבוד אהיה בתוכה אחר זה שלחני אל הגוי השוללים אתכם כי אין די לאל יתברך בטובה שישלם לכם תמורת הרעה שהגיע לכם בגלות עד שיקח נקמה מאויביכם אשר שללו אתכם: | כי הנוגע בכם. הנוגע בכם לא ינקה כאדם שנוגע בבבת עינו והיא אישון העין שינקר אותו אם יגע בו בחזקה כן הנוגע בכם להרע יגע בנפשו: 2:13: כי הנני, והיו שלל לעבדיהם. ר”ל האומות יהיו שלל לישראל שהיו עבדיהם בגלות: | וידעתם. אז בהגיע זאת הנבואה תדעו כי ה’ צבאות שלחני וזה יהיה לעתיד בימות המשיח: 2:14: רני ושמחי. יתכן לפרש נבואה זו עד ממעון קדשו עתידה לימות המשיח בעבור שאמר ונלוו גוים רבים: | הס כל בשר. ולא ראינו זה בבית שני אלא ששאר כל הפרשה ענינה בבית שני שדבר על יהושע ועל זרובבל: 2:15: ונלוו. מבואר הוא והוא לשון חבור: 2:16: ונחל, יהודה. שהוא חלק האל יתברך אז ינחל אותו האל יתברך שיהיה נחלתו על אדמת הקדש שיצא מהגלות ויהיה נחלת האל על אדמת הקדש והפסוק הזה כמו כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו וזכר יהודה לפי שהוא ראש ממלכות ישראל ואם בבית שני יהודה הוא ששב מהגלות: 2:17: הס. שתוק כמו שפירשנו: | כי נעור ממעון קדשו. הוא השמים ואמר נעור ע”ד משל כאיש אשר יעור משנתו ע”ד שאמר ויקץ כישן ה’ ונעור מבנין נפעל מנחי העי”ן על משקל נבון נכון אעפ”י שהם בקמץ הנו”ן וזה בצר”י: 3:1: ויראני. השטן משל לסנבלט וחבריו שהיו שוטנים אותם ומשביתים ממלאכתם וי”ת וחטאה קאים על ימיניה לאסטנא ליה: 3:2: ויאמר ה’. הוא המלאך ונקרא בשם רבו וכן בדבר גדעון ובמקומות אחרים: | ויגער ה’. הוא האל יתברך: | הבוחר בירושלם. לבנותה ולא תוכל לשטנו: | הלא זה אוד מוצל מאש. כמו אוד הדולק שיסירו אותו מהאש שלא ידלק עוד וכן זה מוצל מאש הגלות לבא לירושלם ולבנות הבית ולכהן בו ורז”ל דרשו בו כמשמעו שהיה עם צדקיהו ואחאב אשר קלם מלך בבל באש והם נשרפו והוא נצול כמו שאמר בדרש ההוא וכת”י: 3:3: ויהושע היה לבוש בגדים צואים. פי’ כי זה משל על בניו שנשאו נשים נכריות וכת”י ויהושע הוו ליה בנין דנסבין להון נשין דלא כשרן לכהונתא וכך אמרו רז”ל כי על עון שהיו בניו נושאין נשים שאינם הגונות לכהונה ולא מיחה בידם אמר זה שנאמר ויהושע היה לבוש בגדים צואים וכי דרכו של יהושע היה ללבוש בגדים צואים אלא שהיו בניו נושאים נשים שאינם הגונות לכהונה ולא מיחה בידם וכן כתוב בעזרא וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יהוצדק ואחיו וגו’: 3:4: ויען. המלאך אמר אל המלאכים האחרים העומדים לפניו כי הוא היה גדול מהם והוא היה שולחם ות”י לדמשמשין קדמוהי: | הסירו. רמז שיבדילו מהנשים הנכריות: | עונך. פי’ כי הבגדים הצואים הם משל לעון: | מחלצות. הם חליפות בגדים נקיים וזה משל על הזכיות כלומר כיון שיוסר העין יראו בך הזכיות וכן ת”י ואלבש יתך זכוון: 3:5: ואמר. אמר זכריה הנביא אמרתי אל המלאך ישימו צניף טהור על ראשו אחר שצוית להסיר הבגדים הצואים מעליו והלבש אותו מחלצות צוה גם כן שישימו צניף טהור על ראשו לחנכו להיותו כהן גדול שהיתה מצנפת על ראשו: | וילבישוהו בגדים. וכבר הלבישוהו בגדים כי הנה אמר והלבש אותך מחלצות קודם שזכר זכריה הנביא וכן וירם תולעים ויבאש וכבר באש כי כל דבר יבאש קודם שירם תולעים וכן הן אתה קצפת ונחטא והדומים להם: | ומלאך ה’ עומד. כן ראה במראה הנבואה כי עד שישימו הצניף הטהור על ראשו עמד מלאך ה’ שלא הלך מעיניו: 3:6: ויעד מלאך ה’. העיד בו זה הדבר כמו העדותי בכם העד העיד בנו האיש ונפתחה העי”ן מפני שהיא גרונית כי היה משפטו ויעד כמו וישב את כל הרכוש: 3:7: כה אמר, תדין את ביתי. לפי שהיה כהן גדול ועל פיו יעשו שאר הכהנים: | ונתתי. אתן לך והוי”ו כוי”ו ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו: | מהלכים בין העומדים האלה. הם המלאכים שהם עומדים וקיימים לעולם ר”ל תלך ביניהם וזה רמז לנשמתו בהפרדו מהגוף וי”ת ובאחיות מיתיא וגו’: 3:8: שמע נא, ורעיך. שאר הכהנים: | כי אנשי מופת המה. ראויים הם להעשות להם מופת על ידם ורז”ל דרשו מאן נינהו אנשי מופת אנשים שנעשה להם מופת זהו חנניה מישאל ועזריה: | כי הנני מביא את עבדי צמח. פי’ בו זה זרובבל וטעם מביא וכבר בא ר”ל להגדיל עוד מעלתו ותצמח גדולתו כצמח האדמה שהולך וגדל וכן אמר עוד למטה הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ה’ וכן אמר חגי הנביא אקחך זרובבל וגו’ כמו שפירשנו וי”מ כי צמח זה המלך המשיח אמר אף על פי שזאת הישועה אני מביא לכם עוד אביא לכם ישועה גדולה ממנה בזמן שאביא את עבדי צמח ועוד דרשו בו כי המשיח מנחם שמו ומנחם בגימטריא צמח וכת”י ית עבדי משיחא: 3:9: כי הנה האבן. הוא אבן הבדיל שמיישרין בו הבנין או פי’ האבן שישימו תחלה ישימנה זרובבל לפני יהושע כמ”ש למטה והוציא האבן הראשה: | על אבן אחת שבעה עינים. על כל אבן ואבן יהיו שבעה עינים ר”ל שמירות רבות מאת האל ית’ מפני הצרים החושבים להשבית מלאכתם ואלה הם שבעה עיני ה’ שאמר למטה: | ושבעה. הוא סך חשבון על הרוב אינו שבעה דוקא וכן שבע כחטאתיכם שבע יפול צדיק וקם והדומים ואבי אדוני ז”ל פי’ שבעה דווקא והם יהושע עזרא זרובבל נחמיה וג’ נביאים חגי זכריה ומלאכי ותרגם יונתן שבע עיינין חזן ליה: | הנני מפתח פתוחה. כאלו היתה האבן קשורה כל הימים שבטלו המלאכה ועתה יפתח אותה וישם אותה בבנין ויתכן לפרשו מענין ופתחת עליהם פתוחי חותם ולפי שהשלמת תכונת האבן היפה הציורים והפרחים והכפתורים שיציירו בה בפתוח אמר כן עד”מ כלומר הנני משלימם לבנין בכל תכונתה: | ומשתי. פעל יוצא לא משו פעל עמד וזה יהיה בזמן שהבטיחו הנביאים את זרובבל להגדיל מעלתו כמו שאמר חגי אקחך זרובבל ואמר זכריה הנני מביא את עבדי צמח ואז יהיו ישראל בשלום בבית שני לפיכך אמר תקראו איש לרעהו: | עון הארץ. אפשר כמשמעו או יהיה פי’ עונש כמו כי לא שלם עון האמרי כלומר שיסיר מהם בזמן ההוא כל רע וכל צרה ויחיו בשלום: 3:10: ביום ההוא, תקראו. מרוב שלום שיהיה לכם: 4:1: וישב, ויעירני. בשאר המראות אמר ואשא עיני כי ראה מעצמו אבל זאת המראה המלאך העירו לראותה: | יעור משנתו. מבנין נפעל ופי’ הוא העירני ואני נתעוררתי כאיש אשר יעור משנתו: 4:2: ויאמר. ויאמר כתיב והוא ספור דברי הכתוב וקרי ואמר והקרי דברי זכריה: | וגלה. במפיק ואיננה לנקבה נסתרת וכמוהו כבכורה בטרם קיץ ותעלומה יוציא אור לא גשמה ביום זעם: | ושבעה נרותיה עליה. כמו מנורת התורה. והאמצעי הוא רמז לענין האלוה המחבר בין ההפכים וכן שבע כפולות הם הפכים והמנהיגים לעולם שהיא כלו הפכים ז’ כוכבי לכת והעולם שש צלעות ושלשה מישרים ובעל הצלעות הוא השביעי והוא הנקודה וכן גוף כל דבר אלא שבעל ספר יצירה זכר בעולם שש צלעות לששה צדדים והיכל הקדש מכוון באמצע זכר הדבר הנכבד שבכל הנוצרים: | עליה. על המנורה והגולה למעלה מהם והראה לו זאת המראה להודיעו כי האל יתברך יאיר לישראל הפך מה שהיו בחשכה: | שבעה ושבעה מוצקות לנרות. שבע מוצקות היו לה לכל נר מצוקה אחד, ורש”י ז”ל פירש שבעה ושבעה מוצקות לכל נר שבעה מוצקות מוצקות שם תאר במקום פעל שהיו מוציקות שמן מנר לנר: 4:3: ושנים זיתים. ועוד ראיתי שנים זיתים על המנורה או על הגלה ואחד הוא: | אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה. כמו משמאלה אבל אמר כי על הגלה היו ולמטה אמר על ימין המנורה ועל שמאלה והענין אחד: 4:4: ואען. מבואר הוא: 4:5: ויען. מבואר הוא: 4:6: ויען לא בחיל ולא בכח. כמו שראית מעשה המנורה נעשה מאליו בלא אדם עורך את הנרות ומציק בהם את השמן כן יעשה בנין הבית בלא כח אדם אלא ברוח האל יתברך וברצונו ועוד יפרש לו המראה דרך פרט: 4:7: מי אתה הר הגדול. אמר כנגד סנבלט וחבריו השוטנים אם תהיה כהר הגדול תהיה לפני זרובבל למישור ולא תוכל לעמוד לפניו להשבית המלאכה: | והוציא את האבן הראשה. כמו שהוציא את האבן הראשה כשהחל הבנין ביום כ”ד לחודש התשיעי כן ישלים המלאכה: | תשואות חן חן לה. כאשר שם זרובבל האבן הראשה בבנין שם אותם בתשואות והמון רב ואמרו כל העם חן חן לה לאבן הזאת מאת האל יתברך והכפל לחזק הענין כמו שלום שלום לרחוק: 4:8: ויהי דבר ה’, 4:9: ידי זרובבל תבצענה. ר”ל תשלימנה וכן והיה כי יבצע ה’ את כל מעשהו בהר ציון ישלים: 4:10: כי מי בז ליום קטנות. כי כשהתחילו לבנות השביתו צריהם מלאכתם והנה היום ההוא יום תשואות קטנות היה והיו בוזים לאותו יום כל השנים ששבתה המלאכה ועתה כשיראו האבן הבדיל ביד זרובבל ישמחו: | האבן הבדיל. הוא אבן המשקולת אשר ביד הבנאי ליישר הבנין והוא חסר הנסמך כאלו יאמר האבן אבן הבדיל ואותה המשקולת עושין אותה מבדיל או מעופרת ונקראת אבן כמו לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן: | שבעה אלה. פי’ מה שאמר למעלה על אבן אחת שבעה עינים אלה הם עיני ה’ שהם משוטטים בכל הארץ והוא רואה המצירים לישראל וישמרם מידם שלא ישלטו בהם: 4:11: ואען. ענין המנורה הבין כי להראות אורה ושמחה הראה לו והמלאך פי’ לו דבר המנורה שהיא נעשית מאליה להראותו כי לא בחיל ולא בכח ועתה שאל לו מה ענין שני זתים וענין שתי שבלי זיתים וענין שני צנתרות הזהב ואם לא נזכר במראה משאלתו נלמד שראה אותם וענה לו המלאך על שתי השאלות בקצרה וברמז ואמר לו שאלה שני בני היצהר והנביא הבין תשובתו: 4:12: ואען, שתי שבלי הזתים. מהזתים האלה היו נופלים שני ענפי זתים שהיו נדרכים ביד שתי צנתרות הזהב והיו נדרכים מאליהם ופי’ ביד בתוך והנה הזתים היו נדרכים בתוך הצנתרות והשמן נופל מהצנתרות אל הגולה ומהגולה יוצא למוצקות ומהמוצקות לנרות ודמה הענפים לשבלים לפי שהיו מלאים גרגרי הזתים כמו השבלים שהם מלאים גרגרי החטה צנתרות הם כלים כמין צפחת ות”י אסקריטון דדהב וכן תרגם אונקלוס כצפיחית בדבש איסקריטון בדבשא: | המריקים מעליהם הזהב. השמן הזך כזהב וכן כוס זהב בבל ביד ה’ היין הזך והנקי: 4:14: ויאמר אלה שני בני היצהר. יצהר הוא השמן כמו דגן תירוש ויצהר לפיכך קרא אותם זתים והם זרובבל ויהושע וקראם בני היצהר לפי שנמשחו בשמן המשחה זה למלוכה וזה לכהונה: | העומדים על אדון כל הארץ. שמזומנים לעשות רצונו ות”י אילין תרין בני רברבין דקיימין קדם רבון כל ארעא וענין שתי הזתים ושתי שבלים ושתי צנתרות לא נתפרש לאיזה ענין היו משל והנה הזתים משל לזרובבל ויהושע ושני השבלים היוצאין מהן משל למעשיהם שהחלו בידיהם בבנין הבית ושני צנתרות משל לנחמיה ועזרא הבאים אחריהם ועל ידי ארבעתם יצאה אורה וטובה לישראל: 5:1: ואשוב, מגלה עפה. ראה במראה מגילה אחת שתעוף באויר וכן תרגם יונתן מגילה פרחא: 5:2: ויאמר, ארכה עשרים אמה ורחבה עשר באמה. לא נתברר על איזה זמן נאמר זאת הנבואה ונראה כי על זמן הנביא נאמר כי ראינו בספר עזרא הרבה עבירות שהיו בידם ועל הגנבה ועל שבועת שקר יצאו זאת האלה כי הגנבה אע”פ שאינה חמורה כשבועות שוא ושקר ממנה יבא לידי שבועת שקר ומה שראה מדת ארכה ומדת רחבה פי’ המפרשים כי ראה אותה יוצאת מאולם הבית שהיה ארכו עשרים ורחבו עשר כבנין שבנה שלמה ואע”פ שהיה חרב אז והמגילה הזאת יצאה משם שהיתה שם פרושה כמדת האורך והרוחב וזהו שאמר היוצאת והוצאתיה: 5:3: ויאמר, זאת האלה. הקללה: | על פני כל הארץ. ארץ ישראל ות”י דא מומתא דעתידה למיפק וזו כענין מגילה שראה יחזקאל שהיתה כתובה פנים ואחור וכן זאת המגלה היתה כתובה מזה ומזה והיתה כתובה מצד אחד כל הגונב נקה ומצד אחד כל הנשבע נקה ופי’ כמוה כמו כמוך כפרעה כמוני כמוך ר”ל כי המגלה היתה כתובה באלה ובקללה מצד זה כמו מצד זה ומצד זה כמו מצד זה ופי’ נקה נכרת כמו ונקה לא אנקך נקה מבנין נפעל אף על פי שהארכתי להם עד עתה מעתה יקבלו פורענותם כי הגיע זמנם לפיכך יצאה זאת המגלה והנביא ראה המגלה ולא ראה הכתוב בה כמו יחזקאל עד שאמר לו המלאך כי כח הנבואה היתה הולכת ודלה לפיכך היו מראות זכריה סתומות ובחגי זכריה ומלאכי פסקה הנבואה: 5:4: הוצאתיה. האלה הזאת הוצאתיה להעניש מעתה הגונב והנשבע ולא אאריך להם עוד: | ולנה בתוך ביתו. תשכון האלה בתוך ביתו עד שתכלה אותו ואת עצי ביתו ואת אבניו: 5:5: ויצא, וראה. כי אחר שהראהו מראה זו של מגלה עפה נעלם ממנו המלאך ואחר כך יצא והראהו מראות האיפה: | היוצאת. יוצאת מבית ה’ כמו הראשונה או פי’ יוצאת מארץ ישראל ות”י מאן דגלן אלין: 5:6: ואמר, זאת האיפה היוצאת. הראהו גלות עשרת השבטים שגלו כבר שהם שקועים בגלות לא יצאו עתה כמו שיצאו גלות יהודה ובנימן והראה לו איפה שהיא מדה ר”ל שהאל מדד להם מדה כנגד מדה כי כמו שהם עשו שהאריכו ימים רבים ברשעם מיום שנחלקה המלכות עד היום שגלו ולא היה להם מלך מכל מלכיהם שהחזירם למוטב אלא כולם הלכו בדרך רעה וכמו שהם האריכו ברעה כן יהיו בגלות ימים רבים זו היא מדה כנגד מדה לפיכך ראה הנביא איפה שהיא מדה: | ויאמר. עינם בכל הארץ עוד פי’ לו המלאך ואמר לו זאת עינם ר”ל זאת האיפה שאתה רואה מורה שעין יש עליהם שרואה מעשיהם וכן הוא רואה בכל הארץ כמו שאמר למעלה עיני ה’ המה משוטטות בכל הארץ עינם ר”ל העין הרואה אותה הוא עין ה’: 5:7: והנה ככר עופרת נשאת. היתה נשאת: | בתוך האיפה. ככר לשון נקבה כמו ככר לחם אחת עשרה ככרי כסף וככר העופרת מורה להכביד אותה ולהשקיעם בגלות: | וזאת אשה אחת יושבת בתוך האיפה. הזאת למי היתה זאת האשה והיא עשרת השבטים שהיו במלכות אחת והלכו דרך אחת לרעה לפיכך קראה אשה אחת והיא יושבת בתוך האיפה שהיא מקבלת המדה שמרדה: 5:8: ויאמר זאת הרשעה. אמר המלאך לנביא זאת האיפה שהיא הרשעה שהיתה בישראל והיא עשרת השבטים שעשו העגלים והחלו בעבודת הבעל: | וישלך אותה אל תוך האיפה. לפיכך השליך אותה האל יתברך אל תוך האיפה שמדד לה כמדתה: | וישלך את אבן העופרת אל פיה. להשקיעה בגלות ימים רבים, ופי’ אל פיה אל פי האיפה ורשעה הוא שם דבר או שם התאר: 5:9: ואשא עיני, והנה שתים נשים. לענין שפי’ באשה אחת שהיא עשרת השבטים נפרש בשתי נשים שהם יהודה ובנימין שגלו לבבל אף על פי שכבר עלו מהגולה כשהיתה מראה זו הראה לו מראה על אותם שנשארו בבבל שנתעצלו לעלות לירושלם אף אחר שהחלו לבנות הבית ואמר שראה שתי נשים אלו יוצאות בגלות: | ורוח בכנפיהם. כלומר שגלו קל מהרה לבבל: | ולהנה כנפים ככנפי החסידה. כלומר כנפים ארוכות ורחבות כמו החסידה: | ותשנה את האיפה. היו נושאות אותה על כנפיהם להראותם כי גלותם ביושר ובמדה שמדד להם האל תחת מעשיהם הרעים ומה שאמר בין הארץ ובין השמים הדבר ידוע כי המעופף הוא מעופף בין הארץ והשמים ברקיע השמים להראות כי אלה אינם כאשה הראשונה שאותה השליך ככר עופרת אל פיה להשקיעה בארץ במקום גלותה אלא אלה לא אמר להשקיעם בארץ אלא תלויות באויר עד זמן ששבו לארצם לשבעים שנה ומה שראה יהודה ובנימן כמראה שתים נשים ועשרת השבטים אשה אחת לפי ששבט יהודה היה מיוחד לבדו מפני המלוכה וצרף עמו שבט בנימן משאר השבטים לפי שהיה חלקם כאחד ושניהם גלו כאחד לפיכך אמר שתי נשים והחכם הגדול הרב רבי משה בר מיימון ז”ל פי’ שתי נשים מלאכים ראה אותם כדמות נשים כמו שראה אותם כדמות סוסים גם כן מפני שתשש כח הנבואה בזמנו: 5:10: ואמר, אנה המה מוליכות את האיפה. ולא שאל כן במראה הראשונה לפי שראה שהיו מוליכות אותה במהרה ומה שאמר כי הנשים היו מוליכות את האיפה ר”ל כי הם גרמו ששלם האל יתברך כמדתם וכאלו אמר הן מגלות עצמן: 5:11: ויאמר לבנות לה בית בארץ שנער. לה רפה הה”א זהו ששלח להם ירמיה הנביא ארוכה היא בנו בתי’ ושבו: | והוכן והניחה שם על מכונתה. והוכן מושבם שם כלומר שבנו שם בתים וקבעו ישיבתם שם ועדיין הניחם שם על מכונתם כלומר הכנה שעשתה לה מבנין בתים ונטיעת כרמים נתעצלו לעלות מבבל אשר נשארו אחר שעלה עזרא ולא רצו לעלות אף אחר שהחלו לבנות הבית והניחה מלה מורכבת מן הניחה מבנין הפעיל והונחה מבנין הפעל וטעם ההרכבה כי מתחילה כשגלתה שם הונחה שם שלא ברצונם ואח”כ הניחה שם היא עצמה כלומר ברצונה עכבה שם ונתעצלה לעלות אל ירושלם: 6:1: ואשוב, ארבע מרכבות יוצאות מבין שני ההרים וההרים הרי נחושת. מראות ד’ מלכיות שראה אותם פעמים עוד שב וראה אותם פעם שלישית מבוארת מן הראשונות וקרא אותם מרכבות והמרכבה ד’ סוסים להראות חזקה של כל אחת בזמנה שמלכו בעולם וכל אחת הרעה לישראל ועוד ראה אותם שהיו יוצאות מבין שני ההרים וזה מורה על חזקם כחוזק ההרים וההרים הרי נחשת והוא הברזל החותך הנקרא אצי”ר בלע”ז ויש כמוהו במקרא ואחד מהם הולכי רכיל נחשת וברזל שפי’ שהוא חזק מהאבן שהוא חותך ופוסל האבן ולתת להם חוזק יותר הראה אותו שהיו הרי נחשת ועוד זכר נחשת לשתוף השם כמו נחשתי ויברכני ה’ בגלליך וביד הד’ מלכיות ישראל מנוסים ונבחנים: 6:2: במרכבה. רמז למלכות בבל כמו שפי’: | סוסים שחורים. הוא שאמר למעלה שרוקים והוא רמז למלכות מדי ופרס וקראם למעלה שרוקים והנה שחורים לפי שהם שתי אומות אע”פ שהם מלכות אחת וי”מ כי הראה לו גוון שחורים לפי שהושחרו במלכותם פניהם של ישראל וזה היה בימי המן וי”מ כי הגוונים האלו לפי מנהגם בצבע מלבושיהם והיתה אחת נוהגת בגוון שרוקים והאחת בגוון שחורים: 6:3: ובמרכבה השלישית, לבנים. רמז למלכות יון ולא ידענו למה כנה אותם בלבנים וכתב רבי’ סעדיה ז”ל כי מפני שהמלך הראשון ליון היה אלכסנדרוס מקדון שהיה חכם פילוסוף והחכמה הוא דבר לבן ומחוור לפיכך כנה המלכות ההיא בלבנים: | ובמרכבה הרביעית סוסים ברדים אמוצים. במרכבה הזאת ראה שני גונים ברודים שהוא גוון שיש לו כתמים לבנים כדמות הברד והם בתוך גוון אחר ומה שהראה לו זה הגוון במלכות ישמעאל לפי שהם חושבים להחזיק בתורת משה שהיא לבנה כברד אבל מערבים אותה באמונות רבות כמו שהברד מעורב במראה שבהם אם מראה שחור או מראה אחר. אמוצים אמר בו התרגום קטמנין ר”ל שמראיה כמראה הדשן והמרכבה הזאת רמז למלכות רומי שהשפילה מלכות יון ומלכה היא בעולם וראה בה שני גוונים לפי שיש מלכות אחר עמה שמולכת בעולם והיא מלכות ישמעאל וכן אמר במלכות נבוכדנצר כמו שפתר אותה דניאל ומלכות פליגא תהוי: 6:4: ואען. לפי שראה כבר שתי מראות בענין זה ובשניה שהוא ד’ קרנות נתבאר לו יותר ממה שנתבאר לו בראשונה כמו שביאר לו המלאך ועתה בראותו ג”כ ד’ מרכבות וידע כי לחדש דבר הראה אותם לו שאל את המלאך מה אלה אדוני כלומר מה באו לחדש כי כבר ראיתי המראות שהם רמז לד’ מלכיות אם כן מה אלה לאיזה ענין הראיתי בהם: 6:5: ויען, אלה ארבע רוחות. כמו לד’ רוחות וכן ויבא ירושלם כמו לירושלם בן שאול כמו לבן שאול והדומים לו ר”ל אלה הד’ מרכבות יוצאות לד’ רוחות השמים כלומר לתת רשות לד’ מלכיות למשול בד’ רוחות כל אחת בזמנה כלומר בכל העולם שהוא ד’ פאות: | מהתיצב על אדון כל הארץ. כלומר בשליחות האל ששלחם על זה כמו שאמר ויבאו בני האלהים להתיצב על ה’: 6:6: אשר בה. ולא זכר האדומים כי כבר עברה מלכות בבל ומלכות מדי ופרס יצאו תחלה אל ארץ צפון שהיא בבל להשחיתה ואח”כ משלו בכל ממלכות הארץ והלבנים שהוא מלכות יון יצאו אל אחריהם שמלכותה גברה שהרי אלכסנדרוס מקדון המלך הראשון ליון הרג דריוש בבבל ולקח המלוכה ממנו ומלך אח”כ הוא והבאים אחריו בכל העולם: | והברדים יצאו אל ארץ התימן. שהוא ארץ הדרום בעבור כי רומי היא צפונית ולוליאנוס קיסר שמלך על רומי החל להלחם במלכות יון ותחילת מלחמותיו יצאו אל ארץ מצרים שהיא דרומית ובכל הארצות היו מוליכים בני יון אז וזה לוליאנוס קיסר התגבר עליהם והוא העביר המלוכה מבני יון והחזירה לרומיים: 6:7: והאמצים. הם רמז למלכות ישמעאל שהתאמצו מעצמם לבקש מלוכה לאיזה מקום שיהיה לפיכך לא תאר להם רוח וזהו שאמר ויבקשו ללכת להתהלך בארץ: | ויאמר. כלומר נתן להם רשות להתהלך ולכבוש ארצות: 6:8: ויזעק. כלומר קרא עלי בקול גדול ואמר לי ראה היוצאים אל ארץ צפון הניחו את רוחי בארץ צפון כלומר אלה השחורים שיצאו אל בבל להשחיתה עשו לי נחת רוח כשהשחיתו אותה הניחו את רוחי את כעסי שהיה לי עליהם שהרעו לישראל יותר מדאי כמו שאמר אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה: 6:9: ויהי: 6:10: לקוח. מקור במקום צווי כמו הלוך וקראת: | מאת הגולה. מאת הבאים מהגולה והם חלדי וטוביה וידעיה ויאשיהו והביאו כסף וזהב לנדבה לבנין הבית ובא דבר השם לנביא והודיעו זה ואמר לו שיקח הכסף והזהב ויעשה מהם עטרות: | ובאת אתה ביום ההוא. ביום שתבא שם כי לא אמר לו שילך שם ביום הנבואה: | ובאת בית יאשיה בן צפניה. כי בביתו היו האחרים וזהו שאמר אשר באו מבבל יאשיהו עם הנזכרים: 6:11: ולקחת. תקח מהם כסף וזהב שהביאו בידם לנדבה: | ועשית עטרות. תעשה ממנו שתים עטרות ותשים האחת בראש יהושע למנותו כהן גדול וזה כמו הצניף הטהור שהיו משימין על ראשו בנבואה כמו שאמר למעלה והעטרה האחת לא היה צריך להזכיר מה יעשה בה כי ידוע כי בראש זרובבל תהיה כי הוא היה במקום מלך ואין מלך בלא עטרה ואפשר כי קודם ששמו העטרה בראשו נקרא פחת כמו שכתוב פחת יהודה ואחר ששמו העטרה בראשו קראוהו מלך ואף על פי שלא נכתב מזה דבר יתכן מדרך הסברא לאמר כן: | ועשית. לבן נפתלי מלרע השופר בתי”ו ולבן אשר מלעיל השופר בשי”ן וכמוהו אנו קוראים: 6:12: ואמרת, הנה איש צמח שמו. כלומר הנה איש עמך שיהיה ראש ישראל והוא זרובבל ויקרא צמח כי מעלתו תהיה כמו צמח האדמה שיגדל מעט מעט כן מעלתו תעלה מעט מעט עד שתגדל מאד כמו שהתנבא עליו חגי ביום ההוא נאום ה’ צבאות אקחך זרובבל וגו’ ומתחתיו יצמח ממקומו כלו’ מהמקום שהוא שם והוא ירושלם משם תבא לו המעלה: 6:13: והוא יבנה. כפל הענין לחזק: | והוא ישא הוד. הוד והדר מלכות ישא: | על כסאו. כמו המלך היושב על כסאו ומושל בארץ: | והיה כהן על כסאו. כלומר לפני כסאו כמו מהתיצב על אדון כל הארץ וכן אמר בספר שמואל והתהלך לפני משיחי כל הימים כי הכהן היה בא לפני המלך להורותו ולדבר עמו ולא היה המלך בא לפני הכהן אלא כשהיה שואל באורים ותומים כמו שכתוב ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה’: | ועצת שלום תהיה בין שניהם. כי לא יקנא זה את זה ושניהם יסכימו כאחד באשר יעשו: 6:14: והעטרות תהיה. כל אחת מהעטרות תהיה להם לזכרון בהיכל ה’ כמו שאמר בתורה לזכרון לפני ה’ כלומר נדבתם תעלה לפני ה’ לטוב להם בזה ובבא וי”מ לזכרון שיהיו נזכרים בפי הדורות הבאים כי היו שמותם כתובים ומפותחים בהם: | לחלם. הוא חלדי שזכר למעלה ושתי שמות היו לו: | ולחן. הוא יאשיה שזכר ורז”ל דרשו בהיכל ה’ כי שם הושמו העטרות אחר שנתנו בראש זרובבל ובראש יהושע וכן אמר במשנה מדות ושרשרות של זהב היו קבועות בתקרת האולם שבהם פרחי כהונה עולים ורואים את העטרות שבחלונות שנאמר והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון בהיכל ה’: 6:15: ורחוקים. מגויי הארצות יבואו מארץ רחוקה לבנות בהיכל ה’ כלומר להתנדב לבנין הבית ואפשר שהיה זה בימי הורדוס בבנין הגדול שבנה בבית המקדש וי”מ ורחוקים על ישראל המפוזרים בגלות בארץ רחוקה: | והיה אם שמוע תשמעון. כל זה שאני מבטיח אתכם יהיה אם שמוע תשמעון בקול ה’ אלהיכם:

פירוש מלבי”ם

1:2: קצף, תוכן דבריו, אמר להם, כי בבית ראשון קודם שהחריב את הבית והגלה את ישראל היה שולח את נביאיו השכם ושלוח והיו מזהירים ומוכיחים ומיעדים את הרעה העתידה למען ישובו בתשובה ולא יביא עליהם את הרעה, בענין שה’ היה הפותח בדבר להשיבם אליו והם לא רצו, ועתה אחרי שבאה עליהם הרעה עדיין הקצף חל והגלות עדיין קיים, כי גאולת כורש לא היתה גאולה שלמה, ועז”א קצף ה’ על אבותיכם קצף, ר”ל שעדיין הקצף במציאות כי לא שב ה’ מחרון אפו: 1:3: ואמרת אליהם, לכן תאמר אליהם ותודיעם שמעתה לא ישלח עוד נביאים מזהירים להשיבם אליו, (כי אחרי הנביאים האחרונים נפסקה הנבואה) ומעתה צריכים הם להשתדל מעצמם לשוב בתשובה שעז”א שובו אלי ועי”כ אשוב אליכם, שאתם תהיו המתחילים והמתעוררים בעצמכם לשוב: 1:4: אל תהיו כאבותיכם אשר קראו אליהם הנביאים הראשונים והזהירו אותם על רוע דרכם ולא שמעו לדברי הנביאים, וראו מה עלתה להם, כי. 1:5: אבותיכם איה הם, הלא מתו וספו תמו מן בלהות וצרות, והנביאים ששלחתי אז הלעולם יחיו, כי נביאים חדשים לא אשלח עוד, כי עתה א”צ עוד לנביאים אחרי שראיתם שכל היעודים הרעים שנבאו הנביאים כולם באו עליכם, וז”ש. 1:6: אך דברי וחקי הלא השיגו אבותיכם, וא”צ עוד לנביא מיעד את העתיד לבא על עונותיכם שכבר באו הצרות והנם עוד במציאות, כי עדיין לא נגאלתם מרשות כורש, וגם שכבר הכרתם את השגחת ה’ ואת עונשיו, א) ראיתם שהיכולת בידו לענוש החוטאים, שעז”א שהלא הודו ואמרו שכאשר זמם ה’ לעשות לנו עשה אתנו, ב) במה שהיה העונש מדה כנגד מדה לעומת החטא, שעז”א כדרכינו וכמעללינו עשה אתנו, וא”צ עוד לנבואה כי כבר נפקחו עיניכם לדעת את מעשה ה’: 1:7: ביום עשרים וארבעה, מה שהגביל בנובאה זאת בפרטות היום והחדש, כתב הרי”א שבא להודיע שהיו תשעה וחמשים יום אחר שיוסד היכל ה’ בכ”ד לחדש התשיעי, וכאשר נבא אז על השלמת מלכות פרס והיא נמשכה נ”ט שנה מודיע שהיה הפסק בין יסוד בית ה’ עד הנבואה נ”ט ימים יום לשנה יום לשנה, וזכר שנית שם אביו ואבי אביו לומר שזכותם גרמה לו שנבא נבואות רמות כאלה: 1:8: ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום, כבר אמרו חז”ל [בפרק הרואה דף נ”ז] הרואה סוס אדום בחלום ברדוף קשה לו בנחת יפה לו, סוס לבן בין ברדוף בין בנחת יפה לו, כי הסוס מורה על המלחמה כמ”ש סוס מוכן ליום מלחמה, ובצד אחר מורה על הגאוה וההתנשאות, ובהיותו אדום שמורה שפיכת דמים וברדוף שמורה שרודף לשפך דם הוא אות הרצח, אבל אם הוא בנחת או שהוא סוס לבן הוא מורה על התנשאות לא על ש”ד, והנה ראה סוסים ואיש רוכב ומלאך, הסוסים הם הגבורים אנשי המלחמה, וראה סוס אדום הוא מציין גבור אחד אשר יצא להלחם על מלך פרס ולתפוס מלכות אחריו, והוא אלכסנדר המוקדני שנצח את דריוש במלחמותיו, והוא אשר ראהו דניאל בדמות צפיר העזים המנגח את האיל, וזכריה ראהו כסוס אדום שמורה על הדם אשר ישפך, והאיש הרוכב עליו הוא שר יון המנהיג אותו בכחו ובגבורתו לעשות חיל, ועז”א ראיתי הלילה כי כל מלך מן הד’ מלכיות שעמד למשול נדמה כלילה בפ”ע, כי הצרה נמשלה ללילה, ואר”י (בפרק חלק) בקש הקב”ה להפוך העולם כולו ללילה, אבל ראה שהסוס והאיש הרוכב עליו עומד, שזה סימן טוב, ר”ל שיעמד בין ההדסים אשר במצולה ר”ל בין הצדיקים שימצא בדור ההוא במצולת העולם השפל, שם יעמוד הסוס ולא ירדוף לשפך דם, וכן היה שכאשר בא אלכסנדר לירושלים יצא כנגדו שמעון הצדיק ואחיו הכהנים וירד מעל הסוס והשתחוה לו ולא החריב את ירושלים ולא עשה להם רעה, ואחריו אחר הסוס הזה שהאיש רוכב עליו, ר”ל אחר אלכסנדר מוקדון, היו סוסים אדומים שרוקים ולבנים. האדומים מורים על מלחמה, והלבנים מורים על שלום, והשרוקים הם מורכבים מאדום ולבן והוא ממוצע ביניהם, ר”ל ששרי צבאותיו שהם ירשו מלכותו אחריו היו ביניהם אוהבי מלחמה ושופכי דם, ומקצתם היו אוהבי שלום ומנוחה, ומקצתם היו ממוצעים, לפעמים לחמו ולפעמים ישבו בשלום: 1:9: ואומר מה אלה אדני, בקש מאת המלאך המשפיע עליו את הנבואה שיגיד לו על מה מורה המראה הזאת, ויאמר אלי אני אראך מה המה אלה, ר”ל שבמראות האחרות אשר אראך תבין פירוש הדברים האלה ועניניהם: 1:10: ויען האיש העומד בין ההדסים, שמע ששר יון שהוא התלבש אז באלכסנדר, שלכן ראהו בצורת איש, הוא ענה וקרא בקול, אלה אשר שלח ה’ להתהלך בארץ, שה’ מסר המלכות הכללי אל אלה השרים ושלחם להתהלך בארץ ולכבוש ממלכות: 1:11: ויען את מלאך ה’ העומד בין ההדסים, שבין הצדיקים שבאותו הדור עמד אז מלאך ה’, שהוא המלאך אשר מנה להשגיח על ישראל והוא עומד ושומר את ההדסים שהם הצדיקים, הודיעו להמלאך ויאמרו התהלכנו בארץ, היינו שכבר תפסנו מלכות וממשלה על כל הארץ, וכל הארץ יושבת ושוקטת כי פסקו המלחמות, באשר הכל תחת רשותם, וגם רמזו לו שעתה לא יעשו רע לישראל וישראל ישבו תחלה תחת צל מלכות יון בשלוה: 1:12: ויען מלאך ה’, הוא מלשון הרמת קול, באשר ראה המלאך כי לילה יוצאת ולילה אחרת בא ומלכות אחרת תתפוס ממשלה על ישראל שירעו להם מאד, כמו שהיה בימי הצורר אנטיוכס שהצר מאד לישראל, וראה המלאך שאינו עדיין זמן הגאולה, לכן קרא בקול עד מתי אתה לא תרחם, דייק במלת אתה, למה לי הרחמים של הסוסים המתהלכים בארץ שהם המלכיות למה תרחם לא אתה בעצמך את ירושלים, הלא כבר זעמתה זה שבעים שנה כבר הגיע עת הגאולה: 1:13: ויען ה’ וה’ ענה להמלאך דברים טובים, והודיעו שהוא לטובת ישראל עד שהתנחם המלאך, כי באמת אורך הגליות ורוב הצרות יתהפכו אח”כ לנחמות גדולות ועי”ז תהיה גאולה כללית וצדק עולמים, והנביא לא הודיע מה שאמר ה’ אל המלאך כי לא צוהו לגלות: 1:14: ויאמר אלי המלאך, א”ל לבל יגלה כל אשר שמע, רק זאת קרא לאמר, זאת תפרסם בשם ה’, כה אמר ה’ קנאתי לירושלים ר”ל כבר קנאתי על כבוד ירושלים וציון, שהוא מה שקנא בבבל והחריבה על הרעות שעשו לציון, והיה קנאה גדולה, שלכן נחרבה בבל לגמרי והיתה תל עולם: 1:15: וקצף, ועתה אני קוצף קצף גדול על הגוים השאננים שהם מדי ופרס, שהגם שאין לי עליהם קנאה כי לא החריבו המקדש, יש לי עליהם קצף על מה שבטלו בנין הבית, אשר אני קצפתי מעט שהקצף שאני קוצף עתה על ישראל הוא מעט, כי הגיע זמן פקודתם, והמה עזרו לרעה, היינו מה שעזרו לצרי יהודה ובנימין שהשתדלו לבטל את הבנין והם קבלו דבריהם ונתנו פקידה להשבית בנינו וישראל עדיין בשעבוד ובבזה: 1:16: לכן כה אמר ה’ שבתי לירושלם ברחמים, ר”ל לכן הוכרחתי לשוב לירושלים, שהגם שאין עתה עדיין זמן הגאולה העתידה, אני עושה זה מצד מדת הרחמים, מצד ענים וצרתם, וגם ביתי יבנה בה, שלכן יהיה עתה בנין הבית שיהיה להם מקום להתפלל שם ולתקן מעשיהם ולהביא צדק עולמים אם יזכו. והנה בעת ההיא לא היה להם רשות רק על בנין הבית, לא לבנות חומת ירושלים שע”ז לא ניתן להם רשות עד שנת עשרים לארתחששתא ע”י נחמיה, הודיע להם כי קו ינטה על ירושלם לבנות גם החומה, (והכתיב קוה מלשון תקוה ויחול שמעתה יש להם תקוה אם יזכו מעשיהם שיהיה אחרית הזעם): 1:17: עוד קרא לאמר, ועוד תודיעם דבר אחר שהגאולה הזאת אינה הגאולה האמתית, כי עוד תפוצנה ערי, שעוד יגלו בגולה ע”י הרומיים ויפוצו שנית בעמים ותפוצנה מן הטוב שהיה להם בבית שני, אבל ונחם ה’ עוד את ציון שאחרי מלחמת היונים שבטלו את עבודת בהמ”ק שזה תיוחס לציון ינחם ה’ את ציון, ואחרי הגלות האחרון שיהיה ע”י הרומיים שהגלו את העם מירושלים והיתה שממה ובחר עוד בירושלם לע”ל שישובו בניה לתוכה: 2:1: ואשא את עיני, עתה הראהו באור הנבואה הקודמת מ”ש עוד תפוצנה ערי, וראה ארבע קרנות, והקרן מובנו תאומי, שבא על קרני הבע”ח הנוגחים, וגם בא על השויות שבארבע רוחות: 2:2: ויאמר אלי אלה הקרנות אשר זרו את יהודה, שציור הקרנות בא מצד אחד מצד שנגחו שה פזורה ישראל בקרניהם (כמ”ש קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח), וגם בא על ציור הזויות והרוחות, להורות שבכל פנה מרוחות העולם יש קרן העומד לנגח את ישראל ולפזרם, וכלל בידינו שהנביאים ציירו את המלכיות בארבעה כנגד ארבע רוחות העולם, כאילו בכל רוח יש מלכות מיוחדת מושלת על הרוח ההוא, שהגם שלרוב תגבר מלכות אחת ותמלוך בכפה בכל זה נמצאים כל הארבעה כ”א ברוח מיוחדת, וכן יציירו כי השרים העליונים המשפיעים אל המלכיות עומדים בארבע מדרגות וסדרים מתיחסים במרכבה העליונה אל ארבע רוחות, וכ”א מגמת פניו אל רוח מיוחד כאשר נתבאר בפירוש מעשה מרכבה, והראה לו שבכל משך זמן הגלות ימצאו הד’ קרנות המנגחות את ישראל בד’ רוחות והם ג”כ הד’ מלכיות הכוללים שכ”א מהם גובר ברוח אחת: 2:3: ויראני ה’, לנגד זה הראהו ארבעה חרשים שהם אומנים המוכנים לגדע הקרנות האלה, כי לכל מלכות המתגברת בעולם באחד מד’ רוחותיה הכין ה’ מלכות אחרת המוכנת להשחיתה בשעתה, כמו שהכין את מדי על בבל ויון על מדי וכן תמיד, וחז”ל אמרו מאן נינהו ארבעה חרשים משיח בן דוד ומשיח בן יוסף אליהו ומלכי צדק, כוונתם שהקרנות יגודעו לעתיד בכח הגבורה והמלחמה ומלכות ישראל שע”ז מצייר משיח בן דוד מצד ישראל ומשיח בן יוסף מצד האומות, וכן יגודעו בכח הכהונה ועבודת ה’ וזה מציין באליהו שהוא כהן צדק מצד ישראל ומלכי צדק כהן לאל עליון מצד האומות: 2:4: אלה הקרנות, ר”ל אחר שהקרנות זרו את יהודה יותר מן הראוי כי זרו אותם כפי אשר איש לא נשא ראשו תפס כמשל החיות העריצות המנגחות בקרניהם ראשי החיות החלושות עד שהכבשים החלשים יראים לשאת ראשם מפני הנגיחה, לכן ויבואו אלה להחריד אותם ר”ל לפעמים באו רק להחריד לבל ירימו קרן לנגח, ולפעמים באו לידות ולהשליך את קרנות הגוים הנושאים קרן, שאם לא יחרדו ויוסיפו לשאת קרן ידו אותם: 2:5: (ה-ו) ואשא עיני, שראה איש ובידו חבל מדה, רומז שעתה ילכו למוד מדת חומת ירושלים ארכה ורחבה, והדיע לו שהולך למוד שהיא ההודעה שתבנה חומת ירושלים במהרה ברשיון ארתחששתא כמ”ש וקו ינטה על ירושלים: 2:6: ,פסוק ז, והנה המלאך הדובר בי יוצא כאילו נשלמה נבואתו, ומלאך אחר יוצא לקראתו הגבוה עליו ומשפיע עליו כי הם מקבלין דין מן דין: 2:8: ויאמר אליו רוץ דבר, שיודיע אל הנביא שחומה זו לא תהיה רק לפי שעה, כי גאולה זו אינה הגאולה האמתית ויבא עת באחרית הימים אשר פרזות תשב ירושלים, כי לא תכיל אותם החומה המצומצמת, מרוב אדם ובהמה בתוכה, שלכן תתרחב בכל עת מכל צד, וגם לא יצטרכו חומה מפני השמירה, כי. 2:9: אני אהיה לה חומת אש סביב, ואני היה השומר כחומה שייראו לקרב אליו מפני אש אוכלה אש שסביב לה, אשר יאכל כל הנוגע בם. והנה בעולם הגדול כל החשוב מחברו מקיף וסובב את חברו ומגין עליו, עד שהעולם הגשמי הוא מוקף מכל העולמות, ובעולם הקטן שהוא האדם כל החשוב יותר הוא שוכן בתוך והלב הוא מוקף מכל האיברים, וכבר בארתי (יחזקאל ל”ז כ”ז כ”ח)במש”ש והיה משכני עליהם בהיות מקדשי בתוכם, שעקר המקדש יהיה עליהם, מקיף אותם כמו בעולם הגדול והם יהיו המרכבה לשכינה, ומה שיהיה המקדש בתוכם הוא רק כדי שידעו הגוים, כמש”ש וידעו הגוים כי אני ה’ מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם, ועז”א ולכבוד אהיה בתוכה שזה יהיה רק להגדיל כבוד ישראל, כי באמת אור המקיף גדול מאור הפנימי רק שאור הפנימי ניכר יותר: 2:10: (י-יא) הוי הוי, עפ”ז צוה שהגולים אשר בארץ צפון ינוסו משם ובני הגולה אשר בבבל ימלטו לציון, כי עתה לא יהיה הקיבוץ הכללי כי רק יושבת בת בבל ישובו לציון כנז’ בעזרא ונחמיה שלא עלו רק מבבל אבל יתר הגולה שבצפון שהגלה סנחריב ונ”נ לא שבו לירושלים, ובכ”ז גם הם לא עמדו במקומם כי אח”ז נסו משם בעת המלחמות שעמדו בימי היונים והרומיים ונפזרו משם לארבע רוחות השמים. שע”ז רמז במראה של ארבע קרנות, רק יושבת בבל נמלטו לציון בימי בית שני: 2:11: ,פסוק יב,כי כה אמר ה’, הודיע להם שבכ”ז כבוד ה’ והשגחתו ילך עמהם בכל מקומות פזוריהם לידות את קרנות הגוים המריעים להם עד שיבא העת לגאלם ושישכון כחומת אש סביב ירושלים, והנביא אומר בשם ה’ אחר כבוד שלחני אל הגוים השוללים אתכם, צייר שכבוד ה’ הולך עמהם בין הגוים, ר”ל בכ”מ שהם הולכים בגולה גם כבוד ה’ (שהוא כינוי להשגחתו הפרטית) הולך עמהם, ואת הנביא שלח בשליחות אחר כבוד, ר”ל שאלך אחרי כבוד ה’ ולהכריז ולהודיע אל הגוים השוללים אתכם להודיעם שכל הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו של הכבוד הנזכר, שמצייר את הכבוד כאילו יש לו עינים, שהם עיני ההשגחה (כמ”ש למרות עיני כבודו, שר”ל העינים של כבוד ה’ כי השגחת ה’ שהם העינים המשוטטות בכל הארץ הם מיוחסים לכבודו והחוטא ממרה עינים של כבוד ה’ שהכבוד צופה על מעשיו), וכל הנוגע בכם לרעה נוגע בבבת עינו של כבוד ה’ הצופה ומשגיח עליכם בגלותכם: 2:13: כי הנני מניף את ידי עליהם, על הגוים השוללים אתכם ע”י הארבעה חרשים שידו אותם, והיו שלל לישראל עבדיהם אשר שללו אותם, וידעתם, ר”ל ואם לא תאמינו עתה לשליחותו אז תדעו שהייתי שליח מה’ להזהיר אתכם בל תגעו בבבת עין כבודו: 2:14: רני, אחר שהודיע האזהרה שהזהיר ה’ על ידו את האומות בל ירעו לישראל בגולה כי ה’ משגיח עליהם, משים פניו אל בת ציון שתרון ותשמח על הישועה שתבא באחרית ימי הזעם שאז אבא אליך לשכון בתוכך, כמ”ש ולכבוד אהיה בתוכה: 2:15: ונלוו גוים רבים אל ה’ שיתגיירו ויקבלו דת האמת ובכ”ז ושכנתי בתוכך היינו בתוך ישראל כמ”ש והתהלכתי בתוככם, וידעת כי ה’ צבאות שלחני אליך, כי השליחות הקודם היה להזהיר את הגוים, ושליחות זה הוא אליכם לבשר אתכם כי יש תקוה: 2:16: ונחל ה’ את יהודה חלקו, מבואר ביחזקאל (סי’ מ”ה וסי’ מ”ח) כי בחלוקת הארץ לעתיד ירימו תרומה את חבל הארץ שהיתה נחלת שבט יהודה ויהיה קדש ה’, ששם יעמוד המקדש וסביב לו יהיה מושב הכהנים והלוים ועיר ירושלים שלעתיד שתהיה רחוקה מן המקדש מ”ה מיל והנותר ברצועה בארך יהיה שייך אל המלך המשיח ויהיה ג”כ תרומת קדש, ויהודה יקח חלקו מצפון לתרומת הקדש, וז”ש שהחלק שהיה ליהודה בחלוקת יהושע על אדמת הקדש ינחל ה’, שתהיה נחלת ה’, עד שה’ ינחל את יהודה, ר”ל יקח נחלתו שהוא חלקו שהיה לו על אדמת הקדש, ובחר עוד בירושלים ולא ישנה מקום המקדש הגם שעי”ז יצטרך לקחת חלקו של יהודה, כי תרומת הקדש תשתרע ברוחב ע”ה מיל, כמובאר ביחזקאל שם: 2:17: הס כל בשר, בראותו במחזה התגלות ה’ לעתיד לבוא ונקמתו בצרי יהודה, אומר שכולם ישתקו מפני ה’ בעת שנעור ממעון קדשו, וכן אמר גם חבקוק כראותו נקמת בבל: 3:1: ויראני את יהושע הכהן הגדול, ראה בנבואה איך יהושע עומד לפני מלאך ה’ שדן אותו על מעשיו, והשטן שהוא המקטרג עומד על ימינו לשטנו כי המלמד חובה נצב לשמאל המלאך השופט שהוא ימין יהושע העומד כנגדו, ומבואר פה שהיה על יהושע שני מיני דינים דין אחד על עצמו שהיה עליו איזה קטרוג, וכבר היה הקטרוג הזה בעת שהשליכוהו לכבשן האש (שזה היה בזמן קדום) שאז עמד לדין אם הוא ראוי שיעשה לו נס ע”י המלאך ואז קטרג עליו השטן, ואז. 3:2: ויאמר ה’, שמע שה’ שהוא בעל הרחמים אמר אל השטן, שיגער בו מצד שני ענינים, א) יגער ה’ בך השטן שיגער בו מצד שהוא ה’ בעל הרחמים המטה בריותיו לזכות, ב) יגער ה’ בך מצד שהוא הבוחר בירושלים, ומצד זה יציל את הכ”ג אשר שמשו אבותיו במקדש, ובזה החליט הדין שראוי אל הנס שינצל, ועז”א הלא זה אוד מוצל מאש, ר”ל הגם שאינו ראוי שיעשה לו נס כמו חמו”ע שלא שלט האש בם כלל אף בבגדיהם כי הושע נשרפו בגדיו, וא”כ הוא אוד ששלט בו האש קצת, בכ”ז הוא מוצל מאש שלא תשלט האש בגופו, הגם שתבער בבגדיו: 3:3: ויהושע, עוד ראה שהיה עליו דין שני אם ישמש בכהונה גדולה, ופי’ חז”ל שזה היה מפני שבניו נשאו נשים נכריות (כי מה שתמה ע”ז הראב”ע שזה היה אחר מותו, אינו תימה, שמה שנזכר בנחמיה שנמצא מבני אלישיב (מבני יהושע) שנשאו נכריות פירוש שכבר נשאו מימים רבים כקבלת חז”ל), ולכן היה לבוש בגדים צואים, כי מפני שהיה הדין על הבגדים מצייר שתחת בגדי כהונה לבש בגדים מורים על עונותיו, וגם תפס ציור הזה ממה שהיה בפועל שנשרפו בגדיו כי בגדיו היו צואים ולא היו ראוים לנס: 3:4: ויען ויאמר אל העמדים לפניו, המלאך אמר אל הממונים תחתיו להעביר פשע ולכפר חטאת, הסירו הבגדים הצואים מעליו, ר”ל שלא ישא עונש בעון בניו, וגם י”ל שבניו גרשו נשותיהם, ובאר לו כוונת המשל ראה העברתי מעליך עונך, ר”ל העונות שהם עליך מבחוץ ע”י הבנים שהם דמיון הבגדים שהם מבחוץ, העברתי ותלבש בגדים נקים, ר”ל תלבש זכיות תחתיהם: 3:5: ואומר, כאשר ראה הנביא שהועברו פשעיו, בקש בעבורו ואמר ישימו צניף טהור על ראשו, היינו שישוב אל מעלת הכהונה הגדולה וילבש את המצנפת שהיא אות הכהונה הגדולה, ונתקבלו דברי הנביא וישימו הצניף על ראשו, וגם הלבישוהו בגדים שהם יתר בגדי כ”ג: 3:6: ויעד מלאך ה’, אז בעת הלביש אותו בגדי כ”ג העיד והתרה בו בשם ה’: 3:7: אם בדרכי תלך, שיתנהג במדות ה’ מה הוא רחום וחנון כמש”פ חז”ל על והלכת בדרכיו, ואם את משמרתי תשמר, הוא משמרת תורת ה’ ומצותיו, וגם אתה תדין את ביתי שישגיח על עבודת הבית ודיני הקרבנות, וגם תשמר את חצרי את חצרות המקדש להשגיח על משמרת הבית בכל פרטיו, אז אני מבטיח לך ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, ר”ל שהגם שהכהנים בזמן הזה הם בני אדם שוכני בתי חומר ומדרגתם יהיה שפלה ממדרגת המלאכים, יצא ממך חוטר לעתיד לבא שישמשו בבית השלישי שהם יתקדשו כמלאכים והם יהיו מהלכים בין המלאכים הנצחיים העומדים לפני ה’ ויתהלכו עמהם בחייהם, ונבואה זו מלבד שהיתה פרטית על יהושע כנז’, היתה ג”כ כללית ונבואה עתידה על זרעו, שמצד זה ראה את יהושע ר”ל את זרעו שנקראו על שמו, שלפעמים יהיו עומדים במשפט והשטן יקטרג עליהם שישרפו באש, שזה היה בעת השמד בימי אנטיוכס אשר רצה לכלות כהני ה’, וה’ גער בהשטן והיה כאוד מוצל מאש כמו שהיה בימי החשמונאים שנצולו בנס ובהשגחת ה’, וגם היה קטרוג על כהונתם וה’ מחל עונם והלביש אותם מחלצות, בפרט למ”ש הרי”א שהבגדים הצואים רומז על דור החשמונאים שלבשו בגדי מלכות שהם בגדים הבלתי נאותים לכ”ג משרת בהיכל ה’, וה’ העביר אותם מעליהם בימי הורדוס, שאז סר מעליהם גאות המלוכה וגסות הרוח שזה רמז בצניף הטהור שיושם על ראשם, שהמצנפת בא לכפר על גסות הרוח, שלא יהיה עליהם עטרת המלוכה רק מנצפת הכהונה לבד, והבטיח לו שלעתיד יתן לו בנים מהלכים בין המלאכים בבית עולמים: 3:8: שמע נא יהושע, עתה באר לו מתי יהיה לו בנים מהלכים בין העומדים הנצחיים שזה יהיה לימות המשיח, ואל שישמע היעוד הזה העתידי הוא ורעיו היושבים לפניו, שהם הת”ח תלמידיו כי הם אנשי מופת וראוים לנבואה וחז”ל פי’ שרעיו היו חמו”ע, כי הנני מביא את עבדי צמח, ר”ל שבאחרית הימים אביא את מלך המשיח, וקראו בשם צמח לרמז כי עתה נכרת חוטר מגזע ישי והוא נעלם טמון בארץ, רק הוא דומה כזרע הטמון במעמקי האדמה אשר בעתו יצמח ויתגלה ומתחתיו יצמח, וע”ז רמז שם זרובבל שנזרע בבבל, ר”ל שהיה דומה כזרע הנזרע בארץ שממנו יצמח צמח בבוא תור הגאולה: 3:9: כי הנה האבן, בעת שיסדו בנין הבית ע”י זרובבל והכינו את האבן הראשה, היינו את האבן פינה שמניחים ראשונה ביסוד הבנין, מסר זרובבל את האבן ליהושע שהוא יניח אותו בהיסוד, באשר הוא כהן לאל עליון, ויהושע חקק על האבן דמות של שבעה עינים, לרמז בזה ששבעה עיני ה’ המשוטטים בארץ, שהוא השפעת שבעה כוכבי לכת שע”י ינהיג ה’ ההנהגה הטבעיית הסדורה מן ימי בראשית להנהיג בם את עולמו ועל ידם ישיגח בעולמו, יהיו חקוקים עתה על אבן זה, דהיינו על המקדש אשר יבנו בו, שמעתה תהיה השגחת ה’ ע”י המקדש אשר ישכן שם ומשם ישגיח בעולמו. והנה שבעה עינים אלה שהם המשגיחים באמצעות ז’ כוכבי לכת הם מושכים את שפעם משבעה עינים עליונים וגבוהים מהם גבוה מעל גבוה, עד שבעה ספירות הבנין שמשם תרד השפע וההשגחה דרך עינים התחתונים שהם ז’ כוכבים, ובמה שחקק באבן הזה שבעה עינים רמז ג”כ למשוך אל האבן הזה עינים ההשגחיים העומדים בראש, (וידוע ששבעה עינים העליונים ישפיעו אל אבן הראשה הידועה שהוא מדת מלכות שהוא אבן אשר מאסו הבונים, עז”א על אבן אחת שבעה עינים), ע”ז אמר אליו ששבעה עינים אשר חקק יהושע על האבן היסודי הם מעשה ב”ו ולא יתקיימו, כי בזה”ז מושלים עינים התחתונים שהם הכוכבים והמערכת, אבל בעת שאביא את עבדי צמח אז הנני מפתח פתוחה, אז אפתח אני פתוחי חותם הזה וציור העינים, וכמו שיבאר זה במחזה שראה אח”ז, ואז משתי את עון הארץ ההיא כי אז לא יחטאו עוד ועונות הקודמים אסלח, ואז. 3:10: ביום ההוא תקראו, כי בעת הנחת היסוד הביאו עצי גפן ותאנה ועשו מהם צל שתחתיהם עמדו הבונים והמיסדים לכבוד, ששם עמדו בהמון חוגג, אומר שאז תקראו איש לרעהו אל תחת גפן, בעת שיהיה פתוח העינים על ידי שאז יהיה שלום בארץ לא עתה, וכמו שיבאר בסמוך: 4:1: וישב המלאך, הנביא לא הבין את המראה הקודמת, ולא ידע הכונה מ”ש שיפתח פתוחה שבעה עינים, וע”כ נפל בשינה ותרדמה שזה יהיה בעת שיכוסה ממנו דבר ה’, ולכן בא המלאך שנית והעיר אותו משנתו, ויראהו מראה אחרת שהוא פירוש המראה הראשונה: 4:2: מה אתה רואה, ר”ל שבזה תראה פי’ המראה הראשונה, ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה על ראשה יש מעין שהוא ספל גדול שממנו ימשך מעין השמן אל קני המנורה, וראה על המנורה שבעה נרות שהם הבזיכין שבתוכם השמן הפתילה, ולכל נר יש שבעה מוצקות, שהם צינורות שהשמן זב בהם מן הגולה אל הנר, והנה המנורה רומזת על אור ה’ המאיר לעולם כולו בכבודו ובעת שיזרח כבוד ה’ והלכו כולם לאורו, וראה את המנורה שהיא כולה בשלימות והיא כולה זהב, שכבוד ה’ יתגלה בהוד והדר לכבוד ולתפארת, וראה גולה על ראשה, הוא המעין העליון שמשם יריק ברכת ה’ ושפעו אל שבעת הנרות, ששבעת הנרות אשר במנורה הם שבעת המדות העליונות אשר באצילות האלהות שבם ינהיג את העולם, ודרך המדות ישגיח וישפיע ויריק השמן הטוב דרך המעין העליון הידוע שהוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, והשמן יורד לכל נר דרך שבעה צינורות. כי כ”א מן המדות כלול מכולם אם לחסד אם לשבט אם לרחמים, והראה לו בזה שלעתיד לא תמשול המערכת שהם ג”כ מנורה בשבעה נרות, שהם שבעה כוכבי לכת שצ”ם חנכ”ל כי מנורה זאת אינה של זהב כי היא פחותה במדרגתה, ואין הגולה על ראשה כי רחוקה היא ממנה ולכן מקורה מקור אכזב ושמן שעל ראשה יחסר המזג, אבל לעתיד תאיר המנורה הטהורה מנורת הזהב, וה’ יופיע בהיכל קדשו להאיר ולהשפיע שמן הקדש, כי אז יפתח פתוחה שבעה עיני ה’ שהם שבעת הנרות העליונות על האבן הראשה והארץ תאיר מכבודם: 4:3: ושנים זיתים עליה, על המנורה סמוך להגולה עומדים שנים זיתים, א’ מימין הגולה ואחד על שמאלה, וזה יתבאר בפסוק י”א י”ב: 4:4: ואען ואומר מה אלה אדני, ר”ל שעדיין איני מבין בפרטות ע”מ זה רומז: 4:5: ויען המלאך הלא ידעת מה המה אלה, ר”ל הלא גוף הדבר מה היא המנורה ושבעת הנרות הם דברים נודעים לבאים בסוד ה’, שגם מנורת המקדש היתה מרמזת על דברים אלה, ואומר לא אדני, השיב לו שהגם שהוא יודע סוד המנורה אינו יודע על מה תרמוז במראה הזאת ומה ענינה בנבואתו עתה: 4:6: ויען ויאמר אלי זה דבר ה’ אל זרובבל, הודיע לו שבמנורה הזאת מרומז דבר ה’ והבטחתו אל זרובבל שהבטיח לו לאמר לא בחיל ולא בכח, שבעת יביא את עבדו צמח מזרע זרובבל אז תהיה הנהגת ה’ בבלי אמצעי, לא על ידי המערכת, שע”ז צריך חיל שיתגבר בדרך הטבע, ולא ע”י המלאכים שהגם שאז ינהג בנס ולא בחיל חיצוני, בכ”ז צריך כח פנימי, כי אין הנס שורה על דבר ריקן, כמ”ש לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין, כי אם ברוחי, שרוח ה’ לבדו ינהיג וימשול בהשגחתו הפרטית, שזה רמז במנורת הזהב ושבעה נרותיה ובשבעה עיני ה’ אשר יפתח על אבן היסוד: 4:7: מי אתה, יצייר כי ברבות הימים עד הקץ יטבע האבן הראשה שהיא האבן של יסוד הבנין (שדבר ממנו סי’ ג’ פסוק ט’) בעומק הר המוריה, ובהגיע זמן הבנין לעתיד יהיה האבן בלוע בהר הגדול הזה ולא יוכלו להוציא אותו, ומצוה אל ההר שיתהוה ממנו מישור, ועז”א מי אתה הר הגדול העומד לפני זרובבל ומעכב בידו מלהוציא את האבן, אני מצוך שתהיה למישור למען יוציא את האבן הראשה, ואז תשאות חן חן לה כולם ישמיעו על האבן קול חן חן, כי יהיה לחן בעיני כולם לא כמו בבנין בית שני שלא היה הבנין לחן בעיני הזקנים אשר ראו את הבית הראשון שהם בכו בכי גדול, כמ”ש בעזרא ובחגי: 4:8: (ח-ט) ויהי דבר ה’, עתה פירש הדברים והגיד לו בנבואה כי ידי זרובבל יסדו את הבית הזה, ר”ל עתה הניח רק היסוד אל הבנין שיהיה לעתיד לבא, כי הבנין שבונים עתה בבית שני אינו בנין נגמר ונשלם, כי חסרו בו חמשה דברים והיה מוכן ליחרב, והוא רק יסוד והתחלה אל הבנין שיהיה באחרית הימים, שאז ידיו תבצענה אז יהיה גמר הבנין, וכמ”ש חכמינו ז”ל שלכן בנוהו מעין בנין שלמה ומעין בנין יחזקאל לעתיד כי היה בנין ממוצע בין שניהם, סוף בנין הראשון ויסוד לבנין האחרון, ואז וידעת כי ה’ צבאות שלחני אליכם: 4:10: כי מי בז ליום קטנות, ביום של עתה שהבנין קטן בעיניכם, והיום שהוא עת הגאולה של בית שני קטן, מי שהוא בז אל הבנין והיום הקטן הזה, הם ישמחו לעתיד עת יראו את האבן הבדיל ביד זרובבל שבעה אלה, עת יראו שבעה אלה העינים שחקקו על האבן במספר שבעה, שעתה היה מספר השבעה מרמז על הנהגת הטבע ע”י שבעת המשרתים במערכה שהוא ז’ כוכבי לכת, ואז יראו כי שבעה אלה החקוקים באבן (כמ”ש על אבן אחת שבעה עינים הנני מפתח פתוחה) עיני ה’ המה, אינם עיני הכוכבים והמזלות רק יציירו עיני ה’ והשגחתו בעצמו בבלי אמצעי, והם יהיו משוטטים בכל הארץ, שאז ישגיח השגחה נסיית פרטיית, ובזה פירש לו מראה המנורה שראה עם שבעה נרותיה שזה מורה על שבעה עיני ה’ המאירים לארץ ולדרים לעתיד לבא, וזה יפתח פתוחה על אבן הראשה, כי זה יהיה ענין המקדש לעתיד שכבוד ה’ ישכון בו בקביעות וישגיח בשבעה עינים העליונים שהם ז’ מדותיו וספירותיו על עמו ונחלתו: 4:11: (יא-יב) ואען ואומר אליו, אחר שפי’ לו מראה המנורה ושבעה נרותיה, שאל אותו שיפרש לו ע”מ רומזים שני הזיתים שהוא רואה במראה שהם עומדים מימין ומשמאל המנורה (כי הזיתים התחילו בשוה עם המנורה משני צדדיה וראש הזיתים הגיע עד הגולה אשר על ראשה, והיה מצדדי המנורה וגם מצדדי הגולה), ותוך כך ראה בחזיונו כן אצל הזיתים יש שני צנתרות של זהב, היינו צינורות להגיר השמן שבא מן הזיתים אל הגולה, וביד שני הצינורות נמצא שני שבלי זיתים (זיתים הגדלים באשכול כשבולת) שבולת לכל צנתר, ששמן הנסחט מן שבולת הזיתים הולך דרך הצינורות אל הגולה, והנה הזיתים והשבלים לא היו של זהב רק עץ זית ממש, רק הצינורות היו של זהב, והשמן שיצא דרך הצנתר אל הגולה נדמה במראהו כזהב, ועז”א המריקים עליהם הזהב, וע”כ שאל עוד ביחוד על מה רומזים השבלים והצנתרות: 4:13: ויאמר הלא ידעת מה המה אלה, שכבר יבין מעצמו שהזית מרמז המשוחים בשמן המשחה, ואומר לא אדני כי איני יודע מה ענינם אצל המנורה: 4:14: ויאמר אלה שני בני היצהר, שהם המלך והכ”ג שמשוחים בשמן משחת קדש, ומה שעומדים אצל המנורה מרמז שהם העומדים על אדון כל הארץ, שההשפעה הנסיית שירדה מאת ה’ המרומזת בשמן היורד מן הגולה אל קני המנורה יהיה ע”י בני היצהר, בזכות המלך והכ”ג, שהמלך יחזיק במעוז המצות שבין אדם לחברו שהוא משפט וחסד, והכ”ג יחזיק במעוז התורה והעבודה, מצות שבין אדם למקום. וע”י מעשיהם יעלה שמן טוב מעשיהם וימשך השמן ההשגחיי אל הגולה ומעין ישיתוהו, עד שהם יהיו בציור הזיתים שמהם יצא השמן אל הגולה להאיר את נרות המנורה, והצינור מריק השמן מן שבלי הזיתים אל הגולה, ובאשר שניהם הם בני אדם לא ציירם בזהב רק בעץ זית, כי האדם עץ השדה, אולם השפע הנוזל ע”י מעשיהם אל הגולה דרך צנתרות הם מזהב ומריקים זהב, כי ימשוך הרצון האלהי הנסיי הנמשל בזהב: 5:1: ואשוב ואשא עיני, אחר שהראהו במראות הקודמות שגאולה הזאת ובנין הזה של המקדש אינו עדיין הגאולה והבנין העקרי, הראהו ה’ העונות שבעבורם חרב הבית והגלו ישראל שנית. ראה והנה מגלה עפה שהיא פורחת באויר: 5:2: ארכה עשרים באמה ורחבה עשר, שהמגלה הזאת יצאה מפתח ההיכל והיה מדתה כמדת פתח ההיכל שהיה גובה עשרים ורוחב עשר: 5:3: ויאמר אלי זאת האלה היוצאת, שבמגלה הזאת כתובים כל האלות שהיו נשבעים בשבועת האלה לשקר, נכתבו כל האלות על המגלה זאת, והיא יוצאת להנקם מן הנשבע לשקר, וטעם יציאתה מן ההיכל כי כן בקש שלמה בתפלתו (מ”א ח’ ל”א) את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו ובא האלה לפני מזבחך בבית הזה ואתה תשמע השמים ושפטת את עבדך להרשיע רשע, בקש על האלה שישבע איש לחברו שיבא לפני המזבח ומשם יצא משפט על הנשבע לשקר, וגם היה דרכם לישבע ולהאלות בבהמ”ק, והיה מנהגם להאלות על הגניבה כמ”ש (שופטים י״ז:ב׳) אלף ומאה הכסף אשר לוקח לך ואת אלית, כי בדברים הנסתרים היו נותנים חרם ואלה על כל היודע ומעלים דבר, וכן על כל דבר אשר שבועת ה’ תהיה בין שניהם היתה האלה באה לפני המזבח אל ההיכל, וע”כ ראה עתה שהאלות האלה שהיו בהיכל ה’ יוצאים מן ההיכל לעשות משפט ולחול על הנשבע לשקר, וצייר שהאלות כולם כתובים במגלה הזאת ושהיא גדולה בארך ורוחב כפתח ההיכל, ר”ל כי מלאו את ההיכל באלותיהם, וז”ש זאת האלה היוצאת לעשות משפט. | כי כל הגונב מזה כמוה נקה, שהגונב ונשבע באלה לנקות א”ע מן החשד נשבע כמוה, היינו כמו הקללה הכתובה במגלה, שבלשון זה נשבע וקבל עליו באלה לנקות א”ע וכן כל הנשבע על שאר דברים, היה נשבע מזה, מן האלה הזאת אשר במגלה, (מצייר כאילו לקח מן האלה ובה גנב ונשבע), ועז”א כמוה נקה, הלא נקה א”ע מן החשד כמוה, היינו כדברים הכתובים באלה אשר במגלה, ובמגלה כתובה האלה והקללה שקבל על עצמו כדי לנקות א”ע מן החשד, ולכן. 5:4: הוצאתיה נאם ה’ שתצא מן ההיכל לעשות משפט, ובאה אל בית הגנב ולנה בתוך ביתו, אחר שהוא לקח מזה וקבל אותה על עצמו, וכלתו ואת עציו ואת אבניו, וכמ”ש חז”ל דברים שאין אש ומים מכלים אותם שבועת שקר מכלה אותם: 5:5: ויצא המלאך, באשר רצה להראות לו ענין אחר, איך שיש להם עוד חטאים אחרים ואיך יעניש אותם עליהם באיפת חטאם ובמדה ובמשקל, לא כעונש שבועת שוא שהוא בלי גבול ומדה, לכן יצא אל מדרגה אחרת והראה לו דבר אחר היוצא: 5:6: זאת האיפה היוצאת, היא המדה שיוצאת לדון כפי המדה מדה כנגד מדה, והעונש יהיה כפי החטא וכמדתו, והאיפה הזאת היוצאת להעניש על חטאים אחרים אינה היוצאת מן ההיכל כמו המגלה, כי שאר חטאים אינם באים לפני המזבח כמו שבועת שקר, ועז”א זאת עינם בכל הארץ, ר”ל העין המשגיח על חטאים אלה אינו העין שבהיכל, רק הוא העין וההשגחה הנמצאת בכל הארץ להעניש כפי מדת החטא, ואינו חמור כעין אשר בהיכל: 5:7: והנה, ראה בצד אחר שהתנשאה ככר עופרת מן הארץ, ועוד ראה שאשה אחת יושבת בתוך האיפה. ופירש לו פתרון המראה: 5:8: ויאמר זאת הרשעה, פירש לו שהאשה היושבת בתוך האיפה היא הרשעה, שנתגלה ונצטייר בצורת אשה, ושהרשעה היא יושבת בתוך האיפה, לומר שהרשעה בעצמה תעניש את הרשע, ושהרשעה היא תמוד לעושה הרשעה באיפה ובמדה את עונשו כפי הרשע, עד שהיא עצמה יושבת באיפת המדה המענשת, ועתה באר לו הפתרון של הככר עופרת ע”י שהשליך אותה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה של האיפה, ר”ל שע”י שיעניש את הרשעים ע”י רשעם בעצמם וע”י שהרשע שעשו היא נמצאת תוך האיפה למוד להם עונש במדתם מדה במדה, עי”ז יכירו עונשי ה’ ויתיראו מלעשות רע, ועי”כ תחדל הרשע ויופסקו העונשים, והאיפה תכוסה בככר עופרת שהוא מבליע את הקול בל ישמע עוד קול הרשעה אשר היא יושבת תוך האיפה, כי עי”כ עולתה תקפץ פיה בראותם כי יש משגיח הגומל ומעניש, ומה נעמו דברי חז”ל שדרשו מזה שאנשי כנה”ג בטלו יצרא דע”ז ושהשליכוהו בדוד עופרת ששואב את הקול, שזה מליצה שע”י שראו משפטי ה’ ועונשיו בטלה המינות שהוא יצרא דע”ז שהיו אומרים עזב ה’ את הארץ ביד מערכת הכוכבים והמזלות, ומאז נשקע הקול ההוא ונסתמה האיפה והרשעה נקברה תוך האיפה: 5:9: ואשא עיני וארא, ראה מראה אחרת ששתי נשים יוצאות, ופירשו חז”ל שזו חנופה וגסות הרוח שירדה לבבל, ר”ל שאחר שראה שנסתמה האיפה וחדל המינות ויצרא דע”ז, ראה דבר אחר ששקולה כע”ז שנפרצה ביניהם, ותחת האשה האחת שישבה תוך האפה ראה שתי נשים, והם החנופה שזה שקול כע”ז ע”י שיעשה כל מעשיו בצביעות לחנוף בהם שזה משתף בעבודתו, וכמ”ש החובה”ל שהחנופה הוא השיתוף הנסתר שעובד את ה’ ובני אדם והיא כפירה בה’ בצנעה וכן גסות הרוח שיתנשא בלבבו לדמות שמשיג השגת באלהות ויסמך על שכלו ובינתו ויצא עי”ז למינות, כמו שהיה בבית שני בכתות החלוקות שעמדו ביניהם, שהיה סבתם שתי נשים הרעות האלה, שעמדו תחת האשה האחת שהיא יצרא דע”ז שהושלכה תוך האיפה, רק שראה שלהם כנפים ככנפי החסידה, שהחסידה הגם שהיא עוף טמא מראית א”ע כעושה חסד, כמ”ש חז”ל למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה, וכן ישמרו מן הניאוף, כמ”ש הטבעים שעופות אלה יעשו משפט במנאפים, וכן ידמו הדור הזה כאילו הם קדושים לאלהיהם ועושים חסדים, והם טמאים באמת כי כולו חנף, וגם סופו להיות כהחסידה שתשא כנף אל ארצות רחוקות כמ”ש גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, וראה רוח בכנפיהם, רוח גאוה ורוח חנופה, ומתנשאים על כנפי רוח המדמה, ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים, שאינם לא בארץ ולא בשמים רק עומדים בתוך, כי במעשיהם הנגלים עומדים בשמים, ובמצפוני לבם הם ארציים יורדים ברוח הבהמה למטה לארץ, והם נשאו את האיפה שנית להעניש החוטאים על רוע מעשיהם: 5:10: (י-יא) ואומר, וכאשר ראה שהם מוליכים איפת העונש לארץ אחרת, שאל אנה המה מוליכות את האיפה, ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער, הודיע לו שבעבור זה יוחרב הבית ויצאו ישראל שנית לגולה שהרבה מן הגולים היו בארץ שנער ששם נשארו יהודים הרבה, וכן מטעם זה נשארו בארץ שנער ולא שבו בבית שני, וגם הודיע לו כי הניחה שם על מכונתה, ששם הוא מקום האיפה, כי גם בבבל יש חנופה וגסות הרוח כמ”ש חכמינו ז”ל, ושם תנוח האיפה כי שם מכון שבתה: 6:1: ואשוב ואשא עיני, הנה במראה הראשונה ראה איש רוכב על סוס אדום שהוא מלכות יון שתפסה מלכות אחר דריוש, ועתה הראהו המלכיות שיעמדו בעולם עד אחרית הימים, וראה ארבע מרכבות יוצאות, כל מרכבה היא מד’ סוסים, כי כל מלכות היא מארבע מלכיות, שכל רוח מרוחות העולם מושל עליה מלכות אחרת ומושפעת משר מיוחד המקבל מאת המרכבה העליונה שחלוקה ג”כ לד’ רוחות, כמ”ש בפי’ מרכבת יחזקאל, וראה אותם יוצאות מבין שני ההרים, כי ראה שיהיו חלוקות, ששתי מרכבות יצאו מהר המשחית ועתידים להרע לישראל, ושתי מרכבות יצאו מהר מועד להטיב עם ישראל, וההרים הרי נחשת, כי מלכות בבל שהיתה מלכות הזהב ומלכות מדי שהיתה של כסף (כמו שראה אותם נבוכדנצר בחלומו), כבר חלפו מן העולם, ומעתה תתחיל מלכות יון שנמשלה בחלום נבוכדנצר לנחשת שהוא אחר הכסף: 6:2: במרכבה הראשונה סוסים אדומים, מלכות יון שיצאה בראשונה היו מוכנים לשפך דם רב, כמו שראה במראה הראשונה איש רוכב על סוס אדום, ובמרכבה השנית סוסים שחורים שהוא מלכות רומי שאחר מלכות יון, שהם ג”כ מוכנים לשפוך דם, וזה נכלל במראה שחור כמ”ש חז”ל (פרק אלו טרפות) שהשחור אדום הוא אלא שלקה, ונוסף לזה מראה השחרות מורה על גלות האפל והחשוך והלילה הארוכה שיהיה לישראל בגלות רומי, שתי המרכבות האלה יצאו מצד אחד הצפוני: 6:3: ובמרכבה השלישית סוסים לבנים, אחר שתבטל מלכות רומי תעמוד מלכות אחרת שלא תשפוך דם כ”כ ולא ירעו כ”כ לישראל, והגלות יוקל בד’ רוחות העולם כמו שהוא באלף הזה שסוסי המרכבות לבנים ובעלי חסד, ובמרכבה הרביעית סוסים ברודים אמצים, ראה את המלכים שיעמדו קרוב לזמן הגאולה בציור ברודים אמצים מטעם שית’ בפסוק ו’ וז’: 6:5: אלה ארבע רוחות השמים, כי כל מלכות כולל ארבע רוחות, שזה נרמז בארבע סוסים אשר בכל מרכבה, והם יוצאות מהתיצב על אדון כל הארץ, ששלחם למשול בארץ בפקודת רם ונשא: 6:6: אשר בה הסוסים השחורים, לא באר את הסוסים האדומים שכבר דבר עליהם במראה הראשונה, לכן התחיל מן השחורים שהיא מלכות רומי, שהיא תצא אל ארץ צפון לתפוס מלכות שמה, וגם היא תהיה צפונית כי משם תפתח הרעה להחריב את ירושלים, והלבנים יצאו אל אחריהם, לא באר לאיזה צד יצאו הלבנים כי הם אין להם רוח מיוחד רק יצאו אחרי השחורים ויתפשטו במזרח ובמערב, שהם כל המלכים המולכים אחרי שנבטלה מלכות רומי איש איש במקומו, והברודים יצאו אל ארץ התימן, קרוב לימות המשיח תעמוד מלכות מנוקדת שהם יעמדו מן הלבנים רק ימצאו בם נקודות שחורות ולבנות, כי יתעוררו ג”כ למלחמות, ומהם יצא גוג ומגוג אשר יבא מירכתי צפון אל התימן שהוא א”י, ואז יתחלקו לשני מחנות לוחמים זה בזה, כמו שהתבארביחזקאל סי’ ל”ח ל”ט שבאחרית הימים יתעוררו בני אדום שהם יהיו אז הברודים לכבוש את א”י מיד הישמעאלים שהם האמצים, כי יתאמצו לעמוד כנגד הלוחמים וילחמו זה בזה, ועז”א. 6:7: והאמצים יצאו, שהם יצאו למלחמה נגד הברודים, ויבקשו ללכת להתהלך בארץ, שיהיה בדעתם לתפוס מלכות של הברודים וללכת אל ארצם למלחמה, אבל רק יבקשו לעשות כן כי יפלו שם בנופלים סביב לירושלים במלחמת גוג ומגוג, ויאמר לכו, זה מוסב על כל הארבע מלכיות אחר שספר מראה הארבע מרכבות מספר ששמע שהמלאך אמר להם לכו התהלכו בארץ, שהודיע להם גזרת עירין שהם ימשלו בארץ עד קץ הימין: 6:8: ויזעק אותי וידבר אלי, העיר אותי לזעוק זעקה גדולה ומרה, וגם דבר אלי דברי נחומים, ומפרש מ”ש ויזעק אותי ראה היוצאים אל ארץ צפון, שהנביא זעק על הסוסים האדומים והשחורים היוצאים אל ארץ צפון, כי ה’ הראה לו הרעות והצרות שיהיה לישראל על ידם, ומ”ש וידבר אלי מפרש שאמר לי הניחו את רוחי בארץ צפון שהם הניחו ושככו את חמתי שהיה לי על ישראל ועתיד אני להטיב את אחריתם כי נח רוח החמה: 6:10: לקוח, בני הגולה שבבבל שלחו שלשה אנשים ובידם כסף וזהב לעשות ממנו שתי עטרות, א’ אל זרובבל שיהיה מלך הארץ, והב’ אל יהושע שהוא הכ”ג, עטרת זהב אל המלך ועטרת כסף אל הכ”ג, וצוהו ה’ שיקח הכסף והזהב המובא מאת הגולה ביד חלדי וטוביה וידעיה, וצוהו שלא ימתין עד שיבואו אליו רק ובאת אתה שהנביא ילך אליהם, ולא ימתין ליום מחר רק ביום ההוא תיכף. וציין לו המקום ששם ימצאם ובאת בית יאשיה, כי שם נקבצו כאשר באו מבבל ויאשיה היה ג”כ מבני בבל: 6:11: ולקחת, אתה תקח מידם את הכסף וזהב, ועשית עטרות אתה תעשה לא הם, והגם שתעשה שתי עטרות לא תשים רק עטרה אחת בראש יהושע הכהן הגדול, והעטרה השנית של המלך לא תשים על זרובבל: 6:12: ואמרת אליו, ותפרש הטעם מפני כי כה אמר ה’ הנה איש צמח שמו, שם זרובבל הוא צמח כמ”ש למעלה (ג’ ח’) כי הנני מביא את עבדי צמח, שטעם השם מפני שאינו נטע נגמר ונשלם בפועל רק הוא מוכן לצמוח, שע”כ נקרא בשם זרובבל שנזרע בבבל, שהוא כזרע הטמון באדמה ועתיד לצמוח, ועתה הוא רק בכח ולא בפועל ולא יצמח הוא עצמו רק ומתחתיו יצמח, ר”ל מן בניו אשר יעמדו תחתיו יצמח הצמח אשר יבנה את היכל ה’, שהוא הבית האחרון שיבנה באחרית הימים: 6:13: והוא, ר”ל שהגם שגם זרובבל בונה את ההיכל עתה, יש הבדל ביניהם כי הוא ר”ל מלך המשיח הצומח מתחתיו, יבנה את היכל ה’ וגם הוא ישא הוד ה’, לא כן זרובבל הבונה שאינו נושא הוד ה’, וישב ומשל על כסאו, המשיח ישב וימשול לא כן זרובבל שאינו מושל כי הוא תחת רשות מלכי פרס, ואינו יושב על כסאו כי הוא נכנע, וגם יל”פ על כסאו של הוד ה’ שהמשיח ישב על כסא ה’ למלך, והיה כהן על כסאו, ואז גם הכהן יהיה על כסאו הראוי, כי עתה גם הכהן אינו על כסאו הראוי לו, ואז עצת שלום תהיה בין שניהם, כי עתה לא יהיה שלום בין היושב על כסא ההנהגה ובין הכהן, שבימי החשמונאים לבשו הם עטרת מלכות וייחסו הגדולה לעצמם, ואח”כ היה עטרת הכהונה ירודה ע”י המלכות שמכרו אותה בדמים והיתה שפלה בעיניהם, אבל אז כ”א ישב על כסאו בשלום: 6:14: והעטרות, ולכן עתה לא יהיו העטרות לא למלך ולא לכ”ג רק לחלם שהוא חלדי ולטוביה וידעיה ולחן שהוא יאשיה שהם הכינו אותם, ובכ”ז יהיו לזכרון בהיכל ה’, כי העטרות היו תלויות בגובה ההיכל (כנז’ במשנה דמדות), למען יזכרו ישראל את אשר עליהם לעשות שאם יעשו תשובה שלמה תהיה עתה עת הגאולה והמלך והכ”ג ילבשו את העטרות, וז”ש. 6:15: ורחוקים, ר”ל שאם יבואו רחוקים, היינו ישראל שהם רחוקים עתה ולא שבו בבית שני, אם יתעוררו ויעלו כולם כחומה ויבואו ובנו בהיכל ה’, אז וידעתם כי ה’ שלחני אליכם, ר”ל אז יתקיימו היעודים ששלח ה’ אותי לנבאות לכם, אבל זה תלוי במעשיכם ועז”א והיה ר”ל דבר זה יהיה, אם שמוע תשמעון בקול ה’ אלהיכם, שאז יתקיימו היעודים תיכף ורחוקים יבאו ויתקבצו נדחי ישראל ויבנו בהיכל ה’ ותשוב העטרה ליושנה:

דמויות

• זכריה (הנביא)
• זרובבל (מנהיג השיבה)

מיקום

• ירושלים

אפיונים

• אפיון - נבואה וחלום | שמונת החזיונות הלילה — סוסים, קרנות, חוט, מנורה, מגילה: סיפורי סמלים
• אפיון - ברית עם אלוקים | “לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי” — עיקרון בניית הבית השני
• אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | “שובו אלי… ואשוב אליכם אמר ה’ צבאות” — קריאה ראשונה לתשובה
• אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי

הערות

מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: שַׁמּוּעַ (Strong’s H8051) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,שמואל ב,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

תבנית השוואה: CT-003 — קריאת נביא לשליחות ייחוד: זכריה נביא ראייתי (visions) — לא שומע מסרים אלא “רואה” עולמות סמליים.

ניווט

• קודם:
• אחרי: זכ_007_001 - שאלת הצומות — שפטו אמת