הושע קונה את גומר מחדש
פסוקים
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י ע֚וֹד לֵ֣ךְ אֱֽהַב־אִשָּׁ֔ה אֲהֻ֥בַת רֵ֖עַ וּמְנָאָ֑פֶת כְּאַהֲבַ֤ת יְהֹוָה֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהֵ֗ם פֹּנִים֙ אֶל־אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְאֹהֲבֵ֖י אֲשִׁישֵׁ֥י עֲנָבִֽים׃ וָאֶכְּרֶ֣הָ לִּ֔י בַּחֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר כָּ֑סֶף וְחֹ֥מֶר שְׂעֹרִ֖ים וְלֵ֥תֶךְ שְׂעֹרִֽים׃ וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יהָ יָמִ֤ים רַבִּים֙ תֵּ֣שְׁבִי לִ֔י לֹ֣א תִזְנִ֔י וְלֹ֥א תִֽהְיִ֖י לְאִ֑ישׁ וְגַם־אֲנִ֖י אֵלָֽיִךְ׃ כִּ֣י׀ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים יֵֽשְׁבוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ין מֶ֙לֶךְ֙ וְאֵ֣ין שָׂ֔ר וְאֵ֥ין זֶ֖בַח וְאֵ֣ין מַצֵּבָ֑ה וְאֵ֥ין אֵפ֖וֹד וּתְרָפִֽים׃ אַחַ֗ר יָשֻׁ֙בוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּבִקְשׁוּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת דָּוִ֣יד מַלְכָּ֑ם וּפָחֲד֧וּ אֶל־יְהֹוָ֛ה וְאֶל־טוּב֖וֹ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהֹוָ֖ה בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֣י רִ֤יב לַֽיהֹוָה֙ עִם־יוֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֠י אֵין־אֱמֶ֧ת וְֽאֵין־חֶ֛סֶד וְאֵֽין־דַּ֥עַת אֱלֹהִ֖ים בָּאָֽרֶץ׃ אָלֹ֣ה וְכַחֵ֔שׁ וְרָצֹ֥חַ וְגָנֹ֖ב וְנָאֹ֑ף פָּרָ֕צוּ וְדָמִ֥ים בְּדָמִ֖ים נָגָֽעוּ׃ עַל־כֵּ֣ן׀ תֶּאֱבַ֣ל הָאָ֗רֶץ וְאֻמְלַל֙ כׇּל־יוֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ בְּחַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה וּבְע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם וְגַם־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם יֵאָסֵֽפוּ׃ אַ֥ךְ אִ֛ישׁ אַל־יָרֵ֖ב וְאַל־יוֹכַ֣ח אִ֑ישׁ וְעַמְּךָ֖ כִּמְרִיבֵ֥י כֹהֵֽן׃ וְכָשַׁלְתָּ֣ הַיּ֔וֹם וְכָשַׁ֧ל גַּם־נָבִ֛יא עִמְּךָ֖ לָ֑יְלָה וְדָמִ֖יתִי אִמֶּֽךָ׃ נִדְמ֥וּ עַמִּ֖י מִבְּלִ֣י הַדָּ֑עַת כִּי־אַתָּ֞ה הַדַּ֣עַת מָאַ֗סְתָּ (ואמאסאך) [וְאֶמְאָֽסְךָ֙] מִכַּהֵ֣ן לִ֔י וַתִּשְׁכַּח֙ תּוֹרַ֣ת אֱלֹהֶ֔יךָ אֶשְׁכַּ֥ח בָּנֶ֖יךָ גַּם־אָֽנִי׃ כְּרֻבָּ֖ם כֵּ֣ן חָטְאוּ־לִ֑י כְּבוֹדָ֖ם בְּקָל֥וֹן אָמִֽיר׃ חַטַּ֥את עַמִּ֖י יֹאכֵ֑לוּ וְאֶל־עֲוֺנָ֖ם יִשְׂא֥וּ נַפְשֽׁוֹ׃ וְהָיָ֥ה כָעָ֖ם כַּכֹּהֵ֑ן וּפָקַדְתִּ֤י עָלָיו֙ דְּרָכָ֔יו וּמַעֲלָלָ֖יו אָשִׁ֥יב לֽוֹ׃ וְאָֽכְלוּ֙ וְלֹ֣א יִשְׂבָּ֔עוּ הִזְנ֖וּ וְלֹ֣א יִפְרֹ֑צוּ כִּֽי־אֶת־יְהֹוָ֥ה עָזְב֖וּ לִשְׁמֹֽר׃ זְנ֛וּת וְיַ֥יִן וְתִיר֖וֹשׁ יִֽקַּֽח־לֵֽב׃ עַמִּי֙ בְּעֵצ֣וֹ יִשְׁאָ֔ל וּמַקְל֖וֹ יַגִּ֣יד ל֑וֹ כִּ֣י ר֤וּחַ זְנוּנִים֙ הִתְעָ֔ה וַיִּזְנ֖וּ מִתַּ֥חַת אֱלֹהֵיהֶֽם׃ עַל־רָאשֵׁ֨י הֶהָרִ֜ים יְזַבֵּ֗חוּ וְעַל־הַגְּבָעוֹת֙ יְקַטֵּ֔רוּ תַּ֣חַת אַלּ֧וֹן וְלִבְנֶ֛ה וְאֵלָ֖ה כִּ֣י ט֣וֹב צִלָּ֑הּ עַל־כֵּ֗ן תִּזְנֶ֙ינָה֙ בְּנ֣וֹתֵיכֶ֔ם וְכַלּוֹתֵיכֶ֖ם תְּנָאַֽפְנָה׃ לֹא־אֶפְק֨וֹד עַל־בְּנוֹתֵיכֶ֜ם כִּ֣י תִזְנֶ֗ינָה וְעַל־כַּלּֽוֹתֵיכֶם֙ כִּ֣י תְנָאַ֔פְנָה כִּי־הֵם֙ עִם־הַזֹּנ֣וֹת יְפָרֵ֔דוּ וְעִם־הַקְּדֵשׁ֖וֹת יְזַבֵּ֑חוּ וְעָ֥ם לֹֽא־יָבִ֖ין יִלָּבֵֽט׃ אִם־זֹנֶ֤ה אַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אַל־יֶאְשַׁ֖ם יְהוּדָ֑ה וְאַל־תָּבֹ֣אוּ הַגִּלְגָּ֗ל וְאַֽל־תַּעֲלוּ֙ בֵּ֣ית אָ֔וֶן וְאַל־תִּשָּׁבְע֖וּ חַי־יְהֹוָֽה׃ כִּ֚י כְּפָרָ֣ה סֹרֵרָ֔ה סָרַ֖ר יִשְׂרָאֵ֑ל עַתָּה֙ יִרְעֵ֣ם יְהֹוָ֔ה כְּכֶ֖בֶשׂ בַּמֶּרְחָֽב׃ חֲב֧וּר עֲצַבִּ֛ים אֶפְרָ֖יִם הַֽנַּֽח־לֽוֹ׃ סָ֖ר סׇבְאָ֑ם הַזְנֵ֣ה הִזְנ֔וּ אָהֲב֥וּ הֵב֛וּ קָל֖וֹן מָגִנֶּֽיהָ׃ צָרַ֥ר ר֛וּחַ אוֹתָ֖הּ בִּכְנָפֶ֑יהָ וְיֵבֹ֖שׁוּ מִזִּבְחוֹתָֽם׃
פירוש רש”י
3:1: אֲהוּבַת רֵעַ. חֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ וַאֲהוּבָה לוֹ, וְהִיא מְנָאֶפֶת תַּחְתָּיו, כְּאַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל וְהֵם זוֹנִים תַּחְתָּיו אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים (דברים לא:טז): | אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים. פֵּרֵשׁ מְנַחֵם: גְּבִיעֵי יַיִן, אוֹהֲבִים לְהִשְׁתַּכֵּר בְּיֵינָם וְאֵינָם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְכֵן מָצִינוּ שֶׁמּוֹכִיחָם בְּמָקוֹם אַחֵר עַל כָּךְ: ״הַשּׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן״ (עמוס ו:ו): 3:2: וָאֶכְּרֶהָ לִי. לְשׁוֹן ׳סְחוֹרָה׳, ברגניי״א בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ (בראשית נ:ה) ״אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי״, וּבִכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לִמְכִירָה כִּירָה (סוטה יג,א; חולין צב,א): | בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כֶּסֶף וְחֹמֶר שְׂעוֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעוֹרִים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וּפְרַקְתִּינוּן בְּמֵימְרִי בְּיוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר לְיֶרַח נִיסָן וִיהַב יַת כֶּסֶף תַּקְלַיָּא כִּפּוּר לְנַפְשֵׁיהוֹן וַאֲמָרִית דִּיְהוֹן מְקָרְבִין קֳדָמַי עוֹמֶר אֲרָמוּתָא מְעַלְלַת שְׂעוֹרִין״, כְּלוֹמַר לֹא הוֹגַעְתִּים בִּדְבָרִים קָשִׁים: | בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף. בְּגִימַטְרִיָּא נִיסָן, וּבַפְּסִיקְתָּא (פסיקתא רבתי ה:י) הוּא נִדְרָשׁ: בְּט״ו כֶּסֶף – בְּט״ו בְּנִיסָן. וְחֹמֶר וְלֵתֶךְ הֲרֵי אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ, שֶׁהַחוֹמֶר שְׁלוֹשִׁים סְאָה וְהַלֶּתֶךְ חֲצִי חֹמֶר: 3:3: וָאֹמַר אֵלֶיהָ יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי. יָמִים – שְׁנַיִם, רַבִּים – שְׁלֹשָׁה, הֲרֵי חֲמִשָּׁה. אֵלּוּ חֲמִשִּׁים יוֹם שֶׁבֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת, בּוֹ בַיּוֹם נָתַתִּי לָהֶם הַתּוֹרָה, וּבָהּ הִזְהַרְתִּיהָ (הושע ב:טו; פסיקתא דרב כהנא יב,ד): | לֹא תִזְנִי וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ. ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ (שמות כ:ג): | וְגַם אֲנִי אֵלָיִךְ. ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ (שמות כ:ב). וַאֲשֶׁר עָשָׂה שְׁנֵי חֶשְׁבּוֹנוֹת מֵחֲמִשִּׁים יוֹם, אֶחָד לְסוֹף חֹמֶר וְאֶחָד לְסוֹף לֵתֶךְ, כְּנֶגֶד הַמָּן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְסוֹף שְׁלוֹשִׁים יוֹם בְּט״ו בְּאִיָּר, וּמִשָּׁם לַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם מִנְיַן סְאִין שֶׁל לֵתֶךְ, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינַי בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ סִיוָן (שמות יט:א). וּבְשֵׁם רַב הַאי מָצָאתִּי דָּבָר הָגוּן, ״וָאֶכְרֶה לִי וְגוֹ׳״, קָצַבְתִּי דְּמֵי כֹּפֶר פִּדְיוֹנָהּ לְנֶגְדִּי בְּדָמִים קַלִּים: הָאוֹמֵר עֶרֶךְ נַפְשִׁי עָלַי ״אִם מִבֶּן שִׁשִּׁים וָמַעְלָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל״ (ויקרא כז:ז). וְחֹמֶר שְׂעוֹרִים. עֵרֶךְ זָכָר ״מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן שּׁשִּׁים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל״ (ויקרא כז:ג), וְהֵם דְּמֵי פִּדְיוֹן חֹמֶר שְׂעוֹרִים שֶׁגַּם הוּא חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף (ויקרא כז:טז). וְלֵתֶךְ שְׂעוֹרִים דְּמֵי פִּדְיוֹן קַרְקַע לֵתֶךְ שְׂעוֹרִים לַמִּקְדָּשׁ, עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה שְׁקָלִים הוּא עֵרֶךְ הַקָּצוּב מִבֶּן חֹדֶשׁ עַד חָמֵשׁ שָׁנִים חָמֵשׁ שְׁקָלִים (ויקרא כז:ו), וּ״מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים עַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ עֶשְׂרִים שְׁקָלִים״ (ויקרא כז:ה), הֲרֵי עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה. אַחַר כָּל הַחִבָּה הַזֹּאת, אָמַרְתִּי לָהּ יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי לֹא תִזְנִי לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, כִּי אִם תִּזְנִי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בָּנַיִךְ אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שַׂר וְאֵין זֶבַח בַּמִּקְדָּשׁ בִּיהוּדָה, וְאֵין מַצֶּבֶת הַבַּעַל בְּשׁוֹמְרוֹן לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין אֵפוֹד שֶׁל אוּרִים וְתוּמִּים הַמַּגִּיד לָהֶם נֶעֱלָמוֹת, וְאֵין תְּרָפִים, הֵם דְּמוּת הַנַּעֲשִׂים בְּכִוּוּן שָׁעָה אַחַת הָעֲשׂוּיָה לְכָךְ וּמְדַבְּרִים מֵאֲלֵיהֶן וּמַגִּידִים נֶעֱלָמוֹת. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״וְלֵית אֵפוֹדָא וּמְחַוֵּי״. 3:5: אַחַר. יְמֵי הַגּוֹלָה. | יָשׁוּבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה׳ וְגוֹ׳. תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: בִּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים מָאֲסוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּימֵי רְחַבְעָם – בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וּבְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א יב:טז): ״מַה לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד״ – כְּמַשְׁמָעוֹ, ״לְאָהֳלֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ (שם) – אַל תִּקְרֵי ״לְאָהֳלֶיךָ״ אֶלָּא ״לֵאלֹהֶיךָ״, ״רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד״ (שם) – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא: אֵין מַרְאִין סִימָן טוֹב לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּחְזְרוּ וִיבַקְשׁוּ שְׁלָשְׁתָּן: ״אַחַר יָשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה׳״ – זוֹ מַלְכוּת שָׁמַיִם, ״וְאֶת דָּוִד מַלְכָּם״ – כְּמַשְׁמָעוֹ, ״וּפָחֲדוּ אֶל ה׳ וְאֶל טוּבוֹ״ – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה״: 4:2: אָלֹה וְכַחֵשׁ: נִשְׁבָּעִין בְּשֶׁקֶר. | פָּרָצוּ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וּמוֹלִידִין בְּנִין מִנְּשֵׁי חַבְרֵיהוֹן״. | וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ. ״חוֹבִין עַל חוֹבִין מוֹסִיפִין״ (תרגום יונתן), וּלְפִי מַשְׁמָעוֹ: פָּרְצוּ הַגָּדֵר וְהִרְבּוּ שְׁפִיכוּת דָמִים, עַד נָגַע דַּם הָרוּג זֶה בְּדַם חֲבֵרוֹ: 4:3: תֶּאֱבַל. תֶּחֱרַב, וְיִגְדַּל הָאֵבֶל בָּהּ: | יֵאָסֵפוּ. ״יִזְעֲרוּן מִן קֳדָם חוֹבֵיהוֹן״ (תרגום יונתן), לְשׁוֹן ׳כִּלָּיוֹן׳, כְּמוֹ ״אָסֹף אֲסִיפֵם״ (ירמיה ח:יג). 4:4: אַךְ אִישׁ אַל יָרֵב. אַתֶּם מַתְרִין בִּנְבִיאֵי אֱמֶת שֶׁלֹּא יְרִיבוּן אִתְכֶם וְלֹא יוֹכִיחוּ אֶתְכֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּעָמוֹס (עמוס ז:י) שֶׁאָמַר לוֹ אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית אֵל לֹא תִנָּבֵא עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְלֹא תַטִּיף עַל בֵּית יִשְׂחָק, וְהוּא בִּימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ שֶׁנִּתְנַבֵּא הוֹשֵׁעַ בְּיָמָיו: | וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן. ״נָצָן עִם מַלְפֵיהוֹן״ (תרגום יונתן), שֶׁהַכֹּהֲנִים הָיוּ בְּנֵי הוֹרָאָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב״ (דברים לג:י): 4:5: וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְגוֹ׳. ״וְתִתְקָלוּן בִּימָמָא, וְיִתְקָלוּן נְבִיאֵי שִׁקְרָא דְּעִמְּכוֹן כְּדִבְלֵילְיָא, וְאַבְהֵית כְּנִשְׁתְּכוֹן״ (תרגום יונתן), וְאַבְיֵישׁ כְּנִיסִיָה שֶׁלָּכֶם: | נְבִיאֵי עַמְּךָ. נְבִיאִים שֶׁעִמְּךָ: | וְדָמִיתִי. כְּמוֹ ״נִדְמוּ עַמִּי״ (הושע ו:ז), כְּאָדָם הַיּוֹשֵׁב וְתוֹהֵא וְאֵין מַעֲנֶה בְּפִיו: 4:6: אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ. שֶׁאוֹתָן שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי נָתְנוּ בְּנֵיהֶם עֲרֵבִים תַּחַת אֲבוֹתֵיהֶם לִשְׁמֹר אֶת הַתּוֹרָה (תנחומא, ויגש ב; שוחר טוב ח,ד): 4:7: כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ. כְּשֶׁרָבוּ וְגָדְלוּ כֵּן הוֹסִיפוּ לַחֲטֹא. כֵּן חָטְאוּ לְשׁוֹן עִבְרִי כֵּן בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת: ״כַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה״ (שמות א:יב), ״קָרְאוּ לָהֶם כֵּן הָלְכוּ מִפְּנֵיהֶם״ (הושע יא:ב) – כָּל כַּמָּה שֶׁהַנְּבִיאִים קוֹרְאִין לָהֶם לְהוֹכִיחָן, כֵּן הֵם הָיוּ בּוֹרְחִין מִפְּנֵיהֶם: | כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ. לְפִיכָךְ כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר: 4:8: חַטַּאת עַמִּי. כָּל ׳חַטַּאת׳ שֶׁבְּסֵפֶר תְּרֵי עָשָׂר פְּתָחִין, לְפִי שֶׁכֻּלָּן דְּבוּקִין, חוּץ מֵאַחַת (מיכה א:יג) ״רֵאשִׁית חַטַּאת הִיא לְבַת צִיּוֹן״. חַטָּאוֹתֵיהֶם שֶׁל עַמִּי יֹאכְלוּ אוֹתָם נְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר שֶׁאָמַר לָהֶם לְמַעְלָה ״וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ״, נַעֲשׂוּ לָהֶם כֹּהֲנֵי בָּמוֹת וְאוֹכְלִין מַה שֶׁהָיוּ כֹּהֲנִים רְאוּיִין לֶאֱכוֹל: | וְאֶל עֲוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל יִשָּׂא הַנָּבִיא נַפְשׁוֹ, וְהַנָּבִיא עַצְמוֹ מְצַפֶּה שֶׁיָּבִיאוּ לוֹ מָמוֹן וְקָרְבָּנוֹת לְכַפָּרָה: 4:9: וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן. אֲנִי אַשְׁוֶה אֶת הָעָם לְבִזָּיוֹן כֹּהֲנַי שֶׁחִלְּלוּ אוֹתִי מִכַּהֵן לָהֶם, וְלָכֵן אַף אֲנִי אֲחַלֵּל אֶת הָעָם בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: 4:10: וְלֹא יִפְרֹצוּ. לֹא יְגַדְּלוּ בָּנִים: 4:11: זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ. שֶׁהֵם עֲסוּקִין בָּם, לָקְחוּ אֶת לִבָּם מֵאַחֲרַי: 4:12: בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל. בִּדְמוּת שֶׁעָשָׂה מִן הָעֵץ: | יַגִּיד לוֹ. אֶל דְּבָרָיו הוּא שׁוֹמֵעַ, שֶׁאוֹמְרִים לוֹ נְבִיאֵי הַבַּעַל בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה (מלכים א יח:יט): 4:13: אַלּוֹן. קייאני״א בְּלַעַ״ז, שֶׁגָּדֵל בּוֹ פְּרִי שֶׁקּוֹרִין גלננ״ץ בְּלַעַ״ז: | לִבְנֶה. עֵץ שֶׁקְּלִפָּתוֹ לְבָנָה: | אֵלָה. אוֹלְמָ״א בְּלַעַ״ז, שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְנוֹטְעִין אוֹתוֹ לְצֵל: | עַל כֵּן תִּזְנֶינָה בְנוֹתֵיכֶם. עַל שֶׁאַתֶּם מִתְחַבְּרִין לַעֲבוֹדָה זָרָה כְּמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם הַקַּדְמוֹנִים, וְהֵם מִתְחַבְּרִים עִמָּכֶם, וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מִתְחַתְּנִים בָּם, וּבְנוֹתֵיכֶם הַנּוֹלָדוֹת לָכֶם מִבְּנוֹתֵיהֶם נוֹהֲגוֹת כְּמִנְהַג אִמָּן וּמְזַנּוֹת, כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: 4:14: לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם. עוֹד לְבָדְקָן בְּמַיִם הַמָּרִים כְּשֶׁתִּזְנֶינָה לָמָּה? כִּי בַּעֲלֵיהֶם עִם זוֹנוֹת יִפָּרֵדוּ וְכַאֲשֶׁר אֵין הָאִישׁ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ (סוטה מז,ב): | יִפָּרֵדוּ. תֵּרְגֵּם יוֹנָתָן ״מִסְתַּיְּעָן״, לְשׁוֹן ׳סִיעָה׳, כְּלוֹמַר מִתְחַבְּרִין אַתֶּם לִשְׁתּוֹת יַיִן. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ אֵצֶל ״עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת״ (יואל א:יז), שֶׁהֵם חָבִיּוֹת יַיִן: | וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט. אַחֲרֵי שֶׁאֵינְכֶם נוֹתְנִין לֵב לְהָבִין, לְפִיכָךְ תִּתְלַבְּטוּ לִלְקוֹת פֻּרְעָנוּת. לִבּוֹט לְשׁוֹן טֹרַח הַדֶּרֶךְ וְלֵאוּת מַשָּׂא, דילשי״ר בְּלַעַ״ז: 4:15: אִם זוֹנֶה אַתָּה יִשְׂרָאֵל. לֹא יִלְמְדוּ בְּנֵי יְהוּדָה דַּרְכָּם. לָשׁוֹן אַחֵר: אִם זוֹנֶה אַתָּה יִשְׂרָאֵל אַל יֶאְשַׁם יְהוּדָה – אִם זוֹנֶה יִשְׂרָאֵל אֵין בְּנֵי יְהוּדָה חַיָּבִין בְּכָךְ וְאֵינִי מְחַיְּבָם כְּמוֹ שֶׁאָמוּר לְמַעְלָה (הושע א:ז): ״וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם״. | וְאַל תָּבוֹאוּ. בְּנֵי יְהוּדָה הַגִּלְגָּל, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ בְּנֵי יְהוּדָה הַגִּלְגָּל, שֶׁשָּׁם עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָּל רָעָתָם בַּגִּלְגָּל״ (הושע ט:טו), ״בַּגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ״ (עמוס ד:ד): | וְאַל תַּעֲלוּ בֵּית אָוֶן. הוּא בֵּית אֵל, שֶׁהֶעֱמִיד שָׁם יָרָבְעָם אֶת הָעֲגָלִים (מלכים א יב:כח-כט): | וְאַל תִּשָּׁבְעוּ. עִמָּהֶם חַי ה׳, ״כִּי אִם חַי ה׳ יֹאמְרוּ לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ״ (ירמיהו ה:ב). כְּשֶׁהָיוּ נִשְׁבָּעִים בַּשֶּׁקֶר, הָיוּ מַזְכִּירִים שֵׁם שָׁמַיִם, וּכְשֶׁהָיוּ נִשְׁבָּעִין בֶּאֱמֶת, נִשְׁבָּעִים בְּשֵׁם הַבְּעָלִים: 4:16: כִּי כְּפָרָה סוֹרֵרָה. ״כְּתוֹרָא דְּאִתְפַּטִּים וּבָעִיט״ (תרגום יונתן), כֵּן סָרַר יִשְׂרָאֵל מֵרֹב אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה: | עַתָּה יִרְעֵם מִרְעִית מְצֻמְצֶמֶת כְּכֶבֶשׂ הָרוֹעֶה בַּמֶּרְחָב וְלֹא כְּשׁוֹר פָּטָם שֶׁאוֹבְסִין אוֹתוֹ בִּשְׂעוֹרִין וְכַרְשִׁינִין: 4:17: חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם. נִצְמָד לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִפְרֹשׁ, לְפִיכָךְ הַנַּח לוֹ אַתָּה הַנָּבִיא, וְלֹא תִנָּבֵא לְהוֹכִיחוֹ כִּי לֹא יוֹעִיל: 4:18: סָר סָבְאָם. נַעֲשָׂה מִשְׁתֵּיהֶם זָר מֵעָלַי. סָר לְשׁוֹן ׳זָר׳, כְּמוֹ (ירמיהו ב:כא) ״סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה״, כְּלוֹמַר סָר מִמְּקוֹמוֹ וְנֶהְפַּךְ לְאַחֵר: | סָבְאָם. מִשְׁתֵּה יֵינָם שֶׁהָיָה עִם הַזּוֹנוֹת: | אָהֲבוּ הֵבוּ קָלוֹן. הִזְמִינוּ לָהֶם קָלוֹן. הֵבוּ לְשׁוֹן ׳הַזְמָנָה׳, כְּמוֹ ״הָבָה נֵרְדָה״ (בראשית יא:ז), ״הָבָה נִבְנֶה״ (שם), ״הָבָה נִתְחַכְּמָה״ (שמות א:י): | מָגִנֶּיהָ. שָׂרֶיהָ וּמְלָכֶיהָ: 4:19: צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ. נִדְבַּק הָרוּחַ בִּכְנָפֶיהָ, כַּעוֹף הַזֶּה שֶׁאֵין הָרוּחַ מַנִּיחָתוֹ לִשְׁכּוֹן עַד שֶׁמּוֹלִיכוֹ לְמֵרָחוֹק, כֵּן יָבוֹאוּ הָאוֹיְבִים עֲלֵיהֶם וְיַגְלוּם בַּגּוֹלָה: | וְאָז יֵבוֹשׁוּ מִזְבְּחוֹתָם. מִזְבְּחֵי תּוֹעֵבוֹת שֶׁאֵין פּוֹנִים אֲלֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר חָטָא חֲטָאָה, כֵּן יֹאמַר זָבַח זִבְחָה, מִן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהָיוּ זוֹבְחִים שָׁם. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״מֵאִיגוּרֵי תּוֹעֲבָתְהוֹן״. מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא (ויקרא רבה יא,ו) מָצָאתִי לְשׁוֹן אַגָּדוֹת: כְּאָדָם הַמְּאַיֵּם עַל אִישׁ הַמַּקְנִיטוֹ, ״חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי צוֹרֵר לְךָ בִּכְנָפֶיךָ״. כָּךְ הַמִּקְרָא הַזֶּה מְאַיֵּם עַל יִשְׂרָאֵל: קִנְאָתִי קְשׁוּרָה וַחֲמָתִי לְהִנָּקֵם בָּאַחֲרִית, וְיֵבוֹשׁוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶם.
פירוש רד”ק
3:1: ויאמר ה’ אלי. אחר שהשלים הנביא דברי נחמה שב לדברי תוכחה כנגד בני דורו, וכן דרך הנביאים לדבר בדבריהם תוכחה ונחמה, ואמר עוד כי כבר אמר לו שיקח אשת זנונים ועתה דבר לו משל אחר, ואמר לך אהב אשה והנה היא תהיה אהובת ריע שאתה תאהבנה ותהיה לה לריע והיא תהיה מנאפת אחר כן עם אחרים, והמשל הראשון היה על ירבעם בן נבט והבאים אחריו שזנו מאחרי ה’ והניחו עבודת בית המקדש ועבדו העגלים, אחר כן, בא אחאב והוסיף להרע ועשה בעל ואשרה, ועתה הוסיף במשל זה באהבת האל יתברך את ישראל מקדם כאדם האוהב את האשה החביבה עליו שהיא אהבה גדולה כי לא כל אשה יאהב אדם בשוה כמו שנאמר ביעקב ויאהב יעקב את רחל, ואמר דוד מאהבת נשים והם שתי נשיו שהיו חביבות עליו, ועם כל זה פנו אל אלהים אחרים: | ואוהבי אשישי ענבים. ותחת אשר היה להם לאהוב תורת ה’ ומצותיו ולהגות באהבתה תמיד כי היא המלמדת הדרך הטובה והישרה פרקו מעליהם עול תורה ואהבו תענוגי העולם ותאותם שתיית היין כל שוגה בו לא יחכם, ואמר הנביא עליהם הוי עטרת גאות שכורי אפרים, ואמר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם, ופי’ אשישי ענבים יין ענבים ויונתן תירגם ואמר ה’ לי וגו’: 3:2: ואכרה לי. דגש הכ”ף לתפארת הקריאה כדגש קו”ף מקדש ה’ ושרשו כרה מן וגם מים תכרו מאתם רוצה לומר קניתיה לי לאשה, וטעם בחמשה עשר כסף, תירגם יונתן ופרקתינון במימרי ביום חמשא עסר לירח ניסן, ועוד פירשו בו בזכות אברהם יצחק ויעקב וי”ב שבטים: | וחומר שעורים ולתך שעורים. הם גם כן ט”ו כי החומר עשר אפות כמו שנאמר כי עשרת הבתים חומר, ולתך הוא חצי חומר, ופירש רב סעדיה גאון ז”ל חומר ולתך שהם ט”ו כנגד משה ואהרן ומרים וי”ב שבטים שיצאו ממצרים, ויש לפרש לענין שפירש המתרגם חמשה עשר כסף ט”ו בניסן יהיה פירש חומר ולתך מספר הימים משיצאו ישראל ממצרים עד שבאו מדבר סיני וקבלו שם את התורה כי חומר הוא שלשים סאים ולתך ט”ו הנה מ”ה וט”ו ימים שנשארו מניסן ושלשים של אייר הרי מ”ה, ומה שאמר שעורים שהוא מאכל הבהמות לפי שרוב העם שיצאו ממצרים עד שקבלו את התורה היו כבהמות כסוס כפרד אין הבין עובדים בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ומשקבלו את התורה נפקחו עיניהם ושרתה עליהם רוח השכל והבינו וידעו. וכתב רש”י כי מצא כתוב בשם רב האי ז”ל ואכרה לי קצבתי פדיונה לנגדי בדמים קלים האומר ערך נפשי עלי אם מבן ששים שנה ומעלה ט”ו כסף, וחומר שעורים ערך הזכר מבן עשרים עד ששים חמשים שקל כסף והם דמי פדיון זרע חומר שעורין שגם הוא חמשים שקל: | ולתך שעורים. דמי פדיון זרע לתך שעורים עשרים שקלים וחמשה שקלים ערך מבן חדש ועד בן חמש ומבן חמש עד בן עשרים עשרים שקלים הרי כ”ה, ויונתן תירגם כסף בפני עצמו לא חברו עם חמשה עשר, ותרגם ויהבית כסף וגו’: 3:3: ואמר אליה. אמרתי לה אחר שנאפת תחתי יהיה ענשך שתשבי באלמנות חיות ימים רבים, וטעם לי שתהיי קרואה בשמי ולא באיש אחר תאמרי אנכי אשת פלוני ולא תזני עם אנשים וגם לא תהיי אשה לאיש מיוחד אחר זולתי: | וגם אני אליך. וגם אני לא אבוא אליך, ולא שזכר עומד במקום שנים. וזה יהיה ימים רבים. ובפסוק הבא אחריו פירש המשל כי ימים רבים ותירגם יונתן נבייא אמר לה וגומר: 3:4: כי ימים רבים ישבו בני ישראל. ואלה הם ימי הגלות שאנחנו בו היום ואין לנו לא מלך ולא שר מישראל כי ברשות הגוים אנחנו וברשות מלכיהם ושריהם: | ואין זבח ואין מצבה. אין זבח לאל ואין מצבה לעכו”ם: | ואין אפוד ותרפים אין אפוד לאל. שיהיה מגיד העתידות כאורים ותומים ואין תרפים לעכו”ם שהם מגידים העתידות לדעת המאמינים בהם, וכן אנחנו היום בזה הגלות כל בני ישראל ותירגם יונתן לית מלכא וגו’: 3:5: אחר ישובו בני ישראל. זה יהיה באחרית הימים קרוב לעת הישועה שישובו בני ישראל בתשובה, ובדברי רז”ל רבי שמעון בן יוחי אומר בשלשה דברים מאסו ישראל בימי רחבעם במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבית המקדש, הדא הוא דכתיב אין לנו חלק בדוד כמשמעו, לאהליך ישראל אל תקרי לאהליך אלא לאלהיך, ראה ביתך דוד זה בית המקדש א”ר שמעון בן מנסיה אין מראין סימן גאולה לישראל עד שיחזרו ויבקשו שלשתן הדא הוא דכתיב אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’, זה מלכות שמים, ואת דוד מלכם כמשמעו, ופחדו אל ה’ ואל טובו זה בית המקדש כמה דאת אמר ההר הטוב הזה והלבנון, ופחדו אל ה’ שיפחדו ויראו ממנו בשובם אליו ויקוו עם התשובה הטובה הגדולה שהבטיח וזה יהיה באחרית הימים ויונתן תירגם ויתבעון ית פולחנא דה’ וגו’, ופירש רב סעדיה ז”ל ואל טובו אל כבודו כמו אני אעביר כל טובי על פניך: 4:1: שמעו דבר ה’. עתה שב לדברי תוכחה לאותו הדור: | עם יושבי הארץ. יושבי ארץ ישראל דין לי עמהם כי בתנאי נתתי להם את הארץ שיעשו בו צדקה ומשפט ובזה התנתי להם שיהיו עיני בה מראשית השנה ועד אחרית שנה וכיון שהם עושים בהפך אלה וכחש וגו’ אף אני אעשה עמהם בהפך מה שהבטחתים והסתרתי פני מהם ותאבל הארץ ואמלל כל יושב בה כי אין אמת, וכן אמר ירמיה הנביא ואם יש עושה משפט וצדקה ואסלח לה ואמר דוד נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ. וצדיקים היו בהם אבל מעטים והיו נחבאים מפני הרוב שהיו רשעים כמו שפירש בספר ירמיהו: | אין אמת. אין עושה אמת ואין מדבר אמת: | ואין חסד. כל שכן שאין חסד כי חסד הוא יתרון הטובה יותר על הראוי ומי שאינו עושה האמת והמשפט כל שכן שלא יעשה חסד וכן לא ימד ולא יספר כמו שפירשנו: | ואין דעת אלהים בארץ. לעשות משפט וצדקה. כמו אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, דן דין עני ואביון אז טוב לו, הלא היא הדעת אותי נאם ה’, או יהיה פירוש דעת אלהים החקירה בידיעת אלהותו ויונתן תירגם ולית דמהלכין בדחלתא וגו’: 4:2: אלה וכחש. עוד יעשו שישבעו בשמי לשקר זהו אלה וכחש, ופירש רב סעדיה אלה שנכנסו באלות הברית, והוא אמרו ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה והם עושים אותם, וכחש ועוד מכחשים באל אשר קבלו עליהם לאלהים: | פרצו. פרצו הגדר ומשמרת התורה והרבו לעשות עבירות ויונתן תירגם ומולדין בנין מנשי וגו’: | ודמים בדמים נגעו. דמי הנרצחים נוגעים זה בזה מרובם ויונתן תירגם וחובין על חובין מוסיפין: 4:3: על כן תאבל הארץ. תחריב ותשחית ארץ ישראל: | ואמלל כל יושב בה. יכרת ממנה כל היושב בה: | בחית השדה ובעוף השמים. עם חית השדה ועוף השמים כי אחר שתהיה הארץ חרבה יכרת ממנה אדם ובהמה, ובחית השדה אינו רוצה לומר המדבריות אלא הבהמה הגדלה בישוב עם בני אדם והיא נקראת חיה כמו שאמר זאת החיה אשר תאכלו, גם יתכן כי אף חיות המדבריות בכלל כי לא תבא חיה המדברית במקומות הישוב החרבים אם לא יהיה במקצתם ישוב כמו שאמר ורבה עליך חית השדה, ובאמרו ובעוף השמים כי רוב העופות לא ישכנו במדבר כי אם במקומות הישוב שימצאו זרע ופירות ופרחי האילנות, או נאמר עוף השמים על דרך גוזמא להפלגת הדבר, וכענין זה נאמר בנבואת ירמיהו מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו ויתפרש גם כן על אחד משני הפנים, ובדברי רז”ל רבי יהודה אומר נ”ב שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר על ההרים וגו’ מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו, בהמה בגימטריא נ”ב הוו, רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיים בה גפרית ומלח שריפה כל ארצה, ובי”ת בחית ובעוף ר”ל כי גם בהם תהיה הכריתה: | וגם דגי הים יאספו. יכלו וימותו, ומה שאמר דגי הים והם אינם בכלל חורבן הארץ כי בים שוכנים ואמר כי גם בים היתה הקללה שנאמר לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב, וכן בים לא יעלה בסלעים אשר בים וגם בקרקע הים עשב וצמח שמהם ירעו הדגים, וזה בים ארץ ישראל שהיתה בארץ קללת האל יתברך בעון יושביה ביבשה ובים ותירגם יונתן ואף נוני ימא וגו’: 4:4: אך איש אל ירב ואל יוכח איש. אך זה אינו למעט אבל הוא לאמת הדבר כמו אך עצמי ובשרי אתה אך לשקר שמרתי, אך טוב לישראל אלהים אמר איש אל ירב ואל יוכח חבירו על רשעו כי לא יועילנו כי גם הוא עושה רע כמוהו: | ועמך כמריבי כהן. כ”ף כמריבי לאמת הדבר כמו כ”ף השבעה לי כיום, כמשיגי גבול, והדומים להם, אמר הכהן היה לו להורות ולהריב ולהוכיח העם כמו שאמר יורו משפטיך ליעקב, ובאת אל הכהן, ובזמן הזה העם מריבים את הכהן כי לא די שלא יקבלו תוכחתו אלא הם מריבים ומוכיחים אותו על דרך שאמרו דור ששופט שופטיו, או פירוש כי הכהן רע כמוהם, ואם הוא מוכיחם הם גם כן יוכיחו אותו, ויש מפרשים כמריבי כהן כעדת קרח שערערו והריבו על הכהונה ויונתן תירגם ברם על דאמרין וגו’: 4:5: וכשלת היום. אמר כנגד ישראל בעבור מעשיך תכשל ותפול: | היום. ר”ל הזמן הזה בקרוב תבא מפלתך, וכן וחרה אפי בו ביום ההוא, ביום ההוא שרש ישי, והדומים להם, עניינם עת וזמן: | וכשל גם נביא עמך לילה. נביא השקר המתעה אותך יכשל עמך כמו האדם נכשל בלילה בחשיכה, וכן תירגם יונתן: | ודמיתי אמך. וכרתי כניסתך, כלומר שלא תשאר בישראל כנסיה כי יתפזרו בגלות אחד הנה ואחד הנה, וכבר פירשנו כי הכנסה תקרא אם: | ודמיתי. ענין כריתה, כמו כי נדמה כל עם כנען, נדמה נדמה מלך ישראל והדומים להם: 4:6: נדמו עמי. גם זה ענין כריתה, ויונתן תירגם איטפשו: | מבלי הדעת. כי אין מי שיודיעם ויורם הדרך הטובה: | כי אתה הדעת מאסת. אמר כנגד הכהן שהיה בזמן ההוא אתה מאסת הדעת לעצמך ולהורותו לעם, לפיכך אני אמאסך מכהן לי. כיון שאין אתה עושה משפט הכהן שהוא להורות התורה אמאסך שלא תהיה כהן בביתי, ואיך אמר כי מבלי הדעת נדמו והלא היו להם כל זמן נביאי אמת שהיו מורים להם התורה ומוכיחים אותם יום יום על רעתם, נאמר כי אחר שהכהנים שהיה להם להורות התורה היו תועים מדרך האמת כמו העם היו נתלים בהם ובנביאי האמת היו מסופקים מפני נביאי השקר שהיו מורים להם הפך האמת לפיכך נדמו העם ונשחתו: | ואמאסך. כתיב באל”ף יתירה בין הסמ”ך וכ”ף הנמצא ולא ידענו ענינה למה נכתבה שם: | ותשכח תורת אלהיך. כי לכהנים נתנה להורותם כמו שכתוב ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה לכהנים בני לוי, וכתיב יורו משפטיך ליעקב ואתה שכחת אותה מללמדה ומלהורותה: | אשכח בניך גם אני. גם אני אשכח בניך כי אתה תמות כי מאסתיך מכהן לי גם בניך אשכח ואמאס אותם שלא יעמדו תחתיך ולא יהיה להם כבוד הכהונה או ימותו או יגלו, וענין אשכח על דרך משל כאדם השוכח דבר ולא ישים לבו אליו, ועל הדרך הזה השכח חנות אל ולא ישכח את ברית אבותיך: 4:7: כרבם כן חטאו לי. אהרן הכהן אביהם תורת אמת היתה בפיהו ועתה שרבו בניו ופרצו חטאו לי ושכחו תורתי, כמו שהטיבותי להם הרעו הם, לפיכך אמר כבודם בקלון אמיר, שעשיתים ראשים על העם ומכפרים ואם לא ישמרו תורתי אמיר להם הכבוד בקלון ויקלו אותם העם ויבזום: | אמיר. אחליף, כמו ואם המר ימיר, ויש לפרש כרבם כמו שהרביתים בעושר ובנכסים כן חטאו לי על דרך וישמן ישורון ויבעט, ועל הדרך הזה תירגם יונתן: 4:8: חטאת עמי יאכלו. אינם כהנים כי אם לאכול חטאת ואשם שמביאים העם לא להורות את התורה והדרך הישרה: | ואל עונם ישאו נפשו. אל עון העם ישאו הכהנים כל אחד נפשו אומרים מתי יחטאו ויביאו חטאת ואשם ונאכלם וזהו כענין ואליו הוא נושא את נפשו ויונתן תירגם כהניא פסו למיכל וגו’, ויש לפרש חטאת עמי יאכלו כענין בני עלי הם אוכלים החטאת קודם זריקת הדם והקטרת האימורים וכשאומרים להם הבעלים מה זה שאתם עושים: | אל עונם ישאו נפשם. אומרים להם אל תחושו כי עונכם על נפשינו כי אכילתינו גם כן כפרה והם טועים כי כשאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים זהו כשאכילתם כתורה אחר זריקת דם והקטרת אימורים: 4:9: והיה כעם ככהן. אלה כפי הדמיון על דרך הקצרה, ופירוש העם ככהן והכהן כעם, וכן דרך המקרא כי כמוך כפרעה, כמלוה כלוה והדומים להם, והענין כמו שהם שוים העם והכהן בעון כן יהיו שוים בעונש: | ופקדתי עליו דרכיו. על כל אחד מהם ויונתן תירגם ויהי כמו דאשוי וגו’: | ואכלו. כיון שהם אוכלים שלא כדת לא תהיה אכילתם לברכה: 4:10: ואכלו ולא ישבעו. וכן שכיבתם עם הנשים כיון שבזנות הוא לא יפרוצו ולא ירבו כי לא יהיה להם מהן בנים ואם יהיו ימותו מן הבטן זהו שאמרנו הזנו ולא יפרוצו, הזנו פעל עומד, כמו הזנה הזנו, וכן הזנית אפרים: | את ה’ עזבו. לשמור דרכיו כי אינם חפצים בו ובדרכיו שמור דרכיו עזבו, ורבינו סעדיה ז”ל הדביקו עם הפסוק הבא אחריו עזבו את ה’ לשמור: 4:11: זנות ויין ותירוש יקח לב. הזנות שהם מתעסקים בו והתמדת השתיה שהם עושים יקח לבם שאין להם לב להבין איזה הדרך הטוב ילכו בה, וזכר תירוש אחר שאמר יין כי התירוש הוא היין החדש הוא לוקח הלב ומשכר מהרה: 4:12: עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. הם כמו העור שיורה לו מקלו הדרך שהוא הולך בה, ומקלו הם נביאי השקר, כן פירש אדוני אבי ז”ל, ויש מפרשים עצו ומקלו העכו”ם שהוא מעץ וכן תירגם יונתן עמי דבצלם אעיא שאיל וגו’: | התעה אותו. והוא רוח נביאי השקר שהוא רוח זנונים: | מתחת אלהיהם. כמו הזונה המזנה תחת בעלה: 4:13: על ראשי ההרים יזבחו. מן הדגוש כמו זבח אמון להם אזבח ואינו יוצא לשלישי כמו שפירש החכם רבי אברהם אבן עזרא אבל הדגוש מורה במקומות האלה ודומיהם על רוב הפעולה כמו שכתבנו בספר מכלול בחלק הדקדוק ממנו, ומה שאמר על ראשי ההרים והגבעות דרך עובדי עכו”ם כמו שכתוב בתורה על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וראש ההר הוא המקום הגבוה שבו: | תחת אלון. תרגום בלוט, וכן יקרא בערבי והוא אילן שנושא הפרי שקורין לו בלע”ז גלנא”ץ וענפיו מרובין לפיכך בוחרין בו לעבוד עכו”ם תחתיו כמו שאמר כי טוב צלה, וכן לבנה ואלה ולבנה עץ שגזרתו לבן, ואלה שקורין בלע”ז אולמ”ו ותירגם יונתן כי טוב צלה ארי מעפי טולה וכן אלה עבותה בוטמא מעפיא: | על כן תזנינה בנותיכם. לפי שאנשי הבית יוצאין חוץ לעיר אל ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן לעבוד שם עכו”ם לפיכך יש להם מקום לבנות ולכלות לזנות ולנאף ויונתן תירגם על כן מזנין וגו’: 4:14: לא אפקוד. אין לחשוב להן הזנות לעון כי למדום מבעלי הבית: | כי הם עם הזונות יפרדו. כי הם יפרידו עצמם מנשיהם וזונים עם הזונות ועם הקדשות כשהולכין לזבוח זבחיהם מדברים עם הזונות ועם הקדשות ללכת שם לזבוח וישכבו עמהן שם: | יפרדו. מן הדגוש ויש לפרש גם כן יפרידו הנשים מבעליהן לזנות עמהן. ואדוני אבי ז”ל כתבו מענין פרד ר”ל כי הם שטופים בזמה כמו הפרד כי אין בבהמות שטוף בזנות כמוהו ויש מפרשים עוד יעשו עם הזונות מעשה פרד שאינו מוליד כך הם ישכבו עם הנשים בדרך שלא יולידו כער ואונן ויונתן תירגם ארי אינון עם זנייתא מסתעיין ותרגם יזבחו אכלין ושתן כלומר זובחים זבח לאכול ולשתות עמהם: | ועם לא יבין ילבט. יכשל כמו ואויל שפתים ילבט וי”מ ישתבש בדעתו כאדם שלא ידע מה לעשות ומשתבש וכן הוא בלשון ערבי וכן פירש אדוני אבי ז”ל ויונתן תירגם ועם דרא דלא אסתכל באורייתא הלא אתרטש: 4:15: אם זונה אתה ישראל אל יאשם יהודה. אם אתה ישראל זונה אחר העגלים יהודה שיש לו בית המקדש אל יאשם מה לו ללכת אחר עכו”ם: | ואל תבאו הגלגל. לפי שבגלגל היה המשכן בתחלה בהכנסתם לארץ לפיכך כשהלכו לעבוד עכו”ם בנו שם במות לעכו”ם ושבט יהודה מה לו לבא הגלגל ולהניח בית המקדש שבעירם: | ואל תעלו בית און. הוא בית אל שהיה שם אחד מן העגלים ולגרעון לכנות שמו לגנאי קורא אותו בית און כי יעקב אבינו קרא למקום בית אל מפני המראה שראה בו ונגלה שם האל ואחר שנתן שם ירבעם העגל כינו הנביאים שמו וקראו אותו בית און כי העגל שוא ואון היה ומה שאמר תעלו לפי שבית אל היה במקום גבוה וכן הוא אומר עולים אל הר האלהים בית אל וגם בית און היה מקום סמוך לבית אל ולעי אלא שלא אומר זה אלא על בית אל שהיה שם העגל וכן תירגם יונתן ולא תסקון לבית אל: | ואל תשבעו חי ה’. כי אתם עובדי עכו”ם ונשבעים בשם השם זהו דרך הכעסה ובזיון ויש מפרשים ואל תשבעו בשמי לשקר כמו שאמר בתורה ולא תשבעו בשמי לשקר וכן תירגם יונתן ולא תשתבעון בשמי לשקרא קיים הוא השם וכן אמר ואם חי השם יאמרו לכן לשקר ישבעו: 4:16: כי כפרה סוררה. כמו הפרה הרעה שמעקלת ומעוותת עצמה תחת העול ולא יוכל אדם לחרוש בה כן סרר ישראל מתחת אלהיהם שקבלו עליהם עול התורה והמצוה אשר צום ועוותו עצמם מתחת העול ופרקו מעליהם עול המצות: | עתה ירעם ה’ ככבש במרחב. לולי שסרר היה רועה אותם ה’ בשפע כמו הכבשים במרחב ר”ל ככר נרחב שרועים כרצונם וכן אמר ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב: | וכבש. שם כלל על כבשים רבים כמו ויהי לי שור וחמור וכן פירש אדוני אבי ז”ל, וי”מ עתה ירעם בארצם ככבש יחידי במרחב שהוא צועק והולך אילך ואילך ואינו שוקט ואינו רועה ויונתן תירגם ארי כתורא וגו’ וענין סוררה וסרר ענין העוות והשתנות מהמנהג וכן בן סורר ומורה והדומים לו: 4:17: חבור עצבים. חבור דבוק הוא עם עצבים, עצבים, העגלים והבעל והאשרה כל כך נתחבר בהם עד שאין לו תקנה ולא ישמע לדברי תוכחה: | הנח לו. אמר כנגד הנביא הנח לו מלהוכיחו כי לא יועיל וזהו על דרך העברה כאדם שקוצף על חבירו שלא ישמע לו בהוכיח אותו אומר לו כיון שאין אתה שומע לי אניח אותך מלהוכיחך לעולם אף על פי כן חוזר ומוכיח אחר שעה: 4:18: סר סבאם. תרגום ויבאש וסרי כל כך הם שותים ומשתכרים עד שבאש סובאם בפיהם והוא יין והשכר כמו סבאך מהול במים: | הזנה הזנו. ורוב שתיית היין ושכר מביא אותם לידי זנות וכן ישעיה הוכיח אפרים ברוב שתיית היין כמו שאמר הוי עטרת גאות שכורי אפרים וכל הענין כמו שכתוב שם. ויונתן תירגם סר כמו שר בשי”ן שלטניהון אסגיאי שירון מן אונס: | אהבו הבו קלון מגיניה. מגיניה הם שריה כי השרים לעם כמו מגינים אמר שהשרים אוהבים לאמר הבו אומרים תנו לנו שוחד ונעביר מעליכם המשפט וזה קלון להם וכנוי ה”א מגיניה לעדת אפרים ויונתן תירגם רחימו דתיתי להון קלנא רברבניהון: 4:19: צרר רוח אותה בכנפיה. כמו האדם שיצרור הרוח בכנפיו וכשיתיר כנפיו לא ימצא כלום כן אפרים החזיק בעבודת העגלים וקוה שיבא לו ממנה תועלת ולא מצא מאומה אלא נזק וחסרון. לפיכך יהיה להם בושת מזבחותם שזבחו לעגלים כי לחנם עשו אותם הזבחים כי לא בא להם מהם טוב כי אם רע. והנה הוא כמו הרוח הצרור בכנפיה ואמר צרר לשון זכר ואמר בכנפיה לשון נקבה ואמר לשון רבים ויבשו מזבחותם כן דרך הכתוב לדבר על עם לשון זכר ולשון נקבה כי העם נקרא בלשון זכר עם ובלשון נקבה עדה או קהלה וכן בלשון יחיד ובלשון רבים לשון יחיד דרך כלל ולשון רבים דרך פרט: | זבחותם. היחידה זבחה בשקל שמלה זבחותם בשקל שמלותם ואדוני אבי ז”ל פירש צרר רוח הרוח צרר אותה רוצה לומר עדת אפרים צרר אותה בכנפיה להוליכה בגולה ואז יבושו מזבחותם ויהיה רוח זכר ונקבה:
פירוש מלבי”ם
3:1: ויאמר ה’ אלי עוד, אחר המשל הראשון שהמשיל את ישראל כאשת איש הזונה מתחת בעלה וצוה אל הנביא שיקח ג”כ אשה בדרך נשואין שהיא זונה מתחת אישה. בא אל הנביא ציוי אחרת, לך אהב אשה אהובת רע ומנאפת שיאהב אשה בדרך אהבה לא בדרך קיחה ונשואין כהאשה הראשונה שלקח בדרך נשואין, ושלא תהיה אשת איש הזונה מתחת בעלה רק תהיה פנויה שאין לה בעל בדרך נשואין, רק יש לה ריע שהיא אהובה ממנו ביותר והיא מנאפת בעד אתנן גם עם אנשים אחרים חוץ מן הריע, והגם שלא תקרא בשם זונה כי אין לה בעל בכ”ז היא בוגדת בהריע האוהב אותה, וזה יהיה משל אחר להמשיל בו את ענין עדת ישראל אחר גלותם, שאז שלחם ה’ מעל פניו ובטל את האירוסין הקודמים ונעשית כפנויה, והיא אחר שאמר לא עמי אתה, ומאז היא מנאפת לא זונה, כי אין לה בעל קבוע, ובכ”ז היא אהובת ריע, שהגם שאין ה’ אוהב אותה כאהבת בעל הוא אוהב אותה כאהבת ריע, שהגם שאין אהבתו אליה בפרהסיא הוא אוהב אותה ומשגיח עליה בצנעה בהשגחה נסתרת, והם זונים מאחריו, וז”ש כאהבת ה’ את בני ישראל, שהנמשל של אהובת ריע הוא אהבת ה’ את בני ישראל בגלותם שאינו בעל וארוס שלהם רק כאהבת ריע את פלגשו. ושבאופן זה יקח הושע אותה להיות רעיה שלו לא שתהיה אשתו, והנמשל של מנאפת היא מה שהם פונים אל אלהים אחרים שפונים מן ה’ הריע שלהם לעבוד ע”ז, והם אוהבי אשישי ענבים, שאינם עוד במדרגה הקודמת שהיה הבעל נותן לה מזונותיה והיא הלכה אחרי המאהבים בחשבה שהם הנותנים לה מזונות, כמ”ש אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי, כי עתה בגלות אין לה מזונות קבועים לא מן הריע שאינו בעלה, ולא מן המאהבים כי גם מאהבים אין לה, רק היא דומה כקדשה פחותה שתזנה בעבור כוס יין שיתנו לה המנאפים עמה, כי הם אוהבים שלה ע”י אשישי ענבים. וכן ישראל בגלותם פונים מה’ בעבור דבר מועט. כמ”ש תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה מרוב כל ועבדת את אויביך ברעב ובצמא וכו’: 3:2: ואכרה לי בחמשה עשר כסף, ממשיל שקנה אותה מאת הריע שלה ונתן בעדה חמשה עשר כסף, ובזה צייר שני ענינים, א] שלא קנה אותה לאשה שכתובת האשה חמשים כסף כמהר הבתולות רק קנה אותה כמו שקונים שפחה שמחירה היא שלשים כסף, כמ”ש אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן, וכן מחיר האשה וערכה מבת עשרים עד ששים שנה היא שלשים שקלים כמובאר בפ’ ערכין, ב] צייר שגם לא נתן בעד כל השלשים שקלים רק החצי שהם ט”ו שקלים, כי בא הציור שאינה מיוחדת לו לבדו כי היא מנאפת ולכן לא נתן רק חצי שויה, וכן נהג עם מזונותיה שנתן חמר שעורים ולתך שעורים שהחמר הוא שלשים סאה והלתך הוא ט”ו סאה, והוא כי אחר שאינה אשתו שיתן לה לחמה ומימיה בריוח לפי כבודה והיא רק כאשה עניה שיפרנסה שלא מצד החיוב רק מצד החנינה, הנה אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, והסלע הוא ד’ דנרים א”כ הסאה הוא בדינר והדינר שש מעין והמעה שתי פודיונות נמצא נותנים לסעודתו א’ מי”ב בסאה, א”כ החומר שהוא שלשים סאים מספיק למזון של ש”ס ימי השנה, רק שתחת פת חטים נתן לה פת שעורים הגרוע להורות על גריעותה שאוכלת מאכל בהמה, ולסעודת הערב קבע לה החצי מסעודת היום להראות שאינו חויב לתת לה רק החצי כי בערב תצא לנאוף עם הזונים ומגיע לה רק החצי. וגם זה רק שעורים הגרועים: 3:3: ואומר אליה ימים רבים תשבי לי. התנה עמה שתמתין עליו ימים רבים, ובמשך הימים האלה לא תזני דרך זנות, ולא תהיי לאיש דרך נשואין, וגם אני (אשב) אליך, כי אחר ימים רבים אקחך לי לאשה, והנמשל שה’ כרה אותה בגלותה בחמשה עשר כסף, שבימי הגלות אין השם שלם ואין משתמש רק בחצי השם, רק ביו”ד ה”א שמספרו ט”ו. ומזונותיה קצובים רק לשנה בכל ר”ה ור”ה כמ”ש ופחדת לילה ויומם זה הלוקח חטים לשנה, ומאכלה מאכל שעורים גרוע. וצוה לה שתחכה לו ימים רבים עד יוסיף ידו שנית לקנות את שאר עמו, וצוה שלא תזנה לע”ז, וגם לא תהיה לאיש לתפוס אמונה אחרת מאיש אחר, והבטיח לה שגם הוא ישב אליה ויחכה לגאלה ולארשה לה לעולם בזמן העתיד: 3:4: כי ימים רבים, מבאר הנמשל שימים רבים ישבו ישראל בגלות וימתינו ויחכו לי שאשוב אליהם כימי קדם, אין מלך לא יהיה להם מלך ממלכי ב”ד שישבו על כסא ה’ ויעמדו תחת השגחתו, ואין שר שלא יעמדו ג”כ תחת שרי המערכת, כי יחכו אל ה’ כמ”ש לא תזני ולא תהיה לאיש, אין זבח גם לא יקריבו קרבנות בזה הזמן להמשיך עליהם שפע מה’ כי יושבת המקדש והעבודה, ואין מצבה ובכ”ז לא יציבו מצבות לבעלים, ואין אפוד לא ימצא אצלם כהן לובש אפוד שידע ע”י העתידות, ובכל זה אין תרפים לא ישאלו בתרפים לדעת העתידות על ידיהם, ואמרו חז”ל בג’ דברים מאסו ישראל בימי רחבעם במלכות ב”ד ובמלכות שמים ובבית המקדש, אר”ש בן מנסיא אין ישראל רואים סימני תשועה וגאולה עד שישוב לבקש שלשתן, הה”ד אחר ישובו ב”י ובקשו את ה’ אלהיהם זה מלכות שמים, ואת דויד מלכם כמשמעו, ופחדו אל ה’ ואל טובו זה בהמ”ק, דכתיב ההר הטוב הזה והלבנון. ועז”א ימים רבים ישבו לי אין מלך ממלכי ב”ד, ואין זבח בבהמ”ק, ואין אפוד להגיד עתידות ברוה”ק, שהאפוד היה מגיד ברוח הקודש שזה בא ממלכות שמים, ונגד זה לא יהיה להם ג”כ שר ומצבה ותרפים המגבילים להם: 3:5: אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלהיהם שהיא מלכות שמים, ואת דויד מלכם זה מלכות ב”ד, ופחדו אל ה’ ואל טובו שיפחדו אז שישיב להם טובו ושכינתו בציון שהוא הבהמ”ק, שאז ישכון ביניהם, והיא תהיה באחרונה כמ”ש בכ”מ, וכן היה סדר הציוי להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ואח”כ לבנות בהמ”ק כמ”ש חז”ל (בסנהדרין דף כא), העמדת מלך היא כתר מלכות, והכרתת עמלק שיהיה השם שלם, ובית דוד על כסא ה’ במלכות שמים וארץ, ואז תשלם כתר תורה שאז יהיה מלך והגדת העתידות ברוה”ק שהוא בכח השם, ואח”כ בנין בית הבחירה שהוא הזבח וכתר כהונה שזה יהיה באחרית הימים: 4:1: כי ריב לה’ שיעור הכתובים כי ריב לה’ עם יושבי הארץ אך איש אל ירב, מספר מאמר העם, הם אומרים אל הנביאים והמוכיחים מה לכם הריב ולהוכיח, הלא הריב הזה הוא ריב ה’ שהוא יש לו ריב עם יושבי הארץ על שחטאו כנגדו. ומה לו לאיש לריב את ריב ה’, יריב ה’ בעצמו את ריבו וישפוך חמתו על כולם אך איש לא יתערב בריב ואיש לא יוכיח, הם אומרים הנה ריב לה’ עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ, ר”ל כי המצות נחלקו במצות שבין אדם לחברו ששרשם שיעשו אמת וחסד איש את אחיו וזה לא נמצא בארץ, ובמצות שבין אדם למקום ששרשם הוא דעת אלהים שידעו את ה’ ואת דרכיו וגם זה לא נמצא בארץ, רק נמצא ההפך: 4:2: אלה וכחש, שנשבעים בשם ה’ לשקר ומכחישים מציאות ה’ והשגחתו, וזה הפך מן דעת אלהים, ורצוח וגנוב ונאוף שזה ההפך של אמת וחסד, ונגד חמשה דברות הראשונות שרובם מצות שבין אדם למקום אמר אלה וכחש. אלה הפך לא תשא וכחש הפך של אנכי ולא יהיה לך ומצות שבת שבאו ליסד אמונת מציאות ה’ ואחדותו והשגחתו הפרטית, ורצוח וגנוב ונאוף הם הפך חמשה דברות השניים, פרצו, ר”ל ועברות אלה נפרצו מאד עד שדמים בדמים נגעו מרוב הרצח, וזה הריב שיש לה’ עם יושבי הארץ, ובכל זה אין לשום איש להתערב בריב הזה לריב ולהוכיח בשביל ה’, רק. 4:3: (ג-ד) על כן תאבל הארץ וכו’ אך איש אל ירב, ה’ יריב ריבו ויחרב את הארץ עד שהארץ תאבל ויכרתו יושביו עד שגם הבע”ח הבלתי מדברים יכרתו וגם דגי הים יאספו כל זה יעשה ה’ בריבו, אך בלבד שאיש אל ירב את ריב ה’, ואל יוכח איש את העם, כ”ז דברי העם אל הנביאים, (ר”ל שנוח להם יותר שתחרב הארץ ולא שישמעו תוכחת הנביאים), ועמך אומר אל בני ישראל, עמך כמריבי כהן, ר”ל לא לבד שאינם רוצים לשמוע תוכחה, עוד בהפך הם דומים כעושים מריבה עם הכהן המורה דעת, הם אומרים אל הכהן. 4:5: וכשלת היום, הלא אתה הכהן המורה נכשלת בדרכים מקולקלים ביום לעיני השמש בפרהסיא. | וכשל גם נביא המוכיח עמך לעשות עברות לילה בצנעה, א”כ כיון שאתם הכהן והנביא המורים והמוכיחים נכשלתם לעשות רע, דמיתי אמך א”כ אני דומה לך אני אמך, אני האומה והכנסיה שאני אם שלך (כי אנשים היחידים הם בני האומה והיא אמם) נדמיתי אליך ולמדתי ממך לעשות כמעשיך, וכתועבותיך (בדברים האלה יריבו עם הכהן): 4:6: נדמו עמי, (מאמר ה’ אל הכהן) הנה עמי נדמו ונמשלו לך מבלי הדעת שהם חסרים דעת כמוך כי אתה הדעת מאסת, ובזה נדמו אליך למאס ג”כ את הדעת כי למדו זאת ממך, לכן ואמאסך מכהן לי, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וזאת כהונת הכהן ואחר שמאסת הדעת אינך ראוי אל הכהונה, ויותר מזה כי ותשכח תורת אלהיך שגם שכחת את התורה שתחלה ידעת אותה ואח”כ שכחת אותה לגמרי אשכח בניך גם אני. כי בתחלה שזכרת את התורה הגם ששכחת דעת אלהים בכ”ז לא שכחתיך אנכי, כי היה לי תקוה שבניך ילכו בתורתי, כמ”ש והלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, שמתוך שמתעסקים בה המאור שבה מחזירן למוטב, אבל אחר ששכחת גם את התורה גם אני אשכח את בניך כי אין תקוה שיצמח מהם צמח צדיק: 4:7: כרובם, כי בניך עת ירבו, כפי שירבו ויעצמו כן חטאו לי כן יוסיפו לחטוא, עד שכבודם בקלון אמיר, כי כבוד הכהונה הוא מה שנתן להם ה’ מתנת האשים לאכול אימורי הקרבן משולחן ה’, כשרים היושבים ראשונה במלכות אשר על שולחן המלך תמיד הם אוכלים וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אבל כבודם זה יוחלף לקלון, כי. 4:8: חטאת עמי יאכלו הם אינם אוכלים מאשי ה’ לכלא פשע ולהתם חטאת רק הם אוכלים חטאת עמי, וזה אם מצד שלא יתכפר החוטא ע”י עבודתם אשר הוא לא לרצון לפניו, ואם מצד שהם בעצמם המסיתים את העם אל החטאת כדי שיביאו קרבנות ויהיה להם מה לאכול, ולא לבד שיכשילו את העם לחטוא בשוגג, כי גם אל עונם ישאו נפשו של העם, שישיאו אותם לעשות עונות במזיד ע”י שילמדו מדרך הכהנים המזידים לעשות רע, ומפרש. 4:9: והיה כעם ככהן, שהעם יעשו עונות במזיד ע”י שהעם יהיה ככהן שלומדים להיות כמוהו ולעשות כמעשיו הרעים, ולכן ופקדתי עליו דרכיו אעניש את הכהן על דרכיו הרעים ואשיב לו גמול מדה כנגד מדה: 4:10: (י-יא) ואכלו ולא ישבעו, תחת שבעת שהיו הכהנים צדיקים היה בא ברכה במעיהם ובמעט שהיו אוכלים מאשי ה’ היו שבעים כמ”ש חז”ל, עתה שחטאת עמי יאכלו יאכלו ולא ישבעו, וגם יען אשר הזנו את העם לרדוף אחר הזנות, לכן לא יפרצו ולא ירבו בנים ובנות, כי את ה’ עזבו, לשמור זנות ויין ותירוש (אשר) יקח לב, שתחת שנצטוה הכהן לשמור משמרת ה’ ולהיות קדוש לאלהיו אם במה שיפרוש מן הזנות כמ”ש אשה זונה וחללה לא יקחו, ואם במה שיפרוש מן היין והשכר כמ”ש יין ושכר אל תשת בבואכם אל א”מ, כי הזנות והיין יקחו את הלב ומטים אותו מדרך התורה והקדושה, והם עזבו מלשמור משמרת ה’ רק לשמור זנות ויין שהם אצלם משמרת תחת משמרת ה’, הגם שמשמרת הזה יקח לבם ויוליך אותם שולל: 4:12: עמי בעצו ישאל, עמי שואל את הפסל של עץ להשיג ממנו מענה, והוא אינו עונה אותם, רק עץ אחר יגיד להם התשובה שהוא המקל המוכן להכות אותם הוא יגיד לו התשובה, הוא יגיד לו כי רוח זנונים התעה אותם מני דרך, וע”י הרוח הזה זנו מתחת אלהיהם. והמליצה שע”י המקל המכה בהם יודע להם שתעו מני דרך: 4:13: על ראשי ההרים יזבחו, לשם זנו מתחת אלהיהם, ומצייר שהזבוח לע”ז שהיתה עבודה עקרית ונעשית בכנופיא ברב עם היתה על ראשי ההרים, והקטור שלא היתה עבודה עקרית וכ”א עשאו ביחוד בפ”ע היו עושים על הגבעות שתחת ההרים איש איש לבדו תחת אלון ולבנה, וגם שעם הזבוח והקטור היו מזנים כי הזנות היה מקושר עם ע”ז כנודע, והיו ג”כ שני מיני זנות, זנות בפרהסיא על ההרים, וזנות בצנעה על הגבעות כמו שיבואר בפ’ שאח”ז: | על כן תזנינה בנותיכם כמו שאבותיהם זנו כמו שיפרש, והנה הבנות היו דרכם לשלוח החוצה אל אנשיהם, והכלות היו בביתם (כמ”ש שופטים סי’ י”ב), והבנות הם תזנינה שהזנות מורה על ששטה מתחת אישה והיו נחשבים כזונות, אבל כלותיכם תנאפנה כי הכלות שהם בביתם והם התירו הזנות והעריות בפרהסיא לא נחשב זה בעיניהם כזנות רק כנאוף שכולל גם נאוף הפנויה: 4:14: לא, ואני לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה כי אין העון תלוי בהבנות רק באבותיהם שמהם למדו לעשות זאת, כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו, שעם הקדשות שהם מזומנים לזנות והם הזונות בפרהסיא עמהם יזבחו, שהזבוח היה בפרהסיא וברוב עם כמ”ש על ראשי ההרים יזבחו, והיו מזנים עם הקדשות שהיו ג”כ מזומנות לע”ז, (כידוע שעע”ז היה להם קדשות שהיה בעילותיהן קדוש בעיניהם ואתננן היה לאוצר האליל), ועם הזונות שהם אשת איש שמזנות תחת בעליהן בצנעה יפרדו מן החבורה שבראשי ההרים, לזנות עמהן בגבעות במקום סתר, וכ”ז מפרש מ”ש שמקלו יגיד לו כי רוח זנונים התעם, שע”י תאות הזנות תעו מה’ לעבוד ע”ז, וזה יגיד לו המקל המכהו, וע”ז סיים שלכן עם לא יבין ילבט, לכן יוכה במקל חובלים והוא לא יבין לשוב עד המכהו וילבט ויתיגע מרוב המכות: 4:15: אם זונה, כבר התבאר למעלה (סי’ א’ פ”א) שבעת שהתחיל הושע לנבאות בימי ירבעם בן יואש היה אז מלכות יהודה תחת יד מלכות ישראל (עד כ”ד לעוזיה שמלך בפ”ע), והיה יהודה נכנע תחת יד מלכות אפרים ובאים אל ערי ישראל, והם היו עדיין עובדים את ה’ בימים ההם, ע”כ הנביא מזהיר את יהודה שלא יבואו בערי ישראל ששם העגלים ועבודת נכר בל ילמדו ממעשיהם, וז”ש אם זונה אתה ישראל, ר”ל אחר שאתה ישראל שהוא מלכות אפרים זונה מעל אלהיך, הלא צריך להשגיח לבל יאשם יהודה ע”י שילמד ממעשיך, לכן מצוה אל שבט יהודה, אל תבואו הגלגל ואל תעלו בית און שהוא בית אל, שבשני מקומות אלה היו עוסקים בעבודת העגלים, כמ”ש בואו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע (עמוס ד’ ד’) בגלגל שורים זבחו (לקמן י”ב י”ב), ושני מקומות אלה היו מצרנים לנחלת יהודה והיו בני יהודה באים לשם, מצוה אותם שישמרו מלבא למקומות אלה, כי אז אל תשבעו חי ה’ כי בגלגל ובית אל נשבעים באשמת שומרון והס כי לא להזכיר בשם ה’ ואתם יהודה נשבעים חי ה’ לכן אל תבואו שמה: 4:16: כי, שיעור הכתוב כי עתה (אשר) ירעם ה’ ככבש במרחב סרר ישראל כפרה סוררה, כי בימי ירבעם בן יואש רחם ה’ על ישראל אשר אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש ויושיעם ביד ירבעם בן יואש הוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה (מלכים ב י״ד:כ״ה) ואז רעה ה’ אותם על כר נרחב, ר”ל שהרחיב גבול ארצם, וחשב שיהיו ככבש הנמשך אחר הרועה ואינו נפרד מן העדר ללכת על הרים שובבים, כן חשב שעי”כ ימשכו אחריו ולא ימרדו בו, והם סררו אז כפרה סוררה שאם מוליכים אותה על כר נרחב היא עוזבת את הרועה וסוררת ומתרחקת ממנו כן התרחקו אז מעם ה’ הרועה אותם והרחיב את גבולם, ומפרש במה התרחקו ממנו, כי. 4:17: חבור עצבים אפרים שהמלך שלהם (שהמלכות נקרא ע”ש אפרים) הוא מחובר אל העצבים ואינו רוצה להפרד מחברתם, כמ”ש בירבעם בן יואש ויעש הרע בעיני ה’ לא סר מחטאת ירבעם (מ”ב שם) לכן אני מצוה אותך אתה יהודה, הנח לו, הפרד ממנו ואל תבואו הגלגל ואל תתערב עמו: 4:18: סר, שיעור הכתוב, מגניה! סר סבאם הזנה הזנו, אומר ליהודה הנח לו, ואל תבטח על מגניה, שהם שרי אפרים וגבוריהם שהיו מגינים על יהודה בעת ההיא שהיו נכנעים וחלשים, כי המגנים של מלכות אפרים י”ל שלשה חסרונות, א] חסרון השכרות, שסבאם סר ויוצא מדרך הרגיל, ב] חסרון הזנות והע”ז שלא לבד שזונים בעצמם, כי גם הזנה הזנו שמסיתים אחרים לזנות ולע”ז, ג] שהם אהבו (קלון) והבו קלון, הם עצמם אוהבים קלון דברים נקלים ומבוזים ונותנים קלון להדבק בם: 4:19: צרר רוח, והרוח הזה שהוא רוח שכרות ורוח זנונים ורוח רעה ובוז, צרר את העוף הזה בכנפיו ונושאהו למעלה לעוף מארצו אל אשור ומצרים, כמ”ש לקמן (ז’ י”ב) כעוף השמים אורידם, ועי”כ יבושו מזבחותם שזבחו אל העגלים:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | הושע קונה את גומר — מקביל לגאולת ישראל מגלות
- אפיון - עונש וגלות | פרק ד: ישראל שכחה תורה; “עמי בעץ ישאל… יעמוד הזנות”
הערות
מילה נדירה: וַ/אֲשִׁישָֽׁה (Strong’s H809) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,הושע,שיר השירים,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וּ/לְ/מִלְכֹּם (Strong’s H4445) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים א,מלכים ב,צפניה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ואקנה לי בחמשה עשר כסף”: פדיון כמו פדיון. הנביא משלם עבור אשתו — כמו ה׳ יפדה ישראל.