לכן הנה אנכי מפתיה — ברית חדשה
פסוקים
רִ֤יבוּ בְאִמְּכֶם֙ רִ֔יבוּ כִּי־הִיא֙ לֹ֣א אִשְׁתִּ֔י וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א אִישָׁ֑הּ וְתָסֵ֤ר זְנוּנֶ֙יהָ֙ מִפָּנֶ֔יהָ וְנַאֲפוּפֶ֖יהָ מִבֵּ֥ין שָׁדֶֽיהָ׃ פֶּן־אַפְשִׁיטֶ֣נָּה עֲרֻמָּ֔ה וְהִ֨צַּגְתִּ֔יהָ כְּי֖וֹם הִוָּֽלְדָ֑הּ וְשַׂמְתִּ֣יהָ כַמִּדְבָּ֗ר וְשַׁתִּ֙הָ֙ כְּאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה וַהֲמִתִּ֖יהָ בַּצָּמָֽא׃ וְאֶת־בָּנֶ֖יהָ לֹ֣א אֲרַחֵ֑ם כִּֽי־בְנֵ֥י זְנוּנִ֖ים הֵֽמָּה׃ כִּ֤י זָֽנְתָה֙ אִמָּ֔ם הֹבִ֖ישָׁה הוֹרָתָ֑ם כִּ֣י אָמְרָ֗ה אֵלְכָ֞ה אַחֲרֵ֤י מְאַֽהֲבַי֙ נֹתְנֵ֤י לַחְמִי֙ וּמֵימַ֔י צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י שַׁמְנִ֖י וְשִׁקּוּיָֽי׃ לָכֵ֛ן הִנְנִי־שָׂ֥ךְ אֶת־דַּרְכֵּ֖ךְ בַּסִּירִ֑ים וְגָֽדַרְתִּי֙ אֶת־גְּדֵרָ֔הּ וּנְתִיבוֹתֶ֖יהָ לֹ֥א תִמְצָֽא׃ וְרִדְּפָ֤ה אֶת־מְאַהֲבֶ֙יהָ֙ וְלֹא־תַשִּׂ֣יג אֹתָ֔ם וּבִקְשָׁ֖תַם וְלֹ֣א תִמְצָ֑א וְאָמְרָ֗ה אֵלְכָ֤ה וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אִישִׁ֣י הָרִאשׁ֔וֹן כִּ֣י ט֥וֹב לִ֛י אָ֖ז מֵעָֽתָּה׃ וְהִיא֙ לֹ֣א יָֽדְעָ֔ה כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ נָתַ֣תִּי לָ֔הּ הַדָּגָ֖ן וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֑ר וְכֶ֨סֶף הִרְבֵּ֥יתִי לָ֛הּ וְזָהָ֖ב עָשׂ֥וּ לַבָּֽעַל׃ לָכֵ֣ן אָשׁ֔וּב וְלָקַחְתִּ֤י דְגָנִי֙ בְּעִתּ֔וֹ וְתִירוֹשִׁ֖י בְּמוֹעֲד֑וֹ וְהִצַּלְתִּי֙ צַמְרִ֣י וּפִשְׁתִּ֔י לְכַסּ֖וֹת אֶת־עֶרְוָתָֽהּ׃ וְעַתָּ֛ה אֲגַלֶּ֥ה אֶת־נַבְלֻתָ֖הּ לְעֵינֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאִ֖ישׁ לֹא־יַצִּילֶ֥נָּה מִיָּדִֽי׃ וְהִשְׁבַּתִּי֙ כׇּל־מְשׂוֹשָׂ֔הּ חַגָּ֖הּ חׇדְשָׁ֣הּ וְשַׁבַּתָּ֑הּ וְכֹ֖ל מוֹעֲדָֽהּ׃ וַהֲשִׁמֹּתִ֗י גַּפְנָהּ֙ וּתְאֵ֣נָתָ֔הּ אֲשֶׁ֣ר אָמְרָ֗ה אֶתְנָ֥ה הֵ֙מָּה֙ לִ֔י אֲשֶׁ֥ר נָתְנוּ־לִ֖י מְאַהֲבָ֑י וְשַׂמְתִּ֣ים לְיַ֔עַר וַאֲכָלָ֖תַם חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃ וּפָקַדְתִּ֣י עָלֶ֗יהָ אֶת־יְמֵ֤י הַבְּעָלִים֙ אֲשֶׁ֣ר תַּקְטִ֣יר לָהֶ֔ם וַתַּ֤עַד נִזְמָהּ֙ וְחֶלְיָתָ֔הּ וַתֵּ֖לֶךְ אַחֲרֵ֣י מְאַהֲבֶ֑יהָ וְאֹתִ֥י שָׁכְחָ֖ה נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל־לִבָּֽהּ׃ וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת־כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת־עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ וּכְי֖וֹם עֲלוֹתָ֥הּ מֵאֶרֶץ־מִצְרָֽיִם׃ וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹא־תִקְרְאִי־לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי׃ וַהֲסִרֹתִ֛י אֶת־שְׁמ֥וֹת הַבְּעָלִ֖ים מִפִּ֑יהָ וְלֹא־יִזָּכְר֥וּ ע֖וֹד בִּשְׁמָֽם׃ וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן־הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח׃ וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י לְעוֹלָ֑ם וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִי֙ בְּצֶ֣דֶק וּבְמִשְׁפָּ֔ט וּבְחֶ֖סֶד וּֽבְרַחֲמִֽים׃ וְאֵרַשְׂתִּ֥יךְ לִ֖י בֶּאֱמוּנָ֑ה וְיָדַ֖עַתְּ אֶת־יְהֹוָֽה׃ וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אֶֽעֱנֶה֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה אֶעֱנֶ֖ה אֶת־הַשָּׁמָ֑יִם וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃ וְהָאָ֣רֶץ תַּעֲנֶ֔ה אֶת־הַדָּגָ֖ן וְאֶת־הַתִּיר֣וֹשׁ וְאֶת־הַיִּצְהָ֑ר וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶֽת־יִזְרְעֶֽאל׃ וּזְרַעְתִּ֤יהָ לִּי֙ בָּאָ֔רֶץ וְרִחַמְתִּ֖י אֶת־לֹ֣א רֻחָ֑מָה וְאָמַרְתִּ֤י לְלֹֽא־עַמִּי֙ עַמִּי־אַ֔תָּה וְה֖וּא יֹאמַ֥ר אֱלֹהָֽי׃
פירוש רש”י
2:4: רִיבוּ בְאִמְּכֶם. בִּכְנֵסִיָּה שֶׁלָּכֶם שֶׁל עַכְשָׁיו שֶׁהִיא אֵם לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים: | מִבֵּין שָׁדֶיהָ. דֶּרֶךְ הַנּוֹאֲפוֹת שֶׁמְּמַעֲכִין לָהֶם בֵּין דַּדֵּיהֶם, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וּפוּלְחַן טָעוּתָהָא מִבֵּין קִירוֹהָא״: 2:5: כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ. כְּיוֹם שֶׁמְּצָאתִיהָ בְּמִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּיחֶזְקֵאל (יחזקאל טז:ד-ה): ״וּמוֹלַדְתֵּךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא כָרַת שָׁרֵּךְ … וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ לֹא חָסָה עָלַיִךְ עָיִן״: | כַּמִּדְבָּר. גְּזֵרוֹת שֶׁגָּזַרְתִּי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר, שָׁם ״יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ״ (במדבר יד:לה): | וַהֲמִיתִיהָ. ״וְאֶקְטְלִינַּהּ״: 2:7: אִמָּם. כְּנֵסִיָּה שֶׁלָּהֶם: | הוֹבִישָׁה הוֹרָתָם. בְּהִיתוּ מַלְפֵיהוֹן (תרגום יונתן) הַחֲכָמִים הַמּוֹרִים לָהֶם הוֹרָאוֹת, בּוֹשִׁים מִפְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. אוֹמְרִים לָהֶם: לֹא תִגְנֹבוּ (ויקרא יט:יא), וְהֵם גּוֹנְבִים. לֹא תַלְווּ בְרִבִּית (ויקרא כה:לז), וְהֵם מַלְוִים: | אַחֲרֵי מְאַהֲבַי. בְּדַרְכֵי הָעַכּוּ”ם (שמות רבה מו:ד): 2:8: הִנְנִי שָׂךְ. לְשׁוֹן ׳סְגִירָה׳, כְּמוֹ ״הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ״ (ישעיהו ה:ה), ״כִּמְשׂוּכַת חָדֶק״ (משלי טו:יט): | אֶת דַּרְכֵּךְ. דְּרָכִים וּשְׁבִילִים שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת בָּהֶם: 2:9: וְרִדְּפָה. מִמִּשְׁקְלוֹת לָשׁוֹן כָּבֵד הוּא זֶה, כְּמוֹ (משלי יב:יא) ״וּמְרַדֵּף רֵקִים״, פורקציי״ר בְּלַעַ״ז, כְּלוֹמַר תַּחֲזוֹר אַחֲרֵיהֶם וְלֹא תַשִּׂיגֵם: | אֶת מְאַהֲבֶיהָ מִצְרַיִם וְאַשּׁוּר, וְלֹא תוּכְלִי לְבַקֵּשׁ מֵהֶם עֶזְרָה: | וּבִקְשָׁתַם. וּבִקְשָׁה אוֹתָם: 2:10: לֹא יָדְעָה. לֹא שָׂמָה אֶל לִבָּהּ, וְהֶרְאֵת עַצְמָהּ כְּלֹא יוֹדַעַת: | וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב. וְהֵם עֲשָׂאוּהוּ לַבָּעַל: 2:11: בְּעִתּוֹ. בְּעֵת גְּמַר בִּשּׁוּל הַפֵּרוֹת: | וְהִצַּלְתִּי. מִמֶּנָּה: | צַמְרִי וּפִשְׁתִּי אֲשֶׁר הָיָה לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָהּ, כָּל ׳הַצָּלָה׳ שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן תְּרוּמָה וְהַפְרָשָׁה הוּא, וּמוֹכִיחַ עָלָיו ״וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם״ (בראשית לא:ט), ״כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל״ (שם): 2:12: וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי. אַף זְכוּת אֲבוֹתָם תַּמָּה (שבת נה,א): 2:14: וַהֲשִׁמֹּתִי. לְשׁוֹן ׳שְׁמָמָה׳: | אֶתְנָה. כְּמוֹ ׳אֶתְנָן׳: | וְשַׂמְתִּים לְיַעַר. שֶׁהַחַיּוֹת מְהַלְּכוֹת שָׁם וְאוֹכְלוֹת הַפֵּרוֹת: 2:15: וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ. שְׂכַר פֻּרְעָנוּת: | יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר: תָּמִיד לָהֶם, וְלָשׁוֹן הוֹוֶה הוּא. | וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ. לְשׁוֹן ׳עֲדִי׳, כְּזוֹנָה הַמִּתְקַשֶּׁטֶת לִקְרַאת נוֹאֲפִים: | וְחֶלְיָתָהּ. בִּלְשׁוֹן עַרְבִי הוּא קִשּׁוּט: 2:16: לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ. מְשַׁדְּלָה לְהִמָּשֵׁךְ אַחֲרִי, לוזאניי״ר בְּלַעַ״ז. וּמַהוּ הַפִּתּוּי? וְהוֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר – בַּגּוֹלָה שֶׁהוּא לָהּ כְּמִדְבָּר וְצִיָּה, וְשָׁם תָּשִׁיב אֶל לִבָּהּ כִּי טוֹב לָהּ כְּשֶׁעָשְׂתָה רְצוֹנִי מִכְּשֶׁמָּרְדָה בִּי (הושע ב:ט): 2:17: אֶת כְּרָמֶיהָ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן לְשׁוֹן פַּרְנָסִים וּמַנְהִיגִים, וְכֵן ״לֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים״ (איוב כד:יח), וְכֵן ״כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי״ (שיר השירים א:ו). דָּבָר אַחֵר: וְהוֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר – לְמִדְבַּר סִיחוֹן וְעוֹג, וּבְסִגְנוֹן זֶה נִתְנַבֵּא (יחזקאל כ:לה) שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמּוֹרְדִים וְגוֹ׳״ (פסיקתא דרב כהנא ה,ח; רות רבה ה,ו), וְהַכְּשֵׁרִים אֲקַיֵּם, וְזֶהוּ אֶת כְּרָמֶיהָ: | וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר עֹמֶק הַצָּרוֹת שֶׁהֵן עֲכוּרִים שָׁם אֶתֵּן לָהּ לְפֶתַח תִּקְוָה, שֶׁמִּתּוֹךְ אוֹתָן צָרוֹת תִּתֵּן לֵב לָשׁוּב אֵלַי: | וְעָנְתָה שָׁמָּה. לְשׁוֹן ׳דִּירָה׳, כְּמוֹ ״מְעוֹן אֲרָיוֹת״ (נחום ב:יב): | כִּימֵי נְעוּרֶיהָ. שֶׁיָּשְׁבָה בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים: | וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ וְגוֹ׳: שֶׁצָּעֲקָה אֵלַי מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ שִׁעְבּוּד וּגְאַלְתִּיהָ, כֵּן גַּם עַתָּה: 2:18: תִּקְרְאִי אִישִׁי וְגוֹ׳. תַּעַבְדוּנִי מֵאַהֲבָה וְלֹא מִיִּרְאָה, אִישִׁי לְשׁוֹן אִישׁוּת וְחִבַּת נְעוּרִים (ירמיה ב:ב): | בַּעְלִי. לְשׁוֹן אַדְנוּת וּמוֹרָא, וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ (פסחים פז,א; כתובות עא,ב): כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ, וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ: 2:19: וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד יִשְׂרָאֵל בִּשְׁמָם שֶׁל בְּעָלִים, אוֹ לֹא יִזָּכְרוּ הַבְּעָלִים בִּשְׁמָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שֶׁהֵם אֱלָהוּת לָהֶם, אוֹ לֹא יִזָּכֵר שֵׁם הַבְּעָלִים עוֹד, כְּמַה דְּאָמַר (ישעיהו ב:יח) ״וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף״: 2:20: עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה שֶׁאַשְׁבִּית מַזִּיקִין מִן הָעוֹלָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה יא:ט): ״לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ וְגוֹ׳״: 2:21: בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט. שֶׁתִּתְנַהֲגוּ בָּהֶן: | וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. שֶׁיָּבֹא לְךָ מֵאִתִּי עַל יְדֵיהֶם. בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ כְּתִיב (בראשית יח:יט): ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וְגוֹ׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״, וּכְנֶגְדָּן נָתַן לְבָנָיו חֶסֶד וְרַחֲמִים מֵאֵת הַקָּבָּ״ה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג:יח): ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים״, ״וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד״ (שם יז). פָּסְקוּ מִן הַצְּדָקָה וְהַמִּשְׁפָּט, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה:ז): ״הַהוֹפְכִים לַלַּעֲנָה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ״, אַף הַקָּבָּ״ה אָסַף מֵהֶם הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו טו:א): ״כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים״. וּכְשֶׁיַּחְזְרוּ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו א:כז): ״צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְגוֹ׳״, הַקָּבָּ״ה מוֹסִיף עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וָחֶסֶד, וְעוֹשֶׂה אוֹתָן עֲטָרָה לְאַרְבַּעְתָּן וּמוֹשִׁיבָן בְּרֹאשָׁן: 2:22: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה. בִּשְׂכַר הָאֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמַנְתְּ בַּגּוֹלָה לַהַבְטָחוֹת שֶׁעַל יְדֵי נְבִיאַי (מכילתא בשלח ויהי ו): 2:23: אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמַיִם. לִצוֹק אֶל הַשְּׁחָקִים מִפֶּלֶג הַטּוֹב הַתְּלוּיִים בְּמַאֲמָר, וְהֵם יַעֲנוּ לִצוֹק מַיִם עַל הָאָרֶץ: 2:24: אֶת יִזְרְעֶאל. אֶת בְּנֵי הַגּוֹלָה שֶׁנִּזְרְעוּ וְנִקְבְּצוּ: 2:25: וּזְרַעְתִּיהָ לִי כְּזוֹרֵעַ סְאָה לְהַכְנִיס כַּמָּה כּוֹרִין, כֵּן יִתְוַסְּפוּ עֲלֵיהֶן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּמָּה גֵּרִים (פסחים פז,ב):
פירוש רד”ק
2:4: ריבו באמכם. עתה שב לדברי התוכחה שאמר בתחילה ולפי שהמשיל כנסת ישראל לאשת זנונים והנולדים בדור ודור ילדי זנונים אמר כנגד ילדי זנונים ריבו באמכם, והכנסה נמשלת לאם על דרך כלל והפרטים לבנים והענין שיריבו איש ברעהו להשיבם לדרך טובה: | כי היא לא אשתי. כיון שזנתה תחתי: | ותסר זנוניה מפניה. כיון שהמשילה לזונה כתב עליה דרכי זונות כי דרך הזונה לקשט פניה במיני צבעונים שתראה יפה בעיני הזונים: | ונאפופיה מבין שדיה. היא מעיכת השדים שזכר יחזקאל שמה מעכו שדיהן כי גם זה מדרכי הזונות, והפנים הוא משל לנביאים שהיו העם מחליפים נביאי ה’ בנביאי השקר ואלה הם הזונים, ושדים הוא משל לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה כמו שפירש בספר יחזקאל והיו מחליפים אותם בחוקי עכו”ם ואלה הם הנאפופים: 2:5: פן אפשיטנה ערומה. ואניחנה ערומה: | והצגתיה כיום הולדה. אעמידנה ערומה כיום שנולדה כמו שאמר ערום יצאתי מבטן אמי והענין כפול במלות שונות והוא על דרך משל כמו שאמר יחזקאל ביום הולדת אותך ואמר ואת ערום ועריה ואמר ואלבישך רקמה וכל הענין כמו שהוא, ומשל הלידה היא כשהיו במצרים עבדים כמו שפירשנו שם: | ושמתיה כמדבר. שהוא הפקר לכל, ועוד שלא ימצא בו שום מחיה ושום צורך האדם כן אסיר כל טובי מהם ויהיו מופקרים לכל כמו שאמר והסתרתי פני מהם והיה לאכול, גם מורה על חורבן הארץ כמו שאמר נצתה כמדבר: | ושתיה כארץ ציה. הענין כפול במלות שונות, וכן והמתיה בצמא, כי המדבר הוא צמאון אשר אין בו מים, ואפשר שיהיה בצמא משל לבטול התורה והנבואה כמו שאמר מלכה שריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה’, והצמא הוא משל לבטול התורה והמצות והנבואה כמו שאמר לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה’: 2:6: ואת בניה לא ארחם. כמו שפירשנו כי הכנסיה בכלל תקרא אם ונקראו הפרטים בנים, או הילודים כל דור ודור שנהגו מנהג הדור הראשון העובד עכו”ם: 2:7: כי זנתה אמם הובישה הורתם. ת”י ארי תעו כנישתהון בתר נביאי שקרא בהיתו מלפיהון: | אחרי מאהבי. אשור ומצרים שהיו לישראל ברית עמהם ומצילים אותם מאויביהם והיו הולכים בטח בשוחד אשר היו נותנים להם וכיון שהיו בשלום בבריתם עמהם כאלו הם מספיקים צרכם כי בעזרתם היו עובדים את אדמתם והולכים מארץ אל ארץ בשלום, וזהו לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי, ומה שאמר הובישה יש לה להכלם ממעשיה וממאהביה שבטחה בהם, כי לא יועילו לה בעת צרתה, ואדוני אבי ז”ל פירש אחרי מאהבי השמש והירח והכוכבים שהיו עובדים להם וכוונתם היתה כי הם היו נותנים מזונם וסיפוקם כמו שאמרו ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו: | ושקויי. היין ושאר משקים: 2:8: לכן הנני שך את דרכך בסירים. שלא יוכלו לצאת מהעיר מפני החרב ולא יועילום מאהביה והם אשור ומצרים, או לפירוש אדוני אבי זכרונו לברכה המזלות, והנה דרכה כאלו יש בה מסוכת חדק וקוצים שלא תוכל לעבור בה וכאלו גדורה בגזית שלא תוכל לעבור ולא תמצא נתיבותיה שהיתה הולכת בהם, ועל הדרך הזה נאמר גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה: | שך. כמו אתה שכת בעדו מנחי העי”ן ולפי שעושין גדר הכרמים והשדות משכים נאמר הפעולה ממנו שך שכת ושכים ידוע שהם כמו קוצים, וכן סירים וכן צנינים כולם מיני קוצים הם ולא באה הפעולה כי אם משכים: 2:9: ורדפה. אם לאשור ולמצרים תרדוף שלומם ועזרתם ולא יתנו לה ואם למזלות תרדוף אחר נביאי השקר ואחר המתעסקים במזלות לשאול לה במזלות ותקטיר להם ולא יועילו לה: | ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון. וזה לא תאמר עד שסבלה הגלות זמן רב כמו שכתוב בתורה בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה’ אלהיך כי אלו אמרה זה בעודה בארץ לא היתה גולה: 2:10: והיא לא ידעה. כי היו מתעים אותה ראשיהם ונביאי השקר וכל הטוב שהיה לה לא היה לה אלא מאתי שהייתי שולח ברכתי בדגן ובתירוש וביצהר ושולח ברכה במעשי ידיהם עד שהיה להם רוב כסף וזהב וישמן ישורון ויבעט ועשו הכסף וזהב בבעלים כמו שאמר בכסף וזהב ייפהו: 2:11: לכן אשוב. כדי שתדע כי מידי היה לה הטוב דגני בעתו ותירושי במועדו שאשלח בהם מארה בעת הקציר ובעת הבציר הפוך הברכה שהייתי שולח בהם, וכן בכל מעשה ידיהם אשלח מארה, וכל המשתכר משתכר אל צרור נקוב ולא יהיה להם לחם לאכול ובגד ללבוש לכסות את ערותם כי הצמר והפשתים שנתתי לה לכסות את ערותה אציל אותה ממנה וכן ת”י, וענין והצלתי כענין אשר הציל אלהים מאבינו ענין ההסרה והשלילה: 2:12: ועתה אגלה את נבלתה. כיעורה ומעשיה הרעים יהיו מגולים כשאסתיר פני ממנה: | לעיני מאהביה. שלא יצילוה, ולפירוש אדוני אבי ז”ל לעיני השמש: | ואיש לא יצילנה מידי. איש מכל מאהביה, ובדרש אף תמה זכות אבות: 2:13: והשבתי. כי עם הצרה אין חדש ואין שבת וראשי החדשים והשבתות שהיה בהם קרבן מוסף היו ימי שמחה, וכן החגים והמועדים שהיו ימי מנוחה ושמחה לא יהיה להם בהם שמחה מרוב הצרות: | וכל מועדה. אמר מועדה אחר שאמר חגה והמועדים הם חגים, וכן אמר יחזקאל בחגים ובמועדים לפי שיש חג שאינו מועד אלא שמחה שישמח אדם ויאכל וישתה ויקרא חג כמו ויעש שלמה בעת ההיא את החג וגו’, שבעת ימים ושבעת ימים הנה קרא שבעת ימי חנוכת הבית חג, וכן אוכלים ושותים וחוגגים ויש מועד ג”כ שאינו חג כמו לאותות ולמועדים למועד אשוב אליך, וכן כל זמן שיתן אדם לחבירו, כמו למועד אשר יעדו, ורב סעדיה גאון ז”ל פירש חגה שלש רגלים וכל מועדה ר”ה ויום הכפורים ושמיני עצרת: 2:14: והשימותי גפנה ותאנתה. אשר אמרה אתנה המה לי. בעבור שאמרה כי מיד מאהביה הדגן והתירוש והיצהר וכל הטוב אני אשים אותה לשממה ותדע אם היה לה הטוב ההוא מאתי או מאתם: | אתנה. לפי שהמשילה לזונה קרא הטוב ההוא אתנה כמו אתנן זונה וענינם כמו תנאי ושרשה תנה והאל”ף נוספת, ויונתן תירגם אתנה יקר, וזכר הגפן והתאנה כי הענבים והתאנים מיטב מאכל האדם אחר התבואה וכבר זכר ולקחתי דגני בעתו: | ושמתים ליער. שיבואו בו חיות השדה לפיכך ואכלתם חית השדה וזהו מפני חורבן הארץ, או המשיל האויבים לחית השדה: 2:15: ופקדתי עליה. על פשעי עונם בגלות, אפקוד עליה הזמן שעבדה הבעלים ואאריך אותם בגלות לעונש שהניחו עבודתי ועבדו לאלהים אחרים, ואף על בני בניהם יהיה זה העונש אעפ”י שהם לא יעבדו עכו”ם בגלות כן הוא משפט ענשם לפי שבני בניהם לא יהיו שלמים בעבודת האל ובמצותיו בגלות לפיכך יצטרף עון אבותם העובדים עכו”ם עם עונם ואמר בתורה והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי: | ותעד נזמה וחליתה. לפי שהמשילה לזונה אמר עליה מעשי הזונה שמתקשטת בתכשיטים נאים כדי שתראה יפה בעיני מאהביה: | וחליתה. מן וחלי כתם, ות”י ובחליטת אחד מתוקנים העדיים לכן תירגם יונתן ובתי הנפש והלחשים וקדשיא וחליטתא: 2:16: לכן הנה אנכי מפתיה. ביו”ד במקום למ”ד הפעל והענין אתן בלבה לשוב בתשובה בעודה בגלות, וזה כענין פתוי כי המפתה את חבירו מעבירו מדעתו שהיה בו לדעת אחר, כן הקב”ה מעביר ישראל מדעתם שהיו בו בגלות לרדוף אחר התאוה ויצר הרע ויתן בלבם לעזוב הרע ולקחת הטוב ועל זה אמר והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר: | והולכתיה המדבר. זהו שאמר יחזקאל הנביא והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים: | ודברתי על לבה. אנחם אותה מצער הגלות שסבלה: 2:17: ונתתי לה את כרמיה משם. מהמדבר אתן לה כל ארצה כמו שהיתה לה כלומר איעד אותה שם במדבר להיטיב לה בארצה לפי שבמדבר העמים יצרוף אותם ויכלה המורדים והפושעים ויפחדו הנותרים לפיכך יהיו צריכים תנחומין ודבר על לבם שיתן האל יתברך את ארצם כבתחילה לפיכך אמר ודברתי על לבה ואע”פ שפירשנו כי התנחומין יהיו מן הצער שסבלה בגלות הכל יהיה לזה ולזה, ומה שזכר כרמיה לפי שזכר בפורענות והשימותי גפנה אמר בנחמה כרמיה: | ואת עמק עכור לפתח תקוה. לפי שבתחילת בואם לארץ בימי יהושע קרה להם העון הזה והוא דבר עכן הבטיחם שלא יפחדו בהכנסם לארץ ושלא יקרם שום עון כי כולם יהיו מצורפים וטהורים כי במדבר העמים יצרפו, ואותו עמק עכור לא יקרא עוד כן כי שמו הוא לגנאי אלא יקרא לו שם לשבח והוא פתח תקוה, ומה שאמר פתח ולא אמר עמק כמו שהיה לפי שיהיה להם כפתח כי משם יכנסו לארץ כמו שעשו בתחילה ויהיה להם תקוה ואחרית טוב לפיכך יקראו לו פתח תקוה, והחכם ר”א פירש עמק עכור, עמק יזרעאל שעכרתיה שם ישוב לפתח תקוה, ורש”י ז”ל פירש עומק הגלות שהיו שם עכורים אתן לפתח תקוה ותוחלת שמתוך אותם הצרות אתן להם לב לשוב אלי, ורבינו סעדיה גאון פירש יעשה האל יתברך נפלאות בעמק שנהרג בו עכן באותו הזמן ויקראו לו פתח תקוה וישירו לאל יתברך על הנפלאות וזהו שאמר וענתה שמה מן ותען להן מרים: | כימי נעוריה. כמו הנס שעשה האל יתברך לישראל בימי סיסרא שנאמר ותשר דבורה וכן בדוד ע”ה אמר וידבר דוד לה’ את דברי השירה הזאת: | וכיום עלותה מארץ מצרים. שירת משה על ים סוף: 2:18: והיה ביום ההוא נאם ה’ תקראי אישי. ר”ל תקראי לי איש כי בעל האשה יקרא איש, כמו אלקנה אישה וכנסת ישראל נמשלה לאשת איש, ובעל הוא שם משותף כי היו קוראים לעכו”ם בעל לפיכך אמר ולא תקראי לי עוד בעלי כדי להסיר שם הבעלים מפיה, ורבותינו ז”ל פירשו ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה: 2:19: והסירותי. טעם והסירותי כי האל יתברך ייחד את לבב ישראל ליראה את שמו לבדו ויעזרם בזה על דרך שאמרו בא לטהר מסייעין אותו, אמר מפיה ואמר תקראי כי כן דרך המקרא לדבר לנכח ושלא לנכח כאחד, וכפל הענין במלות שונות ואמר ולא יזכרו עוד בשמם, ורבינו סעדיה ז”ל פירש מפיה מפי ישראל, ולא יזכרו עוד בשמם בפי אומות העולם כי אף האומות לא יעבדו עכו”ם באותו זמן כמו שאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד, ועוד פירש מפיה מפי דור הישועה ולא יזכרו עוד בפי דורות עולמית, ואמר בשמם לפי שיש להם שם זולתי בעל: 2:20: וכרתי. על דרך כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך, ונאמר בנבואת ישעיה וגר זאב עם כבש וכל הענין כמו שאמר שם: | ועם עוף השמים. כמו ארבה וזולתו שלא יאכלו פירותיהם ותבואתם: | ורמש האדמה. כמו נחשים ועקרבים: | וקשת וחרב. כמו שאמר וכתתו חרבותם לאתים: | ומלחמה. כתרגומו ועבדי קרבא, או פירושו שאר כל כלי מלחמה זולתי קשת וחרב שזכר: 2:21: וארשתיך. כנגד מה שאמר אשת זנונים וזכר שלשה פעמים וארשתיך כנגד שלשה גליות שגלו ישראל גלות מצרים וגלות בבל וזה הגלות שאנחנו בו היום וכל זמן צאתם מן הגלות היה האל יתברך כאלו מארס אותם הארוסים הראשונים כשהוציאם ממצרים לא היו לעולם שהרי גלו לפיכך אמר כנגדו וארשתיך לי לעולם, והארוסים השניים כשהוציאם מבבל לא היו בצדק ובמשפט שהם היו עושים הרע שהרי כתוב שהיו בהם מחללי שבתות ונושאים נשים נכריות והיו כובשים אחיהם לעבדים ושדותיהם הנה כי לא היה בהם צדק ומשפט חסד ורחמים לפיכך אמר כנגדו וארשתיך לי בצדק ובמשפט שיהיו הם עושים שהרי ישובו בתשובה כמו שכתוב ושבת עד ה’ אלהיך: 2:22: וארשתיך לי באמונה. שענינו בקיום שלא ימוט לעולם כמו אמונה אומן במקום נאמן: | וידעת את ה’. כמו שאמר כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם: 2:23: והיה ביום ההוא. אענה את השמים, כמו שאמר ולקחתי את דגני, אמר כי אז בזמן הישועה השמים יתנו טלם והארץ תתן את יבולה, ואמר אענה את השמים שהיו נעצרים בהיותם בארץ כמו בימי אחאב בשובם לארץ בזמן הישועה לא יעצרו עוד, ואמר אענה כאילו השמים שואלים שיתנו מטר כמשפטם ואני אענם וארצם שיתנו מטר כמשפטם גשמי ברכה, וזהו אענה שיהיה רצוני בהם: | והם יענו את הארץ. כאילו הארץ שואלת מטר ומתאוה לו: 2:24: והארץ תענה. שתתן את יבולה ועץ השדה יתן פריו: | והם יענו את יזרעאל. כי ברבות הטובה רבו אוכליה כי תהיינה החרבות מלאות צאן ישראל, בפורענות קרא שם ישראל יזרעאל לפי שהיו זרועים בגוים ובזמן הישועה קורא אותם ג”כ יזרעאל שהיו נזרעים בארצם, לפיכך אמר אחריו וזרעתיה לי בארץ, ויונתן תירגם הענין כן ויהא בעידנא ההיא וגומר: 2:25: וזרעתיה לי בארץ. שיהיו רבים כזרע הארץ ויהיו לי לא כבתחילה, ויונתן תירגם ואקיימנכון וגו’, ורז”ל פירשו בארץ העמים שאמרו אמר רבי אלעזר לא הגלה הקב”ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע סאה חטין אלא כדי להכניס כמה כורין:
פירוש מלבי”ם
2:4: ריבו, (תשובת השם), א”כ אתם הבנים ריבו באמכם ותוכיחו אותה על זנותה, כי כל זמן שהיא לא אשתי והיא זונה מאחרי, הלא אנכי לא אישה ואין הבנים בני, ומוטל עליכם הבנים לריב עם אמכם שתטיב את דרכה, וזה תשובה אל הושע שא”כ מוטל על הנביאים, והושע מכללם, לריב עם האם דהיינו הכנסיה ולהוכיח אותה ולהחזירה למוטב ותסר, ריבו אתה שתסר זנוניה מפניה הוא הע”ז שעובדת בפרהסיא עד שעניני הזנות נראים על פניה, ונאפופיה מבין שדיה היא תאות הנאוף עצמו המוסתרים בין שדיה, שהם יצרא דע”ז ויצרא דעריות: 2:5: פן, שאם לא תסר זנוניה מפניה, אז אם היא לא אשתי אנכי לא אישה כנ”ל, וא”כ אפשיטנה ערומה ואקח מאתה את הבגדים שנתתי לה. והנה הנביא צייר מעמד העם בעת שבחרם ה’ במצרים, כילדה עזובה שהשליכוה אבותיה ערומה מתבוססת בדמיה אל המדבר, וה’ עבר עליה ורחץ אותה מדמיה והלביש אותה בגדים ולקחה לו לאשה והכניסה עיר מושב וארץ זבת חלב ודבש, כמ”ש (יחזקאל ט”ז) ביום הולדת אותך לא כרת שרך וכו’ ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו’ ואת ערום ועריה, ואפרוש כנפי עליך ואכסך ואלבישך רקמה וכו’ ועפ”ז יאמר שאחר שע”י זנותה יבוטלו הנשואין א”כ אפשיטנה ערומה כמו שהיתה ערום ועריה ויותר מזה כי והצגתיה כיום הולדה שהיתה מתבוססת בדמיה וגם ושמתיה כארץ מדבר וציה עד שתמות בצמא, ר”ל שאחזיר אותה אל גלות העמים שזה משל המדבר, ושם תתבוסס בדמי הרוגים ואקח מאתה הבגדים שנתתי לה שהוא השראת השכינה וההשגחה וכל כלי תפארתה: 2:6: ואת בניה, ועי”כ לא ארחם גם על בניה, ובנמשל שלא אחוס גם על הצדיקים שביניהם שאחר שכלל הכנסיה זנו מאחרי, העולם נדון אחר רובו, והם ג”כ בני זנונים: 2:7: כי זנתה אמם, ולכן בניה הם בני זנונים, והגם שי”ל שרוב בעילות אחר הבעל וגם אם האם זנתה הבנים כשרים, אבל הלא הובישה הורתם שהיא הובישה את ההריון של הבנים עד שהם ספק ממזרים, כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי, כי מה שרוב בעילות אחרי הבעל הוא דוקא אם היא זונה בצנעה, ואם היא עדיין תחת רשות בעלה ונזונית על שולחנו שאז הוא העקר ורוב הבעילות הם ממנו, אבל היא כבר נפרדה מן הבעל, הן מצד שהיא מפרסמת את זנותה ואמרה בפרסום אלכה אחרי מאהבי, ויוצאת מרשותו לרשות הזונים, הן מצד שלפי דבריה אינה נזונית עוד משל בעלה רק מקבלת מזונותיה מן הזונים והם נותנים לחמי ומימי, וכן המלבושים, הם נותנים צמרי ופשתי שתטוה לה בגדים, וכן יתר צרכיה שמן לסוך, ומשקים להתענג כמו יין וחלב, וממילא רוב בעילותיה הם מן הזונים ובניה בני זנונים, והנמשל שהכנסיה נפרדה מה’ לגמרי ועובדת ע”ז בפרהסיא, וחושבת שכל שפעה והצלחתה באים מצד מערכת הכוכבים והמזלות ושה’ לא ייטיב ולא ירע ואין תועלת מעבודתו כלל, ובזה נהיה ככל משפחות האדמה לשרת עץ ואבן, ולכן לא ירחם ה’ גם על הטובים וישליך את כולם מעל פניו: 2:8: לכן הנני שך את דרכך בסירים מספר ההשתדלות שיעשה ה’ להשיבה אליו כמשל ההשתדלות שיעשה הבעל אל האשה המנאפת תחתיו, שיש לה דרך גדול קבוע שבו תצא כל יום מביתו ללכת אל המנאפים ושך את הדרך בסירים בל תוכל ללכת בו, ועדיין יש לה מקום לדבר עם הנואפים אחורי הגדר במקום שהגדר פרוץ, ועז”א וגדרתי את גדרה, ועדיין יש לה נתיבות צרות מיוחדות שתצא אליהם בנתיבות האלה, אמר שיקלקל אותן הנתיבות באופן שנתיבותיה לא תמצא עוד ובזה יכלא אותה להפרידה מן הזונים עמה, ובנמשל שישנה סדרי המערכת ומשטריהם ויגדור בגדר סביב בל יוכלו להשפיע עליה טוב והצלחה ויקלקל כל המעשים והסגולות והטלמסאות שתעשה להריק את שפעם וברכתם, וגם שישית איבה בינה ובין העמים שכניה שבטחה בם שיבואו לעזר לה ושלמדה מעשיהם וכרתה עמהם ברית, ויגדור בעדה שלא תוכל לצאת אליהם ולהתחבר עמהם ולהתערב בם: 2:9: ורדפה, וחוץ מזה שיעכב בעדה שלא תוכל לצאת, יסבב הדבר שגם מאהביה יתרחקו ממנה, באופן שתחלה תרדוף אותם ולא תשיגם כי יברחו ממנה, ואח”כ יתעלמו מעיניה לגמרי עד שכאשר תבקש אותם לא תמצאם, ובנמשל שגם הצלחת הטבע והמערכה תתרחק מאתה עד שתתעלם מעיניה ולא תדע מקומם איה, וכן העזר והברית שהיה לה עם העמים סביבה יסור מאתה, ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה, אמנם הגם שילחצנה ההכרח לשוב אלי בכל זאת לא תכיר חטאתה, רק תדמה כזונה הנ”ל שגם אחר שיתרחקו מאהביה ממנה והיא תרדף אותם ולא תמצאם עוד עד שלבסוף תהיה מוכרחת לשוב לבית בעלה לא תתחרט על מעשיה וזנותיה, כי בהפך תתאונן על מה שהיא מוכרחת לשוב לבית בעלה, ותאמר בפירוש שמה שאלכה ואשובה אל אישי הראשון אינו מפני שאני מתחרטת על מה שיצאתי מביתו לבית הזונים, ומפני שטוב לי יותר בבית אישי מבבית הזונים, כי בהפך בבית הזונים היה טוב לי יותר מבבית אישי, רק מפי כי טוב לי אז מעתה שמן המעמד שאני בו עתה שהזונים עזבו אותי ואין לי עתה עוזר ותומך מן המעמד הזה היה טוב לי אז בבית בעלי, הגם שאינו טוב מן המעמד שהייתי בו בעת שהייתי בבית מאהבי נותני לחמי ומימי, שהיה טוב לי יותר מבבית בעלי. והנמשל שגם אחר שסר הצלחתה ומצאוה רעות רבות וצרות והיא מוכרחת לשוב בתשובה, חשבה שזה בא מפני שהמערכה והמזל מתנגד לה ועומד לנגדה במערכה רעה, ואחר שעשתה כל התחבולות ועבודת נכר לרדף את מאהביה ולהשיב שפע המערכת אליה לטוב ולא הועיל לה ומוכרחת לשוב אל ה’ ולחסות בצל ההשגחה, תאמר שהחסות בצל ההשגחה היא רק טוב נגד המעמד של עתה שהמערכה תתנגד לה לנגד לא לנגד הזמן שהמערכה תשקיף עליה בעין טובה שאז מוכנת לשוב אל מאהביה ולעבוד עבודת נכר: 2:10: והיא לא ידעה זה בא מסבת שלא ידעה שגם בתחלה שעבדה ע”ז והיה לה כל טוב, לא היה זה ע”י מאהביה ושפע הכוכבים, רק כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר, ור”ל שזה האות שגם עתה עדן היא מאמנת בע”ז וחושבת שהטוב שהיה לה תחלה היה מן שפע הכוכבים וע”ז, ואינה יודעת שישראל אין עומדין תחת המערכה, וכל השפע שהיה לה היא השגחיית שה’ נתן לה הדגן והתירוש רק הם כפרו בטובת ה’, עד שעת שהרבה להיטיב עמה בהשגחתו עד שכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל מכספי ומזהבי שנתתי לה לא שהבעל נתן לה מאומה, באופן שהטוב שהיה לה עד עתה היה השגחיי והרע שמגיע לה עתה הוא בעבור שסר ממנה ההשגחה על כן כלאה הארץ את יבולה והשמים נעצרו: 2:11: לכן אשוב, אמר ה’ שלכן יעשה עמם מעשים שעל ידם יכירו שחובתם ורעתם אינם מצד המערכת רק ע”י ההשגחה, כי עד עתה שעצר את השמים מהוריד מטר חשבו שזה בא מפאת הטבע והמערכה ולא ה’ פעל כל זאת, לכן יעשה בהפך שיתן מטר על הארץ והארץ תתן את יבולה עד שיראו שכפי הטבע והמערכה הם מוכנים לקבל טוב וברכה ושיהיה בר ולחם בארץ רק בעת גמר הדגן והתירוש ישוב ה’ ויקח אותו מאתם, וז”ש לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו, הדגן שהיה נגמר בעת קציר אשוב ואקח אותו בחזרה ובזה ידעו שהיא רעה השגחיית, וכן והצלתי צמרי ופשתי אשר כבר נגמרו, והם כבר מוכנים לכסות את ערותה אציל אותם ואקחם מידה, ואז תראה שהגם שמאהביה שהם כוכבי המערכת וסדרי הטבע הם בעזרתה להיטיב לה, בכ”ז לא יוכלו להועיל לה ולהציל אותה מיד ה’, וז”ש 2:12: ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה, שהגם שמאהביה שהם סדרי המערכת עומדים אצלה ועיניהם עליה לטובה, בכל זה אפשיט את בגדיה ואגלה את נבלותה, ואיש לא יצילנה מידי ובזה תבין כי אין להם שום כח נגד ה’, ולא לבד שאין בכחם לתת מאומה מבלי רצון ה’ כי גם לא יוכלו להועיל שיתקיים בידה הטוב אשר כבר השיגה ידה: 2:13: והשבתי, זאת שנית, שאשבית כל משושה שהם ימי החגים והחדשים שלה שאז חגגה לעבודת נכר בחשבה שעתים האלה הם ימי הצלחה וימים שהכוכבים ישפיעו טוב וברכה, אשבית את הימים האלה כי יתהפכו לימי צרה ואפלה, ומזה תכיר שאין טובה ואשרה תלוי בידי המערכת רק בידי ה’ המחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם כרצונו: 2:14: והשמותי גפנה ותאנתה. זאת שלישית שלא לבד שימנע את תבואת הארץ, כי גם ישומם את הארץ בעצמה ואת העצים המובחרים נושאי פרי שהם הגפן והתאנה, יען אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהבי, באשר היא תייחס גם ירושת הארץ אל הבעלים כזונה אשר תעיז פניה לאמר על הנדוניא שנתן לה בעלה שהיא אתנן שקבלה מאוהביה, ולכן אשומם העצים נושאי פרי ושמתים ליער שמתקבצים בו חיות השדה והם יאכלו פרים, והנמשל שיתאספו שם אומות פראיים שהושיב שם סנחריב והם יאכלו פרי גפנם ותאנתם. והנמשל מכל זה, שאחר שאמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון שהוא בעת שהתחילו לשוב קצת בימי הושע בן אלה שבטל את השומרים שהושיבו מלכי ישראל לבל יעלו לרגל, ראה ה’ שאין תשובתם שלימה ולבם עדיין נוטה אל הע”ז, רק שחשבו שהמזל מתנגד להם לכן הביא עליהם את מלך אשור והחריב את ארצם כפעם בפעם וזרים ירשו אותם: 2:15: ופקדתי אמר שלבסוף ראה שכל התחבולות שעשה כדי שתכיר שהרעה הבא עליה הוא עונש השגחיי כ”ז לא הועיל מאומה, כי ראיתי שבעת שפקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר לחם להעניש אותם עליהם, לא שבה עי”כ אלי, רק ותעד נזמה וחליתה ותלך אחרי מאהביה. היתה דומה כזונה אשר פשט בעלה מעליה את כל בגדיה ולקח את כל תכשיטיה כדי שלא תלך אחרי הזונים ולא נשאר לה רק נזם וחלי אחד, ותעד תכשיט הזנם והחלי שנשאר לה כדי ללכת אחרי מאהביה, כן גם בעת שהענישם ה’ בימי הושע בן אלה ומלך אשור לקח כל אשר להם לא שבו אל ה’ רק שלחו אל סוא מלך מצרים והתמידו בעבודת ע”א ואותי שכחה. שעי”כ לא שבה עד ה’ המכה אותה רק בקשה עזר מעמים וישועה מעבודת אלהי נכר: 2:16: לכן הנני מפתיה והולכתיה המדבר, מדמה אותה כמשל הזונה שראה בעלה שכל התחבולות שעשה להפרידה מן הזונים אין מועילים, יפתה אותה להוציא אותה מן היישוב ששם נמצאו הזונים אחריה אל המדבר ששם לא תמצא איש לזנות עמו ותתיחד עם בעלה לבד, ושם אדבר אל לבה להשיבה לאהבתי, וכיון בזה אל מ”ש ביחזקאל (כ’ ל”ה) והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים, שהם הגליות שיגלו לבין העמים, שהגם שיהיו בין העמים יהיו דומה כאילו הם במדבר שממה, כי העמים יתרחקו מהם, ויהיו רעבים גם צמאים מוקפים מנחשים ועקרבים העוקצים אותם, ושם אמר והבאתי אתכם במסורת הברית וכו’ שז”ש שיוליך אותם אל המדבר ששם יהיו תחת השגחת ה’, ושם ידבר אל לבם שישובו אליו: 2:17: ונתתי לה את כרמיה משם, הכרמים שלקח מהם כמ”ש והשמותי גפנה ותאנתה יתן להם משם, תפס המשל ששם ישוב הבעל לאהוב את אשתו בהיותה באמנה אתו ויחזיר לה הכרמים שלקח מאתה בעבור זנותה. ובנמשל ידמה אותה כימי צאתה מארץ מצרים שהוציאם אל המדבר ושם קבלו את התורה והאמונה והיו תחת השגחתו המיוחדת ושם ראו את אותותיו ואת מעשיו, ושם אין הזונים נמצאים כי המערכת לא ישפיעו טוב בתהו יליל ישימון, שלפי הטבע אין שם לחם ומים ואף כי גפן ותאנה, רק אני אתן לה את כרמיה ר”ל את פרנסתה וצרכיה, כי בגלותם יחוייב מצד הטבע שיהיו חסרים כל טוב כי מנעו מהם קנות שדות וכרמים ועשות מקנה וקנין רק בהשגחת ה’ המופלאת יהיה להם שארית וימצאו כל מחסורם, וגם יכוין על הכרמים הנפשיים שהם התורה והאמונה שמסרו נפשם עליה בגלותם בימי ההרג והשמד, והם הכרמים שדבר עליהם בשיר באמרו כרמי שלי לא נטרתי כמ”ש בפירושי שם, עד שלבסוף אתן להם את עמק עכור לפתח תקוה, שיסיר מהם קושי השעבוד באחרית הימים וימצאו חן וחסד בכ”מ גלותם ויתחילו לקוות אל החירות והגאולה, וענתה שמה כימי נעוריה שישובו הנסים שנעשו עמהם בימים הקודמים, וימי נעוריה מרמז על הנסים שהיה להם בימי קדם כמו בעת כיבוש הארץ ובעת נבנה המקדש בימי שלמה, וכיום עלותה מארץ מצרים הם הנסים שנעשו להם במצרים ועל ים סוף: 2:18: והיה ביום ההוא נאום ה’ תקראי אישי, שם בעל מורה על הממשלה והקנין שמושל על הדבר מפני שהוא שלו וקנינו, ושם איש מורה על האהבה והקורבה והאישות, ועד עתה שלא היה לה’ קורבה עמהם, והשגחתו היתה נסתרת ומעוטפת במסך טבעי היו עובדים מצד היראה וקוראים לו בעלי מצד ממשלתו עליהם, שבזה יביטו לפעמים אל משרתיו אשר הם אמצעיים אל השפע המגיע להם מאתו על ידם וייראו ויכבדו גם אותם, אבל לעתיד יתהלך בתוכם ויתן להם ברכותיו מבלי אמצעי כאשר יתיחד איש עם אשתו, כמ”ש חז”ל ע”ז שתהיה ככלה בבית חמיה ולא ככלה בית אביה, כי יהיה מעונתו בעולם השפל לשכון כבוד בתוכם, ותקבל שפע האלהית פנים אל פנים, ותעבוד מאהבה ולא תירא ותכבד זולתו: 2:19: והסירותי, ועי”כ אסיר את שמות הבעלים מפיה כי לא תדע עוד אמצעיים מובילים השפע והברכה אליה מאת אישה העליון, וחוץ מזה לא יזכרו עוד בשמם, כי אז יהיה כל העולם תחת השגחת ה’ לא תחת המערכת, עד שעבודת הבעלים תבוטל לגמרי: 2:20: זכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה שהמערכת והטבע לא ימשלו עוד על בני האדם, רק על החיה והעוף שהם ישארו תחת הנהגת הטבע לא בני אדם כפי’ רי”א, וגם כפשוטו יאמר שלא ימצא אז שום רע בעולם לא מבעלי הרצון כי יכרות להם ברית עם החיות הרעות שלא יזיקו (וגם הוא משל על האנשים הפראיים כחיתו טרף שאכלו אותם בימי קדם), וגם לא ימצאו אז רעות בעלי הבחירה כי קשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ, ועי”כ והשכבתים לבטח וכן אמר ביחזקאל (סי’ ל”ד) וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישנו ביערים, וכן בהבטחות אדון הנביאים (ויקרא כ״ו:ו׳) והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם: 2:21: וארשתיך לי, ואז אארוש אותך מחדש, כמ”ש ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך, ויהיו אירוסין חדשים נבדלים מן הקודמים כמ”ש וכרתי את בית ישראל ברית חדשה, כי האירוסין הקודמים היו רק לזמן כי היו עתידים לחטא ולבטל הקשר, כמ”ש כי תוליד בנים ובני בנים וכו’ כי אבד תאבדון מהר וכו’, וכה”א וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר וכו’ וחרה אפי בו וכו’ אבל אז לא יחטאו עוד ולא יבוטל הקשר, וז”ש וארשתיך לי לעולם וזה יהיה ע”י שארשתיך לי בצדק ובמשפט, כי שלמות האדם תלוי בשני דברים, א] בדברים שבינו לבין חברו, ב] בדברים שבין אדם למקום, ונגד דברים שבין אדם לחברו אמר שיעשו אז צדק ומשפט, שהמשפט הוא מה שיתנהג כפי שורת הדין, והצדק הוא מה שיתנהג לפנים משורת הדין, וע”י שאת תביא לנדן שני ענינים יקרים שהם צדק ומשפט, יביא המארס להם כנגדם ג”כ שני מתנות יקרות שהם חסד ורחמים שבעל הרחמים ישקיף על דכאות המרוחם ועניו ויעשה אתו כפי הראוי, וזה נגד משפט, ובעל החסד לא ישקיף על המקבל אם הוא ראוי רק יעשה עמו מצד מדת חסדו, וזה נגד צדק שיעשו המה: 2:22: וארשתיך, ונגד מצות שבין אדם למקום עקרם תלוי באמונה שיאמין בה’ ובתורתו וביעודיו, ועז”א וארשתיך לי באמונה ואחר שתביא הארוסה בידה מתנה הזאת שהיא האמונה, יביא לה כנגדן מתנה מצדו שתדע את ה’, שיגלה לה אותותיו ומופתיו והשראת שכינתו בתוכם עד שידעו את ה’ בידיעה ברורה כדבר המושג בחוש, שלא יצטרכו עוד לאמונה, שהאמונה היא בדבר שאין לו בו ידיעה ברורה רק קבלה, אבל הם יהיה להם ידיעה לדעת את ה’ שהוא גדול מן האמונה: 2:23: והיה ביום ההוא אענה נאום ה’, מצייר במליצתו שהזרע הנזרעת בארץ היא שואלת ודורשת מן הדגן והתירוש. כי בקשת הזרע הוא שתעשה פרי תבואה ושיצמחו הדגן והתירוש מן הזרע אשר נזרע, והדגן והתירוש הם שואלים ודורשים מאת הארץ, כי מגמתם היא שהארץ תתן כחה להם ותניק להם לחותה וחלבה ולשד השמן, והארץ שואלת ודורשת מן השמים שהשמים יתנו רביבים מטר יורה ומלקוש בעתו ומגד שמש וגרש ירחים. והשמים הם שואלים ודורשים מאת ה’ שהוא הנותן הגשם בעתו כפי השגחתו וגזרתו, שהגם שלפי הטבע ראוי שיהיו גשמים לפעמים ימנעו ע”י גזרת ההשגחה, כמ”ש וגם אני מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר, ובזה”ז לפעמים לא יבא מענה אל הזרע מאת הדגן והתירוש והיצהר, כגון שיהיה שדפון או ירקון או ארבה או חסיל אשר ישחיתו את תבואת הארץ, ולפעמים לא יבא מענה אל הדגן והתירוש מאת הארץ, שישחת כח האדמה, כמ”ש כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך, ולפעמים לא יבא מענה מן השמים אל הארץ, שיהיה עת בצורת ויבשות לפי הטבע ולא יהיה מטר, ולפעמים לא יבא מענה מאת ה’ אל השמים, שימנע את המטר מצד ההשגחה ולא יהיה גשמי ברכה, אבל אז יענה כולם מענה אל השואלי’ ויהיו דרושים לכל חפציהם, וזה יהיה ע”י העניה הכללית ההשגחיית שיבוא מאת ה’. שעז”א והיה ביום ההוא אענה נאום ה’, ובזה יתעוררו כל ארבעה הנזכר להשיב מענה כהלכה. הראשון, שתבא מענה ההשגחה אל השמים. שעז”א אענה את השמים, והוא, שיצוה להריק מטר השגחיי מברכתו ההשגחיית, והם יענו את הארץ שגם השמים וסדרי המערכה יסכימו עם הברכה עד שלא יצטרך לשדד הטבע ולהרסה כי יהיו מוכנים לענות את הארץ ולתת את שאלתה: 2:24: והארץ תענה את הדגן שיתוסף כח האדמה ולשד שמנה עד שתמלא שאלת הדגן והתירוש לתת להם תנובה. | והם יענו את יזרעאל הם ימלאו שאלת הזרע שנזרעה לשאת פרי תבואה: 2:25: וזרעתיה לי בארץ עתה באר כי מ”ש במשל שתבא מענה מן ה’ ותשתלשל למטה עד שהדגן והתירוש יענו את יזרעאל, יש לו מליצה גם על הזריעה שזרע את בית ישראל, והוא יהיה האות לשנות גם את שם שלשת הבנים (שנזכר בסי’ א’) לטובה, שהבן הראשון שנקרא שמו יזרעאל שהיה מורה על הזריעה והפיזור בארץ שוביהם, ישתנה להורות על הזריעה שיזרע אותה ה’ בארץ, שיהיה מיוחד לו, שתדמה כזורע קב חטים ומוציא כמה כורים כן ירבו ויצמחו ויתוספו עליהם גרים ותעשה פרי תבואת קדש לה’ לגאון ולתפארת, כמ”ש למעלה והיה מספר בני ישראל כחול הים, ובזה תענה הארץ את הדגן שתצמח מן הזריעה להיות צמח ה’ לצבי ולכבוד. ונגד הבת שקרא בשם לא רוחמה, ורחמתי את לא רחמה, שירחם גלות עשרת השבטים, וזה נגד עניית השמים, כי הרחמים קטנים מן החסד ומורים על נסים נסתרים והשגחה מעוטפת בלבוש הטבע המיוחס לשמים. ונגד הבן שצוה לקראו בשם לא עמי שהם שבט יהודה ובנימין אומר ללא עמי עמי אתה, ונגד מ”ש כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם הוא יאמר אלהי, כי על שבט יהודה תתגלה שכינתי בגלוי עד שלא יהיו נסים מעוטפים בדרך הטבע רק בהשגחה גלויה אלהית, וזה נגד עניית ה’ שיענה את השמים להריק שפע רצון ממעון קדשו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | “וארשתיך לי לעולם” — ברית נישואים חדשה בין ה׳ לישראל
- אפיון - עונש וגלות | “ואל ה׳ עליהן לא זכרו” — ישראל שכחה בעלה האמיתי; ענישה כהדרך לחזרה
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: בְ/אֵתָם (Strong’s H864) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמות,במדבר שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
ניגוד מכוון: “ונתתי לה את כרמיה” — מה שנלקח מהבוגדת יוחזר לאהובה השבה. הגאולה היא הפיכת עונש לגמול.