ישראל הבוגדת — לא עמי — וגומר אשת הושע
פסוקים
דְּבַר־יְהֹוָ֣ה׀ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה אֶל־הוֹשֵׁ֙עַ֙ בֶּן־בְּאֵרִ֔י בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֥ה יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖ה מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֑ה וּבִימֵ֛י יָרׇבְעָ֥ם בֶּן־יוֹאָ֖שׁ מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃ תְּחִלַּ֥ת דִּבֶּר־יְהֹוָ֖ה בְּהוֹשֵׁ֑עַ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־הוֹשֵׁ֗עַ לֵ֣ךְ קַח־לְךָ֞ אֵ֤שֶׁת זְנוּנִים֙ וְיַלְדֵ֣י זְנוּנִ֔ים כִּֽי־זָנֹ֤ה תִזְנֶה֙ הָאָ֔רֶץ מֵאַחֲרֵ֖י יְהֹוָֽה׃ וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח אֶת־גֹּ֖מֶר בַּת־דִּבְלָ֑יִם וַתַּ֥הַר וַתֵּלֶד־ל֖וֹ בֵּֽן׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלָ֔יו קְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִזְרְעֶ֑אל כִּי־ע֣וֹד מְעַ֗ט וּפָ֨קַדְתִּ֜י אֶת־דְּמֵ֤י יִזְרְעֶאל֙ עַל־בֵּ֣ית יֵה֔וּא וְהִ֨שְׁבַּתִּ֔י מַמְלְכ֖וּת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְשָֽׁבַרְתִּי֙ אֶת־קֶ֣שֶׁת יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖מֶק יִזְרְעֶֽאל׃ וַתַּ֤הַר עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בַּ֔ת וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ קְרָ֥א שְׁמָ֖הּ לֹ֣א רֻחָ֑מָה כִּי֩ לֹ֨א אוֹסִ֜יף ע֗וֹד אֲרַחֵם֙ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי־נָשֹׂ֥א אֶשָּׂ֖א לָהֶֽם׃ וְאֶת־בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ אֲרַחֵ֔ם וְהוֹשַׁעְתִּ֖ים בַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם וְלֹ֣א אוֹשִׁיעֵ֗ם בְּקֶ֤שֶׁת וּבְחֶ֙רֶב֙ וּבְמִלְחָמָ֔ה בְּסוּסִ֖ים וּבְפָרָשִֽׁים׃ וַתִּגְמֹ֖ל אֶת־לֹ֣א רֻחָ֑מָה וַתַּ֖הַר וַתֵּ֥לֶד בֵּֽן׃ וַיֹּ֕אמֶר קְרָ֥א שְׁמ֖וֹ לֹ֣א עַמִּ֑י כִּ֤י אַתֶּם֙ לֹ֣א עַמִּ֔י וְאָנֹכִ֖י לֹא־אֶהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ וְֽ֠הָיָ֠ה מִסְפַּ֤ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יִמַּ֖ד וְלֹ֣א יִסָּפֵ֑ר וְֽ֠הָיָ֠ה בִּמְק֞וֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵ֤ר לָהֶם֙ לֹא־עַמִּ֣י אַתֶּ֔ם יֵאָמֵ֥ר לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י אֵֽל־חָֽי׃ וְ֠נִקְבְּצ֠וּ בְּנֵֽי־יְהוּדָ֤ה וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ יַחְדָּ֔ו וְשָׂמ֥וּ לָהֶ֛ם רֹ֥אשׁ אֶחָ֖ד וְעָל֣וּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י גָד֖וֹל י֥וֹם יִזְרְעֶֽאל׃ אִמְר֥וּ לַאֲחֵיכֶ֖ם עַמִּ֑י וְלַאֲחוֹתֵיכֶ֖ם רֻחָֽמָה׃
פירוש רש”י
1:1: דְּבַר ה׳ אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם וְגוֹ׳. אַרְבָּעָה מְלָכִים הַלָּלוּ קִפֵּחַ בְּיָמָיו, שֶׁהֶאֱרִיךְ שָׁנִים בְּחַיֵּי כֻּלָּם. מִכָּאן אָמְרוּ: אוֹי לָהּ לָרַבָּנוּת שֶׁמְּקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ (פסחים פז,ב). | וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מִבְּנֵי יֵהוּא, וְאַף הוּא מָלַךְ עִם עֻזִיָּה וְיוֹתָם, אֶלָּא שֶׁגָּרְמָה לוֹ זְכוּת לְהִמָּנוֹת עִם הַצַּדִּיקִים הַלָּלוּ, לְפִי שֶׁלֹּא קִבֵּל לָשׁוֹן הָרָע עַל עָמוֹס, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּפְסָחִים בְּפֶרֶק הָאִשָּׁה (שם), שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ז:י): ״וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה וְגוֹמֵר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס וְגוֹ׳״: 1:2: תְּחִלַּת דִּבֶּר ה׳ בְּהוֹשֵׁעַ. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ תְּחִלָּה לְאַרְבָּעָה נְבִיאִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ (בַּיָּמִים הַלָּלוּ) הוֹשֵׁעַ יְשַׁעְיָה עָמוֹס וּמִיכָה. יְשַׁעְיָה נִתְנַבֵּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו:ד) ״וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים״ וְגוֹמֵר, וְהוּא הָיָה יוֹם שֶׁנִּתְנַגַּע עֻזִּיָּה שֶׁנִּכְנַס לַהֵיכָל שֶׁרָעֲשׁוּ הָעֶלְיוֹנִים לְשָׂרְפוֹ וְתַחְתּוֹנִים לְבָלְעוֹ כְּעָנְשָׁן שֶׁל עֲדַת קֹרַח שֶׁהָיוּ בָּהֶם בְּלוּעִין וּשְׂרוּפִים. בְּעָמוֹס נֶאֱמַר שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרַעַשׁ וְהוֹשֵׁעַ קָדַם לְכֻלָּם וּמִיכָה הָיָה אַחֲרוֹן לְכֻלָּם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (מיכה א:א) ״בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה״ וְלֹא נֶאֱמַר בּוֹ ׳עֻזִּיָּה׳. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא תְּחִלַּת דִּבּוּר שֶׁנִּדְבַּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הוֹשֵׁעַ אָמַר לוֹ כֵּן. | קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ כְּמַשְׁמָעוֹ, לְפִי שֶׁאָמַר עַל יִשְׂרָאֵל הַחֲלִיפֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּפְסָחִים רֵישׁ פֶּרֶק הָאִשָּׁה (פסחים פז,א): | וְיַלְדֵי זְנוּנִים. שֶׁתֵּלֵד לְךָ יְלָדִים שֶׁיִּהְיוּ סְפֵקֵי מַמְזֵרוּת, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״אִתְנַבֵּי נְבוּאָה עַל יָתְבֵי קַרְתָּא טַעֲוָותָא״, וְקַח הָאָמוּר כָּאן לְשׁוֹן ׳לִמּוּד׳ הוּא (משלי ד:ב), לַמֵּד אוֹתָן לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה: | כִּי זָנֹה תִזְנֶה. לְשׁוֹן הוֹוֶה הוּא: 1:3: אֶת גֹּמֶר. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (פסחים פז,א-ב): כָּךְ שְׁמָהּ עַל שֵׁם זְנוּתָהּ, שֶׁהַכֹּל גּוֹמְרִין בָּהּ וְדָשִׁין בָּהּ כִּדְבֵלָה. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: גֹּמֶר, שֶׁאִם יָשׁוּבוּ מִדַּרְכָּם גָּמְרָה פֻּרְעָנוּתָם, וְאִם לָאו יִהְיוּ כְּנוֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה (ישעיה לד:ד): | וַתַּהַר וַתֵּלֶד ״וְאוֹסִיפוּ לְמֶעְבַּד עוֹבָדִין בִּישִׁין״ (תרגום יונתן). 1:4: קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל. ״קְרֵי שׁוּמְהוֹן מְבַדְּרַיָּא״ (תרגום יונתן), הִתְנַבֵּא עֲלֵיהֶן שֶׁיִּגְלוּ וְיִהְיוּ זְרוּעִין בָּאֲרָצוֹת: | אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל. כְּתַרְגּוּמוֹ, אֶת דְּמֵי בֵּית אַחְאָב שֶׁהָרַג יֵהוּא בְּיִזְרְעֶאל (מלכים ב ט:כא-כז; י:א-יא), עַל שֶׁעָבְדוּ אֶת הַבַּעַל וְהָלְכוּ הוּא וּבָנָיו אַחֲרֵי כֵן וְעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרה לְכָךְ אֲנִי חוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם דְּמֵי בֵּית אַחְאָב כְּדָם נָקִי. | עַל בֵּית יֵהוּא. יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מִבְּנֵי יֵהוּא הָיָה (מלכים ב טו:י) וּזְכַרְיָה בְּנוֹ נֶהֱרַג: 1:6: לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם. לְרַחֵם: | כִּי נָשׂא אֶשָּׂא לָהֶם. אֲחַלֵּק לָהֶם מְנַת כּוֹסָם וּפְעֻלָּתָם, כְּמוֹ ״וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת״ (בראשית מג:לד): 1:7: וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם. לְאַחַר שֶׁאַשְׁבִּית אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּשֶּׁגָּלוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים הָיוּ בֵּית יְהוּדָה בִּכְלַל הָרַחֲמִים מֵחִזְקִיָּהוּ עַד צִדְקִיָּהוּ: 1:8: וַתִּגְמֹל אֶת לֹא רֻחָמָה. לְפִי תַרְגּוּמוֹ וִיכַלֶּה אוֹתוֹ הַדּוֹר בֵּין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁגָּלוּ שָׁם: | וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן. ״וְאוֹסִיפוּ וַעֲבַדוּ עוֹבָדִין בִּישִׁין״ (תרגום יונתן), וּלְפִי פְשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ: 2:1: וְהָיָה מִסְפַּר. מָה עִנְיַן פֻּרְעָנוּת וְנֶחָמָה סְמוּכִין בְּדִבּוּר אֶחָד? וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ בִּפְסָחִים (פסחים פז,ב): הִרְגִּישׁ הוֹשֵׁעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁחָטָא עַל שֶׁאָמַר ״הַחֲלִיפֵם״, עָמַד וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. וּבְסִפְרֵי דְּבֵי רַב פָּרָשַׁת ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים״ (במדבר כה:א) שָׁנִינוּ: רַבִּי אוֹמֵר, יֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ וּרְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב – ״כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי״ וְ״הָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם״. מָה עִנְיָן זֶה אֵצֶל זֶה? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ, שָׁלַח אַחַר הַסּוֹפֵר לָבוֹא וְלִכְתֹּב לָהּ גֵּט. עַד שֶׁלֹּא בָּא הַסּוֹפֵר, נִתְרַצָּה הַמֶּלֶךְ לְאִשְׁתּוֹ. אָמַר הַמֶּלֶךְ: ״אֶפְשָׁר יֵצֵא סוֹפֵר זֶה מִכָּאן חָלוּק?״ כְּלוֹמַר לִבּוֹ חָלוּק וְתוֹהֶה לוֹמַר ״לָמָּה שָׁלַח אַחֲרַי?״ אָמַר לוֹ: ״בֹּא וּכְתֹב לָהּ שֶׁאֲנִי כּוֹפֵל לָהּ כְּתֻבָּתָהּ״. וּלְפִי פְשׁוּטוֹ כָּךְ הִיא סְמִיכָתוֹ: ״כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם״ – אֶרְאֶה עַצְמִי כְּאִלּוּ אֵינִי לָכֶם, וְתִגְלוּ לְבֵין הָאֻמּוֹת, וְאַף שָׁם תִּרְבּוּ וְתִצְמְחוּ, וְשָׁם תָּשׁוּבוּ אֶל לְבַבְכֶם לָשׁוּב אֵלַי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל יְדֵי מֹשֶׁה (דברים ל:א): ״וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ וְגוֹ׳ וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְגוֹ׳״ (דברים ל:ג). אַף כָּאן: ״וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּיו וְגוֹ׳״ (הושע ב:ב): 2:2: רֹאשׁ אֶחָד. דָּוִד מַלְכָּם: | כִּי גָדוֹל יוֹם. קִבּוּץ זְרִיעָתָם: 2:3: אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי. כְּתַרְגּוּמוֹ: ״תּוּבוּ לְאוֹרַיְתִי וְעַל כְּנִישְׁתְכוֹן אֲרַחֵם״:
פירוש רד”ק
1:1: דבר ה’ אשר היה אל הושע. והנה דברי נבואתו היו דברי תוכחה לישראל ויהודה שעשו הרע בעיני ה’ בימי המלכים האלה כמו שכתוב: 1:2: תחלת דבר ה’ בהושע. מצאנו לשון דבור שהוא ענין נבואה קשור עם בי”ת השמוש, כמו הרק אך במשה דבר ה’ הלא גם בנו דבר, רוח ה’ דבר בי פה אל פה אדבר בו, אפשר שתהיה מלת דבר ה’ פעל עבר, רוצה לומר תחילה אשר דבר ה’ בהושע זה היה שאמר לו קח לך אשת זנונים, או יהיה דבר שם, כמו והדבר אין בהם: | ויאמר ה’ אל הושע לך קח לך אשת זנונים. כל זה הענין היה במראה הנבואה שאמר לו שיקח אשת זנונים ולקחה והרתה וילדה ממנו שלש פעמים, וזה משל לישראל הזונים מאחרי ה’, וזהו שאמר כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה’ ופירוש וילדי זנונים, ויהיו לך ממנה ילדי זנונים כי אשת זנונים היא, כן ישראל והנולדים מהם באלה הדורות זנו מאחרי ה’, וכל זה היה במראה הנבואה לא שלקח הושע הנביא אשת זנונים, אף על פי שנמצא בדברי רבותינו ז”ל שהענין כמשמעו, שאמרו ויאמר ה’ אל הושע אמר לו הקב”ה להושע חטא ישראל היה לו לומר לפניו רבונו של עולם בניך הם בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב גלגל עליהם רחמים לא דיו שלא אמר כך אלא אמר לפניו כל העולם שלך הוא העבירם באומה אחרת, אמר הקדוש ברוך הוא מה אעשה לזקן זה, אמר לו קח לך אשת זנונים, אחר כך אמר לו לך שלחה מעל פניך אם הוא יכול לשלחה אף אני אשלח את ישראל, לאחר שנולדו לו ממנה שני בנים ובת אחת אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע לא היה לך ללמוד ממשה רבך כיון שדברתי עמו פירש מן האשה בדול עצמך ממנה, אמר לפניו רבונו של עולם יש לי בנים ממנה ואיני יכול לגרשה, אמר לו הקדוש ברוך הוא ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני אשת זנונים כך אני שבני ישראל בני הם בני בחוני אברהם יצחק ויעקב והם אחד מחמשה קנינים ואתה אמרת העבירם באומה אחרת, כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו, אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל מיד פתח בברכות ואמר והיה מספר בני ישראל כחול הים, ויונתן תרגם הענין על דרך משל ונכון הוא פירושו: 1:3: וילך ויקח את גומר בת דבלים. שם זונה ידוע באותו הזמן: | ותהר ותלד לו בן. אמר בן כי ירבעם בן יואש היה חזק במלכותו כמו הזכר שהוא חזק מהנקבה ומלך ארבעים ואחת שנה והשיב גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה, ויונתן תירגם ואזל ואתנבי עליהון ואמר דאם יתובון וגו’, פירש גומר כענין גמירא, כלומר יגמור עליהם פשעיהם ויסלח עונם, ופירש דבלים מן דבלת תאנים: 1:4: ויאמר ה’ אליו קרא שמו יזרעאל. זהו ירבעם בן יואש כמו שפירשנו שהיה חזק במלכותו, לפיכך אמר כי עוד מעט, כי לא פקד בימי ירבעם כי הוא הצליח במלכותו, אבל בימי זכריה בנו פקד דמי יזרעאל על בית יהוא שלא מלך אלא ששה חדשים ונהרג ופסקה מלכות יהוא, ולמה אמר דמי יזרעאל הדמים אשר שפך ביזרעאל מבית אחאב, ואף על פי שעשה בזה הדבר הישר בעיני ה’ כיון שהוא לא שמר ללכת בתורת ה’ ולא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט נחשבו לו הדמים ששפך לדם נקי, וכן ראינו כי נענש בעשא על דמי נדב בן ירבעם ואף על פי שהיה רשע כמו שנאמר ועל אשר הכה אותו: | והשבתי ממלכות בית ישראל. כי מעט עמדה מלכות ישראל אחר כן כי בימי הושע בן אלה גלו כלם ובימי יהוא נאמר בימים ההם החל ה’ לקצות בישראל וגומר, ויונתן תירגם הפסוק כן ואמר ה’ ליה קרי שמיה מבדריא וגו’: 1:5: והיה ביום ההוא ושברתי. ביום ההוא שאפקוד על דמי יזרעאל אשבור את קשת ישראל, כלומר חזקם ותקפם, וי”ו ושברתי נוספת על מה שאמר והשבתי: | בעמק יזרעאל. קשתם שהיה בעמק יזרעאל כי ראש ממלכת אפרים שומרון ויזרעאל כי בית מלכות אחאב היה בשומרון וביזרעאל, וכן המלכים הבאים אחריו, וי”ת ויהא בעדנא ההיא ואתבר ית תקוף עבדי קרב ישראל במישר יזרעאל: 1:6: ותהר עוד ותלד בת. אחר שילדה בן שהוא משל לירבעם בן יואש כמו שפירשנו ילדה בת, והוא משל לזכריה בנו ולשלום בן יבש שמלך אחריו שהיו חלשים כנקבה כי זכריה לא מלך אלא ששה חדשים ונהרג ושלום לא מלך אלא ירח ימים ונהרג: | כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל. לא אוסיף עוד שארחם, וכן אל תרבו תדברו שתדברו, ונדעה נרדפה שנרדפה: | כי נשוא אשא להם. את האויב עליהם שיגלו אותם ויחריבו ארצם, או יהיה פירוש להם כמו אותם, וכן הרגו לאבנר כמו את אבנר, כלומר אשא אותם לארץ אויביהם, ויש לפרש כי עד עתה הייתי נושא וסולח להם שהייתי מרחם עליהם ולא אוסיף עוד: 1:7: ואת בית יהודה ארחם. שהרי עמדה מלכות יהודה אחר גלות ישראל משנת שש לחזקיהו עד שחרב הבית והושיעם מיד סנחריב לא בחרב ובקשת ובמלחמה בסוסים ובפרשים כי מלאך ה’ הכה במחנה אשור כמו שכתוב: 1:8: ותגמול את לא רוחמה ותהר ותלד בן. אמר ותגמול לפי שארכו ימי החולשה בימי זכריה ושלום גם בימי מנחם בן גדי שמלך עשר שנים כי בימיו בא פול מלך אשור, גם בימי פקחיה בנו שמלך שנתים עד שעמד פקח בן רמליהו והתחזק במלוכה ומלך עשרים שנה והתגבר על מלכות יהודה והרג ביהודה מאה ועשרים אלף איש ביום אחד גם צר על ירושלם עם רצין מלך ארם, ועליו אמר בזה המשל ותהר ותלד בן, ועל דורו נאמר קרא שמו לא עמי, כי עליו נאמר ויעש הרע בעיני השם לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט, והחכם רבי אברהם בן עזרא ז”ל פירש משל ותגמול אחר שגלו עשרת השבטים והולידו בנים השבטים בגלותם ושם עמדו ולא שבו לארצם על כן קרא שמם לא עמי, וכן תרגם יונתן: 1:9: ויאמר. מבואר הוא: 2:1: והיה מספר בני ישראל. אף על פי שעתה קרואים לא עמי עוד יבא זמן שיהיה מספר בני ישראל כחול אשר לא ימד ולא יספר לא ימד כ”ש שלא יספר וכן אין אמת ואין חסד, ולשון מדידה נופל על החול ועל הכוכבים לא יפול אלא לשון מספר לפיכך חלקם ירמיהו הנביא כשהמשיל בשניהם ואמר אשר לא יספר צבא השמים ולא ימד חול הים ואף על פי שהוא אמר זה המשל על שתי משפחות מישראל וזה הנביא אמרו על כל ישראל אין לתמוה בזה כי בזה ובזה הוא דרך הפלגה ואין החפץ בהם כי אם ענין רבוי: | והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, תחת אשר נאמר להם בזמן הזה לא עמי אתם לפי מעשיהם הרעים: | יאמר להם. בזמן ההוא: | בני אל חי. כי ישובו אל ה’ והוא ישיב שבותם וירחמם: | וטעם בני אל חי. כי בזמן הזה עושין עצמן בנים לאלהים אחרים שאינם חיים ואפילו החיים שבהם שהם המזלות אינם חיים אלא בעילת המחיה אותם אבל הוא יתברך חי מבלי סבה ועילה, ויונתן תרגם במקום כמשמעו ויהא באתרא דאתגליאו לביני עממיא כד עברו על אורייתא ואתאמר להון לא עמי אתון יתיבין ויתרבון ויתאמר להון עמיה דאלהא קיימא: 2:2: ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו. וזה יהיה בקבוץ גליות בימי המשיח כי בבית שני לא עלו אלא יהודה ובנימין שגלו בבבל ולא היו בני יהודה ובני ישראל יחדיו: | ושמו להם ראש אחד. זהו מלך המשיח, וכן ת”י וימנון להון רישא חד מדבית דוד: | ועלו מן הארץ. מארץ גלותם יעלו לארצם, והמפרשים זה הענין על הגלות איננו נכון כי מה ענין ושמו להם ראש אחד למי שילך בגלות וגם ועלו מן הארץ כי היה לו לומר וירדו או ויצאו כי ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות והבא אליה יעלה ומי שיצא ממנה ירד, וי”ו ועלה מן הארץ פירשו בו אחר שעלו מן הארץ כוי”ו הן אתה קצפת ונחטא, וירד מעשות החטאת והעולה וירם תולעים ויבאש והדומים להם, כי המשיח לא יהיה להם לראש עד שיהיו בירושלם ויש מפרשים ראש אחד אליהו הנביא שיעלה אותם מן הגלות: | כי גדול יום יזרעאל. יום עת שנשבר קשתם בעמק יזרעאל גדול הוא ומאד ארך זמן גלותם ותם עונם בגלות שארך זמן רב, ואדוני אבי ז”ל פירש זמן ארוך וגדול היו זרועים בגוים ועתה אקבצם לפיכך קרא שם ישראל יזרעאל שהאל זרעם בגוים, ויונתן תירגם ארי רב יום כנישתהון: 2:3: אמרו לאחיכם עמי. פירש רב סעדיה גאון ז”ל אומר לשבט יהודה ובנימין אחיכם עשרת השבטים שהיו קרואים לא עמי בזמן שהיו עושים הרע בעיני ה’ בזמן שיבת הגלות אמרו להם עמי: | ולאחותיכם רחמה. ולפי שהמשל היה בבן ובת אמר אחיכם ואחותיכם. ומלת ואחותיכם ברבוי אחד לבד כי היה לו לומר בשני רבוים אחיותיכם כמו את אחי את אחיותי:
פירוש מלבי”ם
1:1: דבר ה’ אשר היה אל הושע וכו’ ובימי ירבעם בן יואש, כבר בארתי בפי’ מלכים (ב’ ט”ו) שמעת שכבש יואש את אמציה מלך יהודה היו מלכי יהודה נכנעים תחת מלכי ישראל ונקרא המלוכה ע”ש מלכי ישראל, וזה נמשך עד כ”ד שנים למלכות עוזיה שהוא כ”ז לירבעם בן יואש שאז התחזק עוזיה ומלך מלכות שלמה בפ”ע בלתי נכנע תחת ירבעם, ובזה תבין מה שבנבואת הושע ובנבואת עמוס נזכר שנבאו בימי ירבעם, שמלבד שלא מצאנו שיזכיר אצל שום נביא רק מלכי יהודה שנבא ביניהם, יפלא אם רצה להזכיר גם מלכי ישראל שהיו בימים ההם מדוע לא הזכיר רק ירבעם והלא בימים ההמה מלכו בישראל גם זכריה בן ירבעם ומנחם ופקח?. אולם מ”ש בימי ירבעם היינו טרם התחזק עוזיה למלוך מלכות בפ”ע שאז נקרא המלכות כולה ע”ש ירבעם, ומ”ש בימי עוזיה היינו אחר כ”ד למלכותו, שמאז נקרא המלכות ע”ש עוזיה, ואחר שהתחזקות עוזיה היה קרוב לפני הרעש (כמו שבארתי במלכים שם) לכן גם עמוס שנתנבא שנתים לפני הרעש התנבא כערך שנה בימי ירבעם, והושע שכתוב בו סתם שנתנבא בימי ירבעם דהיינו בעת שמלך ירבעם מלכות כללי גם על יהודה, מסתמא היה זה כמה שנים קודם, ובנבואת ישעיה שלא נזכר רק שהתנבא בימי עוזיה יותם וכו’ ולא נזכר ירבעם מבואר (שאף אם נאמר שמ”ש בשנת מות המלך עוזיה (שם ו’) היה בעת שנצטרע) שאז כבר היה עוזיה מולך בפ”ע, ולכן לא הזכיר שנבא בימי ירבעם, ובזה תראה איך צדקו חז”ל במ”ש שהושע נבא תחלה לארבעה נביאים שהיו בימיו, אף אם לא נפרש שמ”ש תחלת דבר ה’ בהושע פירושו תחלה לארבעה נביאים שהיו בימיו: 1:2: תחלת דבר ה’ בהושע, דיבור שאחריו ב’ בא על רוה”ק שדובר בהנביא לצרכו לא לצורך שליחות לכללות העם, וגם בא על דבור של תלונה ותרעומת, ומזה הוציאו חז”ל שהיה תחלת דבור של רוה”ק אל הושע שהתוכח עמו איזה ויכוח ושהיה הדבור הזה ענין של תרעומת ור”ל שתחלת דבר ה’ והתוכח עם הושע והתרעם עליו, ומן הויכוח הזה נסתבב שה’ אמר אל הושע לך קח לך אשת זנונים, ומסתמא היה הויכוח מתיחס אל הציוי שבא אחריו, ודרשו שה’ אמר להושע שישראל חטאו והושע השיב לו החליפם באומה אחרת, וה’ אמר שא”א לו להחליפם כי הם בניו, וע”כ צוה לו לקחת אשה זונה ואח”כ כשילדה לו בנים צוה לו לגרשה והושע אמר איך אפשר לי לגרשה הלא יש לי ממנה בנים ומזה ברר לו ה’ שכן אא”ל לגרש את ישראל, וחזר הושע וברכם, וזה היה התשובה על הויכוח שה’ אמר לו שישראל חטאו, היינו שרצה שילך בשליחות להוכיחם ולהחזירם למוטב שזה מוטל על הנביאים כמ”ש אח”כ ריבו באמכם ריבו, והושע לא רצה לילך בשליחות לנבאות ולהוכיח, וא”ל שלא ישתדל להחזירם למוטב כי אחר שזנו אל אלהי נכר ראוי שינהג עמהם כעם אשר זונה שישלחה הבעל מבית ולא ישוב אליה עוד, וא”ל ה’ א”כ אחר שאתה אינך רוצה להוכיחם ולהחזירם למוטב ואני איני רוצה לגרשם אחר שיש לי מהם גם בנים צדיקים היה אתה כמוני וקח לך אשת זנונים ר”ל אשה מפורסמת בזנות, וילדי זנונים היינו שיש לה ילדים שילדה בזנות מכבר שזה העדות שהיא זונה, כמ”ש זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים, או כפי’ קצת מפ’ שהבנים שתוליד ממך יהיו בספק זנות, כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה’ א”כ הכנסיה היא אשת זנונים לע”ז, וילדיה אשר תוליד נולדים בזנות במחשבת מינות וע”ז כאבותם, ובכל זה אני מחזיק אותה כאשתי וכן תעשה אתה. והנה המפ’ נתקשה להם הענין איך צוה ה’ להנביא לקחת אשת זנונים? וע”כ יאמר הראב”ע שזה היה רק במראה הנבואה, והת”י יפרשו בדרך משל ואין מזה הכרח. כי הושע לא היה כהן וזונה אינה אסורה לישראל. והלא מצאנו שצוה ה’ להנביא גם דברים שלא יאותו כפי חקי התורה והיה הוראת שעה, כמו שצוה ליחזקאל לגלח בתער פאת ראשו וזקנו, ואליהו הקריב בשעת איסור הבמות: 1:3: וילך ויקח את גומר בת דבלים, פי’ חז”ל שנקראת כן על שהכל גומרים בה ודשים בה כדבלה, ר”ל כי בני ישראל נמשלו כתאנים, כמ”ש (ירמיהו כ״ד:א׳) הראני ה’ והנה שני דודאי תאנים, והתאנה מתקלקלת תיכף אחר גמרה, אם לא כשמיבשין אותה ועושים ממנה דבלה שאז תתקים, ואבותיהם היו דומים כדבלה שנצטמקה בשמש לבל תתקלקל, והיא היתה כגומר היינו תאנה נגמרת שלא נתיבשה שמתקלקלת, ותהר ותלד לו בן, הבן הראשון היה עדיין מיוחד לו שנולד ממנו וע”כ לא קראו בשם שמורה על שנאתו אותו רק בשם יזרעאל, כי הדורות הקודמים הגם שזנו בחטאת ירבעם היו עדיין עובדים ה’ בשיתוף והיו עדיין מיוחסים לה’ ומצייר בבן הזה כל הדורות שהיו מימי יהוא עד סוף מלכות בני יהוא, שהאשה היתה אשת זנונים ובכ”ז הבנים היו עדיין מיוחסים לה’, כי הגם שיהוא לא סר מחטאת ירבעם, בטל עבודת הבעל והאמינו בה’, והעגלים היו להם כעין שיתוף או כאמצעים להורדת הרוחניות והשפע: 1:4: קרא שמו יזרעאל, ובאר הטעם כי עוד מעט בימים מועטים, ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא, ר”ל העונשו הנקמה שעשיתי בחלקת יזרעאל בבית אחאב על שעבד ע”ז והעונש הזה נקרא בשם דמי יזרעאל, אפקוד את העונש הזה גם על בית יהוא שעבדו ג”כ ע”ז והשבתי ממלכות בית ישראל היינו מלכות בית יהוא שכבר היתה ממלכה קבועה כי נמשכה ארבע דורות, והוא השיב את גבול ישראל למקומו כמ”ש (מ”ב יד) אשבית הממלכה הזאת ע”י שנהרג זכריה בן ירבעם: 1:5: והיה ביום ההוא, ביום הפקודה, ושברתי את קשת ישראל בעמק יזרעאל, יל”פ שהכוונה על מלכות יהוא בכלל שתפס אותה ע”י הקשת שנצח בעמק יזרעאל ששם מלא יהוא את ידו בקשת ויך את יהורם ועי”ז תפס את המלוכה (כמ”ש מלכים ב ט׳:כ״ד) ואשבור כח הקשת הזה, וגם י”ל שיכוין על הקשת שנתן אלישע ליואש מלך ישראל לירות בו חצים שיהיה חץ תשועה לנצח את ארם, וע”י הקשת הזה נצח ארם והתגבר במלכותו ולכן מציין תוקף בית יהוא בקשת הזה, אשבור אותו על ידי המשפט המיוחס לעמק יזרעאל ששם קבע לעשות משפט בעובדי ע”ז: 1:6: ותהר עוד ותלד בת, בזה מציין המלכים שקמו אחרי שנשבתה מלכות יהוא שהם היו מלכים חלשים שע”ז מורה ציור הבת ובזה לא אמר ותלד לו בת כי אז כבר התחילה לזנות עם אנשים אחרים והיה לו ספק אם הבת נולדה לו, ובנמשל שבדורות הללו נתמעטו הצדיקים יותר וכולם הרעו מעשיהם לזנות אחרי ע”ז ויאמר לו קרא שמה לא רחמה והשם הזה יורה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל על ידי כי נשא אשא להם ואמחול להם עונותיהם ר”ל הגם שבימי ירבעם בן יואש רחם ה’ עליה ונשא את עונם והושיע להם, כמ”ש (מלכים ב י״ד:כ״ו) כי ראה ה’ את עני ישראל וכו’ ולא דבר ה’ למחות את שם ישראל ויושיעם ביד ירבעם בן יואש, עתה לא יוסף לרחם עליהם ולישא להם, כי יגלם בגולה, והנה בשם לא רוחמה כבר הראה הנביא שנאה על בתו ועל אשתו, אבל בכל זאת לא קראה עדיין בשם לא עמי שמורה שסר הקשר שבינו וביניהם לגמרי, כי הגם שלא ירחם את עשרת השבטים עדיין הם עמו ע”י שעוד נשארו יהודה ובנימין והשבטים הנלוים אליהם ועז”א. 1:7: ואת בית יהודה ארחם והושעתים בה’ כי חזקיה ועמו נושעו בה’ ונצולו מידי סנחריב ע”י נס, ולא אושיעם בקשת וכו’ כי יצא מלאך ה’ ויך במחנה אשור ומצד זה הם עדיין עמי והאם היא אשתי: 1:8: ותגמול את לא רחמה, הילד השלישי לא ילדה תיכף בימי מניקתה כמו שילדה את השני רק אחר שגמלה את לא רוחמה אז נתעברה מן הילד השלישי, כי הילד השלישי שנקרא לא עמי מציין חורבן יהודה וגלותם וזה לא היה תיכף כי נתארך ימים רבים, ותהר ותלד בן כי מלכות יהודה היתה מלכות חזקה בימי חזקיה ויאשיה וע”כ מציירו בבן זכר: 1:9: ויאמר קרא שמו לא עמי, אז צוה אותו שיקרא אותו בשם שמורה שאינו בנו כלל וממילא אין האם אשתו, שאם יאמר האב לבנו לא עמי אתה נפסק גם הקשר שי”ל עם אשתו אחר שילדה לזנונים ובאר לו הטעם כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם לאב ולאיש ולבעל, ועז”א שצוה להושע לגרש את אשתו, שע”ז מורה שם לא עמי, ואז כן יעשה ה’ ג”כ לגרש את ישראל ולהחליפם באומה אחרת: 2:1: והיה (תשובת הושע) דבר זה הורע בעיני הושע לגרש את אשתו ואת בניו, ולכן חזר מדבריו הקודמים והתחיל ללמד זכות על ישראל, אמר אל השם איך תרצה לשלח את אם הכנסיה ואת בניה, הלא לעתיד יהיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, ר”ל שהחול הגם שי”ל מספר, כי כבר התבאר שמציאת דברים רבים בלתי בעל תכלית בפעל הוא דבר נמנע (כמ”ש במו”נ ח”ב), בכ”ז הגם שי”ל מספר אין אדם יכול לספרו מפני ריבויו ודקותו, והגם שאפשר למדדו במדה גם זה א”א לעשותו כי רב החול נסתר במצולות ים ובתהומות הארץ שא”א לאדם להגיע שמה, כן לא יהיה אפשר לספר את ישראל, אם מצד ריבוים אם מצד שיהיו מפוזרים ונסתרים באפסי ארץ עד שרבים מהשבטים חשובים כאובדים כי אין יודע מקומם כחול הטמון במעמקי ימים, ואז יהיה במקום אשר צוה ה’ עתה שיאמר להם לא עמי אתם דהיינו במקום שהדיחם בגלות והסתיר פניו מהם, אז יאמר להם שהם בני אל חי שאז יכירו כולם כי אביהם חי ומשגיח על בניו בהשגחה מיוחדת מופלאת שעי”ז יתקיימו משך זמן הגלות, ונודע בגוים זרעם כי הם זרע ברך ה’: 2:2: ונקבצו, ואח”כ באחרית הימים יתקבצו המפוזרים בין בני יהודה שגלו בחורבן בית ראשון ע”י נבוכדנצר שלא שבו כולם בימי עזרא, ובין בני ישראל שהם עשרת השבטים שגלו ע”י מלך אשור, כולם יתקבצו ממקומות פזוריהם ויהיו יחדו לעם אחד, וגם ישימו להם ראש אחד שהוא משיח בן יוסף שהוא יהיה לראש עליהם תחלה (כמ”ש ביחזקאל ס’ ל”ז), ועלו מן הארץ יעלו מכלל כדור הארץ שהם נפוצים בו לא”י, כי גדול יום יזרעאל שאז שם הבן הראשון שנקרא יזרעאל להורות על משפט ה’ בם יתקיים באופן אחר כמ”ש (בפסוק כ”ה) וזרעתיה לי בארץ, שיקרא בשם יזרעאל מענין זריעה, שהגלות יהיה דומה כזורע גרעיני תבואה בעומק האדמה ונדמה לו שהגרעינים נרקבו ונבלה ואח”כ יציצו ויצמחו ויוציאו פרי תבואה כפלי כפלים, כן יציצו מן הגולים שנזרעו בארצות שבים עם רב כחול הים אשר לא יספר עם הגרים הנלוים עליהם כמ”ש חז”ל, ויום יזרעאל היינו יום שתתגלה הזריעה הזאת שזרע אלהים בארץ וישא אלומותיו, יום זה יהיה גדול מאד מצד הנסים והגדולות שיעשה ה’ ביום ההוא לעיני כל הגוים: 2:3: אמרו, ר”ל אחר שיהיה מספר בני ישראל כחול הים וכו’ א”כ אני מצוה אל הבנים ואל הבת שתאמרו לאחיכם (שרצו לקראו בשם לא עמי) שהם עמי, ולאחותיכם (שרצו לקראה בשם לא רוחמה) שהיא רוחמה, אחרי שלעתיד יהיו עם ה’ וה’ ירחמם ובזה טען נגד ה’ שרצה שישלח את אשתו ויקראו לבניו לא רוחמה ולא עמי, ומבקש שכן ה’ יאמר להם עמי אתם, ע”ש העתיד:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | ה׳ מצווה הושע לשאת אשת זנונים — נבואה בחיים עצמם, לא רק בדיבור
- אפיון - עונש וגלות | “לא עמי” — ביטול ברית הברית; ישראל מגורשת כאשה בוגדת
- אפיון - ברית עם אלוקים | “ובאותו יום” — הבטחת ברית חדשה לאחר גלות ותשובה
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: בְ/אֵתָם (Strong’s H864) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמות,במדבר שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
תבנית השוואה: CT-003 — קריאת הנביא לשליחות ייחוד: הנביא עצמו הופך לאות — נישואיו הם הנבואה. לא דיבור אלא קיום.
ניווט
- קודם:
- אחרי: הו_002_004 - לכן הנה אנכי מפתיה — ברית חדשה