דוד וגולית
פסוקים
וַיַּאַסְפ֨וּ פְלִשְׁתִּ֤ים אֶת־מַֽחֲנֵיהֶם֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וַיֵּאָ֣סְפ֔וּ שֹׂכֹ֖ה אֲשֶׁ֣ר לִֽיהוּדָ֑ה וַֽיַּחֲנ֛וּ בֵּין־שׂוֹכֹ֥ה וּבֵין־עֲזֵקָ֖ה בְּאֶ֥פֶס דַּמִּֽים׃ וְשָׁא֤וּל וְאִֽישׁ־יִשְׂרָאֵל֙ נֶֽאֶסְפ֔וּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעֵ֣מֶק הָאֵלָ֑ה וַיַּעַרְכ֥וּ מִלְחָמָ֖ה לִקְרַ֥את פְּלִשְׁתִּֽים׃ וּפְלִשְׁתִּ֞ים עֹמְדִ֤ים אֶל־הָהָר֙ מִזֶּ֔ה וְיִשְׂרָאֵ֛ל עֹמְדִ֥ים אֶל־הָהָ֖ר מִזֶּ֑ה וְהַגַּ֖יְא בֵּינֵיהֶֽם׃ וַיֵּצֵ֤א אִֽישׁ־הַבֵּנַ֙יִם֙ מִמַּחֲנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים גׇּלְיָ֥ת שְׁמ֖וֹ מִגַּ֑ת גׇּבְה֕וֹ שֵׁ֥שׁ אַמּ֖וֹת וָזָֽרֶת׃ וְכ֤וֹבַע נְחֹ֙שֶׁת֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ וְשִׁרְי֥וֹן קַשְׂקַשִּׂ֖ים ה֣וּא לָב֑וּשׁ וּמִשְׁקַל֙ הַשִּׁרְי֔וֹן חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִ֥ים שְׁקָלִ֖ים נְחֹֽשֶׁת׃ וּמִצְחַ֥ת נְחֹ֖שֶׁת עַל־רַגְלָ֑יו וְכִיד֥וֹן נְחֹ֖שֶׁת בֵּ֥ין כְּתֵפָֽיו׃ (וחץ) [וְעֵ֣ץ] חֲנִית֗וֹ כִּמְנוֹר֙ אֹֽרְגִ֔ים וְלַהֶ֣בֶת חֲנִית֔וֹ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת שְׁקָלִ֖ים בַּרְזֶ֑ל וְנֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ לְפָנָֽיו׃ וַֽיַּעֲמֹ֗ד וַיִּקְרָא֙ אֶל־מַעַרְכֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תֵצְא֖וּ לַעֲרֹ֣ךְ מִלְחָמָ֑ה הֲל֧וֹא אָנֹכִ֣י הַפְּלִשְׁתִּ֗י וְאַתֶּם֙ עֲבָדִ֣ים לְשָׁא֔וּל בְּרוּ־לָכֶ֥ם אִ֖ישׁ וְיֵרֵ֥ד אֵלָֽי׃ אִם־יוּכַ֞ל לְהִלָּחֵ֤ם אִתִּי֙ וְהִכָּ֔נִי וְהָיִ֥ינוּ לָכֶ֖ם לַעֲבָדִ֑ים וְאִם־אֲנִ֤י אֽוּכַל־לוֹ֙ וְהִכִּיתִ֔יו וִהְיִ֤יתֶם לָ֙נוּ֙ לַעֲבָדִ֔ים וַעֲבַדְתֶּ֖ם אֹתָֽנוּ׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔י אֲנִ֗י חֵרַ֛פְתִּי אֶת־מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה תְּנוּ־לִ֣י אִ֔ישׁ וְנִֽלָּחֲמָ֖ה יָֽחַד׃ וַיִּשְׁמַ֤ע שָׁאוּל֙ וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־דִּבְרֵ֥י הַפְּלִשְׁתִּ֖י הָאֵ֑לֶּה וַיֵּחַ֥תּוּ וַיִּֽרְא֖וּ מְאֹֽד׃ וְדָוִד֩ בֶּן־אִ֨ישׁ אֶפְרָתִ֜י הַזֶּ֗ה מִבֵּ֥ית לֶ֙חֶם֙ יְהוּדָ֔ה וּשְׁמ֣וֹ יִשַׁ֔י וְל֖וֹ שְׁמֹנָ֣ה בָנִ֑ים וְהָאִישׁ֙ בִּימֵ֣י שָׁא֔וּל זָקֵ֖ן בָּ֥א בַאֲנָשִֽׁים׃ וַיֵּ֨לְכ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת בְּנֵֽי־יִשַׁי֙ הַגְּדֹלִ֔ים הָלְכ֥וּ אַחֲרֵֽי־שָׁא֖וּל לַמִּלְחָמָ֑ה וְשֵׁ֣ם׀ שְׁלֹ֣שֶׁת בָּנָ֗יו אֲשֶׁ֤ר הָֽלְכוּ֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה אֱלִיאָ֣ב הַבְּכ֗וֹר וּמִשְׁנֵ֙הוּ֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב וְהַשְּׁלִשִׁ֖י שַׁמָּֽה׃ וְדָוִ֖ד ה֣וּא הַקָּטָ֑ן וּשְׁלֹשָׁה֙ הַגְּדֹלִ֔ים הָלְכ֖וּ אַחֲרֵ֥י שָׁאֽוּל׃ וְדָוִ֛ד הֹלֵ֥ךְ וָשָׁ֖ב מֵעַ֣ל שָׁא֑וּל לִרְע֛וֹת אֶת־צֹ֥אן אָבִ֖יו בֵּ֥ית לָֽחֶם׃ וַיִּגַּ֥שׁ הַפְּלִשְׁתִּ֖י הַשְׁכֵּ֣ם וְהַעֲרֵ֑ב וַיִּתְיַצֵּ֖ב אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃ וַיֹּ֨אמֶר יִשַׁ֜י לְדָוִ֣ד בְּנ֗וֹ קַח־נָ֤א לְאַחֶ֙יךָ֙ אֵיפַ֤ת הַקָּלִיא֙ הַזֶּ֔ה וַעֲשָׂרָ֥ה לֶ֖חֶם הַזֶּ֑ה וְהָרֵ֥ץ הַֽמַּחֲנֶ֖ה לְאַחֶֽיךָ׃ וְ֠אֵ֠ת עֲשֶׂ֜רֶת חֲרִצֵ֤י הֶחָלָב֙ הָאֵ֔לֶּה תָּבִ֖יא לְשַׂר־הָאָ֑לֶף וְאֶת־אַחֶ֙יךָ֙ תִּפְקֹ֣ד לְשָׁל֔וֹם וְאֶת־עֲרֻבָּתָ֖ם תִּקָּֽח׃ וְשָׁא֤וּל וְהֵ֙מָּה֙ וְכׇל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖מֶק הָאֵלָ֑ה נִלְחָמִ֖ים עִם־פְּלִשְׁתִּֽים׃ וַיַּשְׁכֵּ֨ם דָּוִ֜ד בַּבֹּ֗קֶר וַיִּטֹּ֤שׁ אֶת־הַצֹּאן֙ עַל־שֹׁמֵ֔ר וַיִּשָּׂ֣א וַיֵּ֔לֶךְ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יִשָׁ֑י וַיָּבֹא֙ הַמַּעְגָּ֔לָה וְהַחַ֗יִל הַיֹּצֵא֙ אֶל־הַמַּ֣עֲרָכָ֔ה וְהֵרֵ֖עוּ בַּמִּלְחָמָֽה׃ וַתַּעֲרֹ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ וּפְלִשְׁתִּ֔ים מַעֲרָכָ֖ה לִקְרַ֥את מַעֲרָכָֽה׃ וַיִּטֹּשׁ֩ דָּוִ֨ד אֶת־הַכֵּלִ֜ים מֵעָלָ֗יו עַל־יַד֙ שׁוֹמֵ֣ר הַכֵּלִ֔ים וַיָּ֖רׇץ הַמַּעֲרָכָ֑ה וַיָּבֹ֕א וַיִּשְׁאַ֥ל לְאֶחָ֖יו לְשָׁלֽוֹם׃ וְה֣וּא׀ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֗ם וְהִנֵּ֣ה אִ֣ישׁ הַבֵּנַ֡יִם עוֹלֶ֞ה גׇּלְיָת֩ הַפְּלִשְׁתִּ֨י שְׁמ֤וֹ מִגַּת֙ (ממערות) [מִמַּעַרְכ֣וֹת] פְּלִשְׁתִּ֔ים וַיְדַבֵּ֖ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּשְׁמַ֖ע דָּוִֽד׃ וְכֹל֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בִּרְאוֹתָ֖ם אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיָּנֻ֙סוּ֙ מִפָּנָ֔יו וַיִּֽירְא֖וּ מְאֹֽד׃ וַיֹּ֣אמֶר׀ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל הַרְּאִיתֶם֙ הָאִ֤ישׁ הָֽעֹלֶה֙ הַזֶּ֔ה כִּ֛י לְחָרֵ֥ף אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל עֹלֶ֑ה וְֽ֠הָיָ֠ה הָאִ֨ישׁ אֲשֶׁר־יַכֶּ֜נּוּ יַעְשְׁרֶ֥נּוּ הַמֶּ֣לֶךְ׀ עֹ֣שֶׁר גָּד֗וֹל וְאֶת־בִּתּוֹ֙ יִתֶּן־ל֔וֹ וְאֵת֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו יַעֲשֶׂ֥ה חׇפְשִׁ֖י בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶֽל־הָאֲנָשִׁ֞ים הָעֹמְדִ֣ים עִמּוֹ֮ לֵאמֹר֒ מַה־יֵּעָשֶׂ֗ה לָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר יַכֶּה֙ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֣י הַלָּ֔ז וְהֵסִ֥יר חֶרְפָּ֖ה מֵעַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֣י מִ֗י הַפְּלִשְׁתִּ֤י הֶעָרֵל֙ הַזֶּ֔ה כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכ֖וֹת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים׃ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הָעָ֔ם כַּדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יֵעָשֶׂ֔ה לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר יַכֶּֽנּוּ׃ וַיִּשְׁמַ֤ע אֱלִיאָב֙ אָחִ֣יו הַגָּד֔וֹל בְּדַבְּר֖וֹ אֶל־הָאֲנָשִׁ֑ים וַיִּֽחַר־אַף֩ אֱלִיאָ֨ב בְּדָוִ֜ד וַיֹּ֣אמֶר׀ לָמָּה־זֶּ֣ה יָרַ֗דְתָּ וְעַל־מִ֨י נָטַ֜שְׁתָּ מְעַ֨ט הַצֹּ֤אן הָהֵ֙נָּה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲנִ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת־זְדֹנְךָ֗ וְאֵת֙ רֹ֣עַ לְבָבֶ֔ךָ כִּ֗י לְמַ֛עַן רְא֥וֹת הַמִּלְחָמָ֖ה יָרָֽדְתָּ׃ וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד מֶ֥ה עָשִׂ֖יתִי עָ֑תָּה הֲל֖וֹא דָּבָ֥ר הֽוּא׃ וַיִּסֹּ֤ב מֵֽאֶצְלוֹ֙ אֶל־מ֣וּל אַחֵ֔ר וַיֹּ֖אמֶר כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיְשִׁבֻ֤הוּ הָעָם֙ דָּבָ֔ר כַּדָּבָ֖ר הָרִאשֽׁוֹן׃ וַיִּשָּֽׁמְעוּ֙ הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר דָּוִ֑ד וַיַּגִּ֥דוּ לִפְנֵֽי־שָׁא֖וּל וַיִּקָּחֵֽהוּ׃ וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל אַל־יִפֹּ֥ל לֵב־אָדָ֖ם עָלָ֑יו עַבְדְּךָ֣ יֵלֵ֔ךְ וְנִלְחַ֖ם עִם־הַפְּלִשְׁתִּ֥י הַזֶּֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־דָּוִ֗ד לֹ֤א תוּכַל֙ לָלֶ֙כֶת֙ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֣י הַזֶּ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם עִמּ֑וֹ כִּֽי־נַ֣עַר אַ֔תָּה וְה֛וּא אִ֥ישׁ מִלְחָמָ֖ה מִנְּעֻרָֽיו׃ וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל רֹעֶ֨ה הָיָ֧ה עַבְדְּךָ֛ לְאָבִ֖יו בַּצֹּ֑אן וּבָ֤א הָאֲרִי֙ וְאֶת־הַדּ֔וֹב וְנָשָׂ֥א שֶׂ֖ה מֵהָעֵֽדֶר׃ וְיָצָ֧אתִי אַחֲרָ֛יו וְהִכִּתִ֖יו וְהִצַּ֣לְתִּי מִפִּ֑יו וַיָּ֣קׇם עָלַ֔י וְהֶחֱזַ֙קְתִּי֙ בִּזְקָנ֔וֹ וְהִכִּתִ֖יו וַהֲמִיתִּֽיו׃ גַּ֧ם אֶֽת־הָאֲרִ֛י גַּם־הַדֹּ֖ב הִכָּ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ וְֽ֠הָיָ֠ה הַפְּלִשְׁתִּ֨י הֶעָרֵ֤ל הַזֶּה֙ כְּאַחַ֣ד מֵהֶ֔ם כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכֹ֖ת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים׃ וַיֹּאמֶר֮ דָּוִד֒ יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּלַ֜נִי מִיַּ֤ד הָֽאֲרִי֙ וּמִיַּ֣ד הַדֹּ֔ב ה֣וּא יַצִּילֵ֔נִי מִיַּ֥ד הַפְּלִשְׁתִּ֖י הַזֶּ֑ה וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־דָּוִד֙ לֵ֔ךְ וַיהֹוָ֖ה יִהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ׃ וַיַּלְבֵּ֨שׁ שָׁא֤וּל אֶת־דָּוִד֙ מַדָּ֔יו וְנָתַ֛ן ק֥וֹבַע נְחֹ֖שֶׁת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיַּלְבֵּ֥שׁ אֹת֖וֹ שִׁרְיֽוֹן׃ וַיַּחְגֹּ֣ר דָּוִ֣ד אֶת־חַ֠רְבּ֠וֹ מֵעַ֨ל לְמַדָּ֜יו וַיֹּ֣אֶל לָלֶכֶת֮ כִּ֣י לֹֽא־נִסָּה֒ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־שָׁא֗וּל לֹ֥א אוּכַ֛ל לָלֶ֥כֶת בָּאֵ֖לֶּה כִּ֣י לֹ֣א נִסִּ֑יתִי וַיְסִרֵ֥ם דָּוִ֖ד מֵעָלָֽיו׃ וַיִּקַּ֨ח מַקְל֜וֹ בְּיָד֗וֹ וַיִּבְחַר־ל֣וֹ חֲמִשָּׁ֣ה חַלֻּקֵֽי־אֲבָנִ֣ים׀מִן־הַנַּ֡חַל וַיָּ֣שֶׂם אֹ֠תָ֠ם בִּכְלִ֨י הָרֹעִ֧ים אֲשֶׁר־ל֛וֹ וּבַיַּלְק֖וּט וְקַלְע֣וֹ בְיָד֑וֹ וַיִּגַּ֖שׁ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּֽי׃ וַיֵּ֙לֶךְ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔י הֹלֵ֥ךְ וְקָרֵ֖ב אֶל־דָּוִ֑ד וְהָאִ֛ישׁ נֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה לְפָנָֽיו׃ וַיַּבֵּ֧ט הַפְּלִשְׁתִּ֛י וַיִּרְאֶ֥ה אֶת־דָּוִ֖ד וַיִּבְזֵ֑הוּ כִּֽי־הָיָ֣ה נַ֔עַר וְאַדְמֹנִ֖י עִם־יְפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר הַפְּלִשְׁתִּי֙ אֶל־דָּוִ֔ד הֲכֶ֣לֶב אָנֹ֔כִי כִּֽי־אַתָּ֥ה בָֽא־אֵלַ֖י בַּמַּקְל֑וֹת וַיְקַלֵּ֧ל הַפְּלִשְׁתִּ֛י אֶת־דָּוִ֖ד בֵּאלֹהָֽיו׃ וַיֹּ֥אמֶר הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל־דָּוִ֑ד לְכָ֣ה אֵלַ֔י וְאֶתְּנָה֙ אֶת־בְּשָׂ֣רְךָ֔ לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֔י אַתָּה֙ בָּ֣א אֵלַ֔י בְּחֶ֖רֶב וּבַחֲנִ֣ית וּבְכִיד֑וֹן וְאָנֹכִ֣י בָֽא־אֵלֶ֗יךָ בְּשֵׁם֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֱלֹהֵ֛י מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר חֵרַֽפְתָּ׃ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֡ה יְסַגֶּרְךָ֩ יְהֹוָ֨ה בְּיָדִ֜י וְהִכִּיתִ֗ךָ וַהֲסִרֹתִ֤י אֶת־רֹֽאשְׁךָ֙ מֵעָלֶ֔יךָ וְנָ֨תַתִּ֜י פֶּ֣גֶר מַחֲנֵ֤ה פְלִשְׁתִּים֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְחַיַּ֣ת הָאָ֑רֶץ וְיֵֽדְעוּ֙ כׇּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֛י יֵ֥שׁ אֱלֹהִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל׃ וְיֵֽדְעוּ֙ כׇּל־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה כִּי־לֹ֛א בְּחֶ֥רֶב וּבַחֲנִ֖ית יְהוֹשִׁ֣יעַ יְהֹוָ֑ה כִּ֤י לַֽיהֹוָה֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וְנָתַ֥ן אֶתְכֶ֖ם בְּיָדֵֽנוּ׃ וְהָיָה֙ כִּי־קָ֣ם הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּקְרַ֖ב לִקְרַ֣את דָּוִ֑ד וַיְמַהֵ֣ר דָּוִ֔ד וַיָּ֥רׇץ הַמַּעֲרָכָ֖ה לִקְרַ֥את הַפְּלִשְׁתִּֽי׃ וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד אֶת־יָד֜וֹ אֶל־הַכֶּ֗לִי וַיִּקַּ֨ח מִשָּׁ֥ם אֶ֙בֶן֙ וַיְקַלַּ֔ע וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל־מִצְח֑וֹ וַתִּטְבַּ֤ע הָאֶ֙בֶן֙ בְּמִצְח֔וֹ וַיִּפֹּ֥ל עַל־פָּנָ֖יו אָֽרְצָה׃ וַיֶּחֱזַ֨ק דָּוִ֤ד מִן־הַפְּלִשְׁתִּי֙ בַּקֶּ֣לַע וּבָאֶ֔בֶן וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י וַיְמִתֵ֑הוּ וְחֶ֖רֶב אֵ֥ין בְּיַד־דָּוִֽד׃ וַיָּ֣רׇץ דָּ֠וִ֠ד וַיַּעֲמֹ֨ד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֜י וַיִּקַּ֣ח אֶת־חַ֠רְבּ֠וֹ וַֽיִּשְׁלְפָ֤הּ מִתַּעְרָהּ֙ וַיְמֹ֣תְתֵ֔הוּ וַיִּכְרׇת־בָּ֖הּ אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּרְא֧וּ הַפְּלִשְׁתִּ֛ים כִּי־מֵ֥ת גִּבּוֹרָ֖ם וַיָּנֻֽסוּ׃ וַיָּקֻ֣מוּ אַנְשֵׁי֩ יִשְׂרָאֵ֨ל וִיהוּדָ֜ה וַיָּרִ֗עוּ וַֽיִּרְדְּפוּ֙ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֔ים עַד־בּוֹאֲךָ֣ גַ֔יְא וְעַ֖ד שַׁעֲרֵ֣י עֶקְר֑וֹן וַֽיִּפְּל֞וּ חַֽלְלֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ בְּדֶ֣רֶךְ שַׁעֲרַ֔יִם וְעַד־גַּ֖ת וְעַד־עֶקְרֽוֹן׃ וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִדְּלֹ֖ק אַחֲרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיָּשֹׁ֖סּוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶֽם׃ וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיְבִאֵ֖הוּ יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְאֶת־כֵּלָ֖יו שָׂ֥ם בְּאׇהֳלֽוֹ׃ וְכִרְא֨וֹת שָׁא֜וּל אֶת־דָּוִ֗ד יֹצֵא֙ לִקְרַ֣את הַפְּלִשְׁתִּ֔י אָמַ֗ר אֶל־אַבְנֵר֙ שַׂ֣ר הַצָּבָ֔א בֶּן־מִי־זֶ֥ה הַנַּ֖עַר אַבְנֵ֑ר וַיֹּ֣אמֶר אַבְנֵ֔ר חֵֽי־נַפְשְׁךָ֥ הַמֶּ֖לֶךְ אִם־יָדָֽעְתִּי׃ וַיֹּ֖אמֶר הַמֶּ֑לֶךְ שְׁאַ֣ל אַתָּ֔ה בֶּן־מִי־זֶ֖ה הָעָֽלֶם׃ וּכְשׁ֣וּב דָּוִ֗ד מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיִּקַּ֤ח אֹתוֹ֙ אַבְנֵ֔ר וַיְבִאֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י שָׁא֑וּל וְרֹ֥אשׁ הַפְּלִשְׁתִּ֖י בְּיָדֽוֹ׃ וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שָׁא֔וּל בֶּן־מִ֥י אַתָּ֖ה הַנָּ֑עַר וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד בֶּֽן־עַבְדְּךָ֥ יִשַׁ֖י בֵּ֥ית הַלַּחְמִֽי׃
פירוש רש”י
17:1: בְּאֶפֶס דַּמִּים. כָּךְ שֵׁם הַמָּקוֹם: 17:4: אִישׁ הַבֵּנַיִם. גִּבּוֹר לֵיצֵא מִמַּעַרְכְתּוֹ, לַעֲמוֹד בֵּין שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת: 17:5: וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים. כְּמִין קַשְׂקַשּׂוֹת דָּגִים עֲשׂוּיִן מִבַּרְזֶל, נוֹפְלִים עַל גַּב הַשִּׁרְיוֹן [ספרים אחרים נִקְבֵי הַשִּׁרְיוֹן], קַשְׂקֶשֶׂת לְכָל נֶקֶב: 17:6: וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת. כְּמִין יַד בַּרְזֶל הַיּוֹצֵא מִן הַכּוֹבַע כְּנֶגֶד הַחוֹטִים, שֶׁקּוֹרִין נש״ל בלע״ז, וְהָיְתָה מַגַּעַת לוֹ עַד רַגְלָיו: | וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וּמְסַחֲפָא דִנְחָשָׁא נָפֵיק מִן קוֹלְסָא וּמְטַל בֵּין כַּתְפוֹהִי״. פֵּירוּשׁ: כְּמִין חֲנִית נְחֹשֶׁת בּוֹלֶטֶת מִן הַכּוֹבַע, וְנִמְשֶׁכֶת בֵּין כְּתֵפָיו, לְהָגֵן עַל צַוָּארוֹ מִן הַחֶרֶב: 17:7: כִּמְנוֹר אֹרְגִים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״כְּאַכְסָן דְּגַרְדָּאִין״, אינשובל״א בלע״ז: | שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים. כָּל הַשְּׁקָלִים הָאֲמוּרִים בִּנְבִיאִים, מָנִים: 17:8: לָמָּה תֵצְאוּ. כֻּלְּכֶם לַעֲרוֹךְ מִלְחָמָה, יִלָּחֵם אֶחָד כְּנֶגְדִּי בִּשְׁבִיל כֻּלְּכֶם, וּבִתְנַאי שֶׁהוּא מְפוֹרָשׁ: אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְגוֹ׳: | הֲלֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי. אֵינִי לֹא שַׂר מֵאָה וְלֹא שַׂר אֶלֶף, אֶלָּא פְלִשְׁתִּי כְּאֶחָד מִן הָאֲחֵרִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּלְחַמְתִּי לָהֶם כַּמָּה מִלְחָמוֹת, אֲנִי הָרַגְתִּי חָפְנִי וּפִינְחָס, וְשָׁבִיתִי אֶת הָאָרוֹן, וְאַתֶּם נַעֲשֵׂיתֶם עֲבָדִים לְשָׁאוּל, וְלֹא הוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם מִיָּמָיו בִּגְבוּרָתוֹ: | בְּרוּ לָכֶם. בָּרְרוּ לָכֶם: | אִישׁ. אֶת שָׁאוּל, וְיֵרֵד אֵלָי: 17:12: אֶפְרָתִי. בֵּית לֶחֶם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ אֶפְרָת: | וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים. וּמַה שֶּׁכָּתוּב (בדברי הימים א ב:טו): ״אֹצֶם הַשִּׁשִּׁי דָּוִד הַשְּׁבִיעִי״ וְלֹא כָתַב יוֹתֵר, יֵשׁ לוֹמַר שֶׁאֶחָד מֵת בְּלֹא בָּנִים, וּלְפִיכָךְ לֹא כְּתָבוֹ שָׁם: | בָּאֲנָשִׁים. נִמְנֶה בִּכְנֵסִיּוֹת הַחֲשׁוּבִים: 17:14: וְדָוִד הוּא הַקָּטָן. שֶׁהָיָה בְּבֵית שָׁאוּל מִקֹּדֶם לָכֵן לְנַגֵּן לְפָנָיו: 17:15: וְדָוִד הֹלֵךְ. הָיָה הוֹלֵךְ וָשָׁב תָּמִיד מֵאֵצֶל שָׁאוּל לְבֵית אָבִיו: 17:16: הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (סוטה מב ב): כְּדֵי לְבַטְּלָם מִקְּרִיאַת שְׁמַע: 17:18: חֲרִיצֵי הֶחָלָב. (תרגום:) ״גוּבְנִין דְּחַלְבָּא״: | לְשַׂר הָאָלֶף. אֲנִי אוֹמֵר: לְשַׂר שֶׁל אוֹתוֹ אֶלֶף שֶׁאֶחָיו (ספרים אחרים שֶׁאֲנִי) מִמֶּנּוּ, שֶׁלְּכָל הַשְּׁבָטִים הָיוּ שָׂרֵי אֲלָפִים לְפִי אַלְפֵיהֶם, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי: לְשַׂר הָאָלֶף זֶה יְהוֹנָתָן, שֶׁאָמַר עָלָיו (שמואל א יג:ב): וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין: | וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח. וְאֶת עֲרוּבַת הַצָּלָתָם וּשְׁלוֹמָם, תִּקַּח בְּאָזְנֶיךָ וּבִלְבָבְךָ, וְתַגֵּד לִי וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְיַת טִיבֵיהוֹן תַּיְתִי״: | עֲרֻבָּתָם. לְשׁוֹן הַצָּלָה, כְּמוֹ ״עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב״ (תהלים קיט:קכב), גרנטי״ש בלע״ז וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (שבת נו א): גֵּט כְּרִיתוּת יִקַּח מֵאִתָּם וְיָבִיא לִנְשׁוֹתֵיהֶם, לְהַפְרִיד עֵרוּב שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ: 17:20: הַמַּעְגָּלָה. סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה עוֹשִׂים מַעְגָּל, וְהַיּוֹצֵא חוּץ, לְפָנִים אוֹ לְאָחוֹר, מִתְחַיֵּב. לְפָנִים, שֶׁמָּא יָרוּצוּ עָלָיו בְּנֵי מַעַרְכוֹת הָאוֹיְבִים, לְאָחוֹר, מְבַקֵּשׁ הוּא לָנוּס: 17:21: וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל. מַעֲרֶכֶת יִשְׂרָאֵל: 17:22: שׁוֹמֵר הַכֵּלִים. שֶׁל בְּנֵי הַצָּבָא: 17:23: מִמַּעֲרוֹת פְּלִשְׁתִּים. כְּתִיב, רַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (סוטה מב ב): מֵאָה בְּנֵי אָדָם הֶעֱרוּ בְּעָרְפָּה אִמּוֹ, כְּשֶׁפֵּרְשָׁה מֵאַחֲרֵי רוּת וְנָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: 17:25: יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי. מִדְּבָרִים הָאֲמוּרִים בְּמִשְׁפְּטֵי הַמְּלוּכָה: 17:34: וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדֹּב. (תרגום:) ״וַאֲתָא אַרְיָא וְאַף דֻּבָּא״: 17:36: גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב. הֲרֵי אֵלּוּ רִבּוּיִין, אֲרִי וּשְׁנֵי גוּרָיו, וְדֹב וּשְׁנֵי יְלָדָיו: 17:37: ה׳ אֲשֶׁר הִצִּילַנִי מִיַּד הָאֲרִי. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא לְחִנָּם נִזְדַּמֵּן לִי הַדָּבָר הַהוּא, אֶלָּא שֶׁלֶּעָתִיד אֲנִי בָּא לִידֵי כַּיּוֹצֵא בָּהּ לִתְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, וְאֶסְמֹךְ עָלֶיהָ וְאֵצֵא וְזֶה אֶחָד מִשְּׁנֵי צַדִּיקִים שֶׁנָּתַן לָהֶם רֶמֶז, וְחָשׁוּ לְהַשְׂכִּיל לַדָּבָר, דָּוִד וּמָרְדֳּכַי, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב:יא): ״וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר וְגוֹ׳״, אָמַר: לֹא לְחִנָּם עָלְתָה בְּצַדֶּקֶת זוֹ שֶׁנִּתְפְּסָה בְּמִשְׁכַּב הֶעָרֵל הַזֶּה, אֶלָּא שֶׁעֲתִידָה הִיא לַעֲמוֹד לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם צָרָה: 17:38: אֶת דָּוִד מַדָּיו. נֶהֶפְכוּ לִהְיוֹת כְּמִדַּת דָּוִד מִשֶּׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, אַף שֶׁהָיוּ שֶׁל שָׁאוּל שֶׁהָיָה גָּבוֹהַּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה (שמואל א ט:ב), וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שָׁאוּל כֵּן, הִכְנִיס בּוֹ עַיִן הָרַע, וְהִרְגִּישׁ דָּוִד בַּדָּבָר: 17:39: וַיֹּאֶל לָלֶכֶת. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְלָא אָבָה לְמֵיזַל״. יֵשׁ תֵּיבוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת לָשׁוֹן וְחִלּוּפוֹ, כְּמוֹ ״מְסָעֵף פֹּארָה״ (ישעיהו י:לג); ״וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים״ (תהלים נב:ז): | כִּי לֹא נִסָּה. (תרגום:) ״אֲרֵי לָא אַלִּיף״: | כִּי לֹא נִסִּיתִי. (תרגום:) ״אֲרֵי לֵית בְּהוֹן נִסָּא״, אֵין שִׁבְחוֹ שֶׁל נֵס בְּכָךְ. לָשׁוֹן אַחֵר: וַיּוֹאֶל לָלֶכֶת, רָצָה לָלֶכֶת וְלִנְסוֹת, וְכַאֲשֶׁר רָאָה שֶׁהָיוּ כְּבֵדִים עָלָיו, הֱסִירָם: 17:40: חַלֻּקֵי אֲבָנִים. אֲבָנִים דַּקּוֹת וַחֲלָקוֹת: | וּבַיַּלְקוּט. (תרגום:) ״וּבְתַרְמִילֵיהּ״: 17:44: וְלִבְהֶמַת הַשָּׂדֶה. אֵין דֶּרֶךְ לִבְהֵמוֹת לֶאֱכֹל אָדָם, אָמַר דָּוִד: כְּבָר נִטְרְפָה דַּעְתּוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁלִּי הוּא, בָּא דָוִד וְאָמַר לוֹ: וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וְגוֹ׳ וּלְחַיַּת הָאָרֶץ: 17:49: וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. לֹא הָיָה לוֹ לִפּוֹל אֶלָּא לַאֲחוֹרָיו, שֶׁהֲרֵי עַל מִצְחוֹ הֻכָּה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָעֵר דָּוִד לֵילֵךְ וְלַחְתֹּךְ אֶת רֹאשׁוֹ, שֶׁנִּשְׁתַּכֵּר דָּוִד עַכְשָׁיו שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמּוֹת וְזִרְתַּיִם, שֶׁקּוֹמָתוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזֶרֶת, נִשְׁתַּכֵּר מְלֹא קוֹמָה לַאֲחוֹרָיו, וּמְלֹא קוֹמָה לְפָנָיו (במדרש תהלים): 17:53: מִדְּלֹק. מִרְדֹּף, כְּמוֹ ״דָּלַקְתָּ אַחֲרָי״ (בראשית לא:לו): 17:55: בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר. וְכִי לֹא הָיָה מַכִּירוֹ, וַהֲלֹא כְּתִיב (שמואל א טז:כא): ״וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נוֹשֵׂא כֵלִים״, אֶלָּא רָאָהוּ מִתְנַהֵג בְּטַכְסִיסֵי מַלְכוּת, אָמַר שָׁאוּל: אִם בָּא מִמִּשְׁפַּחַת פֶּרֶץ, מֶלֶךְ יִהְיֶה, שֶׁהַמֶּלֶךְ פּוֹרֵץ גָּדֵר לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ, וְאִם מִמִּשְׁפַּחַת זֶרַח בָּא, חָשׁוּב יִהְיֶה. אָמַר לוֹ דּוֹאֵג: עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל אִם בָּא מִמִּשְׁפָּחָה שֶׁיְּהֵא הוּא הָגוּן לַמַּלְכוּת אִם לָאו, שְׁאַל אִם רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל אִם לָאו, שֶׁהֲרֵי מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה בָּא. אָמַר לוֹ אַבְנֵר: שָׁנִינוּ עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית. אָמַר לוֹ דּוֹאֵג: אִם כֵּן מַמְזֵר וְלֹא מַמְזֶרֶת. אָמַר לוֹ: כָּאן נֶאֱמַר (דברים כג:ה): ״עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם״, וְאֵין דֶּרֶךְ אִשָּׁה בְּכָךְ. אָמַר לוֹ: הָיָה לָהֶם לְקַדֵּם אֲנָשִׁים לִקְרַאת אֲנָשִׁים, וְנָשִׁים לִקְרַאת נָשִׁים. נִשְׁתַּתֵּק אַבְנֵר, אָמַר לוֹ שָׁאוּל: שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעֶלֶם. לְמַעְלָה כְּתִיב ׳הַנַּעַר׳, וְכָאן כָּתוּב ׳הָעֶלֶם׳, אָמַר לוֹ: הֲלָכָה זוֹ נִתְעַלְּמָה מִמְּךָ, צֵא וּשְׁאַל בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, כִּדְאִיתָא בִּיבָמוֹת (עו ב):
פירוש רד”ק
17:1: באפס דמים. המ”ם דגושה והוא שם מקום ובדברי הימים בפס דמים נזכר במלחמת דוד, ובדרש רבי יוחנן אמר בחלק סמקתא ור’ שמואל בר נחמן אמר שמשם פסקו דמים לישראל: 17:3: עומדים אל ההר מזה. וכבר אמר ויחנו בעמק האלה כל המחנה חנו בעמק האלה ועורכי המלחמה עלו אל ההר לקראת פלשתים: 17:4: ויצא איש הבנים. לפי שהיה יוצא יום יום בין שתי המערכות נקרא איש הבנים ויש בו דרש ועוד נכתבנו ויונתן תירגם ונפק גברא מביניהון: 17:5: וכובע נחשת. מלעיל וכן וקובע ישועה בראשו ותרגום מגבעות קובעין והוא אחד בכ”ף ובקו”ף ותרגומו קולסא ודומה לו בדברי רבותינו ז”ל גדי מקולס נקרא כן לפי כשהיו צולין הפסח היו תולין בני מעיו חוצה לו למעלה מראשו ונראה ככובע על הראש: | ושריון קשקשים. ת”י ושריון גלכין בכ”ף ויש נוסחאות כתוב בבי”ת והוא קלפין שתרגום קשקשת ובדברי רבו’ ז”ל לובשי שריון קליפה ופי’ כי כל טבעת וטבעת של שריון תלויה כמין קשקשת לסתום נקב הטבעות כדי שלא יבא חץ בתוך הטבעת: | שקלים נחשת. שקלי נחשת כמו סיגים כסף: 17:6: ומצחת נחשת. ת”י וטרקלין דנחש פי’ טס של נחשת תלויה על רגליו לכסותם והוא שם מושאל מן מצח כי כן נושאות הנערות טס הזהב או כסף על מצחם ואותו נקרא מצחה על דרך האמת: | וכידון נחשת. ת”י ומסחפא דנחשא נפיק מן קולסא ומטל בין כתפוהי ותרגום נטה בכידון ברומחא נראה כי זה אשר היה בין כתפי גלית היה בדמות רומח אבל היתה לו תכונה אחרת במקצת והיה דבק עם הכובע ויורד בין כתפו עד למטה ולפי הפסוק הכתוב למטה שאמר לו דוד לגלית אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון נראה כי כידון זהו רומח כמו נטה בכידון הוא עשוי להכות בו לא להגן והיה נותן אותו בין שתי כתיפיו לפי שבשתי ידיו היו כלי המלחמה בימינו החנית וכלי אחר בשמאלו ואם זה לא נזכר וזה היה לו בין כתיפיו לאחוז בידו אחר שיטיל החנית לבעל מלחמתו: 17:7: כמנור אורגים. תרגם יונתן כאכסן דגרדאין והוא יתד האורג: | שקלים ברזל. כמו שקלי ברזל וכן סיגים כסף ומה שאמר למעלה שקלים נחש’ והנה אמר שקלים ברזל לפי שלכל המתכות יש שקלים מיוחדים וכאשר שוקלים הזהב שוקלים בשקלים המיוחדים לזהב וכן לכסף וכן לנחשת וכן לברזל ולהבת חניתו היתה ברזל לפיכך זכר בה שקלי ברזל: 17:8: הלא אנכי הפלשתי. כלומר אני פלשתי אחד מן הפלשתים ויצאתי מעצמי כדי להלחם: | ואתם עבדים לשאול. כלומר כיון שיש לכם מלך היה לכם עם מלככם לברור מכם איש להלחם עמי ותרגום של תוספתא תרגם הפסוק כן וקם ואכריז על סדרי קרבא דישראל וגו’ כבעמוד: 17:12: ודוד בן איש אפרתי הזה. אמר הזה לפי שזכרו למעלה שהיה מנגן לפני שאול וזכרו הנה לספר ענינו היאך בא להלחם עם הפלשתי כי לא היה תמיד עם שאול אלא הולך ושב לא היה נוטש הצאן מכל וכל ולא היה בזאת המלחמה כי שלשת בני ישי היו שם במלחמה ודי הוא להם מבית ישי שהיו לו שמנה בנים אם השלשת היו במלחמה וישי עצמו לא היה במלחמה לפי שהיה זקן בא באנשים והיתה סבה לבא דוד במלחמה ששלחו אביו לאחיו לפקדם ולדעת ענינם ושלח להם מה ששלח ולפיכך היה כל הספור הזה הנה: | זקן בא באנשים. באנשי הזקנה והחולשה שלא היה יכול לצאת ולבוא וכן ואברהם זקן בא בימים בימי הזקנה והחולשה שהם סימן למיתה לפיכך הוצרך לקחת אשה לבנו בחייו ובי”ת באנשים פתוחה ואין בו ידיעה וי”ת בא באנשים מני בבחיריא ורבותינו ז”ל אמרו בא באנשים זה ישי אבי דוד שיצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא: 17:13: וילכו. ואחר כך אמר הלכו ר”ל אותם שהיו רגילים ללכת אחרי שאול: | והשלישי שמה. הוא שמעה הנזכר בזה הספר יונדב בן שמעה אחי דוד וכן בספר דברי הימים ושמעה השלישי: 17:16: השכם והערב. בקר וערב כדי להבהילם, ובדרש כדי לבטל מהם קרית שמע שחרית וערבית: | ויתיצב ארבעים יום. התיצב לפני מחנה ישראל לחרפם ובדרש ארבעים יום כנגד ארבעים יום שנתנה בהם תורה כלומר שלא היה להם כח לישראל על גלית אלא עד סוף ארבעים כי בסוף ארבעים יום שירד משה מן ההר קבלו התורה, ובדרש אחר ארבעים פסיעות הלכה ערפה עם חמות’ נעמי ובזכותה נתלה לבנה ארבעים יום ואמרו כי הרפה אם גלית זו היא ערפה: 17:17: איפת הקליא הזה. בא על דרך בעלי הה”א והאל”ף בשקל נביא נשיא והאלף בו תמורת הה”א למ”ד הפעל וכמוהו ואל תתן עלינו דם נקיא: | ועשרה לחם. ת”י ועסרא טולמין דלחמא הדין פירוש חלות לחם: | והרץ המחנה לאחיך. אמר לו שיוליך הדברים האלה במרוצה לאחיו: 17:18: חריצי החלב. כתרגומו גובנין דחלבא: | לשר האלף. פי’ שר האלף שישי נמנה בו: | ואת ערובתם תקח. המשכונות ששמו על הוצאותם כי כן מנהג אנשי החיל לפי שאין מעות מצויות במלחמה וישי נתן לדוד מעות שיוציא בהם משכונותיהם וי”ת וית טיביהון תיתי כלומר ענינם תקח ותלמד ותגד לי ודעת רבותינו ז”ל שיקח מהם גיטין לנשותיהם טרם המלחמה אמרו ערובתם דברים המעורבים בינו לבינה כלומר הקדושין והנשואין שביניהם והגט מסלק אותם: 17:20: המעגלה. לפי שהמחנה הוא בסבוב לפיכך קורא אותו מעגל ויונתן תרגם לכרקומא וכן תרגם אונקלוס ובנית מצור ותבנה כרקומין וכן בדברי רבותינו ז”ל עיר שכבשה כרקו’ ובנין המצור הוא שבונין סביב המחנה בפסין ובשלשלאות שלא יצא אדם חוץ למחנה אלא במצות שרי החיל ואמרו איזהו כרקום כל שזגין ושלשלאות וכלבים מקיפין והענין הזה להבהיל העיר או המחנה האחר כמו שכתוב והרעו במלחמה: 17:21: ותערוך ישראל. עדת ישראל: 17:22: שומר הכלים. שהיה שומר כלי אנשי המחנה בגדיהם ואשר עמהם: 17:23: ממערות פלשתים. כן הוא כתיב וקרי ממערכות והקרי מבואר והכתיב פירושו ממחנות פלשתים מהמישורים שהיו חונים שם כי מערה הוא לשון מישור כמו ממערה גבע שת”י ממישר גבעתא והנה הכתיב והקרי קרובים וזה וזה יכשר וי”ת על דרך הכתיב ממשריית קרבא דפלשתאי ודעת הדרש בכתוב ובאיש הבינים רחוקה שדרשו כי נקרא איש הבינים שהיה מכמה אנשים וכן דרשו ממערת פלשתים ממאה ערלות שהערו באמו ומהם אמרו בר מאה פפין וחד ננא פי’ בן מאה אנשים וכלב אחד שבאו על אמו שכן אמר לדוד הכלב אנכי ואמרו כי אמו היתה ערפה כלת נעמי והרפה כמו ערפה אבל מה שאמרו כתיב הרפה וקרינן ערפה זה לא מצאנו וסברת אומרי הדרש הזה כי אשה מתעברת מאנשים רבים וי”מ כי אהליבמה בת ענה בת צבעון שנתעברה אמה מהאב ומהבן ויש חולקין עליהם בזה ואומרים אין אשה מתעברת משני אנשים כאחת ויש מתרצים שתי הסברות כי משנסרח הזרע אין מתעברת משני אנשים עד שלא נסרח הזרע אשה מתעברת משני אנשים: 17:25: הראיתם. בדגש הרי”ש לחזק קריאתה מפני ה”א התמיהה אשר עליה אף על פי שאין מנהג הרי”ש להדגש ברוב: | יעשרנו המלך. משפטו יעשירנו כי מבניין הפעיל הוא וכן רבת תעשרנה כמו תעשירנה: | יעשה חפשי. חפשי ממשפט המלוכה וי”ת יעבד רברבין בישראל אולי כן היה דעתו כמו שפירשנו או ר”ל חפשי כמו אשרך ארץ שמלכך בן חורין חוריה ואין שם מלוכה יקראו שעניינם השרים הגדולים הנכבדים על השרים האחרים ור”ל יעשה שישים בית אביו להיות מגדולי המלכות לכל דבר: 17:28: ויחר אף אליאב. כי הבין כי רצון דוד היה להלחם עם הפלשתי והיה רחוק בעיניו שינצל מידו אם ילחם עמו לפי’ חרה אפו בו: | את זדונך. ת”י ית בקרנותך הבי”ת כמו פ”א ענינם הפקר וקלות דעת כלומר שאתה מפקיר עצמך לצאת ולעזוב הצאן וכן ת”י פוחזין בקרין והוא כמו פקרין בפ”א, וכן במשנה הבקר לעניים הבקר כמו הפקר בפ”א: 17:29: הלא דבר הוא. כתרגומו הלא פתגם הוא דאמרית כלומר אם דברתי לא עשיתי דבר ואין רצוני לעשות אף על פי שאני מדבר: 17:30: אל מול אחר. פירוש אל מול אדם אחר שהיה מול זה המקום: 17:32: אל יפול לב אדם עליו. פי’ על עצמו או פירוש עליו על גלית כלומר לא יפחד אדם בעבורו כי אני אלחם עמו: 17:34: ואת הדוב. פי’ ועם הדוב בא הארי כלומר עם כל זה הכיתי הארי והדוב ובקצת נוסחאות מהתרגום ואת הדוב ואף דובא: 17:35: והחזקתי בזקנו. ת”י ואחדית בלועיה ר”ל כשאחז בזקן הארי לא אחז בשער הזקן לבד אלא הזקן עם הלחי התחתון: | והכתיו והמיתיו. ביו”ד עם הדגש וכבר כתבנו הדומים לו בספר מכלל: 17:36: גם את הארי גם הדוב. כל אחד לרבות על חבירו וכן גם צאנכם גם בקרכם, ובדרש אילו אמר ארי ודוב הייתי אומר אלו שתי חיות רעות בלבד הכה וכשהוא אומר גם את הארי גם את הדוב הרי כאן שלשה רבויין מלמד שהיו שם חמש חיות רעות כיצד ארי ושני גורותיו והדוב וגורו: 17:38: ונתן קובע נחושת על ראשו. בקו”ף ומלעיל ויש ספרים שכתוב בכ”ף והיא שגגת הסופרים והמסרה מעידה עליו שהוא בקו”ף וכן הוא המסרה עליו לית כותיה בקו”ף ואמר צנה ומגן וקובע והוא מלרע ותרויהון מלאים ושאר קריאת כובע בכ”ף כלם בר אילין תרין בקו”ף: 17:39: ויואל ללכת. ת”י ולא אבה למיזל ארי לא אליף ויש לפרשו כמשמעו כי רצה ללכת בהם ולא יכול כי לא נסה ללכת בכלי המלחמה כאלה וכן אמר לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי וי”ת כי לא נסיתי ארי לית בהון נסא כלומר לא יכירו הנס שיעשה לי האל אם אלך בכלי המלחמה ודרך דרש הוא פירושו ואין להוציאו ממשמעו: | ללכת באלה. בקמץ הבית והם שנים במסרה בקמץ הבית זה ואשר כתבנו למעלה לא בחר ה’ באלה: 17:40: חמשה חלוקי אבנים. אבנים חלוקים ר”ל ראוים לקלע וכן ת”י שעיעי אבניא, ובדרש למה חמשה אחד לשמו של הקב”ה ואחד לשמו של אהרן ושלשה לשלשת האבות אמר הקב”ה וכי לא לפני חירף וגדף עלי לפרע ממנו אמר אהרן וכי לא גואל הדם אני עלי לפרע ממנו אמרו אבות וכי לא עלינו לפרע ממנו שחירף וגידף מערכות אלהים חיים ובקש לעקור בנינו ולעקור תורתם שהיא מחייתם ופירוש אהרן שהיה גואל הדם דם של חפני ופנחס שהיו כהנים שהרגם גלית כמו שכתוב בתרגומו של תוספתא הכתוב למעלה, ובדרש עוד חמשה חלוקי אבנים מלמד שנתקנא דוד על גלית על חמשה שבזה וגידף וחרף חמשה חומשי תורה ושמו של הקב”ה וזכרם של שלשה איתני עולם שהם אברהם יצחק ויעקב: | ובילקוט. כלי שמשים בו הקלע האבנים שלוקט לתת בכף הקלע לפיכך נקרא ילקוט וי”ת ובתרמיליה והוא כלי עור או בגד שנושאין בו הולכי דרכים מזונות הדרך וקורין לו בערבי תעלאק”ה ומה שאמר בכלי הרועים ובילקוט ובאחד מהם די לו לתת בו חמש’ אבני קלע אפשר שלקט יותר אבנים ששם בכלי האחר והחמש’ שבחר שם בכלי האחר: 17:42: ואדמני עם יפה מראה. כבר פירשנו שהוא כמו ויפה והנה לא בזה אותו בעבור כי ראה אותו שהיה נער אלא למה בזה אותו בעבור שהיה אדמוני עם יפה מראה לפי שחשב בלבו כי לא יתכן שיהיה איש מלחמה כי מי שהוא רגיל לצאת למלחמה לא יעמוד בו יופיו מפני היגיעה והטורח והיותו בחוץ בעתות המלחמה לקרח ולמטר ולשרב: 17:44: לכה אלי. לפי שהיה הפלשתי כבד ללכת מפני כובד כלי ברזל והנחשת אשר עליו וזהו שאמר הולך וקרב אל דוד כלומר מעט מעט מפני המשא אשר עליו וכאשר ראהו בלא שריון ובלא כלי מלחמה אמר לו שיבא אליו, ובדרש ואבא אליך אין כתיב כאן אלא לכה אלי מכאן שהארץ אחזתו ולא יכול לזוז ממקומו: | ולבהמת השדה. כמו ולחית השדה כי החיות אוכלות בשר לא הבהמות וחיה בכלל בהמה כמו זאת הבהמה אשר תאכלו ואמרו אחריו איל וצבי ויחמור וכן ולבהמת הארץ ואין מחריד שהוא אומר על החיות האוכלות בשר וכן כל בהמת הארץ עליו תחרף, ובדרש כיון שראה דוד שדבריו מקולקלין שאמר ולבהמת הארץ אמר וכי אית בעיר אכול בשר אמר הדין דידי הוא אמר היום הזה יסגרך יי בידי וגו’ עד לעוף השמים ולבהמת הארץ אין כתיב כאן אלא ולחית הארץ אמר יש אלהים בישראל עביד דידי ודידהון: 17:48: והיה כי קם הפלשתי. עניין זירוז כמו קום עבור קום התהלך הנה אומר לו מתחילה לכה אלי ועתה כאשר שמע דברי דוד בערה חמתו בו ונזדרז ללכת אליו וילך ויקרב כמו שפירשנו שהיה כבד בכלים שעליו והלך מעט מעט וקרב לקראת דוד: 17:49: אל מצחו. כמו על מצחו, כמו וימליכהו אל הגלעד אל ההרים לא אכל, יש שואלין היאך טבעה האבן במצחו והלא קובע נחשת שהיה על ראשו מכסה מצחו ואי אפשר שלא היה על מצחו מגן שהרי על כל גופו היה לו דבר מגין, ואומרים כי כאשר אמר ואתנה את בשרך לעוף השמים הביט כלפי מעלה בזכרו עוף השמים ונשמט מה שהיה על מצחו לאחור ואז קלע דוד והכהו על מצחו וזהו דרך דרש ואחרי אשר היתה מלחמת דוד עם הפלשתי סבה מאת ה’ והכתוב או’ שהכה את הפלשתי אל מצחו אין לשאול איך היה כי לא יבצר מהאל סבה ואפשר כי האבן עברה המגן אשר על מצחו וטבעה במצחו וכן אמר בדרש כיון שהשליך דוד את האבן בברזל שעל מצחו נטבעה במצחו וזה אחד מן הדברי’ שהשליט הקב”ה את הרך בקשה או אפשר שהיה מקום מועט מגולה במקומו ובאותו המקום האבן נזדמנה ברצון האל: | ויפול על פניו. כמשפט המוכה שלא יוכל לעמוד בעצמו נפל על פניו ארצה, ובדרש למה ויפול על פניו כדי שיטמון אותו הפה שחרף וגדף בעפר שנאמר טמנם בעפר יחד וגו’, ד”א שהיה דגון אלהיו חקוק לו על לבו לקיים מה שנאמר ונתתי פגריכם על פגרי גילוליכם: 17:50: בקלע ובאבן. כשהיה רחוק ממנו בקלע כשקרב אליו באבן יד בלא קלע: 17:51: ויעמד אל הפלשתי. כמו על הפלשתי וכן וימליכהו אל הגלעד אל ההרים לא אכל: | וימותתהו. וכבר המיתו קודם שעמד עליו המיתהו באבני’ כמו שאמר וחרב אין ביד דוד וכשעמד עליו לקח חרבו וכרת בה ראשו: 17:54: ויביאהו ירושלים. אחר שהביאהו לפני שאול כמו שכתוב וראש הפלשתי בידו ואחר כך הביאהו בידו בערי ישראל לבשר הנשים והטף ואותם שלא היו במלחמה עד שהביאו עד ירושלים ואדוני אבי ז”ל כתב כי נוב עיר הכהני’ כנה ירושלים כי שם היתה חרב הפלשתי כמו שמפורש: | שם באהלו. כלי הפלשתי שם באהלו כלומר הביאם דוד לביתו בית לחם כי ימצא אהל במקום בית כמו איש לאהליו לאהליך ישראל וברוב יאמר למשכן היריעות אהל ובמחנה הזה לא היה לדוד אהל כי לא בא שם אלא בשליחות אביו א”כ באהלו ר”ל בביתו ועל שאר הכלים אמר לא על החרב כי שם החרב באהל מועד בנוב כמו שכתוב למעלה לוטה בשמלה והיתה שם לזכרון הנס הגדול הזה והיה כל הבא אל אהל מועד לנוב לזבוח או להתפלל היה רואה אותה וזוכר הנס ומודה לאל ית’ ומישר לבבו אליו ומגדיל בטחונו בו: 17:55: בן מי זה הנער. פירש אדוני אבי ז”ל כי כאשר ראה שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי בלא פחד שאל לאבנר בן מי זה הנער כלומר תדע אם ישי אביו היה גבור חיל שנבטח על גבורת הבן כי אם הוא גבור בן גבור יוסיף אומץ ואבנר לא ידע כי ישי היה זקן בימים ההם כמו שאמר והאיש בימי שאול זקן בא באנשים והדרש כי גם על אביו היה יודע כי גבור היה כמו שאמר זה ישי אבי דוד שיוצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא אלא שאול שאל אם מפרץ הוא או מזרח לפי שראה טכסיסי מלכות בו דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו ואמרו מדיו כמדתו וכתוב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם לפיכך שאל עליו אם מפרץ הוא או מזרח אם מפרץ הוא יהי’ מלך שהמלך פורץ לו דרך ועושה כרצונו אם מזרח הוא יהי’ אדם חשוב לשון אזרח אבל לא יהיה מלך אמר לו דואג עד שאתה שואל עליו אם הגון למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לא דקא אתי מרות המואביה אמר לו אבנר עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית מ”ט דטעמיה כתיב ביה על דבר אשר לא קדמו אתכם איש דרכו לקדם ואין דרכה של אשה לקדם ואם תאמר היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים הא כתיב כל כבודה בת מלך פנימ’ וכתיב ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל: 17:58: בן עבדך ישי בית הלחמי. פי’ בן גבור אני כי אבי נקרא בית הלחמי לשני דברים על שם מקומו בית לחם ועל שם שהיה איש מלחמה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | דוד מול גולית — הנאום הגדול: “ה׳ מושיע לא בחרב ובחנית”
- אפיון - בחירה ודחייה | דוד הצעיר נבחר לאתגר שכל ישראל מסרב — אמונה לעומת יראה
הערות
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“מי הפלישתי הזה הערל”: דוד שם את הסוגיה בצורה תיאולוגית — חרפת ה׳, לא אישית. לפי רד”ק: חמש אבנים — מדרש: ד׳ לאחי גולית ואחת לגולית. אך מבחינה פשטנית: הכנה יסודית.