שמואל מוקדש לה’ ושירת חנה
פסוקים
וַיַּ֛עַל הָאִ֥ישׁ אֶלְקָנָ֖ה וְכׇל־בֵּית֑וֹ לִזְבֹּ֧חַ לַיהֹוָ֛ה אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִ֖ים וְאֶת־נִדְרֽוֹ׃ וְחַנָּ֖ה לֹ֣א עָלָ֑תָה כִּֽי־אָמְרָ֣ה לְאִישָׁ֗הּ עַ֣ד יִגָּמֵ֤ל הַנַּ֙עַר֙ וַהֲבִאֹתִ֗יו וְנִרְאָה֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְיָ֥שַׁב שָׁ֖ם עַד־עוֹלָֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר לָהּ֩ אֶלְקָנָ֨ה אִישָׁ֜הּ עֲשִׂ֧י הַטּ֣וֹב בְּעֵינַ֗יִךְ שְׁבִי֙ עַד־גׇּמְלֵ֣ךְ אֹת֔וֹ אַ֛ךְ יָקֵ֥ם יְהֹוָ֖ה אֶת־דְּבָר֑וֹ וַתֵּ֤שֶׁב הָֽאִשָּׁה֙ וַתֵּ֣ינֶק אֶת־בְּנָ֔הּ עַד־גׇּמְלָ֖הּ אֹתֽוֹ׃ וַתַּעֲלֵ֨הוּ עִמָּ֜הּ כַּאֲשֶׁ֣ר גְּמָלַ֗תּוּ בְּפָרִ֤ים שְׁלֹשָׁה֙ וְאֵיפָ֨ה אַחַ֥ת קֶ֙מַח֙ וְנֵ֣בֶל יַ֔יִן וַתְּבִאֵ֥הוּ בֵית־יְהֹוָ֖ה שִׁל֑וֹ וְהַנַּ֖עַר נָֽעַר׃ וַֽיִּשְׁחֲט֖וּ אֶת־הַפָּ֑ר וַיָּבִ֥אוּ אֶת־הַנַּ֖עַר אֶל־עֵלִֽי׃ וַתֹּ֙אמֶר֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י חֵ֥י נַפְשְׁךָ֖ אֲדֹנִ֑י אֲנִ֣י הָאִשָּׁ֗ה הַנִּצֶּ֤בֶת עִמְּכָה֙ בָּזֶ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהֹוָֽה׃ אֶל־הַנַּ֥עַר הַזֶּ֖ה הִתְפַּלָּ֑לְתִּי וַיִּתֵּ֨ן יְהֹוָ֥ה לִי֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתִּי מֵעִמּֽוֹ׃ וְגַ֣ם אָנֹכִ֗י הִשְׁאִלְתִּ֙הוּ֙ לַֽיהֹוָ֔ה כׇּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה ה֥וּא שָׁא֖וּל לַיהֹוָ֑ה וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁ֖ם לַֽיהֹוָֽה׃ וַתִּתְפַּלֵּ֤ל חַנָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר עָלַ֤ץ לִבִּי֙ בַּֽיהֹוָ֔ה רָ֥מָה קַרְנִ֖י בַּֽיהֹוָ֑ה רָ֤חַב פִּי֙ עַל־א֣וֹיְבַ֔י כִּ֥י שָׂמַ֖חְתִּי בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃ אֵין־קָד֥וֹשׁ כַּיהֹוָ֖ה כִּ֣י אֵ֣ין בִּלְתֶּ֑ךָ וְאֵ֥ין צ֖וּר כֵּאלֹהֵֽינוּ׃ אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה יֵצֵ֥א עָתָ֖ק מִפִּיכֶ֑ם כִּ֣י אֵ֤ל דֵּעוֹת֙ יְהֹוָ֔ה (ולא) [וְל֥וֹ] נִתְכְּנ֖וּ עֲלִלֽוֹת׃ קֶ֥שֶׁת גִּבֹּרִ֖ים חַתִּ֑ים וְנִכְשָׁלִ֖ים אָ֥זְרוּ חָֽיִל׃ שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ עַד־עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָֽלָה׃ יְהֹוָ֖ה מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל׃ יְהֹוָ֖ה מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם׃ מֵקִ֨ים מֵעָפָ֜ר דָּ֗ל מֵֽאַשְׁפֹּת֙ יָרִ֣ים אֶבְי֔וֹן לְהוֹשִׁיב֙ עִם־נְדִיבִ֔ים וְכִסֵּ֥א כָב֖וֹד יַנְחִלֵ֑ם כִּ֤י לַֽיהֹוָה֙ מְצֻ֣קֵי אֶ֔רֶץ וַיָּ֥שֶׁת עֲלֵיהֶ֖ם תֵּבֵֽל׃ רַגְלֵ֤י חֲסִידָו֙ יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ כִּי־לֹ֥א בְכֹ֖חַ יִגְבַּר־אִֽישׁ׃ יְהֹוָ֞ה יֵחַ֣תּוּ מְרִיבָ֗ו עָלָו֙ בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְהֹוָ֖ה יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ׃ וַיֵּ֧לֶךְ אֶלְקָנָ֛ה הָרָמָ֖תָה עַל־בֵּית֑וֹ וְהַנַּ֗עַר הָיָ֤ה מְשָׁרֵת֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י עֵלִ֥י הַכֹּהֵֽן׃
פירוש רש”י
1:21: אֶת זֶבַח הַיָּמִים. (תרגום:) ״יָת דְּבַח מוֹעֲדַיָּא״: | וְאֶת נִדְרוֹ. נְדָרִים שֶׁנָּדַר בֵּין רֶגֶל לְרֶגֶל הָיָה מַקְרִיב בָּרֶגֶל: 1:22: עַד יִגָּמֵל. לְסוֹף עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם (ספרים אחרים: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה) חֳדָשִׁים, שֶׁכָּךְ זְמַן תִּינוֹק לִינַק: | וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם. עוֹלָמָם שֶׁל לְוִיִּם חֲמִשִּׁים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבוֹדָה״ (במדבר ח:כה), וְכָךְ הָיוּ יָמָיו שֶׁל שְׁמוּאֵל, חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם, שֶׁהֲרֵי עֵלִי שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה, וּבְיוֹם תְּפִלַּת חַנָּה נִתְמַנָּה שׁוֹפֵט, צֵא אוֹתָהּ שָׁנָה לְעִבּוּרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל, נִשְׁתַּיְּרוּ שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע, וּשְׁמוּאֵל פִּרְנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל מִשֶּׁמֵּת עֵלִי שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, שֶׁהֲרֵי יוֹם שֶׁמֵּת עֵלִי גָּלָה הָאָרוֹן וְיָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים (שמואל א ו:א), מִשָּׁם בָּא לְקִרְיַת יְעָרִים, עַד שֶׁהֶעֱלָהוּ דָוִד, מִשֶּׁמָּלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים בְּחֶבְרוֹן עַל יְהוּדָה, וְהִמְלִיכוּהוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם, וּכְתִיב (שמואל א ז:ב): ״וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה״, צֵא מֵהֶן שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁמָּלַךְ דָּוִד בְּחֶבְרוֹן, נִמְצָא מִשֶּׁגָּלָה הָאָרוֹן עַד שֶׁמֵּת שָׁאוּל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְשִׁבְעָה חֳדָשִׁים, וּשְׁמוּאֵל מֵת לִפְנֵי שָׁאוּל אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים: 1:23: אַךְ יָקֵם ה׳ אֶת דְּבָרוֹ. אֶת שֶׁשָּׁאַלְתְּ מִמֶּנּוּ זֶרַע אֲנָשִׁים, וְעֵלִי בִּשְּׂרֵךְ בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ ״אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ״ – יָקֵם ה׳ אֶת דְּבָרוֹ, וְזֶהוּ לְפִי פְשׁוּטוֹ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: רַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר: בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וּמְפוֹצֶצֶת בָּעוֹלָם וְאוֹמֶרֶת: עָתִיד צַדִּיק אֶחָד לַעֲמוֹד וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, וְכָל אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה יוֹלֶדֶת בֵּן, הָיְתָה קוֹרְאָה שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ רוֹאִים אֶת מַעֲשָׂיו, הָיוּ אוֹמְרִים אֵין זֶה שְׁמוּאֵל, וְכֵיוָן שֶׁנּוֹלַד זֶה וְרָאוּ מַעֲשָׂיו, אָמְרוּ דּוֹמֶה שֶׁזֶּה הוּא, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: יָקֵם ה׳ אֶת דְּבָרוֹ, שֶׁיְּהֵא זֶה שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק: 1:24: וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח. שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם רַבֵּינוּ יִצְחָק הַלֵּוִי, אֵיפָה אַחַת קֶמַח, שָׁלֹשׁ סְאִין, לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים סֹלֶת הָרָאוּי לַפָּר הָאֶחָד, כְּדִתְנַן (מנחות עו:) ״לֶחֶם הַפָּנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנִים מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִין״, עִשָּׂרוֹן סֹלֶת לִסְאָה חִטִּין: | וְנֵבֶל יָיִן. לְנַסֵּךְ: | וְהַנַּעַר נָעַר. (תרגום:) ״וְרַבְיָא הֲוָה יָנִיק״: 1:25: וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי. לִרְאוֹת שֶׁנִּתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ מַה שֶּׁדָּרְשׁוּ, שֶׁהוֹרָה הֲלָכָה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כֹּהֵן לִשְׁחִיטַת קָדָשִׁים, כִּדְאִיתָא בִּבְרָכוֹת (לא:): 1:26: בִּי אֲדֹנִי. לָתֵת עֵינֶיךָ עָלָיו שֶׁיְּהֵא תַלְמִידְךָ. וּלְפִי מִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ: שֶׁלֹּא יַעֲנִישֵׁהוּ מִיתָה: 1:27: אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי. אַל תֹּאמַר: זֶה יָמוּת וְיִנָּתֵן לְךָ אַחֵר: 1:28: וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּיהוּ לַה׳. כְּאָדָם הַמַּשְׁאִיל כְּלִי לְרַבּוֹ, אוֹ מַשְׁאִילוֹ בְּנוֹ לְשַׁמְּשׁוֹ: | הוּא שָׁאוּל. אנפרוצטי״ץ בְּלַעַ״ז, כְּלוֹמַר אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לְעָנְשׁוֹ, הַקָּבָּ״ה נַעֲשָׂה עָלָיו שׁוֹאֵל, כִּי הִשְׁאִלְתִּיו לוֹ, וְעָלָיו לְהַחֲזִירוֹ לִי: | וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם. שְׁמוּאֵל, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֶלְקָנָה: 2:1: רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי. עַל פְּנִינָה: 2:2: וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ. אֵין צַיָּר כֵּאלֹהֵינוּ, הַצָּר צוּרָה בְּתוֹךְ צוּרָה: 2:3: אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ. כָּל גַּסֵּי הָרוּחַ אֲשֶׁר שָׁעְתָם מַצְלַחַת, וּבִשְׁבִיל פְּנִינָה שֶׁהָיְתָה מִתְגָּאָה עָלֶיהָ הִיא מְדַבֶּרֶת, לְפִי פְּשׁוּטוֹ וּלְפִי דְרָשׁוֹ, כְּתַרְגּוּמוֹ שֶׁתִּרְגֵּם יוֹנָתָן: | עָתָק. דָּבָר חָזָק. דָּבָר אַחֵר: לְשׁוֹן סָרָה, כְּמוֹ ״וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה״ (בראשית יב:ח), יֵצֵא דְּבַר סָרָה מִפִּיכֶם: | כִּי אֵל דֵּעוֹת ה׳. יוֹדֵעַ מַה שֶׁבִּלְבַבְכֶם: | וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת. כָּל מַעֲשֵׂי הָאָדָם נִמְנִין לְפָנָיו: | נִתְכְּנוּ. לְשׁוֹן מִנְיָן, כְּמוֹ ״וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ״ (שמות ה:יח): 2:4: קֶשֶׁת גִּבּוֹרִים חַתִּים וְגוֹ׳. כָּךְ אוּמָּנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַתִּישׁ אֶת הַגִּבּוֹרִים וּמְחַזֵּק אֶת הַחַלָּשִׁים, מַשְׂבִּיעַ אֶת הָרְעֵבִים וּמַרְעִיב אֶת הַשְּׂבֵעִים: 2:5: שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם. וְלֹא צְרִיכִים לִהְיוֹת נִשְׂכָּרִים לְשׁוּם מְלָאכָה, מַרְעִיבָם, וְנִשְׂכָּרוּ בַּלֶּחֶם פַּרְנָסָתָם: | וּרְעֵבִים. שֶׁהָיוּ טוֹרְחִים וִיגֵעִים עַל מְזוֹנוֹת: | חָדֵלוּ. מִטָּרְחָם: | עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים וְגוֹ׳. וּבְעוֹד שֶׁהָעֲקָרָה יוֹלֶדֶת שִׁבְעָה בָנִים, רַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה וְקוֹבֶרֶת בָּנֶיהָ. חַנָּה יָלְדָה שִׁבְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב:כא) ״כִּי פָקַד ה׳ אֶת חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת״, וּכְשֶׁחַנָּה יוֹלֶדֶת אֶחָד, פְּנִינָה קוֹבֶרֶת שְׁנַיִם, וַעֲשָׂרָה בָנִים הָיוּ לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א א:ח): ״הֲלֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים״, שֶׁל פְּנִינָה, כְּשֶׁיָּלְדָה חַנָּה אַרְבָּעָה, קָבְרָה פְּנִינָה שְׁמוֹנָה, וּכְשֶׁנִּתְעַבְּרָה וְיָלְדָה וָלָד חֲמִישִׁי, נִשְׁתַּטְּחָה פְּנִינָה לְרַגְלֶיהָ וּבִקְּשָׁה רַחֲמִים וְחָיוּ וְנִקְרְאוּ עַל שְׁמָהּ, אֵלּוּ דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנֵי בָנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שִׁבְעָה, בְּגִימַטְרִיָּא כְּמִנְיַן שְׁמוּאֵל: 2:9: חֲסִידָו. חֲסִידוֹ כְּתִיב, חֲסִידָיו קְרִי, בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים, וְכֵן ״יֵחַתּוּ מְרִיבָיו״ (פסוק י), מְרִיבוֹ, בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים: 2:10: עָלָיו בַשָּׁמַיִם יַרְעֵם. עָלוּ כְּתִיב, אֲפִלּוּ עָלוּ בַשָּׁמַיִם, מַרְעִים עֲלֵיהֶם וּמוֹרִידָם: | יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ. שׁוֹפְטָן וּמְיַסְּרָן, יושטיצי״א בְּלַעַ״ז: 2:11: הָיָה מְשָׁרֵת אֶת ה׳ אֶת פְּנֵי עֵלִי. מִכָּאן לַמְּשַׁמֵּשׁ פְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כִּמְשַׁמֵּשׁ פְּנֵי הַשְּׁכִינָה:
פירוש רד”ק
1:21: וכל ביתו. כתרגומו וכל אנש ביתיה: | את זבח הימים. כתרגומו ית דבח מועדיא: | ואת נדרו. לזבוח את זבח הימים שהיה רגיל לזבוח את זבח המועד מימים ימימה ועלה גם כן לזבוח נדרו כי נדר קרבן לה’ על בנו וכן תירגם יונתן ולאשלמא ית נדריה: 1:22: עד יגמל. עד תשלם יניקתו והוא עשרים וארבע חדש שהתינוק יונק ואעפ”י שהיו חייבין להביאו משום יראה כל זכורך אמרו רבותינו ז”ל כי ראתה חנה בנער שהיה מעונג וחלוש וחששה שמא יחלה מפני הדרך: | וישב שם עד עולם. כמו שנדרה עליו ונתתיו לה’ ופי’ עד עולם כל ימי חייו ורבותינו ז”ל דרשו עד עולם עולם הלוים שהיו משרתים עד נ’ שנה כמו שכתוב ומבן חמשי’ שנה ישוב מצבא העבודה ואמרו כל שנותיו של שמואל לא היו אלא נ”ב שנה כי כבר אמרה חנה ונתתיו לה’ כל ימי חייו ואמר וישב שם עד עולם והוא עולם של לוים שהם נ’ שנה ומשבא לבית ה’ עד יום מותו נ’ שנה ושתי שנים שינק כמ”ש עד יגמל הנער ודרך הנער לינק כ”ד חדשים הרי נ”ב שנה: 1:23: יקם ה’ את דברו. הפסו’ מוכיח כי מה שאמר עלי יתן ה’ את שאלתך דרך נבואה אמר שיתן לה ה’ את שאלתה והנה שאלתה היתה שיהיה לה זרע אנשים ושיהיה לה’ לפי’ אמר יקם ה’ את דברו פי’ אשר דבר ע”י הנביא שיתן שאלתה והוא בן שיחיה ויהיה לה’, ובדרש אך יקם ה’ את דברו בכל יום ויום היתה בת קול יוצאת ומפוצצת בעולם ואומרת עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל וכל אשה שהיתה יולדת בן היתה מוציאה שמו שמואל כיון שהיו רואין את מעשיו היו אומרים אין זה שמואל כיון שנולד זה וראו מעשיו אמרו דומה שזה הוא וז”ש יקם את ה’ את דברו: 1:24: בפרים שלשה. מהם לאכול ומהם לזבוח לה’ וכן ואיפה אח’ קמח לאכול ולהקריב ממנה מנחה וכן ונבל יין לשתות ולהסיך ממנו לפיכך אמר וישחטו את הפר ולא אמר הפרים ר”ל הפר שהקריבו לה’: | והנער נער. כלומר עודנו נער קטן ורך ואעפ”י כן לא המתינה לו עד שיתחזק אלא כיון שגמלתו כלו’ שהשלימה לו יניקתו לסוף כ”ד חדשים שנולד מיד העלתהו עמה בית ה’ וי”ת ורביה הוה יניק ואין ר”ל שהיה יונק עדיין שהרי אומר כאשר גמלתו ששלמה יניקתו אלא יניק ר”ל נער קטן כי כן לשון ארמי קוראין לנער יניק כמו שמצאנו בדברי רבותינו ז”ל יניק וחכים מר ינוקא ומר קשישא, וי”מ והנער נער חריף יודע בין טוב לרע כמו המנער שמנער את הפסולת מן הפשתן: 1:25: ויביאו את הנער. אלקנה וחנה אחרי ששחטו את הפר לקרבן הביאו את הנער בית ה’ אל עלי להיות יושב ולומד לפניו ושיחנך אותו לכל תורה ומצוה והדרש אין צריך לכתוב כי נודע הוא והוא רחוק: 1:26: בי אדוני. ענין תחנה ובקשה כתרגומו בבעו רבוני חי נפשך שתתן עיניך על הנער הזה ותלמדהו כי אני האשה שהתפללתי אל ה’: | עמכה. כלומר לפניך ובמעמדך שהיית אתה שם בהתפללתי ובעבור הנער הזה התפללתי ונתן לי ה’ את שאלתי כמו שבשרתני אתה וה”א עמכה כה”א אשר שלחתי בשמכה ספרים והיו לאות על ידכה והדומים לה כי הנח פעמים יכתב ופעם לא יכתב ויש בו דרש מכאן לד’ אמות של תפלה: 1:27: אל הנער. בעבור הנער: 1:28: השאלתיהו. החזרתי לו השאלה שהוא נתן לי וי”ת מסרתיה דיהא משמש קדם ה’: | אשר היה. כמו אשר יהיה ורבים כמוהו: | הוא שאול. כמו נתון כלומר הוא שהיה שאול הנה הוא נתון לה’ ויש בו דרש באותה שעה נצנצה בה רוח הקדש ואמרה כל זמן ששמואל קיים שאול קיים ז”ש שאול לה’: | וישתחו. אלקנה כנוטל רשות לצאת מבית ה’ או פירושו וישתחו שמואל אעפ”י שלא היה אלא בן שתי שנים למדוהו להשתחות לה’: 2:1: ותתפלל חנה ותאמר. התפללה לפני ה’ ונתנה לו שבח והודאה על הבן שנתן לה והתפללה לה’ שיחיה ויהיה לה’ ות”י וצליאת חנה ברוח נבואה ואמרת כבר שמואל ברי עתיד למיהוי נביא על ישראל וגו’ וכן תירגם יונתן שירה זו על מלכי אומות העולם ועל כנסת ישראל ובפסוק אין קדוש כה’ אמר על סנחריב מלכא דאתור אתנביאת ואמרת ובפסוק אל תרבו אמר על נבוכדנצר מלכא דבבל אתנביאת ואמרת ובפ’ קשת גבורים חתים אמר על מלכות אנטיוכוס אתנביאת ואמרת ובפ’ שבעים בלחם על בנוהי דהמן אתנביאת ואמרת ובפסוק ה’ ממית ומחיה עד ה’ יחתו מריביו אמר על גמול הצדיקים בגן עדן ועל פורענות הרשעים בגיהנם ובפ’ ה’ יחתו מריביו אמרת דין גוג ומגוג ומלכות משיחנו, ולפי הפשט פתחה חנה בשירה זו על שלוי עולם ומתגאים ועל ענוי ארץ ושפלים כי הקב”ה רואה הכל ומשפיל גאים ומגביה שפלים כמו שהיה הדבר עליה ועל פנינה צרתה: | עלץ לבי בה’. לבי שהיה עצב עתה עלץ ושמח וקרני שהיתה שפלה שלא היה לי להרים ראש לפני צרתי עתה רמה: | רמה קרני בה’. התוקף יקרא קרן לפי שהוא המקום הגבוה שבבהמה גם הקרנים תוקף החיה כמ”ש בהם עמים ינגח והוא באדם דרך משל וכאילו אמר רם ראשי כמ”ש ועתה ירום ראשי על אויבי וכל זה בה’ שהיה בעזרי: | רחב פי. מלעיל מפני שהוא מלה זעירא: | על אויבי. על פנינה ועל המכעיסי’ אותה בהיותה עקרה: | בישועתך. שהושעת לי מצרתי ונתת לי בן: 2:2: אין קדוש כה’. שהתפללתי בבית מקדשו ונשמעה תפלתי: | כי אין בלתך. ידעתי כי אין בלתך שראוי להתפלל לו ועל כן עלי לומר אין קדוש כה’: | ואין צור כאלהינו. אין חזק כאלהינו שהופך הטבעים ברצונו כי הייתי עקרה ולא היה בטבעי ללדת: 2:3: אל תרבו. אל תרבו שתדברו גבוהות אמרה כנגד פנינה וכנגד המכעיסים אותה: | יצא. אל יצא ואל שזכר עומד במקום שנים: | עתק. דבר חזק: | כי אל דעות ה’. הכל יודע הוא ואין נסתר ממנו ואמרה דעות לשון רבים כלומר כל דעות בני אדם ידעם כאחד בלא רבוי ובלא שינוי אצלו כמו שאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם: | ולא נתכנו עלילות. כתיב באל”ף וקרי בוי”ו ופירוש הכתוב כי לא נתכנו עלילות בני אדם אם לא יחפוץ האל ופי’ הקרי כי לו לבדו נתכנו העלילות לא לבן אדם כי הוא עושה כאשר ירצה ובן אדם אומר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה ופירוש עלילות מעשים: 2:4: קשת גבורים חתים. טעם חתים על גבורים לא על קשת כי היה לו לומר חתה ופי’ חתים הם וקשתם וכמוהו כי היתה אליו פני המלחמה קול נגידים נחבאו והדומים להם שכתבנו בספר מכלל: | אזרו חיל. החיל והכח הוא אזורם: 2:5: שבעים בלחם נשכרו. אותם שהם שבעים מתחילה שבו להיות נשכרים בפת לחם ואותם שהיו רעבים מתחלה ונשכרו חדלו מלהשתכר ומלטרוח על טרפם כי היו שבעים ברצון הבורא יתברך עד שיגיע רצון הבורא עד כך והשגחתו עד כי מי שהיתה עקרה כמוני ילדה שבעה ומי שהיתה רבת בנים כצרתי פנינה עתה אומללה נכרתה כלומר שמתו בניה, ומה שאמר שבעה אינו דוקא אבל הוא כך חשבון כי כן דרך הכתוב כשירצה לומר רבים יאמר שבע כמו אומללה יולדת השבעה שבע כחטאתיכם שבע יפול צדיק וקם לפי שהעולם במספר שבעה ז’ ככבים משרתים שבע ימי השבוע ועל עצמה אמרה חנה שהיו לה בנים ובנות כמו שכתוב כי פקד ה’ את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות: | ורבת בנים. זה אמרה על פנינה אמרו כשהיתה חנה יולדת אחד היו בני פנינה מתים שנים, ובדרש עד עקרה ילדה שבעה שמואל בגימטריא במספר שבעה ויתכן לומר כי אמרה זה חנה על כנסת ישראל וכל השירה כולה ג”כ על כנסת ישראל ולכך התחיל בה בלשון ותתפלל כי לשון התפלה יפול ברוב על הענינים העתידים ובמעט על מה שעבר ואמרה זה ברוח נבואה ולכך הושמה במכתב בין הנביאים כי היא נבואה כולה עתידה על צרות ישראל ותשועתם כמו שתרגם המתרגם יונתן בן עוזיאל ויפה אמר ומתיישב בלב הנבונים ודעתינו בזה הפסוק והשירה כולה כי אמרה חנה כל עניני העולם וצרכי בני אדם תלויים ביד הבורא ית’ וברצונו והוא משגיח בכללים ובפרטים ועושה בהם כרצונו ואפילו אם יראה לבני אדם שיעשה להם דבר שאינו על רצונם וחפצם יש להם להתפלל אליו בכל נפשם כמו שעשיתי אני והוא יתן להם בקשתם ורצונם בכל דבר שיהיה חפצם וצרכם כי השגחתו בתחתונים כמו שהיא בעליונים כמו שאמרה בסוף כי לה’ מצוקי ארץ וישת עליהם תבל ואמרה כי אם יהיו ישראל בצרה ובגלות תחת ע”ג הנמשלים לאשה שילדה בנים הרבה והיא מתגאה בהם ושמחה ומתאדרת עליהם בכל עת שתתגבר האשה הרבה בבנים להצר ולהרע לעקרה והיא כנסת ישראל הנמשלת לאשה עקרה שיולדת מעט בנים כמו שנראה בישעיה רני עקרה לא ילדה וכמוהו הרבה אפילו שהיו לה מעט בנים לזאת העקרה עוד יבא זמן שתהיה גם היא רבת בנים בעת שישובו אל ה’ בכל לבם ויתפללו אליו בגלותם וצרתם ואז אותה שהיתה רבת בנים אומללה פי’ נכרתה ונפסקה מלהוליד ולהצליח ומה שילדה יכרת ויאבד וזה מורה על ביאת משיחנו וענין תשועת ישראל בשובינו לארצינו במהרה בימינו ומיתת הנועדים עם גוג ומגוג כי תהיה בהם מהומה גדולה וישראל ינצלו הטובים שבהם ועל זה אמר רגלי חסידיו ישמור וכל הענין נמשך בזה הדרך ומעתה פתחתי לך הדרך ותבין מעצמך: 2:6: ה’ ממית ומחיה. את האדם אמר בתחלה ממית ואחר כך מחיה בהפכו מחיה שמעמידו בחיים ומאריך ימיו כשירצה וכן והחלימני והחייני והדומים לו שפי’ העמדת החיים באדם וכן מוריד שאול ויעל כמו העלית משאול נפשי חייתני מירדי בור וכן מיד שאול כי יקחני סלה כי טעם מיד שאול למעלה ממנו ולמטה ממנו או הוא רמז לצרות ולרווחות וכן אני אמית ואחיה או יהיה ממית ומחיה אני אמית ואחיה רמז לגמול הצדיקים ולעונש הרשעים בנפשותם או אמר פסוק זה בדרך נבואה או בדרך קבלה על תחיית המתים לעתיד לבא: 2:7: אף מרומם. הרבוי לפי שעלייה יותר כח וגבורה מהירידה: 2:8: מאשפות. לשון יחידות בשקל אחות הראוי בתשלומו אחיות וקבוצו חבקו אשפתות בתמורת הנח בדגש: | מצוקי ארץ. עמודי ארץ וכן ויציקם לפני ה’ ויעמידום ומצוקי ארץ הם הצדיקים כי בזכותם מתקיים התבל וכן או’ וצדיק יסוד עולם או יהיה פירושו על דרך ומתחת זרועות עולם ר”ל כי הוא יתברך הוא קיום עולם ומעמידו ומעמידי האדם לו הם ובכחו עומד הכל וסדר היישוב בארץ להעמיד היצורים עליה וזהו שאמר וישת עליהם תבל כי מקומות היישוב יקראו תבל: 2:9: חסידו. כתיב בלא יו”ד וקרי ביו”ד וכן מריבו עלו והענין אחד כי יו”ד הרבוי תפול לפעמים: | ישמור. שלא ינגפו: | ידמו. ישתקו מרגשם ורשעתם או פי’ יכרתו וכן אל תדמו בעונה ופי’ בחשך כאדם שהולך בחשך שיפול: | כי לא בכח יגבר איש. לא יהיה מה שיחשבו שיגברו בכחם ובחילם כי כאשר יהיה רצון האל להושיבם בחשך והיא הצרה שתבא אליהם לא תועילם גבורתם ועושרם: 2:10: ה’ יחתו מריביו. מריבי הצדיקים הם מריביו: | עליו בשמים ירעם. עליו על כל אחד ממריביו ובי”ת בשמים במקום מן כמו שנאמר ירעם מן שמים ה’ וכן בי”ת בקדשים לא יאכל והנותר בבשר ובלחם והדומים להם ויש לפרשו כמשמעו כלומר יעשה הרעם בשמים להשמיעם ולבהלם וזהו פירוש עליו כלומר בעבורו והרעם הוא משל על הגזירות היורדות מן השמים שאמר וישלח חצים ויפיצם ברק ויהם: | ידין אפסי ארץ. על דרך כי הוא לקצות ארץ יביט אם יסתר איש במסתרים: | ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו. כפל דבר כי המלך הוא המשיח ואמרה חנה זה על דרך נבואה או דרך קבלה כי היתה קבלה אצלה כי עתיד להיות מלך בישראל וחתמה השירה הזאת בדברי המלך לפי שזכרה מפלת הרשעים והם אויבי ישראל ואמרה כי האל יתן עז למלך ישראל שיושעו ישראל על ידו מיד אויביהם ואם אמרה זה בדרך נבואה רמזה בזה שעל ידי שמואל בנה יהיה מלך בישראל והוא ימשחנו: 2:11: על ביתו. כמו אל ביתו וכן ותתפלל על ה’ כמו אל ה’: | את פני עלי. כמו לפני כלומר שהיה עלי מלמדו עבודת ה’ וי”ת בחיי עלי כהנא כמו שמתרגם אונקלוס על פניו להאבידו בחייהון לאובדיהון:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - קורבן | שמואל מוקדש לה׳ לכל ימי חייו — הקדשה מלאה כקורבן חי
- אפיון - נבואה וחלום | שירת חנה — פיוט נבואי על שפלים ורמים, על הפיכת גורלות
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: עָתָק (Strong’s H6277) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: חַתִּים (Strong’s H2844) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,שמואל א,ישעיהו,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
תבנית השוואה: CT-009 — שירת נצחון לאחר גאולה שירת חנה מקבילה לשירת מרים ולשירת דבורה — אישה שרה לאחר תשועה.