חנה מתפללת בשילה ולידת שמואל
פסוקים
וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן־הָרָמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָ֠ה בֶּן־יְרֹחָ֧ם בֶּן־אֱלִיה֛וּא בֶּן־תֹּ֥חוּ בֶן־צ֖וּף אֶפְרָתִֽי׃ וְלוֹ֙ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֔ים שֵׁ֤ם אַחַת֙ חַנָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פְּנִנָּ֑ה וַיְהִ֤י לִפְנִנָּה֙ יְלָדִ֔ים וּלְחַנָּ֖ה אֵ֥ין יְלָדִֽים׃ וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים׀יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֧ת וְלִזְבֹּ֛חַ לַיהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י חׇפְנִי֙ וּפִ֣נְחָ֔ס כֹּהֲנִ֖ים לַיהֹוָֽה׃ וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיִּזְבַּ֖ח אֶלְקָנָ֑ה וְנָתַ֞ן לִפְנִנָּ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ וּֽלְכׇל־בָּנֶ֛יהָ וּבְנוֹתֶ֖יהָ מָנֽוֹת׃ וּלְחַנָּ֕ה יִתֵּ֛ן מָנָ֥ה אַחַ֖ת אַפָּ֑יִם כִּ֤י אֶת־חַנָּה֙ אָהֵ֔ב וַיהֹוָ֖ה סָגַ֥ר רַחְמָֽהּ׃ וְכִעֲסַ֤תָּה צָרָתָהּ֙ גַּם־כַּ֔עַס בַּעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ כִּֽי־סָגַ֥ר יְהֹוָ֖ה בְּעַ֥ד רַחְמָֽהּ׃ וְכֵ֨ן יַעֲשֶׂ֜ה שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה מִדֵּ֤י עֲלֹתָהּ֙ בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֔ה כֵּ֖ן תַּכְעִסֶ֑נָּה וַתִּבְכֶּ֖ה וְלֹ֥א תֹאכַֽל׃ וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֙מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ הֲל֤וֹא אָֽנֹכִי֙ ט֣וֹב לָ֔ךְ מֵעֲשָׂרָ֖ה בָּנִֽים׃ וַתָּ֣קׇם חַנָּ֔ה אַחֲרֵ֛י אׇכְלָ֥הֿ בְשִׁלֹ֖ה וְאַחֲרֵ֣י שָׁתֹ֑ה וְעֵלִ֣י הַכֹּהֵ֗ן יֹשֵׁב֙ עַל־הַכִּסֵּ֔א עַל־מְזוּזַ֖ת הֵיכַ֥ל יְהֹוָֽה׃ וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל־יְהֹוָ֖ה וּבָכֹ֥ה תִבְכֶּֽה׃ וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת אִם־רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה׀ בׇּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֙נִי֙ וְלֹא־תִשְׁכַּ֣ח אֶת־אֲמָתֶ֔ךָ וְנָתַתָּ֥ה לַאֲמָתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽיהֹוָה֙ כׇּל־יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹא־יַעֲלֶ֥ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃ וְהָיָה֙ כִּ֣י הִרְבְּתָ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְעֵלִ֖י שֹׁמֵ֥ר אֶת־פִּֽיהָ׃ וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ עֵלִ֔י עַד־מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת־יֵינֵ֖ךְ מֵעָלָֽיִךְ׃ וַתַּ֨עַן חַנָּ֤ה וַתֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲדֹנִ֔י אִשָּׁ֤ה קְשַׁת־ר֙וּחַ֙ אָנֹ֔כִי וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי וָאֶשְׁפֹּ֥ךְ אֶת־נַפְשִׁ֖י לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ אַל־תִּתֵּן֙ אֶת־אֲמָ֣תְךָ֔ לִפְנֵ֖י בַּת־בְּלִיָּ֑עַל כִּֽי־מֵרֹ֥ב שִׂיחִ֛י וְכַעְסִ֖י דִּבַּ֥רְתִּי עַד־הֵֽנָּה׃ וַיַּ֧עַן עֵלִ֛י וַיֹּ֖אמֶר לְכִ֣י לְשָׁל֑וֹם וֵאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל יִתֵּן֙ אֶת־שֵׁ֣לָתֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתְּ מֵעִמּֽוֹ׃ וַתֹּ֕אמֶר תִּמְצָ֧א שִׁפְחָתְךָ֛ חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וַתֵּ֨לֶךְ הָאִשָּׁ֤ה לְדַרְכָּהּ֙ וַתֹּאכַ֔ל וּפָנֶ֥יהָ לֹא־הָֽיוּ־לָ֖הּ עֽוֹד׃ וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֗קֶר וַיִּֽשְׁתַּחֲווּ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַיָּשֻׁ֛בוּ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־בֵּיתָ֖ם הָרָמָ֑תָה וַיֵּ֤דַע אֶלְקָנָה֙ אֶת־חַנָּ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וַֽיִּזְכְּרֶ֖הָ יְהֹוָֽה׃ וַֽיְהִי֙ לִתְקֻפ֣וֹת הַיָּמִ֔ים וַתַּ֥הַר חַנָּ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁמוּאֵ֔ל כִּ֥י מֵיְהֹוָ֖ה שְׁאִלְתִּֽיו׃
פירוש רש”י
1:1: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד. ״הַכֹּל לְפִי הַסֵּדֶר, מֹשֶׁה מָסַר אֶת הַתּוֹרָה לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וְשׁוֹפֵט מָסַר לְשׁוֹפֵט, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְעֵלִי, וּמִמֶּנּוּ לִשְׁמוּאֵל, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (אבות א א): ״וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים: | מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים. שְׁתֵּי רָמוֹת הָיוּ, שֶׁצּוֹפוֹת וְרוֹאוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: צוֹפִים, ״מִתַּלְמִידֵי נְבִיאַיָא״: | אֶלְקָנָה. לֵוִי הָיָה, מִבְּנֵי אֲבִיאָסָף בֶּן קֹרַח, כֵּן נִתְיַחֵס בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים א ה:ח): | אֶפְרָתִי. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״בְּטוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם״ (בְּהַר אֶפְרַיִם). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (ילקוט שמעוני שמואל א רמז עז): אֶפְרָתִי. בֶּן פַּלְטִין אַבְגִינוֹס, אָדָם חָשׁוּב, כְּמוֹ (בבא מציעא קיט.): אַפִּרְיוֹן נִמְטְיֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְשׁוֹן חֵן: 1:3: וְעָלָה הָאִישׁ. לְשׁוֹן הוֹוֶה הוּא, הָיָה עוֹלֶה מִזְּמַן מוֹעֵד לְמוֹעֵד לְשִׁילֹה. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (ילקוט שמעוני שם): בְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה עוֹלֶה בְּשָׁנָה זוֹ, לֹא הָיָה עוֹלֶה בְּשָׁנָה אַחֶרֶת, כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ יִשְׂרָאֵל וְיַעֲשׂוּ כְמוֹתוֹ: 1:4: וַיְהִי הַיּוֹם. ״תַּרְגּוּם: ״וַהֲוָה יוֹם מוֹעֲדָא: 1:5: מָנָה אַחַת אַפָּיִם. (תרגום:) ״חוּלַק חַד בְּחִיר״, הָרָאוּי לְהִתְקַבֵּל בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת: 1:6: צָרָתָהּ. אֵשֶׁת בַּעְלָהּ, פְּנִנָּה: | גַּם כַּעַס. כַּעַס אַחַר כַּעַס, תָּמִיד, לְכָךְ נֶאֱמַר ׳גַּם כַּעַס׳, הָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהּ: כְּלוּם קָנִית הַיּוֹם מַעֲפוֹרֶת לִבְּנֵךְ גָּדוֹל, אוֹ חָלוּק לִבְּנֵךְ קָטָן: | בַּעֲבוּר הַרְעִמָהּ. שֶׁתִּתְאוֹנֵן, וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (בבא בתרא טז.): בַּעֲבוּר הַרְעִימָהּ, שֶׁתִּתְפַּלֵּל, וְלְשֵׁם שָׁמַיִם נִתְכַּוְּנָה: | בְּעַד רַחְמָהּ. כְּנֶגֶד רַחְמָהּ, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן ׳בְּעַד׳: 1:7: וְכֵן יַעֲשֶׂה. אֶלְקָנָה: | שָׁנָה בְשָׁנָה. נוֹתֵן לָהּ חֵלֶק מוּבְחָר, לְהַרְאוֹתָהּ שֶׁמְּחַבְּבָהּ. וְצָרָתָהּ, לְפִי חִבָּה שֶׁבַּעְלָהּ מַרְאֶה לָהּ, כֵּן תַּרְבֶּה גַּם הִיא לְהַכְעִיסָהּ: 1:8: אָנֹכִי טוֹב לָךְ. מְחַבְּבָךְ: | מֵעֲשָׂרָה בָנִים. שֶׁיָּלְדָה לִי פְּנִנָּה: 1:9: אָכְלָה בְשִׁלֹה. לֹא מַפִּיק ה״א, וְהָאַלֶ״ף חֲטַף קָמַ״ץ, וְהוּא כְּמוֹ: אַחֲרֵי אָכֹל בְּשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה. וְהַלָּשׁוֹן נוֹפֵל בֵּין לְזָכָר בֵּין לִנְקֵבָה, אַחֲרֵי אָכְלָה, לְשׁוֹן פָּעוּל, כְּמוֹ לְאָכְלָה, לְשׁוֹן לִפְעוֹל: | וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא. אוֹתוֹ הַיּוֹם יָשַׁב עַל כִּסֵּא גָּדוֹל, שֶׁנִּתְמַנָּה שׁוֹפֵט (ובילקוט שמעוני: כֹּהֵן גָּדוֹל) עַל יִשְׂרָאֵל: | עַל מְזוּזַת. כְּמוֹ: אֵצֶל מְזוּזַת: 1:11: ה׳ צְבָאוֹת. לָמָּה נִתְיַחֵד שֵׁם זֶה כָּאן, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁנֵי צְבָאוֹת בָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ. הָעֶלְיוֹנִים, לֹא פָּרִים וְלֹא רָבִים וְלֹא מֵתִים. וְהַתַּחְתּוֹנִים, פָּרִים וְרָבִים וּמֵתִים. אִם אֲנִי מִן הַתַּחְתּוֹנִים, אֶהְיֶה פָּרָה וְרָבָה וּמֵתָה, וְאִם אֲנִי מִן הָעֶלְיוֹנִים, לֹא אָמוּת. זוֹ מָצָאתִי בְּאַגָּדָה שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי (פסיקתא רבתי). וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (לא:) מַה שֶּׁדָּרְשׁוּ: עַד הֵנָּה לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּבָּ״ה ׳צְבָאוֹת׳, אֶלָּא כָּךְ אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִכָּל צְבָאוֹת שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ קָשֶׁה בְּעֵינֶיךָ לִיתֵּן לִי בֵּן אֶחָד: | אִם רָאֹה תִרְאֶה. רַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ בוֹ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (שם) מַה שֶּׁדָּרְשׁוּ: | אֲמָתֶךָ. הָאָמוּר שָׁלוֹש פְּעָמִים בַּמִּקְרָא, כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה דְבָרִים שֶׁהָאִשָּׁה מְצֻוָּה עֲלֵיהֶם: | זֶרַע אֲנָשִׁים. ״צַדִּיקִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (מלכים א ב:לב): ״בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּיקִים: | אֲנָשִׁים. ״חֲשׁוּבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברים א:יג): ״אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים: | וּנְתַתִּיו לַה׳. שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְתִתּוֹ לַה׳: | וּמוֹרָה. ״תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וּמָרוּת אֱנָשׁ לָא תְהֵא עֲלוֹהִי: 1:12: שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. ״מְצַפֶּה מָתַי תַּפְסִיק, כָּךְ תִּרְגְּמוֹ יוֹנָתָן: ״וְעֵלִי אוֹרִיךְ לָהּ עַד דְּתִפְסוֹק: | שֹׁמֵר. לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, כְּמוֹ: ״שָׁמַר אֶת הַדָּבָר״ (בראשית לז:יא); ״לֹא תִשְׁמֹר עַל חַטָּאתִי״ (איוב יד:טז): 1:13: וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכּוֹרָה. שֶׁלֹּא הָיוּ רְגִילִין לְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ: 1:15: לֹא אֲדֹנִי. לֹא אָדוֹן אַתָּה בְּדָבָר הַזֶּה, גִּלִּיתָ בְּעַצְמְךָ שֶׁאֵין רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלֶיךָ שֶׁתֵּדַע שֶׁאֵינִי שִׁכּוֹרַת יַיִן: 1:16: אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ. כְּלַפֵּי שֶׁאָמְרָה לוֹ דָּבָר קָשֶׁה, חָזְרָה וּפִיְּסָתוֹ, שֶׁלֹּא יִתְּנֶנָּה הֶפְקֵר וּבִזָּיוֹן לִפְנֵי צָרָתָהּ בַּת בְּלִיַּעַל: | כִּי מֵרֹב שִׂיחִי. דִּבַּרְתִּי לְפָנֶיךָ קוֹשִׁי: | שִׂיחִי. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהוּא לְשׁוֹן אֲנִינוּת לֵב. דָּבָר אַחֵר: מֵרֹב שִׂיחִי; ״כְּתַרְגּוּמוֹ: ״אֲרֵי מִסְגֵי אַקְנָיוּתִי וְאַרְגָּזְוָתִי אוֹרֵיכִית בִּצְלוֹ עַד כְּעַן: | וְכַעְסִי. שֶׁצָּרָתִי מַכְעֶסֶת אוֹתִי: | אַל תִּתֵּן. לְשׁוֹן מְסִירָה, כְּמוֹ: ״אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי״ (תהלים כז:יב): 1:17: אֶת שֵׁלָתֵךְ. חָסֵר א׳, לִדְרוֹשׁ בּוֹ לְשׁוֹן בָּנִים, כְּמוֹ: ״וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵאת וְגוֹ׳״ (דברים כח:כז): | יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ. בִּשְּׂרָהּ שֶׁנִּתְקַבְּלָה תְפִלָּתָהּ: 1:18: תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן. לְבַקֵּשׁ עָלֶיהָ רַחֲמִים: | וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ. פָּנִים שֶׁל זַעַם: 1:19: וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם וַיֵּדַע אֶלְקָנָה. מִכָּאן לְאַכְסְנַאי שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה: 1:20: לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים. מִיעוּט תְּקוּפוֹת שְׁתַּיִם, מִיעוּט יָמִים שְׁנַיִם, לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּשְׁנֵי יָמִים. מִכָּאן הַיּוֹלֶדֶת לְשִׁבְעָה, יוֹלֶדֶת לִמְקֻטָּעִים: | שְׁמוּאֵל. עַל שֵׁם אֵל וְעַל שֵׁם הַמַּעֲשֶׂה הוּא נִקְרָא, כִּי מִמֶּנּוּ שְׁאִלְתִּיו:
פירוש רד”ק
1:1: ויהי איש אחד מן הרמתים צופים. כבר כתבנו בתחילת ספר יהושע כי הוי”ו תמצא בלשון הקדש בתחילת הדברים מנהג וכן לשון ישמעאל ודקדוק מלת יהי כתבנו שם ג”כ: | מן הרמתים. כתבו רבותינו ז”ל שתי רמות הם שצופות זו את זו וא”כ ששתי רמות הם והמלה מוכיחה כן שהיא בלשון שנים יהיה פירוש מן הרמתים מאחת משתי רמות כמו ויקבר בערי גלעד, בשתים תתחתן בי והדומים להם, וטעם צופים על הרמתים כמו שפירשנו, ויש לפרש צופים נביאים ומן שזכר עומד במקום שנים כאלו אמר מן צופים כלו’ ממשפחת צופים וכן ת”י מתלמידי נביאיא כי הנביא יקרא צופה כמו צופה נתתיך וזהו פירוש הנכון כי ממשפחת נביאים היה כי מבני קרח היה כמו שמפורש יחסו בדברי הימים ובני קרח נביאים היו והם אסיר ואלקנה ואביאסף ואלקנה אבי שמואל היה מבני בניו של אלקנה בן קרח: | מהר אפרים. לוי היה והיה גר בארץ אפרים ואפשר כי לטעם זה נסמך מעשה פלגש בגבעה לסיפור הזה בדבר אלקנה ותולדות שמואל שגם הוא לוי הי’ והיה גר בירכתי הר אפרים ומסבתו באה רעה גדולה לישראל ומסבת זה באה טובה גדולה לישראל ושמואל בנו החזיר ישראל לדרך טובה: | אפרתי. על שני פנים נאמר האחד מיוחס על השבט על מי שהוא משבט אפרים או על מי שהוא גר בארץ אפרים כמו האפרתי אתה והאחד מיוחס למקום הנקרא בית לחם אפרת כמו ודוד בן איש אפרתי מחלון וכליון אפרתים וזה הוא מיוחס אל הר אפרים כמו שאמר מהר אפרים ולכך קראו אפרתי כי לא נוכל לפרש שהיה אפרתי מיוחס לשבט אפרים כי לוי היה אם כן מה שאמר אפרתי שהיה מהר אפרים, ויש לתמוה אחר שאמר מהר אפרים למה אמר אפרתי אחר כן ואפשר שאמר גם כן לפי שהוא ואבותיו היו גרים שם ועל צוף אמר אפרתי לא על אלקנה כי על אלקנה כבר פירש מהר אפרים זהו נכון לפי הפשט ומה שאמר כי הוא ואבותיו היו גרים בהר אפרים נראה כי נחלתם היתה שם כי מבני קהת היו ובני קהת להם ערים בהר אפרים כמו שאמר בספר יהושע ולמשפחות בני קהת הלוים וגו’ את שכם ואת מגרשיה בהר אפרים ובדרש מפרש אותו לשון גדולה וחשיבות: | אפרתי. אמר רבי יהושע בן לוי פלאטיני וי”ת אפרתי גברא פליג חולק בקודשיא בטורא דבית אפרים: 1:3: ועלה. כן היה עושה בכל שנה ושנה שהיה עולה לשילה לזבוח ומה שאמר מעירו לומר שהיה מזרז בני עירו לעלות, ובדרש לא בדרך שהיה עולה בשנה זו היה עולה בשנה אחרת אלא בכל שנה היה עולה בדרך אחרת בשביל להשמיע את ישראל ולהעלות אותן לשילה: | מימים ימימה. משנה לשנה כמו ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה או פי’ ממועד למועד וכת”י מזמן מועד למועד: | להשתחוות ולזבוח. להתפלל לפני ה’ ולזבוח שם זבח המועד, ובדרש ר’ אלעא בשם רבי יצחק שקולה תפילה כנגד הקרבנות שנאמר להשתחוות ולזבוח ורבנן אמרי חביבה תפילה יותר מכל הקרבנות דכתיב להשתחוות ואחר כך לזבוח: | ושם שני בני עלי. זכרם על הזבחים לפי מה שעתיד לזכור עליהם מה שהיו עושים בקרבנות: 1:4: ויהי היום. יום מועד וכת”י יומא דמועדא ובדרש ר’ יהושע בן לוי אומר זה יומא של עצרת: | ונתן לפנינה. מן השלמים שהיה זובח: 1:5: ולחנה יתן. כמו נתן כמו אז יבנה יהושע אז יבדיל משה והדומים להם: | מנה אחת אפים. מנה אחת נכבדת להשיב אפה וכעסה וכן ארך אפים ארך כעס ויונתן תרגם חולק חד בחיר ר”ל מנה הראויה להתקבל בסבר פנים יפות, ובדרש מהו אפים בנפילת אפים בסבר פנים יפות אפים כנגד פנינה וילדיה ואדוני אבי ז”ל פי’ אפים כעס כלומר בכעס היה נותן לה מנה אחת לבד לפי שהש”י סגר את רחמה ולא היו לה בנים שיתן לה מנות כמו לבני פנינה היה לו כעס ועצב בזה לפי שהיה אוהב חנה והיה מתאוה להיות לו ממנה בנים: | וה’ סגר את רחמה. תרגם יונתן מן קדם ה’ איתמנע לה ולד: 1:6: צרתה. פנינה שהיתה צרה לה וכן כל שתי נשים לאיש אחד נקראות צרות לפי שהן אויבות זו לזו ברוב וכן במשנה פוטרות צרותיהן: | גם כעס. כעס אחר כעס היתה אומרת לה דברים של כעס לפי שלא היו לה בנים, ובדרש מכעסת וחוזרת ומכעסת מה היתה אומרת לה זבנת לבריך רבה סודר או לתניינא חלוק: | בעבור הרעימה. מן רעמו פנים ענין זעף ורי”ש הרעימה דגושה שלא כמשפט ובא כן לחזק קריאת הרי”ש כמו קוף ונתקנוהו מן העיר וזולתו מן הדגושים לתפארת הקריאה וי”ת הרעימ’ לאקניות’ כלומר שתהא לה קנאה ממנה היתה אומרת בפניה דברים של גידולי בנים וכיוצא בהם כדי שתהא לה קנאה ויכאב לבה: | בעד רחמה. על רחמה כמו בעד השלח יפולו וכפר בעדו: 1:7: וכן יעשה. אלקנה היה עושה כן שנה בשנה לעלות בית ה’ עם ביתו ופנינה ג”כ היתה מכעיסה חנה בכל פעם מדי עלותה בית ה’ כי בדבר המנות היתה מכעסת אותה שהיו לה ולבניה מנות ולחנה לא היתה אלא מנה אחת לפי שלא היו לה בנים שיקחו מנות: 1:8: הלא אנכי. כתרגומו הלא רעותי טבא ליך כלומר רצוני אליך ואהבתי אותך טוב לך מעשרה בנים וי”מ אנכי טוב לך יותר ממה שאני טוב לעשרה בנים שיש לי מפנינה כלומר יותר אני אוהב אותך ממה שאני אוהב את בני ואמרו כי עשרה בנים היו לפנינה ולפירושנו יהיה טעם עשרה דרך כלל חשבון כמו ואפו עשר נשים מעשרה שליטים שבע כחטאתיכם שבע יפול צדיק והדומים להם: 1:9: אכלה. מקור בתוספת ה”א ואין הה”א לנקבה כי איננה מפיק וכן שתה מקור ופירוש אחרי שאכלו ושתו ואפשר כי חנה גם כן אכלה אף על פי שאמר ותבכה ולא תאכל אפשר כי אחר שאמר לה בעלה ולמה לא תאכלי ופצר בה אכלה מעט ובעל הדרש אמר שתה ולא שתתה לא דקדק: | ועלי הכהן ישב על הכסא על מזוזת היכל ה’. פירוש סמוך למזוזות כי המזוזות הם לחיי השערים לא המפתן וכן ועליו מטה מנשה סמוך לו וזבחת עליו סמוך לו וכת”י בסטר סיפא דהיכלא דה’ ויש מרבותינו ז”ל שאמרו כי אין ישיבה בעזרה אפי’ למלכי בית דוד אלא לכהן גדול שנאמר ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת אבל ויבא דוד וישב לפני ה’ פירשוהו שישב עצמו לתפלה ודרשו רבותינו ישב שהוא חסר וי”ו ואמרו ישב כתיב מלמד שבאותו היום מינוהו כהן גדול: 1:10: ותתפלל על ה’. כמו אל ה’ וכן ונתן הספר על יודע ספר כמו אל יודע ספר על שפן כמו אל שפן: 1:11: ותדור נדר. אני תמה איך חל נדרה על בנה שיהיה נזיר ועוד שלא היה בעולם ואיך חל הנדר עליו ואפילו היה בעולם הרי אמרו האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ואפילו באיש לא מצאו בו טעם אלא אמרו הלכה היא בנזיר ואם תאמר כי אלקנה עשה הנדר גם כן אחרי ששמע מאשתו זה לא ראינו והיאך הניח הפסוק לספור עיקר הנדר וכתב נדר חנה שאינו נדר זה רחוק ויותר אני תמיה איך לא דברו רבותינו ז”ל בזה הדבר כי לא מצאתי בדבריהם בזה שום דבר לא במדרש ולא בתלמוד: | ה’ צבאות. דרשו רבותינו ז”ל לפי שלא מצאנו עד הנה אדם שקראו ה’ צבאות כי מה שאמ’ למעלה לה’ צבאות בשילה הוא סיפור דברים ממחבר הספר לפיכך אמרו למה נתיחד כאן בשם הזה אמרה חנה לפני הקב”ה שני צבאות בראת בעולמך העליונים לא פרים ולא רבים ולא מתים התחתונים פרים ורבים ומתים אם מן התחתונים אני אהיה פרה ורבה אם מן העליונים אני אהיה בחיים ולא אמות ועוד אמרו רבותינו ז”ל אמר רב פעמי רגלים היו עולים אמרה חנה לפני הקב”ה רבון העולמים מכל אוכלוסין שיש לפניך אין אתה פוקדני באחד מהן: | אם ראה תראה. דרשו מפני הכפל ואין צריך כי כן מנהג הלשון לצרף המקור עם הפעלים כמו אם שמוע תשמעון ואמר כי לחזק הדבר הוא זה הצירוף והם ז”ל דרשו בו אם ראה מוטב ואם לאו תראה אני מקנאה לאלקנה בעלי ואני יולדת כמו שכתבת בתורתך ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא וגו’: | בעני אמתך. שלשה יש בפסוק כמו אלה תולדות נח וישראל חמשה בפסוק כי כן דרך המקראות לצחות ודרשו בו אמרה חנה שלש מצות נצטותה האשה ולא עברתי על אחת מהן: | וזכרתני ולא תשכח את אמתך. הכפל לחזק התפלה והבקשה וכן זכור את אשר עשה לך עמלק לא תשכח לחזק המצוה ודרשו רבותינו ז”ל וזכרתני בזכרים ולא תשכח את אמתך בנקבות: | זרע אנשים. פי’ זכרים ומה שאמר ומורה לא יעלה על ראשו מוכיח כי על זכרים אמרה כי לא יאמר זה על הנקבות וי”ת בר בגו בני אנשא, ובדרש זרע אנשים שלא יהו פניהם דומים לא לקוף ולא לסריס, ד”א זרע אנשים חכמים כמא דאת אמר אנשים חכמים ונבונים אנשים נביאים כד”א וישארו שני אנשים ועוד אמרו זרע ששקול כשני אנשים ומאי נינהו משה ואהרן שנא’ משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו: | ונתתיו לה’. שיהיה נזיר קדש לה’ וי”ת ואמסריניה דיהא משמש קדם ה’ ואם כן לדבריו מה נתנה לו חנה והלא כל הלוים לה’ נתונים נוכל לפרש כי שאר הלוים היו באין לעבודת ה’ מבן עשרים וחמש שנה והיא נתנה אותו לה’ כל ימיו ובדרש אמרו לה לחנה למה את מבקשת זרע אנשים חכמים זרע אנשים נביאים אמרה להם שיהא ראוי לתתו לה’ וזהו ונתתיו לה’: | ומורה. תער כמו ומורה לא יעלה על ראשו דשמשון וי”ת של שמשון ומספר ותרגם זה ומרות אנש לא תהא עלוהי ועניינו לפי דעתו כמו באל”ף ובדברי רבותינו ז”ל מחלוקת בזה ר’ נהוראי אומר נזיר היה שמואל שנאמ’ ומורה לא יעלה על ראשו מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר אמר ר’ יוסי אין מורה אלא של בשר ודם אמר לו ר’ נהוראי והלא כתיב ושמע שאול והרגני הרי שכבר היה עליו מורא של בשר ודם אמר רב יוסף כמאן מתרגמי’ ומרות אנש לא תהא עלוהי כמאן כרבי יוסי ובדרש מפ’ למה נקרא תער מורה א”ר אמי לא תבא שמה יראת שמיר ושית מה הדין מורה לא מדחיל אלא מן פרזלא אף הדין שערא לא מדחיל אלא מן פרזלא: 1:12: והיה כי הרבתה. בדרש ר”ש בשם רבי חלפתא ובשם ר”מ מכאן כל המרבה בתפילה נענה מחלפא שטתיה דר”מ תמן אמר רבי אבהו בריה דרב פפי ור’ יהושע דסכנין בשם דרבי לוי בשם ר’ מאיר בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור חנה על ידי שהרבתה בתפלה קצרה ימיו של שמואל שנאמר וישב שם עד עולם ואין עולם של לוים אלא חמשים שנה דכתיב ומבן חמשים שנה וגו’ והא אינון נ”ב אמר ר’ יוסי בר בון תרתי שגמלתו: | שומר את פיה. היה שומר ומעיין את פיה מה היתה זאת התפלה הארוכה לא ישמע קולה רק שפתיה נעות לפיכך היה חושב אותה שהיא שכורה ות”י שומר כמו ממתין כמו שמר את הדבר לא תשמר על חטאתי ופירוש את פיה כמו מאמרה ודבריה וכן תרגם יונתן ועלי אוריך לה עד דתפסוק: 1:13: מדברת על לבה. כתרגומו היא מצליא בלבה כלומר שהיתה מכוונת את לבה בתפלתה: 1:14: עד מתי תשתכרין. עד מתי תראי עצמך כאילו את שכורה שאת מתנועעת בשפתי פיך ואין דבריך נשמעין: | הסירי את יינך. והתפקחי כי את נראת כשכורה ואין את עושה כשאר המתפללין שאומרים בקשתם בדרך שתוכל לשמוע ואף ע”פ שלפעמים המתפלל אומר דבריו בחשאי קצת אפי’ הכי צועק ומתפלל במקצת דבריו גם כן ואת הרבית כל כך להתפלל ולא נשמע קולך ומתוך זה נר’ כי שכורה את וי”ת עד אימתי את משתטיא הלא תפיגין ית חמריך מניך: 1:15: לא אדני. אינני שכורה כמו שתחשוב אלא אשה קשת רוח אנכי רוחי קשה עלי מרוב צרתי וסמיכות קשת רוח כסמיכות נובלת עליה מגלחי זקן קרועי בגדים והדומים להם: | ויין ושכר. כתרגומו חמר חדת ועתיק וכן אומר בדרש יין זה חדש שכר זה ישן ויתכן לפרש שכר הנעשה מהפירות: | ואשפוך את נפשי. ברוב התפלה כאילו שפכה נפשה כמו שפכו לפניו לבבכם וי”ת ואמרית עולבן נפשי בצלו קדם ה’: 1:16: לפני בת בליעל. לפני ה’ כבת בליעל כלומר אל תחשוב שאעמוד שכורה לפני ה’ ית’ כבת רשע וי”ת לא תכלים ית אמתך קדם בת רשיעא נראה מדבריו כי בת בליעל אמרה על פנינה צרתה ואמרה לו לא תכלימני בפניה כי היא תשמח לאידי והיא מכעיסה אותי, ופירוש אל תתן אל תתנני בזה הדבר הרע אל תכלימני בו לפני זאת האשה בת בליעל ונכון הוא הפירוש: | כי מרוב שיחי וכעסי. כתרגומו ארי מסגי אקניותי וארגיזותי אורכית בצלו עד כען, כלומר מרוב שיש לי לשוח לפני האל הקנאות שמקנאה אותי צרתי ומכעיסה אותי דברתי לפני ה’ ית’ עד הנה: 1:17: יתן ה’ את שלתך. חסר האל”ף והוטלה תנועתה על השי”ן כי משפטו שאלתך ופי’ דרך תפלה או אמר לה כך דרך נבואה כי נביא היה ואמר לה לכי לשלום כי אלהי ישראל יתן את שאלתך לפיכך הטיבה את לבה ואכלה כי קותה לדברי הנביא ואמרה לו תמצא שפחתך חן בעיניך על דרך אמצא חן בעיני אדוני כי נחמתני ולפי’ הראשון יהיה פי’ תמצא שפחתך חן בעיניך שתתפלל עלי עוד ולפיכך הטיבה את לבה ואכלה כי חשבה כי תפלת עלי תועיל לה, ובדרש נראה כי דרך נבואה אמר לה לכי לשלום אמר לה הדין שלמא מן דידי ברם שלמיך מן ברייך: | ואלהי ישראל יתן את שלתך. שלתך כתיב אמר לה הבן הזה שאתה עתידה להעמיד הרבה שלל עתיד הוא לשלול מן התורה: 1:18: לדרכה. הלכה לה לביתה ואכלה נראה שלא אכלה עם בעלה או אפשר כי אכלה מעט בהפצר בעלה ועכשיו הטיבה את לבה ואכלה, ובדרש מהו לדרכה שפירסה נדה כמו כי דרך נשים לי: | ופניה. פניה הרעים לא היו לה עוד וכת”י ואפין בישין: 1:20: לתקופות הימים. ימי העבור כתרגומו לזמן משלם יומיא, ופי’ ותהר חנה שהרתה כבר כי כאשר שבו משילה ידעה אלקנה בעלה והרתה כמ”ש ויזכרה ה’ לתקופת הימים זהו כשהשלים ימי ההריון ילדה בן ויש ווי”ן כזאת מורות לשעבר כמו הן אתה קצפת ונחטא ויבקעו המים והדומים להם ואמרו רבותינו ז”ל כי ימי הריונה היו ו’ חדשים ושני ימים מיעוט תקופות שתים מיעוט ימים שנים והתקופה היא ג’ חדשים ולמדנו מזה היולדת לשבע’ יולד’ למקוטעות: | שמואל. הורכבה המלה בזה הטעם מן כי מה’ שאלתיהו כי יש באותיות שמואל שאול ויש באותיותיו ג”כ מאל כאילו אמרה שאול מאל: | כי מה’ שאלתיו. חסר מלת אמרה כלו’ למה קראה שמו שמואל כי אמרה מה’ שאלתיו. וכתרגום יונתן ארי אמרת מן קדם ה’ שאלתיה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - אישה עקרה | חנה עקרה מתפללת בדמעות — דגם שרה, רחל וחנה: עקרה + תפילה + לידת גיבור
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | חנה מדברת “בלבה” — תפילת לחש ראשונה בתנ”ך
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: חָפְנִי (Strong’s H2652) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: יֵרַע (Strong’s H3415) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,שמואל ב,ישעיהו,איוב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
תבנית השוואה: CT-002 — אישה עקרה יולדת גיבור נקודת השוואה: חנה = שרה + רחל + אשת מנוח — אך היא היחידה שמקדישה את הבן מראש.
ניווט
- קודם:
- אחרי: שמא_001_021 - שמואל מוקדש לה’ ושירת חנה