שירת העבד הרביעית — הנה ישכיל עבדי
פסוקים
הִנֵּ֥ה יַשְׂכִּ֖יל עַבְדִּ֑י יָר֧וּם וְנִשָּׂ֛א וְגָבַ֖הּ מְאֹֽד׃ כַּאֲשֶׁ֨ר שָׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יךָ֙ רַבִּ֔ים כֵּן־מִשְׁחַ֥ת מֵאִ֖ישׁ מַרְאֵ֑הוּ וְתֹאֲר֖וֹ מִבְּנֵ֥י אָדָֽם׃ כֵּ֤ן יַזֶּה֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים עָלָ֛יו יִקְפְּצ֥וּ מְלָכִ֖ים פִּיהֶ֑ם כִּ֠י אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־סֻפַּ֤ר לָהֶם֙ רָא֔וּ וַאֲשֶׁ֥ר לֹא־שָׁמְע֖וּ הִתְבּוֹנָֽנוּ׃ מִ֥י הֶאֱמִ֖ין לִשְׁמֻעָתֵ֑נוּ וּזְר֥וֹעַ יְהֹוָ֖ה עַל־מִ֥י נִגְלָֽתָה׃ וַיַּ֨עַל כַּיּוֹנֵ֜ק לְפָנָ֗יו וְכַשֹּׁ֙רֶשׁ֙ מֵאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה לֹא־תֹ֥אַר ל֖וֹ וְלֹ֣א הָדָ֑ר וְנִרְאֵ֥הוּ וְלֹֽא־מַרְאֶ֖ה וְנֶחְמְדֵֽהוּ׃ נִבְזֶה֙ וַחֲדַ֣ל אִישִׁ֔ים אִ֥ישׁ מַכְאֹב֖וֹת וִיד֣וּעַ חֹ֑לִי וּכְמַסְתֵּ֤ר פָּנִים֙ מִמֶּ֔נּוּ נִבְזֶ֖ה וְלֹ֥א חֲשַׁבְנֻֽהוּ׃ אָכֵ֤ן חֳלָיֵ֙נוּ֙ ה֣וּא נָשָׂ֔א וּמַכְאֹבֵ֖ינוּ סְבָלָ֑ם וַאֲנַ֣חְנוּ חֲשַׁבְנֻ֔הוּ נָג֛וּעַ מֻכֵּ֥ה אֱלֹהִ֖ים וּמְעֻנֶּֽה׃ וְהוּא֙ מְחֹלָ֣ל מִפְּשָׁעֵ֔נוּ מְדֻכָּ֖א מֵעֲוֺנֹתֵ֑ינוּ מוּסַ֤ר שְׁלוֹמֵ֙נוּ֙ עָלָ֔יו וּבַחֲבֻרָת֖וֹ נִרְפָּא־לָֽנוּ׃ כֻּלָּ֙נוּ֙ כַּצֹּ֣אן תָּעִ֔ינוּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּ֖וֹ פָּנִ֑ינוּ וַיהֹוָה֙ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֺ֥ן כֻּלָּֽנוּ׃ נִגַּ֨שׂ וְה֣וּא נַעֲנֶה֮ וְלֹ֣א יִפְתַּח־פִּיו֒ כַּשֶּׂה֙ לַטֶּ֣בַח יוּבָ֔ל וּכְרָחֵ֕ל לִפְנֵ֥י גֹזְזֶ֖יהָ נֶאֱלָ֑מָה וְלֹ֥א יִפְתַּ֖ח פִּֽיו׃ מֵעֹ֤צֶר וּמִמִּשְׁפָּט֙ לֻקָּ֔ח וְאֶת־דּוֹר֖וֹ מִ֣י יְשׂוֹחֵ֑חַ כִּ֤י נִגְזַר֙ מֵאֶ֣רֶץ חַיִּ֔ים מִפֶּ֥שַׁע עַמִּ֖י נֶ֥גַע לָֽמוֹ׃ וַיִּתֵּ֤ן אֶת־רְשָׁעִים֙ קִבְר֔וֹ וְאֶת־עָשִׁ֖יר בְּמֹתָ֑יו עַ֚ל לֹא־חָמָ֣ס עָשָׂ֔ה וְלֹ֥א מִרְמָ֖ה בְּפִֽיו׃ וַיהֹוָ֞ה חָפֵ֤ץ דַּכְּאוֹ֙ הֶחֱלִ֔י אִם־תָּשִׂ֤ים אָשָׁם֙ נַפְשׁ֔וֹ יִרְאֶ֥ה זֶ֖רַע יַאֲרִ֣יךְ יָמִ֑ים וְחֵ֥פֶץ יְהֹוָ֖ה בְּיָד֥וֹ יִצְלָֽח׃ מֵעֲמַ֤ל נַפְשׁוֹ֙ יִרְאֶ֣ה יִשְׂבָּ֔ע בְּדַעְתּ֗וֹ יַצְדִּ֥יק צַדִּ֛יק עַבְדִּ֖י לָרַבִּ֑ים וַעֲוֺנֹתָ֖ם ה֥וּא יִסְבֹּֽל׃ לָכֵ֞ן אֲחַלֶּק־ל֣וֹ בָרַבִּ֗ים וְאֶת־עֲצוּמִים֮ יְחַלֵּ֣ק שָׁלָל֒ תַּ֗חַת אֲשֶׁ֨ר הֶעֱרָ֤ה לַמָּ֙וֶת֙ נַפְשׁ֔וֹ וְאֶת־פֹּשְׁעִ֖ים נִמְנָ֑ה וְהוּא֙ חֵטְא־רַבִּ֣ים נָשָׂ֔א וְלַפֹּשְׁעִ֖ים יַפְגִּֽיעַ׃
פירוש רש”י
52:13: הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי. הִנֵּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יַצְלִיחַ עַבְדִּי יַעֲקֹב, צַדִּיקִים שֶׁבּוֹ: 52:14: כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ. כַּאֲשֶׁר תָּמְהוּ עֲלֵיהֶם עַמִּים רַבִּים בִּרְאוֹתָם שִׁפְלוּתָם, וְאָמְרוּ זֶה אֶל זֶה: כַּמָּה מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ (שֶׁל יִשְׂרָאֵל), רְאוּ מַה תָּאֳרָם חָשׁוּךְ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם, כֵּן כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹאִים בְּעֵינֵינוּ: 52:15: כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים. כֵּן עַתָּה גַּם הוּא תִּגְבַּר יָדוֹ וְיַזֶּה אֶת קַרְנוֹת הָעֲוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֲשֶׁר זֵרוּהוּ (זכריה ב:ד): | יִקְפְּצוּ. יִסְגְּרוּ פִּיהֶם מֵרוֹב תִּמָּהוֹן, כִּי כָבוֹד אֲשֶׁר לֹא סֻפַּר לָהֶם עַל שׁוּם אָדָם רָאוּ בּוֹ: | הִתְבּוֹנָנוּ. ״אִסְתַּכָּלוּ״: 53:1: מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ. כֵּן יֹאמְרוּ הָעֲוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ: אִלּוּ הָיִינוּ שׁוֹמְעִים מִפִּי אֲחֵרִים מַה שֶּׁאָנוּ רוֹאִים, אֵין לְהַאֲמִין: | וּזְרוֹעַ ה׳. כָּזֹאת בִּגְדֻלָּה וְהוֹד, עַל מִי נִגְלָתָה עַד הֵנָּה? 53:2: וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו. הָעָם הַזֶּה, לִפְנֵי בָּא לוֹ הַגְּדֻלָּה הַזֹּאת, עַם שָׁפָל הָיָה מְאֹד, וְעָלָה מֵאֵלָיו כְּיוֹנֵק מִיּוֹנֶקֶת הָאִילָנוֹת: | וְכַשֹּׁרֶשׁ. עָלָה מֵאֶרֶץ צִיָּה: | לֹא תֹאַר. הָיָה לוֹ מִתְּחִלָּה וְלֹא הָדָר: | וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ. וּכְשֶׁרְאִינוּהוּ מִתְּחִלָּה בְּאֵין מַרְאֶה, הֵיאַךְ נֶחְמְדֵהוּ? וְנֶחְמְדֵהוּ תָּמוּהַּ הוּא: 53:3: נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים. הָיָה; כֵּן דֶּרֶךְ הַנָּבִיא הַזֶּה: מַזְכִּיר כָּל יִשְׂרָאֵל כְּאִישׁ אֶחָד, ״אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב״ (ישעיהו מד:ב), וְאַף כָּאן ״הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי״ (ישעיהו נב:יג) בְּבֵית יַעֲקֹב אָמַר; וְ׳יַשְׂכִּיל׳ לְשׁוֹן הַצְלָחָה הוּא, כְּמוֹ ״וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל״ (שמואל א יח:יד): | וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ. מֵרֹב בָּשְׁתָּם וְשִׁפְלוּתָם הָיוּ כְּמַסְתִּיר פָּנִים מִמֶּנּוּ, חֲבוּשֵׁי פָּנִים בְּטָמוּן, כְּדֵי שֶׁלֹּא נִרְאֶה אוֹתָם, כְּאָדָם מְנֻגָּע שֶׁמַּסְתִּיר פָּנָיו וְיָרֵא מְהַבִּיט: 53:4: אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא. אָכֵן לְשׁוֹן ׳אֲבָל׳ בְּכָל מָקוֹם. אֲבָל עַתָּה אָנוּ רוֹאִים שֶׁלֹּא מֵחֲמַת שִׁפְלוּתוֹ בָּא לוֹ, אֶלָּא מְיֻסָּר הָיָה בְּיִסּוּרִין: | וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ. אָנוּ הָיִינוּ סְבוּרִים שֶׁהוּא שְׂנָאוּי לַמָּקוֹם, וְהוּא לֹא הָיָה כֵּן, אֶלָּא מְחֹלָל הָיָה מִפְּשָׁעֵינוּ וּמְדֻכָּא מֵעֲוֹנוֹתֵינוּ: 53:5: מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו. בָּאוּ עָלָיו יִסּוּרֵי הַשָּׁלוֹם שֶׁהָיָה לָנוּ, שֶׁהוּא הָיָה מְיֻסָּר לִהְיוֹת שָׁלוֹם לְכָל הָעוֹלָם: 53:6: כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ. עַתָּה נִגְלָה: | הִפְגִּיעַ בּוֹ. נֶעְתַּר עַל יָדוֹ וְנִתְרַצָּה עַל עֲוֹן כֻּלָּנוּ, שֶׁלֹּא הֶחְרִיב עוֹלָמוֹ. הִפְגִּיעַ אשפריאי״ר בלע״ז, לְשׁוֹן ׳תְּחִנָּה׳: 53:7: נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה. נִגַּשׂ הִנֵּה בְּנוֹגְשִׂים וְדוֹחֲקִים: | וְהוּא נַעֲנֶה. בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, שורפרלרי״ן בלע״ז: | לֹא יִפְתַּח פִּיו. סוֹבֵל הָיָה וְשׁוֹתֵק, כְּמוֹ הַשֶּׂה אֲשֶׁר לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל אֲשֶׁר לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה: | לֹא יִפְתַּח פִּיו. מוּסָב עַל שֶׂה לַטֶּבַח יוּבָל: 53:8: מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח. הַנָּבִיא מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר, כִּי זֹאת יֹאמְרוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמָזָלוֹת בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, כְּשֶׁיִּרְאוּ כְּשֶׁנִּלְקַח מִן הָעֹצֶר שֶׁהָיָה עָצוּר בְּיָדָם, וּמִמִּשְׁפָּט הַיִּסּוּרִין שֶׁסָּבַל עַד עַתָּה: | וְאֶת דּוֹרוֹ. שָׁנִים שֶׁעָבְרוּ עָלָיו: | מִי יְשׂוֹחֵחַ אֶת הַתְּלָאוֹת אֲשֶׁר מְצָאוּהוּ? כִּי נִגְזַר הָיָה מִתְּחִלָּה וְגוֹלֶה מֵאֶרֶץ חַיִּים, הִיא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִפֶּשַׁע עַמִּי בָּא הַנֶּגַע הַזֶּה לַצַּדִּיקִים שֶׁבָּהֶם: 53:9: וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ מָסַר אֶת עַצְמוֹ לְהִקָּבֵר כְּכָל אֲשֶׁר יִגְזְרוּ עָלָיו רִשְׁעֵי הָאֻמּוֹת, שֶׁהָיוּ קוֹנְסִין עֲלֵיהֶם הֲרִיגָה וּקְבוּרַת חֲמוֹרִים בִּמְעֵי הַכְּלָבִים: | אֶת רְשָׁעִים. לְדַעַת הָרְשָׁעִים נִתְרַצָּה לִקָּבֵר, וְלֹא יִכְפּוֹר בֵּאלֹהִים חַיִּים: | וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו. וּלְדַעַת הַמּוֹשֵׁל מָסַר עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי מָוֶת שֶׁגָּזַר עָלָיו, עַל לֹא רָצָה לְקַבֵּל עָלָיו כְּפִירָה, לַעֲשׂוֹת רָעָה וְלַחְמוֹס חָמָס כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָיָה גָּר בֵּינֵיהֶם: | וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו. לְקַבֵּל עָלָיו עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת: 53:10: וַה’ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ לְדַכְּאוֹ וּלְהַחֲזִירוֹ לְמוּטָב, לְפִיכָךְ הֶחֱלִי אוֹתוֹ: | אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ וְגוֹ׳. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶרְאֶה אִם תְּהֵא נַפְשׁוֹ נוֹתֶנֶת וְנִמְסֶרֶת בִּקְדוּשָׁתִי לַהֲשִׁיבָהּ לִי אָשָׁם עַל כָּל אֲשֶׁר מָעַל, אֶגְמֹל לוֹ גְּמוּלוֹ, וְיִרְאֶה זֶרַע וְגוֹ׳. אָשָׁם זֶה לְשׁוֹן ׳כֹּפֶר׳, שֶׁנּוֹתֵן אָדָם לְמִי שֶׁחָטָא לוֹ, אמינד״א בלע״ז, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בַּפְּלִשְׁתִּים (שמואל א ו:ג): ״אַל תָּשִׁיבוּ אוֹתוֹ רֵיקָם כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם״: 53:11: מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ. הָיָה אוֹכֵל וְשָׂבֵעַ, וְלֹא הָיָה גּוֹזֵל וְחוֹמֵס: | בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק. הָיָה שׁוֹפֵט עַבְדִּי מִשְׁפַּט אֱמֶת לְכָל הַבָּאִים לְדִין לְפָנָיו: | וַעֲוֺנֹתָם. הָיָה סוֹבֵל כְּדֶרֶךְ כָּל הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַתָּה וּבָנֶיךָ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ״ (במדבר יח:א): 53:12: לָכֵן. עַל עֲשׂוֹתוֹ זֹאת אֲחַלֵּק לוֹ נַחֲלָה וְגוֹרָל בָּרַבִּים עִם הָאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים (סוטה יד א): | הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ. לְשׁוֹן ״וַתְּעַר כַּדָּהּ״ (בראשית כד:כ): | וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה. סָבַל יִסּוּרִין כְּאִלּוּ חָטָא וּפָשַׁע, וְהוּא בִּשְׁבִיל אֲחֵרִים נָשָׂא חֵטְא הָרַבִּים: | וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ. עַל יְדֵי יִסּוּרִין שֶׁבָּאת עַל יָדוֹ טוֹבָה לָעוֹלָם:
פירוש רד”ק
52:13: הנה ישכיל עבדי. הפרשה הזאת נאמרה על גלות ישראל, וקרא אותו עבדי כמו שאמר ואתם ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך, אמר הנה יבא עת שיצליח עבדי וירום ונשא וגבה מאד: | ישכיל. יצליח, כמו ויהי דוד בכל דרכיו משכיל, וכן ת”י ויצלח, ואמר ירום ונשא וגבה, אמר לשון המעלה בכל לשון לפי שמעלתו תהיה מעלה יתרה, ועתה אפרש הפרשה כמו שפירשה אדוני אבי ז”ל בספר הגלוי: 52:14: כאשר שממו. ענין תמיה כמו משמים בתוכם: אמר כאשר תמהו מרוב שפלותך:והדין היה עליהם שיתמהו כי היו רואים שהיה משחת יותר מכל איש מראהו ותארו יותר משאר בני אדם, ואשר מדבר פעם לנכח כמו שאמר עליך ופעם שלא לנכח כמו שאמר מראהו ותארו כן דרך המקראות בכמה מקומות כמו שכתבנו, והחכם רבי אברהם פירש כי כן משחת מאיש מראהו דברי הגוים שיתמהו על ישראל ויאמרו כי משחת מאיש מראהו כי כמה עכו”ם יש בעולם שיחשבו כי צורת היהודי משונה מכל הצורות גם יש בהם שישאלו היש להיהודי פה או עין כן הוא בארץ ישמעאל ובארץ אדום: | משחת. בחיר”ק המ”ם והוא תאר, וכן הערים המבדלות בחיר”ק המ”ם, תאר ותארו בחולם מפני האל”ף: 52:15: כן יזה. ענין דבור, כמו יטיף שהוא בענין הזיה, וכענין דבור, נטפו מים לשון הזיה, אל יטיפו יטיפון לשון דבור, כן יזה ענין דבור והוא יוצא לשלישי פראלא”ר בלע”ז, אמר כמו שיתמהו על שפלותו כן יתמהו על גדולתו וידברו עליה תמיד: | עליו יקפצו מלכים פיהם. אפילו למלכים יראה כבודם כבוד גדול, וכן אמר וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך: | יקפצו. לשון פתיחה, כמו מקפץ על הגבעות שהוא פתיחת המצעד בדלוג, ובלשון סגירה כמו לא תקפוץ ידך, ושניהם יכולים להתפרש על מלת יקפצו יפתחו פיהם לספר בגדולתו או ישימו יד על פה מרוב תמהון: | כי אשר לא סופר להם ראו. יותר יראו מגדולתו משסופר להם ויותר מאשר שמעו יתבוננו באותו הזמן מגדולתו: 53:1: מי האמין. העכו”ם יאמרו אז מי היה מאמין לשמועה שהיינו שומעים עליו מפי הנביאים או מפי האומרים בשמם לא היינו מאמינים מה שאנו רואים עתה בעינינו: | וזרוע ה’ על מי נגלתה. כמו שנגלתה על זה, או יהיה פירוש על מי דרך בזיון על מי נגלתה כמו שנגלתה על זה, כלומר מי היה שנגלתה עליו זרוע ה’: 53:2: ויעל כיונק. מן ילכו יונקותיו, כמו השרש שהוא בארץ ציה: | ויעל כיונק. ממנו שאין לו תאר ולא הדר כן היה זה, ולפי דעתי כי פי’ עתה עלה זה מן הגלות לפני האל ועלה מהגלות על דרך פלא, כמו אם יעלה יונק מארץ ציה או אם ימצא שרש עץ או עשב שצומח בארץ ציה שיהיה פלא כן היה פלא עלותו מהגלות, והענין כפול במלות שונות: | לא תאר לו. בעוד שהיה בגלות לא היה לו תאר ולא הדר, ר”ל פאר יפה: | ונראהו ולא מראה. והיינו רואים אותו ולא היה מראהו יפה אלא כעור ומשונה משאר בני אדם: | ונחמדהו. ולא היינו חומדים אותו אלא מתעבים אותו ולא שזכר עומד במקום שנים: 53:3: נבזה. אין צריך לומר שלא היינו חומדים אותו אלא אף נבזה היה בעינינו: | וחדל אישים. פחות שמבני אדם היה, או פירוש חדל הוא מאישים שלא היו מתחברים עמו: | איש מכאובות וידוע חולי. המכאובות והחולי הוא צער הגלות, ופירוש ידוע, כי ידוע ורגיל היה לעבור עליו עול הגלות: | וכמסתר פנים ממנו. היינו כמסתרים פנים ממנו שלא היינו רוצים להביט בו מרוב מאוס שהיינו מואסים אותו ולא חשבנוהו לכלום: 53:4: אכן חלינו. הנה כתב יחזקאל הנביא בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן כל שכן איש אחד באיש אחר וכל שכן אומה באומה אחרת, אם כן מה הוא חלינו הוא נשא, מחולל מפשעינו ובחברתו נרפא לנו, ואינו דומה לזה מה שאמר ירמיהו בספר קינות אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, כי הוא על דרך פוקד עון אבות על בנים, והוא כשאוחזים הבנים מעשה אבותם בידיהם, כמו שאמר לשונאי, שזהו משפט מאת האל שנושא הבן עונו ועון האב, ומה שאמר ירמיהו אמר על לשון הנוהים כי מתוך צערם לא יהיו דבריהם במשפט ובמשקל, וזה שיאמרו האומות אכן חלינו הוא נשא והדומים לזה הוא דברי עצמם לא שישראל סבלו עון האומות אלא הם יחשבו זה בדעתם כאשר יראו בעת הישועה כי האמונה שהחזיקו בה ישראל היא האמת והאמונה שהחזיקו הם בה היא שקר ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין וגו’, יאמרו לפי סברתם אם כן מה היה הצער שהיו סובלים ישראל בגלות הנה לא היה בעונם כי הם היו מחזיקים אמונה ישרה ואנחנו שהיה לנו שלום ושלוה והשקט ובטח היינו מחזיקים אמונת שקר, אם כן החולי והמכאוב שהיה ראוי לבא עלינו היה בא עליהם והם היו כופר וכפרה לנו ואנחנו חשבנוהו בהיותו בגלות שהוא נגוע ומוכה אלהים ומעונה מיד האלהים בעונו והנה אנו רואים כי לא זה בעונו אלא בעונינו זה שאמר: 53:5: והוא מחולל מפשעינו. פעל מן המרובע. מענין חיל כיולדה ומשרשו: | ומדכא. מן דכא לארץ חיתי: | מוסר שלומינו עליו. שלומינו כמו כלנו, כמו הגלת שלומים, כמו גלות שלומים כלומר גלות שלמה, היסורים שהיו ראוים לבא עלינו כולם באו עליו, ויש מפרשים שלומינו מן שלום, כלומר כשהיינו בשלום והיה ראוי המוסר לבא עלינו בעונינו והיה בא עליו: | ובחבורתו. מן החבורה תחת חבורה אלא שזה דגוש וזה קל, והחבורה והנגע הוא משל על צער הגלות: | וטעם נרפא לנו. כמו כי אני ה’ רופאך. כלומר נרפא לנו עונשו שהיה ראוי לבוא לנו, או אמר כן על הרע שיבוא לעכו”ם ולא יעמוד להם הנה נרפאו הם מאותו הרע וישראל נשארו ברע: 53:6: כלנו כצאן תעינו. ר”ל כצאן מבלי רועה, לפיכך אמר כצאן בפתח הכ”ף לידיעה כי אותו הצאן הוא תועה שאין לו רועה: | הפגיע. העון הוא הפוגע בהם והאל הוא המפגיע ששולח להם הרע, פירוש עון עונש העון, כמו כי לא שלם עון האמרי עד הנה: 53:7: נגש והוא נענה. נגש בממון, כמו נגש את הכסף, לא יגוש את רעהו: | נענה. בגוף שמענים גופו במכות ועם כל זה לא יפתח פיו לא היה לו רשות לזעק ולהתלונן על מה שהיינו עושים לו אלא היה כמו השה שיובילו אותו לשחוט שלא יפתח פיו ולא יצעק או כמו הרחל שנאלמה לפני גוזזיה, ודמיון השה הוא לענוי הגוף ולתמותתו ודמיון הרחל הוא לנגישת הממון שהוא בדמיון הגז, ודמה אותו לרחל ולא לכבש לחולשתה יותר, כי בכל המינין הנקבה חלושה מהזכר כן ישראל בגלות הם חלושים מאד: | נאלמה. מלעיל והוא נפעל עבר: | ולא יפתח פיו. לא לגוף ולא לממון: 53:8: מעצר. מעצור הגלות שהיה נעצר שם וממשפט השבי שהיו עושים בו שפטים לוקח ונפדה מכל זה: | ואת דורו מי ישוחח. מי היה מדבר שיהיה דורו כל כך בגדולה, וכמוהו מי מלל לאברהם: | ישוחח. ענין דבור, וכן במעשה ידיך אשוחח, והם מבנין מרובע מנחי העי”ן: | כי נגזר מארץ חיים. כאשר גלה מארצו שנקראת ארץ חיים, כמו אתהלך לפני ה’ בארצות החיים, ויש לפרש כי בגלות נחשב באמת כאלו נגזר מארץ חיים ואיך היינו חושבים שתהיה לו גדולה כזו: | מפשע עמי. כל עם ועם יאמר כן כי מפשעו היה בא להם הנגע לא מפשע עצמם: 53:9: ויתן. היו הורגים אותו בגלות כמו שהורגים הרשעים על רשעם והוא לא עשה חמס ולא דבר מרמה בפיו והיו הורגים אותו כאלו עשה רע והם היו מונים אותו עם רשעים וטעם ויתן שהוא היה מוסר עצמו למיתה כי הם היו פוטרים אותו אם היה כופר בתורתו וחוזר לתורתם והיה מוסר עצמו למיתה ולא יכפור בתורתו, וכן אמר כי עליך הורגנו כל היום, וטעם ואת עשיר במותיו, כי גם העשיר הורגים אותו בעבור עשרו והוא נהרג לא בעבור רשע שהיה בו אלא בעבור עושר שהיה לו, וטעם במותיו, לשון רבים כי מיתות רבות יעשו לו יש מהם נשרפים ויש מהם נהרגים ויש מהם נסקלים ולכל מוסרים עצמם על יחוד השם: 53:10: ויהוה חפץ דכאו החלי. אין אנו רואים במכאוביו ובצרותיו בגלות אלא חפץ האל כי הוא היה מחזיק בתורתו שהיא תורת אמת והיה מוסר עצמו עליה אם כן אין אנו רואים במכאוביו טעם אלא או היה נתפס בעונותינו או היה חפץ האל כך לדכאו ולהחליאו וחפץ האל לא ידענו: | החלי. חסר אל”ף שהיא למ”ד הפעל והוא נקרא כבעלי האל”ף ואע”פ שרוב השרש הוא בה”א: | אם תשים אשם נפשו. אך זה אנו רואים כי גמול טוב יש לו על הרע שסבל ואם שמה נפשו עצמה במקום אשם כמו שאמר את רשעים, עתה יראה זרע רב, כמו שאמר זכריה הנביא עליהם ורבו כמו רבו, ואמר ואל ארץ גלעד ולבנון אביאם ולא ימצא להם, ואמר יחזקאל ארבה אותם כצאן אדם: | יאריך ימים. כמו שאמר בספר הזה כימי העץ ימי עמי, ואמר זכריהו הנביא ואיש משענתו בידו מרוב ימים: | וחפץ ה’ בידו יצלח. הנה היה בגלות חפץ ה’ לדכאו וגמול זה יצלח בידו, חפץ ה’ שירבה אותו וייטיב לו עד מאד, עד כאן דברי האומות מכאן ואילך דברי האל: 53:11: מעמל נפשו. מעמל נפשו שסבל בגלות יהיה לו גמול שיראה ישבע, כלומר יראה טוב שישבע בו: | בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים. עבדי הוא ישראל כמו שאמרנו בתחילת הפרשה, ופירוש בדעתו, כמו שכתוב כי מלאה הארץ דעה את ה’ וכתוב כי כלם ידעו אותי, והנה עבדי ישראל שהיה צדיק ויודע את ה’ יצדיק בדעתו גוים רבים, כמו שכתוב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה’ ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו וגו’: | ועונתם הוא יסבול. הוא בצדקתו יסבול עונות הגוים כי בצדקתו יהיה שלום וטוב בעולם אפילו לעכו”ם: 53:12: לכן אחלק לו ברבים. רבים ועצומים הם גוג ומגוג והעמים אשר יבאו עמו אל ירושלים, כמו שאמר זכריה הנביא ואסף חיל כל הגוים סביב זהב וכסף ובגדים לרוב, וזה יהיה לו תחת אשר הערה למות נפשו גמול שמסר עצמו למיתה ביד העכו”ם בגלות יהיה לו כל הכבוד הזה ויהיה ממונם תחת ממונו שלקחו ונפשם תחת נפשו שימותו שם כל חיל גוג ומגוג כמו שכתוב: | הערה. שפך נפשו למות, וכן ותער כדה, ענין שפיכה אבל הוא בענין אחר: | ואת פשעים נמנה. כמו שפירשנו ויתן את רשעים קברו והוא חטא רבים, ויתכן לפרשו בגלות ור”ל חטא רבים שחטאו בו העכו”ם והוא נשא וסבל צערם, והוא על דרך וחטאת עמך: | ולפשעים יפגיע. ואף על פי כן היה מתפלל בעבור הפשעים שהיו פושעים בו והיה מבקש מהם לברך את ארצם, כמו שאמר ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שם וגומר, וכמוהו מן הכבד בלשון תחנה ובקשה הפגיעו במלך וישתומם כי אין מפגיע, גם יש לפרש בעת הגאולה ויהיה פירושו כמו שפירשנו ועונותם הוא יסבל, ורבותינו פירשוה על משה רבינו ע”ה ואמרו תחת אשר הערה למות נפשו שמסר עצמו למיתה שנאמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, ואת פשעים נמנה שנמנה עם מתי מדבר, והוא חטא רבים נשא שכפר על מעשה העגל, ולפשעים יפגיע שבקש רחמים על פשעי ישראל, וי”ת הנה ישכיל עבדי יצלח משיחא ותרגם כאשר שממו כמו דסברו ליה בית ישראל וגו’:
פירוש מלבי”ם
52:13: הנה ישכיל עבדי, ר”ל אז בעת ההיא ישכיל עבדי ישראל ויצליח, בעת ההיא ירום מאד, בעת 52:14: אשר שממו עליך רבים, בעת שרבים ישוממו ויתמהו עליו לאמר כן משחת וכו’ בעת ההיא תהיה הצלחתו בתכלית הגדולה, כן משחת מאיש מראהו 52:15: כן יזה גוים רבים, כמו שמשחת מאיש מראהו כן יזה גוים רבים, שגבורתו להזות גוים רבים תהיה בתכלית הגבורה כמו שמה שהיה מראהו משחת מאיש היה ג”כ בתכלית השפלות, שלפי גודל שפלותו תחלה כן תהיה התנשאותו אח”כ, עליו יקפצו מלכים פיהם, בעת יזה העכו”ם שהדרך הוא שמלכיהם יריבו בעדם, אבל עליו יסגרו פיהם וישתוקו, כי אשר לא ספר להם ראו, ר”ל כי הבלתי אפשר יהיה בשני פנים א. בלתי אפשר במציאות בפועל. ב. בלתי אפשר במחשבה. הבלתי אפשרי במחשבה הוא רק קיבוץ החיוב ושלילה בנושא אחד כמו מחוגה מרובע, אבל הבלתי אפשר במציאות הוא אפשר בהגיון, כמו שיעוף אדם לשמים הוא בלתי אפשר במציאות ומ”מ הוא אפשר במחשבה, כי אין מושג העפיפה סותר למושג אדם, יאמר כי הפליאה הזאת מהצלחת ישראל היה עד עתה אצלם בלתי אפשר במציאות כי לא קרה עוד כזאת ועז”א אשר לא ספר להם שקרה בפועל ראו עתה בחושיהם, ויותר מזה כי היה אצלם כדבר בלתי אפשרי במחשבה, כי לא יכלו לצייר דבר כזה במחשבתם ולהבינו עד עתה שעם חלש ונבזה יתנשא כ”כ, ועתה אשר לא שמעו התבוננו: 53:1: מי האמין, מוסב למעלה, מפרש מדוע לא סופר להם ולא ציירו להם אפשריות דבר הזה עד עתה, אומר עד עתה חשבו זה לדבר בלתי אפשר משני טעמים א. מצד עצם השמועה עצמה כי הנסים והמופתים שישמעו עתה כולם הם רחוקים מטבע המציאות אשר לא האמינו עד עתה שיעשה ה’ מופתים כאלה, ועז”א מי האמין לשמועתנו. ב. מצד העם שבעבורו נעשו המופתים האלה ועליו זרוע ה’ נגלתה, כי לא האמינו שיתגלה ה’ על עם זה השפל בעיניהם, ועז”א וזרוע ה’ על מי נגלתה: 53:2: ויעל, מצייר שפלת האומה בציור האילן, שלפעמים העץ חזק מצד עצמו אם הוא עץ ישן עב וחזק, ולפעמים גם הנטע היונק יהיה חזק, ע”י ששרשו מושרש במקום מים וארץ שמנה, שאז הוא מתקיים ע”י שרשו, אבל הנטע הזה אינו חזק מצד עצמו, כי עלה כיונק לפניו, יונק רך וחלוש, ולא מצד שרשו כי עלה כשרש מארץ ציה ויבשה, (והנמשל האומה תהיה תקיפה או מצד עצמה אם הוא עם גדול חזק עצום ורב, או מצד שרשה אם כבר מושרשת ומושלת מימים רבים, לעומת זה אבדה מעלת ישראל אם מצד עצמם שהיו חלשים ומועטים, אם מצד שרשם שהוא רק מארץ ציה מדור המדבר ומימי קדם ומעת ההיא והלאה לא דרך כוכב מיעקב) | לא תאר לו לפעמים גם היונק הרך יהיה חשוב ע”י יופיו וצורתו, וזה ע”י שי”ל תואר והוא בנין האילן בגבהו וישרו ושוו בדיו ושריגיו, או ע”י שי”ל הדר והוא מראהו וצבעו הנושא חן, אבל הוא לא תאר לו ולא הדר (והנמשל לפעמים תצלח גם אומה קטנה למלכות ע”י שיש ביניהם חכמי לב חכמי חרשים סוחרים עשירים וכדומה אבל גם זה לא נמצא לאומה זו) ולא זאת לבד כי גם ונראהו ולא מראה שלא נוכל ליחס לו שום מראה כלל, כי הוא משחת מכל ומגונה מאד וא”כ איך נחמדהו להכיר ממשלתו: 53:3: נבזה אחר שצייר איך חסר כל המעלות מוסיף לצייר איך היו לו עוד כל החסרונות, שהוא נבזה מצד תכונותיו הנפשיות והמוסריות, וחדל אישים מצד טבע גופו אינו מתדמה לאישים אחרים כלל, והנה יש מי שחסרו לו המעלות הטבעיות והנפשיות, ומ”מ הוא בריא אולם כי גם הבע”ח הבלתי מדבר גופו בריא וחזק אבל ישראל הוא, איש מכאובות וידוע חלי, ר”ל איש מכאובות ע”י אחרים שהכל מכים ומכאיבים אותו במכות אכזריות, וידוע חולי מעצמו יש בו חולי מתדבקת מושרשת בו מיצירתו, וכמסתר פנים ר”ל הנה הטבע נותן שמי שהוא בתכלית העוני והיסורים הכל מרחמים עליו, אבל הוא דומה כדבר מאוס ומגונה, והכל מסתירים פניהם ממנו שלא להסתכל בו, ולא תאמר שההסתרת פנים באה ע”י שמרגישים בצערו כמו שמסתתרים מראות פני הכואב ומצטער, לא כן כי זה בא מצד שהוא נבזה ולא חשבנהו להרגיש בצערו כלל: 53:4: אכן חלינו הוא נשא, ר”ל האומות הקדמונים עובדי כוכבים היו מיחסים לישראל שני ענינים א. חולי פנימית והוא שהיו חושבים עליהם שנפשם חולה ובלתי ראויה לקבל שום מדה טובה ושום שלמות לא מעלות אנושיית ולא למוד המדעים ולא תכונת המוסר, ועי”כ לא היו מניחים אותם לשום משרה ומעלה כי היו אומרים שנפשם חולה מלקבל שום למוד ומדה ישרה, אבל עתה יראו כי החולי הזה לא היה נטוע בם עצמם, כי סבת החולי הזאת היה העוני והשפלות, שלכן נאטם לבבם ואבדו כל מדה טובה, עד שהחולי הזאת לא תתיחס לישראל, רק להעכו”ם שסבבו אותה על ידי שהשפילו אותם עד קצה השפלות, וז”ש אכן חלינו הוא נשא אנחנו סבבנו לו החולי הזאת ב. מכאוב חיצוני שלפעמים היו העכו”ם מכאיבים ומכים את ישראל ביסורים משונים למען ימירו את דתם לעבוד עבודת השמש והירח, והיו אומרים שישראל עצמם מוכנים למכאובים כאלה ע”י פשיעתם, ועתה ראינו כי רק מכאובינו סבלם, שאנחנו סבבנו להם אלה המכאובים בפשיעתנו, ואנחנו חשבנהו נגוע מכה אלהים (זה נגד החולי הפנימית), ומעונה אלהים (נגד המכאוב והמכות), חשבנו שזה מגיע לו מאלהים, אבל באמת 53:5: והוא מחלל, (בחולי פנימית) ע”י פשעינו, ומדוכא (במכאובים חיצונים) על ידי עונותינו, (והכונה כי יש הבדל בין עון ופשע, העון הוא ע”י טעות השכל, והפשע הוא מצד המרד, והנה בעת שהיו ישראל מדוכאים, שהוא העת שהכאיבו אותם העכו”ם במכאובים ויסורים להעבירם מדתם אל דת עכו”ם, היה זה ע”י העון וטעות שכלם, שחשבו שעושים מצוה בזה, וכי יביאו אותם עי”כ אל אושר הנפש, וזה נקרא עון, אבל בעת שהיה ישראל מחולל בחולי פנימית, שהוא בעת שלא הכו אותם במכאובים לכפותם אל עבודת כו”ם, רק בכל זה מנעו מאתם כל טובה עד שנחלו בנפשם כנ”ל (ד’) זה היה ע”י פשע ומרד ורוע לב כי זה לא עשו כלל בעבור האמונה) מוסר שלומנו עליו ר”ל בעת שהיה שלום אל העכו”ם היו מיסרים את ישראל בחשבם שבזכות זה שהם מצירים לישראל יאריך שלומם עד שישראל נושא מוסר שלומם, יסורים של שלומם ובעת שפגעה אותם רעה וצרה לא היו נותנים אל לבם שזה להם עונש על שמריעים לנקיים האלה, כי בהפך היו אומרים שה’ מעניש אותם על שלא הרעו לישראל ביותר ועל שהניחו להם שם ושארית, עד שחושבים כי בחברתו של ישראל נרפא להם: 53:6: כלנו, ועתה אנו רואים כי כולנו טעינו בזה ויסרנום שלא כדין, כלנו כצאן תעינו זה מגביל נגד העת שהיו מיסרים אותם ביסורים לכופם אל עבודת כו”ם כמ”ש והוא מדוכא מעונותינו, בזה היינו דומים כצאן התועים ע”י הרועה המתעה אותם, כי כן הסיתו אותנו אז כהני הבעל והאשרה הם אמרו לנו שיחשב לנו לצדקה מה שניסר את העם איש לדרכו פנינו, זה מגביל נגד והוא מחולל מפשעינו, שמה שהרעונו להם בלעדי זאת היה להנאת עצמינו לקחת ממונם וכדומה ובזה פנה כ”א לדרכו למלא תאות לבו, וה’ הפגיע בו את עון כלנו ר”ל הוא היה המטרה לחצי חטאתינו, החטאים שלנו היה מה שהצרנו והכאבנו את העם הזה בחנם, עד שיומלץ שכל חטאתינו פגענו בו: 53:7: נגש, בעת נגשו אותו עכו”ם וגם נענה מאתם בענוים מ”מ לא פתח פיו, גם בעת אשר הילד הקטן היה דומה כשה לטבח יובל והאם היתה דומה כרחל לפני גוזזיה נאלמה, גם בעת שלקחו העכו”ם כספם ובגדיהם עם ילדיהם הרכים מ”מ ולא יפתח פיו: 53:8: מעצר, ולא תאמר כי זאת עשו להם שוללים או שודדים יחידים שלא במשפט, כי מעצר וממשפט לקח מן העוצר והמושל ומן מקום המשפט נלקח אל העינוי והיסורים, שהובילו את הנענה תחלה אל המושל ומקום המשפט של עכו”ם ושם חרצו דינו להענות ולהתיסר, ולא תאמר שהיה זה מפני שמצאו לו עון אשר חטא שבעבורו גזרו עליו כן, לא כן, כי את דורו מי ישוחח, סדר הכתוב את דורו אשר מפשע עמי נגזר מארץ חיים מי ישוחח נגע למו הגם שע”י פשע העכו”ם והעלילות אשר העלילו עליהם נגזר הנידון מארץ חיים וחרצו עליו משפט מות, מ”מ מי ישוחח את דורו נגע למו מי הוא שיוכל לשיח ולספר איזה נגע וחטא אל הדור ההוא שהומתו בחנם, הלא אנחנו יודעים כי לא חטאו מאומה: 53:9: ויתן, ובכ”ז הגם שאנו יודעים שלא חטאו נתנו את קברו עם קבר רשעים, כאילו מת ע”י רשע ואת (קבר) עשיר (נתנו את רשעים) במתיו על לא חמס עשה, ר”ל גם בעת המיתו את העשיר מישראל כדי לקחת את ממונו מ”מ נתנו את קברו אצל קבר רשעים שידמה שהמיתוהו מתוך חטאו הגם שהוא מת על לא חמס עשה, ולא מרמה בפיו שלא רצה לרמאות ולכפור בה’ אלהיו: 53:10: וה’ חפץ דכאו החלי, אומר לכן תחת שאבותיהם בדורות הראשונות תחת יד עכו”ם נהרגו על קדושת שמו רצה ה’ וחפץ דכאו החלי לחלות ולפייס את דכאו של הדור ההוא, שיטיב בעבור זה לבניהם בדור האחרון, ולכן אני אומר לך, אתה האויב, גם אם תשים אשם נפשו גם אם תשים את נפשו כנפש אשמה וחייבת מיתה ותהרוג אותו, מכל מקום ה’ חפץ לחלות דכאו ולפייסו ע”י שיראה זרע (אשר) יאריך ימים, הגם שהוא ימות יצליח זרעו ויאריך ימים, ואחר שה’ חפץ כן הנה חפץ ה’ זה יצלח בידו של זרעו: 53:11: מעמל נפשו, וחוץ ממה שיתנחם ע”י זרעו הנה מן העמל של נפשו והצער שהיה לו יראה וישבע ותנוח נפשו, בדעתו במה שידע בעצמו כי יצדיק צדיק עבדי, (ר”ל עבדי הצדיק באמת) במה שעבדי הצדיק יצדיק לרבים, שימצא שביעה ונחת במה שידע כי הצדיק את הרבים שקדש את השם ברבים, וגם ע”י שעונותם הוא יסבל, שכפר במיתתו על עונות הדור: 53:12: לכן, תחת שמסר נפשו על קדושת השם בשמחה, ונפשו היתה שבעה במה שהאמינה היה מצדיק הרבים ונושא עון הדור, אחלק לו ברבים יקח הוא חלק בעוה”ב כשיעור שיקחו רבים שחלקו בשכר יהיה שקול כנגד שכר צדיקים רבים, וגם ואת עצומים יחלק שלל ששכרו יהיה שמור עם הצדיקים העצומים כמו האבות והנביאים, תחת שהערה ושפך נפשו למות ונמנה את פושעים, ובאמת הוא חטא רבים נשא שעל ידו נשא ה’ ומחל חטא רבים, ולפושעים יפגיע, שעל ידי הריגתו נתרצה ה’ לפושעים שחזרו על ידי זה בתשובה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | שירת העבד הרביעית — “הנה ישכיל עבדי יָרוּם” — סוד הייסורים ותכליתם
- אפיון - קורבן | “ה׳ חפץ דכאו החלי… אם תשים אשם נפשו” — ייסורים כאשם מרצה
הערות
מילה נדירה: וּ/פָשׁוּ (Strong’s H6335) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ירמיהו,נחום,חבקוק,מלאכי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: לְמוֹ (Strong’s H3926) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: איוב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: נֹשֶׁא (Strong’s H5378) — מופיעה 3 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,מלכים א,ישעיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “נגוע מוכה אלוקים” — הנראה ענוש הוא בעצם גואל; הפרדוקס המרכזי של שיר זה. לפי מלבי”ם: “חולי” ו”מכאוב” אינם מחלה אלא ייסורי גלות של כנסת ישראל — נושאת עוונות הגויים.