שירת העבד הראשונה — הן עבדי אתמך בו
פסוקים
הֵ֤ן עַבְדִּי֙ אֶתְמׇךְ־בּ֔וֹ בְּחִירִ֖י רָצְתָ֣ה נַפְשִׁ֑י נָתַ֤תִּי רוּחִי֙ עָלָ֔יו מִשְׁפָּ֖ט לַגּוֹיִ֥ם יוֹצִֽיא׃ לֹ֥א יִצְעַ֖ק וְלֹ֣א יִשָּׂ֑א וְלֹא־יַשְׁמִ֥יעַ בַּח֖וּץ קוֹלֽוֹ׃ קָנֶ֤ה רָצוּץ֙ לֹ֣א יִשְׁבּ֔וֹר וּפִשְׁתָּ֥ה כֵהָ֖ה לֹ֣א יְכַבֶּ֑נָּה לֶאֱמֶ֖ת יוֹצִ֥יא מִשְׁפָּֽט׃ לֹ֤א יִכְהֶה֙ וְלֹ֣א יָר֔וּץ עַד־יָשִׂ֥ים בָּאָ֖רֶץ מִשְׁפָּ֑ט וּלְתוֹרָת֖וֹ אִיִּ֥ים יְיַחֵֽלוּ׃ כֹּה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀יְהֹוָ֗ה בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹלְכִ֥ים בָּֽהּ׃ אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ וְאֶצׇּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֛ לִבְרִ֥ית עָ֖ם לְא֥וֹר גּוֹיִֽם׃ לִפְקֹ֖חַ עֵינַ֣יִם עִוְר֑וֹת לְהוֹצִ֤יא מִמַּסְגֵּר֙ אַסִּ֔יר מִבֵּ֥ית כֶּ֖לֶא יֹ֥שְׁבֵי חֹֽשֶׁךְ׃ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה ה֣וּא שְׁמִ֑י וּכְבוֹדִי֙ לְאַחֵ֣ר לֹֽא־אֶתֵּ֔ן וּתְהִלָּתִ֖י לַפְּסִילִֽים׃ הָרִאשֹׁנ֖וֹת הִנֵּה־בָ֑אוּ וַֽחֲדָשׁוֹת֙ אֲנִ֣י מַגִּ֔יד בְּטֶ֥רֶם תִּצְמַ֖חְנָה אַשְׁמִ֥יעַ אֶתְכֶֽם׃ שִׁ֤ירוּ לַֽיהֹוָה֙ שִׁ֣יר חָדָ֔שׁ תְּהִלָּת֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ יוֹרְדֵ֤י הַיָּם֙ וּמְלֹא֔וֹ אִיִּ֖ים וְיֹשְׁבֵיהֶֽם׃ יִשְׂא֤וּ מִדְבָּר֙ וְעָרָ֔יו חֲצֵרִ֖ים תֵּשֵׁ֣ב קֵדָ֑ר יָרֹ֙נּוּ֙ יֹ֣שְׁבֵי סֶ֔לַע מֵרֹ֥אשׁ הָרִ֖ים יִצְוָֽחוּ׃ יָשִׂ֥ימוּ לַיהֹוָ֖ה כָּב֑וֹד וּתְהִלָּת֖וֹ בָּאִיִּ֥ים יַגִּֽידוּ׃ יְהֹוָה֙ כַּגִּבּ֣וֹר יֵצֵ֔א כְּאִ֥ישׁ מִלְחָמ֖וֹת יָעִ֣יר קִנְאָ֑ה יָרִ֙יעַ֙ אַף־יַצְרִ֔יחַ עַל־אֹיְבָ֖יו יִתְגַּבָּֽר׃ הֶחֱשֵׁ֙יתִי֙ מֵֽעוֹלָ֔ם אַחֲרִ֖ישׁ אֶתְאַפָּ֑ק כַּיּוֹלֵדָ֣ה אֶפְעֶ֔ה אֶשֹּׁ֥ם וְאֶשְׁאַ֖ף יָֽחַד׃ אַחֲרִ֤יב הָרִים֙ וּגְבָע֔וֹת וְכׇל־עֶשְׂבָּ֖ם אוֹבִ֑ישׁ וְשַׂמְתִּ֤י נְהָרוֹת֙ לָאִיִּ֔ים וַאֲגַמִּ֖ים אוֹבִֽישׁ׃ וְהוֹלַכְתִּ֣י עִוְרִ֗ים בְּדֶ֙רֶךְ֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ בִּנְתִיב֥וֹת לֹא־יָדְע֖וּ אַדְרִיכֵ֑ם אָשִׂים֩ מַחְשָׁ֨ךְ לִפְנֵיהֶ֜ם לָא֗וֹר וּמַֽעֲקַשִּׁים֙ לְמִישׁ֔וֹר אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים עֲשִׂיתִ֖ם וְלֹ֥א עֲזַבְתִּֽים׃ נָסֹ֤גוּ אָחוֹר֙ יֵבֹ֣שׁוּ בֹ֔שֶׁת הַבֹּטְחִ֖ים בַּפָּ֑סֶל הָאֹמְרִ֥ים לְמַסֵּכָ֖ה אַתֶּ֥ם אֱלֹהֵֽינוּ׃ הַחֵרְשִׁ֖ים שְׁמָ֑עוּ וְהַעִוְרִ֖ים הַבִּ֥יטוּ לִרְאֽוֹת׃ מִ֤י עִוֵּר֙ כִּ֣י אִם־עַבְדִּ֔י וְחֵרֵ֖שׁ כְּמַלְאָכִ֣י אֶשְׁלָ֑ח מִ֤י עִוֵּר֙ כִּמְשֻׁלָּ֔ם וְעִוֵּ֖ר כְּעֶ֥בֶד יְהֹוָֽה׃ (ראית) [רָא֥וֹת] רַבּ֖וֹת וְלֹ֣א תִשְׁמֹ֑ר פָּק֥וֹחַ אׇזְנַ֖יִם וְלֹ֥א יִשְׁמָֽע׃ יְהֹוָ֥ה חָפֵ֖ץ לְמַ֣עַן צִדְק֑וֹ יַגְדִּ֥יל תּוֹרָ֖ה וְיַאְדִּֽיר׃ וְהוּא֮ עַם־בָּז֣וּז וְשָׁסוּי֒ הָפֵ֤חַ בַּחוּרִים֙ כֻּלָּ֔ם וּבְבָתֵּ֥י כְלָאִ֖ים הׇחְבָּ֑אוּ הָי֤וּ לָבַז֙ וְאֵ֣ין מַצִּ֔יל מְשִׁסָּ֖ה וְאֵין־אֹמֵ֥ר הָשַֽׁב׃ מִ֥י בָכֶ֖ם יַאֲזִ֣ין זֹ֑את יַקְשִׁ֥ב וְיִשְׁמַ֖ע לְאָחֽוֹר׃ מִֽי־נָתַ֨ן (למשוסה) [לִמְשִׁסָּ֧ה] יַעֲקֹ֛ב וְיִשְׂרָאֵ֥ל לְבֹזְזִ֖ים הֲל֣וֹא יְהֹוָ֑ה ז֚וּ חָטָ֣אנוּ ל֔וֹ וְלֹֽא־אָב֤וּ בִדְרָכָיו֙ הָל֔וֹךְ וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּתוֹרָתֽוֹ׃ וַיִּשְׁפֹּ֤ךְ עָלָיו֙ חֵמָ֣ה אַפּ֔וֹ וֶעֱז֖וּז מִלְחָמָ֑ה וַתְּלַהֲטֵ֤הוּ מִסָּבִיב֙ וְלֹ֣א יָדָ֔ע וַתִּבְעַר־בּ֖וֹ וְלֹא־יָשִׂ֥ים עַל־לֵֽב׃ וְעַתָּ֞ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ בֹּרַאֲךָ֣ יַעֲקֹ֔ב וְיֹצֶרְךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל אַל־תִּירָא֙ כִּ֣י גְאַלְתִּ֔יךָ קָרָ֥אתִי בְשִׁמְךָ֖ לִי־אָֽתָּה׃ כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ׃ כִּ֗י אֲנִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל מוֹשִׁיעֶ֑ךָ נָתַ֤תִּי כׇפְרְךָ֙ מִצְרַ֔יִם כּ֥וּשׁ וּסְבָ֖א תַּחְתֶּֽיךָ׃ מֵאֲשֶׁ֨ר יָקַ֧רְתָּ בְעֵינַ֛י נִכְבַּ֖דְתָּ וַאֲנִ֣י אֲהַבְתִּ֑יךָ וְאֶתֵּ֤ן אָדָם֙ תַּחְתֶּ֔יךָ וּלְאֻמִּ֖ים תַּ֥חַת נַפְשֶֽׁךָ׃ אַל־תִּירָ֖א כִּ֣י אִתְּךָ־אָ֑נִי מִמִּזְרָח֙ אָבִ֣יא זַרְעֶ֔ךָ וּמִֽמַּעֲרָ֖ב אֲקַבְּצֶֽךָּ׃ אֹמַ֤ר לַצָּפוֹן֙ תֵּ֔נִי וּלְתֵימָ֖ן אַל־תִּכְלָ֑אִי הָבִ֤יאִי בָנַי֙ מֵרָח֔וֹק וּבְנוֹתַ֖י מִקְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃ כֹּ֚ל הַנִּקְרָ֣א בִשְׁמִ֔י וְלִכְבוֹדִ֖י בְּרָאתִ֑יו יְצַרְתִּ֖יו אַף־עֲשִׂיתִֽיו׃ הוֹצִ֥יא עַם־עִוֵּ֖ר וְעֵינַ֣יִם יֵ֑שׁ וְחֵרְשִׁ֖ים וְאׇזְנַ֥יִם לָֽמוֹ׃ כׇּֽל־הַגּוֹיִ֞ם נִקְבְּצ֣וּ יַחְדָּ֗ו וְיֵאָֽסְפוּ֙ לְאֻמִּ֔ים מִ֤י בָהֶם֙ יַגִּ֣יד זֹ֔את וְרִאשֹׁנ֖וֹת יַשְׁמִיעֻ֑נוּ יִתְּנ֤וּ עֵֽדֵיהֶם֙ וְיִצְדָּ֔קוּ וְיִשְׁמְע֖וּ וְיֹאמְר֥וּ אֱמֶֽת׃ אַתֶּ֤ם עֵדַי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְעַבְדִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתִּי לְמַ֣עַן תֵּ֠דְע֠וּ וְתַאֲמִ֨ינוּ לִ֤י וְתָבִ֙ינוּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה֔וּא לְפָנַי֙ לֹא־נ֣וֹצַר אֵ֔ל וְאַחֲרַ֖י לֹ֥א יִהְיֶֽה׃ אָנֹכִ֥י אָנֹכִ֖י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥ין מִבַּלְעָדַ֖י מוֹשִֽׁיעַ׃ אָנֹכִ֞י הִגַּ֤דְתִּי וְהוֹשַׁ֙עְתִּי֙ וְהִשְׁמַ֔עְתִּי וְאֵ֥ין בָּכֶ֖ם זָ֑ר וְאַתֶּ֥ם עֵדַ֛י נְאֻם־יְהֹוָ֖ה וַאֲנִי־אֵֽל׃ גַּם־מִיּוֹם֙ אֲנִ֣י ה֔וּא וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּ֑יל אֶפְעַ֖ל וּמִ֥י יְשִׁיבֶֽנָּה׃ כֹּֽה־אָמַ֧ר יְהֹוָ֛ה גֹּאַלְכֶ֖ם קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֑ל לְמַעַנְכֶ֞ם שִׁלַּ֣חְתִּי בָבֶ֗לָה וְהוֹרַדְתִּ֤י בָֽרִיחִים֙ כֻּלָּ֔ם וְכַשְׂדִּ֖ים בָּאֳנִיּ֥וֹת רִנָּתָֽם׃ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה קְדֽוֹשְׁכֶ֑ם בּוֹרֵ֥א יִשְׂרָאֵ֖ל מַלְכְּכֶֽם׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הַנּוֹתֵ֥ן בַּיָּ֖ם דָּ֑רֶךְ וּבְמַ֥יִם עַזִּ֖ים נְתִיבָֽה׃ הַמּוֹצִ֥יא רֶכֶב־וָס֖וּס חַ֣יִל וְעִזּ֑וּז יַחְדָּ֤ו יִשְׁכְּבוּ֙ בַּל־יָק֔וּמוּ דָּעֲכ֖וּ כַּפִּשְׁתָּ֥ה כָבֽוּ׃ אַֽל־תִּזְכְּר֖וּ רִאשֹׁנ֑וֹת וְקַדְמֹנִיּ֖וֹת אַל־תִּתְבֹּנָֽנוּ׃ הִנְנִ֨י עֹשֶׂ֤ה חֲדָשָׁה֙ עַתָּ֣ה תִצְמָ֔ח הֲל֖וֹא תֵּדָע֑וּהָ אַ֣ף אָשִׂ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ דֶּ֔רֶךְ בִּישִׁמ֖וֹן נְהָרֽוֹת׃ תְּכַבְּדֵ֙נִי֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה תַּנִּ֖ים וּבְנ֣וֹת יַעֲנָ֑ה כִּֽי־נָתַ֨תִּי בַמִּדְבָּ֜ר מַ֗יִם נְהָרוֹת֙ בִּֽישִׁימֹ֔ן לְהַשְׁק֖וֹת עַמִּ֥י בְחִירִֽי׃ עַם־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ׃ וְלֹא־אֹתִ֥י קָרָ֖אתָ יַעֲקֹ֑ב כִּֽי־יָגַ֥עְתָּ בִּ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ לֹֽא־הֵבֵ֤יאתָ לִּי֙ שֵׂ֣ה עֹלֹתֶ֔יךָ וּזְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א כִבַּדְתָּ֑נִי לֹ֤א הֶעֱבַדְתִּ֙יךָ֙ בְּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הוֹגַעְתִּ֖יךָ בִּלְבוֹנָֽה׃ לֹא־קָנִ֨יתָ לִּ֤י בַכֶּ֙סֶף֙ קָנֶ֔ה וְחֵ֥לֶב זְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א הִרְוִיתָ֑נִי אַ֗ךְ הֶעֱבַדְתַּ֙נִי֙ בְּחַטֹּאותֶ֔יךָ הוֹגַעְתַּ֖נִי בַּעֲוֺנֹתֶֽיךָ׃ אָנֹכִ֨י אָנֹכִ֥י ה֛וּא מֹחֶ֥ה פְשָׁעֶ֖יךָ לְמַעֲנִ֑י וְחַטֹּאתֶ֖יךָ לֹ֥א אֶזְכֹּֽר׃ הַזְכִּירֵ֕נִי נִשָּׁפְטָ֖ה יָ֑חַד סַפֵּ֥ר אַתָּ֖ה לְמַ֥עַן תִּצְדָּֽק׃ אָבִ֥יךָ הָרִאשׁ֖וֹן חָטָ֑א וּמְלִיצֶ֖יךָ פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃ וַאֲחַלֵּ֖ל שָׂ֣רֵי קֹ֑דֶשׁ וְאֶתְּנָ֤ה לַחֵ֙רֶם֙ יַֽעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל לְגִדּוּפִֽים׃
פירוש רש”י
42:1: הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ. הֵן עַבְדִּי יַעֲקֹב אֵינוֹ כְּמוֹתְכֶם, כִּי אֶתְמֹךְ בּוֹ: | בְּחִירִי. יִשְׂרָאֵל קָרוּי בְּחִירִי (תהלים קלה:ד) ״כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ״, וְאוֹמֵר (ישעיהו מה:ד) ״לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי״: | רָצְתָה נַפְשִׁי. עָלָיו נָתַתִּי רוּחִי לְהוֹדִיעַ נְבִיאָיו אֶת סוֹדוֹ, וְסוֹפוֹ מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ב:ג) ״וְהָלְכוּ גוֹיִם רַבִּים וְגוֹ׳ וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְגוֹ׳״: 42:2: וְלֹא יִשָּׂא. לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹל, לֹא יִצְטָרֵךְ לְהוֹכִיחַ וּלְהִתְנַבְּאוֹת אֶל הַגּוֹיִם, שֶׁהֵם מֵעַצְמָם יָבוֹאוּ לִלְמוֹד מֵהֶם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח:כג) ״נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם״: 42:3: קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״עִינְוְתָנַיָּא דְּאִינוּן כְּקַנְיָא רְעִיעַ לָא יִתְבְּרוּן, וַחֲשִׁיכַיָּא דְּאִינוּן כְּבוּצִין עַמִּי (פֵּרוּשׁ כְּנֵר כָּבֶה) לָא יִטְפוֹן״: | וּפִשְׁתָּה כֵהָה. פְּתִילַת פִּשְׁתָּה לַחָה, שֶׁקְּרוֹבָה לִכְבּוֹת. מֶלֶךְ שֶׁלָּהֶם לֹא יִגְזוֹל אֶת הַדַּלִּים וְלֹא יִרְצֹץ אֶת הָעֲנִיִּים וְאֶת הַחַלָּשִׁים: 42:4: וְלֹא יָרוּץ. כְּמוֹ ׳לֹא יֵרָצֵץ׳, ״כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה״ (ישעיהו יא:ט), וְיִשְׁמְעוּ לָהֶן, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (צפניה ג:ט) ״כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים וְגוֹ׳״, וְזֶהוּ לְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵילוּ – כֻּלָּם יִשְׁמְעוּ לְתוֹרָתוֹ: 42:5: הָאֵל ה׳. בַּעַל הַדִּין וּבַעַל הָרַחֲמִים: | בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם. תְּחִלָּה כְּמִין פָּקִיעַ שֶׁל שְׁתִי, וְאַחַר כָּךְ נָטָה אוֹתָם, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה (חגיגה יב א): | וְצֶאֱצָאֶיהָ. בּוֹרֵא אֶת הַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה: | נוֹתֵן נְשָׁמָה. נִשְׁמַת חַיִּים: | לָעָם עָלֶיהָ. לְכֻלָּם בְּשָׁוֶה: | וְרוּחַ. קְדוּשָׁה: | לַהֹלְכִים בָּהּ. לַמִּתְהַלְּכִים לְפָנָיו: 42:6: קְרָאתִיךָ. לִישַׁעְיָה הוּא אוֹמֵר: | וְאֶצָּרְךָ. כְּשֶׁיְצַרְתִּיךָ, זֹאת הָיְתָה מַחֲשַׁבְתִּי שֶׁתְּשִׁיב אֶת עַמִּי לִבְרִיתִי וּלְהָאִיר לָהֶם: | לְאוֹר גּוֹיִם. כָּל שֵׁבֶט קָרוּי גּוֹי לְעַצְמוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם״ (בראשית לה:יא): 42:7: לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת. שֶׁאֵינָם רוֹאִין אֶת גְּבוּרָתוֹ, לָתֵת לֵב לָשׁוּב אֵלַי: | לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר. וְעַל יְדֵי שֶׁיִּתְפַּקְּחוּ עֵינֵיהֶם, יֵצְאוּ אֲסִירִים מִמַּסְגֵּר. דָּבָר אַחֵר: לְבַשְּׂרָם עַל גָּלוּת בָּבֶל הָעֲתִידָה לָבֹא עֲלֵיהֶן, שֶׁסּוֹפָן לָצֵאת מִמֶּנָּה: 42:8: הוּא שְׁמִי. הוּא מְפֹרָשׁ בִּלְשׁוֹן אַדְנוּת וְכֹחַ, וְעָלַי לְהַרְאוֹת שֶׁאָדוֹן אֲנִי, לְפִיכָךְ כְּבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן: 42:9: הָרִאשֹׁנוֹת, שֶׁהִבְטַחְתִּי לְאַבְרָהָם עַל גָּלוּת מִצְרַיִם (בראשית טו:יד) ״וְגַם אֶת הַגּוֹי וְגוֹ׳״: | הִנֵּה בָאוּ. שָׁמַרְתִּי הַבְטָחָתִי, וְעַתָּה חֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד לְעַמִּי, לְהַבְטִיחַ עַל גָּלוּת שְׁנִיָּה: 42:10: תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ. עַל כָּרְחָם, כְּשֶׁיִּרְאוּ אֶת גְּבוּרָתִי לְיִשְׂרָאֵל, יוֹדוּ כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כִּי אֱלֹהִים אֲנִי: | יוֹרְדֵי הַיָּם. פּוֹרְשֵׂי בִּסְפִינוֹת: | וּמְלֹאוֹ. הַקְּבוּעִים בַּיָּם, וְלֹא בָּאִיִּים, אֶלָּא בְּתוֹךְ הַמַּיִם שׁוֹפְכִים עָפָר כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי בַּיִת, וְהוֹלְכִים מִבַּיִת לְבַיִת בִּסְפִינָה, כְּגוֹן עִיר וֵונִיצִיי״א: 42:11: יִשְׂאוּ מִדְבָּר. קוֹל בְּשִׁיר: | חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר. (מוּסָב עַל יִשְׂאוּ) מִדְבַּר קֵדָר, שֶׁהֵם דָּרִים עַתָּה בּאֳהָלִים, יִשְׂאוּ קוֹל וְיָרֹנּוּ (כְּמוֹ ״וְהַחֲצֵרִים אֲשֶׁר תֵּשֵׁב קֵדָר״), בְּמִדְבַּר קֵדָר שֶׁהֵם דָּרִים עַתָּה בְּאָהֳלֵיהֶם יִהְיוּ עָרִים וַחֲצֵרִים קְבוּעִים: | יֹשְׁבֵי סֶלַע. הַמֵּתִים שֶׁיִּחְיוּ (בראשית רבה יג ו); כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: | מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ. ״מֵרֵישׁ טוּרִיָּא יְרִימוּן קָלֵיהוֹן״ (תרגום יונתן): 42:14: הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם. זֶה יָמִים רַבִּים הֶחֱשֵׁיתִי עַל חֻרְבַּן בֵּיתִי, וְתָמִיד אַחֲרִישׁ: | אֶתְאַפָּק. לְשׁוֹן הוֹוֶה; עַד עַתָּה הֱצִיקַתְנִי רוּחִי, וּמֵעַתָּה כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה: | אֶשֹּׁם. אֶתְבַּהֵל: | וְאֶשְׁאַף. וְאֶתְאַוֶּה לְהַשְׁמִיד הַכֹּל יַחַד, כָּל אוֹיְבַי: 42:15: אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת. אֶהֱרֹג מְלָכִים וְשִׁלְטוֹנִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת׃ | וְכָל עֶשְׂבָּם. כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם: | אוֹבִישׁ. לְשׁוֹן יֹבֶשׁ הוּא לְעִנְיַן דָּבָר לַח, כְּגוֹן עֵשֶׂב וּנְהָרוֹת: 42:16: וְהוֹלַכְתִּי. יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ עִוְרִים עַד הֵנָּה מֵהַבִּיט אֵלַי בְּדֶּרֶךְ הַטּוֹב, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ לַהֲלוֹךְ בָּהּ: | עֲשִׂיתִם. אֶעֱשֶׂה כֵּן. לְשׁוֹן נְבוּאָה לְדַבֵּר עַל הֶעָתִיד כְּאִלּוּ עָשׂוּי: 42:18: הַחֵרְשִׁים וְהַעִוְרִים. עַל יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹמֵר: 42:19: מִי עִוֵּר בָּכֶם? אֵין אֶחָד כִּי אִם עַבְדִּי הוּא הָעִוֵּר שֶׁבְּכֻלְּכֶם, וְחֵרֵשׁ שֶׁבָּכֶם הֲרֵי הוּא כְּמַלְאָכִי אֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹלֵחַ לְהִנָּבֵא נְבוּאוֹת: | מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם. מִי הָיָה עִוֵּר בָּכֶם, כְּבָר קִבֵּל יִסּוּרָיו, וַהֲרֵי הוּא כִּמְשֻׁלָּם כָּל תַּגְמוּלָיו וְיוֹצֵא נָקִי: 42:20: רָאוֹת רַבּוֹת. רְאִיּוֹת הַרְבֵּה לִפְנֵיכֶם, וְאֵינְכֶם שׁוֹמְרִים לְהַבִּיט בְּמַעֲשַׂי וְלָשׁוּב אֵלַי: | פָּקוֹחַ אָזְנַיִם. אֲנִי עָסוּק לִפְקוֹחַ אָזְנֵיכֶם עַל יְדֵי נְבִיאַי, וְלֹא יִשְׁמַע אִישׁ מִכֶּם אֶת דְּבָרַי, וּלְשׁוֹן הוֹוֶה הוּא: 42:21: ה׳ חָפֵץ. לְהַרְאוֹתְכֶם וְלִפְקֹחַ אָזְנֵיכֶם לְמַעַן צֶדֶק, וּלְכָךְ הוּא מַגְדִּיל וּמַאְדִּיר לָכֶם תּוֹרָה: 42:22: וְהוּא. הָעָם הַזֶּה בָּזוּי וְשָׁסוּי, וְסוֹף הָעִנְיָן וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב (ישעיהו מב:כה) כָּל זֶה לוֹמַר, לָמָּה קְרָאַתְנוּ זֹאת מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב (ישעיהו מב:כד): | הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם. בַּחוּרֵיהֶם פַּחֵי נֶפֶשׁ כֻּלָּם. תוספת: דָּבָר אַחֵר: הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם – יָשִׂימוּ אֶת עַצְמָם בְּפַחֵי הָאֲדָמָה וּבְחוֹרִים, וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ יוֹכִיחַ שֶׁכֵּן הוּא: | וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב. כְּמוֹ ׳הָשֵׁב׳, לְפִיכָךְ הוּא רָפֵי, אֲבָל ״הַשָּׁב בְּאַמְתַּחְתֵּינוּ״ (בראשית מג:יח) הוּא דָּגֵשׁ: 42:23: יַאֲזִין. לָתֵת לֵב לְזֹאת מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב: | לְאָחוֹר. יַקְשִׁיב וְיִשְׁמַע דָּבָר שֶׁיַּעֲמוֹד לוֹ בָּאַחֲרוֹנָה, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן לְאָחוֹר: ״לְסוֹפָא״, וְכֵן כָּל ׳לְאָחוֹר׳ שֶׁבַּמִּקְרָא: עָתִיד לִהְיוֹת הוּא: 42:24: זוּ חָטָאנוּ לוֹ. זוֹ הִיא שֶׁגָּרְמָה אֶת הַמְּשִׁסָּה וְהַבַּז, אֶת אֲשֶׁר חָטָאנוּ לוֹ: | וְלֹא אָבוּ. אֲבוֹתֵינוּ בִּדְרָכָיו הָלוֹךְ: 42:25: וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב. כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ וְיִקְחוּ מוּסָר, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (צפניה ג:ו): ״הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם, אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי וְגוֹ׳״: | וְלֹא יָדָע. יוֹדֵעַ הוּא, אֶלָּא שֶׁדָּשׁ בְּעָקֵב; לֹא חָשׁ לְהָבִין זֹאת וְלָשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ: | וַתִּבְעַר בּוֹ. אַחַר פֻּרְעָנוּת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁמִּסָּבִיב, בָּעֲרָה בְּעַצְמוֹ: 43:1: וְעַתָּה. אַף כָּל זֹאת כֹּה אָמַר ה׳… אַל תִּירָא: 43:2: כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם. כְּשֶׁעָבַרְתָּ בְּיַם סוּף אִתְּךָ הָיִיתִי: | וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ. גַּרְתָּה בֵּין הַמִּצְרִים וְהָאֻמּוֹת הַמְרֻבִּין כְּמֵי נָהָר, וְלֹא יָכְלוּ לְךָ לְכַלּוֹת: | כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ. לֶעָתִיד לָבֹא: ״כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר״ (מלאכי ג:יט), שֶׁאַקְדִּיר חַמָּה עַל הָרְשָׁעִים, ״וְלִהַט אוֹתָם הַיּוֹם הַבָּא״ (שם), גַּם שָׁם לֹא תִכָּוֶה: | וְלֶהָבָה. שֶׁתִּשְׂרוֹף הָאֻמּוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת סִיד״ (ישעיהו לג:יב), גַּם הִיא לֹא תִבְעַר בָּךְ: 43:3: נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם. וְהֵם הָיוּ לְךָ לְפִדְיוֹן, שֶׁבְּכוֹרֵיהֶם מֵתוּ וְאַתָּה, בְּנִי בְּכוֹרִי, נִצַּלְתָּ, וִהְיִיתֶם חַיָּבִים כְּלָיָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כ:ח) ״וָאוֹמַר לִשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״: 43:4: וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ. תָּמִיד אֲנִי רָגִיל בְּכָךְ: 43:6: אֹמַר לְרוּחַ צָפוֹן תֵּנִי הַגָּלֻיּוֹת שֶׁבַּצָּפוֹן: | וְלַתֵּימָן, שֶׁהִיא רוּחַ חֲזָקָה – אַל תִּכְלָאִי מִלְּנַשֵּׁב בְּחָזְקָה לְהָבִיא גָּלֻיּוֹתַי. וְכֵן (שיר השירים ד:טז) ״עוּרִי צָפוֹן וּבֹאִי תֵימָן״, מִתּוֹךְ שֶׁהָרוּחַ צְפוֹנִית חַלָּשָׁה צְרִיכָה חִזּוּק, לְכָךְ כָּתוּב ׳עוּרִי׳, ׳תֵּנִי׳. אֲבָל דְּרוֹמִית שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה חִזּוּק (גיטין לא ב), כָּתוּב ׳בּוֹאִי׳ כְּמוֹת שֶׁהִיא, וְכֵן ׳אַל תִּכְלָאִי׳: 43:7: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו. כָּל הַצַּדִּיקִים הַנִּקְרָאִים בִּשְׁמִי, וְכָל הֶעָשׂוּי לִכְבוֹדִי. יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו – תִּכַּנְתִּיו בְּכָל הַצָּרִיךְ לוֹ, וְהֵכַנְתִּי הַכֹּל. כְּלוֹמַר: אַף עַל פִּי שֶׁעָבְרוּ בַּגּוֹלָה וּבְצָרָה, כְּבָר הִכַּנְתִּי לָהֶם כָּל צָרְכֵי גְּאֻלָּתָם: 43:8: הוֹצִיא עַם עִוֵּר. הוֹצִיא כְּמוֹ לְהוֹצִיא מִן הַגּוֹלָה אוֹתָם שֶׁגָּלוּ עַל שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּעִוְּרִים, וְעֵינַיִם לָהֶם וְלֹא רָאוּ: 43:9: כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ. אִם כָּל הַגּוֹיִם מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת נִתְקַבְּצוּ יַחְדָּיו, מִי בָהֶם וּבִנְבִיאֵיהֶם יַגִּיד עֲתִידוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהּ מִפִּי טָעוּתָם, אוֹ הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁכְּבָר עָבְרוּ יַשְׁמִיעֻנוּ לֵאמֹר: ״אֲנַחְנוּ הִגַּדְנוּ אוֹתָם קוֹדֶם שֶׁבָּאוּ״? | יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם, שֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁנִּבְּאוּ עֲלֵיהֶם קֹדֶם לָכֵן, וְיִצְדָּקוּ; אֲבָל אֲנִי יֵשׁ לִי עֵדִים, שֶׁאַתֶּם עֵדַי, שֶׁהִגַּדְתִּי לְאַבְרָהָם אֲבִיכֶם הַגָּלֻיּוֹת וּבָאוּ: 43:10: וְעַבְדִּי. יַעֲקֹב: | אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי. הוּא יָעִיד שֶׁהִבְטַחְתִּיו בְּלֶכְתּוֹ לַאֲרַם נַהֲרַיִם, וְשָׁמַרְתִּי הַבְטָחָתִי: | לְמַעַן תֵּדְעוּ וְגוֹ׳. כָּל זֶה עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּתְּנוּ לֵב לָדַעַת אוֹתִי: 43:12: אָנֹכִי הִגַּדְתִּי. הַגָּלֻיּוֹת לְאַבְרָהָם: | וְהוֹשַׁעְתִּי. לְקַיֵּם דְּבָרִי בְּעֵת רָץ: | וְהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם הָרִאשׁוֹנוֹת: | וְאֵין בָּכֶם זָר. בְּאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁעָשִׂיתִי כָּל אֵלֶּה, לֹא נִרְאָה בְּכֻלְּכֶם בֵּינֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֵל זָר לְהַרְאוֹת גְּדֻלָּתוֹ וֶאֱלֹהוּתוֹ בְּפָנַי: | וְאַתֶּם עֵדַי. שֶׁפָּתַחְתִּי לָכֶם שִׁבְעָה רְקִיעִים, וְלֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה: 43:13: גַּם מִיּוֹם אֲנִי הוּא. לֹא אוֹתוֹ הַיּוֹם לְבַדּוֹ הָיִיתִי לְבַדִּי, כִּי גַּם מֵאָז הֱיוֹת יוֹם אֲנִי הוּא לְבַדִּי: | אֶפְעַל. אִם בָּאתִי לִפְעוֹל אֵין מֵשִׁיב: 43:14: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״בְּדִיל חוֹבֵיכוֹן אַגְלֵיתִי יַתְכוֹן לְבָבֶל״: | וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם. ״וַאֲחֵתִית בִּמְשׁוֹטִין כּוּלְהוֹן״. ׳מְשׁוֹטִין׳ הוּא עֵץ שֶׁמַּנְהִיג אֶת הַסְּפִינָה וּמְיַשְּׁרָהּ: | וְכַשְׂדִּים הוֹלִיכוּ אֶתְכֶם בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם, וְגַם יֵשׁ לְפָרְשׁוֹ עַל בְּשׂוֹרַת הַגְּאוּלָּה. לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי אֶשְׁלַח מַלְכֵי מָדַי לְבָבֶל וְאוֹרִיד הַכַּשְׂדִּים בִּסְפִינוֹת וּמְשׁוֹטִין לַגּוֹלָה לְאֶרֶץ מָדַי, וְכַשְׂדִּים אוֹרִיד בָּאֳנִיּוֹת שֶׁהָיְתָה רִנָּתָם בָּהֶם: 43:16: הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ. בְּיַם סוּף, וְשָׁם הוֹצֵאתִי מִצְרַיִם לִרְדּוֹף אַחֲרֵיכֶם רֶכֶב וָסוּס וְחַיִל וְעִזּוּז, וְכֻלָּם יַחְדָּיו יִשְׁכְּבוּ מֵתִים עַל שְׂפַת הַיָּם בַּל יָקוּמוּ: 43:17: כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״כְּבוּצִין עַמִּי טְפוֹ״: 43:18: אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת. הַנִּסִּים הַלָּלוּ שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם שֶׁעָשִׂיתִי בְּמִצְרַיִם, אַל תִּזְכְּרוּ אוֹתָם מֵעַתָּה, כִּי בַּגְּאֻלָּה זוֹ תַּעַסְקוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל: | אַל תִּתְבֹּנָנוּ. אַל תִּסְתַּכְּלוּ בָּהֶן, אַל תִּתְּנוּ לָהֶם לֵב: 43:20: תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה. מָקוֹם שֶׁהוּא חָרֵב וּמַרְבָּץ לְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה, לְתַנִּים וְלִבְנוֹת יַעֲנָה: | כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם. כְּלוֹמַר: בְּאֶרֶץ חֲרֵבָה אֶתֵּן יִשּׁוּב: 43:21: עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי. לְמַעַן תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ: 43:22: וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ. וְאַתָּה לֹא אוֹתִי קָרָאתָ בִּפְנוֹתְךָ אַחֲרֵי עֲבוֹדָה זָרָה: | כִּי יָגַעְתָּ בִּי. נִלְאֵיתֶם מַהֵר בַּעֲבוֹדָתִי (פסיקתא רבתי כט): 43:23: לֹא הֵבֵאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ. כִּי אִם לַעֲבוֹדָה זָרָה: | לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ. עֲבוֹדָה רַבָּה בְּמִנְחָה, קֹמֶץ מְעַט עוֹלֶה לַגָּבוֹהַּ, וְגַם הוּא לֹא אָמַרְתִּי לְךָ לְהַקְרִיב לְךָ חוֹבָה, אֶלָּא נְדָבָה: 43:24: לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה. לִקְטֹרֶת לֹא הֻצְרַכְתָּ לִקְנוֹתָהּ בְּכֶסֶף, לְפִי שֶׁהָיְתָה מְצוּיָה בְּאַרְצְכֶם הַרְבֵּה. אָמַר רַבִּי אַבָּא: קִנָּמוֹנִיָּה הָיְתָה גְּדֵלָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ אוֹכְלִין אוֹתָהּ עִזִּים וּצְבָיִים (איכה רבה פתיחתא י): | הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ. אַתֶּם גְּרַמְתֶּם לִי לִהְיוֹת שַׁמָּשׁ לְעוֹבְדֵי פְּסִילִים, כְּמוֹ שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל ״וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן״ (יחזקאל א:ד), שֶׁהָיְתָה חוֹזֶרֶת מֶרְכֶּבֶת הַשְּׁכִינָה מִבָּבֶל, שֶׁהָלְכָה לִכְבּוֹשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם תַּחַת יָדוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה מָסַר אֶת בָּנָיו, כִּדְאִיתָא בַּחֲגִיגָה (חגיגה יג ב): 43:25: אָנֹכִי אָנֹכִי. אֲנִי הוּא שֶׁמְּחִיתִים מֵאָז, וַאֲנִי מֹחֶה אוֹתָם גַּם עַתָּה: | לְמַעֲנִי. לֹא בִּזְכוּתְךָ וְלֹא בְּצִדְקַת אֲבוֹתֶיךָ: 43:26: הַזְכִּירֵנִי. כָּל תַּגְמוּל שֶׁיֵּשׁ לְךָ וְלַאֲבוֹתֶיךָ עָלַי: | נִשָּׁפְטָה יָחַד. נָבֹא לְמִשְׁפָּט: 43:27: אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא. בְּאָמְרוֹ ״בַּמֶּה אֵדַע״ (בראשית טו:ח): | וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי. אֵין לְךָ בְּכָל מְלִיצִים שֶׁאַתָּה סוֹמֵךְ עַל זְכוּתָם, שֶׁלֹּא מָצָאתִי בּוֹ פֶּשַׁע: יִצְחָק אָהַב אֶת שׂוֹנְאִי: 43:28: וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ. בִּשְׁבִיל עֲוֹנוֹתֵיכֶם:
פירוש רד”ק
42:1: הן עבדי. זהו מלך המשיח כמו שפירשנו: | אתמך. בו דרך משל כמו המלך הנשען בעבדו הנאמן לו: | נתתי רוחי עליו. כמו שאמר גם כן עליו ונחה עליו רוח ה’: | משפט לגוים יוציא. יוציא משפטם לאור וישלים בין גוי לגוי שלא יהיה עוד מלחמה ביניהם, כמו שאמר גם כן עליו ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וגו’, ואמר ודבר שלום לגוים ומשלו מים ועד ים, וזה יהיה אחר מלחמת גוג ומגוג: 42:2: לא יצעק. כמו שהוא דרך השופט לזעוק על הנשפטים לפניו ולהכריחם לדברי משפטו הוא לא יהיה צריך לזה כי בנחת ידבר להם והם יקבלו דבריו: | ולא ישא. פירוש ולא ישא קולו, וכפל הענין לחזק: 42:3: קנה רצוץ. רצוץ ענינו קנה שהוא קרוב להשבר, וכן על משענת קנה הרצוץ שאם היה שבור מכל וכל לא היה אדם נשען עליו, אמר כל כך יהיו דבריו והנהגת מלכותו בנחת עד שאפילו החלושים לא ירגישו בו ודמה החלושים לקנה רצוץ ולפשתה כהה שענינה שהיא קרובה לכבות, ולא יעלה על דעתך לפי שיהיה נח ורפה לא יעשה משפט אלא אעפ”כ לאמת יוציא משפט כי לא יבצר ממנו מזימה: 42:4: לא יכהה ולא ירוץ. לא יתרשל ולא יחלש ולא יתרפה עד שישים לארץ משפט, ופירוש לארץ ליושבי הארץ וכן איים שוכני איים: | ולתורתו. שיורה להם ייחלו, כמו שאמר והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה’ ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו: 42:5: כה אמר האל ה’. האל שהוא בורא שמים, הענין הזה אמרו הנביא כמה פעמים לפי שהיו בדורו בעלי אמונה רעה שהיו מאמינים כי העולם לא נברא אלא כך היה קדמון אבל הוא עלול ויש לו עלה, ויש שהיו מאמינים כי העולם מקרה אין לו בורא ולא עלה כמו שכתבנו, ומפני האמונות הרעות ההם היה שונה תמיד הענין הזה כי השם יתעלה הוא בורא העולם ומחדשו והוא מוציאו מאין ליש, ואמר בורא השמים, אמר אל יחשוב אדם כי השמים בעבור שהם קיימים ולא יקרה אותם שום הפסד ושום שנוי שהם קדמונים אלא האל בראם וחדשם: | ונוטיהם. שנטה אותם כאהל על הארץ, ומלת ונוטיהם נכתבה ביו”ד הרבוי בלשון רבים כמו איה אלהי עושי, ישמח ישראל בעושיו: | רוקע הארץ. הרקוע היא הפרישה והרדוד כמו וירקעו את פחי הזהב, ורקע ברגליך, והנה הארץ עגולה ככדור והנה האל כשהקוה המים אשר על פני הארץ אל מקום אחד להיות עליה צמחים וכולל אותם במלת וצאצאיה עשה הארץ שהיא היבשה כאלו היא שטוחה לשבת עליה כאדם הרוקע דבר ושוטח אותו כמו הצורף ששוטח הטסים: | וצאצאיה. פירוש ברא צאצאיה עליה כי אחר שאמר ותראה היבשה אמר תדשא הארץ ואחר כן נתן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה, וזה היה ביום הששי שברא האדם ונפח בו נשמה כמו שאמר ויפח באפיו נשמת חיים והוא נותן נשמה לעם עליה ויצר שאר בעלי חיים כמ”ש תוציא הארץ נפש חיה למינה, וזהו ורוח להולכים בה כי לא יאמר נשמה אלא על האדם, ופי’ כל אשר נשמת רוח חיים באפיו אמר נשמת בעבור האדם ואמר רוח בעבור שאר בעלי החיים, והקדים אדם אע”פ שהיה אחרון לפי שהוא עיקר היצירה, וכן אמר עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, זכר אדם לבדו לפי שהוא עיקר היצירה: 42:6: אני ה’. אומר לישראל אני ה’ שעשיתי כל זה יכול להוציאך מהגלות ואני הוא שקראתיך בצדק כשהגיע זמנך לצאת שתצא ולא תירא בצאתך כי אני אחזיק בידך: | ואצרך. אשמרך מן הגוים שלא ירעו לך: | ואחזק. בצר”י והחי”ת בשוא לבדו: | לברית עם. לקיום כל עם ועם כי בעבורך מתקיים כל העולם וכל ברית הוא ענין קיום וכן תהיה גם כן לאור גוים, כמו שאמר והלכו גוים לאורך, והאור הוא התורה שתצא להם מציון, וישראל יהיו קיום האומות על שני פנים האחד שיהיה שלום בעבורם בכל הגוים כמו שאמר על המשיח ודבר שלום לגוים, ואמר והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וגו’, השנית כי בסבת ישראל יהיו הגוים שומרים שבע מצות וילכו בדרך טובה כמו ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו וגו’: 42:7: לפקח. אני ה’ קראתיך לפקוח עינים עורות כלומר עיניכם שהם עורות בגלות מרוב הצרות: | וכן להוציא ממסגר אסיר. אתה שאתה אסיר בגלות ובבית כלא ויושב בחשך, אסיר, בדגש: 42:8: אני ה’ הוא שמי. הוא שמי המיוחד לי לא כשם הפסילים אע”פ שעובדיהם ישתתפו אותם עמי בשם אלהים ולא יוכלו לשתפם עמי בזה השם כי אני הוא אדון על הכל ועוד לא אתן כבודי לאחר כמו שעשיתי עד הנה שלא עשיתי משפט ברשעים על כן לא הכירוני ונטו אחרי האלילים ואחרי הוציאי ישראל מהגלות ואעשה עמהם נפלאות גדולות יכירוני כל העמים כי אין בלעדי אחרי עשותי משפט ברשעים, כמו שאומר והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא וגו’: | ותהלתי לפסילים. ולא תהלתי, ולא שזכר עומד במקום שנים וכן תקות ענוים תאבד ורבים כמוהם: 42:9: הראשונות הנה באו. אמר הנביא הנבואות הראשונות שנבאתי על סנחריב הנה באו כי בימי ישעיהו הנביא באו: | וחדשות אני מגיד. ועתה אני מגיד לכם נבואות חדשות שלא שמעתם ואשמיע אותן אתכם בטרם תצמחנה ותדעו כי כמו שנתקיימו הראשונות כן יתקיימו האחרונות, ואלה הם העתידות שאומר להוציא ישראל מגלות זה, ואמר תצמחנה על דרך משל, וכן אצמיח קרן לדוד אצמיח קרן לבית ישראל כי הדבר החדש הוא כמו הצמח שיתחדש ויתגלה על פני הארץ אחרי הסתרו כן תהיה תשועת ישראל: 42:10: שירו לה’. בעת גאולת ישראל: | מקצה הארץ. תהלתו יגידו הגוים מקצה הארץ כי ממזרח שמש ועד מבואו ידעו בגאולת ישראל כי הם מפוזרים בכל פאות והגוים בראותם הנפלאות ההם ישירו תהלתו, וכן יורדי הים באניות כלומר בים וביבשה ישירו לה’, ואמר ומלואו, על דגי הים שהם מלא הים והוא על דרך משל כמו וכל עצי השדה ימחאו כף, וכן איים ויושביהם באלו המקומות ישירו: 42:11: ישאו. קול: | מדבר ועריו. על דרך משל כאלו ישאו קול בשירה המדבר והערים, כי יש מקומות במדבר שיש שם ערים: | חצרים תשב קדר. וכן ישאו קול החצרים שתשב קדר בהם כי בני קדר שוכנים במדבר באהלים שהם כמו החצרים שהם הכפרים, כמו ובתי החצרים, כי בני קדר אינם יושבים כאחד אלא מפוזרים במדבר שהם בו הנה והנה כמו הפרזים, ופירוש תשב קדר, עדת קדר כמו ותהי ישראל ותהי ארם, וזכר מדבר ובני קדר כי דרך מדבר יצאו ישראל מהגלות: | ירונו יושבי סלע. וכן יושבי סלע ר”ל המגדלים הבנוים על הסלעים ועל ההרים ירונו ויצוחו ושניהם ענין צעקה, וזכר יושבי סלעים והרים שהם רואים הולכי מדבר והערבה מרחוק: 42:12: ישימו. יתנו לו בפיהם הכבוד והתהלה: 42:13: ה’ כגבור יצא. לתשועת ישראל כמו הגבור שיצא למלחמה בלא פחד: | יעיר קנאה. קנאת ישראל שהעבידום בגלות כמה שנים: | יריע אף יצריח. הכל דרך משל למנצחים במלחמה שהם מריעים ומצריחים להתגבר על אשר כנגדם: | ויצריח. כמו יריע, ובאמרו אף יצריח כי הצריחה יותר בהגבהת קול מהתרועה ויתגבר על אויביו: 42:14: החשיתי. אמר האל יתברך מזמן רב החשיתי ושתקתי בצער ישראל בגלות והתאפקתי בסבל לחצם כאדם המתאפק ולא יראה לאחרים מה שבלבו ומתחזק להסתיר רצונו, כמו ויתאפק ויאמר שימו לחם, ויתאפק המן: | כיולדה אפעה. עתה אצעק כמו היולדת שצועקת בחבליה כן אזעק על הרשעים שהם אויבי כמו שאמר בפסוק שלמעלה מזה כי יותר מדאי התאפקתי ולא אוכל עוד לסבול בצערה: | אשום ואשאף יחד. אשומם ואבלעם יחד כל אויבי, וכן כי שאפני אנוש, שאפה רוח, שמום ושאוף ענין בליעה והשחתה: 42:15: אחריב הרים וגבעות. משל על מלכי האומות וכן עשבם משל על האומות, וכן נהרים ואגמים משל על האומות שהם מלאים כל טוב כמו הנהרות והאגמים עתה יחסרו כל הטוב ההוא ויהיו כמו הנהרות והאגמים שיבשו ושבו איים שהם מקומות לשבת: | אחריב. ענין חרבן: 42:16: והולכתי. אבל ישראל שהם כעורים בגלות אוליך אותם בדרך לא ידעו שאוליכם לארצם דרך מדבר העמים: | לאור. כי ההולך בחשך או בדרך מעקשים יכשל וההולך בדרך לא ידע כאלו הולך בחשך או במעקשות וישראל ילכו כהולך באור ובדרך מישור: | עשיתים. עבר במקום עתיד וכמוהו רבים ובדברי הנבואות ברוב העתידות כאלו נעשו: 42:17: נסוגו. ואז יבושו עובדי הפסילים וכן הבוטחים בהם ויסוגו אחור ממחשבתם: 42:18: החרשים. אמר האל כנגד ישראל אשר בדור הנביא אתם ישראל שאתם חרשים לשמוע דבר ה’ ועורים לראותו שמעו אלו הטובות שאני עתיד להטיב לישראל ומן הראשונות שבאו תדעו שהאחרונות העתידות יבאו ואיך תקשו לבבכם ולא תשמעו לי להטיב דרכיכם ולא עוד אלא שאתם אומרים לנביאי כשאקרא אתכם שאתם חרשים ועורים: 42:19: מי עור. אתם תאמרו על נביא ה’ שהוא עבדי שהוא עור: | כמלאכי. נביאי שאשלח לכם תאמרו מי עור וחרש כמוהו, וכפל הענין במלות שונות: | כמשלם. עבדי הנביא שהוא שלם בראות הלב תאמרו עליו מי עור כמוהו: 42:20: ראות. ואתם תראו צרות רבות: | ולא תשמור. בעין לבכם למה באו אלינו הצרות האלו והנה עיניכם רואות ועורות כי מה תועיל הראיה לרואה אם לא ישמור את דרכו וכן אזניכם פקוחות ולא ישמע אחד מכם התוכחה והנה אתם כחרשים, ראות מקור וכן פקוח, ואמר תשמור ישמע לשון יחיד כי אפילו אחד מהם לא ישמור ולא ישמע לשוב אל הדרך הטובה, ובאמרו תשמור בתי”ו הנוכח ואחר כך אמר ישמע אין תימה בזה כי כמוהו רבים במקרא ידבר לנכח ושלא לנכח בפסוק אחד כמו שמעו עמים כולם וזולתו: 42:21: ה’ חפץ למען צדקו. יעשה לא למענכם שיגדיל תורתו עדין בימי הגאולה ויאדיר אותה כמו שכתוב כי מלאה הארץ דעה את ה’ ואז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תשמענה אבל עתה הם חרשים ועורים ובזויים כי הוא עם בזוז ושסוי ולא יבינו ולא ישכילו כי בעונותיהם יהיה להם זה: 42:22: והוא עם. ישראל הוא עם בזוז שבוזזים אותם אויביהם ושוסים אותם תמיד: | הפח בחורים כולם. כמו על חור פתן אומר כי בחורים אשר התחבאו שם יפיחו אותם אויביהם כלומר ילכדו אותם בפח שלהם, ובאמרם חורים ר”ל מערות ואמר חורים על דרך גנאי כמו שאמרו פלשתים הנה עברים יוצאים מן החורים אשר התחבאו שם: | ובבתי כלאים החבאו. אמר כשילכדום אויביהם יחביאום בבתי כלאים ובכל הרע הזה ובכל הבזיון הזה לא ישובו אל לבם בעונינו הוא זה: | השב. בפתח השי”ן מקום צרי בעבור ההפסק ור”ל אין אומר לאויב השב הבזה: 42:23: מי בכם יאזין זאת. זאת התוכחה מי בכם שיאזינה ויבקשנה וישמע מה שעתיד להיות בסוף הימים זהו לאחור ויתודה ויאמר מי נתן למשסה: 42:24: מי נתן. שלא יאמר מקרה הוא היה לנו אלא שהקדוש ברוך הוא עשה זה בחטאתינו: | למשוסה. כתיב בוי”ו וקרי בלא וי”ו והענין אחד אלא שבכתיב הוי”ו במקום אות הכפל: | זו חטאנו. זו אשר חטאנו לו, ויש מפרשים זו במקום אשר וכן ברשת זו טמנו: | ולא אבו. כן דרך המקרא כמו שכתוב כמה פעמים שיאמר בפסוק אחד בכנוים משונים זה מזה והענין אחד ודומה לזה היה זרועם לבקרים אף ישועתינו בעת צרה: 42:25: וישפוך. לפי שחטא ישראל לפניו שפך עליו חמה, אפו כמו חמה באפו, או הוא מוכרח במקום סמוך כאלו אמר חמת אפו, וכן כאיפה שעורים אסיפה אסור: | ועזוז. שם שלם והוא כמו עז אלא שברוב יבא חסר הכפל וזה בא שלום וכן ועזוזו ונפלאותיו: | ותלהטהו. המלחמה: | ולא ידע. ולא ישים על לב כי בעונותיו בא לו כל זה וישוב בתשובה ותסור מעליו הרעה ואמר ותלהטהו מסביב על ביאת סנחריב על ערי יהודה ויתפשם: | ותבער בו. כאשר בא חילו לירושלם כן פירש אדוני אבי ז”ל: 43:1: ועתה כה אמר ה’. י”מ פרשה זו בענין כרש מלך פרס ששלח ישראל מגלות בבל ואאז”ל פירש אותה בענין סנחריב והוא הנכון, והנה הענין הזה דבק במה שלמעלה מזה ותלהטהו מסביב כמו שפירשנו ועתה הבטיח יושבי ירושלים מסנחריב, ויש לפרש גם כן זאת הפרשה עתידה: | בוראך יעקב. שתכיר כי אני בוראך ובורא העולם: | אל תירא כי גאלתיך. מחרב סנחריב כי לא ילכוד ירושלם, ואם היא עתידה פי’ גאלתיך מן הגלות: | לי אתה. ועלי לגאלך: 43:2: כי תעבור במים. לפי שהמשיל חיל סנחריב למי הנהר כמו שאמר את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור וגו’, ואמר שטף ועבר עד צואר יגיע אמר ליושבי ירושלים כי לא ישטפום נהרות מלך אשור ולא תבער בהם אשו כי המשילם ג”כ לאש כמו ותלהטהו מסביב, ואם היא עתידה יאמר כי בצאתך מהגלות ותעבור בין העמים שהם כנהרות או כמו אש לא יזיקוך: 43:3: כי אני ה’. קדוש ישראל, אני קדוש ישראל אביך ואני מושיע אותך: | נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך. כאשר בא חיל סנחריב ושם פניו לירושלם שמע אל תרהקה מלך כוש לאמר יצא להלחם אתך ושב לו ונלחם עם כוש וסבא ומצרים ושב לו עם השבי ההוא להלחם בירושלים ושם נגף האל מחנהו ועתה אומר כי כוש וסבא ומצרים נתנם האל כופר לישראל ונתנו ביד מלך אשור תחת ישראל ואף על פי שסבא בן כוש כלל בכוש הבנין האחרון, ואם היא עתידה יהיה הענין מה שנאמר בנבואת דניאל כי בא מלך הצפון ברכב ובפרשים ובאניות רבות וישלח ידו בארצות וארץ מצרים לא תהיה לפלטה, ואמר ומשל במכמני הזהב והכסף וכל חמודות מצרים ולובים וכושים במצעדיו, ואמר בעת ההיא יעמד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך וגו’: 43:4: מאשר יקרת. כפל הענין עוד ואמר מאשר יקר ונכבד ישראל בעיני אתן אלה העמים תחתיך הם יכלו וישראל ינצלו ויצאו מהגלות: 43:5: אל תירא. זה לא יתכן פירושה אלא עתידה, ולמה שפירשנו מה שלפני זה על סנחריב יאמר אל תירא כי כמו שעשיתי עמך כאשר עבר כן אעשה עמך בעתיד ואקבץ גלותך מארבע כנפות העולם, ומה שאמר זרעך ר”ל אפילו הקטנים אנהלם לאטם, או אמר זרעך בעבור שהנבואה עתידה לזה הגלות והנבואה נאמרה לאותם שהיו בזמן ההוא והם לא יהיו בזה אלא זרעם הוא שיהיה לפיכך אמר אביא זרעך, ומה שאמר אקבצך יורה על תחית המתים שיחיו אותם שהיו בדור ההוא וגלו: 43:6: אומר. והנה זכר ארבעה רוחות כי תימן הוא דרום, ואמר תני תכלאי הביאי בלשון נקבה לפי שהרוח בלשון נקבה, ומה שאמר לרוחות הוא ע”ד משל כאלו הרוחות ישאום במקומם ויביאום אל ארץ ישראל, או אמר על יושבי הרוחות כמו שאמר והביאו בניך בחצן וגו’, וטעם בני ובנותי האנשים והנשים כי ינהל לאט הנשים עם ילדיהם כמו שאמר עלות ינהל: 43:7: כל הנקרא בשמי. כל ישראל נקרא עם ה’ ובאמרו כל אומר כי לא ישאר אחד מהם אע”פ שהם מפוזרים בכל פאות, או אמר כל הנקרא בשמי מישראל והם הצדיקים כי יצרפם האל בצאתם והטובים ימלטו כמו שאמר כל הכתוב לחיים בירושלים והם הנקראים בשם ה’: | ולכבודי בראתיו. כמו שאמר בוראך יעקב ויוצרך ישראל שהם מכירים ויודעים כי האל בראם וברא העולם והם מודים בזה והנה הם נבראים לכבוד האל כי הם מודים בו ומודיעים שהשם ברא יצירת האדם מאין ליש לא מאין ממש שהרי נברא מן העפר אלא כיון שלא נברא מכמותו שהוא בשר כאלו נברא מאין, היצירה תקון אבריו, העשיה תקון מזונותיו וצרכי גופו לפיכך אמר עשיתיו, לפיכך צריך האדם להתבונן ביצירת האדם ומתקון איבריו היאך נעשו בחכמה ובתקון פרנסתו מיום הולדו וזאת החכמה מביאה האדם להכיר בוראו ולשבחו ולהודות לשמו וזהו כבוד האל, לפיכך אמר ישראל שבראתיו לכבודי והוא מתבונן במעשי ומודה על יחודי דין הוא שאוציאנו מהגלות, ויש לפרש הפסוק על העולם כולו לפי שאמר אומר לצפון תני וגו’ אמר אני ראוי לצוות לארבע רוחות העולם כי כל העולם הוא הנקרא בשמי כמו שאמר בראשית ברא אלהים את השמים וגו’, ולכבודי בראתיו, שהוצאתיו מאין ליש כי לא היה שם דבר שנברא ממנו: | יצרתיו. צורותיו וגבורתו: | עשיתיו. ר”ל תקון פרטיו, וי”ת כל דא בדיל וגו’: 43:8: הוציא. מקור כלומר אמרתי להוציא עם עור שהם בגלות כעורים וכחרשים: 43:9: כל הגוים נקבצו. עבר במקום עתיד יאספו הם וחכמיהם כולם: | מי בהם. שיגיד זאת העתידה: | וראשונות ישמיענו. הראשונות הם ענין סנחריב, ישמיענו אותם טרם היותם כמו שהשמעתיך אני על ידי נביאי: | יתנו עדיהם. שאמרום טרם היותם: | ויצדקו. נאמר עליהם כי צדיקים הם במאמרם ונאמנים בדבריהם: | וישמעו ויאמרו אמת. ואם לא ידעו ישמעו מה שיאמר הנביא ויאמרו כי אמת הוא ויודו על האמת: 43:10: אתם עדי. אמר לישראל, ועבדי אשר בחרתי הוא הנביא, אמר אתם עדי כי מה שאמרתי לכם בדבר סנחריב על הרעה שעשה לכם ועל מפלתו הכל אמרתי לכם על ידי הנביא קודם שיהיה, וכן הנביא עד שאמר לכם בשמי וכאשר אמר כן היה: | למען תדעו. מן הראשונות תדעו האחרונות כי יתקיימו ותאמינו לי כן אקיים העתידות כמו שאמרתי להוציא בניכם מהגלות האחרון ותבינו כי אפילו לא היה לכם עדות בזה מדעתכם תוכלו להבין כי מה שאני אומר אמת הוא כי אני הוא אמת ודברי אמת, והחכם רבי אברהם בן עזרא פי’ אני הוא זה היחוד שאין למעלה ממנו כי כל יש איננו הוא בעצמו: | לפני לא נוצר אל. הדבר הזה קשה למפרשים בעבור שאמר לפני ואחרי והוא יתברך אין לו ראשית ואחרית ועוד שאמר נוצר לפיכך פירשו מקצתם נוצר כמו יצר ור”ל לפני שיצרתי היצירות לא יצר אל זולתו שום יצירה ואמר זה על האלילים ואחרי שיצרתי גם כן לא יצר אל זולתי שום יצירה, ואדוני אבי ז”ל פי’ נוצר כמשמעו נפעל ופירשו סמוך כי הוא פתוח ר”ל לא היה דבר נוצר על ידי אל זולתי לפי שהיו נוצרים היצירות על ידי וכן לא יהיה דבר נוצר על יד שום אל אחר גם כן כלומר אחר שנוצרו על ידי לא יהיה דבר נוצר על יד שום אל, ויונתן תרגם אתון סהדין וגו’: 43:11: אנכי אנכי. הכפל לחזק, וכן אני אני הוא, אמר אנכי השם המורה על עצם אמתתו ואחר שאני עיקר המצואים וכל המצואים בסבתי אין מושיע זולתי, ר”ל מאין רצוני ועושה דבר זולתי והושעתי כמה פעמים אתכם ואושיע עוד ואין מונע, והחכם רבי אברהם בן עזרא פי’ אנכי אנכי שתי פעמים שלא השתנה כהשתנות צבאות מעלה כנגד המוצק והתחתיים בעצם ובתבנית על כן אושיע בכל עת: 43:12: אנכי. הגדתי והושעתי ר”ל הפעמים שהושעתי אתכם קודם הגדתי לכם ע”י נביאי והשמעתי אתכם על ידיהם אושיעכם, וכן עשיתי: | ואין בכם זר. ואין בכם אל זר, לפיכך שמתי פני אליכם לטובה להושיעכם ולא עשיתי כן לשאר העמים כי יש בהם אל זר ובוטחים בו ואתם עדי בזה כי כן עשיתי עם אבותיכם ועמכם ואני אל היכול בראשונה ובאחרונה, ויונתן תרגם אנא חויתי לאברהם אבוכון וגומר: 43:13: גם מיום. טרם שיהיה יום, כלומר קודם שהיה העולם, וטעם גם לפי שאמר הגדתי והשמעתי ר”ל בימים הקדמונים בימי אבותיכם אמר כי גם קודם זה אני הוא, ועוד קודם שהיה העולם גם כן אני הוא, וכן מעולם ועד עולם אתה אל מטרם שהיה העולם, ואחר שאני כן אין מידי מציל כשארצה להושיע עם מעם או ארצה להרע להם: | אפעל ומי ישיבנה. וכאשר אפעל ואעשה דבר מי ישיב אותה הפעולה לאחור, ויש לפרש ג”כ מיום אני הוא מזמן רב אני הוא עמכם, כמו שאמר כי מעולם שברתי עולך וגו’, ר”ל מזמן רב ובכל אשר הייתי עמכם והושעתי אתכם מיד צריכים ואין מידי מציל: 43:14: כה אמר ה’. נבואה זו על גלות בבל: | גואלכם. מגלות בבל: | קדוש ישראל. אביכם, וכבר פירשנו בפסוק כי בראותו טעם אמרו קדוש ישראל, ואמר אותו כמה פעמים בזה הספר, ר”ל כי בזכותו הוא מטיב להם בגלותם, כמו שאמר וזכרתי את בריתי יעקב: | למענכם שלחתי בבלה. בעבורכם כדי שתבאו מהגלות שלחתי כורש לבבל להחריבה ולהוציא אתכם מתוכה ולהשיבכם לארצכם: | והורדתי בריחים כולם. אוריד יושבי בבכל ממעלותם ויברחו להם בבא כורש: | בריחים. תאר, כמו בריחיה עד צוער אלא שזה מן הדגוש ובריחיה מן הרפים: | וכשדים באניות רנתם. וכשדים יברחו באניות וצעקתם כלומר צעקת הבכי, וכמוהו קומי רוני בלילה, ויש מפרשים בריחים כמו באניות והבי”ת לשמוש, וריחים שם האניות לפי שהולכות ברוח, וי”ת במשוטין, ואני תמה מהחכם רבי אברהם אבן עזרא שכתב פי’ שלחתי כאלו הוא קורא אותו שולחתי בקבוץ שפתים השי”ן מבנין פעל שלא נזכר שם פעלו וכך הוא לשון פירושו, והנה הטעם כל כך באתי במהרה לגאול אתכם כאלו שלחתי, וחכם גדול בספרד אמר כי הכבוד ידבר עם הנביא ושר ישראל הוא המשולח אל בבל לגאול ישראל, וזה לשונו, ואני מקובל כי קריאתו שלחתי בחיר”ק השי”ן מבנין פעל הדגוש, וכן מצאתי בכל הספרים המדוייקים אשר ראיתי, והמתרגם ידמה גם כן שכן היה קורא אותו שתרגם בדיל חוביכון אתגלותן לבבל, אלא שאין פירושו כפירושינו כי הוא ר”ל שלחתי אתכם בגלות לבבל, אבל לפי מה שנמצא בדברי רז”ל ידמה שהם היו קוראין שלחתי בקבוץ שפתים השי”ן שאמרו כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר למענכם שלחתי בבלה, גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר ושמתי כסאי בעילם: 43:15: אני ה’ קדושכם. שאני מקדיש שמי בכם, כמו שאמר כורש כל ממלכות הארץ נתן לי ה’ מי בכם מכל עמו יהיה אלהיו עמו ויעל: | בורא ישראל. כמו שפירשנו בוראך יעקב: | מלככם. הוא מלככם באמת ולא יעזבכם ביד מלכי העמים: 43:16: כה אמר ה’ הנותן בים דרך. מי שנותן לעמו ישראל דרך בים סוף הוא יושיעכם מהגלות הזה, כי הענין דבק למעלה, וכפל הענין במלות שונות ואמר במים עזים נתיבה או אמר מים עזים על הירדן: 43:17: המוציא. ואחר שזכר הנס שעשה להם בים סוף זכר גם כן הנס שעשה להם בדבר סנחריב, כלומר מי שעשה לכם הניסים האלה יעשה לכם עוד בבבל ואמר המוציא שהוא שהוציא חיל מלך אשור ברכב וסוס והביאו לארץ ישראל, כמו שכתוב ישרוק ה’ לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור וגו’, ואמר אשור שבט אפי והנה הוא הוציאם והוא הפילם בירושלם: | יחדו ישכבו בל יקומו. כשישכבו בלילה לא קמו, כמו שאמר וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים, זהו שאמר דעכו כפשתה כבו, כלומר כי ברגע מתו כמו הפשתה שדולקת שכבה במהרה, ודעכו כמו כבו: 43:18: אל תזכרו ראשונות. אמר הנה אלה הנפלאות הראשונות אל תזכרו אותם בקבוץ גליות כל כך תהיה הפליאה ההיא גדולה, וכפל הענין במלות שונות, ואמר וקדמוניות אל תתבוננו, וכן אמר ירמיהו הנביא לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה וגו’, ורז”ל פי’ אל תזכרו ראשונות זהו שיעבוד מלכיות, וקדמוניות אל תתבוננו, זהו יציאת מצרים: 43:19: הנני עושה חדשה. הנני עושה פליאה חדשה, והוא אומר על קבוץ גליות: | עתה תצמח. ובאמרו עתה וענין המלה הזאת על זמן קרוב לפי שהגאולה קרובה לבא אם ישובו ישראל בתשובה וזה כמה הגיע זמנה אם זכו ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז”ל, ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו, או אמר עתה כאלו עתה תצמח, כלומר תהיו בטוחים בה כאלו תראו אותה בעיניכם: | הלא תדעוה. זאת הישועה הלא תדעוה מקדם כי כתובה בתורת משה, שנאמר ושב ה’ את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וגו’, וזה לא נאמר על גלות בבל כי לא היו נפוצים בכל העמים ולא יצאו מן הגולה כי אם גולי בבל כי עשרת השבטים לא יצאו מגלותם, ועוד כי אמר כי תשוב אל ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, והשבים מבבל לא שבו אל ה’ בכל לבבם ובכל נפשם שהרי היו בהם מחללי שבת ונושאי נשים נכריות, ומה שאמר בספר ירמיה לפי מלאת לבבל שבעים שנה, ואמר ובקשתם אותי ומצאתם, על שתי הגליות זכר באותה הפרשה: | אף אשים. אמר אף כלומר עוד אעשה עמכם טובה גדולה ופליאה רבה שלא תדעוה מן התורה שאשים במדבר דרך בישימון נהרות, כמו שאמר למעלה בפסוק קול קורא, וכן אמר למעלה בפרשת חזקו ידים רפות כל הענין: | בישימון. מקום שמם שהוא המדבר, ושרשו ישם מן והבמות תשמנה: 43:20: תכבדני. על דרך משל כמו או שיח לארץ ותורך, כמו שאמר למעלה ישושום מדבר וציה כי בהיות במקום ציה מים כאלו המדבר והצים ישישו וכל שכן חית השדה שתבא להם הנאה מן המים שישישו וישמחו וכאלו תכבדני בתהילותיך: | עמי בחירי. שבחרתי בו משאר העמים: 43:21: עם זו יצרתי לי. יצרתי להיות לי לעם והם יספרו תהלתי על הנסים שאעשה להם בהוציאו אותם מהגלות, ועתה החל בפרשה אחרת להוכיח את ישראל שבאותו הדור אמר כי כל הטוב שאני עתיד להטיב לבניכם אחריכם שיהיו בגלות לא במעשיכם הטובים ולא למענכם אעשה ואמר: 43:22: ולא אותי קראת יעקב. אפילו לא קראת לי בעת צרתך כל שכן שלא יגעת בי ישראל, ופי’ כי יגעת כי תאמר שיגעת בי לא עשית כי אפילו לא קראת לי: | בי. ר”ל בעבודתי כלומר לא קראתני ולא יגעת לעבוד אותי, ויש לפרש לא די שלא קראתני אלא שהוגעתני לעבוד עכו”ם שהוא עלי לטורח: 43:23: לא הביאת לי. וזה היה בימי אחז שבטל עבודת האל מבית המקדש כמו שכתוב עליו ויסגור את דלתות בית ה’ ויעש לו מזבחות בכל פנה בירושלם ובכל עיר ועיר בנה בית לקטר לאלהים אחרים, וכן התודה עליו חזקיהו בנו ואמר כי מעלו אבותינו ויסבו פניהם ממשכן ה’ ויתנו עורף גם סגרו דלתות האולם ויכבו הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל: | וזבחיך. כמו ובזבחיך חסר בי”ת השמוש וכמוהו רבים: | לא העבדתיך. כי אם עבדתני ויגעת בעבורי אני הייתי המעביד והמיגע וכיון שלא יגעת ולא עבדתני אינני מעביד ומיגע: | בלבונה. כי לבונה זכה היתה בקטרת והם לא הקטירו: 43:24: לא קנית קנה. קנה הוא קנה בשם שהיה בקטרת, ואמר בקנה לא קנית לפי שלא היה הקנה בארץ ישראל כי אם על ידי קנין כי מארץ רחוקה היה בא להם כמו שכתב וקנה הטוב מארץ מרחק: | הרויתני. על דרך משל: | אך העבדתני. והנה הדבר הזה להפך כי אני לא העבדתיך ואתה העבדתני והטעם שהייתי סובל כעבד סובל טרחו וכן אמר היו עלי לטורח נלאתי נשוא כי החטאים והעונות היו עלי למשא כבד וזה על דרך משל ואני סבלתי משאכם כעבד שאין לו יכולת להקל טרחו והיה מדרך המשפט שאכלה אתכם כרגע על רוב חטאתיכם אך סבלתי שלא כליתי אתכם וזה למעני כי לא למענכם ועל חטאתיכם אני נפרע מעט מעט מכם: 43:25: אנכי אנכי הוא. הכפל לחזק ר”ל אנכי הוא שסלחתי פשעם לדור המדבר ואנכי הוא הסולח ומוחה פשעיכם בכל דור ודור: | למעני. שלא יחולל שמי בכם אם אכלה אתכם: 43:26: הזכירני. ואם תאמר שאני שכחתי צדקותיך ואינם רבות חטאתיך כאשר אני אומר הזכירני כאדם המזכיר לחברו דבר ששכח: | נשפטה יחד. אני ואתם אם הכיתיך כפי פשעיך או אם מחיתי אותם לך: | ספר אתה למען תצדק. ספר אתה תחילה טענותיך למען תצדק בדין כמו שאמר צדיק הראשון בריבו, ר”ל שאפילו תספר אתה אם תספר האמת לא תצדק ואפילו לא תספר כל חטאתיך ולא תספר כל צדקותי שעשיתי עמך: 43:27: אביך הראשון חטא. ואיך תאמר לא חטאת אתה והנה אביך הראשון חטא והוא אדם הראשון כי האדם מוטבע בחטא כי יצר לב האדם רע מנעוריו: | ומליציך פשעו בי. פירוש שריך וגדוליך וכן במליצי שרי בבל כי הענין אחד במ”ש כמו את מספר מפקד העם, וזכר השרים שהם היו ראוים להוכיח העם ולהשיב אותם לדרך הטובה והם פשעו בי, וי”מ אביך מלכך כמו והיתה יד ה’ בכם ובאבותיכם ומפרשים אותו על ירבעם, ויותר נכון להיות פירושו על שאול כי הוא מלך ראשונה על כל ישראל: 43:28: ואחלל. הוי”ו פתוחה כי אין הענין עבר אלא פירושו בכל דור ודור אני מחלל שרי קדש ואני נותן לחרם יעקב וישראל לגדופים בעונותיהם אבל איני מכלה אותם מכל וכל, וזכר שרי קדש לפי שאמר ומליציך פשעו בי אמר כי שרי קדש שיש בישראל הם מחוללים ביד האויב ונספים בעון השרים הפושעים והעם כי הטובים הם נספים בעון הרעים כשהם רבים וכן אמר פן תספה בעון העיר כי לא ימלט האחד בין הרבים אלא על ידי נס, וכן אמר נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ הנה היו עבדי האל וחסידיו ונספו בעון הרבים, ועל זה אמר כי עד צדק ישוב משפט, ופי’ לחרם להרג כמו ואת כל הנשמה החרים: | לגדופים. שהם לחרפה וגדופה בין העכו”ם, ובדרש ואחלל שרי קדש אלו הלוים:
פירוש מלבי”ם
42:1: הן, עתה מתחיל לבאר מי הוא האיש אשר עליו דבר כל המחזה בסימן הקודם, ועליו עם לאומים התוכח, אומר הן הוא עבדי שהוא המלך המשיח והנה מתנאי הנבואה ביחוד אם תחול עליו הנבואה בשפע רב עד שישפיע לזולתו, ויהיה נביא מורה ומצוה גוים רבים, הם שני ענינים. א. ההכנה הבחיריית, שהנביא יכין א”ע לנבואה ע”י הטהרה והקדושה והלימוד, שזה היה ענין בני הנביאים, ועז”א הן עבדי שעובד אותי באמונה, ולא כשאר עבדים אשר לא יבטח עליהם לב אדוניהם שלא יבגדו בו בעת מן העתים, רק אשר אתמך בו שלא ישקר באמונתו ב. ההכנה הטבעיית, שיהיה מוכן לזה מלדה ומבטן ומהריון, כמו שבאר כ”ז במורה (פרק משני), שזה מציאות חן שמצא טרם לדתו עד שנולד שלם בכל השלמיות להיות ראוי שיתפלש עליו האור העליון, כמו שכתוב בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, כמ”ש בבאורי שם, וז”ש בחירי שבחרתיו לזה מצדי יען כי רצתה נפשי מצד הרצון העליון אשר בחר בו והכינהו לזה טרם נוצר בבטן, ועי”כ נתתי רוחי עליו בשפע רב כ”כ עד שלא לבד שישפיע לעצמו, כי גם משפט יוציא לאחרים ולא ליחידים או לאומה רק משפט לגוים יוציא, לכלל העולם: 42:2: לא יצעק, ענין נבואתו ושליחותו תהיה משונה מכל שלוחי האל א. עד הנה הנביא היה צריך לצעוק ולהפחיד את העם בעונשים, הוא לא יצעק. ב. הנביא היה נושא עכ”פ משא במשל ומליצה להכניס דבריו בלב השומעים, הוא לא ישא משל ומשא. ג. הנביא היה צריך לעמוד עכ”פ בחוץ ולהשמיע קולו במקום אסיפת העם, הוא לא יוצרך להשמיע בחוץ קולו: 42:3: קנה, הרבה מנביאים שהעמידו דבריהם ע”י שהענישו את הרשעים כאלישע שהרג הילדים ע”י הדובים ואליהו ששחט נביאי הבעל בהר הכרמל, ובזה היה שני מינים, א. רשעים שכחות גופם היה בעוכרם ע”י תאות ומדות רעות, וזה מדמה לקנה רצוץ, שהכח הצומח שבו רצוץ ונשבר ב. אלה ששכלם היה בעוכרם ע”י שנהפך למינות, וזה מדמה לפשתה כהה, שהפתילה מפשתה המוכנת להאיר את הנר, שהוא השכל המוכן להאיר את הבית הוכהה אורו. אמר כי שני מיני הרשעים האלה לא ישמיד רק לאמת יוציא משפט משפטו יהיה מכוון אל האמת ולאור המשפט הזה ישובו הכל בתשובה: 42:4: לא יכהה, נותן עוד סימנים להכיר את המשיח האמתי, כי כבר עמדו כמה משיחים מזוייפים כמו שבתי צבי שר”י, וקצתם המירו דתם, כמו הנזכר שנהפך לדת ישמעאל, אמר סימניו, כי לא יכהה בנפשו ואמונתו, ולא ירוץ בגופו, רק ישים בארץ משפט והנהגה כוללת עד שגם איים הרחוקים ייחלו לתורתו ואמר שבין המשפט שלו בהנהגה ובין תורתו בעבודת ה’ יתפשט בכל הארץ: 42:5: כה אמר האל ה’ יען שהוא ברא השמים מאין ליש (שזה גדר פעל ברא) וגם ונוטיהם שנטה אותם וגמר מעשיהם על תקונם וגם הוא רוקע הארץ וצאצאיה והנה פרשתי בספר בראשית שאחר שהשמים והארץ שהם שני חלקי הבריאה שהוציא ה’ הם משונים בענינים הרבה בעינינו. השמים קיימים באיש והארץ בלתי קיימת רק במין וכדומה, ומחכמת האומן העושה שני מיני כלים משני מיני אומניות מתחלפות, לעשות כלי אחד מורכב משני מיני המלאכות המובדלות ולהניח חותמו עליו, למען על ידו יכירו כי שני מיני הפעולות המתחלפות שניהם יוצר אחד בראם, וע”כ יצר את האדם בסוף המעשה, מורכב מתולדות השמים ע”י נפשו ושכלו ומתולדות הארץ ע”י גופו, ובזה הניח חותמו על כלל הבריאה שיכירו שיוצר אחד ברא הכל, וז”ש במה שהוא בורא השמים, וגם רוקע הארץ, הניח החותם ג”כ במה שנותן נשמה לעם עליה, שהוא נשמת חיים החיוני, ורוח מיוחד נאצל ונבדל להולכים בה בדרך ה’, ואחר שנפש האדם מורכבת מאלו הענינים הנפלאים, שהם קבוצת כל המציאה אשר המציא, ומצד זה בעצמו פרש ענן עליה שהוא הגוף תולדת הארץ מהביט אור בהיר, בהכרח חשב מחשבות בל ידח ממנו נדח, ויקים באחרית הימים מושיע הנפשות להאירם באור החיים, ולכן 42:6: אני ה’ קראתיך בצדק, ממשיל כמי שקורא לחברו מרחוק, וזה על ידי הצדק שלך, ואח”כ מחזיק בידו לנהלו אל ביתו, וזה ואחזק בידך ואח”כ כשהוא בביתו נוצרהו מכל פגע, וזה ואצרך, והנמשל, קראתיך נגד מה שהיה מוכן לנבואה מצד טבעו, ואחזק בידך נגד מה שעזרו אל הכנתו א”ע לנבואה, (כי שני אלה מוכרחים להשגת הנבואה (כמ”ש במורה ח”ב) ואצרך נגד מה ששמרו שלא יבא מכשול לפניו ואתנך לברית עם זה ישראל שעמהם כרתי ברית, תהיה אתה האמצעי שיתקיים הברית הזה. | לאור גוים אלו עובדי כוכבים, שתאיר להם האמונה לבל ילכו באפל ויכירו אחדות ה’, ומפרש נגד לאור גוים 42:7: לפקח עינים עורות, כי האור ישנו במציאות באמת רק שעיניהם עורות מראות האור ההוא ואתה תפקח עיניהם ונגד לברית עם אומר להוציא ממסגר אסיר, ר”ל כי ישראל בגלותם נחלקו לשתים, א. שבט יהודה ובנימין שנפזרו לארבע רוחות, ואסורים בכמה מקומות בכבלי עוני, עז”א להוציא ממסגר אסיר ב. עשרת השבטים, שגלו לחלח וחבור ונעלם מקומם עד שדומים כיושבי חשך בכלא נסתרים מעין כל, ועל זה אמר מבית כלא יושבי חשך: 42:8: אני ה’, ר”ל אני ה’ אני בעצמי מצד עצמותי הנני ה’ הנעלם מכל רעיון ומכל השגה, המחויב המציאות הבלתי נתלה מזולתו רק מעצמו שכ”ז נכלל במ”ש אני ה’ וגם הוא שמי שבזה אני ניכר ג”כ לכל בריותי ע”י פעולתי שאני מהוה וממציא ומשגיח על כולם, ולכן וכבודי לאחר לא אתן, ר”ל כי הפילוסופים מצד שהשכילו את ה’ שהוא מחויב המציאות והאין סוף בתכלית, חייבה להם התפלספותם, שלא יצוייר לו חפץ ורצון ושינוי ידיעה וכדומה, כמו שהתפלספו ע”ז בחכמת מה שאחר הטבע והכחישו עי”כ חידוש העולם ברצון, והכריעו שהעולם קדמון וכפרו בידיעה ובהשגחה, ושללו את כבוד ה’ שהוא מצד החידוש ברצון והשגחתו, שמצד זה יהי כבוד ה’ לעולם, עז”א וכבודי לאחר לא אתן שנאמר שנברא העולם ומושגח ע”י עלולים רבים נאצלות מהסבה הראשונה לעומת זה היו אומות שהודו החידוש ברצון אבל הגשימוהו לגמרי וייחסו לו תוארים גשמיים, ועי”כ באו לעבודת הפסילים, כמו שהיה דעת עובדי כוכבים כמו שבאר העקדה בארך, עז”א ותהלתי לפסילים, ושני אלה מגבילים נגד אני ה’ הוא שמי: 42:9: הראשונות, המגיד עתידות לא יאומן רק באחד משני פנים, או שכבר נתנסה בהגדתו שהגיד עתידות ונתקיימו, או שהדבר שהוא מגיד עתה כבר התחיל מקצתו והוא אומר מה יהיה סוף הדבר, עז”א הראשונות הנה באו, וכבר נתנסיתי בדברים שדברתי כבר ונתקיימו, וא”כ איני צריך להגיד דבר שכבר התחיל מקצתו רק וחדשות אני מגיד אף שלא התחילו הוייתם כלל רק בטרם תצמחנה אשמיע: 42:10: שירו, מודיע ההבדל בין נפלאות העתידים נגד הנפלאות שעשה בעבר, כי בעבר התגלה כבוד ה’ באמצע הישוב במצרים ובא”י ומשם התפשטה הגדתם לכלל העולם, אבל לעתיד יתגלה הנסים בפעם אחד בקצה הארץ, עד שיהיה בהפך שתהלת ה’ תבא מקצות הארץ אל האמצע ומן המדבריות והימים אל הישוב, ומצד זה אמר שירו לה’ שיר חדש, כי שיר כזה לא שוררו עד עתה, ומה הוא השיר שישירו לו מפרש כי תהלתו תבא מקצה הארץ, שתחיל תהלתו מן יורדי הים ומלאו שהם האניות ההולכים בים, ולא לבד מהולכי האניות שהם באים מן הישוב, כי גם מן איים וישביהם, הגם שיושבי האיים נפרדים מן הישוב לגמרי: 42:11: ישאו, גם ישאו את השיר הזה ויתחילו בשירתו מדבר ועריו הערים הנמצאים במדבר שהם נבדלים מן הישוב, ולא לבד הערים שבמדבר שיש שם קבוצה וקהל, כי גם חצרים תשב קדר גם קדר היושבים חצרים בחצרים פרזים שבמדבר שאינם ערים ישוררו שיר ה’, ויותר מזה כי גם ירנו ישבי סלע איש איש לבדו על הררי בתר, וגם מראש הרים הגבוהים יצוחו ליושבי מטה ויספרו להם האות והפלא, ואלה ל 42:12: ישימו לה’ כבוד, להכיר חידוש העולם וההשגחה, ותהלתו באיים יגידו להכיר אחדות ה’ ורוחניותו ושהוא משדד המערכה (וזה נגד מ”ש (פסוק ח’) וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים): 42:13: ה’ כגבור יצא, הגבור כחו במתניו ויוצא למלחמה בעצמו, וז”ש כגבור יצא והאיש מלחמות אינו גבור רק מלומד בתכסיסי מלחמה ואיש מלחמות הוא אם בחן מלחמות רבות ובקי בהנהגת המלחמה, והוא אינו לוחם בעצמו רק יעיר קנאה שיודע תחבולות לזרז אנשי החיל ולהעיר קנאה בלבם, (והנמשל שכמו שהגבור לוחם בעצמו כן יופיע ה’ בהנהגה נסיית ושידוד המערכה בכחו בעצמו וכמו שהאיש מלחמה מסדר את אנשי החיל כפי רצונו, כן יסדר את הטבע והמערכה שתסכים ג”כ עם פעולותיו נגד אויביו). | יריע תפס משל האיש מלחמה שמריע תרועת נצחון לחזק בזה את גדודיו, גם יצריח יסבב שאויביו יצרחו זעקת שבר שיבעית אותם בתחבולות שעי”ז ירך לבבם, וע”י תחבולה זאת על איביו יתגבר: 42:14: החשיתי, הכי מעולם החשיתי אשר גם עתה אחריש ואתאפק? הלא כמו שלא החשיתי מימות עולם מלשלם נקם למכעיסי כן לא אחריש עתה, רק עתה כיולדה אפעה מצייר כי הכעס שהרה בבטנו על אויביו, מלאו את בטנו כעצמים בבטן המלאה, וכמו אשה הרה בהגיע תור הלידה תפעה בקול, ותנשם נשימות אפה במהירות גדול, עד שתנשום הנשימה לחוץ ותשאף הרוח פנימה בפעם אחת, מרוב דפיקת הרוח הפנימי, כן אנכי אפעה בקול, וגם אשם ואשאף יחד הנשימה והשאיפה תהיה יחד תכופים זה לזה: 42:15: אחריב, כל מה שצייר פעולת ה’ כתנועות אשה יולדה היה משל אל רעש הארץ אשר בה ירעיש את אויבי ה’ כי הרעש יתהוה ע”י שיתעצרו בבטן הארץ המלאה אדים רבים ע”י חלקי גפרית ווזאלפעטער, אשר עת יתלהבו ותמלא בטן האדמה מהם עד כי תבא האדמה על המשבר ותפתח את רחמה בכח גדול ובמהירות, להוציא העובר הזה אשר במעיה לחוץ, תדמה בציור המליצה כיולדה, כי אז גם היא תנשום נשימת הרוח לחוץ, ותשאף האויר החיצוני לפנים במהירות גדול. וע”ז מפרש מ”ש עתה כיולדה אפעה, הוא כי עת יצא בן בטן הזה, אז אחריב הרים וגבעות שיתגלגל ע”י הרעש אל העמק, וימחו הם וכל העשב והצמח אשר עליהם ועל ידי שיתגלגל ההר אל העמק עי”ז ושמתי נהרות אשר נמצאו בהעמק לאיים כי יתמלאו ע”י ההר הנופל וגם האגמים שסביבם אוביש, ואז: 42:16: והולכתי, ע”י שאסלק ההרים המעכבים בפני יושר הדרך, כמליצת כל גיא ינשא (למעלה מ”ם), והנה העור יוכל לכוין גם מעצמו אל הדרך שהוא רגיל בו, אבל אני אוליכם בדרך אשר לא ידעו, וגם בנתיבות קטנות אשר לא ידעו אדריכם וכ”ש בדרך הגדול, וגם הוסיף שלא לבד כי אוליך העורים בידי, אבל גם אדריכם שיוכלו ללכת מעצמם בלא מוליך ומנהל ויען ששלשה סבות יוכלו לעכב שלא ימצא הדרך הנכון. א. אם הוא עור ועז”א והולכתי עורים. ב. אם הוא חשך עז”א כי אשים מחשך לאור לפניהם, (וגם אמר שהמחשך עצמו שהיא הסבה המחשכת יהיה לפניהם ועל ידם סבה לאור כמו שהיה במצרים, שהחשך היה סבה כי היה אור במושבותם) ג. אם הדרך עקש ופתלתול, אמר כי ישים לפניהם מעקשים למישור, אלה הדברים עשיתם, זה מוסב עמ”ש החשיתי מעולם, שאומר וכי החשיתי מעולם אשר אחריש גם עתה? | הלא אלה הדברים עשיתים מימות עולם, ולכן לא עזבתים גם עתה, ועל ידי כן 42:17: נסגו אחור הדלתות מגבילים, נסגו אחור הבוטחים בפסל, יבשו בשת האמרים למסכה אתם אלהינו, ר”ל כי בין עובדי האלילים היו שני כתות א. שידעו שיש סבה ראשונה ואל אלהים, רק חשבו את הפסל כאמצעי בינם לבין ה’, והם נקראים בטחים בפסל, שבטחו להשיג מבוקשם על ידו, עתה שיראו שאינו מועיל יסוגו וישובו ממנו לאחור ולא יבטחו בו עוד, כת ב. שכפרו מציאות ה’ לגמרי ויחסו אל המסכה אלהות ממש, אומר אלה האמרים למסכה אתם אלהינו, מלבד שיסוגו ממנו אחור, עוד יבשו בשת על גודל סכלתם לאמר לאליל אלי אתה: 42:18: החרשים, הנה כמו שלא יגונה העץ והאבן על שאינו רואה ושומע, ולא יצדק עליו שם עור וחרש, כי לא יפול שם זה, רק על מי שהיה בטבעו לראות ולשמוע, כן לא יגונו העובדי כוכבים על שלא ראו נפלאות ה’, או על שלא שמעו דברי נבואה, כי לא היו יכולים לראות ולשמוע אחר שלא הגיע דבר ה’ אליהם, ולא היה זה מטבעם, רק ישראל שהם יכולים לראות מעשי ה’ ולשמוע דברו ואינם רואים ושומעים יצדק עליהם שם עורים וחרשים, עפ”ז אמר הלא אתם שיש לכם חושים פנימים לראות ולשמוע המחזות והדברות האלהיים, ובכ”ז אינכם רואים ושומעים, אתם העורים והחרשים באמת, לא זולתכם והנה ההשגה תהיה בשתי פנים, או ע”י העין הפנימי השכליי, שישיגו מעשי ה’ אותותיו ונפלאותיו שזה יכלו כל ישראל להשיג, ובשעצמו עיניהם השכליים מראות נקראים עורים, ועל זה אמר העורים הביטו לראות, או על ידי האוזן הפנימי שישמעו דברי ה’ בנבואה שזה מדרגת הנביאים השלוחים מאתו להוכיח את העם ובשהם אינם רוצים לנבאות ולשמוע דבר אלהים נקראים חרשים, ועל זה אמר החרשים שמעו, ומפרש 42:19: מי עור, הלא לא נמצא עור רק עבדי ישראל אשר יש לו ההכנה לראות, ומי חרש הלא רק מלאכי אשר אשלח שהוא הנביא, שיש לו הכנה לשמוע דבר ה’ | מי עור, מבאר הטעם למה רק ישראל נקראו עורים ולא זולתם, שזה מצד שהם יש להם ההכנה לראות המראות השכליות, מצד שני דברים אשר המה תנאי ההשגה, והוא א. ההכנה הטבעיית שצריך שיהיה שלם בשכלו ומדותיו וכחות נפשו מתולדה. ב. ההכנה המעשיית שיכין הוא א”ע להשגה זו ע”י עבודת ה’ ומע”ט, וישראל י”ל בין השלמות הטבעיי שעז”א מי עור כמשלם, בין השלמות המעשיי שיעבדו את ה’ ע”י המצוה והתורה שנתן לפניהם שעז”א מי עור כעבד ה’ ואחר שהוא משולם ומושלם מתולדה ועבד ה’ מצד הבחירה, והוא אינו רואה הגם שיכול לראות מי עור כמוהו.? כי הלא על ידי שתי ההכנות הנזכר לעיל. 42:20: ראות רבות, תוכל לראות דברים רבים אשר מהם תכיר נפלאות ה’, ומ”מ ולא תשמר לעיין ולפקוח עיניך וגם הנביא שלך רק הוא הוא החרש, יען כי פקוח אזנים ה’ רוצה לפקוח אזניו ולהשמיעו דברו והוא לא ישמע, אינו רוצה לשמוע: 42:21: ה’ חפץ, הנה דרך הבאת הראיה והמופת יהיה בשני פנים, או שילכו מן ההקדמה אל התולדה, ומן הסבות אל מסובביהם, או שילכו בהבאת הראיה מן התולדה והמסובב, אל ההקדמה והסבה (כנודע בחכמת ההגיון), והנה הדור ההוא היו שואלים שאלה על דרכי ה’, והעמידו המופת והראיה בשאלתם, מן ההקדמה אל התולדה, (וזה נקרא בהגיון שהולך בדרך הבאת הראיה לפנים, כי דרך הראיה מן התולדה אל ההקדמה נקרא שהולך לאחור בדרך עשות הראיה והמופת) ותוכן שאלתם היה זה, אחר שראינו שה’ הרבה לישראל תורה ומצות נוספות על תורת בני נח ושבע מצות שנתן להם, ובהכרח כי לא היה זה לבעבור יכבד עליהם למצוא האושר והנצחיות, רק לבעבור יצדיקם ויזכה אותם במה שהרבה להם האמצעיים והנתיבות אשר יובילו אותם אל האושר היותר גדול, שיהיו מושגחים ודבקים בה’ מבואר מזה כי חפץ ה’ ורצונו במה שהרבה לישראל תורה ומצות היה למען הצדיקם ולזכותם, וז”ש ה’ חפץ למען צדקו, כי לכן יגדיל תורה ויאדיר, ואחר שהניחו ההקדמה הזאת המוסכמת מאת השכל והעיון, הם שואלים על המסובב והתולדה שאינו מסכים עם ההקדמה הזאת וסותר אליה, כי ראינו בנסיון, שישראל הם היו בעת ההיא שפלים ובזוזים, עד שנראה כי התורה והמצוה עצמה היתה סבה לשיתגרו בם שכיניהם ושיהיו בזוז ושסוי, וז”ש 42:22: והוא, ישראל הם עם בזוז ושסוי עד שמבואר כי האמצעיים שהכין ה’ להצדיקם ולהובילם אל האושר היה סבה להשפילם, וחפץ ה’ לא נתקיים, כאילו לא מצא ה’ האמצעיים הנכונים שיגיע בם אל מחוז חפצו? זה תוכן השאלה, אשר הפח בחורים כולם ובבתי כלאים (אשר) החבאו, הם יפיחו וידברו שאלה זאת כולם בהחורים ובבתי כלאים ואסירים אשר בם החבאו מפני האויב, ויוסיפו לשאול הלא היה ישראל לבז, ומדוע ואין מציל? למה לא יצילם ה’, ויותר מזה כי היו למשסה שהוא גדול מבזה, ומדוע אין אמר השב? - עד כאן דברי השאלה - משיב להם ה’ 42:23: מי בכם יאזין זאת, אתם הולכים בהבאת הראיה והמופת להקים שאלתכם לפנים, והוא שאתם מקישים מן ההקדמה אל התולדה, אבל מי איש בכם אשר בעת יאזין זאת, ויפלס דברי השאלה הלזו, אז לא ילך בהבאת הראיה לפנים מן הסבה אל המסובב, רק יקשיב וישמע לאחור יחקור ע”ז בדרך השני המיועד להבאת המופת, שהוא הדרך לאחור, מן המסובבים אל הסבה, ומן התולדות אל ההקדמה, ואז תשיגו תשובת השאלה הזאת, כי בדרך הזה שהעמדתם את השאלה, היה נראה כאילו מה שהיו ישראל לבז היה במקרה מצד עצמו, ואתם שואלים מדוע לא יציל ה’, מדוע שלטה יד המקרה לעשות בישראל הפך חפץ ה’ ורצונו שרצה לזכותם, אבל אם תלכו לאחור מן המסובב אל הסבה יהיה צורת ההיקש בדרך זה, הנה אנו רואים שהיו ישראל לבז, ואין דבר שבעולם שיתיחס אל המקרה, ובודאי ה’ פעל כל זאת, וז”ש 42:24: מי נתן למשסה יעקב הלא ה’, ולא יד המקרה פעלה זאת, וא”כ נשאל מה היתה הסבה לזה, שאא”ל שהיה הסבה לזה, יען שחפץ לכלותם, כי הלא ידענו זאת כי הגדיל תורה והאדירה למען צדקו יען רצה לזכותם, אולם אז תשיג סבת הדבר והוא זו חטאנו לו, הסבה היה יען שבזו, היינו בהדבר עצמו שרצה לזכותנו שהוא בריבוי התורה והמצוה בזאת עצמו חטאנו לו, כי לא שמרנו את התורה, וישראל לא אבו ללכת בדרכיו, שלבם לא אבה אליו וגם עשו כן בפועל כי לא שמעו לתורתו ויעברו עליה בשאט נפש, ולכן האמצעיים בעצמם שהכין ה’ לזכותם ולהצדיקם, הם היו סבה להשחתתם, כאשר יכעוס האדון יותר על עבדו שמנהו למשק ביתו והוסיף להטיב עמו והוא מרד בו, מאשר יכעוס על אחד מעבדיו שלא הגדילו ביתר שאת, כי אז תהיה האהבה שאהבו והכבוד שכבדו היא עצמה סבה לשיגדל חמת אדונו עליו במרדו, ולכן 42:25: וישפך עליו חמה אפו, עד שלחם עמו במלחמה עזה, וגם אחרי כן אם היו שבים תיכף היה מוחל להם, אבל הם לא שמו על לבם, כי בעת אשר תלהטהו אש החמה מסביב עוד לא ידע כלל ולא הרגיש עדיין כי אש לוהט סביבו, וגם אחרי כן אשר בערה בו שהאש התחילה לבער בו בעצמו לא מסביב לו לבד, ואז כבר ידע כי נכוה באש, ובכל זאת לא שם על לב לכבות את השריפה ולשוב עד ה’, למען יסיר קצפו מעליו, והנמשל שתחלה שהחריב האויב ערים בגבול א”י לא הרגישו כלל ונדמה כאילו יושבים בשלום, עד אחר שבא האויב בשערי ירושלים ואז ידעו אבל בכ”ז לא שמו על לב לשוב: 43:1: ועתה, בכל זאת אל תתיאש, כה אמר ה’ בראך יעקב, יש הבדל בין בורא ובין יוצר, שבורא הוא הוצאת חומר הדבר ויוצר הוא הוצאת הצורה, וכן יש הבדל בין יעקב ובין ישראל, שיעקב בו יקראו ישראל עת שהם במדרגה קטנה, וישראל נקראו בו עת שהם בחשיבות ומתנהגים בדרך נס, ור”ל שמצד תחלת הוייתם שהוא בנמשל אל חומר האומה וראשית הוייתם הם יעקב, ומצד צורתם העצמיית הם ישראל, שרים ומושלים על הטבע ועניניה, ודלתות הכתוב מגבילים, כה אמר בראך יעקב אל תירא כי גאלתיך, שמצד ראשית הוייתך שבחרך לעם בגאולת מצרים יחויב שיגאלך שנית כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדי נבוכדנצר, ומצד שהוא יצרך ישראל קראתי בשמך לי אתה, שע”י צורתך העצמיית ושם ישראל, קראתיך בשם זה המורה כי לי אתה שאינך נתון תחת הטבע רק תחת ההשגחה המיוחדת, ור”ל מצד שהוא בוראך יעקב יחויב שלא תהיה תחת משרת השרים התחתונים של גלות בבל ופרס, ומצד שהוא יוצרך ישראל יחויב שלא תהיה תחת ממשלת השרים העליונים צבא השמים ומשטריהם: 43:2: כי תעבר, ר”ל כי יש שני מיני הצלה א. הצלה טבעית, שה’ מוליכו ומשמרו בענין שלא יקרב אליו המזיק, ומצד זה אמר כי תעבר במים אתך אני, שתעבור המים בשלום וכי תלך במו אש לא תכוה כי אשמרך שתלך באופן בטוח רחוק מן ההיזק ב. הצלה נסיית, שהגם שהולך במקום המזיק ובא במים ובאש, יתבטל טבע המים והאש, ולא יזיקו לו, וע”ז הוסיף ובנהרות לא ישטפוך הגם כי תהיה בהנהר עצמו וזרם מימיו, ולהבה לא תבער בך, שיתבטל כח הלהבה עד שלא יבער כלל, והראשון מגביל נגד בוראך יעקב, והשני מגביל נגד יוצרך ישראל: 43:3: כי, נגד ההצלה הראשונה הטבעיית מפרש כי אני ה’ אלהיך, המשגיח עליך שלא יגע בך רע, ונגד ההצלה המופתיית למעלה מן הטבע אומר כי אני קדוש ישראל (שם זה מורה על ההנהגה הנסיית) מושיעך בדרך נס נתתי כפרך מצרים, כוון בזה מ”ש למעלה (כ’ ד’) כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש ערום ויחף, שבלכת מלך אשור על ישראל חזר מארץ יהודה בדבר ה’ להלחם עם כוש (כנ”ל ל”ז) ואז שבה את מצרים והגלה את כוש ועי”כ נצולו ישראל, והנה את מצרים לא הגלה כולו רק שבה ממנו שבי ואת כוש הגלה כולו, כמ”ש שבי מצרים גלות כוש, והנה יש הבדל בין כופר, ובין תחת, כי הכופר הוא בממון, ואין מועיל כופר באיש שחייב מיתה כמ”ש ולא תקחו כופר לנפש רוצח, רק אם נתחייב עונש אחר, ולפ”ז אחר ששבי מצרים היה תחת שבי ישראל וזה מורה על הצד שישראל לא נתחייבו עדיין גלות רק שבי, היה מועיל כופר שאינו ממין המתחייב, אבל תחת הוא ממין המתחייב נפש תחת נפש, וזה היה בגלות כוש שהיה תחת גלות ישראל שנתחייבו גלות לגמרי, ונתן נפשות כוש תמורתם, ובזה הוסיף שלא לבד שנתתי מצרים כפרך בעת שלא נתחייבת עדיין מיתה וגלות, כי גם בעת נתחייבת גלות ומיתה שאין מועיל כופר שאינו ממין המתחייב, אז נתתי כוש וסבא תחתיך: 43:4: מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, הדבר יהיה יקר מצד מיעוט מציאותו כפז ופנינים, ונכבד מצד מעלתו העצמיית, ונאהב מצד שנושא חן, יאמר הנה יקרת בעיני מצד שורש נפשך שהיא ממקום גבוה או צור מחצב אבותיך, ונכבדת ע”י מעלתך בתורה ומע”ט, ואני אהבתיך מצד הרצון (והם השלשה דברים שאמר למעלה (מ”א ח’) ואתה ישראל עבדי אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי כמו שפירשתי שם ע”ש) ולכן ואתן אדם תחתיך היינו תחת גופך אתן אדם יחידי אבל תחת נפשך ונשמתך שהיא אצולה ממרום אתן לאמים ועמים רבים, ולכן 43:5: אל תירא כי אתך אני, לקבץ פזוריך, (ואמר שני פעמים אל תירא, כי ישראל יתיראו מצד שני דברים, א בעודם בגלותם בל יכלו ויאבדו בין עכו”ם, לכן אמר אל תירא כי תעבר במים וכו’ נתתי כפרך מצרים וכו’, שהטבע תכנע להם ויתן עכו”ם כופר נפשם, ב יתיראו כי יחשבו שמן הנמנע שיתקבצו פזוריהם מארבע כנפות הארץ, לכן אמר אל תירא כי ממזרח אביא זרעך וכו’ ומזרה ישראל יקבצנו) ממזרח אביא זרעך, כבר כתבתי למעלה (י”א) בפסוק ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ, כי ישראל שגלו לארצות המזרח שהם עשרת השבטים אינם מפוזרים ואינם צריכים קיבוץ כי יושבים כולם במקום אחד רק הבאה לא”י, ועז”א ממזרח אביא זרעך, אבל ישראל שגלו למערב שהם שבט יהודה ובנימין נתפזרו לארבע רוחות וצריכים קיבוץ, עז”א ממערב אקבצך: 43:6: אמר לצפון תני, גם היהודים אשר בצפון שהם מסוגרים שם בהרים מקיפים אותם ולא יוכלו לצאת מתוכם, יאמר ה’ אל החלק הזה שיתן את הסגורים בתוכו, אבל היושבים בתימן אין סגורים בין הררי עד, רק שהאומות לא יניחו אותם לצאת יאמר אל תכלאו ואל תעכבו בידם מלצאת: 43:7: כל, אומר לא לבד שאצוה לארבע רוחות השמים שיוציאו את הגולים, אבל דעו כי כל הנקרא בשמי היינו כל הבריאה העליונים והתחתונים כל המתיחס אל שמי שאני בראתיו, וכל אשר לכבודי בראתיו שהוא כל הבריאה אשר בראתיה לכבודי שיתגלה ע”י המציאות כבוד ה’, הנה כל המציאות כולו יצרתיו וגם עשיתיו רק למען 43:8: הוציא עם עור, שתכלית כל הבריאה הוא לכבודי, וכבודי לא יתגלה רק ע”י קיבוץ הגליות והתגלות מלכות שמים ואחדותו, ואם כן בהכרח שהכינותי כל המציאות ותקנתיו וגמרתיו רק על אופן זה שכל המציאות כולו יעזור לזה שיצאו עם העור הזה וישובו ביום יזרעאל, כי זה תכלית הבריאה בכללה, וכל המציאות הוכן שיהיו אמצעיים עוזרים אל התכלית הזה אשר על ידו ישתלם המציאות בכלל להשיג את התכלית המבוקש שהוא שלימות המציאות כולו עם עור ועינים יש כמ”ש למעלה מי עור כי אם עבדי, וחרשים ואזנים למו כמ”ש וחרש כמלאכי אשלח, עמש”ש: 43:9: כל הגוים, אחר שנבא הנבואה הזאת מקיבוץ גליות, שם פניו אל העכו”ם בזמנו, אשר ספרו נפלאות מן אליליהם, איך נולדו ואיך פעלו נפלאות רבות בשמים ובארץ, וספוריהם היה מלא הבלים רבים אין ספורות למו (כנודע בספרי המיטהאלאגיע היונית אשר היא שריד מספורי ההבלים הזרים האלה), אומר אליהם הנה יאספו נא הגוים והלאומים האלה, מי בהם יגיד זאת הנה יספרו מאליליהם נפלאות אשר עשו בימי קדם, היש מי בהם שיגיד כזאת, דבר עתיד מפורסם כולל כל בני תבל כנבואה הזאת מקיבוץ גליות, הם מספרים רק דברים שהיו בעבר בדורות ראשונים אשר אין זכר למו בין החיים למה לא יגידו דבר עתיד, כמו שיגיד הנביא בשם ה’, וראשונות ישמיענו הם רק משמיעים ראשונות מה שהיה לא מה שיהיה? אמנם גם הראשונות האלה אשר ישמיעונו יתנו עדיהם ויצדקו, ר”ל כי המספר דבר פלא אשר קרה בזמן העבר, צריך שיאמת דבריו או ע”י עדים שראו את הדבר הזה בעיניהם, או ע”י השכל, שכל השומע את הדבר יבין מעצמו שהדבר אמת וז”ש או יתנו עדיהם ויצדקו, או שישמעו השומעים ויאמרו שאמת הדבר המסופר, [ור”ל כי ספורי הבליהם הם תולדות ימי החשך, קורי עכביש אשר ארגו כהני האליל לספר מימים קדומים אשר לא ראה אדם ואין עד מעיד שראה את הדבר, והספורים בעצמם סותרים את האמת (כי גדר האמת שיסכים המסופר עם השכל והמציאות) עד שכל השומע יצחק להם]: 43:10: אתם, אבל הדברים שיספרו עלי כולם נאמנים וקיימים, בין המסופר עלי מן האותות והנפלאות שעשיתי בזמן העבר שעל זה יש לי עדים כי אתם עדי נאם ה’ כי היו לפני שש מאות אלף רגלי שראו הנפלאות בעיניהם, ובין מה שיגידו בשמי על זמן העתיד, כי על זה עד עבדי אשר בחרתי שהראיתי את העתיד אל עבדי הנביא במראה הנבואה שהשיג את העתיד כאילו הוא בהוה בהשגה נבואיית שאין ספק אחריה למען תדעו, ר”ל בהגדה שיגידו משמי יתקיים הדבר ויתאמת, בין מצד הנסיון והמפורסמות שעז”א למען תדעו, בין מצד הקבלה והאמונה שעז”א ותאמינו לי, בין מצד השכל ומופתי התבונה שעז”א ותבינו, כי אני הוא לפני לא נוצר אל ר”ל כי עובדי האלילים הקדמונים בהבליהם, היו מיחסים לאליליהם אבות ותולדות, עד שאמרו אליל פלוני הוא בן אליל פלוני, ואליל פלוני נלחם עם אביו והורידו מאלהותו ויסגירהו בין נבכי תהום רבה וימלוך תחתיו בשמים, עד שבא בנו והורידהו מגדולתו וירעם עליו בקולו נפלאות וימלוך תחתיו, (כנודע בהבלי המיטהאָלאָגיע), אבל אני הוא האל אשר לפני לא נוצר אל, ולא ירשתי את אלהותי מזולתי, וכן אחרי לא יהיה אל אחר אשר ימלוך תחתי, וכן היו בעלי הצאבה מהבילים שנמצאים אלהות הרבה וכל אחד י”ל ממשלה מיוחדת, זה על הרעם, וזה על הימים, עד שיחסו לכל כח טבעי אליל מיוחד, עד שהיו צריכים לעבוד לכל האלילים לכל אחד בעת שהיו צריכים להפיק רצון ממנו בדבר אשר תחת ממשלתו, כיודע בקורות ימי קדם, נגד זה אמר 43:11: אנכי אנכי ה’, רק אני לבדי נמצא ואין מושיע מבלעדי, כי אנכי מושל על הכל: 43:12: אנכי, מביא ראיה נגד מ”ש אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה, כי הלא אנכי הגדתי הושעתי, כי הגדתי בזמן העבר והבטחתי להושיע בעתיד והושעתי באמת, וזה לא יצוייר אצל עובדי אלילים, שהאליל המולך אחר הראשון לא יקים דבר הראשון והבטחתו, ונגד מ”ש אנכי אנכי ה’ ואין מבלעדי מושיע, מביא ראיה כי הלא והשמעתי ואין בכם זר, בעת שהשמעתי את דברי הלא ראיתם כי אין בכם אל זר מבלעדי רק אני לבדי, כמ”ש אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלהים אין עוד מלבדו ואתם עדי נאם ה’ כי השגתם זאת בעיניכם במעמד הר סיני, וגם ואני אל עד שהאלהות בעצמה תעיד על זה, שכבר התבאר במופתים שגדר האלהות שיהיה אחד נצחי בלתי משתנה, ומי שאינו אחד נצחי ובלתי משתנה אינו אל בהכרח: 43:13: גם מיום, מוסיף שלא לבד מעת שנגליתי לכם כי גם מיום ומראשית קדומים אני הוא לבדי, וכן בעתיד אפעל אני לבדי ומי ישיבנה אחר שאין זולתי בעבר ולא בעתיד כמו שיבאר מן הנסיון: 43:14: כה אמר ה’, מביא ראיה מן שתי הגאולות שעברו שהם גאולת בבל וגאולת מצרים על קיום הגאולה העתידה, והנה גאולת בבל היתה בדרך הטבע וגאולת מצרים היתה למעלה מדרך הטבע, ולכן הקדים גאולת בבל, למען יוסיף והולך במליצתו כדרכו, אומר הנה למענכם שלחתי בבלה מה ששלחתי בבלה והורדתי בריחיהם ומבצריהם והורדתי הכשדים לגלות באניות רנתם, זה היה למענכם למען אגאלכם משם, ויען שגאולת בבל היתה ראויה או מצד הזכות או מצד ההבטחה, לז”א 43:15: אני ה’, ר”ל זה עשיתי, או מצד שאני ה’ קדושכם ע”י קדושת מעשיכם, או גם אם לא יזכו אעשה זאת יען שאני בורא ישראל מלככם, כמלך הפודה עבדיו אף שהם בלתי ראוים: 43:16: כה אמר ה’, גם גאלתי אתכם ממצרים בגאולה שהיתה למעלה מן הטבע, כי בגאולה זאת נתתי בים דרך, ולא לבד דרך אחד גדול לכל יוצאי מצרים, כי נתתי במים עזים נתיבה נתיבות ליחידים, כי התפלג הים לי”ב קרעים לכל שבט נתיב בפני עצמו כידוע בקבלת חז”ל: 43:17: המוציא, ועם הצלת ישראל הטבעתי שם באותו מעמד גם את מצרים: 43:18: (יח-יט) | אל תזכרו, ר”ל הנה ראשונות שהוא גאולת מצרים הגם שהיו שם נסים גלוים, בכל זאת יען שהיה בימי קדם אינכם רוצים לזכור עוד הנסים האלה כי ע”י שהם ראשונות נשכחו מלבכם, וגם קדמוניות שהוא גאולת בבל שהיתה בזמן קרוב קדום לזמנכם, ולא שכחתם הגאולה הזאת, אבל יען שהיתה גאולה זאת בדרך הטבע והנסים שבה היו נסתרים עד שרק המתבונן יבין שהיה נפלאות אל, אל תתבננו אינכם רוצים להבין, ואתם אומרים שהיה בדרך הטבע, אבל עתה בהכרח תהיו מוכרחים בין לזכור ובין להתבונן, כי הנני עשה חדשה שהיא הגאולה העתידה בה יהיה שני המעלות א. כי עתה תצמח ואחר שתהיה עתה בזמנכם בהכרח תזכרו אותה ב. הלא תדעוה, כי הנסים שלה יהיו ג”כ נסים גלוים עד שלא תצטרכו להתבונן בינה רק תדעוהו ע”י השגת החוש כולם יראו כי אצבע אלהים היא אף אשים ר”ל אחר שבגאולה הזאת אשים גם במדבר דרך ונהרות בישימון, כמו שנבא (למעלה ל”ה), הלא אז 43:20: תכבדני חית השדה, הלא גם חית השדה תכבדני ע”י הנסים האלה, הגם שהחיות האלה לא היו מחויבים אל ההודאה הזאת מפני שלשה טעמים א. שהם לא יכירו שום תועלת מן הדרך והמים, ועז”א כי רק תכבדני חית השדה הם רק יכבדו אותי בעבור זה (כי ההבדל בין כבוד ותהלה, הכבוד הוא מפני הכרת המעלה, והתהלה הוא ע”י התועלת שישיגו מן המהולל ופעולותיו, וחית השדה לא יהללו כי לא ישיגו תועלת הדרך והמים רק יכבדו), כי חית השדה א”צ לדרך, ותנים ובנות יענה א”צ למים (כי הם גרים בציה וחורב תמיד) ב. כי הלא חית השדה לא נבראו להלל ולכבד את ה’. ג. כי לא נעשו הנסים האלה לצרכם, כי החיות והתנים ובנות יענה תכבדני רק בעבור שנתתי במדבר מים להשקות עמי בחירי ולא בעבורם ואם כן אם אלה הבעלי החיים האלמים יכבדוני, כ”ש כי. 43:21: עם זו, שהוא העם אשר עבורם פעלתי כל זאת, העם אשר רק עבור זו יצרתם לי שנוצרו להלל יה, כ”ש כי המה תהלתי יספרו, ובשגם כי הם לא לבד יכבדוני, רק גם יספרו תהלתי, כי הם ישיגו התועלת הנמשך להם ממעשי ואז ידעתי כי ישראל יכירו וידעו ויהללו ויספרו מעשי ה’ ונפלאותיו: 43:22: ולא אתי, אומר הנה לעתיד ידעתי כי תכיר אותי ותהללני, אולם מדוע לא קראת אותי אתה יעקב עד עתה, ויותר מזה כי גם אתה ישראל (שהם הגדולים והחשובים באומה) לא לבד שלא קראת אותי, כי גם יגעת בי, כאילו היה עבודתי ומצותי עליך לטורח אולם אשאלך במה הוגעתיך, ומה היא התועלת אשר אשיג מן עבודתך, הלא. 43:23: לא הביאת לי שה עלתיך, העולה שהבאת לא לי הבאת, כי אני איני צריך לעולה וקרבן, רק הבאת אותה על האש לבד, כמ”ש את קרבני לחמי לאשי, והנה העולה היתה כולה כליל, והזבחים שהם השלמים הרימו מהם החלב על המזבח, אומר, הנה אתה ידמה לך כי העולה שכולה כליל הבאת לי לצרכי והזבחים שהרמות מהם ראשית החלב בם כבדת אותי דרך כבוד להרים לי ממאכלך המנה המובחרת השוק והעליה, מה שאינו כן, כי עלתיך לא לי הבאת, וזבחיך שהם השלמים בם לא כבדתני וא”כ אין לי תועלת מן הקרבן, וגם לא תוכל לאמר שעכ”פ היה עליך העבודה הזאת למשא, עז”א לא העבדתיך במנחה אחר שהוא רק מלא קומץ סולת, ולא הוגעתיך בלבונה, תפס המשל כמו שמבקשים ממנו עבודה גדולה, ואח”ז מוסיפים עליו עוד תוספת, אשר תחלה יעבוד ואח”כ ע”י התוספת יתיגע לגמרי, אבל אחר שהמנחה אינה עבודה, גם התוספת שאתה מביא עם המנחה, שהיא הלבונה, אינה יגיעה: 43:24: לא, ראה כי לא צויתי עליך שתקנה לי קנה אשר אינו נקנה רק בכסף מלא, שהוא יקר המציאות כמ”ש וקנה הטוב מארץ מרחק, וגם מחלב זבחיך לא הרויתני כי לא צויתי רק על יותרת הכבד ושתי הכליות והאליה, אבל אך העבדתני בחטאתיך, אתה מביא לי הקרבן תמורת חטאתיך לכפר עליהם, מן הקרבן אין לי תועלת, ובחטאתיך העבדת אותי כי נלאיתי נשוא, ואח”כ הוגעתני יגיעה יתירה עד שנתיגעתי על ידי עונותיך שהם עונות מזיד: 43:25: אנכי, ר”ל הלא הקרבן בא רק על החטאת שהוא השוגג, ועל הפשעים שהוא המזיד איני מקבל קרבן, ועקר מה שאני עוסק למחות הוא הפשעים הגדולים שלך, וא”כ הפשעים האלה איני מוחה למענך רק למעני, (ר”ל כי בהבאת הקרבן ידומה למראית עין שימחה ה’ החטא בעבור האיש החוטא שהביא קרבן ולמענו, עד שלא ה’ לבד הוא המוחה החטא כי האדם מסייע בדבר, אבל הפשעים שעליהם הלא לא הבאת קרבן כלל, הלא רק אנכי אנכי הוא המוחה אותם, בלא עזר מאתך ולא למענך רק למעני, בעבור כי חפץ חסד אני), ומה שידומה כי אתה מסייע בהעברת החטאים השוגגים ע”י הקרבן, דע כי חטאתיך לא אזכר כלל, על השוגגים לא שמתי לב כלל, כי העיקר בעיני רוב הפשעים שפשעת במרד, עד שע”י שכחתי את השוגגים ולא זכרתי בם, והמחילה על הפשעים שאני זוכר שהם המרדים רק למעני עשיתי דרך נדבה וחסד חנם 43:26: הזכירני, ר”ל אנכי חטאתיך לא אזכור, אבל אתה אם יש לך איזה זכות וטענה כנגדי לתועלתך הזכירני ונשפטה ונתוכחה עליהם אם יש ממש בדבריך ספר אתה מוסיף לאמר גם לא אשפוט ולא אתוכח אתך כלל רק ספר אתה כל שתרצה אך למען תצדק, אני רוצה שתצדק, ואף אם אדע להוכיח הפך דבריך אחריש, כל שיהיה לך איזה טענה כל שהוא: 43:27: אביך, אבל מה תוכל לספר, ואיזה זכות תוכל להזכיר לאמר שהגליתי אתכם שלא כדין, הלא אבתיך הראשונים שהם הדורות שהיו בזמן הבית חטאו לנגדי וגם מליציך שהם הכהנים והנביאים, פשעו בי במזיד (כי להם נחשב הכל מזיד, משא”כ העם שהיו שוגגים וזדונות נחשבו להם כשגגות), ולכן ואחלל שרי קדש, הדלתות מגבילות, ע”י שמליציך פשעו בי חללתי שרי קדש שהם המליצים שלך הכהנים והנביאים, וע”י שאבותיך הראשונים חטאו עי”כ ואתנה לחרם יעקב נתתי כל העם לחרם ושממה, וישראל שהיא קדושת ישראל וקדושיהם וגדוליהם נתתי לגדופים, שגדפו על תורתם וקדושתם:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | שירת העבד הראשונה — “הן עבדי אתמך בו” — תיאור עבד ה׳ השקט, עד לאור גויים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | “אנכי ה׳ קראתיך בצדק… לאור גויים” — שליחות ישראל לעמים
- אפיון - חרטה ותשובה | וידוי חטא מפורש — “חטאתי/חטאנו” כצעד ראשון בדרך התשובה
הערות
מילה נדירה: אַסִּיר (Strong’s H617) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמות,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: בֹּשֶׁת (Strong’s H378) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “עבדי” — ישראל כולם, או נביא מיוחד; פרשנים נחלקים. לפי מלבי”ם: “לא יצעק ולא ישא” — עבד ה׳ אינו פועל בכוח חיצוני אלא בכוח שקט פנימי.