נחמו נחמו עמי — פתיחת הנחמה הגדולה
פסוקים
נַחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹהֵיכֶֽם׃ דַּבְּר֞וּ עַל־לֵ֤ב יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ וְקִרְא֣וּ אֵלֶ֔יהָ כִּ֤י מָֽלְאָה֙ צְבָאָ֔הּ כִּ֥י נִרְצָ֖ה עֲוֺנָ֑הּ כִּ֤י לָֽקְחָה֙ מִיַּ֣ד יְהֹוָ֔ה כִּפְלַ֖יִם בְּכׇל־חַטֹּאתֶֽיהָ׃ ק֣וֹל קוֹרֵ֔א בַּמִּדְבָּ֕ר פַּנּ֖וּ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֑ה יַשְּׁרוּ֙ בָּעֲרָבָ֔ה מְסִלָּ֖ה לֵאלֹהֵֽינוּ׃ כׇּל־גֶּיא֙ יִנָּשֵׂ֔א וְכׇל־הַ֥ר וְגִבְעָ֖ה יִשְׁפָּ֑לוּ וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר וְהָרְכָסִ֖ים לְבִקְעָֽה׃ וְנִגְלָ֖ה כְּב֣וֹד יְהֹוָ֑ה וְרָא֤וּ כׇל־בָּשָׂר֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֛י פִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ ק֚וֹל אֹמֵ֣ר קְרָ֔א וְאָמַ֖ר מָ֣ה אֶקְרָ֑א כׇּל־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכׇל־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה׃ יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל־צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְהֹוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם׃ יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר־אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם׃ עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ הִנֵּ֨ה אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו׃ כְּרֹעֶה֙ עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א עָל֖וֹת יְנַהֵֽל׃ מִי־מָדַ֨ד בְּשׇׁעֳל֜וֹ מַ֗יִם וְשָׁמַ֙יִם֙ בַּזֶּ֣רֶת תִּכֵּ֔ן וְכָ֥ל בַּשָּׁלִ֖שׁ עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְשָׁקַ֤ל בַּפֶּ֙לֶס֙ הָרִ֔ים וּגְבָע֖וֹת בְּמֹאזְנָֽיִם׃ מִֽי־תִכֵּ֥ן אֶת־ר֖וּחַ יְהֹוָ֑ה וְאִ֖ישׁ עֲצָת֥וֹ יוֹדִיעֶֽנּוּ׃ אֶת־מִ֤י נוֹעָץ֙ וַיְבִינֵ֔הוּ וַֽיְלַמְּדֵ֖הוּ בְּאֹ֣רַח מִשְׁפָּ֑ט וַיְלַמְּדֵ֣הוּ דַ֔עַת וְדֶ֥רֶךְ תְּבוּנ֖וֹת יוֹדִיעֶֽנּוּ׃ הֵ֤ן גּוֹיִם֙ כְּמַ֣ר מִדְּלִ֔י וּכְשַׁ֥חַק מֹאזְנַ֖יִם נֶחְשָׁ֑בוּ הֵ֥ן אִיִּ֖ים כַּדַּ֥ק יִטּֽוֹל׃ וּלְבָנ֕וֹן אֵ֥ין דֵּ֖י בָּעֵ֑ר וְחַ֨יָּת֔וֹ אֵ֥ין דֵּ֖י עוֹלָֽה׃ כׇּל־הַגּוֹיִ֖ם כְּאַ֣יִן נֶגְדּ֑וֹ מֵאֶ֥פֶס וָתֹ֖הוּ נֶחְשְׁבוּ־לֽוֹ׃ וְאֶל־מִ֖י תְּדַמְּי֣וּן אֵ֑ל וּמַה־דְּמ֖וּת תַּ֥עַרְכוּ לֽוֹ׃ הַפֶּ֙סֶל֙ נָסַ֣ךְ חָרָ֔שׁ וְצֹרֵ֖ף בַּזָּהָ֣ב יְרַקְּעֶ֑נּוּ וּרְתֻק֥וֹת כֶּ֖סֶף צוֹרֵֽף׃ הַֽמְסֻכָּ֣ן תְּרוּמָ֔ה עֵ֥ץ לֹא־יִרְקַ֖ב יִבְחָ֑ר חָרָ֤שׁ חָכָם֙ יְבַקֶּשׁ־ל֔וֹ לְהָכִ֥ין פֶּ֖סֶל לֹ֥א יִמּֽוֹט׃ הֲל֤וֹא תֵֽדְעוּ֙ הֲל֣וֹא תִשְׁמָ֔עוּ הֲל֛וֹא הֻגַּ֥ד מֵרֹ֖אשׁ לָכֶ֑ם הֲלוֹא֙ הֲבִ֣ינוֹתֶ֔ם מוֹסְד֖וֹת הָאָֽרֶץ׃ הַיֹּשֵׁב֙ עַל־ח֣וּג הָאָ֔רֶץ וְיֹשְׁבֶ֖יהָ כַּחֲגָבִ֑ים הַנּוֹטֶ֤ה כַדֹּק֙ שָׁמַ֔יִם וַיִּמְתָּחֵ֥ם כָּאֹ֖הֶל לָשָֽׁבֶת׃ הַנּוֹתֵ֥ן רוֹזְנִ֖ים לְאָ֑יִן שֹׁ֥פְטֵי אֶ֖רֶץ כַּתֹּ֥הוּ עָשָֽׂה׃ אַ֣ף בַּל־נִטָּ֗עוּ אַ֚ף בַּל־זֹרָ֔עוּ אַ֛ף בַּל־שֹׁרֵ֥שׁ בָּאָ֖רֶץ גִּזְעָ֑ם וְגַם־נָשַׁ֤ף בָּהֶם֙ וַיִּבָ֔שׁוּ וּסְעָרָ֖ה כַּקַּ֥שׁ תִּשָּׂאֵֽם׃ וְאֶל־מִ֥י תְדַמְּי֖וּנִי וְאֶשְׁוֶ֑ה יֹאמַ֖ר קָדֽוֹשׁ׃ שְׂאוּ־מָר֨וֹם עֵינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ֙ מִֽי־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א מֵרֹ֤ב אוֹנִים֙ וְאַמִּ֣יץ כֹּ֔חַ אִ֖ישׁ לֹ֥א נֶעְדָּֽר׃ לָ֤מָּה תֹאמַר֙ יַעֲקֹ֔ב וּתְדַבֵּ֖ר יִשְׂרָאֵ֑ל נִסְתְּרָ֤ה דַרְכִּי֙ מֵיְהֹוָ֔ה וּמֵאֱלֹהַ֖י מִשְׁפָּטִ֥י יַעֲבֽוֹר׃ הֲל֨וֹא יָדַ֜עְתָּ אִם־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ אֱלֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם׀יְהֹוָה֙ בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִיעַ֖ף וְלֹ֣א יִיגָ֑ע אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבוּנָתֽוֹ׃ נֹתֵ֥ן לַיָּעֵ֖ף כֹּ֑חַ וּלְאֵ֥ין אוֹנִ֖ים עׇצְמָ֥ה יַרְבֶּֽה׃ וְיִעֲפ֥וּ נְעָרִ֖ים וְיִגָ֑עוּ וּבַחוּרִ֖ים כָּשׁ֥וֹל יִכָּשֵֽׁלוּ׃ וְקוֹיֵ֤ יְהֹוָה֙ יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֙וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ׃
פירוש רש”י
40:1: נַחֲמוּ נַחֲמוּ. חוֹזֵר עַל נְבוּאוֹתָיו הָעֲתִידוֹת, לְפִי שֶׁמִכָּאן וְעַד סוֹף הַסֵּפֶר דִּבְרֵי נֶחָמוֹת, הִפְסִיק פָּרָשָׁה זוֹ בֵּינָם לְבֵין הַפֻּרְעָנוּת. נַחֲמוּ אַתֶּם נְבִיאַי, נַחֲמוּ אֶת עַמִּי: 40:2: כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״עֲתִידָה דְּתִיתְמְלִי מֵעַם גָּלוּותָהָא״, כְּמוֹ ״כִּי מָלְאָה מִצְּבָאָהּ״. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין צְבָאָהּ כְּמוֹ (איוב ז:א) ״הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ״: | נִרְצָה. נִתְפַּיֵּס: | כִּי לָקְחָה וגו׳. ״אֲרֵי קַבִּילַת כָּס תַּנְחוּמִין מִן קֳדָם ה׳ כְּאִלּוּ לָקַת עַל חַד תְּרֵין בְּכָל חַטָּאתָהָא״. וּלְפִי פְשׁוּטוֹ יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ כִּי לָקְחָה פּוּרְעָנוּת כִּפְלַיִם, וְאִם תֹּאמַר הֵיאַךְ מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׁלֵּם לְאָדָם כִּפְלַיִם בְּחֶטְאוֹ, מָצִינוּ מִקְרָא מָלֵא (ירמיהו טז:יח) ״וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה מִשְׁנֶה עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם״: 40:3: קוֹל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר: | פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה׳. דֶּרֶךְ יְרוּשָׁלַיִם, לָשׁוּב גְּלִיּוֹתֶיהָ לְתוֹכָהּ: 40:4: כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְהָהָר יִשְׁפָּל, הֲרֵי דֶּרֶךְ חֲלָקָה וְשָׁוָה וְנוֹחָה: | וְהָרְכָסִים. הָרִים הַסְּמוּכִים זֶה לָזֶה, וּמִתּוֹךְ סְמִיכָתָן מוֹרָד שֶׁבֵּינֵיהֶם זָקוּף וְאֵינוֹ מְעֻקָּם, שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לֵירֵד וְלַעֲלוֹת (הָרְכָסִים מְתֻרְגָּם ״גְּדוּדָיו״, לְשׁוֹן גּוֹבַהּ כְּמוֹ ׳גְּדוּדֵי הַנָּהָר׳): | הָרְכָסִים. כְּמוֹ ״וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן״ (שמות כח:כח): | לְבִקְעָה. קנפנייא בלע״ז, אֶרֶץ חֲלָקָה וְשָׁוָה: 40:6: קוֹל. מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר אֵלַי: ״קְרָא״: | וְאָמַר. רוּחִי אֵלָיו: ״מָה אֶקְרָא?״ וְהַקּוֹל מְשִׁיבוֹ: ״זֹאת קְרָא: כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר״ – כָּל הַמַּגְבִּיהִים תֵּהָפֵךְ גְּדֻלָּתָם וְתִהְיֶה כֶּחָצִיר. (דבר אחר: כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר) – סוֹף אָדָם לָמוּת, לְפִיכָךְ אִם אָמַר לַעֲשׂוֹת חֶסֶד הֲרֵי הוּא כְּצִיץ הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר יְמוֹלֵל וְיִבַשׁ וְאֵין לִסְמוֹךְ עָלָיו, שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לְקַיֵּם שֶׁמָּא יָמוּת, שֶׁכְּשֶׁיָּבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כֵּן כְּשֶׁמֵּת הָאָדָם בָּטְלָה הַבְטָחָתוֹ. אֲבָל דְּבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם כִּי הוּא חַי וְקַיָּם וּבְיָדוֹ לְקַיֵּם, לְפִיכָךְ עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי וּבַשְּׂרִי מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן (ישעיהו מ:ט), כִּי מִפִּי הַחַי לְעוֹלָם הִיא הַבְטָחַת הַבְּשׂוֹרָה: | וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. כִּי ״חֶסֶד וְגוֹ׳ חַטָּאת״ (משלי יד:לד): 40:7: נָבֵל. כָּמַשׁ: 40:9: מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן. ״נְבִיָּיא דִּמְבַשְּׂרִין לְצִיּוֹן״, וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר: ״רַגְלֵי מְבַשֵּׂר״ (ישעיהו נב:ז), זָכוּ – קַל כְּזָכָר, לֹא זָכוּ – תַּשׁ כִּנְקֵבָה, וּמְאַחֵר פְּעָמָיו עַד הַקֵּץ: 40:10: בְּחָזָק יָבוֹא. עַל הָאֻמּוֹת לִפָּרַע: | הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ. מְזֻמָּן אִתּוֹ לַצַּדִּיקִים: | וּפְעֻלָּתוֹ. שְׂכַר פְּעֻלָּה שֶׁעָלָיו לִתֵּן לָהֶם: 40:11: כְּרֹעֶה. אֲשֶׁר עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ מְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ נוֹשְׂאָם: | עָלוֹת יְנַהֵל. ״מִינִיקְתָא בְּנִיחַ מְדַבַּר״ (תרגום יונתן), הַצֹּאן הַמְּנִיקוֹת: | יְנַהֵל. כְּמוֹ ׳מְנַהֵל׳: 40:12: מִי מָדַד וְגוֹ׳. כָּל זֶה הָיָה בּוֹ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כֹּחַ לִשְׁמוֹר הַבְטָחוֹת הַלָּלוּ: | בְּשָׁעֳלוֹ. בַּהֲלִיכָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״דָּרַכְתָּ בְיָם סוּסֶיךָ״ (חבקוק ג:טו). בְּשָׁעֳלוֹ כְּמוֹ ״בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים״ (במדבר כב:כד) – שְׁבִיל. דָּבָר אַחֵר: ׳שַׁעַל׳ שֵׁם כְּלִי הוּא, וְכֵן ״בְּשַׁעֲלֵי שְׂעוֹרִים״ (יחזקאל יג:יט): | תִּכֵּן. אמולאי״ר בלע״ז, לְשׁוֹן מִדָּה וּמִנְיָן, כְּמוֹ ״וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ״ (שמות ה:יח): | וְכָל בַּשָּׁלִישׁ. וּמָדַד בִּשְׁלִישִׁיּוֹת: שְׁלִישׁ מִדְבָּר, שְׁלִישׁ יִשּׁוּב, שְׁלִישׁ יַמִּים וּנְהָרוֹת. לָשׁוֹן אַחֵר: בַּשָּׁלִישׁ מִגּוּדָל וְעַד אַמָּה, שְׁלִישִׁי לָאֶצְבָּעוֹת. וּמְנַחֵם פֵּרֵשׁ שֶׁהוּא שֵׁם כְּלִי, וְכֵן ״וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ״ (תהלים פ:ו): | וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים. הַכֹּל לְפִי הָאָרֶץ: הַר כָּבֵד תָּקַע בְּאֶרֶץ קָשָׁה, וְהַקַּלִּים בְּאֶרֶץ רַכָּה: 40:13: מִי תִכֵּן. אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּפִי הַנְּבִיאִים? ה׳ תִּכְּנוֹ, וְכְדַאי הוּא לְהֵאָמֵן: | וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ. רוּחוֹ, כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. וּלְפִי מַשְׁמָעוֹ: וְאִישׁ עֲצָתוֹ מוּסָב לְרֹאשׁ הַמִּקְרָא מִי תִכֵּן אֶת רוּחוֹ, וּמִי אִישׁ עֲצָתוֹ אֲשֶׁר יוֹדִיעֶנּוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵצָה? 40:14: אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ. אֶת מִי מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת נוֹעָץ, כְּמוֹ שֶׁנּוֹעָץ עִם הַנְּבִיאִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם ״וַה׳ אָמַר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם וגו׳״ (בראשית יח:יז): | וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט. אֶת מִי מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת עָשָׂה כֵּן, שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְאַבְרָהָם, שֶׁנָּתַן לֵב לְהַכִּירוֹ מֵאֵלָיו וּלְהָבִין בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי״ (בראשית כו:ה), וְאוֹמֵר ״לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳״ (בראשית יח:יט), וְכִלְיוֹתָיו הָיוּ נוֹבְעוֹת חָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי״ (תהלים טז:ז). (אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ. הָאִישׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵן כָּל גּוֹיִם לְפָנָיו כְּמַר מִדְּלִי וְאֵיךְ יְלַמְּדוּ לוֹ): 40:15: הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי. הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַמְמָאֲנִים לְהַכִּיר אֶת בּוֹרְאָם, וְאֵין חֲשׁוּבִין לוֹ לְהַעֲמִיד מֵהֶם לִנְבִיאִים לְגַלּוֹת סוֹדוֹ: | כְּמַר מִדְּלִי. כְּטִפָּה מָרָה הַמְטַפְטֶפֶת מִשּׁוּלֵי הַדְּלִי, וּמִשְׁקַע טִנֹּפֶת הַמַּיִם וְרוֹקְבִין הָעֵץ, לימוניד״א בלע״ז: | וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם. שֶׁהַנְּחֹשֶׁת מַעֲלָה עִפּוּשׁ וּמִשְׁתַּחֵק: | כַּדַּק. אָבָק דַּק: | יִטּוֹל. כְּאָבָק הַנִּשָּׂא וְעוֹלֶה עַל יְדֵי רוּחַ, כַּדַּק אֲשֶׁר יִנָּטֵל: 40:16: אֵין דֵּי בָּעֵר. עַל מִזְבְּחוֹ: | וְחַיָּתוֹ. שֶׁל לְבָנוֹן, אֵין דֵּי עוֹלָה. דָּבָר אַחֵר: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וגו׳. לְכַפֵּר עַל עֲוֹן הָאֻמּוֹת: 40:17: כְּאַיִן נֶגְדּוֹ. כְּאַיִן הֵם בְּעֵינָיו, וְאֵין חֲשׁוּבִין לְפָנָיו: 40:19: נָסַךְ. לוֹ ״מַסֵּכָה״ (שמות לב:ד): | נָסַךְ חָרָשׁ. חָרָשׁ שֶׁל בַּרְזֶל נוֹסְכוֹ מִבַּרְזֶל אוֹ מִנְּחֹשֶׁת, וְאַחַר כָּךְ הַצּוֹרֵף מְרַקְּעוֹ בְּטַסֵּי זָהָב וּמְצַפֵּהוּ מִלְמַעְלָה: | וּרְתֻקוֹת. שַׁלְשְׁלָאוֹת: 40:20: הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה. אוֹ אִם בָּא לַעֲשׂוֹתוֹ שֶׁל עֵץ, הַמְלֻמָּד לְהַבְחִין בֵּין עֵץ הַמִּתְקַיֵּם לִשְׁאָר עֵצִים שֶׁלֹּא יִרְקַב מַהֵר יִבְחָר: | הַמְסֻכָּן. הַמְּלֻמָּד, כְּמוֹ (במדבר כב:ל) ״הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי״: | תְּרוּמָה. הַפְרָשָׁה, בְּרִירַת הָעֵצִים: 40:21: הֲלֹא תֵדְעוּ. מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ מִי יְסָדָהּ, וְאוֹתוֹ הָיָה לָכֶם לַעֲבוֹד: 40:22: חוּג. לְשׁוֹן ״מְחוּגָה״ (ישעיהו מד:יג), עוּגָל, קומפ״ש בלע״ז: | וְיֹשְׁבֶיהָ. לְפָנָיו כַּחֲגָבִים: | כַדֹּק. כִּירִיעָה, טייל״א בלע״ז: 40:24: אַף בַּל נִטָּעוּ. אַף הֲרֵי הֵם כְּמִי שֶׁלֹּא נִטְעוּ: | אַף בַּל זֹרָעוּ. וְעוֹד יָתֵר מִכָּאן, שֶׁיְּשֹׁרְשׁוּ וְיֵעָקְרוּ כְּאִלּוּ לֹא זֹרְעוּ. זְרִיעָה פְּחוּתָה מִנְּטִיעָה: | בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם. לִכְשֶׁיֵּעָקְרוּ, לֹא יַשְׁרִישׁ הַגֶּזַע בָּאָרֶץ, שֶׁיְּהֵא מַחֲלִיף. כָּל ׳שֹׁרֶשׁ׳ שֶׁבַּמִּקְרָא טַעְמוֹ בְּאוֹת רִאשׁוֹנָה וּנְקוּדָה הָרֵי״שׁ פַּתַּח, וְזֶה טַעְמוֹ לְמַטָּה וְנָקוּד קָמַץ, לְפִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן פּוֹעֵל, אינרצינ״י בלע״ז: 40:26: מִי בָרָא אֵלֶּה. כָּל הַצָּבָא אֲשֶׁר תִּרְאוּ בַּמָּרוֹם: | מֵרֹב אוֹנִים. שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְשֶׁהוּא אַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ מֵהַצָּבָא לֹא נֶעְדָּר שֶׁלֹּא יִקְרָא בְּשֵׁם: 40:27: לָמָּה תֹאמַר עַמִּי יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר בַּגָּלוּת: | נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה׳. הֶעְלִים מִנֶּגֶד עֵינָיו כָּל מַה שֶּׁעֲבַדְנוּהוּ, וְהִמְשִׁיל עָלֵינוּ אוֹתָם שֶׁלֹּא יְדָעוּהוּ: | וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. הֶעֱבִיר מִלְּפָנָיו מִשְׁפַּט הַגְּמוּל הַטּוֹב, שֶׁהָיָה לוֹ לְשַׁלֵּם לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ: 40:28: בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ וְגוֹ׳ אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ כָּזֶה וְחָכְמָה כָּזוֹ, הוּא יוֹדֵעַ אֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת. לָמָּה הוּא מְאַחֵר טוֹבַתְכֶם? אֶלָּא כְּדֵי לְכַלּוֹת אֶת הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם אֶת הַחַטָּאת עַל יְדֵי הַיִּסּוּרִין: 40:29: נוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ. וְסוֹפוֹ לְהַחֲלִיף כֹּחַ לַעֲיֵפוּתְכֶם: 40:30: וְיִעֲפוּ נְעָרִים. גְּבוּרַת הַכַּשְׂדִּים הַמְנֹעָרִים מִן הַמִּצְווֹת תִּיעָף: | וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. אוֹתָם שֶׁהֵם עַכְשָׁיו גִּבּוֹרִים וַחֲזָקִים, יִכָּשְׁלוּ, וְאַתֶּם קוֹוֵי ה׳ תַּחֲלִיפוּ כֹּחַ חָדָשׁ וְחָזָק: 40:31: אֵבֶר. כָּנָף:
פירוש רד”ק
40:1: נחמו נחמו. כל אלה הנחמות עתידה לימות המשיח והכפל לחזק, תרגם יונתן נבייא אתנביאו תנחומין על עמי אמר אלהכון, נחמו, וכן דברו כמו שפירשנו בפסוק חזקו ידים רפות, דברו, צבאה, זמנה, וכן הלא צבא לאנוש עלי הארץ, ופירוש כי מלאה כי השלימה שם זמנה רוצה לומר זמן שהיה לה להיות בגלות, ויונתן תרגם ארי עתידה דתתמלי מעם גלותהא, תרגם צבאה כמשמעה מן לצבא צבא: 40:2: כי נרצה עונה. נשלם ענשה כמו אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכן עונה ענשה כמו כי לא שלם עון האמורי וגומר, וי”ת אשתביקו לה חובאה: | כי לקחה מיד ה’ כפלים בכל חטאתיה. הכפל יוכל להיות פעמים שתים או יותר כמו ותכפל חרב שלישיתה ר”ל שלש פעמים תכפל, ובאמרו כפלים ר”ל שתים והוא אומר על שתי גליות שגלו ישראל גלות בבל וזה הגלות ולמה היה זה בעבור כל חטאתיה, והחכם ר’ אברהם א”ע פי’ כפלים מצרות שלקח כל גוי, ואאז”ל פירש כפלים עונותיהם ועונות אבותיהם כמו שאמר ירמיהו הנביא אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו וי”ת ארי קבלת כס תנחומין מן קדם ה’ כאלו לקח על חד תרין בכל חטאתהא: 40:3: קול קורא. כאלו קול קורא, וטעם פנו ישרו כי ימצאו במדבר ובערבה דרך סלולה כאלו פנו וישרו אותה להם בני אדם, וטעם לאלהינו כי הוא מנהיג זה העם היוצא מהגלות: 40:4: כל גיא. כל זה דרך משל כי העליה בהרים והירידה תיגע הולכי דרכים והם לא ייגעו ולא ייעפו והעקוב הוא הדרך המעוות: | והרכסים. גבשושית הדרכים כי הוא ענין גבהות וכן מרוכסי איש: 40:5: ונגלה. אז כשיצאו מהגלות ביד רמה וימצאו אפי’ במדבר מים וכל צרכם כמו שאמר לא ירעבו ולא יצמאו אז יגלה כבוד ה’ לעיני כל העמים: | וראו כל בשר. ידעו כל בני אדם כי פי ה’ דבר כלומר ידעו אז כי הנחמות האלה שדברו הנביאים על פי ה’ דברו מה שדברו כשיראו שיתקיימו הנבואות, וראו, ענין ידיעה והבנה, ר”ל ראית הלב כמו ולבי ראה הרבה והדומים לו: 40:6: קול אומר קרא. כאלו קול קורא, או פירושו קול נבואה קורא לנביא קרא, ואמר הנביא מה אקרא ויאמר לו הקול קרא ואמור כי כל הבשר חציר, ר”ל על הגוים שיבאו עם גוג ומגוג שימותו רובם ומה שאמר כל הבשר הוא דרך הפלגה כמו וכל הארץ באו מצרימה והדומים לו, ומש”א וכל חסדו אפילו עשו חסדים הרבה לא יזכרו להם כי עונותיהם רבים, ועוד שהרעו לישראל ויקבלו ענשם, והמשילם לחציר ולציץ השדה שהם יבשים במהרה והציץ נופל גם כן ברוח הנושבת: 40:7: יבש. עבר במקום עתיד כמנהג ובדברי הנבואה ברוב: 40:8: יבש. כפל עוד הענין לחזק הענין. | ודבר אלהינו. שדבר על יד נביאיו: 40:9: על הר גבוה. דרך משל כי מי שרוצה להשמיע קולו עולה במקום גבוה ולפי שירושלם היא עיקר ארץ ישראל וכן ציון כי שתיהן עיר אחת לפיכך שם אותן בדברי הנבואה כאלו הן מבשרות שאר הערים, ופירוש מבשרת ציון את ציון המבשרת, וכן מבשרת ירושלם: | אל תראי. אל תפחדי מלבשר ולאמר לערי יהודה הנה אלהיכם כי על כל פנים יבא ר”ל כבודו שישוב לירושלם, ומה שזכר יהודה בעבור ירושלם ועוד כי המלכות ליהודה: 40:10: הנה ה’ בחזק יבא. ביד חזק כי לא יצטרך ליד אחרת אלא ידו החזקה: | וזרועו משלה לו. ר”ל לעצמו היא תעמוד לו למשול בעמים, ותואר היד בחזק שהוא לשון זכר כי ימצא לשון זכר כמו והנה בו מגלת ספר: | שכרו. שיתן לבוטחים בו בגלות: | ופעלתו. שכר פעלה לפעלי אמת והנה היא פעלתו ופעלתם, וכן נסכתי מלכי, מלכי מקדם בבית תפלתי שמעתי את תפלתיך והדומים להם, וחסרון שכר מפעלתו כמו לא תלין פעלת שכיר ר”ל שכר פעלת שכיר: 40:11: כרעה עדרו. כמו רועה טוב שירעה עדרו שיקבץ הטלאים הקטנים שלא יוכלו עדין ללכת כשאר הבהמות ויקבצם מזה אחד ומזה אחד וישאם בחיקו והעלות שהן אמותיהן ינהל לאטם ולא ידפקם כך הקב”ה ינהל את ישראל מהגלות לאטם ויסמוך כל חולה וכל נשבר, ונקראו האמות עלות על שם בניהם שהם קטנים כמו עול ימים שהם נסמכים לאמותיהם לינק, וא”א ז”ל דקדק במלת עדרו שהעדר שהוא שלו חומל עליו יותר מן העדר שישמור בשכירות: 40:12: מי מדד. אמר לא יתמהו הגוים אם אוציא ישראל מעבדותם שעמדו ברשותם כמה שנים כי מי שברא העולם מאין יכול לעשות זה לפיכך אמר מי מדד בשעלו מים, ופירוש שעלו אגרופו, והוא עד”מ כי אין לו יד ואגרוף יתברך ויתברך, ופירוש מדד לפי שהמים במקום מקוה כאדם שמודד מים ונותן בתוך כלי שידע מידתן, כן שם האל המים במקומם וידע מידתן, והשמים לפי שהם שטוחים אמר בם מדת הזרת כי דבר השטוח ימדד אותו בזרת ובקנה, ואמר תכן מפני השטח שצריך תקון כמו שכתוב וימתחם כאהל לשבת: | וכל. פירוש ומדד, תרגם וימדו בעמר וכלו בעומרא: | בשליש. מדה גדולה וכן בדמעות שליש: | בפלס. הוא מטה הברזל שהוא מסומן בנקודות לדעת בהם המשקל: | מאזנים. ידוע, ואמר וכל בשליש עפר הארץ הוא כאלו הוא מדוד אצלו וכן ההרים והגבעות כאלו הן שקולים אצלו וכולם בראם בשיעור טוב ומדה נכונה, כמו שאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ומי שעשה כל זה בלי עוזר יוכל להוציא ישראל מיד חזקים מהם, וזכר מארבע יסודות השלש כי שמים זכר במקום יסוד האש כי הם לדעת רבים מיסוד האש ואפילו יהיה יסוד חמישי כדברי ארסטו זכרן במקום יסוד האש לפי שהוא סמוך לגלגל הלבנה ולא זכר יסוד הרוח לפי שאיננו נראה ואע”פ שהוא מורגש, וענין הפסוק לא נאמר אלא כנגד הסכלים שהם לא יאמינו אלא מה שיראו , לפיכך זכר שלש היסודות הנראים אבל החכמים לא יתמהו בזה אם יוציא האל ישראל מהגלות כי ידעו בחכמתם כי לא קצרה יד השם מהושיע, ויש מפרשים כי זכר גם כן הרוח והוא מי תכן את רוח ה’ כי מפרשים מלת ה’ תשובה לשאלה ואינו נסמך רוח אל ה’, והחכם רבי אברהם אבן עזרא פירש על זה בענין סמוך כמו ורוח אלהים מרחפת, ולפי דעתי כי שמים שזכר הוא במקום שני היסודות העליונים כי שמים במקום יסוד האש כמו שפירשנו וכן במקום יסוד האויר כי נקרא שמים כמו שכתוב ויקרא אלהים לרקיע שמים, וסמך השלש לעצמו שאמר בשעלו ובזרת לפי שהם עליונים, ואע”פ שהמים תחתונים פעמים יעלו כמו העבים, אבל יסוד העפר שהוא התחתון שבהם והכבד סמוך אותו לדבר חוץ מעצמו בשליש ובפלס ובמאזנים, ואע”פ שזה וזה דרך משל כמו שפירשנו: 40:13: מי תכן את רוח ה’. כשעשה כל זה מי תכן את רוחו כמו ונפשו אותה ויעש, אין מלאך וכל שכן אדם שיתקן את רוחו ושיודיעהו עצתו כשעשה העולם ואמר לו כן תעשה וכן אמר נוטה שמים לבדו, ומי שזכר עומד במקום שנים כאלו אמר ומי איש עצתו יודיענו, וכפל הענין עוד ואמר: 40:14: את מי נועץ ויבינהו. בארח משפט, פירוש בדרך תכונת העולה מי למדהו, וכן וארמון על משפטו ישב פירוש על תכונתו, וכן כמשפט הראשון והדומים להם: 40:15: הן גוים. ואחר שכל זה עשה מאין עוזר ומאין מלמד איך יוכלו הגוים למונעו מהוציא ישראל מתוכם, והלא כולם הן לפניו כמו הטפה מדלי שהוא דבר מועט כנגד מי הדלי, וזכר הדלי לפי שהטיפה נופלת מהדלי כששואבין: | או כשחק מאזנים. שהוא דבר מועט מן המעט כי בנפיחה מעוטה יצא העפר הדק ההוא אשר במאזנים: | הן איים כדק יטול. כשירצה כל האיים ישאם ויטלם ויהפכם כמו הדבר הדק, וי”ת הא נגותא כדוקא דפרח, פירוש יטול פעל עומד אם כן הוא מבנין נפעל משרש טול, וכן כתבו רבי יהודה חיו”ג. 40:16: ולבנון. לגוים שחושבים עלי ואומרים שאין לי יכולת להוציא ישראל מידם לא יכופר להם בשום עולה שיקריבו לפני אחר שיראו שאוציאם ויתחרטו במה שאמרו, כל עצי הלבנון להדליק אש וכל חית הלבנון לשרפה לעולה לפני לא יספיקו להם, ומה שאמר לבנון דבר על ההוה לפי שהוא יער בארץ ישראל: 40:17: כל הגוים מאפס. פחות מאפס על דרך המה מהבל יחד: 40:18: ואל מי. אתה חושבים כי כמו שהאלוהות שלכם אין בהם כח להציל כך הוא האל חלילה שתדמו או תערכו אותם לו כי הפסל שאתם עושים אלוה מעשה ידי אדם הוא. 40:19: הפסל נסך. ענין כסוי כלומר שעושה הפסל מאבן או מעץ ואחר כך מכסהו בזהב או בכסף, או פירוש נסך ענין התכה וענינו על הכסף ועל הזהב: | ירקענו. כמו וירקעו את פחי הזהב: | ורתוקות כסף. שלשלאות כסף כמו עשה הרתוק ואם אינו ממשקלו: | צורף. הצורך נותן בו שלשלאות של כסף, וי”ת שלשלן דכסף קינאה מאחיד ליה: 40:20: המסכן תרומה. מסכן כמו ילד מסכן כי זכר למעלה זהב וכסף והם העשירים שעושים הפסילים בזהב ובכסף, אבל הענין שלא יוכל לעשות בזהב ובכסף יבחר לו עץ טוב שלא ירקב וממנו יעשה פסלו כל כך הוא בטחונם בפסל: 40:21: הלא תדעו. אמר כנגד עובדי הפסל איך תוכלו לטעות בזה ולעבוד הפסל וכי הוא אדון העולם הלא תדעו מדעתכם מי הוא אדון העולם ואם לא תדעו זה מדעתכם הלא תשמעו ממה שקוראים בספרים ואם לא זה וזה הלא הגד מראש לכם והיא הקבלה לא שמעתם דרך קבלה שהיא מראש מימים קדמונים כי באלה השלש ידע האדם או יבין מעצמו או ילמד ממי שילמדהו או ישמע מן המגידים דרך קבלה, וחזר ואמר הלא הבינותם מוסדות הארץ, כלומר אם יש לכם דעת להבין תוכלו להבין ממוסדות הארץ, ונאריך מעט בזה הענין ונאמר כי העובדי הפסילים אינם חושבים שהאבן ההיא או העץ ההוא או הזהב או הכסף ברא את העולם ושהוא אדון העולם לא יעלה על הדעת שיש סכל בעולם שיאמין זה אלא הפסילים נעשו מתחילה לשם כוכב מן הכוכבים או צורה מן הצורות העליונות, דמו העושים מתחילה שהם מורידים כח הכוכב ההוא על הצורה ההיא ושעובד הצורה כאלו עובד את הכוכב, והכוכבים מנהיגים העולם התחתון אם כן ראוי לעבדם עד שנשתקע דבר זה בלבות בני אדם לעבוד את הצורות ולא נתנו לב למה שעשו בתחילה אלא חושבים שהצורה הזאת הנעשית מאבן או מעץ או משום דבר כיון שנעשית בצורה הזאת מטיבה ומריעה ואחרים בצורה אחרת, והנה הראשונים טעו בדעתם והאחרונים טעו מבלי דעת, ועל זה היו מוכיחים אותם הנביאים כמו שאמר ולא ישיב אל לבו וגומר, חציו שרפתי במו אש וגו’, וכן אומר ממקומו לא ימיש, וכן אמר אף להם ולא יריחון וגו’, נראה שהם היו חושבים כי הצורות ההם ייטיבו ויריעו והיו מקריבים להם ומנסכים ומקטירים להם ולא נתנו אל לבם שיש לעולם בורא והוא מנהיג העולם ומטיב לטובים ומריע לרעים אלא העולם הוא כמו שהוא היה ויהיה מאין בורא ומאין מנהיג כמו הדבר שיפול במקרה, והדברים האלה שאנחנו עובדים ומכבדים כן עשו אבותינו ובעבודה זו היו מצליחים וכן אנחנו אחריהם, וכן חשבו בדברים רבים ובמעשים שיעשו אותם ואומר שהדבר ההוא יועיל או יזיק יחלה או יבריא ואין הדברים ההם לא מדרך חכמה ולא מדרך רפואה ולא מדרך כח מן הכתות הידועים אלא כמו שהורגלו דור אחר דור וחושבים כי הדברים ההם הם עקר ואין לדרוש בורא או מנהיג או מכוין , ואלו הם דרכי האמרי שזכרו רבותינו ז”ל ומי שהוא משתדל בדעות להבין העולם בכלל ובפרט יבין כי לעולם מנהיג ואליו ראוי לדרוש לפיכך אמר הנביא כנגד עובדי הפסל הלא הבינותם מוסדי הארץ, כלומר אם יש בכם דעת להבין תוכלו להבין ממוסדי הארץ ומהשמים כמו שאמר הנוטה כדוק שמים וכמו שאמר גם כן אחר זה מן הככבים, אמר הנביא מכל זה תוכלו להבין כי בורא יש לעולם שמנהיגו ובראו בסדר מסודר לא נפל כך במקרה, ומוסדות הארץ הם ארבע יסודות האש והרוח והמים והעפר וכל הנבראים אשר בארץ הם מארבע יסודות אלה נמזגים ובין היסודות האלה מחלוקת וטבעם משונה זה מזה והנה האש חם ויבש והמים בהפך קרים ולחים ושניהם כדורים זה על זה והאויר שביניהם לא ימנע האש ולא המים מלעבור בתוכו אם כן שם גבול לאש שלא ירד ממקומו ולמים שלא יעלו ממקומם עד שיפגשו זה בזה ונמצא מחלוקת ביניהם וינצח הגובר כמו שאנו רואים באש ובמים אשר בינינו כשיפגשו זה בזה, אם כן מי יוכל לומר שזה היה במקרה בלא הנהגת מנהיג ששם טבע באש שלא ירד אלא יעלה ובעלותו גם כן שם לו גבול ולא יוכל לעלות אלא עד גלגל הלבנה כי שם גלגל הלבנה חזק בטבעו מגלגל האש שלא יוכל אש לעוברו אף על פי שטבעו הוא לעלות וכן שם טבע במים לרדת ולא לעלות ובירידתן גם כן שם גבול ולא ירדו אלא עד הארץ כי שם לארץ טבע חזק וקשה לעמוד כנגד המים שהם לחים ורכים והארץ יבשה ולא יעברוה המים, וכן שם האויר בין האש ובין המים להפריד ביניהם, לפיכך האויר חם ולח דומה בחומו לאש ובלחותו למים, ומי יאמר שהיה כל זה אלא במסדר חכם שם כל אחד מהם בסדר שיוכל לעמוד וכל אחד יעמוד בסדרו ולא ישתנה לעולם ודבר שהוא במקרה לא יהיה על סדר אחד קיים אלא פעם יהיה כך ופעם יהיה כך, ועוד שהארבע יסודות הם נמזגים בגוף אחד חי וזה כנגד זה וטבעו בהפך חברו ואיך יעמוד הגוף שהם בו בשלום אלא שיש מסדר ומנהיג סדרם בדרך שלא יגבר האחד על חברו ויעמידו ארבעתם כאחד הגוף עד עת יבא קצו, וגם בגופות המתים כגון האבנים והמתכות הם נמזגים ארבעתם בכל אחד ואחד כפי משפטו, והנה העולם בכללו כמו בית בנוי והשמים כמו התקרה על הבית והככבים כנרות בבית, וצמחי הארץ כשלחן ערוך בבית ובעל הבית שבנה הבית הוא האל יתברך בעולם והאדם בעולמו כמו הפקיד בבית אשר נתן בידו כל עניני הבית והוא לא ראה בעל הבית בעיניו אלא שגדל באותו הבית ואמרו לו שאביו היה פקיד בזה הבית והוא גם כן יהיה כן אחריו ואם הפקיד בעל שכל ידרוש לבעל הבית מי הוא כדי שיבא לפניו תמיד וכדי שלא יחטא בפקודתו כי יודע הוא כי לזמן קרוב או רחוק יבא לחשבון עמו על פקידתו וחושב בלבו כאלו בעל הבית על ראשו תמיד ונותן עיניו בו ובמעשיו, ואם עשה מעשיו בשכל ימצא חן בעיני בעל הבית ואם ימצא בו רעה יעבירנו מפקידתו והפקיד הסכל לא יעשה זה אלא כיון שרואה עצמו פקיד יעשה בו כרצונו וכתאות לבו, לא ישגיח אל בעל הבית מי הוא ואומר בלבו כיון שאינני רואה בעיני כי יש לבית זה בעלים מי יביאני לחשוב זה שיש לו בעלים אלא אוכל ואשתה מה שאני מוצא בבית הזה ואעשה בו כלבבי בעוד שאני מוצא אינני חושש אם יש בעל בית אם איננו, וכשיוודע זה לבעל הבית בא ומוציאו מן הבית בדחיפה ובקצף גדול כן האל יתברך הוא אדון העולם ושם האדם פקיד בעולם התחתון ואם נותן אל לבו שיש אדון בעולם והוא הוא שנתנו פקיד בעולם יירא ממנו כעבד שירא מאדוניו כי יראה בשכלו כי אי אפשר לזה העולם מבלי אדון המנהיג ומסדר ימצא חן בעיני האדון ואם הוא סכל ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה ואמר בלבו אינני חושש אם יש אדון אם אין אדון כי בשרירות לבי אלך ובכח לבי אעשה כתאות לבי האל טורדו ועוקרו מן העולם ומונע הכח והיכולת ממנו לפיכך אמר אחר זה הנותן רוזנים לאין וגומר, יראה להם שהוא אדון בעולם מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם: 40:22: היושב. כאלו אמר על השמים כי הם חוג הארץ כמו שיעשה אדם במחוגה העגולה כי למחוגה יש שתי אצבעות האחת יעמוד ובשנית יקיף העגולה והנה הנקודה בתוך העגולה והארץ כמו הנקודה כי היא התחתון שבעגולה והשמים סביב הארץ כמו העגולה, ואמר היושב דרך משל כי אין לו מקום יתעלה מכל דמיון אלא כאדם היושב על מקום גבוה מאד ומביט במקום השפל ידמה לו הדבר הגדול קטן לפיכך אמר ויושביה כחגבים, כמו שאמר ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם, ויונתן תרגם דאשרי בתקוף רומא שכינת יקריה תרגם היושב כמו המושיב, ואלה השמים שהם חוג הארץ הוא נוטה אותם וכפל הענין במלות שונות, כי וימתחם כמו הנוטה וכאהל כמו הדוק, כי פירוש דוק יריעה שיעשה אדם ממנה אהל, ופי’ לשבת תחתיהם, כי לא ישב אדם בבית אם אין עליו תקרה, ויונתן תרגם הנוטה כדוק דמתח כזעיר, וענין וימתחם הנטיה והפרישה, וכן בדברי רז”ל מקום שנמתח עמו וממנו נקרא השק אמתחת כמו שפירשנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו: 40:23: הנותן רוזנים ושופטי ארץ. שמתגאים בגדולתם ובוטחים בכחם ובחילם, ומה שאמר עשה כמו שאמר ונטה עליה קו תהו כי ההריסה אינה מעשה על דרך האמת: | ורוזנים. ידוע כמו ורוזנים נוסדו יחד כענין שרים וגדולים: 40:24: אף בל נטעו. כל כך יתנם לאין עד שיאמרו עליהם לא נטעו ולא זורעו ולא נשרש בארץ גזעם על דרך שאמר עליהם ולא נודע מקומו אים, ונאמר עוד עליהם על הדרך הזה אם יבלענו ממקומו וכחש בו לא ראיתיך, ואמר אף ג’ פעם כל אחד לרבות את חברו כמו גם אנחנו גם אתה גם טפנו: | שרש. ענינו כמו נשרש והוא מהבנין אשר לא נזכר פעלו על דרך המרובע: | גזעם. שרש האילן מה שנראה ממנו על הארץ יקרא גזע והטמון תחת הארץ יקרא שרש כמו שאמרו רז”ל העולה מן הגזע שלא מן השרשים של בעל הבית: | וגם נשף. וגם עקירתם היא במהרה כנשיבת הרוח, נשף כמו נשפת ברוחך: | וסערה. כמו ורוח סערה: 40:25: ואל מי תדמיוני ואשוה. אל מי תוכלו לדמות אותי שאהיה אני נדמה לאותו הדבר ואשוה לו כי לא תוכלו לדמותי בדבריכם אם לא בשכל ובעבור דמיונכם לא אשוה אני אם כן אני יחיד ובורא העולם כולו, ואמר קדוש כי הוא קדוש ובעל המחשבות: 40:26: שאו מרום עיניכם. אמר הסתכלו בככבים לפי שהם גופים עצומים וגדולים בגוף ובמראה מנבראי מטה וכבר אמר להם שיבינו בארבע יסודות ובארץ ובשמים הנטוים עליהם כאהל, עתה אמר להם שיסתכלו בככבים שהם נבראים עצומים וראו בדעתכם מי ברא אלה כי ברואים הם ואינם בוראים כי יש לאדם להבין בדרכי החכמה כי העולם מחודש וכיון שיתברר לו שהעולם מחודש ידוע שיש לו מחדש כי אין הדבר מחדש עצמו והמחדש לא יתכן להיות אלא אחד כמו שיתברר במופת בדרכי החכמה אם כן הכוכבים שהם רבים ברואים הם ולא בוראים, וראו גם כן בדעתכם המוציא במספר צבאם מה שאין כן יכולת באדם לספור אותם, ומה שאמרו חכמי התכונה והסכימו כי יש מספר לככבים והם אלף וצ”ח זהו לככבים הגדולים המאירים על הארץ אבל ידוע מדרך החכמה כי יש ככבים רבים אין מספר להם אצל בני אדם אבל מי שבראם יודע מספרם, ופירוש לכולם בשם יקרא, כמו שאמר דוד עליו השלום מונה מספר לככבים לכולם שמות יקרא, ר”ל כי לכל אחד מהם יקרא שם הנאות לו לפי הדבר הנברא בעבורו לסבת אותו הדבר אחר סבת עצמו כי כל כוכב וכוכב יש לו כח וממשלה על נבראי מטה כל אחד על מין ידוע שנותן בו כח לעשות מלאכתו ותולדתו, וכן אמרו רזדל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואמר לו גדל שנאמר הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ, וזהו שאמר הנה גם כן מרוב אונים השמות שקורא להם מרוב כחות שיש לכל אחד מהם על יצורי מטה, ולפי הכח שיש לכוכב נקרא שמו לפי אותו ענין ושכל אחד מהם הוא אמיץ כח כי לא יפסיד כחו ולא ישתנה כמו שהוא בנבראי מטה שהם נפסדים באישיהם אף על פי שעומד מיניהם אבל נבראי מעלה איש מהם לא נעדר לעולם בשום העדר לא בכולו ולא במקצתו וכמו שהיה ביום הבראו כן יהיה כל ימי עולם לא יוסיף ולא יגרע כי אין התוספת אלא לבעלי החסרון והם שלמים בבריאתם וכל זה חייב אדם ללמוד מספרי החכמות ולהבין בדעתו בנבראים בין בנבראי מעלה בין בנבראי מטה ומהם יכיר הבורא והנה הנביא הזהיר בני אדם בזה ואמר הלא תדעו הלא תשמעו הלא הבינותם ואמר שאו מרום עיניכם וראו, ופירוש וראו כמו שפירשנו ראית הלב, ואמרו רז”ל כל מי שאינו מחשב בתקופות ומזלות עליו הכתוב אומר ואת פעל ה’ לא הביטו ומעשה ידיו לא ראו, ואמרו מנין שמצוה לאדם לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב אסור לספר הימנו. 40:27: למה תאמר יעקב. אומר כנגד ישראל שהם בגלות למה תאמר זה כי בעבור אורך הגלות תאמר כי נסתרה דרכך מה’ ולא ישגיח עליך ועל צרות הגלות שאתה סובל: | דרכי. ר”ל עניני שאני בו, וכן מדוע דרך רשעים צלחה והדומים לו רבים: | משפטי יעבור. משפטי ודיני שהיה לו לריב עם הרשעים העובדים בי יעבור ממנו ולא יהיה לפניו לזכרון כי איננו חושש בו ולמה תאמר זה: 40:28: הלא ידעת. מדרך השכל מדעתך: | אם לא שמעת. ממלמד ומורה: | כי אלהי עולם ה’. אלהי שופט כמו עד שאלהים יבא דבר שניהם, וכן כל אלהים שהוא על האל יתברך ר”ל שופט העולם ומשגיח בו ושופט כל א’ לפי מה שהוא אלא שאין אנחנו משיגים דעת משפטו בכל מקום לפיכך אמר איך תחשוב כי לא ישגיח עליך והוא משגיח על כל העולם כלו כי הוא בראו וכיון שמעשה ידיו הוא באמת משגיח עליו ואחר שהוא שופט העולם באמת יקח משפטך מן העובדים בך, ומה שאמר בורא קצות הארץ להודיע שברא הארץ עגולה באמצע הגלגלים המקיפים סביבותיה והיא כנקודה בתוך העגולה והקב”ה מעמידה בכחו באמצע בלי שום סמיכה כמו שנאמר תולה ארץ על בלימה ואין אחת מקצותיה נוטה לאחת משש הפאות אלא כולה באמצע מכל צד ומכל קצה זהו שאמר בורא קצות הארץ, ואם תאמרו הנה כי הוא אלהי עולם וברא אותו ומשגיח עליו אבל לא יוכל בכל עת לשפוט כי ייגע לפעמים וילאה לפיכך אמר לא ייעף ולא ייגע שהרי אתם רואה כי הוא מסבב הגלגלים והם סובבים סבוב שאין לו הפסק וזה בכח מסבב שאין הפסק לכחו ולפיכך אין הפסקה לסבוב הגלגלים שהם סובבים בכח שאין לו הפסק אם כן אתה רואה כי לא ייעף ולא ייגע אם כן אינו מצד לאות ויגיעה כאשר אינו עושה משפט ברשעים המעבידים ישראל, ואם תאמר מאחר שברא העולם ומעמידו בכחו הגדול ומשגיח בו ושופטו והכח בידו לשפוט בכל עת ואין לכחו הפסק למה ראה זה הזמן הארוך בצרת ישראל בגלות ולא יושיעם מצרתם ולא יעשה משפט ברשעים, התשובה אין חקר לתבונתו אין אנחנו יודעים ויכולים להשיג חכמתו ותבונתו ולא נוכל לחקור עליה ולדעת אותה אבל הוא יודע מה יעשה אלא שאין אנחנו מכירים ויודעים וזהו. 40:29: נותן ליעף כח. והוא יתן כשירצה כח ועצמה לישראל שהם בגלות ויעפים ויגעים מאין אונים: 40:30: ויעפו נערים ויגעו. רשעי העולם שמוסיפים כח בכל יום כמו הנערים יעפו כשיהיה רצון האל ייגעו ויפסיק כחם ולא יהיה להם אפילו כח נערים ובחורים ורשעי העולם שהם גם כן כבחורים שהם שלמים בכחם כימי הבחרות לא יועילם כחם כשירצה האל אלא כשול יכשלו: 40:31: וקוי ה’. וקוי כתיב ביו”ד אחת לבד והיא עי”ן הפעל ויו”ד הרבים נעלמת מהמכתב ונשארם במבטא, אמר הרשעים כשול יכשלו אבל ישראל שהם קוי ה’ בגלות ואפס כחם עוד יחליפו כח כמו העץ אם יכרת ועוד יחליף והוא ענין התחדשות הדבר בתמורת הדבר שחלף ועבר: | יעלו אבר כנשרים. כתב רבינו סעדיה כי הנשר יעלה לעשר שנים גבוה מאד על פני רקיע השמים ויקרב לחום האש ויפיל עצמו לים מרוב חומו וימרט ויתחדש אחר כן ויעלה אבר וישוב לימי עלומיו וכן כל עשר שנים עד מאה ובשנת המאה יעלה כמנהגו ויפול בים וימות: | ירוצו. בשובם לארצם ולא ייגעו ילכו בדרך ולא ייעפו:
פירוש מלבי”ם
40:1: נחמו נחמו, אתם הנביאים נחמו את עמי, ויען שהגאולה תבוא או קודם הזמן מצד הזכות, או אם יקבלו ענשם, או עכ”פ גם אם לא יזכו, יגאלנו בזמן הקבוע לכן אמר נחמה כפולה: 40:2: כי מלאה צבאה, ר”ל או שיגאלו בעת שיתמלא זמנה הקצוב וזה יהיה אם לא יזכו להגאל קודם לכן או יגאלו קודם הזמן, ע”י כי נרצה עונה, אם ירצו עונם ע”י תשובה וזכות, או ע”י כי לקחה מיד ה’ כפלים, שיכפיל יסוריהם וענשם עד שיעלה מדת העונש והיסורים לעומת כל חטאתיה כמשל מי שנגזר עליו שישב במאסר עשר שנים וירדוהו בכל יום עשר מלקות, ושר הסוהר רדהו בכל יום מאה מלקות שאז קבל ענשו לעומת חטאתיו בשנה אחת, ויצא לחפשי, וכן היה במצרים שקושי השעבוד השלים מנין ארבע מאות שנה, ברד”ו שנה, (ודלתות הכתוב מגבילים דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה, וקראו אליה כי נרצה עונה, כי מי שנגזר עליו גלות זמן ארוך וסבל ענשו כפי הזמן הנחרץ, א”צ לקראו אח”כ שישוב לביתו, כי בכלות הזמן ישוב מעצמו, אבל צריך לנחמו ולדבר על לבו על שסבל כ”כ ולא עשו לו חסד לוותר לו מאומה, ועז”א דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה אבל אם נעשה לו חסד ומחלו עונו קודם הזמן הנחרץ, אז א”צ לדבר על לבו תנחומים, אבל צריך לקראו כי לא ישוב מעצמו אחר שעוד לא נשלם זמן עניו, ועז”א וקראו אליה כי נרצה עונה וכו’): 40:3: קול קורא מצייר ששומע קול הקורא, כי הנביא יראה הדבר כאילו כבר בא, וצייר לעומתו איך בעת שנשתק הקורא רגע, שמע קול אומר קרא (פסוק וי”ו), כמזרזו לבל ידום רגע, כמו שיבואר שם. | במדבר, המון הנפלאות אשר נעשו לאבותינו בימי צאתם מארץ מצרים במדבר בישימון, ישוטטו עתה לפני הנביא ברוח קדשו, חוזה ברוחו כי הדרך אשר סלל ה’ אז, שהוא הדרך הנסיי וההשגחיי, הכינו וגם שמרו לבני בניהם לעבור עליו שנית בעת הישועה האחרונה, כמ”ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אבל עוד יוסיף ה’ לגלות את ידו החזקה ג”כ במסלה חדשה אשר לא דרך בה מעולם, והוא שינוסס נסים ויפליא פלאות אשר לא נבראו מימי קדם והנה יש הבדל בין מדבר ובין ערבה, שכמו שבארץ מושב נמצאו מקומות של גנות ופרדסים, כן במדבר נמצא מקום ערבה ושוחה והם מקומות שגדלים בהם קוצים ודרדרים ומקום זה נקרא ערבה. ויש הבדל בין פנו דרך ובין ישרו מסלה, כי פנו דרך הוא דרך הנמצא מכבר ומפנה מתוכו אבני מכשול, אבל ישרו מסלה הוא שמסולל ומגביה מסלה חדשה לא נמצאה מאז ויש הבדל בין ה’ ובין אלהינו, כמו שבארתי בכ”מ כי שם ה’ יקרא בו מצד שהוא בורא העולם ומחדשו ושם אלהינו הכינוי נו מורה על הדיבוק שיש לו עם ישראל וההשגחה הפרטית שמיחד עליהם להפליא פלאות ולעשות נוראות, עז”א, הנה במדבר ששם הלכו בני ישראל בצאתם מארץ מצרים, ושם נמצא כבר דרך ה’ שדרך בה בנסים הקודמים, פנו את הדרך הזה מאבני מכשול, כי עתה יתחדש הדרך הזה והנסים האלה יתגלו שנית, אמנם בערבה שהוא פראי יותר מן המדבר, ושם לא הלכו בני ישראל, ושם צריך מסלה ע”י הרמה, כי א”א לעשות שם דרך פשוט מפני הקוצים, שם יעשו מסלה חדשה אשר לא היתה מעולם, ומסלה זאת תהיה לאלהינו המיוחד אלינו באהבתו הנפלאה לנו, והוא כי יוסיף נסים ואותות ומופתים לא נתגלו מעולם: 40:4: כל גיא, מצייר איך שדרך הנזכר שבו ישובו בני הגולה יהיה דרך ישר לא יעכבם גיא ורכסים, אמנם יאמר כי לא יהיה אז כמנהג העולם שבעת שרוצים לישר הדרך ונמצא הר וגבע וגיא ועמק לפניו, שאז נושאים את אדמת ההר אל הגיא והעמק, עד שישפל ההר והעמק יוגבה, באופן שלפי הטבע מוכרח שתחלה הר וגבע יושפלו ועי”ז הגיא ינשא, אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, ותחלה כל גיא ינשא מעצמו ואח”כ הר וגבעה ישפלו | והיה העקב, הנה המנהג ברצותם לישר את העקוב, שהוא הדרך ההולך בעקמימות מפני שנמצא שם רכסים גבעות רבות קטנות שצריך לסבבם, הלא תחלה ישימו הרכסים לבקעה, ואז יהיה העקוב למישור מעצמו, אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, ויהיה תחלה העקוב למישור בטרם יסתלקו הרכסים ואח”כ יהיו הרכסים לבקעה: 40:5: ונגלה מבאר כי ההופעה האלהית תתעלה לעתיד בששה מעלות על זמן העבר א. כי עד עתה ההשגה האלהית היתה מעוטפת בכמה לבושים ומסכים ומחיצות ענן וערפל, אבל לעתיד ונגלה יהיה הכבוד מגולה ונראה באספקלריא המאירה ב. עד עתה לא השיגו רק כבוד אלהים, שהוא ההנהגה שבו מנהיג ומסדר ומשגיח שהיא מיוחסת לשם אלהים או שדי או צבאות. לא כבוד ה’ שהוא שם העצם המורה על כבודו מצד עצמו ומהותו כמ”ש וארא אל האבות באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם, אבל אז יתראה כבוד ה’ וידעוהו ג. עד עתה לא ראו, רק השיגו וידעו, לא ראו כבוד ה’ בהשגת העין החושיי, אבל עתה עין בעין יראו ד. עד עתה גם הרואים והצופים במחזות אלהים, לא ראו בעין בשר רק בעין הנפש בעין הנבואיי, אבל עתה יראו כל בשר גם הבשר בעינו יראה המראה הנוראה מכבוד ה’ והתגלות אלהותו ה. עד עתה היו הרואים והמשיגים מכבוד ה’ מועטים, יחידים השרידים אשר ה’ קורא, ובני עליה מועטים, אבל אז יראו כל בשר כי מלאה הארץ דעה את ה’ ו. עד עתה לא ראו כולם במדרגה אחת, כמ”ש ונגש משה לבדו אל ה’ והם לא יגשו, והעם לא יעלו עמו, שמדרגת משה היתה הגשה ומדרגת הזקנים עליה ומדרגת העם פחותה גם מזה כמ”ש שם, אבל עתה יראו כל בשר יחדו במדרגה אחת בשוה. | כי פי ה’ דבר והבטיח זאת: 40:6: קול אמר קרא, צייר כי הקול קורא שהזכיר בפסוק ג’ נשתק והפסיק מלקרות, ושמע קול אחר אומר אליו קרא עוד למה דממת? | ואמר מה אקרא, הקול קורא הראשון אמר אל השני למה אקרא עוד שנית הלא כל הבשר חציר? וכוונת מליצתו, כאילו קול קרא במדבר פנו דרך ה’, כי הגאולה מוכנת לבא תיכף, אולם מחטא הדור לא באה אז והדור ההוא מתו תמו נכרתו, והקול נדמה ונשתק, כי עקבות המשיח לא נראו, ואז בא אליו קול אחר ומזרזו שיקרא שנית ולא ידום, והוא משיב מדוע אקרא הלא כל הבשר דומה לחציר, וכל הדור מתו ודורות רבות ספו והגאולה לא באה, ועז”א, הלא 40:7: יבש חציר, יען שרוח ה’ נשבה בו, ונתיבש החציר ונבל הציץ על ידי הרוח הנושב, כי כן האנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, ולמה אקרא? משיב לו הקול האחר, אכן לא כדברך, אל תתיאש בכל זאת כי רק חציר העם, רק העם דומה כחציר ורק: 40:8: יבש חציר וציץ יבול, אבל דבר אלהים והבטחתו יקום לעולם, כמ”ש אנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, אבל וחסד ה’ מעולם ועד עולם על יראיו, ואם דורות רבות יעברו ולא יזכו לישועה, דבר ה’ תקום בהכרח ועת הקצוב לא יאחר, (ויש הבדל בין יבש ובין נבל, כי יבושת העשבים הוא בסוף הקיץ במועדם, ונבילתם הוא פסיקת כח הצומח וחולשתו גם בעודהו באבו ויש הבדל בין חציר ובין ציץ, כי החציר מתיבש בכלות עתו, ולא יבול לפני זמנו, אבל עתו כלה ומתיבש מהר, והציץ הצץ מעצמו נובל ונלאה גם בעודנו באבו. וכבר בארו החוקרים כי הדבר שנבטח עליו צריך שימצאו בו שני תנאים שהם החוזק וההתמדה, ולעומת זה אמר. א הלא כל הבשר חציר ויבש חציר במהרה ולא יארך ימיו וכן אנוש כחציר ימיו מעטים ולא ימשכו, ואין בו תנאי ההתמדה ב גם בעודנו חי הלא כל חסדו כציץ השדה נבל ציץ כי אין בו חוזק וקיום, ואיך נבטח מצדו שיגאל והשיב לו אכן חציר העם, רק יבש חציר נבל ציץ. אבל דבר אלהינו נמצא בו שני התנאים א יקום שנמצא בו הקיום והחוזק ב לעולם שנמצא בו ההתמדה לנצח) ולכן על הר גבוה עלי לך, כי אין לך לירא שלא יתקיים דבר ה’: 40:9: מבשרת ציון, מצייר כי ציון עצמה תהיה המבשרת, וכן ירושלים, ואמר את ציון המבשרת עלי על הר גבוה, ואת ירושלים המבשרת הרימי בכח קולך, ואל תיראי פן לא יבא הדבר שאת מבשרת כי בודאי יבא, ולא זאת אף גם אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם כאילו תראה מקומו באצבע על דבר שכבר באה ונהייתה, (וכבר בארתי בכ”מ כי ציון שם היה מושב המלך והסנהדרין ומקום המקדש, וירושלים שם ישבו ההמון, ציון תבשר כי השיב שכינתו לציון והמלכות והכהונה, ולכן המליץ בו על הר גבוה עלי לך, וירושלים תבשר קיבוץ גלויות, ולכן המליץ בה הרימי בכח קולך שישמעו נידחים ויתקבצו מארבע רוחות השמים): 40:10: הנה, מוסיף להוכיח כי המבשרת אין לה להתירא פן לא יקיים ה’ את דברו, כי שלא יקים ה’ את דברו, לא יצוייר רק בשני פנים, והוא או בחסרון היכולת, או בחסרון הרצון וכ”ז לא יצוייר אצל ה’, ומבאר כי העדר היכולת לא יהיה רק בשני פנים. א. בשימצא להמבטיח לאות ופסיקת הכח לשלא יוכל לקיים ההבטחה, אבל הנה ה’ אלהים בחזק יבא ב. יצויר כי המלך המבטיח אל עם לעזרם לא יוכל לקיים הבטחתו אם לא יסכימו עמו שרי צבאותיו וגדודיו, וזה לא ימצא אצל ה’ כי זרעו משלה לו ממשלתו אינו תלוי בדעת אחרים וכח חיילותיו רק בזרועו הנטויה וכחו הגדול בעצמו, וכן השתנות הרצון מרוצה ללא רוצה לא יצוייר ג”כ רק באחד משני פנים א. אם המבטיח לעזור ולהציל היה מקוה להשיג שכר בעבור זאת, ועתה אינו צריך אל השכר, או מקוה שכר יותר גדול משכנגדו, או אין יד הנעזר משגת לתת שכרו שאז ישתנה רצונו ולא ישמור הבטחתו, אומר הן זה לא יצוייר אצל ה’ כי הוא לא יקוה שכר משום בריה רק הנה שכרו אתו, לא מזולתו ב. אם המבטיח לא קוה אל שכר, אבל הבטיח להציל ולעזור בעבור שהפעולה עצמה מצאה חן בעיניו, או טובה לפניו, ויוכל להיות שבהמשך הזמן ישתנה הענין, ולא ירצה לעשות הפעולה הזאת, משיב כ”ז יצוייר בהכרח אצל בני אדם העוזרים והמבטיחים, אבל ה’, פעלתו לפניו מכבר, כי בעת שהבטיח כבר פעל ועשה, כי נפשו אותה ויעש, הוא הבטיח ומאז כבר עמד הדבר לפניו, כאילו כבר נעשה באופן שלא יצוייר השתנות אצלו כלל: 40:11: כרעה אשר עדרו ירעה, ר”ל הרועה עדר של עצמו וקנין כספו, שחס עליו ביותר מן הרועה עדר של אחרים בעד שכר, כי אז בזרעו יקבץ הטלאים הנולדים שהם רכים ואין יכולים לילך, בזרועו האחת יקבצם וישאם בחיקו והעלות שהם אמותיהם המניקות ינהל אצלם בידו האחרת מרוב חמלתו עליהם, כן יחמול ה’ על עמו להוציאם ולנהלם בעצמו, מצד שהם קנינו ונחלתו, לא מצד השכר כרועה צאן אחרים: 40:12: מי מדד, שב עתה לבאר בפרטות, מ”ש בפסוק יו”ד הנה ה’ אלהים בחזק יבא, אומר, איך תוכל לאמר שאין לו יכולת למלאות הבטחתו, הלא הוא מדד את יסוד המים במדתו ושמים שהוא יסוד האש בזרת ואצבע תקן, ואת יסוד העפר מדד וכל בשליש ומדה וערך משקל הכדור בערך משוער בל יתמוטט מן המרכז אשר שם לו תחת המון הכדורים הסובבים אותו, עד ששקל ההרים הגדולים בפלס גדול, ולעומת ההרים שקל הגבעות הקטנות זה כנגד זה במאזנים קטנים שישוה המשקל והערך והיחוס ביניהם, וכן 40:13: מי תכן את רוח ה’, הוא יסוד הרוח האוירי, ואחר שהוא הכין וברא הארבע יסודות, מים אש. עפר. רוח. כ”ש שכחו רב על המורכב מהם שהוא המציאות הגשמי בכללו, ומי יעכב נגד יכלתו, (ובזה ברר מ”ש ה’ בחזק יבא), ובל תאמר שיחסר לו החכמה והעצה לעשות כהבטחתו, משיב ומי האיש (אשר) | עצתו יודיענו, ממי צריך לקחת עצה ולהועץ: 40:14: את מי נועץ, האדם ידיעתו והשגתו נתלית מזולתו, משני פנים א. מן ה’ החונן דעת, אשר שם באדם טבע המדע וההשכל, כי כבר הוסכם מן הפילוסופים, כי נמצאו מושכלות ראשונות נטע ה’ בטבע האדם, אליהם תכלה כל דרישה וחקירה, כמו המושכל שא”א לקבץ שני הפכים בנושא אחד, הוא נטוע בטבע האדם, והוא יסוד לכל מחקר עיוני, קראוהו בעלי ההגיון חק הסתירה (דער זאטץ דאס וידערשפרוכעס), אשר אפשר לבארו ולא לבררו במופת, כי כל ברור מופתי יכלה בהכרח אל החק הזה וזולתו א”א לעשות מופת עיוני על שום דבר, וזה הנקרא דעת הטבעי, נטעו ה’ בשכל האדם, שלעומת זה אמר בהשם את מי נועץ וילמדהו דעת, זאת שנית ניתן בטבע שכל האדם עשות המשפטים וההיקשים, לקבץ בין שני מוחשים ולשפוט על הנושא לחייב או לשלול ממנו איזה נשוא, ליחס הנשוא אל כלל הנושא או אל חלק או איש ממנו, ליחסו אליו בהכרח או בהחלט או באפשריות, כי דרך עשות המשפטים האלה נמצא נטוע בטבע השכל, כמבואר בארך בחכמת בקור השכל שלעומת זה אמר בה’ את מי נועץ ודרך תבונות יודיענו. דרכי התבונה ואורחותיה. ב. ידיעת האדם לא תשתלם מעצמה, וצריך לזולתו מבני אדם, אם שיבינהו את המושכל עד שיבין אותו, ועכ”פ גם אם יבינו מעצמו, צריך שילמדהו בארח משפט דרכי הלימוד וארחות התבונה לא ילמד האדם מעצמו אך מזולתו, לעומת זה אמר אצל ה’ | את מי נועץ ויבינהו, ואף גם שרק שילמדהו בארח משפט ולא לבד שאינו צריך לימוד מזולתו, אף גם לא קבל את השכל וטבעו מזולתו, שעל זה אמר וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו וכ”ז מבאר מ”ש וזרועו מושלה לו שאין צריך עזר מזולתו, אף עצה וחכמה: 40:15: הן גוים, ר”ל הלא אחר שהוא ברא הארבע יסודות ביכולתו הבב”ת, ולו הכח על הנמצא בכללו, ואף כי על הגוים שהם כמר מדלי לערך המציאות הכללי, ואיך יעכבו בידו לשלא יוכל למלא הבטחתו ויש הבדל בין מר מדלי ובין שחק מאזנים, כי הטפה הנוטפת מן הדלי, הגם שכאפס היא בערך מי הדלי, מ”מ היא חלק מהם, ונחשבת ממינם לא כן השחק מאזנים, שהוא העפרורית הנמצא על המאזנים שהם נפרדים מן המאזנים ואינם ממין המתכת כלל, כן אם תחשוב את הנמצא על כדור הארץ מדומם וצומח וחי ואדם, יהיה גוי אחד בערכם כערך מר מדלי, שהגם שאין נחשב למאומה בערך הדלי, וכן גוי אחד בטל בערך כל הנמצא על הכדור, מ”מ הוא חלק ממנו. אבל אם תחשוב את כל הנמצא על פני הכדור בערך הכדור עצמו, הלא כל צאצאי הארץ בערך הכדור, וכ”ש בערך הכדורים והמון צבאות אין מספר הנמצאים, הם כשחק מאזנים עפר נשחק בלתי שייך אל הכדור כלל ואפס נגדו, ומצד זה הגוים נחשבים בין כמר מדלי, לערך צאצאי הארץ, וכשחק מאזנים במה שהם עם צאצאי הארץ בטלים אל המציאות עצמו וטפלים אליו. והן גוים גדולים נחשבים כמר מדלי וכ”ש איים קטנים שהם כדק יטול, כאבק דק פורח בלתי נחשב לכלום: 40:16: ולבנון, אחר שבאר מ”ש ה’ בחזק יבא וזרועו מושלה לו, שלא יחזור מהבטחתו מפני חסרון היכולת שב לבאר מ”ש הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו שלא ישתנה רצונו ע”י שכר שיתנו לו הגוים להתרצות אליהם, אומר מה השכר יתנו שבעבורו ישתנה רצונו, הבעולות וזבחים יפתוהו, הלא כל הלבנון אינו די לבער על מזבחו וחייתו כולו אינו די לעלות עליו עולה לשירצה בם וישנה רצונו, כמ”ש לא אקח מביתך פר וכו’ כי לי כל חיתו יער הירצה ה’ באלפי אלים וכו’, (וזה מגביל נגד הנה שכרו אתו), ואם תאמר שאל הגוים עצמם יתרצה כי ימצאו חן בעיניו על זה משיב. 40:17: הן כל הגוים כאין נגדו, וכלא נחשבו, והנה יש ערך החלטיי וערך יחוסיי, בערך ההחלטיי, ישקפו על ערך הדבר אם הוא נחשב או בלתי נחשב מצד עצמו, בערך היחוסיי ישקפו על חשיבות הדבר בערך אל זולתו, עפ”ז אומר כל הגוים כאין נגדו אם נשקיף עליהם בערך היחוסיי נגד השם ויותר מזה כי גם בערך ההחלטיי הלא גם מצד עצמם מאפס ותהו נחשבו לו, כי הם עצמם בלתי נחשבים למאומה (וזה מגביל נגד ופעולתו לפניו, שלא ישנה פעולתו בעבור הגוים): 40:18: ואל מי תדמיון אל אתם המסתפקים ביכולת האל למלא הבטחתו ומדברים עליו כעל כח מוגבל בעל חומר, מה יכול ומה בלתי יכול, מה רוצה ואיך רוצה ואם ישנה רצונו, כי תחשבו שיש לו דימוי על אחד הנמצאים ולא יצוייר אצלכם מציאות האל אם לא יהיה בעל חומר וגוף רק שחומרו אצליכם יותר נשא ומעולה מבעלי גופים זולתו, ועפ”ז תעשו לו פסל וכל תמונה, להיות ערוך אליו בה תכוונו נגדו להשתחוות אליו, אומר אתם הפתאים, אל מי תדמיון אל, הלא האל לא נמצא לו דימוי כלל, כי אינו בעל תואר ותמונה אך כח נשגב שכל עליון בלתי בעל תכלית אבל גם לפי אולתכם שתחשבוהו בעל תמונה ומקבל הדמות והדמיון, הלא עכ”פ היה לכם לצייר הדמות הזה דמות נשגב, כאחד ממשרתיו העליונים ממלאך וגלגל, אבל אתם ראו נא מה הדמות (אשר) תערכו לו, הלא אתם תערכו לו את 40:19: הפסל, אשר נסך חרש ואיך הסכלתם עשו לערוך אל הנשגב דבר שפל וגרוע כזאת, נסך חרש, מתלוצץ עליהם לאמר הלא אלילי זהב ופסילי כסף אשר הם יקרים בעיניכם מצד המתכות שלהם, הנה הם גרועים מצד הפועל כי נסך אותו חרש, שא”צ חרש חכם ואומן לנסכו ולהתיכו כי כל חרש יוכל עשוהו, וכל צרף ירקע אותו בזהב, וכן הוא גרוע מצד הצורה, כי המתכות הוא דומם שהוא גרוע מצד צורתו מן הצומח, וכן הוא גרוע מצד החומר כי בזהב רק ירקענו מלמעלה תחתיו יעשהו מברזל או עופרת ובדיל, וא”כ הלא 40:20: המסכן תרומה, תרומת המסכן והדל, שיעשה את הפסל מעץ היא תרומה חשובה מרוממת יותר מן תרומת העשיר א. כי עץ יבחר, ובזה יש לו מעלה צוריית כי הצומח צורתו מעולה מן הדומם. ב. כי עץ לא ירקב יבחר, כי אחר שצריך לבקש עץ לא ירקב, הלא בהכרח יבחר את העץ מבין יתר העצים, באופן שישתדל בעשייתו יותר, לא כן תרומת פסל הזהב שלוקח מתכות מן הבא בידו ג. מצד הפועל הלא בהכרח חרש חכם יבקש לו, צריך לבקש ולתור אחרי חרש חכם ואומן למען יכין פסל אשר לא ימוט, כי העץ מחולשת חומרו יתראה בו יותר מעלת האומן וחשיבתו, אם יעשהו שיהיה חזק וקיים: 40:21: הלוא תדעו, הידיעה תהיה מצד ארבעה דברים א. מצד המושכלות על זה אמר הלוא תדעו ב. המפורסמות, עז”א הלא תשמעו, כי הדבר מפורסם ג. המקובלות, עז”א הלא הגד מראש לכם ד. המוחשות והנסיונות, עז”א הלוא הבינותם מוסדות הארץ, מיסודות הארץ ופשוטיה ומורכביה תראו ותבינו כח האל ויכלתו: 40:22: הישב, מפני שהמון בני אדם יש מציירים לעצמם את האל יושב בשמים והארץ הדום רגליו, ויש מציירים אותו כמלך היושב וחונה ביניהם והשמים כאהל פרוש עליו למעלה, אומר אם תציירו אותו בדמיונכם, כי הוא יושב על חוג הארץ, ר”ל על השמים שהוא המחוגה של הארץ, שהארץ מרכז המחוגה ועגולת השמים, והשמים הם המחוגה הסובבת את מרכז הארץ, הלא א”כ בהכרח כי ישביה כחגבים בעיניו, כמי שמביט ממרחק רב שהמוחש יקטן בעיניו, וכן יוקטנו בעיניו יושבי הארץ ובלתי נחשבים כלום לערך רום מקומו, ואם תציירוהו בדמיונכם כי הוא נוטה כדק שמים, שהם מתוחים כיריעה דקה לפרוש לאהל ומסך על הארץ וימתחם סביב הארץ כאהל הנמתח לשבת תחתיו, וכן הוא יושב תחת אהל הרקיע על מרכז הארץ, כמלך היושב בין בני המדינה, הלא לפ”ז תציירו בהכרח כי מלך גדול כזה, בודאי הוא 40:23: הנותן את הרוזנים לאין שהם בטלים במציאותם נגדו, כי הוא בחכמת הבב”ת אינו צריך אל עצת הרוזנים. ויש הבדל בין רוזנים ובין שופטי ארץ, הרוזנים הם שרי העצה, ושופטי ארץ הם הממונים על דבר המשפט. והנה מלך ב”ו מחסרון חכמתו צריך לעצת הרוזנים, ומחסרון יכלתו לשפוט בעצמו כל אישי המדינה צריך אל שופטים, אבל ה’ בחכמתו הבב”ת יתן רוזנים לאין, וביכלתו הבב”ת לשפוט איש ואיש כדרכיו, יעשה שפטי ארץ כתהו, יבטל עצת הרוזנים ויפר כח השופטים: 40:24: אף בל נטעו, דומים לצמח אשר לא נטע ע”י הברכה והרכבה שלוקחים יחור ונוטעים אותו בארץ, ואף, גם בל זרעו ע”י זרע שיזרע גרעין בארץ הגם שהנזרע חלוש מן הנטע, ואף גם גזעם אשר עלה מעצמו בל שרש בארץ, שאין לו שרש כלל, ומצד זה מציאותו חלושה מאד, ומוכן ליבול ולהתייבש מעצמו, ונוסף על חלישת מציאותם גם נשף בהם ברוחו הקשה, ממילא ויבשו, ואח”כ הסערה תשאם כקש ר”ל שהם חלשים בעצמם, ואף כי אם עליהם שוד משדי יבא: 40:25: ואל מי, אומר הנה כל מה שהתוכחתי עמכם עד הנה במ”ש ומה דמות תערכו לו הפסל נסך חרש, כאילו יצוייר לתת לו דמות, רק שהדמות אשר תערכו לו, לא ידמה אליו, וכן מה שדמיתיו כנשגב יושב בשמים או על המרכז, כ”ז דברתי לפי קוצר שכלכם, אשר לא יצייר כח מופשט מחומר, ולא יצייר נבדל, רק לפי מה שהורגלו חושיו וכח דמיונו, שלפ”ז ידמה גם האין סוף כיושב ושוכן וחונה ומעתיק במקום וממקום, כאילו לו כלי הגוף ומשיגי התנועה, אבל באמת הקדוש והנבדל מכל גשם ומכל דמיון, הוא מצד עצמו יאמר “אל מי תדמיוני ואשוה”, הלא אין לי דמות ודמיון כלל, ויש הבדל בין ההדמות וההשואה, כי ידמו גם הדברים הבלתי שוים, כמו שיאמר דומה דודי לצבי, שר”ל בקלות מהירותו וגם זאת רק בדמיון להמשיל ולהסביר. אבל ההשואה היא בדברים השוים בכמה או באיך. יאמר ה’, התוכלו לדמות אותי אל דבר ואשוה לו באמת, הלא אומר אני נסו נא. 40:26: ושאו מרום עיניכם, לתת לי דמות ולצייר לי משל מאחד הגופים הנוראים הכדורים הנפלאים המעופפים שמה, או מן המלאכים המניעים אותם, אבל שובו נא וראו מי ברא אלה ואיך תקחו דמיון מן הנברא אל הבורא, הלא אלה היצורים הנפלאים כולמו, מוגבלים בכחם א. מצד שהם נבראים שעז”א מי ברא אלה. ב. מצד שאין ביכלתם להוליד ולהפרות מיניהם, כי הוא מוציא במספר צבאם, מספרם קצוב נגבל ולא יתוסף מנינם ג. מצד הגבלת פעולתם, כי לכולם בשם יקרא, כ”א יש לו שם מיוחד עפ”י פעולתו למשל כוכב שבתאי משבית ומחריב, צדק פועל צדקות, מאדים לשפוך דם, וא”א שישנה פעולתו לפעולה אחרת ד. כי אשר נראה בם הקיום וההתמדה שהם קיימים באיש, אינו מצד כח עצמם, רק מרוב אונים של בוראם המקיימם בחפצו, רק עי”כ איש לא נעדר, ולא יתמו אישיהם, לא מצד כח עצמם: 40:27: למה תאמר יעקב, כהתימו לדבר תנחומותיו על לב ירושלים, השיב אל עם ישראל פניו העם הזה בראותם אורך גלותם ושלות הרשעים, פג לבם מהאמין בישועה, ואחרי כי נתעו מן רוע הסדר הנשקף בהנהגה, כי הצדיקים גולים ודלים, ובוגדי בגד שלו גם הצליחו, גם שכלם הלך אחורנית לכפור או בידיעה והשגחה או בשכר ועונש. ושפתי זרה נופת תטופנה בטענות פילוסופיות, לאמר כי הידיעה האלהית אשר היא בהכרח ידיעה פשוטה בלתי משתנית, לא תשאיר אחריה אפשריות הבחירה, שא”כ תשתנה ידיעת ה’, לפי בחירת האדם לעשות או לחדול, ויש הבדל בין יעקב ובין ישראל, שם יעקב יכונו בו ההמון, ושם ישראל הגדולים וראשי העדה, ויש הבדל בין דבור ואמירה, אמירה הוא המאמר הפשוט והדבור הוא הדבור הארוך המחובר מכמה משפטים והקישים וטעמים וראיות, והנה יעקב שהם ההמון יאמר נסתרה דרכי מה’ שאין ה’ יודע את האדם, ואינו משגיח על מעשיו כלל, וישראל שהם חכמי לב שבהם, הם יבינו זאת כי א”א ליחס אל ה’ חסרון הידיעה, שזה חסרון בחק השם, וגדר השלם שלא יתואר לו חסרון, אבל לעמת זה ישראל ידבר דבור ארוך פילוסופי, להוכיח במופת שאין האדם חפשי במעשיו, כי אז תשתנה ידיעת ה’ לפי אפשריות הבחירה, רק מעשי האדם מוכרחים לפי הידיעה הקדומה האלהית, ומצד זה לא יגיע שכר לצדיק ועונש לרשע אחר ששניהם מוכרחים במעשיהם, ולכן אומרים כי מאלהי משפטי יעבור שאת הצדיק ואת הרשע לא ישפוט האלהים (וכבר בארתי כ”פ כי שם הויה נקרא בו מצד שברא העולם, ושם אלהים ביחוד אם בא בכינוי אל האדם, נקרא בו מצד ההשגחה המיוחדת, לכן הכת הא’ אומרים נסתרה דרכי מה’, מצד שהוא הסבה הראשונה לבד לא המשגיח עד סוף העלולים ומעשיהם, וכת השניה אומרים מאלהי המשגיח עלי בידיעה פשוטה מפלשת עד סוף כל הדורות בהכרח משפטי יעבור), משיב להם הנביא אל שני הכתות. 40:28: הלוא ידעת, מצד השכל והמופת, אם לא שמעת מצד המפורסמות והמקובל, כי אלהי עולם ה’, הוא ברא את העולם, ולא לבד העולם העליון כי גם בורא קצות הארץ, ולא שירה אבן פנתה לבד, וכל אשר עליה נעשה מעצמו, רק שברא גם הקצוות, וכוננה על מתכונתה, וא”כ לא תוכל להכחיש שלא ידע את הנעשה עליה, היפלא מהיוצר דבר מלאכת החומר ומעשהו, ולא תאמר כי אחר הבריאה מאז עזב מלדעת את כל הנעשה בארץ, כי לא ייעף ולא ייגע [הוא ממלאכה ובתנחומא (פ’ תצא) ואתה עיף ויגע עיף בצמא ויגע בדרך וד’ כוחו וכו’] ולפ”ז ידיעת ה’ את כל הנעשה בעולם השפל מוכרחת, ואם תשאל איך תצדק עם זה הבחירה ושני קצות האפשר, ע”ז משיב, כמ”ש הרמב”ם, שאחר שידיעת האל היא עצמית בו ואיננה דבר מוסף על עצמותו, הנה החקירה על איכות ידיעתו, תשוב אל החקירה על עצמותו, וכמו שעצמותו נעלם תכלית ההעלם, כן ידיעתו, וכמו שאין היקש ודמיון בין מציאותו למציאות זולתו, כן אין להקיש בין ידיעתו לידיעת זולתו, ולכן אם הידיעה הנודעת אצלנו א”א לציירה בשלא יסולק עמה טבע האפשר, אין לדון ממנה על ידיעתו הנעלמת מאתנו תכלית ההעלם, וז”ש אין חקר לתבונתו אין חקירה אנושית משגת את תבונתו, ואין לחקור ולדרוש בה כי נעלמת ממדע בעל חומר ואם תשאל, וא”כ מדוע מאלהי משפטי יעבור ומדוע לא יושיע את עמו, משיב כי הוא. 40:29: נתן ליעף כח, ישראל שהם עיפים עתה יתן להם כח, אבל 40:30: ויעפו, הנערים החזקים עתה בכחם ייעפו, וזה תלוי אם יתאמצו בתקוה לקוות אליו עד יבא ויושיע, כי, 40:31: וקוי ה’ יחליפו כח, עד שיעלו אבר לעוף פתאום אל במתי שמים כנשרים, ועיין באור המלות:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | “נחמו נחמו עמי” — פתיחת 27 פרקי הנחמה בנבואה עתידית לגלות
- אפיון - מנהיגות במשבר | “הקורא בשמם” ו”הנותן ליעף כוח” — נחמה אישית ולאומית לדורות
הערות
מילה נדירה: וָ/עֵפֶר (Strong’s H6081) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: יֵרַע (Strong’s H3415) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל א,שמואל ב,ישעיהו,איוב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “קול קורא במדבר פנו דרך ה׳” (מ:ג) — קריאה לתקן לבבות לפני הגאולה. לפי מלבי”ם: “מי מדד בשעלו מים” (מ:יב) — הגדלת ה׳ אינה כדי לייאש אלא להראות שהוא לבדו יכול לגאול.