חולי חזקיה — שיר המעלות לחזקיהו
פסוקים
בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם חָלָ֥ה חִזְקִיָּ֖הוּ לָמ֑וּת וַיָּב֣וֹא אֵ֠לָ֠יו יְשַֽׁעְיָ֨הוּ בֶן־אָמ֜וֹץ הַנָּבִ֗יא וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ צַ֣ו לְבֵיתֶ֔ךָ כִּ֛י מֵ֥ת אַתָּ֖ה וְלֹ֥א תִֽחְיֶֽה׃ וַיַּסֵּ֧ב חִזְקִיָּ֛הוּ פָּנָ֖יו אֶל־הַקִּ֑יר וַיִּתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהֹוָֽה׃ וַיֹּאמַ֗ר אָנָּ֤ה יְהֹוָה֙ זְכׇר־נָ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנֶ֗יךָ בֶּֽאֱמֶת֙ וּבְלֵ֣ב שָׁלֵ֔ם וְהַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עָשִׂ֑יתִי וַיֵּ֥בְךְּ חִזְקִיָּ֖הוּ בְּכִ֥י גָדֽוֹל׃ וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶֽל־יְשַֽׁעְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ הָל֞וֹךְ וְאָמַרְתָּ֣ אֶל־חִזְקִיָּ֗הוּ כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵי֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔יךָ שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־תְּפִלָּתֶ֔ךָ רָאִ֖יתִי אֶת־דִּמְעָתֶ֑ךָ הִנְנִי֙ יוֹסִ֣ף עַל־יָמֶ֔יךָ חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָֽה׃ וּמִכַּ֤ף מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ אַצִּ֣ילְךָ֔ וְאֵ֖ת הָעִ֣יר הַזֹּ֑את וְגַנּוֹתִ֖י עַל־הָעִ֥יר הַזֹּֽאת׃ וְזֶה־לְּךָ֥ הָא֖וֹת מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁר֙ יַעֲשֶׂ֣ה יְהֹוָ֔ה אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃ הִנְנִ֣י מֵשִׁ֣יב אֶת־צֵ֣ל הַֽמַּעֲל֡וֹת אֲשֶׁ֣ר יָרְדָה֩ בְמַעֲל֨וֹת אָחָ֥ז בַּשֶּׁ֛מֶשׁ אֲחֹרַנִּ֖ית עֶ֣שֶׂר מַעֲל֑וֹת וַתָּ֤שׇׁב הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ עֶ֣שֶׂר מַעֲל֔וֹת בַּֽמַּעֲל֖וֹת אֲשֶׁ֥ר יָרָֽדָה׃ מִכְתָּ֖ב לְחִזְקִיָּ֣הוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָ֑ה בַּחֲלֹת֕וֹ וַיְחִ֖י מֵחׇלְיֽוֹ׃ אֲנִ֣י אָמַ֗רְתִּי בִּדְמִ֥י יָמַ֛י אֵלֵ֖כָה בְּשַׁעֲרֵ֣י שְׁא֑וֹל פֻּקַּ֖דְתִּי יֶ֥תֶר שְׁנוֹתָֽי׃ אָמַ֙רְתִּי֙ לֹא־אֶרְאֶ֣ה יָ֔הּ יָ֖הּ בְּאֶ֣רֶץ הַחַיִּ֑ים לֹא־אַבִּ֥יט אָדָ֛ם ע֖וֹד עִם־י֥וֹשְׁבֵי חָֽדֶל׃ דּוֹרִ֗י נִסַּ֧ע וְנִגְלָ֛ה מִנִּ֖י כְּאֹ֣הֶל רֹעִ֑י קִפַּ֨דְתִּי כָאֹרֵ֤ג חַיַּי֙ מִדַּלָּ֣ה יְבַצְּעֵ֔נִי מִיּ֥וֹם עַד־לַ֖יְלָה תַּשְׁלִימֵֽנִי׃ שִׁוִּ֤יתִי עַד־בֹּ֙קֶר֙ כָּאֲרִ֔י כֵּ֥ן יְשַׁבֵּ֖ר כׇּל־עַצְמוֹתָ֑י מִיּ֥וֹם עַד־לַ֖יְלָה תַּשְׁלִימֵֽנִי׃ כְּס֤וּס עָגוּר֙ כֵּ֣ן אֲצַפְצֵ֔ף אֶהְגֶּ֖ה כַּיּוֹנָ֑ה דַּלּ֤וּ עֵינַי֙ לַמָּר֔וֹם אֲדֹנָ֖י עָֽשְׁקָה־לִּ֥י עׇרְבֵֽנִי׃ מָֽה־אֲדַבֵּ֥ר וְאָֽמַר־לִ֖י וְה֣וּא עָשָׂ֑ה אֶדַּדֶּ֥ה כׇל־שְׁנוֹתַ֖י עַל־מַ֥ר נַפְשִֽׁי׃ אֲדֹנָ֖י עֲלֵיהֶ֣ם יִֽחְי֑וּ וּלְכׇל־בָּהֶן֙ חַיֵּ֣י רוּחִ֔י וְתַחֲלִימֵ֖נִי וְהַחֲיֵֽנִי׃ הִנֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם מַר־לִ֣י מָ֑ר וְאַתָּ֞ה חָשַׁ֤קְתָּ נַפְשִׁי֙ מִשַּׁ֣חַת בְּלִ֔י כִּ֥י הִשְׁלַ֛כְתָּ אַחֲרֵ֥י גֵוְךָ֖ כׇּל־חֲטָאָֽי׃ כִּ֣י לֹ֥א שְׁא֛וֹל תּוֹדֶ֖ךָּ מָ֣וֶת יְהַלְלֶ֑ךָּ לֹא־יְשַׂבְּר֥וּ יוֹרְדֵי־ב֖וֹר אֶל־אֲמִתֶּֽךָ׃ חַ֥י חַ֛י ה֥וּא יוֹדֶ֖ךָ כָּמ֣וֹנִי הַיּ֑וֹם אָ֣ב לְבָנִ֔ים יוֹדִ֖יעַ אֶל־אֲמִתֶּֽךָ׃ יְהֹוָ֖ה לְהוֹשִׁיעֵ֑נִי וּנְגִנוֹתַ֧י נְנַגֵּ֛ן כׇּל־יְמֵ֥י חַיֵּ֖ינוּ עַל־בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר יְשַֽׁעְיָ֔הוּ יִשְׂא֖וּ דְּבֶ֣לֶת תְּאֵנִ֑ים וְיִמְרְח֥וּ עַֽל־הַשְּׁחִ֖ין וְיֶֽחִי׃ וַיֹּ֥אמֶר חִזְקִיָּ֖הוּ מָ֣ה א֑וֹת כִּ֥י אֶעֱלֶ֖ה בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃
פירוש רש”י
38:1: בַּיָּמִים הָהֵם. שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי מַפַּלְתּוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב חָלָה חִזְקִיָּהוּ, וְיוֹם שְׁלִישִׁי כְּשֶׁעָלָה בֵּית ה׳ הוּא יוֹם מַפַּלְתּוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב, וְהוּא יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח: | כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה. מֵת אַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא תִחְיֶה לָעוֹלָם הַבָּא, מִשּׁוּם דְּלָא נְסִיבַת אִיתְּתָא וכו׳, כִּדְאִיתָא בִּבְרָכוֹת (ברכות י ב): 38:3: אָנָּה ה׳. אַיֵּה רַחֲמָנוּתְךָ? 38:5: הִנְנִי יוֹסִף. הִנְנִי הוּא אֲשֶׁר יוֹסִיף עַל יָמֶיךָ: 38:6: וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ. לָמַדְנוּ שֶׁלִּפְנֵי מַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב חָלָה: 38:7: וְזֶה לְּךָ הָאוֹת. שֶׁתִּתְרַפֵּא וְיִתְוַסְּפוּ יָמֶיךָ, כַּמְפוֹרָשׁ לְמַטָּה (ישעיהו לח:כב), וּבִמְלָכִים (מלכים ב כ:ח) שָׁאַל לוֹ: ״מָה אוֹת כִּי אֶעֱלֶה״: 38:8: הִנְנִי מֵשִׁיב. אֲחוֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אֶת הַצֵּל אֲשֶׁר יָרְדָה: | צֵל הַמַּעֲלוֹת. כְּמִין מַדְרֵגוֹת, עֲשׂוּיוֹת כְּנֶגֶד הַחַמָּה, לִבְחוֹן בָּהֶם שְׁעוֹת הַיּוֹם כְּעֵין אוֹרְלוֹגִין שֶׁעוֹשִׂין הָאֻמָּנִין: | אֲשֶׁר יָרְדָה. מִהֲרָה לֵירֵד, וְנִתְקַצֵּר הַיּוֹם עֶשֶׂר שָׁעוֹת בְּיוֹם שֶׁמֵּת אָחָז כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ מַסְפִּידִין אוֹתוֹ, וְעָלוּ עַכְשָׁיו לַאֲחוֹרֵיהֶם בְּיוֹם שֶׁנִּתְרַפֵּא חִזְקִיָּהוּ, וְנִתּוֹסְפוּ עַל הַיּוֹם עֶשֶׂר שָׁעוֹת (סנהדרין צו א): 38:9: מִכְתָּב. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״כְּתָב אוֹדָאָה עַל נִיסָא דְּאִיתְעֲבִיד לְחִזְקִיָּה״: 38:10: אֲנִי אָמַרְתִּי בִּדְמִי יָמַי. כְּשֶׁרָאִיתִי יָמַי בִּדְמִי, בְּשִׁמָּמוֹן וַחֲרִישָׁה, כְּמוֹ ״נִדְמָה כָּל עַם כְּנַעַן״ (צפניה א:יא). כְּלוֹמַר: כְּשֶׁחָלִיתִי אָמַרְתִּי ״אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל״ – עַתָּה אָמוּת, לְפִי שֶׁעַד אוֹתוֹ הַיּוֹם לֹא נִתְרַפֵּא חוֹלֶה (פרקי דרבי אליעזר נב): | פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי. כְּמוֹ (במדבר לא:מט) ״לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״ – נֶחְסַרְתִּי שְׁאָר שְׁנוֹתַי. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״עַל דּוּכְרָנִי לְטַב אִיתוֹסְפוּ עַל שְׁנַי״, נִפְקַדְתִּי לְטוֹבָה וְנִתְיַתְּרוּ שְׁנוֹתַי: 38:11: (תוספת אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָהּ. לֹא אֶשְׁתַּמֵּשׁ עוֹד בַּשֵּׁם שֶׁל יָהּ: | בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. חַיִּים מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, אֲבָל הַמֵּתִים אֵינָם רַשָּׁאִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קטו:יז): ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּיָהּ״. חֹק לַמֵּתִים שֶׁאֵין מַזְכִּירִין שֵׁם בֶּן שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת לְעוֹלָם עד כאן): | בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: | לֹא אַבִּיט אָדָם. חַי עוֹד: | עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל. שֶׁאֶהְיֶה עִם הַמֵּתִים הַיּוֹשְׁבִים בְּאֶרֶץ חֲדֵלָה וּמְנוּעָה מִן הַחַיִּים: 38:12: דּוֹרִי נִסַּע וְנִגְלָה מִנִּי. בְּנֵי דוֹרִי נָסְעוּ מִמֶּנִּי. נִסַּע. כְּמוֹ ׳נִסְּחוּ׳, כְּמוֹ ״בַּל יִסַּע יְתֵדוֹתָיו״ (ישעיהו לג:כ): | כְּאֹהֶל רֹעִי. כְּאֹהֶל רוֹעֵי בְּהֵמָה, שֶׁמַּסִּיעוֹ מִכָּאן וְתוֹקְעוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, כְּשֶׁכָּלָה מִרְעֶה זֶה: | קִפַּדְתִּי. הִכְרַתִּי מַהֵר חַיַּי כָאוֹרֵג הַמְּמַהֵר לֶאֱרוֹג, כָּל זֶה הָיִיתִי סָבוּר. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״כְּנַחַל גְּדוּדִין״, כְּנַחַל הַמּוֹשֵׁךְ בֵּין גָּדוֹת גְּבוֹהִין שֶׁאֵינוֹ מִתְפַּשֵּׁט, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מֵימָיו קַלִּים לָרוּץ. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא נַחַל חָרִיף שֶׁשְּׁמוֹ אוֹרֵג, וְהוּא שֶׁאָמַר (איוב ז:ו) ״יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג״, ״חָלְפוּ עִם אֳנִיּוֹת אֵבֶה״ (איוב ט:כו): | מִדַּלָּה יְבַצְּעֵנִי. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״מִיקַר מַלְכוּתִי אֲנָא גָּלֵי״. סָבוּר הָיִיתִי שֶׁעַתָּה יְבַצְּעֵנִי מִכָּל כְּבוֹדִי. דַּלָּה לְשׁוֹן ׳גֹּבַהּ׳, וְכֵן ״וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ״ (שיר השירים ז:ו): | מִיּוֹם וְעַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי. כְּמוֹ ״מִזָּכָר וְעַד נְקֵבָה״ (במדבר ה:ג), כְּלוֹמַר: מִיָּמִים וּמִלֵּילוֹת תְּכַלֵּנִי, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״יְמָמִי וְלֵילָוָתִי שְׁלִימוּ״: 38:13: שִׁוִּיתִי. עִצְמִי כָּל הַלַּיְלָה לִסְבּוֹל יִסּוּרֵי חֹלִי, וְנִתְגַּבַּרְתִּי כָּאֲרִי לִסְבּוֹל: | כֵּן יְשַׁבֵּר כָּל עַצְמוֹתָי. כְּמוֹ (שמות א:יב) ״כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ״. כָּל מַה שֶׁאֲנִי מִתְגַּבֵּר, כֵּן יִגְבַּר הַחֹלִי עָלַי לִשְׁבּוֹר כָּל עַצְמוֹתַי: 38:14: כְּסוּס. כְּמוֹ ״כְּסִיס״ (ירמיהו ח:ז), וְהוּא שֵׁם עוֹף: | כְּסוּס עָגוּר. כְּמוֹ ׳כְּסוּס וְעָגוּר׳. (דבר אחר) כְּעוֹף זֶה שֶׁתְּפָשׂוּהוּ בִּגְרוֹנוֹ וְהוּא מְצַפְצֵף, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״כְּסוּסְיָא דְּאָחִיד וּמְנַצִּיף״: | עָשְׁקָה לִּי. כְּמוֹ ׳עֲשׁוֹק אוֹתִי׳, לְקָחֵנִי מִיַּד מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְעָרְבֵנִי לְהִנָּצֵל, לְשׁוֹן ׳עֲרֵבוּת׳, גרנטיא״ה בלע״ז, כְּמוֹ (תהלים קיט:קכב) ״עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב״: | עָשְׁקָה לִּי. עֲשׁוֹק אוֹתִי מִיָּדוֹ, כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר: ״רְפָא נָא לָהּ״ (במדבר יב:יג) רְפָא אוֹתָהּ: 38:15: מָה אֲדַבֵּר. שֶׁבַח וְקִלּוּסִין לְפָנָיו, וַהֲרֵי אָמַר לִי נֶחָמוֹת, וְהוּא עֲשָׂאָן: | אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי. כְּמוֹ ״וַתִּדַּד שְׁנָתִי״ (בראשית לא:מ). אֶתְנוֹדֵד מִכָּל שְׁנָתִי לְקַלֵּס לְפָנָיו. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם שְׁנוֹתַי לְשׁוֹן ׳שָׁנִים׳: | עַל מַר נַפְשִׁי. שֶׁהָיְתָה מָרָה, וְנִחַמְתָּנִי: 38:16: אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ. יוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״ה׳ עַל כָּל מֵיתַיָּא אֲמַרְתְּ לַאֲחָיָאה״: | וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי. ״וְקָדָם כֻּלְּהוֹן אַחְיָיתָא חַיֵּי רוּחִי״ (תרגום יונתן). וַאֲנִי אוֹמֵר לְפִי פְּשׁוּטוֹ: ה׳ עֲלֵיהֶם. עַל שְׁנוֹתַי הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל: | אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי. ה׳ שִׁכֵּן שִׁכְנוֹ וְחַסְדּוֹ עֲלֵיהֶם, וְאָמַר לִי עַל פִּי נְבִיאוֹ יִחְיוּ. | וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי. וּלְכָל דָּבָר אֲשֶׁר תְּלוּיִין בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי, אָמַר ה׳ עֲלֵיהֶם וְיִחְיוּ: | וְתַחֲלִימֵנִי. מֵעַתָּה יָדַעְתִּי שֶׁתַּחֲלִימֵנִי וְתַחֲיֵּנִי. תַּחֲלִימֵנִי, תַּבְרִיאֵנִי וּתְחַזְּקֵנִי, כְּמוֹ (איוב לט:ד) ״יַחְלְמוּ בְנֵיהֶם״: 38:17: הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר. כְּשֶׁנִּתְבַּשַּׂרְתִּי שָׁלוֹם אַף הוּא לִי מַר, שֶׁהֲרֵי תָּלוּ לִי הָרְפוּאָה בִּזְכוּת אֲחֵרִים: ״כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהֵי דָוִד אָבִיךָ״ (ישעיהו לח:ה), ״לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי״ (ישעיהו לז:לה). כָּאן הוֹדַעְתַּנִי שֶׁאֲנִי חוֹטֵא (ברכות י ב). כָּךְ פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים, אֲבָל לְפִי יִשּׁוּב הַמִּקְרָא מַשְׁמַע הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר – כְּשֶׁנִּתְבַּשַּׂרְתִּי מֵאִתְּךָ לְהוֹשִׁיעֵנִי מִיַּד סַנְחֵרִיב, מַר לִי מַר עַל חָלְיִי, שֶׁהָיִיתִי נָטוּי לָמוּת וְלֹא שָׂמַחְתִּי בַּבְּשׂוֹרָה, וְאַתָּה בְּטוּבְךָ חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִבְּלִי רֶדֶת שַׁחַת: 38:18: כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ. אִם הָיִיתִי מֵת, לֹא הָיִיתִי מוֹדֶה לְךָ עַל הַנֵּס שֶׁל מַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב, וְלֹא הָיִיתִי סוֹבֵר אֶל אֲמִתַּת הַבְטָחָתְךָ שֶׁהִבְטַחְתַּנִי עָלָיו: 38:19: חַי חַי. לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם חַיִּים, כְּלוֹמַר: כְּשֶׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם חַיִּים בָּעוֹלָם, זֶה חַי וְזֶה חַי, יוֹצֵאת הַהוֹדָאָה מִבֵּינֵיהֶם. (ספרים אחרים: חַי חַי אַתָּה חַי וְנָאֶה לְהוֹדוֹת לְחַי.) | יוֹדִיעַ. אשישפ״ר בלע״ז: | אֶל אֲמִתֶּךָ. הָאָב מוֹדִיעַ וּמְכַוֵּן דַּעַת בְּנוֹ אֶל אֲמִתֶּךָ, לְהַאֲמִין בְּךָ: 38:21: דְּבֶלֶת תְּאֵנִים. דְּבֶלֶת הָעֲשׂוּיָה מִתְּאֵנִים, כְּשֶׁהֵן לַחִין קְרוּיִין ׳תְּאֵנִים׳, וּכְשֶׁנִּדְרָסִין בְּעִגּוּל קְרוּיִין ׳דְּבֵלָה׳: | וְיִמְרְחוּ. וְיַחֲלִיקוּהָ לְדָבְקָהּ עַל הַשְּׁחִין, וְנֵס בְּתוֹךְ נֵס הָיָה, שֶׁאַף בָּשָׂר חַי שֶׁנּוֹתְנִין עָלָיו דְּבֵלָה מַסְרִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן דָּבָר הַמְחַבֵּל לְתוֹךְ דָּבָר הַמִּתְחַבֵּל וּמְרַפֵּא (מכילתא בשלח ויסע א): 38:22: מָה אוֹת. מַה טּוֹב וּמַה נָּאֶה אוֹת זֶה הַנִּתָּן לִי, אֲשֶׁר אֶעֱלֶה בֵּית ה׳:
פירוש רד”ק
38:9: מכתב. כתב הודאה זו כשנתרפא מחליו ועלה בית ה’, אמר הודאה להיות למזכרת על החסד שעשה עמו האל שהוסיף על ימיו, ובמלכים ובשמואל פירש ענין תוספת הימים: | ויחי. ענין רפואה, וכן עד חיותם: 38:10: אני אמרתי בדמי ימי. בכריתת ימי, כי לא היה אלא בן שלשים ותשע שנה, וכן ודמיתי, ואמר אוי לי כי נדמתי, והדומים להם, ענין כריתה, אמר אני חשבתי כשאמר לי הנביא כי מת אתה ולא תחיה איך אלך בכריתת ימי לקבר טרם זמני ואיך פקדתי יתר שנותי שחיים רוב בני אדם יותר מחמשים שנה, ואמרו רז”ל כי מת עד חמשים שנה זו היא מיתת כרת: | פקדתי. חסרתי, וכן אשה רעותה לא פקדו, ולא נפקד ממנו איש, והדומים להם ענין חסרון: 38:11: אמרתי לא אראה יה. פירש רבינו סעדיה ענין הודאה, ונכון הוא כי ראות האל הוא ההודאה והשבח לפניו והתבונן בדרכיו, ואדוני אבי ז”ל פירש לא אראה מעון יה, כלומר בית המקדש, והנה הוא פירש מהו לא אראה יה בארץ החיים, ר”ל בזה העולם שיש בו ראית הלב וראית העין, וראית הלב הוא בלב, והוסיף עוד ואמר לא אביט אדם עוד וזהו ראית העין: | עם יושבי חדל. עם יושבי העולם הזה שנקרא חדל וחלד, כמו כבש וכשב: 38:12: דורי. פירוש מגורי, וכן מדור באהלי רשע, אמרתי כי מגורי בעולם הזה נסע ממני: | ונגלה מני. כמו ממני: | כאהל רעי. כמו רועה היו”ד תמורת ה”א למ”ד הפעל, ופירוש כמו הרועה שמסיע אהלו ממקום למקום, ונגלה ענין גלות שהוא הטלטול: | קפדתי כארג חיי. אמרתי שקפדתי חיי כמו האורג שמקפד היריעה כשנשלמה אריגתה, וקפדתי ענין כריתה, כמו קפדה בה שהוא ענין כריתה, ומה שאמר קפדתי רוצה לומר אני גרמתי בעונותי: | מדלה יבצעני. אמרתי כי מחולי זה ימיתני האל, | דלה. ממחלה, כמו מדוע אתה ככה דל בן המלך חולה: | יבצעני. ענין פתיחה וחתיכה, וכן יתר ידו ויבצעני, ותרגום פתות אותם פתים בצע יתה בצועין: | מיום עד לילה תשלימני. ביום החולי אמרתי כי עד לילה תשלימני כלומר תשלים ימי, ובאמרו יבצעני ואחר כך אמר ישלימני כן דרך הכתוב לדבר בפסוק אחד לנכח ושלא לנכח, כמו שמעו עמים כולם וזולתו: 38:13: שויתי עד בקר. שויתי כמו שמתי, והנה בהיותי בערב וראיתי כי לא מתי עדין שמתי זמני עד בקר, והנה הלילה חזק חליי עד ששבר החולי כל עצמותי כמו האריה ששובר עצמות החיה הנטרפת בפיו, וחשבתי כי מיום עד סוף הלילה והוא עד הבקר שאמר תשלימני, תשלים זמני ואמות, ויש מפרשים כארי כן ישבר רצוץ עצמות לא שבירתם מפני הקדחת זהו שאמר כי האריה תקחנו קדחת בכל יום ויש לו רצוץ עצמות: 38:14: כסוס עגור. חסר וי”ו השמוש, ופירוש כסוס ועגור, וכן שמש ירח, ראובן שמעון, והדומים להם, וסוס הוא עוף, והוא נכתב בירמיה ותור וסיס ועגור, ותרגם יונתן וכורכיא, ובדברי רבותינו ז”ל קם ריש לקיש וצוח ככרוכיא, ופירש רש”י שהוא גרוא”ה בלע”ז, ועגור, תרגם יונתן וסנוניתא והוא סנונית הנזכר בדברי רז”ל, ופירוש רבינו האיי כטאף בערבי והוא שקורין ארונד”א, אבל בכאן תרגם יונתן כסוס עגור בענין אחר כמשמעו כמו סוס ורוכבו כסוסיא דאחיד ומנציף כן נצפית, תרגם עגור כענין צפצוף, וענין מנציף כמו הפוך בדברי רז”ל סוס שצנף, אמר אני בחליי אצפצף כמו העופות המצפצפים ואהגה כמו היונה והוא נהימות החולה בחליו: | דלו עיני למרום. ומתוך חליי הכבד נשאו עיני למרום לאל שהוא במרום ואמרתי לו ה’ עשקה לי מחלתי: | ערבני. אתה, כמו ערוב עבדך לטוב ענין הנחה והשקט ויש לפרש עשקה צווי, ואע”פ שהעי”ן אינה חטופה אלא נקראת במאריך, וכמוהו שמרה נפשי כי חסיד אני, וענינו ענין תוספת ויתור, וכן בדברי רז”ל עשיק לגביך ושווי לכרסיך, אמר הוסיף לי על ימי וערבני: | דלו עיני. ענין הרמה, ויש לו חברים בשרש דלה, ארוממך ה’ כי דליתני, והדומה לו, לענין הרמת העינים, כמו שאמר אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים, לפי שהאל נקרא יושב שמים ואע”פ שאין לו מקום כבודו הגדול הוא בשמים: 38:15: מה אדבר. מה אוכל לדבר ולשבח לפניו, ואמר לי על ידי הנביא שאחיה מחלי זה ואעלה בית ה’ ביום השלישי, וכן עשה, וכן יעשה גם כן בתוספת השנים אין לי לעשות אלא שאזכיר זה כל שנותי ובדברי זה אודה לאל שהצילני ופירוש אדדה כמו האשה שמדדה את בנה בדברי רז”ל, והוא הנענוע מעט מעט, וכן הוא דרך האדם כשזוכר הצרה שעברה עליו ונצול ממנה מנענע בראשו, ופירוש על מר נפשי על מרירות נפשי שהיה לי ונצלתי ממנה: 38:16: ה’ עליהם יחיו. אמר עתה ידעתי כי עליהם יחיו, פירוש עליהם על הימים הקצובים לאדם יוכלו לחיות אם רצונך כמו שאני עושה, כי כבר נשלמו ימי הקצובים והוספת עליהם חמשה עשר שנה: | ולכל בהן חיי רוחי. לכל אספר ואומר כי בהן בשני התוספת חיי רוחי: | ותחלימני והחייני. אני מתחנן לפניך שבאלה השנים שהוספת לי תחלימני ותחייני, והוא כפל ענין במלות שונות, והוא ענין הבריאות שאהיה בריא באלה השנים: 38:17: הנה לשלום. הנה בחליי היה לי מר בעבור שלום שלא היה לי, והחכם רבי אברהם אבן עזרא פי’ הנה לשלום כאשר הייתי בחצי ימי כי בן תשעה ושלשים שנה היה כשחלה, כי אם תתגבר המרה האדומה על האדם לעולם יהיה חולה בנערותו ויהיה בשלום בזקנותו והפך זה אם תתגבר הליחה והנה אמצעיים שנות שלום: | ואתה חשקת נפשי משחת בלי. חשקת נפשי להצילה משחת הבליה, והוא הקבר שגופו של אדם בלה בו: | כי השלכת. ואע”פ שהייתי חייב לפי עונותי וחטאי אתה השלכתם אחרי גוך, דרך משל כאדם המשליך הדבר אחרי גוו שלא יראה אותו: 38:18: כי לא שאול תודך. ושנה ושלש הענין במלות שונות לחזק הענין, אמר טוב הוא שתחיה בני אדם בזעקם לפניך בשובם מחטאם כי יודך בחייהם ולא יודך במיתתם, ועל הגוף אמר שהוא מת לא על הנשמה שתחיה אחר מיתת הגוף: | מות. ולא מות, ולא שזכר עומד במקום שנים, וכמוהו רבים: | לא ישברו. הגופות שהם יורדי בור לא ישברו אל אמתך לספרה ולהגידה כמו שהחיים עושים ואין זה כנגד תחיית המתים כי הוא אינו מדבר אלא על הגופות בעודם בקבר ולא כל הגופות יחיו ויעמדו מן הקבר: 38:19: חי חי. כל חי וחי יודך כמוני היום ואם הייתי מת לא הייתי מודה לך הודאת הפה כמו שאני עושה עתה, ועוד אב לבנים יודיע אל אמתך, אם לא היו לו בנים ותחיהו ויהיו לו בנים ויודיע אמתך כמו שאעשה אני, ואף אם יהיו לו בנים כל זמן שיחיה עמהם ילמדם ויודיעם, אם כן הוא טוב שתאריך לאדם, ואם חלה שתרפאהו מחליו ויודה לך הטובה שעשית לו ויודיע לבניו אחריו, וכן אמרו רז”ל כי לא היו בנים לחזקיהו אלא עד אחר חליו, ואע”פ שההודאה וההודעה לא תועיל לו ולא תסכן, כמו שאמר אם צדקת מה יסכן לו, אף על פי כן אחר שהוא רצה וברא בני אדם אם כן הוא רוצה בקיומם ובלכתם בדרך טובה ושיהיה בהם דעת להבין בחסדי הבורא ולהודות לפניו עליהם כי זה מהדרך הטובה וכאשר לבם נכון הוא מסייע אותם ועוזרם בזה: | אל אמתך. כמו את אמתך, וכן יבא את במקום אל, כמו והראה את הכהן, והדומים לו, וכן יבא אל במקום את, כמו אספרה אל חק, וירדפו אל מדין, או פירוש יודיעם הדרך שיביאם אל אמתך והחסד שעושה האל עם בני אדם אמת הוא מצד עצמו כי הוא רב חסד, וזהו מדרכיו אם כן הוא אמת, ונראה כי יונתן תרגם אל זה כמו בצר”י, כמו הארצות האל שתרגם אבהן לבנן יחוין גבורתך ויודון למימר דכל אילן קשוט, וכן פירש החכם רבי אברהם אבן עזרא, וזהו לשון פירושו אב לבנים יודיע אלה האמונות, ואני תמה בזה כי לא ראיתי בשום ספר אלא אל נקוד סגולה וסמוך במקום עם אמתך כמו האחר, והמסרה אל אמתך שנים, והם אלה השנים אשר הם בפסוק כי לא שאול תודך ובפסוק חי חי: 38:20: ה’ להושיעני. ה’ אמר להושיעני מן החלי, וכן עשה שהושיעני, וכמו למ”ד להרגו בערמה, לשכב את בת יעקב, והדומים להם: | ונגינותי ננגן. ועל התשועה שהושיעני אודה לפניו תמיד וננגן אני וחברי בנגינותי שחברתי על התשועה כל ימי חיינו ננגן אותם: | על בית ה’. כמו בבית ה’, כי יבא על בענין בי”ת השמוש, כמו ועל חרבך תחיה שהוא כמו בחרבך, ונתת אותם על סל אחד כמו בסל, המלט על נפשך כמו בנפשך: 38:21: ויאמר ישעיהו. זה הפסוק שאחריו אינה מהמכתב ולא מצאתי להם טעם למה נכתבו הנה אחר המכתב, כי משפטם למעלה אחר וגנותי על העיר הזאת, וכן הם בספר מלכים: | דבלת תאנים. וזה היה נס בתוך נס כי התאנים מזיקים לשחין: | וימרחו. ענין חבישה וחתול: | ויחי. וירפא, כמו עד חיותם: 38:22: ויאמר חזקיהו. מה שאמר למעלה שאמר ישעיהו וזה לך האות חזקיהו שאלו מישעיהו ואמר לו מה אות כי אעלה בית ה’, רוצה לומר שארפא ואעלה בית ה’ כמו שאתה אומר:
פירוש מלבי”ם
38:1: בימים ההם, אויבי האדם הם שלשה א. האויב היותר חיצוני, והוא האויב שיבא עליו מבחוץ מזולתו מבני אדם. ב. האויב הקרוב אליו, והם כחות הגוף והרכבתו, אשר יען הורכב והומזג מדברים שונים מתנגדים, עת יופר הברית ביניהם ויתגברו הכוחות המתפעלים על הפועלים, אז האניה חשבה להשבר. ג. האויב היותר פנימי, הם רוע התכונות המדות והתאוות השתולים בנפשו, והפלס בידו להטותם כפי בחירתו, ועת לא ימשול ברוחו, יחליא את נפשו ויטביענה במצולות האבדון, והנה חזקיהו נקבצו באו עליו רגשת שני האויבים החיצונים, כי שלשה ימים לפני בוא סנחריב האויב הנכרי אל שעריו, גם האויב היותר קרוב אליו שהם תחלואי המזג ומדוי ההרכבה סביב שתו עליו להאבידו. וזה ספר כי בימים ההם חלה חזקיהו למות, וכבר תראה איך דוד אבי אביו, התאונן ויתפלל ונתן תודה תמיד על הצלת שני האויבים הקשים האלה, כמו שבארנו כ”פ בספר תהלותיו, וראה ביחוד (קאפיטל וא”ו, ל’ מ”א), אמנם עת ינצח האדם האויב היותר פנימי, שהוא עת יטיב מעשיו, ונפשו ושכלו יהיה להם שלום אמת. כי אז גם שני אויביו החיצונים יכנעו מפניו. וע”ז עת בא ישעיה להעירו, כי מת הוא ולא יחיה, כי חסר לו ענין פנימי שהוא סבת חיים האמתיים הנצחיים כמ”ש חז”ל על זה, אז ראה ויבן מה לעשות: 38:2: ויסב, להתפלל בכונה שלמה, והדרש ידוע, כי לכן הסב פניו אל הקיר כדי שלא יטרידוהו בני הבית ויוכל להתפלל מקירות לבו: 38:3: ויאמר, הנה השלמות תנאיה שלשה א. שלמות העיון תולדות השכל, והוא האמת, שלא יאמין בשוא נתעה אך ישיג ויאמין האמת באמונות ובדעות, עז”א זכור את אשר התהלכתי לפניך באמת. ב. שלמות השכל המעשי, והוא שהמעשה הטוב אשר יעשה לא יהיה אמצעי אך תכלית לעצמו, והוא שלא יעשה המעשה הטוב בעבור איזה דבר אחר, תועלת חיצוני גופני או נפשי מתקות שכר בזה או בבא, שאז אין לבבו שלם, רק מתחלק בין הפעולה ובין התכלית של הפעולה, שהוא חוץ מן הפעולה, ומעשה ההוא לא נקרא מעשה בחיריית כמו שהתבאר בפילוסופיא של המדות במה שאחר הטבע, רק שיעשה הפעולה בעבור חק עליון כולל אשר רשמה התבונה המעשיית לעצמה, שיפעל הדבר הטוב בעבור שהוא טוב, ובעבור שרשה מהתבונה העליונה העוללת שהוא השי”ת, ועז”א ובלב שלם ג. שלמות הפעולות בעצמם שלא ימנעוהו מעכבים ולא יעצרוהו מונעים מלהוציא שלמות לבבו אל פועל המעשה, ועל זה אמר והטוב בעיניך עשיתי: 38:5: שמעתי את תפלתך, ר”ל התקבצו פה שני הדברים שבעבורם יציל ה’ וימליט א. בעבור הזכות וזה היה ענין תפלתו שעורר והזכיר זכיותיו. ב. מצד הרחמים וזה פעל בדמעותיו שעורר רחמים, ואחרי כי נרפא הנפש וסר האויב היותר פנימי, הנה יסור גם האויב החיצוני בערכו שהוא המחלה והנני יוסף על ימיך וגו’ וגם וכ”ש כי יסיר האויב היותר חיצון וקל בערכם שהוא, כי. 38:6: ומכף מלך אשור אצילך, ונוסף לזה כי לא אושיע את העיר בדרך הטבע, רק וגנותי על העיר שתהיה ישועתה בדרך נס השגחיי, ובספר מלכים הוסיף כי ההגנה הזאת שהוא התנוסס הנס יהיה למעני ולמען דוד עבדי, כי בעבור הדור ההוא היה די בישועה טבעיית, אבל יהיה לקדש השם שהוא למעני, ולהצמיח קרן בית דוד שהוא למען דוד עבדי: 38:7: וזה לך האות, בספר מלכים נזכר כי ישעיה אמר וזה לך האות הלוך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות, ויאמר חזקיה נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות, ויקרא ישעיה אל ה’ וישב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז אחורנית עשר מעלות, הכונה לדעתי, כי אחרי שהלך השמש ביום ההוא עשר שעות, בהכרח היה הדבור הזה עשר שעות על היום והיום הבינוני י”ב שעות נמצא היה זה שתי שעות קודם הלילה, מבואר כי המופת שרצה ישעיה לעשות תחלה שהצל ילך לפניו עשר מעלות, לא היה אפשר לעשותו עם השמש, כי השמש היה קרוב מהלך שתי שעות אל האופק המערבי, ולא יוכל לילך לשם מהלך עשר שעות, ובהכרח שרצה שיהיה הנס רק בהצל שהצל יתארך עשר מעלות, והשמש תשאר במקומה כי אם תלך גם השמש בדרך ההוא תבא מהלך שמונה שעות תחת האופק, ויהיה שתי שעות אחר חצות לילה, ואין צל ומצל, ולכן השיב חזקיה, אחר שאתה רוצה לעשות המופת בצל לבדו, זה מופת קל, שהצל ינטה עשר מעלות בלא השמש, לא רק כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות, שבצד זה תוכל גם השמש לשוב עמו לצד מזרח עד סמוך לאופק המזרחי, וזה יהיה נס ופלא, וזה סיפר פה בבאור יותר, במ”ש הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה, שהוא שירדה השמש (כי הצל הוא לשון זכר) [ | במעלות אחז שאחז תקן הכלי הזה] ובשמש מוסב על הנני משיב בשמש, שההשבה תהיה ע”י השמש שתשוב, לא ע”י הצל, רק השמש בעצמה תשוב אחורנית עשר מעלות, ועז”א ותשב השמש עשר מעלות לא הצל:[הערה:במלכים נזכר כי ישעיה רצה להשיב את הצל, וחזקיה אמר נקל לצל לנטות עשר מעלות, וזה דבר מתמיה מאד, איך זה נקל? הלא ידוע שנטיית הצל תהיה מנטיית השמש, ומי יטה השמש זולתי מי שאמר יהי מאורות ויהיו? ואם נטיית הצל לפניו היה קל בעיניו, מדוע לא יהיה קל נטייתו לאחוריו? עד שהרלב”ג במלחמותיו כתב בזה שהמופת היה מצד תנועת העננים אשר מנהגם כשיתנענעו תחת השמש להביא את ניצוץ השמש אל זולת מקומו, וישעיה אמר שיחדשו לפי שעה אדים מתנענעים מביאים את השמש במהירות נפלא, ולפי שראה חזקיהו אז מתנועת הרוח אז וקצת האדים שהיו תחת השמש שנקל עתה להשיב הצל אל מקום ההוא בקש שיהיה הענין בהפך זה, כדי שיוכר מופת ה’, עכ”ד, והכתוב פה קורא ותשב השמש עשר מעלות, ובד”ה נזכר ששרי בבל שלחו לדעת המופת אשר נעשה בארץ:ע”כ]: 38:10: אני אמרתי בדמי ימי, המליצה תצייר את הזמן, הולך ומתנענע תמיד מעת הולד האדם עד מותו, שאז ידמו הימים וישתוקו מתנועתם, והנה הזמן בעצמו הוא אפס, והוא רק תנאי השגת הדברים הנמצאים בפועל בערך השגתנו שאנו משיגים כל הדברים נקשרים עם חלק מחלקי הזמן, ועת ישיב הדבר המוחש אל האפס אז גם הזמן אפס, כי הזמן הוא רק שיעור המשך מציאות הדבר הנמצא בפעל, לא דבר נמצא באמת בפני עצמו, כמו שהתבאר בחכמת בקור השכל, עפ”ז מצייר כי האדם בעת מותו טרם נבלה ונרקב, שהגוף עדיין קיים ונמצא בפעל, ומקושר עדיין עם הזמן כל עוד שישנו במציאות, עוד ימיו קיימים רק שהם דוממים ושותקים ואינם מתנענעים, כי תנועת הימים ופעולתם לא יצוייר רק עם תנועת הנמצא הנקשר עם הזמן שהוא חיי האדם, ובמותו הגם שהיא ככל הדברים המושגים בחוש מקושר עם הזמן, מ”מ זמנו דוממת בלתי מתנענעת, עז”א כי אמרתי שאלכה בשערי שאול עם דמי ימי, שטרם יבלני השאול המבלה הגוף (שזה ימלץ שהוא עדן הולך בשעריו ולא הגיע אל תוך השאול המבלה ומשיב אל האפס) אהיה נמצא בו עם ימי הדוממים והשובתים, אולם אחרי שאבוא אל בטן השאול והיכליו, שהיא אחרי אפיסת הגויה אז פקדתי יתר שנותי, אז יעדר הזמן המיועד לי לגמרי וישוב אל האפס, ויחסר מחשבוני השנים האלה שהיו נחשבים בחשבון חיי, אם הייתי חי: 38:11: אמרתי, מצייר שנית את הענין אשר ימצא בו אחרי המות, כי שם לא יראה יה, כי השגת השכל המקושר בגויה אשר ישיג כל הדברים ע”י תנאי הזמן והמקום, וע”י שיפשיט מושגים כוללים מן המוחשים אשר אסף בנפשו, אינו תנאי השגת השכל בעצמו, רק תנאי השגת השכל המקושר בגויה, כמו שאין מתנאי העין הבריאה שתראה המחזות ע”י הזכוכית והאספקלריא, הגם שהם תנאי הראות לגבר שתום עינים, כי השכל המופשט מן החומר ישיג הדברים בענין יותר מעולה ועפ”י חקים אחרים משונים מן החקים שעל פיהם ישיג בעודו כלוא בגשם, עד שהנפש עת תפרד מן הגויה, לא תכיר את ה’ בענין שהיתה מכרת אותו בארץ החיים, ששם ציירה לעצמה את ה’, כי מהוה וממציא בזמן ובמקום, בסדר ובהמשך, סבות ומסובבים, ואז לא תדע מכל זה מאומה, כי תציירהו כפי ציורי השכל הפשוט אשר לא ידע את הזמן והמקום ומקרי המוחשים ותנאי ההגיון אשר הפשיט השכל מן השגות האלה, אך כפי היות הדברים בעצמם חוץ מן המוחש מופשטים מכל המקריים ותנאיהם, השגה אשר לא נוכל לציירה עתה כאשר לא יצייר העוור הגוונים והמראות, וז”ש לא אראה יה, ומבאר שכוונתו שלא אראה יה אשר בארץ החיים, כי שם אראה ממנו ענינים אחרים נשגבים מאלה, וכן הנפשות השכלים המופשטות, הגם שישיגו זה את זה לא ישיגו עוד השגה חושיית ע”י התדבקות החוש במוחש, אך שכליית ולא יוכלו שם לצייר לעצמם אדם תופס שיעור מהמשך זמן והיקף מן המקום עד שלא תצייר הנפש שם לעצמה ענין אדם גשמי כלל, וזה שכתוב שלא אביט עוד אדם הנמצא עם יושבי חדל: 38:12: דורי, ההיקף שיקיף הזמן משך חיי האדם נקרא דור, מענין היקף, וכל אדם י”ל דור והיקף מיוחד בהזמן, ועת תבלה הגויה יסיר ההיקף הזה, כי הזמן בפ”ע אינו כלום, ובזה יצייר המליץ נשגבות, כאילו ההיקף הזה הזמני, הוא אהל המאהיל ומכסה על האדם וסובב אותו משך מציאותו בעולם המורגש, ועת יאפס הגוף יסור האהל הזה שכסה עליו, ויכסה על נמצאים אחרים, שהוא הדור הבא, וידמה כאהל של הרועים, אשר בכלות המרעה יסירוהו מן המקום שהיה שם אל מקום אחר, והמקום הזה שהיה מכוסה מן האהל ישוב להיות מגולה עתה בלא אהל, ועז”א דורי נסע ונגלה מני, כי יתגלה עתה מן מסך הזמן שהיה פרוש עליו, כי לא ימצא עתה בחלק מחלקי הזמן, ובזה מצייר איך כמו שיתרחק האהל מן המקום שהיה בו בתחלה כל עוד שיוסיפו להעתיקו הלאה, כן יתרחק דורו ממנו כל עוד שיוסיפו הדורות להשתלשל ולהתרחק ממנו, וכל עוד שיוסיף אהל הזמן להסתלק מדורות ההוים אל הבאים אחריהם למלא מקומם בזמן הריק עד שנסיעת דורו שהוא זמנו יתמיד בלי הפסק עד סוף כל הדורות, והחוליא שלו הקבועה בשלשלת הזמן יעתק תמיד אל זמן העבר ואל ימים קדומים. | קפדתי כארג חיי, המליצה תצייר הזמן הקבוע לכל אדם לימי חייו, כבגד ארוג ומתוקן, ואת החיים בעצמם כעסק האריגה אשר בה יטוה את הבגד ההוא, כי החיים מחוברים מעתות ורגעים אשר יתחברו אחת אחת כהאורג שמחבר חוט אל חוט ואורגם זה בזה עד ישלם הבגד כולו, כן יתקבצו הרגעים אלו עד ישתלם מהם הלבוש הגדול שהוא העת המיועד אל האדם לחיות בה, ואז יסתלקו הלבוש והמתלבש, והאדם ישוב אל עולמו, וכן דמה איוב מליצת תנועת זמנו לאורג (איוב ז’ ו’) אומר הנה עד עתה קפדתי וקשרתי את חיי מן החוטים הנטוים שתי וערב שהם הרגעים והעתות, כמו האורג, והבגד עוד לא נשלם כי הטויה הזאת נטוית מחוטים דקים מאד שהם הרגעים, אבל עתה מדלה תבצעני ע”י הדלה והחולי אתה רוצה לבצע ולהשלים את הבגד בזמן קצר, עד כי מיום עד לילה תשלים אותי להשלים מועד חיי ביום אחד, ולדלג על כל העתות האלה ולקשרם בהבגד ביום אחד ובציורו תפס בכח המליצה כאילו האריגה שיארג האדם בכח לא יספיק לבצע הבגד, ולנגד זה הדלה והחולשה היא תשגיב בכחה להשלים המלאכה, אשר לא חלו בה ידים זריזות: 38:13: שויתי, לעומת זה התחזקתי בלילה נגד הדלה והחולשה הרוצה לבצע המלאכה, ונדמיתי נגד הדלה הזאת כארי להתגבר על הדלה, אבל אז הארי הזה שהעמדתי נגד הדלה, כן כמו שהוא ארי כן כמו ארי ישבר עצמותי, מצייר כי נגד החולשה הגדולה שהיה לו אשר דמה כי ימות בלילה, נטפל אל חליו קדחת חזקה, עד שהתגבר מאד מסבת החום הקודח, ויעצם בכח רב נגד החולי, אבל הקדחת הזה עצמו אשר היא אש זרה, נדמית לו כאריה טורף השובר כל עצמותיו, עד שאני חושב שנית כי מיום עד לילה תשלימני, שחוזק הקדחת הוא יסבב השלמת הבגד שהיא המיתה: 38:14: כסוס עגור, מצייר איך התרוצצו אז בקרבו שני רעיונות מתנגדות, בצד אחד, כבר חשב שהוא מוכן ללכת אל בית מועד לכל חי, וחשב מחשבת כי הוא דומה כסוס ועגור, שהם ממשפחת העופות הנוסעים, כמ”ש ותור וסיס ועגור שמרו את עת בואנה, וכמו הסוס ועגור המצפצפים בתחלת החורף עת יראו כנפי המות פרושים על כל ילדי הטבע, לנסוע אל ארצות החמות כן אצפצף אנכי ודלתות הכתוב מגבילים כסוס עגור כן אצפצף דלו עיני למרום, אהגה כיונה ה’ עשקה לי ערבני ר”ל כסוס עגור כן אצפצף למקומי כי דלו עיני למרום, עיני נשואים אל מקומי במרום, שנפשי נושאת עיניה עת ראתה בני הטבע אשר סביבה גועים ומתים, לשוב לשמים אל מקומה, כצפורי הנסיעה המעופפים בענין כזה אל ארץ צלצל כנפים. אולם מצד אחר אהגה כיונה כמו היונה השומרת את קנה ולא תסור ממנה בשום זמן, וכדמיון זה נדמית נפשי עתה בראותה כי המות בא לעשוק את קנה, תצעוק כיונה לאמר, ה’ עשקה לי הנה רוצים לעשוק את קני, ערבני מיד העושקים האלה, והצילני מיד המות: 38:15: מה אדבר מספר כי עת שוטטה נפשו בין שתי הסעיפים האלה, חושבת על מקומה בשמים, ומתפללת על קנה בארץ, השיב אל לבו לאמר, מה אדבר.? למה זה לריק אתפלל, שיערבני ה’ מיד המות העושק, והלא ואמר לי והוא עשה, וה’ כבר אמר לי כי מת אתה ולא תחיה, וגם והוא עשה את אשר אמר, כי החולי מסוכנת עד מות, ומה יועיל תפלתי נגד הגזירה, בציור הזה שמצייר איך התיאש עצמו וחשב כי לא יחיה, שב לאמר אנכי כבר אדדה כל שנותי על מר נפשי, במחשבתי כבר דלגתי על כל שנותי, וכבר נדדתי ודלגתי גם על מר נפשי, כבר היה בעיני כאילו דדתי על השנים שנותרו לי לחיות ודלגתי עליהם כאילו אינם עוד במציאות, וגם דלגתי על מר נפשי שנפשי המרה התחילה להרגיע ולשכוח עמלה, ולהכין א”ע אל דרכה דרך כל חי: 38:16: ה’ אבל אז, ה’ אמר עליהם, היינו על שנותי הנזכרות שיחיו, אני התיאשתי וה’ נתן חלקי בחיים, ולכל בהן חיי רוחי היינו ה’ אמר לכל בהן והוא אל כל הדברים הממלאים את שנותי (שהוא על כל תולדות הימים), אמר ה’ חיי רוחי, שכולם יהיו מוכנים להחיות רוחי, ותחלימני ותחייני, ועתה נדמה כאילו החלמתני והחייתני, ר”ל הכל נדמה לי עתה כחלום, כאילו חלם לי שנמשלתי עם יורדי בור, וה’ החיה אותי בתחיה: 38:17: הנה ועתה אני רואה כי לשלום הומר לי המר, שהמיר והחליף ה’ את המר והמרירות אל שלום, שתחת המר שהיה לי הבטיח לי שלום, כי הבטיח לו עוד ימים ושנים וגם התשועה מיד סנחריב, וזה היה תמורת המר והיסורין שסבל, (מר הא’ מענין תמורה, והשני מרירות ולשון נופל על הלשון) ועתה רואה אני כי חשקת את נפשי מן השחת המבלה, כאילו בעת ראית את נפשי עומדת בשערי שחת ומוכנת להבלות, אז חשקת בה ואהבת אותה בחשק עצום, עד שמרוב חשקך אותה השלכת אחרי גוך כל חטאי, כענין על כל פשעים תכסה אהבה, שע”י החשק מחלת כל חטאתיה (והמליצה שעת ראה ה’ שעומד בסכנה רחם עליו ומחל עונותיו): 38:18: כי לא, כי ההודאה להודות לך על טובך לא יצויר רק אם אהיה קיים לא אם אהיה נפסד בשאול, ולהללך לספר שבחי מעשיך ג”כ רק החי יוכל להלל מעשיך, וגם לשבר אל אמתך שהוא קיום הבטחתך על העתיד, גם זה לא יצוייר רק בחיים לא ביורדי בור, ומבאר דבריו 38:19: נגד מ”ש כי לא שאול תודך, כי רק חי יודך על שהוא חי, ור”ל החי בעבור שהוא חי הוא יודך, ולא הנעדר בשאול יודך בעבור שאינו חי, כי זה אי אפשר משתי פנים א. כי ההודאה היא רק על טובת החיים ובשאינו חי לא יודה על טובה שלא קבלה, ב. כי הנעדר לא יצוייר שיודה וישבח, וזה פרט במ”ש רק חי יודך, ורק בעבור שהוא חי, (ומגביל נגד כי לא שאול תודך, רק בעבור שהוא חי, ולא מות יהללך רק מי שהוא חי), ונגד מ”ש לא ישברו יורדי בור אל אמתך, מפרש כי רק כמני היום אב לבנים, רק כמוני אשר אהיה מעתה אב לבנים אשר אוליד, רק איש כמוני יודיע אל אמתך יודיע לבניו קיום הבטחתך שהבטחת לדור דור, לא כן אם ירדתי בור לא נתקיימה אמתך לדור אחרון: 38:20: ה’ להושיעני, גם בעתיד, ונגינותי הנגינות שהייתי מנגן לצרכי לשמוח בהם ננגן מעתה כל ימי חיינו על ובעבור בית ה’, כי הקדשתי נגינותי ושמחות עתותי לשמים: 38:21: ויאמר ישעיהו, חוזר לשלמעלה, מספר כי הרפואה היתה הפך הטבע, כי הדבלת תאנים ממרק את השחין ומדוהו, ובו נרפא בדרך נס, וע”ז 38:22: מדברי הכתוב פה נראה שחזקיה לא שאל אות, ובמלכים סבר שאחר שאמר ישעיה ישאו דבלת תאנים, אמר חזקיה מה אות כי ירפא ה’ לי, ויאמר ישעיה הלוך הצל עשר מעלות, מבואר שמה שאמר מה אות כי אעלה בית ה’ שאל אות ומופת, ואיך הפך פה הסדר? וגוף הדבר זר מאד שיעשה ה’ נס גדול כזה בעבור דבר קטן כמוהו, ומה היה הצורך אל נס גדול כזה (עי’ קאפיטל צ”ט):
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - תפילת מנהיג בשעת משבר | חזקיה חולה למוות — “ה׳ זכר נא… הלכתי לפניך באמת” — תפילה אישית מרגשת
- אפיון - אות טבע ונס אלוקי | צל השעון חוזר אחורה עשר מעלות — אות לריפוי ולהוספת 15 שנה
- אפיון - נבואה וחלום | “מכתב לחזקיהו” — שיר תודה על ריפוי, “בחצי ימי אלך”
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מַנִּי (Strong’s H4483) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל,עזרא שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַל (Strong’s H409) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: דניאל שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “ויסב חזקיהו פניו אל הקיר” — פרשנים: כדי שלא יתפלל בפני ישעיהו, לבדיות התפילה. לפי מלבי”ם: “ותוסף על ימיו חמש עשרה שנה” — גזרת ה׳ אינה בלתי-שנוי, תפילה משנה גזרה.