סנחריב צר על ירושלים — חזקיה מתפלל
פסוקים
וַיְהִ֡י בְּאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה לַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֗הוּ עָלָ֞ה סַנְחֵרִ֤יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ עַ֣ל כׇּל־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה הַבְּצֻר֖וֹת וַֽיִּתְפְּשֵֽׂם׃ וַיִּשְׁלַ֥ח מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֣וּר׀ אֶת־רַבְשָׁקֵ֨ה מִלָּכִ֧ישׁ יְרוּשָׁלַ֛͏ְמָה אֶל־הַמֶּ֥לֶךְ חִזְקִיָּ֖הוּ בְּחֵ֣יל כָּבֵ֑ד וַֽיַּעֲמֹ֗ד בִּתְעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָעֶלְיוֹנָ֔ה בִּמְסִלַּ֖ת שְׂדֵ֥ה כוֹבֵֽס׃ וַיֵּצֵ֥א אֵלָ֛יו אֶלְיָקִ֥ים בֶּן־חִלְקִיָּ֖הוּ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַבָּ֑יִת וְשֶׁבְנָא֙ הַסֹּפֵ֔ר וְיוֹאָ֥ח בֶּן־אָסָ֖ף הַמַּזְכִּֽיר׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ רַבְשָׁקֵ֔ה אִמְרוּ־נָ֖א אֶל־חִזְקִיָּ֑הוּ כֹּֽה־אָמַ֞ר הַמֶּ֤לֶךְ הַגָּדוֹל֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר מָ֧ה הַבִּטָּח֛וֹן הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּטָֽחְתָּ׃ אָמַ֙רְתִּי֙ אַךְ־דְּבַר־שְׂפָתַ֔יִם עֵצָ֥ה וּגְבוּרָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה עַתָּה֙ עַל־מִ֣י בָטַ֔חְתָּ כִּ֥י מָרַ֖דְתָּ בִּֽי׃ הִנֵּ֣ה בָטַ֡חְתָּ עַל־מִשְׁעֶ֩נֶת֩ הַקָּנֶ֨ה הָרָצ֤וּץ הַזֶּה֙ עַל־מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֨ר יִסָּמֵ֥ךְ אִישׁ֙ עָלָ֔יו וּבָ֥א בְכַפּ֖וֹ וּנְקָבָ֑הּ כֵּ֚ן פַּרְעֹ֣ה מֶלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְכׇֽל־הַבֹּטְחִ֖ים עָלָֽיו׃ וְכִֽי־תֹאמַ֣ר אֵלַ֔י אֶל־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ בָּטָ֑חְנוּ הֲלוֹא־ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר הֵסִ֤יר חִזְקִיָּ֙הוּ֙ אֶת־בָּמֹתָ֣יו וְאֶת־מִזְבְּחֹתָ֔יו וַיֹּ֤אמֶר לִיהוּדָה֙ וְלִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לִפְנֵ֛י הַמִּזְבֵּ֥חַ הַזֶּ֖ה תִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃ וְעַתָּה֙ הִתְעָ֣רֶב נָ֔א אֶת־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֣לֶךְ אַשּׁ֑וּר וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ אַלְפַּ֣יִם סוּסִ֔ים אִם־תּוּכַ֕ל לָ֥תֶת לְךָ֖ רֹכְבִ֥ים עֲלֵיהֶֽם׃ וְאֵ֣יךְ תָּשִׁ֗יב אֵ֠ת פְּנֵ֨י פַחַ֥ת אַחַ֛ד עַבְדֵ֥י אֲדֹנִ֖י הַקְּטַנִּ֑ים וַתִּבְטַ֤ח לְךָ֙ עַל־מִצְרַ֔יִם לְרֶ֖כֶב וּלְפָרָשִֽׁים׃ וְעַתָּה֙ הֲמִבַּלְעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה עָלִ֛יתִי עַל־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְהַשְׁחִיתָ֑הּ יְהֹוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י עֲלֵ֛ה אֶל־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את וְהַשְׁחִיתָֽהּ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֶלְיָקִים֩ וְשֶׁבְנָ֨א וְיוֹאָ֜ח אֶל־רַבְשָׁקֵ֗ה דַּבֶּר־נָ֤א אֶל־עֲבָדֶ֙יךָ֙ אֲרָמִ֔ית כִּ֥י שֹׁמְעִ֖ים אֲנָ֑חְנוּ וְאַל־תְּדַבֵּ֤ר אֵלֵ֙ינוּ֙ יְהוּדִ֔ית בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־הַחוֹמָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר רַבְשָׁקֵ֗ה הַאֶ֨ל אֲדֹנֶ֤יךָ וְאֵלֶ֙יךָ֙ שְׁלָחַ֣נִי אֲדֹנִ֔י לְדַבֵּ֖ר אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲלֹ֣א עַל־הָאֲנָשִׁ֗ים הַיֹּֽשְׁבִים֙ עַל־הַ֣חוֹמָ֔ה לֶאֱכֹ֣ל אֶת־[צוֹאָתָ֗ם] (חראיהם) וְלִשְׁתּ֛וֹת אֶת־[מֵימֵ֥י רַגְלֵיהֶ֖ם] (שיניהם) עִמָּכֶֽם׃ וַֽיַּעֲמֹד֙ רַבְשָׁקֵ֔ה וַיִּקְרָ֥א בְקוֹל־גָּד֖וֹל יְהוּדִ֑ית וַיֹּ֕אמֶר שִׁמְע֗וּ אֶת־דִּבְרֵ֛י הַמֶּ֥לֶךְ הַגָּד֖וֹל מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אַל־יַשִּׁ֥א לָכֶ֖ם חִזְקִיָּ֑הוּ כִּ֥י לֹֽא־יוּכַ֖ל לְהַצִּ֥יל אֶתְכֶֽם׃ וְאַל־יַבְטַ֨ח אֶתְכֶ֤ם חִזְקִיָּ֙הוּ֙ אֶל־יְהֹוָ֣ה לֵאמֹ֔ר הַצֵּ֥ל יַצִּילֵ֖נוּ יְהֹוָ֑ה לֹ֤א תִנָּתֵן֙ הָעִ֣יר הַזֹּ֔את בְּיַ֖ד מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃ אַֽל־תִּשְׁמְע֖וּ אֶל־חִזְקִיָּ֑הוּ כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר הַמֶּ֣לֶךְ אַשּׁ֗וּר עֲשֽׂוּ־אִתִּ֤י בְרָכָה֙ וּצְא֣וּ אֵלַ֔י וְאִכְל֤וּ אִישׁ־גַּפְנוֹ֙ וְאִ֣ישׁ תְּאֵנָת֔וֹ וּשְׁת֖וּ אִ֥ישׁ מֵי־בוֹרֽוֹ׃ עַד־בֹּאִ֕י וְלָקַחְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ כְּאַרְצְכֶ֑ם אֶ֤רֶץ דָּגָן֙ וְתִיר֔וֹשׁ אֶ֥רֶץ לֶ֖חֶם וּכְרָמִֽים׃ פֶּן־יַסִּ֨ית אֶתְכֶ֤ם חִזְקִיָּ֙הוּ֙ לֵאמֹ֔ר יְהֹוָ֖ה יַצִּילֵ֑נוּ הַהִצִּ֜ילוּ אֱלֹהֵ֤י הַגּוֹיִם֙ אִ֣ישׁ אֶת־אַרְצ֔וֹ מִיַּ֖ד מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃ אַיֵּ֞ה אֱלֹהֵ֤י חֲמָת֙ וְאַרְפָּ֔ד אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵ֣י סְפַרְוָ֑יִם וְכִֽי־הִצִּ֥ילוּ אֶת־שֹׁמְר֖וֹן מִיָּדִֽי׃ מִ֗י בְּכׇל־אֱלֹהֵ֤י הָאֲרָצוֹת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר־הִצִּ֥ילוּ אֶת־אַרְצָ֖ם מִיָּדִ֑י כִּֽי־יַצִּ֧יל יְהֹוָ֛ה אֶת־יְרוּשָׁלַ֖͏ִם מִיָּדִֽי׃ וַֽיַּחֲרִ֔ישׁוּ וְלֹא־עָנ֥וּ אֹת֖וֹ דָּבָ֑ר כִּֽי־מִצְוַ֨ת הַמֶּ֥לֶךְ הִ֛יא לֵאמֹ֖ר לֹ֥א תַעֲנֻֽהוּ׃ וַיָּבֹ֣א אֶלְיָקִ֣ים בֶּן־חִלְקִיָּ֣הוּ אֲשֶׁר־עַל־הַ֠בַּ֠יִת וְשֶׁבְנָ֨א הַסֹּפֵ֜ר וְיוֹאָ֨ח בֶּן־אָסָ֧ף הַמַּזְכִּ֛יר אֶל־חִזְקִיָּ֖הוּ קְרוּעֵ֣י בְגָדִ֑ים וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י רַבְשָׁקֵֽה׃ וַֽיְהִ֗י כִּשְׁמֹ֙עַ֙ הַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֔הוּ וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָ֑יו וַיִּתְכַּ֣ס בַּשָּׂ֔ק וַיָּבֹ֖א בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ וַ֠יִּשְׁלַ֠ח אֶת־אֶלְיָקִ֨ים אֲשֶׁר־עַל־הַבַּ֜יִת וְאֵ֣ת׀ שֶׁבְנָ֣א הַסּוֹפֵ֗ר וְאֵת֙ זִקְנֵ֣י הַכֹּהֲנִ֔ים מִתְכַּסִּ֖ים בַּשַּׂקִּ֑ים אֶל־יְשַׁעְיָ֥הוּ בֶן־אָמ֖וֹץ הַנָּבִֽיא׃ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר חִזְקִיָּ֔הוּ יוֹם־צָרָ֧ה וְתוֹכֵחָ֛ה וּנְאָצָ֖ה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י בָ֤אוּ בָנִים֙ עַד־מַשְׁבֵּ֔ר וְכֹ֥חַ אַ֖יִן לְלֵדָֽה׃ אוּלַ֡י יִשְׁמַע֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֵ֣ת׀ דִּבְרֵ֣י רַבְשָׁקֵ֗ה אֲשֶׁר֩ שְׁלָח֨וֹ מֶלֶךְ־אַשּׁ֤וּר׀אֲדֹנָיו֙ לְחָרֵף֙ אֱלֹהִ֣ים חַ֔י וְהוֹכִ֙יחַ֙ בַּדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖ע יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְנָשָׂ֣אתָ תְפִלָּ֔ה בְּעַ֥ד הַשְּׁאֵרִ֖ית הַנִּמְצָאָֽה׃ וַיָּבֹ֗אוּ עַבְדֵ֛י הַמֶּ֥לֶךְ חִזְקִיָּ֖הוּ אֶֽל־יְשַׁעְיָֽהוּ׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ יְשַֽׁעְיָ֔הוּ כֹּ֥ה תֹאמְר֖וּן אֶל־אֲדֹנֵיכֶ֑ם כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אַל־תִּירָא֙ מִפְּנֵ֤י הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֔עְתָּ אֲשֶׁ֧ר גִּדְּפ֛וּ נַעֲרֵ֥י מֶלֶךְ־אַשּׁ֖וּר אוֹתִֽי׃ הִנְנִ֨י נוֹתֵ֥ן בּוֹ֙ ר֔וּחַ וְשָׁמַ֥ע שְׁמוּעָ֖ה וְשָׁ֣ב אֶל־אַרְצ֑וֹ וְהִפַּלְתִּ֥יו בַּחֶ֖רֶב בְּאַרְצֽוֹ׃ וַיָּ֙שׇׁב֙ רַבְשָׁקֵ֔ה וַיִּמְצָא֙ אֶת־מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר נִלְחָ֖ם עַל־לִבְנָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע כִּ֥י נָסַ֖ע מִלָּכִֽישׁ׃ וַיִּשְׁמַ֗ע עַל־תִּרְהָ֤קָה מֶֽלֶךְ־כּוּשׁ֙ לֵאמֹ֔ר יָצָ֖א לְהִלָּחֵ֣ם אִתָּ֑ךְ וַיִּשְׁמַע֙ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָכִ֔ים אֶל־חִזְקִיָּ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ כֹּ֣ה תֹאמְר֗וּן אֶל־חִזְקִיָּ֤הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ לֵאמֹ֔ר אַל־יַשִּׁאֲךָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה בּוֹטֵ֥חַ בּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר לֹ֤א תִנָּתֵן֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם בְּיַ֖ד מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃ הִנֵּ֣ה׀ אַתָּ֣ה שָׁמַ֗עְתָּ אֲשֶׁ֨ר עָשׂ֜וּ מַלְכֵ֥י אַשּׁ֛וּר לְכׇל־הָאֲרָצ֖וֹת לְהַחֲרִימָ֑ם וְאַתָּ֖ה תִּנָּצֵֽל׃ הַהִצִּ֨ילוּ אוֹתָ֜ם אֱלֹהֵ֤י הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר הִשְׁחִ֣יתוּ אֲבוֹתַ֔י אֶת־גּוֹזָ֖ן וְאֶת־חָרָ֑ן וְרֶ֥צֶף וּבְנֵי־עֶ֖דֶן אֲשֶׁ֥ר בִּתְלַשָּֽׂר׃ אַיֵּ֤ה מֶֽלֶךְ־חֲמָת֙ וּמֶ֣לֶךְ אַרְפָּ֔ד וּמֶ֖לֶךְ לָעִ֣יר סְפַרְוָ֑יִם הֵנַ֖ע וְעִוָּֽה׃ וַיִּקַּ֨ח חִזְקִיָּ֧הוּ אֶת־הַסְּפָרִ֛ים מִיַּ֥ד הַמַּלְאָכִ֖ים וַיִּקְרָאֵ֑הוּ וַיַּ֙עַל֙ בֵּ֣ית יְהֹוָ֔ה וַיִּפְרְשֵׂ֥הוּ חִזְקִיָּ֖הוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ וַיִּתְפַּלֵּל֙ חִזְקִיָּ֔הוּ אֶל־יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ יֹשֵׁ֣ב הַכְּרֻבִ֔ים אַתָּה־ה֤וּא הָֽאֱלֹהִים֙ לְבַדְּךָ֔ לְכֹ֖ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֑רֶץ אַתָּ֣ה עָשִׂ֔יתָ אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ׃ הַטֵּ֨ה יְהֹוָ֤ה׀אׇזְנְךָ֙ וּֽשְׁמָ֔ע פְּקַ֧ח יְהֹוָ֛ה עֵינֶ֖ךָ וּרְאֵ֑ה וּשְׁמַ֗ע אֵ֚ת כׇּל־דִּבְרֵ֣י סַנְחֵרִ֔יב אֲשֶׁ֣ר שָׁלַ֔ח לְחָרֵ֖ף אֱלֹהִ֥ים חָֽי׃ אׇמְנָ֖ם יְהֹוָ֑ה הֶחֱרִ֜יבוּ מַלְכֵ֥י אַשּׁ֛וּר אֶת־כׇּל־הָאֲרָצ֖וֹת וְאֶת־אַרְצָֽם׃ וְנָתֹ֥ן אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֱלֹהִ֜ים הֵ֗מָּה כִּ֣י אִם־מַעֲשֵׂ֧ה יְדֵֽי־אָדָ֛ם עֵ֥ץ וָאֶ֖בֶן וַֽיְאַבְּדֽוּם׃ וְעַתָּה֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ הוֹשִׁיעֵ֖נוּ מִיָּד֑וֹ וְיֵֽדְעוּ֙ כׇּל־מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֔רֶץ כִּֽי־אַתָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃ וַיִּשְׁלַח֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֶל־חִזְקִיָּ֖הוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר֙ הִתְפַּלַּ֣לְתָּ אֵלַ֔י אֶל־סַנְחֵרִ֖יב מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃ זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה עָלָ֑יו בָּזָ֨ה לְךָ֜ לָעֲגָ֣ה לְךָ֗ בְּתוּלַת֙ בַּת־צִיּ֔וֹן אַחֲרֶ֙יךָ֙ רֹ֣אשׁ הֵנִ֔יעָה בַּ֖ת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ אֶת־מִ֤י חֵרַ֙פְתָּ֙ וְגִדַּ֔פְתָּ וְעַל־מִ֖י הֲרִימ֣וֹתָה קּ֑וֹל וַתִּשָּׂ֥א מָר֛וֹם עֵינֶ֖יךָ אֶל־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ בְּיַ֣ד עֲבָדֶ֘יךָ֮ חֵרַ֣פְתָּ׀אֲדֹנָי֒ וַתֹּ֗אמֶר בְּרֹ֥ב רִכְבִּ֛י אֲנִ֥י עָלִ֛יתִי מְר֥וֹם הָרִ֖ים יַרְכְּתֵ֣י לְבָנ֑וֹן וְאֶכְרֹ֞ת קוֹמַ֤ת אֲרָזָיו֙ מִבְחַ֣ר בְּרֹשָׁ֔יו וְאָבוֹא֙ מְר֣וֹם קִצּ֔וֹ יַ֖עַר כַּרְמִלּֽוֹ׃ אֲנִ֥י קַ֖רְתִּי וְשָׁתִ֣יתִי מָ֑יִם וְאַחְרִב֙ בְּכַף־פְּעָמַ֔י כֹּ֖ל יְאֹרֵ֥י מָצֽוֹר׃ הֲלֽוֹא־שָׁמַ֤עְתָּ לְמֵֽרָחוֹק֙ אוֹתָ֣הּ עָשִׂ֔יתִי מִ֥ימֵי קֶ֖דֶם וִיצַרְתִּ֑יהָ עַתָּ֣ה הֲבֵאתִ֔יהָ וּתְהִ֗י לְהַשְׁא֛וֹת גַּלִּ֥ים נִצִּ֖ים עָרִ֥ים בְּצֻרֽוֹת׃ וְיֹֽשְׁבֵיהֶן֙ קִצְרֵי־יָ֔ד חַ֖תּוּ וָבֹ֑שׁוּ הָי֞וּ עֵ֤שֶׂב שָׂדֶה֙ וִ֣ירַק דֶּ֔שֶׁא חֲצִ֣יר גַּגּ֔וֹת וּשְׁדֵמָ֖ה לִפְנֵ֥י קָמָֽה׃ וְשִׁבְתְּךָ֛ וְצֵאתְךָ֥ וּבוֹאֲךָ֖ יָדָ֑עְתִּי וְאֵ֖ת הִֽתְרַגֶּזְךָ֥ אֵלָֽי׃ יַ֚עַן הִתְרַגֶּזְךָ֣ אֵלַ֔י וְשַׁאֲנַנְךָ֖ עָלָ֣ה בְאׇזְנָ֑י וְשַׂמְתִּ֨י חַחִ֜י בְּאַפֶּ֗ךָ וּמִתְגִּי֙ בִּשְׂפָתֶ֔יךָ וַהֲשִׁ֣יבֹתִ֔יךָ בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר־בָּ֥אתָ בָּֽהּ׃ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת אָכ֤וֹל הַשָּׁנָה֙ סָפִ֔יחַ וּבַשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית שָׁחִ֑יס וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁלִישִׁ֗ית זִרְע֧וּ וְקִצְר֛וּ וְנִטְע֥וּ כְרָמִ֖ים (ואכול) [וְאִכְל֥וּ] פִרְיָֽם׃ וְיָ֨סְפָ֜ה פְּלֵיטַ֧ת בֵּית־יְהוּדָ֛ה הַנִּשְׁאָרָ֖ה שֹׁ֣רֶשׁ לְמָ֑טָּה וְעָשָׂ֥ה פְרִ֖י לְמָֽעְלָה׃ כִּ֤י מִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ תֵּצֵ֣א שְׁאֵרִ֔ית וּפְלֵיטָ֖ה מֵהַ֣ר צִיּ֑וֹן קִנְאַ֛ת יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת תַּעֲשֶׂה־זֹּֽאת׃ לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר לֹ֤א יָבוֹא֙ אֶל־הָעִ֣יר הַזֹּ֔את וְלֹא־יוֹרֶ֥ה שָׁ֖ם חֵ֑ץ וְלֹֽא־יְקַדְּמֶ֣נָּה מָגֵ֔ן וְלֹֽא־יִשְׁפֹּ֥ךְ עָלֶ֖יהָ סֹלְלָֽה׃ בַּדֶּ֥רֶךְ אֲשֶׁר־בָּ֖א בָּ֣הּ יָשׁ֑וּב וְאֶל־הָעִ֥יר הַזֹּ֛את לֹ֥א יָב֖וֹא נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וְגַנּוֹתִ֛י עַל־הָעִ֥יר הַזֹּ֖את לְהֽוֹשִׁיעָ֑הּ לְמַֽעֲנִ֔י וּלְמַ֖עַן דָּוִ֥ד עַבְדִּֽי׃ וַיֵּצֵ֣א׀ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֗ה וַיַּכֶּה֙ בְּמַחֲנֵ֣ה אַשּׁ֔וּר מֵאָ֛ה וּשְׁמֹנִ֥ים וַחֲמִשָּׁ֖ה אָ֑לֶף וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֥ה כֻלָּ֖ם פְּגָרִ֥ים מֵתִֽים׃ וַיִּסַּ֣ע וַיֵּ֔לֶךְ וַיָּ֖שׇׁב סַנְחֵרִ֣יב מֶלֶךְ־אַשּׁ֑וּר וַיֵּ֖שֶׁב בְּנִֽינְוֵֽה׃ וַיְהִי֩ ה֨וּא מִֽשְׁתַּחֲוֶ֜ה בֵּ֣ית׀ נִסְרֹ֣ךְ אֱלֹהָ֗יו וְֽאַדְרַמֶּ֨לֶךְ וְשַׂרְאֶ֤צֶר בָּנָיו֙ הִכֻּ֣הוּ בַחֶ֔רֶב וְהֵ֥מָּה נִמְלְט֖וּ אֶ֣רֶץ אֲרָרָ֑ט וַיִּמְלֹ֛ךְ אֵסַר־חַדֹּ֥ן בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
פירוש רש”י
36:2: בִּתְעָלַת. פושי״ר בלע״ז: | בְּרֵכָה. מְקוֹם כִּנּוּס מַיִם, חָפוּר בַּקַּרְקַע בִּידֵי אָדָם לָתֵת בּוֹ דָּגִים, אָרוֹךְ וְרָחָב: | בִּמְסִלַּת. דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה, קמי״ן בלע״ז: | שְׂדֵה כוֹבֵס. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״חֲקַל מִשְׁטַח קַצְרַיָּא״, שֶׁשּׁוֹטְחִין שָׁם הַכּוֹבְסִים אֶת הַבְּגָדִים: 36:3: הַמַּזְכִּיר. כּוֹתֵב הַזִּכְרוֹנוֹת בְּסִפְרֵי דִּבְרֵי הַיָּמִים, (דבר אחר: הַמַּזְכִּיר אֵיזֶה דִּין בָּא לְפָנָיו רִאשׁוֹן שֶׁיִּפְסְקֶנּוּ רִאשׁוֹן): 36:5: אָמַרְתִּי. עַד הֵנָּה אַךְ דִּבְרֵי שְׂפָתַיִם הוּא בְּפִיו לֵאמֹר: ״לֹא אֶעֱבֹד לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר״, וּמִשֶּׁיִּרְאֶה שֶׁאֶעֱלֶה עָלָיו לְצָבָא יַחֲזֹר בּוֹ; עַכְשָׁיו הֲרֵי עָלִיתִי, מֵעַתָּה אוֹ יַעַבְדֵנִי, אוֹ צָרִיךְ הוּא לְבַקֵּשׁ עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה: | עַתָּה. שֶׁבָּא הָעֵת, אֱמוֹר נָא עַל מִי בָטַחְתָּ לִמְרוֹד בִּי: 36:6: אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עַל הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַנִּשְׁבָּר, וְהַקְּרוּמִיּוֹת בָּאִים בְכַפּוֹ וְנוֹקְבִין אוֹתָהּ, כֵּן פַּרְעֹה לַבּוֹטְחִים בּוֹ; סוֹפָן לִהְיוֹת עֶזְרָתוֹ לְרָעָתָן: 36:7: אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּה אֶת בָּמֹתָיו. בִּעֵר אֶת כָּל בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה וּמִזְבְּחוֹת וּבָמוֹת, וְהִזְקִיק אֶת כָּל יְהוּדָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לִפְנֵי מִזְבֵּחַ אֶחָד: 36:8: הִתְעָרֶב נָא. בְּדָבָר זֶה, אִם תּוּכַל לְקַיְּמָן. לְשׁוֹן ׳עֵרָבוֹן׳, שֶׁקּוֹרִין גי״ר בלע״ז: 36:9: וְאֵיךְ תָּשִׁיב. אֲפִלּוּ פְּנֵי פַחַת אַחַד שֶׁהוּא מֵעַבְדֵי אֲדוֹנִי הַקְּטַנִּים, שֶׁהַקָּטָן בְּרָאשֵׁי גְּיָסוֹת שֶׁלּוֹ מְמֻנֶּה עַל אֲלָפִים אִישׁ (מכילתא בשלח שירה ב): | אַחַד עַבְדֵי. אֶחָד מֵעַבְדֵי, כְּמוֹ ״אַחַד הַשִּׂיחִם״ (בראשית כא:טו), ״אַחַד הָרֵיקִים״ (שמואל ב ו:כ): 36:10: הֲמִבַּלְעֲדֵי ה׳. שֶׁלֹּא מֵרְשׁוּתוֹ: | ה׳ אָמַר אֵלַי. כְּבָר נִבְּאוּ הַנְּבִיאִים: ״יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֶת שְׁלַל שׁוֹמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר״ (ישעיהו ח:ד), וְהוּא טָעָה לוֹמַר: ״כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשׁוֹמְרוֹן כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִָם״ (ישעיהו י:יא): 36:11: כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ. מַכִּירִים אֲנַחְנוּ אוֹתוֹ לָשׁוֹן. שׁוֹמְעִים – איטנדנ״ט בלע״ז: | וְאַל תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ יְהוּדִית. שֶׁכָּל הָעָם מַכִּירִים בְּלָשׁוֹן יְהוּדִית, וְהֵם מִתְפַּחֲדִים מִדְּבָרֶיךָ. (לְפִי שֶׁאָמַר לָהֶם ״אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּה״ (ישעיהו לו:ד), (סָבְרוּ) שֶׁלֹּא בָּא לְהַפְחִיד הָעָם. וְרַבְשָׁקֵה יִשְׂרָאֵל מוּמָר הָיָה, כִּסְבוּרִים הֵם אַף שֶׁמִּצְוַת רַבּוֹ עַל רַבְשָׁקֵה, אֲבָל לִבּוֹ נִמְשָׁךְ לְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְיִכָּמְרוּ נִחוּמָיו): 36:12: הַאֶל אֲדֹנֶיךָ תְּמִיהָה הוּא, לְכָךְ נָקוּד חֲטַף פַּתַּח. וְכִי אֶל שְׁנֵיכֶם לְבַדְּכֶם שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי? הֲלוֹא אֶל כֻּלָּם שְׁלָחַנִי, וּלְכָךְ בָּאתִי, שֶׁכָּל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרְאוּ, וְאַל יְסִיתֵם חִזְקִיָּהוּ לִמְרוֹד: | לֶאֱכֹל אֶת צוֹאָתָם. אַף הֵם בְּרָעָב הַמָּצוֹר: | יֹאכְלוּ אֶת חֹרֵיהֶם. רְעִי הַיּוֹצֵא דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב שֶׁלָּהֶם, וְלָשׁוֹן נָאֶה תִּקְּנוּ סוֹפְרִים לִקְרוֹתוֹ צוֹאָתָם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ (מגילה כה ב): מִקְרָאוֹת הַכְּתוּבִים לִגְנַאי קוֹרִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח, כְּמוֹ (דברים כח:כז) ״בַּעֲפוֹלִים״ – ״בַּטְּחוֹרִים״, (דברים כח:ל) ״יִשְׁגָּלֶנָּה״ – ״יִשְׁכָּבֶנָּה״, ״חוֹרֵיהֶם״ – ״צוֹאָתָם״: | שִׁינֵיהֶם. מֵימֵי רַגְלֵיהֶם, שִׁינֵיהֶם צוֹאָה לַחָה. שִׁינֵי דְכַרְכַּשְׁתָּא (שבת פב א) הִיא הַחַלְחֹלֶת (חולין נ א) שֶׁקּוֹרִין טבחי״א בלע״ז, עוֹמֶדֶת עַל יְדֵי שָׁלֹשׁ שִׁנַּיִם: 36:14: יַשִּׁיא. יַתְעֶה: 36:16: עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה. צְאוּ אֵלַי לְשָׁלוֹם וּבָרְכוּנִי, וְהָבִיאוּ אֵלַי תְּשׁוּרַת שָׁלוֹם: | בְּרָכָה. שלו״ד בלע״ז, כמו: ״וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה״ (בראשית מז:י): | וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ. וְאֵלֵךְ מֵעֲלֵיכֶם וְשְׁבוּ בְּשָׁלוֹם עַד שֶׁאֶמְצָא אֶרֶץ טוֹבָה כְּאַרְצְכֶם, וְאַגְלֶה אֶתְכֶם שָׁם; כִּי כֵּן דַּרְכּוֹ, לְהַעֲבִיר הָאֻמּוֹת מֵאֶרֶץ אֶל אֶרֶץ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו י:יג) ״וְאָסִיר גְּבוּלוֹת עַמִּים״: 36:17: אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: שׁוֹטֶה הָיָה זֶה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ וְכוּ׳ בְּסִפְרֵי פָּרָשַׁת וְהָיָה עֵקֶב (דברים ז יב). הָיָה לוֹ לוֹמַר ״אֶל אֶרֶץ יָפָה מֵאַרְצְכֶם״, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְסַפֵּר בִּגְנוּתָהּ: 36:19: וְכִי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי. וּבְנֵי שׁוֹמְרוֹן הָיוּ עוֹבְדִים לֵאלֹהֵי אֲרָם שְׁכֵינֵיהֶם, וַחֲמָת הִיא מֵאֲרָם: 36:22: קְרוּעֵי בְגָדִים. עַל שֶׁשָּׁמְעוּ גִּדּוּפֵי הַשֵּׁם (סנהדרין ס א), וְהִיא כְּמוֹ בִּרְכַּת הַשֵּׁם: 37:3: וְתוֹכֵחָה. אשפרובמנ״ט בלע״ז, הָאוֹיְבִים מוֹכִיחִים בְּהַצְלָחָתָם לֵאמֹר: ״יָדֵינוּ רָמָה״ (דברים לב:כז) וְאֵין אֱלֹהִים כֵּאלֹהֵינוּ: | כִּי בָאוּ בָנִים. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: | עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה עֵת צָרָה, הַדּוֹמָה לְאִשָּׁה הַיּוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר, וְאֵין כֹּחַ לַוָּלָד לָצֵאת: 37:4: וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים. הִגִּיד כֹּחוֹ וְהֶרְאָה הַצְלָחָתוֹ, וְהוֹכִיחַ – אישפרובי״ר בלע״ז: 37:7: וְשָׁמַע שְׁמוּעָה. מִיָּד, זוֹ שְׁמוּעַת תִּרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ (ישעיהו לז:ט), וּמִתּוֹךְ כָּךְ יֵלֵךְ מֵעֲלֵיכֶם הַפַּעַם הַזֹּאת לְהִלָּחֵם עִם תִּרְהָקָה, וְאֵין זוֹ שִׁיבָה לְאַרְצוֹ; וְאַחַר כָּךְ יָשׁוּב הֲלוֹם, וַאֲנִי עָתִיד לַהֲשִׁיבוֹ לְאַרְצוֹ וּלְהַפִּילוֹ שָׁם בַּחֶרֶב: 37:9: וַיִּשְׁמַע. מֶלֶךְ אַשּׁוּר: | עַל תִּרְהָקָה. לֵאמֹר יָצָא תִּרְהָקָה לְהִלָּחֵם אִתָּךְ: | וַיִּשְׁמַע וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים. אֵין ׳וַיִּשְׁמַע׳ הַשֵּׁנִי כְּמוֹ ׳וַיִּשְׁמַע׳ הָרִאשׁוֹן: הָרִאשׁוֹן לְשׁוֹן ׳שְׁמוּעָה׳, וְהַשֵּׁנִי לְשׁוֹן ׳קַבָּלָה׳. קִבֵּל דִּבְרֵי הַשְּׁלוּחִים וַיִּיטְבוּ בְּעֵינָיו לָתֵת לֵב לְהִסְתַּלֵּק מֵעַל יְרוּשָׁלַיִם, לְהִלָּחֵם תְּחִלָּה עִם כּוּשׁ: | וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל חִזְקִיָּהוּ. לְהוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּלֵּק לְגַמְרֵי, אֶלָּא עַל מְנָת לָשׁוּב: 37:12: עֶדֶן. שֵׁם מַלְכוּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (יחזקאל כז:כג) ״חָרָן וְכַנֵּה וְעֶדֶן״: 37:13: הֵנַע וְעִוָּה. הֱנִיעֵהוּ וְעִוְּהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הֶחֱרִיבָם וְטִלְטְלָם מִמְּקוֹמָם: 37:18: אָמְנָם ה׳. אֱמֶת הוּא כִּי הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר: | אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת וְאֶת אַרְצָם. הָאֲרָצוֹת – רָאשֵׁי הַמְּדִינוֹת, וְאֶת אֶרֶץ הַסְּמוּכָה לָהֶם. עָרֵי הַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר הֵנָּם רֹאשׁ לַמְּדִינוֹת קוֹרֵא ׳אֲרָצוֹת׳, וּשְׁאָר הַמְּחוֹזוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם קוֹרֵא ׳אַרְצָם׳. וּבְסֵפֶר מְלָכִים (מלכים ב יט:יז) כָּתוּב ״אֶת הַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצָם״, וְלָשׁוֹן אֶחָד הוּא: 37:19: וְנָתֹן. כְּמוֹ ״וְנָתוֹן אוֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם״ (בראשית מא:ג), לְשׁוֹן ׳פָּעוֹל׳, ׳שָׁמוֹר׳, ׳זָכוֹר׳, דוננ״ט בלע״ז: | עֵץ וָאֶבֶן הֵם, לְפִיכָךְ לֹא הָיָה בָּהֶם כֹּחַ, וַיְאַבְּדוּם מֶלֶךְ אַשּׁוּר: 37:24: מְרוֹם הָרִים. הַר הַבַּיִת: | יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (ספרי דברים כח): | וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו. לֹא אֵלֵךְ לְאַרְצוֹ עַד אֲשֶׁר אַחֲרִיבֶנּוּ: | קִצּוֹ. סוֹפוֹ: | יַעַר כַּרְמִלּוֹ. טוּב שִׁבְחוֹ וְכֹבֶד חָזְקוֹ: 37:25: אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי. כְּלוֹמַר: הִתְחַלְתִּי בְּכָל מַעֲשַׂי וְגָמַרְתִּי וְהִצְלַחְתִּי, כָּזֶה הַכּוֹרֶה בּוֹר וּמוֹצֵא מָיִם וּמַצְלִיחַ, לְשׁוֹן ׳מָקוֹר׳: | וְאַחְרִב בְּכַף פְּעָמַי. אִם בָּאתִי לָצוּר עַל עִיר הַבְּטוּחָה בְּחֹזֶק נַהֲרוֹתֶיהָ, הֵבֵאתִי עָלֶיהָ גְּיָסוֹת רַבִּים וְכָלוּ מֵימֵי נַהֲרוֹתָם בִּשְׁתִיַּת בְּהֶמְתָּם וּמִדְּרַךְ כַּף רַגְלֵיהֶם: | וְאַחְרִב. לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְּלוֹמַר: כֵּן דַּרְכִּי תָּמִיד: | יְאֹרֵי מָצוֹר. יְאוֹרֵי עִיר הַבָּאָה בְּמָצוֹר עַל יְדֵי יְאוֹרוֹת: 37:26: הֲלֹא שָׁמַעְתָּ. וְלָמָּה תִּתְפָּאֵר? אֵין זֶה שֶׁלְּךָ, כִּי גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי זֶה שָׁנִים רַבּוֹת, שֶׁתִּהְיֶה אַתָּה פּוֹרֵעַ פֻּרְעָנוּת מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמָָָָָָזָָָָלוֹת, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו י:ה) ״הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי״: | הֲלֹא שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק. יוֹתֵר מִשִּׁבְעִים שָׁנָה שֶׁנִּתְנַבֵּא עָמוֹס (עמוס א:א) ״שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרַעַשׁ״ (עמוס ז:יא) ״וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ״, מֵאָז יֵשׁ לְךָ לִשְׁמוֹעַ שֶׁעָשִׂיתִי וְהִכְנַתִּי פֻּרְעָנִיּוּת זוֹ: | מִימֵי קֶדֶם. מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית עָלְתָה עַל לִבִּי אוֹתָהּ גְּזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה עָלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל:לג): ״כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן״. עַתָּה כְּשֶׁהִגְבַּרְתִּיךָ עַל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמָָָָָָזָָָָלוֹת הֲבִיאוֹתִיהָ לְאוֹתָהּ גְּזֵרָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא לְהַשְׁאוֹת לְגַלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת, שֶׁתַּהֲרוֹג אֶת יוֹשְׁבֵיהֶן וְתִהְיֶיןָ שַׁאֲיָה מֵאָדָם וְיִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים צוֹמְחִים יָרָק: 37:27: וְיֹשְׁבֵיהֶן קִצְרֵי יָד. אֲנִי הִתַּשְׁתִּי אֶת כֹּחָן לְפָנֶיךָ: | וּשְׁדֵמָה לִפְנֵי קָמָה. שְׁדֵמָה הוּא שֶׁקּוֹרִין אשטובל״א בלע״ז, הַנִּשְׁאָר בַּקַּרְקַע, שָׁרְשֵׁי הַקָּצִיר: | לִפְנֵי קָמָה. כְּשֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהִתְבַּשֵּׁל וּלְהַקְשׁוֹת, לָבֹא לִידֵי קָמָה, וְהוּא חַלָּשׁ וְרַךְ: | לִפְנֵי קָמָה. בְּטֶרֶם יִהְיֶה קָמָה: 37:28: וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבוֹאֲךָ יָדָעְתִּי. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וּמִיתְבָךְ בְּעֵצָה וּמִיפְקָךְ לְבָרָא לַאֲגָחָא קְרָבָא וּמִיתְיךְ לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל גְּלִי קֳדָמַי״. כְּשֶׁעָלְתָה מַחֲשָׁבָה בְּלִבְּךָ וְנוֹעַצְתָּ לְהַחֲרִיב אֶת בֵּיתִי, אֲנִי יָדַעְתִּי: 37:29: הִתְרַגֶּזְךָ. הִתְרַעַשְׁךָ וְהִתְגַבֶּרְךָ עָלַי: | שַׁאֲנַנְךָ. כְּמוֹ ׳וּשְׁאוֹנְךָ׳: | חַחִי. כְּמִין טַבַּעַת הוּא, וְתוֹחֲבִין אוֹתוֹ בִּשְׂפַת בְּהֵמָה שֶׁעֲסָקֶיהָ רָעִים לְמוֹשְׁכָהּ בּוֹ: | וּמִתְגִּי. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״זְמַם״, וְהוּא שֶׁל בַּרְזֶל, וְתוֹחֲבִין אוֹתוֹ בִּנְחִירֵי הַנַּאקָה; וְהוּא שֶׁשָּׁנִינוּ ״וְנָאקָה בַּחֲטָם״ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (משנה שבת ה א). (צָרִיךְ עִיּוּן כִּי מֵהַפָּסוּק נִרְאֶה לְהֶדְיָא לְהֵיפֶךְ, כִּי חַח בַּחֲטָם וּמֶתֶג בַּשָּׂפָה): 37:30: וְזֶה לְּךָ הָאוֹת. הַדִּבּוּר הַזֶּה אֵינוֹ לְסַנְחֵרִיב, אֶלָּא הַנָּבִיא אָמַר לְחִזְקִיָּה: וְהַתְּשׁוּעָה הַזֹּאת תִּהְיֶה לְךָ לְאוֹת לְהַבְטָחָה אַחֶרֶת. הִנֵּה הֶחֱרִיבוּ הַלִּגְיוֹנוֹת אֶת כָּל הַזְּרָעִים וְגָדְעוּ אֶת כָּל הָאִילָנוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְטִיחֲךָ שֶׁתִּסְתַּפְּקוּ הַשָּׁנָה הַזֹּאת בִּסְפִיחֵי הַזְּרָעִים שֶׁיִּצְמְחוּ מֵאֵלֵיהֶם: | אָכוֹל הַשָּׁנָה. לֶאֱכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ: | וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית שָׁחִיס. הֵן סְפִיחֵי גִּדּוּעֵי אִילָנוֹת, כָּךְ הוּא בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה כג); אֲבָל יוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״כַּתְכַּתִּין״ – סְפִיחֵי סְפִיחִים. וְזֶה לְךָ הָאוֹת – כְּשֶׁתִּרְאֶה שֶׁיִּתְקַיֵּם דְּבָרִי שֶׁיָּשׁוּב סַנְחֵרִיב לְאַרְצוֹ וְיִפּוֹל, תַּאֲמִין שֶׁתִּתְקַיֵּם עוֹד הַבְטָחָה הַשְּׁנִיָּה: 37:32: קִנְאַת ה׳ צְבָאוֹת. שֶׁיְּקַנֵּא לִשְׁמוֹ וְלֹא מֵחֲמַת זְכוּת שֶׁבְּיֶדְכֶם, לָמַדְנוּ (שבת נה א) שֶׁתָּמָה זְכוּת אָבוֹת: 37:33: וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן. לֹא יַעֲרֹךְ לְפָנֶיהָ מָגֵן, כְּדִמְתַרְגֵּם ״לִפְנֵי״ ״קֳדָם״: | וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה. ״לֹא יִצְבּוֹר עָלֶיהָ מְלִיתָא״, אוֹמֵר אֲנִי הוּא שֶׁשּׁוֹפְכִין עָפָר וְצוֹבְרִין לִפְנֵי הַחוֹמָה וְהַמִּגְדָּלוֹת לִבְנוֹת עָלֶיהָ כַּרְכּוֹם: | סֹלְלָה. עַל שֵׁם שֶׁסּוֹלְלִים וְכוֹבְשִׁין אוֹתָהּ בְּמַקָּבוֹת כְּדֵי שֶׁיִּתְקַשֶּׁה, וְתַרְגּוּמוֹ ״מְלֵיתָא״ עַל שֵׁם שֶׁעוֹשִׂין לוֹ מִתְּחִלָּה שְׁנֵי מְחִיצוֹת גֶּדֶר קָנִים, וְשׁוֹפְכִים הֶעָפָר בֵּינֵיהֶם, וְכוֹבְשִׁין אוֹתוֹ שָׁם לְאַחַר שֶׁמִּלְּאוּ אֶת הַמְּחִיצוֹת. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁפּוֹתְרִין אוֹתוֹ: זְרִיקַת אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת, שֶׁקּוֹרִין פוריר״א בלע״ז, אֲבָל אֵין בַּאֲבָנִים לְשׁוֹן ׳שְׁפִיכָה׳ וְלֹא לְשׁוֹן ׳סְלִילָה׳, וְאֵין לְשׁוֹן הַתַּרְגּוּם נוֹפֵל עַל פִּתְרוֹן זֶה: 37:36: וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ וגו׳. לְאַחַר שֶׁהָלַךְ וְנִלְחַם עִם כּוּשׁ חָזַר וּבָא לִירוּשָׁלַיִם, וּבְאוֹתוֹ שָׁעָה וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳. וְכָךְ שְׁנוּיָה בְּסֵדֶר עוֹלָם (פרק כג): ״הִנְנִי נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה״ כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁמַע עַל תִּרְהָקָה וְגוֹ׳״ (ישעיהו לז:ט). שָׁטַף שֶׁבְנָא הַסּוֹכֵן וְסִיעָתוֹ וְהוֹלִיכָם בַּזִּיקִים, וְהָלַךְ לוֹ לְכוּשׁ וְלָקַח חֶמְדַּת כָּל הָאוֹצָרוֹת וּבָא לוֹ לִירוּשָׁלַיִם, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מה:יד): ״יְגִיעַ מִצְרַיִם וְסַחַר כּוּשׁ עָלַיִךְ יַעֲבֹרוּ״ – זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, ״אַחֲרֶיךְ יֵלֵכוּ״ – זֶה חִזְקִיָּהוּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה ״וַיִּשְׁלַח אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס״, הֵם הַנִּזְכָּרִים בְּסֵפֶר מְלָכִים (מלכים ב יח:יז), וְהֵם הַמַּלְאָכִים שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם שֶׁשָּׁלַח אַחַר הַשְּׁמוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו לז:ט): ״וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל חִזְקִיָּהוּ״, וְלֹא הֵם בָּאוּ עִם רַבְשָׁקֵה בִּשְׁלִיחוּת הָרִאשׁוֹן. וְעַל אוֹתָן הַסְּפָרִים הֵשִׁיבוּ יְשַׁעְיָהוּ (ישעיהו לז:כב): ״בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ״. אוֹתָהּ שָׁעָה ״וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ וַיַּכֶּה וְגוֹ׳״. כֻּלָּם מְלָכִים קְשׁוּרֵי כְּתָרִים בְּרָאשֵׁיהֶם, וְקָטָן שֶׁבְּכֻלָּם הָיָה שַׂר עַל שְׁנֵי אֲלָפִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו לו:ח): ״וְאֶתְּנָה לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֶת פְּנֵי פַחַת אֶחָד וְגוֹ׳״. לָמַדְנוּ עַל קָטָן שֶׁבַּפְּחוֹתִים שֶׁהוּא שַׂר עַל אַלְפַּיִם אִישׁ, וְנָפְלוּ הֵם וּגְיָסוֹתָם: 37:37: וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה. הִיא רֹאשׁ הַמַּלְכוּת, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י:יא) ״מִן הָאָרֶץ הַהִיא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה״: 37:38: בֵּית נִסְרֹךְ. נֶסֶר מִתֵּיבָתוֹ שֶׁל נֹחַ, כְּדִמְפֹרָשׁ בְּאַגָּדַת חֵלֶק (סנהדרין צו א): | הִכֻּהוּ בַחֶרֶב. שֶׁאָמַר: ״אִם תַּצִּיל אוֹתִי שֶׁלֹּא יַהַרְגוּנִי בְּנֵי מַלְכוּתִי, שֶׁהֵבֵאתִי בְּנֵיהֶם כָּאן וּמֵתוּ, אַקְרִיב שְׁנֵי בָּנַי לְפָנֶיךָ״. עָמְדוּ וַהֲרָגוּהוּ:
פירוש רד”ק
36:1: ויהי בארבע עשרה שנה. פרשה זו פירשנוה בספר מלכים באר היטב, ויש ביניהם שנוי מעט אלא שהענין אחד, במלכים, אמרת אך דבר שפתים אמר רבשקה כנגד חזקיהו חשבת בלבך שדבר שפתים יצילך, וזו הוא התפלה, ואין זה כי עצה וגבורה צריך למלחמה, ובזה הספר אמרתי, אמר רבשקה אמרתי כי אתה חושב להשען על דבר שפתים, רוצה לומר על תפלתך, והחכם רבי אברהם בן עזרא פי’ אך דבר שפתים העצה והגבורה שלך בדבר שפתים היא לבד: 36:14: ויקראהו. כל אחד ואחד מן הספרים, וכן הוא במלכים ויקראה, וכן אמר ויפרשהו, ויונתן תרגם ויקראהו וקרא חד מנהון, ואדוני אבי ז”ל פי’ ויקראהו ויפרשהו על הספר שהיה בו גדוף האל: 36:18: את כל הארצות ואת ארצם. כתרגומו ית מדינתא וית ארעהון. ר”ל המדינות והכפרים: 36:30: שחיס. ובמלכים סחיש, והענין אחד, כמו כשב וכבש, שלמה ושמלה:
פירוש מלבי”ם
36:1: ויהי ספור זה נזכר גם במלכים ובד”ה, במלכים ב’ (קאפיטל י”ח) נזכר שאחר שעלה סנחריב על כל ערי יהודה הבצורות יתפשם, שלח חזקיהו אל סנחריב לאמר חטאתי שוב מעלי את אשר תתן עלי אשא. וישם מלך אשור על מלך יהודה שלש מאות ככר כסף ושלשים ככרי זהב, וחזקיה נתן לו את הכל, ואז שלח את רבשקה, ומתחיל הספור שנזכר פה מן פסוק ב’ והלאה, ובד”ה (ב’ ל”ב) נזכר כי בעת בא סנחריב על ערי יהודה הבצורות סתם חזקיהו את המעינות ואת הנחל השוטף בתוך הארץ, ויעש שלח ומגנים לרוב ויקבץ את העם ויחזק את לבם בה’ וישם עליהם שרי צבאות, ואז שלח סנחריב את רבשקה ככל הנזכר פה, ולהשוות הספורים האלה, מבואר לדעתי, כי עת בא סנחריב והתחיל לכבוש את ערי יהודה הבצורות, פתח חזקיה בשלום ושלח לו מס אשר שם עליו, ככל המסופר בספר מלכים, וכונתו היתה כדי שיהיה לו עת להכין א”ע למלחמה נגדו, ותיכף אחר שנתן המס, התחיל לחזק החומה ולהבא המים העיר ככל המסופר בד”ה, ומתוך כך התעורר סנחריב לבא שנית עליו, ושלח עליו את רבשקה בחיל כבד, הגם שכרת עמו ברית ולקח ממנו מס, כי לדעתו היה חזקיהו המפר ברית, במה שהכין א”ע למלחמה, ובזה נבא אל הבאור: 36:2: ויעמד בתעלת הברכה העליונה, אחר שנזכר בד”ה (שם) שחזקיהו סתם את המעינות ובתוכם היו מי הברכה הזאת, כמ”ש ואשר עשה את הברכה ואת התעלה ויבא המים העירה (מלכים ב כ’ כ’) וזה היה למלך אשור כסות עינים לבא עליו שנית למלחמה כנ”ל א. לכן עמדו שלוחיו אצל הברכה הזאת שסתם, כי משם יוכיחו את דבריהם, שחזקיהו הפר ברית, ושם ימצאו אותו כגנב במחתרת: 36:3: על הבית, בית המלך המזכיר מי הבא ראשון במשפט או בקשה לפני המלך:[הערה:במלכים (ב’, י”ח י”ד) נזכר פה שחזקיה נתן מס ומנחה, ואז שלח את רבשקה, ויפלא מאד, הזה חק מושל ארץ, שאחר שהעלה עליו מס וקבל ממנו, ישוב לשלוח עליו מחנה כבד, ולקרותו מורד? וכל המושלים מרגיזי הארץ אשר שמענו, לא עברו חקי הארצות הכוללים? ובד”ה (ב’, ל”ב ב’) נזכר תחת זה, כי חזקיהו הכין את עצמו אז למלחמה, וזה סותר להנאמר במלכים? למה עמד רבשקה בתעלת הברכה ולמה מספר זאת:(ד’ י”א) מה הבטחון אשר בטח חזקיהו לפי דברי רבשקה והוא לא בטח, אך שלח מס כעבד לאדוניו? ומה רצה באריכות הזה הכפול ומשולש? מ”ש אמרתי אך דבר שפתים נלאו המפרשים למצוא חדתו, ובמלכים כתוב אמרת? איפוא עבר רוח ה’ עליו ויאמר לו עלה על הארץ להשחיתה?:ע”כ]: 36:4: מה הבטחון, אשר אתה חושב למרוד שנית: 36:5: אמרתי, אני רואה את מחשבת לבבך, אתה חושב בלבבך, הלא אמרתי אך דבר שפתים מה ששלחתי אל מלך אשור מס ושוחד ובקשתי שישוב ממני, הלא זה לא היה ממני כריתת ברית ושבועה, כי רק דבר שפתים אמרתי לו, ולבי בל עמי בדבר כי לא רציתי בזה אך להרויח זמן כדי שאכין עצה וגבורה למלחמה, ר”ל שע”י מעשיך שאתה מכין עתה עצה וגבורה למלחמה, העצה בתחבולות בהבאת המים העירה, והגבורה מה שהכין שלח ומגנים לרוב, מבואר שחשבת בלבך שרק דבר שפתים אמרת, ואינך מחויב להיות לי למס עובד, עתה על מי בטחת ר”ל כי טרם ששלח לו מס ויכנע תחת ידו, גם אם היה נלחם אתו וכבשו, לא היה מענישו להגלותו בגלות, רק היה משימו למס עובד כמו שיעשו להנכבשים במלחמה, אבל עתה שכבר נתת לי מס וקבלת את מלכותי עליך, אם תלחם נגדי עתה הנך בגדר מורד, כי הפרת ברית ואלה, ואם אכבוש אותך אענשך כדין עבד מורד באדוניו, (כי בעבור זה רצה להגלותם מארצם כמ”ש בפסוק ט”ז) א”כ אשאלך עתה שהסכנה עליך גדולה יותר כי מרדת בי, ותענש עונש גדול א”כ על מי בטחת שעשית דבר כזה: 36:6: הנה בטחת, הנה אפשריות הבטחון לא יהיה רק בשני פנים, או שבטחת על עזרת בשר, או שבטחת על ה’, ועל שניהם מתוכח עמו, אם על אדם בטחת בודאי בטחת על מצרים, כמו שבטחו עליו מלכי ישראל (למעלה ל’ ול”א) הלא מצרים דומה למשענת של קנה רצוץ, שיש לו שני חסרונות א. אשר יסמך איש עליו שע”י שנדמה להם שהוא משענת סומכים עליו, ואין סומכים על כח רגליהם רק על המשענת והוא קנה חלוש ב. שחוץ ממה שהוא קנה חלוש, הוא גם כן רצוץ ושבור, ועי”ז ובא בכפו ונקבה, ומזיק את היד, כן פרעה לכל הבטחים בו, יש בו ג”כ שני חסרונות אלה א. שסומכים עליו ונרפים מעשות בעצמם איזה דבר להצלתם. ב. שבא לארצם לקחת מהם מנחה ומס. ואינו מועיל להם רק מזיק: 36:7: וכי תאמר, שאתה בוטח על עזר ה’ שיושיעכם ע”י זכותכם וצדקתכם, הלא הוא הוא האל אשר חזקיהו הסיר את במותיו ואסר הבמות בל יהיה מוקטר מוגש לשמו בכ”מ רק במזבח אחד בירושלים, (והוא חשב שחזקיהו עשה זה לתועלת עצמו בעבור יצטרכו העם לעלות לירושלים), וזה נגד כבוד ה’ שראוי שיגישו לפניו מנחה בכ”מ: 36:8: ועתה, ישיב אל שתי הטענות שטען, להוציא התולדה מן הקדמותיו שהקדים, אם בטחונך על מצרים, והלא מצרים לא יושיעוך רק מה שיתנו לך רכב ופרשים, וצריך שיהיו לך רוכבים על הרכב, אני אומר לך אם תוכל לתת לך רוכבים על אלפים פרשים, יתן לך אשור אלפים סוסים, ולמה לך סוס ורכב אם אין לך רוכבים, אבל אחר שלא תוכל למצוא בצבאיך אף אלפים רוכבים, אשאלך איפוא 36:9: ואיך תשיב את פני פחת אחד עבדי אדני הקטנים אשר הקטן שבהם הוא שר אלפים: 36:10: ועל הצד השני שאתה בוטח בה’, גומר דבריו, ועתה אחר שחזקיה הקל בכבוד ה’ והסיר את במותיו לכבוד עצמו, ה’ אמר אלי עלה אל הארץ הזאת והשחיתה, ר”ל הנה באתי לריב ריבו על שבטל מזבחותיו, וכאילו בפקודת ה’ באתי: 36:11: וכי לא ידעו כי כונתו להפחיד העם, וכי לכן יהודית ידבר? (יא) ויאמר אליקים, הם חשבו כי תכלית ביאתם הוא שחזקיהו יניח מלאכתו שהתחיל לבצר החומה ולהכין א”ע למלחמה, וישוב להיות למס עובד ובזה יסור אשור מאתו, וא”כ עקר שליחות רבשקה הוא אל המלך עצמו שישלים אתו, ולכן אמר דבר נא אל עבדיך ארמית אחר שאנחנו שומעים ומבינים לשון זה, ולמה תדבר אלינו יהודית באזני כל העם הלא הם רק דברים הנוגעים אל המלך לבדו: 36:12: הלשון מורה שלא נשלח רק אל העם, והוא על כל פנים גם אל המלך נשלח, ולא יגרע מן העם? ומ”ש לאכל א חוריהם לא נודע קשורו? (יב) ויאמר רבשקה, אז גלה להם רבשקה, כי לא נשלחו אל חזקיהו כלל, כי אחר שחזקיה כבר נתן מס ומרד באדוניו, אין לו תקנה, ובהכרח ענוש יענש ויעבירהו ממלכותו, ואת העם יעביר לגולה, כמו שהיה מנהגו עם העמים שמרדו בו אחרי שהיו תחת ממשלתו, שנענשו בגלות ובזה דבר אין לו עם חזקיהו רק עם העם, להם שלח השלוחים שלא ישמעו אל חזקיהו, רק יצאו אליו וימסרו שיעשה עמהם כחפץ לבבו, וז”ש האל אדניך ואליך שלחני אדני לדבר את הדברים האלה התחשוב כי לך היה אדוני שולח שלוחים, כאילו אין ידו חזקה להכריחך בחרב עד שבא להכניעך בדברים, לא כן הוא, כי עקר שליחותי הוא אל האנשים האלה הישבים על החומה, ר”ל אחר שהעם הזה יושבים על החומה לבא מפני מלך אשור במצור ולאכל עמכם את צאתם מפני הרעב, עליהם חס מלך אשור בל ימותו ברעב, ולהם נשלחתי שימרדו בחזקיהו, ויצאו אל מלך אשור: 36:13: ויעמד, לכן קרא בקול גדול ובלשון יהודית שישמעו ושיבינו כל העם, וייחד את דבריו אל העם, לאמר שמעו אל דברי המלך הגדול, לא אל חזקיהו הקטן ודל:(יד כב) מדוע אמר פה ישיא, ובפסוק י”ח יסית? מדוע קצר פה בטענותיו, ואחר זה חזר לטענות אחרות: 36:14: כה אמר המלך, הזכיר להם בקצרה עקרי הדברים שאמר תחלה, שהיה ענינם א. בל יבטחו על גבורתם. ב. בל יבטחו על ה’. והנה יש הבדל בין נשא ובין הסית, נשא הוא בדבר שיש להמושא פחד מעשות הדבר והמשיא מדבר על לבו שאין לו לפחד, ומסית הוא בדבר שאין שייך בו פחד רק שמסית אותו בטענות וראיות להראות לו שראוי שיעשה הדבר הזה, ואמר שחזקיהו לא ישיא אתכם להסיר המורך מלבכם במה שיאמר לכם שיוכל להלחם עם אשור בכחו, כי הוא לא יוכל להציל אתכם, וכן 36:15: אל יבטח אתכם אל ה’, וזה משתי פנים, או שיאמר לכם הצל יצילנו ה’ מצד זכותנו, או שיאמר לכם לא תנתן העיר הזאת ביד מלך אשור שיעשה ה’ זאת בעבור עיר קדשו, (וסמך בזה על דבריו הראשונים ולכן קצר בראיותיו), ולכן 36:16: אל תשמעו אל חזקיהו, רק מרדו בו, ואם תאמרו מה נרויח בזה, אני אומר לכם בשם מלך אשור, עשו אתי ברכה ברכת שלום, וצאו אלי להקביל פני למען אדע כי תעשו מצותי, ובזה תרויחו, א. כי עתה תסור מכם המצור תיכף ואכלו איש גפנו ושתו איש מי בורו, ולא תמותו ברעב המצור, והשלוה הזאת תמשך לכם 36:17: עד באי, להגלות אתכם ב. כי הגם שאגלה אתכם בהכרח מצד שמרדתם פעם אחת, מ”מ תרויחו כי אקח אתכם אל ארץ כארצכם, ובל תחושו כי הגם שהארץ שאגלה אתכם שמה היא ארץ טובה, מ”מ עד שתחרשו ותזרעו שם ותמצאו לחם תמותו ברעב, כמו שיהיה בהבאים אל ארץ שממה מיושביה, לז”א כי היא ארץ שנמצאו שם דגן ותירוש עומדים בקמותיהם ולחם מתוקן וכרמים נטועים כי הארץ לא נחרבה, כי לקחתי את אנשיה והגליתי אותם בעת שכרמיהם נטועים ושדותיהם זרועים ואתם תמצאו הכל מוכן משא”כ אם לא תצאו אלי אז תמותו עתה ברעב המצור ואח”כ יהיה גלותכם לארץ ציה ושממה: 36:18: (י”ח-כ”א) שאין ביכולת ה’ להושיע, ותחלה טען כי ה’ שלחו? היש סכלות גדולה מזו שיסית אותם שיצאו אליו למען יגלם ויתן להם ארץ כארצם ומה ירויחו? ומה הנחמה שיאכלו איש גפו? היה לו לומר ארץ דגן וכרמים, ארץ לחם ותירוש? האריכות מן פסוק י”ח עד כ”א, גלוי? (יח) פן יסית, עתה אמר פן יסית אתכם חזקיהו בטעמים וראיות (שזה גדר שם הסתה), ויראה לכם בראיות לאמר ה’ יצילנו, שנגד מה שאמרתי שלא תבטחו על ה’, יראה הוא ראיות להפך על פי דברי הנביאים והאמונה שה’ יציל אתכם ע”ז השיב כי גם אם ירצה ה’ להציל אתכם לא יוכל, והביא ראיה ממה שלא הצילו אלהי הגוים איש את ארצו, כי. 36:19: איה אלהי חמת וכו’, ואם תאמרו שאלהי ישראל חזק יותר, משיב וכי הצילו את שמרון מידי הלא שומרון הוא מישראל, ופן תאמרו כי עד עתה לא רצו אלו האלהים להציל את עמם, ולא היה זה מפני העדר היכולת רק מפני חסרון הרצון, ע”ז משיב 36:20: מי בכל אלהי הארצות, אחר שעכ”פ בכל אלו הארצות הרבים לא נמצא אחד שהציל את ארצו יהיה הסבה מה שיהיה, כבר נוכל לדון היקש ההמשל מן הכלל על הפרט כי גם ה’ לא יוכל או לא ירצה להציל את ירושלים ג”כ: 36:21: ויחרישו, הגם שהיה ראוי שינקמו ממנו על החירוף והגידוף, אבל היה מצות המלך בל יענוהו: [ואם לא היה מצות המלך בל יענוהו, מה היה להם לענות אם לא צוה מה שיענוהו?] 36:22: קרועי בגדים, על ששמעו ברכת השם: 37:1: ויקרע את בגדיו, על חרופיהם, ויתכס בשק על הצרה, ויבא בית ה’ להתפלל: 37:3: מהו הכפל יום צרה ותוכחה? והמליצה כי באו בנים? (ג) יום צרה, הנה ישעיהו כבר נבא להם מקודם כי סנחריב יפול בהר ציון (למעלה י’) ובאר בדבריו שם, כי מפלתו תהיה, אחר שיוקדם לה שני ענינים א. אם יחרף ויגדף ויתגדל על אל אלים (שם ח’ - כ’). (שנית) עד תגיע ציון עד סוף הצרה וחשכת הלילה שאז תהיה הישועה (שם כ”ד עד סוף הקאפיטל) עז”א עתה נתקיימו התנאים שהגבלת בנבואתך. א. כי יום זה יום צרה בתכלית כי בא האויב עד לפני ירושלים ב. ונאצה, שנאץ את ה’ בחרופים וגדופים ג. ותוכחה, שבא להתוכח ולהוכיח בראיות שאין ביד ה’ להושיע, ואם לא יושיע ה’ יאמרו מאין יכולת, ומכל זה ידעתי כי באו בנים עד משבר שדומים כיולדה בעת שבתה על המשבר, שהגם שהחבלים גדולים מ”מ זה סימן שהלידה קרובה, וכן ידענו שהישועה קרובה, אבל וכח אין ללידה שחסר להיולדת כח ר”ל שחסר לנו המצות והמע”ט שהוא הכח שבה תדחה הטבע את העצמים אשר בבטן המלאה לחוץ, וחסר בין הכח האנושי הגבורה והחיל, בין האלהי ע”י צדקה ומעשים טובים אך ע”י דבר אחד יצוייר לנו שתוקדם הלידה, והוא. 37:4: אולי ישמע ספק, ואיך אמר אשר שמע? ומה פי’ והוכיח בדברים? (ד) אולי ישמע ה’, ר”ל א. אולי ישמע ה’ חרופי רבשקה, והוא לא חרף מדעת עצמו רק בשליחות אדוניו אשר שלחו לחרף אלהים חי, ויענש אותו בעבור עון החירוף ב. והוכיח בדברים, הלא הוכיח את חרופו זה בדברים וטענות, כמ”ש איה אלהי חמת וארפד, ואם לא יושיע ה’ יתפאר כי נצח את יושב שמים ג. ונשאת תפלה, וזכות התפלה תועיל להציל השארית הנמצאה, שאחר שכבר הגלה כל השבטים, ראוי שירחם ה’ על השארית הנמצא עוד: 37:6: אל תירא, הודיע לו בל ירא מפני הדברים אשר שמע, כי בזה גדפו נערי מלך אשור אותי, לא את ישראל, ואני אעשה למען שמי, גם הודיע לו כי הדברים האלה לא היו בשליחות מלך אשור, כי בפעם הראשון גדפו הנערים מעצמם, ובכל זה בל ייראו כי יושיעם ה’ למענם: 37:7: מהו הרוח, הלא הוכרח לשוב על ידי השמועה ולא מרצונו עשהו? ואיך אמר והפלתיו בחרב בארצו והוא שב עוד הפעם לירושלים? | הנני נותן בו רוח, זה היה נס, שנתן ה’ ברוחו, א. שיאמין לקול השמועה ששמע כי תרהקה מלך כוש נלחם עליו, כי שמע זאת דרך שמועה בעלמא ואעפי”כ האמין הדברים, וז”ש ושמע שמועה ר”ל אתן בו רוח ומחשבה שישמע השמועה ויאמין לה ב. היה הנס כי שב אל ארצו, ולא נשאר פה להלחם על ירושלים, ולשלוח קצת ממחנותיו הרבים על תרהקה, והודיע לו כי הסוף יהיה שאפילהו בחרב בארצו, כי עתה לא היה עדיין עת מפלתו, כי לכל יש זמן, והיה צריך עוד שיכבוש כוש ומצרים לקיים הנבואה שנבא עליהם (למעלה כ’) ושיביא שללם לא”י שירשנו חזקיה, כמו שנבא (לקמן מ”ה) לדעת המפרשים לכן סבב שישוב עתה לביתו עד כי בעת שהגיע מפלתו חזר לירושלים ושם נפלה מחנהו, ואח”כ בשובו לביתו בניו הכוהו בחרב: 37:9: וישמע וישמע כפול? למה שלח מלאכים אל חזקיהו הלא על ידי זה יכין את עצמו בתוך הימים למלחמה וטוב היה שלא יודיענו כי ישוב עליו שנית, למען יניח מעשות דבר? (ט) | וישמע על תרהקה, שמע זאת דרך ארעי מפי עוברים ושבים, כי היה השמועה לאמר יצא להלחם שעדן לא לחם עמו בפועל רק יצא ממדינתו על דעת להלחם אתו וכל זה הגם שלא היתה שמועה ברורה מ”מ וישמע והאמין לשמועה, (כנ”ל), וישלח מלאכים מבואר שאחר שראה שמוכרח לשוב לארצו, ידע שהעם לא ימרדו בחזקיהו, ורצה עכ”פ שחזקיהו ישלים עמו ויתן לו מס ויהיה לו עבד, וע”כ שלח שלוחים זאת הפעם אל חזקיהו לבדו, (כי לולא זאת למה שלח עתה, הלא טוב שיתיאש חזקיהו בתוך כך בחשבו שלא ישוב עליו וירפה מהכין תכסיסי מלחמה):(י’ י”ד) מדוע לא טען עתה כטענתו למעלה (ל”ו ז’ יו”ד) כי בא בפקודת ה’ על אשר התיר חזקיה את במותיו? מדוע שלח ספרים עם השלוחים ולא עשה כן בפעם הראשונה? מדוע בפעם הראשונה דברו אל כל העם ועתה ייחדו דבורם אל חזקיהו לבדו? אם בפעם הראשונה לא ענהו מאומה ולא מלאו רצונו לצאת אליו הגם שדבר אל כל העם, איך עלה על לבו לשלוח ספרים, כאילו עתה שהוא יוצא מאתם ייראו מפניו יותר מבתחלה? 37:10: כה תאמרון, הגם ששלח ספרים, ושם היה כתוב הכל בארך, מ”מ מסר ביד השלוחים קיצור הדברים בעל פה, כי בהספרים היו כתובים חרופים וגדופים כנזכר בד”ה אל ישיאך, אל חזקיהו עצמו לא יכול לאמר שלא יושיעהו ה’ מפני שבטל הבמות, כי חזקיהו יודע האמת שעשה זאת בעבור מצות התורה, לכן אמר אליו רק שאין יכולת ביד ה’ להושיע: 37:13: הנע ועוה, הניעם ממקומם לגולה, ועוה את גבול ארצם לבל יוכר בעתיד כמ”ש (למעלה י’) ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שושתי, כמש”פ שם: 37:14: ויקח חזקיהו, מבואר בד”ה כי בהספרים שנתן ביד השלוחים היו כתובים חרופים וגדופים על ה’, ועתה ראה כי החרופים יצאו מן המלך בעצמו, וידע כי עתה יתקיים בו נבואת ישעיהו (למעלה י’) לכן לא רצה להשלים ולהכנע רק לקחם אל בית ה’ להתפלל: 37:16: ה’ צבאות, אמר הנה בצד אחד אתה מושל על כל הצבאות עליונים ותחתונים, ואתה אלהי ישראל שאלהותך נודע על ישראל שהם עובדים אותך, וכן אתה ישב הכרבים, כי שם השגחתך ביחוד, עד שראוי לך לריב ריבם מצד קדושת שמך, כי אתה הוא האלהים לבדך על כל הממלכות, לא כמ”ש סנחריב איה אלהי חמת וארפד, כי לא נמצא אלהים זולתך אחר שאתה עשית את השמים ואת הארץ, ואלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומתחות שמיא, וא”כ 37:17: הטה ה’ אזנך ושמע, את חרופי השלוחים הראשונים, וגם פקח עיניך וראה הספרים המלאים חירוף וגידוף, ושמע דברי השלוחים השניים שפירשו דברי סנחריב אשר שלח לחרף אלהים חי, כי (י”ח כ”א) וכי בעבור שמלכי אשור החריבו כל הארצות, בעבור זה יחויב שיושיעם ה’ מידו? 37:18: אמנם ה’, אם היה המחרף איש אחר לא היה ראוי לשום לב על זאת אבל הלא זאת אמת כי החריבו מלכי אשור את כל הארצות (ואת ארצם היינו האפרכיות שלהם) וגם זה אמת, כי 37:19: נתנו את אלהיהם באש, אבל זה היה מצד שאינם אלהים: 37:20: ועתה הושיענו, א. בל יאמרו כי נצחו גם אותך ב. למען ידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ן ה’ לבדך: 37:21: אשר התפללת אלי, יען שעקר תפלתך היה אלי בעבור כבוד שמי:(כ”ב ל’) לפי’ המפרשים צ”ל בז לך לשון זכר, והמליצה בכלל מוקשה לפי פי’ המפרשים: 37:22: בזה לך, אתה סנחריב דע כי בתולת בת ציון בזה ולעגה על חרופיך וגדופיך, ובת ירושלים הניעה ראשה עליך כי יודעת שפה יהיה מפלתך: 37:23: את מי, בת ציון היא אומרת לך את מי חרפת? הלא את ה’, ויותר כי הרימותה קול לחרף בפרסום רב, ויותר מזה כי לא היה כוונתך רק להכעיס העם, רק ותשא מרום עיניך כי רצית לחרף ה’ בעצמו ולנאצו מבאר את מי חרפת? הלא. 37:24: ביד עבדיך חרפת ה’, הלא את ה’ חרפת ותאמר, הוכחת לאמר כי כבר התחלת להלחם עם ה’ ותוכל לו, וצייר כי ה’ סביב למשכנו יקיפוהו הרים גדולים ועליהם יער גדול מארזים וברושים וכבר עלה על מרום הרים עד ירכתי לבנון וצדו, וגם התחיל לקוצץ היער ארזיו וברושיו, ולעשות דרך לגדודיו, עד שכבר בא עד מרום קיצו, עד נקודת הרום ששם יער הכרמל יער המובחר שלו, (כ”ז ציור על היער שכבש כמ”ש וברד ברדת היער (למעלה ל”ג) עד שגלה את מסך בית יהודה והיה נוח לו לכבש ירושלים): 37:25: אני קרתי, גם נגד שחזקיהו סתם כל המעינות בל ימצא האויב מים לשתות, גם קיוו את המים בין שני חומות העיר להיות מי מצור בפני האויב שיעכבוהו המים אשר סביב, כמ”ש (למעלה כ”ב) ומקוה עשיתם בין החומותים, אמר, נגד שהסבו המים מחוץ לירושלים, אני איני צריך למי הברכה, כי אני קרתי גליתי מקורות ומעינות ושתיתי מים שמצאתי ונגד מה שסמכו על יאורי מצור שעשו בין החומותים, איני צריך לסתום היאורים האלה כי כף פעמי חיילותי דים להחריב יאורי מצור האלה כ”ז התפאר סנחריב. משיב לו ה’. מה תתפאר בכחך זה: 37:26: הלוא שמעת למרחוק, אם היית שומע מרחוק ממקום שאתה גר שם את דברי הנביאים שנבאו כ”ז שכן יהיה, הלא אז היית יודע כי אותה עשיתי אנכי, ולא בכחך פעלת זאת, ויותר מזה (הלוא שמעת) מימי קדם אם היית שומע דברי הנביאים שנבאו זאת כבר מימי קדם שכן יהיה בעתיד, הלא אז היית יודע שלא לבד שאותה עשיתי שהוא גמר המעשה, כי גם יצרתיה אנכי יצרתי עקר הדבר ועצמותו, כי הגדתי אחרית דבר זה מראש אמנם דע ג”כ כי תכלית המעשה הזה מה שהבאתי אותך להחריב את ארץ יהודה ולהפך עריהם לגלים, הוא כי זאת תהי להשאות גלים אתה תשאה ותשומם ערים לעשותם גלים, כדי שמן הגלים האלה נצים ערים בצורות יניצו ויציצו ערים בצורות שהערים שהפכת לגלים, יצמחו עתה הגלים ויתהוו מהם ערים בצורות, תפס משל הגרעין הנזרע בארץ שהפסד הזרע תצמיח נטע נעמן, כן הפסד הערים הפרזות לגלים יצמיחו קריות בצורות, זה היה תכלית מעשי שעל ידי שהחרבת ערי יהודה ישובו אלי ויבנו שנית בימי חזקיהו ביתר עוז ותפארת: 37:27: וישביהן, וגם מה שיושבי הערים האלה אשר התעתדו לגלים היו קצרי יד, ולא יכלו לקום מפניך רק חתו ובשו גם זה לא היה להכריתם לגמרי, רק היושבים האלה היו דומים כמו עשב שדה וירק דשא | לפני קמה, כמו שלפני הקמה טרם תתבשל התבואה יגדל תחלה עשב שדה וירק וחציר גגות ושדמה שהם שאר מיני עשבים, וכולם עוד יבלו טרם שתתבשל התבואה, ומ”מ אחרי נבול מינים האלה יבש חציר נבל ציץ, ואז נראה עמקים יעטפו בר, ושדי תרומות מלאים קמה ותבואה, כן קצרי יד אלה חתו ויבושו ותחתיהם יצמח צמח צדיק לגאון ותפארת שהוא דורו של חזקיהו: 37:28: ושבתך, ר”ל וא”כ בל תחשוב כי ידך עשו לך חיל, ועלית מרום בכח עצמך, רק בין העת שישבת בבית ובין העת שיצאת ובאת לכבוש ממלכות, ידעתי, כ”ז היה בידיעתי והשגחתי, אמנם דע כי אני יודע גם כן התרגזך אלי, החרופים והגדופים ובעבורם תענש, כי. 37:29: יען עלה באזני התרגזך אלי ושאננך, שהקשבתי איך חרפת בקול שאון גדול ופרסום רב, לכן ושמתי חחי באפך בל תוכל ללכת הלאה עד ירושלים, ומתגי בשפתיך בל תוכל לחרף ולגדף עוד, והשבתיך כמו שהיה: 37:30: מה היה האות? אם כמפ’ איך יהיה מפלת סנחריב אות ועדן לא נפל, ועת יפול אין צריך אות לשיטעו כרמים, כי מי יעכב אז בידם את האויב נפל שדוד? | וזה לך האות, יען שדמה חרבן הערים ואנשיהם, וצמחם שנית ביתר שאת, לצמחי השדה הצצים וצומחים אחרי בלותם, לקח את יבול הארץ לאות על יבול האנשים והפרותם, אומר הנה עתה כל הארץ חרבה עד שבשנה הזאת תוכרח לאכול ספיח מרוב השממון, וכן בשנה השנית לא יהיה באפשר לזרוע מרוב השממון, ומכל מקום הנה בשנה השלישית כבר תזרעו תבואה ותקצרו, וכן תטעו כרמים וגם תאכלו פרים, כי תשוב הארץ לאיתנה, דבר זה שיקרה בצמחי השדה ונטיעות הכרם יהיה לאות וסימן על ישרש יעקב כי יציץ ופרח ומלאו פני תבל תנובה, וזה לאות כי כמו כן 37:31: ויספה פליטת בית יהודה הנשארה שרש למטה, השרשים יתוספו למטה, ויעשו פרי למעלה, ר”ל יתוספו בין הערי מבצר וכח המלכות, ובין העם וההמון: 37:32: כי מירושלם תצא שארית, כי המון עם ירושלים נשארו במקומם ולא נגלו, ופליטה מהר ציון ר”ל ע”י הר ציון שהוא חזקיהו היושב במצודת ציון תצא פליטה שהגולים פלטו פליטיהם וישובו לחסות בצל חזקיהו, וקנאת ה’ תעשה זאת על שחרף וגדף ויקנא ה’ לשמו ולארצו: 37:33: לכן, לא יבא, ואף לא יורה חץ, ואף גם לא יקדים אותה במגן שזה יעשו טרם שמורים חץ שמקדים מגן לבל יורו עליו מתוך העיר, ואף לא ישפוך סוללה שעושים מקום גבוה שמשם יורו אל העיר, וכ”ש שלא יתחילו לירות אחר שאף סוללה לא יהיה להם, רק 37:34: למה כפל ואל העיר הזאת לא יבוא? השמש עשר מעלות, ובד”ה נזכר ששרי בבל שלחו לדעת המופת אשר נעשה בארץ? השיב על שאלת מה אמרו אליך? מה רצה במה שאמר מארץ רחוקה באו, וכי לא ידע כמה מבבל לארץ ישראל? | בדרך אשר בא בה ישוב, וגם אף שאח”כ ישוב שנית על ירושלים מ”מ אל העיר הזאת לא יבא: 37:35: וגנותי, וזה יהיה למעני בעבור חילול ה’ ובעבור מלכות ב”ד:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - מנהיגות במשבר | חזקיה מתפלל בבית המקדש — “הצל נא מידו” — תפילת מנהיג בשעת משבר
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ה׳ עונה לתפילת חזקיה — “שמעתי את תפילתך” — 185,000 נופלים בלילה
- אפיון - מסע ומנוסה | מנוסת יונה — בריחה מפקודת ה’, ים ודג ותשובה
- אפיון - ניצחון נגד הסיכויים | חזקיהו וסנחריב — ירושלים המצורה ניצלת בנס לילה אחד
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אַסִּיר (Strong’s H617) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמות,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
תבנית השוואה: CT-012 — תפילה במשבר: חזקיה פורש את מכתב סנחריב לפני ה׳ — תפילה ספציפית, מוחשית. לפי רד”ק: “ויצא מלאך ה׳” — פרשנים נחלקים: מגפה? כינוי לצבא? בכל מקרה — נס ישיר.