ה’ ישפטנו ה’ מחוקקנו — חזון הגאולה
פסוקים
ה֣וֹי שׁוֹדֵ֗ד וְאַתָּה֙ לֹ֣א שָׁד֔וּד וּבוֹגֵ֖ד וְלֹא־בָ֣גְדוּ ב֑וֹ כַּהֲתִֽמְךָ֤ שׁוֹדֵד֙ תּוּשַּׁ֔ד כַּנְּלֹתְךָ֥ לִבְגֹּ֖ד יִבְגְּדוּ־בָֽךְ׃ יְהֹוָ֥ה חׇנֵּ֖נוּ לְךָ֣ קִוִּ֑ינוּ הֱיֵ֤ה זְרֹעָם֙ לַבְּקָרִ֔ים אַף־יְשׁוּעָתֵ֖נוּ בְּעֵ֥ת צָרָֽה׃ מִקּ֣וֹל הָמ֔וֹן נָדְד֖וּ עַמִּ֑ים מֵר֣וֹמְמֻתֶ֔ךָ נָפְצ֖וּ גּוֹיִֽם׃ וְאֻסַּ֣ף שְׁלַלְכֶ֔ם אֹ֖סֶף הֶחָסִ֑יל כְּמַשַּׁ֥ק גֵּבִ֖ים שֹׁקֵ֥ק בּֽוֹ׃ נִשְׂגָּ֣ב יְהֹוָ֔ה כִּ֥י שֹׁכֵ֖ן מָר֑וֹם מִלֵּ֣א צִיּ֔וֹן מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה׃ וְהָיָה֙ אֱמוּנַ֣ת עִתֶּ֔יךָ חֹ֥סֶן יְשׁוּעֹ֖ת חׇכְמַ֣ת וָדָ֑עַת יִרְאַ֥ת יְהֹוָ֖ה הִ֥יא אוֹצָרֽוֹ׃ הֵ֚ן אֶרְאֶלָּ֔ם צָעֲק֖וּ חֻ֑צָה מַלְאֲכֵ֣י שָׁל֔וֹם מַ֖ר יִבְכָּיֽוּן׃ נָשַׁ֣מּוּ מְסִלּ֔וֹת שָׁבַ֖ת עֹבֵ֣ר אֹ֑רַח הֵפֵ֤ר בְּרִית֙ מָאַ֣ס עָרִ֔ים לֹ֥א חָשַׁ֖ב אֱנֽוֹשׁ׃ אָבַ֤ל אֻמְלְלָה֙ אָ֔רֶץ הֶחְפִּ֥יר לְבָנ֖וֹן קָמַ֑ל הָיָ֤ה הַשָּׁרוֹן֙ כָּֽעֲרָבָ֔ה וְנֹעֵ֥ר בָּשָׁ֖ן וְכַרְמֶֽל׃ עַתָּ֥ה אָק֖וּם יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֑ה עַתָּה֙ אֵֽרוֹמָ֔ם עַתָּ֖ה אֶנָּשֵֽׂא׃ תַּהֲר֥וּ חֲשַׁ֖שׁ תֵּ֣לְדוּ קַ֑שׁ רוּחֲכֶ֕ם אֵ֖שׁ תֹּאכַלְכֶֽם׃ וְהָי֥וּ עַמִּ֖ים מִשְׂרְפ֣וֹת שִׂ֑יד קוֹצִ֥ים כְּסוּחִ֖ים בָּאֵ֥שׁ יִצַּֽתּוּ׃ שִׁמְע֥וּ רְחוֹקִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וּדְע֥וּ קְרוֹבִ֖ים גְּבֻרָתִֽי׃ פָּחֲד֤וּ בְצִיּוֹן֙ חַטָּאִ֔ים אָחֲזָ֥ה רְעָדָ֖ה חֲנֵפִ֑ים מִ֣י׀ יָג֣וּר לָ֗נוּ אֵ֚שׁ אֽוֹכֵלָ֔ה מִֽי־יָג֥וּר לָ֖נוּ מוֹקְדֵ֥י עוֹלָֽם׃ הֹלֵ֣ךְ צְדָק֔וֹת וְדֹבֵ֖ר מֵישָׁרִ֑ים מֹאֵ֞ס בְּבֶ֣צַע מַעֲשַׁקּ֗וֹת נֹעֵ֤ר כַּפָּיו֙ מִתְּמֹ֣ךְ בַּשֹּׁ֔חַד אֹטֵ֤ם אׇזְנוֹ֙ מִשְּׁמֹ֣עַ דָּמִ֔ים וְעֹצֵ֥ם עֵינָ֖יו מֵרְא֥וֹת בְּרָֽע׃ ה֚וּא מְרוֹמִ֣ים יִשְׁכֹּ֔ן מְצָד֥וֹת סְלָעִ֖ים מִשְׂגַּבּ֑וֹ לַחְמ֣וֹ נִתָּ֔ן מֵימָ֖יו נֶאֱמָנִֽים׃ מֶ֥לֶךְ בְּיׇפְי֖וֹ תֶּחֱזֶ֣ינָה עֵינֶ֑יךָ תִּרְאֶ֖ינָה אֶ֥רֶץ מַרְחַקִּֽים׃ לִבְּךָ֖ יֶהְגֶּ֣ה אֵימָ֑ה אַיֵּ֤ה סֹפֵר֙ אַיֵּ֣ה שֹׁקֵ֔ל אַיֵּ֖ה סֹפֵ֥ר אֶת־הַמִּגְדָּלִֽים׃ אֶת־עַ֥ם נוֹעָ֖ז לֹ֣א תִרְאֶ֑ה עַ֣ם עִמְקֵ֤י שָׂפָה֙ מִשְּׁמ֔וֹעַ נִלְעַ֥ג לָשׁ֖וֹן אֵ֥ין בִּינָֽה׃ חֲזֵ֣ה צִיּ֔וֹן קִרְיַ֖ת מוֹעֲדֵ֑נוּ עֵינֶ֩יךָ֩ תִרְאֶ֨ינָה יְרוּשָׁלַ֜͏ִם נָוֶ֣ה שַׁאֲנָ֗ן אֹ֤הֶל בַּל־יִצְעָן֙ בַּל־יִסַּ֤ע יְתֵדֹתָיו֙ לָנֶ֔צַח וְכׇל־חֲבָלָ֖יו בַּל־יִנָּתֵֽקוּ׃ כִּ֣י אִם־שָׁ֞ם אַדִּ֤יר יְהֹוָה֙ לָ֔נוּ מְקוֹם־נְהָרִ֥ים יְאֹרִ֖ים רַחֲבֵ֣י יָדָ֑יִם בַּל־תֵּ֤לֶךְ בּוֹ֙ אֳנִי־שַׁ֔יִט וְצִ֥י אַדִּ֖יר לֹ֥א יַעַבְרֶֽנּוּ׃ כִּ֤י יְהֹוָה֙ שֹׁפְטֵ֔נוּ יְהֹוָ֖ה מְחֹקְקֵ֑נוּ יְהֹוָ֥ה מַלְכֵּ֖נוּ ה֥וּא יוֹשִׁיעֵֽנוּ׃ נִטְּשׁ֖וּ חֲבָלָ֑יִךְ בַּל־יְחַזְּק֤וּ כֵן־תׇּרְנָם֙ בַּל־פָּ֣רְשׂוּ נֵ֔ס אָ֣ז חֻלַּ֤ק עַד־שָׁלָל֙ מַרְבֶּ֔ה פִּסְחִ֖ים בָּ֥זְזוּ בַֽז׃ וּבַל־יֹאמַ֥ר שָׁכֵ֖ן חָלִ֑יתִי הָעָ֛ם הַיֹּשֵׁ֥ב בָּ֖הּ נְשֻׂ֥א עָוֺֽן׃ קִרְב֤וּ גוֹיִם֙ לִשְׁמֹ֔עַ וּלְאֻמִּ֖ים הַקְשִׁ֑יבוּ תִּשְׁמַ֤ע הָאָ֙רֶץ֙ וּמְלֹאָ֔הּ תֵּבֵ֖ל וְכׇל־צֶאֱצָאֶֽיהָ׃ כִּ֣י קֶ֤צֶף לַֽיהֹוָה֙ עַל־כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם וְחֵמָ֖ה עַל־כׇּל־צְבָאָ֑ם הֶחֱרִימָ֖ם נְתָנָ֥ם לַטָּֽבַח׃ וְחַלְלֵיהֶ֣ם יֻשְׁלָ֔כוּ וּפִגְרֵיהֶ֖ם יַעֲלֶ֣ה בׇאְשָׁ֑ם וְנָמַ֥סּוּ הָרִ֖ים מִדָּמָֽם׃ וְנָמַ֙קּוּ֙ כׇּל־צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנָגֹ֥לּוּ כַסֵּ֖פֶר הַשָּׁמָ֑יִם וְכׇל־צְבָאָ֣ם יִבּ֔וֹל כִּנְבֹ֤ל עָלֶה֙ מִגֶּ֔פֶן וּכְנֹבֶ֖לֶת מִתְּאֵנָֽה׃ כִּֽי־רִוְּתָ֥ה בַשָּׁמַ֖יִם חַרְבִּ֑י הִנֵּה֙ עַל־אֱד֣וֹם תֵּרֵ֔ד וְעַל־עַ֥ם חֶרְמִ֖י לְמִשְׁפָּֽט׃ חֶ֣רֶב לַיהֹוָ֞ה מָלְאָ֥ה דָם֙ הֻדַּ֣שְׁנָה מֵחֵ֔לֶב מִדַּ֤ם כָּרִים֙ וְעַתּוּדִ֔ים מֵחֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת אֵילִ֑ים כִּ֣י זֶ֤בַח לַֽיהֹוָה֙ בְּבׇצְרָ֔ה וְטֶ֥בַח גָּד֖וֹל בְּאֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם׃ וְיָרְד֤וּ רְאֵמִים֙ עִמָּ֔ם וּפָרִ֖ים עִם־אַבִּירִ֑ים וְרִוְּתָ֤ה אַרְצָם֙ מִדָּ֔ם וַעֲפָרָ֖ם מֵחֵ֥לֶב יְדֻשָּֽׁן׃ כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם לַֽיהֹוָ֑ה שְׁנַ֥ת שִׁלּוּמִ֖ים לְרִ֥יב צִיּֽוֹן׃ וְנֶהֶפְכ֤וּ נְחָלֶ֙יהָ֙ לְזֶ֔פֶת וַעֲפָרָ֖הּ לְגׇפְרִ֑ית וְהָיְתָ֣ה אַרְצָ֔הּ לְזֶ֖פֶת בֹּעֵרָֽה׃ לַ֤יְלָה וְיוֹמָם֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה לְעוֹלָ֖ם יַעֲלֶ֣ה עֲשָׁנָ֑הּ מִדּ֤וֹר לָדוֹר֙ תֶּחֱרָ֔ב לְנֵ֣צַח נְצָחִ֔ים אֵ֥ין עֹבֵ֖ר בָּֽהּ׃ וִירֵשׁ֙וּהָ֙ קָאַ֣ת וְקִפּ֔וֹד וְיַנְשׁ֥וֹף וְעֹרֵ֖ב יִשְׁכְּנוּ־בָ֑הּ וְנָטָ֥ה עָלֶ֛יהָ קַֽו־תֹֿ֖הוּ וְאַבְנֵי־בֹֽהוּ׃ חֹרֶ֥יהָ וְאֵֽין־שָׁ֖ם מְלוּכָ֣ה יִקְרָ֑אוּ וְכׇל־שָׂרֶ֖יהָ יִ֥הְיוּ אָֽפֶס׃ וְעָלְתָ֤ה אַרְמְנֹתֶ֙יהָ֙ סִירִ֔ים קִמּ֥וֹשׂ וָח֖וֹחַ בְּמִבְצָרֶ֑יהָ וְהָֽיְתָה֙ נְוֵ֣ה תַנִּ֔ים חָצִ֖יר לִבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה׃ וּפָגְשׁ֤וּ צִיִּים֙ אֶת־אִיִּ֔ים וְשָׂעִ֖יר עַל־רֵעֵ֣הוּ יִקְרָ֑א אַךְ־שָׁם֙ הִרְגִּ֣יעָה לִּילִ֔ית וּמָצְאָ֥ה לָ֖הּ מָנֽוֹחַ׃ שָׁ֣מָּה קִנְּנָ֤ה קִפּוֹז֙ וַתְּמַלֵּ֔ט וּבָקְעָ֖ה וְדָגְרָ֣ה בְצִלָּ֑הּ אַךְ־שָׁ֛ם נִקְבְּצ֥וּ דַיּ֖וֹת אִשָּׁ֥ה רְעוּתָֽהּ׃ דִּרְשׁ֨וּ מֵעַל־סֵ֤פֶר יְהֹוָה֙ וּֽקְרָ֔אוּ אַחַ֤ת מֵהֵ֙נָּה֙ לֹ֣א נֶעְדָּ֔רָה אִשָּׁ֥ה רְעוּתָ֖הּ לֹ֣א פָקָ֑דוּ כִּי־פִי֙ ה֣וּא צִוָּ֔ה וְרוּח֖וֹ ה֥וּא קִבְּצָֽן׃ וְהֽוּא־הִפִּ֤יל לָהֶן֙ גּוֹרָ֔ל וְיָד֛וֹ חִלְּקַ֥תָּה לָהֶ֖ם בַּקָּ֑ו עַד־עוֹלָם֙ יִֽירָשׁ֔וּהָ לְד֥וֹר וָד֖וֹר יִשְׁכְּנוּ־בָֽהּ׃ יְשֻׂשׂ֥וּם מִדְבָּ֖ר וְצִיָּ֑ה וְתָגֵ֧ל עֲרָבָ֛ה וְתִפְרַ֖ח כַּחֲבַצָּֽלֶת׃ פָּרֹ֨חַ תִּפְרַ֜ח וְתָגֵ֗ל אַ֚ף גִּילַ֣ת וְרַנֵּ֔ן כְּב֤וֹד הַלְּבָנוֹן֙ נִתַּן־לָ֔הּ הֲדַ֥ר הַכַּרְמֶ֖ל וְהַשָּׁר֑וֹן הֵ֛מָּה יִרְא֥וּ כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה הֲדַ֥ר אֱלֹהֵֽינוּ׃ חַזְּק֖וּ יָדַ֣יִם רָפ֑וֹת וּבִרְכַּ֥יִם כֹּשְׁל֖וֹת אַמֵּֽצוּ׃ אִמְרוּ֙ לְנִמְהֲרֵי־לֵ֔ב חִזְק֖וּ אַל־תִּירָ֑אוּ הִנֵּ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ נָקָ֣ם יָב֔וֹא גְּמ֣וּל אֱלֹהִ֔ים ה֥וּא יָב֖וֹא וְיֹשַׁעֲכֶֽם׃ אָ֥ז תִּפָּקַ֖חְנָה עֵינֵ֣י עִוְרִ֑ים וְאׇזְנֵ֥י חֵרְשִׁ֖ים תִּפָּתַֽחְנָה׃ אָ֣ז יְדַלֵּ֤ג כָּֽאַיָּל֙ פִּסֵּ֔חַ וְתָרֹ֖ן לְשׁ֣וֹן אִלֵּ֑ם כִּֽי־נִבְקְע֤וּ בַמִּדְבָּר֙ מַ֔יִם וּנְחָלִ֖ים בָּעֲרָבָֽה׃ וְהָיָ֤ה הַשָּׁרָב֙ לַאֲגַ֔ם וְצִמָּא֖וֹן לְמַבּ֣וּעֵי מָ֑יִם בִּנְוֵ֤ה תַנִּים֙ רִבְצָ֔הּ חָצִ֖יר לְקָנֶ֥ה וָגֹֽמֶא׃ וְהָיָה־שָׁ֞ם מַסְל֣וּל וָדֶ֗רֶךְ וְדֶ֤רֶךְ הַקֹּ֙דֶשׁ֙ יִקָּ֣רֵא לָ֔הּ לֹא־יַעַבְרֶ֥נּוּ טָמֵ֖א וְהוּא־לָ֑מוֹ הֹלֵ֥ךְ דֶּ֛רֶךְ וֶאֱוִילִ֖ים לֹ֥א יִתְעֽוּ׃ לֹא־יִהְיֶ֨ה שָׁ֜ם אַרְיֵ֗ה וּפְרִ֤יץ חַיּוֹת֙ בַּֽל־יַעֲלֶ֔נָּה לֹ֥א תִמָּצֵ֖א שָׁ֑ם וְהָלְכ֖וּ גְּאוּלִֽים׃ וּפְדוּיֵ֨י יְהֹוָ֜ה יְשֻׁב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂ֔יגוּ וְנָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה׃
פירוש רש”י
33:1: הוֹי. הָאוֹיֵב, שֶׁאַתָּה שׁוֹדֵד תָּמִיד וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד, וּבוֹגֵד אַתָּה תָּמִיד, וְאֵין אָדָם בּוֹגְדְךָ וּבוֹזְזְךָ: | כַּהֲתִמְךָ. לִהְיוֹת שׁוֹדֵד, כְּכַלּוֹתְךָ שְׁדִידָתְךָ בְּאוֹתָם שֶׁנִּגְזְרָה גְּזֵרָה עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת שְׁדוּדִים עַל יָדְךָ, תּוּשַּׁד: | כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד. מְנַחֵם חִבֵּר ׳כַּנְּלֹתְךָ׳ עִם ״לֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם״ (איוב טו:כט) בְּחֵלֶק אֶחָד, וּ׳מִנְלָם׳ הַמֵּ״ם הָרִאשׁוֹנָה בּוֹ יְסוֹד נוֹפֵל, כְּמוֹ מֵ״ם שֶׁל ׳מַאֲמָר׳ וְשֶׁל ׳מַדָּע׳. וְיִתָּכֵן לִהְיוֹת לְשׁוֹן ׳כִּלָּיוֹן׳ לְפִי הָעִנְיָן: | כַּנְּלֹתְךָ. לְשׁוֹן ׳כַּכְּלוֹתְךָ׳, ״וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְּלָם״ (שמואל ב יד:יד) – כִּלָּיוֹן הַנִּגְזָר עֲלֵיהֶם לֹא יִטֶּה לָאָרֶץ לִהְיוֹת בָּטֵל וְהוֹלֵךְ, אֶלָּא הוֹלֵךְ וְחָזָק: 33:2: הֱיֵה זְרֹעָם. שֶׁל שְׁדוּדִים בְּיַד הַשּׁוֹדֵד: | לַבְּקָרִים. מִדֵּי יוֹם יוֹם, כְּשֶׁהוּא מֵצֵר לָהֶם, אַף יְשׁוּעָתֵנוּ תִּהְיֶה בְּעֵת צָרָה: 33:3: מִקּוֹל הָמוֹן, הַבָּא מִלְּפָנֶיךָ, נָדְדוּ עַמִּים עַד הֵנָּה, כְּשֶׁהִפְלֵאתָ לָנוּ נִסֶּיךָ: 33:4: וְאֻסַּף שְׁלַלְכֶם. זֶה מוּסָב עַל ״כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד יִבְגְּדוּ בָךְ״ (ישעיהו לג:א). וְאֻסַּף שְׁלַלְכֶם – אַתֶּם הַבּוֹגְדִים אֶת עַמִּי, בְּבֹא פְּקֻדַּתְכֶם יָבֹזּוּ אֶתְכֶם שְׁאֵרִית עַמִּי, וְיַאַסְפוּ שְׁלַלְכֶם כַּאֲסִיפַת חָסִיל, שֶׁאוֹסֵף לוֹ תְּבוּאָה בַּקַּיִץ, כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, אַף כָּאן יָבֹזּוּ אִישׁ לוֹ: | כְּמַשַּׁק גֵּבִים שׁוֹקֵק. כְּקוֹל נַהַם מַיִם הַנֶּאֱסָפִים וְנוֹפְלִין בַּגֵּבִים בְּנַהַם, כֵּן יִנְהֲמוּ הַבָּאִים לִשְׁלוֹל וְלָבֹז. מַשַּׁק לְשׁוֹן ׳נַהַם׳, כְּמוֹ (משלי כח:טו) ״אֲרִי נוֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק״, וְכֵן ״מִמְשַׁק חָרוּל״ (צפניה ב:ט) – כְּשֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בַּחֲרוּלִים וְהֵם מַכִּים זֶה עַל זֶה נוֹתְנִים קוֹל, וְכֵן ״בָּעִיר יְשֹׁקּוּ״ (יואל ב:ט): | גֵּבִים. כְּמוֹ ״לַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא״ (ישעיהו ל:יד), וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ בְּאַגָּדַת חֵלֶק (סנהדרין צד ב) בְּבִזַּת אֻכְלוּסֵי סַנְחֵרִיב: 33:5: כִּי שֹׁכֵן מָרוֹם. הֶרְאָה גְּבוּרָתוֹ, שֶׁהוּא רָם עַל כֹּל וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה: 33:6: וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ וגו׳. וְהָיָה לְחֹסֶן יְשׁוּעוֹת וּלְחָכְמָה וָדַעַת אֶת אֲשֶׁר תַּאֲמִין לְבוֹרְאָךְ עִתִּים שֶׁקָּבַע לָךְ לִתְרוּמוֹת וּלְמַעַשְׂרוֹת בְּעֵת הַפְרָשָׁתָן, לְלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה בְּעִתָּם, לְקַיֵּם שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת בְּעִתָּם. דָּבָר אַחֵר אֱמוּנַת עִתֶּךָ, אֶת שֶׁהֶאֱמַנְתָּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעִתִּים שֶׁעָבְרוּ עָלֶיךָ וְצִפִּיתָ לִישׁוּעָה תִּהְיֶה לְךָ לְחֹסֶן: | יִרְאַת ה׳. שֶׁתִּירָא מִלְּפָנָיו, הִיא אוֹצָר טוֹב לְהִפָּתַח לְךָ מֵאִתּוֹ עַל יָדָהּ: 33:7: הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה. הָיָה הַנָּבִיא מִתְנַבֵּא נֶחָמוֹת וְאוֹמֵר, שֶׁהַפֻּרְעָנוּת כְּבָר אֲכָלוּהוּ, וּמֵעַתָּה אָקוּם וְאֶנָּשֵׂא לְגָאֳלָם. הֵן עַל אֲרְאֵלִים שֶׁלָּהֶם, הוּא הַמִּזְבֵּחַ (ישעיהו כט:א), כְּבָר צָעֲקוּ וְסָפְדוּ בְּחוּצוֹתָם וּבִרְחוֹבוֹת בִּבְכִי וְנֶהִי: | מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם. מַלְאֲכֵי שְׁלִיחוּתָם, שֶׁהָיוּ רְגִילִין לְבַשֵּׂר שָׁלוֹם, מַר יִבְכָּיוּן, וְאוֹמְרִים: ״נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עוֹבֵר אוֹרַח״: 33:8: הֵפֵר. הָאוֹיֵב בְּרִית שֶׁכָּרַת לְיִשְׂרָאֵל: | מָאַס עָרִים. בִּזָּה בְּעֵינָיו כָּל שׂוֹנֵא, אֵינוֹ חוֹשֵׁב אֱנוֹשׁ: 33:9: אָבַל. לְשׁוֹן ׳אֲבֵלוּת׳: | קָמַל. יָבֵשׁ וְנִכְרַת: | הָיָה. לְשׁוֹן עָבָר הוּא: | הַשָּׁרוֹן. שֵׁם מָחוֹז מִרְעֶה בְּהֵמוֹת, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (מנחות פז א): אֵילִים מִמּוֹאָב, עֲגָלִים מִשָּׁרוֹן: | כָּעֲרָבָה. חֻרְבָּה: | וְנֹעֵר. לְשׁוֹן ״תִּשְׁנוֹק״, כְּמוֹ ״וַיְנַעֵר ה׳״ (שמות יד:כז): 33:10: עַתָּה אָקוּם. מֵרֹב רָעוֹת שֶׁעָשָׂה הָאוֹיֵב לְעַמִּי, לֹא אֶתְאַפַּק עוֹד, עַתָּה אָקוּם וְאֵרוֹמָם וְאֶנָּשֵׂא: 33:11: חֲשַׁשׁ. מִין מוֹץ; דָּבָר שֶׁנּוֹחַ לִדָּלֵק: | רוּחֲכֶם אֵשׁ. מִגּוּפְכֶם תֵּצֵא רוּחַ אֵשׁ וְתֹאכַל הֶחָשַׁשׁ וְהַקַּשׁ: 33:12: כְּסוּחִים. קְצוּצִים, כְּסוּחִים כְּמוֹ (ויקרא כה:ד) ״לֹא תִזְמֹר״ תַּרְגּוּם אוֹנְקְלוֹס ״לָא תִכְסָח״: 33:13: רְחוֹקִים. הַמַּאֲמִינִים בִּי וְעוֹשִׂים רְצוֹנִי מִנְּעוּרֵיהֶם: | קְרוֹבִים. בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁנִּתְקָרְבוּ אֵלַי מֵחָדָשׁ (ברכות לד ב): 33:14: פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים. הֵיאַךְ יִמְצְאוּ פֶּתַח לִתְשׁוּבָה? | מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה. כְּלוֹמַר, מִי יַעֲמוֹד בַּעֲדֵנוּ לְשַׁכֵּךְ חֵמָה בּוֹעֶרֶת? לָשׁוֹן אַחֵר: מִי יָגוּר לָנוּ, פֵּרוּשׁ: מִי הוּא לָנוּ שֶׁיָּגוּר בְּצִיּוֹן עִם הַצּוּר שֶׁהוּא אֵשׁ אוֹכֵלָה? וְהוּא מֵשִׁיב ״אֹהֵב צְדָקוֹת וְגוֹ׳״: 33:15: הוֹלֵךְ צְדָקוֹת. מִי הוּא יִמָּצֵא הוֹלֵךְ צְדָקוֹת? | נֹעֵר כַּפָּיו. אשקו״ט בלע״ז: | אֹטֵם. סוֹתֵם, וְכֵן ״שְׁקוּפִים אֲטֻמִים״ (מלכים א ו:ד): | עֹצֵם. סוֹגֵר, וְכֵן ״וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם״ (ישעיהו כט:י): 33:16: לַחְמוֹ נִתָּן. לֹא יְהֵא ״מְבַקֵּשׁ לֶחֶם״ (תהלים לז:כה), כִּי מִן הַשָּׁמַיִם יַסְפִּיקוּ לוֹ מָזוֹן: | מֵימָיו נֶאֱמָנִים. מְקוֹר מֵימָיו לֹא יְכַזֵּב, כְּלוֹמַר: זַרְעוֹ יִגְדַּל וְכָל צְרָכָיו יְסֻפָּקוּ: 33:17: מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ. פֵּרוּשׁ: תִּזְכֶּה לִרְאוֹת מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים מַלְכְּךָ בַּהֲדַר גְּאוֹנוֹ, אוֹ פֵּרוּשׁ: (הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מֶלֶךְ, אוֹתוֹ תֶּחֱזֶה מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים שֶׁאַתָּה עוֹמֵד, תִּרְאֶה הַנִּסִּים וְהַגְּדֻלָּה שֶׁאֶעֱשֶׂה לְךָ, וְעַם נוֹעָז עִמְקֵי שָׂפָה לֹא יִרְאֶה שְׁכִינַת הַמֶּלֶךְ בְּיָפְיוֹ עד כאן, כל זה בסא”א): | מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ. לְךָ הַצַּדִּיק אֲנִי אוֹמֵר שֶׁתִּזְכֶּה לִרְאוֹת זִיו שְׁכִינָתוֹ שֶׁל מָקוֹם: | תִּרְאֶינָה אֶרֶץ מַרְחַקִּים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״תִּסְתַּכֵּל וְתֶחֱזֵי בְּנַחֲתֵי אַרְע גֵּיהִנָּם״: 33:18: לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה. כְּשֶׁתִּרְאֶה הַשָּׂרִים וְהַחֲכָמִים שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהָיוּ שַׁלִּיטִים בְּחַיֵּיהֶן, וַהֲרֵי הֵם נִדּוֹנִים בַּגֵּיהִנֹּם, יֶהְגֶּה לִבְּךָ אֵימָה וְתֹאמַר: ״אַיֵּה חָכְמָתָן וּגְדֻלָּתָן שֶׁל אֵלּוּ? אַיֵּה שֶׁהָיָה סוֹפֵר בְּחַיָּיו וְשׁוֹקֵל כָּל דְּבַר חָכְמָה, שֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִין מִמֶּנּוּ כָּל עֲצַת מַלְכוּת?״ | אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים. פֵּרוּשׁ, שֶׁהָיָה סוֹפֵר הַמִּגְדָּלִים אֲשֶׁר בְּעִיר וָעִיר; כִּי אוֹתָם הַבָּתִּים הַגְּבוֹהִים הָיוּ חֲשׁוּבִים, וְנוֹתְנִים יוֹתֵר בְּמַס. וְכָל אוֹתָהּ הַמַּחֲשָׁבָה וְהַפַּחַד לֹא יִהְיֶה לְךָ עוֹד: 33:19: אֶת עַם נוֹעָז. כְּמוֹ ״לוֹעֵז״ (תהלים קיד:א), אֵלּוּ אַשּׁוּר וּבָבֶל שֶׁאֵין לְשׁוֹנָם לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: | לֹא תִרְאֶה. לֹא תַחְשֹׁב בְּלִבְּךָ, כִּי כֻּלָּם יִהְיוּ חֲשֵׁכִים וּשְׁפָלִים: | עִמְקֵי שָׂפָה. כְּמוֹ ״וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת״ (בראשית יא:א): | נִלְעַג לָשׁוֹן. ״עִגְּלִים״ (ישעיהו לב:ד), וְעִמְקֵי שָׂפָה – כָּל זֶה לָשׁוֹן נָכְרִית שֶׁאֵינָן מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: 33:20: חֲזֵה צִיּוֹן. וְאֶת מִי תִּרְאֶה בְּלִבְּךָ לְהֵחָשֵׁב מְלוּכָה וּשְׂרָרָה? אֶת צִיּוֹן אֲשֶׁר הִיא קִרְיַת בֵּית וַעַד לָנוּ: | בַּל יִצְעָן. בַּל יִסַּח, וְדוֹמֶה לוֹ ״אֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים״ (שופטים ד:יא), וּמְתַרְגְּמִינָן: ״מִישַׁר אַגְנַיָּא״, וְהֵם נְקָעִים שֶׁבַּשָּׂדוֹת, שֶׁקּוֹרִין קומבי״ש בלע״ז, כְּמוֹ ״אַגְנֵי דְאַרְעָא מִקְרֵי״ (בבא קמא סא א) שֶׁהַמַּיִם נֶאֱסָפִים שָׁם מִן הֶהָרִים וְהַגִּבְשׁוּשִׁיּוֹת, וּבֵי״ת שֶׁל ׳בְּצַעֲנַנִּים׳ אוֹמֵר אֲנִי שֶׁאֵינָהּ נִשְׁרֶשֶׁת בַּתֵּיבָה אֶלָּא מְשַׁמֶּשֶׁת הִיא: | בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו. הַיְתֵדוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִין בּוֹ מֵיתְרֵי הָאֹהֶל, בַּל יִסַּע אוֹתָם מִן הָאָרֶץ מִמְּקוֹם תְּקִיעָתָם, כְּמוֹ ״וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת״ (מלכים א ה:לא), וְכֵן ״וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ״ (שופטים טז:ג), לְשׁוֹן ׳תְּלִישָׁה׳: 33:21: כִּי אִם שָׁם. כִּי אִם מוּסָב עַל בַּל יִסַּע יְתֵדוֹתָיו וְעַל בַּל יִנָּתֵקוּ, הָרָעָה לֹא תִהְיֶה, כִּי אִם הַטּוֹבָה. ה׳ יִהְיֶה שָׁם אַדִּיר לָנוּ, וְהָעִיר תִּהְיֶה מְקוֹם נְהָרִים יְאוֹרִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מז:ד): ״וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִירֵנִי נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבוֹר״, וְכֵן נִבָּא יוֹאֵל ״וּמַעְיָן מִבֵּית ה׳ יֵצֵא״ (יואל ד:יח), וְהוּא הַנַּחַל שֶׁיְּהֵא מִתְגַּבֵּר וְהוֹלֵךְ: | אֳנִי שַׁיִט. אֳנִיָּה הַשָּׁטָה בַּמַּיִם: | וְצִי אַדִּיר. ״וּבוּרְנִי רַבְּתָא״ (תרגום יונתן)׃ 33:22: כִּי ה׳ שֹׁפְטֵנוּ. שַׂר וְשׁוֹפֵט שֶׁלָּנוּ: 33:23: נִטְּשׁוּ חֲבָלָיִךְ. הַמּוֹשְׁכִים אֶת הַסְּפִינָה, אַתְּ רוֹמִי הַחַיֶּבֶת: | כֵּן. הָכֵן הֵיטֵב: | תָּרְנָם. תֹּרֶן הַסְּפִינָה: | בַּל פָּרְשׂוּ נֵס. לֹא יוּכְלוּ לִפְרֹס וִילוֹן הַמַּנְהִיג אֶת הַסְּפִינָה: | אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל. ״עֲדָאָה״ (תרגום יונתן): | מַרְבֶּה. הַרְבֵּה יְחַלְּקוּ שְׁלַל סַנְחֵרִיב: | פִּסְחִים. (יִשְׂרָאֵל), שֶׁהָיוּ עַד עַכְשָׁיו חַלָּשִׁים: 33:24: וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן. שֶׁל יִשְׂרָאֵל: | חָלִיתִי. בִּשְׁבִיל הָאֻמָּה הַזֹּאת בָּאַתְנִי הָרָעָה, כִּי הָעָם. יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ עָם, הַיּוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלַיִם יִהְיֶה סְלוּחַ עָוֹן: 34:4: וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמָיִם. יִפְחֲדוּ כְּשֶׁאַשְׁלִיךְ אֶת שָׂרֵי אַשּׁוּר וּבָבֶל: | וְנָגֹלּוּ. לְשׁוֹן ׳גּוֹלֵל׳, וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְיִתְמְחוֹן מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא כְּמָא דְאָמַר עֲלֵיהֶן בְּסִיפְרָא״. וַאֲנִי מְפָרְשׁוֹ לְפִי הָעִנְיָן: מִפְּנֵי שֶׁעַכְשָׁיו הַטּוֹבָה וְהָאוֹרָה לָרְשָׁעִים, לִכְשֶׁיִּתְמַחוּ וְיֵחָרְבוּ יִהְיֶה דוֹמֵם הָעוֹלָם חֹשֶׁךְ עֲלֵיהֶם, כְּאִלּוּ נִגְלַל הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר כִּגְלִילַת סֵפֶר: | יִבּוֹל. יִכְמוֹשׁ: | וְכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה. ׳כְּמֵשָׁה׳ בָּאִילָן קְרוּיָה ׳נוֹבֶלֶת׳, וְזֶהוּ שֶׁפֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (ברכות מ ב): מַאי נוֹבְלוֹת? בּוֹשְׁלֵי כּוֹמְרָא, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בַּכֹּמֶר; לְאַחַר לְקִיטָתָן צוֹבְרָן, וּמִתְחַמְּמוֹת וּמִתְבַּשְּׁלוֹת: 34:5: כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי. לַהֲרוֹג שָׂרִים שֶׁל מַעְלָה, וְאַחַר כָּךְ תֵּרֵד עַל עֲמָלֵק לְמַטָּה, שֶׁאֵין כָּל אֻמָּה לוֹקָה עַד שֶׁיִּלְקֶה שַׂר שֶׁלָּהּ בַּמָּרוֹם: | עַם חֶרְמִי. עַם מִלְחַמְתִּי, לְשׁוֹן מִשְׁנָה (כתובות יז ב): ״בִּשְׁעַת חֵירוּם שָׁנוּ״, וְכֵן (מלכים א כ:מב) ״אֶת אִישׁ חֶרְמִי״ דְּאַחְאָב: 34:6: כָּרִים עַתּוּדִים. שָׂרִים וְשַׁלְטוֹנִים: | בְּבָצְרָה. מֵאֶרֶץ מוֹאָב הִיא, אֲבָל לְפִי שֶׁהֶעֱמִידָה מֶלֶךְ לֶאֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּמָת חוּשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה״ (בראשית לו:לג), לְפִיכָךְ תִּלְקֶה עִמָּהֶם; בפסיקתא: 34:7: רְאֵמִים עִמָּם. עִם הָעַתּוּדִים הַכְּתוּבִים לְמַעְלָה: | אַבִּירִים. פָּרִים בְּרִיאִים וּגְדוֹלִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ״עִם אַבִּירֵי בָשָׁן״ (תהלים כב:יג): 34:8: שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן. שֶׁיְּשַׁלֵּם גְּמוּל עַל עִסְקֵי רִיב צִיּוֹן, הַצּוֹעֶקֶת לְפָנָיו לְשָׁפְטָהּ מִן הַמְּרֵיעִים לָהּ: 34:9: וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ. שֶׁל בַּבְלִים: 34:10: מִדּוֹר לָדוֹר. מֵאוֹתוֹ דּוֹר עַד דּוֹר אַחֲרוֹן. דָּבָר אַחֵר: הִיא קִלְלַת מֹשֶׁה (שמות יז:טז) ״מִלְחָמָה לַה׳ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר״, מִדּוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לְדוֹרוֹ שֶׁל שָׁאוּל, וּמִשָּׁם לְדוֹרוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי, וּמִשָּׁם לְדוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מְשִׁיחֵנוּ: 34:11: וְקִפּוֹד. עוֹף הַפּוֹרֵחַ בַּלַּיְלָה, צואיט״א בלע״ז: | קַו תֹהוּ. מִשְׁפָּט שֶׁל שְׁמָמָה: | וְאַבְנֵי בֹהוּ. מִשְׁקָָָָָלוֹת שֶׁל דִּין חֻרְבָּן, כְּמוֹ (דברים כה:טו) ״אֶבֶן שְׁלֵמָה״: 34:12: חוֹרֶיהָ וְאֵין שָׁם מְלוּכָה יִקְרָאוּ. שָׂרִים שֶׁלָּהּ עוֹמְדִים, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם קוֹרֵא עַל עַצְמוֹ שֵׁם שְׂרָרָה וּמְלוּכָה: | אָפֶס. כִּלָּיָה: 34:13: וְעָלְתָה אַרְמְנוֹתֶיהָ סִירִים. כָּךְ דֶּרֶךְ חֳרָבוֹת לִצְמוֹחַ בָּהֶם קוֹצִים וּסְנָאִים, וְהוּא קִמּוֹשׂ וְהוּא חוֹחַ, כֻּלָּם מִינֵי קוֹצִים הֵם, כְּגוֹן אורטיא״ש וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם: | נְוֵה תַנִּים. הוּא מִדְבָּר, שֶׁהוּא דֶּרֶךְ לִהְיוֹת בּוֹ תַּנִּים, שֶׁהוּא מִין חַיָּה רָעָה: 34:14: וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים. ״וְיַעֲרְעוּן תַּמְוָן בְּחֲתוּלִין״, כָּךְ תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. ״תַּמְוָן״ – נְמִיּוֹת, מרטרינ״ש בלע״ז: | וְשָׂעִיר. שֵׁד: | הִרְגִּיעָה. לְשׁוֹן מַרְגּוֹעַ: | לִּילִית. שֵׁם שֵׁדָה: 34:15: קִנְּנָה. לְשׁוֹן ״קַן צִפּוֹר״ (דברים כב:ו): | קִפּוֹז. הוּא קִפּוֹד: | וַתְּמַלֵּט. וְתֵלֵד בֵּיצָה: | וּבָקְעָה. הִיא יְצִיאַת הָאֶפְרוֹחִים מִן הַבֵּיצָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בָּקָעוּ״ (ישעיהו נט:ה): | וְדָגְרָה. הִיא קְרִיאַת הָעוֹף שֶׁהָעוֹף קוֹרֵא בִּגְרוֹנוֹ לְהַמְשִׁיךְ אֶפְרוֹחִים אַחֲרָיו, גלוציי״ר בלע״ז, וְכֵן (ירמיה יז:יא) ״קוֹרֵא דָגָר״: | דַיּוֹת. ולטוייר״ש בלע״ז: | אִשָּׁה רְעוּתָהּ. כְּמוֹ אֶל רְעוּתָהּ: 34:16: דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר ה׳. קִרְאוּ מֵעַל סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, כְּשֶׁהֵבִיא הַמַּבּוּל גָּזַר שֶׁיִּתְקַבְּצוּ כָּל הַבְּרִיּוֹת לְהִסָּגֵר בַּתֵּיבָה זָכָר וּנְקֵבָה. אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה. מִלָּבוֹא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כְּשֶׁיִּגְזוֹר עֲלֵיהֶם זֹאת וּלְהִקָּבֵץ לִשְׁתּוֹת דָּם לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְחֵלֶב (יחזקאל לט:יז-יט): | לֹא פָקָדוּ. לֹא חָסְרוּ, כְּמוֹ (במדבר לא:מט) ״לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״: | כִּי פִי הוּא צִוָּה. שֶׁיָּבוֹאוּ: | וְרוּחוֹ. שֶׁל פִּי. הוּא קִבְּצָן. רוּחוֹ מוּסָב עַל פִּי, כְּמוֹ (תהלים לג:ו) ״וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״, אַף כָּאן רוּחוֹ שֶׁל פִּי הוּא קִבְּצָן: 34:17: וְהוּא הִפִּיל לָהֶן. עַכְשָׁיו הַנָּבִיא אוֹמֵר עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא הִפִּיל לָהֶם לְאוֹתָן הַחַיּוֹת וְהָעוֹפוֹת גּוֹרָל, שֶׁיַּעֲלוּ אֵלּוּ לְחֶלְקָם: 35:1: יְשֻׂשׂוּם. יָשִׂישׂוּ עֲלֵיהֶם כְּמוֹ ׳יָשׂוּשׂוּ מֵהֶן׳, כְּמוֹ ״בָּנַי יְצָאֻנִי״ (ירמיהו י:כ) שֶׁפִּתְרוֹנוֹ ׳יָצְאוּ מִמֶּנִּי׳, וְכֵן ״בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר״ (מלכים א יט:כא) ׳בִּשֵּׁל לָהֶם הַבָּשָׂר׳: | מִדְבָּר וְצִיָּה. יְרוּשָׁלַיִם הַקְּרוּיָה צִיָּה, וְצִיּוֹן הַקְּרוּיָה מִדְבָּר (ישעיהו סד:ט), הֵן יָשׂוּשׂוּ עַל מַפַּלְתָּם שֶׁל גִּבּוֹרֵי שֵׂעִיר (וּבָצְרָה): | וְתָגֵל עֲרָבָה. שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם: 35:2: וְרַנֵּן. כְּמוֹ ׳וּלְרַנֵּן׳: | הַלְּבָנוֹן. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (ספרי דברים כח): | הֲדַר. כְּבוֹדוֹ לְצִיּוֹן: 35:3: חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת. כָּל הַנְּבִיאִים, מְבַשְּׂרֵי יְשׁוּעָה, נִחֲמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְחִזְּקוּ אֶת יְדֵיהֶם הָרָפוֹת. חַזְּקוּ לְשׁוֹן מִשְׁקָל כָּבֵד, וּפִתְרוֹנוֹ: חַזְּקוּ אֶת אֲחֵרִים. וְאִם הָיָה בָּא לוֹמַר חִזְקוּ אַתֶּם שֶׁיֶּדְכֶם רָפוֹת, הָיָה לִנָּקֵד ״חִזְקוּ וְאִמְצוּ״ (דברי הימים ב לב:ז). עַכְשָׁיו שֶׁאוֹמֵר לָהֶם לְחַזֵּק וּלְאַמֵּץ אֲחֵרִים, נָקוּד ׳חַזְּקוּ׳ ׳אַמְּצוּ׳. חִזְקוּ אַל תִּירָאוּ זֶה נָקוּד ׳חִזְקוּ׳ לְשׁוֹן ׳קַל׳: חִזְקוּ אַתֶּם מֵאֲלֵיכֶם, כְּמוֹ שֶׁיֹּאמַר לְיָחִיד ״חֲזַק וֶאֱמָץ״ (יהושע א:ו), וְלֹא יֹאמַר ׳חַזֵּק׳: 35:4: לְנִמְהֲרֵי לֵב. שֶׁמְּמַהֲרִים אֶת הַגְּאֻלָּה וּמְצֵרִים עַל אִחוּרָהּ: | נָקָם יָבוֹא. כְּמוֹ ׳בְּנָקָם יָבֹא׳: | גְּמוּל אֱלֹהִים. עַל הָרְשָׁעִים הוּא יָבוֹא וְאֶתְכֶם יוֹשִׁיעַ: 35:5: עֵינֵי עִוְרִים. אוֹתָם שֶׁהָיוּ עַד הֵנָּה, עִוְרִים מְהַכִּיר אֶת מוֹרָא זוֹ עֲלֵיהֶם: | וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים. שֶׁלֹּא הָיוּ שׁוֹמְעִים לְקוֹל נְבִיאִים עַד הֵנָּה, תִּפָּקַחְנָה וְתִפָּתַחְנָה, כִּי אֶתֵּן לָהֶם רוּחַ נָכוֹן לְיִרְאָה אוֹתִי; וְעַל יִשְׂרָאֵל הוּא אוֹמֵר, שֶׁקְּרָאָם עִוְּרִים וְחֵרְשִׁים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״הַחֵרְשִׁים שִׁמְעוּ וְגוֹ׳״ (ישעיהו מב:יח): 35:6: אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְגוֹ׳. יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם עַכְשָׁיו פִּסְחִים וְחַלָּשִׁים. מָצִינוּ שֶׁקּוֹרְאָם פִּסְחִים חַלָּשִׁים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז״ (ישעיהו לג:כג): | וְתָרֹן. בִּישׁוּעָתִי: | לְשׁוֹן אִלֵּם. לְשׁוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ בֵּין הַכַּשְׂדִּים אִלְּמִים, שׁוֹמְעִים חֶרְפּוֹת וְאֵינָם מְשִׁיבִים (גיטין לו ב): | כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם. כִּי תְּשַׂמְּחֵם יְשׁוּעָתוֹ, וְיִפְרְחוּ כְּמִדְבַּר צִיָּה הַצְּמֵאָה לְמַיִם וּמַעְיָנוֹת נִבְקָעִים בְּתוֹכָהּ, כְּלוֹמַר, כִּי יִצְמַח יֶשַׁע לַנִּדְכָּאִים: 35:7: וְהָיָה הַשָּׁרָב. לָהֶם לַאֲגַם. הַתָּאֵב לִתְשׁוּעָה יְהֵא נוֹשַׁע, וְהַנָּבִיא דִּבֵּר בִּלְשׁוֹן מָשָׁל: | בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ וגו׳. בִּנְוֵה מָקוֹם שֶׁהָיָה מִדְבָּר צִיָּה, שֶׁהוּא נְוֵה מִרְבַּץ תַּנִּין, יִהְיֶה לַח, מְקוֹם חָצִיר הַנַּעֲשֶׂה לְקָנֶה וָגֹמֶא; וְאֵין דֶּרֶךְ קָנֶה וָגֹמֶא גְּדֵלִים אֶלָּא בִּמְקוֹם מַיִם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲיִגְאֶה גֹמֶא בְּלִי בִצָּה״ (איוב ח:יא): | רִבְצָהּ. שֵׁם דָּבָר הוּא, כְּמוֹ ״מַרְבֵּץ״ (צפניה ב:טו), שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מֵפִיק הֵ״א: 35:8: וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל. לְעוֹבְרִים וְשָׁבִים: | לֹא יַעַבְרֶנּוּ. לְאוֹתוֹ דֶּרֶךְ שׁוּם טָמֵא, כְּלוֹמַר: לֹא יִהְיֶה עוֹד לָאֻמּוֹת: | וְהוּא לָמוֹ. וְהוּא הַדֶּרֶךְ שֶׁל אוֹתָן עִוְּרִים וְחֵרְשִׁים וּפִסְּחִים וְאִלְּמִים הַנִּזְכָּרִים לְמַעְלָה (ישעיהו לה:ה-ו), וְהָיָה הִלּוּךְ אוֹתוֹ דֶּרֶךְ, וַאֲפִלּוּ הֵם אֱוִילִים לֹא יִתְעוּ, כִּי אֲיַשְּׁרֶנּוּ לִפְנֵיהֶם: 35:9: וּפְרִיץ חַיּוֹת. ״חֲזִיר מִיַּעַר״ (תהילים פ:יד), אֵין לְךָ פָּרִיץ בַּחַיּוֹת כַּחֲזִיר הַבַּר, וְגַם ״אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ״ (ירמיהו ד:ז), הוּא נְבוּכַדְנֶצַּר, לֹא יִמָּצֵא שָׁם: | בַּל יַעֲלֶנָּה לְאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ. ׳דֶּרֶךְ׳ מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן זָכָר וּלְשׁוֹן נְקֵבָה, כְּדִכְתִיב ״אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ״ (שמות יח:כ) הֲרֵי נְקֵבָה, ״בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ״ (דברים כח:ז) הֲרֵי זָכָר: | לֹא תִמָּצֵא. חַיָּה רָעָה שָׁם: 35:10: וְשִׂמְחַת עוֹלָם. שִׂמְחָה אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, שֶׁהָיְתָה לָהֶם כְּבָר בְּדֶרֶךְ יְצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם, ״וַה׳ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם״ (שמות יג:כא): | וְנָסוּ. הַיָּגוֹן וְהָאֲנָחָה מֵהֶם:
פירוש רד”ק
33:1: הוי שודד. אם נחמה זו כמו שכתבנו היא בימי חזקיהו אמר הוי שודד על סנחריב, ואם עתידה בימות המשיח יאמר הוי שודד על מלך העכו”ם שיהיה בימים ההם, והיא מלכות רביעית במראה דניאל, ואמר אוי לך שודד שלא היית עד עתה שדוד והיית בוגד ולא בגדו בך עדין: | כהתימך שודד תושד. כשתשלים להיות שודד כן תושד אתה שישדדו אותך, ר”ל שיבא זמן שתשבר שתשלם מלכותך: | כנלותך. משפטו כהנלותך, כי הוא מקור מבנין הפעיל, וענינו כמו כהשלימך וכן לא יטה לארץ מנלם שפירוש השלמתם ותכליתם: | כהתימך. משפטו בדגש המ”ם, כי שרשו תמם והוא קל, כמו שהוקלו רבים מפעלי הכפל: | תושד. בוי”ו עם הדגוש: 33:2: ה’ חננו. אם בימי חזקיהו פחדו יושבי ירושלם ממלך אשור עד שהוצרכו להתפלל ולבקש רחמים, כמו שכתוב ואמרו ה’ חננו לך קוינו, ואם בימי המשיח יפחדו מפני גוג ומגוג ויצטרכו להתפלל ולבקש רחמים: | היה זרועם לבקרים. בכל בקר ובקר היה זרוענו מפני האויב: | אף ישועתינו. כ”ש בעת צרה שצריך שתהיה ישועתינו ונהיה נושעים בך. ומה שאמר זרועה בכנוי הנסתרים ואמר חננו קוינו ישועתינו בכנוי המדברים בעדם כן דרך הלשון, כמו שמעו עמים כולם, ואולם כולם תשובו ובאו נא, והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלל: 33:3: מקול העון נדדו. אם במחנה אשור פי’ מקול המון המלאך המכה במחנה אשור, ואם בגוג ומגוג גם כן כמו שכתוב ויצא ה’ ונלחם בגוים ההם: | נדדו עמים: נפצו גוים. הנשארים מן המגפה: | מרוממתך. מהרוממות שלך שידעו כי רמת ונשגבת עליהם ולא הועילה להם גבורתם ורב חילם: 33:4: ואוסף שללכם. שלל הגוים שיהיה שללכם שתאספו ותשללו אותו: | אוסף החסיל. כאסיפת החסיל והארבה שאוספים אותם כשנחו על האדמה שיוצאים בני העיר ואוספים אותם בכליהם שלא ישחיתו התבואה כן יצאו בני ירושלם ויאספו שלל מחנה אשור, ודמה גם כן הליכת המלאך במחנה אשור להלוך הארבה בתבואה שמשחיתם: | ואמר כמשק גבים שוקק בו. ומשק ושוקק ענין הליכה, כמו ובן משק ביתי: | גבים. ארבה, כתרגום ארבה גובא וי”ת הפסוק כן ויכנשון בית ישראל וגו’, ואם הענין בימות המשיח הנה כתוב גם כן ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והשיקו בנשק וגו’, ושלל את שולליהם ובזזו את בוזזיהם, אבל רז”ל פירשוהו בימי חזקיהו וכך אמרו, אמר להם נביא לישראל אספו שללכם, אמרו לו לבוז או לחלק, אמר להם אוסף החסיל, מה אסיפת החסיל זה כל אחד ואחד לעצמו אף שללכם כל אחד ואחד לעצמו, אמרו לו והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו, אמר להם כמשק גבים שוקק בו, מה גבים הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף ממונם של ישראל כיון שנפל ביד עכו”ם מיד טהור: 33:5: נשגב ה’. בזאת התשועה נשגב הוא שישגבוהו העמים על הנס הזה ויודו לו כי הוא שוכן מרום ובידו להשפיל הגבוה ולהרים השפלים שהשפיל מחנה אשור שבאו על ירושלם ביד רמה והרים יושבי ציון שהיו שפלים ומלא ציון משפט וצדקה, נשגב, בינוני מבנין נפעל כי הוא קמוץ: | ופירוש מלא ציון. כי מהיום ההוא והלאה יהיו בציון עושין משפט צדקה, וכן ת”י דאמר לממלי ציון עבדי דין דקשוט וזכו, ויש לפרש מלא ציון משלל העמים במשפט ובצדקה: 33:6: והיה אמונת עתך. אמר כנגד ישראל קיום זמנך וחוזק ישועתך יהיה חכמה ודעת ויראת ה’ שהיא אוצרו של אדם, כלומר הנה באה לכם ישועה זאת ואתם בשלום אם תרצו שיהיה קיים לכם השלום והישועה כל זמניכם התעסקו בחכמה ודעת ויראת ה’ שהיא אוצרו של אדם כי כמו שאוצר האדם הוא מבטחו של אדם ועומד לו בעת צרה כן יראת ה’ לפיכך תהיו יראי ה’, והתעסקו בחכמה ודעת אלהים ותנצלו מכל צרה ותהיו בשלום כל עתכם אמונת קיום, כמו במקום נאמן, שפירושו קיים: | חוסן. חוזק, כמו והיה החסון לנעורת: | חכמת. בתי”ו במקום ה”א, כמו ציצת נובל, חלת מצה, מכת בלתי סרה, והדומים להם, ואאז”ל פי’ מי גרם לכם ישועה זאת חכמת אלהים ודעת שבחזקיהו ויראת ה’ שהיא אוצרו, וי”ת הפסוק כן ויהא מה דאמרת וגומר: 33:7: הן אראלם. פרשה זו על הפורענות הבאה לישראל קודם מפלת מחנה אשור: | ואראלם. מלאכים, כי אריאל שם למלאך, וכן רז”ל זכרו המלאך בזה השם ואמרו נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש, כי כמו שמלת מלאך יאמר על שליח גופני ועל שליח רוחני כן מלת אריאל, והפסוק כפול בענין במלות שונות, אמר המלאך שלהם שהיו שולחים מתחילה מעיר אל עיר והיו מתחילה מלאכי שלום עתה יצעקו חוצה כי האויב בא בארץ ויבכיון מר, וי”ת מלת אראלם בשתי מלות, כלומר אראה להם, וכן תרגומו הא כד אתגלי להון וגומר: 33:8: נשמו מסלות. מפני האויב נשמו המסלות כי שבת עובר אורח: | הפר ברית מאס ערים. פירש אדוני אבי ז”ל היו ישראל אומרים כבר הפר בריתו האל עמנו ומאה ערינו הפך מה שאמר עיני ה’ אלהיך בה: | לא חשב אנוש. לא חשב אותנו לכלום וי”ת על דאשניאו וגו’: 33:9: אבל. ענין השחתה, וכן על כן תאבל הארץ, וזכר ארץ בלשון זכר ובלשון נקבה, וכן נעתם ארץ, שרץ ארצם, בלשון זכר ובלשון נקבה ברוב: | היה השרון כערבה. השרון יקרא מקום דשן ושמן, וכן על הבקר הרועים בשרון, ואומר שאותו המקום יהיה כמדבר: | ונער בשן וכרמל. נוער פירותיו הבשן והכרמל, כלומר ישלו אילנותיהם פירותיהם: 33:10: עתה אקום. אקום על מלך אשור המחריב ארצכם וארומם ואנשא עליו: 33:11: תהרו חשש. אומר כנגד העמים אשר במחנה מלך אשור, וקורא המחשבה הריון והמעשה לידה והם חשבו ללכוד ירושלם ולא עלה בידם הנה מחשבתם הבל ומעשיהם תהו, וזהו חשש וקש, וחשש הוא הקש הדק: | רוחכם אש תאכלכם. מחשבתכם תהיה אש שתאכל אתכם, כלומר כי בעבור שבאתם לירושלם וחשבתם ללכדה תצא אש ה’ שתאכלכם והוא מלאך ה’ שהכה במחנה אשור, וכנה אותה המגפה בשרפת אש, וכן למעלה בפרשת לכן ישלח האדון, ושם הארכנו בפירושו: 33:12: והיו עמים משרפות סיד, ותם עמים אשר במחנה מלך אשור יהיו כמו האבנים ששורפים לסיד, או כמו קוצים כסוחים שיצתו וידלקו באש: | כסוחים. פירוש כרותים, ותרגם לא תזמור לא תכסח, ואמר כסוחים לפי שהקוצים שאינם כרותים אלא מחוברים הם למים ולא ידלקו במהרה אבל כשהן כרותים והם יבשים ידלקו במהרה כן תהיה המגפה בפתע: 33:13: שמעו רחוקים אשר עשיתי. במחנה מלך אשור הרחוקים ישמעו והקרובים שהיו במחנה אשור ידעו גבורת האל שגבר עליהם והכם וידעו כי מלך אשור מה שעשה לא בכחו עשה כמו שהתפאר ואמר בכח ידי עשיתי: 33:14: פחדו בציון. החטאים שהיו בציון פחדו כאשר ראו מחנה אשור הגדול והחנפים שהיו בה אחזם רעדה. ואמר | מי יגור לנו. כלומר מי יעמוד בעבורנו כנגד מחנה הזה שהוא אש אוכלה ומוקדי עולם, והחטאים והחנפים אשר בציון הם שפחדו כי לא בטחו בה’ שיצילם והם שבנא וסיעתו אבל הצדיקים אשר בה הם פחדו ובטחו בה’ ולא אמרו מי יגור כי ידעו כי האל יצילם בשובם אליו וזעקם והתפללם לפניו והם חזקיהו וסיעתו: | אוכלה. בצר”י עי”ן הפעל, וכן ולהב אש אוכלם, נוטרה את הכרמים, והדומים להם, ויונתן תרגם אש אוכלה על האל, ותרגם אמרין מאן ידור לנא בציון וגומר: 33:15: הולך צדקות. אמר הנביא אתם אומרים מי יגור לנו הולך צדקות יגור לכם והוא חזקיהו ובצדקתו תנצל העיר, ואע”פ שתלה הזכות בדוד ואמר למעני ולמען דוד עבדי זכות דוד עמדה להם עם זכות חזקיהו אלא זכר דוד כי הוא עיקר ראש ממלכת ציון ונקראת עיר דוד, וי”ת כל הפסוק על כל הצדיקים אשר בירושלם אמר יתבון בה כל צדיקיא וגומר: | הולך צדקות. חסר בי”ת השמוש כמו הולך בצדקות, ואלה המדות אשר אמר בפסוק הם ראויות למלך ובהם תעמוד מלכותו: | הולך צדקות. כל דרכיו ומעשיו הם בצדקה ובמעשים טובים: | מואס בבצע מעשקות. הנה אומר בתורה בשפטים שונאי בצע, אמר בצע סתמא כי כל ממון שונאים שאינם רודפים אחר הממון כי מתוך שאינם חומדים לא יטו אל השחד, אבל הנה אמר בבצע מעשקות שרוצה לומר בממון של גזל ושל עשק לפי שזה מדבר במלך והמלך יצטרך לממון לתת לבני חילו ואנשי מלחמתו ועבדיו ומשרתיו וצריך לו שישתדל אחר הממון שיהיה מן הדין אבל ממון שאינו מן הדין מואס אותו, לפיכך אמר בבצע מעשקות אע”פ שיש בידו כח לקחת ממון אחרים מואס אותו אם לא יהיה מן הדין כגון שיענש אדם למלכות בממונו: | נוער כפיו מתמוך בשוחד. לפיכך אמר נוער כפיו לומר כי שום שוחד בעולם לא יקבל אע”פ לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ואפילו מנחה לא יקבל מיד בעל הדין בעוד הדין לפניו מנער ידיו משום שוחד בעולם: | אוטם אזנו משמע דמים. לפי שביד המלך להרוג העונשים העוברים על מצותו אמר כי לא יהרוג כי אם בדין ואם יבאו בני ביתו ויאמרו לו פלוני חייב לך מיתה שעשה לך כך וכך אוטם אזנו, כלומר אינו רוצה לשמוע אם לא יתברר לו באמת שהוא חייב מיתה ודמים ר”ל דם זכאי או אפילו חייב בדבר שהוא לעצמו מוחל ומעביר פשעו כי קשה בעיניו הריגת אדם אם לא לבער רעה מן הארץ: | ועוצם עיניו מראות ברע. אינו רוצה לראות בשום רע שבעולם, או פירוש ברע באדם רע כלומר אדם שהוא רע לא יוכל לראותו, כמו שאמר דוד דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, וכל אלה המדות היו בחזקיהו: 33:16: הוא מרומים ישכון זה המלך ישכון בטח כשוכן במגדלים גבוהים, וכפל עוד הענין במלות שונות לחזק, ופירוש מצדות, מגדלים חזקים ולא נשתנה בסמיכות להקל הקריאה: | לחמו נתן. קמץ כי הוא בינוני: | מימיו נאמנים. קיימים שלא יפסקו, ואמר הענין הזה לומר כי שבע יהיה בימי חזקיהו כמו שאמר בפרשה של מעלה אשריכם זורעי על כל מים וגו’: 33:17: מלך ביפיו. הוא חזקיהו, ואמר תחזינה עיניך כנגד שבט יהודה, ואמר תראינה ארץ מרחקים, פי’ עיניך שהיו רואות עד עתה מלך ארץ מרחקים והוא מלך אשור שהיו עובדים אותו מתחילה ורואים את פניו במנחה שהיו מביאים לו, אמר עוד לא תראו אותו אלא מלך זה תראו ביופיו ובהדרו שלא יפחד וישב על כסאו בכבוד, ועליו נאמר וינשא לעיני הגוים, ומלך שזכר עומד במקום שנים כמנהג המקרא כאלו אמר מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה מלך ארץ מרחקים, ומרחקים המ”ם פתוחה: 33:18: לבך יהגה אימה. לבך שהיה הוגה אימה טרם זה, כלומר כל היום היית בפחד המס והיית מחשב בלבך איה סופר עתה יבא עלינו, כותב המס ושוקל הכסף מידינו: | סופר את המגדלים. פירוש שהיה סופר המגדלים אשר בעיר ועיר כי אותם הבתים הגבוהים היו חשובים ונותנים יותר במס וכל אותה המחשבה והפחד לא יהיה לך עוד: 33:19: את עם נועז לא תראה. עוד לא תראה הסופרים והשוקלים: | את עם נועז. כמו עז והוא נפעל ושרשיו עז ויעז ועזוז בענין אחד, ועם עז הם הכשדים, עם עמקי שפה, משמע שהיו מדברים ארמית שלא היו שומעים ומבינים אותו ישראל אלא יחידים, כמו שאמרו אליקים ושבנא ויואח אל רבשקה דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר אלינו יהודית באזני העם, נראה כי העם לא היו מבינים ארמית, ולשון אחרת לאשר לא יבינו הוא לו עמוק ונלעג, כמו שאמר כי בלעגי שפה ובלשון אחרת: | משמוע. פי’ מהבין, כמו גוי אשר לא תשמע לשונו, וכן אמר אין בינה שלא היו מבינים אותו, והענין כפול במלות שונות: 33:20: חזה ציון. אותו עם נועז לא תראה אלא מה תראה ציון קרית מועדינו שהיו באים שם במועדים שלש פעמים בשנה כי עד עתה לא היתה קרית מועדינו בימי מלכי ישראל שלא היו באים שם כל ישראל גם בימי אחז שהיו בטלים מועדי השם וקרבנותיו כי גם בתחילת מלכות חזקיהו כתב על אפרים ומנשה אגרות שיבאו בירושלם לעשות פסח והיו מצחקים ברצים ומלעיגים בם ועתה עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן כי עד עתה לא היה נוה שאנן כי היתה יד מלכי העכו”ם עליה: | אהל בל יצען. פי’ לפי ענינו כתרגומו כמשכנא דלא מתפרק כי לא מצאנו לו חבר במקרא, ואאז”ל פי’ משרש יצע ומענינו והנו”ן נוספת בשקל בנין קנין אלמן רחמן, ופי’ אהל שלא יורד ולא יהיה מצע לעולם אלא לעולם יהיה פרוש ונטוי: | בל יסע יתדותיו. אפילו אחת מיתדותיו לא יסע, ולפי שדמה אותו לאהל אמר יתדותיו וחבליו שינטה עם יתדות וחבלים, ומה שאמר לנצח ר”ל זמן רב: 33:21: כי אם שם. זה אם פירושו כמו אמת, וכן כי אם יש אחרית, כי אם כחמר היוצר יחשב, והדומים להם, אמר איך תהיה ירושלם נוה שאנן ואהל בל יצען. כי באמת שם בירושלם אדיר ה’ שהוא לנו ובעזרתינו והוא אדיר ויכול על מחנה אשור ואע”פ שהוא רב ועצום: | מקום נהרים יאורים. והוא יהיה לנו מקום נהרים כאלו סביב לירושלם יהיו נהרים ויאורים רחבי ידים שלא יוכלו לעבור עליה האויבים ואפילו אני שיט וצי אדיר לא יוכל ללכת בנהר הגדול הזה ולא לעבור אותו. ולפי שהמשיל מחנה אשור לנהר גדול כמו שאמר את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור וגו’, אמר כי ה’ יהיה להם מקום נהר גדול ממנו שלא יוכל מלך אשור לעבור בו ולכבוש ירושלם: | אני שיט. שמוליכים אותו במשוטים: | וצי אדיר. ספינה גדולה: 33:22: כי ה’ שפטנו. והוא ישפטינו מיד מלך אשור, כלומר שיקח משפטינו ממנו שעשה לנו כמה רעות: | ה’ מחוקקנו. הוא מושל בנו, כי המושל יקרא מחוקק כמו ומחוקק מבין רגליו, לפי שהוא משים חקים בעם, כלומר האל שופטינו ומחוקקנו ומלכנו והוא יושיענו מידו: 33:23: נטשו חבליך. אמר כנגד מחנה אשור שדמה אותו לאני שיט ולצי אדיר, והספינה ינהיגוה בחבלים הקשורים בוילון הפרוש על התורן שימשכו החבלים כפי חכמת רב החובל ויפרשו הנס שהוא הוילון ותלך הספינה ברוח שקולט הוילון, ואמר נטשו חבליך בל יחזקו כן תרגם בל פרשו נס, כאלו נטשו החבלים ואין חבל למשוך והחובלים לא יוכלו לחזק היטב התורן שלהם ולפרוש הנס כיון שהחבלים נטשו ונפסקו, או פירש נטשו נתפשטו ואינם נטוים כמו והנם נטושים על פני האדמה: | אז חלק עד שלל מרבה. אז כיון שלא תוכל הספינה ללכת יחלקו שללה השוללים, כן מחנה אשור כיון שמתו יצאו ישראל ושללו ובזזו המחנה ואפילו הפסחים אשר בירושלם הלכו לשלול ולבזוז כי קרוב להעיר היה המחנה: | עד. כמו שלל, מתרגמינן שלל עדאה, וכן בבקר יאכל עד, וחסר וי”ו השמוש כאלו אמר עד ושלל, וכן שמש ירח, ראובן שמעון, והדומים להם, ואמר עד ושלל כפל ענין במלות שונות לחזק הענין כמו שהוא דרך המקרא: | מרבה. שם בפלס מראה משקה, ר”ל ששלל רב שללו: 33:24: ובל יאמר שכן. לא יאמר השוכן בירושלם חליתי כמו שהיו אומרים מתחילה מרוב הצרות חלינו וכאבנו לא יאמרו עוד זה כי ה’ נשא עונם בסבת חזקיהו שהוכיחם והחזירם למוטב והושיעם האל תשועה גדולה, ויש מפרשים הפרשה הזאת כולה עתידה לימות המשיח, והנכון כמו שפירשנו: 34:1: קרבו גוים. פרשה זו עתידה והוא על חרבן אדום ואחר כך זכר תשועת ישראל עד ויהי בארבע עשרה שנה, וקרא אותה בשם בצרה כמו שהיתה בצרה עיר גדולה וכן אמר ירמיה הנביא במגלת איכה תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך פקד עונך בת אדום גלה על חטאתיך, הנה כשתחרב ארץ אדום יצאו ישראל מגלות זה שלא יוסיפו עוד לגלות, ואמר בנבואה זו גוים ולאמים תבל וכל צאצאיה ואמר על כל הגוים כגון מלכות ישמעאל תחרב בזמן הזה: 34:2: כי קצף: על כל צבאם שיצבאו גוי על גוי ובזה יהיה ההרג והטבח בהם: 34:3: וחלליהם יושלכו. שלא יהיה להם קובר, לפיכך יעלה באשם וסרחונם: | ונמסו ההרים מדמם. זה על דרך הפלגה: 34:4: ונמקו. זה על דרך משל כי למי שתבא לו צרה גדולה כאלו נהפכו השמים והארץ עליו והרי העולם לו נהפך וכאלו אין צבא השמים כי אין לו אורה והעולם חשך עליו, וזה המשל תראנו תמיד בדברי הנביאים: | ונגלו כספר . כי השמים נטוים כאהל ועתה ידמו להם שיהיו נגללים כמו הספר הנגלל: | וכנובלת. פירוש וכעלה נובלת מתאנה והנכון שיהיה הנסתר תאנהלא עלה כי עלה מן הדומה הוא לשון זכר אלא ר”ל כתאנה הפרי שנובלת מעץ התאנה, כי הפרי יקרא תאנה והעץ תאנה, לפיכך היה נכון שיאמר בסתם וכנובלת משיאמר וכתאנה מתאנה, תאנה לשון נקבה לפיכך אמר עליה נובלת: 34:5: כי רותה חרבי. שהיא בשמים תרוה מדם החללים האלה ועל מי תרד החרב הזאת מן השמים על אדום ועל עם חרמי כי אדום הוא עם שאני רוצה להחרים לעשות משפט בהם על מה שהרעו לישראל, וטעם בשמים וטעם חרב דרך משל כי הגזרות יורדות מן השמים, ורותה פעל עומד מן הדגוש, וכן רותה ארצי מדם: 34:6: חרב לה’. החרב שתהיה בגוים שיהרגו אלה את אלה לה’ היא כי הוא צוה ורצה זה: | מלאה דם. מרוב הריגה, ואמר מלאה דרך משל על דרך אשכיר חצי מדם: | הודשנה. מלשון דשן ושמן, כלומר השמנה מחלב כרים: | ועתודים. ואלים וראמים ופרים ואבירים הוא משל על מלכי עכו”ם פחות וסגנים, ודקדוק מלת הדשנה היא מורכבת מן הפעל והתפעל, כי הראוי התדשנה והשי”ן ראויה להדגש: 34:7: וירדו. עמם, ימותו מלכים רבים אחרים ממלכי עכו”ם: 34:8: כי יום נקם. כל זה הוא נקם ושלומים לה’ שנוקם מהם ומשלם להם גמולם וריב ציון הוא רב עמהם: 34:9: ונהפכו נחלים לזפת. תרגום יונתן ויתהפכון נחלהא וגומר, ומה שאמר לזפת ולגפרית משל על חרבנה, או תהיה כארץ סדום ועמורה: 34:10: לילה. על שאמר תהיה גפרית וזפת בערה אמר כי לעולם יעלה עשנה כמו שהיא עוד היום ארץ סדום ועמורה שעולה עשן ממנה תמיד: | מדור לדור. בקמץ הלמ”ד ולית כותיה: 34:11: וירשוה. שיהיו תמיד בה כאדם שעמד על ירושתו, ואלה שזכר דרכם לעמוד בחרבות: | קאת. הוא הנקרא במשנה קיק והוא עוף מדברי נמצא בכרכי הים: | וקפוד. הוא הנקרא קנאפ”ד בערבי בלע”ז טרטוג”א: | וינשוף. בחול”ם והוא עוף שהוא עף בלילה, או אותו שהוא צועק בלילה, ולפיכך נקרא ינשוף מן נשף: | ונטה עליה. האל יטה עליה קו תהו ואבני בהו כי מי שבונה נוטה קו ואבן העופרת שהיא המשקולת והקו והמשקלת יהיו של תהו ושל בהו, כלומר הפך הבנין יעשה בה שהוא החרבן: 34:12: חוריה. שהיו קוראים מתחילה אין שם מלוכה כי אנחנו מלכים הם יהיו עתה אפס וכל שריה: | ואין שם. בוי”ו, כמו וישא אברהם את עיניו, והדומים לו שאינה לתוספת: | חוריה. סגניה, וכן ואת כל חורי יהודה, ואריבה את החורים: 34:13: ועלתה. תעלה הארץ מקום ארמונותיה סירים כי במקום החרב יעלו ויצמחו הקוצים: | סירים קמוש וחוח. מיני קוצים הם: | חציר. כמו חצר בצר”י וכן ישיש וישש, ותרגם יונתן כמו מקום אתרא לבת נעמא: 34:14: ופגשו. חיות עם חיות יפגשו שם כי מדור החיות מדבריות תהיה העיר: | ציים. חיות השוכנות בציה במדבר, ות”י קמוש טמוון, ואיים תרגם חתולין, ושעיר כתרגומו שד, וכן לשעירים אשר הם זונים אחריהם מתרגמינן לשדים, ואפשר שהיא חיה מהחיות המדבר, וכן לילית חיה שצועקת בלילה או עוף שעף בלילה, ודברי רז”ל המפלת דמות לילית טמאה לידה ולד הוא אלא שיש לה כנפים: 34:15: שמה קננה קפוז. כמו קפוד: | ותמלט. כמו והמליטה זכר, ר”ל ותלד: | ובקעה ודגרה. כמו קורא דגר ענין אסיפה, כלומר אסיפת הביצים, וי”ו ודגרה כמו אחר כלומר אחר שאספה הביצים וחממה אותם ואחר כך תבקע הביצים ויצאו הבנים, כמו וי”ו ויבקעו המים, הן אתה קצפת ונחטא: | דיות. כמו ואת הדיה, אוולטו”ר בלע”ז: | אשה רעותה. פי’ עם רעותה: 34:16: דרשו מעל ספר ה’ וקראו. אומר כנגד מי שיראה בחרבנה דרשו מעל ספר ה’ והוא הספר הזה וקראו החיות והעופות הנזכרות בזאת הפרשה כי כן תראו אותם כולם בחרבנה שתהיינה שוכנות בעיר הזאת לא תחסר אחת מהן: | לא פקדו. לא חסרו אחת מהן את רעותה אלא כולם תהיינה שם, ואדוני אבי ז”ל פירש ספר ה’ זה ספר תורת משה רבינו, דרשו כל חיות ועופות הכתובות בפרשת ויהי ביום השמיני אחת מהן לא נעדרה, והחכם רבי אברהם פירש כי הוא דרך משל רמז לגזרות שמים שכתובות באצבע אלהים, והטעם שכל הגזרות תבאנה: | כי פי הוא צוה. מאמר האל יתברך, פירוש צוה שיהיה כך לפיכך יהיה על כל פנים לא יעדר: | ורוחו. פירוש רוח פי האל, על דרך וברוח פיו כל צבאם, ר”ל רצונו וחפצו והוא קבצן שיבאו כולם בארץ אדום: 34:17: והוא הפיל. כאלו הפיל גורל בארץ שתהיה להם ירושה: | וידו חלקתה. ידו חלקה אותה הארץ להן לחיות ולעופות: | בקו. על דרך משל כמו שמחלק אדם הארץ בחבל ובקו: 35:1: ישושום מדבר וציה. ע”ד משל ומ”ם ישושום במקום נו”ן הנוספת בעתידים רבים ישמעון יזכרון או מ”ם במקום בם או עמם כמ”ם בשלם הבשר שהוא כמו בשל להם, רוצה לומר המדבר והציה שהיו שוכנות בהם החיות האלה ישישו בהם כשילכו לשכון בארץ אדום, ויש לפרש מדבר וציה ארץ ישראל שהיתה כמדבר מיום שגלו ישראל ממנה עתה בחרבן ארץ אדום תשיש ותגיל, כי כשתחרב זאת תתישב זאת כמו שפירשנו, וי”ת יחדון דיתבין במדברא בארעא צחיא: | ותפרח כחבצלת. כמו הוורד שתפרח ותתן ריחה: 35:2: פרוח. אף גילת ורנן, תגל גילה אחר גילה, והתי”ו במקום ה”א, וכמוהו רבים, ורנן שם מקור: | נתן לה. לארץ ישראל: | המה. בני ישראל בשובם לארצם יראו כבוד ה’ בשוב כבודו בירושלם: 35:3: חזקו. פעמים יבא הצווי לא לאדם מיוחד אלא למי שיהיה, כמו ראה ריח בני, אמור למלך ולגבירה, וכן זה חזקו ידים רפות, או אומר זה כנגד הנביאים או כנגד מי שיש להם לב חזק בגלות ובוטחים באל ובוטחים יום יום להביא הישועה, אומר להם שיחזקו ידי הרפים בגלות, וכן ת”י אומר נביא תקיפו ידן דמרשלן: 35:4: אמרו לנמהרי לב. אותם שהיו נבהלים בלבם בצרות גדולות מן הגלות: | נקם יבא. בנקם יבא, או לעשות נקמה באדום: | גמול אלהים. ועתה תראו גמול אלהים כי הוא יבא ויושיעכם מהגלות: 35:5: אז תפקחנה. ישראל שהם בגלות כעורים וכחרשים וכפסחים וכאלמים: 35:6: כי נבקעו במדבר מים. הנה אמר מיכה המורשתי כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, והנה יהיה זה מהנפלאות שיבקעו במדבר מים: | ונחלים בערבה. שימצאו מים רבים בדרך בשובם לארצם: 35:7: והיה השרב. מקום השרב ומקום הצמאון יהיה לאגם ולמבועי מים שיהיו נובעים להם בדרכם בלכתם במקום ציה שהוא מקום השרב שאין שם מים מרוב החום, ותרגם אכלני חורב אכלני שרבא: | בנוה תנים רבצה. מקום שהיה נוה תנים והיו רובצות התנות שם יהיה חציר לקנה וגומא, שיצמחו שם קנה וגומא שאינם צומחים אלא במקום מים: | חציר. כמו חצר, כמו שפירשנו למעלה, ואמר רבצה כל אחת ואחת מהתנים ותנים אומר על הנקבות כמו שאומר גם תנים חלצו שד: 35:8: והיה שם. שם במדבר שלא היה שם דרך מעולם יהיה עתה מסלול ודרך, ובדרש עכשיו אין דרך במדבר שכולו חול והשיירה אינה הולכת בלילה אלא לאור המזלות, ואז יהיה מסלול ודרך, ומסלול כמו מסלה: | ודרך הקדש יקרא לה. לאותה הדרך, כי עם קדש ילכו בה: | לא יעברנו טמא. ר”ל אחד מן הרשעים: | והוא למו. לישראל לבד יהיה אותו הדרך: | הולך דרך. בין הולך דרך שהוא רגיל ללכת דרכים בין אוילים לא יתעו באותו הדרך: | ואוילים. ר”ל אותם שהם אוילים לענין דרכים שלא הורגלו בהם בזה הדרך לא יתעו, אבל ילכו דרך ישר עד ירושלם: 35:9: לא יהיה. לפי שמתחילה היה מדור חיות רעות שהיה מדבר עתה שילכו בה בני ישראל לא יהיה שם אריה ופריץ חיות לא יעלה באותה הדרך ואל תמצא שם חיה רעה, ופי’ ופריץ חיות, אפילו הפריץ שבחיות שפורץ מנהג החיות שהולך למקום שבני אדם מצויין אפילו אותה לא תבא שם והלכו שם גאולים בלי פחד: 35:10: ופדויי ה’ ישובון. ושמחת עולם על ראשם, דרך משל כי ילכו קוממיות ראש נשוא בשמחה: | ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה. זהו ישיגו ונסו ושלמטה מזה בפרשת עורי עורי לבשי עוזך ישיגון בנו”ן, נסו, אין וי”ו בראש המלה, והסימן שלא תטעה בהם וי”ו נון, ופירוש הסימן כי הוי”ו קודם לנו”ן, וזה שהוא ישיגו ונסו בוי”ו בסוף ישיגו וי”ו בראש ונסו הוא הראשון, והאחרון נו”ן בסוף ישיגון ונו”ן בתחילה נסו אין שם וי”ו:
פירוש מלבי”ם
33:1: הוי שודד, מסב פניו אל סנחריב, הה אתה שודד גוים רבים, והלא אתה לא שדוד ומדוע שדדת אחרים, וגם אתה בוגד בעמים שכרתו אתך ברית, והלא לא בגדו בך ומדוע אתה בוגד בבריתך, אבל דע כי כהתמך לשוד אז תושד, כמ”ש (למעלה י’) כי יבצע ה’ את כל מעשהו בהר ציון אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ואז יבגדו בך כי בניו הכוהו בחרב: 33:2: ה’ חננו, מסב פניו אל השם, אתה ה’ עשה אתנו חנינה הגם שאין אנו ראוים מצד מעשינו, הלא לך קוינו וראוי שנושע בעבור זה, היה זרועם ואורם של עשרת השבטים שחשך להם היום והלכו בגולה היה להם אור זרוע לבקרים בעת יבא הבקר, שהוא בעת הגאולה, אבל אנו ישועתנו תהיה בעת צרה, לנו לא תמתין על עת הבקר רק תושיע לנו בעת צרה בעוד ליל בעת שיצור על ירושלים: 33:3: מקול, אם מקול המון של בני אדם שהם מחנה סנחריב נדדו עמים רבים ממקומם על ידו, כ”ש כי מרוממתך אתה ה’ ינפצו גוים שהם מחנה של סנחריב: 33:4: (תשובת ה’), ואסף, השם משיב אל המתפלל, דעו כי הגם שיאסוף שללכם וממונכם כמו שאוספים את החסיל בעת אשר משק גבים של מים שוקק ומשקה בו בהחסיל, שבעת יהיה גשם והגבים ימלאו מים והחסיל יטבע בם וימות אוספים אותו בקל, וכן אספו מחנה אשור את שללכם, מ”מ לא הפסדתם בזה מאומה, כי 33:5: נשגב ה’, ה’ הנשגב מצד ששכן מרום, הוא מלא את ציון, באוצרות אחרות יקרות ונשגבות מן השלל שאבדו, והם משפט וצדקה, שעי”ז שבו אל ה’ והתחילו לעשות משפט וצדקה, וזה יקר מן השלל וכל כלי חמדה: 33:6: והיה, תחת חוסן השלל שאבדתם הרוחתם חוסן אחר כי אמונת עתיך מה שהאמנתם בה’ בעתים הרעים הללו ולא נסוג לבכם מאמונתו, זה היה לכם חסן והון חזק של ישועות של חכמת ודעת, חוסן זה של חכמה ודעת ה’ הרוחתם, ואם תשאלו ולאן תניחו החוסן הזה לאצרו שמה? משיב יראת ה’ היא אוצרו, היראה הוא האוצר ששם תאצרו את החכמה והדעת שהרוחתם לשמרו שם באוצר עד עולם, ר”ל ע”י יראת ה’ תתקיים החכמה והדעת בידכם, כמו שיתקיים החוסן אם יונח באוצר 33:7: (תשובת המתפלל) הן אראלם, גבוריהם של מחנה אשור צעקו חוצה חוץ לירושלים שהם רבשקה ואנשיו אשר קראו בקול גדול יהודית לחרף אלהים חי, וגם מלאכי שלום, המלאכים ששלח חזקיהו אל סנחריב לעשות שלום עמו מר יבכיון ובפיהם בשורה רעה לאמר הן כבר 33:8: נשמו מסלות, וגם אין עובר בצדי הדרכים כי שבת עבר ארח לגמרי, והאויב אשר הפר ברית שהיה לו עם חזקיהו הן מאס ערים ואינו רוצה כלל שישארו הערים על תלם להיות לו למס עובד, וגם לא חשב אנוש להשאיר עכ”פ מדלת עם הארץ לכורמים וליוגבים כי הוא משמיד ומכלה את הכל, עד שכבר 33:9: אבל ואמללה ארץ, יהודה בכלל, והחפיר לבנון כי החריב היער ואח”כ החריב גם השרון עד שהיה כערבה, ואח”כ נער גם בשן וכרמל, חושב כסדר שכבש והחריב:(תשובת ה’) אולם עתה שהחריב את הכל: 33:10: עתה אקום יאמר ה’, להושיע, כמ”ש (למעלה י”ח) אשקטה ואביטה במכוני, עתה ארומם על אשור, ועתה אנשא בפי כל הבריות ע”י נפלאותי: 33:11: תהרו, אתם מחנה אשור, הריתם חשש שהוא ראש השבולת ובזה ילדתם קש, שהוא השבולת עצמה, ורוחכם הדבור שיצא מפיכם שהוא החירוף והגידוף אשר ביד מלאככה חרפת ה’, זה יהיה האש אשר תבער בקש שהיא פעולתכם ותאכל אתכם: 33:12: והיו עמים משרפות שיד, הסיד שומר חומו ימים רבים אבל לא יתלהב מהר, והקוצים היבשים הם יצתו מהר אבל לא ישמרו האש בקרבם, אומר העמים יהיו דומים כמשרפות שיד השומרים להב האש ימים רבים, וגם כקוצים כסוחים אשר יצתו תיכף, ר”ל שבקל תבער בם אש ה’ ותאכל בקרבם ימים רבים: 33:13: שמעו, רחוקים כי שמועה זו תתפשט למרחוק וגם ודעו קרובים גברתי, כי השמיעה הנפלאה תתפשט במרחק ביתר פליאות וספורים מבקרוב, אבל פה גם הקרובים ידעו גודל הנס: 33:14: פחדו, הנה החוטאים שלא האמינו בה’ פחדו בציון מפני סנחריב הנלחם על ציון והחנפים הצבועים, שבושו מלאמר בפה שהם פוחדים ואין מאמינים בה’ מ”מ אחזה אותם רעדת הגוף עד שפחדם היה ניכר לכל ע”י הרעדה, כי אמרו מי יגור לנו פה בציון תוך אש אוכלה שהוא מחנה האויב, ומי יגור עם האויב הנורא הזה הלא הוא מוקדי עולם שכבר שרף רוב הישוב, ואיך נגור ונבטח בציון משיב ה’ להם מה תיראו, הלא מי שהוא. 33:15: הולך צדקות, שהוא חזקיהו הוא מרומים ישכן ולא יירא מפני האויב (הולך צדקות במצות שבין אדם למקום, ודבר מישרים בדעות ואמונות, מאס בדברים שבין אדם לחברו הוא ממאס בריוח שיוכל לסבב מזה מעשקות והפסד לחברו, ונער כפיו מצד שהיה מלך עושה משפט תמיד לא לקח מנחה משום אדם כמו שהיה אז דרך המלכים, מפני שהיה ירא פן יהיה אח”כ לאיש הזה דין אצלו ואף שיחזור לו אז המנחה מ”מ תמך בשוחד לפי שעה, וגם לא קבל לשון הרע על שום אדם עד שאם בא מי לאמר לו שמרד אדם נגדו ונתחייב ראשו אטם אזנו משמע, וגם עצם עיניו שלא יראה ברע כלל בל יבא ע”י לידי חמדה ותאוה): 33:16: הוא, ר”ל המלך חזקיה הזה אין לו להתירא מן האש האוכלה, כי מרומים ישכן ולא יוכל האויב לקרב אליו וגם במצדות סלעים ולא יוכל האויב לכבשו, ופן תחשוב שע”י שיצור עליו האויב ימים רבים לא ימצא לחם או מים ועי”ז יוכרח להמסר אליו, אומר כי לחמו נתן ומימיו נאמנים, ואין לכם להתירא עתה מסנחריב: 33:17: מלך, לעומת מה שאמר שע”י צדקת חזקיהו המלך יש להם לבטוח ושלא להתירא מן מחנה אשור, אומר אבל באמת בעת שתחזינה עיניך מלך ביפיו, עת תביט על חזקיהו בעת יפיו, היינו בעת יתראה בהדרו הדרת מלך, תראינה ארץ מרחקים, ר”ל (עיניך) אשר תראינה ג”כ (יופי מלך) ארץ מרחקים היינו מלך אשור ביפיו ברוב חיילותיו, אם אחר שראית בעיניך מלך אשור ביפיו, ברוב צבאותיו וגדודיו, אם אח”ז תראה ג”כ מלך חזקיהו ביפיו ותעריך זה מול זה, ידעתי כי אז 33:18: לבך יהגה אימה, ותירא מאד מפני סנחריב, כי אז תאמר בלבך איה ספר אם חזקיה רוצה להתערב ללחום נגד סנחריב איה הסופר שלו שיספור רוב מחנותיו וצבאיו כמו שהיה למלך אשור ע”ז סופרים מיוחדים לספור ולמנות רובי מחנותיו, ואיה השקל המיוחד לשקול הכסף אל האוצרות כמו שצריך למלך גדול כזה, ואיה ספר מספר המגדלים אשר משם ילחמו עם האויב, ותפחד בלבך כי לא תראה אצל חזקיהו מכל הכבוד הזה מאומה, ואיך יצליח במלחמה, כן יהגה לבך אימה, אבל בכ”ז אני אומר לך, יבטח לבך כי. 33:19: את עם נעז וחזק של סנחריב, לא תראה עוד כי יאבדו ויכרתו מפניך, העם אשר הם עמקי שפה לא תראה עוד, רק 33:20: חזה ציון, רק ציון תחזה איך שתהיה קרית מועדנו שילכו כולם אליה לרגל, (תחת שתחלה הושיבו מלכי ישראל שומרים על הדרכים שלא ילכו לרגל) ועיניך תראנה ירושלם, הגם שלא תוכל לצייר לך ירושלים כציור קרית מלך רב ונורא שי”ל מחנות רבות וערי מבצר, הנה תצייר אותה בציור אחר יותר יפה, כאילו הוא נוה למרבץ צאן והוא שאנן ושקט ודבר אין לה עם אדם, ובתוכה תראה אהל של הרועה שהוא חזקיה, שהוא כציור רועה צאן, אשר אם האהל בל יצען ויתרגש בפנימותו (היינו אם ילך בדרכי ה’ ויהיה לבבו שלם עם אלהיו) אז בל יסע יתדתיו, ואף חבליו הקושרים את האהל בל ינתקו: 33:21: כי, מבאר מדוע בל יסע האהל הזה לנצח, כי אם ה’ יהיה שם אדיר לנו באהל הזה, אם ה’ האדיר יהיה לנו שם בנוה ובאהל הנזכר לאדיר ומשגב, אז גם אם יתהפך הנוה השאנן הזה להתהוות מקום נהרים יארים רחבי ידים שהוא ההפך מנוה שאנן, שיהיה המקום הזה מקום נהר גדול, עד שהאהל שבו, לא ידמה כאהל רועי העומד בנוה שאנן, רק כספינה המטורפת בים הגדול אשר סביבה, והמלך אשור ידמה במליצה לצי אדיר ההולך בנהר הזה לתפוס את הספינה המטורפת בים הגדול אשר סביבה, וללכדה, מכל מקום אם יהיה שם אדיר ה’ לנו אז בל תלך בו אני שיט גם במקום יאורים שדרך אניה לעבור שם וכ”ש שלא תלך בנוה שאנן וגם צי אדיר לא יעברנו, (והנמשל שהגם שירושלים שהיתה שאננה כמ”ש נשים שאננות, עברו בה מי הנהר העצומים והרבים מלך אשור ואת כל כבודו (למעלה ח’) והמלך אשור נדמה כצי אדיר ההולך תוך ים מחנותיו, להטביע הספינה הקטנה מלכות יהודה תוך מימי מחנהו הרבים, ה’ אדיר לנו, ולא יכול לעבור שמה): 33:22: כי ה’, מבאר כי אחר שה’ הוא השופט שלנו והוא המביא את מי הנהר עלינו בחטאינו, אבל הלא הוא גם מחקקנו שהוא המניח הדת והחקים ויכול לשנותם לפי רצונו, והוא מלכנו ג”כ ויכול למחול החטא כמלך שבידו להתחסד נגד המשפט, וא”כ הוא יושיענו: 33:23: נטשו, במליצה זאת שדמה את ארץ יהודה איך נתהפכה למקום יאורים, והיא כספינה מטורפת בים, ובכ”ז צי אדיר א”א שתקרב אליה, מפני שה’ הוא המושיע את הספינה הזאת, הולך במליצתו ומדמיה לספינה העומדת בלב הים הסוער שצריך שהרב החובל ינהיג אותה, וצריך שיחזק התורן בל יפול, ולפרוש הנס שהם היריעות סביב הספינה בל ישלוט בה הרוח וידחפנה ממקומה, אומר אם כל אלה יעשו לה, אז הספינה בטוחה בחמלת ה’, אבל אם נטשו חבליך אם יעזבו את רב החובל שהוא מלכם חזקיה, או אם בל יחזקו כן תרנם, שלא יחזקו תורן שלהם כן והכן בחוזק, או אם בל יפרשו נס לסוכך בפני הרוח, אז בהכרח תמוש הספינה ממקומה ואז חולק עד שלל, אז יחלקו האויבים הרבה שלל הספינה, וגם פסחים יכלו לבוזז בז הספינה, הנמשל כי אם אדיר ה’ לנו, והספינה שהיא המלכות והעם יהיו קשורים ודבוקים בה’ ובמצותיו, וכן אם יחזיקו ברב החובל ובתורן הספינה והוא שיהיו העם נאמנים למלכם שהוא המנהיג הספינה, וכן אם יפרשו נס לסוכך מפני הרוח מבחוץ והוא שישמרו מלשאול עזר מעמים אחרים, אז צי אדיר של אשור לא יקרב בגבולם, אבל אם לא ישמרו תנאים אלה אז יחלק שלל הרבה שישלול מהם, כמו שהיה בתחלה שבזז רבים מערי יהודה, ולא ברוב כח יכבוש אותם כי אז אף פסחים וחלשים יבוזזו בז, כמו שבוזזים אניה שאין לה בעלים: 33:24: ובל יאמר, ומ”מ גם בעת שיבזז בז בתוכה ע”י שנטשו חובלי הספינה מ”מ בל יאמר השכן בתוך הספינה כי נחלה ולא יוכל לעמוד לפני אשור הבא עליו, כי בכ”ז לא יבוז רק בארץ יהודה לא את השוכן בהספינה עצמה שהיא ירושלים, שאותה לא יכבוש בשום אופן, כי העם הישב בה בתוך ירושלים הם נשא עון, להם יכפר ה’ עונותיהם ולא ישחית: 34:1: קרבו גוים, הגוים הם העמים שאין להם דת, והלאומים חשובים מהם שיש להם דת, ובכ”ז ידבר אל הגוים והלאמים ישמעו מעצמם, כי דבריו כוללים כלם, תשמע הארץ הוא החלק הבלתי מיושב ותבל הוא החלק המיושב, ודרך הוא שתחלה תבא הגזרה אל החלק המיושב ומשם תתפשט גם על החלק הבלתי מיושב, אבל הוא אומר שתחלה תשמע הארץ ואחר כך תבל, כמו שתחלה ישמעו הגוים ואח”כ הלאומים כי הגזרה תתפשט על כלל הכדור ויושביה בפעם אחד: 34:2: כי קצף, שהשם קוצף על העובדי אלילים שהחריבו ירושלים ובית קדשו, וידוע שחמה גדולה מקצף, כי חמה היא החמה הפנימית ונטירת שנאה, לז”א על הגוים עכו”ם ששלחו להחריב ירושלים י”ל רק קצף, על צבאם וגדודיהם שהם היו המחריבים י”ל חמה, ועי”כ החרימם הוא הגזרה שגזר עליהם ונתנם לטבח כי כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, ולא לבד שנתנם לטבח כי גם 34:3: וחלליהם ישלכו, בלא קבורה, ולא לבד חלליהם שהם הנופלים בשדה ע”י חרב מלחמה, כי גם ופגריהם המתים בעיר יעלה באשם באין קובר, הגם ששם לא ימצא אויב שימחה בידם מלקברם, ולא שיהיו המתים מועטים, כי ההרים ימסו מדמם מרוב הדם, וגם מצייר שיהיה הדם רב כ”כ עד שיעלה על ראשי ההרים, וכ”ז בהגזמת המליצה: 34:4: ונמקו, מצייר שכל עם ועם יש לו שורש בשמים שממנו מושך שפעו כחו וקיומו, ואלה הם הנקראים שרי העמים ההם, ואם העם נופל למטה ושרשו קיים בשמים דומה כעץ שנקטע ושרשו נשאר, שעוד ישוב ומתחתיו יצמח, לז”א שגם צבא השמים ששם כחם השרשי ימקו כבשר הנימוק בהעדר החיות, ונגלו כספר העמים הקדמונים היה להם השמים כספר, בו היו מביטים בחכמת האצטגנינות אשר היה להם בעת ההיא, כל העתיד לבא עליהם, והיו מיחסים כל מדינה ומדינה לכוכב מיוחד, ובספר הזה לפי האותות והסימנים שהיה להם היו קוראים כל העתיד עתה כי יסור צילם, יגלל הספר הזה והקוראים לא יוכלו לפתחו עוד ולקרות בו, כי לא יפעלו כחות כאלה עוד על הארץ מתחת. ועי”כ וכל צבאם הם צבא מטה המתיחסים אל צבא השמים תחת ממשלתם יבולו כעץ אשר יבולו עליו עת ימק שרשו כנבל עלה מגפן העלה שבגפן יבול קודם לכל, אם יפסק מעט כח הליחות בהשורש יבולו העלים שכחם חלש, וכן יפלו העכו”ם תיכף בלי איחור, וכנבלת מתאנה התאנה הנובלת גרוע מן העלה הנובל במה שנמאסת תיכף מרוב דובשה ואינה ראויה כלל (כמ”ש במעשרות פ”ג מ”ד), לא כן העלה הנובלת שאינו נמאס וגם ראוי אח”כ למאכל קצת (כמו שכתוב במשנה דשביעית פ”ט מ”ו) לכן אמר שאחר שיפלו יהיה כפגר מובס ונמאס: 34:5: כי רותה, יען מדמה במליצתו חרב ה’ לגוף טורף ואוכל דם הרוגים וחלבם, אומר בל תחשבו כי אעשה כ”ז בלא משפט, לא כן, כי אחר שתשבע חרבי בשמים, (כי עם השרים למעלה לא אבא במשפט רק בדרך נקמה), הנה אח”כ אז על אדום תרד למשפט, כמ”ש ונשפטתי אתו (יחזקאל ל”ט), והנה אדום קורא העם הידוע שהיו עובדי פסילים וכוכבים, ובצרה היה ראש עיר אמונתם ששם יושב הכהן הראש, ואותם קורא עם חרמי, שהיא בצרה שיש לו אתה ריב אמונה, ועם אדום ובצרה יבא למשפט: 34:6: חרב לה’, ר”ל על אדום יבא מחמת נקמה שהחריבו בית קדשו, ועל בצרה יבא רק בעבור האמונה שיכירו את האל יתברך, כמ”ש לקמן (ס”ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו, ועפ”ז יאמר פה כי זבח לה’ בבצרה וטבח גדול בארץ אדום, הזבח הוא לאכילה והטבח הוא להנקם, וכן בארץ אדום יהיה טבח להנקם, ובבצרה יהיה זבח סעודה שיש לו בה הנאה לבטל דעות הנפסדות ולערוך שולחן האמונה והחכמה, ועז”א נגד הטבח שהחרב לה’ מלאה דם, ומפרש אח”כ מדם פרים ועתודים משל על הגבורים והשרים, ונגד הזבח אמר הדשנה מחלב, מחלב כליות אילים, שאינו לצורך נקמה רק להדשן בתענוגים, ותפש במשלו חלב כליות היועצות לרע, אשר ישיבם לאמונת האמת, ומבאר כי זבח, וטבח, כנ”ל: 34:7: וירדו ראמים עמם, כי שאר עכו”ם ומלכיהם גבוריהם ושלטוניהם יתחברו אל אדום וירדו עם מפלתם, ורותה ארצם, ידוע כי הארץ השמנה מחלב לא יבלע בה דם, אבל תחלה תרוה מדם ואח”ז ידושן עפרה שלמעלה מחלב, (והנמשל תחלה יהרוג אדום שזה הדם חרב לה’ מלאה דם, ואח”כ יכבוש בצרה שהוא משל החלב הדשנה מחלב): 34:8: כי יום נקמה, ה’ יעשה כ”ז בעבור שני דברים, א. בעבור כי יום נקם לה’ על כבוד עצמו שכופרים בו ועובדים אלילים, וזה יהיה בבצרה ב. כי הוא שנת שלומים לריב ריב ציון שהחריבוהו, וזה יעשה באדום: 34:9: ונהפכו, מצייר חורבנם, הנחלים יתהפכו לזפת, והעפר שלמעלה יהפך לגפרית שהוא מתלהב בקל, וגם ארצם בפנים תהיה זפת בוער: 34:10: לילה ויומם לא תכבה, המוקד העשוי לבשל אצלו יכבוהו בלילה, והעשוי להאיר יכבוהו ביום, אבל מוקד זה לא יכבה לא לילה ולא יומם, כי תכלית המוקד יהיה לבעבור שלעולם יעלה עשנה, ואל תחשוב כי יקום דור שיבננו, אומר כי תחרב מדור לדור, ויותר מזה שלא ימצא לעולם איש עבר בה אף דרך עראי, ועל לב מי יעלה לבנותה, אחר שאין עובר שם לנצח: 34:11: וירשוה קאת וקפוד, שהם עופות מדבריים להם יהיה ירושת נחלה, והינשוף והעורב שמצויים גם בישוב הם לא ירשוה רק ישכנו בה לפעמים דרך עראי, כי שם לא ישכנו בקביעות רק מדבריים, ונטה עליה, מצייר כי הבונים האלה מיסדי המדינה שהם הקאת והקפוד, הקו שיטו עליה למדוד ארך ורחב הבנין יהיה התהו, והאבנים שבו יבנו הבנין יהיה הבהו, התהו והבהו הם יהיו מדה ואבני גזית לבנין הזה: 34:12: חריה, החורים הם היוצאים מגזע המלוכה שמהם יבחרו מלך (כמ”ש אשריך ארץ שמלכך בן חורים, היינו בן פרתמים מגזע מלכות), אומר החרים יעמדו שם, אבל בין העם היושבים שם עתה במדינה, שהם הקאת והקפוד לא ימצא מהם מי שמלוכה יקראו, שיבקשו להקים עליהם מלך, והשרים יהיו אפס אחר שלא ימצאו שם על מי ישתררו, כי החורים הוא שם בלתי מצטרף, שנקראו כן על שם חפשיותם וגדולתם העצמי ואף שלא ימצאו פה מכבדים אינם אפס בעצמם, אבל השררה שהיא רק שם מצטרף, אם אין עם אין שר: 34:13: ועלתה, הנה בעת שלום ידורו בארמון, ובעת מלחמה במבצר, אבל עתה בין הארמונות בין המבצרים יהיו מלאים קוצים, והיתה נוה תנים הנוה הוא מקום רבץ צאן, אבל העשבים שיגדלו שם שהם הקוצים יעשוהו לנוה של תנים, החציר הגדל שם יהיה לבנות יענה, כי הם אוכלים ו ז אף שברי זכוכית וגחלת וכן תאכל הדרדרים שם: 34:14: ופגשו ציים, הם חיות הבאים ממרחק עם הציות, יפגשו שם עם איים שהם ג”כ ממרחק מאיי הים, כעיר רוכלת העמים שיפגשו שם אנשים מארץ מרחק וימצאו שם בני מדינתם ושעיר שדים שוכני המדבר יקראו שם על רעיהם, אך שם הרגיעה לילית עוף הבוכה ומקונן כל הלילה, ממליץ כי העוף הזה שנראה שבישוב אין לו מנוחה כי לכן יזעק מרה בכל לילה, אבל שם ירגיע מנוחת הנפש וגם ימצא מנוח לגופו, ולא יבכה עוד: 34:15: שמה קננה קפוז, הוא העוף הנקרא (פאראדיזפאגעל) היפה מאד בצבע נוצותיו והיו מהבילים עליו מקדם כי אין לו רגלים ולא יקנן על מקום, רק יטיל ביצים ויוציא אפרוחים באויר ע”י הזכר שיקנן עליהם ושלא יתראו לבני אדם, וכדומה הבלים הרבה, (ומאמרים אלה באו להם ממיעוט מציאות העוף ההוא המקנן בראשי עצים גבוהים הרחק מאד מאדם) עפ”ז ימליץ כי העוף הזה אשר מפני התרחקו מבני אדם מהבילים עליו כי שוכן הוא באויר, הן שם קננה קפוז על הארץ כי לא יירא מבני אדם הרחוקים משם, ותמלט הביצים בארץ, ובקעה בעצמה הביצים לא ע”י הזכר, ודגרה את האפרוחים לשבת בצלה, לא בין הארץ והשמים, והיא מליצה להגדיל ציור השממון, אך שם, הדיה היא מכמה מינים גדולים וקטנים, ותקנן בארצות החמים על שיני הסלעים הגבוהים במקום שרגל אדם לא תעבור שם אומר אך שם נקבצו דיות רק שם לא על שיני הסלעים יעלו אך שם בעמק הארץ, וגם שם יקבצו אשה את רעותה עד שימצאו שם כל המינים: 34:16: דרשו מעל ספר ה’ תפס המשל, כמו שמורגל שראשי הצבא כותבים להם על ספר שמות אנשי החיל, ובעת שמתקבצים ורוצים לדעת אם לא נפקד מהם איש, קוראים את שמותם מתוך הספר ויודעים מי הנפקד, וכן ה’ שר הצבא הזה, של החיות והעופות האלה, אשר כתב שמות אנשי החיל האלה על ספר, דרשו נא מעל ספר ה’ וקראו לאיש ואיש בשמו, ותראו כי אחת מהנה לא נעדרה, ולא תחשוב שהזמינו אחד לחברו שיבא, עז”א אשה את רעותה לא פקדו וצוו שיבואו, כי פי ה’ הוא צוה שיבואו לפה, ורוחו של פיו הרוח היוצא מן הפה בעת הדבור, הרוח הזה כבר קבצם, עד שלא הוצרך לדבור מיוחד בעבור הקיבוץ הזה, כי רוח צרר אותם בכנפיהם ויקבצם אל המקום אשר צוה ה’: 34:17: והוא, ה’ הפיל לכל אחד חלקו עפ”י גורל עד שכ”א י”ל שם אחיזת נחלה וגם חלק להם בקו את גבולו כמחלק הארץ לצמיתות בסימניו ומצריו, עד עולם יירשוה שיהיה שלהם לעולם, ולא תחשוב כי הגם שיהיה שלהם לא ישכנו שם כאיש שיש לו נחלה במדינה זו. והוא שוכן בארץ אחרת, כי לדור ודור ישכנו בה: 35:1: יששום, יש הבדל בין מדבר וציה וערבה, המדבר אינו ראוי לזריעה מצד עצמו, והציה אינו ראוי לזריעה מצד חום השמש הבוער שם מלמעלה, והערבה היה ראוי מצד עצמו, אבל נשחת מסבת קוצים ודרדרים ומינים פראים הפוראים שם, ויש הבדל בין שמחה ששון גיל, הששון הוא הפעולות החיצונות שיעשה להראות השמחה, כמו תוף וכנור ומחול וכדומה, והשמחה והגיל הם נפשיים, לבד שהשמחה היא השמחה התמידיית הרצופה, והגיל הוא על דבר שנתחדש כמו מציאה או בשורה טובה, עפ”ז אומר ארץ העמים שאינה ראויה אל חול הנפלאות והשמחה הנפשיית ישישו מהם ע”י מפלת אדום שמחה חיצונית לבד, וקראה מדבר וציה שאינה ראויה לאור אם מצד עצמה כמדבר, ואם מצד שרשה בשמים ממעל, אינה ראויה גם כן כציה, אבל הערבה שהיא א”י שהיא ראויה אל האור האלהי מצד עצמה ומצד שרשה העליון, רק שגדלו בה קוצים ודרדרים, שהם המעשים הרעים אשר בהם טמאוה, היא תגל גילה חדשה פנימית, כי נגד שהיתה ערבה מלאה קוצים עתה תפרח כחבצלת: 35:2: פרח תפרח, ר”ל הגם שהגיל לא יצוייר רק בפעם הראשון שהתבשר בשורה חדשה, היא תפרח תמיד מחדש בתמידות, ועי”כ יהיה לה גילה תמיד ע”י הנסים שיתחדשו בה תמיד, אף גילת ורנן ר”ל כי כל השמחות הם מעורבים באנחה וסופם דאגה בסור השמחה, אבל היא תגל תמיד בלי הפסק, וגם רנן משמחת לבב וזה יהיה בעבור כי כבוד הלבנון נתן לה, ר”ל הלבנון הוא מכובד במה שהוא מלא ארזים גבוהים ואדירים, אבל אינו מהודר לנוי, לעומת זה הכרמל והשרון הם מהודרים בצבי וביופי, אבל אינם מכובדים כי פרחיהם יציצו וימלו כציץ השדה, והם יהיה להם בין הכבוד ע”י הגבורה כהלבנון, בין ההדר ע”י העושר ויתר מעלות ככרמל והשרון, וחוץ מזה, המה יראו כבוד ה’, שם ה’ נקרא בו מצד שהוא בורא העולם ומצד ההנהגה הכללית וזה כבודו, ובזה יראו כבוד ה’, במה שינהוג אותם הנהגה ההשגחיית באמצעית הטבע ושם אלהינו הכינוי מורה הקשר שי”ל עם ישראל ע”י הנסים והאותות והמופתים שעושה לצרכם ומצד זה הוא מתפאר ומתהדר, ומצד הנהגה זו יראו הדר אלהינו: 35:3: חזקו, אתם הנביאים חזקו את העם המתיאשים מן הגאולה, והנה היאוש יהיה בשלשה פנים א. שנרפו הידים ואינו עושה שום דבר מצד היאוש, עז”א חזקו ידים רפות ב. שהגם שהוא מהיר במלאכת ה’ ועבודתו, אבל נכשלו ברכיו מרוב הצרות והעבודה עד שנלאה ממילא שלא מעצלותו, עז”א ברכים כשלות אמצו ג. אותם שמתאמצים בעבודת ה’ ולא רפו ידים, וגם לא כשלו בצרות רק היה להם שלוה, אבל יען שרואים שעברו עדן ועדנים ולא נתקיימו דברי הנביאים הם ממהרים להכזיב את דברי הנבואה, על זה אמרו. 35:4: אמרו לנמהרי לב, הדוחקים את השעה, שיתחזקו ואל ייראו, כי הנה אלהיכם נקם יבוא כי בבואו אז יבא גם בדרך נקמה נגד העכו”ם, ולכן יתאחר בהכרח עד יתמלא סאתם, וזאת שנית כי גמול אלהים הוא יבא וישעכם התשועה שלכם לא תהיה רק ע”י הגמול שתקבלו על מעשיכם, הגמול הזה של מעשיכם הוא יושיעכם, וכל עוד שאינכם ראוים, לכן אחרו פעמי התשועה: 35:5: אז, ר”ל כי האושר מושג ע”י שכל דבור מעשה נגד השכל והעיון להשיג האמתיות בדעות ובאמונות אומר אז תפקחנה, כי האמתיות יוכרו, או ע”י הבחינה בנבראים ובנפלאות אשר הוא רואה בעיניו, או באמצעות הקבלה שמקבל מן הנביאים או מאבותיו, כמ”ש פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין, לעומת זה אמר כי אז עיני עורים תפקחנה להביט אל פועל ה’, ואזני חרשים תפתחנה לשמוע אל דברי הנביאים ונגד המעשה אומר. 35:6: אז ידלג כאיל פסח, לעבודת ה’ ועשות מצותיו ונגד הדבור אומר ותרון לשון אלם, לשיר את שיר ה’, כי נבקעו במדבר ששם אין המים מצוים, עתה נבקעו שם מעינות, ובערבה שאין מצוים שם נחלים (הגם שמים יהיה שם ע”י מעינות) נבקעו שם נחלים ור”ל כי מפני שלשה דברים א”א ללכת במדבר, א. מחסרון המים, ב. מחסרון הדרך הכבושה. ג. מפני חיות רעות, עפ”ז אומר כי אחר שפדויי ה’ ישובון דרך המדבר לציון, יסתלקו מן המדבר שלשה חסרונותיו, נגד חסרון המים, כי נבקעו במדבר מים: 35:7: והיה השרב, גם מקום היובש בטבעו יהיה רטוב ולח, וצמאון ע”י העדר מעינות ומקורות יהיה למבועי מים, בנוה תנים רבצה שתמיד היה שם מקום שמם ויבש יהיה עתה חציר כזה הראוי לקנה וגומא שאין גדלים אלא במקום מים, עתה יאמר כי יסתלק גם חסרון הדרך, כי 35:8: והיה שם מסלול ודרך, דרך הוא דרך הרבים ואצלו יהיה מסלול כבוש גם ליחידים ההולכים בצידי הדרך, ודרך הזה יקרא לה דרך הקדש אבל בל תטעה כי יהיה כמו עתה שנמצא לישמעאלים ג”כ דרך שהולכים בו ארחות דרך המדבר אל קבר נביאם וקוראים אותו ג”כ דרך הקדש, לכן הוסיף כי לא יעברנו טמא, כי ההולכים ישמרו א”ע מכל טומאה, והוא למו הדרך הזה יהיה מיוחד למו, אל העורים והפסחים שזכר למעלה, שהם גאולי ה’ הולך דרך ר”ל כי עד עתה היו צריכים להולך במדבר שני דברים א. שילכו ארחות גדולות מאנשים רבים ולא יחידים. ב. שיקחו עמהם מורה דרך, הבקי בדרך המדבר, אבל אז גם הולך דרך גם ההולך בדרך יחידי, או גם אוילים חבורה ההולכת שכולם אוילים אין יודעים את הדרך מ”מ לא יתעו, כי יהיה דרך ישר מתוקן, ונגד החסרון הג’ שהיו שם חיות רעות, אומר 35:9: לא יהיה שם אריה, וגם פריץ חיות גם חיה פרוצה לא יעלנה לא יוכל לעלות על הדרך, מצייר כאילו הדרך יהיה מוגבה כ”כ שלא תוכל גם החיה היותר פרוצה לעלות עליו מרוב גבהו, ומוסיף כי גם הפריץ חיות לא תמצא שם כלל, כי לא תהיה במציאות כלל במדבר ההוא, ואחר שיסתלקו מן המדבר השלשה מעכבים מלכת שמה, אז והלכו גאולים באין מחריד: 35:10: ופדויי ה’, אשר יפדם מכל צרותם ישבון מן גלותם וגם ובאו ציון ברנה, לא כמו בצאתם מגלות בבל שיצאו וגם באו לציון ביגון ואנחה וסבלו רעות רבות כנזכר בעזרא ונחמיה זאת שנית ושמחת עולם על ראשם, שיתראה על ראשם שמחה נצחיית שלא יהיה אחריו תוגה וגלות כלל לא כמו שמחת בית שני שלא היתה שמחת עולם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, הנה בצאתם מבבל לא היה להם ששון ושמחה תיכף רק תחלה הלכו מאתם לאט לאט היגון והאנחה, והם הניחו מקום לששון ולשמחה שבאו אחריהם, באופן שתחלה הלכו מאתם היגון ואנחה ואח”כ השיגו ששון ושמחה, עד שלא יצדק לאמר שהיגון והאנחה נסו כי הנס הוא רק מפני הרודף ושם לא היה להם רודף, אבל בגאולה השלמה, ישיגו ששון ושמחה תחלה פתאום ועי”כ ינוסו יגון ואנחה כנס מפני הששון והשמחה שרודף אותם והנה הששון הוא בגלוי והשמחה בלב, וכן האנחה בגלוי והיגון בלב, עד שהיגון שבלב ינוס מפני השמחה, האנחה בגלוי תנוס מפני הששון הגלוי:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | “ה׳ ישפטנו ה׳ מחוקקנו” — ציון כמרכז ממשל אלוקי עתידי
- אפיון - מנהיגות במשבר | “חזקו ידיים רפות” — נחמה לבאי ציון לפני הגאולה
הערות
מילה נדירה: מִשְׁמָע (Strong’s H4927) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: הַ/שָּׁבֶת (Strong’s H7675) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,עמוס,עובדיה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “אז ידלג כאיל פסח” (לה:ו) — ריפוי פיזי כסמל לריפוי הלאומי-רוחני. לפי מלבי”ם: “דרך הקדש” (לה:ח) — הדרך לגאולה הפנימית; טמא לא יעבור — גאולה שלמה מוסרית ורוחנית.