משא מצרים — מזבח לה’ בארץ מצרים
פסוקים
מַשָּׂ֖א מִצְרָ֑יִם הִנֵּ֨ה יְהֹוָ֜ה רֹכֵ֨ב עַל־עָ֥ב קַל֙ וּבָ֣א מִצְרַ֔יִם וְנָע֞וּ אֱלִילֵ֤י מִצְרַ֙יִם֙ מִפָּנָ֔יו וּלְבַ֥ב מִצְרַ֖יִם יִמַּ֥ס בְּקִרְבּֽוֹ׃ וְסִכְסַכְתִּ֤י מִצְרַ֙יִם֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְנִלְחֲמ֥וּ אִישׁ־בְּאָחִ֖יו וְאִ֣ישׁ בְּרֵעֵ֑הוּ עִ֣יר בְּעִ֔יר מַמְלָכָ֖ה בְּמַמְלָכָֽה׃ וְנָבְקָ֤ה רוּחַ־מִצְרַ֙יִם֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַעֲצָת֖וֹ אֲבַלֵּ֑עַ וְדָרְשׁ֤וּ אֶל־הָֽאֱלִילִים֙ וְאֶל־הָ֣אִטִּ֔ים וְאֶל־הָאֹב֖וֹת וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִֽים׃ וְסִכַּרְתִּי֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּיַ֖ד אֲדֹנִ֣ים קָשֶׁ֑ה וּמֶ֤לֶךְ עַז֙ יִמְשׇׁל־בָּ֔ם נְאֻ֥ם הָאָד֖וֹן יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְנִשְּׁתוּ־מַ֖יִם מֵֽהַיָּ֑ם וְנָהָ֖ר יֶחֱרַ֥ב וְיָבֵֽשׁ׃ וְהֶאֶזְנִ֣יחוּ נְהָר֔וֹת דָּלְל֥וּ וְחָרְב֖וּ יְאֹרֵ֣י מָצ֑וֹר קָנֶ֥ה וָס֖וּף קָמֵֽלוּ׃ עָר֥וֹת עַל־יְא֖וֹר עַל־פִּ֣י יְא֑וֹר וְכֹל֙ מִזְרַ֣ע יְא֔וֹר יִיבַ֥שׁ נִדַּ֖ף וְאֵינֶֽנּוּ׃ וְאָנוּ֙ הַדַּיָּגִ֔ים וְאָ֣בְל֔וּ כׇּל־מַשְׁלִיכֵ֥י בַיְא֖וֹר חַכָּ֑ה וּפֹרְשֵׂ֥י מִכְמֹ֛רֶת עַל־פְּנֵי־מַ֖יִם אֻמְלָֽלוּ׃ וּבֹ֛שׁוּ עֹבְדֵ֥י פִשְׁתִּ֖ים שְׂרִיק֑וֹת וְאֹרְגִ֖ים חוֹרָֽי׃ וְהָי֥וּ שָׁתֹתֶ֖יהָ מְדֻכָּאִ֑ים כׇּל־עֹ֥שֵׂי שֶׂ֖כֶר אַגְמֵי־נָֽפֶשׁ׃ אַךְ־אֱוִלִים֙ שָׂ֣רֵי צֹ֔עַן חַכְמֵי֙ יֹעֲצֵ֣י פַרְעֹ֔ה עֵצָ֖ה נִבְעָרָ֑ה אֵ֚יךְ תֹּאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֔ה בֶּן־חֲכָמִ֥ים אֲנִ֖י בֶּן־מַלְכֵי־קֶֽדֶם׃ אַיָּם֙ אֵפ֣וֹא חֲכָמֶ֔יךָ וְיַגִּ֥ידוּ נָ֖א לָ֑ךְ וְיֵ֣דְע֔וּ מַה־יָּעַ֛ץ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת עַל־מִצְרָֽיִם׃ נֽוֹאֲלוּ֙ שָׂ֣רֵי צֹ֔עַן נִשְּׁא֖וּ שָׂ֣רֵי נֹ֑ף הִתְע֥וּ אֶת־מִצְרַ֖יִם פִּנַּ֥ת שְׁבָטֶֽיהָ׃ יְהֹוָ֛ה מָסַ֥ךְ בְּקִרְבָּ֖הּ ר֣וּחַ עִוְעִ֑ים וְהִתְע֤וּ אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ בְּכׇֽל־מַעֲשֵׂ֔הוּ כְּהִתָּע֥וֹת שִׁכּ֖וֹר בְּקִיאֽוֹ׃ וְלֹא־יִהְיֶ֥ה לְמִצְרַ֖יִם מַעֲשֶׂ֑ה אֲשֶׁ֧ר יַעֲשֶׂ֛ה רֹ֥אשׁ וְזָנָ֖ב כִּפָּ֥ה וְאַגְמֽוֹן׃ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יִהְיֶ֥ה מִצְרַ֖יִם כַּנָּשִׁ֑ים וְחָרַ֣ד׀ וּפָחַ֗ד מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲשֶׁר־ה֖וּא מֵנִ֥יף עָלָֽיו׃ וְ֠הָיְתָ֠ה אַדְמַ֨ת יְהוּדָ֤ה לְמִצְרַ֙יִם֙ לְחׇגָּ֔א כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יַזְכִּ֥יר אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו יִפְחָ֑ד מִפְּנֵ֗י עֲצַת֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲשֶׁר־ה֖וּא יוֹעֵ֥ץ עָלָֽיו׃ בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִהְיוּ֩ חָמֵ֨שׁ עָרִ֜ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם מְדַבְּרוֹת֙ שְׂפַ֣ת כְּנַ֔עַן וְנִשְׁבָּע֖וֹת לַיהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת עִ֣יר הַהֶ֔רֶס יֵאָמֵ֖ר לְאֶחָֽת׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֤ה מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּמַצֵּבָ֥ה אֵצֶל־גְּבוּלָ֖הּ לַֽיהֹוָֽה׃ וְהָיָ֨ה לְא֥וֹת וּלְעֵ֛ד לַיהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם כִּֽי־יִצְעֲק֤וּ אֶל־יְהֹוָה֙ מִפְּנֵ֣י לֹחֲצִ֔ים וְיִשְׁלַ֥ח לָהֶ֛ם מוֹשִׁ֥יעַ וָרָ֖ב וְהִצִּילָֽם׃ וְנוֹדַ֤ע יְהֹוָה֙ לְמִצְרַ֔יִם וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֛יִם אֶת־יְהֹוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְעָֽבְדוּ֙ זֶ֣בַח וּמִנְחָ֔ה וְנָדְרוּ־נֵ֥דֶר לַיהֹוָ֖ה וְשִׁלֵּֽמוּ׃ וְנָגַ֧ף יְהֹוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם נָגֹ֣ף וְרָפ֑וֹא וְשָׁ֙בוּ֙ עַד־יְהֹוָ֔ה וְנֶעְתַּ֥ר לָהֶ֖ם וּרְפָאָֽם׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא תִּהְיֶ֨ה מְסִלָּ֤ה מִמִּצְרַ֙יִם֙ אַשּׁ֔וּרָה וּבָא־אַשּׁ֥וּר בְּמִצְרַ֖יִם וּמִצְרַ֣יִם בְּאַשּׁ֑וּר וְעָבְד֥וּ מִצְרַ֖יִם אֶת־אַשּֽׁוּר׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ שְׁלִ֣ישִׁיָּ֔ה לְמִצְרַ֖יִם וּלְאַשּׁ֑וּר בְּרָכָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ אֲשֶׁ֧ר בֵּרְכ֛וֹ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר בָּר֨וּךְ עַמִּ֜י מִצְרַ֗יִם וּמַעֲשֵׂ֤ה יָדַי֙ אַשּׁ֔וּר וְנַחֲלָתִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ בִּשְׁנַ֨ת בֹּ֤א תַרְתָּן֙ אַשְׁדּ֔וֹדָה בִּשְׁלֹ֣חַ אֹת֔וֹ סַֽרְג֖וֹן מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֑וּר וַיִּלָּ֥חֶם בְּאַשְׁדּ֖וֹד וַֽיִּלְכְּדָֽהּ׃ בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא דִּבֶּ֣ר יְהֹוָה֮ בְּיַ֣ד יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמוֹץ֮ לֵאמֹר֒ לֵ֗ךְ וּפִתַּחְתָּ֤ הַשַּׂק֙ מֵעַ֣ל מׇתְנֶ֔יךָ וְנַעַלְךָ֥ תַחֲלֹ֖ץ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֑ךָ וַיַּ֣עַשׂ כֵּ֔ן הָלֹ֖ךְ עָר֥וֹם וְיָחֵֽף׃ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר הָלַ֛ךְ עַבְדִּ֥י יְשַֽׁעְיָ֖הוּ עָר֣וֹם וְיָחֵ֑ף שָׁלֹ֤שׁ שָׁנִים֙ א֣וֹת וּמוֹפֵ֔ת עַל־מִצְרַ֖יִם וְעַל־כּֽוּשׁ׃ כֵּ֣ן יִנְהַ֣ג מֶֽלֶךְ־אַ֠שּׁ֠וּר אֶת־שְׁבִ֨י מִצְרַ֜יִם וְאֶת־גָּל֥וּת כּ֛וּשׁ נְעָרִ֥ים וּזְקֵנִ֖ים עָר֣וֹם וְיָחֵ֑ף וַחֲשׂוּפַ֥י שֵׁ֖ת עֶרְוַ֥ת מִצְרָֽיִם׃ וְחַתּ֖וּ וָבֹ֑שׁוּ מִכּוּשׁ֙ מַבָּטָ֔ם וּמִן־מִצְרַ֖יִם תִּפְאַרְתָּֽם׃ וְ֠אָמַ֠ר יֹשֵׁ֨ב הָאִ֣י הַזֶּה֮ בַּיּ֣וֹם הַהוּא֒ הִנֵּה־כֹ֣ה מַבָּטֵ֗נוּ אֲשֶׁר־נַ֤סְנוּ שָׁם֙ לְעֶזְרָ֔ה לְהִ֨נָּצֵ֔ל מִפְּנֵ֖י מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֑וּר וְאֵ֖יךְ נִמָּלֵ֥ט אֲנָֽחְנוּ׃
פירוש רש”י
19:1: רֹכֵב עַל עָב קַל. מְהֵרָה לִשְׁלֹחַ קַל מְהֵרָה גְּזֵרַת דְּבָרוֹ לִפָּרַע מִמִּצְרַיִם: | וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו. לֹא יִהְיֶה לָהֶם כֹּחַ לְהַצִּיל אֶת עַמָּם מִיַּד שְׁלוּחָיו שֶׁל אַשּׁוּר. וְזֶה שֶׁאָמַר הַנָּבִיא פֻּרְעָנוּת מִצְרַיִם בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, מַה שֶׁלֹּא אָמַר בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לִשְׁאָר אֻמּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם לְמוּדִים לִלְקוֹת בַּמִּדָּה הַזֹּאת: ״וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (שמות יב:יב), ״וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם״ (שם), וְדֶרֶךְ אֶרֶץ מְיָרְאִין אֶת הָאָדָם בְּמַכָּה שֶׁכְּבָר לָקָה בָּהּ: 19:2: וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם. סוֹפוֹ מְפָרֵשׁ אֶת תְּחִלָּתוֹ: וְנִלְחֲמוּ אִישׁ בְּאָחִיו: 19:3: וְנָבְקָה רוּחַ. תִּתְרוֹקֵן חָכְמָתוֹ, כְּמוֹ ״בּוֹקֵק הָאָרֶץ״ (ישעיהו כד:א): | הָאִטִּים. אֶחָד מִן הַשֵּׁמוֹת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה: 19:4: וְסִכַּרְתִּי. כְּמוֹ ׳וְסָגַרְתִּי׳; וְיֵשׁ עוֹד לְפָרֵשׁ לְשׁוֹן ״וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנוֹת תְּהוֹם״ (בראשית ח:), אֶסְתְּמֶנּוּ וְאֶחְבְּשֶׁנּוּ: | בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה. כָּל לְשׁוֹן אַדְנוּת קָרוּי בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וַאֲפִלּוּ יָחִיד, כְּמוֹ ״אֲדֹנֵי יוֹסֵף״ (בראשית לט:), ״עַד בֹּא אֲדֹנָיו״ (בראשית לט:ז): | וּמֶלֶךְ עַז. מֶלֶךְ אַשּׁוּר: 19:5: וְנִשְּׁתוּ מַיִם מֵהַיָּם. וְנֶחְרְבוּ מַיִם מִן הַיָּם: | וְנִשְּׁתוּ. לְשׁוֹן ״הַשְּׁאֵת וְהַשֶּׁבֶר״ (איכה ג:מז). לְפִי שֶׁכָּל שֶׁבַח אֶרֶץ מִצְרַיִם עַל יְדֵי נִילוּס הוּא, שֶׁאֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִים שָׁם, אֶלָּא נִילוּס עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אוֹתָהּ דֶּרֶךְ יְאוֹרִים הָעֲשׂוּיִים בִּידֵי אָדָם, לְפִיכָךְ הוּא מְדַמֶּה פֻּרְעָנוּת שֶׁלָּהּ לְיֹבֶשׁ יְאוֹרִים: | וְנִשְּׁתוּ מַיִם מֵהַיָּם. וְלֹא יַחֲזִיר הַיָּם אֶת נִילוּס לַאֲחוֹרָיו, וְיֵרֵד נִילוּס לְתוֹכוֹ וְלֹא יַעֲלֶה וְיַשְׁקֶה אֶת מִצְרַיִם: | וְנָהָר. זֶה נִילוּס: 19:6: וְהֶאֶזְנִיחוּ. כְּשֶׁהַמַּיִם מִתְמַעֲטִין, הַטִּיט נִכָּר בָּהֶם, וְנַעֲשִׂין רֶפֶשׁ וְנִזְנָחִין: | דָּלֲלוּ. בְּמַחְבֶּרֶת ״אִם דַּל הוּא״ (ויקרא יד:כא): | יְאֹרֵי מָצוֹר. יְאוֹרִים עֲמֻקִּים בַּחֲרִיצֵי מְצוֹרֵי עֲיָרוֹת: | קָנֶה וָסוּף, שֶׁהָיוּ גְּדֵלִים שָׁם מֵרֹב מֵימֵיהֶם: | קָמֵלוּ. כְּשֶׁיָּבְשׁוּ הַיְאוֹרִים, עָמְדוּ הַקָּנִים מִלִּגְדּוֹל עוֹד, וְהֵם מִתְיַבְּשִׁים וְנוֹפְלִים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן קָמֵלוּ: ״לָא יִסְקוּן״, וּבְמָקוֹם אַחֵר תִּרְגֵּם ״הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַל״ (ישעיהו לג:ט): ״נְתַר״. וְאוֹמֵר אֲנִי, שֶׁהוּא לְשׁוֹן ׳קְצִיצָה׳, שֶׁנִּקְצָצִים מֵאֲלֵיהֶן מֵחֲמַת יוֹבְשָׁן וְנוֹפְלִין: 19:7: עָרוֹת עַל יְאוֹר עַל פִּי יְאוֹר, וְכָל מִזְרַע יְאוֹר וגו׳. עָרוֹת – לְשׁוֹן דָּבָר הַמְעוֹרֶה וְנִשְׁרָשׁ יָפֶה יָפֶה, וְדוֹמֶה לוֹ (תהלים לז:לה) ״רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן״, וְכֵן חִבְּרוֹ מְנַחֵם בְּמַחְבַּרְתּוֹ. זְרָעִים הַנִּשְׁרָשִׁים עַל נִילוּס, וַאֲפִלּוּ עַל פִּי שְׂפָתוֹ, וְכָל הַנִּזְרָעִים עָלָיו הַכֹּל יָבֵשׁ וְנִדָּף: 19:8: וְאָנוּ. לְשׁוֹן אוֹנִי וָאֵבֶל: | הַדַּיָּגִים. הֵם מִצְרַיִם, שֶׁצָּדִין דָּגִים מִנִּילוּס, שֶׁהוּא מִתְפַּשֵּׁט וְעוֹלֶה בִּיאוֹרִים רַבִּים הָעֲשׂוּיִין עַל שְׂפָתוֹ עַל פְּנֵי אֶרֶץ מִצְרַיִם כֻּלָּהּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכָל הַנְּהָרוֹת: | חַכָּה. אמ״ו בלע״ז: 19:9: עֹבְדֵי פִשְׁתִּים. זוֹרְעֵי פִּשְׁתִּים עַל הַנָּהָר: | שְׂרִיקוֹת. פִּשְׁתִּים שֶׁסּוֹרְקִין אוֹתָן, וְאוֹרְגִין מֵהֶם מְצוּדוֹת דָּגִים, שֶׁהֵן עֲשׂוּיוֹת חוֹרִין חוֹרִין: | חוֹרָי. כְּמוֹ ״בַּהֲמוֹת שָׂדָי״ (תהלים ח:ח), ״וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי״ (ירמיהו כב:יד): 19:10: וְהָיוּ שָׁתֹתֶיהָ מְדֻכָּאִים כָּל עֹשֵׂי שֶׂכֶר. אישקלוש״א בלע״ז, כְּמוֹ (בראשית ח:ב) ״וַיִּסָּכְרוּ מַעַיְנוֹת תְּהוֹם״, שֶׁסּוֹכְרִים הַמַּיִם הַיּוֹצְאִין חוּץ לִשְׂפַת הַנָּהָר וּמִתְפַּשְּׁטִים, וְנַעֲשִׂים אֲגַם מַיִם הַנִּקְוִים וְעוֹמְדִין בִּמְקוֹמָן, וְרָבִים שָׁם דָּגִים. וְאָמַר הַנָּבִיא שֶׁיִּהְיוּ יְסוֹדוֹת חֲפִירוֹתֵיהֶן מְדֻכָּאִים, וְיִפְּלוּ אַגְמֵי הַשֶּׂכֶר שֶׁעָשׂוּ: | אַגְמֵי נָפֶשׁ. אַגְמֵי שֶׁבֶת לָשׁוֹן ״שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״ (שמות לא:יז), שֶׁמֵּי הָאֲגַמִּים נוֹחִים וְעוֹמְדִים בְּמָקוֹם אֶחָד. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״דַּהֲווֹ עָבְדִין סוּכְרָא וְכָנְשִׁין מַיָּא, גְּבַר לְנַפְשֵׁיהּ״: 19:11: אֵיךְ תֹּאמְרוּ מֵעַתָּה לְפַרְעֹה, כָּל אִישׁ מִכֶּם עַל עַצְמוֹ ״בֶּן חֲכָמִים אֲנִי״, וּמֵאַחַר שֶׁיִּכָּשֵׁל בַּעֲצַתְכֶם, אֵיךְ תִּתְהַלְּלוּ לְפָנָיו לֵאמֹר בְּנֵי חֲכָמִים אֲנַחְנוּ, אַתָּה בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם: 19:13: נוֹאֲלוּ. לְשׁוֹן אֱוִילִים: | נִשְּׁאוּ. כְּמוֹ ״הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי״ (בראשית ג:יג): 19:14: מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ. מַשְׁקֶה מָזַג לָהֶם בְּתוֹכָהּ, שֶׁעִוָּה אֶת רוּחָם. לְשׁוֹן ״מָסְכָה יֵינָהּ״ (משלי ט:ב). עֵרוּב מַשְׁקֶה בְּחָבִית עַד שֶׁמַּעֲמִידוֹ בְּטַעְמוֹ קָרוּי מֶסֶךְ: | עִוְעִים. שֵׁם חֹלִי שֶׁל טֵרוּף הַדַּעַת: 19:15: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן. הֵם הַחַרְטוּמִים וְאִצְטַגְנִינִים הַחוֹזִים בַּכּוֹכָבִים, שֶׁיֵּשׁ בָּרָקִיעַ מַזָּלוֹת וְכוֹכָבִים הַמְכֻנִּים כֵּן וַעֲשׂוּיִין דֻּגְמַת רֹאשׁ וְזָנָב, וְהֵם נְתוּנִים בִּתְלִי (ספרים אחרים: בְּטָלֶה). וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ כְּתַרְגּוּמוֹ: ״רֹאשׁ וְהֶגְמוֹן, שִׁלְטוֹן וְאַטְרוֹן״: 19:17: וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא. כְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ הַנּוֹתָרִים בְּמִצְרַיִם מִשְּׁבִי סַנְחֵרִיב אֶת מַפַּלְתּוֹ, שֶׁיִּפּוֹל בְּאֶרֶץ יְהוּדָה בְּלֹא שׁוּם מִלְחֲמוֹת זְרוֹעַ בָּשָׂר, יֵדְעוּ כִּי יֵשׁ שְׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעָם חָזָק, וְיִירָאוּ וְיִפְחֲדוּ מִפְּנֵי אַדְמַת יְהוּדָה: | חָגָּא. לְשׁוֹן שֶׁבֶר, וְאֵימָה וָפַחַד, לְשׁוֹן ״יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר״ (תהלים קז:כז), וְכֵן ״חַגְוֵי הַסֶּלַע״ (שיר השירים ב:יד): | מִפְּנֵי עֲצַת ה׳ צְבָאוֹת אֲשֶׁר הוּא יוֹעֵץ עָלָיו. לְהַפִּילוֹ בְּיַד סַנְחֵרִיב, וִיהוּדָה יִמָּלֵט מִיָּדוֹ: 19:18: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים וְגוֹ׳. שָׁנִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה כג): אַחַר מַפַּלְתּוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב עָמַד חִזְקִיָּהוּ וּפָטַר אֶת הָאֻכְלוֹסִין שֶׁהֵבִיא עִמּוֹ מִמִּצְרַיִם וּמִכּוּשׁ בְּקוֹלָרִין לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם מַלְכוּת שָׁמַיִם, וְחָזְרוּ לִמְקוֹמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים וְגוֹ׳. וְהָלְכוּ וּבָנוּ מִזְבֵּחַ לַה׳ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּמַקְרִיבִין עָלָיו קָרְבָּן לַשָּׁמַיִם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה׳ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְיֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ שֶׁדְּרָשׁוּהוּ בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת (מנחות קט ב) עַל מִזְבַּח בֵּית חוֹנְיוֹ, בְּנוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, שֶׁבָּרַח לוֹ לְמִצְרַיִם וְעָשָׂה שָׁם מִזְבֵּחַ: | מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן. כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן: | עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״קַרְתָּא דְבֵית שֶׁמֶשׁ דַּעֲתִידָא לְמֵיחֱרַב יִתְאַמַּר הִיא חֲדָא מִנְּהוֹן״. הַהֶרֶס תִּרְגְּמוֹ יוֹנָתָן לִשְׁנֵי פָנִים: לְשׁוֹן ״הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח״ (איוב ט:ז), וּלְשׁוֹן הֲרִיסָה וְחֻרְבָּן. וּמֵהֵיכָן לְמָדָהּ יוֹנָתָן? מִנְּבוּאָתוֹ שֶׁל יִרְמְיָה שֶׁנִּבָּא בְּתַחְפַּנְחֵס: ״וְשִׁבַּר אֶת מַצְּבוֹת בֵּית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (ירמיהו מג:יג). לָמַדְנוּ שֶׁבֵּית שֶׁמֶשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמַצֵּבָה עֲתִידָה לֵחָרֵב, וּמַצֵּבוֹת הָאֲמוּרוֹת שָׁם הִיא מַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה׳ הָאֲמוּרָה כָּאן. וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁהָיְתָה בֵּית שֶׁמֶשׁ יוֹשֶׁבֶת בִּגְבוּל מִצְרַיִם עַל הַסְּפָר, לְכָךְ נֶאֱמַר אֵצְלָהּ גְּבוּלָהּ: 19:20: וְהָיָה. הַמִּזְבֵּחַ לְאוֹת וּלְעֵד בֵּינָם וּבֵין הַמָּקוֹם: | מוֹשִׁיעַ וָרָב. מוֹשִׁיעַ וְשַׂר: 19:21: וְנוֹדַע ה׳. יִהְיֶה כֹּחַ גְּבוּרָתוֹ נִכָּר לָהֶם: 19:22: וְנָגַף. לְשׁוֹן מַכָּה הוּא: | נָגֹף וְרָפוֹא. וְאַחַר הַמַּכָּה יָבִיא לָהֶם רְפוּאָה: | וְנֶעְתַּר לָהֶם. יֵרָצֶה לָהֶם: 19:23: תִּהְיֶה מְסִלָּה. תִּהְיֶה דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה שֶׁיֵּלְכוּ בָּהּ תָּמִיד מִמִּצְרַיִם לְאַשּׁוּר: | וּבָא אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְיִגִיחוּן אֲתוּרָאֵי לְמִצְרָאֵי״: 19:24: יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר. לְשָׁלוֹם וְלִבְרָכָה, לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה אֻמָּה חֲשׁוּבָה בָּעוֹלָם בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן כְּמִצְרַיִם וּכְאַשּׁוּר, וְיִשְׂרָאֵל הָיוּ שְׁפָלִים בִּימֵי אָחָז וּבִימֵי הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה, וְאָמַר הַנָּבִיא: עַל יְדֵי הַנֵּס שֶׁיַּעֲשֶׂה לְחִזְקִיָּהוּ יִגְדַּל שֵׁם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְיִהְיוּ חֲשׁוּבִים כְּאַחַת מֵאֵלּוּ הַמַּמְלָכוֹת לִבְרָכָה וְלִגְדֻלָּה: 19:25: אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ. לְיִשְׂרָאֵל: | בָּרוּךְ עַמִּי. יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לְעָם בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרָיִם: | וּמַעֲשֵׂה יָדַי הֶרְאֵיתִי לָהֶם בִּגְבוּרוֹת שֶׁהִפְלֵאתִי בְּאַשּׁוּר, וְעַל יְדֵי אוֹתָם נִסִּים יָשׁוּבוּ אֵלַי וְיִהְיוּ כְּאִלּוּ עַתָּה עֲשִׂיתִים מֵחָדָשׁ, וְהֵם יִהְיוּ נַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל, וְדֻגְמָא זוֹ תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: 20:2: וּפִתַּחְתָּ הַשַּׂק מֵעַל מָתְנֶיךָ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וְתֵיסַר סַקָּא בְּחַרְצָךְ״, וְהַדְּבָרִים מוֹכִיחִים, שֶׁהֲרֵי עַד עַכְשָׁיו לֹא צִוָּהוּ לַחֲגוֹר שַׂק שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ לְהַתִּירָהּ. וְעוֹד: שֶׁהוּא אוֹמֵר וְנַעַלְךָ תַּחֲלֹץ, וְהוּא סִימָן לַאֲבֵלוּת. וּפֵירוּשׁ וּפִתַּחְתָּ כְּמוֹ ״מְפֻתָּחוֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם״ (שמות לט:ו), לַחֲגוֹר שַׂק בְּדֹחַק עַל בְּשָׂרוֹ, כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה חֲקוּקָה בִּבְשָׂרוֹ: | מֵעַל מָתְנֶיךָ. לְמַעְלָה מִמָּתְנֶיךָ: | עָרוֹם. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״פְּחִיחַ״, בִּבְגָדִים קְרוּעִים וּבְלוּאִים, וְלֹא עָרֹם מַמָּשׁ: 20:3: שָׁלֹשׁ שָׁנִים. יֵלֵךְ כֵּן לְאוֹת וּלְמוֹפֵת לְמִצְרַיִם וּלְכוּשׁ, שֶׁלְּסוֹף שָׁלֹשׁ שָׁנִים ״יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְגוֹ׳״ (ישעיה כ:ד). לָמַדְנוּ שֶׁכָּבַשׁ תַּרְתָּן אֶת אַשְׁדּוֹד שָׁלֹשׁ שָׁנִים לִפְנֵי מַפַּלְתּוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב, שֶׁהֲרֵי מַפַּלְתּוֹ הָיְתָה כְּשֶׁהֵבִיא אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְתִרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם בְּקוֹלָרִין, כְּשֶׁבָּא לָצוּר עַל חִזְקִיָּהוּ: 20:4: וַחֲשׂוּפַי שֵׁת. כְּמוֹ ׳חֲשׂוּף שֵׁת׳, וְהַיּוֹ״ד יְתֵרָה כְּיוֹ״ד ״חַלּוֹנָי״ (ירמיהו כב:יד) וְ״חוֹרָי״ (ישעיהו יט:ט) וְ״שָׂדָי״ (תהלים ח:ח): | שֵׁת. בֵּית מוֹצָא הָרְעִי, וְכֵן (שמואל ב י:ד): ״וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם עַד שְׁתוֹתֵיהֶם״. וּגְמוּל זֶה הָיָה לָהֶם תַּחַת חָם אֲבִיהֶם, אֲשֶׁר רָאָה עֶרְוַת אָבִיו וְלֹא כִּסָּה אוֹתָהּ, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה: 20:5: וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ. כָּל הַמַּבִּיטִים וּמְצַפִּים עַל עֶזְרַת כּוּשׁ, וְהַמִּתְפָּאֲרִים בְּמִשְׁעַן מִצְרַיִם: | תִּפְאַרְתָּם. וונט״ש בלע״ז: 20:6: יוֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ נִשְׁעָנִים עַל פַּרְעֹה לְעֶזְרָה: | הָאִי. לְשׁוֹן אִיֵּי הַיָּם:
פירוש רד”ק
19:1: משא מצרים. אמר רוכב על עב קל דרך משל לרוב מהירות הגזירה עליהם: | ונעו אלילי מצרים. אליליהם שהיו בוטחים בהם ינועו מפניו לא יושיעום בעת צרתם, ואמר ונעו אלילי מצרים ידמה כי אלילים רבים היו להם, וכן אמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, ותרגם יונתן ונעו ויתברו: 19:2: וסכסכתי. ענין בלבול, וכן ואת אויביו יסכסך, אמר יבלבל אותם ביניהם לבד מהאויבים שיבאו עליהם תהיה ביניהם בלבולים ונלחמו איש באחיו ממלכה בממלכה אף על פי שמצרים כולו מלכות אחת והיו בהם שרים תחת המלך הגדול זה מולך במדינה אחת וזה מולך במדינה אחרת כמו מלכי כנען: 19:3: ונבקה. מבנין נפעל, מענין גפן בוקק, והוא ענין רקות, כלומר לא תשאר ברוחם חכמה ובינה ולא ידעו לקחת עצה לעצמם: | ועצתו אבלע. כפל ענין במ”ש אבלע ענין השחתה, ואמר זה הענין במצרים לפי שהיו בהם חרטומים וחכמים כשראו שאבדה עצתם ידרשו אל האלילים ואל האטים, ותרגם יונתן ומן חרשין, ותרגם מכשפה לא תחיה חרשא לא תחי: 19:4: וסכרתי. כמו וסגרתי, מן יסגרך ה’ בידי, וכן תרגם יונתן ואמסר: | אדנים קשה ומלך עז. כפל הענין במלות שונות, ואדונים לשון תפארת ליחיד, וכן אם אדניו יתן לו אשה וזולתו, | ומלך עז הוא מלך אשור: 19:5: ונשתו. מה שאמר בנבואה זו מיובש הנהר ומהפסק מחיתם ממנו הכל הוא דרך משל, לפי שנהר נילוס הוא משקה הארץ עד שלא יצטרכו לגשמים ומהנהר יבא להם רוב הדגים, כמו שאמר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, ולולי היאור לא היה ישוב במצרים והיתה חרבה מאין אדם כי לא ירדו שם גשמים לפיכך המשיל חורבנה על יד מלך אשור כאלו פסק מהם הנהר, וכן הים הסמוך לנהר שלא יוכל לבא להם דרך ים שום מחיה: | ונשתו. מבנין נפעל מענין נשתה גבורתם ענין הפסק הדבר ואבודו: 19:6: ואזניחו נהרות. נחלקו במלה הזאת, יש אומרים כי הה”א לבנין הפעיל כה”א הפקידו השמידו והאל”ף נוספת, ויש אומרים כי נהגו באל”ף על לשון ארמי אשתיו חמרא אתכריאת רוחי וכתבו הה”א על לשון עברית והאל”ף על לשון ארמית, ואחי ר’ משה פירש כי האל”ף במקום ה”א הבנין כאל”ף וכל מלבושי אגאלתי והה”א כה”א ההשב אשיב את בנך במקום אם, כאלו אמר ואם האזניחו, ופירושו כן ונהר יחרב ויבש ואם הנהרות יחרבו ויבשו דללו וחרבו יאורי מצור כי היאורים יהיו מהנהרות כו’, כשיצא הנהר ימלאו היאורים מים, וכן קנה וסוף שהם על שפת היאורים קמלו, אחר שאין שם מים, ופירוש האזניחו רחקו, כמו ותזנח משלום נפשי, וכשיבשו הנהרות הנה רחקו, ופירוש דללו כמו חרבו, כמו דלו מאנוש נעו, ופירוש מצור מצרים, ופירוש קמלו נכרתו, כמו החפיר לבנון קמל ויונתן תרגם יאורי מצור נהריהון עמיקיא: 19:7: ערות על יאור. ערות תאר לירקות ולדשאים הלחים, וכן ומתערה כאזרח רענן מתלחלח, ואמר הירקות שהיו סמוך ליאור ועל פי יאור, כלומר על שפת היאור יבש נדף ואיננו: 19:8: ואנו הדיגים. הפסוק כפול בענין במלות שונות, הדיגים הם צדי הדגים והם צדים אותן בשני דרכים כשמשליכים חכה והוא כמין מחט שראשו כפוף ונכנס בפי הדגים ומושכין אותן בה ופורשין גם כן מכמורת והיא הרשת ונתפשים שם הדגים: | ואנו. כמו ואבלו, וכן תאניה ואניה: 19:9: ובשו עבדי פשתים. פירוש עושי, מתרגמין מעשה עובדא, וכן יכיר מעבדיהם כמו מעשיהם, ואמר יבושו עובדי פשתן: | שריקות. כלומר שמסרקין הפשתן במסרק והטוב והיפה שבו עושים ממנו הרשתות, וזהו שאמר ואורגים חורי, כי הרשתות הן עשויות נקבים נקבים: | חורי. כמו חורים, וכן וחשופי שת כמו חשופים וקרע לו חלוני כמו חלונים, ואחר שיבש הנהר יבשו עושי הרשתות לצוד הדגים, ויש מפרשים שריקות הטוב שבפשתן, וכן נקרא בערבי שרק, וכן מפרשים חורי לבנים: 19:10: והיה שתותיה. כמו רשתותיה, וכן כי השתות יהרסון, וכן בדברי רבותינו ההוא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי, פירוש רשת: | מדוכאים. נשברים כאלו הם נכרתים שלא יצודו בהם כי אין נהר ואין יאור: | כל עושי שכר. וכן כל עושי שכר היו: | אגמי נפש. והיא כמו עגמי, מן עגמה נפשי ושכר כמו ויסכרו מעינות, רוצה לומר שסוגרים בפני המים כדי שיקוו המים ויצודו בהם דגים, כמו שאמרו בתלמוד הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים, אמר אותם שהיו עושים שכר עתה יהיו מדוכאים ואגמי נפש ויש מפרשים אגמי נפש האגמים שיש בהם דגים וקרא הדגים נפש, וי”ת ויהא אחר בית שתי מחא כבישין אחר דהוו עבדין סכרא וכנשין מיא גבר לנפשיה: 19:11: אך אוילים. חכמי יועצי פרעה, בא סמוך על סמוך, כמו נהרי נחלי דבש וחמאה, את מספר מפקד העם: | אל פרעה. בעבור פרעה, איך תאמרו בעבור פרעה שהוא אומר בן חכמים אני בן מלכי קדם ואיה חכמתו ומלכותו ואיה חכמתכם גם כן שלא תוכלו לתת לו עצה להנצל מרעתו, ויש מפרשים שכל אחד מחכמיו היה אומר בן חכמים אני, כלומר אני חכם ובן חכם ויודע לתת עצה טובה לכל דבר ואיך נואלתם בפעם הזאת, ועל דרך הזה תרגם יונתן איכדין תימרון לפרעה בני חכימין אנחנא ואת בר מלכין דמלקדמין: 19:12: אים איפה חכמיך. כפל הענין במלות שונות, אמר בכל חכמתכם לא יוכל להגיד מה יעץ ה’ צבאות על מצרים הפורענות שעתידה לבא עליהם, ואמר יעץ כאלו יעץ האויב לבא עליהם: 19:13: נואלו. נשאו, מבנין נפעל מענין השא השאת, כאלו הטעו אותם ואבדה חכמתם: | התעו את מצרים. הם השרים והחכמים התעו את מצרים שהיא פנת שבטיה, כלומר ראש הממלכה, והם התעו אותה שהיו מבטיחים אותה בחכמתם שלא יוכל לבא לה רעה שלא ידעו הם בחכמתם, והנה זאת הרעה לא ידעו אותה: 19:14: ה’ מסך בקרבה. כלומר מאת האל יתברך בא להם זה שבלבל עצתם והשחית חכמתם: | מסך. ענין ערוב ובלבול, כמו ביין מסכתי, שהוא ענין ערוב המים ביין: | עועים. שרשו עוה, והוא כפל הפ”א, מענין ונעוה לב: | והתעו. פירוש השרים והגדולים, פירוש השרים שזכר כלומר השרים הגדולים שדרכם ליעץ אותה הם התעו אותה, שהאל בלבל עצתם, וכנה מצרים בלשון נקבה שאמר פנת שבטיה, ובלשון זכר באמרו אל כל מעשהו, כן מנהג הלשון במקומות רבים, כי כשידבר בלשון נקבה ידבר כנגד הכנסה, וכשידבר בלשון זכר ידבר כנגד העם: | כהתעות שכור בקיאו. תרגם יונתן כמא דטעי רזיא ומדשדש בתיוביה, פירוש כמו שהשכור נתעה ולא ידע מה יעשה ויקיא ויתגלגל אחר כן בקיאו: 19:15: ולא יהיה. למעשה אשר יעשה, פירש לא ישאר למצרים שום מעשה שיעשה ולא יועילנו: | ראש וזנב. כלומר כל חכמת חכמיו וחרטומיו הכל ינסה להנצל מרעתו ולא יועילנו: | ראש וזנב כפה ואגמון. הן משל על חכמי מצרים החכמים והגדולים הם ראש, והפחותים זנב, וכן כפה ואגמון, כי כפה הם החזקים בחכמה, ואגמון הם החלושים, והוא כפל הענין במלות שונות רוצה לומר לכם יעשו חכמתם ולא תועילם, ויונתן תרגם מעשה כמו עצה, אמר מלכא דימלוך ריש ואגמון שלטון ואטרון, וי”מ ראש וזנב ראש התלי וזנבו המתעסקים בחכמת הכוכבים, ולא ידעו הרעה הבאה עליהם: 19:16: ביום ההוא. אמר ביום ההוא לפי שבזמן אחד היה שהחריב מלך אשור מצרים וכוש ואחר כן בא לירושלם ונגף שם, לפיכך אמר ביום ההוא כי בזמן אחד היה זה הכל: | כנשים. חלשים כנשים: | מפני תנופת יד ה’ צבאות. כלומר מאת ה’ צבאות באה להם זאת הרעה, לפיכך לא יהיה להם כח להלחם כנגד אויביהם ויהיו כנשים: 19:17: והיתה. כשישמעו מצרים הנותרים בארצם מפלת סנחריב בירושלים תהיה להם אדמת יהודה לפחד ורגזו וחלו ממנה: | לחגא. פירוש תנועות הפחד ורעדה וכן יחוגו וינועו כשכור: | מפני עצת ה’ צבאות. מפני שראו תחלת מפלתן ביד מלך אשור ואחר כך מפלת מלך אשור בארץ יהודה ידעו כי עצת ה’ צבאות היתה מפלתם כמו שהיתה מפלת אשור ביד ה’ שהרי היו כלם פגרים מתים בלא חרב ידעו כי הכל מאת ה’ הוא: 19:18: ביום ההוא. כשיראו מפלת אשור שבי מצרים וכוש שהיו שם במחנה אשור בשלשלאות של ברזל כמו שאומר יגיע מצרים וסחר כוש וגו’, ואומר בזיקים יעברו וגו’, ויאמרו אך בך אל וגו’ יכירו וידעו כי אין אלהים כי אם אלהי ישראל וישובו לאמונת ישראל, כי חזקיהו התיר כל השבוים שהיו במחנה ממצרים ומכוש ולקח כל הבזה והתיר השבוים ושבו לארצם והגידו נפלאות הבורא, והיו חמש ערים במצרים ששבו לאמונת האל ובנו מזבח והעלו עולות לה’ ועל זה נאמר יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען, רוצה לומר שפת ארץ ישראל שהיא לשון עברי לפי שהיו הולכים ושבים לארץ ישראל ולומדים מעשיהם ולשונם, ואמר כנען לפי שמצרים וכנען היו אחים בני חם ונפלה ארץ כנען לישראל לנחלה ושבה ארץ כנען כנכרים למצרים ועתה ישובו אליה כאלו היא לכנען אחיהם כי יחשבו ישראל אחים: | ונשבעות לה’ צבאות. כי בו יאמינו ובו ישבעו לא באלילים שהיו מאמינים מתחילה: | עיר ההרס יאמר לאחת. כל כך יהיו דבקים באמונת האל עד שיסכימו ביניהם שאם תשוב מעבודת האל אחת מחמש ערים יאמר לה עיר ההרס, כלומר שיעמדו עליה ויהרסוה, ויונתן תרגם כמו החרס בחי”ת מן האומר לחרס, ותרגם יונתן קרתא בית שמש דעתיד ליחרב יתאמר היא חדא מנהון: 19:19: ביום ההוא. פירשנוהו: 19:20: והיה לאות ולעד. זה יהיה למצרים לאות ולעד, כי כל זמן שיחזיקו באמונת האל יקראו אל ה’ והוא יושיעם מיד כל נוגשיהם, וזה יהיה להם לאות כי האל ישמרם כשיחזיקו באמונתו: | מושיע ורב. גדול, כמו על כל רב ביתו, כלומר גדול יהיה המושיע שישלח להם והוא מלאך ה’ שיכה בשונאיהם והם נצולים, ויונתן תרגם ורב דיין, וזה רוצה לומר שישפוט בשונאיהם: 19:21: ונודע ה’. כי בזה ידעוהו עוד ויכירוהו מלבד מה שידעוהו מתחילה במגפת מלך אשור גם בעצמם ידעוהו ויכירוהו שיצילם בכל אשר יקראוהו: | ועבדו זבח ומנחה. ועבדו כמו ועשו, מתרגמינן מעשה עובדא, וכן ועבדת הצדקה, והדומים לו, או פירושו כמשמעו, ופירוש ועבדו לה’ בזבח ומנחה, וכן תרגם יונתן יפלחון בנכסת קדישין ובקרבנין: | ונדרו נדר לה’. בעת צרתם ידרו נדרים וישלמו לא שידרו ולא ישלמו אחר שינצלו אלא שישלמו מה שידרו כי יכירו כי ה’ הוא המושיעם: 19:22: ונגף ה’. יכם וירפאם כדי שיכירו כי הוא המוחץ והרופא כי בשובם אל ה’ ובצעקם אליו יעתר להם וירפאם מיד: 19:23: ביום ההוא. לפי שמתחילה היו מתגרים זה בזה מצרים ואשור, ועתה הנותרים ממגפת מחנה אשור וראו יד ה’ שהיתה בהם ידעו כי ה’ הוא האלהים ותהיה להם חברה ואחוה ואהבה עם מצרים שידעו גם כן את ה’ ותהיה מסלה ממצרים לאשור ומאשור למצרים: | ועבדו מצרים את אשור. ופירוש עם אשור שניהם יעבדו את ה’ וישראל תהיה להם שלישיה: 19:24: ביום ההוא. שלישיה, שלישית תהיה להם באמונת האל ויהיו ברכה בקרב הארץ שתהיה להם ברכה על שאר האומות כל זמן שיחזיקו באמונת האל: 19:25: אשר ברכו ה’. כל אחת משלשתם ברכו ה’ צבאות ויאמר ברוך עמי מצרים ששבו להיות עמי: | ומעשה ידי אשור. שהכירו שהם מעשה ידי ואני האל ואין עוד: | ונחלתי ישראל. ישראל הם נחלתי מקדם, יונתן תרגם הפסוק כלו על ישראל בריך עמי וגומר: 20:1: בשנת בא תרתן. זה הענין היה בשנת ארבע עשרה שנה לחזקיהו מלך יהודה שבא על ירושלים ושמע על תרהקה מלך כוש שיצא להלחם עמו ונסע משם ונלחם עם מצרים ועם כוש וכבשם ובא עם השבי וחזר לירושלים וקודם לכן באותה שנה שלח תרתן לאשדוד ולכדה, ואז נאמרה נבואה זו לישעיה כי כמו שלכד מלך אשור אשדוד כן ילכד מצרים וכוש, ויש מפרשים כי שלש שנים קודם שבא לירושלם מלך אשור היה זה שבא תרתן לאשדוד ולכדה ואז נאמרה נבואה זו לישעיה, כי לסוף שלש שנים ינהג מלך אשור את שבות מצרים ואת גלות כוש כמו שאמר שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש, ולפירושינו שלש שנים ידבק עם הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף, אמר כי שלש שנים הלך וזה אות ומופת על מצרים ועל כוש כי כן ילכו הם: | סרגון. הוא סנחריב, ורבותינו ז”ל אמרו שמונה שמות יש לו: 20:2: בעת ההיא. ביד ישעיהו הנביא פורענות מצרים וכוש דבר בידו, ואמר לו שיעשה האות בעצמו שיהיה סימן, להם וילך ערום ויחף, ומה שאמר לו ופתחת השק לפי שהיה לובש שק על גלות השבטים ומתאבל עליהם, ואמר לו שיפתח אותו השק שהיה חגור על בשרו ועל מתניו ויחלוץ נעליו וילך ערום ויחף: | ויעש כן. הלוך ערום ויחף, הדבר הזה אין לפרשו כמשמעו שצוה האל את הנביא שילך ערום ויחף חלילה, וכן מה שאמר האל להושע קח לך אשת זנונים, וכן מה שאמר ליחזקאל והעברת על ראשך ועל זקנך תער, וכן מה שאמר לו שיאכל עוגת שעורים אפויה בצפיעי הבקר, וכל אלו והדומים להם אינם דברים שיצוה האל לנביאיו לעשותם, אלא הכל היה במראה הנבואה שהיה רואה הנביא במראה הנבואה שהיה מצוה אותו האל שיעשה כך והיה עושה כך במראה הנבואה ההיא, ואף על פי שיאריך הזמן כמו בזאת הנבואה שלש שנים ובנבואת הושע וילך ויקח ותהר ותלד בן ואחר כך ותהר ותלד בת כל זה במראה הנבואה, ואף על פי שיראה שהיה זמן רב הכל היה במראה הנבואה בפעם אחת: | ונעלך. אמר לשון יחיד דרך כלל, ויונתן תרגם ופתחת השק בהפך העניין ותיסר סקא בחרצך: 20:3: ויאמר. כן שמע במראה הנבואה אחר שהלך ערום ויחף שהיה ה’ קורא אותו ואומר כאשר הלך עבדי ישעיהו אות ומופת מה שעשה עבדי ישעיהו זה כאשר צויתיו לאות ולמופת על מצרים ועל כוש עשה כן להודיע כי כן ילכו הם לפני שוביהם: 20:4: כן ינהג. אמר וחשופי שת אחר שאמר ערום ויחף כי הגנות בלכתם ערומים הוא שילכו חשופי ערוה כמו שעשה מלך עמון במלאכי דוד לגנות, ויכרות את מדויהם בחצי עד שתותיהם: | וחשופי. כמו וחשופים, וכן וקרע לו חלוני כמו חלונים, והדומים להם: | ושת. הוא כנוי לעגבות לערוה, וכן עד שתותיהם, ואמר ערות מצרים והוא הדין לכוש כי כבר זכר שניהם, ומה ששנה הענין במצרים לרוב גנותם כמו שאמר עליהם גדלי בשר אשר בשר חמורים בשרם: 20:5: וחתו ובשו. על ישראל אמר שהיה בטחונם בכוש ובמצרים לפי שהיו בעלי מלחמה למלך אשור, כמו שאמר על תרהקה מלך כוש יצא להלחם אתך, ועל יהודה ובנימן אמר ועל השרידים שנשארו מעטים בארץ כי עשרת השבטים בכלל כבר גלו בשנת שש לחזקיהו וכאשר נהג מלך אשור את שבות מצרים וגלות כוש היה בשנת ארבע עשרה לחזקיהו והיו מביטים לכוש שילחמו למלך אשור ומתוך כך ימלטו מידו, וכן היו מתפארים להנצל על ידם ממלך אשור וכאשר יראו מפלת כוש ומצרים ביד מלך אשור יחתו ויבשו: 20:6: ואמר האי, ארץ ישראל כי היא על גבול הים: | אשר נסנו שם לעזרה. כתרגומו דהוינא סבירין למערק לתמן לסעיד לאשתזבא מן קדם מלכא דאתור עד כען נפשיהון לא שזיבו ואיכדין נשתזיב אנחנא:
פירוש מלבי”ם
19:1: הנה, מצייר בחזיונו, כי רואה את ה’ רוכב על עב קל, משל למהירת ההליכה ובא למצרים, האלילים ינועו מפניו, ולבב האומה ימס וטעם הציור הזה, כי המצרים בימים הקדמונים היו עובדים לנהר נילוס ומיחסים לו אלהות בצירוף יתר אליליהם, והיו מהבילים כי האלילים הם המונעים את העננים מבוא בארצם, כי הענן והגשם סימן רע להם, וגם עוד היום אבל כבד הוא למצרים, יען שבתיהם בנוים מעפר וטיט, ובבוא הגשם תמס יהלוכו, ומצד זה עת קרה להם גשם בימי קדם, היו מיחסים אותו אל לקות אליליהם העוצרים בעד הגשם, ומצד זה צייר ביאת השם ותנועת האלילים ממקומם, לשיבא ה’ על העב וישים עבים רכובו: 19:2: וסכסכתי, (מאמר זה נמשך עד פסוק ה’ שסיים נאום האדון ה’), מצייר כי שמע קול ה’ אומר בעת לכתו לשם אלה הדברים אנכי אלך, ואסבב את מדינת מצרים ע”י אנשי מצרים בעצמם, שיצורו מקצת אנשי מצרים על קצתם, כי תהיה חרב איש ברעהו ונלחמו איש באחיו, הנה דרך הנהוג בעת ילחמו ממלכה בממלכה, ישלימו כל הערים העומדות תחת פקודת הממלכה ביניהם, ויהיו לאגודה אחת ללחום נגד מתקוממיהם בלב אחד, וכן עת תלחם עיר בעיר, ישלימו בני העיר להיות כאיש אחד נגד העיר העושה עמה מלחמה, וכשילחמו משפחה עם משפחה אחרת, איש ברעו, אז יצטרפו כל האחים והקרובים אשר במשפחה ההיא להיות בקשר אחד אבל פה תחלה ילחמו איש באחיו, עד שתהיה פירוד בין האחים בני המשפחה, ואח”כ איש ברעהו, אשר אינו ממשפחה אחת, ילחמו משפחה במשפחה, ואח”כ ילחמו עיר בעיר אחרת ואח”כ ממלכה בממלכה אחרת, ובאופן זה תהיה המלחמה עליהם מבית ומחוץ, מלחמה פנימית של האחים והמשפחות והערים, ומלחמה חיצונית של הממלכות: 19:3: ונבקה, רוח החכמה והגבורה של מצרים שהיו חכמים וגבורים מעולם תתרוקן עתה מהם ועצתו, גם העצה הנמצאת אצלם מכבר בעניני המלחמה והנהגת המדינה, אבלע ואשחית אותה ודרשו, וכשיהיו ריקם מכל עצה וגבורה ידרשו אל הבלים לבלתי הועיל:[הערה:חוזק העם תלוי בשני דברים, א] בהאחדות אשר ביניהם שיהיו כולם כגוף אחד ב] בעצה וגבורה למלחמה, וע”כ צייר סבת ירידתם בשני דברים אלה, א] במלחמה אשר בין איש לריעו, ב] בשאבדו גבורתם ונסרחה חכמתם:ע”כ]: 19:4: וסכרתי, ועי”ז תהיה אחריתם, שאסגיר את מצרים ביד אדונים קשים ואכזרים, שימשלו עליהם הרבה אדונים אכזרים, שזה גרוע יותר מאם ימלוך עליהם מלך אחד אכזר שלא יוכל להפשיט אכזריותו כ”כ על כל האנשים הפרטיים, ואינו משחית רק את הכלל, משא”כ כשהם רבים ומלך, ר”ל וגם לא יהיה להם שום תקוה לפרוק עול האדונים מעל צואריהם, יען שמלך עז ותקיף ימשול בהאדונים האלה, והוא יחזיק את ידם בממשלתם נאם ה’, עד כאן דברי ה’ שאמר בעת לכתו, ומעתה יתחיל הנביא את דבריו בפני עצמו: 19:5: ונשתו, מספר והולך איך ע”י אבדת ממשלתם, וע”י היותם למס עובד תחת שבט אכזריים, אבדו גם מחייתם ופרנסתם, וחושב בזה חמשה דברים, א. הנה טוב ארץ מצרים היה ע”י נהר הנילוס שעלה בכל שנה והשקה את אדמתם, ובזה היה תלוי כל הצלחתם, וע”כ צייר חורבנם ביבושת הנהר ההוא ויען שלדעת הקדמונים כל הנהרות מתמלאים ממי הים, והנילוס כאחד מהם, מצייר כי המים נעתקו ונכרתו מהים וממילא נתייבש נהר הנילוס ג”כ:[הערה:רבים עמדו ע”ז, מה ענין הים למפלת מצרים, וגם אשר כתבתי בפנים אינו עולה לפי דעות רבים, המיחסים סבת עליית הנהר, על ידי ריבוי הגשמים, אשר במדינת אביסיניאן. ועלה בדעתי לבאר הים הנאמר פה על הבריכה הגדולה שעשו שיזובו המים לתוכו בעת עלותו, ומן הבריכה הזאת עשו חפירות והמשיכות נהרות ויאורים להשקות השדות, והבריכה הזאת נקראת (מעריס), אולם יען שמליצה זאת מתאחדת עם מ”ש (איוב י״ד:י״א) אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, ואיוב לא היה מגורתו במצרים רק בארץ עוץ. ויתכן לבאר על פי מה שנודע כי קדמוני מצרים היו מאמינים בהבליהם כי האליל המקודש אצלם המיוחס אל הנילוס, יש לו מלחמה עם האליל אשר הים מיוחס אליו, ובשיתמלא הים ויתגבר יחסר הנילוס, כי בנפול זה יקום השני, וע”כ היו בני מצרים הקדמונים נמנעים מלעבור דרך ים באניות מפחד הים וזעפו, ע”ז הליץ עליהם לפי דעתם שהגם שנשתו מים מהים, מכל מקום לא יתמלא הנהר, כי מיד ה’ יהיה זה לא מצד כח האלילים בהבליהם:ע”כ]: 19:6: והאזניחו, הנהר והים שנעתקו ונתיבשו יעזבו מעתה את הנהרות הקטנים שהיו מתפשטים מן הנילוס בכל ארץ מצרים בעת עלותו, שהתפשטו ממנו זרועות ותעלות לכלל המדינה דללו, וגם היאורים הנמשכים בידי אדם לתוך החפירות שכרו בעומק להקוות שם מים לעמוד זמן רב שיהיה להם לתועלת בעת המצור, שא”א לשאוב מן הנהר, והם עמוקים מאד, נתדללו וגם חרבו לגמרי קנה, ולא לבד שחרבו המים, אלא גם הקנה וסוף הגדלים אצל היאורים נתיבשו מרוב היובש שלא נשאר שום ליחות אף להחיות הקנה וסוף שאין גדלים רק במקום מים: 19:7: ערות, (ענין הב’) היו מצרים מתפרנסים, מרוב התבואה הגדלה בארצם, עד שהיתה נקראת אוצר הדגן, כי לשם היו באים מארצות רחוקות לשבור בר ולחם, אומר בין הזרעים הגדלים מעצמם ע”י היאור ובסבתו, ואפי’ על פי יאור, הגדלים על שפת היאור ששם לא יחסרו המים לעולם וכל מזרע יאור, מוסיף שלא לבד הזרעים הגדלים מעצמם, אלא אף הנזרעים ע”י אדם, ששרשם חזק יותר ומתקיים, מ”מ יבש וגם נדף ונדחף ממקומו ע”י הרוח והיה כאין ואיננו: 19:8: ואנו, (ענין הג’) היו מתפרנסים ע”י צידת דגים שהיה שם לרוב וגם זה נשבת ביבוש הנהר הדיגים, הם האנשים שפרנסתם ע”י צידת דגים יתאוננו כי חסר לחמם ואבלו, אח”כ יתאבלו ג”כ גם אותם שהיו צדים הדגים הגדולים ביותר שלא יצודו רק ע”י חכה אחד אחד, כי אח”ז ימותו גם הדגים הגדולים ופרשו, וגם אותם שצדים ע”י רשת ומכמורת שפורשים ע”פ המים, ובו רגיל להתאסף דגים רבים, וגם בעת שהדגים מועטים ולא יוכלו לימצא ע”י חכה, לא ימלט שימצאו איזה מהם במכמורות, מ”מ גם הם אומללו, כי ימותו כולם: 19:9: ובשו, (ענין הד’) היו המצרים מרויחים ע”י הפשתה שגדל לרוב במצרים, שש ובד וחטובות אטון מצרים כנודע בקורות ימי קדם, עתה גם זה יכרת מהם, ויבושו העובדי עבודת הפשתים, והעובדים הפשתים המשורק והאומנים האורגים הבגדים הלבנים: 19:10: והיו, (ענין הה’) היו רבים מתפרנסים על ידי עבודת הבנינים שהיו עושים להגיר המים מן הנילוס אל החפירות המיועדות להם, ומקצתם היו עושים בנינים לסתום המים שיעמדו שם לעת הצורך אומר שתותיה הם העושים במלאכה להגיר המים בעת רבוי המים ועלייתו הם יהיו מדוכאים בעוני, וכן העושים סתימות של אגמים שינפשו שם המים וינוחו ולא יגירו לחוץ, יהיו אגמי נפש מחוסר לחם: 19:11: אך אוילים, עתה מסב הנביא דבריו אל שרי פרעה ויועציו, איך לא השכילו עצת עליון הנגזר עליו והבטיחו אותו על הבל, עד שנשחת מלכותו. שרי צוען, מדבר, א. נגד השרים המנהיגים הנהגות המלכות, ב. חכמיו ויועציו בדברי עצה בין בדבר חכמת בינה, בין בדבר חכמות אלהות כענין חרטומי מצרים אל החכמים אומר. | איך תאמרו אל פרעה, להתפאר לפניו לאמר בן חכמים אני, החכמה מקובלת אצלי מאבותי, ואל השרים אומר איך תאמרו אל פרעה אני בן מלכי קדם, ומקובל אני מאבותי ענין הנהגת המלוכה: 19:12: אים, משיב לעומת החכמים אפוא הם ומדוע לא הבינו עצת ה’? | אפוא חכמיך, המאמר מוגבל איה חכמיך ויגידו נא לך אפוא (חכמיך) וידעו מה יעץ ה’, כי ההבדל בין איה ובין אפוא, במלת איה שואל על העצם אם ישנו פה לפנינו, ובמלת אפוא שואל על העצם אם נמצא כלל במציאות באיזה מקום בעולם, ולזה איה חכמיך האם ישנם אצלך למען יגידו לך מה יעץ ה’, ומוסיף לאמר אפוא חכמיך גם אם אינם פה שיגידו לך האם ישנם כלל במציאות באיזה מקום שידעו עכ”פ הם בעצמם מה יעץ ה’ ומה גזר על מצרים, כי לא נמצא כלל בהם חכם שידע את זאת, שאל”כ לא היו משיאים אותך בהבליהם: 19:13: נואלו, עתה מסיב פניו אל שרי צוען, שהם היו צריכים להדריך את העם, והם עצמם נואלו ומהם נשאו ונפתו שרי נוף הקטנים מהם לבטוח מן הרע המשקיף עליהם והתעו, ר”ל ולכן פנת שבטיה, שהם הראשים שבה, התעו את העם ההמוני ויתעם בתהו לא דרך:[הערה:נודע כי קוטב הנבואה הזאת, חזה על המהומה והמבוכה הגדולה אשר היתה במצרים בעת ההיא אחרי מות (סעטהאס) מלכם, שאז התפרדו לשנים עשר מושלים ושבטים, עד מלוך עליהם (פזאמטוכעס) כנודע מקורות ימי קדם, וזה סבב השחתת הארץ שנלחמו עיר בעיר ממלכה בממלכה (כמ”ש בפסוק ב’) והנה צוען, שהוא העיר (טאנעס) הנודעת בספרי קורות העתים למצרים הקדומה, משם יצא תמיד שבט מושלים מלכים ושרים על ארץ מצרים, ובעת ההיא הרימו ראש שרי נוף (מעמפיס) ומרדו בראשיהם שרי צוען, ומשם יצא הרעה והמבוכה לחלק את הארץ לגזרים שנים עשר נשיאים לאומותם. וזה שכתוב על ידי שנואלו שרי צוען, ולא ידעו הנהגת המלוכה, נשאו שרי נוף. לבטוח בל ייראו מאימת שרי צוען ומרדו בם, ובזה והתעו את מצרים, ובמה התעו אותם? אומר פנת שבטיה, במה שהניחו שרי נוף לאבן פנה, להקים פנת השבטים שמזה נצמח ראש ולענה, והשחתת המדינה:ע”כ]: 19:14: ה’ מסך, אומר, אבל באמת מה’ היתה זאת כי הוא מסך בקרבם, ומזג בם רוח בלבול וטרוף הדעת כמי שמוזג את היין שיהיה נוח לשתות, ומן יין העועים הלז המשכר, שתתה מדינת מצרים ונשתכרה, ועי”ז והתעו, השרים האלה את מצרים כהתעות שכור בקיאו, כמו שהשכור תועה לשוב ולשתות את קיאו, אשר פלט ממעיו ומבטנו הורישתהו הטבע, שאינה יכולה לסבלו, והוא בדמיונו כי יין הוא שותהו, כן התעו אותם לעשות מעשים נגד טבעם, מעשים אשר תקיא הארץ אותם ולא תוכל להכילם: 19:15: ולא יהיה, ועי”כ לא ישאר למצרים מעתה איזה מעשה ופעולה שיעשה לו לתועלתו, אחד מראשיו הגדולים, או מן הראשים הפחותים וגם אפילו שיתעורר איזה כפה היינו אחד מגבוריו ועשיריו לאיזה תועלת כללי, או אפילו אגמון שהם ההמון העם החלשים, כולם ירפו ידיהם מעשות כל דבר: 19:16: כנשים, החרדות ומתפחדות מכל דבר וחרד ופחד, חרדה היא הבהלה הפתאומית מפגע חדש אשר פגעו, והפחד הוא הפחד הנמשך ימים רבים מעצם שאינו נגד עיניו והנה יקרה לפעמים שהאדם יתבהל פתאום ויחרד גם לדבר קטן פתאומי אשר פגעו, אבל אחר שראהו כבר כי אך דבר קטן הוא לא יפחד עוד אח”כ, וכן יצוייר שיפחד האדם גם מפני דבר שאין בו ממש, וזה בא מסבת שלא השיג את הדבר שהוא מפחד ממנו, ונדמה לו כי הוא עצם נשגב שביכולתו להרע לו, אבל אחר שחרד מפני הדבר ההוא ע”י שפגע בו, א”א שיפחד אח”כ ממנו, כי הלא כבר היה לנגד עיניו וראה שהוא דבר קטן. לעומת זה אומר, כי מצרים יהיו רכי לבב כ”כ עד שגם רק מפני תנופת יד ה’, שזה מורה הנפה קטנה ורמיזה קלה שיורה לו בידו, (כי זה המבדיל בין הרמה לתנופה), ור”ל ע”י רמיזה קטנה שידמה להם שהוא להם אות לרעה, יתחרדו פתאום בעת יראו הרמיזה והאות הקטן ההוא, וגם אחר כך יפחדו ממנו בתמידות כדרך הנשים המהבילות והמלאות מורך לב: 19:17: והיתה, גם אדמת יהודה תהיה להם לחרדה, שאיש אשר יזכור פתאום את עצמו בארץ יהודה, יחשוב זאת לאיזה אות, אולי ה’ צבאות יועץ עליו איזה דבר, וע”י שהוא נזכר למעלה אצל ה’, הוא זוכר למטה את אדמת הקודש וארץ ה’, (וידוע שהמצריים היו מעוננים לכל דבר, ועפ”ז צייר גם יראתם את ה’ בדרך זה, שכמו שהיה סימן אצל האומות בימי קדם כשהיה זוכר איזה דבר רע או טוב פתאום, היה מנחש מזה איזה דבר שיקרה לו כנודע, כן מצרים אחרי יכירו קדושת ארץ יהודה כי ה’ שוכן בקרבה, אם יעלה על זכרונם פתאום ארץ יהודה, יחשבו זאת לסימן שה’ זוכר אותו ויעץ עליו איזה דבר, טוב או רע): 19:18: שפת כנען, לשון הקדש, ונשבעות, שישבעו לה’ לאמר כי אחת מהנה שתסוג אחור ממנו יאמר לה עיר ההרס, יהרסוה ויחרבוה:[הערה:מתי נתקיים זאת נחלקו המבארים, י”מ נבואה זו עתידה, וי”מ על מזבח שבנה חוניו בן ר’ שמעון הצדיק באלכסנדריא של מצרים כמ”ש במנחות (ק”ט ע”ב), ובירושלמי יומא (פרק טרף בקלפי), ודעת חכמינו זכרונם לברכה במנחות (ק”י) שהיה זה בימי חזקיהו שהאוכלסין שמצא חזקיהו מבני מצרים עת נפל אשור קבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה וכן משמע בפסיקתא דרב כהנא (פרשה י”ז) ושם חשב החמש ערים בתוכם אלכסנדריא שהוא נוא אמון, כמ”ש בבראשית רבה (פ”א) ונוף (מנפוח) ט”ס וצ”ל (מענפוס), ותחפנחס, ועיר השמש אילופילוס, היא העליאפאליס, עיר השמש בלשון יון, וכן בירמיה (מ”ג י”ג) בית שמש אשר בארץ מצרים, ובה היה מושב הרבה מכהניהם וחכמיהם כידוע, יאמר כי עיר הזאת תהיה גם כן מן המקבלים עליהם עבודת ה’:ע”כ]: 19:19: מזבח, המזבח יהיה בתוך הארץ להקריב עליו קרבנות, והמצבה תהיה אצל הגבול לאות שה’ הוא אלהיהם, והוא יריב ריבם מן הבא לגבולם לעשות להם רעה כמו שיבאר: 19:20: והיה לאות ולעד לה’, מוסב על המזבח והמצבה, המצבה תהיה לאות לה’ יזכרו בו כי ה’ הוא הרב ריבם והמושיע להם מצורריהם, והמזבח הוא יהיה לעד להם להתרות בהם בעתיד שיעבדו את ה’ להקריב לו זבח ומנחה (ובזה יל”פ מ”ש לה’ צבאות בארץ מצרים, הוא מאמר מגביל לאות לה’ צבאות ולעד בארץ מצרים האות יהיה כנגד ה’ שיזכר ע”י המצבה שהוא יושיעם ויצילם, והעד יהיה בארץ מצרים שהמזבח יעיד בם ויתרה להם לעבוד את ה’). | כי יצעקו, עתה מבאר דבריו מ”ש והיה לאות לה’ צבאות, הוא כי יצעקו אל ה’ מפני לחצים, עת יבואו אויבים למדינתם, וע”י האות הזה שהיא המצבה יזכר ה’ וישלח להם מושיע ויריב ריבם והצילם: 19:21: ונודע, עתה מבאר מה יהיה העד בארץ מצרים, אומר כי ע”י שיעזור ה’ למצרים יודע להם, ואח”כ יתחילו להתבונן בו ולהכיר מעשיו הכללים והפרטים וידעו מצרים את ה’, מעצמם ג”כ, מצד השכלתם, ועי”כ יעבדו את ה’ בזבח ומנחה, על המזבח אשר יהיה בארץ מצרים, וגם ידרו נדרים על העתיד וישלמו אותם באמונתם ובטחונם ובמלאת ה’ כל חפצם, וזה יהיה העד: 19:22: ונגף, אומר מעתה לא יתנהג ה’ עם מצרים כאשר יתנהג עם אומה אחרת מאומות השנואים בעיניו, אשר עת ינגוף אותם הוא דרך נקמה להשחית האום הזה ולבלעו לא יהיה כן אצל מצרים רק עת ינגף ה’ את מצרים, יהיה זה דרך רפואה, שאם יליזו מדרך הישר יגוף אותם כדי שע”י המגפה יתנו אל לבם כי אילו ושבו אל ה’ בתשובה ונעתר להם וירפא אותם: 19:23: תהיה מסלה, כי יהיה שלום ביניהם ועבדו, כמשמעו, וי”מ ועבדו לה’ בזבח ומנחה מצרים עם אשור: 19:24: שלישיה, תהיה משולשת לענין הברכה, שתהיה מבורכת ע”י מצרים ואשור בשלשה ענינים: 19:25: אשר ברכו ה’ וכו’ ברוך עמי מצרים, שיעור הכתוב לאמר מצרים ברוך עמי, ולאמר אשור ברוך מעשה ידי ולאמר ישראל ברוך נחלתי. היינו מצרים יכירו מעלת ישראל מצד שבחרם ה’ לו לעם בצאתם ממצרים, והם יברכו את ישראל מצד שהם עם ה’. אשור יכיר מעלת ישראל מצד שראה שם מעשה יד ה’ הגדולה ונפלאותיו אשר הכה את כל מחנהו בלילה אחת, והוא יברכם ע”י מעשה יד ה’ הנראה עליהם. וישראל עצמם יכירו מעלתם העקרית שהם נחלת ה’, מצד נפשם החצובה ממעל, והם ממלכת כהני ה’ וגוי קדוש, אשר לא ימירם באום אחר לעולם, ומצד זה יתברכו בעצמם כי הם נחלת ה’ לעולם: 20:1: בשנת, זה היה ג’ שנים לפני מפלת סנחריב סרגון, הוא סנחריב: 20:2: ופתחת השק, שהיה לבוש שק מיום גלות עשרת השבטים, וצוה שיסיר שקו ויחלוץ נעליו ערום ויחף, לא הלך כן רק יום אחד או שעה קטנה בביתו: 20:3: שלש שנים, ר”ל אחרי שלש שנים יהיה דבר זה אות על מצרים וכוש שילכו ערומים בגולה, (וכבר בארתי במק”א כי כל דברי ה’ שנבא ע”י הנביא לרעה על עם אחד, היה אפשרות שלא יהיה הדבר ולא יבא, כי רחום וחנון ה’ ובעת שעשו תשובה בטל את הגזירה, והעד נבואת יונה בנינוה, ודברי ירמיה לחנניה בן עזור (שם כ”ח) אבל כל שחזק ה’ את דברי הנביא במה שצוה לו לעשות מעשה בפועל אז הדבר מוכרח שיבא, וכ”ש אם היה הפועל ההוא דבר זר מפליא אזני השומעים ועיני הרואים, שכל שהוא זר יותר יהיה הוראתו וקיומו יותר חזק, וע”ז קראו אות ומופת, אות לסימן וזכרון, ומופת מפני זרות הדבר ההוא לעיני הרואים וזה היה הענין שצוה ה’ להושע לקחת אשה זונה ודומיהם, וא”צ לדברי הראב”ע וחבריו אשר נטו בזה לדרך אחר שלא כמשפט): 20:4: שבי מצרים, מצרים לא הגלה רק שבה ממנו שבי, ואת כוש הגלה כולו ערות מצרים, ידוע שמצרים נקראת אשת הזימה והנביאים גינו אותה תמיד בזה וע”כ פרט את מצרים בגנאי הזה: 20:5: וחתו, המאמר מגביל, וחתו מכוש מבטם, ובשו ממצרים תפארתם, אותם שהביטו אל כוש להשיג מהם עזר, עתה יחתו כי יראו שאין להם עוד תקוה, ואותם שהיו מתפארים במצרים ולא הביטו אליהם לעזרה רק שהיו מתפארים בכבודם ובבריתם, יבושו עתה לעומת מה שהתפארו תחלה: 20:6: ואמר ישב האי, ארץ יהודה שבטחו על מצרים וכוש, ויראו כי הם לא יכלו לעזור לעצמם, ואיך יצילו את אחרים?:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - נבואה וחלום | משא מצרים — ה׳ ירכב על עב קל, אלילי מצרים יחרדו
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | ישעיהו הולך ערום ויחף שלוש שנים — אות לגלות מצרים וכוש
הערות
מילה נדירה: שֵׁת (Strong’s H8352) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מָצֽוֹר (Strong’s H4693) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים ב,ישעיהו,מיכה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
לפי רד”ק: “מזבח לה׳ בתוך ארץ מצרים” (יט:יט) — נבואה עתידית על גרים ממצרים שיצטרפו לישראל. לפי מלבי”ם: ישעיהו הולך ערום — מסר נבואי חי: כך ילכו שבויי מצרים. הגוף עצמו הוא המסר.