יר_046_001 - משאות לגויים — מצרים, פלישתים, מואב

משאות לגויים — מצרים, פלישתים, מואב

פסוקים

אֲשֶׁ֨ר הָיָ֧ה דְבַר־יְהֹוָ֛ה אֶל־יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִ֖יא עַל־הַגּוֹיִֽם׃ לְמִצְרַ֗יִם עַל־חֵ֨יל פַּרְעֹ֤ה נְכוֹ֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁר־הָיָ֥ה עַל־נְהַר־פְּרָ֖ת בְּכַרְכְּמִ֑שׁ אֲשֶׁ֣ר הִכָּ֗ה נְבֽוּכַדְרֶאצַּר֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל בִּשְׁנַת֙ הָרְבִיעִ֔ית לִיהוֹיָקִ֥ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֖הוּ מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃ עִרְכ֤וּ מָגֵן֙ וְצִנָּ֔ה וּגְשׁ֖וּ לַמִּלְחָמָֽה׃ אִסְר֣וּ הַסּוּסִ֗ים וַֽעֲלוּ֙ הַפָּ֣רָשִׁ֔ים וְהִֽתְיַצְּב֖וּ בְּכוֹבָעִ֑ים מִרְקוּ֙ הָרְמָחִ֔ים לִבְשׁ֖וּ הַסִּרְיֹנֹֽת׃ מַדּ֣וּעַ רָאִ֗יתִי הֵ֣מָּה חַתִּים֮ נְסֹגִ֣ים אָחוֹר֒ וְגִבּוֹרֵיהֶ֣ם יֻכַּ֔תּוּ וּמָנ֥וֹס נָ֖סוּ וְלֹ֣א הִפְנ֑וּ מָג֥וֹר מִסָּבִ֖יב נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ אַל־יָנ֣וּס הַקַּ֔ל וְאַל־יִמָּלֵ֖ט הַגִּבּ֑וֹר צָפ֙וֹנָה֙ עַל־יַ֣ד נְהַר־פְּרָ֔ת כָּשְׁל֖וּ וְנָפָֽלוּ׃ מִי־זֶ֖ה כַּיְאֹ֣ר יַעֲלֶ֑ה כַּנְּהָר֕וֹת יִֽתְגָּעֲשׁ֖וּ מֵימָֽיו׃ מִצְרַ֙יִם֙ כַּיְאֹ֣ר יַעֲלֶ֔ה וְכַנְּהָר֖וֹת יִתְגֹּ֣עֲשׁוּ מָ֑יִם וַיֹּ֗אמֶר אַֽעֲלֶה֙ אֲכַסֶּה־אֶ֔רֶץ אֹבִ֥ידָה עִ֖יר וְיֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ׃ עֲל֤וּ הַסּוּסִים֙ וְהִתְהֹלְל֣וּ הָרֶ֔כֶב וְיֵצְא֖וּ הַגִּבּוֹרִ֑ים כּ֤וּשׁ וּפוּט֙ תֹּפְשֵׂ֣י מָגֵ֔ן וְלוּדִ֕ים תֹּפְשֵׂ֖י דֹּ֥רְכֵי קָֽשֶׁת׃ וְֽהַיּ֨וֹם הַה֜וּא לַֽאדֹנָ֧י יֱהֹוִ֣ה צְבָא֗וֹת י֤וֹם נְקָמָה֙ לְהִנָּקֵ֣ם מִצָּרָ֔יו וְאָכְלָ֥ה חֶ֙רֶב֙ וְשָׂ֣בְעָ֔ה וְרָוְתָ֖ה מִדָּמָ֑ם כִּ֣י זֶ֠בַח לַאדֹנָ֨י יֱהֹוִ֧ה צְבָא֛וֹת בְּאֶ֥רֶץ צָפ֖וֹן אֶל־נְהַר־פְּרָֽת׃ עֲלִ֤י גִלְעָד֙ וּקְחִ֣י צֳרִ֔י בְּתוּלַ֖ת בַּת־מִצְרָ֑יִם לַשָּׁוְא֙ (הרביתי) [הִרְבֵּ֣ית] רְפֻא֔וֹת תְּעָלָ֖ה אֵ֥ין לָֽךְ׃ שָׁמְע֤וּ גוֹיִם֙ קְלוֹנֵ֔ךְ וְצִוְחָתֵ֖ךְ מָלְאָ֣ה הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גִבּ֤וֹר בְּגִבּוֹר֙ כָּשָׁ֔לוּ יַחְדָּ֖יו נָפְל֥וּ שְׁנֵיהֶֽם׃ הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ הַנָּבִ֑יא לָב֗וֹא נְבֽוּכַדְרֶאצַּר֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל לְהַכּ֖וֹת אֶת־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ הַגִּ֤ידוּ בְמִצְרַ֙יִם֙ וְהַשְׁמִ֣יעֽוּ בְמִגְדּ֔וֹל וְהַשְׁמִ֥יעוּ בְנֹ֖ף וּבְתַחְפַּנְחֵ֑ס אִמְר֗וּ הִתְיַצֵּב֙ וְהָכֵ֣ן לָ֔ךְ כִּֽי־אָכְלָ֥ה חֶ֖רֶב סְבִיבֶֽיךָ׃ מַדּ֖וּעַ נִסְחַ֣ף אַבִּירֶ֑יךָ לֹ֣א עָמַ֔ד כִּ֥י יְהֹוָ֖ה הֲדָפֽוֹ׃ הִרְבָּ֖ה כּוֹשֵׁ֑ל גַּם־נָפַ֞ל אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ ק֣וּמָה׀ וְנָשֻׁ֣בָה אֶל־עַמֵּ֗נוּ וְאֶל־אֶ֙רֶץ֙ מוֹלַדְתֵּ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַיּוֹנָֽה׃ קָרְא֖וּ שָׁ֑ם פַּרְעֹ֤ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ שָׁא֔וֹן הֶעֱבִ֖יר הַמּוֹעֵֽד׃ חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־הַמֶּ֔לֶךְ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ כִּ֚י כְּתָב֣וֹר בֶּהָרִ֔ים וּכְכַרְמֶ֖ל בַּיָּ֥ם יָבֽוֹא׃ כְּלֵ֤י גוֹלָה֙ עֲשִׂ֣י לָ֔ךְ יוֹשֶׁ֖בֶת בַּת־מִצְרָ֑יִם כִּי־נֹף֙ לְשַׁמָּ֣ה תִֽהְיֶ֔ה וְנִצְּתָ֖ה מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃ עֶגְלָ֥ה יְפֵה־פִיָּ֖ה מִצְרָ֑יִם קֶ֥רֶץ מִצָּפ֖וֹן בָּ֥א בָֽא׃ גַּם־שְׂכִרֶ֤יהָ בְקִרְבָּהּ֙ כְּעֶגְלֵ֣י מַרְבֵּ֔ק כִּֽי־גַם־הֵ֧מָּה הִפְנ֛וּ נָ֥סוּ יַחְדָּ֖יו לֹ֣א עָמָ֑דוּ כִּ֣י י֥וֹם אֵידָ֛ם בָּ֥א עֲלֵיהֶ֖ם עֵ֥ת פְּקֻדָּתָֽם׃ קוֹלָ֖הּ כַּנָּחָ֣שׁ יֵלֵ֑ךְ כִּֽי־בְחַ֣יִל יֵלֵ֔כוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת֙ בָּ֣אוּ לָ֔הּ כְּחֹטְבֵ֖י עֵצִֽים׃ כָּרְת֤וּ יַעְרָהּ֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה כִּ֖י לֹ֣א יֵחָקֵ֑ר כִּ֤י רַבּוּ֙ מֵֽאַרְבֶּ֔ה וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מִסְפָּֽר׃ הֹבִ֖ישָׁה בַּת־מִצְרָ֑יִם נִתְּנָ֖ה בְּיַ֥ד עַם־צָפֽוֹן׃ אָמַר֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֤י פוֹקֵד֙ אֶל־אָמ֣וֹן מִנֹּ֔א וְעַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם וְעַל־אֱלֹהֶ֖יהָ וְעַל־מְלָכֶ֑יהָ וְעַ֨ל־פַּרְעֹ֔ה וְעַ֥ל הַבֹּטְחִ֖ים בּֽוֹ׃ וּנְתַתִּ֗ים בְּיַד֙ מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֔ם וּבְיַ֛ד נְבוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל וּבְיַד־עֲבָדָ֑יו וְאַחֲרֵי־כֵ֛ן תִּשְׁכֹּ֥ן כִּֽימֵי־קֶ֖דֶם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וְ֠אַתָּ֠ה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁעֲךָ֙ מֵרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲק֛וֹב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃ אַ֠תָּ֠ה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה כִּ֥י אִתְּךָ֖ אָ֑נִי כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכׇֽל־הַגּוֹיִ֣ם׀ אֲשֶׁ֧ר הִדַּחְתִּ֣יךָ שָּׁ֗מָּה וְאֹֽתְךָ֙ לֹא־אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ׃ אֲשֶׁ֨ר הָיָ֧ה דְבַר־יְהֹוָ֛ה אֶל־יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִ֖יא אֶל־פְּלִשְׁתִּ֑ים בְּטֶ֛רֶם יַכֶּ֥ה פַרְעֹ֖ה אֶת־עַזָּֽה׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה הִנֵּה־מַ֜יִם עֹלִ֤ים מִצָּפוֹן֙ וְהָיוּ֙ לְנַ֣חַל שׁוֹטֵ֔ף וְיִשְׁטְפוּ֙ אֶ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֔הּ עִ֖יר וְיֹ֣שְׁבֵי בָ֑הּ וְזָעֲקוּ֙ הָאָדָ֔ם וְהֵילִ֕ל כֹּ֖ל יוֹשֵׁ֥ב הָאָֽרֶץ׃ מִקּ֗וֹל שַֽׁעֲטַת֙ פַּרְס֣וֹת אַבִּירָ֔יו מֵרַ֣עַשׁ לְרִכְבּ֔וֹ הֲמ֖וֹן גַּלְגִּלָּ֑יו לֹא־הִפְנ֤וּ אָבוֹת֙ אֶל־בָּנִ֔ים מֵרִפְי֖וֹן יָדָֽיִם׃ עַל־הַיּ֗וֹם הַבָּא֙ לִשְׁד֣וֹד אֶת־כׇּל־פְּלִשְׁתִּ֔ים לְהַכְרִ֤ית לְצֹר֙ וּלְצִיד֔וֹן כֹּ֖ל שָׂרִ֣יד עֹזֵ֑ר כִּֽי־שֹׁדֵ֤ד יְהֹוָה֙ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֔ים שְׁאֵרִ֖ית אִ֥י כַפְתּֽוֹר׃ בָּ֤אָה קׇרְחָה֙ אֶל־עַזָּ֔ה נִדְמְתָ֥ה אַשְׁקְל֖וֹן שְׁאֵרִ֣ית עִמְקָ֑ם עַד־מָתַ֖י תִּתְגּוֹדָֽדִי׃ ה֗וֹי חֶ֚רֶב לַיהֹוָ֔ה עַד־אָ֖נָה לֹ֣א תִשְׁקֹ֑טִי הֵאָֽסְפִי֙ אֶל־תַּעְרֵ֔ךְ הֵרָגְעִ֖י וָדֹֽמִּי׃ אֵ֣יךְ תִּשְׁקֹ֔טִי וַיהֹוָ֖ה צִוָּה־לָ֑הּ אֶֽל־אַשְׁקְל֛וֹן וְאֶל־ח֥וֹף הַיָּ֖ם שָׁ֥ם יְעָדָֽהּ׃ לְמוֹאָ֡ב כֹּה־אָמַר֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל ה֤וֹי אֶל־נְבוֹ֙ כִּ֣י שֻׁדָּ֔דָה הֹבִ֥ישָׁה נִלְכְּדָ֖ה קִרְיָתָ֑יִם הֹבִ֥ישָׁה הַמִּשְׂגָּ֖ב וָחָֽתָּה׃ אֵ֣ין עוֹד֮ תְּהִלַּ֣ת מוֹאָב֒ בְּחֶשְׁבּ֗וֹן חָשְׁב֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ רָעָ֔ה לְכ֖וּ וְנַכְרִיתֶ֣נָּה מִגּ֑וֹי גַּם־מַדְמֵ֣ן תִּדֹּ֔מִּי אַחֲרַ֖יִךְ תֵּ֥לֶךְ חָֽרֶב׃ ק֥וֹל צְעָקָ֖ה מֵחֹרוֹנָ֑יִם שֹׁ֖ד וָשֶׁ֥בֶר גָּדֽוֹל׃ נִשְׁבְּרָ֖ה מוֹאָ֑ב הִשְׁמִ֥יעוּ זְּעָקָ֖ה (צעוריה) [צְעִירֶֽיהָ]׃ כִּ֚י מַעֲלֵ֣ה (הלחות) [הַלֻּחִ֔ית] בִּבְכִ֖י יַעֲלֶה־בֶּ֑כִי כִּ֚י בְּמוֹרַ֣ד חוֹרֹנַ֔יִם צָרֵ֥י צַעֲקַת־שֶׁ֖בֶר שָׁמֵֽעוּ׃ נֻ֖סוּ מַלְּט֣וּ נַפְשְׁכֶ֑ם וְתִֽהְיֶ֔ינָה כַּעֲרוֹעֵ֖ר בַּמִּדְבָּֽר׃ כִּ֠י יַ֣עַן בִּטְחֵ֤ךְ בְּמַעֲשַׂ֙יִךְ֙ וּבְא֣וֹצְרוֹתַ֔יִךְ גַּם־אַ֖תְּ תִּלָּכֵ֑דִי וְיָצָ֤א (כמיש) [כְמוֹשׁ֙] בַּגּוֹלָ֔ה כֹּהֲנָ֥יו וְשָׂרָ֖יו (יחד) [יַחְדָּֽיו]׃ וְיָבֹ֨א שֹׁדֵ֜ד אֶל־כׇּל־עִ֗יר וְעִיר֙ לֹ֣א תִמָּלֵ֔ט וְאָבַ֥ד הָעֵ֖מֶק וְנִשְׁמַ֣ד הַמִּישֹׁ֑ר אֲשֶׁ֖ר אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ תְּנוּ־צִ֣יץ לְמוֹאָ֔ב כִּ֥י נָצֹ֖א תֵּצֵ֑א וְעָרֶ֙יהָ֙ לְשַׁמָּ֣ה תִֽהְיֶ֔ינָה מֵאֵ֥ין יוֹשֵׁ֖ב בָּהֵֽן׃ אָר֗וּר עֹשֶׂ֛ה מְלֶ֥אכֶת יְהֹוָ֖ה רְמִיָּ֑ה וְאָר֕וּר מֹנֵ֥עַ חַרְבּ֖וֹ מִדָּֽם׃ שַׁאֲנַ֨ן מוֹאָ֜ב מִנְּעוּרָ֗יו וְשֹׁקֵ֥ט הוּא֙ אֶל־שְׁמָרָ֔יו וְלֹֽא־הוּרַ֤ק מִכְּלִי֙ אֶל־כֶּ֔לִי וּבַגּוֹלָ֖ה לֹ֣א הָלָ֑ךְ עַל־כֵּ֗ן עָמַ֤ד טַעְמוֹ֙ בּ֔וֹ וְרֵיח֖וֹ לֹ֥א נָמָֽר׃ לָכֵ֞ן הִנֵּֽה־יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְשִׁלַּחְתִּי־ל֥וֹ צֹעִ֖ים וְצֵעֻ֑הוּ וְכֵלָ֣יו יָרִ֔יקוּ וְנִבְלֵיהֶ֖ם יְנַפֵּֽצוּ׃ וּבֹ֥שׁ מוֹאָ֖ב מִכְּמ֑וֹשׁ כַּֽאֲשֶׁר־בֹּ֙שׁוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ית אֵ֖ל מִבְטֶחָֽם׃ אֵ֚יךְ תֹּֽאמְר֔וּ גִּבּוֹרִ֖ים אֲנָ֑חְנוּ וְאַנְשֵׁי־חַ֖יִל לַמִּלְחָמָֽה׃ שֻׁדַּ֤ד מוֹאָב֙ וְעָרֶ֣יהָ עָלָ֔ה וּמִבְחַ֥ר בַּחוּרָ֖יו יָרְד֣וּ לַטָּ֑בַח נְאֻ֨ם־הַמֶּ֔לֶךְ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ קָר֥וֹב אֵיד־מוֹאָ֖ב לָב֑וֹא וְרָ֣עָת֔וֹ מִהֲרָ֖ה מְאֹֽד׃ נֻ֤דוּ לוֹ֙ כׇּל־סְבִיבָ֔יו וְכֹ֖ל יֹדְעֵ֣י שְׁמ֑וֹ אִמְר֗וּ אֵיכָ֤ה נִשְׁבַּר֙ מַטֵּה־עֹ֔ז מַקֵּ֖ל תִּפְאָרָֽה׃ רְדִ֤י מִכָּבוֹד֙ (ישבי) [וּשְׁבִ֣י] בַצָּמָ֔א יֹשֶׁ֖בֶת בַּת־דִּיב֑וֹן כִּֽי־שֹׁדֵ֤ד מוֹאָב֙ עָ֣לָה בָ֔ךְ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָֽיִךְ׃ אֶל־דֶּ֛רֶךְ עִמְדִ֥י וְצַפִּ֖י יוֹשֶׁ֣בֶת עֲרוֹעֵ֑ר שַׁאֲלִי־נָ֣ס וְנִמְלָ֔טָה אִמְרִ֖י מַה־נִּֽהְיָֽתָה׃ הֹבִ֥ישׁ מוֹאָ֛ב כִּי־חַ֖תָּה (הילילי וזעקי) [הֵילִ֣ילוּ׀וּֽזְעָ֑קוּ] הַגִּ֣ידוּ בְאַרְנ֔וֹן כִּ֥י שֻׁדַּ֖ד מוֹאָֽב׃ וּמִשְׁפָּ֥ט בָּ֖א אֶל־אֶ֣רֶץ הַמִּישֹׁ֑ר אֶל־חֹל֥וֹן וְאֶל־יַ֖הְצָה וְעַל־(מופעת) [מֵיפָֽעַת]׃ וְעַל־דִּיב֣וֹן וְעַל־נְב֔וֹ וְעַל־בֵּ֖ית דִּבְלָתָֽיִם׃ וְעַ֧ל קִרְיָתַ֛יִם וְעַל־בֵּ֥ית גָּמ֖וּל וְעַל־בֵּ֥ית מְעֽוֹן׃ וְעַל־קְרִיּ֖וֹת וְעַל־בׇּצְרָ֑ה וְעַ֗ל כׇּל־עָרֵי֙ אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב הָרְחֹק֖וֹת וְהַקְּרֹבֽוֹת׃ נִגְדְּעָה֙ קֶ֣רֶן מוֹאָ֔ב וּזְרֹע֖וֹ נִשְׁבָּ֑רָה נְאֻ֖ם יְהֹוָֽה׃ הַשְׁכִּירֻ֕הוּ כִּ֥י עַל־יְהֹוָ֖ה הִגְדִּ֑יל וְסָפַ֤ק מוֹאָב֙ בְּקִיא֔וֹ וְהָיָ֥ה לִשְׂחֹ֖ק גַּם־הֽוּא׃ וְאִ֣ם׀ ל֣וֹא הַשְּׂחֹ֗ק הָיָ֤ה לְךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־בְּגַנָּבִ֖ים (נמצאה) [נִמְצָ֑א] כִּֽי־מִדֵּ֧י דְבָרֶ֛יךָ בּ֖וֹ תִּתְנוֹדָֽד׃ עִזְב֤וּ עָרִים֙ וְשִׁכְנ֣וּ בַסֶּ֔לַע יֹשְׁבֵ֖י מוֹאָ֑ב וִֽהְי֣וּ כְיוֹנָ֔ה תְּקַנֵּ֖ן בְּעֶבְרֵ֥י פִי־פָֽחַת׃ שָׁמַ֥עְנוּ גְאוֹן־מוֹאָ֖ב גֵּאֶ֣ה מְאֹ֑ד גׇּבְה֧וֹ וּגְאוֹנ֛וֹ וְגַאֲוָת֖וֹ וְרֻ֥ם לִבּֽוֹ׃ אֲנִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה עֶבְרָת֖וֹ וְלֹא־כֵ֑ן בַּדָּ֖יו לֹא־כֵ֥ן עָשֽׂוּ׃ עַל־כֵּן֙ עַל־מוֹאָ֣ב אֲיֵלִ֔יל וּלְמוֹאָ֥ב כֻּלֹּ֖ה אֶזְעָ֑ק אֶל־אַנְשֵׁ֥י קִֽיר־חֶ֖רֶשׂ יֶהְגֶּֽה׃ מִבְּכִ֨י יַעְזֵ֤ר אֶבְכֶּה־לָּךְ֙ הַגֶּ֣פֶן שִׂבְמָ֔ה נְטִישֹׁתַ֙יִךְ֙ עָ֣בְרוּ יָ֔ם עַ֛ד יָ֥ם יַעְזֵ֖ר נָגָ֑עוּ עַל־קֵיצֵ֥ךְ וְעַל־בְּצִירֵ֖ךְ שֹׁדֵ֥ד נָפָֽל׃ וְנֶאֶסְפָ֨ה שִׂמְחָ֥ה וָגִ֛יל מִכַּרְמֶ֖ל וּמֵאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב וְיַ֙יִן֙ מִיקָבִ֣ים הִשְׁבַּ֔תִּי לֹא־יִדְרֹ֣ךְ הֵידָ֔ד הֵידָ֖ד לֹ֥א הֵידָֽד׃ מִזַּעֲקַ֨ת חֶשְׁבּ֜וֹן עַד־אֶלְעָלֵ֗ה עַד־יַ֙הַץ֙ נָתְנ֣וּ קוֹלָ֔ם מִצֹּ֙עַר֙ עַד־חֹ֣רֹנַ֔יִם עֶגְלַ֖ת שְׁלִֽשִׁיָּ֑ה כִּ֚י גַּם־מֵ֣י נִמְרִ֔ים לִמְשַׁמּ֖וֹת יִהְיֽוּ׃ וְהִשְׁבַּתִּ֥י לְמוֹאָ֖ב נְאֻם־יְהֹוָ֑ה מַעֲלֶ֣ה בָמָ֔ה וּמַקְטִ֖יר לֵאלֹהָֽיו׃ עַל־כֵּ֞ן לִבִּ֤י לְמוֹאָב֙ כַּחֲלִלִ֣ים יֶהֱמֶ֔ה וְלִבִּי֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י קִֽיר־חֶ֔רֶשׂ כַּחֲלִילִ֖ים יֶהֱמֶ֑ה עַל־כֵּ֛ן יִתְרַ֥ת עָשָׂ֖ה אָבָֽדוּ׃ כִּ֤י כׇל־רֹאשׁ֙ קׇרְחָ֔ה וְכׇל־זָקָ֖ן גְּרֻעָ֑ה עַ֤ל כׇּל־יָדַ֙יִם֙ גְּדֻדֹ֔ת וְעַל־מׇתְנַ֖יִם שָֽׂק׃ עַ֣ל כׇּל־גַּגּ֥וֹת מוֹאָ֛ב וּבִרְחֹבֹתֶ֖יהָ כֻּלֹּ֣ה מִסְפֵּ֑ד כִּי־שָׁבַ֣רְתִּי אֶת־מוֹאָ֗ב כִּכְלִ֛י אֵֽין־חֵ֥פֶץ בּ֖וֹ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ אֵ֥יךְ חַ֙תָּה֙ הֵילִ֔ילוּ אֵ֛יךְ הִפְנָה־עֹ֥רֶף מוֹאָ֖ב בּ֑וֹשׁ וְהָיָ֥ה מוֹאָ֛ב לִשְׂחֹ֥ק וְלִמְחִתָּ֖ה לְכׇל־סְבִיבָֽיו׃ כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנֵּ֥ה כַנֶּ֖שֶׁר יִדְאֶ֑ה וּפָרַ֥שׂ כְּנָפָ֖יו אֶל־מוֹאָֽב׃ נִלְכְּדָה֙ הַקְּרִיּ֔וֹת וְהַמְּצָד֖וֹת נִתְפָּ֑שָׂה וְֽ֠הָיָ֠ה לֵ֞ב גִּבּוֹרֵ֤י מוֹאָב֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כְּלֵ֖ב אִשָּׁ֥ה מְצֵרָֽה׃ וְנִשְׁמַ֥ד מוֹאָ֖ב מֵעָ֑ם כִּ֥י עַל־יְהֹוָ֖ה הִגְדִּֽיל׃ פַּ֥חַד וָפַ֖חַת וָפָ֑ח עָלֶ֛יךָ יוֹשֵׁ֥ב מוֹאָ֖ב נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ (הניס) [הַנָּ֞ס] מִפְּנֵ֤י הַפַּ֙חַד֙ יִפֹּ֣ל אֶל־הַפַּ֔חַת וְהָֽעֹלֶה֙ מִן־הַפַּ֔חַת יִלָּכֵ֖ד בַּפָּ֑ח כִּֽי־אָבִ֨יא אֵלֶ֧יהָ אֶל־מוֹאָ֛ב שְׁנַ֥ת פְּקֻדָּתָ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ בְּצֵ֥ל חֶשְׁבּ֛וֹן עָמְד֖וּ מִכֹּ֣חַ נָסִ֑ים כִּי־אֵ֞שׁ יָצָ֣א מֵחֶשְׁבּ֗וֹן וְלֶהָבָה֙ מִבֵּ֣ין סִיח֔וֹן וַתֹּ֙אכַל֙ פְּאַ֣ת מוֹאָ֔ב וְקׇדְקֹ֖ד בְּנֵ֥י שָׁאֽוֹן׃ אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖ד עַם־כְּמ֑וֹשׁ כִּֽי־לֻקְּח֤וּ בָנֶ֙יךָ֙ בַּשֶּׁ֔בִי וּבְנֹתֶ֖יךָ בַּשִּׁבְיָֽה׃ וְשַׁבְתִּ֧י שְׁבוּת־מוֹאָ֛ב בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִ֖ים נְאֻם־יְהֹוָ֑ה עַד־הֵ֖נָּה מִשְׁפַּ֥ט מוֹאָֽב׃ לִבְנֵ֣י עַמּ֗וֹן כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲבָנִ֥ים אֵין֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִם־יוֹרֵ֖שׁ אֵ֣ין ל֑וֹ מַדּ֗וּעַ יָרַ֤שׁ מַלְכָּם֙ אֶת־גָּ֔ד וְעַמּ֖וֹ בְּעָרָ֥יו יָשָֽׁב׃ לָכֵ֡ן הִנֵּה֩ יָמִ֨ים בָּאִ֜ים נְאֻם־יְהֹוָ֗ה וְ֠הִשְׁמַעְתִּ֠י אֶל־רַבַּ֨ת בְּנֵי־עַמּ֜וֹן תְּרוּעַ֣ת מִלְחָמָ֗ה וְהָֽיְתָה֙ לְתֵ֣ל שְׁמָמָ֔ה וּבְנֹתֶ֖יהָ בָּאֵ֣שׁ תִּצַּ֑תְנָה וְיָרַ֧שׁ יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־יֹרְשָׁ֖יו אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ הֵילִ֨ילִי חֶשְׁבּ֜וֹן כִּ֣י שֻׁדְּדָה־עַ֗י צְעַ֘קְנָה֮ בְּנ֣וֹת רַבָּה֒ חֲגֹ֣רְנָה שַׂקִּ֔ים סְפֹ֕דְנָה וְהִתְשׁוֹטַ֖טְנָה בַּגְּדֵר֑וֹת כִּ֤י מַלְכָּם֙ בַּגּוֹלָ֣ה יֵלֵ֔ךְ כֹּהֲנָ֥יו וְשָׂרָ֖יו יַחְדָּֽיו׃ מַה־תִּתְהַֽלְלִי֙ בָּעֲמָקִ֔ים זָ֣ב עִמְקֵ֔ךְ הַבַּ֖ת הַשּׁוֹבֵבָ֑ה הַבֹּֽטְחָה֙ בְּאֹ֣צְרֹתֶ֔יהָ מִ֖י יָב֥וֹא אֵלָֽי׃ הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא עָלַ֜יִךְ פַּ֗חַד נְאֻם־אֲדֹנָ֧י יֱהֹוִ֛ה צְבָא֖וֹת מִכׇּל־סְבִיבָ֑יִךְ וְנִדַּחְתֶּם֙ אִ֣ישׁ לְפָנָ֔יו וְאֵ֥ין מְקַבֵּ֖ץ לַנֹּדֵֽד׃ וְאַחֲרֵי־כֵ֗ן אָשִׁ֛יב אֶת־שְׁב֥וּת בְּנֵֽי־עַמּ֖וֹן נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ לֶאֱד֗וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת הַאֵ֥ין ע֛וֹד חׇכְמָ֖ה בְּתֵימָ֑ן אָבְדָ֤ה עֵצָה֙ מִבָּנִ֔ים נִסְרְחָ֖ה חׇכְמָתָֽם׃ נֻ֤סוּ הׇפְנוּ֙ הֶעְמִ֣יקוּ לָשֶׁ֔בֶת יֹשְׁבֵ֖י דְּדָ֑ן כִּ֣י אֵ֥יד עֵשָׂ֛ו הֵבֵ֥אתִי עָלָ֖יו עֵ֥ת פְּקַדְתִּֽיו׃ אִם־בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ לֹ֥א יַשְׁאִ֖רוּ עוֹלֵל֑וֹת אִם־גַּנָּבִ֥ים בַּלַּ֖יְלָה הִשְׁחִ֥יתוּ דַיָּֽם׃ כִּֽי־אֲנִ֞י חָשַׂ֣פְתִּי אֶת־עֵשָׂ֗ו גִּלֵּ֙יתִי֙ אֶת־מִסְתָּרָ֔יו וְנֶחְבָּ֖ה לֹ֣א יוּכָ֑ל שֻׁדַּ֥ד זַרְע֛וֹ וְאֶחָ֥יו וּשְׁכֵנָ֖יו וְאֵינֶֽנּוּ׃ עׇזְבָ֥ה יְתֹמֶ֖יךָ אֲנִ֣י אֲחַיֶּ֑ה וְאַלְמְנוֹתֶ֖יךָ עָלַ֥י תִּבְטָֽחוּ׃ כִּי־כֹ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה הִ֠נֵּ֠ה אֲשֶׁר־אֵ֨ין מִשְׁפָּטָ֜ם לִשְׁתּ֤וֹת הַכּוֹס֙ שָׁת֣וֹ יִשְׁתּ֔וּ וְאַתָּ֣ה ה֔וּא נָקֹ֖ה תִּנָּקֶ֑ה לֹ֣א תִנָּקֶ֔ה כִּ֥י שָׁתֹ֖ה תִּשְׁתֶּֽה׃ כִּ֣י בִ֤י נִשְׁבַּ֙עְתִּי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה כִּֽי־לְשַׁמָּ֧ה לְחֶרְפָּ֛ה לְחֹ֥רֶב וְלִקְלָלָ֖ה תִּהְיֶ֣ה בׇצְרָ֑ה וְכׇל־עָרֶ֥יהָ תִהְיֶ֖ינָה לְחׇרְב֥וֹת עוֹלָֽם׃ שְׁמוּעָ֤ה שָׁמַ֙עְתִּי֙ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֔ה וְצִ֖יר בַּגּוֹיִ֣ם שָׁל֑וּחַ הִֽתְקַבְּצוּ֙ וּבֹ֣אוּ עָלֶ֔יהָ וְק֖וּמוּ לַמִּלְחָמָֽה׃ כִּֽי־הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֖וּי בָּאָדָֽם׃ תִּֽפְלַצְתְּךָ֞ הִשִּׁ֤יא אֹתָךְ֙ זְד֣וֹן לִבֶּ֔ךָ שֹֽׁכְנִי֙ בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֔לַע תֹּפְשִׂ֖י מְר֣וֹם גִּבְעָ֑ה כִּֽי־תַגְבִּ֤יהַּ כַּנֶּ֙שֶׁר֙ קִנֶּ֔ךָ מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וְהָיְתָ֥ה אֱד֖וֹם לְשַׁמָּ֑ה כֹּ֚ל עֹבֵ֣ר עָלֶ֔יהָ יִשֹּׁ֥ם וְיִשְׁרֹ֖ק עַל־כׇּל־מַכּוֹתֶֽהָ׃ כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וּשְׁכֵנֶ֖יהָ אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה לֹא־יֵשֵׁ֥ב שָׁם֙ אִ֔ישׁ וְלֹא־יָג֥וּר בָּ֖הּ בֶּן־אָדָֽם׃ הִ֠נֵּ֠ה כְּאַרְיֵ֞ה יַעֲלֶ֨ה מִגְּא֣וֹן הַיַּרְדֵּן֮ אֶל־נְוֵ֣ה אֵיתָן֒ כִּֽי־אַרְגִּ֤יעָה אֲרִיצֶ֙נּוּ֙ מֵעָלֶ֔יהָ וּמִ֥י בָח֖וּר אֵלֶ֣יהָ אֶפְקֹ֑ד כִּ֣י מִ֤י כָמ֙וֹנִי֙ וּמִ֣י יֹעִידֶ֔נִּי וּמִי־זֶ֣ה רֹעֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד לְפָנָֽי׃ לָכֵ֞ן שִׁמְע֣וּ עֲצַת־יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יָעַץ֙ אֶל־אֱד֔וֹם וּמַ֨חְשְׁבוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר חָשַׁ֖ב אֶל־יֹשְׁבֵ֣י תֵימָ֑ן אִם־ל֤וֹא יִסְחָבוּם֙ צְעִירֵ֣י הַצֹּ֔אן אִם־לֹ֥א יַשִּׁ֛ים עֲלֵיהֶ֖ם נְוֵהֶֽם׃ מִקּ֣וֹל נִפְלָ֔ם רָעֲשָׁ֖ה הָאָ֑רֶץ צְעָקָ֕ה בְּיַם־ס֖וּף נִשְׁמַ֥ע קוֹלָֽהּ׃ הִנֵּ֤ה כַנֶּ֙שֶׁר֙ יַעֲלֶ֣ה וְיִדְאֶ֔ה וְיִפְרֹ֥שׂ כְּנָפָ֖יו עַל־בׇּצְרָ֑ה וְֽ֠הָיָ֠ה לֵ֞ב גִּבּוֹרֵ֤י אֱדוֹם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כְּלֵ֖ב אִשָּׁ֥ה מְצֵרָֽה׃ לְדַמֶּ֗שֶׂק בּ֤וֹשָֽׁה חֲמָת֙ וְאַרְפָּ֔ד כִּֽי־שְׁמֻעָ֥ה רָעָ֛ה שָׁמְע֖וּ נָמֹ֑גוּ בַּיָּ֣ם דְּאָגָ֔ה הַשְׁקֵ֖ט לֹ֥א יוּכָֽל׃ רָפְתָ֥ה דַמֶּ֛שֶׂק הִפְנְתָ֥ה לָנ֖וּס וְרֶ֣טֶט׀הֶחֱזִ֑יקָה צָרָ֧ה וַחֲבָלִ֛ים אֲחָזַ֖תָּה כַּיּוֹלֵדָֽה׃ אֵ֥יךְ לֹֽא־עֻזְּבָ֖ה עִ֣יר (תהלה) [תְּהִלָּ֑ת] קִרְיַ֖ת מְשׂוֹשִֽׂי׃ לָכֵ֛ן יִפְּל֥וּ בַחוּרֶ֖יהָ בִּרְחֹבֹתֶ֑יהָ וְכׇל־אַנְשֵׁ֨י הַמִּלְחָמָ֤ה יִדַּ֙מּוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְהִצַּ֥תִּי אֵ֖שׁ בְּחוֹמַ֣ת דַּמָּ֑שֶׂק וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֥וֹת בֶּן־הֲדָֽד׃ לְקֵדָ֣ר׀ וּֽלְמַמְלְכ֣וֹת חָצ֗וֹר אֲשֶׁ֤ר הִכָּה֙ (נבוכדראצור) [נְבוּכַדְרֶאצַּ֣ר] מֶלֶךְ־בָּבֶ֔ל כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה ק֚וּמוּ עֲל֣וּ אֶל־קֵדָ֔ר וְשׇׁדְד֖וּ אֶת־בְּנֵי־קֶֽדֶם׃ אׇהֳלֵיהֶ֤ם וְצֹאנָם֙ יִקָּ֔חוּ יְרִיעוֹתֵיהֶ֧ם וְכׇל־כְּלֵיהֶ֛ם וּגְמַלֵּיהֶ֖ם יִשְׂא֣וּ לָהֶ֑ם וְקָרְא֧וּ עֲלֵיהֶ֛ם מָג֖וֹר מִסָּבִֽיב׃ נֻ֩סוּ֩ נֻּ֨דוּ מְאֹ֜ד הֶעְמִ֧יקוּ לָשֶׁ֛בֶת יֹשְׁבֵ֥י חָצ֖וֹר נְאֻם־יְהֹוָ֑ה כִּֽי־יָעַ֨ץ עֲלֵיכֶ֜ם נְבוּכַדְרֶאצַּ֤ר מֶלֶךְ־בָּבֶל֙ עֵצָ֔ה וְחָשַׁ֥ב (עליהם) [עֲלֵיכֶ֖ם] מַחֲשָׁבָֽה׃ ק֣וּמֽוּ עֲל֗וּ אֶל־גּ֥וֹי שְׁלֵ֛יו יוֹשֵׁ֥ב לָבֶ֖טַח נְאֻם־יְהֹוָ֑ה לֹא־דְלָתַ֧יִם וְלֹֽא־בְרִ֛יחַ ל֖וֹ בָּדָ֥ד יִשְׁכֹּֽנוּ׃ וְהָי֨וּ גְמַלֵּיהֶ֜ם לָבַ֗ז וַהֲמ֤וֹן מִקְנֵיהֶם֙ לְשָׁלָ֔ל וְזֵרִתִ֥ים לְכׇל־ר֖וּחַ קְצוּצֵ֣י פֵאָ֑ה וּמִכׇּל־עֲבָרָ֛יו אָבִ֥יא אֶת־אֵידָ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וְהָיְתָ֨ה חָצ֜וֹר לִמְע֥וֹן תַּנִּ֛ים שְׁמָמָ֖ה עַד־עוֹלָ֑ם לֹא־יֵשֵׁ֥ב שָׁם֙ אִ֔ישׁ וְלֹא־יָג֥וּר בָּ֖הּ בֶּן־אָדָֽם׃ אֲשֶׁ֨ר הָיָ֧ה דְבַר־יְהֹוָ֛ה אֶל־יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִ֖יא אֶל־עֵילָ֑ם בְּרֵאשִׁ֗ית מַלְכ֛וּת צִדְקִיָּ֥ה מֶלֶךְ־יְהוּדָ֖ה לֵאמֹֽר׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת הִנְנִ֥י שֹׁבֵ֖ר אֶת־קֶ֣שֶׁת עֵילָ֑ם רֵאשִׁ֖ית גְּבוּרָתָֽם׃ וְהֵבֵאתִ֨י אֶל־עֵילָ֜ם אַרְבַּ֣ע רוּח֗וֹת מֵֽאַרְבַּע֙ קְצ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וְזֵ֣רִתִ֔ים לְכֹ֖ל הָרֻח֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וְלֹא־יִהְיֶ֣ה הַגּ֔וֹי אֲשֶׁ֛ר לֹא־יָב֥וֹא שָׁ֖ם נִדְּחֵ֥י (עולם) [עֵילָֽם]׃ וְהַחְתַּתִּ֣י אֶת־עֵ֠ילָ֠ם לִפְנֵ֨י אֹיְבֵיהֶ֜ם וְלִפְנֵ֣י׀ מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֗ם וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיהֶ֧ם׀רָעָ֛ה אֶת־חֲר֥וֹן אַפִּ֖י נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְשִׁלַּחְתִּ֤י אַחֲרֵיהֶם֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב עַ֥ד כַּלּוֹתִ֖י אוֹתָֽם׃ וְשַׂמְתִּ֥י כִסְאִ֖י בְּעֵילָ֑ם וְהַאֲבַדְתִּ֥י מִשָּׁ֛ם מֶ֥לֶךְ וְשָׂרִ֖ים נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וְהָיָ֣ה׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים (אשוב) [אָשִׁ֛יב] אֶת־[שְׁב֥וּת] (שבית) עֵילָ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־בָּבֶ֖ל אֶל־אֶ֣רֶץ כַּשְׂדִּ֑ים בְּיַ֖ד יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִֽיא׃ הַגִּ֨ידוּ בַגּוֹיִ֤ם וְהַשְׁמִ֙יעוּ֙ וּֽשְׂאוּ־נֵ֔ס הַשְׁמִ֖יעוּ אַל־תְּכַחֵ֑דוּ אִמְרוּ֩ נִלְכְּדָ֨ה בָבֶ֜ל הֹבִ֥ישׁ בֵּל֙ חַ֣ת מְרֹדָ֔ךְ הֹבִ֣ישׁוּ עֲצַבֶּ֔יהָ חַ֖תּוּ גִּלּוּלֶֽיהָ׃ כִּ֣י עָלָה֩ עָלֶ֨יהָ גּ֜וֹי מִצָּפ֗וֹן הֽוּא־יָשִׁ֤ית אֶת־אַרְצָהּ֙ לְשַׁמָּ֔ה וְלֹא־יִהְיֶ֥ה יוֹשֵׁ֖ב בָּ֑הּ מֵאָדָ֥ם וְעַד־בְּהֵמָ֖ה נָ֥דוּ הָלָֽכוּ׃ בַּיָּמִ֨ים הָהֵ֜מָּה וּבָעֵ֤ת הַהִיא֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה יָבֹ֧אוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל הֵ֥מָּה וּבְנֵי־יְהוּדָ֖ה יַחְדָּ֑ו הָל֤וֹךְ וּבָכוֹ֙ יֵלֵ֔כוּ וְאֶת־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיהֶ֖ם יְבַקֵּֽשׁוּ׃ צִיּ֣וֹן יִשְׁאָ֔לוּ דֶּ֖רֶךְ הֵ֣נָּה פְנֵיהֶ֑ם בֹּ֚אוּ וְנִלְו֣וּ אֶל־יְהֹוָ֔ה בְּרִ֥ית עוֹלָ֖ם לֹ֥א תִשָּׁכֵֽחַ׃ צֹ֤אן אֹֽבְדוֹת֙ (היה) [הָי֣וּ] עַמִּ֔י רֹעֵיהֶ֣ם הִתְע֔וּם הָרִ֖ים (שובבים) [שׁוֹבְב֑וּם] מֵהַ֤ר אֶל־גִּבְעָה֙ הָלָ֔כוּ שָׁכְח֖וּ רִבְצָֽם׃ כׇּל־מוֹצְאֵיהֶ֣ם אֲכָל֔וּם וְצָרֵיהֶ֥ם אָמְר֖וּ לֹ֣א נֶאְשָׁ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֨ר חָטְא֤וּ לַֽיהֹוָה֙ נְוֵה־צֶ֔דֶק וּמִקְוֵ֥ה אֲבוֹתֵיהֶ֖ם יְהֹוָֽה׃ נֻ֚דוּ מִתּ֣וֹךְ בָּבֶ֔ל וּמֵאֶ֥רֶץ כַּשְׂדִּ֖ים (יצאו) [צֵ֑אוּ] וִֽהְי֕וּ כְּעַתּוּדִ֖ים לִפְנֵי־צֹֽאן׃ כִּ֣י הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֡י מֵעִיר֩ וּמַעֲלֶ֨ה עַל־בָּבֶ֜ל קְהַל־גּוֹיִ֤ם גְּדֹלִים֙ מֵאֶ֣רֶץ צָפ֔וֹן וְעָ֣רְכוּ לָ֔הּ מִשָּׁ֖ם תִּלָּכֵ֑ד חִצָּיו֙ כְּגִבּ֣וֹר מַשְׁכִּ֔יל לֹ֥א יָשׁ֖וּב רֵיקָֽם׃ וְהָיְתָ֥ה כַשְׂדִּ֖ים לְשָׁלָ֑ל כׇּל־שֹׁלְלֶ֥יהָ יִשְׂבָּ֖עוּ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ כִּ֤י (תשמחי) [תִשְׂמְחוּ֙] כִּ֣י (תעלזי) [תַעַלְז֔וּ] שֹׁסֵ֖י נַחֲלָתִ֑י כִּ֤י (תפושי) [תָפ֙וּשׁוּ֙] כְּעֶגְלָ֣ה דָשָׁ֔ה (ותצהלי) [וְתִצְהֲל֖וּ] כָּאַבִּרִֽים׃ בּ֤וֹשָׁה אִמְּכֶם֙ מְאֹ֔ד חָפְרָ֖ה יוֹלַדְתְּכֶ֑ם הִנֵּה֙ אַחֲרִ֣ית גּוֹיִ֔ם מִדְבָּ֖ר צִיָּ֥ה וַעֲרָבָֽה׃ מִקֶּ֤צֶף יְהֹוָה֙ לֹ֣א תֵשֵׁ֔ב וְהָיְתָ֥ה שְׁמָמָ֖ה כֻּלָּ֑הּ כֹּ֚ל עֹבֵ֣ר עַל־בָּבֶ֔ל יִשֹּׁ֥ם וְיִשְׁרֹ֖ק עַל־כׇּל־מַכּוֹתֶֽיהָ׃ עִרְכ֨וּ עַל־בָּבֶ֤ל׀סָבִיב֙ כׇּל־דֹּ֣רְכֵי קֶ֔שֶׁת יְד֣וּ אֵלֶ֔יהָ אַֽל־תַּחְמְל֖וּ אֶל־חֵ֑ץ כִּ֥י לַיהֹוָ֖ה חָטָֽאָה׃ הָרִ֨יעוּ עָלֶ֤יהָ סָבִיב֙ נָתְנָ֣ה יָדָ֔הּ נָֽפְלוּ֙ (אשויתיה) [אׇשְׁיוֹתֶ֔יהָ] נֶהֶרְס֖וּ חוֹמוֹתֶ֑יהָ כִּי֩ נִקְמַ֨ת יְהֹוָ֥ה הִיא֙ הִנָּ֣קְמוּ בָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֥ר עָשְׂתָ֖ה עֲשׂוּ־לָֽהּ׃ כִּרְת֤וּ זוֹרֵ֙עַ֙ מִבָּבֶ֔ל וְתֹפֵ֥שׂ מַגָּ֖ל בְּעֵ֣ת קָצִ֑יר מִפְּנֵי֙ חֶ֣רֶב הַיּוֹנָ֔ה אִ֤ישׁ אֶל־עַמּוֹ֙ יִפְנ֔וּ וְאִ֥ישׁ לְאַרְצ֖וֹ יָנֻֽסוּ׃ שֶׂ֧ה פְזוּרָ֛ה יִשְׂרָאֵ֖ל אֲרָי֣וֹת הִדִּ֑יחוּ הָרִאשׁ֤וֹן אֲכָלוֹ֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר וְזֶ֤ה הָאַֽחֲרוֹן֙ עִצְּמ֔וֹ נְבוּכַדְרֶאצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃ לָכֵ֗ן כֹּה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֥י פֹקֵ֛ד אֶל־מֶ֥לֶךְ בָּבֶ֖ל וְאֶל־אַרְצ֑וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר פָּקַ֖דְתִּי אֶל־מֶ֥לֶךְ אַשּֽׁוּר׃ וְשֹׁבַבְתִּ֤י אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־נָוֵ֔הוּ וְרָעָ֥ה הַכַּרְמֶ֖ל וְהַבָּשָׁ֑ן וּבְהַ֥ר אֶפְרַ֛יִם וְהַגִּלְעָ֖ד תִּשְׂבַּ֥ע נַפְשֽׁוֹ׃ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֩ וּבָעֵ֨ת הַהִ֜יא נְאֻם־יְהֹוָ֗ה יְבֻקַּ֞שׁ אֶת־עֲוֺ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ וְאֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־חַטֹּ֥את יְהוּדָ֖ה וְלֹ֣א תִמָּצֶ֑אינָה כִּ֥י אֶסְלַ֖ח לַאֲשֶׁ֥ר אַשְׁאִֽיר׃ עַל־הָאָ֤רֶץ מְרָתַ֙יִם֙ עֲלֵ֣ה עָלֶ֔יהָ וְאֶל־יוֹשְׁבֵ֖י פְּק֑וֹד חֲרֹ֨ב וְהַחֲרֵ֤ם אַחֲרֵיהֶם֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וַעֲשֵׂ֕ה כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִֽיךָ׃ ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בָּאָ֑רֶץ וְשֶׁ֖בֶר גָּדֽוֹל׃ אֵ֤יךְ נִגְדַּע֙ וַיִּשָּׁבֵ֔ר פַּטִּ֖ישׁ כׇּל־הָאָ֑רֶץ אֵ֣יךְ הָיְתָ֧ה לְשַׁמָּ֛ה בָּבֶ֖ל בַּגּוֹיִֽם׃ יָקֹ֨שְׁתִּי לָ֤ךְ וְגַם־נִלְכַּדְתְּ֙ בָּבֶ֔ל וְאַ֖תְּ לֹ֣א יָדָ֑עַתְּ נִמְצֵאת֙ וְגַם־נִתְפַּ֔שְׂתְּ כִּ֥י בַיהֹוָ֖ה הִתְגָּרִֽית׃ פָּתַ֤ח יְהֹוָה֙ אֶת־א֣וֹצָר֔וֹ וַיּוֹצֵ֖א אֶת־כְּלֵ֣י זַעְמ֑וֹ כִּֽי־מְלָאכָ֣ה הִ֗יא לַאדֹנָ֧י יֱהֹוִ֛ה צְבָא֖וֹת בְּאֶ֥רֶץ כַּשְׂדִּֽים׃ בֹּֽאוּ־לָ֤הּ מִקֵּץ֙ פִּתְח֣וּ מַאֲבֻסֶ֔יהָ סׇלּ֥וּהָ כְמֽוֹ־עֲרֵמִ֖ים וְהַחֲרִימ֑וּהָ אַל־תְּהִי־לָ֖הּ שְׁאֵרִֽית׃ חִרְבוּ֙ כׇּל־פָּרֶ֔יהָ יֵרְד֖וּ לַטָּ֑בַח ה֣וֹי עֲלֵיהֶ֔ם כִּי־בָ֥א יוֹמָ֖ם עֵ֥ת פְּקֻדָּתָֽם׃ ק֥וֹל נָסִ֛ים וּפְלֵטִ֖ים מֵאֶ֣רֶץ בָּבֶ֑ל לְהַגִּ֣יד בְּצִיּ֗וֹן אֶת־נִקְמַת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ נִקְמַ֖ת הֵיכָלֽוֹ׃ הַשְׁמִ֣יעוּ אֶל־בָּבֶ֣ל׀רַ֠בִּ֠ים כׇּל־דֹּ֨רְכֵי קֶ֜שֶׁת חֲנ֧וּ עָלֶ֣יהָ סָבִ֗יב אַל־יְהִי־[לָהּ֙] פְּלֵיטָ֔ה שַׁלְּמוּ־לָ֣הּ כְּפׇעֳלָ֔הּ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר עָשְׂתָ֖ה עֲשׂוּ־לָ֑הּ כִּ֧י אֶל־יְהֹוָ֛ה זָ֖דָה אֶל־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ לָכֵ֛ן יִפְּל֥וּ בַחוּרֶ֖יהָ בִּרְחֹבֹתֶ֑יהָ וְכׇל־אַנְשֵׁ֨י מִלְחַמְתָּ֥הּ יִדַּ֛מּוּ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ הִנְנִ֤י אֵלֶ֙יךָ֙ זָד֔וֹן נְאֻם־אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה צְבָא֑וֹת כִּ֛י בָּ֥א יוֹמְךָ֖ עֵ֥ת פְּקַדְתִּֽיךָ׃ וְכָשַׁ֤ל זָדוֹן֙ וְנָפַ֔ל וְאֵ֥ין ל֖וֹ מֵקִ֑ים וְהִצַּ֤תִּי אֵשׁ֙ בְּעָרָ֔יו וְאָכְלָ֖ה כׇּל־סְבִיבֹתָֽיו׃ כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת עֲשׁוּקִ֛ים בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל וּבְנֵי־יְהוּדָ֖ה יַחְדָּ֑ו וְכׇל־שֹֽׁבֵיהֶם֙ הֶחֱזִ֣יקוּ בָ֔ם מֵאֲנ֖וּ שַׁלְּחָֽם׃ גֹּאֲלָ֣ם׀ חָזָ֗ק יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ שְׁמ֔וֹ רִ֥יב יָרִ֖יב אֶת־רִיבָ֑ם לְמַ֙עַן֙ הִרְגִּ֣יעַ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהִרְגִּ֖יז לְיֹשְׁבֵ֥י בָבֶֽל׃ חֶ֥רֶב עַל־כַּשְׂדִּ֖ים נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְאֶל־יֹשְׁבֵ֣י בָבֶ֔ל וְאֶל־שָׂרֶ֖יהָ וְאֶל־חֲכָמֶֽיהָ׃ חֶ֥רֶב אֶל־הַבַּדִּ֖ים וְנֹאָ֑לוּ חֶ֥רֶב אֶל־גִּבּוֹרֶ֖יהָ וָחָֽתּוּ׃ חֶ֜רֶב אֶל־סוּסָ֣יו וְאֶל־רִכְבּ֗וֹ וְאֶל־כׇּל־הָעֶ֛רֶב אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָ֖הּ וְהָי֣וּ לְנָשִׁ֑ים חֶ֥רֶב אֶל־אוֹצְרֹתֶ֖יהָ וּבֻזָּֽזוּ׃ חֹ֥רֶב אֶל־מֵימֶ֖יהָ וְיָבֵ֑שׁוּ כִּ֣י אֶ֤רֶץ פְּסִלִים֙ הִ֔יא וּבָאֵימִ֖ים יִתְהֹלָֽלוּ׃ לָכֵ֗ן יֵשְׁב֤וּ צִיִּים֙ אֶת־אִיִּ֔ים וְיָ֥שְׁבוּ בָ֖הּ בְּנ֣וֹת יַעֲנָ֑ה וְלֹא־תֵשֵׁ֥ב עוֹד֙ לָנֶ֔צַח וְלֹ֥א תִשְׁכּ֖וֹן עַד־דּ֥וֹר וָדֹֽר׃ כְּמַהְפֵּכַ֨ת אֱלֹהִ֜ים אֶת־סְדֹ֧ם וְאֶת־עֲמֹרָ֛ה וְאֶת־שְׁכֵנֶ֖יהָ נְאֻם־יְהֹוָ֑ה לֹא־יֵשֵׁ֥ב שָׁם֙ אִ֔ישׁ וְלֹא־יָג֥וּר בָּ֖הּ בֶּן־אָדָֽם׃ הִנֵּ֛ה עַ֥ם בָּ֖א מִצָּפ֑וֹן וְג֤וֹי גָּדוֹל֙ וּמְלָכִ֣ים רַבִּ֔ים יֵעֹ֖רוּ מִיַּרְכְּתֵי־אָֽרֶץ׃ קֶ֣שֶׁת וְכִידֹ֞ן יַחֲזִ֗יקוּ אַכְזָרִ֥י הֵ֙מָּה֙ וְלֹ֣א יְרַחֵ֔מוּ קוֹלָם֙ כַּיָּ֣ם יֶהֱמֶ֔ה וְעַל־סוּסִ֖ים יִרְכָּ֑בוּ עָר֗וּךְ כְּאִישׁ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה עָלַ֖יִךְ בַּת־בָּבֶֽל׃ שָׁמַ֧ע מֶלֶךְ־בָּבֶ֛ל אֶת־שִׁמְעָ֖ם וְרָפ֣וּ יָדָ֑יו צָרָה֙ הֶחֱזִיקַ֔תְהוּ חִ֖יל כַּיּוֹלֵדָֽה׃ הִ֠נֵּ֠ה כְּאַרְיֵ֞ה יַעֲלֶ֨ה מִגְּא֣וֹן הַיַּרְדֵּן֮ אֶל־נְוֵ֣ה אֵיתָן֒ כִּֽי־אַרְגִּ֤עָה (ארוצם) [אֲרִיצֵם֙] מֵעָלֶ֔יהָ וּמִ֥י בָח֖וּר אֵלֶ֣יהָ אֶפְקֹ֑ד כִּ֣י מִ֤י כָמ֙וֹנִי֙ וּמִ֣י יוֹעִדֶ֔נִּי וּמִי־זֶ֣ה רֹעֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד לְפָנָֽי׃ לָכֵ֞ן שִׁמְע֣וּ עֲצַת־יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יָעַץ֙ אֶל־בָּבֶ֔ל וּמַ֨חְשְׁבוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר חָשַׁ֖ב אֶל־אֶ֣רֶץ כַּשְׂדִּ֑ים אִם־לֹ֤א יִסְחָבוּם֙ צְעִירֵ֣י הַצֹּ֔אן אִם־לֹ֥א יַשִּׁ֛ים עֲלֵיהֶ֖ם נָוֶֽה׃ מִקּוֹל֙ נִתְפְּשָׂ֣ה בָבֶ֔ל נִרְעֲשָׁ֖ה הָאָ֑רֶץ וּזְעָקָ֖ה בַּגּוֹיִ֥ם נִשְׁמָֽע׃

פירוש רש”י

46:3: מָגֵן. שֶׁל עוֹר הוּא, וְהוּא שָׁלוּק; וּכְשֶׁיּוֹצֵא לַמִּלְחָמָה מוֹשְׁחוֹ בְּשֶׁמֶן: | צִנָּה. שֶׁל עֵץ, דְּמוּת תְּרִיסִין שֶׁלָּנוּ: 46:4: מִרְקוּ הָרְמָחִים. כְּמוֹ ״וּמֹרַק וְשֻׁטַּף״ (ויקרא ו:כא); פורביר בְּלַעַ״ז: 46:5: הֵמָּה חַתִּים. מִצְרַיִם: | וְלֹא הִפְנוּ. עוֹד לַעֲמוֹד בַּמִּלְחָמָה, לֹא הָיָה לָהֶם פְּנַאי: 46:7: כַּיְאֹר יַעֲלֶה. שֶׁהָיָה רָגִיל לְהַעֲלוֹת גְּיָסוֹת סְבִיבָיו כְּמוֹ נָהָר, לִשְׁטֹף סְבִיבָיו: | יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו. ״דְּמִטָּרְפִין מוֹהִי״ (תרגום יונתן): 46:8: כַּיְאוֹר יַעֲלֶה. הָיָה רָגִיל לַעֲלוֹת: | אוֹבִידָה. כְּמוֹ אֲאַבֵּד: 46:9: וְהִתְהוֹלְלוּ. לְשׁוֹן סִכְלוּת: 46:10: וְרָוְתָה. לְשׁוֹן שֹׂבַע. לָשׁוֹן אַחֵר: לְשׁוֹן שִׁכָּרוֹן, כְּמוֹ ״שֵׁכָר״ (במדבר ו:ג) דִּמְתַרְגְּמִינָן: ״מְרַוֵי״ (תרגום אונקלוס): | בְּאֶרֶץ צָפוֹן. שֶׁהָלַךְ פַּרְעֹה עַל נְבוּכַדְנֶצַּר בְּכַרְכְּמִישׁ, וְגַם נָפַל וְנֶהֶרְגוּ גִּבּוֹרָיו (ירמיה מו:ב-ו), וְהוּא בָּרַח מִן הַמִּלְחָמָה: 46:12: גִּבּוֹר בְּגִבּוֹר כָּשָׁלוּ. כְּשֶׁהָיוּ בּוֹרְחִים הָיוּ נִכְשָׁלִים וְנִתְקָלִים זֶה בָּזֶה: 46:13: לָבוֹא נְבוּכַדְרֶאצַּר. זוֹ מַכָּה שְׁנִיָּה, שֶׁהֶחֱרִיב נְבוּכַדְנֶצַּר אֶת מִצְרַיִם בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע לְמָלְכוֹ (יחזקאל כט:יז), כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה כו): 46:14: הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ. כְּנֶגֶד הַמִּלְחָמָה, וְהָכֵן וְאַתְקִין: 46:15: נִסְחַף. נִשְׁטְפוּ וְהֶחֱלִיקוּ גִבּוֹרֶיךָ, כְּמוֹ ״מָטָר סֹחֵף״ (משלי כח:ג), נִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (כתבות ז,ח). וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ לְשׁוֹן כִּלָּיוֹן, וְכֵן חִבֵּר ״מָטָר סֹחֵף״. וְדוֹנָשׁ פָּתַר ״מָטָר סֹחֵף״ כְּמוֹ מָטָר סוֹעֵף, כְּמוֹ ״מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה״ (ישעיהו י:לג): 46:16: הִרְבָּה כּוֹשֵׁל. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֲדָפוֹ, וְהִרְבָּה לוֹ מִכְשׁוֹל: | גַּם נָפַל. נִתְקַבְּצוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֵאמֹר נָקוּמָה וְנָשׁוּבָה אֶל עַמֵּנוּ, מִמָּקוֹם שֶׁיָּצָאנוּ מִשָּׁם לְהִלָּחֵם: | חֶרֶב הַיּוֹנָה. ״חַרְבָּא דְּסָנְאָה דְּהִיא כְּחַמְרָא מְרַוְיָא״ (תרגום יונתן); הַיּוֹנָה לְשׁוֹן יַיִן. לָשׁוֹן אַחֵר: לְשׁוֹן אוֹנָאָה: 46:17: קָרְאוּ שָׁם. בַּמִּלְחָמָה הִכְרִיזוּ מָשָׁל שֶׁל חֶרְפָּה: | פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן. שֶׁהָיָה מַגְבִּיהַּ קוֹל שָׁאוֹנוֹ תְּשׁוּאוֹת, לְהִתְהַלֵּל בְּחֵילוֹתָיו: | הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד. שֶׁיִּעֵד הַיּוֹם מִלְחָמָה קָבוּעַ לָצֵאת וּלְהִלָּחֵם וְלֹא יָצָא, וְעָבַר יוֹם זְמַן הַמּוֹעֵד (מועד קטן טז.): 46:18: כִּי כְתָבוֹר בֶּהָרִים. כִּי כַּאֲשֶׁר דְּבַר אֱמֶת הוּא שֶׁתָּבוֹר קָבוּעַ בֶּהָרִים וְהַר הַכַּרְמֶל עַל הַיָּם, כֵּן בֶּאֱמֶת יָבוֹא הַדָּבָר הַזֶּה עַל מִצְרַיִם (מכילתא יתרו בחדש ה): 46:19: כְּלֵי גוֹלָה. אָדָם יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, מְתַקֵּן לוֹ חֵמֶת וּמְקַדָּה שֶׁל חֶרֶס לִשְׁתּוֹת בָּהּ: | וְנִצְּתָה. לְשׁוֹן ״צִיָּה״ (ישעיה מא:יח): 46:20: עֶגְלָה יְפֵה־פִיָּה. ״מַלְכוּתָא יָאיָיא״ (תרגום יונתן): | קֶרֶץ. ״עַמְּמִין קְטוּלִין״ (תרגום יונתן); קֶרֶץ לְשׁוֹן חִתּוּךְ, וְכֵן ״מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי״ (איוב לג:ו): | מִצָּפוֹן. מִבָּבֶל: 46:21: שְׂכִירֶיהָ. שָׂרֶיהָ, כְּמוֹ ״בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה״ (ישעיה ז:כ): | מַרְבֵּק. קוֹפְלָ״א בְּלַעַ״ז: | הִפְנוּ. פָּנוּ עֹרֶף לְבַקֵּשׁ לָנוּס: 46:22: קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ. הֲרֵי הַנָּחָשׁ בָּא לְלַמֵּד עַל מִצְרַיִם וְנִמְצָא לָמֵד: לָמַדְנוּ מִכָּאן, שֶׁכְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּחָשׁ ״עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ״ (בראשית ג:יד), וְקִטֵּעַ אֶת רַגְלָיו וְהָלַךְ קוֹלוֹ בְּסוֹף הָעוֹלָם; כָּךְ שְׁנוּיָה בִּשְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם מִדּוֹת דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי (מידה יב): | כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ. אֵלֶיהָ: 46:23: כָּרְתוּ יַעְרָהּ. כֹּחַ יֵשׁ בָּהֶן לִכְרוֹת כָּל יַעְרָהּ: | כִּי לֹא יֵחָקֵר. מִסְפַּר צְבָאָם: 46:25: אֶל אָמוֹן. עַל אָמוֹן, עַל הַשַּׂר אָמוֹן. יֵשׁ שֶׁהוּא לְשׁוֹן גְּדֻלָּה, כְּמוֹ ״הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן״ (נחום ג:ח): | מִנֹּא. אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה רַבְּתָא (פסיקתא רבתי לג), לָאשִׁינְיוֹרִיאָ״ה דְּלִישַׁנְדְּרָ״א בְּלַעַ״ז: 46:26: וְאַחֲרֵי כֵן. מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יְחֶזְקֵאל (יחזקאל כט:יג): 46:27: וְאַתָּה אַל תִּירָא. צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹךְ מִצְרַיִם, שֶׁגָּלוּ שָׁם עַל כָּרְחָם: 46:28: לַמִּשְׁפָּט. ״בְּדִין חָסוּךְ״ (תרגום יונתן), מְעַט מְעַט: | וְנַקֵּה. לְשׁוֹן טִיאוּט וְהַשְׁמֵד; וְכֵן תִּרְגְּמוֹ יוֹנָתָן לְשׁוֹן כְּלָיָה: 47:1: אֶל פְּלִשְׁתִּים. עַל פְּלִשְׁתִּים: | בְּטֶרֶם יַכֶּה פַרְעֹה אֶת עַזָּה. כְּשֶׁהָיָה נְבוּכַדְנֶצַּר צָר עַל יְרוּשָׁלַיִם בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂירִית לְצִדְקִיָּהוּ, יָצָא חֵיל פַּרְעֹה מִמִּצְרַיִם וַיַּעֲלוּ הַכַּשְׂדִּים מֵעַל יְרוּשָׁלַיִם (ירמיה לז:ה); שָׁמַע פַּרְעֹה, וְשָׁטַף אֶת עַזָּה וְשָׁב לְאַרְצוֹ. בְּסֵדֶר עוֹלָם (פרק כו): 47:3: שַׁעֲטַת. אֵין לוֹ דִּמְיוֹן; וְיוֹנָתָן תִּרְגְּמוֹ: ״מִפְּסוֹעִית״: | מֵרַעַשׁ לְרִכְבּוֹ. מֵרַעַשׁ אֲשֶׁר לְרִכְבּוֹ: | גַּלְגִּלָּיו. אוֹפַנֵּי מַרְכְּבוֹתָיו: | לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים. לְהַצִּילָם: 47:4: לְהַכְרִית לְצוֹר וְלְצִידוֹן. פְּלִשְׁתִּים הָיוּ עוֹזְרִים אוֹתָם מֵאוֹיְבֵיהֶם: | אִי כַפְתּוֹר. אִיזְלָ״שׁ בְּלַעַ״ז: 47:5: נִדְמְתָה. נֶחְרְבָה: | תִּתְגּוֹדָדִי. תְּשָׂרְטִי בְּאֵבֶל וּבְבֶכִי: 47:6: חֶרֶב לַה׳. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא לָעוֹלָם: | הֵרָגְעִי. לְשׁוֹן ״מַרְגּוֹעַ״ (ירמיה ו:טז): 48:1: הַמִּשְׂגָּב. שֵׁם מָקוֹם: 48:2: חֶשְׁבּוֹן. וּמַדְמֵן – שֵׁם מָקוֹם. וּלְפִי שְׁמוֹתָם הוּא מַזְכִּיר פֻּרְעָנוּתָם: | תִדֹּמִּי. תֶּחֱרָבִי: 48:4: צְעִירֶיהָ. ״שָׁלְטוֹנְהָא״ (תרגום יונתן) הַצְּעִירִים מִן הַמְּלָכִים: 48:5: מַעֲלֵה הַלּוּחִית. שֵׁם מָקוֹם הוּא מַעֲלוֹת הַר: 48:6: כַּעֲרוֹעֵר. מִגְדַּל עֲרוֹעֵר עָשׂוּי בַּמִּדְבָּר, וְאֵין סְבִיבָיו יִשּׁוּב כִּי אִם שׁוֹכְנֵי אֹהָלִים. וּמִגְדָּל הָעוֹמֵד בְּאֵין יִשּׁוּב נִרְאֶה כְּחוּרְבָה; כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן. וּמְנַחֵם פֵּרֵשׁ כַּעֲרוֹעֵר – שֵׁם עֵץ מֵעֲצֵי הַיַּעַר: 48:9: תְּנוּ צִיץ לְמוֹאָב. תְּנוּ כָנָף לְמוֹאָב. כָּל דְּבָר תְּלַאי הַתּוֹלֶה וּבוֹלֵט מִן הָאָדָם וּמִן הַבְּהֵמָה קָרוּי צִיץ, כְּמוֹ ״וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת״ (במדבר טו:לט), ״וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי״ (יחזקאל ח:ג): | כִּי נֵצֵא תֵּצֵא. כִּי בִּמְעוֹפָהּ וְחִפָּזוֹן תֵּצְאוּ בַּגּוֹלָה. וְיִהְיֶה נֵצֵא מִגְּזֵרַת נִצָּהּ, כֵּן חָבְרוּ מְנַחֵם, וְכֵן ״כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ״ (איכה ד:טו), וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״אַעֲדוֹ כִּתְרָא מִמּוֹאָב״, תְּנוּ לַאֲחֵרִים צִיץ הַנֵּזֶר אֲשֶׁר לְמוֹאָב: 48:10: מְלֶאכֶת ה׳. מְלֶאכֶת הַשְׁחָתַת מוֹאָב, שֶׁהִיא שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם: 48:11: לֹא נָמָר. לֹא נֶחְלַף: 48:12: צוֹעִים. מְרִיקִים, וְכֵן ״מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ״ (ישעיהו נא:יד) – הוּא הִלּוּךְ הַמֵּעַיִם בְּשִׁלְשׁוּל: | וְנִבְלֵיהֶם. חֲבִיּוֹתֵיהֶם שֶׁל מוֹאָבִים: | וְנַפֵּצוּ. יְשַׁבְּרוּ, כְּמוֹ ״אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ״ (איכה ד:ב); ״כָּל נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן״ (ירמיה יג:יב): 48:13: מִכְּמוֹשׁ. אֲשֶׁר בָּטַח בּוֹ: | מִבֵּית אֵל. עֵגֶל הַזָּהָב (מלכים א יב:לב): 48:17: נֻדוּ לוֹ. לְשׁוֹן קִינָה, כְּמוֹ ״אַל תָּנֻדוּ לוֹ״ (ירמיה כב:י): 48:19: שַׁאֲלִי נָס וְנִמְלָטָה. שַׁאֲלִי מִן הַנָּסִים וְהַנִּמְלָטִים מִמּוֹאָב מַה נִּהְיָתָה אִם נִמְלַט כְּלוּם מֵהַשְׁחִית: 48:21: וּמִשְׁפָּט בָּא. וּפוּרְעָנוּת בָּא: 48:26: הַשְׁכִּירוּהוּ. הַשְׁקוּהוּ תַּרְעֵלָה (ישעיהו נא:יז) עַד שֶׁיִּשְׁתַּכֵּר: | גַּם הוּא. כְּמוֹ שֶׁהָיָה שְׂחוֹק לוֹ: 48:27: תִּתְנוֹדָד. הָיִיתָ מֵנִיד בְּרֹאשְׁךָ וּמִתְלוֹצֵץ עַל חֻרְבָּנוֹ. לָשׁוֹן אַחֵר: כִּי מִדֵּי דְבָרֶיךָ בּוֹ – שֶׁהָיִיתָ מִתְרוֹנֵן עַל חָרְבָּנוֹ, אַתָּה תִּתְנוֹדָד – לָצֵאת בַּגּוֹלָה. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״עַל דְּאַסְגִּיתוֹן עֲלֵיהוֹן פִּתְגָּמִין בְּכֵן תִּיטַלְטְלוּן״: 48:28: בְּעֶבְרֵי פִי פָחַת. מָקוֹם שֶׁהַמַּיִם כּוֹרִין תַּחַת גִּדּוּדֵי שְׂפַת הַנַּחַל הַגְּבוֹהִים, וּכְשֶׁהַנַּחַל מִתְמַעֵט נִמְצֵאת הַגּוּמָא רֵיקָנִית, וְהַיּוֹנָה מְקַנֶּנֶת בְּאַחַת מֵעֶבְרֵי הַגּוּמָא, וּכְשֶׁנַּחַל רַבָּה שׁוֹטֵף אֶת הַקֵּן וְהִיא נוֹדֶדֶת מִשָּׁם; כָּךְ שָׁמַעְתִּי. וְיוֹנָתָן לֹא תִרְגֵּם כֵּן: ״וְהֲוָה כְּיוֹנָא דְּשַׁבְקָא פּוּם שׁוּבְכָהּ וְנָחֲתָא וְשָׁרְיָא בְּאַרְעִית גּוּבָא״: 48:30: עֶבְרָתוֹ וְלֹא כֵן. שִׂנְאָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל לֹא בֶּאֱמֶת וְלֹא בְמִשְׁפָּט: | בַּדָּיו. גִּבּוֹרָיו: | לֹא כֵן עָשׂוּ. לֹא כַּגְּמוּל הֵשִׁיבוּ לְזֶרַע אַבְרָהָם, שֶׁנִּלְחַם עִם הַמְּלָכִים וְהִצִּיל אֶת לוֹט אֲבִיהֶם (בראשית יד:יד-טז): 48:31: קִיר חֶרֶשׂ. עִיר מֵאֶרֶץ מוֹאָב: | יֶהְגֶּה. גּוֹנֵחַ כְּיוֹנִים הוֹגִים: 48:32: מִבְּכִי יַעְזֵר אֶבְכֶּה לָּךְ. כְּשֶׁנֶּאֶמְרָה נְבוּאָה זוֹ כְּבָר חָרְבָה יַעְזֵר, וְהִיא סְמוּכָה לְמוֹאָב: | אֶבְכֶּה לָּךְ. אֶבְכֶּה בִּשְׁבִילֵךְ דּוּגְמַת אוֹתוֹ בֶּכִי, כִּי גַם אַתְּ תֶּחֱרְבִי כְּמוֹהוּ: | הַגֶּפֶן שִׂבְמָה. אֶרֶץ כְּרָמִים הָיְתָה: | נְטִישֹׁתַיִךְ. לְפִי שֶׁדִּמָּה אוֹתָהּ לְגֶפֶן, דִּמָּה אֶת גִּבּוֹרֶיהָ לִנְטִישׁוֹת הַגֶּפֶן: | עָבְרוּ יָם. הָלְכוּ בַּגּוֹלָה: | קֵיצֵךְ. לְשׁוֹן ״קַיִץ״ (שמואל ב טז:א) – תְּאֵנִים; וְ״קִצֵּךְ״ (ירמיה נא:יג), שֶׁהִיא לְשׁוֹן קֵץ – אֵין בּוֹ יוֹ״ד וְהַצָּדִ״י דְּגוּשָׁה: 48:33: וְנֶאֶסְפָה. וְכָלְתָה, שֶׁלֹּא תֵרָאֶה: | לֹא יִדְרֹךְ. עֲנָבִים בְּקוֹל עֲנוֹת הֵידָד, בְּשִׂמְחָה, כַּאֲשֶׁר הָיוּ עוֹשִׂים: | הֵידָד לֹא הֵידָד. שֶׁהֵידָד יִצְעֲקוּ לֹא יְהִי הֵידָד הָרִאשׁוֹן, כִּי אִם הֵידָד שֶׁל מְנוּסַת חֶרֶב: 48:34: עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה. מְדִינָה גַּבְרְתָּנִית: 48:36: עַל כֵּן יִתְרַת עָשָׂה. עַל אֲשֶׁר גַּאֲוָה עָשָׂה, לְכָךְ אָבָדוּ: 48:37: גְּדֻדוֹת. שְׂרִיטוֹת: 48:39: אֵיךְ חַתָּה הֵילִילוּ. הֵילִילוּ עָלֶיהָ וְאִמְרוּ אֵיךְ חַתָּה: 48:40: כַּנֶּשֶׁר יִדְאֶה. הָאוֹיֵב אֶל מוֹאָב: | יִדְאֶה. יָעוּף: 48:41: הַקְּרִיּוֹת. שֵׁם הָעִיר: 48:43: פַּחַד וָפַחַת. אֵלּוּ שְׁנֵי דְבָרִים קָשִׁים זֶה אֵצֶל זֶה, שֶׁהַפַּחַד גּוֹרֵם לוֹ לָנוּס, וְהַפַּחַת מוּכָן לִיפּוֹל בּוֹ: | פַּחַת. פוֹשָׁ״א בְּלַעַ״ז: 48:45: בְּצֵל חֶשְׁבּוֹן. שֶׁהִיא גְבוֹהָה וְיֵשׁ לָהּ צֵל: | עָמְדוּ. הַנָּסִים לָנוּחַ בַּצֵּל, אֲשֶׁר לֹא הָיָה בָּהֶן עוֹד כֹּחַ לָנוּס: | מִבֵּן סִיחוֹן. מֵעִיר סִיחוֹן, כְּמוֹ ״בֶּן רְאוּבֵן״ בִּיהוֹשֻׁעַ (יהושע טו:ו): | וְקָדְקֹד. אַטְרִיפִירְצְדָ״א בְּלַעַ״ז, וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ לְשׁוֹן מָקוֹר, וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וִיקִירֵי״, לְשׁוֹן יְקָר: | בְּנֵי שָׁאוֹן. אוֹתָם שֶׁהָיוּ מַגְבִּיהִים קוֹל תִּפְאָרֶת: 49:1: הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל. בֵּי״ת רָפָה וְהֵ״א חֲטַף פַּתָּח, שֶׁהוּא לְשׁוֹן תְּמִיהָה: | מַלְכָּם. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל בְּנֵי עַמּוֹן מַלְכָּם שְׁמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן״ (מלכים ב כג:יג): 49:3: כִּי שֻׁדְּדָה עַי. הַסְּמוּכָה לָהּ, וּמֵאֶרֶץ עַמּוֹן הִיא: | בְּנוֹת רַבָּה. רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן: | וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת. תִּרְגְּמוֹ יוֹנָתָן: ״וְאִתְהַמְּמוֹן בְּסִיעָן״ – הִתְגּוֹדְדוּ בַּחֲיָלוֹת; פָּתַר וְהִתְשׁוֹטַטְנָה – לְשׁוֹן חֲיָלוֹת מְשׁוֹטְטִים, וּגְדֵרוֹת – לְשׁוֹן ״גִּדְרוֹת צֹאן״ (במדבר לב:טז) הַמְּלֵאִים עֲדָרִים. וְיֵשׁ לִפְתֹּר: וְהִתְשׁוֹטַטְנָה – וְהִתְעוֹלַלְנָה בְּזֶבֶל גִּדְרוֹת צֹאן, לְשׁוֹן בִּזָּיוֹן; ״וַיִּבֶז עֵשָׂו״ (בראשית כה:לד): ״וְשָׁט עֵשָׂו״ (תרגום אונקלוס): 49:4: תִּתְהַלְלִי. תִּתְפָּאֲרִי, וַונְטִי״ר בְּלַעַ״ז: | בָּעֲמָקִים. שֶׁאַרְצֵךְ אֶרֶץ עֲמָקִים וְאֵין עֲצִירַת גְּשָׁמִים קָשָׁה לָהּ, שֶׁאֵין חַמָּה שׁוֹלֶטֶת בָּהּ: | זָב עִמְקֵךְ. מַכַּת רֹב גְּשָׁמִים בָּאָה, עַד שֶׁזָּבוּ הַמַּיִם בָּעֵמֶק וְשָׁטְפוּ שָׁרְשֵׁי הַתְּבוּאָה; כָּךְ פֵּרְשׁוֹ מְנַחֵם: 49:5: אִישׁ לְפָנָיו. כָּל אֲשֶׁר יוּכַל לְמַהֵר וְלָנוּס: | לַנֹּדֵד. לְשׁוֹן ״נָע וָנָד״ (בראשית ד:יב): 49:7: בְּתֵימָן. אֱדוֹם בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם״ (במדבר לד:ג): | מִבָּנִים. מִדּוֹר זֶה: | נִסְרְחָה. ״אִתְקַלְקְלַת״ (תרגום יונתן): 49:8: הָפְנוּ. הִתְבַּעֲרוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, לְשׁוֹן ״וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת״ (ויקרא יד:לו): | הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת. לְהֵחָבֵא בְּעִמְקֵי מִסְתָּרִים. נֻסוּ הָפְנוּ הֶעְמִיקוּ. כֻּלָּם לְשׁוֹן צִוּוּי הֵם: 49:9: אִם בּוֹצְרִים בָּאוּ לָךְ חָשַׂפְתִּי אֶת וְגוֹ׳ שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי וְגוֹ׳. כָּל כְּעֵין דּוּגְמָא זוֹ נִבָּא עוֹבַדְיָה עַל אֱדוֹם (עובדיה א:א-ה), וּלְפִי שֶׁסִּיגְנוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכַמָּה נְבִיאִים וְאֵין שְׁנֵי נְבִיאִים מִתְנַבְּאִים בְּסִיגְנוֹן אֶחָד (סנהדרין פט.), בְּמִקְצָת הַדְּבָרִים מִשְׁתַּנִּין: | לֹא יַשְׁאִירוּ עוֹלֵלוֹת. בִּתְמִיהָּ: וְהַשּׁוֹדְדִים שֶׁבָּאוּ עָלֶיךָ, לֹא הִשְׁאִירוּ לְךָ כְּלוּם! 49:10: חָשַׂפְתִּי. גִּלֵּיתִי, כְּמוֹ ״מַחְשֹׂף הַלָּבָן״ (בראשית ל:לז). וְאַתָּה הִסְגַּרְתָּ שְׂרִידֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן לֹא יִשָּׁאֵר מֵהֶם אִישׁ; כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״אַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו״ (עובדיה א:יד): | וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל. וִיבַקֵּשׁ לְהֵחָבֵא וְלֹא יוּכָל: 49:11: עָזְבָה יְתֹמֶיךָ. שֶׁיִּתַּמְתָּ בְּיִשְׂרָאֵל: 49:12: אֲשֶׁר אֵין מִשְׁפָּטָם לִשְׁתּוֹת. שֶׁלֹּא הָיוּ אַחִים לָהֶם, וְאִם הֵרֵעוּ לָהֶם, אֵין לָהֶם מִשְׁפַּט מָוֶת כְּמוֹתְךָ: 49:13: לְחֶרְפָּה וְלִקְלָלָה תִּהְיֶה בָצְרָה. בָּצְרָה מֵעָרֵי מוֹאָב, אֶלָּא מִפְּנֵי הָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה״ (בראשית לו:לג), הִיא לוֹקָה עִמּוֹ: 49:15: קָטֹן נְתַתִּיךָ. שֶׁאֵין בָּהֶם מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ; לֹא הָיָה דַּרְכָּם בְּרוֹמִי לְהַעֲמִיד מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ (עבודה זרה י.): 49:16: תִּפְלַצְתְּךָ. לְשׁוֹן בֶּהָלָה; שֶׁהָיִיתָ מְמַהֵר וְנִבְהָל לְעוֹרֵר שְׂטִימָתְךָ לְאָחִיךָ. וְיֵשׁ לוֹעֲזִין לְשׁוֹן ״פַּלָּצוּת״ (ישעיה כא:ד); וְיֵשׁ לוֹעֲזִין לְשׁוֹן ״מִפְלֶצֶת״ (מלכים א טו:יג): | הִשִּׁיא אוֹתָךְ. לְהָרַע לָהֶם: | שׁוֹכְנִי. שׁוֹכֵן: | תּוֹפְשִׂי. כְּמוֹ ״תּוֹפֵשׂ״ (ירמיה נ:טז), וְהַיּוֹ״ד יְתֵרָה בּוֹ: 49:19: כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן. שֶׁהוּא מְקוֹם אֲרָיוֹת, כְּתַרְגּוּמוֹ שֶׁל יוֹנָתָן, כֵּן יַעֲלֶה הָאוֹיֵב אֶל נְוֵה אֵיתָן: | אַרְגִּיעָה. אַקְרִיב אֶת הָרֶגַע: | אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ. פִּתְאוֹם וּבְהַצְלָחָה יַחֲרִיבֶנָּה, וְיָשׁוּב לוֹ בְּרֶגַע קָטָן אֶל מְקוֹמוֹ. וַאֲנִי אוֹמֵר: אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ מִמַּעַל לָהּ, שֶׁיְּהֵא מִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ וְעֶלְיוֹן לָהּ; וְכֵן ״מִמַּעַל לָרָקִיעַ״ (יחזקאל א:כו); וְכֵן ״מִמַּעַל לוֹ״ (ישעיה ו:ב); ״מֵעַל לְמַדָּיו״ (שמואל א יז:לט): | וּמִי בָחוּר. אוֹתוֹ שֶׁבָּחַרְתִּי לִנְקוֹם נִקְמָתִי עָלֶיהָ אֶפְקֹד: | וּמִי יוֹעִידֵנִי. לַמִּלְחָמָה, לְהִלָּחֵם אִתִּי: | רוֹעֶה. מֶלֶךְ: 49:20: אִם לֹא. לְשׁוֹן בֶּאֱמֶת: | יִסְחָבוּם. יִגְרְרוּם: | צְעִירֵי הַצֹּאן. בְּזוּיֵי הָאֻמּוֹת. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (יומא י.): פָּרַס, שֶׁהוּא הַצָּעִיר בִּבְנֵי יֶפֶת (בראשית י:ב): | יַשִּׁים. לְשׁוֹן שְׁמָמָה: 49:23: בּוֹשָׁה חֲמָת וְאַרְפָּד. עָרֵי אֲרָם, כִּי שָׁמְעוּ שְׁמֻעָה רָעָה עַל דַּמֶּשֶׂק, שֶׁהִיא רֹאשׁ אֲרָם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק״ (ישעיהו ז:ח); לְכָךְ נָמֹגוּ: | בְּיָם דְּאָגָה. דַּאֲגָתָהּ דּוֹמָה לְדַאֲגַת הַיָּם הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל. כָּל דְּאָגָה לְשׁוֹן יִרְאָה הוּא: 49:24: רָפְתָה דַמֶּשֶׂק. רָפוּ יָדֶיהָ מֵהִלָּחֵם: | וְרֶטֶט. זִיעַ: 49:25: אֵיךְ לֹא עֻזְּבָה. לֹא נִתְמַלֵּאת עָפָר סְבִיב חוֹמָתָהּ לְחַזֵּק הַחוֹמָה, כְּמוֹ ״וַיַּעַזְבוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַד הַחוֹמָה״ (נחמיה ג:ח). וְיֵשׁ עוֹד לִפְתֹּר: לָמָּה לֹא נֶעֶזְבָה מִן הָרָעָה הַזֹּאת, שֶׁלֹּא תָבֹא הָרָעָה עָלֶיהָ? | קִרְיַת מְשׂוֹשִׂי. כָּךְ יִתְאַבֵּל מַלְכָּהּ עָלֶיהָ: 49:26: לָכֵן. לְשׁוֹן שְׁבוּעָה: | יִדַּמּוּ. יֶחֶרָבוּ, וְאֵינוֹ זָז מִלְּשׁוֹן דְּמָמָה, שֶׁכָּל עִיר חֲרֵבָה אֵין קוֹל נִשְׁמָע בָּהּ: 49:28: קֵדָר. שׁוֹכְנֵי מִדְבָּרוֹת בָּאֳהָלִים הֵם, אֵין חוֹמָה וְאֵין עִיר: 49:29: מָגוֹר. אֵימַאשְׁמְנְ״ט בְּלַעַ״ז. לָשׁוֹן אַחֵר: לְשׁוֹן יִרְאָה: 49:30: כִּי יָעַץ עֲלֵיכֶם וגו׳. וּמָה הִיא הָעֵצָה? קוּמוּ עֲלוּ אֶל גּוֹי שָׁלֵיו: 49:31: בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ. בֶּטַח בִּיחִידוּת; אֵין צְרִיכִין לְהִתְאַסֵּף וְלֵישֵׁב בְּרֹב אָדָם, שֶׁאֵין יְרֵאִים שֶׁיָּבֹא אוֹיֵב עֲלֵיהֶם: 49:32: קְצוּצֵי פֵאָה. מוּקְצִים מִקָּצֶה אֶל קָצֶה הָרוּחוֹת: 49:35: אֶת קֶשֶׁת עֵילָם. אֶת תִּקְוַת עֵילָם (ס״א חָזְקַת עֵילָם): | רֵאשִׁית גְּבוּרָתָם. מֵיטַב גְּבוּרָתָם: 49:38: וְשַׂמְתִּי כִסְאִי. מָצוֹר שֶׁלִּי: 50:2: וּשְׂאוּ נֵס. פּוֹרְקָ״א בְּלַעַ״ז, סִימַן אֲסִיפָה הוּא: | בֵּל. וּמְרֹדָךְ – שְׁמוֹת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל בָּבֶל: 50:3: גּוֹי מִצָּפוֹן. מָדַי וּפָרָס: 50:5: דֶּרֶךְ הֵנָּה. דֶּרֶךְ הַמָּקוֹם הַזֶּה, יְרוּשָׁלַיִם, יָסֵבּוּ פְנֵיהֶם, כְּשֶׁתֶּחֱרַב בָּבֶל וְיֵצְאוּ מִתּוֹכָהּ בִּרְשִׁיּוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: 50:6: רוֹעֵיהֶם הִתְעוּם. גְּדוֹלֵיהֶם הִתְעוּם מֵעָלַי: | הָרִים שׁוֹבְבוּם. אֶל הֶהָרִים, אֶל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבֶּהָרִים. שׁוֹבְבוּם אַנְוִויזַאנְ״ץ בְּלַעַ״ז, שׁוֹבְבוּם מַלְכֵיהֶם. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם הָרִים שׁוֹבְבוּם ״שַׁלְטוֹנִיָּא בְּזוֹנוּן״: 50:7: וּמִקְוֵה אֲבוֹתֵיהֶם. ״וְסִבּוּר אֲבָהָתְהוֹן״ (תרגום יונתן): 50:8: נֻדוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל. מֵעַתָּה צְאוּ מִשָּׁם: | כְּעַתּוּדִים לִפְנֵי צֹאן. דֶּרֶךְ הָעַתּוּדִים לָלֶכֶת לִפְנֵי הָעֵדֶר בְּרֹאשׁ הָעִזִּים: 50:9: וְעָרְכוּ לָהּ. ״וִיסַדְּרוּן עֲלַהּ קְרָב״ (תרגום יונתן): 50:11: שׁוֹסֵי נַחֲלָתִי. בּוֹזְזֵי נַחֲלָתִי: | כִּי תָפוּשׁוּ. לְשׁוֹן שׁוּמָן: | כְּעֶגְלָה דָשָׁה. הַדָּשָׁה בַּתְּבוּאָה וְאוֹכֶלֶת תָּמִיד: 50:12: אִמְּכֶם. כְּנֵסִיַּתְכֶם: | אַחֲרִית. אַתֶּם, הַכַּשְׂדִּים, אִם רֵאשִׁיתְכֶם גָּדוֹל, אַחֲרִיתְכֶם יִהְיוּ מִדְבָּר: 50:14: יְדוּ אֵלֶיהָ. זִרְקוּ לָהּ אֲבָנִים, כְּמוֹ ״וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי״ (איכה ג:נג): 50:15: וְנָתְנָה יָדָהּ. כְּאָדָם שֶׁאֵין בּוֹ כֹּחַ וּמוֹשִׁיט יָד לְכָל מִי שֶׁרוֹאֶה, לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְעֶזְרָה; וְכֵן ״מִצְרַיִם נָתְנוּ יָד״ (איכה ה:ו) – הוֹשַׁטְנוּ יָד לְמִצְרַיִם לְבַקֵּשׁ מֵהֶם עֶזְרָה: | אָשְׁיוֹתֶיהָ. חֹזֶק יְסוֹדוֹתֶיהָ, וְכֵן ״וְאֻשַּׁיָּא יְחִיטוּ״ (עזרא ד:יב). וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה (בבא קמא נ.): כְּגוֹן אֵלּוּ הַחוֹפְרִים לְאוּשִׁין; וְכֵן ״וְהִתְאוֹשָׁשׁוּ״ (ישעיה מו:ח) – וְהִתְחַזְּקוּ: | כַּאֲשֶׁר עָשְׂתָה. לְעִיר ה׳: 50:16: כִּרְתוּ זוֹרֵעַ. ״שַׁיְצוּ מַלְכָּא מִבָּבֶל וַאֲחִידוּ חַרְבָּא בְּעִידָּן קְטוֹל״ (תרגום יונתן): 50:17: הָרִאשׁוֹן אֲכָלוֹ. שֶׁהִגְלָה עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים: | עִצְּמוֹ. גֵּרְמוֹ, גִּירֵם עַצְמוֹתָיו, שֶׁגָּמַר הַשְּׁיָרִים: יְהוּדָה וּבִנְיָמִין. עִצְּמוֹ דִּישׁוֹשָׁ״ר בְּלַעַ״ז: 50:19: וְרָעָה הַכַּרְמֶל. לְשׁוֹן ״מִרְעֶה״ (בראשית מז:ד): 50:21: מְרָתַיִם. שֶׁהִמְרַתַּנִי וְהִרְגַּזְתַּנִי: | פְּקוֹד. שֵׁם מְדִינָה, וְכֵן ״פְּקוֹד וְשׁוֹעַ וְקוֹעַ״ (יחזקאל כג:כג) תִּרְגֵּם יוֹנָתָן שֵׁם מְדִינוֹת: | וַעֲשֵׂה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ. אַתָּה, כּוֹרֶשׁ, בְּיַד יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא (ישעיה מה): 50:23: פַּטִּישׁ כָּל הָאָרֶץ. שֶׁהָיָה מְפוֹצֵץ וּמְכַתֵּת אֶת הַכֹּל: 50:24: יָקֹשְׁתִּי לָךְ. לְשׁוֹן ״מוֹקֵשׁ״ (דברים ז:טז): 50:26: בֹּאוּ לָהּ מִקֵּץ. מִסּוֹף הָעִיר הִתְחִילוּ בָהּ, שֶׁלֹּא תֵּדַע וְתִתָּפֵשׂ פִּתְאוֹם: | פִּתְחוּ מַאֲבֻסֶיהָ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אִבּוּלָהָא״ – שַׁעֲרֵיהָּ; וְאֵין לוֹ דִּמְיוֹן. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ לְשׁוֹן אֵבוּס: | סָלּוּהָ. דּוּשׁוּ אוֹתָהּ: | כְּמוֹ עֲרֵמִים. גְּרָנוֹת: 50:27: כָּל פָּרֶיהָ. שָׂרֶיהָ. כֵּן דֶּרֶךְ הַנְּבִיאִים לְהַמְשִׁיל הַשָּׂרִים לְפָרִים (ישעיה לד:ז), אַבִּירִים (ישעיה לד:ז), וְלַעֲתוּדִים (ישעיה יד:ט): 50:29: הַשְׁמִיעוּ אֶל בָּבֶל רַבִּים. לְשׁוֹן ״וַיַּשְׁמַע שָׁאוּל אֶת הָעָם״ (שמואל א טו:ד): הַזְעִיקוּ לְהֵאָסֵף אֶל בָּבֶל מוֹרִים בְּחִצִּים; כְּמוֹ ״יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו״ (איוב טז:יג): 50:30: לָכֵן. לְשׁוֹן שְׁבוּעָה: 50:34: הִרְגִּיעַ אֶת הָאָרֶץ. כְּשֶׁתִּפּוֹל בָּבֶל יְהִי מַרְגּוֹעַ וְהַנָּחָה לַכֹּל: 50:36: אֶל הַבַּדִּים. אֶל הַקּוֹסְמִים שֶׁלָּהּ: | וְנֹאָלוּ. בְּקִסְמֵיהֶם. וְדוֹמֶה לוֹ: ״מֵפֵר אוֹתוֹת בַּדִּים״ (ישעיה מד:כה), וְכֵן תִּרְגְּמוֹ יוֹנָתָן; עַל שֵׁם שֶׁבּוֹדִים וְאוֹמְרִים דִּבְרֵי כָּזָב: 50:37: הָעֶרֶב. ״סוּמְכְוָותָא״ (תרגום יונתן); גְּרַנְטִיאָ״ה בְּלַעַ״ז: 50:38: וּבָאֵימִים יִתְהֹלָלוּ. יִשְׁתַּטּוּ. לָשׁוֹן אַחֵר: פורוונטרונט בְּלַעַ״ז, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״מִשְׁתַּבְּחִין״ – בֵּאלֹהֵי הָעֲנָקִים שֶׁהָיוּ לָהֶם: 50:39: צִיִּים אֶת אִיִּים. ״יְעָרְעוּן תַּמְוָן בַּחֲתוּלִין״ (תרגום יונתן), מִינֵי חַיּוֹת הַמְּצוּיִין בְּחוּרְבָּה: 50:44: הִנֵּה כְּאַרְיֵה. אֲשֶׁר יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן כֵּן יָבֹא הַשּׁוֹדֵד אֶל נְוֵה אֵיתָן. כָּךְ תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״הָא מֶלֶךְ בְּמַשְׁרִיָּתֵיהּ יִיסַק עֲלֵיהוֹן כְּאַרְיָא דְּסָלִיק מֵרוּם יַרְדְּנָא״; לָמַדְנוּ, שֶׁגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן מְקוֹם אֲרָיוֹת הוּא. וְאַף כָּךְ תִּרְגְּמוֹ יוֹנָתָן ״וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן״ (ירמיה יב:ה): ״לְקָבֵיל חֵיוָא בָּרָא בְּרוּם יַרְדְּנָא״: | כִּי אַרְגִּיעָה. כְּשֶׁאָבִיא הַשָּׁעָה: | מֵעָלֶיהָ. מִמַּעַל לָהּ: | וּמִי יוֹעִידֵנִי. לַמִּלְחָמָה: 50:45: צְעִירֵי הַצֹּאן. פָּרַס, צָעִיר לִבְנֵי יֶפֶת (בראשית י:ב; יומא י.):

פירוש רד”ק

46:2: למצרים. נבא תחילה על פורענות מלך מצרים שבאה לו מחוץ לארצו והוא כאשר הלך על נהר פרת בכרכמיש אחר שלכדה מלך אשור ומלך ארם כמו שאמר הלא ככרכמיש כלנו וגו’ והלך שם פרעה נכה בימי יאשיהו וארכו לו ימי המצור שם עד השנה הרביעית ליהויקים ועלה עליו נבוכדנצר ונאמר עליו נבואה זו ואחר כן נבא על ארץ מצרים שיכבשנה נבוכדנצר: | אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל בשנת הרביעית. מנהג הלשון לבוא סמוך על המספר וכן בשנת שלש למלכו ואחרים זולתו: | פרעה נכה. תרגם יונתן פרעה חגירא: 46:3: ערכו מגן. כנגד חיל נבוכדנצר שיערכו להלחם על חיל פרעה או אומר כנגד חיל פרעה שיערכו לעמוד כנגד חיל נבוכדנצר הבא עליהם: | וצנה. כמו מגן אלא שהוא עשוי בתכונה אחרת ותרגם יונתן סדרו עגילין ותריסין: 46:4: אסרו הסוסים. כמו ויאסר את רכבו: | ועלו הפרשים. אותם הפרשים עלו על הסוסים שתאסרו: | והתיצבו בכובעים. התיצבו על הסוסים בכובעים שבראשיכם: | מרקו הרמחים. מרקו אותם מהחלודה וצחצחו אותם: | לבשו השריונות. הם לבושי הברזל שעשוים טבעות טבעות: 46:5: מדוע, המה חתים. חיל מצרים ראיתי חתים מפני חיל נבוכדנצר מדוע היה זה איפה גבורתם: | נסוגים אחור. שבים לאחור מפני חיל נבוכדנצר: | יכתו. ענין שבר וכתיתה: | ומנוס נסו. מנוס שם בפלס מקום: | ולא הפנו. לא החזירו פניהם כנגד הרודפים אחריהם אלא נסו בחזקה זהו שאמר ומנוס נסו לחזק המנוס: | מגור מסביב. בעודם נסים יהיה להם פחד מסביב שיפחדו שיבאו להם מכל סביבותיהם ויונתן תרגם מגור ענין אסיפה ולא מתפנן למיקם מן קדם דקטלין בחרבא דמתכנשין עליהון מן סחור סחור: 46:6: אל ינוס. מי שהוא קל ברגליו לא ינוס כי לא יועילו לו כי ישיגוהו הרודפים: | ולא ימלט הגבור. ולא יחשב הגבור שימלט אם יעמוד להלחם כנגדם כי לא תועילהו גבורתו ויפול בידם: | צפונה. בפאת צפון לכרכמיש כי שם היתה המלחמה או כרכמיש היתה צפונית למצרים לפיכך אמר צפונה וכן אמר למטה בארץ צפון: 46:7: מי זה. אמר על פרעה דרך לעג מי זה שהיה עולה מן הארץ: | כיאור. כמו יאור שעולה ומתפשט בארץ: | כנהרות. כמו הנהרות הגדולים כן יתגעשו מימיו של פרעה והוא משל על חילותיו וכיון שהיו עולים כל כך בגבורה איך כשלו ונפלו עתה לפני נבוכדנצר וכפל הענין לחזק עוד ואמר: 46:8: מצרים כיאור. הראשון יתגעשו מבנין התפעל וזה השני יתגעשו בחולם הגימ”ל מורכבת מן התפעל הדומה למרובע אמר כמו שהנהרות יתגעשו מים כן יתגעשו חילותיו של פרעה בבאו לארץ וענין יתגעשו הוא ענין געשת המים ותנועתה בחוזק ויונתן תרגם כיאור כעננא: | ויאמר אעלה אכסה ארץ. אעלה בפתח האל”ף במקום סגול וכן אענה אף אני חלקי כי הם פועלים עומדים ואילו היו מבנין הפעול היו יוצאין ואיננו רחוק שתהיה האל”ף בפתח אף על פי שאין כן המנהג: | אובידה. מבנין הפעיל משפטו אאבידה אלא שבא כן להניח על האל”ף כמשפט: 46:9: עלו הסוסים. עתה בבא חיל נבוכדנצר עלו הסוסים נראה מה תעשו אתם הסוסים כלומר סוסי מצרים עלו כנגד החיל הבא עליכם כמו שהייתם עולים טרם בואם כמו המים העולים: | והתהוללו. אתם הרכב כמו שהייתם עושים מתחילה והרכב שם כלל כמו שש מאות רכב בחור והוללות הרכב הוא מרוצת הסוסים רצוא ושוב ודהירתם שידמה הוללות ושגעון: | ויצאו הגבורים. בצרי היו”ד והוא איתן ולית כוותיה ושארא ויצאו בקמץ היו”ד: | כוש ופוט. באו עם פרעה וכן לודים: | תפשי דרכי קשת. סמוך על סמוך כמו נהרי נחלי דבש וחמאה חכמי יועצי פרעה ושפוני טמוני חול: 46:10: והיום ההוא. יום נקמה להנקם מצריו נקמת יאשיהו המלך שהמיתו פרעה נכה במגדו: | ורותה מדמם. מן הקל ולית כותיה ושארא רותה ורותה מן הדגוש: | אל נהר פרת. כמו על וכן אל ההרים לא אכל: 46:11: עלי גלעד. ואם תעלי ותקחי צרי לא יועילוך: | לשוא הרבית רפואות. לחנם תקחי רפואות למכתך: | כי תעלה אין לך. ותעלה כמו רפואה והרפואה היא משל על עזרת העוזרים כמו כוש פוט ולוד: | הרביתי. כתוב ביו”ד רוצה לומר שהם יאמרו כן בעת מפלתם והרבית קרי שאומר הנביא כנגד בתולת בת מצרים: 46:12: שמעו, וצוחתך. כמו צעקתך וכן צוחה על היין: | גבור בגבור כשלו. כי אפילו הגבורים ינוסו ויכשלו איש באחיו בנוסם כי בכח מנוסת הראשון יכשל ויפול והאחרון יכשל בו בנוסו שימצאנו מוטל בדרך ויכשל בו בנוסו והנה יחדיו נפלו שניהם: 46:13: הדבר. אחר כן בא נבוכדנצר עוד להכות את ארץ מצרים והתנבא הנביא עליהם טרם בואו ואמר: 46:14: הגידו במצרים. זכר תחלה כלל במצרים ואחר כן פרט במגדול והוא שנזכר בתורה בין מגדול ובין הים וכן בנוף ובתחפנחס ערי ממלכה לפרעה: 46:15: מדוע נסחף אביריך לא עמד. והתשובה כי ה’ הדפו נסחף מן מטר סוחף כאילו סחפו מטר לא יוכל לעמוד בעצמו ואמר נסחף לשון יחיד ואמר אביריך לשון רבים ר”ל כל אחד ואחד מן אביריך: 46:16: הרבה כושל. ה’ שזכר הרבה בהם כושלים: | גם נפל איש אל רעהו. כמו על רעהו כמו שאמר גבור בגבור כשלו וי”ת נפל כמו אל הכשדים אתה נופל שתרגם משתמע וכן תרגם אף אשתמעו גבר לחבריה: | ויאמרו קומה ונשובה אל עמנו. הגרים במצרים מארצות כי כשהיה רעב היו באים לגור במצרים כי ברוב השנים יש שבע במצרים יותר משאר ארצות וכשיבא חיל נבוכדנצר ואמרו איש לחברו קומה ונשובה אל עמנו: | היונה. האונסת כי אין מי שיעמוד כנגדה וכן והאכלתי את מוניך אונסיך וכן לא יונו עוד נשיאי את עמי ויונתן תרגם מענין יין שתרגם מן קדם חרב סנאה דהיא כחמר מרויא: 46:17: קראו. אמרו שם במצרים דרך קריאה על פרעה מלך מצרים שהיה מלך שאון והמון רב: | העביר המועד. המועד שנתן למלך בבל לצאת להלחם עמו העביר אותו לו מפחדו אליו ומלך עומד במקום שנים מלך מצרים ומלך שאון ויונתן תרגם קראו זמינו: 46:18: חי אני, כי כתבור בהרים. פירש אדוני אבי ז”ל כמו שהר תבור הוא מועד לצוד שם ולפרוש שם רשתות כמו שאמר ורשת פרושה על תבור כן יצודו אותם: | וככרמל בים יבא. כמו עצי הכרמל שמביאים בים כן יביאו אותם בשביה ויונתן תרגם ארי כמה דיציב פתגמא דתבור בטוריא וככרמלא בימא כן ייתי תביריה: 46:19: כלי גולה, יושבת בת מצרים. את בת מצרים שהיית יושבת כלומר יושבת לבטח והיית חושבת שתשבי זמן רב בארצך עתה עשי לך כלי גולה כי תגלו ממנה וזכר נוף שהיתה עיר ממלכה: | ונצתה. תשם כמו עריו נצתו ונצתה כמדבר וכן ת”י ותצדי: 46:20: עגלה יפה פיה מצרים. יפה פיה שתי מלות וענינו מלה אחת וכן פקחקוח והבוז לגאיונים והוא ינהגנו עלמות כל אלו שתי מלות וענינם מלה אחת וכן יפה פיה ונכפלו בה העי”ן והלמ”ד לרב היופי ודימה מצרים לעגלה יפהפיה לרב יפיה ודשנה וכן כנה הכתוב הנשים היפות והדשנות פרות הבשן: | קרץ מצפון בא בא. ענין קריצה וגזרה כמו מחומר קורצתי גם אני: | מצפון. מבבל שהיא צפונית ואמר בא בא כפל הדבר לחזק הענין: 46:21: גם שכיריה. גייסות ששכרו לעזרם הם בקרבה: | כעגלי מרבק. כמו העגלים שעומדים בבית לפטמן כן הם יושבים ואוכלים ושותים ולא יצאו להלחם ויונתן תרגם שכירים רברבהא כמו השכירה שפירש גדולה מרבק ענין פטום וכן עגל מרבק וכן בדברי רבותינו ז”ל הכניסה לרבקה: | הפנו. פי’ הפנו ערף: 46:22: קולה כנחש ילך. קול צעקת מצרים ילך למרחוק כקול נחש ויונתן תרגם קל ניקוש זיניהון כחוין זחלין: 46:23: כרתו יערה. מחלוקת במלה הזאת יש קוראים כרתו צווי כמו חרבו מאד כאילו מדבר כנגד החיל ויש קוראים כרתו פעל עבר כמו שמרו זכרו ובמקצת ספרים מדויקים הכ”ף מעמדת בגעיא וזאת היא הקריאה הנכונה לפי הענין ויש אומרים כי לא יתכן היותו פעל עבר בעבור שאמר אחריו נאם ה’ ואין המנהג לבא נאם ה’ אחר פעל עבר בדברי הנבואה והנה שכחו ירדו לטבח נאם המלך ה’ צבאות שמו ובדברי תוכחה כלכם פשעתם בי נאם ה’ ואמר כרתו לשון עבר ואף על פי שענינו לעתיד כי כן המנהג במקומות רבים בדברי הנבואה כי דבר הנבואה העתיד הוא קיים כאילו בא: | יערה. רוצה לומר עצי יערה והוא משל על עם מצרים או על גדוליה וכן תרגם יונתן רברבהא: | כי לא יחקר. חיל נבוכדנצר הבא עליהם לא יחקר מרוב: 46:24: הובישה. פעל עומד וכן הובישו אכרים וזולתו ויש יוצא כמו הובשת היום את פני עבדיך אמר בשת יהיה לה לבת מצרים כשתנתן ביד עם צפון שהם הכשדים כי הם הגלו תחילה הכשדים מעל ירושלם ועתה נתנה בידם ודין הוא שתבוש: 46:25: אמר ה’ צבאות אלהי ישראל. זכר אלהי ישראל לפי שהפורענות הבאה למצרים הוא לעונש שהרע לישראל שישק מלך מצרים וכן פרעה נכה שהמית יאשיהו כמו שאמר נקמה להנקם מצריו כמו שפי’ למעלה: | אל אמון מנא. כמו על אמון הוא מלך העיר הנקרא נא והיא ממלכות מצרים ויונתן תרגם אמון כמו המון ותרגם נא אלכסנדריא וכן תרגם הא אנא מסער על אתרגשות אלכסנדריא: 46:26: ונתתים, ואחרי כן תשכן. כמו שנבא יחזקאל מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים וגומר ומה שאמר כימי קדם לא אמר שתהיה במעלתה שהיתה מימי קדם שהרי אמר ביחזקאל והיו שם ממלכה שפלה אלא פירושו שתשכן בארצה כימי קדם: 46:27: ואתה אל תירא. פרשה זו עתידה וכבר פירשתיה למעלה במקומה ושנה אותה הנה עם שנוי מלות מעט והענין אחד והטעם לפי שזכר הנה פורענות הגוים אמר כנגד ישראל ואתה אל תירא שאינך כמותם ואף על פי שהם ישובו בארצם אחר גלותם לא יהיו שלוים ושקטים אלא סופם שיכלו מהיות גוי ולא יזכר שמם וישראל לא יסוף שמם וזכרם יעמוד כימי השמים על הארץ: 47:1: אשר היה, אל פלשתים. כמו על וכן אל ההרים לא אכל וזולתו: | בטרם יכה פרעה את עזה. בסדר עולם כשיצא חיל פרעה ממצרים היו הכשדים צרים על ירושלם בשנה העשירית לצדקיהו וישמעו הכשדים את שמעם ויעלו מעל ירושלים וכששמע פרעה שעלו מעל ירושלם מפניו הלך עם חילו ושטף את עזה ושב לארצו ובאותו זמן היה דבר ה’ אל ירמיהו שיבאו חיל כשדים ויכו את ארץ פלשתים: 47:2: כה אמר ה’ הנה מים עולים. מתגברים וכן תעלה המלחמה והמים הם משל על חיל כשדים שהם מצפון: | וישטפו. את ארץ פלשתים, כי פרעה הכה את עזה ונבוכדנצר יחריב הכל: | והיליל. הלמד בחיר”ק והוא חסר יו”ד המשך: 47:3: מקול שעטת. הכות הסוס בארץ ברגליו תקרא שעטה ותקרא דהרה ויונתן תרגם מקול מפסועית פרסת גברוהי ואביריו אמר על הסוסים החזקים: | המון גלגליו. מהמון ומ”ם מרעש עומדת במקום שנים: | לא הפנו אבות אל בנים. אפי’ האבות שהם מרחמים על בניהם עתה בבא להם הצרה לא יפנו אל בניהם מרפיון ידים שלא יהיה בהם כח לעמוד לפני אויביהם: 47:4: על היום הבא, כל שריד עוזר. צר וצידון היו עוזרים להם כי הם הגלילות פלשתים כמו שאמר שם מה אתם צר וצידון וכל גלילות פלשת: | כי שודד ה’ את פלשתים. אין בו מלת כל אבל לשדוד יש בו מלת כל: | שארית אי כפתור. פלשתים וכפתורים אחים היו כמו שכתוב אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים ופירש רבינו סעדיה כפתור דמיטא, ואמר שארית שלא ישאר להם שארית: 47:5: באה קרחה אל עזה. אמר קרחה לפי שפרעה הכה אותה תחילה ואחר כך בא נבוכדנצר וקרחה שלא נשאר בה דבר: | נדמתה. נכרתה כמו נדמה מלך ישראל: | שארית עמקם. רוב ממונם וחילם כי הרבוי יקרא מלשון עמק כמו העמיקו שחתו העמק שאלה ות”י שאר תוקפהון ואפשר לפרש שהיו בהם יושבי העמק: | עד מתי תתגודדי. ענין שריטה בבשר כמו לא תתגודדו ויונתן תרגם עד אימתי תתהממון כמו שתרגם אונקלוס לא תתגודדו לא תתהממון: 47:6: הוי חרב לה’. כלומר כי לה’ הוא החרב: | עד אנה לא תשקטי. זה מאמר הנוהם על פלשתים ואומר מי שכנגדו איך תשקטי: | אל תערך. הוא נדן החרב: | הרגעי. הוא ענין מרגוע כמו שאמר תשקטי כי ההשקטה והמרגוע אחד וכן ודמי ענין דממה: 47:7: איך, צוה לה אל אשקלון. צוה לחרב שתלך אל אשקלון להכריתה ואיך תשקט עד שתשלם שליחותה: | שם יעדה. שם הזמינה: 48:1: למואב, אלהי ישראל. כי הוא לקח נקמת ישראל מהם: | נלכדה קריתים. העיר שנקראת קריתים ואפשר שיש שני מגדלים בעיר לפיכך נקראת בלשון שנים: | הובישה המשגב. העיר הנקראת המשגב ויונתן תרגם בהיתו מבית רחצניהון ואתברו: 48:2: אין עוד, בחשבון חשבו. לשון נופל על הלשון הוא צחות הלשון וכן מדמן תדמי ועקרון תעקר: 48:4: נשברה, צעוריה. כתוב בוי”ו וקרי צעיריה ביו”ד ואחד הוא ותרגם יונתן שלטניהון ואפשר שכנה הכתוב הגדולים בלשון צעירים על דרך גנאי: 48:5: כי מעלה הלחות. כתיב וקרי הלחית וי”ו ויו”ד מתחלפים כמשפט וזה הפסוק הוא בנבואת ישעיהו בשנוי מלות מעט אמר כי יעלה מואב מעלה הלוחית שהוא מקום גבוה אולי יחשבו להשגב שם ויעלו עלה ובכה: | בבכי יעלה בכי. וכפל בכי לחזק הענין: | חורונים. שנים הם חורון עליון וחורון תחתון: | צרי צעקת שבר שמעו. וצריהם ישמעו מהם צעקת שבר שיצעקו לשברם וצרי כמו וצרים וכן חלוני שקופים אטומים כמו חלונים והדומים להם רבים כמו שכתבנו בספר מכלל: 48:6: נסו מלטו נפשיכם ותהיינה. נפשיכם תהיינה במקום שימלטו: | כערוער במדבר. כמו כערער בערבה כלומר אחר שתצאו מעריכם ותנוסו תהיינה עריכם כמו הערוער במדבר והוא עץ גדל במדבר בארץ ציה ותרגם יונתן והוו כמגדל ערוער דשרן בשכונין במדברא: 48:7: כי יען בטחך במעשיך. במקניך ובקניניך וכן ואיש במעון ומעשיהו בכרמל ות”י באוצרתיך ובתי גנזך: | גם את תלכדי. כלומר גם את כמו הגוים האחרים שאין להם אוצרות כמוך ולא היו בהשקט זמן רב כמוך כמו שאמר שאנן מואב וגו’ לפיכך אמר גם את כי לא יועילוך אוצרותיך שהיית בוטחת בהם גם לא יועילך כמוש אלהיך כי גם הוא יצא בגולה: 48:8: ויבא, ועיר לא תמלט. ועיר מהם לא תמלט כי אל כל עיר יבא השודד: | אשר אמר ה’. כמו כאשר וכן ותאכל מצות אשר צויתיך כמו כאשר: 48:9: תנו ציץ למואב. כנף ותרגום סנפיר ציצין ואמרו רז”ל אלו הם סנפירים שפורחין בהם אמר תנו כנף למואב כנף שיפרח בו ויצא מהרה מארצו זהו שאמר כי נצא תצא ענינו כי עוף תעוף מן כי נצו גם נעו שענינו מלא הניצה כי בכח הנוצה יעוף העוף לפיכך ממשל ההליכה המהרה בנוצה ונצא מקור והאל”ף תמורת ה”א וכן תצא והיה משפטו תצא בדגש בפלס תטה אלא שבא הנח תמורת הדגש כמו שבא כן במקומות רבים ויונתן פירש ציץ כמו ציץ הזהב וכן תרגם אעדו כיתרא מן מואב ארי מגלא תגלי: 48:10: ארור. יקלל מי שיהיה במלחמה וירפה ידו מהרוג ואמר זה במואב מה שלא אמר כן בשאר האומות כי קצף ה’ גדול עליו לפי שהאל הזהיר את ישראל ואמר אל תצר את מואב והם הרשיעו לעשות להם: | מלאכת ה’. כי מהשם תבא להם זאת הצרה מאשר הרע לישראל ומרוב גאותו לרוב שלותו עד שהגדיל על ה’ כמו שאומר: | רמיה. מי שהוא מרפה ידו מהרע להם וכפל הקללה לחזק הענין: 48:11: שאנן מואב. הנו”ן פתוחה כי הוא לשון עבר: | ושקט הוא אל שמריו. כמו על שמריו ודימה אותו ליין שעומד על שמריו והוא היין הטוב כי בהרקת היין מכלי אל כלי ילך ריחו וטעמו ומואב גם כן לא גלה עדיין ועמד שוקט בארצו: | לא נמר. שרשו נמר על משקל מרד והוא מבנין נפעל וענינו לפי מקומו נתחלף או פי’ ענין רפיון וחלישות כתרגומו לא פג וכן על כן תפוג תורה אל תתני פוגת לך ויפג לבו וכן בדברי רבותינו ז”ל וניחוש דלמא פייגא דעתייהו דצבורא כלומר שמא תחלש דעת הצבור וכן אמרו גוף קשה יין מפיגו כלומר מחלישו ומתיש כחו וכן פי’ לא נמר לפי תרגומו כלומר שלא נחלש כח היין וריחו: 48:12: לכן הנה ימים באים, צועים וצעוהו. צועים מן הקל וצעוהו מן הדגוש וענינו מגלים ומסיעים אותו ממקומו שהיה בו שוקט עד הנה וכן צועה ברוב כחו ותרגם יונתן בזוזין ויבזונון: | וכליו יריקו. לפי שהמשיל אותו ליין שלא הורק מכלי אל כלי אמר וכליו יריקו: | ונבליהם ינפצו. נבליהם שבהם היין כמו ונבל יין ינפצו ינפצו אותם וישברו אותם וזה דרך משל כמו שפירשנו ותרגם יונתן ונכסיהן ירוקנון וטב ארעהון יגמרון. ואדוני אבי ז”ל פירש ינפצו כמו יריקו מתרגום ותער כדה ונפצה והוא כפל ענין לחזק: 48:13: ובוש מואב מכמוש. שהיו בוטחים בכמוש אלהיהם: | מבית אל מבטחם. שהיו בוטחים בעגל שהיה בבית אל מבטחם בסגול הטי”ת ומה שסמך שסמ”ך להם לישראל להודיעם כי מה שהרעו לישראל לא בצדקתם אלא בעון ישראל שבטחו בבית אל: 48:15: שדד מואב ועריה עלה. כבר פירשנו כי מנהג הלשון לדבר פעם לשון זכר ולשון נקבה כי ידבר לשון זכר כנגד העם ויבא לשון נקבה כנגד הכנסה ופי’ עלה נפסק רוצה לומר המון עריה נפסק וכן יצועי עלה כעלות גדיש ותרגם יונתן וקרויהון חרבא ואדוני אבי ז”ל פירש ולעריה עלה השודד: 48:18: רדי מכבוד. מהכבוד שהיית בו שלא היית חסרת דבר: | ושבי בצמא. רוצה לומר שבי בגלות שתהיי צמאה לכל טוב, ישבי כתיב וקרי ושבי והכתיב ר”ל שתהיה מיושבי בצמא: 48:19: אל דרך. כמו על דרך וכן אל ההרים לא אכל: | שאלי נס ונמלטה. אומר ליושבי ערוער שתעמוד על דרך ותשאל הנסים והנמלטים משאר ערי מואב שבא להם תחילה האויב תשאל מה נהיתה כלומר מה רעה נהיתה בהם ואמר נס ואמר נמלטה כלומר אם איש ואם אשה: | ונמלטה. מלעיל והוא נפעל עבר כלומר ואשר נמלטה: 48:20: הגידו בארנון. כי ארנון גבול מואב והאויב מהגבול שכנגדו: 48:24: קריות. שם עיר: | הרחוקות והקרובות. הרחוקות הם שעל הגבולים והקרובות הם אשר בתוך הארץ: 48:25: נגדעה קרן מואב. מלכות מואב ולפי שהקרן היא גבוה על כל אברי הבהמה נקראת המלכות קרן שהיא גבוהה במעלה על כל העם וכת”י מלכות: | וזרועו. שריו וחייליו כי הם זרוע המלך והעם וחזקם כמו וזרועות הנגב וכן תרגם יונתן ושלטניהון אתברו: 48:26: השכירוהו. על דרך משל אמר לאויבים השכירוהו כוס החימה: | כי על ה’ הגדיל. כשראו בצרת ישראל הגדילו פיהם עליהם ועל ה’ שאמרו שלא יוכל להצילם ותרגם יונתן ארי על עמא דה’ אתרברבו וכן אמר בנבואת צפניה כי חרפו ויגדילו על עם ה’ צבאות: | וספק מואב בקיאו. לפי שהמשילו לשכור אמר וספק בקיאו רוצה לומר כמו שהשכור מתגולל ומתהפך מצד אל צד בהקיאו היין ששתה וספק בגופו לארץ כן יעשה מרוב צרותיו ותרגם יונתן וידרשון מואבאי באתריהון. קיאו, שם. בפלס ריבו, דינו: | והיה לשחוק גם הוא. כמו שישחקו על השכור ואמר גם הוא כמו שהוא שחק ולעג על ישראל כן ישחקו וילעיגו עליו גם הוא: 48:27: ואם לוא השחוק היה לך ישראל. בדרך השאלה אמר אם לא היה לך לישראל לשחוק כי תהיה אתה לשחוק: | אם בגנבים נמצא. הנמצא ישראל בגנבים שתשחקו עליו כמו שישחקו ויריעו על גנב כמו שאמר ויריעו עלימו כגנב: | כי מדי דבריך בו תתנודד. כי בכל עת שהיית מדבר בו על גלותו היית מתנודד כאדם השמח בדבר ומתנודד בעבורו בעצמו ומכרכר וי”ת ועל דחדיתון על תבריה דישראל וגו’ כבעמוד: 48:28: עזבו, והיו כיונה תקנן בעברי פי פחת. כמו היונה שתשים קנה בצדי הפחתים כדי שלא יקחו בני אדם אותה ואת אפרוחיה כי מפני הפחת לא יוכלו לעבור אליה ופחת היא חפירה ושוחה עמוקה ותרגום כי כרו שוחה ארי כרו פחת ויונתן תרגם והוו כיונה דשבקא פום שובכה ונחתא ושריא בארעית גובא: 48:29: שמענו. מאמר הנביא בלשון האומות שיאמרו על מואב כן שמענו שהיה מתגאה מואב מאד בעודו בשלותו וכפל לשון הגאוה כמה פעמי’ לרוב הגאוה: 48:30: אני ידעתי, עברתו. שהיה מתעבר ומתקצף ללא דבר על הגוים שכניו מרוב גאותו: | ולא כן בדיו. אני ידעתי כי לא יתקיימו דברי כזביו שהיה מדבר בגאותו כן וכן אעשה: | ואני ידעתי נאם ה’. פי’ לא יתקיימו דברי כזביו שהיה אומר בגאותו כי תבא עליו הרעה: | כן בדיו. אמת כמו כן בנות צלפחד דברות: | לא כן עשו. בני מואב כמו שחשבו ויונתן תרגם קדמי גלן אמר ה’ עובדי רברבניהון ולא תקנין יקריהון ולא כדכשר עבדו ואנחנו בפירושינו קשרנו מלת בדיו עם כן ואע”פ שהאתנח במלת כן וכן דעת יונתן וכן הוא הענין בפסוק של ישעיהו ויש לפרשו על דרך הטעם ועברתו לא כן לא נתקיימה עברתו: 48:31: על כן על מואב איליל. הנביא מדבר על לשון עם מואב: | קיר חרש. שם עיר מערי מואב ובישעיה קיר חרשת: | יהגה. יהגה מואב ויהגה הוא ענין צפצוף הפה בקול ויללה וכן אהגה כיונה ויונתן תרגם קיר חרש כרך תוקפיהון ותרגם יהגה דוון: 48:32: מבכי. יאמר שאר עם ערי מואב כשישמע בכי עם יעזר: | אבכה לך. כלומר בעבורך הגפן שבמה כי ידעתי כי כן יהיה לך כמו ליעזר ואלה הערים שזכר למואב כבר לקחום ישראל מיד האמורי כמו שכתוב בתורה אבל כשגלו ראובן וגד חזרו מואב וישבו בהם והגפן שבמה כמו הארץ כנען חסר הנסמך פי’ הגפן גפן שבמה וכבר פי’ בספר ישעיה כי גפן משל על העם שיהרגו האויבים מקצתם ויוליכו בגולה מקצתן וזהו שאמר נטישותיך עברו ים והנטישות הם פארות הגפן המתפשטות והם משל על הגוים: | על קיצך על בצירך שודד נפל. ובישעיה על קיצך ועל בצירך הידד נפל וקיצך הוא פירות הקיץ לחים ויבשים ובזמן הקציר והבציר היו בהם האויבים שוללים ובוזזים: 48:33: ונאספה. ובישעיה ונאסף ופי’ יאסף מהם אל מקום אחד או פירושו ענין כליון מן אסוף אסיפם: | ומכרמל. מקום שדות זריעה ועצי פרי: | ידרוך. פירוש לא ידרוך הדורך כמו שהוא בישעיה: | הידד הידד לא הידד. הוא קריאת הדורכים בעת הדריכה אומר הידד שהיה מנהג הדורכים לקרוא עתה לא יקראו ות”י לא יצרו עצורים ולא ירימון בקלהון: 48:34: מזעקת, עגלת שלישיה. עגלת כמו עגלה הת”יו במקום ה”א וכן ותועבת לאדם לץ אף גילת ורנן אל תתני פוגת לך והדומים להם שכתבנו בספר מכלל ופירוש שלישיה גדולה או בת שלש שנים כי היא הטובה וכן היתה מואב מלאה כל טוב כשבא עליה הרעב ואמר כי מצער ועד חורונים תלך מואב הלוך וזעקה ויונתן תרגם עגלת תלתית רבתא: | למשמות יהיו. ונמרים שם מקום בארץ מואב ואמר שיהיו למשמות כיון שאין שם יושבים כאילו אין שם מים ואין שם ירק ועשב כי יושבי הארץ מהם נהרגו ומהם ברחו: 48:35: והשבתי. מעלה במה, מעלה בהמה קרבן על הבמה: 48:36: על כן לבי למואב. מדבר הנביא על לשון העם שאמר כל אחד מהם כך: | על כן יתרת עשה אבדו. התוי”ו במקום ה”א כמו שכתבנו במלת עגלת אמר על כן לבי יהמה כי יתר הנכסים וההמון שקבץ אבדו ועשה חסר מלת אשר כאילו אמר עשה וכן לעם עליה אשר עליה הדרך ילכו בה אשר ילכו בה: 48:37: כי כל. אמר קרחה בראש כי כן דרך בני אדם שתולשין שער ראשיהם על אבל וכן אמר וכל זקן גרועה כי הזקן תפארת הפנים ובעת האבל יגלח האדם אותה להסיר תפארת פניו וכן אמר מגולחי זקן וקרועי בגדים וכן תרגם יונתן וכל דקניהון גלוח ולא אמר כל זקן מגולחת ואמר גרועה לגנאי: | על כל ידים גדודות. בפלס מלוכה חלושה וענינו שריטות בבשר וכן לא תתגודדו: 48:38: על כל גגות מואב. בגלוי יעשה מספד בגגות שיראום בני אדם וכן ברחובות: 48:39: איך חתה. מלעיל בשני פשטין לשון עבר: | הילילו. צווי או עבר: | איך הפנה ערף. איך הפנה ערפו לנוע מפני אויביו ולא עמד בפניהם: | בוש. פעל עבר על משקל הבקר אור כשהפכה ערף היה לו בשת לפי שהיה לשחוק והוא היה שוחק על ישראל בגלותם: 48:40: כי כה, כנשר ידאה. האויב יעוף כנשר ויבא מהרה עליהם והאויב הוא נבוכדנצר: 48:41: נלכדה הקריות. הקריות לשון רבות ואמר נלכדה לשון יחידה כי כל הקריות ילכדו מהרה כעיר אחת וכן והמצדות נתפשה על זה הדרך והקריות הם הערים שהם במישור והמצדות הם שהם במקום גבוה ויתכן לפרש הקריות שם עיר מערי מואב וכן מצאנו על קריות ועל בצרה ואע”פ שנכנסה עליו ה”א הידיעה הנה כמוהו בקרקר בסכות וי”ת ותתכביש כרכא ומצדתא יתאחדן: | כלב אשה מצרה. שהיא מצרה בעת חבליה כשכורעת לילד וכן תרגם יונתן דעקא לה בחבלהא ומצרה מפעלה מן ובהצר לו והוא פעל עומד כלומר כואבת ועומדת בצרה: 48:44: הניס. כתיב ביו”ד כלומר מי שהניס בניו ומקנהו כמו הניס את עבדיו ואת מקנהו והקרי הוא הנס אומר על עצמו ושניהם יהיו בהם נסים ומניסים: | פחת. היא חפירה גדולה ועמוקה: | אליה אל מואב. הכנוי קודם הידיעה כמו ותראהו את הילד: 48:45: בצל חשבון עמדו מכח נסים. אותם הנסים מערי מואב מפני האויב חשבו להנצל בצל חשבון מרוב כח אנשי העיר והעיר שהיתה בצורה כי כבר בימים הקדמונים יצאה אש מחשבון כשהיתה אמורי: | ותאכל פאת מואב. לפיכך חשבו להשגב בה עתה ואדוני אבי ז”ל פי’ כי הנסים מכח אויביהם עמדו בצל חשבון ויונתן תרגם על דאשתמעו ליתבי חשבון גלו אתקצר חיליהון ערקו: | אש יצא. בלשון זכר וכן אש לא נופח: | פאת מואב. כלומר עד הפאה שלא נשאר בה דבר או הוא דרך משל על הגדולים וכן תרגם יונתן וקטילו רברבי מואב: | וקדקד בני שאון. ג”כ משל על הראשים לפיכך כנה אותה בקדקד ופירוש בני שאון שהיו אנשי שאון והומיה ומדברי גבוהות וכן תרגם יונתן ויקירי בני אתרגשותא: 48:46: אוי לך. הענין כמו שכתוב בתורה אך המלות שונות: 48:47: ושבתי שבות מואב. כיון שאמר באחרית הימים היא עתידה וזה יהיה בימות המשיח וכן שבות בני עמון שאומר אחרי זה ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון ג”כ יהיה לעתיד וכן אומר בנבואת צפניה על שתי האומות האלה שארית עמי יבזום ויתר גוי ינחלום ואמר זאת להם תחת גאונם כי חרפו ויגדילו על עם ה’ צבאות כמו שאומר בנבואה זו כי על ה’ הגדיל ואומר שם עוד כי בזה כל אלהי הארץ וישתחוו לו איש ממקומו כל איי הגוים וזה לא יהיה עד ימות המשיח ואע”פ שנתבלבלו האומות היום אפשר שנתפזרו במקומות קרובים מארצם ואף על פי שנתערבו באומות אחרות אפשר שנשאר שום זכר להם: | באחרית הימים. תשב כל אומה ואומה בארצה וכולן תהיינה תחת ממשלת ישראל כמו שאומר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם: | עד הנה משפט מואב. לפי שהאריך בספור הרעה הבאה עליו אומר עד הנה ומשפט ענינו גזרה הבאה עליהם בדין ומשפט: 49:1: לבני עמון, מדוע ירש מלכם את גד. כמו שפירשנו כי כשגלו בני גד ובני ראובן מארצם באו בני עמון ומואב שהיו שכנים להם וישבו בה ועוד שהיו סבורין שהיה להם בה דין כי מקדם היתה שלהם ומה שאמר מלכם את גד רוצה לומר את ארץ גד ואפשר בנה בארץ גד מלך בני עמון עיר המלוכה לפיכך אמר מלכם: 49:2: לכן. לפי שהוא החזיק בארץ גד יבא לו השודד עד עיר המלוכה והיא רבת בני עמון שהיתה לו בארצו ויחריב אותה היא ובנותיה: | וירש ישראל את יורשיו. זה לא אמר על הזמן ההוא כי פורענות אלה האומות שזכר ע”י נבוכדנצר תהיה ואז ישראל היו בגלות אלא לפי שאמר כי בני עמון ירשו ארץ בני גד אמר כי עוד יבא זמן שירשו ישראל את עמון שהיו יורשיו וזה יהיה באחרית הימים כמו שאמר ובני עמון משמעתם בנבואת ישעיה ואפשר שהיה ענין וירש ישראל את יורשיו כי בני עמון לקו ג”כ על ידי מדי ופרס כמו שאמר בנבואת יחזקאל הנני נותנך לבני קדם למורשה וישראל עלו מהגולה ע”י כורש מלך פרס ונתן להם רשות בארץ בני עמון כי בתחילה נפלו ביד מלך בבל כמו שאר האומות ואח”כ מרדו כמו שמרד צדקיהו: 49:3: הילילי חשבון כי שדדה עי. חשבון היתה למואב אחר שגלו בני גד ובני ראובן ועי זו היתה לבני עמון ועי אחרת היתה בארץ כנען כמו שכתוב ונבוכדנצר כשעלה בארץ שטף בני עמון תחלה ואח”כ מואב וכשבא על בני עמון פגע בעי תחלה לפיכך אמר הילילי חשבון כי שדדה עי את חשבון בארץ מואב, אע”פ שאת בצורה וגדולה הילילי כיון ששדדה עי שהיתה בצורה לא תנצלי את: | וגם בנות רבה. והם הכפרים של רבת בני עמון: | צעקנה. כי לא יהיה להם מקלט ברבה אע”פ שהיא עיר המלוכה כי גם היא תלכד ובאמרו בנות רבה צעקנה חגרנה שקים ספדנה הוא על דרך משל או אמר כנגד העם שישבו בהם: | והתשוטטנה בגדרות. מענין משוט בארץ כלומר לכו הנה והנה צועקות וסופדות ובאמרו בגדרות רוצה לומר בגדרות הכפרים כי לא יקראו מסגרות הכפרים חומה אלא גדרות כמו גדרות צאן או גדרות הגנות והכרמל כי לא יעשו חומה בצורה לכפרים ואמר להם זה כלומר התשוטטו ביניהם בגדרותיהם ולא תחשבו ללכת להשגב בעיר חומה דלתים ובריח כי לא תועילכם כי גם היא תלכד וזו היא שאמר כי מלכם בגולה ילך מלכם היושב ברבה שהיא עיר המלוכה. ואני תמיה ממה שת”י והתשוטטנה בגדרות ואתהממן בסיען כמו שתרגם על כל ידים גדודות ידמה שהיה קורא בגדדות בשני דלתי”ן ומלת והתשוטטנה נקדמה התי”ו לפ”א הפעל מפני התחברות שני טתי”ן ובא שלא כמנהג באותיות ז”ס שר”ץ: 49:4: מה תתהללי בעמקים. היתה משתבחת בארץ המישור שהיתה לה והיתה רבת תבואות: | זב עמקך. יזוב אותו העמק שאת משתבחת בו בדם חלליך ויונתן תירגם בעמקים במישרך ותרגם זב עמקך חרובו תוקפך: 49:5: איש לפניו. כלומר כל אחד יהיה נדח כנגד פניו לאיזה צד שינוס כלומר שלא יתקבצו הנדחים אחד עם אחד ולא ינחמו איש באחיו: 49:6: ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון. כמו שפירשנו למעלה בנבואת מואב: 49:7: לאדום. נבואה זו עתידה כמו נבואת ישעיהו שנבא על אדום לעתיד וכן עובדיה וכן יחזקאל וכולם משמעות נבואתם שהיא עתידה וכן אמר בזאת הנבואה אם לא יסחבום צעירי הצאן והם ישראל: | האין עוד חכמה בתימן. וכן נאמר בנבואת עובדיה והאבדתי חכמים מאדום נראה כי חכמה נמצאת בהם ובעת רעתם לא תועילם חכמתם ותימן הוא מבני אליפז בן עשו אבל ת”י בדרומא: | מבנים. ענין תבונה בבינוני מן הקל כמו בנתה לרעי שהוא מן הקל וכן אמר בנבואת עובדיה ותבונה מהר עשו אבל יונתן תרגם מבניא: | נסרחה. הרי”ש בקמץ חטף וענינו נפסדה ונסרחה מדברי רבותינו ז”ל טפה סרוחה ויונתן תרגם אתקלקלת: 49:8: נוסו הפנו העמיקו לשבת יושבי דדן. דדן הוא מאדום כמו שנאמר בנבואת יחזקאל ודדנה בחרב יפלו ופי’ הפסוק כן נוסו יושבי דדן כי אויבים הפנו העמיקו לשבת בארצכם ולגרש אתכם ולהגלות אתכם. ואדוני אבי ז”ל פי’ כאשר אמרו נוסו הם הפנו והעמיקו לברוח והחזיקו מקום שבתם שלא תשיגם יד האויב וצריך לפרשו כן לפי שלא נוכל לפרש הפנו כמו נוסו צווי כי לא יבא צווי מבנין שלא נזכר פעלו וכן העמיקו עבר כי הה”א בסגול ואילו היה צווי היה בפתח: 49:9: אם בוצרים. יאמר על דרך משל איך נשחת אדום כלה ועל הדרך הזה נבואת עובדיה: 49:10: כי אני, ונחבה לא יוכל. כתוב בה”א במקום אל”ף והוא מקור בתשלומו וידמה לעבר כי נמצא מבנין נפעל מקור דומה לעבר אמר והחבא לא יוכל עשו כי אני גליתי מסתריו ואיננו דבק עם הפסוק הבא אחריו: 49:11: עזבה. כלומר אחר ששודד זרעו ואחיו ושכניו אין מי שיאמר כנגד החלל עזבה יתומיך אני אחיה כלומר אם אתה נופל על חלל אל תחוש על הנשארים אחריך כי אני אחיה אותם אין מי שיאמר להם זה כי כולם ימותו לא יהיה להם שריד כמו שאמר בנבואת עובדיה ולא יהיה שריד לבית עשו: | עזבה. צווי כמו עזוב הנה פירשנו הפסוק דבק למעלה ממנו וי”ת אתון בית ישראל לא תשבקון יתמיכון אנא אקיים וארמלתכון על מימרי אתרחצון ואמר תבטחו זו על הנקבות וכן ונקרבו עצמות אחר שיש בו סימן נקיבות אחת די וכן מגוי יעמדנה וישרנה הפרות בסימן נקבות אחד לבד: 49:12: כי כה אמר ה’ הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו. רוצה לומר אין משפטם כי אין העונש מוטל עליהם כמו שהוא מוטל עליך בעבור כי ישראל אחיך, כי כל האומות לקו בעונש שהרעו לישראל ואדום שהיה אח לישראל לא היה לו להרע לו אלא לעזרו באשר יוכל וכן אמר בנבואת עובדיה מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם לפיכך משפט אדום לשתות כוס החימה יותר משאר האומות: 49:13: כי, בצרה. היא עיר מלוכה באדום: 49:14: שמועה. אומר הנביא שמועה שמעתי מאת ה’ וציר בגוים שולח וכאילו מלאך שולח בגוים שיתקבצו למלחמה על בצרה ועל עריה: 49:15: כי הנה. עם מעט היו אדום או גם ארצם אינה רחבת ידים כן פירש החכם רבי אברהם בן עזרא והנכון כי פירוש קטן שפל ונבזה כמו קטונתי מכל החסדים: | נתתיך. כמו אתנך כי לא יחושו עליך שאר הגוים אם תאבד ויונתן תרגם כן קטן חלש: 49:16: תפלצתך. יש מפרשים עכו”ם וכן אשר עשתה מפלצת לאשרה או יהיה ענינו מן פלצות בעתתני שהוא ענין אימה ורעדה אמר אימתך שהיתה מוטלת על שכניך לפי שהיית מצליח אותה המורא השיאה אותך וכן זדון לבך השיאך להגדיל פה ולהרע אף לאחיך יעקב ויונתן תירגם טפשותך אטעיאת יתך: | שוכני בחגוי הסלע. כמו שוכן והיו”ד נוספת וכן תפשי מרום גבעה וכן חוצבי מרום קברו והדומים לו ופירוש בחגוי מן חוג הארץ חגה וחוג בענין אחד כלומר סביב הסלע רוצה לומר ראש הסלע והוא המגדל הבנוי עליו ואמר זה על הר שעיר וי”ת דאת דמי לנשרא דישהי בשנא דכיפא: | כי תגביה כנשר. פי’ תגביה מקום שבתך כנשר שהוא עף גבוה מכל העופות: 49:19: הנה כאריה. פי’ כתרגומו הא מלך במשריתיה יסק עליהון כאריא דסליק מרום ירדנא והוה לדיר רעין רוצה לומר יהיה נח להכבש לפניו כמו דיר הרועים תרגום נוה דיר כמו שכתוב נוות כרות רועים ופי’ איתן המקום שהוא עתה איתן יהיה כמו נוה רועים וזה הפסוק נאמר ג”כ בנבואת בבל ויתכן לפרש הפסוק כן המשחית אדום יעלה כמו אריה בלי פחד ויעלה מגאון הירדן כלומר יעלה ויתגבר כמו שמתגברין המים כשהירדן בגאונו מלא על כל גדותיו וזכר הירדן לפי שהוא בא”י ומגאון א”י יבא להם הרע כמו שאומר בנבואת עובדיה ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו: | אל נוה איתן. אל נוה מקום איתן והוא הר שעיר: | כי ארגיעה אריצנו מעליה. ר”ל כאשר אשקיט וארגיע לישראל אריץ אותו מעל ארץ אדום שהוא שם בגלות: | ומי בחור אליה אפקוד. וכל מי שהוא בחור למלחמה אפקוד ואמנה אותו אל ארץ אדום: | כי מי כמוני. כלומר מי כמוני שיעמוד כנגדי: | ומי יועידני. מי יתן לי זמן ומועד למלחמה: | ומי זה רועה. ומי זה מלך באדום אשר יעמוד לפני, יועידני הנו”ן דגושה וזה הענין בעצמו אמר בנבואת מלך בבל לפי שגדול ענשם כאשר הרעו לישראל וזה יוכיח הפירוש הזה שפירש בפסוק כי נרמז בו גדולת ישראל ותשועתם כי אז יהיה חורבן אדום וי”ת כי ארגיע מן רגע אחד וכן תירגם ארי בזמן אייתינין עלה ושלטונין אמני עלה ארי מאן כוותי ומאן דיערענני ולית מלך דאית ליה תקוף קדמי ובספר מכלל בחלק השרשים פירשתי כי ארגיע מן רוגע הים עורי רגע שענינם הבקיעה והכריתה כלומר אכריתם ואגלה מארצם: 49:20: לכן, אל אדום. כמו על אדום וכן אל יושבי תימן כמו על וכמוהו רבים: | אם לא. ענין שבועה וכן נשבע ה’ צבאות לאמר אם לא כאשר דמיתי כן היתה: | יסחבום. כמו סחוב והשלך כלומר ירמסום ויגררום: | צעירי הצאן. אלו ישראל שהיו עד עתה צעירים וחלשים כנגד האומות ואמר ג”כ צעירי כנגד אדום כי עשו הגדול וכן אמר ורב יעבוד צעיר, ובדרש צעירי הצאן אלו בני בניה של רחל ללמדך שאין עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל ויוסף ובנימן היו צעירי השבטים ויונתן תירגם אם לא יגררון ויקטלון תקיפי עמא: | אם לא ישים עליהם. האל יתברך ישים עליהם נויהם כלומר ישים בתיהם שממה עמהם: 49:21: מקול נפלם. כנופל ממקום גבוה לנמוך שנשמע קול מפלתו כן אדום לרוב גבהותם וגאותם כשתבא מפלתם ישמע למרחוק כאילו רעשה הארץ: | צעקה. תשמע מהם עד כי בים סוף נשמע קולם וכל זה להפלגה ולגוזמא וזכר ים סוף שהוא כנגד ארץ אדום ואע”ג שמדבר גדול שם נשמע קול ארץ אדום ביום מפלתם: 49:22: הנה, וידאה. ויעוף וכן כאשר ידאה הנשר: | כלב אשה מצרה. פי’ למעלה: 49:23: לדמשק, בים דאגה השקט לא יוכל. כמי שהוא בים שיש לו דאגה ופחד ולא יוכל להשקט לבו מדאגה ומפחד כן יהיו יושבי דמשק ועריה: 49:24: רפתה דמשק. כלומר רפו ידיה לעמוד כנגד אויביה ועריה: | ורטט החזיקה. כמו רתת שהוא ענין רעדה ופלצות האברים: | צרה וחבלים אחזתם כיולדה. מנהג הלשון בדבור זכר ונקבה סמוכים נופל הפעל על הדבק אם ראשון ואם אחרון כמו ותדבר מרים ואהרן ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי הנה אפי וחמתי נתכת אל המקום הזה כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה והדומים להם א”כ מה שאמר אחזתה לשון נקבה והדבק חבלים נפרש וי”ו וחבלים עם כמו ויוסף היה במצרים והדומים לו ופי’ צרה וחבלים אחזתה צרה עיקר הספור לפיכך נפל הענין על צרה ואמר לשון נקבה: 49:25: איך לא עזבה. איך לא עזבה מלהלחם בה כלומר תאמר דמשק ר”ל אנשיה בנוסם כשבאו האויבים להלחם בנו ולקחת ארצנו איך לא עזבו דמשק שהיא עיר תהלה והיא קרית משוש איך לא עזבוה מלהחריבה ותירגם יונתן אכדין לא אשתביקת קרתא משבחתא וכן תירגם בס”א אכדין לא אתנשית. ויש מפרשים עזבה מן ויעזבו את ירושלם ענין בנין וחוזק כלומר איך לא נבנתה בחומה חזקה שלא תוכל יד האויב לשלוט בה: | תהלה. כתוב ותהלת קרי והענין אחד כי תבא תי”ו במקום ה”א במקומות רבים: 49:26: לכן ידמו. יכרתו וכן ואל תדמו בעונם: 49:27: והצתי. ענין הדלקה שרשו יצת וכן למה הציתו עבדיך: | בן הדד. כן היה שם מלך ארם בזמן חרבנה על יד נבוכדנצר, ורצין שם המלך בזמן חרבנה על יד סנחריב: 49:28: לקדר ולממלכות חצור. אמר בזה שהכה נבוכדנצר מה שלא אמר כן באומות אחרות אע”פ שלקו על ידו לפי שהאחרות לקו ע”י אחרים פעם אחרת שהרי אדום ומואב ובני עמון וארם לקו ע”י דוד מלך ישראל אבל קדר וממלכות חצור לא ראינו שלקו אלא על ידי נבוכדנצר לפיכך אמר אשר הכה וכתוב נבוכדראצור בוי”ו וקרי בלא וי”ו שהיה נקרא ג”כ נבוכדראצור בחולם: | ושדדו. צווי מן הקל בא שלם והוא בפלס חרבו מאד משכו אותם: | את בני קדם. גם הוא מבני ישמעאל כמו קדר וכן כתוב בתורה יטור נפיש וקדמה וי”ת בני מדינחאה ואפשר שהיו אלה בני קדר שוכנים במזרח: 49:29: אהליהם. לפי שהם יושבי אהלים ובעלי מקנה וכן אמר כל צאן קדר יקבצו לך: 49:30: נסו נדו. כבר פירשנו ענין הפ’ בנבואת אדום: 49:31: קומו, אל גוי שליו. כמו שלו הייתי אלא שזה משקל אחר בשוא השי”ן בפלס שאר פאר זעיר ונכתב בו יו”ד המשך כמו בזעיר: 49:32: והיו קצוצי פאה. יהיו קצוצים לכל פאה מענין קץ כי הפאה היא קץ וסוף: 49:34: אשר היה. אמרו רבותינו ז”ל כי עילם עזרו את הכשדים ובאו עמהם להרע לישראל לפיכך נאמרה עליהם נבואה זו: 49:35: כה אמר ה’, קשת עילם. ר”ל חזקם ותקפם כמו שהקשת חוזק הנושא אותו וכן תירגם יונתן תקוף: 49:36: והבאתי, ארבע רוחות. כאילו ארבע רוחות יכום זאת הרוח תזרה אותם לרוח שכנגדה ושכנגדה הלאה כן יהיו מפוזרים בכל מקום וי”ת ד’ רוחות ארבע מלכוון: | נדחי עולם. בדגש הדל”ת לחסרון פ”א הפעל נדחי ישראל יכנס רפה הדל”ת. עולם כתיב בוי”ו עילם קרי ביו”ד ואותיות אהו”י מתחלפות: 49:37: והחתתי. בא על דרך השלם ודגש התי”ו האחרונה לחסרון תי”ו למ”ד הפעל שרשו חתת ענין שבר: | את חרון אפי. על שהרעו לישראל: 49:38: ושמתי כסאי בעילם. כיון שאאביד ממנה מלך ושרים ויבינו כי מאתי הוא כאילו שם כסאי ואמליך עליה מלך ורז”ל פירשו הפסוק על דבר ושתי ודבר המן ובניו כי הכל היה סבה מהאל להטיב לישראל בגלותם ופי’ מלך זה ושתי ושרים זה המן ועשר בניו וזהו ושמתי כסאי בעילם כי הכל ידעו כי מיי’ היתה התשועה ההיא: 49:39: והיה באחרית הימים. פי’ בנבואת מואב: | אשוב. כתוב בוי”ו וקרי ביו”ד והענין אחד וכן שבית כתוב ביו”ד וקרי בוי”ו והענין אחד: 50:1: הדבר אשר דבר ה’ אל בבל אל ארץ כשדים: 50:2: הגידו בגוים. לפי שנבוכדנצר השמיד כל הגוים אמר שיבשרו בשורה זו בגוים: | הוביש בל חת מרודך. אלה היו אלהי בבל ואמר הרי הם כאילו הובישו עתה וחתו כי לא יוכלו להציל את עובדיהם, חת פעל עבר בשקל תם עונך שרשו תחת חתו מלעיל: 50:3: כי עלה, גוי מצפון. מדי ופרס: 50:4: ההמה. כי כשחרבה בבל יצאו ישראל מהגלות על ידי כורש מלך פרס: | יבאו בני ישראל המה ובני יהודה יחדו. פי’ המה אותם שהיו בגלות בבל עם יהודה ובנימין כי כשגלו עשרת השבטים נשארו בארץ מעטים מפוזרים כמו שכתוב בדברי חזקיהו ויאשיהו ועל אותם בני ישראל אומר שגלו עם יהודה לבבל והם יצאו עמהם כשעלו מבבל על ידי כרש מלך פרס: | הלוך ובכה. משמחתם בשובם לארצם כי יש בכי של שמחה כמו בבכי יבאו כמו וישק לרחל וישא קולו ויבך, ויבך על צואריו עוד: 50:5: ציון ישאלו. בשובם מגלות בבל ישאלו זה לזה דרך ציון: | דרך הנה. דרך המקום הזה כמו לא אתם שלחתם אותי הנה והדומים לו: | באו ונלוו אל ה’. כל אחד יאמר לחברו באו ונלוו אל ה’, ונלוו צווי בא על דרך העבר וכן ונלוו אל ה’ ונקבצו שניהם צווי נלוו ונקבצו וי”ת באו ונלוו עבר מוסב לעתיד ייתון ויתוספון על עמא דיי’ ויגזר להון קיים עלם דלא יפסוק דעתו בזה שילוו עמהם גרים בעלותם מבבל וכן אמר בנבואת בבל בישעיה ונלוה הגר עליהם ואנחנו פירשנוהו שם כי הוא לעתיד חצי הפסוק בעלותם מבבל וחציו לעתיד בימות המשיח כמו שפי’ שם: 50:6: צאן אובדות. שאין מבקש אותן כן היו עמי עד אותו הזמן שתחרב בבל כי אז יהיה להם דורש ומבקש: | היה עמי. כתוב על דרך כלל היו קרי על דרך פרט: | רועיהם התעום. מלכיהם היו סבת אבדתם והם התעום שהלכו בדרך הרעה: | הרים שובבים. כתוב ביו”ד וקרי בוי”ו ואותיות אה”וי מתחלפות וענינו ענין גרוש ושלוח וכן כי שבבים יהיה על דעת רבי יונה פירושו אל ההרים גרשום ושלחום ויש לפרש שברום וכתתום בלכתם בגלות מהר אל הר ומהר אל גבעה וכן כי שבבים יהיה ענין שבר וכתיתה וכן ושבבתיך וששאתיך: 50:7: כל, וצריהם. שעושים להם צרות: | אמרו לא נאשם. אין עלינו אשם בהרע להם תחת אשר חטאו וזה דבר הנביא אומר להם למה באה להם כל הצרה הזאת: | נוה צדק. שהיה להם נוה צדק ומעון אמת כשהיו עושים רצונו: | ומקוה אבותיהם ה’. וכן היה מקוה אבותיהם שהיו בוטחים בו ומקוים אליו הוא היה להם מקוה שהיו מוצאים תקותם בו: 50:8: נדו. אמר כנגד ישראל נדו מתוך בבל: | יצאו. כתיב מדבר שלא לנכח וקרי צאו מדבר לנכח עניין אחד: | והיו כעתודים לפני צאן. תהיו בצאתכם כמו העתודים שהולכים לפני הצאן כן תהיו אתם בלא פחד ובלא יראה וי”ת והוו כרברבין בריש עמא: 50:9: כי הנה, וערכו לה משם תלכד. במקום שיערכו מלחמה משם ילכדו אותה לא יצטרכו ללכת אל מקום אחר: | חציו כגבור משכיל. חצי הקהל הזה שיעלו על בבל יהיו כחצי גבור משכיל שלא ישובו ריקם בירותו שלא יהרג כן יהיו חצי כל הנלחמים על בבל משכיל פעל יוצא הגבור משכיל בהרגו ואם נהרג שכולה: 50:10: והיתה כשדים. פי’ ארץ כשדים וכן תירגם יונתן ארע כשדאי או פי’ עדת כשדים: 50:11: כי תשמחי. כתוב ביו”ד וקרי בוי”ו וכן תעלוזי תפושי ותצהלי כתוב ביו”ד וקרי בוי”ו והכתוב שהוא כנוי הנקבה כנגד בבל אומר על הכנסה דרך כלל והקרי כנוי הרבים כנגד יושבי בבל דרך פרט אמר אתם שוסי נחלתי הייתם שמחים ועלזים בהחריבכם ארצי והייתם פשים ורבים בטוב ארצי כמו עגלה דשנה והייתם צהלים ושמחים כמו אבירים בנצחכם המלחמה ואתם לא בגבורתכם נצחתם את עמי כי אם מפני חרוני שהיה עליהם: | תפושו. ענין רבוי ר”ל רבוי הבשר ובריאותו כמו ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק: | כעגלה דשא. כעגלה שהיא תמיד רועה בדשא שהיא שמנה ובריאת בשר ודשא כתוב באל”ף והוא תאר במקום ה”א הנקבה ואל”ף השרש נגרעה או נפלה הה”א והקמץ סימן נפילתה וכן שיוצא מלפני השליט ומשפטו דשאה בפלס מלאה או דשאה בפלס חכמה ובמקצת ספרים הוא כתוב בה”א ופי’ מענין דיש ופירש כעגלה שהיא דשה שהיא אוכלת כל היום מדישה לא כעגלה שהיא חורשת שאיננה אוכלת ויונתן תירגם ארי תרוצון כעגלי רבקא: 50:12: בושה אמכם מאד. מן השמחה שהייתם שמחים כשהייתם שוסים נחלתי תהיו עתה בושים כשיבאו אחרים וישוסו אתכם ופירוש אמכם ויולדתם היא כניסתכם וקהילתכם וכן ריבו באמכם ותירגם יונתן אמכם כנשתכון ותירגם יולדתכם מדינתכון: | הנה אחרית גוים. ואחרית גוים מלכות בבל סופם שתהיה ארצם מדבר כי הם יהרגו ותשאר ארצם ציה וערבה כמו מדבר: 50:13: מקצף ה’. מקצף שקצף עליה ויונתן תירגם על דארגזת בבל קדם ה’: | לא תשב. כלומר לא ישבו בה בני אדם ומדבר על העיר כמו על יושביה וכן העיר היוצאת אלף רוצה לומר אנשים שיוצאים ממנה: | והיתה שממה כלה. שלא ישאר בכל העיר שום ישוב ובבל שישוב דריוש וכרש ושהיא עד היום אינה אותה בבל שהיתה מקדם כי אותה היה חרבה ובנו עיר אחרת באותה בקעה ושמה בבל גם כן: 50:14: ערכו. פירושו ערכו מלחמה: | ידו אליה. השליכו אליה ומן הכבד לידות את קרנות הגוים ר”ל השליכו החצים או האבנים: | אל תחמלו אל חץ. אל כמו על וכמוהו רבים אמר לא תחוסו על החצים ותאמרו שמא נירה אותו ולא נכה אדם כי לא ישוב ריקם כמו שאמר למעלה כי כל חץ שתשליכו יהרוג אדם כי לה’ חטאה: 50:15: הריעו עליה סביב. פי’ כדי להבהילם כמו שעשו ביריחו: | נתנה ידה. כלומר מסרה עצמה אל האויבים כי לא תוכל לעמוד בפניהם וכנגדם: | נפלו אשויתיה. האל”ף נקרא בקמץ חטף ופי’ יסודותיה וכן בארמית ואושיא ימיטו פי’ כאשר עשתה שהרסה חומות ירושלים: 50:16: כרתו זורע. אחר שתהיה שממה לא יזרע בה אדם ולא יקצור ויונתן תירגם דרך משל שיצו מלכא מבבל ואחידו חרבא בעדן קטול: | מפני חרב היונה. פירשנוהו כי ענינו האונסת מן והאכלתי את מוניך ולא יונו נשיאי עוד את עמי וי”ת מן קדם חרב סנאה דהיא כחמרא מרויא תרגמו עניין יין: | איש אל עמו יפנו. מאשר היו בבבל גולים מעמים רבים אומר שיפנו איש אל עמו: 50:17: שה פזורה ישראל אריות הדיחו. פי’ הדיחו אותה ואריות הוא משל על מלכי האומות שהגלו אותם מארצם: | הראשון אכלו מלך אשור. פי’ אכל בשרו שלא נשאר לו אלא העצמות והוא מלך אשור שהגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה ואחר כך שאר השבטים לא נשאר אלא יהודה ובנימין: | וזה האחרון עצמו. פירוש שבר עצמותיו עד שלא נשאר בו דבר זה נבוכדנצר שהגלה יהודה ובנימין שהחריב ירושלם וכל ערי יהודה: 50:18: לכן, אל. כמו על: 50:19: ושובבתי. אשיבנו אל נוהו אחר שאפקוד על אויביו: | ורעה. לפי שהמשילו לשה אמר ורעה וזכר המקומות האלה שהם ארץ מרעה וזה הפסוק ואשר אחריו בשיבת גלות בבל או הם לעתיד והוא הנכון כי כמו שפקד על מלך אשור ועל מלך בבל כן יפקוד על כל לוחצי ישראל כמו שנאמר ופקדתי על כל לוחציו: 50:20: בימים ההם. ענין זה הפסוק מוכיח שהיא עתידה כמו שאמר למעלה כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכור עוד ואמר כי כולם ידעו אותי למקטנם עד גדולם וכמה פושעים וחטאים היו בבית שני ואחריו בגלות זה: | לאשר אשאיר. וגם זה מוכיח שהיא עתידה כמו שאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו ונאמר שארית ישראל לא יעשו עולה וגו’: 50:21: על הארץ מרתים. קרא מלכות בבל מרתים עניין מרי וכן תירגם יונתן על ארעא דעמא סרבן: | עלה עליה. אמר כנגד דריוש: | ואל יושבי פקוד. קראה גם כן פקוד שבא העת לפקוד עונם ויונתן לא תירגם כן פקוד לדעתו שהוא שם מערי בבל כמו שכתוב פקוד ושוע וקוע: | חרוב והחרם אחריהם. חרוב צווי מעניין חרב כלומר חרוב בחרב וכן והחרם כמו ואת כל הנשמה החרים ופי’ אחריהם לאשר ינוסו רדוף אחריהם בחרב כמו וחרב אריק אחריהם והריקותי אחריכם חרב ויונתן פירש אחריהם כמו ואחריתם בחרב אהרוג שפירש בניהם שהם שארית האדם ואחריתו וכן ת”י ועל יתבי פקוד דקטלין בחרבא ייתון לגמרא שאריתהון: 50:22: קול. מבואר הוא: 50:23: איך נגדע, פטיש כל הארץ. כי הוא היה כמו הפטיש ששובר ומפוצץ ועתה נשבר איך היה זה: 50:24: יקשתי לך. שמתי לך מוקש שנלכדת בו: | נמצאת וגם נתפשת. שאילו ידעת טרם בא עליך שמא היית בורחת אבל עתה שלא ידעת כי פתאום באה עליך הרעה ונמצאת במקומך ונתפשת וי”ת אתבעיאו חובך אשתכחו: | התגרית. ענין התערב הריב כמו ואל תתגר בם מלחמה: 50:25: פתח. על דרך משל שידעו ויכירו כי הוא נלחם בהם: 50:26: באו לה מקץ. ת”י עולו לה מסטרא ויש לפרש מקץ מעת שבא קצה באו לה: | פתחו מאבוסיה. המקומות שיאצרו בהם התבואות והפירות מעניין אבוס בעליו שהוא מקום שיתנו בו מאכל הבהמות: | סלוה כמו ערמים. ידרכו עליה במסלה כמו שדורכים על הערמים לדושם ואדוני אבי ז”ל פי’ כי עשו תלים תלים כמו ערמים משללה כי לדעתו כל לשון מסלה עניין הרמה וי”ת גמרו נכסהא כמה דמגמרין ית ערמת עבורא: 50:27: חרבו כל פריה. עניין הריגה וחרב פריה משל על גדולים וגבורים כמו סבבוני פרים וכן ת”י גברהא: 50:28: קול נסים. הנסים והפלטים הם ישראל ואף על פי שלא היה להם לנוס כי כורש העביר קול בכל מלכותו מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל דריוש מלך קודם כורש והוא כבש בבל והחריבה וכשבא חילו על בבל היו מקצת ישראל נסים מתוכה והולכים לציון כי ידעו כי דבר ה’ הוא שנבא להם ירמיהו חרבן בבל: 50:29: השמיעו. אספו לפי שאסיפת העם על יד השמעת קול נאמרה בלשון שמיעה וכן מן הדגוש וישמע שאול את העם: | רבים. יורי חצים כמו וימררוהו ורבו יסבו עליו רביו וי”ת סגיאין כמו הן רבים עתה עם הארץ: | אל יהי לה פלטה. לה קרי ולא כתיב של מעלה אל תהי לה שארית וזה אל יהי לה פליטה והסימן תשי”ף: | כי אל ה’ זדה. עבר מלעיל ענין זדון ות”י ארי על עמא דיי’ בסרת אמרת מלין דלא כשרן קדם קדישא דישראל: 50:30: לכן, ידמו. יכרתו: 50:31: הנני אליך זדון. שם תאר כמו זד יהיר: 50:32: וכשל זדון ונפל. אמר זה כנגד מלך בבל וכן ת”י הא אנא שלח רוגזי עלך מלכא רשיעא: 50:33: כה אמר ה’. מבואר הוא: 50:34: גואלם, הרגיע והרגיז. שניהם מקור ובאה הה”א בהם בחיר”ק כמו העבר וכן באו כמו הם גנון והציל פסוח והמליט עד השמידו אותם ופי’ הרגיע עניין מרגוע ומנוחה כי ברוגז שיבא ליושבי בבל יהיה מרגוע לארץ כי מלך בבל היה מרגיז הארץ ומרעיש ממלכות וי”ת הרגיע ענין רוגע הים שתרגם בדיל למתבר רשיעי ארעא ולאיתאה זיעא לכל יתבי בבל: 50:35: חרב על כשדים. מבואר הוא: 50:36: חרב אל הבדים ונואלו. הבדים פי’ הכוזבים מן בדיך מתים יחרישו והם הקוסמים ועתה בבא הרעה עליהם נואלו ולא ידעו דבר ולא הועילו להם קסמיהם: | נואלו. עניין סכלות וכן נואלו שרי צוען אשר נואלנו וכן תירגם יונתן על קסמהא וישתבשון: 50:37: חרב, ואל כל הערב. כמו ערב רב רוצה לומר אנשים נכרים שהיו בבבל מכמה ארצות או יהיה עניין סחורה כמו ועורבי מערבך ר”ל אל כל אנשי הערב כלומר הסוחרים: | והיו לנשים. חלשים כנשים שלא ילחמו כנגד אויביהם: | חרב אל אוצרותיה. אפשר לפרש חרב זה כמו כי חרבך הנפת עליה שהוא חרב הבנין וההריסה והנתיצה וי”ת דקטלין בחרבא ייתון על בית גנזהא ויתבזזון: 50:38: חרב אל מימיה ויבשו. מן חרבו המים לפי שבבל רבת מים אמר על דרך משל שיבשו מימיה רוצה לומר שיכלה טובה ועושרה: | כי ארץ פסילים היא. כלומר לפי שהיו בוטחים בפסיליהם: | ובאימים יתהוללו. נקראו העצבים אימים לפי שעובדיהם יפחדו מהם ואמר שיהיו משתגעים בהם ובעבודתם ומן התימה שתרגם יונתן ובטעותהא משתבחין תרגם יתהוללו ענין תהלה והוא לפי הנמצא עניין הוללות וסכלות כמו ויתהולל בידם והתהוללו הרכב: 50:39: לכן, ציים. חיות השוכנות בציה ותירגם יונתן תמוון וי”מ שהם נמיות הנזכר בדברי רבותינו זכרונם לברכה כדי שלא תקפוץ הנמיה מרטי”נא בלעז: | איים. תירגם יונתן חתולין: 50:40: כמהפכת. להפלגה והוא שם סמוך אל הפועל כמהפכת סדום ועמורה שם סמוך אל הפעול: | ואת שכניה. שכני סדום ושכני עמורה והם אדמה וצבוים והאחרות ות”י רחיק מימרי יתהון כמה דרחיק ה’ ית סדום וית עמורה וקריבהא: 50:41: הנה, ומלכים רבים. גדולים וחשובים כמו על כל רב ביתו והם דריוש וכורש או פירוש רבים במנין כי באו עם דריוש מלכי אומות אחרות כמו שאמר למטה ממלכות אררט מני ואשכנז: 50:42: קשת וכידון. כתרגומו קשתן ותריסין פי’ כידון כלי מגן ואפשר שיהיה כמין רומח כמו וישחק לרעש כידון להב חנית וכידון: | ערוך כאיש למלחמה. כל אחד מהם ערוך בכל כלי זיין כמו אדם אחד שרוצה להלחם עם חברו עורך עצמו בכל כלי זיין: 50:43: שמע מלך בבל. הוא בלשצר: 50:44: הנה כאריה יעלה. פירשנו הפסוק למעלה בנבואת אדום ועוד אנו מפרשים אותו הנה אמר כי משחית בבל יעלה כמו אריה בלי פחד ויעלה מגאון הירדן כלומר יעלה ויתגבר כמו שמתגברים המים כשהירדן בגאונו מלא על כל גדותיו וזכר הירדן לפי שהוא בארץ ישראל ומגאון ישראל יבא עליהם הרע כלומר מעונש ישראל יבא הרע לבבל ויעלו ישראל לגאון על ידי המלך הכובש בבל: | אל נוה איתן. אל נוה מקום איתן והיא בבל: | כי ארגיעם אריצם מעליה. ר”ל כאשר ארגיע ואשקוט לישראל אריץ אותם מעל ארץ בבל שהם שם בגלות, ומי בחור אליה אפקוד וכל מי שהוא בחור למלחמה אפקוד ואמנה אותו על בבל להלחם בה ושאר הפסוק מבואר הוא: | יועידני. הנו”ן דגושה כמו אשר למעלה: 50:45: לכן אל בבל. כמו על בבל וכן אל ארץ כשדים כמו על: | אם לא יסחבום צעירי הצאן. הם ישראל כמו שפי’ למעלה ואף על פי שהסוחבים בני בבל לא היו ישראל כי אם מדי ופרס ישראל היו סבת סחיבתם והרי הם כאילו הם סחבום כי בעונש ישראל בא עליהם האויב כמו שנאמר נקמת ה’ אלהינו נקמת היכלו: | אם לא ישים עליהם נוה. ולמעלה נוהו ושם מבואר העניין: 50:46: מקול נתפשה בבל נרעשה הארץ. מקול שנתפשה בבל וכן תירגם יונתן מקל דאיתאחדת בבל זעת ארעא: | וזעקה בגוים נשמע. פירוש וקול זעקה וקול שזכר עמד במקום שנים והוצרכנו לזה לפי שזעקה לשון נקבה ונשמע לשון זכר וכן אשר כמוהו לא נהיתה זכר ונקבה ואע”פ שלא זכר קול כי הזעקה היא הקול:

פירוש מלבי”ם

46:1: אשר היה, הנבואות שמכאן עד סי’ נ”ב, נבא על הגוים שכבש נבוכדנצר: 46:2: למצרים, נבואה שבסימן זה נבא על מצרים שהוכו מנבוכדנצר שתי פעמים, ועד פסוק י”ג נבא ע”מ שהכה את חיל פרעה נכו על נהר פרת בשנה הרביעית ליהויקים: 46:3: ערכו, יצייר במליצתו שמצרים לא יתחיל עוד לצאת למלחמה כלל, כמ”ש (מ”ב כ”ד ז’) ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת, ואומר אליו שיערכו מגן וצנה ויגשו למלחמה, ומוסיף או עכ”פ אסרו הסוסים והפרשים יעלו עליהם לרכוב, והתיצבו בכובעים כאילו מתחילים לצאת, הגם שלא יגשו למלחמה עצמה, או עכ”פ מרקו הרמחים ולבשו הסריונות כמי שעושה תחילת ההכנה: 46:5: מדוע ראיתי המה חתים שי”ל מורך לב, ויותר מזה כי נסוגים אחור, כמראה המורך בפועל, ויותר מזה שגם גבוריהם יוכתו באמת, ונסו וגם לא הפנו לראות אם יש רודף מרוב הפחד, מדוע היה זה?, משיב יען מגור מסביב נאום ה’ ה’ הביא עליהם מגור ופחד: 46:6: אל, אבל לחנם מנוס נסו, כי גם הקל ברגליו אל ינוס, והגבור לא ימלט ע”י גבורתו כי צפונה על יד נהר פרת כשלו, שתחת שהיה להם לברוח לצד דרום שהוא צד מצרים יברחו לצד צפון אל יד הנהר, שבא האויב מאחוריהם ולחצם אל יד הנהר ושם נפלו כולם, כי הנהר סגר בעדם את הדרך: 46:7: מי זה אשר כיאור יעלה, שכמו שהיאור נילוס בעת יעלה יכסה את כל הארץ בריבוי מימיו כן כסה את עין הארץ בריבוי מחנותיו, וכנהרות יתגעשו מימיו, וכמו שהנהר המושך מימיו חדים ושוטפים כל אשר בדרכם כן היו אנשים גבורים שוטפים את כל הממלכות: 46:8: מצרים, משיב מצרים הוא הרגיל לעלות כיאור, והמאמרים מקבילים כיאור יעלה ויאמר אעלה אכסה ארץ כנילוס שמכסה ארץ במים, וכנהרות יתגעשו מימיו (ויאמר) אובידה עיר ויושבי בה כנהר השוטף ומאבד הכל: 46:9: עלו ואני מצוה לכם שתעלו על הסוסים והרכב יתהוללו והגבורים יצאו, ועמהם יצאו עוזריהם כוש ופוט וכו’, אבל והיום ההוא לה’ יום נקמה, וע”כ נתן בלבם שיצאו למלחמה לקראת נבוכדנצר ואכלה חרב ושבעה מבשרם, ורותה מדמם, כי זבח גדול לה’ מצייר כאילו ה’ הכין זבח אל נהר פרת (שהיה דרכם לזבוח אל הנהר) והקדיש קרואיו עם כשדים לאכול ולשבוע: 46:11: עלי גלעד, אחר מפלת פרעה רצה עדיין להתחזק בממשלתו שהיה לו בארץ סוריא עד עבר הירדן שגלעד היה ראש לממלכה זאת, וע”ז ימליץ שרצה לקחת צרי למכתו מגלעד ששם גדל הצרי, אבל לשוא הרבית רפואות ע”י סמים, אחר שתעלה אין לך, שכלה הליחות השרשי והבריאות, ר”ל א”א שתתחזק על ידי עמים אחרים אחר שנפלו מבחר גבוריך, כי שמעו גוים קלונך ולא יתחזקו להיות בעוזריך, וחוץ מן השמועה גם צוחתך בעצמך מלאה הארץ, כי גבור בגבור כשלו שהיה מהומה בין גבוריו והרגו זה את זה: 46:13: הדבר, עתה ינבא על מה שהוכו שנית ע”י נבוכדנצר שבא אל ארץ מצרים להכותה: 46:14: הגידו, תחלה יגידו במצרים שנבוכדנצר בא עליו, ואח”כ יכריזו במגדול ובנוף שהם ערי מבצר שיתיצבו במבצריהם ושם יכינו כלי נשק, וההכרזה תהיה שיעמדו במקומם ללחום על עריהם, לא שיצאו לקראת האויב כי כבר אכלה חרב סביביך: 46:15: מדוע, שואל אבל מדוע נשטפו הגבורים ולא עמדו במלחמה בערי מבצר? משיב לא עמד, מפני שה’ הדפו: 46:16: ה’ הרבה כושל, וע”י המכשול נפל איש אל רעהו שנעשה ביניהם מלחמה פנימיית ואחד הכשיל את חבירו, ועי”כ נתפזרו העמים עוזריהם, ויאמרו איש אל רעהו קומה ונשובה אל עמנו מפני חרב היונה היא חרב של נבוכדנצר: 46:17: קראו שם, תחלה קראו ופרסמו שפרעה בא בשאון גדול ועם רב, ואח”כ קראו כי העביר המועד, שקבע מועד אחר שבו בזמן יבא, וה’ אומר שלא יבא כלל: 46:18: חי אני כי כתבור בהרים, שהר תבור הגם שיושב בין ההרים, והר הכרמל הוא סמוך לים, (כמ”ש במס’ שבת דף ל”ד) כדי שיניח חמה בראש הכרמל וירד לים ויטבול, זה שיעור בין השמשות ובכ”ז א”א שיבא תבור בין ההרים שאצלו ושיבא הכרמל בים, כי ה’ קבעו שלא ימוש ממקומו, כן פרעה הגם שהוא קרוב למקום המלחמה לא ימוש ממקומו ולא יבא: 46:19: כלי גולה עשי לך, אולם לענין זה תמוש ממקומך שתצא ללכת לגולה כי נוף לשמה תהיה: 46:20: עגלה יפה פיה, מצרים היו מכבדים ומעריצים את השור שיחסו לו אלהות, והוא עמד בנוף, וכשחרב נוף המיתו הכשדים את יראתם, ובזה ממשיל מצרים לעגלה יפיפיה שהוא העגל שעבדו לו, שהיו בוחרים שיהיה יפה מאד, ובא לו הקרץ והשחיטה מצפון מעם כשדים: 46:21: גם שכיריה, ועפ”ז ממשיל גם המלכים שהיו לוחמים מלחמותיהם בשכר והיו עוזרים מצרים כעגלי מרבק, שהיו ג”כ כעגלים שעמדו להתפטם שם מטוב ארץ מצרים, ואחר מפלת העגלה שהיא מצרים גם המה הפנו ללכת לארצם ונסו ולא עמדו, כי בא גם עליהם יום אידם וגם עת פקודתם בעבור עונותיהם: 46:22: קולה, ציור הנחש הוא שהיו לו רגלים ונקצצו ע”י חטאו, ובזה מצייר את מצרים שקצצו את רגליהם לבל יוכלו ללכת ממקומם חוץ לארצם, כי בחיל ילכו האויבים והחיל באו לה בקרדומות לקצץ רגליהם, ועם ציור הקרדומות יתפוס המליץ ציור אחר מה שעושים עם הקרדום שבו חוטבים העצים, ועז”א כחוטבי עצים, ועפ”ז יצייר ארץ מצרים כיער, שבאים בקרדומות לכרתו, ואומר כי כרתו יערה נאום ה’, ר”ל שחוטבי עצים האלה והקרדומות הם כרתו את יערה כי לא יחקר והוא עצום מאד, כי רבו, והגם שלא יחקר בכ”ז כרתוהו כו’, כי החוטבי עצים שבאו רבו מארבה ואין להם מספר, והיה בידם לחטוב את היער כולו: 46:24: הבישה בת מצרים, ואח”ז נשאר לה בושה גדולה כי נתנה ביד עם צפון להיות עבדים לעם צפון: 46:25: אמר ה’, הנני פוקד אל אמון מנא, שהיה שם מושב הע”ז אמון, ועל פרעה שנלקח ארצו, ועל מדינת מצרים ויתר אלהיה ויתר מלכיה ואחר כך יפקוד שנית על פרעה, שנלחם שנית ונובכדנצר הרג אותו, וז”ש ונתתים ביד מבקשי נפשם להרגם, ואחרי כן תשכן כימי קדם כמ”ש ביחזקאל שזה היה אחר ארבעים שנה שאז כלתה מלכות בבל: 46:27: ואתה אל תירא עבדי יעקב אחר שאמר שמצרים תשכון כימי קדם וזה היה כשמלך כורש, אומר שגם יעקב לא יירא ואל תחת ישראל הגדולים כי הנני מושיעך וכו’, וכבר התבארו פסוקים אלה למעלה סי’ למ”ד: 46:28: בכתבו את הדברים האלה על ספר למעלה (סי’ ל”ו ב’) ספר שה’ צוה לירמיה לכתוב על ספר את הדברים אשר דבר אליו על ישראל ועל כל הגוים, וגם לחז”ל שהדברים שעל ישראל הם מגלות קינות, הדברים שעל הגוים הם הנבואות המסודרות פה מן סי’ מ”ו עד סי’ נ”ב שהיו מסודרות לפני ירמיה בספר מיוחד כמ”ש למעלה (כ”ה י”ג) והביאותי וכו’ את כל הכתוב בספר הזה אשר נבא ירמיה על כל הגוים, שכוון לנבואות דפה, וע”כ טרם שסדר הספר הזה יודיע מ”ש לו ה’ אל ברוך הכותב: 47:1: אשר היה וכו’ בטרם יכה פרעה את עזה, פרעה הכה את עזה בעת יצא ממצרים לעזור לצדיקהו ושב לארצו אז שטף את עזה כמ”ש בסדר עולם, ואח”כ החריב נבוכדנצר את כל פלשתים, והטעם שהחריב אותם מפני שפלשתים היו עוזרים לצור ובעלי בריתם ונבוכדנצר היה לו מלחמה עם צור והכרית את בעלי בריתם ועוזריהם שלא ימציאו להם עזרה, ונבואה זו עקרה על חורבן פלשתים ע”י נבוכדנצר שהיה חורבן כללי: 47:2: הנה מים עולים מצפון, מבבל שהיא בצפון, וישטפו ארץ השדות והכרמים, ואח”כ ישטפו הערים עיר ויושבי בה, וזעקו האדם כדרך שבבוא שטף מים זועקים לברוח על הספינות, והילל כל יושב הארץ על איבוד הקנינים: 47:3: מקול, אומר אבל שטף זה גרוע משטף מים, כי מקול שעטת פרסות הסוסים האבירים, ורעש של הרכב והמון של הגלגלים, לא הפנו אבות אל בנים, שבשטף מים כל אב פונה להציל ילדיו אבל בשטף זה של הגדודים ששטפו הארץ רפו ידים מלהציל נפשות בניו ובנותיו: 47:4: על היום, נמשך למ”ש (בפסוק ב’) כה אמר ה’, על היום הבא לשדוד את כל פלשתים, בא להוציא שלא תאמר שנאמרה הנבואה על זמן של עתה ששטף פרעה את עזה שהוא רק חלק קטן מפלשתים, רק שנאמרה על היום הבא בעתיד, שאז ישדד את כולם, ומבאר הטעם שישדדם שהוא כדי להכרית לצור ולצידון כל שריד עוזר, מפני שהם היו עוזרים לצור ולצידון ורצה נבוכדנצר שלא יהיה להם עוזרים, זאת שנית היה זה ענין השגחיי מאת ה’, כי שודד ה’ את פלשתים שארית אי כפתור כי הפלשתים אחים עם כפתור: 47:5: באה קרחה על עזה, עזה שכבר נחרבה מפרעה וניתקו שערותיה באה לה עתה קרחה לקרוח יתר שערותיה שנשארו וכן נדמתה אשקלון שארית עמקם אשקלון שכבר נשדדה, עתה נדמה ונכרת בם העמק שנשאר ולא נחרב אז, עד מתי תתגודדי, היא מליצה הלציית, במה שתפס מליצת קרחה, והיה דרכם לקרוח ולהתגודד על המת, כמ”ש לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, אמר הקרחה כבר באה, ואת תתגודדי ג”כ, עד מתי?: 47:6: הוי חרב לה’ עד אנה לא תשקטי, אחר שחרב ה’ באה עליהם שתי פעמים קורא מתי תשקט החרב, או האספי אל תערך, שהוא מליצה שישוב המחריב לארצו ולא ירעיש עוד ממלכות, או על כל פנים הרגעי ודמי, גם שאת חוץ לתערך הרגעי מעט ודומי, ולא תהרגי בתמידות: 47:7: איך, משיב איך תשקטי שזה א”א משני פנים, א. ה’ צוה לה כי הוא שליח מה’ להחריב ממלכות, ב. סבה טבעיית, מפני שאל אשקלון ואל חוף הים שם יעדה, מפני שהיה לו מלחמה עם צור וצידון היושבים בים, ופלשתים היו יושבים בחוף הים והיו עוזרים לצור, והוא יעד חרבו להכרית יושבי הים העוזרים לצור: 48:1: כה אמר ה’ אלהי ישראל כי חורבן מואב היה על שהרעו לישראל, הוי אל נבו וכו’: 48:2: אין עוד תהלת מואב, ר”ל על כי שודדה נבו וקריתים והמשגב שהיו מהוללים מאד עי”כ אין עוד במציאות תהלת מואב, הערים שהיו מתהללים בהם, ולא זאת כי בחשבון חשבו האויבים עליה רעה, ששם התיעצו יחד להכריתה מגוי, גם מדמן שהיא היתה בסוף גבולם, ולשם ברחו פליטי מואב, תדמי ותכרתי ג”כ כי החרב תלך אחריך להרוג את הבורחים, כמ”ש (ישעיהו ט״ו:ט׳) כי מי דימון מלאו דם כי אשית על דימון נוספות: 48:3: קול צעקה מחרנים, הוא עפמ”ש (ישעיה שם) בריחיה עד צער כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בו כי דרך חורנים זעקת שבר יעוערו, ופירשתי שם שהבורחים יברחו עד צוער ולא ילחמו, כי במורד חורנים שם הוכו במלחמה, ומי שנפלט ועלה מן המורד על מעלה הלוחית, כבר עלה בבכי, שבכה על השוד והשבר שהיה במורד חורנים שהיה לפני המעלה, וז”ש שנשמע תחלה קול צעקה מחורנים, ששם היה שוד ושבר גדול, ועי”כ נשברה מואב, כן השמיעו זעקה צעיריה, הם אנשי צוער שלשם ברחו הבורחים, זעקו בפרסום שכבר נשברה מואב, ומבאר איך היה זה כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בכי יען שבמורד חורנים לפני המעלה, שם שמעו צעקת שבר, כי שם נשברו במלחמה: 48:6: נסו לכן אל תלחמו, רק תמלטו נפשכם ע”י ניסה, ותהיינה כערוער במדבר, ערוער היתה עיר מואב שישבה במדבר נפרד מן הישוב, כן תתישבו במדבר: 48:7: כי הלא יען שבטחך הוא במעשיך שתעש חיל בשדה ובכרם, ובאוצרותיך שכבר אצרת, ועי”כ לא תרצי לברוח לעזוב מעשיך בשדה ואוצרותיך אשר בעיר אשר בהם כל בטחונך, עי”כ גם את תלכדי לא לבד שיקח אוצרותיך, כי ילכד אותך, וגם כמוש ושריו וכהניו יצאו בגולה, ולכן היה טוב שתנוסו ותעזבו הקנינים שבזה תמלטו עכ”פ את נפשכם, ולא תחשוב שלא יבא האויב על כל הערים, כי ויבא שודד אל כל עיר ועיר, וגם העמק והמישור יאבדו, והוא מטעם אשר אמר ה’ תנו ציץ למואב כי נצא תצא, ה’ אמר שרק בזה יתנו ציץ וצמח למואב שיוכל לצמוח שנית, אם יצא ויברח, וע”י שיצא ינץ נץ ויפרח, ולא ע”י שישארו בעריהם לכורמים וליוגבים, כי עריה לשמה תהיינה, כן אמר ה’, ואחר שכן גזר ה’, א”כ ארור עושה מלאכת ה’ רמיה, אחר שהיא מלאכת ה’ להוציאם מן המדינה שעי”כ יהיה להם ציץ, א”כ מי שלא יצא וינוס, וירצה להשאר במקום, הוא עושה רמיה במלאכת ה’, והוא ראוי לההרג עי”ז כי ארור הוא, וא”כ ארור מונע חרבו מדם לבלתי להרוג את הנשארים בערים שהם ארורים: 48:11: שאנן, באר הטעם שגזר עליו ה’ שיצא לגולה, כי מואב היה שאנן מנעוריו מאין מחריד מבחוץ, ושוקט הוא מבלי מרד בפנים כיין אל שמריו, שהיין שמריקים אותו מכלי אל כלי ישארו השמרים בכלי הראשון והיין הוא בלי שמרים, אבל מואב נשאר על שמריו כי לא הורק מכלי אל כלי והוא עוד בכלי הראשון, על כן עמד טעמו בו כי היין שהוציאוהו מן השמרים יאבד קצת טעמו וריחו, לא כן היין העומד על שמריו, והנמשל שהעם שיגלו אותו ממקום למקום, ישנה מנהגיו ונימוסיו אל מנהגי ונמוסי המדינה שבא לשם, ועי”כ ישונה טעמו וריחו, ר”ל חקיו ומשפטיו והנהגתו אבל מואב לא הורק מכלי אל כלי, ומבאר הנמשל דהיינו שבגולה לא הלך, והוא יושב בארצו מימי קדם קדמתה: 48:12: לכן הנה ימים באים נאום ה’ ושלחתי לו צועים וצעהו, היין הסגור בכלי וחתום חותם צר, לפעמים כשיעלה רתיחות ויתחיל להיות תוסס אז יבקיע הכלי שהוא בו ויצא לחוץ, כמ”ש הנה בטני כיין לא יפתח כאובות חדשים יבקע, ורתיחת היין נקרא צועה וזועה, שהוא סועה וסוער בפנימיותו, ועז”א שישלח לו צועים שיסער היין בתוך הכלי, והוא משל אל המרד שיתהוה במדינה עצמה וחרב איש באחיו, שזה היה בבא האויב עליהם, ועי”כ צעהו ויצא היין ויריקו הכלים שהיין בתוכו וישברו הנבלים הבלועים מן היין, ר”ל שיוחרבו הערים ויתרוקנו מן האנשים, ובאר הטעם שיעשה ה’ כן, שהוא כדי, שיבוש מואב מכמוש כאשר בושו בית ישראל מבית אל ויראו כי אין ממש בע”ז ואין לבטוח בה: 48:14: איך תאמרו גבורים אנחנו בטבע, ואנשי חיל למלחמה היינו מלומדים בתכסיסי מלחמה, הלא שדד מואב וא”כ אינכם גבורים, ועריה עלה (לטבח) ומבחר גבוריו ירדו לטבח, הפך הנהוג שהגבורים יעלו על חומת העיר להלחם, ובני העיר החלשים ירדו ויסתתרו, ופה בני הערים עלו על המשגב, ועי”כ היו לטבח, והגבורים לא עלו להלחם כלל רק ירדו לטבח, וא”כ אינכם אנשי חיל למלחמה: 48:16: קרוב איד מואב לבוא שהוא עומד במקום קרוב, וגם אל תאמר שלא ימהר א”ע לבא, עז”א ורעתו מהרה מאד: 48:17: נודו לו כל סביביו, כבר תוכלו לנוד לו מעתה כי הוא כאילו כבר נשבר אמרו איכה נשבר מטה עז מקל תפארה, המטה יציין את המלכות, והמקל הם השוטרים הרודים בעם, ואם המטה אינו עז רק תפארה ורודה ע”י מקל עז ובחזקה אינו טוב, אבל במואב היתה המלכות עזה מצד עצמה, והמקל היה רק לתפארת המלוכה ולא רדה בעז: 48:18: רדי מכבוד, אח”כ כבש האויב את דיבון ושחת מבצריו: 48:19: אל דרך עמדי, ערוער ישבה לפאת המדבר נפרדת מן הישוב, אומר שתעמוד אל צד הדרך לא לצד המדבר, ושאלי את הנס או נקבה אשר נמלטה, מה נהיתה, (כי במהפכה הזאת לא בא לשם איש ממואב) וכשתשמע מה שנהיה שם, אז הוביש מואב כי חתה תילילו ותזעקו, ואתם הגידו בארנון כי שודד מואב כי ארנון היה בגבול מואב: 48:21: ומשפט, ר”ל אחר שכבש האויב את המבצרים ונצחם במלחמה ישב במשפט איזה מקומות יחריב ובא המשפט להחריב הערים שבארץ המישור שחושב בפסוקים אלה: 48:25: נגדעה קרן מואב, היא המלכות וזרועו נשברה, שהוא החיל והמבצרים: 48:26: השכירהו את כוס התרעלה, כי על ה’ הגדיל (כמ”ש שמעתי חרפת מואב, צפניה ב׳:ח׳) וספק מואב בקיאו מדמהו כשכור שנשתכר מאד ויקיא את היין ואח”ז מסתפק על הקיא אם הוא קיאו או אם הוא יין, וחוזר ושותה את קיאו והכל שוחקים עליו, והמליצה שהקיא הוא מה שמוציא מן האיצטומכא, והוא המשל אל העם שהוגלו מארצם לגולה, ומואב אחרי שהגלו אותו חזר בהחבא לעריו וגרשוהו משם שנית, שזה במשל שארצו בלעה את הקיא שהקיאה, ופלטה אותו שנית, וע”כ היה לשחק גם הוא כמו שישראל היה לשחוק אצל מואב על דבר כזה, וז”ש ואם לא השחוק היה לך ישראל, הלא אתה שחקת על ישראל שחזרו מקצתם בהחבא לארצם אחר גלותם, והיית ממשיל עליו שבאו בהחבא לארצם ולבתיהם ונמצאו שם כגנב החותר בתים בחשך, ועז”א אם בגנבים נמצא, כי מדי דבריך בו תתנודד על שבא בחזרה לארצו, וכי בא אל בתי אחרים כגנב: 48:28: עזבו ערים ושכנו בסלע, הוא סלע מדברה שהיה חוץ לגבול מואב, והיו כיונה אשר תקנן בעברי פי פחת, ר”ל במקום שיש שני עברים שאם יבא האויב מצד אחד תברח לצד השני, (ולעומת שאמר בישעיה ט”ו שתשלח שליח מסלע מדברה להר ציון שיקבלו אותם בארצם, אמר שעתה שגם א”י חרבה תוכרח לשכון בסלע): 48:29: שמענו, לעומת שאמר להם שיעזבו את עריהם ויברחו אל המדבר וינצלו מן האויב, אומר שמענו גאון מואב, ומצד גאונו וגאותו לא ברח אל המדבר, כי נדמה לו בגאותו שהאויב לא יוכל לו: 48:30: אני, וה’ אומר שזה לו עונש ממני, א. מפני שאני ידעתי עברתו וכעסו על ישראל, על כן, ולא כן (עשו) ולא ברחו, וגם אני ידעתי את בדיו ומחשבותיו, כי יחשוב סרה בלבבו ואינו מאמין שינצחהו אויב, ומטעם זה לא כן עשו לברוח אל המדבר: 48:31: על כן על מואב איליל כי נהרג ע”י האויב ולמואב כולה אזעק כי נהרגו כולם, אל אנשי קיר חרש יהגה, לעומת מ”ש בישעיה כי לאשישי ומבצרי קיר חרשת תהגו אך נכאים, ר”ל שיביאו לשם את הנשברים במלחמה, שבית החולים או הנפצעים במלחמה יהיה בקיר חרשת, אמר ירמיה שיהגה ויוציא את כל מואב אל קיר חרש, כי כולם יהיו חולים ונפגעים, (ובאשר ישעיה אמר על כן יליל מואב למואב שמואב בעצמו יליל על מואב, כי הוא אשם בעצמו מה שלא ברח מן הארץ, אמר ירמיה על מואב איליל שהוא ייליל עליו, באשר אמר שה’ השיא אותו שלא יברח, ולכן הוא ייליל עליו שגרם לו זה): 48:32: מבכי יעזר אבכה לך הגפן שבמה בעת אבכה על יעזר אבכה ג”כ על גפן של שבמה, ובאר הטעם כי נטישותיך עברו ים שענפי הגפן המתפשטים לרוחב נטשו ועברו ים שברחו על הים והגיעו עד ים יעזר, ושם הוכו מן האויב עם יעזר ביחד, ולכן יבכה על שניהם ביחד (וכמליצה זו בישעיה ט”ו): 48:33: ונאספה שמחה וגיל מכרמל שלא יקצרו תבואה כלל, וגם יין היקבים לא ידרך הידד שבעת הדריכה היו צועקים קול הידד לזרז א”ע במלאכה, מעתה לא ידרך בקול הידד, הידד לא הידד הן יצעקו שם הידד אבל אינו הידד, ר”ל לא יצעקו הידד של שמחה רק הידד של שבר ויללה, והידד של אנשי החיל, (ועמ”ש במל יצה זו ישעיה שם פסוק י’): 48:34: מזעקת חשבון, נתנו קולם עד אלעלה ועד יהץ, וכן (נתנו קולם) מצוער עד חורנים, ומפרש מי נתנו קולם? עגלת שלשיה שהם מעגל הגבורים והשלישים של מואב הם נתנו קולם בכל המקומות האלה, מזעקת חשבון, ע”י שחשבון התחילה לזעוק כי שם בא האויב קודם למקומות האלה שחשב, כי גם מי נמרים שהיה שם חוף אניות ומסחר גדול למשמות יהיו, (וככ”ז נמצא בישעיה סי’ י”ד בפסוק ד’ ה’, עיי”ש): 48:35: והשבתי, זה נגד מש”ש (ט”ו י”ב) והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל כי ישבית לו מעלה במה: 48:36: ע”כ לבי למואב ששם הוכו במלחמה, ולבי אל אנשי קיר חרש, ששם שכבו החולים ופצועים, (ועי’ ישעיה שם פסוק י”א ומש”ש), על כן על שאבדו המלחמה, אבדו יתרת עשה, הריוח שהיה להם וכל עושר המדינה נאבד מאתם: 48:37: (לז-לח) כי כל ראש קרחה, וכו’ על גגות מספד וכו’ וכן ישעיה (י”ד ב’ ג’) כלה מספד כי שברתי את מואב, הם סופדים על ששברתיו כמו ששוברים את הכלי אשר אין חפץ בו ואינו ראוי עוד לתשמיש, ששוברים אותו שלא ע”מ לתקן: 48:39: איך חתה הילילו, אומר להם הלא מלבד מה שנשבר, יש לכם ליליל על האופן שנשבר, שנשבר באפס יד ושלא במלחמה, שזה סימן שהיה השגחיי על עונותיהם, איך הפנה עורף מואב בוש, כי הגבור הנלחם הגם שינוצח אין לו בושה כי מת מות גבורים, אבל מואב שפנה עורף תיכף כרכי לבב זה בושה גדולה, כי עי”כ והיה מואב לשחוק ולמחתה לכל סביביו כי ישחקו עליהם שהיו כנשים וכחלשים, ולמחתה כי יכירו שהיה בהשגחת ה’, ומפרש כי כה אמר ה’ הנה כנשר ידאה, ר”ל האויב לא יצטרך להתעכב וללחום בגבולי המדינה עד שיכנס לתוכה, רק ידמה כנשר הדואה ופורש כנפיו באמצע המדינה, כן יפרוש כנפיו על מואב ותהיה תיכף כולה תחת כנפיו, עד כי תיכף נלכדה הקריות שהיו בצורות מאד ונתפשו המצדות, כי לב גבורי מואב יהיה דומה ביום ההוא כלב אשה מצרה, שמצד שהיא אשה היא חלושת כח וביחוד מצד שהיא מצרה בצרה: 48:42: ונשמד מואב מעם כי העם הלוחם ונופל במלחמה יזכרו בדורות הבאים שהיה עם, אבל ע”י שנפלו כנשים יאמרו שלא היו עם כלל, ומה היתה הסבה לכל מפלתם כי על ה’ הגדיל כמ”ש בפסוק כ”ו: 48:43: פחד ופחת ופח, לצידת החיות חופרים פחת ובור גדול אשר לשם תפול החיה בלכתה, וע”פ הפחת מצד האחר מניחים פח יקוש שאם תרצה לצאת תוקש בו, וכדי שתפול אל הפחת מפחידים אותה בכלבים שע”י הפחד תפול בהפחת וע”י הפחת תלכד בפח, וכן יהיה עליך יושב מואב, עד שהנס מקול הפחד וכו’ ור”ל שיהיה צרות רבות, וכ”א תהיה סבה לחברתה (וכן בא מליצה זו ישעיה סי’ כ”ד): 48:45: בצל חשבון, כאשר באו הנסים בצל חשבון ורצו לחסות בהחומה והמבצר שם בא האויב בכח גדול כנגדם עד שהנסים עמדו מכח ר”ל שע”י כח האויבים עמדו מלנוס, כי אש יצאה מחשבון מליצה זו לקוחה מדברי ספר התורה שאמרו במשל הקדמוני, שמן חשבון יצאה אש בוער שהוא האויב שאכל אותם, ומבין סיחון יצאה להבה שהלהבה בוערת מרחוק, כי משם בא האויב, ותאכל פאת מואב פאת הוא פאת הראש, ומצייר שהאש שנאחזה בפאת הראש אכלה גם את הקדקוד שהוא בני שאון בני ערים הגדולים ששם שאון רב וקול המולה: 48:46: אוי לך מואב כי לקחו בניך בשבי, כי במשל הקדמוני אמר שבניו הלכו פלטים, ועתה גם הבנים הלכו שבי לפני צר: 48:47: עד הנה משפט מואב, ר”ל כי בנבואת בני עמון נמצא ג”כ חורבן עי וחשבון ערי מואב, רק שם ספר זה לענין משפט בני עמון, כמו שגם ביחזקאל ספר מפלת מואב בעת מפלת בני עמון, אבל עד הנה הוא משפט מואב שבא על מואב ביחוד, בשבילו בעצמו לא בשביל אחרים: 49:1: לבני עמון, נחלת גד היתה בגבול בני עמון (יהושע י”ג כ”ה), ולכן נתישבו בערי גד, ועז”א וכי בנים אין לישראל, אם אין להם בנים או היורש אין לו שאר יורשים, ומדוע ירש מלכם את גד: 49:2: לכן וכו’ וירש ישראל שלא ישארו יורשים לבני עמון וירשוה ישראל: 49:3: הילילי חשבון האויב בא עליהם דרך עי של מואב, ויללה חשבון, כי שדדה עי, ומשם בא לרבת בני עמון, ועז”א צעקנה בנות רבה היינו הערים שתחת רבה (כמ”ש ובנותיה באש תצתנה) והתשוטטנה בגדרות כי לא יהיה להם בתים כי יוחרבו: 49:4: מה תתהללי בעמקים (היא עיר המים שהיתה לפני רבה (ש”ב י”ב) שהיה עמק מלא מים), שלא יכלו לכבש אותה מפני כי זב עמקך שהיה זב ממים סביב, ושם היה להם אוצרות רבות של תבואה על עת המצור ועז”א הבטחה באצרתיה שאומרת מי יבא אלי לכבוש אותי: 49:5: הנני מביא עליך פחד וברחו מן המבצר, ונדחתם איש לפניו ולא נתקבצו ללכת יחד רק יתפזרו לכל רוח: 49:7: לאדום, אדום נחרבה כ”פ, וגם עתידה להחרב באחרית הימים כמו שנבא בישעיה (סי’ ל”ד), ופה כלל נבואה על שני החורבנות שבזמן הזה ושל לעתיד, וכבר בארתי (ישעיה סי’ כ”א) שבעת נחרב אדום אז פתוהו שכניו שיצא חוץ מגבולו, וכפי הנראה יצאו להלחם עם בני דדן, ובני דדן נתרחקו אז, ואדום רדף אחריהם, ובעת שהתרחק מגבול ארצו בא האויב והחריב את אדום, ועז”א האין עוד חכמה בתימן שעשו סכלות כזה להתרחק מארצם ולא שמרו את ארצם מאויב, אבדה עצה מבנים, שעד עתה היו ביניהם נבונים ועתה נסרחה חכמתם והסכילו עשו, ומפרש איך היה נסו הפנו שבני דדן נסו והעמיקו לשבת ועי”כ יצאו בני אדום לרדוף אחריהם במקום שהתרחקו לשם, ועי”ז איד עשו הבאתי עליו כי בא האויב וכבש את ארץ אדום בשלא היו שם אנשי המלחמה, ור”ל שע”י שאיד עשו הבאתי עליו נתתי בלב יושבי דדן שינוסו ובני עשו ירדפו אחריהם כי איד עשו המיועד לו מצד הטבע והמערכה, עת פקדתיו הוא העת המיועד למפלתו מצד ההשגחה ופקודת עונותיו: 49:9: אם בצרים, האויבים שבאו על אדום בצד אחד באו כגנבים הבאים בהצנע בלא ידיעת בעל הבית כי אדום לא ידע מהם, ובצד אחד באו כבוצרים הבאים ביום ובפרהסיא, ואמר שהם היו גרועים משניהם כי אם בצרים באו לך וכי לא ישאירו עוללות? והם לא השאירו מאומה, וכן היו גרועים מן גנבים הגם שהגנבים לא יקפידו על השארת עוללות כי ישחיתו את הגפנים בשלוקחים בלילה, אבל הם ישחיתו דים, לא ישחיתו רק לפי הצריך להם ואח”ז יאמרו די, ולא ישחיתו מדברים שא”ל בהם צורך, וגם שהגנבים בלילה לא ידעו כל המצפונים, והם חפשו והשחית את הכל, ובעובדיה אמר כזה איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, ומשיב אני חשפתי את עשו אני חשפתיו מן המבצרים שהיה מוקף בהם וגם גליתי את מסתריו, ונחבה לא יוכל כי לא היה בביתו כלל, ועז”א כי שודד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו ר”ל והוא איננו בביתו ולא ידע מזה כלל: 49:11: עזבה יתומיך אני אחיה, הכי היתומים שלך אשר אתה עזבת אותם (והלכת מארצך ועזבתם בלא שומרים מאויב) וכי אני אחיה אותם?, ואלמנותיך (אשר עזבת אתה) הכי עלי תבטחו?: 49:12: כי כה אמר ה’ אין לכם לבטוח עלי להחיות אותם, כי הנה העמים אשר אין משפטם לשתות הכוס, שלא נתחייבו כליה ע”פ המשפט, בכ”ז שתו ישתו, שאחר שיצא שבט אפו של ה’ להרגיז ממלכות לא יבחין וישחית הכל, ואתה הוא, ר”ל והלא אתה הוא אשר גרמת כל זה, שבעבור עונך יצא המשחית, וא”כ איך נקה תנקה, הלא זה דבר שאי אפשר, ומוסיף לאמר לא תנקה כי שתה תשתה אתה, שאתה החייב כפי המשפט לשתות הכוס, אתה תהיה גרוע מכל העמים, שהם אחר שישתו הכוס ינקו מעונם, ואתה גם כי שתה תשתה, בכ”ז לא תנקה: 49:13: כי בי נשבעתי כי לשמה לחרפה וכו’ תהיה בצרה שהיא עיר מלכות אדום, שעוד יבא יום באחרית הימים שתחרב אדום שנית ואז תהיה שממה וחרבה לעולם כפי שנבא בישעיה (סי ל”ד) באופן שלא תנקה לעולם, וכל עריה היינו כל ערי המדינה: 49:14: שמועה, עתה יתחיל הנבואה על לעתיד, הנה שמעתי השמועה מאת ה’ בנבואה, וגם הראני כי ציר בגוים שולח שלעתיד ישלחו כל הגוים ציר ושליח להתקבץ למלחמה על אדום, כי באחרית הימים יהיה עם אדום עצום ורב מאד עד שכל הגוים יצטרכו להתאסף להלחם נגד מלכות רומי, שהוא כולל עם אדום: 49:15: כי הנה, עפ”ז מתפלא למה יצטרכו כל העמים להתקבץ ע”ז, הלא היית קטן מאד בגוים, וכן איך שמו כלל על לב ללחום עמך הלא היית בזוי באדם, ומי הרימך בכבוד וברוב עם עד שיצטרכו כולם להתאסף נגדך?: 49:16: תפלצתך, משיב ע”ז, התפלצת שהוא דמות העכו”ם שלך השיא אתך, לחשב א”ע ברום המעלה, וגם זדון לבך מה שאתה מכחיש בזדון עקרי האמונה, עד שאתה שוכני בחגוי הסלע, מקומך מבוצר אם מצד חזקו שהוא בחגוי הסלע, ואם מצד רום מקומו שאתה תפשי מרום גבעה, וא”א לנצח אותך מצד רום המקום וחזקו, אולם אני אומר לך כי תגביה כנשר קנך מה שבאחרית הימים תגביה קנך כנשר זה יהיה כדי שמשם אורידך נאום ה’, שאם אשליך אותך ממקום נמוך אין הנפילה גדולה כ”כ, לכן אגביה אותך על במתי עב כדי שאשליך אותך מאגרא רמא לבירא עמקתא, שתגדל מפלתך יותר, ואז בימי המשיח שאוריד אותך (יז-יח) והיתה אדום לשמה, כי מאז תהיה שממה לעולם כמהפכת סדם וכו’ וכמו שנבא ישעיה (סי’ ל”ד): 49:19: הנה כאריה, נבא כי לעתיד יעלה כאריה מגאון הירדן אל נוה איתן, מצייר במליצה את עיר מלכות אדום כנוה צאן ויבא על נוה הצאן אריה טורף מגאון הירדן, ששם האריות האבירים מאד, והנמשל שיבא עליה מלך חזק לכבשה, כי ארגיעה אריצנו מעליה, והודיע עוד שה’ הריץ את האריה על רגע להסתלק מן הנוה, והיינו שאחר שיעלה עליה ישוב למקומו על זמן מועט, אבל אח”כ ומי בחור אליה אפקד ישוב ה’ ויפקוד על הנוה הזאת כל בחור, ר”ל כל הגבורים הנבחרים, שכולם יתקבצו עליה למלחמה, כמ”ש וציר בגוים שולח וכו’ כי מי כמוני, ר”ל אחר שאנכי פוקד עליהם בחורי גוים למלחמה א”א שאיש יצילנה מידי, שא”א שימצא איש יריב ריבם ויצילם כי מי כמוני לעמוד נגדי, וא”א שיתבעו אותי במשפט לפני שופטי ארץ כי מי יועידני ויזמין אותי לדין, וא”א שהרועה של הצאן בעצמו יציל את צאנו כי מי זה רעה אשר יעמד לפני: 49:20: לכן שמעו עצת ה’ אשר יעץ אל אדום, העצה אצל ה’ הוא התכלית הנרצה אצלו, והמחשבות הם האמצעים שחושב להגיע על ידם את התכלית המבוקש, ועל אדום יעץ גזרתו להשיג התכלית הנרצה, ועל ארץ תימן שהוא תחת ממשלת אדום ע”י ישיב האמצעיים אל התכלית, אם לוא יסחבום האריות אשר הזמין עליהם יסחבו ויגררו אותם, ומפרש את מי את צעירי הצאן של הנוה איתן, ר”ל את עם אדום, ואח”כ אם לא ישים עליהם נויהם תהיה הנוה שממה ולא תהיה ראויה למרבץ צאן כלל, ר”ל יהיו עריהם חרבה: 49:21: מקול נפלם רעשה הארץ, ותהיה צעקה גדולה אשר בים סוף נשמע קולה כבר נשמע צעקה הזאת בים סוף בעת עברו ישראל את הים, שנטבעו המצרים בים ויצעקו צעקה גדולה ומרה: 49:22: הנה, עתה מפרש מי הוא הנוה איתן שהזכיר, שהוא בצרה ראש ממלכות אדום, לשם יעלה האויב וידאה כנשר במהירות גדולה ויפרש כנפיו על בצרה להחריבה, ואז יהיה לב גבורי אדום כלב אשה מצרה וכן יהיו חלושים ורפויי כח, וכבר באר מהרי”א בספריו בראיות נכחות, כי רומי היא עיר בצרה הנז’ בנביאים, ובעלי בריתם ואמונתם הם אדום אשר עליהם נבאו החוזים, שהם ילחמו באחרית הימים עם בני ישמעאל, והוא מלחמת גוג ומגוג שנבא יחזקאל, כמו שבארתי שם, ואחריו תוחרב בצרה ונפלו כל עוזריה והבאים בדתה ובריתה ואמונתה: 49:23: לדמשק, על מפלת דמשק, בושה חמת וארפד שהם ממלכות ארם שדמשק היתה ראש מלכותם, כי שמועה רעה שמעו ולכן נמגו בים דאגה מצייר הדאגה כים סוער אשר השקט לא יוכל, כי הדאגה תסער מאד בלבבם, ולבבם נמוג כמים בים הדאגה: 49:24: רפתה, מפרש השמועה רעה ששמעו, שהוא כי רפתה דמשק הפנתה לנוס רצתה לנוס מפני האויב, אבל רטט החזיקה עד שלא יכלה לנוס, ואחזתה צרה וחבלים כיולדה, שנכבש המבצר ונהרגו העם שזה ימשיל הנביא תמיד כיולדה אשר תוציא העצמים אשר בבטן המלאה: 49:25: איך, ועל השמועה רעה הזאת בושו ודאגו, כי שאלו איך לא עזבה ונתחזקה עיר תהלה שהיה ראוי שתתחזק מצד שהיא מהוללת בגבורתה, והיא קרית משושי עיר בצורה ומלאה משוש, ואנשיה בלתי אנשים עצבים וחלושים רק ישמחו לקראת נשק: 49:26: לכן, ה’ משיב בחוריה יפלו ברחובתיה לא בשדה המערכה, וכל אנשי המלחמה ידמו ויכרתו ולא יעשו חיל, ועי”כ והצתי אש בחומת דמשק, ואכלה ארמנות בן הדד שהוא בית המלך ישרף באש: 49:28: לקדר, הם היו שוכני אהלים והכם נ”נ, כה אמר ה’, ה’ מצוה לנ”נ וחיילותיו שיעלו אל קדר וישדדו את בני קדם: 49:29: אהליהם בתוך כך יאמר, הלא הם שוכני אהלים וכשירגישו שהאויב בא הלא יסעו עם אהליהם למקום אחר, כדרך שוכני אהלים שא”א שהאויב ישיג אותם באשר כשמרגישים שהאויב בא ישנו את מקומם, וז”ש הלא בני קדם יקחו אהליהם וצאנם ויריעותם וכל כליהם? והלא גמליהם המה ישאו להם את כל אשר להם ממקום זה אל מקום אחר, וקראו עליהם שיקראו ויכריזו כי מגור מסביב ועי”כ ינוסו כולם: 49:30: נסו, עפ”ז יוסיף הנביא ליעצם בשם ה’ שאין די במה שיקחו אהליהם אל מקום אחר, רק נסו נדו מאד העמיקו לשבת במקום רחוק מכאן ובמקום עמוק שלא ידע אדם את מקומכם כי יעץ עליכם נבוכדראצר עצה ללחום אתכם, וגם חשב עליכם מחשבה שהוא התחבולות איך ימצא אתכם בכ”מ אשר תפנו ללכת שמה: 49:31: קומו, חוזר מדבריו ואומר אל נ”נ קומו עלו אל גוי שליו, אינכם צריכים לחפש את מקומם כי הוא שלו ויושב לבטח, ואינו חושב לברוח כלל, וגם אינכם צריכים ללחום על מבצריהם כי לא דלתים ולא בריח לו ואין לו מבצרים, וגם לא תיראו ששכניהם יעזרו אותם, כי בדד ישכנו: 49:32: והיו גמליהם לבז וכו’ וזריתים לכל רוח קצוצי פאה, מפני שהם היו מבני ישמעאל שקצצו ערלתם קורא אותם קצוצי פאה, שכן נקראו לגנאי בכ”מ בואם, ולא קראם מולים כי אינם נמולים כדין במילה ופריעה, ומכל עבריו בכל מקום שיהיו אביא את אידם ושברם: 49:33: והיתה, וחצור עצמה תחרב ותהיה שממה: 49:35: קשת עילם, שהם לחמו בקשת והוא ראשית ומבחר גבורתם: 49:36: (לו-לז) והבאתי שיתפזרו לכל רוח, ובכל מקום שיהיו ישברו לפני אויביהם, וחרון אף ה’ תרדפם בכ”מ לרעה: 49:38: ושמתי כסאי, שע”י שלא יהיה להם מלך ושרים אני אמשול עליהם: 50:2: הגידו בגוים ויותר מזה השמיעו הכריזו בפרסום, ויותר מזה שאו נס, השמיעו את כל הפרטים ואל תכחדו דבר, אמרו נלכדה בבל, הוביש בל שעבדוהו בבל וכן יתר הגלולים: 50:3: כי עלה עליה גוי מצפון, כמו שהם עלו על ישראל מצפון: 50:4: בני ישראל ר”ל שבט לוי ובנימין יתחברו עם שבט יהודה, הלוך ובכו ילכו כמי שנאבד לו אביו המוליכו בדרך כן יבקשו למצוא את ה’ לשוב אליו: 50:5: ציון ישאלו דרך, הם ישאלו את הדרך ההולך לציון, כי עד עתה הנה פניהם היה פניהם לציון בתפלתם, כמ”ש וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלים באו, ציון תשיב להם לאמר באו ונלוו אל ה’ כי ברית עולם שהיה לו עמכם לא תשכח: 50:6: צאן (דברי השם) עמי היו דומים כצאן אבדות במדבר שהם הפקר, ומה היתה הסבה לזה, כי רעיהם התעום ועלו על ההרים, ן וההרים שובבו אותם, ור”ל תחילה עבדו ע”א בארצם, ועי”כ הלכו מן ההר אל הגבעה שתחת ההר, ועי”כ שכחו רבצם הקודם, ור”ל שאחר כך עבדו ע”א בארצות אויביהם: 50:7: כל, ועי”ז נעשו הפקר עד אשר כל מצאיהם אכלום להנאתן, וצריהם שהם השחיתו אותם מפני שנאה שלא להנאתם כלל, אמרו לא נאשם בעבור זאת, כי ראוים לכליה תחת אשר חטאו לה’, שבזה חטאו בשתים, א. שהוא היה נוה צדק, הנוה מיוחד אל הצאן ובנוה ה’ שם שכן הצדק, ב. ושם שכן ה’ שהוא מקוה אבותיהם, ר”ל שעזבו הצדק בין אדם לחבירו, ואת ה’ אלהי אבותיהם בענינים שבין אדם למקום: 50:8: נדו, ה’ אומר לצאן עמו, נדו מעיר המלוכה בבל, כי בבל תתהפך ואח”כ צאו מכלל ארץ כשדים, והגם שאין לכם רועים שיוליכו אתכם, היו כעתודים ההולכים לפני הצאן והצאן הולכים אחריהם, והם המנהיגים שהלכו לפניהם שהם עזרא ונחמיה וראשי הגולה: 50:9: כי, עתה יספר בפרטות איך נפלה בבל, א. כי אנכי מעיר בהשגחה, ב. שיהיה קהל גוים גדולים מארץ צפון, ג. שיערכו לה ומשם תלכד, ר”ל שיכבשו החומה מצד צפון, ד. חציו כגבור משכיל, חצי האויב יהיו דומים כאילו יש להם שכל ויבואו מעצמם אל המטרה לא ישובו ריקם כגבור שיש לו שכל, (ולנוסח שכתב משכיל בשי”ן ימנית, פי’ שיהיו דומים כגבור שבעת שלא ימצא את מי להרוג הורג ילדים קטנים ומשכיל את האב לבל ישוב ריקם): 50:10: והיתה, הודיע עוד, ה. כי אחר שינצחו את בבל אז הכשדים בני המדינה לא ילחמו עוד רק יהיו כשלל שנשאר אחרי המלחמה, ו. שלא יהיה ככובש את הארץ אחרי מלחמות רבות שיסתירו את כל אשר להם או יאבדוהו בל יבא לידי האויב, כי כל שולליה ישבעו, כי ימצאו די והותר: | מהר,, י קרא כי, עתה יודיע הזמן מתי יהיה זה, שזה יהיה בעת שאתם שוסי נחלתי תשמחו בלב ותעלזו בפעל, בעת (שעשה בלטשצאר משתה ושמח בכלי בהמ”ק ששסה מישראל), בעת כי תפושו כעגלה דשא, כן תשמנו מרוב טוב, אז בעת ההיא בושה אמכם, היינו הארץ שילדה אתכם, כי האחרית של גוים גדולים שילדה האם הזאת והיינו הגוים שישבו בארץ, אחריתם יהיה שתשאר שם מדבר ציה וערבה: 50:13: מקצף, ותהיה עוד גרועה מן המדבר בג’ דברים, א. המדבר שמם בטבע והיא לא תשב מסבת קצף ה’, ב. במדבר ימצאו מקומות שאינם שוממים והיא והיתה שממה כלה, ג. על שממות המדבר לא ישתומם איש, אבל היא כל עבר על בבל ישם וישרק: 50:14: ערכו, (עתה יבאר איכות הכיבוש) ערכו על בבל סביב אתם כל דרכי קשת, מוסיף לאמר ידו אליה, אל תשליכו את החצים ע”י הקשת רק השליכו אותם בידכם, כי גם ביד תקלעו למטרה, ומוסיף אל תחמלו אל חץ שתיראו פן תשליכו החץ בחנם, כי לה’ חטאה, ובודאי תשיגם החץ: 50:15: הריעו עליה מסביב, לסימן שנכבשה החומה, כי כבר נתנה ידה וחדלה להלחם, ומוסיף נפלו אשיותיה שכבר נפלו יסודות החומה כמו שהיה בחומת יריחו, עי”ז נהרסו חומותיה ממילא, כי נקמת ה’ הנקמו, א. תנקמו נקמת ה’ מה שהחריבו בהמ”ק וחללו את שמו, ב. כאשר עשתה עשו לה כי גם היא החריבה גוים רבים: 50:16: כרתו זורע מבבל, בל תשאירו בה לכורמים וליוגבים, ומוסיף שלא ימצא אף תופש מגל בעת קציר, שגם הנזרע כבר לא ימצא מי שיקצרנו, ויען שעד עתה היו בני הנכר שבה אכריהם והקוצרים שדותיהם, אומר שעתה איש אל עמו יפנו, ויתחברו יחד וינוסו איש לארצו: 50:17: שה פזורה שיעור הכתוב אריות הדיחו שה פזורה ישראל שהדיחוהו ממקומו, האריה הראשון אכלו, אכל הבשר, והוא מלך אשור, וזה האריה האחרון עצמו שבר וכתת עצמותיו, והוא מלך בבל: 50:18: לכן כה אמר ה’, הנני פקד כמו שפקדתי על אשור כן אפקוד על מלך בבל: 50:19: ושבבתי אשיב את השה אל נוהו שהוא מרעה הצאן, ושם ירעה הכרמל והבשן ששם מרעה צאן, וגם בהר אפרים תשבע נפשו בשביעה די והותר: 50:20: בימים ההם יבקש את עון ישראל, ישראל הם עשרת השבטים שהם עבדו ע”ז שזה נקרא עון, שמורה על עוות השכל והכפירה, זה לא יהיה במציאות כלל כי יתבטל יצרא דע”ז ואת חטאת יהודה, יהודה לא הכחישו את ה’ רק היו להם חטאים מצד התאוה שזה נקרא חטאת, והגם שזה יהיה בעולם במציאות, בכ”ז לא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר לאלה שאשאיר מן הגולה אסלח להם חטאתיהם ולכן לא ימצאו: 50:21: על הארץ מרתים, רק אתה מרתים ומרי, על ארץ בבל עלה עליה, אתה מרתים עלה אל יושבי פקוד שהם הכשדים שעליהם אפקוד עונם (כמ”ש הנני פוקד על מלך בבל), ועשה ר”ל אתה מרתים עשה כאשר צויתיך להחריב ולהשמיד הכל: 50:22: קול מלחמה בארץ בבל, ותיכף נשמע קול שבר גדול שנשברה בבל: 50:23: איך, עפ”ז יתמה, א. על קול המלחמה שאיך נגדע וישבר פטיש כל הארץ, הלא בבל היתה כפטיש יפוצץ סלע כי פזרו כל האומות לשברים, ואיך התחברו שנית למלחמה, איה הפטיש המפוצץ חבורם, ונגד השבר הגדול שואל, ב. איך היתה בבל לשמה בגוים אחר שהיו תמיד בעזרתה גוים רבים ועצומים: 50:24: יקשתי, נגד השאלה הראשונה משיב אני נתתי לך מוקש ועל ידו נלכדת בהפח, ונגד השאלה השניה משיב נמצאת וגם נתפשת שאחר שכבר היית בהפח נמצאת שם, וגם תפשו אותך, וכ”ז היה יען כי בה’ התגרית, ועל ידי זה פתח ה’ את אוצרו, שהמלחמה שלחמו בך היה בכלי זעם של ה’, (ולעומת שהם פתחו האוצר ולקחו כלי ה’ אל המשתה, שזה רמז במ”ש כי בה’ התגרית, פתח גם הוא את אוצרו ויוצא כליו שהם כלי זעמו) כי המלאכה היא לה’, מלאכה הזאת תתיחס אל ה’ שהוא החריבה, ואתם האויבים באו לה מקץ, בסוף וגמר המלאכה שיעשה ה’ אז בואו אתם, (כי ע”י כתיבת המלאך נהרג בלשצאר ואח”כ באו חיל מדי ופרס), פתחו מאבוסיה אין לכם לעשות רק לשלול שלל, שתפתחו את אוצרות התבואה שנותנים אל האבוס שיתפטמו שם הפרים (ר”ל תקחו עשרם), סלוה כמו ערמים, ר”ל אשר הם סללו ורוממו את התבואה באבוסים כמו ערמים, ערמות של תבואה, פתחו אותם, ואח”כ והחרימוה עד שלא תשאר שארית: 50:27: חרבו, אח”כ הכו בחרב את כל הפרים, וקראו הוי עליהם כי בא יומם להשחט, ובא עת פקדתם הזמן לפקוד את עונם: 50:28: קול נסים שילכו להגיד בציון את נקמת ה’ מה שחללו כבודו, ואת נקמת היכלו ששרפו המקדש ושחללו כלי המקדש: 50:29: השמיעו צייר שאחר שישראל נסו מארץ בבל מצוה שנית שיקבצו עמים רבים, וכל דרכי קשת, ויחנו עליה מסביב כדי שאל יהי לה פליטה, שלא יניחו איש לנוס עוד מן העיר שלמו לה כפעלה, הפעל הוא העסק, והמעשה הוא גמר הדבר, ושלמו לה תשלומין לפי העסק שהתעסקה, ותעשו לה מדה במדה, ככל אשר עשתה, ומפרש שלמו לה כפעלה, כי אל ה’ זדה, העסק שלה היה מצד שזדה אל ה’ לכפור ביכלתו, וככל אשר עשתה עשו לה כי זדה אל קדוש ישראל המעשה עצמה ששרפו בהמ”ק ועיר הקדש שהוא מעשה נגד קדוש ישראל, שבשם זה נקרא בו מצד קדושת ישראל וקדושת הקדש והמקדש השוכן בה: 50:30: לכן יפלו בחוריה ברחובתיה ע”י שיחנו עליה מסביב ולא יוכלו להמלט: 50:31: הנני אליך זדון, עתה מתחיל לדבר על מפלת המלך, כי בא יומך מצד המערכה שערבה שמש הצלחתך, ובא גם עת פקדתיך מצד ההשגחה על עונך: 50:32: וכשל זדון ועי”כ יפול, והצתי אש בעריו ומן הערים תאכל כל סביבותיך הפך מכיבוש מלחמה הרגיל, שיכבשו תחלה את הסביבות ואח”כ ערי הממלכה: 50:33: כה אמר ה’, עשוקים, ר”ל הנה בדרך הטבע א”א כלל שיגאלו ישראל, כי א”א שקצתם שאינם בגלות יפדו את השבוים, כי עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדו, ולא שמקצת השובים לא יחזיקו בם לעבדים, כי כל שוביהם החזיקו בם, ולא שישלחו אותם אח”ז לחפשי כי מאנו שלחם, אבל גאלם חזק שמו הוא ה’ צבאות המושל בכל הצבאות, והוא ריב יריב את ריבם ומן הריב הזה תצא תועלת כללי א] למען הרגיע את הארץ מאויביהם ב] עונש לבבל והרגיז לישבי בבל ועל ידי הריב הזה חרב על כשדים נאום ה’ הוא על המדינה, ואל ישבי בבל עיר המלוכה, ואל שריה ואל חכמיה אשר יושבים ג”כ בבבל: 50:36: חרב על הבדים חוזי כוכבים, ונואלו כי לא יחכמו עוד באצטגנינות שלהם, והגבורים יחתו: 50:37: חרב אל סוסיו המוכנים למלחמה: 50:38: חרב אל מימיה שהיה סביב העיר למצור, כי ארץ פסילים היא ר”ל יען שעושים ליראתם פסילים משונים, ויתהללו וישתגעו בפסילים אימים תמונות מחיות משונות המטילים אימה ופחד: 50:39: לכן ישבו ציים אשלח לשם חיות נוראות כדמות חיות האימים שהיו להם לפסילים והם ישבו בארץ לא תשב עוד לנצח: 50:41: הנה עם בא מצפון, כשם שנבא פסוק זה על ביאת הכשדים לא”י (למעלה ו’) אמר שכן יבא עליהם עם מצפון, ועל ידיהם יערו גוי גדול ומלכים רבים מירכתי ארץ שיעזרו למדי ופרס: 50:42: קשת וכידן יחזיקו במלחמתם ועל סוסים ירכבו אשר הסוסים ערוכים למלחמה כאנשים: 50:44: הנה כאריה יעלה מלך פרס ורגע הריץ אותו מבבל ואח”כ חזר עליה עם כל בחורי הגבורים, וכלשון הזה נבא על אדום למעלה מ”ט י”ט כ’ ע”ש פירושו, שנבא על בבל ועל אדום ששניהם החריבו מקדשי ה’ בסגנון א’:

דמויות

• ירמיהו (הנביא)

מיקום

• מצרים
• ירושלים
• בבל

אפיונים

• אפיון - נבואה וחלום | משאות על מצרים, פלישתים, מואב, עמון, אדום, דמשק, קידר, עילם — כל הגויים שסביב
• אפיון - עונש וגלות | כל האומות שעינו ישראל — ייענשו; בבל עצמה תיפול: “כי ה׳ נוקם הוא”

הערות

מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: עֵזֶר (Strong’s H5829) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?

ייחוד ירמיהו: נביא “לגויים” (א:ה) — לא רק לישראל. נבואות הגויים ממלאות רבע מהספר.

CT-019 (מסלול הגלות): גויים שמגלים → נגלים. מצרים, בבל, עמון — כולם כלולים בחשבון ה׳.

ניווט

• קודם: יר_043_008 - ירמיהו ובני יהודה במצרים — נבואה על חורבן
• אחרי: יר_052_001 - חורבן ירושלים — חישוב הגלויות