ירמיהו ובני יהודה במצרים — נבואה על חורבן
פסוקים
וַיְהִ֤י דְבַר־יְהֹוָה֙ אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ בְּתַחְפַּנְחֵ֖ס לֵאמֹֽר׃ קַ֣ח בְּיָדְךָ֞ אֲבָנִ֣ים גְּדֹל֗וֹת וּטְמַנְתָּ֤ם בַּמֶּ֙לֶט֙ בַּמַּלְבֵּ֔ן אֲשֶׁ֛ר בְּפֶ֥תַח בֵּית־פַּרְעֹ֖ה בְּתַחְפַּנְחֵ֑ס לְעֵינֵ֖י אֲנָשִׁ֥ים יְהוּדִֽים׃ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֡ם כֹּה־אָמַר֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֤י שֹׁלֵ֙חַ֙ וְ֠לָקַחְתִּ֠י אֶת־נְבוּכַדְרֶאצַּ֤ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ עַבְדִּ֔י וְשַׂמְתִּ֣י כִסְא֔וֹ מִמַּ֛עַל לָאֲבָנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֲשֶׁ֣ר טָמָ֑נְתִּי וְנָטָ֥ה אֶת־[שַׁפְרִיר֖וֹ] (שפרורו) עֲלֵיהֶֽם׃ (ובאה) [וּבָ֕א] וְהִכָּ֖ה אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֧ר לַמָּ֣וֶת לַמָּ֗וֶת וַאֲשֶׁ֤ר לַשְּׁבִי֙ לַשֶּׁ֔בִי וַאֲשֶׁ֥ר לַחֶ֖רֶב לֶחָֽרֶב׃ וְהִצַּ֣תִּי אֵ֗שׁ בְּבָתֵּי֙ אֱלֹהֵ֣י מִצְרַ֔יִם וּשְׂרָפָ֖ם וְשָׁבָ֑ם וְעָטָה֩ אֶת־אֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם כַּֽאֲשֶׁר־יַעְטֶ֤ה הָרֹעֶה֙ אֶת־בִּגְד֔וֹ וְיָצָ֥א מִשָּׁ֖ם בְּשָׁלֽוֹם׃ וְשִׁבַּ֗ר אֶֽת־מַצְּבוֹת֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאֶת־בָּתֵּ֥י אֱלֹהֵֽי־מִצְרַ֖יִם יִשְׂרֹ֥ף בָּאֵֽשׁ׃ הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ אֶ֚ל כׇּל־הַיְּהוּדִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַיֹּשְׁבִ֤ים בְּמִגְדֹּל֙ וּבְתַחְפַּנְחֵ֣ס וּבְנֹ֔ף וּבְאֶ֥רֶץ פַּתְר֖וֹס לֵאמֹֽר׃ כֹּה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֤ת כׇּל־הָֽרָעָה֙ אֲשֶׁ֤ר הֵבֵ֙אתִי֙ עַל־יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וְעַ֖ל כׇּל־עָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וְהִנָּ֤ם חׇרְבָּה֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם יוֹשֵֽׁב׃ מִפְּנֵ֣י רָעָתָ֗ם אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ לְהַכְעִסֵ֔נִי לָלֶ֣כֶת לְקַטֵּ֔ר לַעֲבֹ֖ד לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יְדָע֔וּם הֵ֖מָּה אַתֶּ֥ם וַאֲבֹתֵיכֶֽם׃ וָאֶשְׁלַ֤ח אֲלֵיכֶם֙ אֶת־כׇּל־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים הַשְׁכֵּ֥ים וְשָׁלֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר אַל־נָ֣א תַעֲשׂ֗וּ אֵ֛ת דְּבַֽר־הַתֹּעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵֽאתִי׃ וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ וְלֹא־הִטּ֣וּ אֶת־אׇזְנָ֔ם לָשׁ֖וּב מֵרָעָתָ֑ם לְבִלְתִּ֥י קַטֵּ֖ר לֵאלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ וַתִּתַּ֤ךְ חֲמָתִי֙ וְאַפִּ֔י וַתִּבְעַר֙ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּבְחֻצ֖וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וַתִּהְיֶ֛ינָה לְחׇרְבָּ֥ה לִשְׁמָמָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וְעַתָּ֡ה כֹּה־אָמַ֣ר יְהֹוָה֩ אֱלֹהֵ֨י צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָמָה֩ אַתֶּ֨ם עֹשִׂ֜ים רָעָ֤ה גְדוֹלָה֙ אֶל־נַפְשֹׁ֣תֵכֶ֔ם לְהַכְרִ֨ית לָכֶ֧ם אִישׁ־וְאִשָּׁ֛ה עוֹלֵ֥ל וְיוֹנֵ֖ק מִתּ֣וֹךְ יְהוּדָ֑ה לְבִלְתִּ֛י הוֹתִ֥יר לָכֶ֖ם שְׁאֵרִֽית׃ לְהַכְעִסֵ֙נִי֙ בְּמַעֲשֵׂ֣י יְדֵיכֶ֔ם לְקַטֵּ֞ר לֵאלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים לָג֣וּר שָׁ֑ם לְמַ֙עַן֙ הַכְרִ֣ית לָכֶ֔ם וּלְמַ֤עַן הֱיֽוֹתְכֶם֙ לִקְלָלָ֣ה וּלְחֶרְפָּ֔ה בְּכֹ֖ל גּוֹיֵ֥ הָאָֽרֶץ׃ הַֽשְׁכַחְתֶּם֩ אֶת־רָע֨וֹת אֲבוֹתֵיכֶ֜ם וְאֶת־רָע֣וֹת׀ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֗ה וְאֵת֙ רָע֣וֹת נָשָׁ֔יו וְאֵת֙ רָעֹ֣תֵכֶ֔ם וְאֵ֖ת רָעֹ֣ת נְשֵׁיכֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָ֔ה וּבְחֻצ֖וֹת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ לֹ֣א דֻכְּא֔וּ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְלֹ֣א יָֽרְא֗וּ וְלֹא־הָלְכ֤וּ בְתֽוֹרָתִי֙ וּבְחֻקֹּתַ֔י אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם וְלִפְנֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶֽם׃ לָכֵ֗ן כֹּה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֨י שָׂ֥ם פָּנַ֛י בָּכֶ֖ם לְרָעָ֑ה וּלְהַכְרִ֖ית אֶת־כׇּל־יְהוּדָֽה׃ וְלָקַחְתִּ֞י אֶת־שְׁאֵרִ֣ית יְהוּדָ֗ה אֲשֶׁר־שָׂ֨מוּ פְנֵיהֶ֜ם לָב֣וֹא אֶרֶץ־מִצְרַ֘יִם֮ לָג֣וּר שָׁם֒ וְתַ֨מּוּ כֹ֜ל בְּאֶ֧רֶץ מִצְרַ֣יִם יִפֹּ֗לוּ בַּחֶ֤רֶב בָּרָעָב֙ יִתַּ֔מּוּ מִקָּטֹן֙ וְעַד־גָּד֔וֹל בַּחֶ֥רֶב וּבָרָעָ֖ב יָמֻ֑תוּ וְהָיוּ֙ לְאָלָ֣ה לְשַׁמָּ֔ה וְלִקְלָלָ֖ה וּלְחֶרְפָּֽה׃ וּפָקַדְתִּ֗י עַ֤ל הַיּֽוֹשְׁבִים֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כַּאֲשֶׁ֥ר פָּקַ֖דְתִּי עַל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם בַּחֶ֖רֶב בָּרָעָ֥ב וּבַדָּֽבֶר׃ וְלֹ֨א יִהְיֶ֜ה פָּלִ֤יט וְשָׂרִיד֙ לִשְׁאֵרִ֣ית יְהוּדָ֔ה הַבָּאִ֥ים לָגֽוּר־שָׁ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלָשׁ֣וּב׀ אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֗ה אֲשֶׁר־הֵ֜מָּה מְנַשְּׂאִ֤ים אֶת־נַפְשָׁם֙ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת שָׁ֔ם כִּ֥י לֹֽא־יָשׁ֖וּבוּ כִּ֥י אִם־פְּלֵטִֽים׃ וַיַּעֲנ֣וּ אֶֽת־יִרְמְיָ֗הוּ כׇּל־הָאֲנָשִׁ֤ים הַיֹּֽדְעִים֙ כִּֽי־מְקַטְּר֤וֹת נְשֵׁיהֶם֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְכׇל־הַנָּשִׁ֥ים הָעֹמְד֖וֹת קָהָ֣ל גָּד֑וֹל וְכׇל־הָעָ֛ם הַיֹּשְׁבִ֥ים בְּאֶרֶץ־מִצְרַ֖יִם בְּפַתְר֥וֹס לֵאמֹֽר׃ הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֥רְתָּ אֵלֵ֖ינוּ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמְעִ֖ים אֵלֶֽיךָ׃ כִּי֩ עָשֹׂ֨ה נַעֲשֶׂ֜ה אֶֽת־כׇּל־הַדָּבָ֣ר׀ אֲשֶׁר־יָצָ֣א מִפִּ֗ינוּ לְקַטֵּ֞ר לִמְלֶ֣כֶת הַשָּׁמַ֘יִם֮ וְהַסֵּֽיךְ־לָ֣הּ נְסָכִים֒ כַּאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֜ינוּ אֲנַ֤חְנוּ וַאֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מְלָכֵ֣ינוּ וְשָׂרֵ֔ינוּ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּבְחֻצ֖וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וַנִּֽשְׂבַּֽע־לֶ֙חֶם֙ וַנִּהְיֶ֣ה טוֹבִ֔ים וְרָעָ֖ה לֹ֥א רָאִֽינוּ׃ וּמִן־אָ֡ז חָדַ֜לְנוּ לְקַטֵּ֨ר לִמְלֶ֧כֶת הַשָּׁמַ֛יִם וְהַסֵּֽךְ־לָ֥הּ נְסָכִ֖ים חָסַ֣רְנוּ כֹ֑ל וּבַחֶ֥רֶב וּבָרָעָ֖ב תָּֽמְנוּ׃ וְכִֽי־אֲנַ֤חְנוּ מְקַטְּרִים֙ לִמְלֶ֣כֶת הַשָּׁמַ֔יִם וּלְהַסֵּ֥ךְ לָ֖הּ נְסָכִ֑ים הֲמִֽבַּלְעֲדֵ֣י אֲנָשֵׁ֗ינוּ עָשִׂ֨ינוּ לָ֤הּ כַּוָּנִים֙ לְהַ֣עֲצִבָ֔הֿ וְהַסֵּ֥ךְ לָ֖הּ נְסָכִֽים׃ וַיֹּ֥אמֶר יִרְמְיָ֖הוּ אֶל־כׇּל־הָעָ֑ם עַל־הַגְּבָרִ֤ים וְעַל־הַנָּשִׁים֙ וְעַל־כׇּל־הָעָ֔ם הָעֹנִ֥ים אֹת֛וֹ דָּבָ֖ר לֵאמֹֽר׃ הֲל֣וֹא אֶת־הַקִּטֵּ֗ר אֲשֶׁ֨ר קִטַּרְתֶּ֜ם בְּעָרֵ֤י יְהוּדָה֙ וּבְחֻצ֣וֹת יְרוּשָׁלַ֔͏ִם אַתֶּ֧ם וַאֲבוֹתֵיכֶ֛ם מַלְכֵיכֶ֥ם וְשָׂרֵיכֶ֖ם וְעַ֣ם הָאָ֑רֶץ אֹתָם֙ זָכַ֣ר יְהֹוָ֔ה וַֽתַּעֲלֶ֖ה עַל־לִבּֽוֹ׃ וְלֹא־יוּכַל֩ יְהֹוָ֨ה ע֜וֹד לָשֵׂ֗את מִפְּנֵי֙ רֹ֣עַ מַעַלְלֵיכֶ֔ם מִפְּנֵ֥י הַתּוֹעֵבֹ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם וַתְּהִ֣י אַ֠רְצְכֶ֠ם לְחׇרְבָּ֨ה וּלְשַׁמָּ֧ה וְלִקְלָלָ֛ה מֵאֵ֥ין יוֹשֵׁ֖ב כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ מִפְּנֵי֩ אֲשֶׁ֨ר קִטַּרְתֶּ֜ם וַאֲשֶׁ֧ר חֲטָאתֶ֣ם לַיהֹוָ֗ה וְלֹ֤א שְׁמַעְתֶּם֙ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֔ה וּבְתֹרָת֧וֹ וּבְחֻקֹּתָ֛יו וּבְעֵדְוֺתָ֖יו לֹ֣א הֲלַכְתֶּ֑ם עַל־כֵּ֞ן קָרָ֥את אֶתְכֶ֛ם הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר יִרְמְיָ֙הוּ֙ אֶל־כׇּל־הָעָ֔ם וְאֶ֖ל כׇּל־הַנָּשִׁ֑ים שִׁמְעוּ֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה כׇּל־יְהוּדָ֕ה אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהֹוָֽה־צְבָאוֹת֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר אַתֶּ֨ם וּנְשֵׁיכֶ֜ם וַתְּדַבֵּ֣רְנָה בְּפִיכֶם֮ וּבִידֵיכֶ֣ם מִלֵּאתֶ֣ם׀לֵאמֹר֒ עָשֹׂ֨ה נַעֲשֶׂ֜ה אֶת־נְדָרֵ֗ינוּ אֲשֶׁ֤ר נָדַ֙רְנוּ֙ לְקַטֵּר֙ לִמְלֶ֣כֶת הַשָּׁמַ֔יִם וּלְהַסֵּ֥ךְ לָ֖הּ נְסָכִ֑ים הָקֵ֤ים תָּקִ֙ימְנָה֙ אֶת־נִדְרֵיכֶ֔ם וְעָשֹׂ֥ה תַעֲשֶׂ֖ינָה אֶת־נִדְרֵיכֶֽם׃ לָכֵן֙ שִׁמְע֣וּ דְבַר־יְהֹוָ֔ה כׇּל־יְהוּדָ֕ה הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הִנְנִ֨י נִשְׁבַּ֜עְתִּי בִּשְׁמִ֤י הַגָּדוֹל֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אִם־יִהְיֶה֩ ע֨וֹד שְׁמִ֜י נִקְרָ֣א׀ בְּפִ֣י׀ כׇּל־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֗ה אֹמֵ֛ר חַי־אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ הִנְנִ֨י שֹׁקֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם לְרָעָ֖ה וְלֹ֣א לְטוֹבָ֑ה וְתַ֩מּוּ֩ כׇל־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה אֲשֶׁ֧ר בְּאֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם בַּחֶ֥רֶב וּבָרָעָ֖ב עַד־כְּלוֹתָֽם׃ וּפְלִיטֵ֨י חֶ֜רֶב יְשֻׁב֨וּן מִן־אֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם אֶ֥רֶץ יְהוּדָ֖ה מְתֵ֣י מִסְפָּ֑ר וְֽיָדְע֞וּ כׇּל־שְׁאֵרִ֣ית יְהוּדָ֗ה הַבָּאִ֤ים לְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֙יִם֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם דְּבַר־מִ֥י יָק֖וּם מִמֶּ֥נִּי וּמֵהֶֽם׃ וְזֹאת־לָכֶ֤ם הָאוֹת֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה כִּי־פֹקֵ֥ד אֲנִ֛י עֲלֵיכֶ֖ם בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּי֩ ק֨וֹם יָק֧וּמוּ דְבָרַ֛י עֲלֵיכֶ֖ם לְרָעָֽה׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה הִנְנִ֣י נֹ֠תֵ֠ן אֶת־פַּרְעֹ֨ה חׇפְרַ֤ע מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבָ֔יו וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשׁ֑וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר נָתַ֜תִּי אֶת־צִדְקִיָּ֣הוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָ֗ה בְּיַ֨ד נְבוּכַדְרֶאצַּ֧ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֛ל אֹיְב֖וֹ וּמְבַקֵּ֥שׁ נַפְשֽׁוֹ׃
פירוש רש”י
43:9: וְטָמַנְתָּם בַּמֶּלֶט. מ״ם זוֹ יְסוֹד נוֹפֵל הִיא בַּתֵּיבָה, כְּמוֹ מָקוֹם, מַעֲמָד, מַעֲשֶׂה; וִיסוֹדוֹ לָט, כְּמוֹ ״וַיָּלֶט פָּנָיו״ (מלכים א יט:יג): לְאַט אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הַטִּיט בַּמַּלְבֵּן. בַּמֶּלֶט אַנְוְלוֹפְמַנְטוֹ בְּלַעַ״ז: 43:10: שַׁפְרִירוֹ. אָהֳלוֹ, וְדֻגְמָתוֹ: ״בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה״ (איוב כו:יג): 43:12: וְעָטָה אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם. יִכְרוֹךְ כָּל שְׁלָלָהּ וְיֵצֵא, כַּאֲשֶׁר יִכְרוֹךְ וְיִגְלוֹל הָרעֶה אֶת בִּגְדּוֹ וְיַשְׁלִיכוֹ מֵעַל כְּתֵפָיו כְּשֶׁהוּא מוֹלִיךְ צֹאנוֹ לְפָנָיו: 43:13: אֶת מַצְּבוֹת בֵּית שֶׁמֶשׁ. מִזְבְּחוֹת שֶׁעָשׂוּ שָׁם אוֹתָם שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ, שְׁבוּיֵי סַנְחֵרִיב שֶׁהוֹלִיךְ מִכּוּשׁ וּמִמִּצְרַיִם לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם בְּיוֹם מַפַּלְתּוֹ; כְּמוֹ שֶׁאָמַר (ישעיהו יט:יח): ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַה׳ צְבָאוֹת עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאַחַת״, וְתִרְגֵּם יוֹנָתָן: ״עִיר קַרְתָּא בֵּית שֶׁמֶשׁ דַּעֲתִידָא לְמֵיחֲרַב יִתְאַמַּר דְּהִיא חֲדָא מִנְּהוֹן״: 44:10: לֹא דֻכְּאוּ. לִבָּם מֵרָעָתָם: 44:14: כִּי אִם פְּלִיטִים. יִרְמְיָה וּבָרוּךְ חָזְרוּ לְשָׁם, שֶׁהִגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר כְּשֶׁנִּתְּנָה אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָדוֹ בְּעֶשְׂרִים וְשֶׁבַע לְמָלְכוֹ (יחזקאל כט:יז-כ). כָּךְ שְׁנוּיָה בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה כו): 44:19: הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ. שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּם: | כַּוָּנִים לְהַעֲצִיבָהּ. דְּפוּסִים כִּדְמוּת עֲצַבִּים (עֲצַבִּים דְּמוּת עַלְמָה כְּמוֹ לְעֵיל כב): 44:22: וְלֹא יוּכַל ה׳ עוֹד לָשֵׂאת. כְּמוֹ וְלֹא יָכוֹל: 44:30: פַּרְעֹה חָפְרַע. ״פַּרְעֹה תְּבִירָא״ (תרגום יונתן); וְחִי״ת זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת בִּמְקוֹם הֵ״א:
פירוש רד”ק
43:9: במלט במלבן. מלט הוא החומר שעושים ממנו הלבנים או חומר אחר מסיד ומחול, במלבן במקום שרפת הלבנים או במקום שעושין אותם ויונתן תרגם בטפיל בנינא: 43:10: את שפרורו. כתיב בוי”ו וקרי ביו”ד והענין אחד ואותיות אהו”י מתחלפות ופירושו אהלו והאהל הנאה נקרא שפריר ליופיו מן אמרי שפר ושפריר בשקל סגריר: 43:11: ובאה והכה. כתיב ובאה לשון נקבה על המחנה וקרי ובא לשון זכר על נבוכדנצר: 43:12: ושרפם ושבם. ישרוף הבתים שבהם אלהי מצרים וישבה אלהי כסף ואלהי זהב או פירוש ישבה עובדיהם: | ועטה את ארץ מצרים. כלומר יבזוז את כל שללה: | כאשר יעטה הרועה את בגדו. כמו שיתעטף הרועה בבגדו ויכרוך את עצמו בו כן יכרוך הוא כל שלל ארץ מצרים וזכר הרועה לפי שהרועה עומד יומם ולילה במדבר עם הצאן ויתעטף ויתחבק בבגדו היטב מפני קרח הלילה. ואדוני אבי ז”ל פי’ כמו הרועה שנוסע ממקום למקום וכשנוסע מן המקום עוטה בגד האהל שיושב בו והולך לו ולא ישאיר דבר באותו מקום: 43:13: בית שמש. שהיו עובדים שם לשמש וזכר עוד ואת בתי אלהי מצרים ישרף באש לחזק הענין לומר כי כלם ישרוף באש לבזיון אלהיהם: 44:3: מפני רעתם. רעת יושביהם: | המה אתם ואבותיכם. המה יושבי הערים שזכר שמתו או שגלו ולא אתם ואבותיכם לא ידעתם אותם: 44:9: השכחתם. השי”ן קלה והה”א בלא געיא ויש ספרי’ הה”א בגעיא: | ואת רעות נשיו. נשי כל מלך ומלך וכן ראינו באשת אביה שעשתה מפלצת לאשרה: 44:10: לא דכאו עד היום הזה. לא נכנעו ולא שמו עצמם דכאים מפני העונש שהשיגם על רעתם שעשו: 44:17: למלכת השמים. רוצה לומר למעשה השמים והם הכוכבים מלאכת האל יתברך והוא חסר אל”ף וכן האחרים אשר בפרשה ויש מפרשים למלכת משרש מלך ומענינו כלומר כוכב גדול אשר בשמים שהוא מלך על האחרים והוא השמש ותרגם יונתן לכוכבת שמיא: | ונהיה טובים. שהיינו בשלוה ובטובה: 44:18: ומן אז חדלנו. והם לא חדלו אלא היו אומרים אם באה לנו רעה לא באה אלא מפני שפסקנו לקטר ולא היינו זריזים כבראשונה לפיכך ענה להם הנביא הלא את הקטר: 44:19: מקטרים. בא ביו”ד מ”ם לנקבות כמו נשים פלגשים לבנים חטים שעורים ודומיהם: | המבלעדי אנשינו. מאמר הנשים כי הן עקר המעשה: | כונים. הם מיני מאכלים שהיו מכינים ומגישים למלכת השמים ויונתן תרגם כרדוטין: | להעציבה. על דרך הכנוי רוצה לומר לשמחה והה”א רפה ומשפטה במפיק כי היא לכנוי והכנוי למלאכת השמים כי בלשון נקבה זוכר אותה כמו שאמר לה והה”א רפה ודינה במפיק כתבנו הדומים לה בספר מכלל בחלק הראשון ממנו: 44:21: הקטר. שם בפלס והדבר אין בהם לי נקם ושלם אותם: | זכר יי’. כל הקטרים שקטרתם כי רבים היו האלוהות כמו שכתוב כי מספר עריך וגו’ ולכל אחד היה מיוחד קטרו כי הקטר שם כלל: | ותעלה על לבו. אותה הקטרת כי קטרת וקטר אחד ואמרו בלשון זכר ובלשון נקבה: 44:23: ובעדותיו. בשוא הדל”ת ובחולם הוי”ו: 44:25: ותדברנה בפיכם. הוי”ו בענין כאשר כוי”ו אם לא ישבעו וילינו ושפתי רננות יהלל פי אמר כאשר דברתם בפיכם: | ובידכם מלאתם. כלומר כן מלאתם בידכם ואחרי כן פי’ הדבור והמעשה ואמר כנגד הנשים ואף על פי שאמר אתם ונשיכם כי עקר המעשה היה בנשים כמו שאמר: 44:26: אם יהיה עוד שמי נקרא. כיון שאין שומעים מה שאומר להם הנביא בשמי לא יהיה שמי עוד נזכר בפיהם: | כי תאכלם חרב ורעב. הפך מה שאמר אשר לא נראה מלחמה וללחם לא נרעב: | בפי כל איש יהודה. בפי רובם כי צדיקים היו בהם כמו ירמיהו וברוך בן נריה ואמר עד כלותם אחר שאמר ותמו לתוספת באור וחוזק הענין ומה שאמר כל רוצה לומר רובם שהרי אמר ופליטי חרב ומה שאמר עד כלותם הוא דרך הפלגה: 44:28: מתי מספר. כמו ירמיהו הנביא וברוך בן נריה ומעטים אחרים צדיקים שהיו בהם: 44:29: וזאת לכם האות. כי כשתראו בקרוב נבוכדנצר בא אל פרעה כמו שנבאתי לכם תדעו כי סופכם לכלות בארץ מצרים: | כי קום יקומו. קום בחולם מקור כמו ושוב אלי: 44:30: פרעה חפרע. בחי”ת וכן היה כנוי שם אותו פרעה שהיה בימים ההם ויש אומרים כי החי”ת מקום ה”א והוא פרעה בהפך האותיות רוצה לומר כי יהיה פרוע מן כי פרעה אהרן ותרגם יונתן פרעה תבירא:
פירוש מלבי”ם
43:9: קח בידך שגם הנבואה לרעה (שישוב ה’ ממנה אם ייטיבו העם מעשיהם) אם יעשה הנביא איזה פעולה לא תשוב בשום אופן שזה מורה חריצות הגזירה כמ”ש הרמב”ן לכן צוה לו לעשות פעולה להורות כי נחרץ הדבר בלי השנות: 44:2: כה אמר ה’ אתם ראיתם, כשיראה האדם איזה התחדשות ידרוש אחר סבתו, ואם ראה שקודם ההתחדשות הזה קדם דבר אחר, אז יחקור אם הדבר הקודם היה סבה לדבר המאוחר שנתחדש אם לא, אבל אם בא אליו נביא ויאמר לו דע כי דבר זה הנעשה עתה יהיה סבה לדבר פלוני שיתחדש אחריו, וכן בא הדבר כפי נבואת הנביא אז לא יסתפק כלל שהדבר הקודם היה הסבה לדבר המאוחר, וז”ש אתם ראיתם את כל הרעה אשר הבאתי על ירושלים שנתחדש שם ענין גדול, שבאו עליה רעות רבות והם מתמידים בזמן, כמ”ש והנם חרבה היום הזה: 44:3: מפני וגם ראיתם הסבה הקודמת לפני הרעה שהיא רעתם אשר עשו להכעסני בעבודת אלהים אחרים, וגם א”א שתספקו כלל אם מעשיכם הרעים היו הסבה אל הרעה שבאת עליכם, כי ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים שהגידו לכם בתמידות השכם ושלוח שלא תעשו את דבר התועבה הזאת שהוא ע”א, וגם ראיתם כי כמו שאמרו הנביאים כן היה, כי ע”י שלא שמעו ואף לא הטו את אזנם לא לשוב מרעתם לעשות תשובה על העבר ולא לבלתי קטר לאלהים אחרים בעתיד עי”כ: 44:6: ותתך חמתי ואפי, וזה היה סבת הרעה שבאה עליכם, ותבער, ר”ל הנה עד עתה בערה החמה בערי יהודה ותהיינה לחרבה וה’ כלה חמתו על העצים והאבנים, אבל: 44:7: ועתה למה אתם עושים רעה גדולה על נפשותיכם, עתה לא תכלה החמה על הערים והבנינים כמו עד עתה רק על הנפשות, להכרית לכם איש ואשה לבלתי הותיר לכם שארית, (לעומת שתחלה נותר עכ”פ שארית), והוא במה שאתם עושים להכעסני במעשי ידיכם לקטר בארץ מצרים אשר אינכם שם תושבים כמו בארץ יהודה רק אשר אתם באים לגור שם ובזה תהיה הרעה כפולה, א. למען הכרית לכם שתכרתו לגמרי, ב. ולמען היותכם לקללה בכל גויי הארץ, אחר שאתם בין הגוים ויראו מעשיכם ועונשיכם: 44:9: השכחתם שואל אותם הכי שכחו את הסבה שגרמה את הרעה, והוא השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות מלכי יהודה וכו’, הרעות שעשו המלכים וכל העם ובפרהסיא בערי יהודה וזה א”א לשכוח, או האם יכחשו את המסובב שהוא הרע שהשיגם עי”כ, ועז”א הכי: 44:10: לא דכאו היום הזה הכי לא הועילו הצרות לדכא אתכם עד דכא, עד שלכן לא יראו מן העונש ולא הלכו בתורתי ע”י שראו העונש הבא אל העובר על התורה: 44:11: לכן הנני שם פני בכם לרעה, כי בחורבן ירושלים היו פני ה’ וכוונתו לטובה, ושיהיו כזריעה שבהפסד הזרע יוציא פרי תבואה (כנ”ל סי’ ל”ב), אבל בכם אשים פני רק לרעה ולא כזריעה רק להכרית את כל יהודה: 44:12: ולקחתי מפני שהיו ביניהם שתי כתות, כת אחת שבאו למצרים להשתקע שם והם שרי החילים והזדים, וכת אחרת שבאו בעל כרחם עם השרים כמ”ש ויקח יוחנן בן קרח את כל שארית יהודה, (למעלה מ”ג ה’) והיה בדעתם לשוב לארץ יהודה, אמר שהכת הראשונה אשר שמו פניהם לבוא ארץ מצרים, שעיקר מגמת פניהם היתה להיות בארץ מצרים, הם יתמו כל לגמרי, כי בחרב וברעב יתמו, ומוסיף מקטן ועד גדול בחרב וברעב ימתו, כי לרוב יפלו הגדולים בחרב מלחמה כי הם הלוחמים ולא ברעב כי יבקשו אוכל למו, והקטנים יפלו ברעב מעניים ולא בחרב כי לא ילחמו, ועתה ישוו הקטן והגדול למות בין בחרב בין ברעב, וחוץ מזה והיו לאלה לשמה, כי: 44:13: ופקדתי וכו’ כאשר פקדתי על ירושלים ר”ל שיהיה כליון השגחיי על ידי שאני אפקוד עליהם בחרב וברעב ובדבר ע”י השגחתי, ור”ל כי אלה שהלכו להשאר במצרים הם התחברו אל חיל פרעה להלחם עם נבוכדנצר ולכן יפלו בנופלים: 44:14: ולא יהיה וגם הכת השניה שלא באו למצרים ע”ד להשתקע ודעתם לשוב לארץ יהודה, וז”ש שלא יהיה פליט ושריד גם להבאים לגור שם לפי שעה ולשוב ארץ יהודה אשר המה מנשאים את נפשם שישובו ליהודה, כי גם מהם לא ישובו כי אם פלטים, שהגם שלא לחמו עם נבוכדנצר כלו ברעב ובדבר: 44:15: ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים וכו’ ר”ל כל הנשים היו מקטרות לאלהים אחרים רק רבות עשו זה שלא מדעת בעליהן, ולכן לא ענו רק האנשים היודעים שנשיהם מקטרות לאלהים אחרים, שהם היו נוגעים בדבר, והנשים ענו כולן, וכן העם היושבים בפתרוס ענו ג”כ כולם שהם קטרו כולם האנשים והנשים: 44:16: (טז-יז) הדבר וכו’ כי עשה נעשה, הם הכחישו גוף הראיה שלו שהוכיח שהקיטור היה סבה להרעות שבאו עליהם, והם אמרו בהפך שהלא בימי אחז ומנשה שהתמידו בע”א לא באה הרעה רק בימי צדקיהו שאז לא התמידו בע”א כי רוב העם עבדו את ה’ ושמעו לדברי הנביאים ולמה באה הרעה בימיו, מזה הוכיחו להפך שהקיטור היה מועיל ומגין בעדם ובעת התרשלו ולא הקטירו למלכת השמים באה עליהם הרעה, כי הקיטור היה אצלם כעין טלמסאות שהוא מסוגל להוריד על ארצם שפע הכוכבים והמזלות ממגד שמים מטל וגשמי ברכה וחשבו שע”י שהניחו מלקטר חסרו כל, וז”ש כי עשה נעשה וכו’ לקטר למלכת השמים כאשר עשינו ונשבע לחם, ומאז חדלנו לקטר חסרנו כל, זאת שנית טענו שהם אינם משתחוים למלכת השמים לשם אלהות כי מאמינים בה’ ובהשגחתו ובנביאיו, רק שזה מועיל לדעתם בענין סגוליי, וז”ש כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים ולא לשם אלהות רק כאשר עשינו אנחנו ואבותינו בערי יהודה שהיה רק לקטר למלכת השמים קיטור סגוליי לבד וכעין מלאכה להוריד השפע מצד שהשמש היא המולכת בשמים, וממנה תבא התבואה והפירות, שהנסיון הוכיח שמועיל כי ונשבע לחם, שעי”ז בא שפע הטל והמטר והפראת התבואה, ובכ”ז ונהיה טובים ר”ל טובים לאלהים, כי לא היה בזה הכחשה לאל ממעל ולכן רעה לא ראינו: 44:18: ומן אז חדלנו לקטר חסרנו כל, וא”כ הורה הנסיון הפך דבריך: 44:19: וכי אנחנו מקטרים ר”ל וכי תחשוב שזאת יעשו הנשים הסכלות מדעת עצמן, עד שמסכלותן יעשו זאת לשם אלהות ועבודה, וכי מבלעדי אנשינו עשינו לה כונים הלא זאת עשינו בידיעת אנשינו שהם חכמים ונבונים, ולא לשם אלהות רק כונים עשינו דמות שיהיה מכוון אל שפע הכוכב להיות כעין עצב ודפוס אל הכוכב שיריק עליו ברכתו, ועל מכוון זה הסכנו נסכים לא על כוונת אלהות ולשם עבודה: 44:20: ויאמר ירמיהו, על הגברים הם אלה שידעו שנשיהם מקטרות, ועל כל הנשים ועל כל העם הם היושבים בפתרוס כנ”ל ט”ו, העונים אותו דבר כי עתה לא אמר עדיין נבואה בשם ה’ עד אח”ז, רק אמר דברי עצמו תשובה לעומת תשובתם: 44:21: הלא את הקטר השיב להם, א. שמ”ש שהם אין מקטירים לשם אלהות רק בענין סגוליי, הלא גם בערי יהודה היה קטור כזה כמו שאתם מקטרים, ובכ”ז חרה אף ה’, מבואר שהקטור הזה הוא תועבה בעיני ה’, ב. מה שטענו מדוע לא הענישם ה’ בעת שהתמידו לעבוד ע”א והענישם בעת שהתרשלו בזה הלא את הקטר אשר קטרתם אתם ואבותיכם שגם אתם קטרתם כמו אבותיכם שהגם שבימי יהויקים וצדקיה לא התמידו בע”א כבימי מנשה הקטור היה מתמיד בהם תמיד, ומה שלא העניש אתכם תיכף בימי אחז ומנשה כי אותם זכר ה’: 44:22: ולא יוכל עוד לשאת שה’ המתין עד שנתמלאה הסאה ומשא העונות היה מרובה וכבד מאד עד שלא יכול שאתו מפני כבדו, ואז כשנתמלאה הסאה בא העונש ותהי ארצכם לשמה, וזה עצמו ראיה על גודל העון בעיני ה’ עד שלא העניש תיכף שזה ממדת הרחמים כמ”ש רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע”כ אפקד עליכם וכו’, אבל בחטא ע”ז שהוא גדול מאד המתין עד שנתמלאה הסאה כדי שיכלה אותם ויכריתם באפו ובחמתו: 44:23: מפני, ר”ל ומה שנתן לפניכם מכשול לטעות שהרעה באה במקרה, ולא העניש אתכם תיכף בימי מנשה כדי שתדעו שבאה הרעה בהשגחה, השיב לזה, א. מפני אשר קטרתם שבחטא גדול כזה מעלים העונש מן האדם ומקשה לבו להאבידו, ב. ואשר חטאתם גם ביתר העבירות, ג. ולא שמעתם בקול ה’ שהנביאים הודיעו לכם שהעונש יבוא בהשגחה על החטא, ד. ובתורתו וכו’ לא הלכתם שאם הייתם יודעים את התורה היה נודע לכם שה’ יעניש את החוטא על כן קראת אתכם הרעה כיום הזה מכל אלה הטעמים תחשבו היום שהרעה באה לכם במקרה ולא בהשגחה שאם לא כן היה ה’ מעניש אתכם באופן שתשיגו שהרעה אינה מקרית רק השגחיית: 44:24: ויאמר ירמיהו עד עתה השיב מדעתו והתוכח עמהם, עתה א”ל נבואה בשם ה’, ועז”א שמעו דבר ה’: 44:25: כה אמר ה’, אתם ונשיכם, ר”ל אין לכם תירוץ שרק נשיכם עשו זאת כי אתם עוסקים בע”א עם נשיכם, וכן אין לכם תירוץ שלא הסכימו מעשיכם עם דבריכם, כי ותדברנה בפיכם ובידיכם מלאתם, באופן שהסכימו לעבירה כל הבית, האיש והאשה, וכל הגוף הדבור והמעשה, וגם לאמר עשה נעשה את נדרינו ר”ל שבמ”ש (פסוק י”ז) עשה נעשה את אשר יצא מפינו מבואר שחושבים זה כנודר לדבר מצוה שלא יחל דברו, ומבואר כי תעבדו הע”א לשם קדושה ואלהות, ולא היה דבור לבד, כי הקים תקימנה את נדריכם ר”ל כי הנדר מועיל בו חרטה אם אינו מקיימו נעקר מעיקרו, אבל אתם תקימו אותו וכן עשה תעשינה לקיימו בפועל: 44:26: לכן וכו’ הנני נשבעתי הוא גזר דין שיש בו שבועה, אם יהיה עוד שמי נקרא ר”ל שכן תשכחו את ה’ באמת עד שתהיו כעכו”ם גמורים לכל דבריכם: 44:27: הנני שוקד עליהם, נגד שאמר שהעם שרצו לשוב מא”י למצרים תשיגם הרעה הכללית שתשיג את אנשי מצרים, מוסיף שאני שוקד עליהם לעשות להם רעה מיוחדת עד שיתמו לגמרי: 44:28: ופליטי חרב ישובון הפליטים שזכר למעלה שישובו יהיו מתי מספר, וידעו דבר מי יקום ממני ומהם ר”ל אם יקומו דבריהם ממני או יקומו דברי מהם, ר”ל נראה למי היכולת להקים דברו, אם יקימו הנדר שנדרו, או אקים אנכי הגזירה שגזרתי: 44:29: (כט-ל) וזאת לכם האות, ר”ל שאם היה מלך בבל כובש את מלך מצרים במלחמה חוץ לארצו לא היה מכלה את יושבי המדינה, אבל ע”י שאני פוקד עליכם במקום הזה, שנבוכדנצר בא עד מצרים ופרעה נסגר במצור כמו צדקיהו, ולכן כשכבשו הרג כל אנשי המקום ע”י רב טבחים כמו שעשה בירושלים, וז”ש הנני נותן את פרעה כאשר נתתי את צדקיהו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | ה׳ שולח ירמיהו: “קח בידך אבנים גדולות” — מעשה-סמל של כיבוש בבל למצרים
- אפיון - עונש וגלות | נבואה: נבוכדנאצר יכה מצרים; היהודים במצרים לא שמעו — “ולא שמעו”
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
CT-025: “קח בידך” — פקודה לפעולה גופנית כמעשה-סמל.
אחרית ירמיהו: לפי מסורת, ירמיהו מת במצרים. ספרו חתום בחלומות שלא נתמלאו בחייו — אבל נתמלאו אחר כך.