גדליה — ירמיהו נשאר בארץ
פסוקים
הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־הָיָ֤ה אֶֽל־יִרְמְיָ֙הוּ֙ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֔ה אַחַ֣ר׀ שַׁלַּ֣ח אֹת֗וֹ נְבוּזַרְאֲדָ֛ן רַב־טַבָּחִ֖ים מִן־הָרָמָ֑ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֹת֗וֹ וְהֽוּא־אָס֤וּר בָּֽאזִקִּים֙ בְּת֨וֹךְ כׇּל־גָּל֤וּת יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ וִֽיהוּדָ֔ה הַמֻּגְלִ֖ים בָּבֶֽלָה׃ וַיִּקַּ֥ח רַב־טַבָּחִ֖ים לְיִרְמְיָ֑הוּ וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ דִּבֶּר֙ אֶת־הָרָעָ֣ה הַזֹּ֔את אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ וַיָּבֵ֥א וַיַּ֛עַשׂ יְהֹוָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר כִּֽי־חֲטָאתֶ֤ם לַֽיהֹוָה֙ וְלֹא־שְׁמַעְתֶּ֣ם בְּקוֹל֔וֹ וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם (דבר) [הַדָּבָ֥ר] הַזֶּֽה׃ וְעַתָּ֞ה הִנֵּ֧ה פִתַּחְתִּ֣יךָ הַיּ֗וֹם מִֽן־הָאזִקִּים֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־יָדֶ֒ךָ֒ אִם־ט֨וֹב בְּעֵינֶ֜יךָ לָב֧וֹא אִתִּ֣י בָבֶ֗ל בֹּ֚א וְאָשִׂ֤ים אֶת־עֵינִי֙ עָלֶ֔יךָ וְאִם־רַ֧ע בְּעֵינֶ֛יךָ לָבֽוֹא־אִתִּ֥י בָבֶ֖ל חֲדָ֑ל רְאֵה֙ כׇּל־הָאָ֣רֶץ לְפָנֶ֔יךָ אֶל־ט֨וֹב וְאֶל־הַיָּשָׁ֧ר בְּעֵינֶ֛יךָ לָלֶ֥כֶת שָׁ֖מָּה לֵֽךְ׃ וְעוֹדֶ֣נּוּ לֹֽא־יָשׁ֗וּב וְשֻׁ֡בָה אֶל־גְּדַלְיָ֣ה בֶן־אֲחִיקָ֣ם בֶּן־שָׁפָ֡ן אֲשֶׁר֩ הִפְקִ֨יד מֶלֶךְ־בָּבֶ֜ל בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וְשֵׁ֤ב אִתּוֹ֙ בְּת֣וֹךְ הָעָ֔ם א֠וֹ אֶל־כׇּל־הַיָּשָׁ֧ר בְּעֵינֶ֛יךָ לָלֶ֖כֶת לֵ֑ךְ וַיִּתֶּן־ל֧וֹ רַב־טַבָּחִ֛ים אֲרֻחָ֥ה וּמַשְׂאֵ֖ת וַֽיְשַׁלְּחֵֽהוּ׃ וַיָּבֹ֧א יִרְמְיָ֛הוּ אֶל־גְּדַלְיָ֥ה בֶן־אֲחִיקָ֖ם הַמִּצְפָּ֑תָה וַיֵּ֤שֶׁב אִתּוֹ֙ בְּת֣וֹךְ הָעָ֔ם הַנִּשְׁאָרִ֖ים בָּאָֽרֶץ׃ וַיִּשְׁמְעוּ֩ כׇל־שָׂרֵ֨י הַחֲיָלִ֜ים אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה הֵ֚מָּה וְאַנְשֵׁיהֶ֔ם כִּֽי־הִפְקִ֧יד מֶלֶךְ־בָּבֶ֛ל אֶת־גְּדַלְיָ֥הוּ בֶן־אֲחִיקָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכִ֣י׀ הִפְקִ֣יד אִתּ֗וֹ אֲנָשִׁ֤ים וְנָשִׁים֙ וָטָ֔ף וּמִדַּלַּ֣ת הָאָ֔רֶץ מֵאֲשֶׁ֥ר לֹא־הׇגְל֖וּ בָּבֶֽלָה׃ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־גְּדַלְיָ֖ה הַמִּצְפָּ֑תָה וְיִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֡הוּ וְיוֹחָנָ֣ן וְיוֹנָתָ֣ן בְּנֵֽי־קָ֠רֵ֠חַ וּשְׂרָיָ֨ה בֶן־תַּנְחֻ֜מֶת וּבְנֵ֣י׀ (עופי) [עֵיפַ֣י] הַנְּטֹפָתִ֗י וִֽיזַנְיָ֙הוּ֙ בֶּן־הַמַּ֣עֲכָתִ֔י הֵ֖מָּה וְאַנְשֵׁיהֶֽם׃ וַיִּשָּׁבַ֨ע לָהֶ֜ם גְּדַלְיָ֨הוּ בֶן־אֲחִיקָ֤ם בֶּן־שָׁפָן֙ וּלְאַנְשֵׁיהֶ֣ם לֵאמֹ֔ר אַל־תִּֽירְא֖וּ מֵעֲב֣וֹד הַכַּשְׂדִּ֑ים שְׁב֣וּ בָאָ֗רֶץ וְעִבְד֛וּ אֶת־מֶ֥לֶךְ בָּבֶ֖ל וְיִיטַ֥ב לָכֶֽם׃ וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י יֹשֵׁב֙ בַּמִּצְפָּ֔ה לַֽעֲמֹד֙ לִפְנֵ֣י הַכַּשְׂדִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖אוּ אֵלֵ֑ינוּ וְאַתֶּ֡ם אִסְפוּ֩ יַ֨יִן וְקַ֜יִץ וְשֶׁ֗מֶן וְשִׂ֙מוּ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וּשְׁב֖וּ בְּעָרֵיכֶ֥ם אֲשֶׁר־תְּפַשְׂתֶּֽם׃ וְגַ֣ם כׇּֽל־הַיְּהוּדִ֡ים אֲשֶׁר־בְּמוֹאָ֣ב׀ וּבִבְנֵֽי־עַמּ֨וֹן וּבֶאֱד֜וֹם וַאֲשֶׁ֤ר בְּכׇל־הָֽאֲרָצוֹת֙ שָֽׁמְע֔וּ כִּֽי־נָתַ֧ן מֶלֶךְ־בָּבֶ֛ל שְׁאֵרִ֖ית לִיהוּדָ֑ה וְכִי֙ הִפְקִ֣יד עֲלֵיהֶ֔ם אֶת־גְּדַלְיָ֖הוּ בֶּן־אֲחִיקָ֥ם בֶּן־שָׁפָֽן׃ וַיָּשֻׁ֣בוּ כׇל־הַיְּהוּדִ֗ים מִכׇּל־הַמְּקֹמוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נִדְּחוּ־שָׁ֔ם וַיָּבֹ֧אוּ אֶרֶץ־יְהוּדָ֛ה אֶל־גְּדַלְיָ֖הוּ הַמִּצְפָּ֑תָה וַיַּאַסְפ֛וּ יַ֥יִן וָקַ֖יִץ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ וְיֽוֹחָנָן֙ בֶּן־קָרֵ֔חַ וְכׇל־שָׂרֵ֥י הַחֲיָלִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֑ה בָּ֥אוּ אֶל־גְּדַלְיָ֖הוּ הַמִּצְפָּֽתָה׃ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הֲיָדֹ֤עַ תֵּדַע֙ כִּ֞י בַּעֲלִ֣יס׀ מֶ֣לֶךְ בְּנֵֽי־עַמּ֗וֹן שָׁלַח֙ אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֔ה לְהַכֹּתְךָ֖ נָ֑פֶשׁ וְלֹא־הֶאֱמִ֣ין לָהֶ֔ם גְּדַלְיָ֖הוּ בֶּן־אֲחִיקָֽם׃ וְיוֹחָנָ֣ן בֶּן־קָרֵ֡חַ אָמַ֣ר אֶל־גְּדַלְיָהוּ֩ בַסֵּ֨תֶר בַּמִּצְפָּ֜ה לֵאמֹ֗ר אֵ֤לְכָה נָּא֙ וְאַכֶּה֙ אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֔ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יֵדָ֑ע לָ֧מָּה יַכֶּ֣כָּה נֶּ֗פֶשׁ וְנָפֹ֙צוּ֙ כׇּל־יְהוּדָה֙ הַנִּקְבָּצִ֣ים אֵלֶ֔יךָ וְאָבְדָ֖ה שְׁאֵרִ֥ית יְהוּדָֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר גְּדַלְיָ֤הוּ בֶן־אֲחִיקָם֙ אֶל־יוֹחָנָ֣ן בֶּן־קָרֵ֔חַ אַֽל־[תַּעֲשֵׂ֖ה] (תעש) אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה כִּי־שֶׁ֛קֶר אַתָּ֥ה דֹבֵ֖ר אֶל־יִשְׁמָעֵֽאל׃ וַיְהִ֣י׀ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בָּ֣א יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֣ה בֶן־אֱלִישָׁמָ֣ע מִזֶּ֣רַע הַ֠מְּלוּכָ֠ה וְרַבֵּ֨י הַמֶּ֜לֶךְ וַעֲשָׂרָ֨ה אֲנָשִׁ֥ים אִתּ֛וֹ אֶל־גְּדַלְיָ֥הוּ בֶן־אֲחִיקָ֖ם הַמִּצְפָּ֑תָה וַיֹּ֨אכְלוּ שָׁ֥ם לֶ֛חֶם יַחְדָּ֖ו בַּמִּצְפָּֽה׃ וַיָּ֩קׇם֩ יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־נְתַנְיָ֜ה וַעֲשֶׂ֥רֶת הָאֲנָשִׁ֣ים׀ אֲשֶׁר־הָי֣וּ אִתּ֗וֹ וַ֠יַּכּ֠וּ אֶת־גְּדַלְיָ֨הוּ בֶן־אֲחִיקָ֧ם בֶּן־שָׁפָ֛ן בַּחֶ֖רֶב וַיָּ֣מֶת אֹת֑וֹ אֲשֶׁר־הִפְקִ֥יד מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל בָּאָֽרֶץ׃ וְאֵ֣ת כׇּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֲשֶׁר־הָי֨וּ אִתּ֤וֹ אֶת־גְּדַלְיָ֙הוּ֙ בַּמִּצְפָּ֔ה וְאֶת־הַכַּשְׂדִּ֖ים אֲשֶׁ֣ר נִמְצְאוּ־שָׁ֑ם אֵ֚ת אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הִכָּ֖ה יִשְׁמָעֵֽאל׃ וַיְהִ֛י בַּיּ֥וֹם הַשֵּׁנִ֖י לְהָמִ֣ית אֶת־גְּדַלְיָ֑הוּ וְאִ֖ישׁ לֹ֥א יָדָֽע׃ וַיָּבֹ֣אוּ אֲ֠נָשִׁ֠ים מִשְּׁכֶ֞ם מִשִּׁל֤וֹ וּמִשֹּֽׁמְרוֹן֙ שְׁמֹנִ֣ים אִ֔ישׁ מְגֻלְּחֵ֥י זָקָ֛ן וּקְרֻעֵ֥י בְגָדִ֖ים וּמִתְגֹּֽדְדִ֑ים וּמִנְחָ֤ה וּלְבוֹנָה֙ בְּיָדָ֔ם לְהָבִ֖יא בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ וַ֠יֵּצֵ֠א יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־נְתַנְיָ֤ה לִקְרָאתָם֙ מִן־הַמִּצְפָּ֔ה הֹלֵ֥ךְ הָלֹ֖ךְ וּבֹכֶ֑ה וַֽיְהִי֙ כִּפְגֹ֣שׁ אֹתָ֔ם וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם בֹּ֖אוּ אֶל־גְּדַלְיָ֥הוּ בֶן־אֲחִיקָֽם׃ וַיְהִ֕י כְּבוֹאָ֖ם אֶל־תּ֣וֹךְ הָעִ֑יר וַיִּשְׁחָטֵ֞ם יִשְׁמָעֵ֤אל בֶּן־נְתַנְיָה֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַבּ֔וֹר ה֖וּא וְהָאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר־אִתּֽוֹ׃ וַעֲשָׂרָ֨ה אֲנָשִׁ֜ים נִמְצְאוּ־בָ֗ם וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־יִשְׁמָעֵאל֙ אַל־תְּמִתֵ֔נוּ כִּֽי־יֶשׁ־לָ֤נוּ מַטְמֹנִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה חִטִּ֥ים וּשְׂעֹרִ֖ים וְשֶׁ֣מֶן וּדְבָ֑שׁ וַיֶּחְדַּ֕ל וְלֹ֥א הֱמִיתָ֖ם בְּת֥וֹךְ אֲחֵיהֶֽם׃ וְהַבּ֗וֹר אֲשֶׁר֩ הִשְׁלִ֨יךְ שָׁ֤ם יִשְׁמָעֵאל֙ אֵ֣ת׀ כׇּל־פִּגְרֵ֣י הָאֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר הִכָּה֙ בְּיַד־גְּדַלְיָ֔הוּ ה֗וּא אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ הַמֶּ֣לֶךְ אָסָ֔א מִפְּנֵ֖י בַּעְשָׁ֣א מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֑ל אֹת֗וֹ מִלֵּ֛א יִשְׁמָעֵ֥אל בֶּן־נְתַנְיָ֖הוּ חֲלָלִֽים׃ וַיִּ֣שְׁבְּ׀יִ֠שְׁמָעֵ֠אל אֶת־כׇּל־שְׁאֵרִ֨ית הָעָ֜ם אֲשֶׁ֣ר בַּמִּצְפָּ֗ה אֶת־בְּנ֤וֹת הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת־כׇּל־הָעָם֙ הַנִּשְׁאָרִ֣ים בַּמִּצְפָּ֔ה אֲשֶׁ֣ר הִפְקִ֗יד נְבֽוּזַרְאֲדָן֙ רַב־טַבָּחִ֔ים אֶת־גְּדַלְיָ֖הוּ בֶּן־אֲחִיקָ֑ם וַיִּשְׁבֵּם֙ יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֔ה וַיֵּ֕לֶךְ לַעֲבֹ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ וַיִּשְׁמַע֙ יוֹחָנָ֣ן בֶּן־קָרֵ֔חַ וְכׇל־שָׂרֵ֥י הַחֲיָלִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֵ֤ת כׇּל־הָרָעָה֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה יִשְׁמָעֵ֖אל בֶּן־נְתַנְיָֽה׃ וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כׇּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וַיֵּ֣לְכ֔וּ לְהִלָּחֵ֖ם עִם־יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֑ה וַיִּמְצְא֣וּ אֹת֔וֹ אֶל־מַ֥יִם רַבִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר בְּגִבְעֽוֹן׃ וַיְהִ֗י כִּרְא֤וֹת כׇּל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אֶת־יִשְׁמָעֵ֔אל אֶת־יֽוֹחָנָן֙ בֶּן־קָרֵ֔חַ וְאֵ֛ת כׇּל־שָׂרֵ֥י הַחֲיָלִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ וַיִּשְׂמָֽחוּ׃ וַיָּסֹ֙בּוּ֙ כׇּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁר־שָׁבָ֥ה יִשְׁמָעֵ֖אל מִן־הַמִּצְפָּ֑ה וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ וַיֵּ֣לְכ֔וּ אֶל־יוֹחָנָ֖ן בֶּן־קָרֵֽחַ׃ וְיִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֗ה נִמְלַט֙ בִּשְׁמֹנָ֣ה אֲנָשִׁ֔ים מִפְּנֵ֖י יוֹחָנָ֑ן וַיֵּ֖לֶךְ אֶל־בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ וַיִּקַּח֩ יוֹחָנָ֨ן בֶּן־קָרֵ֜חַ וְכׇל־שָׂרֵ֧י הַחֲיָלִ֣ים אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ אֵ֣ת כׇּל־שְׁאֵרִ֤ית הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר הֵ֠שִׁ֠יב מֵאֵ֨ת יִשְׁמָעֵ֤אל בֶּן־נְתַנְיָה֙ מִן־הַמִּצְפָּ֔ה אַחַ֣ר הִכָּ֔ה אֶת־גְּדַלְיָ֖ה בֶּן־אֲחִיקָ֑ם גְּבָרִ֞ים אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֗ה וְנָשִׁ֤ים וְטַף֙ וְסָ֣רִסִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הֵשִׁ֖יב מִגִּבְעֽוֹן׃ וַיֵּלְכ֗וּ וַיֵּֽשְׁבוּ֙ בְּגֵר֣וּת (כמוהם) [כִּמְהָ֔ם] אֲשֶׁר־אֵ֖צֶל בֵּ֣ית לָ֑חֶם לָלֶ֖כֶת לָב֥וֹא מִצְרָֽיִם׃ מִפְּנֵי֙ הַכַּשְׂדִּ֔ים כִּ֥י יָֽרְא֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי־הִכָּ֞ה יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֗ה אֶת־גְּדַלְיָ֙הוּ֙ בֶּן־אֲחִיקָ֔ם אֲשֶׁר־הִפְקִ֥יד מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל בָּאָֽרֶץ׃
פירוש רש”י
40:1: הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה. מַה שֶׁנֶּאֱמַר בְּסוֹף הָעִנְיָן: ״וַיְהִי מִקֵּץ עֲשֶׂרֶת יָמִים וַיְהִי דְבַר ה׳ וְגוֹ׳״ (ירמיה מב:ז), אֶלָּא שֶׁכָּתַב תְּחִלָּה עַל מָה נֶאֱמַר לוֹ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה בְּאֵיכָה רַבָּתִי (איכה רבה פתיחתא לד): מַה הָיָה הַדָּבָר? – וְשׁוּבָה אֶל גְּדַלְיָהוּ. אָמַר לוֹ: אוֹ אַתְּ נָחִית עִמְּהוֹן וַאֲנָא מְסוֹבֵר הָכָא, אוֹ אַתְּ סוֹבֵר הָכָא וַאֲנָא נָחִית עִמְּהוֹן; אָמַר: אִין אֲנָא נָחִית עִמְּהוֹן, מָה אֲנָא מְהַנֵּי לְהוֹן? אֶלָּא יֵיחוֹת בָּרְיֵיהוֹן עִמְּהוֹן, דְּסַגִּין הוּא מְהַנֵּי לְהוֹן: | מִן הָרָמָה. שֶׁהָיָה גּוֹלֶה מֵעַצְמוֹ עִמָּהֶן; הָיָה רוֹאֶה כַּת שְׁלוּלִים בְּקוֹלָרִין, הָיָה מַכְנִיס צַוָּארוֹ בֵּינֵיהֶם, וְכוּ׳; כִּדְאִיתָא בִּפְסִיקְתָּא (פסיקתא דרב כהנא יג, ט) דְּאַפְטַרְתָּא ״דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ״ (ירמיה א:א). שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁנְּתָנוֹ נְבוּזַרְאֲדָן בָּאזִקִּים, שֶׁהֲרֵי צִוָּה נְבוּכַדְנֶצַּר: ״אַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָע״ (ירמיה לט:יב): | בָּאֲזִיקִים. בְּזִיאוֹ״שׁ בְּלַעַ״ז: 40:2: ה׳ אֱלֹהֶיךָ דִּבֶּר וְגוֹ׳. לָמָּה אַתָּה מִצְטַעֵר עֲלֵיהֶם? וַהֲלֹא אַתָּה נִבֵּאתָ לָהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ; כִּדְאִיתָא בַּפְּסִיקְתָּא (פסיקתא דרב כהנא יג, ט): 40:4: פִתַּחְתִּיךָ. לְשׁוֹן ״וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים״ (בראשית כד:לב), וְכַן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וּכְעַן הָא שָׁרִיתָךְ״. וּמְנַחֵם פָּתַר כֻּלָּם לְשׁוֹן פְּתִיחָה מַמָּשׁ: 40:5: וְעוֹדֶנּוּ לֹא יָשׁוּב. בְּכָל זֹאת לֹא הָיָה חָפֵץ לָשׁוּב; אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְשֻׁבָה אֶל גְּדַלְיָה, אֲשֶׁר הֻפְקַד עַל הָעֲנִיִּים הַנִּשְׁאָרִים; גַּם הֵם צְרִיכִין לְךָ, כִּשְׁאָר הַגּוֹלִים: | אֲרוּחָה וּמַשְׂאֵת. ״מַתְּנָן וּנְבִזְבְּזָן״ (תרגום יונתן): 40:10: וְקַיִץ. דְּבֵלָה: 41:1: וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ. וְשָׂרֵי הַמֶּלֶךְ. נִתְקַנְּאוּ בּוֹ שֶׁנָּטַל גְּדֻלָּה: 41:5: לְהָבִיא בֵּית ה׳. כְּשֶׁנָּסְעוּ מִבֵּיתָם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים בְּחֻרְבַּן הַבַּיִת, וּבַדֶּרֶךְ שָׁמְעוּ וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וְגִלְּחוּ זְקָנָם (מועד קטן כו.): | וּמִתְגּוֹדְדִים. לְשׁוֹן שְׂרִיטָה: 41:9: אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ. מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה לוֹ לָחוּשׁ לַעֲצַת יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְלֹא חָשׁ (ירמיה מ:יג-טז), הֶעֱלָה עָלָיו כְּאִלּוּ נֶהֶרְגוּ עַל יָדוֹ (נדה סא.): 41:12: אֶל מַיִם רַבִּים. ״עַל בְּרֵכַת מַיִּין סַגִּיאִין״ (תרגום יונתן): 41:17: בְּגֵרוּת כִּמְהָם. ״בְּגֵרוּת דִּיהַב דָּוִד לְכִמְהָם בַּר בַּרְזִלַּי גִּלְעָדָאָה״ (תרגום יונתן), כְּשֶׁשָּׁב מִמִּלְחֶמֶת אַבְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסֵפֶר שְׁמוּאֵל ״אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם וְגוֹ׳״ (שמואל ב יט:לט):
פירוש רד”ק
40:1: הדבר אשר היה אל ירמיהו. הדבר הזה הוא מה שאומר בסוף כל הענין ויהי מקץ עשרת ימים ויהי דבר יי’ אל ירמיהו ולפי שאמר ואל ירמיהו היה דבר ה’ בהיותו עצור בחצר המטרה רוצה לומר שלא היה דבר ה’ אליו עוד עד אחר כל הענין שמספר אחר כבוש ירושלם וכן הוא פירוש הפסוק הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת השם זה הדבור מתי היה אחר שלוח אותו נבוזראדן רב טבחים מן הרמה ואחר כל הענין שהולך ומספר בדבר גדליה עד סוף כל הענין, ובדרש איזה דבר היה אל ירמיהו אחר שלוח אותו נבוזראדן הוא מה שאמר ושובה אל גדליהו זהו דבר ה’ שהיה אליו כי לא היה יודע לבחור אם ילך עם הגולה או אם ישאר ועודנו לא ישוב עד שהיה לו דבר ה’ ואמר ושובה אל גדליהו: | מן הרמה. כי ברמה נשאר נבוזראדן כשנכנסו שאר שרי בבל לירושלם כי לא נזכר עמהם: | באזיקים. האל”ף נחה ופי’ טבעות כבלים שיאסרו בהם הידים: 40:2: יי’ אלהיך דבר את הרעה הזאת. כי שמעו מה שהיה מתנבא להם ירמיהו: 40:3: כי חטאתם. כנגד הכלל כמו שאמר האל למשה רבינו עד אנה מאנתם: | והיה לכם דבר הזה. דבר הזה כתיב וקרי הדבר ופירושו כמו שדבר יי’ כן היה לכם: 40:4: הנה פתחתיך. כשלקחו מתוך הגלות אז פתחו מן האזיקים: 40:5: ועודנו לא ישוב ושובה אל גדליה בן אחיקם. ועוד ירמיהו לא אמר לו שישוב הבין נבוזראדן כי דעתו לשוב ואמר לו ושובה אל גדליה אחר שדעתך להשאר שוב אל גדליה ושב אתו או אל כל הישר בעיניך ללכת או עם גדליה במקום שהוא או במקום אחר שתבחר בארץ לשבת שם לך עשה כרצונך ויונתן תרגם ואם לית את צבי למיתב ותוב לות גדליה בר אחיקם: | ארוחה ומשאת. שניהם ענין מנחה והכפל רוצה לומר שני מיני מנחה ותרגם יונתן מתנן ונבזבן: 40:7: אשר בשדה. רוצה לומר בכפרים: | והחילים. הם שברחו מפני הכשדים הנה והנה והקימו להם שרים להתנהג על פיהם: 40:10: וקיץ. פי’ פירות הקיץ שמיבשים אותם כמו תאנים וזולתם והראשון וקיץ בשו”א הוי”ו והשני וקיץ הרבה בקמץ הוי”ו: | אשר תפשתם. שתפשתם אותה לשבת בם: 40:14: בעליס. בסמ”ך: 40:16: אל תעש. כתיב אל תעשה קרי והענין אחד: 41:1: ויהי בחדש השביעי. כמו מחר חדש ובר”ה נהרג גדליה בן אחיקם וקבעו התענית במוצאי ר”ה מפני שהוא י”ט: | מזרע המלוכה. מלכות בית דוד וקנא בגדליה שהפקידו מלך בבל על הארץ ורז”ל דרשו כי ישמעאל זה בן גרים היה כי ירחמאל לקח אשה ושמה עטרה כמו שכתוב בדברי הימים ואמרו עטרה זו היתה גויה ובת מלכים היתה ולקחה ירחמאל להתעטר בה לפי שהיתה בת מלכים ולפיכך קרא שמה עטרה ואמרו אל תאמן בגר עד כ”ד דורות ומעטרה עד ישמעאל זה כ”ד דורות כמו שכתוב שם והנה הרג גדליה: | ורבי המלך. מקצת שרי המלך צדקיהו כי לא הלכו כולם עמו: 41:2: אשר הפקיד. פירוש שקנא בו בעבור שהפקידו מלך בבל בארץ: 41:5: מגלחי זקן וקרועי בגדים. על חרבן בית המקדש: | ומתגודדים. ששרטו שריטות בבשרם לאבל: | להביא בית ה’. כי כשנסעו ממקומם לא ידעו בחרבן הבית וכששמעו בדרך גלחו זקנם וקרעו בגדיהם והתגודדו ותימה הוא מן החדש החמישי שחרב הבית עד החדש השביעי איך לא שמעו בשילו ובשכם ובשמרון כי נלכדה ירושלם וחרב הבית וגלו ישראל ממנה ויש לפרש כי שמעו בכבוש ירושלם ובגלות ישראל ממנה אבל חשבו כיון שהשאיר נבוזראדן דלת הארץ השאיר גם בית המקדש שלא נתצו ושרפו כלו או מקצתו שיקריבו הנשארים בארץ קרבנותיהם וכיון ששמעו בדרך שנשרף בית יי’ קרעו בגדיהם ושמעו גם כן כי מלך בבל הפקיד גדליה בארץ והיו באים אליו: 41:6: הולך ובכה. היה מראה עצמו בוכה: 41:9: אשר הכה ביד גדליהו. בסבת גדליהו כי הוא היה סבה להריגת כלם כי בעבורו בא למצפה להכותו וכיון שהרג גדליהו הרג גם כן אשר היו עמו והבאים אליו וכן היד יואב אתך כלומר סבתו אם הוא סבב את הדבר ויש לפרש ביד גדליה במקום גדליהו כלומר במקום שהיה בו במצפה וכן ויד תהיה לך איש על ידו פירושו מקום ורז”ל אמרו וכי גדליהו הרגם והלא ישמעאל הרגם אלא כיון שהיה לו לחוש על עצת יוחנן ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו נהרגו בידו: | אשר עשה המלך אסא מפני בעשא. לא נזכר זה הבור אלא במקום הזה ותרגם יונתן הוא דעבד מלכא אסא כד צר עלוהי בעשא: 41:10: את בנות המלך. כי לא הכה ישמעאל אלא אנשי המלחמה שהיו במצפה אבל העם שלא היו אנשי המלחמה והנשים והטף שבה אותם ישמעאל ובנות המלך שנשארו עם גדליה גם כן שבה אותם ולא הגלם נבוזראדן עם הגלות אלא השאירם עם דלת העם ולא ידענו אם היו בנות המלך צדקיהו או יהויכין או יהויקים: | לעבור את בני עמון. כמו אל בני עמון וכן והראה את הכהן כמו אל הכהן ואת מי הגדת מלין כמו אל מי: 41:12: אל מים רבים אשר בגבעון. כמו על וכן אל ההרים לא אכל כמו על ותרגם יונתן על בריכת מיין סגיאין די בגבעון: 41:16: וסריסים. תרגם יונתן ורברביא: 41:17: בגרות כמהם. במקום שגר שם כמהם בן ברזילי אולי הוא בנה אותו ובא לגור שם לפיכך נקרא על שמו ויונתן תרגם גרות דיהיב דוד לכמהם בר ברזילי גלעדאה:
פירוש מלבי”ם
40:1: בקחתו אותו והוא אסור באזיקים, כבר פי’ חז”ל שבחר ללכת עם הגולה ושם בעצמו זיקים על ידיו כיתר הגולים להצטער בצרתם ועז”א והוא אסור: 40:2: (ב-ג) ויאמר אליו ה’ אלהיך דבר, ר”ל למה שמת זיקים על ידך ותצטער, א. הלא ה’ דבר על ידך והוא גזרת ה’, ב. הלא זה בא בעבור שחטאתם לה’ והיה לכם הדבר הזה, ר”ל א”כ הדבר מיוחס לכם שאתם גרמתם, בענין שאני לא עשיתי רע, כי היה בגזרת ה’, וע”י פועל ידכם הרע: 40:4: ועתה למה נתת זקים על ידך אם באשר אתה רוצה לילך עם הגולים לבבל ותחשוב שא”א לך לילך עמהם בלא זקים, הנה פתחתיך היום מן האזקים ובכל זה אם טוב בעיניך לבא אתי בבל בא בלא זקים, ואם רע בעיניך חדל, כי הברירה בידך ללכת אל כל אשר תרצה: 40:5: ועודנו, ר”ל ואם תחשוב כי ישובו הגולים לא”י אל גדליה שהפקיד מלך בבל בארץ ותשוב עמהם, ואין דעתך ללכת לבבל רק כדי לשוב עמהם לא”י, עז”א ועודנו לא ישוב ר”ל הגולה לא ישוב עודנו בעת הזאת, ולכן אם דעתך לשוב אל גדליה שובה אל גדליה בן אחיקם בעצמך, וגם שם יש לך ברירה, אם תרצה שב אתו בתוך העם או אם תרצה ללכת משם אל מקום אחר אל כל הישר בעיניך ללכת לך, ויתן לו רב טבחים ארוחה שקבע לו ארוחת תמיד שיתפרנס בו וכי הפקיד אתו אנשים, שמזה ראו שאין רצונו להגלות יותר רק שרוצה שתתישב הארץ לכן התקבצו אליו: 40:9: אל תיראו, ר”ל שלא ייראו מהמון הכשדים שיצטרכו לעבדם ולהיות עבדים לעבדים כי כאשר יעבדו את מלך בבל ייטב להם כי הוא יסתירם בצל כנפיו מחמת ההמון: 40:10: ואני, ר”ל וכן אל תיראו מן הכשדים הבאים בשליחות המלך שיבוזו אתכם, כי אני עומד לפניהם להצילכם, וא”כ אין לכם לירא ולא להטמין את קניניכם מפני שודדים רק אספו יין וקיץ ושימו בכליכם בפרהסיא, וכן לא תיראו לשבת בכ”מ שאתם רוצים רק ושבו בעריכם אשר תפשתם, והנה לאלה צוה שישבו בעריהם לא במצפה באשר היו מורדים בתחלה לא נתן להם רשות לשבת שם: 40:11: (יא-יב) וגם כל היהודים וכו’ וישובו כל היהודים והם באו אל גדליה המצפתה כי היה להם רשות לשבת במצפה כי הם לא מרדו תחלה: 40:15: (טו-טז) אלכה נא ואכה כי חשב שגדליה ירא מלהרגו על הספק מפני העם שיאמרו שממית בלא משפט, ואמר לו שהוא יעשה זאת ובצנעה, והשיב לו שאינו מאמין בדבר כי שקר הוא: 41:1: בא ישמעאל וכו’ מזרע המלוכה, זה טעם אחד ע”מ שהרגו יען שהיה מזרע המלוכה חשב כי לו מגיע הנשיאות (טעם ב’). ויכו את גדליה וכו’ אשר הפקיד מלך בבל בארץ שלכן הרג אותו, כי הוא נשלח ממלך בני עמון שהיה שונא למלך בבל ורצה שתהיה א”י תחת ממשלתו, ויכו וימת אותו, הם הכוהו וישמעאל גמר מיתתו בידיו: 41:3: ואת כל היהודים אשר היו אתו, ר”ל היהודים שהיו שם לצורך גדליה בעלי מלחמתו, ועז”א את גדליה, כי היהודים שגרו שם לא הרג, ואת הכשדים אשר נמצאו שם הרג כולם, ומפרש את בעלי המלחמה הכה, והכשדים היו כולם בעלי המלחמה, לכן אמר אשר נמצאו שם, ומהיהודים הרג רק בעלי המלחמה ויתר העם החיה: 41:4: ויהי ביום השני ישמעאל העלים את מיתת גדליה, ועז”א ואיש לא ידע והיה בדעתו למצוא עלילה שיאמר שהרגו בדין ובמשפט, וזה היה התחבולה שהרג השמונים איש, כמו שיתבאר: 41:5: ויבאו אנשים, הוא רצה להעביר קול שגדליה הכה את האנשים היינו שצוה להרוג אותם על שהם מתאבלים על שריפת בהמ”ק, כמ”ש שהיו מגולחי זקן וקרועי בגדים, ועל שמוליכים מנחה ולבונה לבית ה’ ורצה שיחשוב כל השומע שנבוכדנצר צוה לגדליה להרוג את כל המתאבל על בית ה’ ואת כל ההולך להקטיר שם: 41:6: (ו-ז) ויצא ישמעאל לקראתם הולך ובכה עשה א”ע כבוכה ומתאונן על הפקודה הזאת שנתן גדליה להרג ההולכים לבית ה’, ויאמר אליהם באו אל גדליהו כדי שיחשבו שהם נהרגים בפקודת גדליה, ובבואם תוך העיר שחטם אל תוך הבור, וכ”ז עשה בפקודת גדליה: 41:8: ועשרה אנשים נמצאו בם, והם בחשבם שגדליה צוה להכותם על הלכם לבית ה’, אמרו אל תמיתנו כי יש לנו מטמונים בשדה וניתן שוחד אל גדליה אם יחיה אותנו, וע”כ לא המיתם כדי שיחשבו שכ”ז נעשה בפקודת גדליה, והיה כונתו אם להפיל אימה על הנותרים שיחשבו שנבוכדנצר מינה את גדליה לרצוח תמימי דרך המתאבלים על החורבן, ואם כדי שכולם ישמחו ויאשרוהו על שהרג את גדליה שרצח נפשות שלא במשפט, וז”ש והבור אשר השליך שם ישמעאל את פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו שבאמת הכה אותם ביד גדליה ובפקודתו, ר”ל שאמר כן שגדליה צוה להכותם, הוא אשר עשה המלך אסא מפני בעשא, מודיע בזה מה החטא גורם, כי כבר התבאר (מלכים א’ ט”ו י”ז) שבעשא בנה את הרמה לבלתי תת יוצא ובא לאסא מלך יהודה, היינו לעכב עי”כ שלא יעלו ישראל לרגל, ועקר עליתם לרגל היה דרך מצפה כמ”ש (הושע ה׳:א׳) כי פח הייתם למצפה ושם עמדו ג”כ צבאות אסא להגן על ההולכים לרגל וללחום נגד גדוד בעשא, ועשה את הבור להספיק מים לצבאותיו, וא”כ הבור הזה שנעשה לעזר להולכים לבית ה’ עתה בעונות הדור הושלכו שם חללים ההולכים לבית ה’: 41:10: וישב את כל שארית העם אשר במצפה מאלה ששבו לא”י (כנ”ל מ”ב י”א) ואת כל העם הנשארים מאלה שהיו בא”י מכבר אשר הפקיד נבוזראדן: 41:16: אשר השיב מאת ישמעאל כי בלכת ישמעאל נשארו עוד הרבה אנשים בסביבות מצפה והיה דעתם ללכת גם כן לארץ בני עמון אחרי ישמעאל ויוחנן השיבם מן הדרך, וגברים אנשי המלחמה אשר השיב מגבעון שלקח אתו ישמעאל ומצא אותם אצל גבעון:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - עונש וגלות | גדליה הפחה נרצח ב-3 בתשרי 3338 — חתימת גורל יהודה בארץ
- אפיון - מנהיגות במשבר | גדליה האמין במפנה ולא שמע לאזהרות — “לא האמין” ליוחנן בן קרח
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁלַח (Strong’s H7974) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מִלּוֹא (Strong’s H4407) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שופטים,מלכים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
סדר עולם: רצח גדליה — ג׳ בתשרי, אחרי ה”ראש השנה” שחל ב-1 תשרי. צום גדליה עד היום.
CT-014: ישמעאל בן נתניה מן הזרע המלוכי — מרצח מתוך קנאת יוחסין.