ספר הנחמה — “כי אשיב את שבות עמי”
פסוקים
הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ כֹּֽה־אָמַ֧ר יְהֹוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּתׇב־לְךָ֗ אֵ֧ת כׇּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבַּ֥רְתִּי אֵלֶ֖יךָ אֶל־סֵֽפֶר׃ כִּ֠י הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְ֠שַׁבְתִּ֠י אֶת־שְׁב֨וּת עַמִּ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל וִֽיהוּדָ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה וַהֲשִׁבֹתִ֗ים אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לַאֲבוֹתָ֖ם וִֽירֵשֽׁוּהָ׃ וְאֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶל־יְהוּדָֽה׃ כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה ק֥וֹל חֲרָדָ֖ה שָׁמָ֑עְנוּ פַּ֖חַד וְאֵ֥ין שָׁלֽוֹם׃ שַׁאֲלוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ אִם־יֹלֵ֖ד זָכָ֑ר מַדּ֩וּעַ֩ רָאִ֨יתִי כׇל־גֶּ֜בֶר יָדָ֤יו עַל־חֲלָצָיו֙ כַּיּ֣וֹלֵדָ֔ה וְנֶהֶפְכ֥וּ כׇל־פָּנִ֖ים לְיֵרָקֽוֹן׃ ה֗וֹי כִּ֥י גָד֛וֹל הַיּ֥וֹם הַה֖וּא מֵאַ֣יִן כָּמֹ֑הוּ וְעֵֽת־צָרָ֥ה הִיא֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וּמִמֶּ֖נָּה יִוָּשֵֽׁעַ׃ וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם׀ יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת אֶשְׁבֹּ֤ר עֻלּוֹ֙ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֔ךָ וּמוֹסְרוֹתֶ֖יךָ אֲנַתֵּ֑ק וְלֹא־יַעַבְדוּ־ב֥וֹ ע֖וֹד זָרִֽים׃ וְעָ֣בְד֔וּ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם וְאֵת֙ דָּוִ֣ד מַלְכָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָקִ֖ים לָהֶֽם׃ וְאַתָּ֡ה אַל־תִּירָא֩ עַבְדִּ֨י יַעֲקֹ֤ב נְאֻם־יְהֹוָה֙ וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁיעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲקֹ֛ב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃ כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם־יְהֹוָ֖ה לְהֽוֹשִׁיעֶ֑ךָ כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכׇֽל־הַגּוֹיִ֣ם׀ אֲשֶׁ֧ר הֲפִצוֹתִ֣יךָ שָּׁ֗ם אַ֤ךְ אֹֽתְךָ֙ לֹֽא־אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ׃ כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יְהֹוָ֖ה אָנ֣וּשׁ לְשִׁבְרֵ֑ךְ נַחְלָ֖ה מַכָּתֵֽךְ׃ אֵֽין־דָּ֥ן דִּינֵ֖ךְ לְמָז֑וֹר רְפֻא֥וֹת תְּעָלָ֖ה אֵ֥ין לָֽךְ׃ כׇּל־מְאַהֲבַ֣יִךְ שְׁכֵח֔וּךְ אוֹתָ֖ךְ לֹ֣א יִדְרֹ֑שׁוּ כִּי֩ מַכַּ֨ת אוֹיֵ֤ב הִכִּיתִיךְ֙ מוּסַ֣ר אַכְזָרִ֔י עַ֚ל רֹ֣ב עֲוֺנֵ֔ךְ עָצְמ֖וּ חַטֹּאתָֽיִךְ׃ מַה־תִּזְעַק֙ עַל־שִׁבְרֵ֔ךְ אָנ֖וּשׁ מַכְאֹבֵ֑ךְ עַ֣ל׀ רֹ֣ב עֲוֺנֵ֗ךְ עָֽצְמוּ֙ חַטֹּאתַ֔יִךְ עָשִׂ֥יתִי אֵ֖לֶּה לָֽךְ׃ לָכֵ֞ן כׇּל־אֹכְלַ֙יִךְ֙ יֵאָכֵ֔לוּ וְכׇל־צָרַ֥יִךְ כֻּלָּ֖ם בַּשְּׁבִ֣י יֵלֵ֑כוּ וְהָי֤וּ שֹׁאסַ֙יִךְ֙ לִמְשִׁסָּ֔ה וְכׇל־בֹּזְזַ֖יִךְ אֶתֵּ֥ן לָבַֽז׃ כִּי֩ אַעֲלֶ֨ה אֲרֻכָ֥ה לָ֛ךְ וּמִמַּכּוֹתַ֥יִךְ אֶרְפָּאֵ֖ךְ נְאֻם־יְהֹוָ֑ה כִּ֤י נִדָּחָה֙ קָ֣רְאוּ לָ֔ךְ צִיּ֣וֹן הִ֔יא דֹּרֵ֖שׁ אֵ֥ין לָֽהּ׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה הִנְנִי־שָׁב֙ שְׁבוּת֙ אׇהֳלֵ֣י יַֽעֲק֔וֹב וּמִשְׁכְּנֹתָ֖יו אֲרַחֵ֑ם וְנִבְנְתָ֥ה עִיר֙ עַל־תִּלָּ֔הּ וְאַרְמ֖וֹן עַל־מִשְׁפָּט֥וֹ יֵשֵֽׁב׃ וְיָצָ֥א מֵהֶ֛ם תּוֹדָ֖ה וְק֣וֹל מְשַׂחֲקִ֑ים וְהִרְבִּתִים֙ וְלֹ֣א יִמְעָ֔טוּ וְהִכְבַּדְתִּ֖ים וְלֹ֥א יִצְעָֽרוּ׃ וְהָי֤וּ בָנָיו֙ כְּקֶ֔דֶם וַעֲדָת֖וֹ לְפָנַ֣י תִּכּ֑וֹן וּפָ֣קַדְתִּ֔י עַ֖ל כׇּל־לֹחֲצָֽיו׃ וְהָיָ֨ה אַדִּיר֜וֹ מִמֶּ֗נּוּ וּמֹֽשְׁלוֹ֙ מִקִּרְבּ֣וֹ יֵצֵ֔א וְהִקְרַבְתִּ֖יו וְנִגַּ֣שׁ אֵלָ֑י כִּי֩ מִ֨י הוּא־זֶ֜ה עָרַ֧ב אֶת־לִבּ֛וֹ לָגֶ֥שֶׁת אֵלַ֖י נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וִהְיִ֥יתֶם לִ֖י לְעָ֑ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ הִנֵּ֣ה׀ סַעֲרַ֣ת יְהֹוָ֗ה חֵמָה֙ יָֽצְאָ֔ה סַ֖עַר מִתְגּוֹרֵ֑ר עַ֛ל רֹ֥אשׁ רְשָׁעִ֖ים יָחֽוּל׃ לֹ֣א יָשׁ֗וּב חֲרוֹן֙ אַף־יְהֹוָ֔ה עַד־עֲשֹׂת֥וֹ וְעַד־הֲקִימ֖וֹ מְזִמּ֣וֹת לִבּ֑וֹ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִ֖ים תִּתְבּ֥וֹנְנוּ בָֽהּ׃ בָּעֵ֤ת הַהִיא֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה אֶֽהְיֶה֙ לֵֽאלֹהִ֔ים לְכֹ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה מָצָ֥א חֵן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר עַ֖ם שְׂרִ֣ידֵי חָ֑רֶב הָל֥וֹךְ לְהַרְגִּיע֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל׃ מֵרָח֕וֹק יְהֹוָ֖ה נִרְאָ֣ה לִ֑י וְאַהֲבַ֤ת עוֹלָם֙ אֲהַבְתִּ֔יךְ עַל־כֵּ֖ן מְשַׁכְתִּ֥יךְ חָֽסֶד׃ ע֤וֹד אֶבְנֵךְ֙ וְֽנִבְנֵ֔ית בְּתוּלַ֖ת יִשְׂרָאֵ֑ל ע֚וֹד תַּעְדִּ֣י תֻפַּ֔יִךְ וְיָצָ֖את בִּמְח֥וֹל מְשַׂחֲקִֽים׃ ע֚וֹד תִּטְּעִ֣י כְרָמִ֔ים בְּהָרֵ֖י שֹֽׁמְר֑וֹן נָטְע֥וּ נֹטְעִ֖ים וְחִלֵּֽלוּ׃ כִּ֣י יֶשׁ־י֔וֹם קָרְא֥וּ נֹצְרִ֖ים בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם ק֚וּמוּ וְנַעֲלֶ֣ה צִיּ֔וֹן אֶל־יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ כִּי־כֹ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה רׇנּ֤וּ לְיַֽעֲקֹב֙ שִׂמְחָ֔ה וְצַהֲל֖וּ בְּרֹ֣אשׁ הַגּוֹיִ֑ם הַשְׁמִ֤יעוּ הַֽלְלוּ֙ וְאִמְר֔וּ הוֹשַׁ֤ע יְהֹוָה֙ אֶֽת־עַמְּךָ֔ אֵ֖ת שְׁאֵרִ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אוֹתָ֜ם מֵאֶ֣רֶץ צָפ֗וֹן וְקִבַּצְתִּים֮ מִיַּרְכְּתֵי־אָ֒רֶץ֒ בָּ֚ם עִוֵּ֣ר וּפִסֵּ֔חַ הָרָ֥ה וְיֹלֶ֖דֶת יַחְדָּ֑ו קָהָ֥ל גָּד֖וֹל יָשׁ֥וּבוּ הֵֽנָּה׃ בִּבְכִ֣י יָבֹ֗אוּ וּֽבְתַחֲנוּנִים֮ אֽוֹבִילֵם֒ אֽוֹלִיכֵם֙ אֶל־נַ֣חֲלֵי מַ֔יִם בְּדֶ֣רֶךְ יָשָׁ֔ר לֹ֥א יִכָּשְׁל֖וּ בָּ֑הּ כִּֽי־הָיִ֤יתִי לְיִשְׂרָאֵל֙ לְאָ֔ב וְאֶפְרַ֖יִם בְּכֹ֥רִי הֽוּא׃ שִׁמְע֤וּ דְבַר־יְהֹוָה֙ גּוֹיִ֔ם וְהַגִּ֥ידוּ בָאִיִּ֖ים מִמֶּרְחָ֑ק וְאִמְר֗וּ מְזָרֵ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ יְקַבְּצֶ֔נּוּ וּשְׁמָר֖וֹ כְּרֹעֶ֥ה עֶדְרֽוֹ׃ כִּֽי־פָדָ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וּגְאָל֕וֹ מִיַּ֖ד חָזָ֥ק מִמֶּֽנּוּ׃ וּבָ֘אוּ֮ וְרִנְּנ֣וּ בִמְרוֹם־צִיּוֹן֒ וְנָהֲר֞וּ אֶל־ט֣וּב יְהֹוָ֗ה עַל־דָּגָן֙ וְעַל־תִּירֹ֣שׁ וְעַל־יִצְהָ֔ר וְעַל־בְּנֵי־צֹ֖אן וּבָקָ֑ר וְהָיְתָ֤ה נַפְשָׁם֙ כְּגַ֣ן רָוֶ֔ה וְלֹא־יוֹסִ֥יפוּ לְדַאֲבָ֖ה עֽוֹד׃ אָ֣ז תִּשְׂמַ֤ח בְּתוּלָה֙ בְּמָח֔וֹל וּבַחֻרִ֥ים וּזְקֵנִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְהָפַכְתִּ֨י אֶבְלָ֤ם לְשָׂשׂוֹן֙ וְנִ֣חַמְתִּ֔ים וְשִׂמַּחְתִּ֖ים מִיגוֹנָֽם׃ וְרִוֵּיתִ֛י נֶ֥פֶשׁ הַכֹּהֲנִ֖ים דָּ֑שֶׁן וְעַמִּ֛י אֶת־טוּבִ֥י יִשְׂבָּ֖עוּ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶ֑יהָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב׃ וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם׃ שָׁמ֣וֹעַ שָׁמַ֗עְתִּי אֶפְרַ֙יִם֙ מִתְנוֹדֵ֔ד יִסַּרְתַּ֙נִי֙ וָֽאִוָּסֵ֔ר כְּעֵ֖גֶל לֹ֣א לֻמָּ֑ד הֲשִׁבֵ֣נִי וְאָשׁ֔וּבָה כִּ֥י אַתָּ֖ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃ כִּֽי־אַחֲרֵ֤י שׁוּבִי֙ נִחַ֔מְתִּי וְאַֽחֲרֵי֙ הִוָּ֣דְעִ֔י סָפַ֖קְתִּי עַל־יָרֵ֑ךְ בֹּ֚שְׁתִּי וְגַם־נִכְלַ֔מְתִּי כִּ֥י נָשָׂ֖אתִי חֶרְפַּ֥ת נְעוּרָֽי׃ הֲבֵן֩ יַקִּ֨יר לִ֜י אֶפְרַ֗יִם אִ֚ם יֶ֣לֶד שַׁעֲשֻׁעִ֔ים כִּֽי־מִדֵּ֤י דַבְּרִי֙ בּ֔וֹ זָכֹ֥ר אֶזְכְּרֶ֖נּוּ ע֑וֹד עַל־כֵּ֗ן הָמ֤וּ מֵעַי֙ ל֔וֹ רַחֵ֥ם אֲֽרַחֲמֶ֖נּוּ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ הַצִּ֧יבִי לָ֣ךְ צִיֻּנִ֗ים שִׂ֤מִי לָךְ֙ תַּמְרוּרִ֔ים שִׁ֣תִי לִבֵּ֔ךְ לַֽמְסִלָּ֖ה דֶּ֣רֶךְ (הלכתי) [הָלָ֑כְתְּ] שׁ֚וּבִי בְּתוּלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל שֻׁ֖בִי אֶל־עָרַ֥יִךְ אֵֽלֶּה׃ עַד־מָתַי֙ תִּתְחַמָּקִ֔ין הַבַּ֖ת הַשּֽׁוֹבֵבָ֑ה כִּֽי־בָרָ֨א יְהֹוָ֤ה חֲדָשָׁה֙ בָּאָ֔רֶץ נְקֵבָ֖ה תְּס֥וֹבֵֽב גָּֽבֶר׃ כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל ע֣וֹד יֹאמְר֞וּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה בְּאֶ֤רֶץ יְהוּדָה֙ וּבְעָרָ֔יו בְּשׁוּבִ֖י אֶת־שְׁבוּתָ֑ם יְבָרֶכְךָ֧ יְהֹוָ֛ה נְוֵה־צֶ֖דֶק הַ֥ר הַקֹּֽדֶשׁ׃ וְיָ֥שְׁבוּ בָ֛הּ יְהוּדָ֥ה וְכׇל־עָרָ֖יו יַחְדָּ֑ו אִכָּרִ֕ים וְנָסְע֖וּ בַּעֵֽדֶר׃ כִּ֥י הִרְוֵ֖יתִי נֶ֣פֶשׁ עֲיֵפָ֑ה וְכׇל־נֶ֥פֶשׁ דָּאֲבָ֖ה מִלֵּֽאתִי׃ עַל־זֹ֖את הֱקִיצֹ֣תִי וָאֶרְאֶ֑ה וּשְׁנָתִ֖י עָ֥רְבָה לִּֽי׃ הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְזָרַעְתִּ֗י אֶת־בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ וְאֶת־בֵּ֣ית יְהוּדָ֔ה זֶ֥רַע אָדָ֖ם וְזֶ֥רַע בְּהֵמָֽה׃ וְהָיָ֞ה כַּאֲשֶׁ֧ר שָׁקַ֣דְתִּי עֲלֵיהֶ֗ם לִנְת֧וֹשׁ וְלִנְת֛וֹץ וְלַהֲרֹ֖ס וּלְהַאֲבִ֣יד וּלְהָרֵ֑עַ כֵּ֣ן אֶשְׁקֹ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם לִבְנ֥וֹת וְלִנְטֹ֖עַ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם לֹא־יֹאמְר֣וּ ע֔וֹד אָב֖וֹת אָ֣כְלוּ בֹ֑סֶר וְשִׁנֵּ֥י בָנִ֖ים תִּקְהֶֽינָה׃ כִּ֛י אִם־אִ֥ישׁ בַּעֲוֺנ֖וֹ יָמ֑וּת כׇּל־הָֽאָדָ֛ם הָאֹכֵ֥ל הַבֹּ֖סֶר תִּקְהֶ֥ינָה שִׁנָּֽיו׃ הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְכָרַתִּ֗י אֶת־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל וְאֶת־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה בְּרִ֥ית חֲדָשָֽׁה׃ לֹ֣א כַבְּרִ֗ית אֲשֶׁ֤ר כָּרַ֙תִּי֙ אֶת־אֲבוֹתָ֔ם בְּיוֹם֙ הֶחֱזִיקִ֣י בְיָדָ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר־הֵ֜מָּה הֵפֵ֣רוּ אֶת־בְּרִיתִ֗י וְאָנֹכִ֛י בָּעַ֥לְתִּי בָ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתְּבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת־יְהֹוָ֑ה כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְּטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֺנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר־עֽוֹד׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה נֹתֵ֥ן שֶׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם חֻקֹּ֛ת יָרֵ֥חַ וְכוֹכָבִ֖ים לְא֣וֹר לָ֑יְלָה רֹגַ֤ע הַיָּם֙ וַיֶּהֱמ֣וּ גַלָּ֔יו יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ אִם־יָמֻ֜שׁוּ הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנַ֖י נְאֻם־יְהֹוָ֑ה גַּם֩ זֶ֨רַע יִשְׂרָאֵ֜ל יִשְׁבְּת֗וּ מִהְי֥וֹת גּ֛וֹי לְפָנַ֖י כׇּל־הַיָּמִֽים׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אִם־יִמַּ֤דּוּ שָׁמַ֙יִם֙ מִלְמַ֔עְלָה וְיֵחָקְר֥וּ מוֹסְדֵי־אֶ֖רֶץ לְמָ֑טָּה גַּם־אֲנִ֞י אֶמְאַ֨ס בְּכׇל־זֶ֧רַע יִשְׂרָאֵ֛ל עַֽל־כׇּל־אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים [בָּאִ֖ים] נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְנִבְנְתָ֤ה הָעִיר֙ לַיהֹוָ֔ה מִמִּגְדַּ֥ל חֲנַנְאֵ֖ל שַׁ֥עַר הַפִּנָּֽה׃ וְיָצָ֨א ע֜וֹד (קוה) [קָ֤ו] הַמִּדָּה֙ נֶגְדּ֔וֹ עַ֖ל גִּבְעַ֣ת גָּרֵ֑ב וְנָסַ֖ב גֹּעָֽתָה׃ וְכׇל־הָעֵ֣מֶק הַפְּגָרִ֣ים׀וְהַדֶּ֡שֶׁן וְכׇֽל־[הַשְּׁדֵמוֹת֩] (השרמות) עַד־נַ֨חַל קִדְר֜וֹן עַד־פִּנַּ֨ת שַׁ֤עַר הַסּוּסִים֙ מִזְרָ֔חָה קֹ֖דֶשׁ לַיהֹוָ֑ה לֹא־יִנָּתֵ֧שׁ וְֽלֹא־יֵהָרֵ֛ס ע֖וֹד לְעוֹלָֽם׃
פירוש רש”י
30:3: כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים. וְלֹא תֹאמַר לָמָּה אֶכְתְּבֶנּוּ כִּי יֹאבְדוּ כֻּלָּם וְאֵין קוֹרֵא בּוֹ וְאֵין זוֹכְרוֹ עוֹד כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגוֹ׳: 30:5: קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ. יֵשׁ פּוֹתְרִין עַל שְׁמוּעַת בָּבֶל שֶׁהָיוּ חֲרֵדִים מִמֶּנָּה אוֹתָם שֶׁגָּלוּ שָׁם, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה עַל מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג: 30:6: אִם יוֹלֵד זָכָר. אִם דֶּרֶךְ לִזְכָרִים לָלֶדֶת שֶׁיֹּאחֲזוּם חֲבָלִים כַּיּוֹלֵדָה: | חֲלָצָיו. כְּמוֹ מָתְנָיו: 30:7: הַיּוֹם הַהוּא. יוֹם הֲרִיגַת בֵּלְשַׁאצַּר וּמַפֶּלֶת בָּבֶל, עִנְיָן אַחֵר יוֹם מַפֶּלֶת גּוֹג: 30:8: אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ. יָסוּר עוֹל הָאֻמּוֹת מֵעַל יִשְׂרָאֵל: 30:10: וְאַתָּה אַל תִּירָא. מִכָּל הָרָעוֹת אֲשֶׁר תִּרְאֶה בָּאָה עַל בָּבֶל אֲשֶׁר אַתָּה בְתוֹכָהּ: | וְשַׁאֲנַן. כְּמוֹ וְשָׁקַט: 30:11: וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט. בְּדִין חָסוּךְ: | וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָ. לְשׁוֹן טִיאוּט, הַשְׁמֵד: 30:12: אָנוּשׁ לְשִׁבְרֵךְ נַחְלָה. שִׁבְרֵךְ אנפר״ש בְּלַעַ״ז: 30:13: לְמָזוֹר. רְפוּאָה, אֵין אָדָם סָבוּר שֶׁתְּהֵא לָךְ תְּשׁוּעָה: | תְּעָלָה. רְפוּאָה, לְשׁוֹן הוֹעִיל: 30:14: מוּסַר אַכְזָרִי. יִסּוּרֵי אַכְזָרִיּוּת. הַמּוּסַר אַכְזָרִי הוּא: 30:16: לָכֵן. שְׁבוּעָה: | שֹׁאסַיִךְ לִמְשִׁסָּה. לְשׁוֹן בִּיזָּה, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״וִיהוֹן עָדַיִךְ לַעֲדִי״: 30:17: אֲרֻכָה. רְפוּאָה: 30:18: וְאַרְמוֹן. הַמִּקְדָּשׁ: 30:19: וְהִכְבַּדְתִּים. שֶׁיִּהְיוּ עַם כָּבֵד: | וְלֹא יִצְעָרוּ. כְּמוֹ יִמְעָטוּ: 30:21: אַדִּירוֹ. שַׂר שֶׁלּוֹ: | עָרַב אֶת לִבּוֹ. לְשׁוֹן עֵרָבוֹן, פרוויל״א הטינ״א בְּלַעַ״ז: | לָגֶשֶׁת אֵלַי. לַמִּלְחָמָה, לִמְחוֹת בְּיָדִי: 30:23: מִתְגּוֹרֵר. חוֹנֶה וְדָר, לְשׁוֹן ״אֶרֶץ מְגוּרֵי״ (בראשית לז:א). וְדוּגְמָתוֹ ״וְסַעַר מִתְחוֹלֵל״ (ירמיה כג:יט) הָאָמוּר בַּמִּקְרָא הָאַחֵר, הוּא זֶה, שֶׁשְּׁנֵיהֶם לְשׁוֹן חֲנִיָּה: | עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים. עַל רֹאשׁ הַגּוֹיִים: 31:2: מָצָא חֵן. בְּעֵינֵי דּוֹר הַמִּדְבָּר: | שְׂרִידֵי חָרֶב. מִצְרַיִם וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי: | הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל. בְּהוֹלִיכָם לִנְחוֹל אֶרֶץ מַרְגּוֹעָם: 31:3: מֵרָחוֹק. בִּזְכוּת אָבוֹת (בראשית יז:ז): | נִרְאָה לִי. אֲנִי הַנָּבִיא, וְאָמַר לִי לֵאמֹר לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ: 31:4: עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית. בִּנְיָנִים שְׁנַיִם הָיוּ לָךְ עַל יְדֵי אָדָם, לְכָךְ חָרְבוּ. עוֹד אֶבְנֵךְ אֲנִי בְּעַצְמִי בִּנְיָן שְׁלִישִׁי, וְנִבְנֵית לְעוֹלָם. תַּעְדִּי תִּתְקַשְּׁטִי: 31:5: וְחִלֵּלוּ. בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יְחַלְּלוּ אֶת פִּרְיָם לִפְדּוֹתוֹ בְּכֶסֶף (ויקרא יט:כד): 31:6: נוֹצְרִים. צוֹפִים בְּרָאשֵׁי מִגְדָּלִים גְּבוֹהִים לְהַכְרִיז קוֹל נִשְׁמָע לְמֵרָחוֹק. לָשׁוֹן אַחֵר: נוֹצְרִים כְּמוֹ ״נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים״ (שמות לד:ז), לְשׁוֹן שְׁמִירָה. כְּלוֹמַר, יֶשׁ יוֹם שֶׁיִּקְרְאוּ אוֹתָם שֶׁשָּׁמְרוּ הַתּוֹרָה וְיֹאמְרוּ קוּמוּ. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אֲרֵי אִית אֲרִיכוּת יוֹמַיָּא וְסַגִּי טוּבָא דְּעָתִיד לְמֵיתֵי לְצַדִּיקַיָּא דְּנַטְרוּ אוֹרַיְתִי מִלְּקַדְמִין״: 31:7: וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם. בְּמִגְדָּלוֹת גְּבוֹהִים כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ לְמֵרָחוֹק: 31:8: בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ. אֲפִילּוּ הַנִּכְשָׁלִים שֶׁבָּהֶם לֹא אֶמְאַס: 31:9: בִּבְכִי יָבֹאוּ. עַל יְדֵי תְּפִלָּה וּתְשׁוּבָה: 31:10: מְזָרֶה. אֶסְפְּרֵיינְ״שׁ בְּלַעַ״ז: 31:12: וְנָהֲרוּ. יֵאָסְפוּ כְּמוֹ נָהָר: 31:14: דָּשֶׁן. שָׁמֵן: 31:15: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע. ״קָלָא בְּרוּם עָלְמָא אִישְׁתְּמַע, קָל בֵּית יִשְׂרָאֵל דְּבָכְיָן עַל יִרְמְיָה נְבִיָּיא כַּד שְׁלַח יָתֵיהּ נְבוּזַרְאֲדָן מֵרָמָתָא״. לָשׁוּב מֵאַחַר הַגּוֹלִים אֶל גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּסֵפֶר זֶה (ירמיה מ:א): | רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. מִדְרַשׁ אַגָּדָה אָמַר שֶׁהָלְכוּ אָבוֹת וְאִמָּהוֹת לְפַיֵּס אֶת הַהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שֶׁהֶעֱמִיד מְנַשֶּׁה דְּמוּת בַּהֵיכָל, וְלֹא נִתְפַּיֵּס. נִכְנְסָה רָחֵל, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם רַחֲמֵי מִי מְרֻבִּים רַחֲמֶיךָ אוֹ רַחֲמֵי בָּשׂר וָדָם, הֱוֵי אוֹמֵר רַחֲמֶיךָ מְרֻבִּים. וַהֲלֹא אֲנִי הִכְנַסְתִּי צָרָתִי בְּתוֹךְ בֵּיתִי, שֶׁכָּל עֲבוֹדָה שֶׁעָבַד יַעֲקֹב אֶת אָבִי לֹא עָבַד אֶלָּא בִּשְׁבִילִי; כְּשֶׁבָּאתִי לִיכָּנֵס לַחֻפָּה הִכְנִיסוּ אֶת אֲחוֹתִי, וְלֹא דַי שֶׁשָּׁתַקְתִּי אֶלָּא שֶׁמָּסַרְתִּי לָהּ סִימָנִי. אַף אַתָּה, אִם הִכְנִיסוּ בָנֶיךָ צָרָתְךָ בְּבֵיתְךָ, שְׁתוֹק לָהֶם. אָמַר לָהּ: יָפֶה לִמַּדְתְּ סַנֵּגוֹרְיָא, יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וּלְצִדְקָתֵךְ שֶׁמָּסַרְתְּ סִימָנֵךְ לַאֲחוֹתֵךְ: 31:18: מִתְנוֹדֵד. קוֹמְפְּלֵיְינְ״ט בְּלַעַ״ז, לְשׁוֹן ״מִי יָנוּד לָךְ״ (ירמיה טו:ה): | יִסַּרְתַּנִי. בְּיִסּוּרִין אַתָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: | כְּעֵגֶל לֹא לוּמָּד. פוּשָׁאגוּיֵילוֹנִ״י בְּלַעַ״ז, לְשׁוֹן ״מַלְמַד הַבָּקָר״ (שופטים ג:לא). הָיִיתִי בַּתְּחִלָּה, לְכָךְ חָטָאתִי לְךָ: 31:19: נִחַמְתִּי. אֲנִי מִתְחָרֵט עַל תּוֹעֲבוֹתַי: | הִוָּדְעִי. שֶׁהִתְבּוֹנַנְתִּי בְּעַצְמִי שֶׁמָּעַלְתִּי, אפרינו״יי בְּלַעַ״ז: | חֶרְפַּת נְעוּרָי. שֶׁיְּכוֹלִים אוֹיְבַי לְחָרְפֵנִי עַל חַטֹּאת נְעוּרָי: 31:20: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם. הֵן דִּבְרֵי שְׁכִינָה, כְּלוֹמַר הוּא מִתְנוֹדֵד וַאֲנִי לִבִּי נֶהְפַּךְ עָלַי לְרַחֵם, שֶׁמָּא בְּנִי יַקִּירִי הוּא, כְּמוֹ שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא בֵּן אֶחָד שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לוֹ כָּל רְצוֹנוֹ. שַׁעֲשׁוּעִים אישבניימני״ץ בְּלַעַ״ז: | מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ. בְּכָל עֵת שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר בּוֹ. וּמִדְרַשׁ וַיִּקְרָא רַבָּה (ויקרא רבה ב,ג): דַּי דִּבּוּרִי שֶׁנָּתַתִּי בּוֹ, שֶׁלִּמַּדְתִּיו תּוֹרָתִי, לְרַחֵם עָלָיו: 31:21: הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים. סִימָנִים בְּדַרְכֵי אֲבוֹתַיִךְ הַטּוֹבִים: | תַּמְרוּרִים. תְּמָרִים קְטַנִּים נְטוּעִים לְסִימָן בַּדֶּרֶךְ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, עֲשִׂי סִימָנִים לָדַעַת הַדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְתְּ בָּהּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, שֶׁתַּחְזִירִי בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ. כְּלוֹמַר, כִּי וַדַּאי תָּשׁוּבִי מִשָּׁם: | דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ. הָלַכְתִּי כְּתִיב, וְכָל מָקוֹם שֶׁהָלַכְתְּ הָלַכְתִּי אֲנִי עִמָּךְ. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם שִׂימִי לָךְ תַּמְרוּרִים ״הִתְפַּלֵּל בְּמָרַר נַפְשֵׁךְ״ (וּמְנַחֵם פֵּרֵשׁ תַּמְרוּרִין עִנְיַן מוֹעֵל, וְכֵן פֵּרֵשׁ ״וְתִימֲרוֹת עָשָׁן״ (יואל ג:ג) סא״א): 31:22: תִּתְחַמָּקִין. תִּסְתְּרִי מִמֶּנִּי, שֶׁאַתְּ בּוֹשָׁה לָשׁוּב אֱלֵי מִפְּנֵי דַּרְכֵּךְ. הִנֵּה חֲדָשָׁה נִבְרֵאת בָּאָרֶץ, שֶׁהַנְּקֵבָה תַּחֲזֹר אַחַר הַזָּכָר לְבַקְּשׁוֹ שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה, לְשׁוֹן ״וַאֲסוֹבְבָהּ בָּעִיר אֲבַקְּשָׁהּ וְגוֹ׳״ (שִׁיר הַשִּׁירִים ג:ב); וּמִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה הַדַּרְשָׁן שָׁמַעְתִּי: נְקֵבָה תְּסוֹבֵב לִהְיוֹת גָּבֶר, אֲנִי נְתַתִּיךְ כְּבַת הַנּוֹטֶלֶת עִשּׂוּר נְכָסִים שִׁבְעָה אֻמּוֹת מִשִּׁבְעִים, סוֹף שֶׁתִּטְּלִי הַכֹּל כְּבֶן זָכָר שֶׁהוּא יוֹרֵשׁ הַכֹּל: 31:26: עַל זֹאת הֱקִיצוֹתִי. כָּךְ אָמַר יִרְמְיָה, כָּל מַה שֶּׁהָיִיתִי יָשֵׁן וְנִרְדָּם בִּנְבוּאַת פֻּרְעָנוּת, בַּנְּבוּאָה הַזֹּאת הֱקִיצוֹתִי מִתַּרְדֵּמָתִי: | עֲרֵבָה. נְעֵמָה: 31:27: זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה. הַטּוֹבִים וְהַסְּכָלִים שֶׁבָּהֶם, אֲנִי אֶזְרָעֵם כֻּלָּם לִהְיוֹת זֶרַע שֶׁלִּי. זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אֲקִימִינוּן כִּבְנֵי אֱנָשָׁא וְאַצְלְחִינוּן כִּבְעִירָא״, שֶׁאֵין עֲוֹנוֹתֶיהָ נִפְקָדִין עָלֶיהָ: 31:29: בֹּסֶר. פְּרִי שֶׁלֹּא נִגְמַר, וְהוּא מַקְהֶה אֶת הַשִּׁנַּיִם: | וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. הַבָּנִים יִלְקוּ בַּעֲוֹן אָבוֹת: 31:35: לְאוֹר. אֵיאַקְלַארְזִי״ר בְּלַעַ״ז, וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן ״לְאַנְהָרָא״: | רוֹגַע הַיָּם. מְנִידוֹ וּמַרְתִּיחוֹ וְנַעֲשֶׂה קְמָטִים קְמָטִים, כְּמוֹ ״עוֹרִי רָגַע״ (איוב ז:ה): 31:36: יָמֻשׁוּ. כְּמוֹ ״לֹא יָמִישׁ״ (שמות יג:כב): 31:37: אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם. כַּמָּה גָּבְהָם: | גַּם אֲנִי אֶמְאַס. בְּיִשְׂרָאֵל, כְּלוֹמַר כְּשֵׁם שֶׁהֵם לֹא יִמַּדּוּ וְלֹא יֵחָקְרוּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל לֹא יִמָּאֲסוּ בְּכָל אֲשֶׁר חָטְאוּ: 31:40: הָעֵמֶק הַפְּגָרִים. עֵמֶק שֶׁנָּפְלוּ שָׁם פִּגְרֵי מַחֲנֵה סַנְחֵרִיב (מלכים ב יט:לה; ישעיה לז:לו): | וְהַדֶּשֶׁן. מְקוֹם שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן שֶׁהָיָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם, יוֹסִיפוּ עַל הָעִיר וְיַכְנִיסוּ כָּל זֶה לְתוֹךְ חוֹמוֹתֶיהָ. וּנְבוּאָה זוֹ עֲתִידָה לָבֹא: | הַשְּׁדֵמוֹת. קַנְפַנְיָ״א בְּלַעַ״ז:
פירוש רד”ק
30:1: הדבר אשר היה אל ירמיהו. מבואר: 30:2: כה אמר ה’, את כל הדברים אשר דברתי אליך. פירוש אשר אני מדבר עתה כי על אלה הדברים אמר כמו שאמר ואלה הדברים אשר דבר ה’ וגומר ואמר שיכתבם בספר כי הם דברים שעתידין לבא באחרית הימים ואמרם לו סמוך לפורענות שאמר למעלה לפי שזאת הפרשה להיות נחמה לישראל שהיו באותו הדור כי כמו שיראו שתתקיים הפורענות בקרוב כן ידעו שתתקיים הנחמה הגדולה באחרית הימים: | אל ספר. כמו בספר וכן ואל הארון תתן את העדות כמו ובארון: 30:3: כי הנה ימים באים. לעתיד לימות המשיח כמו שאמר ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה ומגלות בבל לא שבו אלא יהודה ובנימין שגלו שם: 30:4: ואלה הדברים. הם עתידים כמו שפירשנו: 30:5: כי כה אמר ה’ קול חרדה שמענו. דבר זה יאמרו כל הגוים אז בימות המשיח: 30:6: שאלו נא וראו אם יולד זכר. הקל מזה הפעל ברוב על האשה אף על פי שהוא לפעמים על הזכר אמר על הרוב אם יולד זכר כלומר כי הזכר מוליד ואינו יולד והאשה היא היולדת ויולדת בחבלים אם כן מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה וכי נקבה הוא שיש לו חבלים ולפי שחבלי יולדה חזקים מחבלים אחרים לפיכך אמר זה והמשיל חבלי האנשים מרוב הצרה שתבואם לחבלי היולדה: | לירקון. כי ברוב החבלים ינוס הדם מהפנים והם ירוקים: 30:7: הוי כי גדול, מאין כמהו. בנוע היו”ד: | ועת צרה היא ליעקב. וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג שתהיה לפי שעה צרה לישראל וכן נאמר בנבואת ישעיהו חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ונאמר בנבואת דניאל והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות וגומר: 30:8: והיה, עולו. עול גוג ומגוג או עול כל גוי וגוי שהיו נותנין עולם עליכם בגלות וכת”י אתבר ניר עממיא מצואריכון ואמרו צוארך ומוסרותיך ואמר בו כי כן דרך המקרא לדבר פעם לנכח ופעם שלא לנכח: 30:9: ועבדו, אשר אקים להם. אפשר שאמר זה על דוד המלך שיקימנו מעפרו בעת תחיית המתים ואפשר שיאמר על המשיח בנו ויקרא שמו דוד: 30:10: ואתה אל תירא, מרחוק. מארץ רחוקה שאתם בגלות שם: | ואת זרעך. בניך הקטנים שלא יאמר אדם הגדולים יברחו מהגלות והקטנים שלא יוכלו לברוח ישארו בארץ שבים לא כן אלא בנחת תצאו גדולים וקטנים כמו שאמר בנבואת ישעיהו כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון: | ושאנן. פעל עבר מוסב לעתיד מפני הוי”ו והנו”ן פתוחה והתאר הנו”ן קמוצה: 30:11: כי אתך, ויסרתיך למשפט. כמו שפירש יסרני ה’ אך במשפט כלומר איסרך כפי שתוכל לסבול לא כפי אפי וחמתי לפי מעשיכם הרעים וכן תרגם יונתן ואייתי עלך יסורים לאלפותך ברם בדין חסוך מה שאמר למשפט בפתחות הלמ”ד להורות הידיעה ר”ל לאותו משפט שנהגתי עמך מיום שיסרתיך בעונך כמו שאמר ישעיהו הכמכת מכהו הכהו: | ונקה לא אנקך. ענין כריתה כמו ונקתה לארץ תשב, כי כל הגונב מזה כמוה נקה גם הם ענין נקיות כי הנכרת מן העולם נקי ממנו ות”י ושיצאה לא אשיצינך: 30:12: כי כה אמר ה’ אנוש לשברך. הלמ”ד במקום העצם ויספיק זולתה וכן למ”ד לאמות חמש הרגו לאבנר והדומים להם אחר העתידה שאמר אמר סמוך לענין לא אנקך אנוש לשברך ודבר בלשון נקבה כנגד הכנסה אמר אף על פי שעתה אנוש לשברך ונחלה מכתך עוד תהי לך תקוה וכל המרעים לך ילקו בעבורך זהו שאמר בסוף הענין לכן כל אוכליך יאכלו, אנוש ונחלה פירשנו למעלה: 30:13: אין דן. כל כך היא נחלה מכתך שאין רופא שיהיה דן החולי: | למזור. כלומר שיועיל בו מזור ותחבושת וכלם אומרים כי אין לך רפואת תעלה פי’ רפואה וכפל הענין במלות שונות לחזק הענין וחסר וי”ו השמוש כמו שמש ירח ראובן שמעון והדומים להם וענינו רפואה ותעלה והענין הזה הוא משל המשיל הצרות הגדולות וחרבן הארץ לחולי כבד שלא יקוו לרפואתו: 30:14: כל מאהביך שכחוך. אשור ומצרים שהיית הולכת להם לעזרה שכחו אותך: | לא ידרשו. ולמה כי מכת אויב הכיתיך כלומר שמתיך ביד הגוי המר והנמהר האכזרי והם כשדים שלא יוכלו הם לעזור לך כי אפילו לעצמם לא יועילו ולא יוכלו להנצל מיד נבוכדנצר. ואדוני אבי ז”ל פירש כל מאהביך שכחוך דבק עם משל החולי אמר בדרכי בני אדם שיבאו אוהבי החולה לבקרו אך כאשר יראו כי חליו כבד והוא נוטה למות יתיאשו ממנו מאהביו הרעים ולא יבקרו ולא ידרשו אותו אבל אותך שכחוך כל מאהביך בין רעים בין טובים ובדין דנו חליך למיתה כי מכת חרב אויב הכיתיך: | מוסר אכזרי. פירושו מוסר אדם אכזרי שמכה ומיסר באכזריות מוסר סמוך לאכזרי כי הוא פתוח: 30:15: מה תזעק. אמר תזעק לשון זכר וכל הענין לשון נקבה וכבר כתבנו כמה פעמים כי כשמדבר לישראל פעם ידבר בלשון זכר כנגד העם ופעם ידבר בלשון נקבה בעד הכנסה והענין אחד אמר מה תזעק על שברך אין לך לזעק עליו כי מאתך בא לך הדבר הגדול על רוב עונך: | עצמו חטאתיך. ולפי שעצמו חטאתיך עשיתי אלה לך ואף על פי כן אוכליך לא ינקו כי גם המה יאכלו: 30:16: לכן, וכל צריך כלם. הכפל לחזק הענין: | שאסיך. האל”ף במקום וי”ו המשך כי שרשו שסה ושרש משסה ששם והענין אחד בזה וכן בא אל”ף במקום וי”ו המשך במלת בצאתיו וגבאיו כי שרשו בצץ: 30:17: ארוכה. רפואה: | קראו לך. אומות העולם ואמרו כי ציון היא עיר שאין לה דורש להשיבה לישראל: 30:18: כה אמר, ונבנתה עיר על תלה. כתרגומו ותתבני קרתא דירושלם באתרה ואמר על תלה לפי שהיא גבוה מכל ארץ ישראל והתל גבוה וכן העומדות על תלם ואותו תרגם יונתן תקפהון: | וארמון. ארמון המלך ובית המקדש כמו שת”י ובית מקדש כדחזי ליה ישתכלל: 30:19: ויצא מהם. מאהלי יעקב וממשכנותיו יצא מהם תודה כלומר קול תודה וקול משחקים ופירוש תודה שיהיו מודים לאל על רוב הטובה שיתן להם: | והכבדתים. כמו והרביתים כלומר יהיו עם כבד וכן יכבדו בניו ולא ידע: | ולא יצערו. כלומר ולא ימעטו והענין כפול במלות שונות ויונתן תרגם ואתקפינון ולא יהון חלשין: 30:21: והיה אדירו ממנו. מלכו ממנו וכן אמר ומושלו והענין כפול במלות שונות ומה שאמר ממנו מקרבו כי ידוע הוא שהמלך המשיח מישראל יהיה אלא בא להודיע כי לא יהיה לישראל עוד מושל מהאומות כמו שהיה עד עתה כל זמן שהיו בגלות ואף בהיותם בא”י פעמים שהיו נותנים מס למלכי האומות ואמר שלא יהיה זה עוד כי לא יהיה עוד מושל בו כי אם ממנו ומקרבו ופי’ מקרבו כמו שאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך: | והקרבתיו ונגש אלי. יתכן לפרש על המושל על דרך שאמר אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן וגם יש לפרשו על ישראל וכת”י ואקרבינון ויתנהון לפולחני: | כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי. פי’ מי הוא זה שהטיב את לבו והכשירו לגשת אלי ולא הקרבתיו אפילו מהאומות כל שכן מישראל שהם עם קרובי מקדם שאקריבם אלי והם יהיו נגשים אלי: 30:23: הנה סערת ה’. גם זו הפרשה עתידה והיא כתובה למעלה ושנה אותה עוד לחזק הענין ויש ביניהם שנוי בקצת המלות כי למעלה וסער בוי”ו ובזאת סער בלא וי”ו ולמעלה מתחולל ובזאת מתגורר והענין אחד למעלה אף ה’ ובזאת חרון אף ה’ למעלה תתבוננו בה בינה ובזאת תתבוננו בה בלבד וכבר פירשנו למעלה מתגורר כענין מתחולל ענין חניה ודירה וי”ת ענין אסיפה מתכנש: 31:2: כה אמר ה’ מצא חן במדבר. ענין זה דבק לענין הגאולה שאמר למעלה אמר זה העם כבר מצא חן בעיני פעם אחרת כשהוצאתיו מגלות מצרים כי מצא חן בעיני והיו עם שרידי חרב שהיו המצריים מתנכלים עליהם להמיתם ולכלותם ואני הוצאתים מתוכם ומצאו חן בעיני במדבר שהולכתים במדבר ארבעים שנה וכלכלתים במן בלא יגיעה ובלא עמל: | הלוך להרגיעו. הלוך מקור במקום עבר כמו ילדה ועזוב כמו ועזבה כן הלוך ענינו כמו הלך כלומר האל הלך לפניהם במדבר להמציא לו מרגוע כמו שאמר לתור להם מנוחה ואמר ישראל אחר להרגיעו לתוספת באור כי כבר זכר עם וידוע הוא כי אותו עם שמצא חן במדבר הוא ישראל וכת”י הפסוק כדנן אמר ה’ דיהב רחמין לעמא וגו’ כבעמוד: 31:3: מרחוק ה’ נראה לי. הפסוק חלוק במענה ותשובה אומרת כנסת ישראל בגלות למה שאמר האל מצא חן במדבר אמרה היא אמת הוא זה כי מזמן רחוק ה’ נראה לי אך עתה הסתיר פניו ממני בגלות ענה אותם האל ואהבת עולם אהבתיך לא היתה אהבתי אליך לפי שעה אלא להיות האהבה לעולם: | על כן משכתיך חסד. ר”ל על כן משכתי לך חסדי ונראתי לך בכבודי על הר סיני להיות אהבתי לך לעולם לא לזמן ואף על פי שעזבתיך בגלות זה כמה שנים עוד אבנך ונבנית וגו’: 31:4: עוד אבנך. כי העדה הפזורה כמו הבנין ההרוס שיתפזרו אבניו ועציו וכשיבנה יתקבצו: | בתולת ישראל. כי עוד תהיה כבתולה שלא נבעלה ולא יבעלוך אדונים זולתי: | עוד תעדי תפיך. כלומר מרוב הטובה תצאי ותשמחי בתפים ובמחולות והתפים יהיו כעדי לך: 31:5: עוד תטעי כרמים בהרי שמרון נטעו נטעים וחללו. נטעו עבר במקום עתיד דרך העולם לנטוע הכרמים בהרים כי יהיה מהם היין משובח ובהיותם פוחדים בארצם מאויביהם היו יראים לצאת לכרמים כל שכן לטעת כמו שאמר בחצים ובקשת יבאו שמה ועתה הבטיחם שיהיה להם שלוה גדולה ויטעו כרמים להם ויחללו בשנה הרביעית כמשפט פדיון פירות הכרמים ועושים אותן חולין ויהיו מותרין לזר לאכלן אחר החלול וזכר החלול לפי שהיא בשמחה ובשירים כמו שאמר קדש הלולים ובזמן הפחד לא יעשה אדם הלולים ומה שזכר שמרון לפי שהיו שם בפחד האויב ימים רבים במצור ובמצוק: 31:6: כי יש יום. יש יום שעתיד לבא שיקראו נצרים והם הצופים שיהיו עומדים שם לקרא ליושבי הכפרים לעלות לציון להודות לה’ על רוב הטובה ויום פי’ עת וזמן כמו ביום ההוא שרש ישי והדומין לו וי”ת ארי אית אריכות יומיא וגומר כבעמוד: 31:7: כי כה אמר ה’ רנו ליעקב שמחה. זה יאמר על תחלת הגאולה בבא קול הבשורה והוא פקדם כאילו אמר כה אמר ה’ ליעקב רנו שמחה פירוש בשמחה וכמוהו המוקדם מאוחר מקום שם קבר כמו מקום קבר שם כל רבים עמים כמו כל עמים רבים והדומים להם שכתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו: | וצהלו בראש הגוים. כתרגומו ודוצו בריש גלי לעיני כל עממיא: | השמיעו. הבשורה והללו את ה’: | ואמרו הושע ה’. כמו שהשמעתנו הבשורה כן עשה והושע את עמך אמר זה ואני אעשה כדבריכם ואביא אתכם מכל המקומות אשר נדחתם שם ועל זה אמר: 31:8: הנני מביא אותם מארץ צפון. כי רוב הגלות בצפון: | מירכתי ארץ. ארץ בקמץ בסגול והוא אחד מי”ד שהם קמצין בזקף ובסגול: | בם עור ופסח. כל כך יבאו בנחת שאפילו העור והפסח שיהיו בם וההרה והיולדת ילכו לאטם. ואדוני אבי ז”ל פי’ ואמר כל כך אובילם בנחת דרך ישר עד שיוכלו ללכת עמהם עור ופסח והרה ויולדת ולא יכשלו בהליכתם: 31:9: בבכי יבאו. יש בכי של שמחה כמו וישק יעקב לרחל וישא קולו ויבך ויבך על צואריו עוד והדומים להם כן הוא זה מרוב שמחה שיבאו לארצם יבכו כי כמה שנים גלו ממנה: | ובתחנונים אובילם. ענין חמלה ורחמים כמו חלו נא פני אל ויחננו לבלתי היות להם תחנה היתה תחנה מאת ה’ אלהינו והדומים להם ענין חמלה ורחמים ויונתן תרגם במגליהון כד הוו בכן וגומר כבעמוד: | אל נחלי מים. כמו על נחלי מים וכמו ויך את הפלשתי אל מצחו כמו על מצחו אל ההרים לא אכל כמו על והדומים להם: | ואפרים בכורי הוא. זכר אפרים כי רוב ישראל והם עשרת השבטים היו במלכות אפרים תחלה כשנחלקה המלכות ואחר כך נקראו בשם אפרים ואמר בכמה מקומות יהודה ואפרים ומה שאמר בכורי הוא לפי שנתנה הבכורה ליוסף או פי’ חביב הוא עלי כבן הבכור לאביו וכן אמר בני בכורי ישראל לענין חבה ואהבה וכתרגם יונתן ואפרים חביב הוא קדמי: 31:10: שמעו, מזרה ישראל יקבצנו. מי שזרה אותו והגלהו בין האומות הוא יקבצו וידעו הגוים כי לא בכחם הגלוהו אם לא ברצון האל שהרי על כרחם יוציאנו מרשותם וישיבנו לארצו זהו שאמר אחר כן כי פדה ה’ וגומר: 31:12: ובאו במרום ציון. ת”י בטור בית מקדשא דאתבני בציון: | ונהרו אל טוב ה’. ענין מרוצה אל החפץ וכן ונהרו אליו כל הגוים: | לדאבה. להעצב ולדאג והוא מקור פ”א הפעל בפתח בפלס לאהבה את ה’ אלהיך: 31:13: אז תשמח בתולה. ר”ל כל בתולה ובתולה וי”ת בכן יחדון כנישתא דישראל כד בחינגין: | מיגונם. היו”ד היא נחה: 31:14: ורויתי. הטעם מלרע בתי”ו זכר הכהנים לומר שתשוב עבודת בית המקדש במקומה וישבעו דשן הקרבנות שירבו מכל המקומות כמו שאמר אילי נביות ישרתונך יעלו לרצון על מזבחי: 31:15: כה אמר ה’ קול ברמה נשמע. אמר על דרך משל על עשרת השבטים שראשה אפרים וזכר האם לכלם והיא רחל כאילו בוכה על דרך משל על בניה: | כי איננו. פי’ העם וזכר אלו ואמר עליהם איננו לפי שלא שבו עוד משגלו כמו ששבו יהודה ובנימן מגלות ראשון מבבל ועשרת השבטים לא שבו עוד ולא נודע מקומם אים לפיכך אמר כי איננו ופי’ ברמה בגבעה רמה להשמיע הקול למרחוק ויש דרש למה רחל לפי שהלכו אבות ואמהות לפייס את הקב”ה על שהעמיד מנשה צלם בהיכל ולא נתפייס נכנסה רחל ואמרה לפניו רבונו של עולם רחמי מי מרובין רחמיך או רחמי בשר ודם הוי אומר רחמיך מרובין והלא אני הכנסתי צרתי לביתי שכל העבודה שעבד יעקב את אבי לא עבד אלא בשבילי וכשבאתי ליכנס לחופה הכניסו אחותי ולא די ששתקתי אלא שמסרתי לה סימני אף אתה אם הכניסו בני צרתך לביתך שתוק להם אמר לה יפה למדת סניגוריא על בני יש שכר לפעלתך לצדקתך שמסרת סימניך לאחותך ועוד יש דרש כי דרך קבר רחל הוליכם בגולה על כן אמר רחל מבכה על בניה ודרשו זה על פסוק ותקבר בדרך אפרת ואמרו מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת אלא שצפה יעקב אבינו ברוח הקדש שהגליות עתידות לעבור דרך שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים הדא הוא דכתיב קול ברמה נשמע וגומר וי”ת הפסוק כן כדנן אמר ה’ קלא ברום עלמא וגו’ כבעמוד: | בכי תמרורים. שבוכה במרירות לב על דרך אמרר בבכי ובכה אליך במר נפש: | רחל מבכה. יבא הפעל מפעל הדגוש לרוב הבכי: 31:16: כה אמר ה’, לפעלתך. לפעלת בניך שסבלו הגלות כמה שנים ולא שכחו את שמי ולא עברו על בריתי ויונתן תרגם ארי אית אגרא לעובדי אהבתך צדיקיא: 31:17: ויש תקוה לאחריתך. לאחרית בניך: 31:18: שמוע, מתנודד. בוכה ונוהם פלאניר”א בלע”ז ואומר לי: | יסרתני. יסרתני זה כמה שנים בגלות והנני נוסר ולא אדע עוד: | כעגל לא למד. שלא למדו אותו למשוך בעול ולא למד עד שמכין אותו ומרגילין אותו עד שילמוד כך אני סבלתי יסוריך ולמדתי לשוב אליך והנני שב אליך: | השיבני. כלומר קבלני בתשובה: 31:19: כי אחרי שובי נחמתי. אחרי ששבתי אליך נחמתי ממעשי הרעים כי בעל תשובה אין תשובתו שלמה אם לא יהיה תוהא ונחם על הראשונות וכן הוא אומר מי יודע ישוב ונחם: | ואחרי הודעי ספקתי על ירך. אחרי שנודעתי בעצמי וחשבתי מעשים רעים שעשיתי והכרתי כי רעות גדולות עשיתי ספקתי על ירך כמצטער ומתאבל ובשתי בעצמי למעשים שעשיתי: | וגם נכלמתי. הכלימה יותר מהבושה לפיכך אמר וגם וכן בשו וגם נכלמו: | כי נשאתי חרפת נעורי. כשזכרתי כי מה שנשאתי וסבלתי חרפת נעורי היה כלומר מהמעשים הרעים שעשיתי בימי הנעורים שהיו לי לחרפה ולקלס ופי’ נעורי בימים הקדמונים ונקראו הימים הקדמונים נעורים בדרך השאלה כמו שימי הנעורים קודמים לימי הבחרות וימי הזקונים וכן חסד נעוריך כמו שפירש וכת”י חסודי חובנא דמלקדמין: 31:20: הבן יקיר. מה זה שאני זוכר אותו תמיד כאילו הוא בן יקר לי שלא חטא לי מעולם: | אם ילד שעשועים. כאב שמשתעשע עם בנו החביב לו: | מדי דברי בו. בכל עת שאדבר בו אזכרנו עוד באהבתי הקדומה לו וכן והיה מדי צאתם מדי עברו יקח אתכם ענינם בכל עת: | על כן המו מעי. על כן שאזכרנו באהבה הקדומה המו מעי לו בראותי אותו בגלות: | רחם ארחמנו. ואוציאנו מהגלות ופי’ דברי בו לעבדי הנביאים וי”ת הכבר חביב קדמי וגו’ כבעמוד: 31:21: הציבי לך ציונים. אמר כנגד כנסת ישראל שבאותו הדור כשתגלי הציבי לך ציונים כמו גלי אבנים או אבן מצבת להכיר הדרך ר”ל אע”פ שתגלי לא אבדה תקותך כי עוד תשובי אל עריך אלה: | שימי לך תמרורים. כפל ענין במלות שונות כי תמרורים כמו ציונים כי היא לשון גובה כמו ויתמרמר אליו ר”ל גלים גבוהים: | שיתי לבך. ואם לא תציבי שיתי לבך שתזכרי הדרך שהלכת בה לגלות כי באותה הדרך תשובי וכל זה דרך משל לנחמה וי”ת כנישתא דישראל אדכרי ליך עובדי אבהתך: 31:22: עד מתי תתחמקין. מתי תהיי מסובבת לכאן ולכאן מן חמק עבר שענינו סבב: | הבת השובבה. שהיתה שובבת ומורדת בי כלומר עד מתי תסבבי הנה והנה ולא תלכי דרך ישרה לשוב אל אישך הראשון כלומר עד מתי תתעצלי בתשובה: | כי ברא ה’ חדשה בארץ. עתיד לברוא חדשה אחר שתשבי בגלות ימים רבים ומה היא החדשה כי נקבה תסובב גבר שדרך העולם שהאיש מחזר ומסובב אחר האשה וכן אמרו רז”ל בעל אבדה מחזר על אבדתו ואז הנקבה תסובב אחר אישה כלומר שישובו בני ישראל אל ה’ אלהיהם ויגאלם וכן אמר בנבואת הושע ואחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה’ ואל טובו באחרית הימים: 31:23: כה אמר ה’. גם זו הפרשה עתידה וכן הפרשיות הבאות אחריה עד הדבר אשר היה אל ירמיהו: | בארץ יהודה. זכר יהודה לפי שבחלקו בית המקדש והוא נוה הצדק הר הקדש ואמרו יברכך ה’ כלומר שלא תחרב עוד: 31:24: וישבו בה. בארץ יהודה שזכר ישבו בה יהודה כמו שהיה בה: | וכל עריו. פי’ ובכל עריו ובי”ת בה עומדת במקום שנים: | אכרים ונסעו בעדר. פירוש וישבו בה אכרים ועובדי השדות ורועים עדריהם יסעו בהם ממקום למקום ולא יפחדו ויונתן תרגם איכרין ודנטלין בסיען: 31:25: כי הרויתי נפש עיפה. נפש ישראל שהיתה עיפה וצמאה בגלות הרויתי אותה ממעיני הישועה: | וכל נפש דאבה. שדאבה ודאגה לרוב הצרות מלאתי אותה כל טוב שתשמח הפך הדאבון וכן תרגם יונתן מליתי כל טוב: 31:26: על זאת הקיצותי. הה”א בשו”א וסגו”ל והפסוק הזה הם דברי הנביא כי הנבואה תבא ברוב לנביאים בחלום ופירושו כתרגומו אמר נביא על דא בשורתא דיומי נחמתא דעתידין למיתי אתערית וחזית תבית דמכית ושנתי הנאתני וי”ו ואראה כוי”ו הן אתה קצפת ונחטא ר”ל וכבר חטאנו לפיכך קצפת וכן הקיצותי ואראה וכבר ראיתי בחלום הנבואה זאת הנחמה ומתוכה הקיצותי ושמחתי וכששבתי אחר כן שנתי ערבה לי מתוך השמחה הפך ושנתי נהיתה עלי. ערבה ענין הנאה: 31:27: הנה, זרע אדם וזרע בהמה. פירוש אשימם כזרע שמפרוטה אחת יצאו כמה פרוטות: | האדם והבהמה. כמו ברוך פרי בטנך ופרי בהמתך ופרי אדמתך אחר שאמר וזרעתי ר”ל שהוא ישים בהם ברכתו וירבם ולא תהיה בהם משכלה ויש לפרש גם כן שתהיה וי”ו וזרע וי”ו ההשואה כמו מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק והדומים להם שהם להשוות הדברים ר”ל כי כזה כן זה פירש זרע אדם כזרע בהמה כלומר שיהיו בהם האדם לרוב כמו הבהמה וכן אמר ארבה אותם כצאן אדם ויונתן תרגם אסגינון כאנשא ואצלחינון כבעירא: 31:28: והיה, שקדתי. ענין השתדלות בדבר והזריזות בו: 31:29: לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה. משל הוא לחוטא כמו שאמרו קדמוניהם אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו ואמת הוא כי ממדת הבורא יתברך פוקד עון אבות על בנים וזה המדה היא כשאוחזין הבנים מעשה אבותיהם אז יתחברו עונות האבות עם עונות הבנים ויפקדו על הבנים עון האבות עם עונותיהם וזה אינו אלא בחטא עכו”ם וכיוצא בו חטא גדול והאל הבטיח את ישראל כי לעתיד יהיה לבבם שלם עם ה’ ומלאה הארץ דעה את ה’ וימעטו החוטאים ואף החוטאים בזמן ההוא לא יחטאו חטא גדול שאפילו להם עצמן יאריך העונש כמו שאמר והחוטא בן מאה שנה יקלל כל שכן שלא יענש הבן בחטא אביו אפילו יחטא כאביו לפיכך האוכל הבוסר תקהינה שניו ובוסר הוא הפרי שלא נגמר בשולו והאוכלו שניו קהות ובספר יחזקאל נאריך עוד בזה הענין בעזרת האל: 31:31: הנה ימים באים, ברית חדשה. חדושה הוא שתהיה קיימת לא תופר כמו שהופרה הברית שכרת ה’ עם בני ישראל בהר סיני בזה ואומר כי הנביא נבא על תורה חדשה שעתידה להיות לא כתורה חדשה שנתנה בהר סיני כמו שאמר לא כברית אשר כרתי את אבותם והיא התורה חדשה שחדש להם תשובתם הרי אמרו פי’ מה היא לא כברית אשר כרתי את אבותם והם הפרו את בריתי וזאת הברית לא יפרוה כי אתן תורתי בלבם ועל לבם אכתבנה שלא תשכח מהם לעולם וכל הענין כמו שמפרש והולך כי לא תהיה חדוש הברית אלא קיומה והרי אומר מלאכי חותם הנביאים בחתימת דבריו זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים וכל אותה הפרשה עתידה כמו שחתם הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא הרי אתה רואה כי לא תהיה לעולם תורה חדשה אלא אותה שנתנה בהר סיני כמו שכתוב אשר צויתי אותו בחורב: 31:32: לא, החזיקי. בסגול הה”א תחת פתח כי הוא מקור וכן שכל אדם האריך אפו: | בעלתי בם. כלומר אע”פ שבעלתי בם והייתי להם לאלהים המה הפרו את בריתי ותרגם יונתן ואנא אתרעיתי בהון ואדוני אבי ז”ל פירש כי כל לשון בעילה שהוא קשור בבי”ת הוא לשון גנאי ופירש בעלתי כמו בחלתי ענינו קצתי כמו וגם נפשם בחלה בי: 31:33: זאת. מבואר הוא: | אכתבנה. בקמץ חטף התי”ו לבן אשר ולבן נפתלי בשוא ופתח: 31:34: ולא ילמדו. אינו אומר שיהיו כולם שוים בחכמה כי זה אי אפשר כל שכן שיהיו הקטנים חכמים כגדולים כמו שאמר למקטנם ועד גדולם אלא פירוש לדעת את ה’ כלומר ליראה אותו וללכת בדרכיו כמו שפירשנו הלא היא הדעת אותי נאם ה’: | כולם. בוי”ו עם הדגש: | כי אסלח לעונם. שעברו בעודם בגלות ואתן להם לב חדש שידעו אותי: 31:35: כה אמר ה’ נותן שמש לאור יום. זכר אלה הדברים שהם קיימים לא נשתנו מאשר היו מקדם ולא ישתנו כן זרע ישראל לא ישתנה מעת שובם מגלות זה מהיות גוי עובד אלהים כל ימי עד ואמר בירח וכוכבים חקות רוצה לומר חקי מהלכם שהיא חכמה נפלאה ולא ישיגנה האדם על בוריה וכן אמר הידעת חקות שמים וטעם נותן על שמש ועל חקות ירח כאילו אמר ונותן חקות ירח וכוכבים לאור לילה: | רוגע הים ויהמו גליו. רוגע כמו בוקע וכן עורי רגע אבל הוא פעל עומד וזה פעל יוצא ופירש שבקע הים לבני ישראל אע”פ שהמו גליו הוא השקיטם ונצבו מי הים כחומה מימינם ומשמאלם ועברו ישראל: | ה’ צבאות שמו. שהוא אדון צבאות מעלה ומטה ובידו הכל, וי”ו ויהמו כוי”ו וירד מעשות העולה וכל הדומים לו שפירשנו אחר שירד כן פירוש זה אחר שהמו: 31:36: אם ימשו החקים. על שמש וירח וכוכבים אמר שלא ימוש חקם לא על בקיעת הים כלומר כמו שלא ימושו החקים האלה כן לא ימושו ישראל ולא ישבתו מהיות גוי לפני כלומר עובדים לפני כל הימים ופירוש מלפני שאני מעמידם בחקותיהם ולא זכר רוגע להמשילו לעמידת ישראל וקיומה שהרי אותה הבקיעה לא עמדה אלא וישב הים לפנות בקר לאיתנו אבל זכר אותו לומר מי שבטל חק הים בעבור ישראל ועשה דבר חדש בעבורם הוא יעשה זה החדוש עוד שיברא להם לב חדש ליראה אותו כל הימים ויבטל בעבורם טבע היצירה שנאמר עליו כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואחר שהמשיל קיום ישראל על דרך האמת לחקות השמים המשיל אהבתם למדידת שמים למעלה ולחקירת מוסדי ארץ מלמטה לבני אדם כמו שאי אפשר לזה כן אי אפשר הפרד האל מישראל שימאס אותם: 31:37: כה אמר ה’ אם ימדו שמים וגו’. וזכר המדידה לשמים לפי שהם נטוים ויתכן בהם ענין ענין המדידה וזכר בארץ מוסדי שהיא תחתונה כיסוד לבנין וכן אמר בפ’ אחר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים: | על כל אשר עשו. כלומר על כל עונות שעשו לא ימאסם בעבור זה כי יסלח לעונם כמו שאמר למעלה ועל זה אמר: 31:38: הנה ימים. באים קרי ולא כתיב: | ונבנתה העיר. ר”ל ירושלם: | לה’. שתהיה כל ימיה עוד לה’ ולא תחרב עוד ואמר שתרחב העיר ממה שהיתה ונתן גבול הרחבתה: | ממגדל חננאל עד שער הפנה. ר”ל עד שער הפנים וכן אמר בנבואת זכריה עד שער הפנים וזכר גם כן שם ומגדל חננאל וחננאל שם ידוע אצלם ויונתן תרגם פקוס: 31:39: ויצא עוד קו המדה. כתוב קוה בה”א כי נמצא זה השם בלשון נקבה כמו תקות חוט השני וקרי קו על הרוב: | גרב וגעתה. שמות למקומות ידועים אצלם בירושלם או סמוך לה: 31:40: וכל העמק. פירושו כתרגומו וכל מישרא אתר וגו’ כבעמוד פירוש הדשן מן דשן ושמן ר”ל מחנה אשור שהיו דשנים ורעננים ולפי פשוטו פירוש הדשן מקום שפך הדשן מחוץ לעיר וכל זה יהיה תוספת העיר ומה שתרגם שער הסוסים תרע בית ריסא דמלכא ר”ל מקום מרוצת הסוסים ר”ל שער שהיה יוצא בו המלך עם פרשיו והיה שם דרך שוה למרוצת הסוסים והדרך ההוא היה שיעור ריס שהוא שבעים קנים והקנה שש אמות וזרת: | השדמות. לפי פשוטו השדות ר”ל רוב השדות הסמוכות לעיר עתה יהיו בו בכלל העיר תוך החומה: | קדש לה’. כמו קדש ישראל לה’ כמו שאומר לא ינתש ולא יהרס עוד או אומר כי מקצת התוספת הזה יהיה במקדש כי גם הוא ירחיב מקומו כמו שאומר בנבואת יחזקאל לא ינתש ולא יהרס כמו בית ראשון ובית שני שנהרסו וזה בנין העיר ובנין הבית ולא יהרס עוד לעולם: | השרמות. כתוב ברי”ש וקרי בדל”ת ויונתן תרגם אריתא הוא מלשון רז”ל אריתא דדלאי והוא אמת המים שמשקים ממנה השדות:
פירוש מלבי”ם
30:2: כתב לך ר”ל כי נבואות האלה לא שלחו בשליחות פרטית לנבא אותם אל העם, רק הודיעם לירמיה בדרך הודעה, וצוהו שיכתוב אותם על ספר למזכרת לדור אחרון, כי הם דברי תנחומים, וכמו שיתקיימו היעודים הרעים כן יתקיימו הטובים: 30:3: כי הנה ימים באים, ולכן יכתוב אותם שידעו דור אחרון הבא, ושבתי למעלתם, והשיבותים לארצם: 30:5: קול חרדה שמענו, בעת מפלת בבל חרדו ישראל מאד, וגם אח”כ פחדו פחד מחרב אויב, כי לא היה שלום בארץ אז: 30:6: שאלו נא וראו אם יולד זכר, יאמר להם למה תפחדו אתם, והמליצה תמליץ מדינה הנכבשת מני צר כאשה הרה שבאו לה חבלי יולדה, כי כן תפלט האם, שהיא העיר, את בניה מבטנה, ותפתח את מקור דמיה, אולם הזכר שהוא גרם ההריון שע”י באו לה חבלי יולדה הוא לא יחיל ויכאב בעת הולדת, וכן ימשיל שישראל הם גרמו החבלים לבבל והם כדוגמת הזכר שהוא גורם החבלים ואין להם לחיל ולזעוק בחבליהם ועז”א וכי הזכר יוליד ויבא עד משבר בחבלי יולדה, וא”כ מדוע ראיתי כל גבר מישראל ידיו על חלציו כיולדה, ולמה יחרדו מן החבלים שבאו על בבל: 30:7: הוי, ר”ל כי גבר ידיו על חלציו צועק הוי כי גדול היום ההוא וגם הזמן שאחריו עת צרה היא ליעקב, משיב להם הנביא הלא ממנה יושע, כי והיה ביום ההוא אשבור עלו מעל צוארך, שמאז נשבר עול גלות בבל, והעול הוא כובד המס והעבודה, ולפעמים ישבר העול ועדיין אסורים במוסרות השיעבוד, שהם תחת ממשלתו, כמו שהיו תחת מוסרות כורש בלא עול כבד, אומר שאח”כ גם מוסרותיך אנתק כי לא יעבדו בו עוד זרים: 30:9: ועבדו, ואם יעבדו את ה’ אלהיהם אז יעבדו את דוד מלכם ויהיה להם מלך מבית דוד, כי כבר בארתי בכ”מ שאם היו ישראל עובדים את ה’ בבית שני, היתה אז הגאולה העתידה, וע”י העונות נתעכב הדבר עד עת קץ: 30:10: ואתה מסיים דבריו שאמר קול חרדה שמענו, והלא ממנה יושע, ולכן אתה עבדי יעקב אל תירא בעת שיבאו מהומות בבל, ואל תחת ישראל, היראה הוא ענין גופני ומיוחס ליעקב שהם ההמון, והחתת הוא ענין נפשי ומיוחס לישראל שהם הגדולים שבאומה, לכן אמר אל תחת השפלה נפשיית, כי הנני מושיעך מרחוק, שבשעת חורבן בבל היה פקידה ע”י כורש, ואח”כ אושיע את זרעך מארץ שבים, שהוא הדור שאחריו בימי דריוש ואחריו ששבו מן הגולה שהם זרע הדור הקודם, ושב יעקב לארצו, ושקט מרגש פנימי, ושאנן ממחריד מבחוץ, כי אין מחריד שלא יהיה מחריד במציאות כלל, ומפרש כי אעשה כלה בכל הגוים בכשדים ואשור שהיית מודח שם בגולה, ולכן אין מחריד במציאות כי יכלו כולם, ואותך לא אעשה כלה, כי הגם שאיסר אותך ביסורים, זה יהיה רק למשפט על עונך כדי נקה לא אנקך שע”י היסורים יתכפרו עונך ולא אעשה אותך כלה, כמ”ש רק אתכם ידעתי וכו’ ע”כ אפקד עליכם את כל עונתיכם, משא”כ יתר העמים שלא נפרע מהם תיכף נתמלא סאתם ויאבדו: 30:12: אנוש לשברך, השבר החיצוני אנוש ומסוכן מאד, וגם מכתך הפנימית נחלה מאד, וכשיש שבר ומכה ביחד קשה לרפואתם, והנמשל שאתה חולה חולי הגוף בעניך וחולי הנפש בעונך, וגם א”א לרפא החולי ע”י רופא, כי אין דן דינך למזור בשביל שרפואת תעלה אין לך שלא נמצא שיקוי עצמות וכח הטבעי שיסבול הרפואה עד שהטבע יתגבר על החולי, והנמשל א”א שתתרפא ע”י הנביאים והמורים כי לא הקבעו בלבך יסודות האמונה והיראה והמוסר שעל ידם תשמעו לקול מורה: 30:14: כל מאהביך, וגם היית כחולה שהכל מתיאשים ממנו שכל מאהביך שכחוך, וגם כשיבואו לראותך, אותך לא ידרשו, לשאול אם הוקל החולי, כי נדמית כחולה שאינו מקוה עוד לחיות, כי מה שהכיתיך מכת אויב היה על רוב עונך, האויב ממית ואינו מיסר ביסורין, ואם הוא אכזרי מוסיף ליסר את המוכה ביסורים קשים ואני הכיתיך מכת אויב מכת מות, וגם ביסורים גדולים, כי מה שעשיתי אלה לך היה על רוב עונך בכמות ועל שחטאתיך עצמו באיכות, וא”כ, מה תזעק על שברך הלא על רוב עונך עשיתי אלה לך, ויש לך לזעוק על עונך שהם גרמו זאת, בשגם שאחר שעשיתי זאת בסבת עונך הלא אם תשוב בתשובה יחדלו המכות והיסורין: 30:16: לכן, שעורו לכן כל אוכליך יאכלו וכו’ כי אעלה ארוכה לך, ר”ל אחר שהמכות היו רק בשביל עונך, לא יתקיימו המכים רק בעוד שלא נתכפרו עונך, אבל בעת שאעלה ארוכה לך, אעניש את המכים אותך כמו שיפרש אח”כ והנה יש מהם שהרעו לישראל בגוף, ויש שהרעו להם בממון, וכל אחד יקבל ענשו מדה כנגד מדה, אלה שהרעו להם בגופם היה או שהמיתו אותם או שלקחו אותם לשבי ועבדות, נגד אלה שהמיתו אותם אומר כל אוכליך יאכלו ונגד אלה שהצרו להם בשבי, כל צריך בשבי ילכו, ואלה שהרעו להם בממון היו מהם שהשחיתו את ממונם ע”ד להשחית, אומר והיו שאסיך למשסה (שהשוסס הוא להשחית), ומהם שבזזו את ממונם להנאתם לא על כוונה להשחית אומר וכל בזזיך אתן לבז: 30:17: כי אעלה ארוכה לך שיתרפא השבר שמבחוץ, וממכותיך הפנימית ארפאך, בענין שיתרפא בין השבר בין המכה, כי נדחה קראו לך עתה באר הטעם מדוע יענשו אלה שהרעו לך והלא היו שלוחי ה’ להעניש אותך, כי הם קראו לך בשם נדחה ציון היא, שאמרו שציון היא נדחה, ר”ל שהם לא זכרו שאתה דומה כבן שחטא לאביו ומסרו לאיש ליסר אותו כדי שישוב מדרכו הרעה, שצריך האיש לזהר לבל יאבד אותו לגמרי, רק ייסרהו כפי הצורך להשיבו למוטב ובחמלה רבה, אבל הם אמרו שציון היא נדחה שה’ הדיח אותה מפניו, ולא ישיב אותה עוד, ולכן דורש אין לה לריב ריבה ואין מי שיבקש דמה מידיהם, ולכן עשו בם כלה ונחרצה: 30:18: כה אמר ה’, אינה נדחה, כי הנני שב שבות אהלי יעקב, ואח”כ ישכנו במשכנות קבועים ומשכנותיו ארחם, ואח”כ ונבנתה עיר על תלה, ר”ל תחלה ישבו שם באהלים, ואח”כ יבנו משכנות, ואח”כ תבנה ציון כמו שהיתה לפנים, ואח”כ יבנה המקדש ובית המלך וארמון על משפטו ישב כפי משפטיו וחקתיו כי בנין המקדש צריך להיות כפי אשר בכתב מיד ה’ השכיל. ויצא מהם תודה הודאה על הנסים שנעשו להם וקול משחקים מרוב טוב, והרבתים ברוב עם, והכבדתים בכבוד ומשרה: 30:20: והיו בניו כקדם בני אל חי, ועדתו הכללית וסנהדריהם לפני תכון שאשכון בתוכם, ולא יהיו כמו בתחלה שעזבו אותו ונתנם ביד האומות, כי עתה ופקדתי על כל לוחציו: 30:21: והיה אדירו ממנו, האדיר יהיה מקרב העם לא בן נכר, ולא יהיה כמו בבית שני שנבחרו אדיריהם ע”י העמים המושלים עליהם, כי מושלו מקרבו יצא מבחירת העם, והקרבתיו אני אקרב אותו שיהיה מקרובי ה’ העומדים בהיכלו, כמ”ש אשרי תבחר ותקרב, כי הבדיל ה’ אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, שזה יהיה ע”י רצון ה’ שבוחר באיש אחד להיות לו סגולה כמו שבט לוי וזרע אהרן ודוד, וע”י שאקרב אותו יגש אלי, כי מי זה ערב לבו לגשת אלי מעצמו, שזה לא יהיה רק ברצון ה’: 30:22: והייתם, אולם כלל האומה יהיו לי לעם תחלה ע”י צדקתם ומעשיהם, ועי”כ אנכי אהיה לכם לאלהים, שעל ידי אתערותא דלתתא יתער אתערותא דלעילא לפי מעשיהם: 30:23: הנה, ר”ל כ”ז יהיה תחלה קודם שיגיע התקון הגמור, אבל עוד יבא יום ה’ שהוא יום הדין הגדול, שאז סערת ה’ חמה יצאה החמה העצורה בלבו על מעשה הרשעים תהיה לסערה והסער הזה יתגורר ויחול על ראש רשעים להענישם, ואז לא ישוב חרון אף ה’ עד עשותו מזמות לבו לעשות משפט ברשעים, כמ”ש הנה היום בא בוער כתנור וכו’ ועסותם רשעים וכו’ וזה יהיה באחרית הימים שאז תתבוננו בה, ותכירו יד ה’ ומעשהו, ואז לא יהיה כמו מקודם שהייתם לי לעם תחלה והיה צריך אתערותא דלתתא, כי בעת ההיא אהיה לאלהים תחלה ואח”כ והמה יהיו לי לעם, כי אז יהיה דבקות אלהים בהם ע”י החסד הבלתי מביט על הכנת המקבל אם ראוי אליה או לא וחסד זה הוא דבר הקיים לעולם אחר שאינו תלוי במעשה האדם והתערותו, וכמ”ש זה בארך בפי’ תהלות סי’ פ”ו עיי”ש, ותקדים השראות האלהית תחלה וע”י דבקות ה’ בם יהיו לו לעם, וזה לא יובטל בשום פעם: 31:2: כה אמר ה’ מצא חן במדבר, עתה יספר איך יהיה החסד הזה שיתעורר אז להקדים אלהותו עליהם מצד החסד מבלי השקף על הכנתם, והדברים מגבילים, נגד מ”ש למעלה (סי’ ב’) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר, שישראל הקדימו לה’ תחלה חסד במה שהכירו אלהותו בעוד לא קבלו טובה מאתו, ואח”ז אהבת כלולים בעת שנתקשרו עמו בברית כלולות ועשה להם טובות ונפלאות, ואח”ז הלכו אחריו אל המדבר בגודל בטחונם, וה’ ישיב להם גמולם ג”כ, אבל בהפך הסדר מלמעלה למטה, תחלה מצא עם שרידי חרב חן במדבר, שהנביאים המליצו את הגלות בשם מדבר, כמ”ש והוצאת אותם אל מדבר העמים (יחזקאל סי’ כ’) והולכתיה המדבר (הושע ב’) ושם אחרי שנשארו מהם שרידי חרב, אחרי ההרג והשמדות שיעשו בהם לבסוף ימצא חן במדבר ויוקל הגלות מעליהם, וה’ הלוך להרגיעו, ילך אליהם אל המדבר להמציא להם מרגוע, וזה נגד מ”ש לכתך אחרי במדבר, וכן ילך ה’ אליהם אל המדבר, שהוא הגלות שהוא מדבר העמים: 31:3: מרחוק ה’ נראה לי ואז יראה להם מרחוק, שהגם שיעמוד עוד מרחוק וההשגחה תהיה מעוטפת בנסים נסתרים, כבר יראוהו מרחוק ויכירו כי משגיח עליהם, ע”י שיקל מעליהם עול הגלות וימצאו מרגוע, ואז יאמר ה’ עליהם אהבת עולם אהבתיך, כי תתעורר אהבת כלולות שהיו ביניהם מעולם, וע”י האהבה הזאת משכתיך מן הגלות במדת החסד, וזה נגד אהבת כלולתיך וחסד נעוריך, שהחסד יבא לבסוף ע”י אהבת עולם, והאהבה תבא ע”י מציאת חן במדבר, שימצאו חן בעיניו ע”י אורך הגלות וע”י מה שסבלו על דבר כבוד שמו, ויגאלם ויהיה להם לאלהים בחסדו: 31:4: עוד אבנך, בנין המלוכה ובנין הבית, עוד תעדי תופיך על הנסים שאעשה לך תצאי בתוף ובמחולות כמו שיצאו הנשים אחרי מרים בתופים ובמחולות על נס קריעת ים סוף: 31:5: עוד תטעי כרמים, תחת ששומרון היתה לעי השדה למטעי כרם (מיכה א’ ו’) שנטעו שם הכותים שהושיב סנחריב, תטעי אתה כרמים במקום אשר נטעו נוטעים וחללו שהשמרונים נטעו שם כרמים והוציאום לחולין שלא הוליכו את הפירות לירושלים לאכלם שם: 31:6: כי יש יום, שתחת שתחלה היו מעמידים שומרים בהר אפרים בל יעלו ישראל לירושלים, יבא יום שיעמדו נוצרים ושומרים ויקראו קומו ונעלה ציון, וישמרו בהפך שכל אחד יעלה פירות נטע רבעי לירושלים לאכלם שם: 31:7: רנו ליעקב שמחה תחלה ירונו על השמחה שיהיה ליעקב, ומה יהיה השמחה וצהלו בראש הגוים שבאחרית ימי גלותם יוסר מעליהם השעבוד, ויצהלו כי יהיו בראש הגוים, שהגוים יתנו להם כבוד ויהיו בראשם, תחת שהיו תחלה נבזים ושפלים ביניהם, והנה יעקב הם המון עם והפחותים שבהם, וישראל הם הגדולים, והשמחה הזאת שיצהלו בראש הגוים יהיה רק ליעקב לא לישראל שהם ירצו שישיב שכינתו לציון, אבל אז בעת ההיא השמיעו והכריזו בפרסום והללו את ה’ ע”י מה שתאמרו הושע ה’ את עמך הצדיקים את שארית ישראל, שהם רוצים בתשועה האמתיית מקיבוץ גלויות ושיבתם לציון, וכן יהיה אז כי ה’ ישיב להם: 31:8: הנני מביא אותם מארץ צפון, ששם הם ביחד ואין חסרים רק שיביאם למקומם, וקבצתים מירכתי ארץ שהם מפוזרים שם בין העמים אקבצם, בם עור ופסח ר”ל אף במקומות בירכתי ארץ שלא ימצא בם רק עור א’ ופסח א’, רק שני אנשים מישראל והם בעלי מום, ר”ל הגם שיהיו מעטים, וחסרי כח, בכ”ז אעשה נס כי הרה ויולדת יחדו שהאומה תהר ותיכף תלד קהל גדול ר”ל שפתאום יולדו קהל גדול כאילו נולדו ביום אחד עד שקהל גדול ישובו הנה, והיא מליצה נפלאה שגם ממקומות שידמה שלא נמצא שם מבני ישראל רק מעטים וגם אלה א”א בדרך הטבע שילכו בדרך כמו עור ופסח, בכ”ז יתרבו פתאום ע”י רבים שילוו עליהם וישובו משם קהל גדול: 31:9: בבכי יבאו, יהיו דומים כבן הבוכה לפני אביו ומתחנן לפניו שיוליך אותו לבית אביו, (אחר שנגרש מביתו על חטאו), ואני אמלא בקשתם כי אוליכם אל נחלי מים, כמ”ש כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם, ובדרך ישר כמש”ש ושמתי כל הרי לדרך, כי הייתי לישראל לאב וארחם עליהם, גם הם יהיו כבן לנהוג בי כיבוד אב, ועז”א ואפרים בכורי הוא שמעו וכו’ והגידו, כי הוא דבר חידוש מאד כי מזרה ישראל יקבצנו, ה’ בעצמו אשר זרה את ישראל הוא עצמו יקבצנו, וכמו שהזריה היתה חוץ לטבע כן יהיה הקיבוץ ענין נסיי, וגם שהזריה עצמה היתה תכליתה לצורך הקיבוץ, כמ”ש על וזרעתיה לי בארץ, שהזריעה היא לתכלית הקצירה ושמרו כרועה עדרו כרועה השומר את העדר שהוא שלו לא עדר של אחרים, שישגיח על כל אחד מן הצאן בל יפקד: 31:11: כי פדה ה’ את יעקב שיפדנו מצרותיו, וגאלו מצד הקורבה שי”ל עמהם, הגם שהאויב אשר יחזיק בם יהיה חזק מהם: 31:12: על טוב ה’ הרוחני, וגם על הצלחה הגשמיית על דגן וכו’, ומצד שינהרו על טוב ה’ תהיה נפשם הרוחניות כגן רוה שבעה מטוב ה’, ומצד ההצלחה הגשמיית לא יוסיפו לדאבה עוד מני עוני ומחסור, כמ”ש עיני דאבה מני עוני: 31:13: אז, ובחורים וזקנים ישמחו יחדו בשוה לא כמו בבנין בית שני שהזקנים בכו בכי גדול כי נזכרו בכבוד הבית הראשון, והפכתי אבלם החיצוני לששון שגדר הששון הם הסימנים שנעשו להוראת השמחה כמו לבישת בגדי יו”ט ודומיה וזה הפך האבל החיצוני שילבוש בגדי אבל, וגם ונחמתים על הצרות שסבלו בעבר, ושמחתים שמחת הלב מיגונם שהיה להם בעבר, שכל שיזכרו היגון העבר תגדל השמחה עתה: 31:14: ורויתי נפש הכהנים דשן, שהכהנים העוסקים בעבודה תרוה נפשם הרוחנית מדשן השפעת הקרבנות, ועי”כ עמי את טובי ישבעו שיהיה להם כל טוב לשובע: 31:15: קול ברמה נשמע היא עיר בארץ בנימין, רחל מבכה על בניה, מצייר כי רחל אם הבנים צועקת בקול על שני בניה שגלו שהם בני יוסף ובני בינימין והנה בני בנימין שגלו עם יהודה לבבל עתידים לחזור בימי כורש, והיא מבכה על בניה שהלכו בגלות עתה אבל בני יוסף שגלו לחלח וחבור, ואין עתידים לחזור, עליהם מאנה להנחם שהגם שתקבל תנחומים על בני בנימין בשובם בבית שני, לא תנחם על בניה אשר איננו שהוא על בני יוסף: 31:16: כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי על בני בנימין ועיניך מדמעה על בני יוסף, ונגד בני בנימין אמר כי יש שכר לפעולתך מה שאת מתפללת בעדם יש בזה שכר כי ישובו מארץ אויב מגלות בבל ונגד בני יוסף שהם לא ישובו, בכ”ז יש תקוה לאחריתך יש תקוה על אחרית הימים בעת קץ שאז ושבו בנים לגבולם, ר”ל הגם שהם עצמם לא ישובו, הבנים שלהם שהם הדור האחרון, ישובו לגבולם, (ובזה לא אמר ושבו מארץ אויב כי עשרת השבטים אינם בארץ אויב כי שוכנים לעצמם בארץ רחוקה מגבולם, וישובו באחרית לגבולם): 31:18: שמוע שמעתי אפרים מתנודד, אפרים יתאונן ויתוכח עם ה’, יסרתני וכו’, ר”ל כי יש שני דרכים להשיב את העם בתשובה, א. ע”י יסורים שאז ישובו מיראה, ב. ע”י שיגלה להם אלהותו בנסים ונפלאותיו עד שיכירו השגחתו ועי”ז ישובו אל ה’ מאהבה, והנה ה’ רצה להשיב את אפרים ע”י יסורים שהביא עליו, והוא מתאונן ע”ז שזה לא הועיל, כי יסרתני ואוסר במה שהבאת עלי יסורים לא פעלת מאומה רק ואוסר שנתיסרתי ביסורים אבל לא הועלת שאשוב עי”כ בתשובה, כי אני דומה כעגל לא לומד, שהשור המלומד לחרישה כשיטה מן התלם ויכהו ישוב אל תלם המחרישה, אבל העגל שאינו מלומד כשיכהו יעות דרכו עוד יותר, וכן ע”י היסורים סרתי עוד יותר מן הדרך, ולכן אני מבקש השיבני ואשובה ע”י מה שתראני כי אתה ה’ אלהי ע”י שתראה לי השגחתך המיוחדת ואלהותך, עד שאשוב בתשובה מאהבה ומדעת אלהים: 31:19: כי אחרי שובי נחמתי כי עתה שאתה משתדל להשיבני ע”י יסורים גם בעת אשוב לפעמים מתוך היסורים, אתנחם אח”כ על התשובה ואשוב שנית לדרכי הרעה, ואחרי הודעי, ואחר שתיסרני שנית, ספקתי על ירך ואקונן שנית על עונותי, ובכ”ז בושתי וגם נכלמתי כי עדיין נשאתי חרפת נעורי שהעבירות שעשיתי בימי נעורי עדיין אני נושא חרפתם, כי לא שבתי עליהם בתשובה שלמה, וא”כ אחר שהיסורים אינם מועילים טוב יותר שתשיבני ע”י שתראני אלהותך כמו שעשית בימי קדם: 31:20: הבן יקיר, משיב להם ה’ כי יש הבדל בין דורות ראשונים שהשיבם אליו ע”י שהראם אלהותו ועזוזו ונפלאותיו, ובין עתה, ויש הבדל בין בן יקיר ובין ילד שעשועים, ילד שעשועים הוא הילד הקטן שהגם שיחטא לפני אביו בכ”ז יאהבנו מפני שהוא ילד קטן שהוא משתעשע בו, והבן יקיר הוא הבן הגדול שי”ל מעלות רבות והוא יקר מצד מעלותיו, והוא אם יחטא בכ”ז יאהבנו כי יזכור מעלותיו ויקרו, והנה במצרים הגם שלא היה לישראל אז שום מעלה ושלמות, היו דומים בעיניו כילד שעשועים, כמ”ש כי נער ישראל ואוהבהו, ובהיותם במדבר ובא”י בימי קדם, היו כבן יקיר, כי היו ביניהם נביאים ושרי קדש וחכמים, ואז אם חטאו זכר את הצדיקים שביניהם, ונשא עונם, אבל עתה הבן יקיר לי אפרים הלא אין בו שום יקר וחשיבות, וכן האם הוא ילד שעשועים, הלא אינו ילד כי כבר זקן בא בימים, והמאמרים מקבילים הבן יקיר לי אפרים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד, (כל דבור שאחריו ב’, הוא לגנאי) שגם בעת שאדבר בו איזה גנות זכור אזכר עוד מעלותיו מצד שהוא יקר, אם ילד שעשועים על כן המו מעי לו שיהמו מעי עליו ורחם ארחמנו מצד שהוא ילד קטן שאשתעשע בו, וא”כ איך תבקש שאעשה לך עתה נפלאות ואאהב אותך כמו בימי קדם: 31:21: הציבי לך ציונים כשמתקנים דרך הרבים מציבים ציונים שבכל פרשת דרכים מציבים ציון עליו להיכן הדרך הולך, וכשהדרך מתוקן יותר נוטעים תמרורים שהם עצי תמרים מצידי הדרך מכאן ומכאן שאז יודע כי בין התמרים הוא הדרך, וכשהוא מתוקן עוד יותר סוללים מסלה, מרימים וכובשים את הדרך באבנים שיהיה דרך ישר, ועז”א לבני ישראל שמבקשים הדרך לארץ ישראל, הלא תמצאוהו ע”י הציונים, ויותר מזה ע”י התמרורים, ויותר מזה אם תשית לבך למסלה של אבנים שכל אלה נמצאים על דרך אשר הלכת, וע”י תדע את הדרך, א”כ שובי בתולת ישראל, מן הגולה, ומוסיף שובי אל עריך אלה הנה עריך עומדים לפניך למראה עיניך שובי אליהם: 31:22: עד מתי תתחמקין הבת השובבה אומר אל ארץ ישראל עד מתי תסתתר מבני הגולה, כי ברא ה’ חדשה בארץ נקבה תסובב גבר, המליצה תצייר את המדינה כנקבה, ואת העם היושב עליה כזכר הבועל אותה, כמ”ש כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, וכמו שמנהג העולם שהאיש יחזור ויסובב לבקש את האשה ולא בהפך, כן ישתדלו העם לכבוש את הארץ שירצו לשבת עליה ע”י כיבוש ומלחמה, אולם בימי בית שני ששבו לארצם בלא כיבוש ומלחמה, וכאילו הארץ תבקש אותם ותכין את עצמה לקראת הגבר שיבא אליה, אמר כי בארץ ברא ה’ חדשה, שהגם שנקבה אחרת תבוקש ותסובב מן הגבר, הנקבה הזאת שהיא הארץ ברא לה ה’ טבע חדשה שהיא תסובב את הגבר ותבקש אותו שיבא אליה והוא לא יבקש אותה ע”י השתדלות של כיבוש ומלחמה: 31:23: עוד יאמרו בשובי את שבותם ר”ל שבות של הערים, כשישובו הערים למעלתם הראשונה, יברכך ה’ נוה צדק, שלכן יברכך ה’ מפני שאתה נוה צדק, מצייר כאילו הצדק נטע נוהו ומשכנו בערים האלה והם נוהו והר ציון יקרא הר הקדש, ששם יגור בקדש וישכן שם: 31:24: וישבו בה, בהצדק ונוהו, ישבו יהודה וכל עריו, ימליץ כאילו הערים והאנשים כולם ישבו בנוה צדק, ר”ל יהיו מלאי צדק, וגם האכרים עובדי האדמה, ואף גם אלה אשר נסעו תמיד בעדר ממקום למקום שסתם רועים גזלנים שרועים בשדות אחרים, עתה לא יסעו ממקום למקום רק ישבו בקביעות בנוה צדק: 31:25: כי הרויתי נפש עיפה מי שהיה עיף מרוב עבודה, ונפש דאבה מאשר חסר לו צרכיו, מלאתי כל צרכיו, ולכן לא יצטרכו אז לחמוס ולגזול וידורו במכון הצדק: 31:26: על זאת הקיצותי ואראה, שירמיה לא היה יכול לראות נבואתו בהקיץ כי מרוב צערו שראה תמיד פורעניות לא חל עליו הרוח בהקיץ רק בחלום, שאז הראהו נבואותיו ונטרד שנתו תמיד ונבעת מחזיונות מבהילות, אבל על נבואה זאת שהיא בשורות טובות הקיצותי ואראה ראיתי אותה בעת היקיצה, (שנבואה בהקיץ גדלה מעלתה מנבואה בחלום), ושנתי ערבה לי כי לא נגזלה שנתי: 31:27: הנה ימים באים וזרעתי את בית ישראל, ר”ל שידמו בגלותם כמו הזרע שטרם שיתחיל לצמוח יפסד ויעדר תחלה, וההעדר הזה הוא לצורך הצמיחה ועל ידו יפרה יבול ותבואה, כן ישראל הגם שזרעתים והפיצותים בארץ עד שנעדר ישותם ונתבטלו מהיות עם, בכ”ז יהיה זה לצורך שיצמחו ויפרו ויהיו לגוי גדול, וזה יהיה בין בזרע אדם בין בזרע בהמה, ר”ל בין בהחשובים שבהם ובין בהפחותים שנדמו כבהמה, ומפרש כי והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ וכו’ כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע, כי הנתישה היא לצורך הנטיעה, והנתיצה לצורך הבנין, עד ששניהם מיוחסים לי ושקדתי עליהם בשקידה רבה ששקדתי לנתוש ולנתוץ כדי שאוכל לשקוד לבנות ולנטוע, כמו שישקוד הזורע שתרקב הזרע בארץ כדי שתצמח ותפרה, בשקידתו: 31:29: בימים ההם, ר”ל ואז לא יפחדו עוד שאעניש אותם בעון אבותיהם כמו שהיה מקדם, כי אז איש בעונו ימות ולא יענשו בנים בעון אבות, ודבר זה התבאר אצלי ביחזקאל סימן י”ח טעם הדבר עיין שם, זאת שנית לא יפחדו שיחטאו בעצמם ואעניש אותם, כי הנה ימים באים וכרתי ברית חדשה כי הברית הקודם היה על תנאי שלא יחטאו שאז יופר הברית, כי בזמן העבר היה אפשריות לחטא, אבל לעתיד לא יהיה אפשר כלל שיחטאו, כמו שיבאר: 31:32: לא כברית אשר כרתי את אבותם שאז לא היו עדיין מוכנים אל השלמות והתקון, כי זה היה ביום החזיקי בידים להוציאם מארץ מצרים שהחזקתים בידם בחוזק רב ובכח להוציאם קודם הזמן, כי לא היו ראוים אז רק שהוצרכתי להוציאם כדי שלא יתקלקלו לגמרי, אשר המה הפרו את בריתי שאחר שהיה טבעם עוד מוכן אל הרע והיתה הבחירה בידם והיה הברית על תנאי המה הפרו אותו בשבטלו את התנאי, ואנכי בעלתי בם בעל כרחם: 31:33: כי זאת הברית וכו’ נתתי את תורתי בקרבם, שיקיימו תורתי מצד הערת השכל עד שתהיה כדבר טבעי להם הנמצא בקרבם, ועל לבם אכתבנה שלא תצטרך להכתב על הספר ובדיו כי תהיה כתובה על לבם, שהלב מצייר כח הבחירה והממשלה אשר בנפש שלא תתעורר אצלם בחירה הפך התורה, כי לבם יהיה מלא מחקי התורה הטבועה בלבם, והייתי להם לאלהים תחלה ואח”כ והמה יהיו לי לעם שדבקות האלהות עמהם לא תהיה נתלה עוד ממעשיהם ע”י אתערותא דלמטה, אחר שלא יצוייר כלל שיבחרו ברע, רק תתעורר מלמעלה מצד חסדי ה’ אשר לא יופסק בשום אופן, ג. לא יצוייר שיתעו מני דרך מחסרון המורים והמלמדים, או מורים מתעים, כי לא ילמדו עוד איש את רעהו לאמר דעו את ה’, ולא יצטרכו למלמד דעת, ד. בל יפחדו שאשמור להם עונותיהם הקודמים, כי אסלח לעונם שעשו במזיד, ולחטאתם השוגגים לא אזכר עוד, עד שעל השוגגים לא יצטרכו סליחה כלל: 31:35: כה אמר ה’ מבאר בפרטות שני דברים אלה, א. שאז לא יהיה להם אפשרות לעשות רע כלל, וכמו שחקי הטבע קבועים בלתי משתנים כן מעשי ישראל לא ישתנו, כאילו מעשיהם טבעיים מוכרחים לעשות טוב לא בחיריים, וז”ש כמו שמה שנותן שמש לאור יומם וחקות ירח וכו’ שכל אלה חקים טבעיים: 31:36: אם ימשו החקים האלה מלפני שהם טבעיים קבועים לנצח, כן גם זרע ישראל לא ישבתו מהיות גוי לפני שלא תשתנה בחירתם מלהיות גוי קדוש עומד לפני: 31:37: כה אמר ה’ (ענין ב’) כמו שהם לא ישתנו במעשיהם, כן אני לא אשתנה למאס אותם ע”י עונותיהם הקודמים, כי אהבתי אותם אין לה תכלית בכמות כמו שלא ימדו שמים מלמעלה מצד שאין להם שיעור, וכן אין לה חקר להשיג אותה ע”פ החקירה מדוע אני אוהב אותם כמו שלא יחקרו מוסדי ארץ למטה, שהם הגם שימדו בכמות לא יושג עניניהם ודבר שאין לו תכלית בכמות לא יבוטל מפני עונות שי”ל תכלית, וכן דבר שאין לו חקר וטעם כדבר סגוליי א”א שיבטל, כי דבר שי”ל טעם יבטל עת יבטל הטעם והסבה שגורם את הדבר, לא כן דבר סגוליי, וא”כ א”א שאמאס אותם על עונותיהם הקודמים, וז”ש כן גם אני אמאס וכו’ על כל אשר עשו: 31:38: ונבנתה העיר לה’ שלא תהיה עוד לחלק יהודה ובנימין רק לה’ כמ”ש ביחזקאל שתהיה תרומת ה’ מן הארץ, ותהיה קדש לה’:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - ברית עם אלוקים | “ברית חדשה” (לא:לא) — “נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה” — שיא נבואות הנחמה
- אפיון - עונש וגלות | “כי אשיב את שבות עמי ישראל ויהודה” — היפוך הגלות מובטח, שיבת ציון
- אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי
הערות
מילה נדירה: שַׁמּוּעַ (Strong’s H8051) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,שמואל ב,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: מְגֹרָרוֹת (Strong’s H1641) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים א,ירמיהו,חבקוק,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וּ/לְ/מִלְכֹּם (Strong’s H4445) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: מלכים א,מלכים ב,צפניה שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
“ברית חדשה” (ירמיהו לא:לא–לד): אחת הנבואות הגדולות בתנ”ך — ה׳ יכרות ברית פנימית, לא כסיני. זה אינו ביטול תורה — אלא הפנמתה בלב. לפי רד”ק: “לא אשוב מאחריהם לטובה”.