קניית שדה ענתות — “כי עוד יקנו בתים”
פסוקים
הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־הָיָ֤ה אֶֽל־יִרְמְיָ֙הוּ֙ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֔ה (בשנת) [בַּשָּׁנָה֙] הָעֲשִׂרִ֔ית לְצִדְקִיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה הִ֧יא הַשָּׁנָ֛ה שְׁמֹנֶֽה־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה לִנְבֽוּכַדְרֶאצַּֽר׃ וְאָ֗ז חֵ֚יל מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל צָרִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְיִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֗יא הָיָ֤ה כָלוּא֙ בַּחֲצַ֣ר הַמַּטָּרָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בֵּֽית־מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃ אֲשֶׁ֣ר כְּלָא֔וֹ צִדְקִיָּ֥הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֩וּעַ֩ אַתָּ֨ה נִבָּ֜א לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנְנִ֨י נֹתֵ֜ן אֶת־הָעִ֥יר הַזֹּ֛את בְּיַ֥ד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל וּלְכָדָֽהּ׃ וְצִדְקִיָּ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה לֹ֥א יִמָּלֵ֖ט מִיַּ֣ד הַכַּשְׂדִּ֑ים כִּ֣י הִנָּתֹ֤ן יִנָּתֵן֙ בְּיַ֣ד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל וְדִבֶּר־פִּ֣יו עִם־פִּ֔יו וְעֵינָ֖יו אֶת־עֵינָ֥ו תִּרְאֶֽינָה׃ וּבָבֶ֞ל יוֹלִ֤ךְ אֶת־צִדְקִיָּ֙הוּ֙ וְשָׁ֣ם יִֽהְיֶ֔ה עַד־פׇּקְדִ֥י אֹת֖וֹ נְאֻם־יְהֹוָ֑ה כִּ֧י תִֽלָּחֲמ֛וּ אֶת־הַכַּשְׂדִּ֖ים לֹ֥א תַצְלִֽיחוּ׃ וַיֹּ֖אמֶר יִרְמְיָ֑הוּ הָיָ֥ה דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ הִנֵּ֣ה חֲנַמְאֵ֗ל בֶּן־שַׁלֻּם֙ דֹּֽדְךָ֔ בָּ֥א אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר קְנֵ֣ה לְךָ֗ אֶת־שָׂדִי֙ אֲשֶׁ֣ר בַּעֲנָת֔וֹת כִּ֥י לְךָ֛ מִשְׁפַּ֥ט הַגְּאֻלָּ֖ה לִקְנֽוֹת׃ וַיָּבֹ֣א אֵ֠לַ֠י חֲנַמְאֵ֨ל בֶּן־דֹּדִ֜י כִּדְבַ֣ר יְהֹוָה֮ אֶל־חֲצַ֣ר הַמַּטָּרָה֒ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֡י קְנֵ֣ה נָ֠א אֶת־שָׂדִ֨י אֲשֶׁר־בַּעֲנָת֜וֹת אֲשֶׁ֣ר׀ בְּאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ין כִּֽי־לְךָ֞ מִשְׁפַּ֧ט הַיְרֻשָּׁ֛ה וּלְךָ֥ הַגְּאֻלָּ֖ה קְנֵה־לָ֑ךְ וָאֵדַ֕ע כִּ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה הֽוּא׃ וָֽאֶקְנֶה֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה מֵאֵ֛ת חֲנַמְאֵ֥ל בֶּן־דֹּדִ֖י אֲשֶׁ֣ר בַּעֲנָת֑וֹת וָֽאֶשְׁקְלָה־לּוֹ֙ אֶת־הַכֶּ֔סֶף שִׁבְעָ֥ה שְׁקָלִ֖ים וַעֲשָׂרָ֥ה הַכָּֽסֶף׃ וָאֶכְתֹּ֤ב בַּסֵּ֙פֶר֙ וָֽאֶחְתֹּ֔ם וָאָעֵ֖ד עֵדִ֑ים וָאֶשְׁקֹ֥ל הַכֶּ֖סֶף בְּמֹאזְנָֽיִם׃ וָאֶקַּ֖ח אֶת־סֵ֣פֶר הַמִּקְנָ֑ה אֶת־הֶֽחָת֛וּם הַמִּצְוָ֥ה וְהַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַגָּלֽוּי׃ וָאֶתֵּ֞ן אֶת־הַסֵּ֣פֶר הַמִּקְנָ֗ה אֶל־בָּר֣וּךְ בֶּן־נֵרִיָּה֮ בֶּן־מַחְסֵיָה֒ לְעֵינֵי֙ חֲנַמְאֵ֣ל דֹּדִ֔י וּלְעֵינֵי֙ הָֽעֵדִ֔ים הַכֹּתְבִ֖ים בְּסֵ֣פֶר הַמִּקְנָ֑ה לְעֵינֵי֙ כׇּל־הַיְּהוּדִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בַּחֲצַ֥ר הַמַּטָּרָֽה׃ וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־בָּר֔וּךְ לְעֵינֵיהֶ֖ם לֵאמֹֽר׃ כֹּה־אָמַר֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָק֣וֹחַ אֶת־הַסְּפָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה אֵ֣ת סֵ֩פֶר֩ הַמִּקְנָ֨ה הַזֶּ֜ה וְאֵ֣ת הֶחָת֗וּם וְאֵ֨ת סֵ֤פֶר הַגָּלוּי֙ הַזֶּ֔ה וּנְתַתָּ֖ם בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ לְמַ֥עַן יַעַמְד֖וּ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל ע֣וֹד יִקָּנ֥וּ בָתִּ֛ים וְשָׂד֥וֹת וּכְרָמִ֖ים בָּאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת׃ וָאֶתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהֹוָ֑ה אַחֲרֵ֤י תִתִּי֙ אֶת־סֵ֣פֶר הַמִּקְנָ֔ה אֶל־בָּר֥וּךְ בֶּן־נֵרִיָּ֖ה לֵאמֹֽר׃ אֲהָהּ֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנֵּ֣ה׀ אַתָּ֣ה עָשִׂ֗יתָ אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְאֶת־הָאָ֔רֶץ בְּכֹֽחֲךָ֙ הַגָּד֔וֹל וּבִֽזְרֹעֲךָ֖ הַנְּטוּיָ֑ה לֹֽא־יִפָּלֵ֥א מִמְּךָ֖ כׇּל־דָּבָֽר׃ עֹ֤שֶׂה חֶ֙סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֔ים וּמְשַׁלֵּם֙ עֲוֺ֣ן אָב֔וֹת אֶל־חֵ֥יק בְּנֵיהֶ֖ם אַחֲרֵיהֶ֑ם הָאֵ֤ל הַגָּדוֹל֙ הַגִּבּ֔וֹר יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ גְּדֹל֙ הָֽעֵצָ֔ה וְרַ֖ב הָעֲלִֽילִיָּ֑ה אֲשֶׁר־עֵינֶ֣יךָ פְקֻח֗וֹת עַל־כׇּל־דַּרְכֵי֙ בְּנֵ֣י אָדָ֔ם לָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔יו וְכִפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו׃ אֲשֶׁר־שַׂ֠מְתָּ אֹת֨וֹת וּמֹפְתִ֤ים בְּאֶֽרֶץ־מִצְרַ֙יִם֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וּבְיִשְׂרָאֵ֖ל וּבָאָדָ֑ם וַתַּעֲשֶׂה־לְּךָ֥ שֵׁ֖ם כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וַתֹּצֵ֛א אֶת־עַמְּךָ֥ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בְּאֹת֣וֹת וּבְמוֹפְתִ֗ים וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבְאֶזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמוֹרָ֖א גָּדֽוֹל׃ וַתִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבוֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ וַיָּבֹ֜אוּ וַיִּֽרְשׁ֣וּ אֹתָ֗הּ וְלֹֽא־שָׁמְע֤וּ בְקוֹלֶ֙ךָ֙ (ובתרותך) [וּבְתוֹרָתְךָ֣] לֹא־הָלָ֔כוּ אֵת֩ כׇּל־אֲשֶׁ֨ר צִוִּ֧יתָה לָהֶ֛ם לַעֲשׂ֖וֹת לֹ֣א עָשׂ֑וּ וַתַּקְרֵ֣א אֹתָ֔ם אֵ֥ת כׇּל־הָרָעָ֖ה הַזֹּֽאת׃ הִנֵּ֣ה הַסֹּלְל֗וֹת בָּ֣אוּ הָעִיר֮ לְלׇכְדָהּ֒ וְהָעִ֣יר נִתְּנָ֗ה בְּיַ֤ד הַכַּשְׂדִּים֙ הַנִּלְחָמִ֣ים עָלֶ֔יהָ מִפְּנֵ֛י הַחֶ֥רֶב וְהָרָעָ֖ב וְהַדָּ֑בֶר וַאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֛רְתָּ הָיָ֖ה וְהִנְּךָ֥ רֹאֶֽה׃ וְאַתָּ֞ה אָמַ֤רְתָּ אֵלַי֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה קְנֵֽה־לְךָ֧ הַשָּׂדֶ֛ה בַּכֶּ֖סֶף וְהָעֵ֣ד עֵדִ֑ים וְהָעִ֥יר נִתְּנָ֖ה בְּיַ֥ד הַכַּשְׂדִּֽים׃ וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ הִנֵּה֙ אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה אֱלֹהֵ֖י כׇּל־בָּשָׂ֑ר הֲֽמִמֶּ֔נִּי יִפָּלֵ֖א כׇּל־דָּבָֽר׃ לָכֵ֕ן כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה הִנְנִ֣י נֹתֵן֩ אֶת־הָעִ֨יר הַזֹּ֜את בְּיַ֣ד הַכַּשְׂדִּ֗ים וּבְיַ֛ד נְבוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶלֶךְ־בָּבֶ֖ל וּלְכָדָֽהּ׃ וּבָ֣אוּ הַכַּשְׂדִּ֗ים הַנִּלְחָמִים֙ עַל־הָעִ֣יר הַזֹּ֔את וְהִצִּ֜יתוּ אֶת־הָעִ֥יר הַזֹּ֛את בָּאֵ֖שׁ וּשְׂרָפ֑וּהָ וְאֵ֣ת הַבָּתִּ֡ים אֲשֶׁר֩ קִטְּר֨וּ עַל־גַּגּוֹתֵיהֶ֜ם לַבַּ֗עַל וְהִסִּ֤כוּ נְסָכִים֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים לְמַ֖עַן הַכְעִסֵֽנִי׃ כִּי־הָי֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֜ל וּבְנֵ֣י יְהוּדָ֗ה אַ֣ךְ עֹשִׂ֥ים הָרַ֛ע בְּעֵינַ֖י מִנְּעֻרֹֽתֵיהֶ֑ם כִּ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אַ֣ךְ מַכְעִסִ֥ים אֹתִ֛י בְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ כִּ֧י עַל־אַפִּ֣י וְעַל־חֲמָתִ֗י הָ֤יְתָה לִּי֙ הָעִ֣יר הַזֹּ֔את לְמִן־הַיּוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּנ֣וּ אוֹתָ֔הּ וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה לַהֲסִירָ֖הּ מֵעַ֥ל פָּנָֽי׃ עַל֩ כׇּל־רָעַ֨ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֜ל וּבְנֵ֣י יְהוּדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ לְהַכְעִסֵ֔נִי הֵ֤מָּה מַלְכֵיהֶם֙ שָׂרֵיהֶ֔ם כֹּהֲנֵיהֶ֖ם וּנְבִיאֵיהֶ֑ם וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה וְיֹשְׁבֵ֖י יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ וַיִּפְנ֥וּ אֵלַ֛י עֹ֖רֶף וְלֹ֣א פָנִ֑ים וְלַמֵּ֤ד אֹתָם֙ הַשְׁכֵּ֣ם וְלַמֵּ֔ד וְאֵינָ֥ם שֹׁמְעִ֖ים לָקַ֥חַת מוּסָֽר׃ וַיָּשִׂ֣ימוּ שִׁקּוּצֵיהֶ֗ם בַּבַּ֛יִת אֲשֶׁר־נִקְרָֽא־שְׁמִ֥י עָלָ֖יו לְטַמְּאֽוֹ׃ וַיִּבְנוּ֩ אֶת־בָּמ֨וֹת הַבַּ֜עַל אֲשֶׁ֣ר׀ בְּגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֗ם לְ֠הַעֲבִ֠יר אֶת־בְּנֵיהֶ֣ם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם֮ לַמֹּ֒לֶךְ֒ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־צִוִּיתִ֗ים וְלֹ֤א עָֽלְתָה֙ עַל־לִבִּ֔י לַעֲשׂ֖וֹת הַתּוֹעֵבָ֣ה הַזֹּ֑את לְמַ֖עַן הַחֲטִ֥י אֶת־יְהוּדָֽה׃ וְעַתָּ֕ה לָכֵ֛ן כֹּה־אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֶל־הָעִ֣יר הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֣ר׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִתְּנָה֙ בְּיַ֣ד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל בַּחֶ֖רֶב וּבָרָעָ֥ב וּבַדָּֽבֶר׃ הִנְנִ֤י מְקַבְּצָם֙ מִכׇּל־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֨ר הִדַּחְתִּ֥ים שָׁ֛ם בְּאַפִּ֥י וּבַחֲמָתִ֖י וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַהֲשִֽׁבֹתִים֙ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה וְהֹשַׁבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח׃ וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ וְנָתַתִּ֨י לָהֶ֜ם לֵ֤ב אֶחָד֙ וְדֶ֣רֶךְ אֶחָ֔ד לְיִרְאָ֥ה אוֹתִ֖י כׇּל־הַיָּמִ֑ים לְט֣וֹב לָהֶ֔ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃ וְכָרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־אָשׁוּב֙ מֵאַ֣חֲרֵיהֶ֔ם לְהֵיטִיבִ֖י אוֹתָ֑ם וְאֶת־יִרְאָתִי֙ אֶתֵּ֣ן בִּלְבָבָ֔ם לְבִלְתִּ֖י ס֥וּר מֵעָלָֽי׃ וְשַׂשְׂתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם לְהֵטִ֣יב אוֹתָ֑ם וּנְטַעְתִּ֞ים בָּאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ בֶּאֱמֶ֔ת בְּכׇל־לִבִּ֖י וּבְכׇל־נַפְשִֽׁי׃ כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֤ר הֵבֵ֙אתִי֙ אֶל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֵ֛ת כׇּל־הָרָעָ֥ה הַגְּדוֹלָ֖ה הַזֹּ֑את כֵּ֣ן אָנֹכִ֞י מֵבִ֤יא עֲלֵיהֶם֙ אֶת־כׇּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י דֹּבֵ֥ר עֲלֵיהֶֽם׃ וְנִקְנָ֥ה הַשָּׂדֶ֖ה בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את אֲשֶׁ֣ר׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים שְׁמָמָ֥ה הִיא֙ מֵאֵ֤ין אָדָם֙ וּבְהֵמָ֔ה נִתְּנָ֖ה בְּיַ֥ד הַכַּשְׂדִּֽים׃ שָׂד֞וֹת בַּכֶּ֣סֶף יִקְנ֗וּ וְכָת֨וֹב בַּסֵּ֥פֶר׀וְחָתוֹם֮ וְהָעֵ֣ד עֵדִים֒ בְּאֶ֨רֶץ בִּנְיָמִ֜ן וּבִסְבִיבֵ֣י יְרוּשָׁלַ֗͏ִם וּבְעָרֵ֤י יְהוּדָה֙ וּבְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וּבְעָרֵ֥י הַשְּׁפֵלָ֖ה וּבְעָרֵ֣י הַנֶּ֑גֶב כִּֽי־אָשִׁ֥יב אֶת־שְׁבוּתָ֖ם נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ וַיְהִ֧י דְבַר־יְהֹוָ֛ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ שֵׁנִ֑ית וְהוּא֙ עוֹדֶ֣נּוּ עָצ֔וּר בַּחֲצַ֥ר הַמַּטָּרָ֖ה לֵאמֹֽר׃ כֹּה־אָמַ֥ר יְהֹוָ֖ה עֹשָׂ֑הּ יְהֹוָ֗ה יוֹצֵ֥ר אוֹתָ֛הּ לַהֲכִינָ֖הּ יְהֹוָ֥ה שְׁמֽוֹ׃ קְרָ֥א אֵלַ֖י וְאֶעֱנֶ֑ךָּ וְאַגִּ֧ידָה לְּךָ֛ גְּדֹל֥וֹת וּבְצֻר֖וֹת לֹ֥א יְדַעְתָּֽם׃ כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־בָּתֵּי֙ הָעִ֣יר הַזֹּ֔את וְעַל־בָּתֵּ֖י מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֑ה הַנְּתֻצִ֕ים אֶל־הַסֹּלְל֖וֹת וְאֶל־הֶחָֽרֶב׃ בָּאִ֗ים לְהִלָּחֵם֙ אֶת־הַכַּשְׂדִּ֔ים וּלְמַלְאָם֙ אֶת־פִּגְרֵ֣י הָאָדָ֔ם אֲשֶׁר־הִכֵּ֥יתִי בְאַפִּ֖י וּבַחֲמָתִ֑י וַאֲשֶׁ֨ר הִסְתַּ֤רְתִּי פָנַי֙ מֵהָעִ֣יר הַזֹּ֔את עַ֖ל כׇּל־רָעָתָֽם׃ הִנְנִ֧י מַעֲלֶה־לָּ֛הּ אֲרֻכָ֥ה וּמַרְפֵּ֖א וּרְפָאתִ֑ים וְגִלֵּיתִ֣י לָהֶ֔ם עֲתֶ֥רֶת שָׁל֖וֹם וֶאֱמֶֽת׃ וַהֲשִֽׁבֹתִי֙ אֶת־שְׁב֣וּת יְהוּדָ֔ה וְאֵ֖ת שְׁב֣וּת יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנִתִ֖ים כְּבָרִֽאשֹׁנָֽה׃ וְטִ֣הַרְתִּ֔ים מִכׇּל־עֲוֺנָ֖ם אֲשֶׁ֣ר חָֽטְאוּ־לִ֑י וְסָלַחְתִּ֗י (לכול) [לְכׇל־]עֲוֺנֽוֹתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָֽטְאוּ־לִ֔י וַאֲשֶׁ֖ר פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃ וְהָ֣יְתָה לִּ֗י לְשֵׁ֤ם שָׂשׂוֹן֙ לִתְהִלָּ֣ה וּלְתִפְאֶ֔רֶת לְכֹ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁמְע֜וּ אֶת־כׇּל־הַטּוֹבָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ עֹשֶׂ֣ה אוֹתָ֔ם וּפָחֲד֣וּ וְרָגְז֗וּ עַ֤ל כׇּל־הַטּוֹבָה֙ וְעַ֣ל כׇּל־הַשָּׁל֔וֹם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י עֹ֥שֶׂה לָּֽהּ׃ כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה עוֹד֮ יִשָּׁמַ֣ע בַּמָּקוֹם־הַזֶּה֒ אֲשֶׁר֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים חָרֵ֣ב ה֔וּא מֵאֵ֥ין אָדָ֖ם וּמֵאֵ֣ין בְּהֵמָ֑ה בְּעָרֵ֤י יְהוּדָה֙ וּבְחֻצ֣וֹת יְרוּשָׁלַ֔͏ִם הַֽנְשַׁמּ֗וֹת מֵאֵ֥ין אָדָ֛ם וּמֵאֵ֥ין יוֹשֵׁ֖ב וּמֵאֵ֥ין בְּהֵמָֽה׃ ק֣וֹל שָׂשׂ֞וֹן וְק֣וֹל שִׂמְחָ֗ה ק֣וֹל חָתָן֮ וְק֣וֹל כַּלָּה֒ ק֣וֹל אֹמְרִ֡ים הוֹדוּ֩ אֶת־יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת כִּי־ט֤וֹב יְהֹוָה֙ כִּֽי־לְעוֹלָ֣ם חַסְדּ֔וֹ מְבִאִ֥ים תּוֹדָ֖ה בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה כִּֽי־אָשִׁ֧יב אֶת־שְׁבוּת־הָאָ֛רֶץ כְּבָרִאשֹׁנָ֖ה אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ כֹּה־אָמַר֮ יְהֹוָ֣ה צְבָאוֹת֒ ע֞וֹד יִהְיֶ֣ה׀ בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֗ה הֶחָרֵ֛ב מֵאֵין־אָדָ֥ם וְעַד־בְּהֵמָ֖ה וּבְכׇל־עָרָ֑יו נְוֵ֣ה רֹעִ֔ים מַרְבִּצִ֖ים צֹֽאן׃ בְּעָרֵ֨י הָהָ֜ר בְּעָרֵ֤י הַשְּׁפֵלָה֙ וּבְעָרֵ֣י הַנֶּ֔גֶב וּבְאֶ֧רֶץ בִּנְיָמִ֛ן וּבִסְבִיבֵ֥י יְרוּשָׁלַ֖͏ִם וּבְעָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה עֹ֣ד תַּעֲבֹ֧רְנָה הַצֹּ֛אן עַל־יְדֵ֥י מוֹנֶ֖ה אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃ הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַטּ֔וֹב אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֛רְתִּי אֶל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וְעַל־בֵּ֥ית יְהוּדָֽה׃ בַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ וּבָעֵ֣ת הַהִ֔יא אַצְמִ֥יחַ לְדָוִ֖ד צֶ֣מַח צְדָקָ֑ה וְעָשָׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ בַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ תִּוָּשַׁ֣ע יְהוּדָ֔ה וִירוּשָׁלַ֖͏ִם תִּשְׁכּ֣וֹן לָבֶ֑טַח וְזֶ֥ה אֲשֶׁר־יִקְרָא־לָ֖הּ יְהֹוָ֥ה׀צִדְקֵֽנוּ׃ כִּי־כֹ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה לֹא־יִכָּרֵ֣ת לְדָוִ֔ד אִ֕ישׁ יֹשֵׁ֖ב עַל־כִּסֵּ֥א בֵֽית־יִשְׂרָאֵֽל׃ וְלַכֹּֽהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם לֹא־יִכָּרֵ֥ת אִ֖ישׁ מִלְּפָנָ֑י מַעֲלֶ֨ה עוֹלָ֜ה וּמַקְטִ֥יר מִנְחָ֛ה וְעֹ֥שֶׂה זֶּ֖בַח כׇּל־הַיָּמִֽים׃ וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ לֵאמֽוֹר׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אִם־תָּפֵ֙רוּ֙ אֶת־בְּרִיתִ֣י הַיּ֔וֹם וְאֶת־בְּרִיתִ֖י הַלָּ֑יְלָה וּלְבִלְתִּ֛י הֱי֥וֹת יֽוֹמָם־וָלַ֖יְלָה בְּעִתָּֽם׃ גַּם־בְּרִיתִ֤י תֻפַר֙ אֶת־דָּוִ֣ד עַבְדִּ֔י מִהְיֽוֹת־ל֥וֹ בֵ֖ן מֹלֵ֣ךְ עַל־כִּסְא֑וֹ וְאֶת־הַלְוִיִּ֥ם הַכֹּהֲנִ֖ים מְשָֽׁרְתָֽי׃ אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִסָּפֵר֙ צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְלֹ֥א יִמַּ֖ד ח֣וֹל הַיָּ֑ם כֵּ֣ן אַרְבֶּ֗ה אֶת־זֶ֙רַע֙ דָּוִ֣ד עַבְדִּ֔י וְאֶת־הַלְוִיִּ֖ם מְשָֽׁרְתֵ֥י אֹתִֽי׃ וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ הֲל֣וֹא רָאִ֗יתָ מָֽה־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ דִּבְּר֣וּ לֵאמֹ֔ר שְׁתֵּ֣י הַמִּשְׁפָּח֗וֹת אֲשֶׁ֨ר בָּחַ֧ר יְהֹוָ֛ה בָּהֶ֖ם וַיִּמְאָסֵ֑ם וְאֶת־עַמִּי֙ יִנְאָצ֔וּן מִֽהְי֥וֹת ע֖וֹד גּ֥וֹי לִפְנֵיהֶֽם׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אִם־לֹ֥א בְרִיתִ֖י יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה חֻקּ֛וֹת שָׁמַ֥יִם וָאָ֖רֶץ לֹא־שָֽׂמְתִּי׃ גַּם־זֶ֣רַע יַעֲקוֹב֩ וְדָוִ֨ד עַבְדִּ֜י אֶמְאַ֗ס מִקַּ֤חַת מִזַּרְעוֹ֙ מֹֽשְׁלִ֔ים אֶל־זֶ֥רַע אַבְרָהָ֖ם יִשְׂחָ֣ק וְיַעֲקֹ֑ב כִּי־[אָשִׁ֥יב] (אשוב) אֶת־שְׁבוּתָ֖ם וְרִחַמְתִּֽים׃
פירוש רש”י
32:2: צָרִים. לְשׁוֹן ״מָצוֹר״ (דברים כ:יט): | בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה. לְשׁוֹן בֵּית הַמִּשְׁמָר: 32:5: עַד פָּקְדִי אֹתוֹ. פְּקֻדַּת כָּל הָאָדָם הִיא הַמִּיתָה (במדבר טז:כט): 32:6: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ וגו׳. לֹא לְצִדְקִיָּהוּ אָמַר כֵּן, אֶלָּא פֵּירֵשׁ הַכָּתוּב לָמָּה כְּלָאוֹ, וְחוֹזֵר לְדִבּוּרוֹ הָרִאשׁוֹן לְפָרֵשׁ מַה הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ: 32:7: בָּא אֵלֶיךָ. עַל פִּי הַדִּבּוּר: 32:11: אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה. שְׁטַר הַמְּכִירָה: | אֶת הֶחָתוּם וְגוֹ׳. עִם חֲתִימָתוֹ, כְּשֶׁהוּא חָתוּם כְּדָת וְחֹק: | וְאֶת הַגָּלוּי. שֶׁהוּחְזַק בְּבֵית דִּין עַל פִּי עֵדָיו, וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ הַדַּיָּנִין אַשְׁרְתָּא דְדַיָּנֵי, הוּא קִיּוּם הַשְּׁטָרוֹת (כתובות כא:), לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר גָּלוּי וּמְפֻרְסָם, פֶּן יָמוּתוּ הָעֵדִים. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ לְעִנְיַן גֵּט פָּשׁוּט וּמְקֻשָּׁר בְּבָבָא בַּתְרָא (קס.-קס:): 32:12: לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דּוֹדִי. וְעַד עַכְשָׁו קְרָאוֹ בֶּן דּוֹדִי, שֶׁמָּא שְׁנַיִם הָיוּ, וְאִם אֵין זֹאת לֹא יָדַעְתִּי מַהוּ. וְיֵשׁ נוֹטִים לוֹמַר דּוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ הָיָה חֲנַמְאֵל לְיִרְמְיָה, כְּגוֹן רְאוּבֵן נָשָׂא אֶת בַּת שִׁמְעוֹן אָחִיו וְיָלְדָה לוֹ נְמוּאֵל, וּכְבָר הוֹלִיד שִׁמְעוֹן יָמִין, הֲרֵי יָמִין דּוֹדוֹ לִנְמוּאֵל, שֶׁבֶּן אֲחִי אִמּוֹ הוּא וְגַם בֶּן דּוֹדוֹ, שֶׁהוּא בֶּן שִׁמְעוֹן אֲחִי אָבִיו שֶׁל נְמוּאֵל. וְאֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּכָל הַמִּקְרָא אָח הָאֵם קָרוּי דּוֹד: 32:14: כֹּה אָמַר וְגוֹ׳. אַל תֹּאמַר: לְחִנָּם אֲנִי מַצְנִיעָם, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל גּוֹלִים: 32:15: כִּי כֹה אָמַר ה׳. סוֹפָן לִקְנוֹת בָּתִּים: 32:17: לֹא יִפָּלֵא. לֹא יִכָּחֵד; וְיוֹדֵעַ אַתָּה שֶׁסּוֹפֵנוּ לִגְלוֹת, וְלָמָּה אָמַרְתָּ לִי לִקְנוֹת שָׂדֶה? 32:18: וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק. הַדּוֹר הַזֶּה, הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּדֶרֶךְ הָרָעָה: | הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר. וְלֹא אָמַר וְהַנּוֹרָא, אָמַר: עוֹבְדֵי אֱלִילִים מְרַקְּדִין בְּהֵיכָלוֹ, אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא (יומא סט:): 32:20: וּבָאָדָם. בִּשְׁאָר אֲנָשִׁים. דָּבָר אַחֵר: אוֹתוֹת שֶׁהָיוּ שְׁקוּלִין לְיִשְׂרָאֵל וּלְמִצְרַיִם, כֵּיצַד? ״וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר הַלַּיְלָה״ (שמות יד:כ) – אוֹתוֹ מַזָּל שֶׁשִּׁמֵּשׁ חֹשֶׁךְ לְמִצְרַיִם, שִׁמֵּשׁ אוֹר לְיִשְׂרָאֵל; מִדְרַשׁ אַגָּדָה: 32:23: וַתַּקְרֵא אוֹתָם. הִקְרֵיתָ אוֹתָם; לְשׁוֹן ״מִקְרֶה״ (שמואל א ו:ט): 32:24: וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. רָעָה עָלֶיהָ, הָיָה וּבָא: 32:25: וְהָעִיר נִתְּנָה. וְלָמָּה לִי שָׂדֶה? 32:27: הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא. וְכִי הָעֲתִידוֹת עֲלוּמוֹת מִמֶּנִּי? 32:31: לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ. בְּיוֹם שֶׁהוּסַד הַבַּיִת, נָשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה (ויקרא רבה יב, ה): 32:33: וְלַמֵּד אוֹתָם. לְשׁוֹן פָּעוּל, אפרננ״ט בְּלַעַ״ז: 32:37: הִנְנִי מְקַבְּצָם. בְּרַחֲמִים, מִכָּל אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי: 33:1: עָצוּר. בְּבֵית הַכֶּלֶא: 33:2: כֹּה אָמַר ה׳ עֹשָׂהּ. הָעוֹשֶׂה זֹאת: 33:3: קְרָא אֵלַי וְאֶעֱנֶךָּ. לְהוֹדִיעֲךָ הָעֲתִידוֹת: | וּבְצוּרוֹת. שְׁמוּרוֹת בְּלִבִּי לַעֲשׂוֹתָם: 33:4: הַנְּתֻצִים אֶל הַסֹּלְלוֹת. לַעֲשׂוֹת מֵהֶם סֹלְלוֹת, תִּלִּים שֶׁצְּבוּרִים לְמַעְלָה, אֲשֶׁר בּוֹנִים בְּנֵי הָעִיר לַעֲלוֹת אֶל הַסֹּלְלוֹת, לְהִלָּחֵם מֵעֲלֵיהֶם אֶל הַכַּשְׂדִּים: | וְאֶל הֶחָרֶב. ״לְתַקְּפָא שׁוּרָא מִן קֳדָם דְּקָטְלִין בְּחַרְבָּא״ (תרגום יונתן): 33:5: וּלְמַלְּאָם אֶת פִּגְרֵי הָאָדָם. וְאֶת הַבָּתִּים אֲשֶׁר נָתְצוּ עוֹשִׂים קְבָרוֹת לַפְּגָרִים שֶׁנֶּהֱרָגִים בְּתוֹךְ הָעִיר: | וַאֲשֶׁר הִסְתַּרְתִּי וְגוֹ׳. כֹּה אָמַר ה׳ הִנְנִי מַעֲלֶה לָהּ וְגוֹ׳: 33:6: עֲתֶרֶת שָׁלוֹם. בִּרְכַּת שָׁלוֹם; שֶׁלוּ״ד בְּלַעַ״ז: 33:12: נְוֵה רוֹעִים. מְדוֹר רוֹעִים: 33:13: עוֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן וגו׳. יֵצְאוּ וְיָבֹאוּ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי מַנְהִיג הוֹלֵךְ בְּרֹאשָׁם (מיכה ב:יג): 33:17: לֹא יִכָּרֵת. כְּרִיתוּת עוֹלָם, אֶלָּא אִם יִפְסוֹק, סוֹפוֹ לַחֲזוֹר: 33:18: כָּל הַיָּמִים. לֹא יִכָּרֵת לָהֶם זֶרַע הָרָאוּי לְהַעֲלוֹת עוֹלָה וּלְהַקְטִיר מִנְחָה: 33:20: אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם. אִם תּוּכְלוּ לְהָפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת הַיּוֹם וְאֶת הַלַּיְלָה לִהְיוֹתָם בְּעִתָּם, אֲשֶׁר כָּרַתִּי לְנֹחַ וּבָנָיו ״וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ״ (בראשית ח:כב): 33:24: שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת. הַמַּלְכוּת וְהַכְּהֻנָּה (תנחומא, לך כ): | וְאֶת עַמִּי יִנְאָצוּן. וּבַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֵם גּוֹרְמִים לְעַמִּי לְנָאֵץ מִהְיוֹת גּוֹי לִי: | לִפְנֵיהֶם. לִפְנֵי דִּבְרֵיהֶם אֵלֶּה, שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתָןלוֹמַר: לֹא יָשׁוּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵחֲרוֹנוֹ עוֹד, וְלֹא תוֹעִיל לָכֶם תְּשׁוּבָה: 33:25: אִם לֹא בְרִיתִי וְגוֹ׳. אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם הַבְּרִית שֶׁכָּרַתִּי לְיוֹם וָלַיְלָה לִהְיוֹת בְּעִתָּם, וְאִי אֶפְשָׁר לְחֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לִיבָּטֵל כְּאִלּוּ לֹא שַׂמְתִּים, ״גַּם זֶרַע יַעֲקֹב וְגוֹ׳״ (ירמיהו לג:כו). וְרַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ (נדרים לב.) לְעִנְיַן בְּרִית הַתּוֹרָה, לִלְמֹד מִכָּאן שֶׁבִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ; אַךְ אֵין הַמִּדְרָשׁ מְיֻשָּׁב עַל סֵדֶר הַמִּקְרָאוֹת:
פירוש רד”ק
32:1: הדבר. מבואר הוא וטעמו נמשך עד ויאמר ירמיהו כי דבר חננאל הוא שהיה אליו בשנה העשירית ואחרי השלימו הדבר ספרו ירמיהו לאנשי המטרה: 32:2: בחצר המטרה. בחצר שהיו נשמרים שם האסורים מטרה שרשו נטר ענין שמירה כמו הינטור לעולם ותרגום ויאסוף אותם למשמר לבית מטרא: 32:4: הנתון. מקור בחולם וכן הנתון תנתן ואם האכול יאכל: 32:5: עד פקדי אותו. רוצה לומר שאקח נשמתו: 32:6: ויאמר ירמיהו. חנמאל בן שלום דודך, שלום היה דוד ירמיהו אחי אביו כמו שאומר חנמאל בן דודי בא אליך שהוצרך למכור שדהו והנה הוא בא אליך ויאמר לך שתקנהו: 32:7: משפט הגאולה. אם מכרתיו לאחר לך משפט הגאולה שתגאלהו מידו אף כי אתה ראוי לקנותו מידי: 32:8: כדבר ה’. כמו שאמר ה’ שיבא אלי כן עשה: | כי דבר ה’ הוא. ידעתי כי מהשם הוא שאקנהו כי אם לא היה מאתו למה אמר אלי שיבא חנמאל אלי למכור שדהו ויש מפרשים כי חנמאל בא ע”פ הדבור לירמיהו: 32:9: ואשקלה לו. הקו”ף בשוא ופתח: | את הכסף. הכסף שהתנתי עמו שבעה שקלים ועשרה הכסף, השקלים הם מנים והכסף הוא סלעים וכן תירגם יונתן שבעה מנין ועשר סלעין דכסף: 32:10: ואכתוב בספר ואחתום. כתבתי דברי המקנה בספר ואחר כך חתמתי הספר בחותם: | ואעד עדים. במקנה שקניתי העדתי עדים כלומר בפני עדים שזמנתי לכך קניתי השדה והם היו חותמים בספר המקנה: | ואשקול הכסף במאזנים. וכבר אמר למעלה ואשקלה לו אלא רוצה לומר שבפני עדי המקנה שקל לו הכסף משקל ישר במאזנים כדי שלא יוכל להיות ביניהם דברים על משקל הכסף: 32:11: ואקח, את החתום. ר”ל ספר המקנה החתום כמש”א ואחתום: | המצוה והחקים. ר”ל ספר המצוה והחקים וספר שזכר עומד במקום שנים וספר זה הוא תנאי המכירה כמו מספר שני תבואות שהיא מצוה בתורה והחקים מנהגים שהיו נוהגים בזמן ההוא בענין המכירה וכל זה כתוב בספר אחד: | ואת הגלוי. רוצה לומר ספר הגלוי כי שני ספרים כתב במקנה האחד שהיה חתום ואחד שהיה גלוי כשירצו לראותו ולקרותו שיעשו כדי שלא יפתחו החתום והנה הם שלשה ספרים ואדוני אבי ז”ל פירש הגלוי ספר שכתב בו שגלה אזן הגואלים אם ירצו לקנות כמו שעשה בעז וי”ת ית שטרא דזביני וגו’ כבעמוד: 32:12: ואתן את הספר המקנה. בא בה”א הידיעה עם הסמיכות כמו ממלכות הארץ כמו שכתבנו למעלה: | לעיני חנמאל דודי. רוצה לומר בן דודי כי בן דודו היה כמו שאמר למעלה וכן ואת לוט אחיו רוצה לומר בן אחיו או חנמאל זה היה אחר שהיה דודו אחי אביו והמוכר היה בן דודו אבל חנמאל זה שהיה דודו היה שם בעת המקנה ובאמרו שנתן לו ספר המקנה ר”ל עם הספרים האחרים אלא שזכר ספר המקנה שהיא העיקר: | הכותבים בספר המקנה. ר”ל שחתמו בו שמם לעדות: 32:14: לקוח. מקור במקום צווי כמו זכור את יום השבת הלוך וקראת והדומים להם: | ואת החתום. ספר המצוה והחקים וגם הוא היה חתום: | למען יעמדו ימים רבים. עד שוב הגולה שאז תתקיים נבואת עוד יקנו בתים ולהיות לאות לשיבת הגלות צוה האל לקנות השדה לנחמם לישראל שלא יחשבו שאבדה תקותם אם יגלו: 32:17: אהה, אתה עשית את השמים ואת הארץ. וכיון שעשית אותם לא יתכן שיפלא ויעלם ממך כל דבר הנעשה בהם בין בשמים בין בארץ ואם תנתן העיר ביד הכשדים אתה ידעת וחשב ירמיהו כי אולי שב אפו מהם מרוב חסדיו וזכר להם חסדי אבות הראשונים לפיכך אמר עושה חסד לאלפים שאם לא כן למה אמר שיקנה השדה והעיר קרובה להכבש וזהו ענין תפלתו: 32:18: אל חיק בניהם אחריהם. כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם כמו שכתוב בתורה לשונאי: | האל הגדול הגבור. אמרו רז”ל למה לא אמר ירמיהו והנורא אמר כשדים מרקדין בהיכלו ואיה נוראותיו: 32:19: גדול העצה. שעצותיו גדולות ומעשיו רבים מהשיגם: | העליליה. המעשה: | על כל דרכי בני אדם. לא כמו שאמרו אין ה’ רואה אותנו: | לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ואשר בפרשה ה’ עזי למעלה ולתת כפרי וזה לתת וכפרי והסימן וכלו: 32:20: עד היום הזה. פירוש עד היום הזה הם ידועים בבני אדם: | ובישראל ובאדם. ובישראל עושה אותות ומופתים ובשאר בני אדם בעבור ישראל: | ותעשה לך שם. אתה נודע באותות ומופתים ובהם ידעוך בני אדם על כרחם ובמדרש ובישראל ובאדם ובישראל ובמצרים עשית מופתים כאחד לזה טוב ולזה רע והוא שאמר ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה אותו מזל ששמש חשך למצרים שימש אור לישראל וי”ת ולישראל עבדת פרישן בגו בני אינשא: 32:21: ותצא, ובאזרוע. באל”ף נוספת מאותיות אמתי”ן: 32:23: ויבאו וירשו. ביו”ד איתן לבד ויו”ד השרש נעלמת מהמכתב: | ובתרותך. כתוב והוא דרך פרט על התורות וקרי ובתורתך דרך כלל כי כל התורה אחת: | ותקרא. מן כי הקרה ה’ אלהיך וכתוב באל”ף במקום ה”א ואמר כן להודיע כי המקרה הרע הבא להם איננו מקרה גמור הבא מאליו אלא הוא ית’ הקרה אותו: 32:24: הנה הסוללות. הם העצים שמשליכים בהם האבנים בחומות העיר להכותם ויונתן תירגם הא מליתא עלו על קרתא למכבשה והוא תל עפר שצוברין סביב החומה לעלות משם על החומה וכן בדרז”ל מליא בנצא: 32:27: הנה, הממני יפלא. באמת לא יפלא וידעתי שהעיר תנתן ביד הכשדים כי לא שב אפי מהם כי רבו עונותיהם להכעיסני ואע”פ כן אמרתי לך לקנות השדה להיות להם נחמה שישובו מהגלות ויקנו שדות ובתים בארץ הזאת: 32:29: ואת הבתים. כמש”א ואת כל הבית הגדול שרף באש כי היו מקטרים על הבתים הגדולים והגבוהים על גגותיהם: 32:30: מנעורותיהם. מימי נעורים והם ימי המדבר כמו שפירשנו: | כי היו בני ישראל. כי הם החלו להכעיסני תחלה ואחר כך בני יהודה וטעם אך לאמת הדבר כמו אך עצמי ובשרי אתה אך לשקר שמרתי והדומים להם: 32:31: למן היום אשר בנו אותה. כי בימי שלמה שבנה את העיר והבית החלו לזבוח בבמות ונשי שלמה עבדו לאלהים אחרים למן היום ההוא היתה על אפי ועל חמתי כלומר היתה קיימת על אפי ועל חמתי כי באפי היה להסירה והארכתי אפי עד היום הזה ולא אאריך עוד, ובדרש ביום שהוסד הבית נשא שלמה את בת פרעה: 32:32: ונביאיהם. הנביאים שלהם שהם נביאי שקר: 32:33: ולמד אותם. ע”י נביאי האמת: 32:34: וישימו שקוציהם. אחז ומנשה: 32:35: אשר לא צויתים. בג’ מקומות נאמר זה הענין במלות שונות ביניהם מעט והענין אחד הראשון בפ’ גזי נזרך אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי, והשני בפ’ וקנית בקבוק אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי, השלישי בזו הפרשה אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת: | למען החטי את יהודה. עניינו פירשנו בפרשת גזי נזרך, החטי בחסרון האל”ף למ”ד הפעל וכן אשר החטי את ישראל בה הלך דאך לא סרו חסר אל”ף למ”ד הפעל: 32:36: ועתה לכן כה אמר ה’. פרשה זו עתידה ומבוארת כי כה אמר ה’, ופרשה זו לזמן שתשוב גלות בבל לשבעים שנה ומה שזכר ההר והשפלה והנגב כי חלק יהודה בשלשתן כמו שכתוב בספר יהושע: 33:1: ויהי דבר ה’ שנית. ר”ל על זה הענין: 33:2: כה, עשה. עושה ירושלם שזכר למעלה ופי’ עשה מגדלה כלומר שהגדיל אותה על כל הארצות וכן אשר עשה את משה ואת אהרן: | יוצר אותה להכינה. מחדש אותה להכינה לעולם וכן הנה אנכי יוצר עליכם רעה וכל יצירה היא מוציא הדבר למעשה: 33:3: קרא. אם תקרא אלי אענך כרצונך הפך מה שאומר ואל תשא בעדם רנה ותפלה: | ואגידה לך גדולות ובצורות לא ידעתם. אגידה לך נחמות גדולות וחזקות שלא ידעתם ויונתן תרגם רברבן ונטירן היה קורא ונצורות בנו”ן: 33:4: כי כה אמר ה’, אל הסללות ואל החרב. כמו בסללות ובחרב וכן ואל הארון תתן את העדות כמו ובארון אלא שאותה בי”ת הכלי וזאת בי”ת העזר ופי’ החרב כשילים המפילים המגדלים וכן ומגדלותיך יתץ בחרבותיו וסללות פירשנוהו: 33:5: באים להלחם. אמר למה היו נתוצים לפי שהיו באים יושבי הבתים להלחם עם הכשדים ולא פתחו להם לפיכך התחזקו הכשדים והכו הבתים בסללות ובחרב עד שלכדו העיר: | ולמלאם את פגרי האדם. והם גרמו גם כן למלא הבתים פגרי אדם שנלחמו בם הכשדים: 33:6: הנני מעלה לה. לעיר ירושלם שזכר: | ארוכה ומרפא. ענין כפול במלות שונות: | וגליתי להם עתרת שלום ואמת. אמר וגליתי לפי שהיה דבר הקץ מכוסה עד יום הגאולה, עתרת פי’ רוב כי כל לשון עתרת הוא ענין רבוי מה שהוא בענין תפלה כמו ויעתר יצחק הוא ענין רבוי תפלה וכן העתרתם עלי דבריכם רבוי דבריכם: 33:9: ופחדו ורגזו. גויי הארץ יפחדו וירגזו: | על כל הטובה ועל כל השלום אשר אני עושה לה. פי’ לירושלם: 33:11: מביאים תודה. ולא אמר חטאת ואשם לפי שבזמן ההוא לא יהיו בהם רשעים וחוטאים כי כלם ידעו את ה’ וכן אמרו רז”ל כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא חוץ מקרבן תודה: 33:12: מרביצים צאן. בכל מקום מאין פחד יהיה לרועים נוה וירבצו שם צאנם בלי פחד: 33:13: בערי ההר בערי השפלה. בלא וי”ו והבאים אחריהם בוי”ו: | על ידי מונה. ישראל נמשל לצאן והרועה הוא המלך ודרך הרועה למנות צאנו אם חסרה אחת מהן או יאמר זה הענין לכלות הפושעים מישראל בצאתם מהגלות כמו שמפורש בספר יחזקאל ואמר שם והעברתי אתכם תחת השבט וזהו שאמר הנה גם כן עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה: 33:15: צמח צדקה. זהו מלך המשיח: 33:16: וזה אשר יקרא לה ה’ צדקנו. הקב”ה יקרא לירושלם ה’ צדקנו כלומר שיושביה יאמרו ה’ צדקנו וי”ת ודין שמא דיהון קרן לה יתעבדון לנא זכון מן קדם ה’ בגוה ולמעלה אמר על מלך המשיח וזה שמו אשר יקראו ה’ צדקנו ושניהם עולים לענין אחד ושם פירשנוהו וא”א ז”ל פירש וזה אשר יקרא לה הקב”ה שהוא ה’ צדקנו: 33:20: כה אמר ה’ אם תפרו את בריתי היום. אם תוכלו להפר בריתי שכרתי עם נח ובניו עוד כל ימי הארץ וגו’ ויום ולילה לא ישבתו כמו שזה לא יופר ולא ישבות כן לא תופר בריתי את דוד שכרתי לו ברית להיות מלכותו קיימת וכן בריתי שכרתי עם אהרן ועם בניו: | בעתם. על סדר התקופות: 33:22: אשר. כמו כאשר חסר כ”ף הדמיון וכן כי אשר ראיתם את מצרים היום כמו כאשר: | כן ארבה. עד שלא יספר ולא ימד ולשון ימד נופל על חול הים ולא על צבא השמים והמספר נופל על זה ועל זה: | משרתי אותי. כמו משרתים כי פעמים יפול מ”ם הרבוי ויספיק ביו”ד הרבוי כמו נטעי נעמנים מי המרים מלאכי רעים והדומים להם: 33:24: הלוא ראית, שתי המשפחות. משפחת דוד ומשפחת אהרן אשר בחר ה’ בהם להיות מנהיגי העם: | ואת עמי ינאצון. וכיון שראו שהאלהים מאסם ינאצו בניהם את ישראל מהיות עוד גוי לפניהם ולא יוכיחום ולא ינהיגום בדרך ישרה כי חשבו כי פסקה המלכות והכהונה כי רוב ישראל גלו והנשארים נתונים ביד גויי הארצות. ואדוני אבי ז”ל פירש ואת עמי כמו ועמי כלומר כיון שראו עמי כי אלהים מאסם גם הם ינאצו אותם ולא ילכו אחר מצותיו ולא ירצו להיות גוי לפניהם ולעשות מצותם ולפירושו יהיה את זה נופל על הפעל כמו ואת מלכינו ואת שרינו ואת הברזל נפל אל המים וכבר פירשנו אותם על הפעול ככל את שנופל על הפעול: 33:25: כה אמר ה’ אם לא בריתי. כלומר אם לא יהיה בריתי יומם ולילה ולא שמתי חקות שמים וארץ להיות חוק עולם אם לא יהיה זה לא יהיה זרע יעקב ודוד שאמאסם אבל כל זמן שתהיה קיימת בריתי עם שמים וארץ ועם יומם ולילה תהיה בריתי עם זרע יעקב ודוד עם זרע יעקב להיות גוי ועם זרע דוד להיות מושל, ולא הוצרך לחשוב משפחת הכהונה כי כבר זכרה למעלה ואת הלוים משרתי אותי אבל שנה בדבר המלכות כי הוא עקר הנהגת ישראל מיראת המלכות: 33:26: גם זרע יעקב ודוד. כתב רבי יונה המדקדק כי יעקב במקום אהרן לפי שזכר שתי המשפחות וכן אומר בל”ב מדות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי במדת מדבר שנאמר בזה ואינו ענין לו אבל הוא ענין לחברו כמו וזאת ליהודה שאינו ענין ליהודה שהרי נאמר שמע ה’ קול יהודה תנהו ענין לשמעון כיוצא בו גם זרע יעקב ודוד שאינו ענין ליעקב שהרי נאמר יצחק ויעקב תנהו ענין לאהרן ראיה לדבר שתי המשפחות שאמר וכבר פירשנוהו והחכם ר”א בן עזרא ז”ל פי’ אך מי שהוא מזרע יעקב אמאס בעבור שאמרה תורה שלא יהא מלך מושל בישראל כי אם מיעקב ועוד שהוא ממשפחת דוד והם שתי מעלות: | אל זרע אברהם. כמו על וכן ואל ההרים לא אכל כמו על ההרים: | ישחק. כתיב בשי”ן כמו בצד”י כי שני השרשים שוים בענין ושתי האותיות ממוצא אחד והוא אחד מד’ הכתובים בשי”ן כנוי ליצחק: | כי אשוב. כתוב בוי”ו וקרי אשיב ביו”ד והענין אחד כי נמצא מן הקל יוצא בזה הענין כמו ושב ה’ את שבותך וזולתו:
פירוש מלבי”ם
32:1: הדבר, טרם יספר מה שצוהו ה’ לעשות מעשה בפועל, (ע”י קנית שדה חנמאל) להיות לאות כי עוד יקנו בתים ושדות בארץ הזאת, הקדים כי בעת ההיא היה חורבן הארץ גלוי בלי ספק, א. שהיה בשנת שמונה עשרה לנבוכדנצר: 32:2: ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלים, ב. שירמיה היה כלוא אז: 32:3: אשר כלאו צדקיהו בעבור זה שנבא על חורבן הארץ, ונבואתו בארה כל הפרטים, א. שנבא על חורבן העיר הנני נותן את העיר הזאת, ב. שצדקיהו ירצה להמלט בגמר המצור ויתפשוהו הכשדים, וז”ש וצדקיהו לא ימלט מיד הכשדים, ג. שהכשדים לא יהרגוהו רק ימסרוהו ביד מלך בבל שונאו, וז”ש כי הנתן ינתן וכו’, ד. ודבר פיו עם פיו שידבר אתו משפטים על שעבר על השבועה וזה קשה ממות, ה. ועיניו את עיניו תראינה בזה רמז לו שינקרו את עיניו, שלא יראה את ארץ בבל רק את עיני נבוכדנצר: 32:5: ו. ובבל יוליך שיוליכהו לבבל לגולה, ושם יהיה עד יום פקדי אותו שהוא יום מותו, ז. שלא יחשוב שיצליח אם ילחם נגדו, ועז”א כי תלחמו לא תצליחו: 32:6: ויאמר ירמיה, אחר כל זה היה דבר ה’ אלי ציווי הסותרת לכל הנבואות האלה: 32:8: ויבא אלי כדבר ה’ וכו’ ואדע כי דבר ה’ הוא, אין הפי’ שירמיה היה מסתפק בנבואתו עד עתה, ולא ידע שהוא דבר ה’ עד שראה שבא אליו חנמאל, כי הנביאים לא היה אצלם שום ספק בעת הנבואה וידעו בבירור שה’ מדבר עמם, וזה עיקר גדול בנבואה, רק שירמיה היה עד עתה מסתפק בפירוש דברי ה’ מ”ש אליו הנה חנמאל וכו’ ויאמר לך קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה, אם זה כולו ספור דברי חנמאל, שה’ הודיע לו שחנמאל יאמר לו בלשון הזה קנה וכו’ כי לך משפט הגאולה לקנות, ולפ”ז לא צוהו ה’ שיקנה את השדה, רק ספר לו שחנמאל יבקש זאת ויאמר לו כן, והברירה בידו לקנות או שלא לקנות, או י”ל שמ”ש כי לך משפט הגאולה לקנות, אינו מספור דברי חנמאל, רק הוא דבר ה’, שה’ אמר לו אחר שחנמאל יאמר לך קנה לך את שדי אשר בענתות, אני אומר לך שתקנהו מפני שלך משפט הגאולה לקנותו, ולפ”ז הוא מצוה לקנותו, והבחינה לזה היה לירמיה מדקדוק דברי חנמאל, שאם מ”ש כי לך משפט הגאולה אינו דבר ה’ לירמיה רק ספור דברי חנמאל, היה ראוי שחנמאל יאמר לו כלשון שאמר לו ה’, כי לך משפט הגאולה לקנות, בלא שום שינוי, אבל הוא לא אמר בלשון זה רק בלשון אחר כי לך משפט הגאולה ולך הירושה קנה לך ובזה נודע לו שמ”ש ה’ כי לך משפט הגאולה לקנות אינו ספור דברי חנמאל רק כי דבר ה’ הוא, שה’ צוהו לקנות מפני שלו משפט הגאולה, וז”ש ויבא אלי חנמאל כדבר ה’, ר”ל ביאתו היה כדבר ה’, אבל ויאמר אלי לא כדבר ה’ רק בלשון אחר קנה לך וכו’ כי לך משפט הגאולה ולך הירושה קנה לך, ששינה בלשונו, א. במה שהוסיף ולך הירושה, ב. לא אמר לך משפט הגאולה לקנות רק קנה לך ואדע כי מה שסיים כי לך משפט הגאולה לקנות דבר ה’ הוא, כי ה’ אמר שמחויב לקנותו מצד שלו משפט הגאולה ומצוה עליו כמ”ש ובא גואלו וגאל את ממכר אחיו, וחנמאל א”ל שיקנהו מצד הריוח, כי איש אחר לא ירצה לקנותו מצד ב’ דברים, א. מצד שתשוב ביובל אל היורשים אבל אתה לך משפט הירושה וישאר שלך לעולם, ב. איש אחר יתירא מלקנותו פן יבא גואלו ויגאלהו אבל אתה לך משפט הגאולה, ולכן קנה לך כי תרויח בזה נגד אחר: 32:9: ואקנה, וספר שקנאו בכל דרכי הקנינים, א. בכסף, ועז”א ואשקלה לו את הכסף, והיה סכום הכסף רב שבעה שקלים שהם מנים כמ”ש חז”ל ועשרה (שקלים) כסף כמו שת”י: 32:10: ב. ואכתב בספר, גם קנהו בקנין שטר ובעדים, וגם הזמין עדים אל קנין הכסף ואשקל הכסף שקל אותו שנית לפני העדים: 32:11: ואקח את הספר המקנה, היה מנהגם לכתוב שני ספרים, א. ספר המקנה שבו היה כתוב שפלוני מכר שדה פלונית לפלוני ביום פלוני, וספר זה היה חתום וקשור להיות למשמרת, ועם ספר הזה היו כתובים ג”כ המצוה היינו התנאים שהם ממצות התורה כמו נתינת הכסף, ודין חזרה ביובל ליורשים, מספר שני תבואות הוא מוכר וכדומה, והחקים, הם הענינים שהם מנמוסי המדינה במכירת שטרות, ור”ל את החתום המצוה שהמצוה והחקים היו חתומים וצרורים עם ספר המקנה, ב. ואת הגלוי היה ספר שטר מכירה שהיה מגולה בלתי מקושר וחתום שהיה ביד הקונה להראות לכל שהוא שדהו לבל יצטרך לפתוח ספר החתום בכל עת: 32:12: ואתן את הספר המקנה, ר”ל ספר הגלוי וספר המקנה, שני הספרים נתן אל ברוך בן נריה כי ברוך חי זמן רב אחר ירמיה והיה חי בשובם מבבל שאז ימסרנו ליורשי ירמיה: 32:14: לקוח וכו’ ואת ספר הגלוי, כי גם ספר הגלוי לא יצטרך לו עתה רק אחר ימים רבים לכן צוהו לתתם בכלי חרש וכו’: 32:16: ואתפלל אחרי תתי כי מקודם לא התפלל שלא יאמרו שקשה בעיניו להוציא מעותיו על מכירת השדה ושמתרעם ע”ז: 32:17: הנה אתה עשית, ר”ל כי יש ג’ מיני הנהגות, א. ההנהגה בעת הבריאה, שעז”א אתה עשית את השמים ואת הארץ שאז קבעת חקי הטבע אשר לא ישתנו, וזה היה בכחך הגדול ובזרועך הנטויה ר”ל הבריאה יש מאין היה בכח גדול, וקיום הבריאה והתמדתה הוא בזרוע נטויה, כי התמדת המציאות וקיומו היא בריאה תמידית, וזרועו הפועלת נטויה תמיד לפעול ולחדש בכל יום מעשה בראשית, כי בסור ידי היוצר והשגחתו רגע תמוש ההויה בכללה, וא”כ לא יפלא ממך כל דבר לשדד הטבע להרסה ולשנותה כי א”צ לזה מעשה רק הסתלקות כחו מן הדבר ואז בטל מאליו: 32:18: עשה, ב. ההנהגה הכוללת כל משך זמן עמידת העולם עם בעלי הבחירה, שמחשיב כל הדורות מראש ועד סוף כשלשלת אחת ומצד זה עושה חסד לאלפים וכו’ והוא האל הגדול, שהוא כולל כל הסבות והמסובבים שזה גדר גדול, והגבור בשידוד הסבות ע”ד הפלא, ה’ צבאות המושל על כל הצבאות בהנהגתו הכללית: 32:19: גדול, ג. ההנהגה שינהוג ה’ עם בעלי הבחירה לפי מעשיהם הפרטים, ועז”א שהגם שאתה גדול העצה ועצתך הכללית ערוכה בכל ושמורה בהנהגת הכלל מראש ועד סוף, בכ”ז אתה ג”כ רב העליליה שהם המעשים הפרטיים שיתראה לפי מראה עינינו שהם משתנים מן העצה הכוללת לפי ריבוי המעשים הפרטיים הבחיריים המשתנים תמיד לטוב ולרע, ובכ”ז אין זה שינוי אצלך כי השינוי בא מצד המקבלים לפי הכנת מעשיהם, כי עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לכל איש פרטי בין כדרכיו ובין כפרי מעלליו כפי המחשבה והמעשה: 32:20: אשר, מתחיל לבאר שלשה הנהגות הנ”ל, א. על ההנהגה שקבע בעת בריאת שמים וארץ וחקי הטבע, נראה כחך במה שאתה יכול להרוס סדרי הבריאה וחקי הטבע, אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים, בעת יציאת מצרים, עד היום הזה שלא סרו האותות והמופתים בכל דור ודור, בין בישראל בין באדם בשאר אומות, שכולם השיגו נפלאותיך, ותעשה לך שם כיום הזה שאתה הבורא והמשגיח ולך היכולת והחכמה והרצון: 32:21: (כא-כב) ותוצא, נגד הנהגה הכללית עם בעלי הבחירה שעליו אמר עושה חסד לאלפים, זה נראה ממה שהוצאת את עמך וכו’, ותתן להם את הארץ הזאת אשר נשבעת לאבותם שזה מצד החסד ששמרת להאבות: 32:23: ויבאו, ונגד ההנהגה הפרטית והשכר ועונש לאישים פרטיים שעז”א ורב העליליה וכו’ לתת לאיש כדרכיו, אמר שבעת שבאו וירשו אותה ולא שמעו בקולך ובתורתך (זה נגד לתת לאיש כדרכיו), את כל אשר צוית להם לעשות לא עשו (זה נגד כפרי מעלליו) ותקרא אותם את כל הרעה הזאת: 32:24: הנה, ר”ל הלא אי אפשר כלל שלא תחרב העיר, מפני ג’ טעמים, א. כי הסוללות כבר באו העיר ללכדה, ב. שגם בלא הסוללות העיר בעצמה כבר נתנה ביד הכשדים מפני הרעב והחרב והדבר, ג. שבהכרח תחרב ע”י השגחת ה’ כי אשר דברת היה וא”כ הלא תחרב העיר בודאי, והנך רואה וידעת מכל זה, וא”כ אתפלא איך אתה אמרת אלי קנה לך את השדה בכסף למה לי הקנין הזה הלא העיר נתנה ביד הכשדים, וממ”נ אם דעתך שתהיה עוד הארץ מיושבת למה נתנה ביד הכשדים שהם דברים סותרים א”ע ?: 32:27: הנה אני ה’ אלהי כל בשר הודיע לו ה’ שהגם שעתה תחרב העיר וישראל יגלו בראש גולים ע”י ההשגחה האישיית לענשם על עונותיהם, בכ”ז לא תשתנה עצתו הקדומה אשר יעץ שהארץ תהיה מורשה לבני ישראל שהיא מוכרחת מצד שהוא אלהי כל בשר מצד ההנהגה הכוללת המקשרת את כל הדורות ע”י גלגולים וצרופים רבים, וממני לא יפלא כל דבר שלא תשתנה עצתי הקדומה, ומבאר (כח-כט) לכן הנני נותן וכו’ ובאו הכשדים וכו’, ר”ל מה שאני נותן את העיר ביד נ”נ והכשדים יציתו את העיר באש, ובתוכם ישרפו את הבתים אשר קטרו על גגותיהם לצבא השמים, שעי”ז נעשו הבתים כבמות ע”א שמחויב להרסם ולשקצם, כ”ז היה מוכרח להעשות מפני כי היו בני ישראל ובני יהודה אך עושים הרע בעיני, בזה השוו בני יהודה עם בני ישראל לעשות הרע מנעוריהם, ר”ל ע”י ההרגל מנעוריהם, וחוץ מזה הוסיפו בני ישראל שהם עשרת השבטים, כי בני ישראל אך מכעיסים אותי, שהם עשו להכעיס: 32:31: כי על אפי, ר”ל ומפני שראיתי שהם דומים לנטיעה שנתקלקלה שישתדל בעל הגן לעקרה ממקומה ולשתלה במקום אחר עד שתשביח ותשוב לאיתנה כדי שלא תושחת לגמרי ותשחית את כל הגן, כן תלה ה’ השחתת ישראל בהמקום כאילו העיר היא סבת השחתתם, ולכן החריב את העיר וכלה חמתו על העצים ועל האבנים, וז”ש כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה, ר”ל שהעיר הזאת מן היום אשר בנו אותה היתה לי למגין על אפי וחמתי, שבעת יחטאו ישראל אכלה אפי וחמתי בהעיר הזאת, ואתלה ההשחתה בהמקום לא בהנטיעה להסירה מעל פני, ובזה ינצלו ישראל, ומבאר כי הוכרח לעקור הנטיעה מן המקום באשר נשחתה לגמרי: 32:32: על כל רעת בני ישראל ובני יהודה שלא חטאו לתיאבון רק להכעיסני, ולא שחטאו יחידים רק המה מלכיהם כהניהם ונביאיהם (כמ”ש הכהנים לא אמרו איה ה’ וכו’ למעלה ב’) וגם כלל האומה בין איש יהודה ובין יושבי ירושלים: 32:33: ויפנו, וגם כשבאתי להשיב אותם אל דרך הטוב פנו עורף, הגם שלמדתי אותם ולא פעם אחד רק השכם ולמד, ולא לבד שלא קבלו דברי כי גם אין שומעים כלל לדברי שע”י השמיעה יקחו מוסר, כמ”ש השמן לב העם וכו’ פן יראה בעיניו וכו’: 32:34: וישימו, גם העמידו שקוציהם בבית ובנו במות הבעל בענין שטמאו גם את המקום והבית: 32:36: ועתה, ר”ל ואחר שמה שעקרתי את הנטיעה הנשחתת ממקומה והחרבתי את המקום היה זה כדי לתקנה בעתיד שעי”כ תשוב ותכונן, ולכן כה אמר ה’ אל העיר הזאת אשר אתם אומרים נתנה ביד מלך בבל בחרב וברעב ובדבר ונדמה שהחרב והרעב היה סבת החורבן, ושהשליכה ה’ מעל פניו לגמרי, לא כן כי ע”י החורבן הנני מקבצם וכו’ ועקירה זו היא לצורך נטיעה, שעי”כ והשבותים אל המקום הזה אחר שיתוקנו בעתיד והושבתים לבטח: 32:39: ונתתי להם לב אחד, ר”ל ואז לא יחטאו עוד עד שיגלו שנית בעבור חטאותיהם כי אתן להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי, כי עתה יסורו מיראת ה’, או מפני חילוק הלב שהוא כח הממשלה אשר בנפש, שלב האדם חלוק לשני לבבות, בצד אחד יתעוררו ציורים הטובים מצד כחות החכמה והשכל אשר יבחרו בדרך הטוב, ובצד אחר יתרוממו הציורים הרעים ציורי התאוה והזדון, ואז יהיה להם לב אחד מצייר אך ציורי השכל והדעת ביראת ה’ כל היום, ועוד יסורו מיראת ה’ מפני הדרכים והמנהגים הרעים אשר הרגילו עצמם בהם, ואז יהיה להם רק דרך אחד ליראה אותי כל הימים, כי לא תמשול רוח התאוה והרשעה עוד בנפש: 32:40: וכרתי להם ברית עולם, כמו שהם יקבלו עליהם ליראה אותי תמיד, כן הברית שאכרות עמהם לא יהיה עוד על תנאי, רק יהיה החלטי שלא אשוב מאחריהם להטיבי אותם, ואחר שאכרות להם ברית החלטי בלי תנאי אז אצטרך לסלק הסבה שתוכל לגרום הפרת הברית והוא החטא, ועי”כ ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי, באופן שע”י שיכינו לבבם ליראה אותי תמיד תהיה הברית ברית עולם בלי תנאי, ועי”ז אהיה מוכרח לשמרם מחטא המפר הברית באשר לא אוכל להפיר הברית ההחלטית ובזה ארויח, א. כי וששתי עליהם להטיב אותם, כי אחר שע”י הברית ההחלטיי אני מוכרח להטיב אותם תמיד, ואם היו חוטאים לא הייתי שש בהטבה זאת, אבל אחר שאתן יראתי בלבבם אשיש להטיב אותם, שגדר השישה הוא שמראה שמחתו בגלוי, ב. ונטעתים בארץ באמת בכל לבי, משא”כ אם היו חוטאים לא היה לבי דבוק עמהם מפני חטאתיהם: 32:42: כי כה אמר ה’ כאשר הבאתי את כל הרעה ר”ל אחר שהרעה היא רק הכנה אל שיתוקנו ויהיו מוכנים לקבל הטובה, א”כ כאשר הבאתי את הרעה כן אנכי מביא עליהם את הטובה: 32:43: (מג-מד) ונקנה, וזה היה האות מה שצויתי לך לקנות השדה מאת חנמאל, אשר אתם אומרים שממה היא, שדות בכסף יקנו וזה הפך השממה שהשדות שם בחנם, ונגד מה שאתם אומרים נתנה ביד הכשדים, וכתוב בספר וחתום והעד עדים שזה הפך מקנין הכשדים שאם ימכור אדם שם שדה לא ימכרהו בשטר ובעדים פן ישמע להמלכות שמחזיק בה כקנינו, וזה יהיה מפני כי אשיב את שבותם: 33:2: כה אמר ה’ עושה, העשיה היא גמר הדבר, והיצירה היא הוצאת צורת הדבר שהיא קודם העשיה, ר”ל אצל ה’ כבר נעשה הדבר ונגמר כי דבר ה’ הוא כאילו נעשה בפועל, ואצל התחתונים שאצלם יעשה ה’ את הדבר על ידי סבות ומסובבים וע”י ההמשך בזמן אני יוצר להכין את הדבר שתצא לפועל בעולם השפל בבוא הזמן וקץ הימין: 33:3: קרא אלי ואענך, נגד מ”ש למעלה (ט”ו ט”ז) שירמיה לא היה יכול לנבאות בכל עת שרצה, שע”י שנבא פורענות לא יכול לשמוח בשמחה של מצוה שע”י השמחה תחול עליו הרוח, ולא נבא רק בעת קראו ה’ והכינו לזה, אמר אליו שעתה שיודיעו בשורות טובות יוכל לקרא וה’ יענהו לנבאותו בעת שירצה גדולות מהיותם חוץ לטבע, ובצורות וחזקות כי לא ישתנו ויתקיימו לעד ולא ידעתם, כי עד עתה לא הודיעו רק פורעניות: 33:4: (ד-ה) אל הסוללות ואל החרב באים להלחם ר”ל שבתי העיר נתוצים ע”י הסוללות והחרב שהסוללות והחרב הם באים עם הכשדים להלחם על העיר, ולמלא את הבתים פגרי האדם, אשר הכיתי ר”ל שנענשו אם ע”י ה’ בעצמו עונש השגחיי, ועז”א אשר הכיתי באפי ובחמתי, ואם מעצמו ע”י הסתרת פנים, ועז”א ואשר הסתרתי פני, כמ”ש והסתרתי פני מהם והיה לאכול, וכ”ז היה על כל רעתם בין ההכאה ובין הסתרת פנים לא היה מפני שמאסתים לעולם רק על כל רעתם, כרופא שמקיז דם שאינו כדי למחוץ רק כדי לרפא: 33:6: הנני מעלה לה ארוכה, שע”י ההכאה הזאת יהיה לה ארוכה על השבר מבחוץ, ומרפא על החולי הפנימית וגליתי להם עתרת ר”ל אגלה להם איך יעתר להם השלום והאמת להתרצות אליהם להיות אתם בעתיד: 33:7: והשיבותי, את הגולה ובניתים, בנין המלכות ובנין העיר והמקדש: 33:8: וטהרתים, על העבר אטהר אותם מטומאת עונם, והנה העון מטמא את הנפש, ומקטרג עליהם לפני ה’, נגד הטומאה וטהרתי, נגד הקטרוג וסלחתי: 33:9: והיתה, ועל העתיד יהיה לי לשם ששון, ופחדו ורגזו המאמרים מקבילים ופחדו על כל השלום שעי”כ יפחדו מהם להלחם אתם, ורגזו על כל הטובה: 33:10: במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא החורבה שייך על הבנינים, והשממה שייך על כל הארץ, ושממה הוא יותר מן חורבה, ועז”א במקום הזה היינו בעיר ירושלים שעליו היו אומרים חרב הוא ע”י בניניו שנחרבו, ומוסיף גם בשאר ערי יהודה וגם בחוצות ירושלים (בחוצות הם אחורי הבתים) שהם היו נשמות שהוא יותר מחורבה: 33:11: (יא-יב) קול ששון ע”י הזווגים שיעשו, קול אומרים הודו על הנסים שיעשה להם, ונגד מ”ש חרב הוא מאין אדם אמר שישמע קול ששון וכו’, ונגד מ”ש חרב הוא מאין בהמה אמר שיהיה נוה רועים: 33:13: עוד תעבורנה הצאן ע”י מונה אחר שדבר מנוה צאן חזר להמשיל כלל האומה כצאן ושיהיה להם רועה המונה אותם לדעת אם לא נחסר מנינם: 33:14: (יד-טז) והקמותי, היא הנבואה שנבא למעלה (כ”ג ה’ ו’), ועיי”ש התבארו פסוקים אלה: 33:17: לא יכרת לדוד, מימות המשיח והלאה: 33:20: אם תפרו, ביאר שברית המלוכה והכהונה הוא מוכרח לקיום כלל המציאות כמו שחקי הטבע מוכרחים, וכמו שא”א שיבטל את בריתו עם כלל המציאות כן א”א שיבטל ברית המלוכה והכהונה לא שיבטלם לגמרי כמו שלא יפר בריתי היום והלילה, ולא שלא יבואו בזמן המוגבל אל הגאולה כמו שא”א לבלתי היות יומם ולילה בעתם: 33:22: אשר, עוד באר שירבו משרתיו בארץ כמשרתיו בשמים, עד ששתי המערכות העליונה והתחתונה יגבילו זה את זה שיהיה להתחתונה טבע קיים כמו לעליונה, וגם יהיה מרובה בכמות כמוה: 33:24: שתי המשפחות, הם אמרו הלא משפחת דוד ומשפחת אהרן אשר בחר ה’ להעניקם יתר שאת וכרת עמהם ברית מיוחד ובכ”ז וימאסם, וכ”ש שמאס את העם בכלל שלא היו חשובים אצלו כשתי המשפחות האלה, ועי”כ את עמי ינאצון ויבזו אותם שא”א שיהיו עוד גוי לפניהם, ר”ל לפני שתי המשפחות, שא”א שהם יהיו קודמים במעלה לפני שתי המשפחות והם ישארו להיות גוי קדוש לפני ה’: 33:25: כה אמר ה’ אם לא בריתי ר”ל אם יצוייר שלא יהיה עוד ברית היום והלילה במציאות, ואם יצוייר שחקות שמים וארץ לא שמתי, שיתבטלו חקי הטבע והשמים והארץ כאילו לא שמתי אותם, אז יצוייר שגם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס (כי שתי הבריתות מוכרחים אל המציאות ומהלך השלמות הכללי) ור”ל מקחת מזרע יעקב מושלים אל זרע אברהם יצחק ומזרע דוד מושלים אל זרע יעקב, שזרע דוד ימשלו על זרע יעקב, וזרע יעקב ימשלו על בני ישמעאל ועשו:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ירמיהו מתלבט: קנה שדה בזמן מצור! ה׳ עונה: “כי עוד יקנו בתים וכרמים”
- אפיון - ברית עם אלוקים | “ברית חדשה” ממשיכה כאן: “ושמחתי עליהם להיטיב” — הבטחת שיבה
- אפיון - קינה ואבל | בכייה קהילתית — העם/משפחה יוצאים בבכי גדול על אסון
הערות
מילה נדירה: אֵל (Strong’s H1008) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,יהושע,מלכים א,ירמיהו שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: וְ/גָדֵל (Strong’s H1432) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: בראשית,שמואל א,יחזקאל,דברי הימים ב שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: יִשְׂחָק (Strong’s H3446) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: ירמיהו,עמוס,תהילים שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
CT-010 (קניית קרקע כסמל): קניית שדה ענתות בזמן המצור — פעולת אמונה. ירמיהו קונה ב”שאר” (שטר ועדים) — כל הטקס המשפטי — דווקא כשהבבלים מקיפים את ירושלים.
CT-019: גלות + נחמה — שני הצדדים בו-זמנית: המצור בחוץ, שטר הקרקע בפנים.