משל היוצר — “כחמר ביד היוצר”
פסוקים
הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ ק֥וּם וְיָרַדְתָּ֖ בֵּ֣ית הַיּוֹצֵ֑ר וְשָׁ֖מָּה אַשְׁמִיעֲךָ֥ אֶת־דְּבָרָֽי׃ וָאֵרֵ֖ד בֵּ֣ית הַיּוֹצֵ֑ר (והנהו) [וְהִנֵּה־ה֛וּא] עֹשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה עַל־הָאׇבְנָֽיִם׃ וְנִשְׁחַ֣ת הַכְּלִ֗י אֲשֶׁ֨ר ה֥וּא עֹשֶׂ֛ה בַּחֹ֖מֶר בְּיַ֣ד הַיּוֹצֵ֑ר וְשָׁ֗ב וַֽיַּעֲשֵׂ֙הוּ֙ כְּלִ֣י אַחֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר יָשַׁ֛ר בְּעֵינֵ֥י הַיּוֹצֵ֖ר לַעֲשֽׂוֹת׃ וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֽוֹר׃ הֲכַיּוֹצֵ֨ר הַזֶּ֜ה לֹא־אוּכַ֨ל לַעֲשׂ֥וֹת לָכֶ֛ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהֹוָ֑ה הִנֵּ֤ה כַחֹ֙מֶר֙ בְּיַ֣ד הַיּוֹצֵ֔ר כֵּן־אַתֶּ֥ם בְּיָדִ֖י בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ רֶ֣גַע אֲדַבֵּ֔ר עַל־גּ֖וֹי וְעַל־מַמְלָכָ֑ה לִנְת֥וֹשׁ וְלִנְת֖וֹץ וּֽלְהַאֲבִֽיד׃ וְשָׁב֙ הַגּ֣וֹי הַה֔וּא מֵרָ֣עָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי עָלָ֑יו וְנִֽחַמְתִּי֙ עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָשַׁ֖בְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לֽוֹ׃ וְרֶ֣גַע אֲדַבֵּ֔ר עַל־גּ֖וֹי וְעַל־מַמְלָכָ֑ה לִבְנ֖וֹת וְלִנְטֽוֹעַ׃ וְעָשָׂ֤ה (הרעה) [הָרַע֙] בְּעֵינַ֔י לְבִלְתִּ֖י שְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלִ֑י וְנִֽחַמְתִּי֙ עַל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אָמַ֖רְתִּי לְהֵיטִ֥יב אוֹתֽוֹ׃ וְעַתָּ֡ה אֱמׇר־נָ֣א אֶל־אִישׁ־יְהוּדָה֩ וְעַל־יוֹשְׁבֵ֨י יְרוּשָׁלַ֜͏ִם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י יוֹצֵ֤ר עֲלֵיכֶם֙ רָעָ֔ה וְחֹשֵׁ֥ב עֲלֵיכֶ֖ם מַחֲשָׁבָ֑ה שׁ֣וּבוּ נָ֗א אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָרָעָ֔ה וְהֵיטִ֥יבוּ דַרְכֵיכֶ֖ם וּמַעַלְלֵיכֶֽם׃ וְאָמְר֖וּ נוֹאָ֑שׁ כִּֽי־אַחֲרֵ֤י מַחְשְׁבוֹתֵ֙ינוּ֙ נֵלֵ֔ךְ וְאִ֛ישׁ שְׁרִר֥וּת לִבּֽוֹ־הָרָ֖ע נַעֲשֶֽׂה׃ לָכֵ֗ן כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה שַֽׁאֲלוּ־נָא֙ בַּגּוֹיִ֔ם מִ֥י שָׁמַ֖ע כָּאֵ֑לֶּה שַֽׁעֲרֻרִת֙ עָשְׂתָ֣ה מְאֹ֔ד בְּתוּלַ֖ת יִשְׂרָאֵֽל׃ הֲיַעֲזֹ֥ב מִצּ֛וּר שָׂדַ֖י שֶׁ֣לֶג לְבָנ֑וֹן אִם־יִנָּֽתְשׁ֗וּ מַ֛יִם זָרִ֥ים קָרִ֖ים נוֹזְלִֽים׃ כִּֽי־שְׁכֵחֻ֥נִי עַמִּ֖י לַשָּׁ֣וְא יְקַטֵּ֑רוּ וַיַּכְשִׁל֤וּם בְּדַרְכֵיהֶם֙ שְׁבִילֵ֣י עוֹלָ֔ם לָלֶ֣כֶת נְתִיב֔וֹת דֶּ֖רֶךְ לֹ֥א סְלוּלָֽה׃ לָשׂ֥וּם אַרְצָ֛ם לְשַׁמָּ֖ה (שרוקת) [שְׁרִיק֣וֹת] עוֹלָ֑ם כֹּ֚ל עוֹבֵ֣ר עָלֶ֔יהָ יִשֹּׁ֖ם וְיָנִ֥יד בְּרֹאשֽׁוֹ׃ כְּרוּחַ־קָדִ֥ים אֲפִיצֵ֖ם לִפְנֵ֣י אוֹיֵ֑ב עֹ֧רֶף וְלֹֽא־פָנִ֛ים אֶרְאֵ֖ם בְּי֥וֹם אֵידָֽם׃ וַיֹּאמְר֗וּ לְכ֨וּ וְנַחְשְׁבָ֥ה עַֽל־יִרְמְיָ֘הוּ֮ מַחֲשָׁבוֹת֒ כִּי֩ לֹא־תֹאבַ֨ד תּוֹרָ֜ה מִכֹּהֵ֗ן וְעֵצָה֙ מֵחָכָ֔ם וְדָבָ֖ר מִנָּבִ֑יא לְכוּ֙ וְנַכֵּ֣הוּ בַלָּשׁ֔וֹן וְאַל־נַקְשִׁ֖יבָה אֶל־כׇּל־דְּבָרָֽיו׃ הַקְשִׁ֥יבָה יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י וּשְׁמַ֖ע לְק֥וֹל יְרִיבָֽי׃ הַיְשֻׁלַּ֤ם תַּֽחַת־טוֹבָה֙ רָעָ֔ה כִּי־כָר֥וּ שׁוּחָ֖ה לְנַפְשִׁ֑י זְכֹ֣ר׀ עׇמְדִ֣י לְפָנֶ֗יךָ לְדַבֵּ֤ר עֲלֵיהֶם֙ טוֹבָ֔ה לְהָשִׁ֥יב אֶת־חֲמָתְךָ֖ מֵהֶֽם׃ לָכֵן֩ תֵּ֨ן אֶת־בְּנֵיהֶ֜ם לָרָעָ֗ב וְהַגִּרֵם֮ עַל־יְדֵי־חֶ֒רֶב֒ וְתִהְיֶ֨נָה נְשֵׁיהֶ֤ם שַׁכֻּלוֹת֙ וְאַלְמָנ֔וֹת וְאַ֨נְשֵׁיהֶ֔ם יִהְי֖וּ הֲרֻ֣גֵי מָ֑וֶת בַּח֣וּרֵיהֶ֔ם מֻכֵּי־חֶ֖רֶב בַּמִּלְחָמָֽה׃ תִּשָּׁמַ֤ע זְעָקָה֙ מִבָּ֣תֵּיהֶ֔ם כִּֽי־תָבִ֧יא עֲלֵיהֶ֛ם גְּד֖וּד פִּתְאֹ֑ם כִּֽי־כָר֤וּ (שיחה) [שׁוּחָה֙] לְלׇכְדֵ֔נִי וּפַחִ֖ים טָמְנ֥וּ לְרַגְלָֽי׃ וְאַתָּ֣ה יְ֠הֹוָ֠ה יָדַ֜עְתָּ אֶֽת־כׇּל־עֲצָתָ֤ם עָלַי֙ לַמָּ֔וֶת אַל־תְּכַפֵּר֙ עַל־עֲוֺנָ֔ם וְחַטָּאתָ֖ם מִלְּפָנֶ֣יךָ אַל־תֶּ֑מְחִי (והיו) [וְיִהְי֤וּ] מֻכְשָׁלִים֙ לְפָנֶ֔יךָ בְּעֵ֥ת אַפְּךָ֖ עֲשֵׂ֥ה בָהֶֽם׃ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הָלֹ֛ךְ וְקָנִ֥יתָ בַקְבֻּ֖ק יוֹצֵ֣ר חָ֑רֶשׂ וּמִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וּמִזִּקְנֵ֖י הַכֹּהֲנִֽים׃ וְיָצָ֙אתָ֙ אֶל־גֵּ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם אֲשֶׁ֕ר פֶּ֖תַח שַׁ֣עַר (החרסות) [הַחַרְסִ֑ית] וְקָרָ֣אתָ שָּׁ֔ם אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ וְאָֽמַרְתָּ֙ שִׁמְע֣וּ דְבַר־יְהֹוָ֔ה מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה וְיֹשְׁבֵ֖י יְרוּשָׁלָ֑͏ִם כֹּֽה־אָמַר֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֨י מֵבִ֤יא רָעָה֙ עַל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר כׇּל־שֹׁמְעָ֖הּ תִּצַּ֥לְנָה אׇזְנָֽיו׃ יַ֣עַן׀ אֲשֶׁ֣ר עֲזָבֻ֗נִי וַֽיְנַכְּר֞וּ אֶת־הַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ וַיְקַטְּרוּ־בוֹ֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר לֹא־יְדָע֛וּם הֵ֥מָּה וַאֲבוֹתֵיהֶ֖ם וּמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֑ה וּמָ֥לְא֛וּ אֶת־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה דַּ֥ם נְקִיִּֽם׃ וּבָנ֞וּ אֶת־בָּמ֣וֹת הַבַּ֗עַל לִשְׂרֹ֧ף אֶת־בְּנֵיהֶ֛ם בָּאֵ֖שׁ עֹל֣וֹת לַבָּ֑עַל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־צִוִּ֙יתִי֙ וְלֹ֣א דִבַּ֔רְתִּי וְלֹ֥א עָלְתָ֖ה עַל־לִבִּֽי׃ לָכֵ֞ן הִנֵּֽה־יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְלֹא־יִקָּרֵא֩ לַמָּק֨וֹם הַזֶּ֥ה ע֛וֹד הַתֹּ֖פֶת וְגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֑ם כִּ֖י אִם־גֵּ֥יא הַהֲרֵגָֽה׃ וּ֠בַקֹּתִ֠י אֶת־עֲצַ֨ת יְהוּדָ֤ה וִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה וְהִפַּלְתִּ֤ים בַּחֶ֙רֶב֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־נִבְלָתָם֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הָאָֽרֶץ׃ וְשַׂמְתִּי֙ אֶת־הָעִ֣יר הַזֹּ֔את לְשַׁמָּ֖ה וְלִשְׁרֵקָ֑ה כֹּ֚ל עֹבֵ֣ר עָלֶ֔יהָ יִשֹּׁ֥ם וְיִשְׁרֹ֖ק עַל־כׇּל־מַכֹּתֶֽהָ׃ וְהַאֲכַלְתִּ֞ים אֶת־בְּשַׂ֣ר בְּנֵיהֶ֗ם וְאֵת֙ בְּשַׂ֣ר בְּנֹתֵיהֶ֔ם וְאִ֥ישׁ בְּשַׂר־רֵעֵ֖הוּ יֹאכֵ֑לוּ בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁ֨ר יָצִ֧יקוּ לָהֶ֛ם אֹיְבֵיהֶ֖ם וּמְבַקְשֵׁ֥י נַפְשָֽׁם׃ וְשָׁבַרְתָּ֖ הַבַּקְבֻּ֑ק לְעֵינֵי֙ הָאֲנָשִׁ֔ים הַהֹלְכִ֖ים אוֹתָֽךְ׃ וְאָמַרְתָּ֨ אֲלֵיהֶ֜ם כֹּה־אָמַ֣ר׀ יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת כָּ֣כָה אֶשְׁבֹּ֞ר אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ וְאֶת־הָעִ֣יר הַזֹּ֔את כַּאֲשֶׁ֤ר יִשְׁבֹּר֙ אֶת־כְּלִ֣י הַיּוֹצֵ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹא־יוּכַ֥ל לְהֵרָפֵ֖ה ע֑וֹד וּבְתֹ֣פֶת יִקְבְּר֔וּ מֵאֵ֥ין מָק֖וֹם לִקְבּֽוֹר׃ כֵּֽן־אֶעֱשֶׂ֞ה לַמָּק֥וֹם הַזֶּ֛ה נְאֻם־יְהֹוָ֖ה וּלְיֽוֹשְׁבָ֑יו וְלָתֵ֛ת אֶת־הָעִ֥יר הַזֹּ֖את כְּתֹֽפֶת׃ וְהָי֞וּ בָּתֵּ֣י יְרוּשָׁלַ֗͏ִם וּבָתֵּי֙ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה כִּמְק֥וֹם הַתֹּ֖פֶת הַטְּמֵאִ֑ים לְכֹ֣ל הַבָּתִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר קִטְּר֜וּ עַל־גַּגֹּֽתֵיהֶם֙ לְכֹל֙ צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְהַסֵּ֥ךְ נְסָכִ֖ים לֵאלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ וַיָּבֹ֤א יִרְמְיָ֙הוּ֙ מֵֽהַתֹּ֔פֶת אֲשֶׁ֨ר שְׁלָח֧וֹ יְהֹוָ֛ה שָׁ֖ם לְהִנָּבֵ֑א וַֽיַּעֲמֹד֙ בַּחֲצַ֣ר בֵּית־יְהֹוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אֶל־כׇּל־הָעָֽם׃ כֹּה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֨י מֵבִ֜י אֶל־הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ וְעַל־כׇּל־עָרֶ֔יהָ אֵ֚ת כׇּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי עָלֶ֑יהָ כִּ֤י הִקְשׁוּ֙ אֶת־עׇרְפָּ֔ם לְבִלְתִּ֖י שְׁמ֥וֹעַ אֶת־דְּבָרָֽי׃
פירוש רש”י
18:3: עַל הָאָבְנִים. ״עַל סַדְנָא״ (תרגום יונתן). פורמ״ש בְּלַעַ״ז: 18:4: אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה בַּחֹמֶר. אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה מִן הַחֹמֶר נִשְׁחַת בְּיַד הַיּוֹצֵר, בְּעוֹדוֹ לַח; וּמִקְרָא מְסֹרָס הוּא: 18:8: מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו. מֵעֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, אֲשֶׁר בִּשְׁבִילוֹ דִּבַּרְתִּי עָלָיו ״לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ״ (ירמיה א:י), אִירְפוֹרְקִ״י בְּלַעַ״ז: | וְנִחַמְתִּי. וְחָשַׁבְתִּי מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת: 18:12: וְאָמְרוּ נוֹאָשׁ. וְיָדַעְתִּי שֶׁהֵם יֹאמְרוּ לְךָ עַל דְּבָרֶיךָ, שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם: 18:13: שַׁעֲרֻרִת. דְּבָר גְּנַאי: 18:14: הֲיַעֲזֹב מִצּוּר שָׂדַי שֶׁלֶג לְבָנוֹן. הֲיַעֲזֹב אָדָם הַצָּרִיךְ לִשְׁתּוֹת מַיִם הַנּוֹזְלִים מִצּוּר שֶׁבַּשָּׂדוֹת, הַבָּאִים מִשֶּׁלֶג הַלְּבָנוֹן שֶׁהוּא נָקִי?! | אִם יִנָּתְשׁוּ מַיִם זָרִים. אוֹ אִם יַעַזְבוּ מַיִם חַיִּים נוֹבְעִים, שֶׁהֵם זָרִים עַד הֵנָּה מִכָּל אָדָם, וְהֵם קָרִים. זָרִים הֵם נוֹבְעִים, וְזֶה יוֹכִיחַ: ״אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מַיִם זָרִים״ (מלכים ב יט:כד). וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ זָרִים עִם ״לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ״ (ישעיהו א:ו) – לְשׁוֹן מֵימֵי תְרוּפָה. וְנָתַן טַעַם לִדְבָרָיו וְאָמַר, כִּי אִם בִּקֵּשׁ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן זֶרֶם, הָיָה מַכְפִּיל אֶת הַמֵּ״ם וְהָיָה מוֹסִיף יוֹ״ד מֵ״ם, וְהָיָה אוֹמֵר זְרוּמִים, לְרַבּוֹת הַמַּיִם וְלִהְיוֹתָם זְרָמִים: | שָׂדַי. כְּמוֹ שָׂדֶה: | קָרִים. פְּרִיוְודָ״שׁ בְּלַעַ״ז: | נוֹזְלִים. קוֹרַאנְ״ץ בְּלַעַ״ז. וְעוֹד יֵשׁ לְפָתְרוֹ: אִם יִנָּתְשׁוּ לִהְיוֹת מַיִם זָרִים נִמְאָסִים, הַמַּיִם שֶׁהֵם קָרִים נוֹזְלִים: | (זָרִים לְלָשׁוֹן רִאשׁוֹן הוּא לְשׁוֹן זֶרֶם; לְלָשׁוֹן שֵׁנִי הוּא לָשׁוֹן זָרוֹת, כְּלוֹמַר מַיִם מְאוּסִים): 18:15: כִּי. כֵּן עָשׂוּ עַמִּי אֲשֶׁר שְׁכֵחֻנִי וְלַשָּׁוְא יְקַטֵּרוּ: | שְׁבִילֵי עוֹלָם. שְׁבִילִים הַמְתֻקָּנִים אָמְרוּ שֶׁהֵם מִכְשׁוֹל, כְּדֵי לָלֶכֶת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה לֹא כְבוּשָׁה: 18:16: שְׁרִיקוֹת. הָעוֹבֵר עַל חֳרָבוֹת שֶׁרָאָה כְּבָר בְּבִנְיָנָם, טוֹבִים, רָגִיל לִשְׁרֹק: | יִשּׁוֹם. יִתְמַהּ: 18:17: עֹרֶף וְלֹא פָנִים. כְּשֶׁיִּבְרְחוּ מִפְּנֵי הָאוֹיֵב: | אֶרְאֵם. וְלֹא אוֹשִׁיעֵם: 18:18: וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְגוֹ׳. יִרְמְיָה הָיָה קוֹבֵל עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת וְאוֹמֵר שֶׁאוֹמְרִים כֵּן: | תּוֹרָה מִכֹּהֵן. שֶׁעַל הַכֹּהֲנִים לְהוֹרוֹת תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב״ (דברים לג:י): | וְדָבָר מִנָּבִיא. דִּבְרֵי נְבוּאָה: | וְנַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן. ״וּנְסַהֲדִינֵיהּ סַהֲדוּתָא דְּשִׁקְרָא״ (תרגום יונתן): 18:21: וְהַגִּרֵם. (הוֹרִידֵם עַל יְדֵי חֶרֶב) לְשׁוֹן ״עֵינִי נִגְּרָה״ (איכה ג:מט), ״כַּמַּיִם הַמּוּגָרִים״ (מיכה א:ד): | עַל יְדֵי חֶרֶב. עַל יְדֵי גְּיָסוֹת: | וְאַנְשֵׁיהֶם. שֶׁל הָאַלְמָנוֹת, יִהְיוּ הֲרֻגֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת: 18:22: כִּי כָרוּ שׁוּחָה. שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה״ (משלי כג:כז): 18:23: אַל תִּמְחִי. אַל תְּהִי מְחוּיָה. וּלְפִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן נְקֵבָה נָתַן בּוֹ יוֹ״ד, וְאַף הִיא יְתֵרָה, כְּיוֹ״ד שֶׁל ״וַתִּזְנִי בָם״ (יחזקאל טז:יז): 19:1: בַּקְבּוּק. צְלוֹחִית: | יוֹצֵר חָרֶשׂ. כְּלוֹמַר: שֶׁל יוֹצֵר, שֶׁהוּא שֶׁל חָרֶשׂ: | וּמִזִּקְנֵי הָעָם. הָלוֹךְ עִמָּךְ; וּמִזִּקְנֵי הָעָם מוּסָב עַל הָלוֹךְ :וּמִזִּקְנֵי הָעָם עִמָּךְ: 19:2: שַׁעַר הַחַרְסִית. שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת (נחמיה ב:יג), שֶׁשָּׁם זוֹרְקִין חֲרָסִים הַנִּשְׁבָּרִים; וְכֵן תִּרְגְּמוֹ יוֹנָתָן: ״תְּרַע קִילְקִלְתָּא״: 19:3: תִּצַּלְנָה. טִינְטִינִי״ר בְּלַעַ״ז; לְשׁוֹן ״מְצִלְתַּיִם״ (נחמיה יב:כז); ״בְּצִלְצְלֵי שָׁמַע״ (תהלים קנ:ה): 19:4: וַיְנַכְּרוּ. עֲשָׂאוּהוּ נָכְרִי לְפָנַי: 19:7: וּבַקּוֹתִי. וְרוֹקַנְתִּי, לְשׁוֹן ״בּוּקָה וּמְבוּקָה״ (נחום ב:יא). וְעַל שֵׁם בַּקְבּוּק שֶׁהוּא מְדַבֵּר בּוֹ, לָקַח לְשׁוֹנוֹ כֵּן: 19:9: וּבְמָצוֹק. לְשׁוֹן צָרָה, כְּמוֹ ״צוּקָה״ (ישעיה ל:ו): 19:11: (אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵה. אַהָעָם קָאֵי, אֲבָל הָעִיר אֶעֱשֶׂה כְּתֹפֶת וַאֲטַהֵר לֶעָתִיד): 19:12: הָעִיר הַזֹּאת כְּתֹפֶת. כֻּלָּהּ מְלֵאָה הֲרוּגִים, כְּמוֹ הַתֹּפֶת שֶׁהוֹרְגִין שָׁם אֶת הַיְלָדִים לַמֹּלֶךְ (מלכים ב כג:י):
פירוש רד”ק
18:3: והנהו. כתוב מלה אחת וקרי והנה הוא שתי מלות והענין אחד: | האבנים. כלי היוצר שעושה עליו הכלים מחומר אשר בידו ויונתן תרגם סדנא ובספר השרשים הארכתי בפירושו עוד: 18:4: ישר. פעל עבר כי הוא חציו קמוץ וחציו פתח: 18:8: מרעתו אשר דברתי עליו. פי’ מרעתו אשר דברתי עליו בעבורם להרע לו אחר כן אמר ורגע אדבר וגומר: 18:9: לבנות ולנטוע. פי’ וכן עשיתי שבניתים ונטעתים ואחר כך עשה הרע ונחמתי והוצרכנו לפירוש הזה לפי שצריך להפריש בין שתי המדות האלה כי הרעה לא תחול אם יעשו תשובה אבל הטובה תחול על כל פנים כיון שיעדה האל אבל לא תעמוד אם יעשו הרעה כמו שאמר ירמיהו לחנניה בן עזור ויש רמז בענין הזה כי ברעה אמר חשבתי ובטובה אמר אמרתי: 18:10: להיטיב אותו. כמו להטיב לו וכן את מי הגדת מלין כמו למי: 18:11: ועל יושבי. כמו ואל יושבי וכן ותתפלל על ה’ כמו אל ה’: | יוצר עליכם רעה. מחדש ואמר בזה הלשון לפי שזכר בפרשת יוצר כלי חרש שהוא מחדש הכלים ועושה כלי זה ואחר כך כלי אחר חדש שלא ידמה לראשון כן אחדש עליכם רעה אחר רעה: 18:12: ואמרו נואש. וכשתאמר להם זה הם יאמרו לך נואש כלומר נואש לבנו מהלוך אחרי ה’: 18:13: לכן, שערורית. ענין לכלוך וטנוף: | מי שמע. כזה שיניח אדם טהור וילך אחרי גלול וטנוף וי”ת שנוי כלומר דבר משונה עשתה והמשיל משל ואמר: 18:14: היעזוב מצור שדי שלג לבנון. היעזוב אדם המים היוצאים מצור שדה וזכר שדה לפי שהם נמצאים אתו בשדה ומזומנים לו ולא יצטרך ללכת אחריהם לרחוק לשתות מהם אבל אם הם בשדה ונוזלים מצור שהם קרים היעזוב אדם אותם משתותם בימי החום באמת לא יעזוב אותם ואני לישראל טוב כמים קרים על נפש עיפה ואני מזומן וקרוב אליהם בכל קראם אלי ואיך עזבוני ושכחוני עמי והמשיל עוד משל אחר קרוב לזה כי המים הקרים והטובים יביאום בני אדם מרחוק דרך צנורות מתחת הארץ עד לעיר או קרוב לעיר מרוב חשיבותם וקראם זרים לפי שהם באים ממקום זר ורחוק ואותן מים אם ינתשו באמת לא ינתשו ואני רחוק מהם לפי מעלתי וקרוב אליהם להטיב להם אם ישמעו אלי ואיך נטשוני ושכחוני עמי: | ינתשו. בתי”ו כמו בטי”ת שהיא נטישה ועזיבה כי הטי”ת והתי”ו ממוצא אחד ויבאו בענין אחד כמו טעה ותעה וכן ונטשתי אתכם ואת העיר אשר נתתי לכם ולאבותיכם מעל פני כענין ונתשתי בתי”ו וי”ת הפסוק כן כמא דלית איפשר דיפסקון מי תלג וגו’ כבעמוד: 18:15: כי שכחוני, ויכשילום. חסר המכשילים וכן ויגד ליעקב ויגד המגיד והמכשילים הם נביאי השקר: | שבילי עולם. חסר לעזוב שבילי עולם כלומר הם המכשילים השבילים שדרכו אבותיהם הצדיקים מעולם וללכת נתיבות: | דרך לא סלולה. כי דרכם היא דרך לא דרוכה כי חדשה היא כמו שאמר חדשים מקרוב באו: | שבולי. כתוב בוי”ו וקרי שבילי ביו”ד והענין אחד אבל המשקלים אינם אחד וחסרון מלת לעזוב וימצאו כמוה רבים כי כן דרך הכתוב לחסר מלים שיובן ענינם מהכתוב ותחס עליך שחסר נפשי או עיני ותכל דוד והדומים להם רבים כמו שכתבנו בספ’ מכלל: 18:16: לשום. הם גורמין בדרכיהם הרעים לשום ארצם לשמה: | שרוקות עולם. כתוב בוי”ו וקרי ביו”ד שריקות ר”ל שישרוק עליהם כל עובר וזה יהיה לעולם כלומר זמן רב: | ישם ויניד בראשו. יתמה בלבו ויניד בראשו כאדם התמה: 18:17: כרוח. כמו רוח קדים שהיא חזקה ומפיצה הקש והדברים הדקים כן אפיצם לפני האויב שיברחו לפניו הנה והנה ערף ולא פנים: | אראם. מדה כנגד מדה כמו שהם פנו אלי ערף ולא פנים כן אפנה להם ערף ולא פנים אראם כי אפנה אליהם כלומר כשיבא יום אידם אסתיר פני מהם ולא אראם בפנים להושיעם רק ראיית ערף שהוא הסתרת פנים והשלכה אחר גו: 18:18: ויאמרו. אלה הם דברי ירמיהו שאמר כנגד האל כלומר אני אוכיחם בדבריך והם אומרים איש לאחיו לכו ונחשבה על ירמיהו: | לכו. ענין זרוז כמו לכו נא אנסכה בשמחה לכו נא ונוכחה לכו ונכהו בלשון והדומים להם: | מחשבות. רוצה לומר מחשבות רעות להמיתו: | כי לא תאבד תורה מכהן. כלומר מה אנו חסרים אם ימות כי לא תאבד בעבור זה התורה כי שאר הכהנים יודעים אותה וכן יש אתנו חכמים בעלי עצה וכן יש אתנו נביאים שיאמרו לנו דברי נבואה ולא יהיו כמו זה שאינו מתנבא עלינו כי אם רע: | ונכהו. שנלשין עליו למלך בדברים רעים כדי שימיתהו: | ואל נקשיבה אל כל דבריו. כלומר אל רבוי דבריו שאומר לנו אל נקשיבה. ואמר ירמיהו: 18:19: הקשיבה. הם אומרים שלא יקשיבו לי אתה הקשיבה אלי כלומר לתפלתי: | ושמע לקול יריבי. כלומר לדבריהם שמדברים עלי: 18:20: הישולם, כי כרו שוחה לנפשי. סם המות שרצו להשקותו שהוא כמו שכורים שוחה לאדם להפילו בה בלא ידיעתו והנה הם משלמים לי רעה תחת טובה כי אני דברתי עליהם טובה לפניך והתפללתי עליהם עד העת ההיא שגלית לי שרצו להמיתני: 18:21: לכן. מעתה אני רשאי להתפלל עליהם לרעה כיון שחשבו להמיתני: | והגרם. נאמר לשון הגרה בחרב מפני הדם הנגר וכן יגרהו על ידי חרב: | שכולות מבניהם: ואלמנות. מאנשיהם שיהיו הרוגי מות כלומר שימותו בדבר והבחורים שדרכם לצאת במלחמה יהיו מוכי חרב במלחמה: 18:22: תשמע זעקה. כי הזעקה תהיה כשיבא הרע פתאם: | כי כרו שוחה. כתוב ביו”ד וקרי בוי”ו שוחה והשוחה והפחים הוא סם המות שחשבו להאכילו: 18:23: ואתה, אל תמחי. כמו אל תמחה היו”ד במקום ה”א למ”ד הפעל כמו צור ילדך תשי: | והיו מוכשלים. כתוב וקרי ויהיו והענין אחד: | בעת אפך עשה בהם. על דרך ויחר אפי בהם ואכלם: 19:1: כה אמר ה’, בקבוק יוצר חרש. מיוצר חרש תקנה הבקבוק כי יש בקבוק מעץ או מזכוכית או משאר מתכות ויונתן תירגם הפך המלות ותרגם זלוע דחסף פחר וחסרון המ”ם ימצא כמוהו אלחנן בן דודו בית לחם כמו מבית לחם: | ומזקני העם ומזקני הכהנים. פירוש תוליך עמך הזקנים כדי להשמיעם הנבואה ולשבר לעיניהם הבקבוק להיות להם למופת כמו שאומר ושברת את הבקבוק לעיני האנשים ההולכים אתך וכן תירגם יונתן ותדבר עמך מסבי עמא והפרשה מבוארת זולתי מעט ממנה שצריכה באור: 19:2: אשר פתח שער החרסית. משער החרסית יוצאים לגיא בן הנם ותירגם יונתן די קודם תרע קלקלתא וקלקלתא הוא בדברי רז”ל אשפה ולדעתי הוא השער הנזכר בספר עזרא ואת שער האשפות ורז”ל פירשו שהוא שער משערי העזרה שהוא שער מזרחי ואמרו שבעה שמות נקראו לו שער סור ששם היו טמאים פורשים הדא הוא דכתיב סורו טמא שער היסוד ששם היו מיסדים ההלכה שער החרסית שהוא מכוון כנגד זריחת החמה היך מה דתימא האומר לחרס ולא יזרח שער האיתון שהוא משמש כניסה ויציאה ושער התוך שהוא ממוצע בין שני שערים שער חדש ששם חדשו סופרים את ההלכה שער העליון שהוא למעלה מעזרת ישראל, החרסות בוי”ו כתיב וקרי ביו”ד החרסית ואחד הוא: | אשר אדבר אליך. הדברים שאני מדבר עתה אליך והם מן ואמרת עד והסך נסכים לאלהים אחרים: 19:3: תצלנה אזניו. ענין תנועת הרעשה והוא מבנין נפעל ונאמר זה הלשון באזנים ובשפתים כמו לקול צללו שפתי: 19:4: וינכרו. כמו שכתוב אלהי נכר הארץ כי לא יסבול המקום ההוא עכו”ם: 19:5: אשר לא צויתי. פרשתיו בפרשה גזי נזרך ויונתן תרגם דלא פקדית באוריתי ודלא שלחית ביד עבדי נבייא ולא רעוא קדמי: 19:7: ובקותי. ענין ריקות כמו בוקק הארץ ויונתן תרגם ואקלקיל: 19:8: מכותה. חסר יו”ד הרבים מהמכתב: 19:11: כאשר ישבור. פירוש כאשר ישבור איש וכן אם יחרש בבקרים החורש: | להרפה. בה”א כמו באל”ף ובא בדרך השאלה כמו וירפא את מזבח ה’ ההרוס: | ובתפת יקברו. אף על פי שהוא מקום עכו”ם שלהם במקום התפת אשר טמאו יאשיהו: 19:13: הטמאים. טעמו אל בתי ירושלם ובתי מלכי יהודה: | לכל הבתים. פירוש בעבור כל הבתים או על כל הבתים כלומר מה שאני אומר שיהיו בתי ירושלם ובתי מלכי יהודה כמקום התפת על הבתים אשר קטרו על גגותיהם אני אומר: 19:15: כה אמר ה’ צבאות אלהי ישראל. אדון צבאות מעלה ומטה ואצביא עליכם צבא מטה: | אלהי ישראל. אף על פי שהם חוטאים לפני ועבדו אלהים אחרים אלהיהם אני כי כלם לא פשעו בי ומקצת הפושעים יחזרו בהם: | הנני מבי. חסר אל”ף למ”ד הפעל מהמכתב: | ועל כל עריה. ערי יהודה כי כלם היו נסמכות אל ירושלים כי היא האם:
פירוש מלבי”ם
18:2: קום וירדת, מפני שאחר כל הגזרות שגזר עליהם אמר שאם ישמרו השבת מחללו תבוטל הגזרה א”ל שבבית היוצר אשמיעך ואבינך את דברי בחוש: 18:4: ונשחת הכלי, היה בזה שני משלים, א. שהכלי הראשון נשחת ונבטל לגמרי, ב. שהשחתה זו לא היה רק לפי שעה, כי עשה מן החומר כלי אחר ולא בצורה אחרת רק כאשר ישר בעיני היוצר לעשות בתחלה, כי היה על האבנים ודפוס הראשון: 18:6: הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בשני המשלים האלה: 18:7: רגע אדבר, כמו שבמשל השני שבירת הכלי היה רק על רגע אחד, ורק כדי לתקנו מחדש, וכן רק רגע אדבר לנתוש ולנתוץ, כי כונת דבור הנתישה היה כדי לתקן: 18:8: ושב הגוי ההוא כדי שישוב בתשובה ואז ונחמתי על הרעה, ואמר ושב מרעתו אשר דברתי עליו ר”ל הגם שישוב רק מסבת יראת העונש מפני שמתירא מן הרעה שגזרתי, בכ”ז תועיל התשובה הזאת לבטל את הגזרה: 18:9: ורגע וכן לפעמים רק על רגע אדבר לבנות ולנטוע וזה כמשל הראשון שהכלי הראשון בטל תיכף ונשבר, וזה יהיה אם ועשה הרע בעיני שזה כמו במשל ונשחת הכלי, ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו כמ”ש במשל ושב ויעשהו כלי אחר, שאז אשברנו כדי לתקנו, והנה בהרעה אמר אשר חשבתי להרע לו, ובהטובה אמר אשר אמרתי להיטיב, כי בענין הרע מתנחם גם על המחשבה בענין שהרעה תתבטל לגמרי, אבל בענין הטוב מתנחם רק מן האמירה לא מן המחשבה כי מחשבת ההטבה נשארה גם עתה, כי גם השבירה הוא כדי לתקן ולהיטיב וזה רמז במ”ש להיטיב אותו שהיל”ל להיטיב לו, שר”ל בכונת הנמשל שמתנחם על הטובה ותכלית ההתנחמות הוא כדי להיטיב את האיש ולהחזירו למוטב: 18:11: הנני יוצר עליכם רעה, ה’ מכין עליכם גזרה רעה, אולם מחשבתו אינו כדי להרע עד שגם המחשבה תסכים להרע, כי במחשבתי בעת שאני יוצר רעה אני חושב עליכם מחשבה שובו נא איש מדרכו הרעה, שתכלית הרעה היא כדי שתשובו בתשובה ותבטל הגזירה, ור”ל שובו על העבר והיטיבו דרכיכם בעתיד, כמשל הכלי ששברו כדי לעשותו כלי אחר כנ”ל, והיטיבו דרכיכם הם דרכי הנפש והמדות, ומעלליכם הם הפעולות היוצאות ע”י הדרכים, ר”ל תטיבו המחשבה והמעשה: 18:12: ואמרו נואש, אבל הם יאמרו דברי מתיאש הבלתי חפץ בתקנה, ונגד היטיבו דרכיכם תאמרו אחרי מחשבותינו נלך, ונגד היטיבו מעלליכם תאמרו איש שררות לבו הרע נעשה: 18:13: שאלו נא בגוים שגם הגוים ישמעו לנביאים המוכיחים ומזהירים מן הרע ומעשה נינוה יוכיח, וא”כ שערורית עשתה מאד בתולת ישראל: 18:14: היעזב וכי יעזוב איש הצמא שלג לבנון הנובע מצור שדי, שהם טובים באיכותם וצלולים וקרים, ואם יעזוב את אלה מפני שאינם נובעים תמיד ואינם מרובים, האם ינתשו מים זרים, שזורם בריבוי, וקרים מן המקור, ונוזלים שאין טורח לשאוב אותם, שהם רבים ותמידים וישאבו בקל, ואיך א”כ שכחוני עמי ר”ל אותי עזבו מקור מים חיים ותחתי לשוא יקטרו, כמ”ש לחצב לו בארות נשברים, ויכשלום בדרכיהם ר”ל דרכי התורה והמצוה הם דרכים רחבים (שהדרך הוא דרך הרבים) ר”ל שהם כוללים ההנהגה הכוללת בכל מקום ובכל זמן לכל העם, והם ג”כ שבילי עולם (שהשביל הוא נתיב היחיד) שיש בהם שבילים ליחידים ג”כ בכל פרטי המעשים, והם נצחיים לא נשתנו בשום זמן, לכן אמר שבילי עולם, והם יכשילום בדרכיהם ר”ל שיניחו להם מכשולים על הדרכים האלה כאילו אינם נוחים לעבור בם מפני אבני מכשול, ותחתם יסיתו אותם ללכת נתיבות דרך לא סלולה, כי הנימוסים שהם מניחים להם אינם כוללים לרבים רק נתיבות פרטים ליחידים, והדרך הכולל לכולם הוא לא סלולה, ויתעם בתהו לא דרך, ותכלית המהלך הזה היא לשום ארצם לשמה, ולא לפי שעה רק שריקות עולם לימים רבים, עד שכל עובר ישום וכו’, זה יהיה עונש הארץ, ועונש העם יהיה כי כרוח קדים הנושב בחזקה ומפיץ הכל כן אפיצם, ולא תאמר שימצאו מנוחה בגלותם, כי עורף ולא פנים אראם שתמיד יפנו עורף לנוס, כמ”ש ובגוים ההם לא תרגיע: 18:18: ויאמרו תחת שירמיה הודיע להם שמחשבת ה’ עליהם לטובה הם חשבו להמיתו בכמה תחבולות, כי לא תאבד כי ירמיה היה בו ג’ מעלות, שהיה כהן מורה הוראות, והיה חכם ליעצם עצות טובות, והיה נביא דובר בדבר ה’, ע”ז אמרו הגם שלא ימצאו ג’ המעלות האלה באיש אחד, נמצא תחתיו כל מעלה באיש מיוחד, שהתורה וההוראה לא תאבד מכהן, ולעצה ימצא חכם יועץ, ולדבר ה’ ימצא נביא בלעדי ירמיה, לכו ונכהו בלשון, אחר שלא עלה בידם להמיתו ע”י סם כמ”ש נשחיתה עץ בלחמו רצו להכותו ע”י לה”ר והוצאות דבה, ואל נקשיבה אל כל דבריו שירצה להצדיק את עצמו, וגם ר”ל שנכהו בלשונו בעצמו ע”י לשון נבואתו נעליל עליו למסרו למלכות, והגם שאם ישמע סוף דבריו ימצא לו זכות שלבסוף התפלל על העם ועורר אותם למוסר, שישובו וישוב ה’ עליהם לטובה, אנחנו לא נקשיבה אל כל דבריו, רק נספר מקצת דבריו שעפ”ז יתחייב מיתה: 18:19: הקשיבה, מזמין את ה’ כשופט שישמע טענותיו וטענתם ויראה מי צדיק בריבו ועפ”ז טוען הישלם וכי ראוי שתחת טובה ישלם רעה הלא כל נבואתי היה לטובתם להחזירם ולבטל הגזרה, שהלא עמדתי תמיד לפניך להתפלל בעדם להשיב חמה: 18:21: לכן תן את בניהם שישארו בעיר ימותו ברעב, והם עצמם שיצאו למלחמה ימותו בחרב, ועי”כ תהיינה נשיהם שכולות מבניהן ולאלמנות מבעליהן, ואנשיהם שאינם בעלי מלחמה יהיו הרוגי מות ר”ל שיהרגו במיתות משונות, ובחוריהם הגבורים שיצאו למלחמה יהיו מכי חרב במלחמה: 18:22: תשמע, בעת שתביא עליהם גדוד פתאום ויהיו בצרה גדולה אז יצדיקו עליהם את הדין, ואז תשמע זעקה מבתיהם כי כרו שוחה ללכדני, ר”ל שאז יזעקו ויתודו שעונש זה בא להם על החטא מה שכרו שוחה ללכוד אותי, ובזה יתודע לכל שמה שכרו עלי שוחה והוציאו דבה היה בשקר: 18:23: ואתה ידעת, ר”ל ואתה לא תקבל הזעקה הזאת כמודה ועוזב, אל תכפר על עונם ע”י הוידוי עד שלא יענשו, כי הוידוי מכפרת עון, וגם אחרי העונש חטאתם מלפניך אל תמחי ותהיה כתובה לפניך למזכרת נצח, וגם לא יהיה העונש ע”י הסתרת פנים רק השגחיי שיהיו מוכשלים לפניך בהשגחתך, בעת אפך עשה בהם ר”ל שלא יהיה כעונש הבא לכפר עון שזה מצד מדת הרחמים רק ע”י האף והחמה, ולא כעונש הבא מעצמו ע”י הסתרת פנים רק עשה בהם עונש השגחיי שהמעשה מתיחס אל ה’: 19:1: הלוך וקנית בקבק, אחר שהורידו בית היוצר והראה לו שבעוד ישראל ביד ה’ וברשותו הם דומים כחומר ביד היוצר שאם ישבר הכלי ישוב ויתקנהו ויעשהו כלי אחר, הראה לו עתה משל אחר, שבעת שישראל יצאו מיד ה’ ומרשותו ע”י עבודת נכר הם דומים ככלי יוצר שכבר הוסק בכבשן ונגמר שאז אם נשבר אין לו תקנה, וצוהו לקחת בקבוק הוא כלי שנותנים לתוכו דבש ופיו צר, ואחר שנקפא הדבש בתוכו א”א להוציאו רק ע”י שבירת הכלי, וזה משל שהם מלאים עצות רעות ומחשבות מינות שא”א להוציאם מהם ע”י תוכחת הנביאים ובהכרח לשברם כתות לא יחמול, להסיר עצת בליעל ולהתם חטאת ומזקני העם תקח אתך מזקני העם: 19:2: אל גיא בן הנום ששם שרפו את בניהם לאש (כנ”ל ז’ ל”א), אשר פתח שער החרסית שער המזרח, כי עבודת המולך היה מיוחדת לשמש כנודע, וקראו את השער שער השמש: 19:4: וינכרו, יחדוהו לעבודת נכר, ולא תאמר שמעשה אבותיהם בידיהם, עז”א אשר לא ידעום המה ואבותיהם, ומלאו דם נקים מנפשות אדם שהקריבו למולך, ומפרש איך מלאו דם נקיים, כי בנו במות התופת שחוץ מה שהעבירו למולך, העלו ג”כ עולות שבזה שפכו דם, אשר לא צויתי פירשתי למעלה (ז’ ל’): 19:7: ובקתי, על זה מורה שם בקבוק שעשוי להריק הדבר מתוכו כן אריק עצת יהודה: 19:8: ושמתי את העיר זה עונש על שנכרו את המקום הזה: 19:9: והאכלתים בשר בניהם, זה מדה כנגד מדה על שהעלו את בניהם עולות לבעל: 19:10: ושברת, שהבקבוק בעת ירצו להריק מה שבתוכו ישברוהו: 19:11: ככה אשבר, ולא כשבירת החומר ביד היוצר לעשותו כלי אחר, רק כאשר ישבר את כלי היוצר הכלי הנגמר, שזה לא יכול להרפא: 19:12: כן אעשה למקום הזה, הוא טעם מה שיקברו בתופת כדי לטמא את המקום כמו שטימאוהו, ומה שישבר אותם כדי לעשות כן ליושביו ולתת ולא לבד שהתופת ימלא פגרי אדם כי גם כלל העיר תהיה כתופת לקברות מתים: 19:13: והיו בתי ירושלם, וכל הבתים יהיו כמקום התופת, מפני שהבתים הם טמאים, ובאר מפני מה הם טמאים מפני שהבתים קטרו על גגותיהם ודינם כבמות ע”א שצריכים ניתוץ והירוס: 19:14: ויבא ירמיהו מהתופת אשר שלחו ה’ שם להנבא, ר”ל ה’ שלחו רק שינבא בהתופת ושם היה שלוח מה’, אבל מה שהלך ונבא זאת שנית בחצר בית ה’ זה עשה מדעתו, וזה הוצעה למ”ש אח”ז שפשחור הכהו, שעל הנבואה שנבא במקום התופת לא היה יכול לשלוט בו כי היה שליח מה’, רק ע”מ שדבר מעצמו בלא ציוי לא היה שליח ה’ והיה יכול לשלוט בו: 19:15: כה אמר ה’ הנני מביא, כאשר צוהו ה’ לעשות מעשה עם נבואתו ידע כי נחרץ הדבר מאת ה’ ולא יחזור בו, כמ”ש הרמב”ן, שכל מעשה שנעשה עם הנבואה מורה שהיא נבואה קיימת בלא חזרה, ולכן הודיע להם שנגמר דינם, ועז”א הנני מביא את כל הרעה לא כמ”ש בנבואה הקודמת שה’ חושב מחשבה שישובו, כי הקשו את ערפם ולא רצו לשוב ולכן נחתם גזר דינם כמ”ש לקמן (כ”א י’) כי שמתי פני על העיר הזאת לרעה ולא לטובה:
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | ה׳ שולח: קום וירדת בית היוצר — פקודה ספציפית עם מקום
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ה׳ מסביר לירמיהו מה ראה: כחמר ביד היוצר כן אתם ביד
- אפיון - נבואה וחלום | מעשה-סמל כפול: כד שבור בגיא בן הינום = ירושלים שתישבר
- אפיון - חרטה ותשובה | קריאה לחזרה בתשובה — “שובו” כציווי מרכזי
- אפיון - קינה ואבל | בכייה קהילתית — העם/משפחה יוצאים בבכי גדול על אסון
הערות
מילה נדירה: וְ/שֶׁמַע (Strong’s H8087) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: שַׁמּוּעַ (Strong’s H8051) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: במדבר,שמואל ב,נחמיה,דברי הימים א שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
מילה נדירה: רֵעֶה (Strong’s H7463) — מופיעה 4 פעמים בתנ”ך, ב: שמואל ב,מלכים א,משלי שאלה: מדוע בחר הכתוב דווקא במילה זו?
CT-025: קום וירדת — הפקודה ללכת למקום הספציפי.
לפי מלבי”ם: ירמיהו יורד לבית היוצר ורואה “ורעה הכלי” — מלבי”ם מסביר שהיוצר אינו עוזב את הכלי אלא עושה כלי אחר; כן ה׳ יכול לחזור בו מרעה אם ישראל יחזרו.